שאלות חזרה זהר שמות יט-כא
1. הסבר את דברי ר' חייא לר' יוסי ואת התירוץ לכך שמה שכתוב הבאים מצרימה מדובר על מלאכים קדושים.
2. מהן הקושיות לגבי הנביא יחזקאל בן בוזי ומה פתרונן?
כאשר אדם נמצא בירידה נפשית, בהסתרה – יזכור וידע שכבר טמון בו כוח לצמיחה וגאולה שניתן לו מלמעלה. הקב"ה נמצא איתו, ואַפִילוּ בֶהַסְתָּרַה שֶׁבֵּתוֹך הגלות הנפשית, הוא אינו לבד, כל הכוחות שבו מתגייסים ומוכנים לקראת הגאולה שלו, שהרי הבא להיטהר מסייעין בידו.
רבי חייא היה הולך מאושא ללוד ( ממדרגת השלמת כלים – לוד, למדרגת חוכמה) והיה רוכב על חמור, ורבי יוסי היה עמו. ירד רבי חייא ונענע בידיו לרבי יוסי (הראה לו שצריך את כלי המעשה )ואמר לו: בני! אם בני העולם היו יודעים הכבוד הגדול של יעקב, בשעה שאמר לו הקב"ה, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, היו מלחכים העפר שבג' פרסאות הקרוב לקברו. כתוב, ויצא משה לקראת חותנו. ופירשו, שאהרון ראה שיצא משה, ויצא עימו, ואלעזר והנשיאים והזקנים יצאו עימו, וראשי האבות וקרואי העדה וכל ישראל יצאו עימהם. ונמצא, שכל ישראל כולם יצאו, לקראת יתרו. כי מי ראה את משה, שיָצא, ולא יֵצא עימו? ומי ראה את אהרון והנשיאים, שיצאו, ולא יֵצא? נמצא, שבשביל משה יצאו כולם. ואם בשביל משה היה כך, בשביל הקב"ה, כאשר אמר, אנוכי ארד עימך מצריימה, על אחת כמה וכמה, שירדו עימו כל הפמליה של מעלה. אמר הקב"ה: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. שמשמע, הוא לבדו. ואח"כ, ואלה שמות בני ישראל, שפירושו, כל הפמליה של מעלה. שכן במשה כתוב, ויצא משה, וכל ישראל יצאו עימו.
בעוד שהיו הולכים פגש אותם רבי אבא. אמר רבי יוסי: הנה השכינה כאן, כי אחד מבעלי המשנה כאן. שאל במה אתם עוסקים, אמר רבי יוסי בכתוב: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. כשירד יעקב למצרים, שכתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, כולם ירדו עם יעקב למצרים. משמע שכל המרכבות והצבאות ירדו עם יעקב למצרים, ולא הקב"ה לבדו, כמו שמשמע מהכתוב: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. לכאורה אם ה' יורד הוא לא צריך עזרה של כל הפמליה, אלא להראות כאן בארץ את כבודו הגדול של יעקב.
אמר רבי אבא: וזה לבד היה. כתוב: הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל. ג' קושיות כאן:
א. אין שכינה שורה בחוץ לארץ. ונבואתו של יחזקאל היה בארץ כשדים.
ב. שלא היה נאמן כמשה, שכתוב, בכל ביתי נאמן הוא. ויחזקאל גילה ופרסם כל אוצרות המלך יותר ממשה.
ג. נראה שלא היה שלם בדעתו. שאם היה שלם בדעתו, לא היה מגלה כל כך.
אלא ח"ו, שגילה יותר משצריך. כי יחזקאל נביא שלם היה, שהיה שלם בדעתו, וברשות הקב"ה גילה כל מה שגילה, והכול נצרך שיגלה על אחת שתיים ממה שגילה. ומעולם לא עזב הקב"ה את ישראל בגלות, מטרם שבא לשכון שכינתו עימהם. כל שכן ביעקב, שהיה יורד בגלות, שהקב"ה ושכינתו וקדושים עליונים והמרכבות ירדו כולם עם יעקב, שכתוב, הבאים מצריימה את (כולל צד הנקבה) יעקב. ובזה מיושבת הקושיה, כי אע"פ שאמר: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, אין המשמעות הוא לבדו, אלא עם שכינתו וצבאיו והמרכבות שלו, שכן דרך הקב"ה בכל הגלויות, כמו שגילה יחזקאל בגלות בבל.
כאשר אדם נמצא בירידה נפשית, בהסתרה – יזכור וידע שכבר טמון בו כוח שניתן לו מלמעלה לצמיחה וגאולה. הקב"ה נמצא איתו, ואַפִילוּ בֶהַסְתָּרַה שֶׁבֵּתוֹך הגלות הנפשית, הוא אינו לבד, כל הכוחות שבו מתגייסים ומוכנים לקראת הגאולה שלו, שהרי הבא להיטהר מסייעין בידו.
אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל. ישנו כוח בעליונים בו מתרחש דבר לפני שמתגלה פה בארץ. תפקידנו להצטרף אליהם ולשאול: מַה הַבּוֹרֵא רוֹצֶה מִמֶּנִּי? וְאֶת זֶה לִרְצּוֹת.
הפנימיות חייבת להיות מושלמת לפני החיצוניות. התיקון הוא קודם על צד הנפש ורק לאחר מכן על המעשה. קודם להשתלם מהבחינה הפנימית, וכאשר כוח המחשבה מתוקן – יוכל אז לרדת ולתקן את הלב, לפי תבנית ההשקפה הנכונה, דרך ל"ב נתיבות חוכמה. קודם צד המחשבה העליונה – הזכר ולאחר מכן צד ההרגשה.
במצרים עשו תיקון שאִפשר להוציא מהכוח אל הפועל, לכן יצאו בחיפזון. כמו אדם שמתלבט על עסקה, וביום שהוא מחליט הוא רוצה לפעול בחיפזון, כי מרגיש שזה ממשי והכוח הפנימי קיים. וכך כאשר מגבירים את החשק הפנימי לרוחניות, הביצוע יהיה קל יותר, לכן תלמוד תורה כנגד כולם.
יש לשאוף לשלום כי זה הכלי המחזיק את האהבה, כוח שמירת הברית לחבר את שני הקווים. תרי"ב מצוות הכרחיות בכדי להגיע למצוות האהבה, לשלמות. שלמות הנשמה קודמת לשלמות הגוף. הכוח המופשט של המחשבה, הלימוד, ההשקפה חייב להשתלם, ואז לרדת ללב, שזו התכלית.
שאלות חזרה זהר שמות טז-יח
1. כיצד מפרש רבי שמעון את הכתוב "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"?
2. כיצד מביא ראיה רבי יצחק לדברי רשב"י?
3. מה עונה רבי אלעזר לרבי יהודה על הכתוב "איש וביתו" המתייחס למלאכים, והרי במלאכים אין בית, דהיינו מלכות?
4. מהיין מביא רבי אלעזר ראיה לרבי יצחק שהשכינה ירדה למצרים יחד עם יעקב?
5. מהיכן אנו לומדים שכח הגאולה ירד עם בני ישראל למצרים כפוטנציאל?
6. מה היה החיפזון ביציאת מצרים? על פי אות י"א
7. ממה לומד רבי יהודה קו וחומר שירדו המלאכים למצרים?
8. מה עונה רבי אבא על דברי רבי יעקב מכפר חנן שאומר שבני ישראל הם השבטים ממש?
9. מיהם ששים גיבורים סביב מטתו של שלמה ומדוע לא שבעים?
אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל. ישנו כוח בעליונים בו מתרחש דבר לפני שמתגלה פה בארץ. תפקידנו להצטרף אליהם ולשאול: מַה הַבּוֹרֵא רוֹצֶה מִמֶּנִּי? וְאֶת זֶה לִרְצּוֹת.
הפנימיות חייבת להיות מושלמת לפני החיצוניות. התיקון הוא קודם על צד הנפש ורק לאחר מכן על המעשה. קודם להשתלם מהבחינה הפנימית, וכאשר כוח המחשבה מתוקן – יוכל אז לרדת ולתקן את הלב, לפי תבנית ההשקפה הנכונה, דרך ל"ב נתיבות חוכמה. קודם צד המחשבה העליונה – הזכר ולאחר מכן צד ההרגשה.
כאשר השכינה ירדה למצרים, ירדה חיה שנק' ישראל, עם מ"ב מלאכים, דהיינו כוח של שלמות. כאשר אדם בירידה, בגלות – יש בכך כוח לגאולה, לעליה. אין להתייאש כי יש פוטנציאל למקום גבוה יותר. כמו עץ השדה שהמתפתח תחילה תחת האדמה, כך בחשכת הגלות ניתן לגדול ולפתח אמונה.
במצרים עשו תיקון שאִפשר להוציא מהכוח אל הפועל, לכן יצאו בחיפזון. כמו אדם שמתלבט על עסקה, וביום שהוא מחליט הוא רוצה לפעול בחיפזון, כי מרגיש שזה ממשי והכוח הפנימי קיים. וכך כאשר מגבירים את החשק הפנימי לרוחניות, הביצוע יהיה קל יותר, לכן תלמוד תורה כנגד כולם.
באדם יש את עצם הרצון לקבל ולכן גדול הוא מהמלאכים בפוטנציאל להגיע למטרת הבריאה. ולמרות שהמלאכים הם בריאה חלקית, וחסרים את הרצון לקבל, אך מאחר וישנה היררכיה גם אצלם, אז גם בעולמות העליונים יש נותן, ומקבל תחתון ממנו, שהוא בחינת נק' כלפי הכוח שמעליו. לכן אומר איש וביתו, דהיינו גם מלאכים שהם בחינת נקבה.
אמר רבי שמעון: כשירדה השכינה למצרים, ירדה חיה אחת, מד' חיות שבמרכבה, ששמה ישראל, בצורתו של אותו סבא, ז"א. ומ"ב משמשים קדושים עימה, מ"ב מלאכים. וכל אחד ואחד מהם היה אות קדוש עימו מן השם הקדוש מ"ב. שמלאכים אלו המשמשים את החיה ששמה ישראל, מכונים בני ישראל, ונמשכים מן השם מ"ב, שהם הג"ר שבאותה החיה. וכולם ירדו עם יעקב למצרים. וכמ"ש: וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אמר, בני ישראל, ואח"כ, את יעקב, ואינו אומר, איתו. אלא השם ישראל אינו השם של יעקב, אלא של החיה העליונה שבמרכבה, ששמה ישראל. ובני ישראל הם מ"ב משמשים שלה. רשב"י מוציא את סיפור ירידת בני ישראל למצרים מהפשט, ומגלה שמדובר על מלאכים, דהיינו כוחות עליונים, וחיה שנק' ישראל, היא רגל במרכבה שירדה לגלות – בכוח מ"ב, כוח של שלמות.
שאל רבי יהודה את רבי אלעזר: כיוון ששמעת מאביך פרשת שמות דהיינו שבני ישראל הם מ"ב מלאכים קדושים. וא"כ מהו שאומר, איש וביתו באו, הרי במלאכים אינו נוהג בני בית? אלא, מלאכים עליונים, שהם גבוהים מן התחתונים שבהם, כמ"ש, איש וביתו באו, אשר מלאך העליון נקרא איש, והתחתון לו נקרא ביתו. וכל אלו המלאכים שבמדרגה העליונה נקראים גברים זכרים, ואלו שבמדרגה תחתונה מהם, נקראים נקבות, ונקראים בית, שאישה נקבה מקבלת מן הזכר והיא כמו בית אליו.
יש לשאוף לשלום כי זה הכלי המחזיק את האהבה, כוח שמירת הברית לחבר את שני הקווים. תרי"ב מצוות הכרחיות בכדי להגיע למצוות האהבה, לשלמות. שלמות הנשמה קודמת לשלמות הגוף. הכוח המופשט של המחשבה, הלימוד, ההשקפה חייב להשתלם, ואז לרדת ללב, שזו התכלית.
רבי יצחק היה עומד לפני רבי אלעזר, אמר לו: וכי השכינה ירדה למצרים עם יעקב? כמ"ש: אנוכי ארד עימך. השכינה ירדה למצרים את יעקב, ושש מאות אלף מרכבות קדושות עימה. שכתוב, כשש מאות אלף רגלי. שש מאות אלף מרכבות קדושות ירדו עם יעקב למצרים, וכולם עלו משם, כשישראל יצאו ממצרים כמ"ש: וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. שש מאות לא נאמר, אלא כשש מאות. רומז, כעין שיצאו אלו שש מאות אלף שלמטה, כך יצאו אלו שש מאות אלף מרכבות קדושות שלמעלה, שהיו עימהם.
בעת שיצאו אלו המרכבות הקדושות והמחנות הקדושים, ראו ישראל וידעו, שהם מתעכבים מלצאת בשבילם, מחמת שהם אינם יוצאים. וכל החיפזון שעשו ישראל היה בשבילם כמ"ש, ולא יכלו להתמהמה. שהיה לו לומר, ולא רצו להתמהמה. אבל כתוב, ולא יכלו, משום מחנות המלאכים, שהיו מתעכבים בשבילם. ונודע, שבני ישראל, שכתוב, כולם בני ישראל, של הרקיע, המלאכים. וכתוב: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. ולא נאמר, וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה איתו. אלא נאמר, וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. שפירושו, הבאים מצרימה מתחילה, כלומר המלאכים. ובאו, את יעקב.
בשעה שניצל יעקב מלבן, כתוב: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וכשירד למצרים, אמר הקב"ה: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה. ואם האדון ירד, כל שכן שיֵרדו משמשיו עימו, שכתוב, הבאים מצריימה את יעקב. ולא כתוב, איתו. בני ישראל שבכאן, אלו הם שנקראים בני ישראל ממש, השבטים.
רבי אבא פתח: לְכוּ חֲזוּ, מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. אל תקרי שַׁמות, בש' פתוחה, אלא שֵמות בש' צרויה. וזה כעין שעשה הקב"ה ברקיע, כן עשה בארץ, שיש שֵמות הקדושים ברקיע, ויש שֵמות הקדושים בארץ, שמות השבטים, שעליהם נאמר, ואלה שמות בני ישראל.
אמר רבי יהודה: ביום שירד יעקב למצרים, ירדו עימו שישים ריבוא מלאכים עליונים כמ"ש, הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. מנעולים החקוקים לקבל מפתח. המפתחות מסובבים במקומו של המנעול. המנעולים הם בספירה השביעית, מלכות. והם חקוקים בספירה השישית, יסוד. וכמ"ש: שישים גיבורים סביב לה.
קודם יש להשלים את צד הזכר. לכן בזמן תיקון בחינת שישים גיבורים שעליהם לעשות קודם את תיקון היראה, תיקון היסוד, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לפעול את המנעולא, הכוח של הבחינה השביעית שבזמן תיקון פועלים בו רק שמירה – לא לקבל. דהיינו שמקבל על עצמו כשעת לא יוכל להגיע לשלמות, שוודאי תגיע בעתיד, ולא פועל כעת זכירה, אלא שמירה.
