תיקוני זוהר שיעור 148

אין דורשים לא במרכבה ביחיד

אסור לחשוב שבעריות ניתן לדרוש בשלושה, כפי שהצד האחר מציג, אין באפשרותם לעשות קו אמצעי, הם קליפות רעות הנק משחית אף וחימה, ואין לעורר אותם להתחבר לחבר מרעים.

שלד) ועובדא דבראשית בהפוכא וכו': ומעשה בראשית הוא להיפוך שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, כדי שלא יעשו פרוד, אלא ביחיד שהוא יחוד אחד בעולם אצילות. ומשום זה לא יאכל אדם שנים ולא ישתה שנים דהיינו זוגות. בעריות כן דורשים בשנים כדי לעשות פירוד.

שלה) ולא במרכבה ביחיד וכו': ולא דורשין במרכבה ביחיד, משום דיחיד נקרא שאין לו שתוף שהוא מטטרו״ן שנאמר עליו כי שמי בקרבו, כמו הנשמה בזמן שאין לה שותפות עם הגוף. שואל, ולמה אומר אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, שמכאן משמע שיש לו אל הקב״ה מרכבה למעלה שהיא מלאכה שלו, ומי היא, זו שכלולה מחכמת ובינה ודעת, שהם י׳ חכמה ה׳ בינה ו׳ דעת.

שלו) מלאכה דתלת אתוון וכו': ומשיב, המלאכה של שלש אותיות יה״ו, היא ה׳ שכינה התחתונה שהיא מלכות, המשלימה באור חוזר שלה לשלש אותיות יה״ו שהן תשע ספירות ראשונות של אור ישר, כי קוצו של יוד הוא כתר י׳ חכמה. ה׳ בינה. ו׳ חג״ת נצח הוד יסוד על מלכות נאמר ותכל כל עבודת משכן וגו' שהיא, לשון תכלית ושלימות. והיא ה' של יום הששי. כי היה צריך לומר יום ששי (עי׳ להלן בד״ה ומ״ש) ומשום זה אע״פ שאמרינן אין דורשין במרכבה ביחיד, חוזר ואומר אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, שודאי באלו השלשה שהם חב״ד דורשין במרכבה ביחיד, ובאין שלשה אלה, אין הוא היחוד שלו. וזה הוא הסוד, אשר הקב״ה הוא אחד למעלה בשכינתו.

בא ללמד כאן, שכאשר מדברים על השמות והכינויים, מדברים על מט"ט, מרכבה, אמצעי כדי להגיע לכוונות אמתיות ונכונות אל השכינה הקדושה.

כמו כן מלמד על העריות, לשון ערווה, שהם הרצונות הקרובים אליך, שנק ס"ם ונחש, אל תדרוש בשלושה, שלכאורה מחברים את הפירוד.
פירוש, הזהר מבאר ההפרש בין ראש מלכות דאצילות המאיר ממטה למעלה באצילות עצמו, שה״ס מעשה בראשית מפני שאצילות היא ראשית לתיקון, ראשית חכמה, וה״ס חב״ד דמלכות. ובין גוף המלכות, המתפשט ממעלה למטה בבי״ע, שה״ס מטטרו״ן ומעשה מרכבה. ונודע כי הדינים שבמסך אינם פועלים כלום ממטה למעלה, רק הרווחים שאפשר להיות מן הדינים הם העולים בסוד חלון שהוא מעין השראת המסך, לא פתח ממש, רק האור יכול להיכנס. מעין נקודת השקפה שלא ניתן לחיות אותה למעשה, המכניס אור אל הבית ולא נקב (כנ״ל אות צ״ד) ולכן אומר (באות של״ד) אין דורשין במעשה בראשית בשנים וכו' אלא ביחיד וכו' כי מעשה בראשית ה״ס אצילות אשר איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, ומלכות מאירה ממטה למעלה בלי שום היכר של דינים, ולכן אצילות הוא ביחיד ולא בשנים, כמו במרכבה שה״ס בי״ע ומטטרו״ן. ולא במרכבה ביחיד, כי מרכבה ה״ס התפשטות המלכות ממעלה למטה אשר גם הדינים ישנם שם. בגין דיחיד שהוא ראש הנוקבא שבאצילות לית ליה שתוף דאיהו מטטרו״ן כי באצילות מאיר הריוח ואור החוזר של המלכות בלי שום מסך ודין, כי המסך אינו פועל בדינים רק ממעלה למטה, והוא דומה כגוונא דנשמתא דלית לה שותף בגופא היינו כמו הנשמה טרם התלבשותה בגוף, שאין בה שום מיעוט, והגוף אינו מגביל אותה, ושואל (באות של״ה) ואמאי אמר אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו הכא משמע דאית ליה מרכבה לעילא וכו' שמשמע שמי שזכה לחכמה בינה דעת אפשר לו לדרוש ביחיד ונמצא שישנה מרכבה גם באצילות. ומתרץ שחב״ד הם מדרגת ראשה של המלכות ממטה למעלה וכל היחוד מתגלה ע״י אור החוזר של המלכות שע״י מתקשרים יה"ו שהם תשע הספירות של אור הישר ומאירים, וה״ס המלאכה של מלכות שזולת הקשר והזווג של אור החוזר ממלכות לא היתה לנו שום תפיסה באור הישר ובלא אלין תלת שהם ראש המלכות הכולל עשר ספירות דאו״ח לאו איהו יחודא דיליה לא היתה לנו שום השגה בעשר הספירות דאור ישר, והיחוד לא היה מתגלה, ודא איהו רזא דאיהו קב״ה לעילא חד בשכינתיה אע״פ שקב״ה שהוא ז״א עיקר הארתו הוא חסדים, ומלכות שהיא הנוקבא עיקר הארתה היא חכמה, עכ״ז מתאחדים ומאירים שניהם בשוה באחדות גמורה בסו״ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. (עי׳ להלן תקון י״ח במעלות הסלם אות נ״ו ד״ה פירוש). כאשר משיגים את החכמה בינה ודעת שבאה לחבר כמו ביום השלישי, אז ניתן לחבר. מצד התודעה של האדם גם שם ישנו זיווג. מצד ז"ת דבינה שירדו למקום המלכות, ואו"א ירדו לז"א ועשו זיווג להאיר לבי"ע, גם שם יש זיווג.

