רמח) ויביאה יצחק, האוהלה שרה אמו. כתוב, האוהלה, כי חזרה שם השכינה, הנקראת אוהל. משום כי כל זמן ששרה היתה נמצאת בעולם, לא נסתלקה ממנה השכינה, ונר היה דולק מערב שבת לערב שבת, והיה מאיר כל ימות השבוע. ואחרי שמתה, כבה הנר. וכיוון שבאה רבקה, חזרה שם השכינה, והנר חזר ונדלק. כתוב, שרה אמו, שדמתה לשרה בכל מעשיה.

רמט) שרה אמו. כי כמו שצורתו של יצחק היתה כצורתו של אברהם, וכל מי שראה את יצחק, אמר, שזה אברהם. וידעו בודאי שאברהם הוליד את יצחק. כן רבקה היתה צורתה ממש כמו צורתה של שרה. ומשום זה כתוב, שרה אמו, כי אמרו ששרה היא אמה של רבקה בודאי. באופן, שיצחק ורבקה היו צורתם כמו אברהם ושרה. והיה ניכר, שאברהם הוליד את יצחק, ושרה את רבקה.

רנ) אע"פ ששרה מתה, צורתה לא נסתלקה מן הבית. אבל לא נראתה שם מיום שמתה עד שבאה רבקה. כיוון שבאה רבקה, נראתה צורת שרה, שכתוב, ויביאה יצחק האוהלה. מיד נראה שם שרה אמו. ולא היה רואה אותה, רק יצחק בלבדו, בעת שנכנס שמה. וע"כ כתוב, ויינחם יצחק אחר אמו. כי אמו נראית ומזדמנת לו בבית. וע"כ לא כתוב, אחרי מיתת אמו, אלא, אחרי אמו. כי לא מתה כלל בעד יצחק.

רנא) ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה. הרי כל בני העולם אוהבים נשותיהם. מהו השינוי, שדוקא ביצחק כתוב, ויאהבה?

רנב) התעוררות האהבה של הזכר אל הנוקבא, אינה אלא מקו השמאל, שכתוב, שמאלו תחת לראשי. וחושך, קו השמאל, ולילה, הנוקבא, כאחד הם. כי השמאל מעורר תמיד האהבה אל הנוקבא ואוחז בה. וע"כ, אע"פ שאברהם אהב את שרה, לא כתוב בו, ויאהבה, אלא ביצחק בלבד, להיותו קו השמאל דז"א.

ואם תאמר, הרי כתוב, ויאהב יעקב את רחל, אע"פ שאינו קו שמאל? הוא משום שצד יצחק, שהיה כלול בו, עשה את זה. כי יעקב קו אמצעי דז"א, הכולל בתוכו ב' הקווים ימין ושמאל, אברהם ויצחק. ומשום התכללותו של יצחק שהיה בו, יתכן לומר עליו, ויאהב, כמו ביצחק.

רנג) אברהם, קו ימין דז"א, כשראה את שרה, הנוקבא דז"א, היה מחבק אותה ולא יותר, כמ"ש, וימינו תחבקני. אבל יצחק, שהוא קו שמאל דז"א, שהוא בעלה, אחז בה, ושם זרועו תחת ראשה, שכתוב, שמאלו תחת לראשי. ואח"כ בא יעקב, קו אמצעי דז"א, ושימש מיטתו והוליד י"ב שבטים.

אברהם יצחק ויעקב רומזים לג' קווים דז"א. וכן שרה רבקה לאה ורחל רומזות להנוקבא דז"א, לד' בחינות חו"ב תו"מ שבה. ז"א מקו ימין שלו מחבק לנוקבא, וימינו תחבקני, שהוא השפעת החסדים. ומקו שמאל שלו ממשיך לה ג"ר, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, שהנוקבא אומרת שמשמאלו של ז"א נמשך לה בחינת הראש, שהם ג"ר. ומשום זה נחשב לה השמאל דז"א לעיקר המשפיע שלה. וע"כ אומר, יצחק הוא בעלה, משום שממנו מקבלת ג"ר. ועם כל זה אין הולדה אלא מבחינת קו אמצעי בלבדו, שהוא יעקב. ורק ממנו הולדת נשמות השבטים.

