הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת נח יט-כא| מתקדמים| שיעור 7
זוהר חדש נח יט - כא שעור 7
אם אחפוץ במות המת
א"ר יצחק שבועה נשבע הקב"ה שאינו חפץ במיתתן של רשעים שנאמר, חי אני נאם ה' אלקים, אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וכו' וחיה בשני עולמות העולם הזה והעוה"ב. כל פעולותיו של הקב"ה הם ברחמים, למרות שמלמטה נראה לפעמים כדין. רצונו של הקב"ה שכולם יחזרו בתשובה.
וא"ר אשרי הבנים שאומרים להם כך והשיבו וחיו. שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו ב"י כי הוא אינו חפץ במיתתן של רשעים אלא שיחזרו בתשובה למען יחיו הרי הבורא טוב ומטיב, ומאחר ותפיסת הנברא היא בשכר ועונש, מתנהג איתנו הבורא בשפה שאנחנו מבינים. הגשם הגשמיות יכול להיות לאדם לברכה, אך גם למבול.
רבי יוחנן פתח, וְעֵינֵי רְשָׁעִים, תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם; וְתִקְוָתָם, מַפַּח-נָפֶשׁ, למה הם לא בורחים ונסים מהמציאות שבה הם תקועים משל למה הדבר דומה, לכת לסטים שהיו שודדים בהרים. שמע המלך, ושלח עליהם גייסותיו ותופסם והניחום במגדל גבוה, והיו בהם פקחים, אמרו ידענא בנפשנו דעבדנא עובדין קשים ידענו שעשינו מעשים רעים ולא יכלנו להינצל, מה עשו, חפרו חפירה אחת במגדל ויצאו וברחו להם מדרכם הרעה, ברחו מהתפיסה הגשמית האגואיסטית, טיפש אחד היה ביניהם וראה את החפירה ולא רצה לנוס להמלט כמו שכתוב וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם. מרגיש רע בבית הסוהר הנפשי, במיצרי הנפש, רואה את פתח התשובה, כמה טוב בחוץ, ולא יוצא.
למחר בא המלך לראות את המגדל ואת הלסטים, ראה את החפירה שעשו ונסו ונמלטו. אמר לזה, שוטה, חבריך ברכו בזו החפירה ונמלטו מדיני, וכי הקב"ה לא אפשר להם את החפירה כדי שיברחו ויעשו תשובה מה אני יכול לעשות עוד להם, אבל אתה נשארת שראית את החפירה בעיניך ולא רצית להמלט כאשר אתה יודע שאני לא רוצה להעניש אלא מאפשר לך לחפור חפירה לברוח ולתקן, ינקרו עיניך ואח"כ יתלו אותך על עץ.
כך הלסטים אלו הרשעים, ההולכים במחשכים, הרשעים הפקחים שלפחות לא באים בתירוצים שהם בסדר, מה הם עושים. אמרו חטאנו למלך, אנה נמלט מדינו. אבל הם עושים רואים דרך התשובה פתוח לפניהם שפתחו האחרים ונמלטו מדין שמים והם אינם רוצים להמלט. בכח הכלל יכול האדם להינצל, למרות ההרגשה הפרטית החזקה שלו. כשהפרט פוגם, הוא פוגע בכלל כולו, לכן עליו לבוא לכלל בביטול.
א"ל הקב"ה שוטים, אחיכם ברחו ונמלטו באותו דרך של תשובה שפתחו, מה אני יכול לעשות עוד להם, אבל אתם עיניכם שראו החפירה, דרך התשובה פתוח לפניכם, ולא רציתם להיכנס בתוכו ולנוס ולהמלט מאי כתוב בזה, ועיני רשעים תכלינה שראו הדרך פתוח ומנוס אבד מהם שלא רצו לנוס ולהמלט ותקוותם מפח נפש לעולם הבא.
כך דור המבול, ראו לנח עושה התיבה שהיא המקום הנפשי ממנו אפשר להינצל מהגאווה והאנוכיות, ומתרה בהם בכל יום וראו אותו נכנס לתיבה ולא רצו לשוב. אמר הקב"ה ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מהם שלא רצו לשוב ולנוס מדיני ותקוותם מפח נפש שלא יקומו ליום הדין שלא יאמרו לעצמם שאין צורך בתשובה מאחר ולא ידח ממנו נדח שנאמר הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם. הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, כאבן הנחצבת מההר, כלומר נתנו לאדם הרגשה שהוא חלק מההר, וכאן תפקידו לפעול כחלק מהכלל. ואם אדם מרגיש לא טוב בשייכות לכלל, כלומר שלא טוב לו בעולמו של הקב"ה, אז הוא כופר בטובו של הקב"ה, גם הרצון לקבל צריך לשייך לכלל. עליו להתעורר ולראות את הפתח להימלט מבית הסוהר של התפיסה הגשמית.