כאשר יש בעליון הריון כדי להוליד לתחתון, כבר ניתן לראות פרטים בתודעה, בדעת המתפשט.
ומ״ש ואיהי ה׳ דיום הששי פירושו כי ששת ימי בראשית הם סוד חג״ת נה״י, ונמצא יסוד שהוא יום הששי בו נמתקו ונשלמו כל חמשת הימים שהם חג״ת נ״ה, בסו״ה יום הששי ויכולו השמים כי יסוד נקרא כל שכולל ה״ס חג״ת נ״ה ויום הששי עצמו נחלק לי״ב שעות שש שעות הראשונות הן חמשה חסדים חג״ת נ״ה ויסוד הכוללם. ושש שעות האחרונות הן מיתוק חמשת הימים חג״ת נ״ה מצד הגבורות לכן נדרשת זהירות, ושעה הששית ובין השמשות היא בחינת יסוד עצמו מצד הגבורות כאן היה חטא אדם הראשון. הגבורות זה צד הרצון, השתוקקות עם החסד. ועיקר המיתוק הוא ליום החמשי הוד, שהוא מלכות, הקרובה אל הקליפות. כנודע כי חג״ת נ״ה הם כח״ב תו״מ. ונמצא שבשעה החמישית של יום הששי נכנס חסד החמישי ונגמרו כל ששת ימי בראשית בבחינות החסדים שהם העיקר עד השעה השישית נכנס ההוד, תיקון החסדים של כל הימים א - ה, כי לא חסר עוד רק תשלום ה׳ הגבורות של אחר חצות היום והם אינם עיקרים כל כך כי הם מקבלים מן ה׳ החסדים, ולכן נחשבת שעה החמישית שהיא מלכות, לבחינת תשלום של ששת ימי המעשה ולתחלת הארתו של יום השבת לכן מחצות, אפשר לעשות מלאכות השייכות ליום השבת, והעולמות מתחילים משעה הששית לעלות בעליות השבת. ועל זה רומזת ה׳ היתרה של יום הששי. (עי' במאמרי רשב״י קדושים ובתלמוד ע״ס חלק ט״ז אות ע״ז).

בשעה השישית נגמרו ה חסדים וישנה תוספת וכבר מתחילה אהרה של השבת.

כשאדם בא להתקדם בחייו, עליו להבין שיש לו קליפות לתקן. במקום זה לא לדרוש בשלושה, אל תקבל את המציאות שצריך. הבן שזה לא טוב, ואל תיתן כוח לרע. כשיש שלילה יש לדעת שאין זה נכון, ויש לדרוש את זה בנפרדות. עיקר עבודה זו היא ע.ז של בעל פעור. הצד האחר אומר שגם הביזוי הוא טוב, מראה כאילו הוא חופשי ואין לו גבולות. זוהי הפקרות ועבדות כאשר לא יודעים לעבוד במסגרת של גבולות.

טועים אנשים שאינם מבינים מדעתם, ונופלים לקליפת שווא מתוך גאווה כאילו הם יודעים כיצד להלך בעולמות הרוחניים. יש לפעול לפי דעת עליון של חז"ל מתוך התבטלות, שכך ישנה אפשרות להשתמש במרכבה, שהיא רכב מ"ה, היכולת להלך בבטחה ברוחניות.

תיקוני זוהר שיעור 147

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

של) ושכינתא איהי מ״ה וכו': השכינה היא מ״ה הנקבה נקראת על שם הזכר כאשר הם מחוברים: יו״ד ה״א וא״ו ה״א נקראת, שהוא הוי״ה במלוי אלפין בגימטריא מ״ה. משום שהיא כוללת כל עשר הספירות של שם מ״ה. וכל חשבון וסיכום הוא במלכות, כנודע. רכב שלה הוא מטטרו״ן. עליו נאמר, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. מהו שנא״ן נוטריקון שור נשר אריה אדם (עי׳ זהר בראשית א׳ אות פ״ג) ן' דא איהו אדם. וזהו סוד מרכב"ה רכ״ב מ״ה ודאי כי מטטרו״ן הוא רכב למלכות דאצילות הנקראת מ״ה.

שלא) ומטטרו״ן איהו ארון וכו': ומטטרו״ן הוא ארון גוף לתורה שבכתב שהיא עמוד האמצעי היינו ז״א דאצילות המלובש בו. והוא בבחינת שלחן של המשכן. השלחן של השכינה, היינו מלכות דאצילות שהיא נקראת ל״ב ע״ש ל״ב נתיבות החכמה המתגלים בה, שאמרו בו (ברכות ס״א:) לב מבין בסו״ה ובלב כל חכם לב נתתי חכמה לב המבין מדעתו, שזיכך אותו ויכול להתשפט דרך ל"ב נתיבות החכמה. והוא לשמאל, דהיינו חכמה דשמאל. ומשום זה אמרו בעלי המשנה (יומא כ״א:) שלחן בצפון, היינו לצד שמאל.

שלב) ואיהו מנורה נור וכו': והוא היינו מטטרו״ן הוא נקרא מנורה מבחינת הימין, נר דלוק מבחינת השכינה היינו מלכות, שנאמר בה נר ה' ומנורה צריכה להיות בימין לקבל שמן, דהיינו חכמה דימין המאירה בחסדים, ומשום זה מנורה צריכה להיות בדרום שהוא ימין לכן הרוצה להחכים ידרים. זה הוא כלי היינו המנורה, לקבל בה פתילה ושמן ואור שהם נפש רוח נשמה: פתילה היא השכינה שהיא נפש. שמן שלה צדיק דהיינו יסוד רוח שמן כתית. אור שלה עמוד האמצעי שהוא ז״א במוחין דג״ר מבינה, והוא נשמה. ומפרש, כמו זה נפש שהיא משותפת בגוף היא פתילה. רוח זה שמן. אור זה נשמה. הכלי הוא הגוף, היינו מטטרו״ן, הוא עבד והוא רכב לשלש בחינות אלו שהן נר״ן שהם קשר של יחוד אחד, שהם נר ה׳ נשמת אדם. שמן זך גימטרייה זית, בתוכו צפון האור.

הכלי הוא מט"ט, הפתילה זה הנפש, המלכות. האור בפנים, השמן זה רוח ז"א, האור למעלה, להבה היא בחינת הנשמה.

מרכבה היא רכב מ"ה. כאשר המלכות בזיווג עם ז"א ויכולה להאיר את אור הנשמה, זו בחינת חכם לב.

מט"ט מביא את הרצונות מלמטה שהם בחינת שפחה, אולי אבנה ממנה, ולאחר התיקון ז"א שהוא התורה ומלכות שהוא השולחן, ויחד יכולים להאיר

אין דורשים לא במרכבה ביחיד

שלג) והאי עבד איהו וכו': ועבד זה היינו מטטרו״ן, הוא כולל הכנוים של כל השמות כגון רחום חנון טוב ישר. והשינוים לכל השמות, כגון מצפ״ץ שהוא שם הויה באת-בש כוז״ו במוכס״ז כוז"ו, ובו מרכיבים כל אילנות עליונים שהם הספירות מצד הטוב. כי נעשה לרכב אליהם. על הרכבות דצד הרע נאמר במשנה חגיגה ולא בעריות בשלשה. מהן עריות, סמא״ל ונחש. ולא צריכים להיות בשלשה שהם משחית אף וחימה, בדרך ימין שמאל ואמצע, שיהיה השלישי אמצעי ביניהם כמו בקדושה, שלא מתקשרים בהם, כלומר לא צריכים לעורר אותם להתקשר, אלא שיהיו שניהם ס״ם ונחש נפרדים, ומשום זה אין דורשין בעריות בשלשה.

