שיעור שמע:

שאלות חזרה ושינון זהר וארא לז-לט
1. מדוע אחת לע' שנה מתעורר ומתהפך כוח הדין שבזנב של התנין?
2. מהי הדרך להחזיר למדרגה את הגדלות ולתקן את הזעף והכעס שבנפש האדם?
3. מהו ההבדל בין הקדושה לטומאה בעניין להט החרב המתהפכת?
4. מהו ההבדל בין נקבה דקדושה לשדה? כיצד פועלים עם כל אחת מהן?
5. כיצד נהפכו המטות לנחשים אצל החרטומים ומהיכן להם כוח החיות הזה?

אֵרָא לז-לט

הַתַּנִּים הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו

עַל הָאָדָם לִשׁבּוֹר אֶת תַּנִּין הַכַּעַס שֶׁבֵּנָפְשׁוֹ

ישנן מדרגות של כעסים נפשיים אותם יכול אדם לתקן ע"י הקטנת עצמו, בחינת בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה, לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ. כאשר מתגלה כוח הכעס הגדול, מעין צוּנמי, מתגלה הרעש והזעף של הים הנפשי. כאן צריך לשבור את הכעס הזה, אשר אחת לשבעים שנה בא התיקון של הוויתור על הגדלות, שלא יעשה בגאווה עניין מעצמו – או שבירה של אותו דין. עד אז על האדם לבנות מסך מפריד בין הרצון לקבל איתו הוא מסוגל להתמודד, לבין ההשפעה.

מצד הקדושה יש סדר קבלה מצד י"ג תיקוני דיקנא, אשר בא באיזקא דחיה ו-מ"מ דצלם שלא מאפשר לקבל במקום האסור, וגניזת ג"ר דחכומה ואת המלכות ברדלא.

קי) אחת לשבעים שנה עושים לו כן, כי כשבא לסוף שבעים שנה, שהיא מלכות דמלכות שלו, נמצא חוזר ומתעורר כוח הדין שבזנב שלו. כדי שלא יקלקל המקומות של הרקיעים ועמודיהם, שלא יקלקל בנקודת הדין שלו את המתוק של המקומות, שהם המלכויות הממותקות בבינה, שממתוק זה יוצאים הרקיעים, שהם המסכים דצ"ב. ועמודיהם, שהם הנה"י הנמשכים מהרקיעים האלו. ועליהם כולם מודים ומשבחים, בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה, לִפְנֵי-יְהוָה עֹשֵׂנוּ כי חזרת המדרגה מג"ר לו"ק מכונה כריעה והִשתחוויה. וודאי שאין מדרגה שתשבח על חזרתה לו"ק. אמנם בעת שמתגברים הדינים דמידת הדין שבתנין, הפוגם למדרגות של מעלה ושל מטה, ואין מי שיעמוד לפניו. נמצא, כשמשימים לו המוקש בפניו ע"י חזרת הבינה וכל המדרגות לבחינות קטנות, שעי"ז באה תנין לנקב התהום רבה, ואובד שם הדינים דמלכות, המלכות שלו הבלתי ממותקת, שבזה נשבר כוחו של התנין. ואח"כ חוזרת הבינה וכל המדרגות לגדלותם, והתנין אינו יכול עוד להזיק. נמצא, שעל כריעה והשתחוויה הזו, כלומר על חזרתם לו"ק בלי ראש, כדי להשים מוקש בפניו של התנין, כל המדרגות שמחים, ומודים לה' ואומרים, בואו נשתחווה ונכרעה. כי עי"ז ניצלו מן התנין. והנה נתבאר היטב התנין דקליפות, שהוא חזרת מטה החרטומים להיות תנין. אבל מטה אהרון, שנעשה לתנין, הוא תנין דקדושה, הנמשך ממעיינות עליונים ונהרות עמוקים, הנמצאים באלף יאורים, המתחלקים לארבע צדדים.

קיא) אבל התנינים העליונים העומדים למעלה בקדושה, לוויתן ובת זוגו, הם שנתברכו. אלו שולטים על כל שאר הדגים, שהם המדרגות הנמצאות ביאורים. שכתוב, ומלאו את המים בימים. ועל זה כתוב, מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית.

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

חטא מלכלך את הנפש ויש להלבינה ע"י חסדים. לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת,לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. חרב זו עובדת בשני מישורים. הקדושה פועלת דין בכדי לבוא לרחמים והטומאה ההפך, פועלת רחמים בכדי לבוא לדין. הנשק של הטומאה הוא אחיזה ויניקה, כאשר לעיתים מספקת לאדם תענוג גשמי מזויף, מעין חסד – בכדי ללכוד אותו ואז לפעול עליו בדין. מצד שני לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת פעולת שאם אדם אינו שומר ללכת כראוי, מופעל עליו דין, דיינו הגבלות וחוקים שנראים לכאורה לא טוב, אך דווקא הגדילה בתוך המסגרת מובילה את האדם בדֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

קיב) אשכול הכופר דודי לי. אשכול, אימא עילאה, בינה. כמו שאשכול, בכמה עלים וזמורות מתקשט לישראל, שאוכלים אותו. כך השכינה העליונה, בינה, מתקשטת, שמעלית מ"ן לחכמה, בכמה עדיים, של שמונה כלים, ד' אותיות הויה וד' אותיות אדני, שהם זו"ן. מכמה קרבנות שישראל מקריבים, מכמה מיני תכשיטים שכיפרה לבניהָ, והיא עומדת בהם לפני המלך, חכמה, מיד, וראיתיה לזכור ברית עולם, שמזדווג עמה. והבינה נותנת לנו מהבקשות שלה, ששאלה מחכמה בעדינו, ע"י אלו הברכות שתיקנו רבנן בתפילה, לבקש לפני המלך.

קיג) בזמן זיווג חו"ב, כל הדינים של שכינה התחתונה, המלכות, הוה"י אדני, מתהפכים לרחמים, י"ה ו"ה. לקיים, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כלומר, י"ה ו"ה. אם יאדימו כתולע, שהוא הוה"י, כצמר יהיו, שהוא י"ה ו"ה. כל הדינים של המלכות מתלבנים משכינה העליונה, מבינה.

קיד) השכינה, הוה"י, לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. נקראת להט החרב המתהפכת, משום שמתהפכת פעמים לרחמים ופעמים לדין, פעמים אנשים ופעמים נשים, פעמים דין הוה"י, פעמים רחמים י"ה ו"ה. כי היא מצד עץ החיים. כלומר, אם השכינה מתחברת עם עץ החיים, ז"א שעלה לבינה, כל הדינים שבה מתהפכים לרחמים. ומצד עץ הדעת טו"ר, השכינה שאינה מחוברת עם עץ החיים, כל הרחמים שבה מתהפכים לדין, לדון בהם העוברים על דברי תורה. צד הדין יכול להפוך לרחמים בהתכללות עם בינה. בקדושה הדין הוא כלפי הרשעים, ובכך עוזרת לתקן אותם. שני מצבי המלכות, קטנות וגדלות, דין ורחמים כאשר מתכללת בבינה.

שהמלכות בקטנות, דין, נבחן זיווגה עם ז"א בשם הוה"י אדנ"י. כי הוה"י, הוא הויה למפרע, המאירה ממטה למעלה. יוד בתחילה למטה, למעלה ממנה ה"ר, למעלה ממנה ו', ולמעלה בראש עומדת ה"ת. וזה יורה שז"א ו"ק בלי ראש, ומשפיע דינים לשם אדנ"י, המלכות, גם נקרא אור הו"ק דז"א, שמשפיע ממטה למעלה בשם אור נקבה, לפעמים נשים.

וכשמזדווגת עם ז"א דגדלות, שעלה לבינה, נבחן הזיווג בשם י"ה ו"ה אדנ"י. כי הויה ביושר יורה שמשפיע ביושר ממעלה למטה. ואז נקרא ז"א עץ חיים. שמקבל ג"ר וחיים מן הבינה. ואור זה של ז"א נקרא אור זכר, אנשים. לפיכך נקראת המלכות להט החרב המתהפכת. כי בחטא התחתונים יורדים זו"ן מן הבינה למטה, ואז הזיווג הוה"י אדנ"י. וכשעושים תשובה, עולים זו"ן שוב לבינה, וכל הדינים שבה מתהפכים לרחמים, והזיווג הוא הויה אדנ"י.

קטו) עץ החיים זה עומד בעולם הבא, בינה, שכל שמות הדין מתהפכים בה לרחמים. ומשום זה העולם הבא, בינה, לא כהעולם הזה, מלכות. העולם הזה, על בשורות טובות אומר, ברוך הטוב ומיטיב, ועל בשורות רעות אומר, ברוך דיין האמת. ובעולם הבא כולו הטוב ומטיב, אין שם דין. משום זה, בינה היא להט החרב המתהפכת מדין לרחמים, לצדיקים לתת להם שכר בעולם הבא. מלכות, היא להט החרב המתהפכת מרחמים לדין, לדון בהם הרשעים בעולם הזה. המלכות מייצגת את תפיסת העולם הזה, שהופכת את המופשט, המתחבר לדין. דין זה הוא מטוב מאחר ומציב הוא גבולות לפעולה.

קטז) אבל מעץ הדעת טוב ורע, שהוא המטה הנהפך לנחש, שמתהפך לרע ממש, ולא מרחמים לדין, לפעמים מתהפכות הנשים לשֵדות, והאנשים לשדים. ומשום זה, וַיַּגַד יעקב לרחל, ומשום זה אין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עימה, אולי נחלפה אשתו בשֵדה. משום שהלהט, בעץ הדעת טוב ורע, מתהפכת מטוב לרע ממש. ואם תאמר, שמכשפי פרעה, שכתוב, ויעשו כן החרטומים בלטיהם, היו מהפכים בלהט שלהם את המטות שלהם לנחשים, איך יכלו לעשות את זה? שמצד אלו ההתהפכויות, שבעצה"ד טו"ר, הם יכולים להתהפך.

שֵדים ושֵדות הם הבריות שנבראו בערב שבת בין השמשות ולא נגמרו (לא ניתן להם גוף). וע"כ מגולה בהם מידת הדין הבלתי ממותקת, ואין בהם תיקון הגניזה, כמו במדרגות דקדושה. ולפיכך הם מזיקי עולם. כי בכל מקום שהם מתדבקים, מקלקלים שם תיקון הגניזה. ונקודת המלכות דמידת הדין הבלתי ממותקת, מתגלה שם. שמסיבתה מוכרחים האורות להסתלק, כי כוח הצמצום רובץ עליה.

וכל עוד ששולטים המוחין דקטנות באדם, הוא בבחינת התהפכות תמיד. ויש ב' מיני התהפכות, או מרחמים לדין ומדין לרחמים או מטוב לרע ומרע לטוב. כי מתחילה הם מתהפכים על האדם, מרחמים דבינה לדין דשמאל, קיפאון האורות כולם. שהוא כדי לדון את הרשעים, הנמשכים אחרי המוחין האלו. ואז הזיווג העליון הוא בסוד הוה"י אדנ"י. ואם מאריכים בחטאם, ואינם חוזרים בתשובה, מתהפכים עוד מטוב לרע, שמתגלה בהם מלכות דמידת הדין, שהייתה גנוזה בהם, שהוא רע, והאורות מסתלקים מהם, משום שלא זכה הוא רע. וזה נבחן שהאנשים ונשים הללו, שהיה בהם תיקון הגניזה, נתהפכו עתה לשדים ושדות, שאין בהם תיקון הגניזה. כי המלכות דמידת הדין שאינה ממותקת נתגלה בהם, כמו בשדים ושדות.

וכתוב, זמנים שנתהפכו הנשים לשֵדות ואנשים לשדים. וזה אמרו, ויגד יעקב לרחל. הגדה היא המשכת מוחין דגדלות, שיעקב, ז"א, המשיך מוחין דגדלות אל רחל, מלכות, כדי שלא תתחלף לשֵדה. כי כל עוד שהיא במוחין דקטנות, יש פחד שלא תתהפך לשֵדה, שתיקון הגניזה יתקלקל בה. שאין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עימה, אולי נחלפה אשתו בשֵדה, וזה ז"א, שאינו משפיע אל המלכות בזיווג, מטרם שממשיך לה מוחין דגדלות, הנקראים סיפור, כמ"ש הַשָמַים מְספרים. וכן נקראים דיבור. משום שכל עוד שהמלכות במוחין דקטנות, תוכל להתהפך לשֵדה, שתיקון הגניזה יתקלקל בה כמו בשֵדה. ולפי"ז, איך יכלו החרטומים להפוך המטות שלהם לנחשים, מכיוון שתיקון הגניזה מקולקל בהם ומידת הדין מגולה, אינם ראויים לקבל אפילו בחינת חיים של נחש?

