הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת בראשית רכ-רכב| מתקדמים | שיעור 74

בראשית זוהר חדש רכ - רכב שעור 74

ויִיצֶר ה׳ אלקים

הבחירה הראשונית של הבריאה הייתה ביתר דבקות. מכאן כל בחירה שאינה נובעת מדבקות זו היא שגויה, ואינה שייכת לכלל זה. שהרי כל בחירה, כל פרט חייב להיות נגזר מהכלל אליו הוא שייך, ובוודאי שלא סותר את הכלל. הבחירה ביתר דבקות שייכת לבינה, לנשמה, אליה מתחברים על ידי פנימיות התורה. לנשמה מתקשרים אלו שמכניעים את הרצונות הארציים.

מי שלא חי חיי נשמה, למעשה אין לו בחירה, אלא הוא מובל ע"י התאוות האישיות.

תשכה רבי תנחום פתח, כה אמר האל ה׳ בורא השמיים ונוטֵיהם. כשברא הקב"ה את עולמו, ברא אותם מאין, והוציא אותם אל הפועל, ועשה מהם ממשות שהם מוחשיים לאדם. ובכל מקום נמצאת המילה, בורא, על דבר שברא אותו יש מאין, והוציא אותו לפועל.

תשכו אמר רבי חסדא השמיים מאין נבראו? והלוא מאותו האור של מעלה נבראו? גוף השמיים היה מאין, והצורה שלהם הייתה מִדבר ממשות, מהאור של מעלה. וכן האדם.

תשכז ונמצא בשמיים בריאה. בריאה ואח"כ עשיה. בריאה, שכתוב, בורא השמיים, כלומר יש מאין, גוף השמיים. עשיה, שכתוב, לעושה השמיים, מִדבר ממשות, מהאור של מעלה, שהוא צורת השמיים. אמר רבי תנחום עשיה, פירושו תיקון הדבר, בגודל ובמעלה יותר משהיה. כמ"ש, ויעש דוד שֵׁם. לפיכך, בורא השמיים, כתוב על הגוף. לעושה השמיים, כתוב על הצורה, שהיא השלמות של מעלה. עשיה היא למעלה מהדעת שהיא צורה של השפעה, צורת השמים.

תשכח א"ר חנילאי פסוק זה אינו בא אלא להדרש שנאמר וייצר עם שני יודין וכל שאר ויצר אתה מוצא ביוד אחת, אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו שנתן בו כח מהעליונים לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, כמש"א וכבוד והדר תעטרהו והוא מושל על כמ מעשה ידיו, ז"ש תמשילהו במעשי ידיך. ואחר כל השבח הזה, כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב את העפר, נעשה הכל הבל לפניו ואומר וי. היי וייצר שהוא אותיות ויי יצר את האדם, כי א"ר יוחנן חלקו המלה וי יצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וישוב אל העפר כמות שהיה צד אחד באדם העוטר בכבוד והדר, וצד אחד של וי שהוא העפר, הוא הרצון לקבל בעל מנת לקבל.

תשכט וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. יצר אותו בשני יצרים, ביצה"ט וביצה"ר. יצר הכוונה איזו צורה הוא נותן במה שמסתכל יכול לתת לו צורה של יצר הטוב או היצר הרע משא"כ בשאר הבריות, כדי לנסות בו את האדם, ויהיה פתחון פה לצדיקים, שמשליטים יצה"ט על יצה"ר. ולא יהיה פתחון פה לרשעים, שנמשכים אחר יצה"ר. אפשרות לאדם להתגבר ביצר הטוב על היצר הרע ובכך לזכות בשכר השמור לצדיקים, אור זרוע לצדיק. ואם פועלים את היצר הרע, לא יהיה להם טוב ולא פתחון פה.

לגויים יש את צד היצר הטוב, אך הם פרטים בתוך כלל שלא קיבל על עצמו את עבודת השם. יהודי הגם שלא קיבל על עצמו עבודת השם, עדיין הוא כפרט שייך לכלל שכן קיבל על עצמו.

תשל אמר רבי אבא כתוב הוי"ה, ואח"כ אלקים. וייצר הוי"ה אלקים. השם הוי"ה שמו ממש, שם הקיום, נאמר על הנשמה של האדם, שקיימת באדם. אלקים, שם משותף להקב"ה וגם לנבראים גם לנברא ניתן לקרוא אלוקים כמו שאמר למשה, שאהרן יהיה לו לאלוקים. כמ"ש, אלקים לא תקלל, שכתוב על הגוף של האדם, שיש בו שותפות לנבראים, כי שלושה שותפים באדם.

תשלא אמר רבי אבא שֵׁם הקיום, השם הוי"ה, גוזר ושולט על בריותיו, והם לנגדו, כאותו המוץ הנידף לרגליו. ושם זה אינו מושאל לאחר, כמו השם אלקים. ומשום זה לא נזכר שם הוי"ה במעשה בראשית, אלא אות אחת משמו, ה"ת. והוא כמי שאומר, בה׳ בְּרָאם.שם אלקים מנהיג את כל הבריות ושם הויה את האדם

תשלב למדנו בספר של שלמה ה׳ של בְּהִבָּראם היא שמה של השמיטה: משא, שזופת שמש, קרעיו של המלך, ממשלה שהניח בה חותם קטן לשלוט תחתיו. כמ"ש, מי כמוכָה באלים ה'.

בה׳ קטנה של בהבראם נברא העולם. הולך וחושב הדינים שבה שבמצב הא', שהייתה חכמה בלי חסדים מצד של חשכות, ימא דקפא. ועיקר המלכות במצב הא׳ שבה, אע"פ שכולה דינים. כי במצב הב׳ אין לה מעצמה כלום, ואין לה אלא מה שז"א נותן לה. ולפיכך מבאר ה' של בהבראם בצורת הדינים שבמלכות בעת מצבה הא׳.