הטומאה לא מחזיקה כלל, וכאשר היא מיצרת קשר זה נקרא חבר מרעים.

הלימוד החיצוני נצרך, יש לדעת שיש לזה ערך, אך מט"ט הוא בחינת מרכבה.

זוהר חדש שיעור 146

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

בשכמל"ו יש רק כד אותיות ולא כ"ה מפני שהמלכות חסרה, אינה יכולה להתגלות אלא לעתיד לבוא. ההשלמה שלה באה עם הכולל, שהוא הפוטנציאל לעתיד.

שכב) כזהר הרקיע דא וכו': כזהר הרקיע, זה הלכה היינו מלכות דאצילות, שהיא קבלה למשה מסיני, כי משה הוא בחינת ז״א. וכמה עלמות יש לה שהן הלכות פסוקות, שנאמר בהן ועלמות אין מספר. משום שהן מאירות בחסדים, כי מספר פירושו מוחין דהארת חכמה, ובלי מספר מורה על מוחין דחסדים.

שכג) ואיהי סלקא על וכו׳: והיא עולה על כלנה, ז״ש ואת עלית על כלנה, והיא המלכות הולכת עם כולן, כלומר שנכללת בהן. כמו שהעמידו החכמים הלכה כרבים. ומצדיקי הרבים, בה במלכות יהיו מאירים כככבים לעולם ועד. שהם מאירים במוחין דג״ר, כככבים ודאי שאין להם חשבון. (עי׳ לעיל אות ש״ז ד״ה בכדי להסביר).

שכד) דכל ככבא וככבא וכו': כי כל ככב וככב נקרא עולם בפני עצמו, וזה הוא ועלמות אין מספר, ואלו עלמות אל תקרא עלמות אלא עולמות. ומשום שהצדיקים הם כככבים, וכל אחד יש לו ככב, משום זה העמידו הראשונים, כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו.

שכה) וכל מאן דזכה וכו': וכל מי שזכה להלכה אחת, יורש עולם אחד היינו התייחסות נכונה לנקודה הפנימית, כל שכן מי שזכה למסכת אחת, או לשתים, או לששים מסכתות שנאמר בהם ששים המה מלכות, כי כל מסכת מלכה היא בפני עצמה, אשרי הוא מי שיורש אותה בעולם הזה.

שכו) דהלכה עולימא דמטרוניתא וכו': הלכה היא נערה של המלכה כלומר בחינה חיצונית של מלכות שהיא קבלה היינו פנימיות כלומר המלכה היא הקבלה, אשרי הם המשתדלים בהשכינה, שהיא שורה על כולם העוסקים בהלכה לשמה להוציא אותה היינו השכינה מן הגלות שנאמר בה ובפשעיכם שולחה אמכם, ולהוליך אותה אצל בעלה ז"א בכדי שתהיה לה קבלה בזרועות בעלה לקיים בה שמאלו תחת לראשי וכו'.

חכמת הקבלה היא המלכה היא הפנימיות. ההלכה כפי שמופיעה בחוץ באה לשרת את המלכה, להביאה לחיבור עם הקב"ה. מי שפועל את ההלכה עם הכוונה הפנימית אז יכול לבוא למקום הנכון.

ישנה חשיבות גדולה לפעולה החיצונית, אך היא בחינת חוץ לארץ. בזמן הגלות בחינת חוץ לארץ שולטת.

שכז) דבגלותא משנה דאיהי וכו': כי בזמן הגלות משנה שהיא בחינת מטטרו״ן שולט, והוא משנה למלך (כנ״ל אות שכ״א ד״ה פירוש) במקום המלכה יושב משנה, וזה הוא ושפחה כי תירש גבירתה. ובימיו של משה בגילוי האמונה האמיתית לא שלטה השפחה אלא המלכה, ואחר שמת משה, וירש יהושע שהוא נקרא נער כמ״ש ומשרתו יהושע בן נון נער, אז במקום המלכה שלטה השפחה כמש״א אני שר צבא ה' עתה באתי.

אחרי שמשה הסתלק, היינו האמונה נסתרת מהאדם, אז שולט יהושוע, צד הגוף. נער=ש"ך כנגד שך ניצוצין

שכח) והא אוקימנא מטטרו״ן וכו': והרי העמדנו מטטרו"ן הוא מעשה מרכבה, כי מטטרו״ן כולל כל ד' חיות המרכבה, (עי׳ פנחס אות רנ״ט) ועליו נאמר (במשנה חגיגה י״א:) אין דורשין במרכבה ביחיד, שואל מהו פירוש ביחיד ומשיב ביחודו של עולם, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, דהיינו שזכה לחב״ד, כי חכם הוא שזכה בחכמה ומבין בבינה ויודע בדעת, שנאמר בהם ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת. משום שהוא היינו מטטרו״ן כולל המשכן דהיינו בנין המלכות במוחין דו״ק, שמתמלא בשלש מדרגות אלו שהן חב״ד.

מי שקונה חכמה, היינו חב"ד, הוא הזוכה לפנימיות התורה, לקבלה, ונק חכם המבין מדעתו, ויכול לדרוש ביחיד, זוכר בכל לימוד את הקב"ה, היינו לראות סימן יפה במשנתו, בנשמתו.

תפיסת הבורא אומר שהאור מתלבש בכלי, אך אם הכלי דק שכל מה שמתפשט בחינת הגוף, זהו נהירו דקיק, הארה קטנה ורחוקה. רק הרגשת הבורא מעבר לזמן ומקום, זו הארה לשמה שהיא תענוג גדול יותר מכל תענוגות העולם הזה. לשם כך יש לזכך את הכלי.

ישנו החוק שהעדר קודם להויה, בדומה לגרעין גשמי שצריך להירקב באדמה כדי להצמיח.

חכם המבין מדעתו, אומר שהבנתו מתאימה לחוקים העליונים, לדעת עליון, דעת הנעלם, ומבין את ההתפשטות, דעת המתפשט, זוהי צורת החיבור לתורת אצילות.

שכט) ובכל מלאכה דא וכו': ובכל מלאכה, זה מעשה בראשית, היינו השכינה התחתונה מלכות דאצילות, שאין דורשין לה במעשה בראשית בשנים, אלא ביחידו של עולם, כי באצילות איהו חיוהי וגרמוהו חד בהון. מרכבה שלה הוא מטטרו״ן גוף השכינה היינו התפשטותה ממעלה למטה לבי״ע.

של) ושכינתא איהי מ״ה וכו': השכינה היא מ״ה הנקבה נקראת על שם הזכר כאשר הם מחוברים: יו״ד ה״א וא״ו ה״א נקראת, שהוא הוי״ה במלוי אלפין בגימטריא מ״ה. משום שהיא כוללת כל עשר הספירות של שם מ״ה. וכל חשבון וסיכום הוא במלכות, כנודע. רכב שלה הוא מטטרו״ן. עליו נאמר, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. מהו שנא״ן נוטריקון שור נשר אריה אדם (עי׳ זהר בראשית א׳ אות פ״ג) ן' דא איהו אדם. וזהו סוד מרכב"ה רכ״ב מ״ה ודאי כי מטטרו״ן הוא רכב למלכות דאצילות הנקראת מ״ה.