המלכות אין בה אלא חג"ת נה"י, ומסתיימת ביסוד, שנקרא מפתחא. וחסרה ממלכות דמלכות. המנעולים, המלכות, החקוקים בהתאם למפתח, מסבבים במקומו של המפתח, היסוד. אע"פ שעצם המנעול הוא מלכות, הכלולה מז' ספירות חג"ת נהי"מ, שלפי"ז היה צריך לומר, שמיטתו שלשלמה, שהיא המלכות, שבעים גיבורים סביב לה, שהם ז' ספירות, שכל אחת כלולה מעשר. אמנם מסתיימים ביסוד, המכונה מפתחא, ואין בה אלא חג"ת נה"י, שהן שש ספירות, שכל אחת כלולה מעשר, שהם שישים. וכמ"ש: שישים גיבורים סביב לה, ולא שבעים.
מנעולא זה כוח המלכות שנועלת את המדרגה שלא לקבל את האור מהמקרה. על האדם לפרש כל תופעה מעבר לזמן ומקום – כך מדברת ההשגחה עם האדם.
הִנֵּה מִטָּתוֹ. השכינה הנקראת מיטה. שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, המלך שהשלום שלו, ז"א, הקו האמצעי, העושה שלום בין ימין לשמאל. שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, אלו הם שישים ריבוא מלאכים עליונים, שהם מצבא השכינה, שירדה עם יעקב למצרים. והטעם שהם במספר שישים, הוא מפני שהשכינה רשומה במפתחא. מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, ישראל של מעלה, ז"א, שהגבורה נמשכת אֲליהם ממנו כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל. איש וביתו באו, הם ודרכיהם. כי ביתו פירושו מנהגיו ודרכיו. כי לכל מלאך יש פעולה מיוחדת שעל שמה נקרא.
שאלות חזרה זהר שמות יג-טו
1. מי היא המרכבה? מי הם מרכביה ומה תפקיד המלכות כגלגל רביעי?
2. מהו המסע וכיצד הוא מתנהל?
3. מדוע נעים על גלגלים ולא על צורות אחרות?
4. הסבר את המושגים מאתים וחמשים ו- ארבע מאות וחמשים ומדוע מאתים וחמשים לשמאל ו- ארבע מאות וחמשים לימין?
5. מדוע אומר על קו הימין שהוא גם בבחינת רואה וגם בבחינת לא רואה?
6. מהם ב' המצבים השונים הנוהגים בכל קו מג' הקוים ימין שמאל ואמצע?
7. מיהו פטרונא דכלא?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
המרכבה היא המקשרת בין תחתונים לעליונים, הבינה שהיא מקור התודעה וההשפעה של האדם מקשרת בין ראש לגוף: חוכמה ומוח אל הלב, כאשר המרכבה מאפשרת נסיעה שפרושה מעבר מרצון לרצון. תנועה זו נועדה להגיע לפקיחת עיניים, שזו בחינת ההתקדמות של האדם. תנועה מקטנות (חולם), השלמת כלים (שורוק), וחיריק הוא זיווג בין הנסתר לגלוי. אין אפשרות להשיג חוכמה אלא בתנועה. מבחינה נפשית חולם הוא הכנעה, מוכנות לוויתור עצמי לגמרי. שורוק הוא הבדלה – שיכול לראות גדלות בכל בחינה, והמתקה – החיריק היא היכולת לחבר ביניהם.
בכדי לזכות לקבלת החוכמה/השפע ללב, יש לנוע עם גלגלי חסד גבורה ותפארת. זו תנועה תמידית המתחילה בביטול מוחלט של הגאווה, עבור להשלמת כלים, דהיינו מתן ביטוי לפרטים, והיכולת לשלב בניהם עד להשבה את הלב. רק הצדיקים המושכים את האור בקו אמצעי, יכולים לראות את החוכמה ואת הזעזוע הגדול שכלל לא ניתן לקבל חוכמה ללא חסדים. הזעזוע גדול מפני שגם לאחר קבלת החוכמה יש להמשיך ולשמור על יראה וחסדים. לכן אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד – ומי שחלילה אינו מוותר על גאוות – וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.
אמר רבי שמעון: אנו פותחים עינינו, רואים גלגלי מרכבה הקדושה נוסעים במסעיהם. וקול שירה מתוק לאוזניים, לבינה, היפה ללב, מלכות, העולה ויורד והולך ואינו נוסע. מזדעזעים אלף אלפים, זהו סדר המשכת חכמה. ומשום שנמשכת ע"י קו שמאל, ששם דינים, נבחן כמזדעזעים. והחכמה ספירותיה באלפים, וכשנכללים זה מזה, הם אלף אלפים. וריבוא רבבות, הם חסדים, שמקורם מעתיק, שספירותיו בריבוא. ופותחים בשירת החכמה ממטה למעלה.
הבינה היא המרכבה. הגלגלים שלה הם ג' קווים, חג"ת. וגלגל רביעי, המלכות שמחזה ולמעלה המקבלת מהם. וכשנכללים הגלגלים זה בזה, יש בכל אחד מהם ג' קווים, שהם י"ב. שעל ידי קווים הללו רוכב מלך העליון, חכמה, במרכבתו, הבינה. ונסיעה פירושו הארת הקווים בזה אחר זה, כסדר יציאתם חולם שורוק חיריק.
ובעת שמשיגים הארת חכמה, המכונה פתיחת עיניים, ע"י ד' הגלגלים של הבינה, חג"ת ומלכות, והחכמה מושגת רק בדרך נסיעה מקו לקו, בג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ואז נשמע קול שירה, הארת חכמה לאוזניים, שהן בינה, בעיקר ע"י קו אמצעי, ת"ת, הנקרא קול. וממנו מושפעת אל הלב, המלכות. המלכות הלב הוא פאסיבי ואין בו תנועה, אלא רק תוצאה, בה קבלת האור באה כלוואי. בכדי לגלות את החוכמה, על התודעה לנוע ב – ג' קווים של הכנעה, הבדלה והמתקה.
והלב, המלכות, כשמקבלת הארת החכמה, המושפעת רק ממטה למעלה, היא עולה, וכשמקבלת אור החסדים המושפע ממעלה למטה, היא יורדת. שהנסיעה היא הארת ג' הקווים בזה אחר זה, וכן חוזר חלילה. אבל במלכות אין נסיעה, כי היא רק מקבלת מן נסיעת ג' קווים, כי היא אינה משתתפת עם ג' הקווים בפעולת ההארה, אלא מקבלת מהם בלבד. ושירה, חכמה, אינה נוסעת עימהם, ופותחים בשירת החכמה ממטה למעלה, כי השירה, חכמה, אינה מאירה ממעלה למטה.
לקול נעימות (המתקת הבינה ע"י החיריק), מנסיעת הגלגלים, עומדים, מי שעומדים, ומתקבצים בקבוצה אחת לצד ימין ארבע מאות וחמישים אלף בעלי עיניים. רואים ואינם רואים. ונמצאים בכל הקווים שלהם. שני הצדדים האחרים, שמאל ואמצע, מתלבנים בשבילם. כלומר, שדיניהם, שהם אדום, נעברים, מחמת שמקבלים חסדים מקו ימין. ולצד שמאל מאתיים וחמישים אלף.
בכל קו יש חמש ספירות, חג"ת נ"ה. ולהיותם מבינה, שספירותיה בסוד מאות, הם חמש מאות. ומתחלקים במקום החזה: ב' ספירות ומחצה, הם ר"נ, חסד וגבורה וחצי ת"ת, מחזה ולמעלה. וב' ספירות ומחצה, חצי ת"ת התחתון ונצח והוד, הם ר"נ מחזה ולמטה. והארת קו ימין, להיותה חסדים בעיקרה, מאירה גם מחזה ולמטה, עד חצי הספירה התחתונה, הוד. כי להיותה בחינת מלכות, שחג"ת נ"ה הם כח"ב תו"מ, ע"כ אינה מאירה רק ממטה למעלה, מחזה ולמעלה, וע"כ נמצא הארת קו הימין תופסת ארבע ספירות וחצי, חג"ת נצח וחצי הוד, שהם ארבע מאות וחמישים. אמנם הארת קו השמאל אינה מאירה כלל ממעלה למטה, אלא ממטה למעלה, מחזה ולמעלה, מאירה רק ב' ספירות וחצי, חסד וגבורה וחצי ת"ת, שהם מאתיים וחמישים בלבד.
לצד ימין מאירים ארבע מאות וחמישים, כי להיותם בעיקר אור החסדים, הם מאירים גם מלמעלה למטה, עד חצי ספירת ההוד, שהם ארבע ספירות חג"ת ונצח וחצי ספירת ההוד עד החזה, ולהיותם מבינה, שספירותיה בסוד מאות, הן ארבע מאות וחמישים. ולהיותם ממשיכים החכמה אל קו השמאל, שספירת החכמה היא בסוד אלפים, הם ארבע מאות וחמישים אלפים. וגם משום זה מכונים, אור עיניים, כי החכמה נקראת עיניים.
אמנם, אע"פ שהם משפיעים חכמה אל קו השמאל, הימין לעצמו אינו מקבל חכמה. וע"כ רואים ואינם רואים, כי שתי הבחינות נבחנות בהם. כי מצד שמשפיעים חכמה לשמאל, מכונים רואים, שראייה, היא חכמה. ומצד שאינם מקבלים לעצמם חכמה, כי הם בבחינת, כי חפץ חסד הוא, ע"כ נבחנים, שאין בהם חכמה, אלא חסדים. ונודע שב' קווים שמאל ואמצע, מתלבשת החכמה שבהם בחסדים של הימין, ושני הצדדים האחרים מתלבנים בשבילם, מחמת שמקבלים החסדים מן הימין הזה, והוסר האודם שבהם, הדינים, ונעשו לבן. ולצד שמאל מאתיים וחמישים אלף, שקו השמאל, ששם מאיר החכמה בעיקר, אינו מאיר אלא ממטה למעלה, ב' ספירות וחצי שמחזה ולמעלה, שהם חסד וגבורה וחצי ת"ת העליון, שלהיותם נמשכים משמאל דבינה, שספירותיה בסוד מאות, ולהיותם באור החכמה, שספירותיה אלפים, הם מאתיים וחמישים אלפים.
ר"נ אלפים בעלי הבכי, מייבבים ומייללים ממקום בית מושביהם, (מאחר ולא ניתן לקבל חוכמה ללא חסדים) ממקום יציאתם, פותחים בדין ומסיימים בדין. מייבבים שנית, והדין נתגלה, והספרים פתוחים, להסתכל בדינים שבהם, בו בשעה, עולה בעל הדין, שהיה קם עליהם ויושב על כיסא הדין, והשירה שָכְכה מטרם שנסתיים הדין. הזוהר רוצה לבאר כאן עניין ב' מצבים שונים, הנוהגים בכל קו מג' הקווים: מצב א' הוא במקום יציאתו במקורו, פועל כל קו לפי מדרגתו להמשיך החכמה.
מצב ב' שלא במקום יציאתו, פועל כל קו להרבות את החסדים, ועוזב את פעולת המשכת החכמה. ומתחיל בקו שמאל, משום שהוא עיקר הפועל להמשכת החכמה, כלומר, פועל בנקודת השורוק. המשכת החכמה נקראת שירה. וזהו רק בחיבור כל ג' הקווים. אבל המשכת החכמה שבקו שמאל בלבד, נקראת לפעמים, יבבה, משום שבו נמצאת החכמה בלי חסדים, ואי אפשר לסבול את החכמה כשאינה מלובשת בחסדים. ומחמת דין זה מייבבים ומייללים, כל המקבלים ממנו, כלומר ר"נ אלפים. ויש עוד דין אחר, דין של המסך דחיריק. ובעלי היבבה, ר"נ אלפים, הנמשכים מקו שמאל, שהארת החכמה שלהם מכונה יבבה. ממקום בית מושביהם, ממקום יציאתם, פותחים בדין ומסיימים בדין, כי בפעולה הראשונה במקום יציאתם, הם פותחים להמשיך החכמה בדין, מפאת חיסרון לבוש החסדים. ועד שמסיימים ברצונם המשכת החכמה, נמצאים באותו הדין כמ"ש, מייבבים שנית, בפעולה השנייה להמשיך חכמה, והדין נתגלה והספרים פתוחים, שהדין האחר של מסך דחיריק מתגלה, שהוא הנושא למידת הדין במלכות, שהחכמה מסתלקת בגללה. בו בשעה, שבעל הדין העומד עליהם, ז"א הנושא למסך דחיריק, עולה ויושב על כיסא הדין, המלכות דמידת הדין המרחקת אור החכמה, וע"כ השירה שָכְכה, שאור החכמה, שנקרא שירה, נפסק מלהאיר, עוד מטרם שנסתיים הדין, שלא יכלו לסיים פעולת המשכת החכמה, שנמשכת בדין הא', שנקרא יבבה, מפני שהחכמה כבר נסתלקה מסיבת הדין הב', שנתגלה במסך דחיריק.
ומסיבת המסך דחיריק, שז"א, קו האמצעי, מגלה, הוא נקרא בג' כינויים:
א. מטרם שאור העליון נזדווג על המסך דחיריק, נקרא בעל הדין, כי אז מרבה דינים בלבד.
ב. אחר שנזדווג אור העליון על המסך דחיריק ביסוד שלו, שנקרא חי העולמים, שאז, ממשיך אור החסדים מקו ימין, ומלביש עימהם את החכמה שבקו שמאל, אשר אז נמשכה שוב הארת החכמה, ומחמת שנתלבשה בחסדים, היא מאירה בשלמות בלי דינים, ואז נקרא ז"א בשם פַּטרון, שמגן על החכמה, שתוכל להאיר בלי דינים.
ג. אחר שמתגבר להמשיך י"ג מידות הרחמים מדיקנא דא"א, אז נקרא ז"א, סבא, פטרונה של הכלה. סבא נקרא על שם א"א. פטרונה של הכלה נקרא, על שם שכולו רחמים בלי דין כלל. כי אז מרבה להמשיך חסדים מרובים מאוד מעתיק קדישא, שכולו רחמים, ומתוך שהחסדים הללו עדיפים מחכמה, כי עתיק הוא למעלה מא"א, שממנו החכמה, נמצא שגם החכמה נמשכת עימהם מאליה. ונמצא שהוא פטרונה של הכלה, כי מגן, הן על ריבוי החכמה והן על ריבוי החסדים.