שמצד אלו ההתהפכיות, שבעצה"ד טו"ר, הם יכולים להתהפך, ומצד התהפכות מטוב לרע ומרע לטוב, גם המכשפים יכולים להפוך לפי שעה את המטות שלהם לנחשים, להמשיך אורות דקליפת הנחש. כי לפי שעה, יכולים לגנוז את מידת הדין שלהם, ולדמות עצמם לאנשים ונשים. אבל לא לזמן הרבה. וסופה לחזור ולהתגלות. ואז פורח רוח החיים שמשכו מנחש דקליפה, והנחש שלהם חוזר למטה.

תגיות: לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, פעולת היצר

 שיעור שמע:

וָאֵרָא לז-לט

הַתַּנִּים הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו

עַל הָאָדָם לִשׁבּוֹר אֶת תַּנִּין הַכַּעַס שֶׁבֵּנָפְשׁוֹ

ישנן מדרגות של כעסים נפשיים אותם יכול אדם לתקן ע"י הקטנת עצמו, בחינת בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה, לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ. כאשר מתגלה כוח הכעס הגדול, מעין צוּנמי, מתגלה הרעש והזעף של הים הנפשי. כאן צריך לשבור את הכעס הזה, אשר אחת לשבעים שנה בא התיקון של הוויתור על הגדלות, שלא יעשה בגאווה עניין מעצמו – או שבירה של אותו דין. עד אז על האדם לבנות מסך מפריד בין הרצון לקבל איתו הוא מסוגל להתמודד, לבין ההשפעה.

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

חטא מלכלך את הנפש ויש להלבינה ע"י חסדים. לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. חרב זו עובדת בשני מישורים. הקדושה פועלת דין בכדי לבוא לרחמים והטומאה ההפך, פועלת רחמים בכדי לבוא לדין. הנשק של הטומאה הוא אחיזה ויניקה, כאשר לעיתים מספקת לאדם תענוג גשמי מזויף, מעין חסד – בכדי ללכוד אותו ואז לפעול עליו בדין. מצד שני לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת פעולת שאם אדם אינו שומר ללכת כראוי, מופעל עליו דין, דיינו הגבלות וחוקים שנראים לכאורה לא טוב, אך דווקא הגדילה בתוך המסגרת מובילה את האדם בדֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא לד-לו
1. מדוע צריך ללמוד תורה בשירות ותשבחות בלילה ומהיכן רואים את זה בדוד המלך?
2. מדוע צריך לעשות דין ביום ולא בלילה?
3. מהו החילוק בין התנינים הגדולים דקדושה לבין התנינים הגדולים דקליפה? הסבר אגב כך את יג מעינות עליונים ונהרות עמוקים הן מצד המבועים והן מצד היאורים הן מצד הקדושה והן מצד הטומאה.
4. מהו הזנב של הנחש? ממה הוא עשוי?
5. הסבר את חלקיו של התנין, דהיינו, הראש, קשקשותיו, כנפיו, זנבו, פיו ולשונו.
6. מהו שיוצאת לשון אש אחת בקליפות והיאורים כולם עומדים וזועפים בזעף בנפש האדם?
7. מהו התיקון לזעפו של האדם הן מצד החכמה והן מצד הנפש?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וָאֵרָא לד-לו

קַח אֶת מַטְּךָ – יְהִי לְתַנִּין

מִי שֶׁיִּוֹדַע לְהוֹדוֹת לֶהָשֶׁם בַּלַּיְלָה, זוֹכָה לְשִׂמְחָה בְּיּוֹם.

הלילה שהוא זמן דין, הוא עיקר התיקון, ויש לנהוג בו במידת החסד. עצם זה שאדם מסתגל להודות על מידת הדין, משרה הדבר עליו שמחה. עולם הזה הוא בחינת לילה ועיקר העבודה בו היא דרך התורה הקדושה, ביום יעסוק בנגלה ובלילה בנסתר.

היה יודע דוד שהנהגה אמיתית היא הנהגה בעיקר במקום הדין, שהוא הלילה. כלומר שמקום החיסרון הוא המקום לעבודה שעיקרה: קניית אמונה. השבח הגדול לקב"ה הוא עצם העיסוק בלימוד פנימיות התורה בלילה, זהו עיקר הלימוד בחינת תלמוד תורה כנגד כולם.

התנין –  דג, מסוגי הדאגות הגדולות שמטרידות את האדם, הוא בחינת הרצון העצום, הנמצא בקצה, במקום בו אסור ואין כוח לפעול אותו, זוהי אותה אבן שמאסו הבונים. כאשר מידת דין זו מתגלית, מתפרצת היא בכוח הרסני, כמו גלי ים נפשיים גדולים. במצב זה לא ניתן להגיע לתיקון חיצוני כפי הטבע הרגיל, אלא התיקון הוא פנימי. אין פיתרון בחוץ, במקרה אלא בפנימי שהוא מעבר למקרה.

התורה מסדרת לאדם את "הדאגות" בסדר ראוי להביא לקשר של אהבה עם הקב"ה. וכשמתעורר רצון הרסני גדול, יש לעשות בו "נקב" להוציא ממנו את האוויר של הגאווה וההשתוקקות העצמית. יקטין אדם את עצמו, יכבוש את כעסו, ולאחר מכן יכליל את הרצון לקבל בהשפעה.

ק) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן, קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. רבי יהודה פתח: מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי. וכתוב: חֲצוֹת לַיְלָה  אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. דוד הוא מלך ישראל, וצריך לדון העם, להנהיג את ישראל, כרועה המנהיג את צאנו, שלא יסורו מדרך האמת. ובחצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. שעסק בתורה ובתשבחות להקב"ה עד שבא הבוקר.

קא) והוא העיר השחר שכתוב: עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה, הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר  אָעִירָה שָּׁחַר(החיסרון). וכשבא היום, אמר, מה אהבתי תורתך כל היום הוא שיחתי. שכל מי שעוסק בתורה להשלים את הדין על בירורו, הוא כאילו קיים את התורה כולה. משום זה כתוב, כל היום היא שיחתי, כי עסק בבירור הדין בלילה. הלימוד הוא של פנימיות התורה, במקום החסדים הנסתרים.

חֲצוֹת לַיְלָה ויּוֹם

קב) ביום עסק בתורה להשלים דינים. ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום, כי כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שמאל, כדי לכלול השמאל בימין. כי יום הוא ימין, חסד. בלילה עסק בתשבחות, חסדים, כדי לכלול מדרגת הלילה, דין, ביום, חסד.

קג) בימי דוד המלך היה מקרב, כל אלו חַיְתוֹ שָׂדָי, דרי ג' עולמות בי"ע, אל הים, המלכות. כיוון שבא שלמה, והנוקבא הייתה בימיו במילואה, יצא הים, הנוקבא, ונתמלא. כלומר, שעלתה לאו"א עילאיו, ששם תכלית המילוא שלה, והשקתה אותם. כי אז עלו כל בני בי"ע לאצילות, וקבלו שִפְעם מן הים, שהם התנינים הגדולים העליונים, שכתוב בהם ומלאו את המים בימים, שהם מטטרון וסנדלפון דבריאה, שהם עליונים על שאר דרי בי"ע

הַתַּנִּים הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו

קד) אמר רבי אלעזר: לחַלק בין התנינים הגדולים דקדושה לבין התנין הגדול דקליפה כמ"ש: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן, קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. ויעשו גם הם חרטומי מצרים בְּלַהֲטֵיהֶם כן, וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים. מהו ההפרש שבין תנין דקדושה של מטה אהרון, לבין התנין דחרטומים.

מצד ימין העליון, מקו ימין של הבינה, יוצאים י"ג מעיינות עליונים ונהרות עמוקים, שהם כיסא העליון, בינה. וד' רגלי הכיסא, חגת"ם דז"א, שכל אחד מהם כולל חג"ת, והם י"ב. ועצם הבינה שעליהם, הכיסא, הוא י"ג. והם נחלקים לב' קווים ימין ושמאל, כי גם הת"ת נחלק לימין ושמאל, חסד וגבורה. הימינים נקראים מעיינות, והשמאלים נהרות. אלו עולים, היינו השייכים לשמאל, שהם מאירים ממטה למעלה. ואלו יורדים, היינו השייכים לימין, שהם מאירים ממעלה למטה. זו הדרך בקדושה.

ונכנס כל אחד בחברו, שכלולים זה בזה. כי אחד, שהוא קו אמצעי, מוציא, כלומר שממעט, ראשו דקו שמאל, הנקרא נהר, ומביאו בשני גופים, הנקראים מעיין ונהר. כי ע"י מסך דחיריק של קו אמצעי, מתמעט הראש דקו שמאל. ואח"כ נכללים זה בזה. וראש, ו"ק דג"ר, מתגלה מבין שניהם. גוף אחד מבחינת נהר, שמאל וחכמה, לוקח מהחסדים שבימין למעלה, ומוציא למטה לתחתונים, אלף יאורים היוצאים לארבעה צדדים, שהם חג"ת ומלכות. שבכל אחד מהם ר"נ יאורים.

יאורים, ה' ספירות חג"ת נ"ה, המשפיעים הארת החכמה משמאל דבינה. כל אחת היא מאה, והם חמש מאות. ובהיות השמאל נכלל בימין, משפיע רק מחזה ולמעלה, שהם ב' ספירות ומחצה. חסד גבורה וחצי ת"ת עד החזה, שהם מאתיים וחמישים, ר"נ לכל צד מארבע רוחות. ד' פעמים ר"נ, הם אלף יאורים שמצד הקדושה. והמדרגות השטות באלו אלף יאורים נקראים תנינים קדושים. התנינים הקדושים הם אותם מדרגות שנמצאים בבחינת הבינה והתפשטות שלה, עד החזה דז"א.

קה) מי"ג נהרות שמשמאל, והמעיינות שבימין, יוצאים שלושה עשר יאורים, אורות השמאל, נכנסים אליהם ולוקחים מים תצ"ט ומחצה מצד ימין, ותצ"ט ומחצה מצד שמאל. נשאר מחצה מכאן ומחצה מכאן, ונעשות שתי המחצות אחת, זו נכנסת בין אלו היאורים, ונעשתה נחש.

י"ג יאורים, הנמשכים מי"ג נהרות מעיינות, אינם מקליפות. שהרי עודם במספר י"ג, הכולל את קו האמצעי. אבל הם שורשי הקליפות, שמהם יונקים הקליפות, שאינם חפצים בקו אמצעי, הממעט את קו השמאל, שלא ישפיע ממעלה למטה. וע"כ הקליפות, המקבלים רק מב' הקווים ימין ושמאל ולא מקו אמצעי, לוקחים מעצמם מים, השפע, מי"ג היאורים.

אמנם היאורים אינם משפיעים להם, להיותם עוד בקדושה, אלא שהם אמצעים בין הקדושה ובין הקליפות. וע"כ אינם רוצים להשפיע אל הטומאה. אלא שהקליפות ממשיכים מעצמם, מב' קווים ימין ושמאל שבי"ג יאורים, ה' ספירות, ה' מאות מקו ימין, וה' ספירות, ה' מאות מקו שמאל, דהיינו גם מחזה ולמטה. אלא שחסר להם חצי ספירה מכל קו. כי ספירה האחרונה, שהיא הוד והיא מלכות, כי חג"ת נ"ה, הם בחינת כח"ב תו"מ, אין לה מאה ספירות, כי בחינת עצמה, שהיא מלכות דמידת הדין, חסרה משם.

וע"כ אין לה אלא ט"ס ראשונות, שהם צ'. ומספירת המלכות יש לה ג"כ ט"ס ראשונות, שהם ט'. ומן המלכות של המלכות דמלכות, מוצצים ג"כ את חלק העליון שלה שמחזה ולמעלה. וחלקה התחתון שמחזה ולמטה חסרה בהכרח, כי היא תמצית הנקודה דמידת הדין שבה, שלא נמתקה בבינה, והיא בבחינת המלכות דצ"א, שאינה ראויה לקבל אור. ובכל מקום שהיא מתגלה, היא דוחה כל האורות משם. וע"כ לא יכלו האלף יאורים לקבל אותה. והם אלף חסר אחד. מחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו ימין, ומחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו שמאל. ומשתי המחצות האלו נעשה הנחש, שהוא טומאה ממש. אמנם אין הכוונה שכל הנחש נעשה מהן, אלא שיש לו ג"כ מט"ס ראשונות הממותקות בבינה. והכוונה היא, שזוהמא זו שכולו מידת הדין, שממיתה כל הנוגע בה, היא נכללה בנחש הטמא. ונמצאת כזנב שלו. והוא תנין הטמא.