זוהר חדש שיעור 145

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שיח) ותכל להשקותו ותאמר וגו': ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב, גמליך הם רמ״ח. מלים שבקריאת שמע, שהם שקולים לרמ״ח מצוות שבתורה, שבהם גמולי חלב יונקים. ועתיקי משדים, שנאמר בהם שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, והם שני לוחות התורה.
פירוש, במלת אחד של שמע ישראל בק״ש של שחרית, עולה ז״א למ"ן לאו״א בבחינת עיבור ג׳ למוחין דהולדה היינו לקבלת אורות בשונה מעיבור א שזה לקטנות. עיבור ב להשלמת כלים, עיבור ג למוחין דהולדה במדרגת חיה, ונעשה הזווג דהולדה באו״א בכל השלימות, אמנם ז״א לא יכול לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד הוא מקבל ו״ק דגדלות אמא מבחינות מוחין דהולדה. וג״ר הוא מקבל אח״כ בתפלת שמונה עשרה, ובברכת שים שלום עושה הוא עצמו הזווג פב״פ, (מאמרי רשב״י אד״ר דף קל״ה).
וזה אמרו ותכל להשקותו ותאמר וגו' אלין רמ״ח תיבין דק״ש וכו' דבהון גמולי חלב ינקין וכו', אשר אחר שזו"ן עלו למ"ן ונעשה הזווג דפב״פ באו״א על ידו, בסוד תלת נפקי מחד, כשחוזרים למקומם הם ולמרות שזו בחינת אמונה מקבלים בק״ש רק ו״ק דגדלות שהם מוחין דיניקה של מוחין דהולדה, ונקראים גמולי חלב ועתיקי משדים. ובשמ״ע הם מקבלים ג״ר גמורים כנ״ל. והנה כשאין במדרגה אלא ו״ק, אז מלובשים חג״ת נה״י דאורות נפש רוח, בתוך חב״ד חג״ת דכלים, לכן אומר דאתמר בהון שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, כי מצד הכלים נשלמים עד חג״ת שהם שדים, ובחג״ת אלו מלובשים נה״י דאורות בראש, בחב"ד דכלים ואינון תרי לוחי אורייתא. שהם נצח הוד.

תחילת היציאה מהגלות, הגעה לגדלות שמהזיווג העליון או"א ישנה שאיבה, כמו שאיבה לגמלים, כלומר גם לרמ"ח תיבות ק"ש יש אב כדי שאפשר יהיה לבוא עם הפרטים לתפוס את כלל האמונה, ואם אין את הכלל, ניתן לקבלו בתפילת שמונה עשרה. כדי לתפוס את זה באופן פרטי נדרשת עבודה, רכישת האמונה ע"י הפרטים של ק"ש

שיט) כ״ה איהו שכינתא וכו׳: כ״ה הוא השכינה העליונה, היינו בינה, מלובשת במוחין דז״א שבה יצאו ישראל ממצרים, כמו שאתה אומר, כה אמר ה׳ כחצות הלילה וכו', היינו כ״ה אותיות מן היחוד של תפלת שחרית. וכ״ה אותיות מן היחוד של תפלת ערבית. היינו כ״ה אותיות שיש בפסוק שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. שביחד הן נ' אותיות רומזות לנ׳ שערי בינה.

שכ) ושמתי כ״ד כ״ד וכו': ושמתי כ״ד כ״ד שמשותיך, זוהי השכינה התחתונה היינו מלכות, שהיא כוללת כ״ד אותיות של היחוד הראשון של תפלת שחרית. וכ״ד אותיות מן היחוד של תפלת ערבית, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כ״ה כ״ד של תפלת שחרית הם מ״ט פנים. ובשער מאמרי רשב״י בתחלתו כתב מוהרח״ו ז״ל וזה לשונו:
יש לדעת מפני מה עמוד״א נטיל כ״ה תיבין ויסוד כ״ד תיבין לבד. ועוד מ״ש דבצדיק נקט כליל שית תיבין ובעמוד״א קאמר דאינון כ״ה אתוון דשית תיבין וכו' דאיהו עמודא וכו' ול״ק כליל ועוד אמאי בצדיק הקדים ענין התיבות של הפסוק לאותיות ובעמוד״א איפכא. ועוד מאי כוונתו באומרו דאיהו ו' זעירא ועוד שמעיקרא התחיל בענין האותיות דקאמר מ״ט אתוון וסיים במנין התיבות דקאמר שית תיבין ולמה לי מנין התיבות הכא ועוד אמאי נקט עמוד״א וצדיק ולא נקט ת״ת ויסוד כאורחי'.
ואפשר לתרץ דעמודא דאמצעיתא מכריע בין חו״ב בסוד הדעת ונכלל מהם ומש״ה נקט עמוד״א להורות שהוא מכריע מראש הבנין בסוד הדעת והוא באמצעם ומכריע ג״כ בין גדולה חסד לגבורה ונכלל מהם ונמצא נוטל ה׳ חלקים דעת חבג״ג וכל אחת כלולה מה׳ הרי כ״ה ויסוד מקבל מחגת נ״ה ולפיכך נק׳ כל שהוא הכולל הכל ולית ליה מדיליה כלום אלא שכולל העליונים ולהכי קרו ליה וא״ו זעירא לפי שאינו כמו ת״ת שמקבל מחו״ב שהם מעלמא עלאה ולפיכך נק׳ וא״ו גדולה משא״כ ביסוד שאינו מקבל כ״א מז״א מחסד ואילך ולפיכך נק׳ וא״ו זעירא וגם דומה בזה למלכות שהיא עיר קטנה דלית לה מדילה כלום וכל אחת כלולה מה' הרי כ״ה אלא שחסר מכאן נקודת הת״ת כי אלו הם תכשיטי כלה. ואין ראוי למנות עצם החתן בתכשיטי הכלה ולפיכך אין הת״ת נחשב כ״א כ״ד כי הת״ת שבת״ת הוא עצם החתן ונמצא חגנ״ה כל אחת בה׳ הרי עשרים. ות״ת בד׳ כדפי׳ הרי כ״ד ומש״ה קאמר כליל שית תיבין כי בו מתערבין ונכללין הה׳ ספי׳ באופן שהם ששה כי הם ה׳ ספי׳ ובהתחברם בו נעשה יסוד מכללותם ונמצאו שש וכנגדם שש תיבות יש בבשכמל״ו נמצא שע״י כללותו הם ו' תיבות. ועכ״ז אין בהם כלום כ״א כ״ד דיסוד לית מדיליה כלום. וזמ״ש דבהון כ״ד אתוון אמנם דשמע ישראל וכו' הם ו׳ תיבות כנגד חב״ד וחג״ת הרי ו׳ והם כ״ה אותיות בו׳ תיבין כי ת״ת הוא הדעת עצמו ושניהם אחד וזמ״ש דאיהו עמוד״א כי בערך הכרעתו לאמצע נחשב לא׳ כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה והוא המכריע בין גדולה לגבורה ואלו היו נחשבים לב׳ היו ראוי להיות לו׳ אותיות כי כל א׳ כלול מו׳ ונמצא דכ״ה אותיות שמע הם מו' תיבות כי ת״ת ודעת הכל א׳ משא״כ מכ״ד אותיות דברוך שם שאינם כ״א מה׳ והוא כולל אותם לבד והכ"ד אתוון הם דצדיק שהוא מקבלם ולפיכך לא אמר כ״ד אתוון דו' תיבין כי תיבה אחת רומזת לצדיק ואין בצדיק שום אות כדפי׳ אלא כ״ד אתוון דצדיק שהוא כוללם בתוכו ולפיכך אמר דבהון כ״ד אתוון ולא אמר דאינון כ״ד אתוון כדקאמר בשמע ולפי שבשמע מנין האותיות הם מהתיבות כ״א שוה לחברתה לפיכך הקדים האותיות עכ״ל.