ב' הפעולות בקו ימין, מסבבים בעלי העיניים מצד ימין, שעימהם שמונה עשר אלף אחרים, המסך דחיריק שביסוד ז"א, הנקרא חי, שהוא בגי' שמונה עשר. ולהיותו הגורם להמשיך חסדים שבתוכם מאיר החכמה, ע"כ נקרא ח"י אלפים. כי החכמה מכונה אלפים. המשכת חסדים המכונה תקיעה, קול פשוט. ואז לא מייבבים ולא מייללים, אלו המקבלים חכמה מקו ימין.
פותחים בשירה, בהמשכת חכמה, מזדעזעים ר"נ אלף, בעלי היבבה. שגם ר"נ אלף שבקו שמאל המכונים בעלי היבבה, מקבלים עתה גם הם הארת החכמה, ואע"פ שכבר נפסקה היבבה והיללה מ"מ, הם עוד מזדעזעים מאימת הדין, שקרה להם לפני שקיבלו החסדים מקו הימין.
תקע והמשיך חסדים בפעם השנייה, בפעולה השנייה שבקו ימין, שאין שם יבבה. נוסע הפטרון, ז"א, בזמן גילוי החסדים שבמסך, מכיסא ההוא של דין, ויושב בכיסא הרחמים, להמשיך חסדים מרובים. בו בזמן הז"א מזכיר שם הקדוש הגדול העליון, שהוא הויה במילוי מ"ה, יוד הא ואו הא, שבשם הזה נמשך חיים לכל.
ב' הפעולות בקו אמצעי, פתח ואמר. ז"א, הוא הקו האמצעי פעם אחת, יוד הא ואו הא, שיוד הא ואו הם ג' הקווים, ימין שמאל אמצע, הכלולים בז"א. והא אחרונה, היא הנוקבא, המקבלת מהם כמ"ש, ויקרא בשם הויה. פותחים כבתחילה בעלי הגלגלים הקדושים שבמרכבה. ואלף אלפים, חכמה וריבוא רבבות, החסדים, המלבישים אותם, ואומרים שירה, משבחים המלאכים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקום שכינתו. שהשכינה תתברך מז"א, ותקבל ממנו חכמה מלובשת בחסדים.
אז בא אותו הגן, השכינה, שהוא חבוי במאתיים וחמישים עולמות, בלמעלה מחזה דז"א, ששם ב' ספירות, חסד וגבורה דז"א וחצי ספירת ת"ת דז"א, שלהיותם נמשכים מבינה הם במאות, והם מאתיים וחמישים. ונקראים עולמות, מפני שהחכמה שבהם מתלבשת ונעלמת בחסדים, היא השכינה היקרה, בזיו החכמה שלה, היוצאת מזיו החכמה, ומתלבשת ונעלמת בזיו החסדים. והזיו נמשך ממנה לד' הרוחות חו"ג תו"מ, שהם ד' ראשים, כדי לקיים אותם במוחין, כמ"ש, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. והזיו נמשך ממנה לכל התחתונים. והיא הנקראת גן עדן.
ומה שאומר, שהיא חבויה בר"ן עולמות, שפירושו למעלה מחזה דז"א, מפני שאין שם מקומה האמיתי, כי היא מתחלת רק מחזה ולמטה דז"א. אלא כדי שתוכל לקבל חכמה, עלתה למעלה מחזה, ולפיכך היא צריכה להיות שמה חבויה, כדי שלא יקטרגו עליה החיצוניים, שאז לא הייתה אפשרות שתקבל חכמה. ונתבאר פעולה הראשונה שבקו האמצעי, שהיא להמשכת החכמה.
פתח שנית אותו הסבא. כלומר, ז"א, שאחר שעלה לא"א, נקרא סבא כמוהו. וזוהי פעולה השנייה של קו אמצעי, ז"א, הן להמשכת החכמה, והן להמשכת החסדים. ומזכיר שמו יוד הא ואו הא. וכולם פותחים בהמשכת האורות מי"ג מידות הרחמים, שנמשכים אז מי"ג תיקונים שבדיקנא דא"א. מי ראה כל אלו אורות, רמים שברמים, עזים שבעזים, ממרכבות הקדושות. ושמים וכל צבאם מזדעזעים ומתחלחלים באימה גדולה, ומשבחים את השם הקדוש, ואומרים שירה. אשרי הם הנשמות של הצדיקים, שהם נמצאים בעידון הזה, ויודעים זה כמ"ש, מי לא יִיראךָ מלך הגויים, כי לך יָאָתָה.
המרכבה היא המקשרת בין תחתונים לעליונים, הבינה שהיא מקור התודעה וההשפעה של האדם מקשרת בין ראש לגוף: חוכמה ומוח אל הלב, כאשר המרכבה מאפשרת נסיעה שפרושה מעבר מרצון לרצון. תנועה זו נועדה להגיע לפקיחת עיניים, שזו בחינת ההתקדמות של האדם. תנועה מקטנות (חולם), השלמת כלים (שורוק), וחיריק הוא זיווג בין הנסתר לגלוי. אין אפשרות להשיג חוכמה אלא בתנועה. מבחינה נפשית חולם הוא הכנעה, מוכנות לוויתור עצמי לגמרי. שורוק הוא הבדלה – שיכול לראות גדלות בכל בחינה, והמתקה – החיריק היא היכולת לחבר ביניהם.
בכדי לזכות לקבלת החוכמה/השפע ללב, יש לנוע עם גלגלי חסד גבורה ותפארת. זו תנועה תמידית המתחילה בביטול מוחלט של הגאווה, עבור להשלמת כלים, דהיינו מתן ביטוי לפרטים, והיכולת לשלב בניהם עד להשבה את הלב. רק הצדיקים המושכים את האור בקו אמצעי, יכולים לראות את החוכמה ואת הזעזוע הגדול שכלל לא ניתן לקבל חוכמה ללא חסדים. הזעזוע גדול מפני שגם לאחר קבלת החוכמה יש להמשיך ולשמור על יראה וחסדים. לכן אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד – ומי שחלילה אינו מוותר על גאוות – וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.
שאלות חזרה שמות י-יב
1. מהי בחינה הג' הדוחה את השכינה מין העולם?
2. סכם את ג' הבחינות הדוחות את השכינה כנגד ג' העברות שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור, וכנגד שמם לשונם ומלבושם שעל זה שמרו בני ישראל במצריים.
3. מדוע משתמש הזוהר בלשון כ"כ חריפה למי שעובר ופועל עברות אלו, עד כדי שאומר "מוטב לו שלא היה נברא בעולם" – מה תפקידו של אדם בעולם?
4. מהי שאלת רבי יוסי באות לו' ומהי תשובתו של רבי אלעזר?
5. מה ההבדל בין בית ה' לבית המלך?
6. הסבר בהרחבה דרך דברי רבי אלעזר את התובנה שאין בריאה כולל מלאכים בלי מלכות, דהיינו בלי נקבה.
7. מה בה להוסיף לנו רבי אלעזר באומרו באות לט' שאת הגן שהיא המלכות צריך לשמור להדור להשקות ולזמור, שזה עבודת האדם.
שלושה דברים המוציאים את האדם מהיהדות, כנגד ג' מצוות לא תעשה עליהם נאמר יהרג ובָּל יעבור: הבא על נידה – כנגד גילוי עריות. הבא על אשת אל נכר – רצון עצמי המנותק מהשם – כנגד עבודה זרה, או השופך זרעו לארץ – שפיכות דמים, מרחיק השכינה ממנו.
כאשר כוח החיים ניתן בנידה, זו הליכה למציאות נפסדת, דבר המגדיל את הטומאה בעולם. הנידה מזינה את הקליפות ומחייה אותם וכך לא מאפשרת לאדם להתחבר לשכינה הקדושה, דהינו נידה זה פירוק של כוח החיים מצד הבריאה, ומציאות של מוות וניתוק מהיכולת לקיים את מטרת הבריאה.
אדם שמל ואינו פורע, דהיינו מסיר את העבודה הזרה, אך לא עובר לשלב של גילוי הטוב, הוא יחזור לסורו. תפקיד האדם כפרט, לתת את חלקו לכלל. ואם בא להפריע, כגון מבצע חלילה הפלה, וגורם שבגללו מסתלקת השכינה, עדיף לו שלא נברא.
בני ישראל שמרו במצרים על שם, לשון ומלבוש – ראשי תיבות "שלם" – לשון כנגד שפיכות דמים, שהרי חיים ומוות ביד הלשון, שם הוא בחינת: אֲנִי יְהוָה, הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן – כנגד עבודה זרה. וכנגד גילוי ערויות – מלבושם, שלבשו בגדי קדושה.
הנשים הצדקניות נשמרו מנידה בגלות מצרים. צד הנקבה צריך לפתות את האדם לפריה ורביה, כלומר כשצד הלב רואה שכל מה שירצה לא יוביל לטוב מפני שאינו מונח בקדושה, ולא יוכל להוליד תענוג מהאמת – עליו להימנע מקבלת תענוג במקום זה. וכאשר הרצון מונח בקדושה, עליו לפעול ולהתעורר, להתקשט באהבת התורה, באהבת חברים – ובפעולה זו, הולדת ההבנות תועיל ותשמור אותו אפילו בגלות מצרית כפי שקיימת בעולם זה.
תפקיד שומרי התורה והמצוות בפנימיות להפיץ את האמת, בכדי לעורר אפילו את היודעים את האמת להפסיק להתעצל מהעבודה.
הבחינה השלישית שמסלקת את השכינה כנגד שפיכות דמים: מי שהורג את בניו, כלומר לאותו עוּבָּר שאשתו נתעבּרה בו, כי בא עליה ביום צ' לעיבורו, שאז ממית העובר, וגורם להרוג אותו במֵעיה, או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בניינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.
ג' רָעות עשה, שהעולם כולו אינו יכול לסבול, וע"כ העולם (של האדם) מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא. והקב"ה מסתלק מן העולם. וחרב ורעב ומוות באים על העולם. ואלו ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בניין המלך, שמבטל העיבור, בניין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, מוטב לו שלא היה נברא בעולם.
אשרי הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר הפריה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובּר במְעֵי אישה, ומכל שכן לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות. גזירת פרעה לא הייתה חכמה לשיטתו, מפני שלו היה גוזר על נקבות, אז היה עוצר את הילודה בעם, שזכר אחד יכול להוליד ילדים הרבה. חשב שמי שעושה את האדם יהודי זה הזכר שנותן את צורת האור, אך דווקא הנקבה נותנת את צורת הכלי – תיקון אודם דאימא המלכות של צמצום ב' אשר נותנת את הכוח שמלכות תיכלל בבינה. צורת יהודי לא נקבעת על פי האור שמתקבל, אלא על פי היכולת להכליל את הרצון בהשפעה, מלכות בבינה. צד הנקבה קובע רצון כיהודי.
נשמרו במצרים מנידה שכתוב: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת. מפני מה זכו הנשים לכך, להביא את מראות הצוֹבאוֹת, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים.
מבת אל נכר. נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נכריות כמ"ש: יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נכריה. וכתוב, אלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל. שכל זה יורה, שאין בהם תערובת נכריות.
ואם תאמר הרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמו הכתוב. נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר, ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויָצאו בני ישראל לחירות כמ"ש, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.
אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, רבי אלעזר ורבי יוסי היו הולכים בדרך (השם). בעוד שהיו הולכים אמר רבי אלעזר לרבי יוסי: פתח פיך ויאירו דבריך. אמר לו רבי יוסי, דבר אחד קשה לי, ששמעתי מהמאור הקדוש שהיה אומר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת פירושו, ישראל סבא. הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים, שהיו יורדים לגלוּת עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ומהו שכתוב, איש וביתו (אשתו) באו? הלוא במלאכים אינו נוהג בית? ודאי שהמלאכים באו איש וביתו, כי כל המקבל מאחֵר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא, איש וביתו, פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.
פתח רבי אלעזר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ. וכי כיוון שאמר את בית ה', מהו בית המלך? ואם תאמר שבשביל שלמה נאמר בית המלך, אינו כן. אלא בית ה', זהו בית המקדש. ואת בית המלך, זהו קודש הקודשים.
בית ה', הוא בית המקדש. עֲזרות ולְשכות בית האולם והַדְביר, זהו בית המקדש, המלכות, שנקרא בית ה'. בית המלך, זהו קודש הקודשים, הוא הפנימי מכל, הבינה, שנקראת מלך סתם. מלך זה, אע"פ שהוא מלך עליון, הוא נוקבא כלפי נקודה העליונה הסתומה מכל, החכמה. ואע"פ שהיא נוקבא, מ"מ היא זכר כלפי המלך שלמטה, ז"א. כלומר, שמדרגה עליונה נחשבת תמיד לזכר אל התחתונה, והתחתונה לנקבה. ועם זה כלפי התחתונה של התחתונה, נחשבת גם התחתונה לזכר. וכן תמיד. וע"כ הכל הוא כעין זה. וע"כ התחתונים, המלאכים שבאו עם יעקב למצרים, כתוב בהם, איש וביתו באו, אע"פ שאין בית נוהג בהם. כי איש וביתו פירושו, זכר ונקבה, שכל מדרגה עליונה שבהם נחשבת לזכר כלפי התחתונה, וכל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי עליונה, וזכר כלפי התחתונה שלה.
בכל מדרגה העליון הוא בחינת זכר – משפיע כלפי המדרגה שתחתיו. ויש למשל כמו הנשמה שהיא כמו האמא, שיכולה להיות בחינת נק' כלפי בעלה, ובחינת זכר המשפיע כלפי הבנים. חוץ מהבורא יתרך, אין נברא שאין בו צד נקבה, כלומר צד שמקבל לפחות את הקיום שלו מלמעלה. לכן גם למלאכים בחינת נק', דהיינו רצון לקבל, אך אין בהם את הבחינה של ההשתוקקות המלאה כפי שיש באדם.
רבי יוסי פתח: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. גן נעול. כנסת ישראל, הנוקבא. מה הגן הזה צריך לשמור, לעדור, להשקות ולִזְמור, כך כנסת ישראל צריכה לעדור, לשמור, להשקות ולִזְמור. כלומר עבודת הצדיקים את הנוקבא. וע"כ היא נקראת גן. וכן נקראת כרם, כי מה הכרם הזה צריך לעדור, להשקות ולזמור, כך ישראל, כלומר, בית ישראל, הנוקבא כמ"ש, כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל וכתוב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק. גן זו מלכות. אחות זו מלכות כאשר ז"א ונוקבא נמצאים בזיווג של אחור באחור, ששם אהבת רעים, אין חוכמה אלא מדרגת נשמה. גל=33 מאותיות אכדטם, המוקדמות לשם אלוקים, גַּן נָעוּל הסתרה מגלוי החוכמה, זו ההסתרה שיש לנברא.
שלושה דברים המוציאים את האדם מהיהדות, כנגד ג' מצוות לא תעשה עליהם נאמר יהרג ובָּל יעבור: הבא על נידה – כנגד גילוי עריות. הבא על אשת אל נכר – רצון עצמי המנותק מהשם – כנגד עבודה זרה, או השופך זרעו לארץ – שפיכות דמים, מרחיק השכינה ממנו.