קו) הראש של התנין אדום כורד, שגוון אדום יורה על דינים הנמשכים מבינה. קשקשותיו קשים כברזל, שבחינת מלכות מעצמותה נקראת ברזל, מידת הדין. כנפיו השטים, סנפירים, ובאים לכל אלו יאורים. כשמעלה זנבו, המלכות שלו, נקודה דמידת הדין, מכה ובועט לשאר הדגים, אין מי שיעמוד לפניו. כי נקודה זו דמידת הדין, שבזנבו, בכל מקום שנוגעת, היא מעוררת שם מידת הדין, שהיא צ"א, והאורות מסתלקים משם.

קז) פיו של התנין אש לוהט. כששוחה בכל אלו היאורים, ממשיך החכמה ממעלה למטה, כמו היאורים, מזדעזעים שאר הדגים, המדרגות, אשר שם, מפחד שלא יגלה את נקודה דמידת הדין שבהם, ובורחים משם אל הים, המלכות דקדושה.

אחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר זה, בתצ"ט וחצי יאורים שבימין, ומשלים את המחצה החסרה שבימין. ואחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר הזה, בתצ"ט וחצי יאורים שבשמאל, ומשלים את המחצה החסרה שבשמאל. כי התנין נבנה מב' מחצות האלו החסרים בהם. ונמצא, כי אלף היאורים החסרים אחד נתמלאו ממנו, כלומר שנשלמו על ידו. תנין הזה רובץ בתוך יאוריו. ואינו שוחה בהם כי הרובץ אינו עושה פעולה, ואינו ממשיך החכמה ממעלה למטה. מה שאין כן השוחה, הוא עושה פעולה והמשכה ממעלה למטה, ומתגלה משום זה מידת הדין שבו. וכתוב, שפוגם אותם, אחת לע' שנה. כי שבעים שנה נמשכות מז' מידות חג"ת נהי"מ, שכל אחת מהן כלולה מעשר. ומתחילות מחסד ומסתיימות במלכות, כי המדובר בכלים, שבהם העליונים נגדלים תחילה. ואחת לשבעים שנה, השנה האחרונה, המלכות דמלכות של התנין, בחינה זו בדיוק לקח מן היאורים. וע"כ כשרובץ בהם, חוזר ומשלימם.

קח) אבל כשהוא שוחה בהם, יוצא לשון אש אחת בקליפות, שנגלה הנקודה דמידת הדין שבו. ואז היאורים כולם עומדים וזועפים בזעף, שמרוממים גליהם למעלה ויורדים למטה, המכונה זעף. מתערבים אלו היאורים זה בזה ומקבלים צבע תכלת הנוטה לשחור, גוון המלכות. וגלגלים נוסעים למעלה בארבע רוחות העולם, גלגלי מרכבה דקדושה הממשיכים ג"ר ע"י נסיעתם. והתנין זוקף זנבו ומכה למעלה בגלגלים, שפוגם אותם, ומכה למטה ביאורים. כולם בורחים ממנו.

קט) עד שלצד צפון קם שלהבת של אש אחת, שנגלו דינים דבינה ע"י עליית המלכות אליה, והכרוז קורא, התייצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, כי ניעור מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, הרובץ בתוך יאוריו. אז מתפזרים כל האגודות. ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, ומכניסים אותו לנקב התהום רבה, בינה דקליפות. עד שנשבר כוחו, אז מחזירים אותו לנהרותיו. בעת שהתנין בא לאחת מע' שנותיו שלו, המלכות שבמלכות שלו, שולט זנבו, נקודת המלכות הבלתי ממותקת בבינה, והוא מכה בו למעלה בקדושה ולמטה. אז צריכים לשים את התנין במלכודת, כמ"ש, ונתתי חַחִים בלחייך. כי אז חוזרת המלכות לבינה, והבינה באה לקטנות, וכל המדרגות הנמשכות ממנה חוזרים לקטנות, מחמת הדינים שבבינה.

עד שלצד צפון קם שלהבת אש אחת, שעלו הדינים דמלכות לבינה. ובעת שיש ג"ר במדרגות, נבחן שכל מדרגה יש בה אגודה של שלושה קווים. כי אחד, שהוא קו האמצעי, מוציא, ממעט, ראשו של קו שמאל, ומביאו בשני גופים, וכשחוזרות לקטנות, נבחן שנתפזרו האגודות. התיצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, חזרו לקטנות, כי ניעור מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, והמוקש שמשימים על פניו, ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, שעושים בו נקב בבחינת הפנים שלו, ששם היא בינה שלו. הראש של התנין אדום כורד, ושולטים בו גם דינים דבינה, וחוזר לקטנות. ואז מעלים אותו לנקב התהום רבה, לבינה דקליפה הנאחזת בקטנות הבינה, עד שנשבר כוחו, כוח הזנב שלו, ואינו יכול עוד לפגום בזנבו. והוא מטעם שהקליפות נמשכות לפגום מה שהוא יותר למעלה. וכיוון שהתנין הוא בנקב התהום רבה, ששם פוגם הבינה, את המלכות הממותקת שמה, כבר אובד כוחו שבזנב, שפוגם רק בחינת ז"ת בלבד, וע"כ נשבר כוח התנין, ואינו יכול עוד להזיק בזנבו.

וזה נבחן למוקש כלפי התנין. כי מחמת שהושיטו לו דינים דבינה, איבד את דינים דמלכות. ואז מורידים שוב את המלכות שעלתה לבינה, אל מקומה. וחוזרת הבינה לגדלותה. וכן כל המדרגות הנמשכות ממנה, עד האלף יאורים חסר אחד, ששם רובץ התנין, דהיינו שחוזר לרבוץ בתוך יאוריו.

לאדם כועס ישנה הרגשה שהוא צריך להרוס את כל העולם. כאן עליו לעצור, להקטין עצמו ולהבין שהרצון שלו פשוט לא חשוב.

תגיות:

וָ

שיעור שמע:

וָאֵרָא לד-לו

קַח אֶת מַטְּךָ – יְהִי לְתַנִּין

מִי שֶׁיִּוֹדַע לְהוֹדוֹת לֶהָשֶׁם בַּלַּיְלָה, זוֹכָה לְשִׂמְחָה בְּיּוֹם.

הלילה שהוא זמן דין, הוא עיקר התיקון, ויש לנהוג בו במידת החסד. עצם זה שאדם מסתגל להודות על מידת הדין, משרה הדבר עליו שמחה. עולם הזה הוא בחינת לילה ועיקר העבודה בו היא דרך התורה הקדושה, ביום יעסוק בנגלה ובלילה בנסתר.

היה יודע דוד שהנהגה אמיתית היא הנהגה בעיקר במקום הדין, שהוא הלילה. כלומר שמקום החיסרון הוא המקום לעבודה שעיקרה: קניית אמונה. השבח הגדול לקב"ה הוא עצם העיסוק בלימוד פנימיות התורה בלילה, זהו עיקר הלימוד בחינת תלמוד תורה כנגד כולם.

התנין –  דג, מסוגי הדאגות הגדולות שמטרידות את האדם, הוא בחינת הרצון העצום, הנמצא בקצה, במקום בו אסור ואין כוח לפעול אותו, זוהי אותה אבן שמאסו הבונים. כאשר מידת דין זו מתגלית, מתפרצת היא בכוח הרסני, כמו גלי ים נפשיים גדולים. במצב זה לא ניתן להגיע לתיקון חיצוני כפי הטבע הרגיל, אלא התיקון הוא פנימי. אין פיתרון בחוץ, במקרה אלא בפנימי שהוא מעבר למקרה.

התורה מסדרת לאדם את "הדאגות" בסדר ראוי להביא לקשר של אהבה עם הקב"ה. וכשמתעורר רצון הרסני גדול, יש לעשות בו "נקב" להוציא ממנו את האוויר של הגאווה וההשתוקקות העצמית. יקטין אדם את עצמו, יכבוש את כעסו, ולאחר מכן יכליל את הרצון לקבל בהשפעה.

לאדם כועס ישנה הרגשה שהוא צריך להרוס את כל העולם. כאן עליו לעצור, להקטין עצמו ולהבין שהרצון שלו פשוט לא חשוב.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא לא-לב
1. מדוע כתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך" ורק לאחר מכן "כי הוי"ה הוא האלוקים" ולא להפך, דהיינו שקודם תדע שה' הוא האלוקים ואח"כ תשיב את זה אל לבבך?
2. מה הפירוש "לבבך" ולא "לבך" בלשון יחיד?
3. הסבר את הרעיון שהרשעים עושים פגם למעלה ע"י מעשיהם הרעים? מהו הפגם אגב כך הסבר "שחט לו לא בניו מומם"?
4. כיצד דן הקב"ה את ישראל וכיצד את אומות העולם ומה זה מלמדנו על עבודת האדם?
5. מה אתה למד מכך שלדגלו של יהודה היו ישככר וזבולון ובראובן שמעון וגד?
6. הסבר את פירושו של רבי אבא על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וכו'.

וָאֵרָא לא-לג

וְיָדַעְתָּ  וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ

רָצוֹן לְקַבֵּל לְעַצְמוֹ, לְעוֹלָם לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת מֶסוּפָּק, מִפְּנֵי שֶׁבֵּמּוּמּוֹ מַפְרִיד עַצְמוֹ מֶהָשֶׁפַע.

יש בלימוד זה אתגר גדול, מאחר ותכלית הידיעה של האדם היא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. פעמים רואים שישנה הבנה בשכל, שאינה באה למימוש, אינה יורדת למוחש בלב, וזאת בגלל קליפת מצרים היושבת בגרון, ומפרידה בין הראש ללב. קליפה זו משכנעת את האדם לטעות ולחשוב שהתיקון בחוץ יביא לתיקון פנימי. בְּלִי לְשָׁנוֹת אֶת הַלֵּב, הָאָדָם עִיוֶור וְאֵינוֹ מִבֵּין כְּלוּם.

פט) רבי אלעזר ורבי אבא היו לילה אחד נמצאים בבית מלונם בלוד (לוד היא בחינת מוחין דהולדה – חוכמה). קמו לעסוק בתורה. פתח רבי אלעזר: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא האלקיםולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא האלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל ליבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. הֲשִבות אל ליבך, היה צריך לומר, ולא לבבך. שואל שנראה בהגיון שלנו שהידיעה צריכה להיות קודמת להשבה אל הלב, קודם תאמר לי מהי הדיעה: כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, ורק בסוף תאמר לי מה לעשות עם ידיעה זו: וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ.

צ) אלא אמר משה: לבבֶך פירושו, יצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד. ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבְך, היינו בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. שיהפוך מידות הרעות של יצר הרע להיות טובות, דהיינו שיעבוד עימהם את ה' ולא יחטא על ידיהם, ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצר הטוב ליצר הרע, והם אחד.

ללא הסכמה כוללת שני היצרים בלב, לא ניתן לרכוש ידיעה זו. היכולת לקבל את הידיעה היא בשיתוף הרצון לקבל על תאוותיו. דהיינו לייחס ולקשר כל תענוג לקשר עם השם יתברך, לנתב את הסיבה לקבלת התענוג אל היחד, אל הכלל שרק בו נמצאת השמחה. קבלת תענוג לפרטיות תחסום ידיעה וחיבור זה לראש. לכן אומר המדרש (ויקרא רבה ) כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת (חיבור) נְבָלָה טוֹבָה הִימֶּנוֹ.

נאמר יצר הרע ולא סתם רע, מפני שיצר הוא לשון צורה. אין דבר לא טוב ברצון שהוא חומר גלם – הכל תלוי בפירוש ובצורה שנותנים לחומר גלם זה. בצורה של קבלה לפרטיות, הופך לרע – ובצורה של עבודה עם הרצונות לדבקות בהשם, הוא יצר הטוב.

ואז תמצא כי הויה הוא האלקים. שמידת הדין, שנקרא אלקים, נכלל בהויה, שהוא מידת הרחמים. כי נכללו זה בזה, כמו שיצר הרע ויצר הטוב נכללו בלב, והוא אחד. הרי שאין לדעת, כי ה' הוא האלקים, אלא על ידי וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך. לכן הקדים הכתוב, והשיבות אל לבבך, לדעת על ידו את הדבר, שה' הוא האלקים.