ה׳ של בהבראם היא המלכות בבחינת שמיטה, שאין בה זריעה וקצירה, ואינה נותנת פירות, שזה מצב א׳. ואז נקראת משא, שהדינים שבה קשה לסבול אותם כמשא כבד כמו במצב א שלה. ושזופת שמש, שעל מצב זה כתוב, אל תִראוני שאני שחרחורת ששְׁזָפַתְני השמש שכל מה שיש לה בא מהשמש. והיא קרעיו של המלך, שאז היא נקרעת מז"א, מקבל אור ע"ב ס"ד ונפרדת מז"א ודבקה בקו שמאל דבינה. והיא ממשלה שהניח בה חותם קטן, ממשלה קטנה, ממשלת הלילה שאמר לה לכי מעטי עצמך ואמר לה והוא ישלוט בך. לשלוט תחתיו. כי בלילה שולטת המלכות במקום ז"א, כי ז"א אינו שולט אלא ביום.

ומביא ראיה, שבלי ה׳ של בהבראם לא הייתה אפשרות לברוא את העולם, מהכתוב, מי כמוכה באלים הויה. שאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שלקח אות ה' משמו, ובה נברא העולם, ונעשה מן אלים אלקים. אלוקים זה הוא עם אות ה של שם הויה ולכן יש כח בשם זה

תשלג וייצר ה' אלקים את האדם. אֶת, באה לרבות כל הכוחות שבאדם. עפר מן האדמה. אמר רבי אבהו איך יכול אדם להתקיים בעוה"ז, שהרי התורה מעידה עליו, שהוא עפר?

תשלד אמר רבי יצחק מעפר נברא, ולא מחומר, טיט. שאילו היה מחומר, היה בקיום יותר. כי בניין שנבנה מחומר, יש לו קיום. אבל מעפר ממש אינו יכול להתקיים. כמ"ש, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. שלא כתוב, כי חומר אתה. אמר רבי חנין הרי כתוב, אף שוכנֵי בתי חומר אשר בעפר יסודם.

תשלה אמר רבי אבהו אלא פסוק זה נאמר על העוה"ז, שאינו כן בקיום. שזה כתוב בבני אדם, שמִשכנם בעוה"ז, שבנייניו מחומר, שע"כ מכנה אותם, שוכני בתי חומר. וכיוון שהבניין ההוא מחומר, וראוי להתקיים, היסוד הראוי לו הוא, כמ"ש, אבנים גדולות אבנים יקרות לייסד הבית. אבל אינו בניין חזק, אם הבניין הוא חומר והיסוד הוא עפר. ומשום זה אינו מתקיים. כמ"ש, אף שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם, שאינו של קיום. לחומר עצמו אין קיום אלא אם כן עשוי מנשמה

תשלו וייפח באפיו נשמת חיים. התורה צועקת על אדה"ר, רְאו, מה שעשה אדם זה, כי הקב"ה נתן בו נשמה קדושה, לתת לו חיים פנימיים לעוה"ב, והוא בעוונותיו, הוחזר לאותה נפש חיה, שהיא הנפש הבהמית, שהוציאה הארץ בשביל בהמות וחיות. כמ"ש, תוצא הארץ נפש חיה למינה. למה לקחת דבר יקר ערך, ועיוות אותו והחליף את נשמת החיים לנפש חיה, אלא הנשמה היא התכללות, והנפש חיה היא עצם אצלו והוא נמשך באופן טבעי למשיכה לארציות

תשלז לא כתוב, ויעש האדם לנפש חיה, אלא, ויהי האדם לנפש חיה, ללמד, שהוא מעצמו בחטא שחטא חזר לאותו כוח הבהמות הנגזר מהאדמה. ועזב את כוח הנשמה, הגזורה מלמעלה ונותנת חיים לבעליה. האדם נבחן כיצד הוא בונה את חייו, האם על הנפש חיה הבהמית שהיא טבעית אצלו, או פועל מעל טעם ודעת לחיות חיי נשמה, חיי תורה.

תשלח אמר רבי תנחום כתוב, כה אמר האל ה׳ בורא השמיים ונוטֵיהם. שברא הגוף של השמיים יש מאין, ואח"כ נטה אותם כאוהל, שנתן להם צורה. כמ"ש, וימתחם כאוהל לשבֶת. רב הונא אמר מכאן, נשמע שנטה אותם כאוהל, שכתוב, הנוטה כַּדוֹק שמיים.

תשלט רוקַע הארץ וצאצאיה. שהתפשטו בארץ כל הצורות והכוחות שבה. נותן נשמה לָעם עליה. לאחר שהארץ עשתה הגוף של האדם, אני נותן בו את הנשמה. עליה, על אותו מעשה הגוף של אדם שעשתה. עליה, לאותם השולטים על הכוחות של הארץ, שמכניעים הארציות שבהם, להם נתתי הנשמה. הנשמה יכולה לשלוט על הגוף אותו עשתה הארץ. אם האדם מכניע את הרצונות הארציים ונותן שליטה לנשמה, אז בכך בונה כלל שדרכו שולטת הנשמה. נשמה ניתנת למי שפועל את כוח ההתגברות.

תשמ ורוח להולכים בה. לאותם המשתתפים בה בכוחותיה, שנמשכים אחר הארציות, אין להם אלא נפש חיה, הנקראת רוח הבהמה היורדת למטה בארץ. וע"כ כתוב, נותן נשמה לעם עליה. לשולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה, למשתתפים עימה בכוחותיה, אין להם אלא רוח הבהמה היורדת. כמ"ש, ורוח להולכים בה