כאשר כוח החיים ניתן בנידה, זו הליכה למציאות נפסדת, דבר המגדיל את הטומאה בעולם. הנידה מזינה את הקליפות ומחייה אותם וכך לא מאפשרת לאדם להתחבר לשכינה הקדושה, דהינו נידה זה פירוק של כוח החיים מצד הבריאה, ומציאות של מוות וניתוק מהיכולת לקיים את מטרת הבריאה.
אדם שמל ואינו פורע, דהיינו מסיר את העבודה הזרה, אך לא עובר לשלב של גילוי הטוב, הוא יחזור לסורו. תפקיד האדם כפרט, לתת את חלקו לכלל. ואם בא להפריע, כגון מבצע חלילה הפלה, וגורם שבגללו מסתלקת השכינה, עדיף לו שלא נברא.
בני ישראל שמרו במצרים על שם, לשון ומלבוש – ראשי תיבות "שלם" – לשון כנגד שפיכות דמים, שהרי חיים ומוות ביד הלשון, שם הוא בחינת: אֲנִי יְהוָה, הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן – כנגד עבודה זרה. וכנגד גילוי ערויות – מלבושם, שלבשו בגדי קדושה.
הנשים הצדקניות נשמרו מנידה בגלות מצרים. צד הנקבה צריך לפתות את האדם לפריה ורביה, כלומר כשצד הלב רואה שכל מה שירצה לא יוביל לטוב מפני שאינו מונח בקדושה, ולא יוכל להוליד תענוג מהאמת – עליו להימנע מקבלת תענוג במקום זה. וכאשר הרצון מונח בקדושה, עליו לפעול ולהתעורר, להתקשט באהבת התורה, באהבת חברים – ובפעולה זו, הולדת ההבנות תועיל ותשמור אותו אפילו בגלות מצרית כפי שקיימת בעולם זה.
תפקיד שומרי התורה והמצוות בפנימיות להפיץ את האמת, בכדי לעורר אפילו את היודעים את האמת להפסיק להתעצל מהעבודה.
הבחינה השלישית שמסלקת את השכינה כנגד שפיכות דמים: מי שהורג את בניו, כלומר לאותו עוּבָּר שאשתו נתעבּרה בו, כי בא עליה ביום צ' לעיבורו, שאז ממית העובר, וגורם להרוג אותו במֵעיה, או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בניינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.
ג' רָעות עשה, שהעולם כולו אינו יכול לסבול, וע"כ העולם (של האדם) מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא. והקב"ה מסתלק מן העולם. וחרב ורעב ומוות באים על העולם. ואלו ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בניין המלך, שמבטל העיבור, בניין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, מוטב לו שלא היה נברא בעולם.
אשרי הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר הפריה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובּר במְעֵי אישה, ומכל שכן לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות. גזירת פרעה לא הייתה חכמה לשיטתו, מפני שלו היה גוזר על נקבות, אז היה עוצר את הילודה בעם, שזכר אחד יכול להוליד ילדים הרבה. חשב שמי שעושה את האדם יהודי זה הזכר שנותן את צורת האור, אך דווקא הנקבה נותנת את צורת הכלי – תיקון אודם דאימא המלכות של צמצום ב' אשר נותנת את הכוח שמלכות תיכלל בבינה. צורת יהודי לא נקבעת על פי האור שמתקבל, אלא על פי היכולת להכליל את הרצון בהשפעה, מלכות בבינה. צד הנקבה קובע רצון כיהודי.
נשמרו במצרים מנידה שכתוב: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת. מפני מה זכו הנשים לכך, להביא את מראות הצוֹבאוֹת, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים.
מבת אל נכר. נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נכריות כמ"ש: יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נכריה. וכתוב, אלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל. שכל זה יורה, שאין בהם תערובת נכריות.
ואם תאמר הרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמו הכתוב. נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר, ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויָצאו בני ישראל לחירות כמ"ש, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.
אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, רבי אלעזר ורבי יוסי היו הולכים בדרך (השם). בעוד שהיו הולכים אמר רבי אלעזר לרבי יוסי: פתח פיך ויאירו דבריך. אמר לו רבי יוסי, דבר אחד קשה לי, ששמעתי מהמאור הקדוש שהיה אומר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת פירושו, ישראל סבא. הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים, שהיו יורדים לגלוּת עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ומהו שכתוב, איש וביתו (אשתו) באו? הלוא במלאכים אינו נוהג בית? ודאי שהמלאכים באו איש וביתו, כי כל המקבל מאחֵר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא, איש וביתו, פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.
פתח רבי אלעזר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ. וכי כיוון שאמר את בית ה', מהו בית המלך? ואם תאמר שבשביל שלמה נאמר בית המלך, אינו כן. אלא בית ה', זהו בית המקדש. ואת בית המלך, זהו קודש הקודשים.
בית ה', הוא בית המקדש. עֲזרות ולְשכות בית האולם והַדְביר, זהו בית המקדש, המלכות, שנקרא בית ה'. בית המלך, זהו קודש הקודשים, הוא הפנימי מכל, הבינה, שנקראת מלך סתם. מלך זה, אע"פ שהוא מלך עליון, הוא נוקבא כלפי נקודה העליונה הסתומה מכל, החכמה. ואע"פ שהיא נוקבא, מ"מ היא זכר כלפי המלך שלמטה, ז"א. כלומר, שמדרגה עליונה נחשבת תמיד לזכר אל התחתונה, והתחתונה לנקבה. ועם זה כלפי התחתונה של התחתונה, נחשבת גם התחתונה לזכר. וכן תמיד. וע"כ הכל הוא כעין זה. וע"כ התחתונים, המלאכים שבאו עם יעקב למצרים, כתוב בהם, איש וביתו באו, אע"פ שאין בית נוהג בהם. כי איש וביתו פירושו, זכר ונקבה, שכל מדרגה עליונה שבהם נחשבת לזכר כלפי התחתונה, וכל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי עליונה, וזכר כלפי התחתונה שלה.
בכל מדרגה העליון הוא בחינת זכר – משפיע כלפי המדרגה שתחתיו. ויש למשל כמו הנשמה שהיא כמו האמא, שיכולה להיות בחינת נק' כלפי בעלה, ובחינת זכר המשפיע כלפי הבנים. חוץ מהבורא יתרך, אין נברא שאין בו צד נקבה, כלומר צד שמקבל לפחות את הקיום שלו מלמעלה. לכן גם למלאכים בחינת נק', דהיינו רצון לקבל, אך אין בהם את הבחינה של ההשתוקקות המלאה כפי שיש באדם.
רבי יוסי פתח: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. גן נעול. כנסת ישראל, הנוקבא. מה הגן הזה צריך לשמור, לעדור, להשקות ולִזְמור, כך כנסת ישראל צריכה לעדור, לשמור, להשקות ולִזְמור. כלומר עבודת הצדיקים את הנוקבא. וע"כ היא נקראת גן. וכן נקראת כרם, כי מה הכרם הזה צריך לעדור, להשקות ולזמור, כך ישראל, כלומר, בית ישראל, הנוקבא כמ"ש, כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל וכתוב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק. גן זו מלכות. אחות זו מלכות כאשר ז"א ונוקבא נמצאים בזיווג של אחור באחור, ששם אהבת רעים, אין חוכמה אלא מדרגת נשמה. גל=33 מאותיות אכדטם, המוקדמות לשם אלוקים, גַּן נָעוּל הסתרה מגלוי החוכמה, זו ההסתרה שיש לנברא.
שאלות חזרה שמות ז-ט
1. מדוע בנ"י נעזבו בגלות מצרים לפי דברי רבי חייא?
2. מה היה קשה לר"י על דברי ר"א ומה היה תשובתו על קושיה זו של רבי חייא?
3. מדוע אין לאכול "לחם רע עין" ומה זה אומר בפנימיות?
4. מהם שני הדברים שלמדנו מתוך השלושה הדוחים את השכינה מהעולם? הסבר בכל אחד מהם את סיבותיו, טעמיו והשלכותיו.
שְׁמוֹת ז – ט
שורש חטאי האדם הוא בחיפוש תענוג מזויף, שאינו אמיתי, שזו בחינת חוכמה ללא חסדים: הוא לחם רע. לחם רע עין הוא תענוג בלי קשר להשם, עד כדי שאם בני ישראל לא היו אוכלים לחם מצרי, השעבוד היה קצר יותר.
האוכל לחם רע עין, דהיינו אינו מתגבר על תענוגות לא אמיתיים, לא יכול למלא את תפקידו. כי כל רצון להשיג שליטה וגאווה מפילים את האדם מדרך האמת, ונשלט הוא מדברים חיצוניים.
לחם הוא בחינת אישה, לכן אין לאכול לחמם של גויים. כאשר אדם נמצא בסביבה של רע עין – (גימטרייה = 400=נשים), אסור ליהנות ממנה. עין זו בחינת חוכמה, וכאשר אדם מושך יותר חוכמה/תענוג מחסדים שיכול לייצר, התענוג יבוא לארציות. החסדים מאפשרים חיבור בקדושה של התענוג לקשר עם השם.
לכן אדם צריך לראות שאם הוא מרגיש שאין לו הגנה, עליו להתחיל לשמור על הברית, שזה נותן לו הגנה. אמנם רואים שלפעמים צדיקים לוקחים על עצמם עונש של הכלל כמו רבי עקיבא וצדיקים אחרים, אך שמירת הברית מדגישה את האמונה שבוודאי שומרת על האדם.
על האדם לראות עם איזה רצון הוא מתחבר. לא מספיק לסור מרע, אלא יש לעשות פריעה דהיינו לגלות את הטוב. בת אל נכר הכוונה בתוך האדם עצמו, כשנותן את כוח החיים רק לרצון לקבל לעצמו.
לכן על האדם להיזהר ולתת אהבה תמידית לקשר ואהבה עם הרצון האלוקי, לעשות נחת רוח לבורא. יש ללמוד ליהנות מהקדושה, זו הפריעה.
רבי חייא פתח: אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן, משום שהלחם, או ההנאה, מאותו בן אדם רע עין, אינו כדאי לאכול וליהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם.
אמר לו רבי יצחק: והרי גזירה נגזר על ישראל להיות בגלות, שהיה מוכרח להתקיים, אפילו לא אכלו את לחמם? נכון הוא, שהרי לא נגזר הגלות במצרים בדיוק, כי לא כתוב, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ מצרים, אלא בְּאֶרֶץ לֹא ויכול להיות אפילו בארץ אחרת.
יעבדו רצונות אחרים שלא להם, עובד לאני הכוזב ועדיין לא יכול לצאת מזה.
אמר רבי יצחק: מי שהוא בעל נפש, שאוכל יותר משאר בני אדם, או מי שהולך אחר מֵעָיו, שדרכו למלאות בִּטנו בתענוגים, אם פגש באותו רע עין, ישחוט עצמו ולא יאכל מלחמו, כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב: כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך, לחם רע עין.
שלושה דברים אלו: הבא על נידה – כנגד גילוי עריות. בא על אשת אל נכר, רצון עצמי המנותק מהשם – כנגד עבודה זרה, או השופך זרעו לארץ – שפיכות דמים, מרחיק השכינה ממנו. כנגד ג' מצוות לא תעשה שיהרג ובל יעבור.
כשאדם מרגיש שאין לו שמירה, כוח החיים כשניתן בנידה הוא הליכה למציאות נפסדת, מגדל את הטומאה בעולם. הנידה מזינה את הקליפות ומחייה אותם וכך לא מאפשרת לאדם להתחבר לשכינה הקדושה.
נידה זה פירוק של כוח החיים מצד הבריאה, ומציאות של מוות וניתוק מהיכולת לקיים את מטרת הבריאה.
שלושה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים, שדירתו של הקב"ה לא תהיה בעולם. ובני אדם זועקים בתפילה, ולא נשמע קולם. ואלו הם: א. מי ששוכב עם נידה, שאין טומאה חזקה בעולם, זולת טומאת הנידה. טומאת הנידה קשה מכל טומאות העולם. השוכב נטמא וכל הקרֵבים אליו נטמאים עימו. בכל מקום שהולכים נדחית השכינה מפניהם. אדם הנמצא במצב ירוד כמו כעס, לא יקבל החלטות.
ולא עוד, אלא שגורם מחלות רעות על עצמו ועל הזרע שיוליד. כי כיוון שהאדם קרב אל הנידה, טומאה ההיא קופצת עליו, ונשארת קבועה בכל האיברים שלו. הזרע שמוליד בשעה ההיא, מושך רוח הטומאה. וכל ימיו יהיה בטומאה, משום שהבניין והיסוד של הנולד, גדול וחזק מכל טומאות העולם. ומיד שהאדם קרב אל הנידה, טומאה ההיא קופצת עליו, כמ"ש, וּתהי נידתה עליו.
ב. מי ששוכב עם בת אל נכר, גויה, שמכניס ברית קודש ואות הברית, ברשות אחרת, כמ"ש, ובעל בת אל נכר. ואין קנאה לפני הקב"ה, זולת קנאת הברית, שהוא ברית של השם הקדוש והאמונה. מה כתוב, וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. מיד, וַיִּחַר אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.
ראשי העם, שיודעים זה ואינם מוחים בהם, נענשו תחילה, שכתוב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. נגד השמש, נגד הברית, שנקרא שמש. ועליו נאמר, כי שמש ומגן ה' אלׂקים. שמש ומגן, זהו ברית הקדוש. מה השמש זורח ומאיר על העולם, אף ברית הקדוש, זורח ומאיר גופו של אדם. ונקרא מגן, מה המגן הוא להגן על האדם, אף ברית הקדוש מגן על האדם. ומי ששומר אותו, אין לו נזק בעולם, שיוכל לקרב אליו. וזהו, נגד השמש.
ראשי העם נתפסים בכל דור ודור בשביל חטא הזה, אם יודעים ואינם מקנאים אותו. משום שחוב זה מוטל עליהם לקנאות, בשביל הקב"ה בברית הזה, את כל מי שמביא קדושה זו ברשות אחר. עליו כתוב, לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא. והכל קנאה אחת, הן הבא על הגויה, והן העובד עבודה זרה. וע"כ נדחתה השכינה מפניו. מי שמשקר בברית הקדוש החתום בבשרו של אדם, הוא כאילו משקר בשם הקדוש, כי מי שמשקר בחותם המלך, בברית הקדוש, משקר במלך עצמו. וע"כ אין לו חלק באלוקי ישראל, אם לא בכוח תשובה תמידית. כלומר שמעתה חייו חייבים להתנהל באופן אחר.