ההבנה אותה יש לתפוס שכל מה שנראה כדין בעולם, בא משם הויה – רחמים. ואז ניתן לראות את הטוב שבהשגחה האלוקית בלי להיות נרעש מהקורה, שהרי ברור לך שהכל נעשה לטובתך. כאמור כל זאת בתנאי שתתקן את היצר הרע בלב, ותפרש נכון את המציאות על ידי שימוש בפיקדון, ברצון לקבל להשפעה, ליחד.

מכאן לומדים שהתפיסה הפנימית קודמת לתפיסה החיצונית. קודם התחל להתייחס לחיים בצורה הנכונה, ורק אז תגלה שהשם תמיד טוב ומטיב, מנהג הוא את העולם בדין שכלול ברחמים.

צא) עוד אמר רבי אלעזר: הרשעים עושים פגם (בתפיסה שלהם ) למעלה, על ידי מעשיהם הרעים. הפגם הוא, כי השמאל (מבחינת ההסתכלות שלהם) אינו נכלל בימין למעלה, אלא שולט בדין בפני עצמו, משום שהיצר הרע למטה אינו נכלל ביצר הטוב, לעבוד עימו להמשכת הטוב, מחמת החטאים של בני אדם, שחוטאים ע"י יצר הרע, וממשיכים שליטת הדין על ידו. ואינם עושים פגם למעלה, אלא לעצמם ממש.

כמ"ש: שׁיחֵת לוֹ לא בניו מומם. שתחילה אמר, שיחת לו, שמשמע שעושים פגם למעלה. ואח"כ לא בניו מומם, שמשמע שאינם עושים פגם למעלה. היינו כביכול עושים פגם ואינם עושים פגם: עושים, שגורמים, שלא ימשיכו עליהם הברכות של מעלה כמ"ש: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. הרי שפוגמים צינורות השפע למעלה. (השפע טבעו לרדת, אך אין הם מסוגלים לקבלו בגלל התפיסה הקלוקלת שלהם שהשמאל בנפשם – הרצון לקבל הוא נפרד) ולא עושים, משום שהשמים, הצינורות של מעלה, מקבלים לעצמם ברכות ושפע כמה שצריכים, אלא שאינם מקבלים שפע להמשיך למטה. ודאי אין זה פגם ומום שלמעלה, אלא, מומם של אלו הרשעים הוא, ועליהם שורה הפגם ולא למעלה. מאחר ומלמעלה רוצים לתת לאדם, התופעה הזו מייצרת לחץ של שפע שמצטבר ואינו מתקבל, בד"כ בגלל פגימה בברית, וע"י הלחץ מרגיש הרשע רע שהולך ומתגבר, עד שיתעורר ויבין שעיקר חטאו הוא בתפיסה כאילו יש מלמעלה חלילה שתי תפיסות: של הקב"ה ושל השטן שעושה לו רע.

על האדם לתפוס שמלמעלה בא רק טוב, וכל פגם שנראה, הוא למעשה מום בתפיסת הנברא. השקפה נכונה, בביטול התפיסה שישנה הפרדה למעלה – תפתח את צינורות השפע. החטא הוא שלא באים לאהוב את השם בכל לבבך, בשני היצרים, ובטעות אומרים ביצר הטוב אעבוד את השם, וביצר הרע אקבל לעצמי. זהו הגאוותן שמפריד, וכתוצאה מכך מתלונן על ההשגחה ואינו מסופק.

צב) ועוד, לוֹ. לו עם ו' פירושו, שלא נכלל הימין בשמאל למעלה, כדי שלא תִמָשֵכנה ברכות למטה. ועל זה נאמר, שִיחֵת לו עם ו'. לא עם א' כתוב, שאינם מקבלים ברכות להמשיך אל התחתונים. וע"כ הם שורים בפגם. בשביל שהרשעים מפרידים היצר הרע מיצר הטוב, ומתדבקים ביצר הרע.

צג) יהודה בא מצד שמאל, כי יהודה הוא מלכות, שבאה מצד שמאל. והתדבק בימין, כדי לנצח עמים ולשבור כוחם. כי אם לא היה מתדבק בימין, לא היה משַבר את כוחם. למה התדבק בימין, והרי השמאל מעורר דינים בעולם? ולמה לא הספיק לו השמאל, לשבר כוחם של העמים?

צד) בשעה שהקב"ה דן את ישראל, אינו דן אותם אלא מצד שמאל, כדי שידחה אותם בשמאל, ומקרבם בימין. אבל לשאר עמים, דוחה אותם בימין, ומקרב אותם בשמאל. וכשאחד מהם נתקרב לקדושה ונתגייר, נקרא בשם גר צדק, שצדק הוא שם המלכות מצד שמאל שבה. הרי שמקרבם בשמאל. כלומר, דוחה אותם מימין, כמ"ש: יְמִינְךָ  יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס  קָמֶיךָ. מקרב אותם בשמאל, הוא כמו שאמרנו, שהמתקרב מהם נקרא גר צדק, שהוא שמאל.

את ישראל דוחה הקב"ה בשמאל, דהיינו מראה להם את החיסרון, את הנצרך לתקן, ובימין מקרב אותם. ולהיפך, הדחייה של שאר העמים היא דווקא מהעובדה שנותנים להם לינוק מהקליפות בשמאל, הם נהנים מהזיוף וכך נדחים.

הכוח הגדול להכות את הגוי שבנפש, הוא דווקא ע"י האמונה. וכך בא המן הרשע שבנפש ואומר לו עליך לקבל לעצמך. מרדכי שבנפש אומר לא, אני מאמין. תמיד האמונה מנצחת בכוח הברית האמונית ששומרים. ברית זו משמעה שקודם כול יש להחזיק בביטול ויראה אידאה גבוהה ונכונה כפי שמלמדים חז"ל – השקפה ברורה. לאחר מכן, כאשר נתקלים בקשיים ולחצים חיצוניים, נשארים מחויבים להחלטה האמונית ולא מתנדנדים כעלה נידף. המעבר בין הברית לאמונה הוא על ידי היראה – ביטול האני הכוזב. וכאשר אמונה זו מתפשטת ללב, זוכים לבחינת השמחה.

כי ישראל נמשכים מקו אמצעי. וכשחוטאים, ומגבירים השמאל על הימין, אז השמאל מענישם. וכשעושים תשובה, מקרבם הקב"ה בימין שהוא חסד, וחוזרים לקו אמצעי. אבל האומות, שורשם בקו שמאל ומשם חיותם. וכשנִלְקים, הוא בהתגברות הימין על השמאל שלהם. וכשמתקרבים, מרפאים את שורשם, שהוא קו שמאל. ע"כ המתקרב מהם נקרא גר צדק, שהוא שם השכינה, כשמתוקנת מקו שמאל.

צה) משום זה יהודה, שהוא מצד שמאל, התדבק בימין, כדי להכניע העמים. ונסיעותיו הם לימין הדגלים. ואלו השבטים שעימו, התחברו כולם לימין: יששכר שעמל בתורה, שהיא ימין, שכתוב, מימינו אש דת לָמוֹ. וכן זבולון, שהוא תומך התורה, שהיא ימין, כמ"ש שוֹק הימין, כי שוק הימין תומך צד הימין שבגוף. וע"כ נקשר יהודה משמאל ומימין, צפון שהוא שמאל, במים שהם ימין.

צו) ראובן שחטא לאביו. שׁרה בימין, חסד. ומחמת החטא התקשר בשמאל והתדבק בו. וע"כ אלו הנמצאים עימו בדגלו, הם שמאל. שמעון שמאלי מצד החיה, שיש לה פני שור, גבורה. גד הוא שוֹק השמאל, הוד, שכתוב, גָד גדוד יְגוּדֶנוּ והוא יָגוּד עָקֵב, אשר יָגוּד היא פעולת השמאל, ועָקֵב, שוֹק.

צז) וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך, הוא לכלול ביחד השמאל והימין. ואז תדע כי ה' הוא האלקים. עתה מובן מה שנאמר, הוא אהרון ומשה, הוא משה ואהרון. שהוא ללמד שהרוח, ת"ת, התחבר במים, חסד, והמים, חסד, התחברו ברוח, ת"ת, להיות אחד. וע"כ כתוב הוא.

צח) רבי אבא פתח: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כעין זה, ביחוד ימין ושמאל, גם כאן נרמז ייחוד הקדוש. ואזהרה הוא לאדם, לייחד (לראות שהוא יתברך יחיד בעולמו) את השם הקדוש כראוי, באהבה עליונה. בכל לבבך, היינו בשני יצריך, ימין ושמאל, שנקרא יצר הטוב ויצר הרע. ובכל נפשך, זהו נפש דוד, שניתנה ביניהם. ובכל מאודך, היינו לכלול הימין והשמאל למעלה, במקום שאין בו שיעור.

כשהאדם עובד אל הקב"ה בשני היצרים, שגם במידות רעות שביצר הרע עובד ועושה נחת רוח ליוצרו, נמצאים מתיחדים הימין והשמאל שלמעלה, שהם חסד וגבורה, כמ"ש, ה' הוא האלקים. ואז משלים המלכות, הנקראת נפש דוד. כי ניתנה ביניהם. שזהו, ובכל נפשך. וגם מעלה, החסד וגבורה, שלמעלה אל הג"ר, ולכך נאמר, ובכל מאודך. כי מאוד, משמעותו, שאין לו שיעור, הג"ר, שאין בהם השגה.

צט) ובכל מאודך. זה יעקב, ז"א, שאוחז לכל הצדדים, לימין ולשמאל, מטעם היותו קו אמצעי. אם תאהב את הקב"ה בשני יצריך, תשלים את נפש דוד, ותשלים את ז"א, שנקרא יעקב, והכל הוא ייחוד השלם כראוי. משום זה אומר הכתוב, הוא אהרון ומשה, הוא משה ואהרון. כי הכל הוא אחד, שהתייחדו זה בזה בלי הפרש ביניהם.

תגיות: תיקון פנימי קודם לחיצוני, יצר הטוב ויצר הרע,

שיעור שמע:

וָאֵרָא לא-לג

וְיָדַעְתָּ  וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ

רָצוֹן לְקַבֵּל לְעַצְמוֹ, לְעוֹלָם לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת מֶסוּפָּק, מִפְּנֵי שֶׁבֵּמּוּמּוֹ מַפְרִיד עַצְמוֹ מֶהָשֶׁפַע.

יש בלימוד זה אתגר גדול, מאחר ותכלית הידיעה של האדם היא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. פעמים רואים שישנה הבנה בשכל, שאינה באה למימוש, אינה יורדת למוּחש בלב, וזאת בגלל קליפת מצרים היושבת בגרון, ומפרידה בין הראש ללב. קליפה זו משכנעת את האדם לטעות ולחשוב שהתיקון בחוץ יביא לתיקון פנימי. בְּלִי לְשָׁנוֹת אֶת הַלֵּב, הָאָדָם עִיוֶור וְאֵינוֹ מִבֵּין כְּלוּם.

וכך שואל משלי יז: לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב-אָיִן. וכן אמר רבא (יומא עב( "כל תלמיד חכם שאין תוכו כּבָּרו אינו תלמיד חכם"

 וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. בהגיון שלנו נראה שהידיעה צריכה להיות קודמת להשבה אל הלב, קודם תאמר לי מהי הדיעה: כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, ורק בסוף תאמר לי מה לעשות עם ידיעה זו: וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. מכאן לומדים שהתפיסה הפנימית קודמת לתפיסה החיצונית. קודם התחל להתייחס לחיים בצורה הנכונה, ורק אז תגלה שהשם תמיד טוב ומטיב, מנהג הוא את העולם בדין שכלול ברחמים.

ללא הסכמה כוללת שני היצרים בלב, לא ניתן לרכוש את הידיעה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. ההבנה אותה יש לתפוס שכל מה שנראה כדין בעולם, בא משם הויה – רחמים. ואז ניתן לראות את הטוב שבהשגחה האלוקית בלי להיות נרעש מהקורה, שהרי ברור לך שהכל נעשה לטובתך. כאמור כל זאת בתנאי שתתקן את היצר הרע בלב, ותפרש נכון את המציאות על ידי שימוש בפיקדון, ברצון לקבל להשפעה, ליחד.

היכולת לקבל את הידיעה היא בשיתוף הרצון לקבל על תאוותיו. דהיינו לייחס ולקשר כל תענוג לקשר עם השם יתברך, לנתב את הסיבה לקבלת התענוג אל היחד, אל הכלל שרק בו נמצאת השמחה.

קבלת תענוג לפרטיות תחסום ידיעה וחיבור זה לראש. לכן אומר המדרש (ויקרא רבה ) כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת (חיבור) נְבָלָה טוֹבָה הִימֶּנוֹ.