רנד) האבות הם כולם באחד הולכים, ז"א בלבדו. וע"כ כולם שימשו בארבע נשים, שכל אחד מהם היה לו ארבע נשים, שהם שרה רבקה לאה ורחל. כי גם הן אחד, שהוא חו"ב תו"מ של הנוקבא דז"א. אברהם בארבע נשים, שהם שרה והגר וב' פילגשים, שכתוב, ולבני הפילגשים אשר לאברהם. וכתוב, פילגשים, שפירושו שתיים. ועם שרה והגר, הרי הן ארבע.

רנה) ליצחק היו ארבע נשים מצד רבקה, כלומר שהיו כלולות ברבקה. שכתוב, ויקח את רבקה. היא אחת. ותהי לו לאישה, הרי שתיים. ויאהבה, הרי שלוש. וינחם יצחק אמר אמו, הרי ארבע. כנגד זה היה ליעקב ד' נשים.

וכולם, כל הי"ב נשים, הן אחד, הנוקבא דז"א בלבדה, שיש בה אלו י"ב בחינות.

רנו) אברהם ויצחק שימשו כל אחד מהם באישה אחת בקדושה, כי הגר והפילגשים לא היו מקדושה. אברהם בשרה. יצחק ברבקה. וכנגד שניהם היו ד' נשים ליעקב, בשני החלקים, שהם קודש וחול, שלאה ורחל היו בחלק הקדושה, ובלהה וזלפה היו בחלק חול שהחזיר אל הקדושה.

אפילו הגר והפילגשים והשפחות כולן הן בקדושה, שכל הי"ב נשים הן רק י"ב בחינות של הנוקבא. כי הכול נעשה בקדושה, והכול הוא אחד, שכולן נכללות בהנוקבא דז"א בלבדה.

רלב) שִׁמְעָה תפילתי ה', זה הוא תפילה בלחש. כלומר, תפילת שמונה עשרה, שאנו מתפללים בלחש. ושוועתי האזינה, זהו תפילה בהרמת קול, שאדם מרים קולו, וצועק אל ה', בצרתו. כמ"ש, ותעל שוועתם אל האלקים. ומהו שוועתם? שְמֵרים קולו בתפילתו ונושא עיניו למעלה, כמ"ש, וְשׁוֹעַ אל ההר. ותפילה זו שוברת שערים, שדופק עליהם להכניס תפילתו לפני ה'. כמ"ש, אֶל דמעתי אַל תחרש. זו היא הנכנסת לפני המלך. ואין שער עומד לפניה, שלא יפתח. ולעולם אין תפילה בדמעות חוזרות ריקם.

מג' שורשים נמשכים כל הדינים והייסורים שבעולם:

א. דינים, הבאים משליטת השמאל, בעת שאינו נכלל מימין, שהארתו הוא חכמה בלי חסדים. ונקראים דינים דדכורא.

ב. דינים, הבאים ממלכות דמידת הדין הבלתי נמתקת.

ג. דינים, הבאים ממלכות הנמתקת במידת הרחמים, שהיא בינה, בעלית המלכות בנקבי עיניים.

וב' מיני דינים אלו הם דינים דנוקבא. והתפילות שמתפללים על ג' מיני דינים הללו נקראים, תפילה, שוועה, דמעה.

תפילה, על הדינים דמין הא', ונקראת משום זה, תפילה בלחש. כי ז"א הוא קול, קומת החסדים היוצא על מסך דחיריק, המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל. והנוקבא מבחינת ג"ר שבה נקראת דיבור. ובעת שהחכמה שבה היא בלי חסדים, ניבחנת כדיבור בלי קול, כלומר, תפילה בלחש. וע"י התפילה אנו מייחדים אותה עם ז"א, שהוא חסדים, ונקרא קול. ואז נעשה הזיווג של קול ודיבור, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים, שאז מאירה לתחתונים.

שוועה, על הדינים דמין הב'. וכמ"ש, ומהו שוועתם? כלומר, מאין באים דינים אלו, שהתפילה עליהם נקראת שוועה? משום שהרים קולו בתפילתו, מסיבה, שנשא עיניו למעלה. כי אמרו, המתפלל ישים עיניו למטה וליבו למעלה, כמ"ש, העין רואה והלב חומד, שהעיניים חכמה, והלב חסדים. והמתפלל צריך להיזהר, שלא ימשיך החכמה ממעלה למטה. שזה נבחן, שהוא משִׂים עיניו למעלה, וזה היה החטא דעצה"ד.

ומשום זה נקראת הנוקבא, עץ הדעת טו"ר. כי יש בבניינה ב' נקודות, ב' מלכויות:

א. נקודה דמידת הדין.

ב. נקודה הממותקת במידת הרחמים.