רבי יוסי פתח: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא. וַיעזבו את ה'. מהו, וישכחו ויעזבו? שדחו מעצמם אות ברית קודש, שהיו מָלִים ולא פורעים. עד שבאה דבורה והנהיגה הפְּרִיעה בכל ישראל כמ"ש: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה. דבורה הנביאה גרמה להם לעשות פריעה ולא רק להסיר את הרע.
עד כאן הראה ב הבחנות מתוך השלושה. האחד מי ששוכב עם נידה, ומי שמחלל את ברית הקודש בבת אל נכר.
שורש חטאי האדם הוא בחיפוש תענוג מזויף, שאינו אמיתי, שזו בחינת חוכמה ללא חסדים: הוא לחם רע. לחם רע עין הוא תענוג בלי קשר להשם, עד כדי שאם בני ישראל לא היו אוכלים לחם מצרי, השעבוד היה קצר יותר.
האוכל לחם רע עין, דהיינו אינו מתגבר על תענוגות לא אמיתיים, לא יכול למלא את תפקידו. כי כל רצון להשיג שליטה וגאווה מפילים את האדם מדרך האמת, ונשלט הוא מדברים חיצוניים.
לחם הוא בחינת אישה, לכן אין לאכול לחמם של גויים. כאשר אדם נמצא בסביבה של רע עין – (גימטרייה = 400=נשים), אסור ליהנות ממנה. עין זו בחינת חוכמה, וכאשר אדם מושך יותר חוכמה/תענוג מחסדים שיכול לייצר, התענוג יבוא לארציות. החסדים מאפשרים חיבור בקדושה של התענוג לקשר עם השם.
לכן אדם צריך לראות שאם הוא מרגיש שאין לו הגנה, עליו להתחיל לשמור על הברית, שזה נותן לו הגנה. אמנם רואים שלפעמים צדיקים לוקחים על עצמם עונש של הכלל כמו רבי עקיבא וצדיקים אחרים, אך שמירת הברית מדגישה את האמונה שבוודאי שומרת על האדם.
על האדם לראות עם איזה רצון הוא מתחבר. לא מספיק לסור מרע, אלא יש לעשות פריעה דהיינו לגלות את הטוב. בת אל נכר הכוונה בתוך האדם עצמו, כשנותן את כוח החיים רק לרצון לקבל לעצמו.
לכן על האדם להיזהר ולתת אהבה תמידית לקשר ואהבה עם הרצון האלוקי, לעשות נחת רוח לבורא. יש ללמוד ליהנות מהקדושה, זו הפריעה.
שאלות חזרה שמות ד-ו
1. מדוע כתוב היה היה ב פעמים
2. אם יחזקאל יהיה נאמן למה גילה את מה שגילה
3. מה הכלל לגבי היכולת לסבול את הצער
4. מדוע מלאכים לא קבלו את התורה ומה תענתם וכיצד סתר אותה הקדב"ה
5. מה גילה יחזקאל הנביא לעם ישראל בגלות ומדוע הגילוי הזה החזיר אותם להתגר בעבודת ה
6. מה הפירוש מלבנון תבאוי למה לא תרדי
7. מדוע התנגדו המלאכים לבריאת האדם כיצד הראה להם משה רבנו שהם אינם רעויעים לקבל את התורה?
8. מהו שהדיבור לא שלם בלי קול וקול לא שלם בלי דיבור כיצד זה מנשליך לכלל ופרט
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
התקווה מאפשרת לעבור את הגלות הנפשית ללא ייאוש, זהו מצב שניתן לשמוח מתוך הבנה שהקב"ה נמצא בכדי לאתגר את האדם, ולכך דרושה אמונה בהשגחה מתמדת.
הָיׂה הראשון הוא גלות מצרים, הָיָה השני גלות בבל. גלות מצרים היא השורש של יציאה מעבודה זרה, שזו התחלה של כל עבודת השם. הגלויות שבאו לאחר מכן, הן כבר במסגרת עם שקיבל תורה, דהיינו שהייתה לאדם אמונה והיא הסתלקה ממנו, וכעת הוא נלחם 59Cהשיגה מחדש.
אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַבֶּלֶת מִתּוֹך מִסְכְּנוֹת אֶלָּא מִתּוֹך עוֹצְמָּה. בנוסף אי אפשר לקבל את התורה מתוך אינטרס כפי שחשבו עשיו וישמעאל, אלא ההיפך, יש לקבלה תוך התגברות על הטבע הנפשי של הרצון לקבל.
רבי שמעון פתח: הָיׂה הָיָה דְבַר ה'. היה היה ב' פעמים למה? אם יחזקאל היה נביא נאמן, למה גילה כל מה שראה? מי שהמלך הכניסו להיכלו, יש לו לגלות מה שראה? אלא ודאי יחזקאל נביא נאמן היה, וכל מה שראה הוא באמונה, וברשותו של הקב"ה גילה כל מה שגילה, והכל צריך.
בזמן הגלות כשבני ישראל הלכו לגלות קשורים בהשפלה ובצער גדול, ניבא להם ישראל שהקב"ה איתם, וכך שימח אותם.
מי שרגיל לסבול צער, אע"פ שבא לו צער לפי שעה, הוא סובל העוֹל שלו, ואינו דואג. אבל מי שאינו מורגל לסבול צער, וכל ימיו היו בתענוגים ומעדנים, ובא לו צער, זה הוא צער שלם, ועל זה צריכים לבכות.
כך ישראל, כאשר ירדו למצרים, היו רגילים בצער, שהרי כל ימיו של אותו צדיק, אביהם, היה בצער. וע"כ סָבלו את הגלות כראוי, ולא דאגו ביותר. אבל גלות בבל, היה צער שלם, היה צער, שעליונים ותחתונים בוכים עליו.
בכו עליו העליונים, כמ"ש: הֵן אֶרְאֶלָּם (מלאכים) צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. בכו עליו התחתונים, כמ"ש: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינו בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. כולם בכו על גלות בבל, משום שהיו מקודם בתענוגי מלכים, שכתוב, בני ציון היקרים. ההבחנה היא האם הגלות, הצער באים במצב קטנות או גדלות, בקטנות הצער מורגש פחות מפני ההרגל.
רבי יצחק אמר: עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, אלו הם ההרים הרמים שבעולם. הם, בני ציון היקרים המסולאים בפז. ועתה הם יורדים בגלות, וריחיים על עורפם, וידיהם קשורים לאחור. וכשבאו לגלות בבל, חשבו שאין להם קיום לעולם, כי הקב"ה עזב אותם ולא ישגיח עוד בהם לעולם.
באותה שעה קרא הקב"ה לכל החבורה שלו, וכל המרכבות, והמחנות, ושריו, וכל צבאות השמים. ואמר להם, מה אתם עושים כאן? ומה בני אהוביי בגלות בבל, ואתם כאן? קומו רדו כולכם לבבל, ואני עימכם כמ"ש, כה אמר ה', למענכם שילחתי בָבלה, זהו הקב"ה. והורדתי בָריחים כולם, אלו הם כל המרכבות והמחנות העליונים.
כשירדו לבבל נפתחו השמים, ורוח נבואה הקדושה שׁרתה על יחזקאל, וראה כל מה שראה, ואמר להם לישראל, הרי אדוניכם כאן, וכל צבאות השמים והמרכבות, שבאו לדור עימכם. לא האמינוהו, עד שנצרך לגלות, כל מה שראה: וארֶא כך, וארא כך. ואם גילה ביותר, כל מה שגילה נצרך כולו. כיוון שראו ישראל את זה, שמחו. וכששמעו הדברים מפי יחזקאל, לא פחדו על גלוּתם כלל, כי ידעו שהקב"ה לא יעזוב אותם. וכל מה שגילה, גילה ברשות.
בכל מקום שגָלוּ ישראל, גלתה עימהם השכינה. וכאן בגלות מצרים כתוב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כיוון שכתוב אֵת יַעֲקֹב, בני ישראל למה כתוב, את יעקב? היה צריך לומר, הבאים איתו? אלא, אלה שמות בני ישראל, הם המרכבות ומחנות עליונים, שירדו עם יעקב, ביחד עם השכינה, בגלות מצרים. ובזה מיושב הכתוב, הָיׂה היה, ב' פעמים, כי הָיׂה הא' הוא בגלות מצרים, והיה ב' בגלות בבל.
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה
רבי חייא פתח: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. מ%T7רא זה על כנסת ישראל נאמר, שהיא המלכות. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, וקרבו אל הר סיני לקבל התורה, אמר לה הקב"ה, איתי מלבנון, שפירושו, מן עדן העליון, חכמה, הנקראת לבנון, היא באה. כלה, פירושו שלימה, כלבנה זו הנשלמת מן השמש בכל האור וההתנוצצות, שהם אור ישר ואור חוזר. איתי מלבנון תבואי, כדי שבניך יקבלו התורה. כי מטרם שהמלכות מקבלת החכמה, הנקראת לבנון, לא יוכלו ישראל לקבל התורה, מחמת שחסרים ג"ר.
תָשׁוּרי מראש אֲמָנָה. תשורי, פירושו, תקבל מתנה בשביל בניך. מראש אמנה, פירושו, מראשית שבאו באמונה עליונה, ואמרו, כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע. והיו במשקל אחד עם מלאכים העליונים, שכן כתוב בהם: בָּרְכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. אז קיבלה כנסת ישראל מתנה, שעליה נאמר, תשורי מראש אמנה, שפירושו, תוספת מוחין.
מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, זהו הר סיני, שקרבו אליו, ונועדו מתחתיו. שכתוב, ויתיצבו בתחתית ההר. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, אלו הם בני שׂעיר, שהקב"ה הזמין אותם לקבל התורה, ולא רצו לקבלה. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים, אלו הם בני ישמעאל, שכתוב, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן,. ופארן הם בני ישמעאל.
מהו וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ? כאשר רצה הקב"ה לתת התורה לישראל, באו מחנות מלאכים העליונים, פתחו ואמרו: יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. וביקשו שינתן להם התורה ולא לישראל.
אמר להם הקב"ה, וכי יש בכם מוות, שכתוב בתורה, אדם כי ימות באוהל? וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת. יש בכם חטא, שאתם צריכים לדינים? יש בכם גזל או גניבה, שכתוב לא תגנוב? יש בכם נשים, שכתוב, לא תנאף? יש בכם שקר, שכתוב, לא תענה ברעך עד שָקר? יש בכם חמדה, שכתוב, לא תחמוד? למה אתם מבקשים התורה?
מיד פתחו ואמרו, יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ. ואילו, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם, לא כתוב. וע"כ נאמר, ואתה מרבבות קודש. שבא ממשא ומתן עם המלאכים. אז נאמר, מימינו אֵש דת לָמו, זהו התורה. ונמשלה לאש, מפני הדין שבה. שמשום זה, שעיר וישמעאל לא רצו לקבלה עליהם. והמלאכים לא יכלו לקבלה, מפני שאין בהם דין.
רבי יוסי מפרש: בעת שירדה השכינה בגלות מצרים. בעת שירדה השכינה ממקום לבנון, מבינה שחזרה להיות חכמה, אל גלות מצרים. וע"כ כתוב, מלבנון תבואי. ולא ללבנון תעלי.
למה אינו אומר, ללבנון תעלה? מקרא זה על סוד ייחוד האמונה, המלכות. נאמר, איתי מלבנון כלה. קול, ז"א, אמר לדיבור, מלכות, איתי, משום שהקול בא לדיבור ומנהיגו עימו, לה%T7ות כאחד בלי פירוד כלל. משום שהקול הוא כְלל, כי הוא אור חסדים, שישנו בכל המדרגות. דיבור הוא פרט, אור החכמה שבקו שמאל דבינה, שאינו אלא במלכות לבדה. וע"כ כְלל צריך לפרָט, כי אין לז"א ג"ר, זולת אור חכמה שבמלכות. ופרָט צריך לכְלל, כי אור החכמה שבמלכות אינו מאיר זולת בהתלבשותו באור החסדים, שמקבל מז"א, הכְלל. כי אין הקול שלם בלי דיבור, ואין הדיבור שלם בלי קול. וע"כ, איתי מלבנון כלה, כי עיקרם של שניהם באים מלבנון, מבינה. ושיעור הכתוב, איתי מלבנון תבואי, שתבוא אליו לחיבור ולייחוד. לכן כתוב, מלבנון תבואי, ולא אמר, ללבנון תעלי. בזכות עליית ז"א לביקוש חוכמה, וחיבור בין זכר ו5D7קבה דישסו"ת לא תתקבל חוכמה, כלומר הכלל צריך לפרט. ופרט וודאי לנו שצריך לכלל, שאין הדיבור שלם בלי קול.
תָשׁוּרי, מראש אֲמָנָה. זהו גרון, הבי%T7ה, המקבלת מחֵיךְ, חכמה, שמשם יוצא הרוח, ז"א, להשלים הכל, מהלבנון. הסתום והגנוז, שז"א פותח אותה בקו האמצעי. מראש שׂניר וחרמון, זהו ראשו ואמצעיתו של הלשון, ת"ת. וראשו, דעת, המְחַתכים את הדיבור. ממעונות אריות, אלו הם שיניים, נצח והוד. מהררי נמרים, אלו הם שפתיים, מלכות. וכל אלו הספירות של ז"א, הם השלמות שנִשלם בהן הדיבור, מלכות, הנוקבא דז"א.
התקווה מאפשרת לעבור את הגלות הנפשית ללא ייאוש, זהו מצב שניתן לשמוח מתוך הבנה שהקב"ה נמצא בכדי ל590תגר את האדם, ולכך דרושה אמונה בהשגחה מתמדת.
הָיׂה הראשון הוא גלות מצרים, הָיָה השני גלות בבל. גלות מצרים היא השורש של יציאה מעבודה זרה, שזו התחלה של כל עבודת השם. הגלויות שבאו לאחר מכן, הן כבר במסגרת עם שקיבל תורה, דהיינו שהייתה לאדם אמונה והיא הסתלקה ממנו, וכעת הוא נלחם להשיגה מחדש.
אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַבֶּלֶת מִתּוֹך מִסְכְּנוֹת אֶלָּא מִתּוֹך עוֹצְמָּה. בנוסף אי אפשר לקבל את התורה מתוך אינטרס כפי שחשבו עשיו וישמעאל, אלא ההיפך, יש לקבלה תוך התגברות על הטבע הנפשי של הרצון לקבל.
שאלות חזרה שמות א-ג
1. מי מוגדר כ"משכילים"?
2. מדוע כתוב "יזהירו" ולא "יאירו"? הסבר כל אחד מהמושגים, את ההבדל והדומה ביניהם.
3. מהו "זהר", מה הקשר שלו ל"זיו" ומדוע רק דרך הזוהר ניתן לצאת מהגלות?
4. הסבר את המושגים: "רקיע", "כוכבים", "מזלות", "שמשא" ו"סיהרא".
5. באיזה מצב נקרא לז"א יעקב ובאיזה מצב נקרא לו ישראל?