ישנה תופעה שמלמעלה רוצים לתת לאדם, תופעה זו מייצרת לחץ של שפע שמצטבר ואינו מתקבל, בד"כ בגלל פגימה בברית, וע"י הלחץ מרגיש הרשע רע שהולך ומתגבר, עד שיתעורר ויבין שעיקר חטאו הוא בתפיסה כאילו יש מלמעלה חלילה שתי רשויות: של הקב"ה ושל השטן שעושה לו רע.

על האדם לתפוס שמלמעלה בא רק טוב, וכל פגם שנראה, הוא למעשה מום בתפיסת הנברא. השקפה נכונה, בביטול התפיסה שישנה הפרדה למעלה – תפתח את צינורות השפע. החטא הוא שלא באים לאהוב את השם בכל לבבך, בשני היצרים, ובטעות אומרים ביצר הטוב אעבוד את השם, וביצר הרע אקבל לעצמי. זהו הגאוותן שמפריד, וכתוצאה מכך מתלונן על ההשגחה ואינו מסופק.

נאמר יצר הרע ולא סתם רע, מפני שיצר הוא לשון צורה. אין דבר לא טוב ברצון שהוא חומר גלם – הכל תלוי בפירוש ובצורה שנותנים לחומר גלם זה. בצורה של קבלה לפרטיות, הופך לרע – ובצורה של עבודה עם הרצונות לדבקות בהשם, הוא יצר הטוב.

יש שוני בהשגחה על צד הישראל שבנפש לבין הגוי שבנפש. את ישראל דוחה הקב"ה בשמאל, דהיינו מראה להם את החיסרון, את הנצרך לתקן, ובימין מקרב אותם. ולהיפך, הדחייה של שאר העמים היא דווקא מהעובדה שנותנים להם לינוק מהקליפות בשמאל, הם נהנים מהזיוף וכך נדחים.

הכוח הגדול להכות את הגוי שבנפש, הוא דווקא ע"י האמונה. וכך בא המן הרשע שבנפש ואומר לו עליך לקבל לעצמך. מרדכי שבנפש אומר לא, אני מאמין. תמיד האמונה מנצחת בכוח הברית האמונית ששומרים. ברית זו משמעה שקודם כול יש להחזיק בביטול ויראה, אידאה גבוהה ונכונה כפי שמלמדים חז"ל – השקפה ברורה. לאחר מכן, כאשר נתקלים בקשיים ולחצים חיצוניים, נשארים מחויבים להחלטה האמונית ולא מתנדנדים כעלה נידף. המעבר בין הברית לאמונה הוא על ידי היראה – ביטול האני הכוזב. וכאשר אמונה זו מתפשטת ללב, זוכים לבחינת השמחה.

 שיעור שמע:

וָאֵרָא כח-ל

גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב

לְלֹא שְׁמִירָה עַל הַבְּרִית אֵין לְאָדָם כְּלוּם

הברית היא נושא הדגל של עבודת האדם, ובה תלויה כל פרנסתו הרוחנית.

ישנן מצוות רבות, אך על היראה הנצרכת לעבודת השם להיות מטעם הברית. אין מדובר רק על הברית בגיל שמונה ימים. ברית היא שמירה על מסגרת התורה, על אהבת חברים, וגם קביעה ואמירה, מילה מחייבת, שלא יחל דברו וכדומה.

לכאורה אדם שאינו שומר את הברית מרגיש חופשי, אך חייב ליפול מפני שהנזק מגיע לנפש לאחר מכן. רוב הפגמים הנפשיים באים בגין אי שמירת הברית. ויש לפחד מאי שמירה על הברית, שהמלכות כאילו אוחזת בחרב. הברית נצרכת מפני שהגוף, הרצון לקבל מתנגד לקבל את ההשקפה והחוקים העליונים, המלמדים אדם להשפיע. שמירה זו מאפשרת בינה יציבה, שמחה פנימית וידיעה ברורה לאן צריך ללכת.

הברכה הגדולה של האדם נובעת משמירת הברית. לכן מי שמרגיש להוא רחוק מהאמת, שאין לו שמחת חיים, קרוב לוודאי שהסיבה היא הברית. לכן עליו לחפש את צד הצדיק שבו, שמתחייב לפעול מעל טעם ודעת, ובהתמדה ישמור על הברית. שלא יחושב אדם שיוכל לא לשמור את הברית ולקיים את המצוות כראוי.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא כח-ל
1. מהי אותה חרב שעליה נאמר גורו לכם מפני חרב על מה היא באה להגן ואת מי היא באה להעניש?
2. מדוע החרב מענישה ?
3. מהיכן אנו לומדים שהצדיקים מעוררים את שמירת הברית ובכך מקיימים את הזווג בין היסוד והמלכות?
4. מה היחס בין שמירת הברית לשאר המצוות? מה זה אומר לך בעבודת נפש?
5. מדוע הסמיך הכתוב אלה ראשי בית אבותם לכתוב וידבר ה' אל משה ואהרון? עפ]"י רב ייסא עפ"י ר חייא ועל ר אחא?
6. מדוע נאמר בר' פנחס אלה ראשי והרי הוא יחיד? ב דעות
7. מהו תיקונו של פנחס וכיצד מאפשר שאהרון יהיה מנהיג המוציאת יחד עם משה את בנ"י ממצרים?
8. מהו שכתוב הוא משה ואהרון בלשון יחיד?

וָאֵרָא לא-לג

וְיָדַעְתָּ  וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ

רָצוֹן לְקַבֵּל לְעַצְמוֹ, לְעוֹלָם לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת מֶסוּפָּק, מִפְּנֵי שֶׁבֵּמּוּמּוֹ מַפְרִיד עַצְמוֹ מֶהָשֶׁפַע.

יש בלימוד זה אתגר גדול, מאחר ותכלית הידיעה של האדם היא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. פעמים רואים שישנה הבנה בשכל, שאינה באה למימוש, אינה יורדת למוּחש בלב, וזאת בגלל קליפת מצרים היושבת בגרון, ומפרידה בין הראש ללב. קליפה זו משכנעת את האדם לטעות ולחשוב שהתיקון בחוץ יביא לתיקון פנימי.בְּלִי לְשָׁנוֹת אֶת הַלֵּב, הָאָדָם עִיוֶור וְאֵינוֹ מִבֵּין כְּלוּם.

וכך שואל משלי יז: לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב-אָיִן. וכן אמר רבא (יומא עב( "כל תלמיד חכם שאין תוכו כּבָּרו אינו תלמיד חכם"

 וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. בהגיון שלנו נראה שהידיעה צריכה להיות קודמת להשבה אל הלב, קודם תאמר לי מהי הדיעה: כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, ורק בסוף תאמר לי מה לעשות עם ידיעה זו: וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. מכאן לומדים שהתפיסה הפנימית קודמת לתפיסה החיצונית. קודם התחל להתייחס לחיים בצורה הנכונה, ורק אז תגלה שהשם תמיד טוב ומטיב, מנהג הוא את העולם בדין שכלול ברחמים.

ללא הסכמה כוללת שני היצרים בלב, לא ניתן לרכוש את הידיעה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. ההבנה אותה יש לתפוס שכל מה שנראה כדין בעולם, בא משם הויה – רחמים. ואז ניתן לראות את הטוב שבהשגחה האלוקית בלי להיות נרעש מהקורה, שהרי ברור לך שהכל נעשה לטובתך. כאמור כל זאת בתנאי שתתקן את היצר הרע בלב, ותפרש נכון את המציאות על ידי שימוש בפיקדון, ברצון לקבל להשפעה, ליחד.

היכולת לקבל את הידיעה היא בשיתוף הרצון לקבל על תאוותיו. דהיינו לייחס ולקשר כל תענוג לקשר עם השם יתברך, לנתב את הסיבה לקבלת התענוג אל היחד, אל הכלל שרק בו נמצאת השמחה.

קבלת תענוג לפרטיות תחסום ידיעה וחיבור זה לראש. לכן אומר המדרש (ויקרא רבה ) כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת (חיבור) נְבָלָה טוֹבָה הִימֶּנוֹ.

ישנה תופעה שמלמעלה רוצים לתת לאדם, תופעה זו מייצרת לחץ של שפע שמצטבר ואינו מתקבל, בד"כ בגלל פגימה בברית, וע"י הלחץ מרגיש הרשע רע שהולך ומתגבר, עד שיתעורר ויבין שעיקר חטאו הוא בתפיסה כאילו יש מלמעלה חלילה שתי רשויות: של הקב"ה ושל השטן שעושה לו רע.

על האדם לתפוס שמלמעלה בא רק טוב, וכל פגם שנראה, הוא למעשה מום בתפיסת הנברא. השקפה נכונה, בביטול התפיסה שישנה הפרדה למעלה – תפתח את צינורות השפע. החטא הוא שלא באים לאהוב את השם בכל לבבך, בשני היצרים, ובטעות אומרים ביצר הטוב אעבוד את השם, וביצר הרע אקבל לעצמי. זהו הגאוותן שמפריד, וכתוצאה מכך מתלונן על ההשגחה ואינו מסופק.

נאמר יצר הרע ולא סתם רע, מפני שיצר הוא לשון צורה. אין דבר לא טוב ברצון שהוא חומר גלם – הכל תלוי בפירוש ובצורה שנותנים לחומר גלם זה. בצורה של קבלה לפרטיות, הופך לרע – ובצורה של עבודה עם הרצונות לדבקות בהשם, הוא יצר הטוב.

יש שוני בהשגחה על צד הישראל שבנפש לבין הגוי שבנפש. את ישראל דוחה הקב"ה בשמאל, דהיינו מראה להם את החיסרון, את הנצרך לתקן, ובימין מקרב אותם. ולהיפך, הדחייה של שאר העמים היא דווקא מהעובדה שנותנים להם לינוק מהקליפות בשמאל, הם נהנים מהזיוף וכך נדחים.

הכוח הגדול להכות את הגוי שבנפש, הוא דווקא ע"י האמונה. וכך בא המן הרשע שבנפש ואומר לו עליך לקבל לעצמך. מרדכי שבנפש אומר לא, אני מאמין. תמיד האמונה מנצחת בכוח הברית האמונית ששומרים. ברית זו משמעה שקודם כול יש להחזיק בביטול ויראה, אידאה גבוהה ונכונה כפי שמלמדים חז"ל – השקפה ברורה. לאחר מכן, כאשר נתקלים בקשיים ולחצים חיצוניים, נשארים מחויבים להחלטה האמונית ולא מתנדנדים כעלה נידף. המעבר בין הברית לאמונה הוא על ידי היראה – ביטול האני הכוזב. וכאשר אמונה זו מתפשטת ללב, זוכים לבחינת השמחה.

שיעור שמע:

וָאֵרָא כה-כז

קוֹל וֵדִיבּוּר

אֵין הָאָדָם נִדְרָשׁ לְנִסָּיוֹן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ

 מצד אחד חש האדם שיש לו תפקיד בעולם, שליחות של השם, ומאידך מרגיש הוא שהרצון לקבל מתגבר עליו ואין הוא ראוי לשליחות. השם מלמד את משה שלא ניתן להתחמק, אפילו אם אתה חש שאין לך כרגע את הכישרון המתאים, אין הדבר כך. אדם יכול לעמוד בהחלטותיו, שאין דבר העומד בפני הרצון. ואם נראה שאינו מצליח להוציא אל הפועל יש לחפש תחבולות נגד הפרעה שבנפש, שהרי בחוץ לא מוצאים את התוצאה, אין להתייאש ממה שקורה בחוץ, את ההצלחה ניתן למצוא בפנים. ניתן להתגבר על הרגש, ובוודאי כאשר הקב"ה שולח אותך. מותר לומר קשה, מאתגר, אך שליחות אלוקית בוודאי שניתן למלא.

דברי תורה, דיבור קודש אומר שהמילים מבטאות את הכוונה הפנימית, תוכו כברו, המעשה מכוון את הלב. ואם אדם משתמש בעברית, שהיא שפת ההשפעה לדברי חול, אין הכוונה אמיתית בדבריו. לכן ישנם שאינם מדברים בחוץ לארץ עברית, ששם האדמה טמאה.

ערל לשון עורלה – בחינת מקבל על מנת לקבל. במצרים הדיבור היה בגלות, ומשה אומר שאינו יודע כיצד להוציא את הרעיון מהכוח לפועל. משה הוא בחינת קול, שהתחבר לדיבור רק במעמד סיני, חיבור של כוונה והוצאה לפועל.