אם זכה הוא טוב. שנקודה דמידת הדין נגנזה בה, ורק הנקודה הממותקת במידת הרחמים שולטת בה. ואז מקבלת המוחין דבינה בשביל התחתונים, שהם טוב.

ואם לא זכה. כלומר שממשיך החכמה ממעלה למטה, הוא רע. כי תיכף נגלה עליו נקודה דמידת הדין שבה, שממנה נמשכים כל הדינים הקשים.

ולפיכך מחויב המתפלל לשים עיניו למטה, שלא ימשוך החכמה מלמעלה למטה, כדי שלא תתגלה עליו הנקודה דמידת הדין. וכתוב, שבתפילתו נשא עיניו למעלה, וע"כ נמשכו עליו הדינים דמין הב', ממלכות דמידת הדין, הנקראים שוועה. כי ע"י תפילתו זוכה להמשיך מסך על המלכות הזו. ואז הוא מעלה מ"ן לז"א, הנקרא קול, שנעשה מזה מסך דחיריק לז"א. ובכוחו מכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל.

ואז נשברו השערים הסתומים, כי היו סתומים מכוח הארת השמאל, שלא רצה להיכלל בימין. ועתה בכוח עלית המסך דחיריק, נכלל השמאל בימין, ונפתחו השערים. כלומר, שהוסרו הסתימות. אבל עוד אינם ראויים לקבלת התפילה, כלומר להשפעת מוחין דג"ר, בקול ודיבור. כי המוחין מתגלים אלא רק על מסך דמלכות הממותקת במידת הרחמים.

דמעה, היא על הדינים דמין הג', הנמשכים ממסך שעל מלכות הנמתקת בבינה, בעלית ה"ת לנקבי עיניים, המולידה שם דמעות. והוא מלשון, המדמע והמנסך. כי הבינה ומלכות נתערבו ע"י עלייה הזו. כי ע"י הדמעות, היא מעלה מ"ן וממשיך מסך על מלכות הממותקת במידת הרחמים, שאז נעשית מוכשרת לקבל כל המוחין דבינה. והוא קבלת התפילה. כמ"ש, ולעולם אין דמעות חוזרות ריקם.

כי הנוקבא מקבלת כל התפילות שבעולם, הנכללות באלו הג' תפילה, שוועה, דמעה. והיא ניבנית על ידיהם, שתהיה ראויה להיזדווג עם ז"א, לקבל ממנו המוחין ולהשפיע אל התחתונים.

כי ע"י קבלת השוועה, ניבנה המסך דחיריק לייחוד ב' הקווים.

וע"י קבלת הדמעה נעשית ראויה לקבלת המוחין, שאח"כ יורדת ה"ת מעיניים לפה ומתגלית הג"ר, ומקבלת תחילה המוחין דחכמה בלי חסדים, שהיא תפילה בלחש, ובזה באה לזיווג עם ז"א, לקבלת חסדים, ונעשה הייחוד של קול ודיבור, ומשפעת כל טוב אל התחתונים, שגרמו לה כל זה. וכתוב, שמתפילות הללו היא מקבלת המוחין דחכמה, הנקראים עטרה, כמ"ש, צאינה וראינה בנות ציון, במלך שלמה בעטרה. והיא מעטרת את ראש הצדיק חי עולמים, יסוד דז"א, שמזדווגת עימו. כי בז"א חסדים מכוסים מחכמה. ורק בעת הזיווג עם הנוקבא הוא מקבל על ידיה הארת החכמה. ונמצא, שהנוקבא מעטרת את ז"א בעלה. כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה. וע"כ, בעלה מתעטר בה, והיא אינה מתעטרת בבעלה.

רלג) כתוב כאן ג' מדרגות: תפילה, שוועה, דימעה. כמ"ש, שִׁמְעָה תפילתי ה', ושַׁוְעָתי האזינה אל דמעתי, אַל תחרש.

וכנגד אלו מסיים הכתוב ג' מדרגות אחרות: כי גֵר אנוכי עימך. ואח"כ אומר, תושב. ואח"כ אומר, ככל אבותיי, שהם עיקר העולם.

א. וגֵר, כנגד תפילה. ב. ותושב, כנגד שוועה. ג. וככל אבותיי, כנגד דמעה.