6. מדוע מתחיל הכתוב בישראל ומסיים ביעקב?
7. מה גרם לבני ישראל להיות "הבאים מצרימה" וכיצד זה נוגע לנפש האדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
כשיורדים לגלות, למבוכת נפש, ומרגישים מרוחקים מנותן החיוּת, בא הזוהר ומלמד על הדרכים להתגבר.
עבודת הנפש מחייבת עליות וירידות, עליה לדרגת ישראל בה החסדים מכוסים, באידיה והשקפה גבוהים – וירידה לגלות לדרגת יעקב, למוחש, להעמדה בניסיון, תוך התמודדות עם אותם אידיאלים. הירידה מאפשרת ללקט את הרצונות והתאוות הגדולים ולהעלותם לקדושה.
על אדם הבא למלא תפקידו ולתקן את המלכות, את הלב, הוא עצם הרצון – עליו לחלק את העבודה לשנים. שלב ראשון עבודה רק על הרצון להשפיע, כאשר את העבודה על הרצון לקבל עושים רק במסגרת הרצון להשפיע.
קבלת חוכמה – שפע אמיתי אפשרית רק דרך לב נתיבות החוכמה, דהיינו דוחים ומוותרים על קבלה ישירה, מקבלים את אור דרך "פילטר" הבינה, ההשפעה, ל"ב נתיבות החוכמה נק' זוהר, דהיינו רק קבלה של זיו מהתפשטות האור, רק במידה שהנפש מסוגלת להקדיש להשפעה.
המשכילים הם אותם שהשיגו את סוד החוכמה, אור העיניים, והשגתה היא הסתכלות, שחכמי העדה נק' עיני העדה. הם המסתכלים לפנימיות, בסודות התורה ולא מסתפקים בחיצוניות ובראיה רדודה. חכמים הם אלו בעלי הסתכלות נִשּמָתִּית, דהיינו מעבר למקרה והזמן.
מושג הזוהר הוא חוכמה/תענוג מיוחד שעבר צמצום ותיקון כדי שניתן יהיה לקבלו כראוי – תענוג שמותר. לא מאירים ישירות מהחוכמה, אלא מקדימים ומערבים חסדים בחוכמה. חסדים אלו מחברים בין חוסר שלמות הנברא, אל שלמות הבורא.
יזהירו, מפני שאין להשיג ג"ר דחוכמה לאחר התיקון של גניזו דאו"א – עצם הרצון לקבל, אלא דרך בינה את ל"ב נתיבות חוכמה – שזה רק זיו, זוהר זה ל"ב נתיבות החוכמה שנובעים מהחוכמה. זוהר זוהי הארה והתנוצצות, היוצאת מעדן, מהחוכמה.
בצמצום ב' בינה יצאה מראש דאריך לבחינת גרון, שעליה מלבישים פרצוף או"א, ובעליית עולמות שהם עולים וחוזרים לראש דאריך אנפין, ואיתם גם ז"ת דבינה שיצאה מחוץ לראש, וכעת היא מקבלת חוכמה אותה היא משפיע לתחתונים – אין הזוהר מדבר על ג"ר דחוכמה, שממילא אסור לקבל, שהוא בחינת עשיו.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. למה מתחיל בישראל ומסיים ביעקב, ומהי הפנימיות בירידה במצרים. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ; וּמַצְדִּיקֵי, הָרַבִּים, כַּכּוֹכָבִים, לְעוֹלָם וָעֶד. והמשכילים, הם המסתכלים בסוד החכמה, שהשיגו החכמה, כי חכמה מכונה אור העיניים, והשגתה מכונה הסתכלות. למה לא כתוב, יאירו? אלא, שמאירים ומתנוצצים בזיווה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, ע"י חזרתה לראש א"א, שזה נחשב רק לזיו חכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה. וע"כ נאמר, יזהירו, ולא נאמר, יאירו. כזוהר, ההארה וההתנוצצות של הנהר היוצא מעדן, בינה, שיצאה מראש דא"א, חכמה, הנקראת עדן, שבחזרתה לראש א"א, נעשתה לחכמה. וחכמה שבה נבחנת רק לזיו החכמה. וע"כ נאמר עליה כזוהר, לשון זיו.
שהרקיע, המסך של צ"ב, מוציא את הבינה לחוץ מראש דא"א, ע"י עלייתו למקומה. וכן מחֲזירה לראש דא"א ע"י חזרתו למטה, למקום המלכות דראש א"א. וכזוהר הרקיע, הם הכלים והמוחין, המתגלים ע"י הרקיע. כי בו נמצאים הכוכבים, ג"ר דמוחין. והמזלות, ו"ק דמוחין. והשמש, ז"א. והלבנה, הנוקבא. וכל אלו נרות המאירים, שהם כל האורות שבבי"ע. כי כל האורות שבד' עולמות אבי"ע, הם יוצאים על המסך דצ"ב, שנקרא רקיע.
הזוהר של רקיע הזה, מאיר בהארתו על הגן, מלכות. ועץ החיים, ת"ת, עומד באמצע הגן, בקו האמצעי, וענפיו, ספירותיו, מכסים על כל הצורות שהם הנפשות, ואילנות שהן הרוחות, וּבְּשׂמים שהם הנשמות שבגן, בכלים ישרים, כלומר שמתוקנים בג' הקווים. ובצילו מסתופפות, כל חיות השדה, מלאכים החיצוניים, וכל עוף השמים, מלאכים הפנימיים. ישבו תחת ענפיו.
זוהר הפירות של האילן, הנשמות הנולדות ממנו, נותן חיים לכל. קיומו הוא לעולם ולעולמי עולמים. צד האחר של הטומאה אינו שׁורה בו, שאין לס"א שום יניקה בעץ החיים, ז"א בגדלות, אלא צד הקדושה בלבד. אשרי חלקם של הטועמים ממנו, שהם חיים לעולם ולעולמי עולמים כמ"ש: וְעַתָּה וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. הם נקראים משכילים, וזוכים בחיים בעולם הזה ובעולם הבא. קו אמצעי מחזה ולמעלה, המקיצים בחצות לילה בדיוק בנקודה שבין המקרה אל מעבר למקרה, ושם הם בונים את בחינת האמונה, שום כוח לא מונע מהם ללכת בבטחה בדרך השם. אלו המשכילים, המסתכלים בסוד החוכמה.
זוהר אילן הזה, ז"א, מתנשא למעלה לישסו"ת ולמעלה, לאו"א כשמתנשא לישסו"ת, שהם בינה. חמש מאות פרסאות הילוכו, כי מקבל חג"ת נ"ה מבינה, שספירותיה מאות. אבל יסוד אין לה, כי אמא עד הוד התפשטותה. וכשמתנשא לאו"א, שמאיר בהם הארת עתיק, הוא שישים ריבוא בהתפשטותו, שמתפשט בו היסוד ומקבל חג"ת נה"י מהארת עתיק, שספירותיו, כל אחת, מאה אלף. וע"כ הוא שישים ריבוא.
באילן הזה נמצאת הארה אחת, מלכות שבגופו. שכל הצבעים, לבן אדום ירוק, אורות חג"ת, נמצאים בה. אלו הצבעים עולים באו"י ויורדים באו"ח, ואינם מתישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, כי הוא קו אמצעי.
כשהאורות יוצאים מן האילן, להֵראות בתוך הזוהר שאינו מאיר, מלכות הכוללת שמחזה ולמטה דז"א, שבה עצמה יש זו"ן, שהם זו"ן הקטנים, הנקראים יעקב ורחל. האורות פעם מתישבים, ופעם אינם מתישבים בה. נמצאים ואינם נמצאים. משום שאינם מתישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, שהוא מחזה ומעלה דז"א, הנקרא ישראל. מאילן הזה יוצאים י"ב שבטים, שתחומיהם בו, שהם י"ב אורות, המכונים י"ב גבולי אלכסון. והם ירדו בזוהר הזה שאינו מאיר לתוך גלות מצרים, בכמה מחנות עליונים כמ"ש, ואלה שמות.
ומובן שהכתוב מתחיל בישראל, בפסוק: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משום ששורש אורות של י"ב השבטים באים מן האילן, הנקרא ישראל, מחזה ולמעלה דז"א. וכן מה שגומר ביעקב, שאומר, הבאים מצריימה את יעקב, כי עברו מבחינת ישראל, לבחינת יעקב שמחזה ולמטה דז"א, ששם י"ב אורות של השבטים אינם יכולים להתישב. וכמ"ש: הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, לשון מֵצֵר, וע"כ שלטו בהם המצרים.
כשיורדים לגלות, למבוכת נפש, ומרגישים מרוחקים מנותן החיוּת, בא הזוהר ומלמד על הדרכים להתגבר.
עבודת הנפש מחייבת עליות וירידות, עליה לדרגת ישראל בה החסדים מכוסים, באידיה והשקפה גבוהים – וירידה לגלות לדרגת יעקב, למוחש, להעמדה בניסיון, תוך התמודדות עם אותם אידיאלים. הירידה מאפשרת ללקט את הרצונות והתאוות הגדולים ולהעלותם לקדושה.
על אדם הבא למלא תפקידו ולתקן את המלכות, את הלב, הוא עצם הרצון – עליו לחלק את העבודה לשנים. שלב ראשון עבודה רק על הרצון להשפיע, כאשר את העבודה על הרצון לקבל עושים רק במסגרת הרצון להשפיע.
קבלת חוכמה – שפע אמיתי אפשרית רק דרך לב נתיבות החוכמה, דהיינו דוחים ומוותרים על קבלה ישירה, מקבלים את אור דרך "פילטר" הבינה, ההשפעה, ל"ב נתיבות החוכמה נק' זוהר, דהיינו רק קבלה של זיו מהתפשטות האור, רק במידה שהנפש מסוגלת להקדיש להשפעה.
המשכילים הם אותם שהשיגו את סוד החוכמה, אור העיניים, והשגתה היא הסתכלות, שחכמי העדה נק' עיני העדה. הם המסתכלים לפנימיות, בסודות התורה ולא מסתפקים בחיצוניות ובראיה רדודה. חכמים הם אלו בעלי הסתכלות נִשּמָתִּית, דהיינו מעבר למקרה והזמן.
מושג הזוהר הוא חוכמה/תענוג מיוחד שעבר צמצום ותיקון כדי שניתן יהיה לקבלו כראוי – תענוג שמותר. לא מאירים ישירות מהחוכמה, אלא מקדימים ומערבים חסדים בחוכמה. חסדים אלו מחברים בין חוסר שלמות הנברא, אל שלמות הבורא.
מלמד רבי שמעון שאין לרחם על אכזרים, דהיינו שאין לרחם על תכונות שליליות בנפש, אלא יש להורידם מבלי להצטדק ע"י ציון התכונות החיוביות. סור מרע ועשה טוב הם שני פעולות אותם יש לעשות, כך שאין לשמור בתוך הבית – בלב את הנחש הרמאי, אלא להורידו. כאן על האדם להישאר בקטנות ולתת לרצונות נחשיים אלו למות, ויחד איתם להסיר גם את הבחינות הקרובות ודבוקות ברע, אחרת לבסוף גם הרצונות היהודיים שקרובים לרצונות הגויים ימותו איתם.
מיטתו של יעקב הייתה שלימה, בזכות שבניו היו כשרים. כלומר כל ההבנות שהפיק מעצמו היו שלמות, ולכן נקשרה נשמתו מייד במקומה.
אצל צדיקים הגוף, הרצון הוא אמיתי וכדאי הוא להישאר – רמת גופו של צדיק היא דרגת נשמת העם, ולכן מכבדים קברי הצדיקים, שאצלם הגוף הוא רצון לקבל על מנת להשפיע, דהיינו מעשה המצווה מתפשט לבחינת הרגש ללב – לגוף.
לצדיק כוח להתחבר לכלל, ולכן אדם הרוצה לבוא אל המלך צריך לבוא דרכו, עם השכינה הקדושה, עם שמירת הברית, כלומר לפעול את בחינת יוסף שבתוכו.
שאלות חזרה ויחי רעא-רעג
1. מהו תפקיד כוס הברכה, מדוע צריך לקבלו בימין ובשמאל ומדוע צריך דווקא כוס?
2. מהי הכוונה שהכוס מחזיק את היין וכיצד זה נוגע לנפש האדם?
3. מדוע צריך להיות לחם על השולחן כאשר מברך?
4. מדוע כשבאו לעיר ראו קבוצת בני אדם שמתו כשנפל בית עליהם? (המשך של איזה סיפור זה ומה זה אומר בפנימיות?)
5. מהו גורן האטד בפנימיות?
6. מדוע חנטו את יעקב וכן את יוסף?
7. מדוע בכל ימות העולם לא קיבלה המערה אדם אחר ולא תקבל, חוץ מהאבות הקדושים ואדם הראשון (וכן ראשו של עשיו)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
מלמד רבי שמעון שאין לרחם על אכזרים, דהיינו שאין לרחם על תכונות שליליות בנפש, אלא יש להורידם מבלי להצטדק ע"י ציון התכונות החיוביות. סור מרע ועשה טוב הם שני פעולות אותם יש לעשות, כך שאין לשמור בתוך הבית – בלב את הנחש הרמאי, אלא להורידו. כאן על האדם להישאר בקטנות ולתת לרצונות נחשיים אלו למות, ויחד איתם להסיר גם את הבחינות קרובות ודבוקות ברע, אחרת לבסוף גם הרצונות היהודיים שקרובים לרצונות הגויים ימותו איתם.
רב המנונא סבא לא נתן כוס של ברכה לאיש אחר, אלא הוא הקדים וקבלו בשתי ידיו ומברך. צריכים לקבל הכוס של ברכה בשתי ידיים, בימין ובשמאל, ולברך. בכוס של ברכה צריכים כוס כמ"ש: כוס ישועות אשׂא, הנוקבא. כי בכוס הזה נמשכים ברכות מהישועות של מעלה, והכוס, הנוקבא, מקבל אותם ומאספם אליו, ושם נשמר יין העליון, הארת השמאל שבבינה, ונאסף בכוס. ע"כ צריכים לברך אותו בימין ובשמאל. והיין שנאסף בכוס והכוס, יתברכו יחד, היין, הארת שמאל מבינה, והכוס, הנוקבא. וצריכים לברך את השולחן, הנוקבא, שלא יהיה ריק מלחם ויין. והכל כאחד, כי היין, הארת החכמה שבשמאל, והלחם, חסדים מימין, והם צריכים להתחבר כאחד. ברכת הזימון צריכה להיות דווקא בכוס, בנוקבא שהיא צריכה להחזיק את הברכות, יין שהוא הארת החוכמה והלחם חסדים.