שיעור שמע:

שאלות חזרה וארא כה-כז

1. מה הכוונה בדברי משה ואני ערל שפתיים? ומה עונה לו הקב"ה?
2. משה הוא בח' קול ואהרוטן משמש לו כדבור אם כך למה רק במעמד הר סיני כתוב וידבר אלוקים את כל הדברים האלה?
3. מה ההבדל בין דיבור לאמירה ומהיכן לומדים זסאת?
4. הסבר את הכתוב"קמתי אני לפצתוח לדודי ודודי חמק עבר"
5. מהיכן אנו למדים שגם האבות ע"א שדיברו מהמלכות עדיין היתה קשורה לז"א?

וָאֵרָא כה-כז

קוֹל וֵדִיבּוּר

אֵין הָאָדָם נִדְרָשׁ לְנִסָּיוֹן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ

 מצד אחד חש האדם שיש לו תפקיד בעולם, שליחות של השם, ומאידך מרגיש הוא שהרצון לקבל מתגבר עליו ואין הוא ראוי לשליחות. השם מלמד את משה שלא ניתן להתחמק, אפילו אם אתה חש שאין לך כרגע את הכישרון המתאים, אין הדבר כך. אדם יכול לעמוד בהחלטותיו, שאין דבר העומד בפני הרצון. ואם נראה שאינו מצליח להוציא אל הפועל יש לחפש תחבולות נגד הפרעה שבנפש, שהרי בחוץ לא מוצאים את התוצאה, אין להתייאש ממה שקורה בחוץ, את ההצלחה ניתן למצוא בפנים. ניתן להתגבר על הרגש, ובוודאי כאשר הקב"ה שולח אותך. מותר לומר קשה, מאתגר, אך שליחות אלוקית בוודאי שניתן למלא.

ערל לשון עורלה – בחינת מקבל על מנת לקבל. במצרים הדיבור היה בגלות, ומשה אומר שאינו יודע כיצד להוציא את הרעיון מהכוח לפועל.

משה הוא בחינת קול, שהתחבר לדיבור רק במעמד סיני, חיבור של כוונה והוצאה לפועל.

ימין כוונה, שמאל דיבור – יעקב מחבר שניהם. לומר ולדבר – פיו וליבו שווים, כוונה ומעשה. אל האבות נראה להם באל שדי, במלכות, והם לא היו בגלות מפני שתמיד הם חיברו כוונה לדיבור, השם דיבר עליהם דיבור שגם הייתה בו כוונה – הקימותי את בריתי, שחיבר אותם ליסוד.

צריך השקפה, אמירה מאד ברורה בלב. לאחר מכן יש להוציא לפועל בדיבור ואז במעשה. קו אמצעי מחבר, ועל האדם להשתדל שכל דיבורו יהיה עם כוונה.

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. בתחילה כתוב: לא איש דברים אנוכי, כי כבד פה. והקב"ה השיב לו, מי שם פה לאדם. והוא אמר, ואנוכי אהיה עִם פיך. הכי יעלה בדעתך שלא היה כן? שאומר ואני ערל שפתיים? ואם כן, היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, ואנוכי אהיה עם פיך? שפתים נצח הוד, לשון יסוד, ופה זה מלכות. ערל שפתים – נצח הוד, אומר משה הביקוש שלי לא אמיתי, הוא עם עורלה. עונה לו השם, שגם בביקוש בשפתים לא אמיתיות, אתה תגיע לשמה מפני שזו שליחותי, אין אפשרות שהשם ישלח אדם למשימה שלא תקדם לתכלית. את הברית עושים ביסוד, אך את העורלה יש להסיר מהלב.

סז) אלא סוד משה הוא קול (כוונה), ז"א. הדיבור הוא המילה שלו, המלכות, הייתה בגלות. ע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים. ומשום זה אמר: ואיך ישמעֵני פרעה, בעוד שהמילה שלי, המלכות בגלות, ואין לי מילה, ואני קול בחוסר מילה, שהיא בגלות. ע"כ, במקום המלכות, שיתף הקב"ה את אהרון עימו, שהוא שושבין של המטרוניתא.

סח) כל זמן שהדיבור, המלכות, בגלות, נסתלק ממנו הקול, ז"א, והמילה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול. ומשה היה קול בלא מילה, משום שהמילה הייתה בגלות. וכל זמן שהדיבור הייתה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההוא, נתחבר הקול עם הדיבור, ז"א עם המלכות. ואז דיבר דבר. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים. בבחינת קול בלא דיבור. וכך הלך עד שקֵרבוּ הָאֵלֶּה. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, כי קול ודיבור היו ביחד בשלמות.

סט) ועל זה התלונן משה על שהמילה חסרה ממנו. חוץ מזמן שהמלכות דיברה לרגוז עליו, שכתוב: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, אֶת עַמֶּךָ. מיד, וידבר אלקים אל משה, שהמלכות, מילה, שנקראת אלקים, דיברה אליו קשות. כי דיבור יורה לשון קשה, שרגזה עליו, על מה שאמר, ומאז באתי אל פרעה. הרי שהמלכות התחילה לדבר עימו, אע"פ שהייתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור היה להראות רוגז. כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק, והקול, ז"א, השלימו. ומסיים הכתוב, ויאמר אליו אני ה', אשר ה' הוא ז"א. משום שהדיבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו לדבר. ע"כ דיבר עימו ז"א.

ע) משום זה משה לא היה שלם מתחילה, שיהיה לו מילה, המלכות, שהוא קול הצריך למילה. והוא בא בשביל הדיבור, להוציאו מן הגלות. כיוון שיצא מן הגלות והתחברו הקול והדיבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא מן ערל שפתיים שלו, ואז נמצא קול ודיבור יחד בשלמות.

דברי תורה, דיבור קודש אומר שהמילים מבטאות את הכוונה הפנימית, תוכו כברו, המעשה מכוון את הלב. ואם אדם מדבר בעברית, שהיא שפת ההשפעה דברי חול, כאן אין הכוונה אמיתית. לכן ישנם שאינם מדברים בחוץ לארץ עברית, ששם האדמה טמאה.

עא) כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מן הגלות, לא דיבר המילה, שהיא הדיבור. כיוון שיצא מן הגלות, והתחבר קול ודיבור, מילה ההיא שהיא דיבור, המלכות, הנהיג וניהל את ישראל. אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה.

ואם תאמר, הרי כתוב: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה  וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. והשם אלקים יורה על מלכות. הרי שדיבר קודם מתן תורה. ומשיב, כי אמר, אינו דיבור בפה, אלא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, כמו ויאמר המן בליבו. רצון הלב בדממה נק' אמירה, מלשון אמירי העצים – כתר. דיבור הוא מלכות.

עב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. רבי יהודה פתח: קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר. קמתי אני לפתוח לדודי, זהו הקול, ז"א, דודה של המלכות. כנסת ישראל, המלכות, כשהיא בגלות, הסתלק הקול ממנה, המילה השתככה ממנה, כמ"ש: נאלמתי דומיה. ואם נתעוררה לדבָר, כתוב: ודודי חמק עבר, כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המילה. ועל זה, וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה. ואח"כ השלים הקול, ז"א, ואמר, ויאמר אליו, אני הויה. לפעמים ישנה התחלה של דיבור בשם אלוקים, ואז נפסק. כמו אדם שבא לעשות מעשה עם כוונה, ומסתלק הדבר מהזיכרון, אך הכוונה נשארת.

עג) וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב  בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ואל יעקב כתוב תוספת ו', להורות שהוא בחיר שבאבות. כי הו' מורה על ת"ת, קו אמצעי דז"א, ששלמותם אברהם ויצחק תלויה בקו אמצעי, יעקב. כמ"ש אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שביעקב נאמר תוספת ו'. וכתוב, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. הרי שכתוב ביצחק תוספת ו'?

עד) משום שיעקב היה חי, והכתוב הכליל את יעקב ביצחק, שנחשכו עיניו והיה כמת. שהרי בעוד שהאדם חי בעולם הזה, אין השם הקדוש נזכר עליו, וע"כ הכליל אותו ביצחק. וע"כ נכתב תוספת הו' ביצחק. עתה שמת יעקב, בא הדבר למקומו. כמ"ש ואל יעקב.

עה) באל שדי. שנראיתי להם מתוך מראה שאינה מאירה. מלכות, הנקראת אל שדי. ולא נראיתי מתוך המראה המאירה, ז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר שהאבות השתמשו בנוקבא בלבדה, המלכות. לא נפרדו ז"א מנוקבא כלפי האבות לעולם. כמ"ש וגם הקימותי את בריתי איתם, כי הברית, יסוד דז"א, התחבר עם המלכות.

עו) מן הקב"ה יש לאדם ללמוד, שלא יפריד בין ז"א לנוקבא, שכתוב, באל שדי, שהיא הנוקבא. וכתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, שהוא יסוד דז"א, שהתחבר עימה. ולמדנו, מי שזכה לברית, ליסוד דז"א, זכה בארץ, שהיא הנוקבא. מטעם היותם מחוברים זה בזה.

תגיות: השפה העברית, דברי חולין, תוכו כברו

שיעור שמע:

שאלות לשינון וחזרה זהר וארא כב-כד
1. מדוע צריך לפרט את הכלל כדי לרפא את הפרט?
2. מדוע ישראל נקראים אדם ואין עכו"ם נקראים אדם?
3. מהי המצווה אנכי ה' אלוקיך?
4. מהו שלא שמעו בני ישראל אל משה מקוצר רוח ואיך זה קשור למאמר כלל ופרט?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וָאֵרָא כב-כד

כְּלָל וּפֶרַט

 פְּרָט לֹא יָכוֹל לַעֲמוֹד לְעַצְמוֹ

 כלל הוא בחינת: אמונה, ראש, תפיסת הבורא. והכן כלל יכול לעמוד בפני עצמו בלי תלות נוספת, אך לפרט יש קיום רק במסגרת הכלל, כפי שהבריאה אינה עומדת בלי הבורא, ואין עמידה לגוף בלי ראש.

ובאופן זה, רפואה היא התחברות הפרט לכלל. חולי הוא סופיות, הגימטרייה של אותיות הסופיות מנצפ"ך=פר. ובחיבור הסופיות לאין סוף, לאלופו של עולם, לאות אלף, מקבלים רפא.

לכאורה אם ישנה תפיסה בכלל, אין צורך בפרטים, אך אין הדבר כך, כפי הדוגמא הגשמית שאם יש תפוח שלם שהוא כלל, יש ללעוס ולפרק אותו לפרטים בכדי לחוש בטעם. וכך רעיון חדש יש לנסות להכיל באופן כללי, אך לאחר מכן יש לפרוט אותו לפרטים בכדי להבינו.

כל מצווה שעושה אדם, שייכת היא לאיבר מסוים, או לבחינת יום מסוים בשנה. בקיום מצווה הכוונה היא העיקר, ובכך מתקנים את הלב לאהבת השם. לאחר תיקון הנשמה בא תיקון הגוף, דהיינו לימוד הגוף ליהנות מפעולת המצווה.

האדם מתקן את הנשמה, את תפיסת הבורא שבו שזה הרצון להשפיע, ורק לאחר מכן מתקן את הרצון לקבל.

מצווה ראשונה היא יישום ההבנה שכל פרט כפוף לכלל, ומכאן נגזר שאדם צריך לייחס כל פרט וכל פעולה בהקשרה לבורא יתברך, לֶהשוות צוּרָה בֶּאוֹפֶן קָבוּעַ, דהיינו שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד.

כלל הוא מז"א לבדו, ופרט הוא מז"א ומלכות יחד.

ס) משום זה מצווה ראשונה היא לדעת את הקב"ה בכלל ופרט, בראש וסוף. כמ"ש במצרים: וידעתם את ה' אלקיכם, שהוא לשון עתיד. והוא נגמר בסוף מ' שנה בפרט. וזה עניין, אני ראשון ואני אחרון.

אני ראשון, בכלל, ואני אחרון, בפרט. והכל נאמר בכלל אחד וסוד אחד.

ואחַר שידע זה בכלל, ישלים כל איבריו, רמ"ח מצוות עשה, שהם רמ"ח אברים של נשמת האדם. שכל מצוות עשה מתקן איבר שכנגדו בנשמת האדם. אחר שנשתלם בהם בזה בכלל, אז ידע בדרך פרט, שימשיך הארת החכמה מן המלכות, כי זה, הפרט, הוא רפואה לכולם. וידע איך כל ימי השנה, כל הספירות של המלכות, שנקראת שנה, מתחברים לתת רפואה לכל האיברים, שהם המצוות, ומשלימים אותם.