בתיבות בשכמל"ו הדעת נחלקת לשנים.

שכא) דאית מ״ט אנפין וכו': וישנם מ״ט פנים למטה בבי״ע מבחינת ישראל הקטן ז"א נק ישראל שבקטנותו נמצא בבי"ע שהוא מלאך מטטרו״ן והוא כולל מ״ט פנים. ובהם יזהירו ומאירים בעלי המשנה, כי היא היינו המשנה היא שנית להלכה היינו מלכות, שפחה שלה, ​משום זה נאמר ​כי מרדכי היהודי משנה למלך, כעין זה משנה מלשון משניות משנה למלך, ובה יזהירו בעלי המשנה, כנ״ל (אות שי״א).
פירוש, כמו שיש זכר ונקבה באצילות שהם זו״ן כן יש זו״ן במלכות עצמה מפני שכלולה מעשר ספירות, ובחינת ז״א שבה המאיר ממטה למעלה הוא בחינתה עצמה, ובחינת הזכר שבה המאיר ממעלה למטה לבי״ע הנפרדים נקרא מטטרו״ן בבחינת המלכות, ונודע שיש בגוף כל מה שיש בראש, לזה אומר ואית מ״ט אנפין וכו' כגוונא דא משנה למלך היינו בחינת הגוף המאיר ממעלה למטה, וביה יזהירו מארי מתניתא אלו שהם בבי״ע, ולכן נקראים בעלי משנה שנוטלים הארתם ממטטרו״ן שהוא שני למלכות הוא לא נמצא במלכות עצמה.
ובזה מובן היטב מה שכתוב בזהר חדש שיר השירים (אות ק״ס) משנה איהי שרותא דרישא משנה היא התחלה בראש וכו' ברייתא איהי בתקונא ירכין ורגלין, גופא בתיקונא דאתחזי לה, שמשנה ה״ס קשוטי ג״ר וראש, וברייתא ה״ס קשוטי נה״י, וחלק התורה המיוחס לחג״ת שהוא גוף המלכות חסר, (עי׳ שם בסולם מאמר קשוטי כלה) כי הכונה היא לרישא דגופא שה״ס חג״ת, ולזה מסיק שם גופא בתקונא דאתחזי לה היינו שמחלוקת התנאים של המשנה ה״ס קשוטי ג״ר שה״ס חג״ת ראש הגוף עד החזה. וברייתא ה״ס קשוטי כלה של נה׳׳י שהם ירכיו ורגליו ושניהם חג״ת נה״י הם תיקונים של גוף המלכות אבל בראש המלכות שהוא חב״ד ה״ס אצילות ואין שם מחלוקת בסוד ולא במעשה בראשית בשנים, (עי' לקמן אות של״ו).

תיקוני זוהר  ​​ ​​ ​​ ​​ ​​​​ שיעור 144

קס - קסא

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שטז) ומאין שואבין מכ״ה וכו': שואל מאיזו מדרגה שואבים זו״ן הקטנים שהם יסוד ומלכות יחודא תתאה. ומשיב מכ״ה אותיות שמע ישראל וכו׳ היינו מיחודא עלאה וסוד הדבר, כה תברכו את בני ישראל את ודאי שהיא מלכות הכוללת כל כ״ב אותיות מא׳ עד ת׳. ושואל במה היא מתברכת ומתמלאת. ומשיב באות ו׳ היינו ז״א שהוא כולל ששת המלים של היחוד העליון שהם: שמע, ישראל, ה׳, אלקינו, ה׳, אחד. ובו נעשית אות. ומפרש כ״ה היא אמא העליונה היינו בינה ים התורה כי ב׳ פעמים כ״ה של שחרית וערבית הם י״ם נ׳ שערי בינה. ו' היא ז״א נהר היוצא משם, מבינה וממנו מתמלאת הכ״ד שהיא השכינה התחתונה היינו מלכות. כמ״ש להשקות את הגן  ​​​​ הנקרא מלכות
ומה שלפעמים קורא את הנהר היוצא מעדן בשם בינה ותו"מ, ולפעמים בשם תפארת שהוא ז״א. ולפעמים בשם יסוד הענין הוא, כי בינה תו״מ אלו הם חצי בינה ותו״מ כי ג״ר דבינה אינם נחשבים ליוצאים מעדן רק ז״ת דבינה, היינו זו״ן הכלולים בבינה, ונמצא שאין כאן בינה אלא תו״מ, ולכן נבחנים כולם לתפארת. ומבחינת הפרצוף שעשר ספירות שלו נחלקות לראש תוך סוף, נבחן כי בינה תו״מ הנופלים מן המדרגה מתחילים מחזה ולמטה, כי חג״ת דגוף נבחנים לג״ר דגוף שהם לא יצאו מעדן מהשלמות שלהם אינם רוצים חכמה, יש להם תיקון של חפץ חסד, אלא נה״י דגוף הם היורדים אל מדרגה התחתונה ויוצאים מעדן שלהם, ועיקרם של נה״י הוא יסוד, שהוא קו האמצעי, ע״כ נקראים בינה ותו״מ אלו ע״ש יסוד והכל הולך למקום אחד.

מלמד כאן על צמצום ב בראש דאריך, בעקבות מלכות שעלתה לניקבי עינים, וז"ת דבינה יצאו מהמדרגה. ​​ 

יש ובינה נקראת בחינת נהר היוצא מעדן, שהיא יצאה מאריך ודרכה מושפע אור דרך ל"ב נתיבות. מצד האור שניתן לגן הוא ניתן ע"י ז"א לכן הוא חלק מהירושה, ונחשב גם הוא לנהר היוצא מעדן, וכן היסוד דרכו מושפע האור.