כנסת ישראל, הנוקבא, כוס של ברכה. כיוון שהיא כוס של ברכה, צריכים ליד ימין ושמאל, שיקבלו אותו, כי כוס ניתן ביד ימין ושמאל, חסדים וחכמה, וצריכים שיתמלא ביין, מיינה של תורה, הארת חכמה שבשמאל, היוצא מעוה"ב, בינה. צריך את יינה של תורה – את סודות הפנימיות, את הקשר להשם להוריד ללב. הכוס מסמלת את המלכות, היחד, השכינה הקדושה, הם המחזיקים את הקשר עם השם.
בכוס של ברכה מתגלים דברים עליונים, מתגלה סוד מרכבה הקדושה הבנויה מ – חו"ג תו"מ, כי כוס של ברכה צריך לקבלו בימין ושמאל, צפון ודרום, חו"ג. וכוס של ברכה המקבל ברכה מהם. וכוס של ברכה הוא, מיטתו שלִשלׂמה, מלכות, שצריכים, שתינתן בין צפון לדרום, חו"ג. וצריכים לתת אותה שתהיה יותר קרוב לימין. והגוף של המברך, ת"ת, צריך להתתקן עימהם, ויסתכל בכוס, לברך אותו בארבע ברכות, משום שכתוב: תמיד עיני ה' אלקיך בה. נמצא, בכוס של ברכה, שהיא האמונה, צפון דרום מזרח מערב, חו"ג תו"מ, הרי לך המרכבה קדושה.
השולחן בלחם, כדי שיתברך לחם של מטה, הנוקבא. ולחם עוני, הנוקבא, בעת שחסרת חסדים, יתברך ויהיה לחם פַנַג [לחם עונג], בעת שהחכמה שלה מתלבשת בחסדים, אז נקראת לחם פנג. נמצא, שכנסת ישראל, הנוקבא, מתברכת למעלה, בד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ, ולמעלה ומטה, נו"ה. וכוס של ברכה גורם שיתחבר דוד המלך, הנוקבא שלמעלה מחזה, באבות, חג"ת. שמכאן נוטלת חכמה. ויתברך ג"כ למטה, מנה"י. ויש לו ג"כ חסדים, שיתברך השולחן של האדם, שימצא בו תמיד לחם.
יש סכנה של חיבור לגויים.
גֹּרֶן הָאָטָד
וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. גורן האטד, זה ממשלת מצרים שהוסרה מפני ממשלת ישראל, כי ראו גורן, שרומז על ממשלת ישראל כמ"ש: מלובשים בגדים בגורן. וע"כ כתוב: ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד.
על כן קרא שמה אָבֵל מצרים. שודאי ממצרים היה האבל, כי הוסרו ממשלתם. אף כאן אלו הבכיות אינם על יהודים, אע"פ שיהודים מתים שמה. כי אלו היהודים, אם היו יהודים, לא היו נהרגים. וכיוון שמתו, הקב"ה מכפר עוונותיהם.
יעקב אע"פ שיצאה נשמתו במצרים, לא יצאה ברשות האחר, דס"א. מטעם, שמיום שנברא העולם לא היה מיטה שלמה כמיטתו של יעקב, שכל בניו כשרים היו, בשעה שהיה נפטר מן העולם, התקשרה נשמתו מיד במקומה.
תולה את העניין שמיטתו של יעקב הייתה שלימה, בעניין שבניו היו כשרים. כלומר כל ההבנות שהפיק מעצמו היו שלמות, ולכן נקשרה נשמתו מייד במקומה.
כשנכנס יעקב במערה, כל הריחות שבגן עדן, נמצאו במערה, ובמערה היה אור, שנר אחד היה דולק שמה. וכשבאו האבות אל יעקב למצרים, להימצא עימו, הסתלק אור הנר מן המערה. כיוון שבא יעקב במערה, חזר הנר למקומו. אז נשלמה המערה בכל מה שצריכה. האבות באו למצרים להשלמת כלים, ב' קווים ואז אין הארה עד אשר מגיע יעקב, קו אמצעי. האמונה היהודית מבוססת על ג' האבות וחוץ ממנה לא נצרך כלום לעבודה.
ובכל ימות עולם לא קיבלה המערה אדם אחר, ולא תקבל. ונשמות הצדיקים עוברים לאחר פטירתם לפני האבות בתוך המערה, כדי שיקיצו ויראו הזרע שעזבו בעולם, וישמחו לפני הקב"ה.
שאל רבי אבא: חניטתו של יעקב, מה היה? כתוב: ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל. האם יתכן, שחניטה זו הייתה כחניטת שאר בני אדם? האם מחמת הדרך, שהיו צריכים להשהותו, עשו זה? הרי כתוב: וימת יוסף ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים. אע"פ שלא הלכו עימו בדרך, כי נקבר שמה, כתוב: ויחנטו אותו.
אלא דרך המלכים, בכדי לקיים את הגוף, שלא ירקב, חונטים אותם בשמן המשחה, העליון על כל השמנים, מעורב בבשמים. ושמן הטוב ההוא נבלע בגוף, יום אחר יום ארבעים יום. אחר שנשלם זה, הגוף מתקיים ימים רבים. למה בכלל נרצה שהגוף ישאר? אלא אצל צדיקים הגוף, הרצון הוא אמיתי וכדאי הוא להישאר – גוף של צדיק הוא גוף טוב. רמת גופו של צדיק היא דרגת נשמת העם, ולכן מכבדים את קברי הצדיקים, שאצלם הגוף הוא רצון לקבל על מנת להשפיע. אצל הצדיק מעשה המצווה מתפשט לבחנית הרגש ללב – לגוף.
משום שכל ארץ כנען זו וכל ארץ מצרים, מכלה את הגוף ומרקיב אותו, בזמן קצר מכל שאר הארצות, ובכדי לקיים את הגוף עושים זאת. ועושים חניטה זו בפנימיות הגוף ובחיצוניות, כי שמים את השמן הזה על הטבור, והוא נכנס בפנימיות הגוף דרך הטבור, ונבלע במעיו, ומקיים את הגוף לימים רבים.
וכן היה יעקב בקיום הגוף, וכן צריך להיות, כי גוף של האבות הוא, שהאבות הם חו"ג ב' ידיים, ות"ת הגוף. והיה בקיום הנפש והגוף. יוסף, כמו הגוף, כי יוסף ברית, וברית והגוף אחד בקיום הגוף והנפש. בקיום הגוף כתוב: ויחנטו אותו. בקיום הנפש כתוב: וַיִישֶׂם בָּארון במצרים, שהמשמעות על ארון העליון, הנוקבא, שנקשר שם נפשו.
וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם
תפקיד הארון לשמר את האדם, כך יוסף ששמר על הברית נחשב לתורה. הברית שלמעלה היא בהשקפה – מוחא, והברית שלמטה בהרגשה – בליבא.
כתוב: וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם – וַיִישֶׂם, עם ב' יודין. יוסף שמר לו הברית למטה ולמעלה, שהיה מרכבה ליסוד ז"א. וע"כ, כשהסתלק מעולם הושם בב' ארונות, בארון שלמטה ובארון שלמעלה. ארון שלמעלה כמ"ש: הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כי ארון שלמעלה, השכינה, ברית נקרא, כי לא יירש אותו אלא מי ששומר הברית. ומשום שיוסף שמר את הברית, הושם בב' ארונות.
וַיִישֶׂם בארון במצרים. מהכתוב משמע, שאע"ג שיצאה נשמתו ברשות אחרת, דס"א, נקשרה בשכינה כמ"ש: וַיִישֶׂם בארון, בארון שלמעלה ובארון של מטה, משום שהיה צדיק, וכל צדיק יורש את הארץ הקדושה, העליונה, השכינה כמ"ש: ועמך כולם צדיקים.
אחד מסימני הצדיק, שהוא יורש וזוכה בשכינה הקדושה, הכוח להתחבר לכלל, זהו הכוח השמור לצדיקים. אדם הרוצה לבוא אל המלך צריך לבוא עם השכינה הקדושה, עם שמירת הברית.
כל אחד צריך לפעול את יוסף שבתוכו.
בפרשה זו ויחי מדגיש את שמירת הברית ואת העולם הבא, שהברית מביאה את האדם לעולם הבא, דהיינו לפנימיות.
שאלות חזרה ויחי רסח-רע
1. מהם ב' הפירושים ש"אין כסף נחשב בימי שלמה אלא הכל היה זהב כפי הכתוב "ועפרות זהב לו"?
2. מדוע שלמה לא היה צריך לנגן כמו דוד?
3. במה טעה שלמה ומה היה עונשו?
4. במה השבח הגדול של המראה תשבחות אל הקב"ה?
5. מהי לישה? מדוע במצב של לישה יש פירוד?
6. מה עושה תפילתו של אדם בזמן הגלות?
7. מה נאמר על מי שאינו מברך לקב"ה?
דווקא לאחר קבלת האור, יש ללמוד להודות ולהמשיך להחזיק בביטול, להמשיך ולהרבות בתשבחות להשם. בנפש האדם יש יראה ואהבה, וכאשר משיגים אהבה, שהיא המטרה, לכאורה היראה כבר לא נחשבת, שהרי כתוב: וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וכך גם לאחר שתופסים את הכלל, לכאורה הפרטים כבר לא חשובים.
אין הכסף נחשב מפני שקטן מתבטל בפני גדול, ובזמן שלמה היה דבר חשוב מכסף – שכתוב: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. שלמה הגיע ללב חכם, שהוא בחינת זהב, של"ב נתיבות חוכמה התפשטו כבר בליבו, וטעה שהתחיל לזלזל בבחינת החסדים – ונענש, הקב"ה שלח אותו לחזר כעני על הפתחים ולהשיג חסדים בהם זִלזֵל.
כעת התיקון הנדרש הוא התפילה שבזמן הגלות יש להרבות תשבחות להשם – עבודה בקו ימין יש להרגיש כך באמת שהשם מחזיק עבורו את העולם ונותן לו את החיוּת. יש לשמוח ממה שהשם מנהל את העולם.
כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
אנו כעת בגלות, שיש חורבן הבית, נותר לאדם להרבות בתפילה, שרק כך יוכל לזכות בחסד העליון, אחרת מאבד הוא את החיוּת וחוזר לבחינת עפר.
מצב של אחור ואחור, רק בשבתות וחגים מגיעים למקום פנים בפנים ורק בתפילת 18
על האדם לדעת שהוא נסמך על ה', כי זהב ללא כסף, יראה ללא אהבה, לא עומדים בפני עצמם, וכך גם את הפרטים וגם את הכלל.
כשמגיעים לגדולה יש לזכור את הדרך שהביא לשלמות. בימי שלמה היה זיווג פנים בפנים, עפר שקיבל מז"א, ויצא שעפרות זהב היו לו, עפר בחשיבות גדולה כמו בזהב, ואז זה חשוב יותר מכסף.
ע"כ כתוב: אֵין כֶּסֶף, לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה, אלא הכל היה זהב, שגדל זהב. ובזמן ההוא כתוב: ועפרות זהב לו. כי העפר של מעלה, הנוקבא, היה השמש, ז"א, מסתכל בה, ובהסתכלות השמש וגבורתו, עושה ומגדל את העפר לזהב. ע"י שנותן לה חסדים, ובכך מאפשר לה לקבל חוכמה, שהיא בחינת זהב. בלי קבלת חוכמה היא בחינת עופרת – עפר.
מההרים, ששם תוקף אור השמש, מעפר הארץ שבין ההרים, כולם עושים זהב. ולולא חיות רעות הגדלים שמה, האנשים לא היו עניים, כי גבורת השמש מגדיל זהב. זהב: הארת החכמה שבקו שמאל דבינה. הרים, חג"ת, שאין הרים אלא אבות. העפר שבין ההרים, הנוקבא המחוברת עם החג"ת, רביעי לאבות. וכל עוד שאינה מקבלת החסדים מהשמש, ז"א, אין החכמה שבה מאירה, כי אינה יכולה להאיר בלי לבוש החסדים, וע"כ נקראת אז עפר. אבל כשהשמש מסתכל בה, שמשפיע לה אור החסדים, אז החכמה מתלבשת בחסדים, ומאירה כמו הארת השמאל דבינה, ונעשית הארתה זהב כמוה. בשליטת השמאל יש שמירה מרובה, להט החרב המתהפכת, ולא כל אדם יכול לקבל משם זולת הכדאיים לה. רק לאלו שיש בהם יראת הרוממות, דהיינו ביטול.
ע"כ בימיו של שלמה, אין כסף נחשב למאומה, כי תוקפו של השמש הסתכל בעפר, ועשה אותו זהב. ועוד, כי עפר ההוא דין, שמאל בלי ימין, ואינה מאירה. וכשמסתכל בה השמש, ז"א, שמשפיע לה חסדים, לוקח תוקף הדין ממנה, ונגדל זהב, כי עתה החכמה שבה מאירה בכוח התלבשות החסדים, כמו קו שמאל דאמא, שנקראת זהב, כיוון שהסתכל בה שלמה, שיבח והכריז, הכל היה מהעפר. שבהינתן חסדים מ"א יכולה אף היא להיות בחינת עפר.
וע"כ שלמה לא היה צריך לנגן כמו דוד, כי הנוקבא כבר הייתה מתוקנת בשלמות. אלא אמר שירה, שה"ש, שהוא אהבה ועושר, שהיא אור ואהבה, שכל השירה שבעולם היו בשירתו של שלמה, שאמר שירת המטרוניתא, הנוקבא, בעת שיושבת בכיסא מול המלך.
וכתוב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם, כָּאֲבָנִים; וְאֵת הָאֲרָזִים, נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר-בַּשְּׁפֵלָה–לָרֹב. משום שהכל היה זהב. והעפר, הנוקבא, נקשר בשמאל בצד האהבה, אהבת דודים הנוהג בשמאל כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והשמש, ז"א, נתדבק אליה ולא פרש ממנה.
שלמה טעה בזה. כי ראה שהתקרבה הלבנה אל השמש. שהימין, דז"א, מחבק אותה, בחסדים, והשמאל, דז"א, תחת ראשה, בהארת חכמה. והשמאל נעשה הראש שלה, כיוון שהתקרבו ימין ושמאל זה בזה. והחכמה שבשמאל כבר התלבשה בימין. אמר שלמה, הרי כבר התקרבו יחד, מה עוד כאן הימין, כי הימין, חסדים, אינו אלא כדי לקרב ז"א ונוקבא יחד, כדי שהחכמה שבנוקבא תתלבש בחסדים דז"א, וכיוון שכבר התקרבו זה בזה, למה נצרך עוד הימין, החסדים? מיד כתוב: אין כסף נחשב בימי שלמה, כי דחה את הכסף, ימין.
גם כשמשיגים את מדרגת האהבה, אין לוותר על היראה, כשיש חוכמה אין לוותר על החסדים, כשיש כלל אין לוותר על הפרטים.
לכאורה פשוטי העם הם בעלי היראה, דווקא אותם אהב הבעל שם טוב, שהיתה להם היכולת להתבטל להשם בלי גאווה.