סא) איך נותנים כל ימי השנה רפואה לכל האיברים, שהרי המלכות, השנה, אין לה מעצמה כלום? ולהיפך, האיברים, הכלל, הם רמ"ח צינורות השפע של ז"א, הם המשפיעים הכל אל המלכות. ודאי כן הוא למעלה, בזו"ן, ולמטה, באדם התחתון, שהשנה והימים שלה, שהם ספירותיה, נותנים רפואה לכל האיברים למעלה, בז"א, ולמטה, באדם. כי האיברים משפיעים שפע ברכות לימי השנה, שהם ספירות המלכות, הפרט. שבכל מצוות עשה שהאדם מקיים, ממשיך שפע ברכות מאיבר, צינור אחד של ז"א, אל אחד מימי השנה, הפרט. ואז רפואה וחיים תלויים עלינו מלמעלה עד שהאיברים מתמלאים מכל השלמות, ומשפיעים אותם אל הפרט, שהוא השנה. ואז מתגלים המוחין של הפרט.

מי גרם לאיברים שיתמלאו מכל השלמות? ימי השנה. כי האיברים באו להשלימה. ואם לא הייתה השנה צריכה תיקון, לא היו האיברים, שהם צינורות השפע של ז"א, מתמלאים בשפע. ע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו הרפואה וחיים אל האיברים.

המלכות אמורה להיות הכלל, וכאן ההבחנה היא כשבא אור מלמעלה, ניתן הוא כל פעם על פרט אחר שבא לאתגר את האדם, ואז בקיום מצוות עשה, תורמים לאותו פרט כללי.

סב) אף כן הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עֲשֵה שבתורה. אין לך יום שלא יבוא להתברך מהאדם, וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלויים עליו מלמעלה. כלומר, שאינם נמשכים אל המלכות, מטרם שהאדם משלים כל רמ"ח מצוות עֲשֵה בשלמותם. ועד אז הם תלויים עליו מלמעלה.

מי גרם לצינורות העליונים שהולכים ומתמלאים ברפואה וחיים, הם ימי השנה. וע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו להם הרפואה והחיים. ימי השנה, כמו שמתברכים מלמעלה מהאדם, שהוא ז"א, כן הם מתברכים מלמטה מהאדם התחתון, ע"י המצוות שהוא מקיים.

סג) אשרי הם ישראל בעולם הזה, באלו המצוות שהם מקיימים, שנקראים משום זה אדם. שכתוב, אדם אתם. שהמשמעות הוא, אתם נקראים אדם, ולא העכו"ם נקראים אדם. ומשום שישראל נקראים אדם, יש להם להשתדל במצוות התורה, שהן תרי"ג, כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שיש בגופו של אדם, שיהיו כולם גוף אחד, אדם.

סד) כשנתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, מילה ראשונה הוא, אנוכי. אנוכי עולה להרבה סודות. וכאן הוא עניין מצווה הראשונה, לדעת אותו בכלל. אנוכי, הרומז שיש אלקים, מושל עליון על העולם, ז"א, כלל. כמ"ש, כי ה' אלקיך הוא אש אוכלה. והוא מצווה ראשונה, בבחינת כלל. וכן יש כאן רמז על הפרט, כי כתוב ה' אלקיך, זהו פרט. וכלל ופרט הזה הוא מצווה ראשונה, שצריכים לדעת בראש ובסוף.

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ

סה) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. מקוצר רוח, שלא היו נחים מעבודתם, ולא היו אוספים לתוכם רוח מספיק. אמר רבי שמעון: מקוצר רוח, שעוד לא יצא היובֵל, הבינה, לתת להם מנוחה וחירות. ורוח האחרון, המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם. וע"כ היה קוצר רוח, הוא רוח האחרון, המלכות, שהייתה קְצָרה ידה מהושיע לישראל.

רוח זה חסדים. ארוך וקצר הם מושגי החוכמה, לכן קוצר רוח אומר מחסור בחסדים היכולים להביא לביטוי את החוכמה, ואז פעולתו היא ללא השפעה, ולא יכלו עדיין להקשיב לאמונה, למשה.

תגיות: רפואה, תיקון הנפש

שיעור שמע:

וָאֵרָא כב-כד

כְּלָל וּפֶרַט

 פְּרָט לֹא יָכוֹל לַעֲמוֹד לְעַצְמוֹ

 כלל הוא בחינת: אמונה, ראש, תפיסת הבורא. והכן כלל יכול לעמוד בפני עצמו בלי תלות נוספת, אך לפרט יש קיום רק במסגרת הכלל, כפי שהבריאה אינה עומדת בלי הבורא, ואין עמידה לגוף בלי ראש.

ובאופן זה, רפואה היא התחברות הפרט לכלל. חולי הוא סופיות, הגימטרייה של אותיות הסופיות מנצפ"ך=פר. ובחיבור הסופיות לאין סוף, לאלופו של עולם, לאות אלף, מקבלים רפא.

לכאורה אם ישנה תפיסה בכלל, אין צורך בפרטים, אך אין הדבר כך, כפי הדוגמא הגשמית שאם יש תפוח שלם שהוא כלל, יש ללעוס ולפרק אותו לפרטים בכדי לחוש בטעם. וכך רעיון חדש יש לנסות להכיל באופן כללי, אך לאחר מכן יש לפרוט אותו לפרטים בכדי להבינו.

כל מצווה שעושה אדם, שייכת היא לאיבר מסוים, או לבחינת יום מסוים בשנה. בקיום מצווה הכוונה היא העיקר, ובכך מתקנים את הלב לאהבת השם. לאחר תיקון הנשמה בא תיקון הגוף, דהיינו לימוד הגוף ליהנות מפעולת המצווה.

האדם מתקן את הנשמה, את תפיסת הבורא שבו שזה הרצון להשפיע, ורק לאחר מכן מתקן את הרצון לקבל.

מצווה ראשונה היא יישום ההבנה שכל פרט כפוף לכלל, ומכאן נגזר שאדם צריך לייחס כל פרט וכל פעולה בהקשרה לבורא יתברך, לֶהשוות צוּרָה בֶּאוֹפֶן קָבוּעַ, דהיינו שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד.

שיעור שמע

וָאֵרָא יט-כא

כְּלָל וּפֶרַט

אֵין חוֹפֶשׁ הָפְּרָט, אֶלָּא בְּיַחַס שֶׁלּוֹ לָכְּלָל.

הראש הוא בחינת הכלל, אותו ניתן להשיג ע"י ביטול הגאווה. הלב, הגוף הוא הפרט אותו ניתן לתפוס בתנאי שהוא כפוף לכלל, ויש להשתלם בשניהם כאשר האמונה הראשונית היא שיש בורא לעולם שהוא הסיבה והוודאי הראשונים. ידיעה זו מחייבת שהפרט כפוף לכלל, ופרט לבד העומד בפני עצמו הוא בחינת מוות.

לאדם שיש פרטים רבים, או ידיעות והרגשות רבות – אך אינו יודע לאיזה כלל לחברם, הפרטים לא יועילו, אלא ההיפך ירחיקו אותו מהשגה.

מכאן החשיבות העצומה בבואנו ללמוד, לנסות קודם להחזיק בהשקפה הכללית, לפני הכניסה לפרטים.

עלול אדם ליפול למחשבה שלעולם לא ייצא מעבדות מצרים, דהיינו מהשעבוד העצמי לאנוכיות והרצון לקבל שלו, ולהרגיש חלילה שלא ניתן להגיע לשלמות. אך כאשר יקבל החלטה אמונית, שכל דבר קשור ומיוחס לכלל, לקב"ה, ימצא כאן כוח ונחמה גדולים, ומנוף לצאת לחירות מהרצון לקבל.

וִידַעְתֶּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,  מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, הוא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.

שיעור שמע:

שאלות לשינון וחזרה זהר וארא יט-כא
1. מדוע עפ"י רבי יהודה הלשון והוצאתי קודמת ללשונות הגאולה האחרים?
2. מה קושייתו של רבי יוסי על רבי יהודה ומה עונה לו רבי יהודה וכיצד זה קשור לעבודת ה'?
3. אם (חסר…) הוא הדבר החשוב לשם מה היה צריך להזכיר את שאר לשונות הגאולה?
4. מהי המצווה הראשונה לכל המצוות?
5. מהיכן אנו למדים שהכלל קודם לפרט ומדוע זה כך מבחינה השקפתית?
6. מדוע כאשר מדובר על עבודת הפרט היא חייבת להיות פרט במסגרת כלל ולא פרט לבד?
7. מה זה שכתוב "יראת ה' ראשית דעת"? משמע שמלכות שהיא פרט היא ראשית הידיעה ולא הכלל.

וָאֵרָא יט-כא

וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי

נב) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, רבי יהודה אמר: מקרא זה הפוך הוא שכתוב: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם מתחילה. ואח"כ, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם. ואח"כ, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם. והרי היה לו לומר מתחילה, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, אח"כ, והוצאתי אתכם. אלא עיקר הכל אמר תחילה, כי רצה הקב"ה לבשר להם מתחילה את היפה מכולם, היציאה ממצרים. אמר תחילה את הכלל ולאחר מכן הפרטים שמגלים אותו.

נג) אמר רבי יוסי: יפה מכולם הוא וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. ואמר להם זה אחר כך. בזמן ההוא לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים שם, שכל הָאֲסוּרִים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם. ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחילה. כאן אומר שסדר הכתוב מלמד על חשיבות הדברים מנקודת מבט העם שסבל בגלות, והכי חשוב היה לו היציאה.

נד) ואם אע"פ שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם. ע"ז כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם. ואם יכול להיות שיֵצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה. וע"ז כתוב, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואם לא יקבלם לעם, ע"ז כתוב, ולקחתי. ואם תאמר, כשיקבלם לעם, לא יביאם לארץ, ע"ז כתוב: והבאתי אתכם אל הארץ.

כְּלָל וּפֶרַט

אֵין חוֹפֶשׁ הָפְּרָט, אֶלָּא בְּיַחַס שֶׁלּוֹ לָכְּלָל.

הראש הוא בחינת הכלל, אותו ניתן להשיג ע"י ביטול הגאווה. הלב, הגוף הוא הפרט אותו ניתן לתפוס בתנאי שהוא כפוף לכלל, ויש להשתלם בשניהם כאשר האמונה הראשונית היא שיש בורא לעולם שהוא הסיבה והוודאי הראשונים. ידיעה זו מחייבת שהפרט כפוף לכלל, ופרט לבד העומד בפני עצמו הוא בחינת מוות.

לאדם שיש פרטים רבים, או ידיעות והרגשות רבות – אך אינו יודע לאיזה כלל לחברם, הפרטים לא יועילו, אלא ההיפך ירחיקו אותו מהשגה.

מכאן החשיבות העצומה בבואנו ללמוד, לנסות קודם להחזיק בהשקפה הכללית, לפני הכניסה לפרטים.

עלול אדם ליפול למחשבה שלעולם לא ייצא מעבדות מצרים, דהיינו מהשעבוד העצמי לאנוכיות והרצון לקבל שלו, ולהרגיש חלילה שלא ניתן להגיע לשלמות. אך כאשר יקבל החלטה אמונית, שכל דבר קשור ומיוחס לכלל, לקב"ה, ימצא כאן כוח ונחמה גדולים, ומנוף לצאת לחירות מהרצון לקבל.

נה) וִידַעְתֶּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,  מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, הוא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.

נו) כלל ופרט, הוא ראש וסוף, דכר ונוקבא, זו"ן, כאחד. כי ז"א נקרא כלל והנוקבא נקראת פרט. נמצא אדם העוסק במצוות בעולם הזה, עוסק בכלל ופרט. שהם ראש וסוף של המצוות. ונמצא האדם בעולם הזה, שהוא כלל ופרט, שצריך להשתלם בשניהם. ותיקון עולם הזה הוא כלל ופרט, שהכלל, ז"א, יהיה מיוחד בפרט, נוקבא. משום זה, תחילת הכל לדעת שיש מושל ודיין בעולם, שהוא אדון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, שזה הוא בדרך כלל.

נז) כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקב"ה. כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב: וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם. ולולא מצווה הזו, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים.

לאחר שידעו מצווה זו בדרך כלל, נעשו להם ניסים וגבורות, שכבר היו בטוחים, שיאמינו בה' על ידיהם. כמ"ש: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

נח) ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצוות שבתורה, שלימד אותם משה, בין אלו שנוהגים בארץ, בין אלו שנוהגים בחוץ לארץ, אז לימד אותם בדרך פרט. כמ"ש: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. היום בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. זהו ידיעה בדרך פרט. במילה, פרָט, כמה סודות וסתרים יש בה. והכתוב, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, עם הכתוב, וִידַעְתֶּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט.