שיז) ומנה אתשקיא בגלותא וכו': בימי הגלות הוא ז״א הושקה ממנה, מה שהיתה מקודם היא מלכות הושקתה ממנו. הנה בזמן הגלות מושקה ממנה. וסוד הדבר כמ״ש ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ועלה נאמר ותאמר שתה אדוני. כלומר שהוא אדון שלה, הכלול בה.
פירוש, בזהר תרומה (אות תשמ״ב) כתוב ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר, בגנתא לא עאל ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא וכו'. שואל ואם תאמר הרי בגלות נאמר אזלו מים מני ים, שהוא מלכות הנקראת ים, ונהר יחרב ויבש, שהוא יסוד הנקרא נהר יוצא מעדן, וא״כ איך עושה תולדות. ומשיב אלא זרוע כתוב, דהיינו אור זרוע לצדיק, כלומר האור זרוע אך כפוטנציאל וכן וכגנה זרועיה תצמיח, שפירושו שתמיד הוא זרוע, אפילו בזמן הגלות. ובגלות מיום שהפסיק נהר ההיא מלבא בגן, היינו יסוד שנקרא גנן לא נכנס בו הגנן הזה, ואור ההוא שהוא זרוע עושה פירות, כי ממנו ומעצמו הוא נזרע כבתחלה, ותמיד אינו שוקט. בדומה לגן שעושה תולדות ומאותה זריעה הראשונה נופל שוב במקומו, דהיינו בשעת קצירת השדה נופלים גרעינים לאדמה ועושה תולדות מעצמו כבתחלה, ואינו נפסק מלעשות תולדות לעולם.
וביאור הדברים הוא, כי בזמן שבית המקדש היה קיים, היה זווג זו"ן הגדולים בעת עליה לאו"א, הייתה עליה כמו בימים טובים ושבתות, שהלבישו לאו״א עלאין תמיד בשבת ובחול, ויסוד ז״א דגדלות השפיע ג׳ הזריעות של חולם שורוק חירק (כמ״ש בזהר בראשית א׳ אות ל״ח) דלית זרעא דאזדרעא בר ברזא דא, אל המלכות בלי הפסק, אבל בזמן הגלות נפסק זווג דגדלות הזה שזה סוד הכתוב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואע״פ שיש עלית זו״ן לאו״א גם בזמן הגלות כמו בשבת, אין זה נחשב לביאת הגנן אל הגן משום שאין זה בקביעות ולא נחשב למדרגה שלו, אמנם גם בזמן הגלות ישנו זווג עליון בכדי להחיות את העולמות, וזווג זה נחשב לזווג מלכות לבד היינו זו"ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות עצמה, וזה אמרו ומנה אתשקיא בגלותא מזה מושקים בגלות שבזמן הגלות כל הזווגים וכל המוחין באים ממלכות לבד, מה דהוה בקדמיתא היא אתשקיא מניה כי כל הזווגים היו מיסוד דגדלות דז״א בעת שזו"ן הלבישו לאו״א עלאין, וזו"ן הקטנים נכללו בזו"ן הגדולים וקבלו את אורות הגדולים של זו"ן הגדולים, ובזמן הגלות הוה מינה שכל המוחין באים מזו״ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות לבד.

יש זיווג תדיר ויש זיווג פסיק. התולדות באים מצד הקיום ולא מצד השיכלול שאינו בקביעות בעולמות. צד הקיום תמיד קיים, זה צד המלכות שברא הבורא ממעלה למטה. כך בגלות ממשיכים להוליד מצד הקיום, כאשר השיכלול בשבתות ובימים טובים בהם ניתן לייצר עליה כדי להוליד.

זוהר חדש שיעור 143

והמשכילים שפוון יזהירו עיינין

מביא כאן הסבר שלישי לזוהר הרקיע

שח) כזהר הרקיע דא וכו׳: כזהר הרקיע זהו המראה המאירה בפניו של אדם מראה היא מעין סוג של תודעה שעליה לקבל נתונים, שממנה תלוים האזנים והעינים והחוטם והפה, שהם מנהיגים את הגוף עם האברים שלו. כמו הטעמים שהם מנהיגים את האותיות והנקודות שבתורה.

הטעמים מנהיגים את האותיות כמו צליל מוסיקה וכך מחברים אותם לעליון. צליל גימטרייה צלם, זה המופשט המחבר את האותיות לעליון.

שט) כמה דשפוון ושינין וכו': כמו שהשפתים והשנים וחיך ולשון וגרון הם משמשים אל האותיות שבהם ה׳ מוצאות הפה, כן באופן זה כנפי העינים ועפעפי העינים שהם כתר חכמה בינה ז״א מלכות, שבכסות שעל העינים, (עיין באד״ר אות ר״ז ד״ה פירוש) ושלשת הצבעים שבעינים, הם משמשים לעינים שהן נקודות ​​ למעט הנקודה השחורה האמצעית הנקראת בת עין שהיא בחינת המלכות.

שי) וכלא אתקשר בחמש וכו': והכל היינו כל ה' מוצאות הפה שהם כ״ב אותיות שבמלכות, מתקשר בחמש נקודות של ישסו״ת, כעין זה א׳ בחירק, א' בשורוק, א׳ בצירי, א׳ בחולם, א, בקמץ. אותיות ונקודות חמש שהם כח״ב תו״מ של ישסו״ת בתוך חמש, שהם כח״ב תו״מ של מלכות. ועליהם נאמר ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל, הרי חמש, מדרגות של ישסו״ת. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך, עד שאב מימך, הרי חמש מדרגות אחרות של מלכות לה יש מצב של פנים ושל אחוריים. חמש מאירות לתוך חמש, הן ה״ה של שם הוי״ה ומהן כלומר ע״י חבורן של ב׳ ההי"ן ניתנו עשרת הדברות, שהם י׳ של השם הוי״ה (עי' בסוף הסבא דמשפטים על הכתוב והלוחות מעשה אלקים המה מאי המה הפוך מה״ה הוו.) וכל העם רואים את הקולות מצד אות ו׳ של הוי״ה. כי קול ודבור ה״ס ו״ה. (עי' לעיל אות ע״ו ד״ה ביאור ובאות פ״ג ז״ה פירוש. ובמה שכתוב שם מבואר מאמר זה ואין להכפיל הדברים).

החלוקה של זוהר הרקיע של הצורה שהמסך מאיר, תלויה באיזו מסגרת מדובר. את ההארה יש לקבל על פי הזהירות הראויה, זו בחינת שמירה היוצרת את הכלי הראוי לקבלה. זמן תיקון ניכר בעבודת השמירה, וגמר תיקון בזכירה, למרות שכבר בזמן התיקון ניתן לראות אור.

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שיא) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים: הם בעלי מקרא. יזהירו: אלו בעלי משנה, כי אותם בעלי המשנה מבררים מ״ט פנים טהור בתורה שבע״פ ומ״ט פנים טמא. מ״ט פנים טהור, הם מ״ט אותיות שבפרשה של היחוד העליון שהוא שמע ישראל, כ״ה אותיות צד הזכר. וכ״ד אותיות שבפרשה השניה של היחוד שהיא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד צד הנקבה, שביחד כ״ה וכ״ד הם מ״ט. (ענין ב׳ היחודים יחוד עליון ויחוד תחתון נתבאר לעיל אות ל׳ ע״ש).