אמר לו הקב"ה, אתה דחית את הימין, חסד, בחייך, אתה תצטרך עוד לחסד בני אדם ולא תמצא. מיד, פנה השמש, ז"א, ממול הלבנה, הנוקבא, והלבנה התחילה להתחשך. והיה שלמה מחַזר על הפתחים, ואומר, אני קוהלת, ולא היה מי שיעשה עימו חסד, משום שדחה את הימין, חסד, ולא החשיב אותו. וכמ"ש: אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה.
וע"כ, כל המרבה תשבחות אל הקב"ה, ימין, מרבה שלום למעלה. משום זה כתוב: הקשיבי לַיְשָׂה, הנוקבא, בזמן שמרוחקת מהקב"ה, ימין כמ"ש: לַיִשׁ אובד מבלי טָרֶף. לַיִשׁ, לַיְשָׂה, כמו, חוק, חוקה, יש להם משמעות אחת. אובד כמ"ש: ובאו האובדים, שהמשמעות נאבדים. אובד משמעותו נאבד. מבלי טָרֶף, משום שהנוקבא, תובעת מז"א, שייתן כמ"ש: ותקם בעוד לילה ותיתן טֶרֶף לבֵיתה.
ובני לביא יתפָרָדו. משום שכל הצבאות, המלאכים המתפשטים ממנה, כשהיא נותנת להם טרף, מתחברים כולם כאחד, ויונקים יחד. וכשמחמת הגלות היא יושבת מבלי טרף, ודאי בני לביא יתפָרָדו, שהצבאות שלה נפרדים לכמה צדדים ואורָחות, כדי למצוא מקום לעשות דין. וע"כ בעת שהקרבן נקרב, מתתקנים כולם ומתקרבים יחד. ובעת הגלות, שקרבן לא נקרב, בני לביא יתפָרָדו. ומשום זה אין לך יום, שלא ימצא בו דין, משום שאין העליונים ותחתונים מתעוררים בשלמות העליון.
עתה בזמן הגלות, תפילתו של אדם מעוררת שלמות למעלה ולמטה, ובברכה שמברך להקב"ה מתברכים עליונים ותחתונים. וע"כ, בתפילתם של ישראל מתברכים העולמות. מי שמברך להקב"ה, יתברך. מי שאינו מברך להקב"ה, אינו מתברך.
הברכה, מדוע צריך לקבלו בימין ובשמאל ומדוע צריך דווקא כוס?
2. מהי הכוונה שהכוס מחזיק את היין וכיצד זה נוגע לנפש האדם?
3. מדוע צריך להיות לחם על השולחן כאשר מברך?
4. מדוע כשבאו לעיר ראו קבוצת בני אדם שמתו כשנפל בית עליהם? (המשך של איזה סיפור זה ומה זה אומר בפנימיות?)
5. מהו גורן האטד בפנימיות?
6. מדוע חנטו את יעקב וכן את יוסף?
וַיְחִי רסח-רע אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה. בּעִיקָר כְּשֶׁמֶשִׂגִים גָּדֹלוּת, יֵשׁ לְהַמְשִׁיך וּלֵהָחַזִיק בְּיִרְאָה וְבּיִטוּל. דווקא לאחר קבלת האור, יש ללמוד להודות ולהמשיך להחזיק בביטול, להמשיך ולהרבות בתשבחות להשם. בנפש האדם יש יראה ואהבה, וכאשר משיגים אהבה, שהיא המטרה, לכאורה היראה כבר לא נחשבת, שהרי כתוב: וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וכך גם לאחר שתופסים את הכלל, לכאורה הפרטים כבר לא חשובים. אין הכסף נחשב מפני שקטן מתבטל בפני גדול, ובזמן שלמה היה דבר חשוב מכסף – שכתוב: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. שלמה הגיע ללב חכם, שהוא בחינת זהב, של"ב נתיבות חוכמה התפשטו כבר בליבו, וטעה שהתחיל לזלזל בבחינת החסדים – ונענש, הקב"ה שלח אותו לחזר כעני על הפתחים ולהשיג חסדים בהם זִלזֵל. יזהר אדם שמגיע לגדלות שכתוב: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל. כעת התיקון הנדרש הוא התפילה שבזמן הגלות יש להרבות תשבחות להשם – עבודה בקו ימין יש להרגיש כך באמת שהשם מחזיק עבורו את העולם ונותן לו את החיוּת. יש לשמוח ממה שהשם מנהל את העולם. כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. אנו כעת בגלות, שיש חורבן הבית, נותר לאדם להרבות בתפילה, שרק כך יוכל לזכות בחסד העליון, אחרת מאבד הוא את החיוּת וחוזר לבחינת עפר. מצב של אחור ואחור, רק בשבתות וחגים מגיעים למקום פנים בפנים ורק בתפילת 18 על האדם לדעת שהוא נסמך על ה', כי זהב ללא כסף, יראה ללא אהבה, לא עומדים בפני עצמם, וכך גם את הפרטים וגם את הכלל. כשמגיעים לגדולה יש לזכור את הדרך שהביא לשלמות. בימי שלמה היה זיווג פנים בפנים, עפר שקיבל מז"א, ויצא שעפרות זהב היו לו, עפר בחשיבות גדולה כמו בזהב, ואז זה חשוב יותר מכסף. ע"כ כתוב: אֵין כֶּסֶף, לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה, אלא הכל היה זהב, שגדל זהב. ובזמן ההוא כתוב: ועפרות זהב לו. כי העפר של מעלה, הנוקבא, היה השמש, ז"א, מסתכל בה, ובהסתכלות השמש וגבורתו, עושה ומגדל את העפר לזהב. ע"י שנותן לה חסדים, ובכך מאפשר לה לקבל חוכמה, שהיא בחינת זהב. בלי קבלת חוכמה היא בחינת עופרת – עפר. מההרים, ששם תוקף אור השמש, מעפר הארץ שבין ההרים, כולם עושים זהב. ולולא חיות רעות הגדלים שמה, האנשים לא היו עניים, כי גבורת השמש מגדיל זהב. זהב: הארת החכמה שבקו שמאל דבינה. הרים, חג"ת, שאין הרים אלא אבות. העפר שבין ההרים, הנוקבא המחוברת עם החג"ת, רביעי לאבות. וכל עוד שאינה מקבלת החסדים מהשמש, ז"א, אין החכמה שבה מאירה, כי אינה יכולה להאיר בלי לבוש החסדים, וע"כ נקראת אז עפר. אבל כשהשמש מסתכל בה, שמשפיע לה אור החסדים, אז החכמה מתלבשת בחסדים, ומאירה כמו הארת השמאל דבינה, ונעשית הארתה זהב כמוה. בשליטת השמאל יש שמירה מרובה, להט החרב המתהפכת, ולא כל אדם יכול לקבל משם זולת הכדאיים לה. רק לאלו שיש בהם יראת הרוממות, דהיינו ביטול. ע"כ בימיו של שלמה, אין כסף נחשב למאומה, כי תוקפו של השמש הסתכל בעפר, ועשה אותו זהב. ועוד, כי עפר ההוא דין, שמאל בלי ימין, ואינה מאירה. וכשמסתכל בה השמש, ז"א, שמשפיע לה חסדים, לוקח תוקף הדין ממנה, ונגדל זהב, כי עתה החכמה שבה מאירה בכוח התלבשות החסדים, כמו קו שמאל דאמא, שנקראת זהב, כיוון שהסתכל בה שלמה, שיבח והכריז, הכל היה מהעפר. שבהינתן חסדים מ"א יכולה אף היא להיות בחינת עפר. וע"כ שלמה לא היה צריך לנגן כמו דוד, כי הנוקבא כבר הייתה מתוקנת בשלמות. אלא אמר שירה, שה"ש, שהוא אהבה ועושר, שהיא אור ואהבה, שכל השירה שבעולם היו בשירתו של שלמה, שאמר שירת המטרוניתא, הנוקבא, בעת שיושבת בכיסא מול המלך. וכתוב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם, כָּאֲבָנִים; וְאֵת הָאֲרָזִים, נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר-בַּשְּׁפֵלָה–לָרֹב. משום שהכל היה זהב. והעפר, הנוקבא, נקשר בשמאל בצד האהבה, אהבת דודים הנוהג בשמאל כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והשמש, ז"א, נתדבק אליה ולא פרש ממנה. שלמה טעה בזה. כי ראה שהתקרבה הלבנה אל השמש. שהימין, דז"א, מחבק אותה, בחסדים, והשמאל, דז"א, תחת ראשה, בהארת חכמה. והשמאל נעשה הראש שלה, כיוון שהתקרבו ימין ושמאל זה בזה. והחכמה שבשמאל כבר התלבשה בימין. אמר שלמה, הרי כבר התקרבו יחד, מה עוד כאן הימין, כי הימין, חסדים, אינו אלא כדי לקרב ז"א ונוקבא יחד, כדי שהחכמה שבנוקבא תתלבש בחסדים דז"א, וכיוון שכבר התקרבו זה בזה, למה נצרך עוד הימין, החסדים? מיד כתוב: אין כסף נחשב בימי שלמה, כי דחה את הכסף, ימין. גם כשמשיגים את מדרגת האהבה, אין לוותר על היראה, כשיש חוכמה אין לוותר על החסדים, כשיש כלל אין לוותר על הפרטים. לכאורה פשוטי העם הם בעלי היראה, דווקא אותם אהב הבעל שם טוב, שהיתה להם היכולת להתבטל להשם בלי גאווה. אמר לו הקב"ה, אתה דחית את הימין, חסד, בחייך, אתה תצטרך עוד לחסד בני אדם ולא תמצא. מיד, פנה השמש, ז"א, ממול הלבנה, הנוקבא, והלבנה התחילה להתחשך. והיה שלמה מחַזר על הפתחים, ואומר, אני קוהלת, ולא היה מי שיעשה עימו חסד, משום שדחה את הימין, חסד, ולא החשיב אותו. וכמ"ש: אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. וע"כ, כל המרבה תשבחות אל הקב"ה, ימין, מרבה שלום למעלה. משום זה כתוב: הקשיבי לַיְשָׂה, הנוקבא, בזמן שמרוחקת מהקב"ה, ימין כמ"ש: לַיִשׁ אובד מבלי טָרֶף. לַיִשׁ, לַיְשָׂה, כמו, חוק, חוקה, יש להם משמעות אחת. אובד כמ"ש: ובאו האובדים, שהמשמעות נאבדים. אובד משמעותו נאבד. מבלי טָרֶף, משום שהנוקבא, תובעת מז"א, שייתן כמ"ש: ותקם בעוד לילה ותיתן טֶרֶף לבֵיתה. ובני לביא יתפָרָדו. משום שכל הצבאות, המלאכים המתפשטים ממנה, כשהיא נותנת להם טרף, מתחברים כולם כאחד, ויונקים יחד. וכשמחמת הגלות היא יושבת מבלי טרף, ודאי בני לביא יתפָרָדו, שהצבאות שלה נפרדים לכמה צדדים ואורָחות, כדי למצוא מקום לעשות דין. וע"כ בעת שהקרבן נקרב, מתתקנים כולם ומתקרבים יחד. ובעת הגלות, שקרבן לא נקרב, בני לביא יתפָרָדו. ומשום זה אין לך יום, שלא ימצא בו דין, משום שאין העליונים ותחתונים מתעוררים בשלמות העליון. עתה בזמן הגלות, תפילתו של אדם מעוררת שלמות למעלה ולמטה, ובברכה שמברך להקב"ה מתברכים עליונים ותחתונים. וע"כ, בתפילתם של ישראל מתברכים העולמות. מי שמברך להקב"ה, יתברך. מי שאינו מברך להקב"ה, אינו מתברך. 7. מדוע בכל ימות העולם לא קיבלה המערה אדם אחר ולא תקבל, חוץ מהאבות הקדושים ואדם הראשון (וכן ראשו של עשיו)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
דווקא לאחר קבלת האור, יש ללמוד להודות ולהמשיך להחזיק בביטול, להמשיך ולהרבות בתשבחות להשם. בנפש האדם יש יראה ואהבה, וכאשר משיגים אהבה, שהיא המטרה, לכאורה היראה כבר לא נחשבת, שהרי כתוב: וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וכך גם לאחר שתופסים את הכלל, לכאורה הפרטים כבר לא חשובים.
אין הכסף נחשב מפני שקטן מתבטל בפני גדול, ובזמן שלמה היה דבר חשוב מכסף – שכתוב: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. שלמה הגיע ללב חכם, שהוא בחינת זהב, של"ב נתיבות חוכמה התפשטו כבר בליבו, וטעה שהתחיל לזלזל בבחינת החסדים – ונענש, הקב"ה שלח אותו לחזר כעני על הפתחים ולהשיג חסדים בהם זִלזֵל.
כעת התיקון הנדרש הוא התפילה שבזמן הגלות יש להרבות תשבחות להשם – עבודה בקו ימין יש להרגיש כך באמת שהשם מחזיק עבורו את העולם ונותן לו את החיוּת. יש לשמוח ממה שהשם מנהל את העולם ולהישמר כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?
אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם. ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.
הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.
הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.
מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?
כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.
פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ
הקב"ה.
מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.
ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.
ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.
המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.
כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.
רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.
על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?
אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם. ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.
הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.
הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.
מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?
כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.
פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ
הקב"ה.
מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.
ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.
ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.
המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.
כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.
רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.
שאלות חזרה ויחי רסב-רסד
1. מה נוגע לנו שבאו עד גורן האטד? וכי סיפורים באה התורה לספר לנו?
2. מדוע מכונה אבלות זו למצרים ולא לישראל? הבא ב' תשובות.
3. מדוע כותב "ימלל" ולא "ידבר" בפסוק "מי ימלל גבורות ה'"?
4. מה ראו המצרים בחכמתם לגבי היחס בין יעקב למצרים? מדוע למרות זאת שעבדו את ישראל?
5. מה זה אומר מבחינה פנימית שרשב"י לא רצה לבוא לעיר כדי להציל את הרומאים מחורבן ביתם?
שאלות חזרה ויחי רסה-רסז
1. מדוע נאמר לנוקבה: צהלי קולך?
2. מדוע הלויים יוצאים מעבודה לאחר גיל 50?
3. מדוע מתחיל המקרא בבחינת צהי קולך ולאחר מכן מכן אומר הקשיבי: האם היא צריכה להשמיע את קולה או לשתוק ולהקשיב?
4. מהו שמשווה את ענתות לכפר ולנוקבה עניה
5. מדוע אביתר נקרא איש מוות? על איזו מדרה זה בא להצביע? כיצד מזה לומדים את הקשר בין דוד לשלמה?
6. מהו התיקון של דוד המלך? מהו התיקון של שלמה? תיקונו של מי גדול יותר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הקודם