הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת בראשית רלח-רמ| השקפה| שיעור 80

בראשית זוהר חדש רלח – רמ שעור 80

וישמעו את קול ה׳

האדם שומע ורואה רק לפי מדרגתו.

מלמד כאן על ההתגלות של אדם וחווה, כאשר תפיסת הבורא אצל האדם קובעת איזה קול פנימי הוא שומע. וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואשתו. הכתוב מלמד, כי ערפל בתוך הבהירות היה לאדם, שאע"פ שנגלה אליו הקב"ה לרוח היום בבהירות, עכ"ז לא היה יכול לסבול, ויתחבא האדם ואשתו. עיקר הלימוד כאן שכאשר אדם שומע קול פנימי, עליו לראות שזה קול שבא להדריך אותו. וישנם כאלו שאינם רוצים להקשיב, אלא לתפיסה שתספק את רצונם לקבל.

אדם בעוה"ז דומה לציפור ההולכת, כשיוצאת מהקן שלה, ואינה מוצאת מי שיכניס אותה. כיוון שחטא אדם, הסתלקה ממנו הנשמה העליונה, וחזר לנפש הבהמית, וע"כ איבד השכל והתבונה, והתחבא מפני ה'. כאשר אדם חוטא הוא מאבד את השכל, כלומר הנפש השכלית, והתבונה הן תבניות המחשבה, ההגיון האמוני. וכך רואים אנשים שאינם מסוגלים לשמוע קול פנימי הקורא להם לוותר על הגאווה והאנוכיות, והם חרשים ועיוורים להבין את האמת. יש אנשים כאלו מתחילים להתקדם ברוחניות, ואז את אותו קול שהיה נשמע בתוכם כל הזמן, הם שומעים. השם אלוקים מתהלך בגן, היינו בליבו של האדם, ולאדם בחירה האם הוא שומע את שם אלקים או את שם הויה. כל אחד שומע ופוגש במציאות שהיא הכי טוב עבורו לתקן, ובזאת הוא נבחן, האם ישכיל לפרש כל מקרה וכל קול מעבר לזמן ומקום.

כשחלה רבי שמעון

כשחלה רבי שמעון נכנסו לפניו החברים ואמרו לו, מי שהוא עמוד העולם, שוכב. אמר להם, לא ב"ד של מעלה מעיינים בדיני, כי אני רואה שאיני ניתן למלאך ולדיין של מעלה, כי אני איני כשאר בני אדם. מספר להם על ההתגלות שיש לו, ואין המלאכים דנים אותו אלא הקב"ה.

אומר רבי שמעון, הדין הזה שלי הקב"ה שם הויה דן אותו, ולא בית דינו. זהו שאמר דוד בתפילתו, שופְטֵני אלקים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדוֹ. הוא לבדו ולא אחר. האדם קובע מי ישפוט אותו, כלומר לפי מה שהוא נתון, אם לחיצוניות, או מה חושבים עליו הזולת, בזה הוא נשפט. האדם צריך לדעת ולהרגיש שתפיסת השם הטוב והמטיב, הוא השופט אותו. מכאן שיש לאדם תפקיד לעצב את תפיסת הבורא שבו עצמו, ולבדוק תדיר מה השם רוצה ממנו, לפעול ובעיקר להרגיש בהתאם.

מי שדן אותו המלך העליון, השולט על הכול, הוא טוב, ואין האדם יכול להיות בדין ההוא אלא טוב. כי מידותיו של המלך העליון נוטות תמיד לזכוּת, והוא כולו צד הרחמים, ובידו לסלוח חטאים ועוונות. כמ"ש, כי עימךָ הסליחה. ולא עִם אחר.