שיב) כ״ה אתוון עלייהו וכו': כ״ה אותיות שביחוד עליון, עליהן נאמר כה תאמר לבית יעקב. ובכ״ד אותיות של יחוד תחתון שכלול בהן כ״ד ספרים מתורה שבכתב, שהם כ״ד השואב מן ים התורה, ובהם נאמר ותגיד לבני ישראל. בית יעקב, בית זו האישה לה יש לומר בלשון רכה

שיג) ומאי ניהו דשאבין וכו': שואל ומי הוא הנהר השואבים ממנו כ״ד זה שהיא השכינה הכלולה מכ״ד הספרים שבתורה. ומשיב, זה צדיק היינו יסוד שהוא הנהר היוצא מעדן העליון, ומשום שיורד ומתלבש בו אור ו׳ שהוא ז״א במוחין דאבא ואימא, שהוא בן י״ה כי י' היא אבא, וה׳ היא אימא. וו ז"א שיוצא מבינה. עדן חכמה, והנהר שיוצא מעדן יש ומסביר על ז"ת דבינה ויש שמסביר על היסוד.

שיד) ובגלותא אסתלק מניה וכו': ובזמן הגלות נסתלק ממנו מיסוד אורו של ז"א, מפני שגלות זו הסתלקות האהרה ונאמר בו ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני, והוא דך צירוף הפוך מכ״ד דך הוא דכדוך כאשר הנהר לא מאיר. בכ״ד ספרים שבתורה, ועם כל זה שהוא חרב ויבש, נאמר בו אל ישוב דך נכלם, אל ישוב דך שהוא צדיק ואומר בשכמל״ו הנאמר בלחש, שרק בנסתר ניתן להתחבר למקור השפע ומיחד הדך בשכינה נכלם, אלא זוכה להשיב את הדך לכ״ד שהיא כ״ד אותיות של היחוד, ואז נאמר עליו והמלך שלמה ברוך. ועל אלו כ״ד אותיות שה״ס מלכות נאמר ושמתי כ״ד כ״ד שמשותיך כו' כמ"ש בהקסה״ז (אות ר״ו) מה דהות יבשה אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין.

בגאולה, הארץ, הרצון יכול להוציא פירות ונשמות לעולם.

שטו) האי עני איהו וכו': עני זה היינו יסוד הוא דך, ובת זוגו היינו מלכות היא דכה, והיא משיבה דכה לכדה, בסוד כדה על שכמה התיקון של רבקה אמנו. כאשר מוכן אדם לתת שכם, יגיעה, קבלת עול מלכות שמים, כד״ה נוטריקון כד ה', שהיא חמשה חומשי תורה, והם חמש אצבעות, כמ״ש בזהר בראשית (אות קכ״ט) אצבען דבר נש אינון סתרא דדרגין ורזא דלעילא. שבהם נאמר ותמלא כ״דה ותעל באור חוזר העולה ממטה למעלה. תעלה כדה אומר שהאור הגיע למלכות והיא מעלה אותו באור חוזר ממטה למעלה כדי שהדך יהפוך לכד

לימד כאן שהפסוק המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, מלמד כיצד מגיעה הארה ממעלה. מצד אחד ברא הבורא רצון לקבל, ומצד שני צריך לבנות כלים לקבלת הארה.

תפקיד האדם לקחת את הרצון כחומר גלם וממנו לבנות כלי. הרצון עצמו אינו כלי ראוי בלי שבונים מסכים וגבולות ברורים. לכן אותם משכילים לא יאירו כאור הרקיע, אלא יזהירו. גם לשון זוהר של אור, וגם לשון זהירות. משכילים אלו הם חכמי הסוד, העוסקים בחכמת הקבלה.

כלי הרצון העיגולים נפסל, ומה שנשאר הוא הכלי של אור חוזר, כלומר הפיכת הרצון לכלי שקשור לאידיאה, להכרה העליונה.

הרקיע הוא המסך המאפשר גם לדחות את האור, וגם לקבל באופן והמינון הנכונים.

זוהר חדש שיעור 142-3

גופא יזהירו ד חיות

שג) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים: הם ארבעה יסודות הגוף שהוא הרצון לקבל שהם: אש, רוח, מים, עפר, נמשכים מפנימית חו״ג תו״מ. יזהירו: בהם בפניהם ארבע חיות של המרכבה שהן, מזל אריה, מזל שור, מזל נשר, מזל אדם. כי בפניו של אדם ניכר הפרצוף השורה על האדם כלומר דרך תבניות מחשבה אלו הוא חושב. וזה הוא שנאמר, הכרת פניהם ענתה בם. כזהר: זה הנשמה. ומצדיקי הרבים: היינו אברי הגוף שהם רבים יאיר בהם אור המזלות הכוכבים לעולם ועד. בדרך אותם מזלות תהיה הארה.

עלמא יזהירו ד מלא

שד) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים: הם ד׳ רוחות העולם, שהם דרום צפון מזרח מערב נמשכים מחיצוניות חו״ג תו״מ. יזהירו: אלו ד' המלאכים שהם: מיכאל, גבריאל, רפאל, נוריאל. כזהר: זה כסא הכבוד, שהוא מלכות. (עי׳ זהר וארא אות ל״ג).

והמשכילים שפוון יזהירו עיינין

שה) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים הם השפתים שנאמר בהם (בנוסח התפלה) ושפתותינו שבח. ובהם ה׳ מוצאות שהם אחע״ה, מגרון. בומ״ף, משפתים. גיכ״ק, מחיך. דטלנ״ת, מלשון. זסשר״ץ, משנים. שהם נגד חו״ב תו״מ וכתר שהוא שורשם. המשמשים בפה בכ״ב אותיות. ובהם חתוך הדבור של התפלה לשבח אל המלך.

שו) יזהירו אלין עיינין וכו': יזהירו: הם העינים שנאמר בהן (בנוסח התפלה) ועינינו מאירות כשמש וירח. ז׳ קרומים הם בעין, שמאירים בהם ז' ככבי לכת, שהם שצ״ם חנכ״ל, ושמש וירח, שנאמר בהם ועינינו מאירות כשמש וכירח, הרי ט׳ כמו תשע הנקודות שבתורה.