תפילה באה על דינים דמין הא', שהם חכמה בלי חסדים. וכיוון שהתחתונים עיקר בניינם הוא מחסדים. לפיכך בעת שמאירה החכמה בלי חסדים, הם נמצאים כמו גֵר בארץ נוכריה. כי להיות עיקר בניינם מחסדים, מרגישים את חסרון החסדים, כמו שהיו אז בארץ נוכריה. וע"כ נאמר, כי גֵר, אנכי עימך, כנגד מדרגת תפילה.

שוועה, באה על דינים דמין הב', שעל ידם מיתתקן המסך דחיריק, ונמשכת קומת חסדים. ואז נפסק הגֵירוּת, ומרגישים עצמם כמו תושב בארצו, מחמת שהשיגו החסדים. וע"כ תושב, הוא כנגד שוועה.

דמעה, באה על דינים דמין הג', שעל ידה מיתתקן על בחינת מלכות ממותקת ברחמים. ונעשית המלכות מוכשרת לקבל ולהשפיע המוחין דחב"ד אל התחתונים, מהחג"ת שנעשו לחב"ד, הנקראים אבות העולם. וע"כ, ככל אבותיי הוא כנגד דמעה.

רלד) תפילתו של האדם היא, מעומֵד. כי שני מיני תפילות הן, אחת היא מיושֵב, ואחת היא מעומד. והם אחד, להיותם כנגד שתי מדרגות, שהן תפילה של יד ותפילה של ראש, או יום ולילה. והם אחד, כנגד מדרגת ז"א, המכונה תפילה של ראש או יום, וכנגד מדרגת הנוקבא, המכונה תפילה של יד או לילה. והם אחד בזיווג.

אף כאן, תפילה מיושב, כלומר, תפילת יוצר, שלפני השמונה עשרה, הוא אל התפילה של יד, אל הנוקבא, לתקן אותה, כמו שמתקנים את הכלה ומקשטים אותה להכניסה לחופה. כן מקשטים את הנוקבא, בסוד המרכבות והמחנות המרומזים בהמילות, יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים, והאופנים וחיות הקודש. ששבחים אלו הם לקשט את הנוקבא, להמשיך לה ג"ר משמאל ולהביאה לזיווג בשמונה עשרה.

רלה) וע"כ תפילה מיושֵב, שהיא הנוקבא בקישוטיה, כיוון שניכנסה אל מלך העליון, ז"א, בתפילת שמונה עשרה, והוא בא לקבל אותה, אז אנחנו עומדים לפני מלך העליון. כי אז ז"א מתחבר בהנוקבא. ומשום זה לא יפסיק בין גאולה ותפילה. כי תפילה מיושב, ותפילה מעומד, צריכים להיות מחוברות. כי תפילה של מיושב היא השכינה, הנקראת קיר, בעת שמאירה בג"ר דשמאל, מטעם שמחסרון חסדים, היא נִקפאת אז ונעשית ככותל. וע"כ אסור להפסיק, אלא לחברה עם החסדים של ז"א.

רלו) ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, הוא לוקח ארבע אמות לתפילתו, בשיעור חבל של יוצר כל. חבל, כמו לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. ז"א, מכונה יוצר כל, להיותו בחינת יצירה דאצילות. ושיעור חבל שלו, כלומר, ושיעור מידתו, הוא ארבע אמות, הרומזים על ד' המוחין חו"ב תו"מ. ואדם, המתפלל תפילת שמונה עשרה, צריך שיהיה אז מרכבה ליוצר כל, וימשיך ד' אמות חו"ב תו"מ, ולהשפיע אל השכינה, ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, שנעשה מרכבה אליו, לוקח ארבע אמות, ד' המוחין חו"ב תו"מ, לתפילתו, שהיא הנוקבא, הנקראת תפילה.

אלו ד' המוחין חו"ב תו"מ נכללים זב"ז. ויש בכל אחד מהם חו"ב תו"מ. ועם זה אינם ט"ז מוחין, אלא רק י"ב מוחין, ג' מכל צד. חוץ מלפניו, משום חסרון המלכות דמלכות, שהוא עצמוּת המלכות. וע"כ חסרים ד' המוחין שמלפניו. ואין לשאול, שלפי זה היו צריכים להיות חסרים ד' המוחין שמלאחריו, שהם בחינת מלכות, כי יש ערך הופכי בין האורות והכלים.

וכל שהוא מצד הזכר, צריך אדם לעמוד על עמדו בקומה זקופה. כעין זה אמרו, כל הכורע, כורע בברוך, שהיא הנוקבא. וכל הזוקף זוקף בשם, שהוא דכר. כדי להראות שבחו של הדכר על הנוקבא.