איש האדמה
ויחל נח איש האדמה א"ר יוסי, למה נק איש האדמה. שהתיישבה ממנו האדמה, כלומר אדון האדמה. רבנן אמרו, איש האדמה, לפי שבשבילו עמדה האדמה בכוחה וטבעה שנאמר זה ינחמנו ממעשנו ממעשנו ומעצבון ידינו מהאדמה אשר אררה ה' תדע לך כיוון שחטא אדם נתאררה האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, ועמדה בקללויה עד שבא נח ובטל הקללה.
א"ר חייא רבה, בשעה שאמר הקב"ה לנח צא מהתיבה, אמר לפניו רבש"ע לאן אצא, אצא לאדמה שנתאררה האם לצאת לרצון הפרטי שלי, ומפני שנתאררה אבדו שוכניה ונתאררו כולם ונתמעטו אמר נח לא רוצה להיכנס לפרטיות אלא להשפיע. אמר הקב"ה לא כך אתם, אלא שרצו בארץ ורבו בה, האחרים אבדו בה אבל אתם פרו ורבו ושרצו בה.
ועכ"ז לא התיישב בלבו והעלה עולות שנאמר, ויעל עולות במזבח, הוא המזבח שהקריב עליו אדם הראשון. אמר לו הקב"ה הרי לך מה ששאלת, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. אז התיישב בליבו ולפיכך נקרא איש האדמה שנתן נפשו ולבו עליה להוציאה מהקללה, ויש אומרים שהתעסק בעסקי האדמה.
ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שהתגרשה מג"ע וביומו נטע ונשתגשגה שנאמר ביום נטעך תשגשגי. רבי אומר גפן היתה שנתגרשה מג"ע וענביה עמה וסחט אותם ושתה מהיין ונתגל והיין גרם לו לחטוא. כשאדם מקבל תענוג ברצון, עליו להיזהר ולבדוק שזה רצון ראוי.
יין שכר אל תשת
רבי בון פתח וידבר ה אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדורותיכם מדבר על מי שרוצה לבוא לעבודת השם. דא"ר אבון אין בכל העולם דבר שמתגאה לבו של אדם אלא ביין. וזה היה ענשם של נדב ואביהו שאכלו ושתו וגבה לבם, וזהו אש זרה אשר לא צווה אותם מרגיש אדם שבזכות היין הוא נפתח למדרגות גבוהות, והקב"ה לא ביקש מנדב ואביהו לעשות כך.
וקודם זה היה נגזר עליהם ובאה מדת הדין לשלוח יד בהם שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אעפ"י שנגזר דינם לשלוח יד בהם. ולמה היה עונשם, משום ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו, נכנסו כשאכלו ושתו ונגזר עונשם באותה שעה.
ולאחר כן ראו שלא שלח יד בהם בפעם ראשונה, עשו ג"כ בשניה ומבין שני הכרובים יצא להב ונשרפו. כי לכך היו הכרובים מכוונים כנגד אותם הכרובים אשר בג"ע.
ולאחר שמתו צווה לאהרן ולכהנים הבאים אחריו, להמנע עצמם מהיין, בבואם אל אהל מועד, כדי שלא יכנסו וימצא לבם בגאות ובגסות הרוח.
אמר רבי, שני עניינים הם שאינם מתישבים יחד, יין ועבודת השמים שלמדנו שתוי אל יתפלל. וכן שכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה.
ואמר רבי יוסי, שכור המתפלל כאלו עובד ע"ז ומנא לן. מחנה שכתוב ויחשבה עלי לשכורה. והשיבה ואמרה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. וא"ר יוסי, כתיב הכא בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז.
א"ר יצחק, אין לך אנשים שנקראים קדושים חוץ מאלו נזירי היין שכתוב, כל ימי הזירו לה' קדוש יהיה.
ואר"י אין לך יין שנקרא יין טוב כמו יין של ארץ ישראל, ויותר מכולם הוא היין של גליל העליון שאיש אינו יכול לשתות ממנו חצי לוג.
רבי אלעזר ב"ר שמעון הלך לראות את ר יוסי בר"ש בן לקוניא חמיו. נתנו לו לאכול עגל משולש רך. ופתח לו חבית אחת יין. חמיו מזג והוא שתה מזג והוא שתה. אמר לו אפשר ששמעת מאביך כמה שיעורו של כוס שמותר לשתות, א"ל השעור של הכוס הוא כמו שהוא, וישתה כוס אחת אם המשקה חם וכן כוס אחת אם המשקה קר אבל לא שיערו חכמים בכוסך שהיא קטנה וביינך שהוא טוב ובמעי שהם רחבים. כובא הוא חביות כמו הני כובי דארמאי.
וא"ר יהודה, מבולבל בדעתו היה נח כשיצא מהתיבה בדירתו עם החיום והרמשים והשרצים ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל.
וא"ר יהודה בא כנען וסרסו הקיץ מיינו ומצא עצמו מסורס שכתוב וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אשר ראה לא נאמר אלא אשר עשה לו, שסרסו, ולפיכך קללו שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. היין מעורר את הרצון לקבל, והאדם צריך דווקא לעורר את הימין, החסד שבו.