שז) והא חמה ולבנה וכו': שואל, והרי חמה ולבנה הם בכלל שבעה הככבים, איך חושב אותם לתוספות על ז׳ ככבי לכת. ומשיב, אלא חמה היא נקבה אצל השמש שהוא זכר. ולבנה נקבה היא אצל הירח שהוא זכר. ושמש וירח הם מאירים לז׳ ככבי לכת, שהם כז׳ הקרומים שבעין, ועם שמש וירח הם תשעה, ואישון בת עין היא עשירית להם, והיא נקראת כלה הכלולה מכולם.
בכדי להבין הדברים צריכים לבאר שורש ז׳ ככבי לכת וחמה ולבנה הנכללים בהם, וענין שמש וירח שאינם בכלל ז׳ ככבי לכת, ושורש ענין הכוכבים בכלל, וכן ענין י״ב המזלות במקורם. הנה יסוד דז״א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר. וכיון שיסוד של ז״א הוא הסיום שלו, ולכן הוא מבדיל בין עלמא דדוכרא שהוא ז״א לעלמא דנוקבא שהיא מלכות , אמנם גם חיבורם תלוי ביסוד בסוד ח״י העולמים שהוא ח״י בב׳ עולמות בסוד ט' ספירות של אור ישר המתלבשות בט׳ ספירות של אור חוזר וביחד הן ח״י ספירות. והיות שאין העדר ברוחניות נמצא שאותה קומה של ט׳ ספירות שהוא משפיע אל הנוקבא נשארת קבועה גם ביסוד מאחר שעברה בו גם עבר בו האור וגם נשאר בו, ולכן ברקיע זה שהוא יסוד קבועים בו ככבים ומזלות ושמש וירח שהם בחינות מסתעפות בקומת תשע ספירות שלו המושפעת אל הנוקבא. לכן מונה את הירח והשמש וגם חמה ולבנה
כוכבים פירושם: ג״ר של הקומה, הנמשכות מבחינות אחסנתא דאו״א כלומר הירושה שמקבלים או"א שעולים לראש דאריך, את בחינת החכמה שהם בחינות חכמה ובינה העליונים של המוחין, בסוד הכתוב הנאמר בברכת הזרע הבט נא השמימה וספור הכוכבים והבט נא השמימה מורה על בחינות ג״ר, ולפי שמחו״ב אלו אין ז״א מקבל אלא טפות טפות לכן נקראות הארות אלה בשם כוכבים שמתראים כדמיון נצוצי אורות. והם השפעת ג״ר של בינה שהם אורות מכוסים המתגלים ע״י התכללות תפארת בבינה. מגדיר את הכוכבים הג"ר הנמשכים מאו"א דאצילות
י״ב מזלות פירושם: אורות הבאים מבחינת הזווג של ב׳ עטרין של המוחין הנקראים דעת, והם בחינות ו״ק של המוחין, כי עטרא דחסדים היא תפארת, ועטרא דגבורות היא יסוד. ונקראים מזלות על שם יסוד הנקרא מזל, והוא משום שאין תפארת מתגלה את בחינתו עצמו כמו שהוא מאיר במקום יציאת המוחין באו״א עלאין, כאן ישנה הארה גדולה מבחינת אחסנתא שעלו לראש דאריך, הארה גדולה מידי כלפי ז"א שאין לו מסכים לאור זה ​​ ששם תפארת הוא הנושא להארת חכמה בלי שום נרתק שאין צורך בחסדים לגילוי החכמה. אלא שמאיר כמדת המזל שהיא יסוד הנושא אל המסכים של או״א שהם צר וקצר. ולכן גם תפארת נקרא מזל. ומספר י״ב מזלות הוא, לרמוז שהם בחינות ו״ק ואין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה. ואין הכוונה לומר שהם חסרי ג״ר כי הרי המדובר הוא בקומת ע״ב דז״א דהיינו במוחין דהולדה, אלא בכדי להבחין בין מה שז״א לוקח מחו״ב, ובין מה שלוקח מב׳ עטרין. שמב׳ עטרין הוא לוקח עצמותם ממש, כי הם שורשו של ז״א, ואין לאו״א חלק בהם, אלא מבחינת עליית מ״ן לבד, ומבחינה זו הם י״ב המזלות.

י"ב מזלות הם הארה שבאה מזו"ן לנשמות, למעשה מהיסוד שהוא הרקיע מגיעים האורות מב' עטרין, הארה מצומצמת כמו הארה לגוף
משא״כ הכוכבים שהם הטפות הנמשכות מחו״ב הם חלקם ועצמותם של או״א, ואין לז״א חלק בהם, אלא בזה שמ״ן שלו גורם להם קומת חכמה, כי אין בינה הופכת פניה לקבל חכמה זולת ע״י תפארת המתחבר אליה ולכן נוטל ז״א חלק בחו״ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינות הכוכבים קומה שלימה של ט׳ ספירות, אבל במזלות אעפ״י שיש בהם הארת ג״ר אינה נחשבת בהם לעיקר כי שורשם מתחיל מתפארת.
הג"ר אצלם הוא רק לזמן קצר, שהתחתון פועל בעליון ומקבל גם הוא, אך חוזר לאחר מכן לקטנותו שמש וירח הם: ב׳ העטרין כשהם למעלה במקום יציאת המוחין בא״א, ששם מאיר תפארת שנקרא שמש בכל שלימותו הגמורה בלי שום נרתק שאין צורך בג"ר לבוש חסדים, ושם אינו נקרא בשם עטרא הרומזת לצמצום האור במדת המסכים שביסוד אלא נקרא שמש להורות שהוא היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו, ובחינת עטרא דגבורה עומדת למטה ממנו ואינה מכסית עליו, ולכן היא נקרא בשם ירח. אמנם שמש וירח אלו אינם מאירים ברקיע זה שהוא יסוד בגלוי אלא בהעלם ומכונים בשם שמשא וסיהרא הנעלמים כי אין גילוי אל השמש בלי נרתק אלא לאחר התיקון באלף השביעי. שהיא הארת ג"ר דחכמה שיכולה להאיר רק עם לבוש, רק ל"ב נתיבות החכמה. בגמר תיקון אפשר יהיה להאיר ג"ר דחכמה
ז׳ כוכבי לכת שבכללם חמה ולבנה הם: בנין היסוד עצמו, כי כלי היסוד כולל בבנינו כל חמשת הקצוות ומדתו עצמו ומדת מלכות ולכן יש בבנינו ז׳ כוכבי לכת. וזה אמרו חמה איהי נוקבא לגבי שמשא המקבלת הארה מן השמש הנעלם וכל מקבל נוקבא הוא. לבנה נוקבא לגבי ירח המקבלת הארה מן הסיהרא

הכוכבים זה הארה מאו"א שעלו וירשו להיות חכמה באצילות, הארה של ל"ב ממקור החכמה. גם המזלות מגיעים מלמעלה, אך רק בו"ק מב' עיטרין. בכוכבים בחינה שלמה, במזלות רק מבחינת הדעת. המזל מורגש יותר, אך מקור ההשפעה הוא הכוכב.

בנפש הבחינות של הכוכבים הם בחינת תת המודע הפנימי של האדם, ההכרה העליונה כנגד חכמה ובינה. י"ב המזלות הם המשפיעים עליו. הצד המודע של האדם שיכול כבר להתפשט לגוף, השכל והרגש הם כנגד שמש וירח, וכוכבי הלכת כנגד המידות שבאדם.

כל נשמה שיורדת לעולם, באה עם טבע בעזרתו עליה לפעול בעולם, וזו בחינת הכוכבים. השמש וירח קובעים את מבנה האישיות בתחילת העבודה. המידות שמהם מושפעים כל הרצונות, הם ז כוכבי הלכת, ונמצאים בחלוקה של כח המחשבה, ושאר כישרונות שיש באדם.