קומה זקופה יורה ג"ר, המאירים ממעלה למטה. וזהו רק בדכר, שהוא חסדים מכוסים. אבל בהנוקבא, שהיא חסדים מגולים, החכמה שלה מאירה ממטה למעלה, שהיא ו"ק דג"ר. וע"כ אינה בבחינת קומה זקופה, אלא בכריעה. וכתוב, שע"כ צריכים לכרוע בברוך, ולזקוף בשם, כדי להראות שבחו של הדכר על הנוקבא, אשר המוחין דדכר מאירים מלמעלה למטה.

רט) ויאיר אותו האור העתיד להאיר לצדיקים, שהיה גנוז לפניו מיום שנברא העולם, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואז עתיד הקב"ה להחיות המתים. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. כי אז יתגבר הטוב בעולם. ואותו שנקרא רע, יהיה נעבר מן העולם. ואז אלו גופים הקודמים להאחרון, יהיו כמו שלא היו.

רי) עתיד הקב"ה להריק על אלו גופים הקודמים לאחרון, רוחות אחרים. ואם הם זוכים בהם, שיוכלו ללכת בדרך הישר, יקומו בעולם כראוי. ואם לא, יהיו אפר תחת רגלי הצדיקים, שכתוב, ורבים מִיְשֵנֵי אדמת עפר יקיצו. והכל הוקם ונועד לפני הקב"ה. וכולם הם במניין לעת התחייה, כמ"ש, המוציא במספר צבאם.

ריא) כל המתים שבארץ ישראל יקומו לתחייה בתחילה. כי הקב"ה יעיר עליהם רוח, ויקים אותם. אלו שבארץ ישראל. אלו שבארצות אחרות, לא כתוב בהם תחייה אלא קימה, כי רוח החיים אינו שורה, אלא בארץ הקודש של ישראל. ומשום זה כתוב רק בהם, יחיו מתיך. ואלו שמחוץ לארץ יהיה נברא הגוף שלהם, ויקומו לתחייה גוף בלא רוח, ואח"כ יתגלגלו תחת עפר הארץ, עד שיגיעו לארץ ישראל, ושם יקבלו הנשמה. ולא ברשות אחר, בשביל שיתקיימו בעולם כראוי.

ריב) בשעה שעתיד הקב"ה להחיות המתים, כל אלו הנשמות שיתעוררו לפניו, תהיינה עומדות כולן לפניו צורות צורות, באותה הצורה ממש שהיו בעוה"ז. ויוריד אותן הקב"ה אל הגופים שלהם, ויקרא אותן בשמות, כמ"ש, לכולם בשם יקרא. וכל נשמה תכנס למקומה בגוף, ויקומו לתחייה בעולם כראוי. ואז יהיה העולם שלם. ועל אותו זמן כתוב, וחרפת עמו יסיר. זהו יצה"ר, שיסיר מן העולם, המחשיך פניהם של הבריות ושולט בהם.

ריג) הרי אנו רואים, כל זמן שהאדם נמצא ברוח זה, אינו טמא, יצא נשמתו ממנו, הוא טמא. כי יצה"ר ההוא, כשנוטל רוחו של אדם, כי הוא יצה"ר והוא מלאך המוות, מטמא אותו, ונשאר אחריו הגוף טמא. כי עם כוח הזוהמה של עצה"ד נוטל נשמתו של אדם. וזוהמה הזו היא שורש כל הטומאה. ועמים האחרים עכו"ם, להיפך, כשהם בחיים הם טמאים. כי מצד הטומאה נמשכות להם נשמותיהם. וכשגופם נתרוקן מן טומאה, שמתים והנשמה יוצאת מהם, נשאר הגוף בלי שום טומאה. וע"כ אינם מטמאים, כמ"ש, קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל.

ריד) משום זה מי שנתדבק באישה, מעמים אחרים עכו"ם, הוא נטמא. והבן הנולד לו ממנה מקבל עליו רוח הטומאה. ואם תאמר, הלוא מצד אביו בא מישראל ולמה יקבל עליו רוח הטומאה? כי בתחילה נטמא אביו, בשעה שנתדבק באישה ההיא הטמאה. וכיוון שהאב נטמא באישה ההיא שהיא טמאה, מכל שכן שהבן הנולד ממנה, יקבל עליו רוח הטומאה. ולא עוד, אלא שעבר על התורה, כמ"ש, כי לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' קַנא שמו. כלומר, שהוא מקנא על ברית ההוא, שלא יחלל אותו באישה מעמים אחרים