ז"א נקרא כלל, והמלכות נקראת פרט. המוחין המקובלים (נמשכים) מז"א הם אור החסדים. והמקובלים מהמלכות הם אור החכמה. מתחילה צריכים להמשיך מוחין מכל המדרגות דז"א, שהוא כלל. ולבסוף ממשיכים את החכמה מן הנוקבא, שהיא פרט. אמנם פרט, אין הכוונה מן המלכות בלבדה, אלא כלל, פירושו מז"א לבדו, ופרט, פירושו מז"א ומלכות ביחד, כלל ופרט ביחד.

כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, כלומר, שהמשיך לישראל מוחין דז"א בסוד הדעת, שעליו נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, שהוא כלל, לשון עתיד. כי מוחין אלו הולכים ונמשכים תמיד בכל יום, בכל תפילה ובכל מצווה, עד שבאים על שלמותם. ואז לימד אותם משה באורח פרט, וידעת היום וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך, כי ה' הוא האלקים, לשון הווה. היום, שבאתם לשלמותכם ולא מקודם לכן. ולולא מצווה הזו, המוחין מדעת ז"א, שהמשיך אותם לישראל מתחילה, כמ"ש וידעתם כי אני ה' אלקיכם, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות. שהיו אומרים

שמעשה כישוף הוא. אלא ע"י שהשיגו המוחין מדעת דז"א, הכירו בניסים, שמאת ה' הם באים, ובאו על ידיהם לאמונה שלמה, כמ"ש, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

והכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט. כאן נאמר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ושם נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם. כי אין חילוק ביניהם, אלא מה ששָם באה הידיעה מן הכלל, ז"א, וכאן באה הידיעה מן הפרט, המלכות. שם הוא התחלה, וכאן הוא הסוף והשלמות.

נט) כתוב: יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת. והמלכות, פרט, נקראת יראת ה'. ועם זה נאמר בה ראשית. הרי שהפרט הוא ראשית, ולא הכלל? כאן המדובר בדרך פרט עצמו. כלומר, ראשית של הפרט, שצריכים לדעת מתחילה מי הוא יראת ה'. אבל ראשית הכל הוא הכלל ולא הפרט. ואע"פ שיש לאדם לירא ממנו, מטרם שידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב, יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת, שמשמע שצריכים תחילה לדעתו. כי כאן כתוב, ראשית דעת, שפירושו, שתחילה יש לירא מפניו, וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' הוא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט.

תגיות: כלל ופרט, פרט כפוף לכלל

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא טז-יח
1. מדוע אין המוחין נשלמים אלא ע"י הכלי שהיה להם מקודם הכרעת המוחין?
2. מדוע נצרכת השלמת המוחין ע"י הכלי של הדרום מהצפון, והצפון מהדרום ואולם של המזרח לא נצרך לאותה השלמה?
3. כיצד נעשה הזהב, הכסף, הנחושת והברזל?
4. מהם המתכות שנולדו מהעפר ובמה הם שונים מאלו שנולדו מלמעלה דהיינו מאש, רוח ומים שבאו לעפר?
5. על מה הוא עיקר קיום העולם ומדוע?
6. מהי החשיבות הגדולה של החלוקה לי"ב בבחינת י"ב אבנים וי"ב בקר שמתחת לים וי"ב אבני השהם וי"ב שבטים וכו'?
7. כיצד עפ"י רשב"י באות נ' נבדק האדם שאין בו רמיה?
"הסול

וָאֵרָא טז-יח

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

עַל הָאָדָם לָהַפוֹך אֶת לִיבּוֹ לְלֵב זָהָב

לשם כך עליו לשלב בין תכונת העפר שבנפשו, דהיינו הרצון לקבל, עם כוחות השפעה מופשטים הבאים מלמעלה, ובכך למלא תפקידו.

הבסיס הנפשי הוא רצון לקבל, ובמפגש עם כוחות כמו מחשבה, הרגשה, דמיון נוצרת מציאות חדשה, שהם מעין מלאכים – כוחות לפעולה.

המפגש הנפשי בין הרצון לקבל (העפר) לבין הצדדים הנוספים שבאים מלמעלה מוליד בחינת מתכות. מתכת בטִבעָה היא דין המשקף את הקשר בין הכוח השמימי לבין הרצון.

בסיס הברזל הוא מעין דומם, נחושת כבר קל יותר לעבד, מעליה הכסף שבסיסה מים/חסד אשר בעירוב עם העפר – יכול להביא להתחברות, לכיסופים נפשיים לקשר. הזהב הוא היופי הפנימי שבא מהמפגש עם העפר לאש.

מב) כעין זה, עושה הצפון את הזהב. כי מצד תוקף האש, נעשה הזהב. שכתוב, מצפון זהב יֶאֱתֶה. כי האש נאחז בעפר ונעשה זהב. וכתוב, ועפרות זהב לו. וזה שניים כרובים זהב.

כי האש היא דינים דקטנות הבינה. וכשמתחברת האש הזו עם העפר, יורד המסך מבינה בחזרה למקומו, ומתגלה החכמה בעפר, במלכות. והוא הזהב. וכמ"ש מצפון זהב יֶאֱתֶה. כי שם מלובשת האש. וזה שניים כרובים זהב, שנמשכו בהם המוחין דחכמה, הנקרא זהב. אמנם בלי עפר אין זהב, כי אין החכמה מתגלה זולת במלכות. כמ"ש: ועפרות זהב לו.

מג) מים נאחזים בעפר. והקרירות של העפר בלחות של המים עושה כסף, שהוא אור החסדים שבדרום, המושפע ממעלה למטה. וכשמתחבר עם הקר ויבש שבעפר, מתבטל היבש שבעפר, ונעשה לח, כלומר נוזלים ממעלה למטה. ומדרגה זו של העפר, נקרא כסף.

עתה הרי העפר נאחז בב' הצדדים, בזהב ובכסף, וניתן ביניהם. הרוח אוחז במים ואוחז באש, להיותו קו אמצעי, ומוציא את שניהם כאחד, שנקרא עין נחושת קָלָל. ועפר, כשהוא בפני עצמו בקר ויבש שבו, יוצא ממנו ברזל. והסימן שלך אם קהה הברזל. והעפר, המלכות, נקראת יד כהה. כי המלכות היא תפילין של יד.

מד) ועפר הזה נאחז בכולם, באש רוח מים. וכולם עושים בו בדומה להם. שהאש מוציא בו זהב, שהוא דומה לו. והמים הוציאו בו כסף, שהוא דומה לו. בלי עפר אין זהב כסף ונחושת, כי כל אחד ואחד משאיל לחברו משלו, כדי להתקשר זה בזה. והעפר נאחז בכולם, משום ששני הצדדים אש ומים נאחזים בו, שהקר שבו נאחז במים, והיבש שבו נאחז באש. והרוח, ז"א, נקרב אליו, משום שכולל אש ומים, ועושה בו מעשהו. כי גם הרוח כולל אש ומים, שהחום שבו הוא מאש, הלח שבו הוא ממים. הבסיס של הכל הוא העפר, הרצון לקבל.

מה) נמצא, כשעפר התחבר עימהם, עם אש מים רוח, שהוציאו בו זהב וכסף ונחושת, השיג העפר כוח, והעפר עשה והוליד מתכות אחרות, בדומה לזהב כסף ונחושת. כעין הזהב מוליד העפר פסולת הזהב, ירוק כמו זהב ממש. כעין הכסף מוליד עופרת. כעין הנחושת מוליד בדיל. כעין הברזל הוליד ברזל בברזל יחד. שמשמע שיש שני מיני ברזל.

מו) אש רוח מים עפר אחוזים זה בזה, קשורים זה בזה, ואין בהם פירוד. ולפיכך, זהב כסף ונחושת, שיצאו מהם, אין בהם פירוד. אבל עפר, גם כשהוא מוליד אחר כך את פסולת הזהב העופרת הבדיל והברזל, הם אינם מתקשרים זה בזה, כמו זהב כסף נחושת, שיצאו מאש מים ורוח, המחוברים בעפר. אלא כמ"ש, ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים, ובאלו יש פירוד.

מז) כשהעפר הוליד בכוח ג' עליונים, הוציא ארבעה נהרות, ששם נמצאים אבנים יקרות. ובמקום אחד הם, בנהר פישון, שיצא מכוח האש שבעפר. ואֵלו אבני ייקר הן י"ב, והן לד' רוחות העולם, ג' לכל צד, כי כשנכללים זה בזה, יש בהן רק ג' לכל אחד, מאש מים רוח עפר, ולא ד' לכל צד, משום שהעפר אינו מאיר מעצמו, אלא רק מקבל בלבד. והם כנגד י"ב שבטים, שכתוב, והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם. ואלו הם י"ב בָּקָר, העומדים תחת הים שעשה שלמה.

מח) כל ארבע בחינות, אף על פי שמקושרים זה בזה, והם קיומו של העולם, מכל מקום קיום העולם בעיקר הוא הרוח, משום שהכל מתקיים בשבילו. והנפש מתקיימת ברוח, שאם יחסר הרוח ממנה אפילו רגע אחד, אין הנפש יכולה להתקיים. שכתוב: גם בלא דעת נפש לא טוב, שהדעת הוא הקו האמצעי, שנקרא רוח. אדם חייב דעת, שבלעדיה אין לו קיום.

מט) אלו י"ב אבנים, הם י"ב בָקָר שמתחת הים שעשה שלמה. כי הנוקבא נקראת ים, והיא עומדת על י"ב בקר, שהם ארבע בקר הכלולים כל אחד מג', שבעולם הבריאה. ומכונים בקר, להיותם בשליטת השמאל, פני שור. ומשום זה לקחו אותם י"ב הנשיאים, שנאמר, כל הבקר לעולה שנים עשר פרים. סוד החלוקה של י"ב מתארת את גדלות הנקבה, המלכות – גדלות שיכולה להביא את ההשתוקקות לזיווג עם הזכר.

נ) אמר רבי שמעון: כשברא הקב"ה את האדם, כלומר גופו, נברא מעפר בית המקדש שלמטה (ומעורב בבינה), המלכות. מעפר בית המקדש של מעלה, הבינה, ניתנה בו הנשמה. וכמו כשנברא מעפר שלמטה נתחברו בו, בעפר, ג' יסודות העולם, אש רוח מים של מטה, כך כשנברא מעפר של מעלה, נתחברו בו, בעפר הזה, ג' יסודות העולם, אש רוח רוח מים של מעלה. והאדם נשלם בגוף ונשמה.

אדם שזוכה להכליל את בחינת העפר שבו – הרצון לקבל עם השפעה, ממלא הוא את תפקידו, אך אם לוקח את רצונותיו למקום אחר, הוא ברמייה עצמית

נא) משה נשלם יותר מן האבות, משום שדיבר עימו הקב"ה ממדרגה יותר עליונה מכולם, ממדרגת האבות. ומשה היה פנימי של בית המלך, ז"א, הדעת, שהוא פנימיות ז"א על כן כתוב: וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

תגיות: יסודות הנפש,

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר וארא ז-ט
1. מהם הצבעים בחג"ת דז"א שאינם מאירים?
2. באיזה תנאי כן מאירים הצבעים של ז"א במלכות?
3. באיזה תנאי מאירים הצבעים של חג"ת דז"א ללא המלכות?
4. הבדל בין 3 סוגי ראיות של משה רבינו של האבות ושל שאר בני העולם? והסבר ראיות אלו כיצד הם נוגעים לעבודת נפש?
5. מדוע כתוב וארא כאשר מדובר באספקלריא שאינה מאירה ועל שם הויה משתמש במושג ידיעה?
6. כיצד צדיק מדבר ומדוע הביא זאת כאן רבי אבא?

וָאֵרָא ז-ט

צְבָעִים שֶּׁנִרְאִים וצְבָעִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים

הָעוֹסֵק בֶּהָפָצַה מֶקָּיים מִצְווֹת הַשָׁבַת אָבְדָה.

מי שזוכה ומסכים לוותר על גאוותו, ויכול לקלוט משהו מהפירושים של חכמי ישראל, חובה עליו להפיץ לאחרים, כפי שמלמד החכם באדם (משלי ג כז) אַל-תִּמְנַע-טוֹב מִבְּעָלָיו,  בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת.  אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ. הטוב הזה, היא התורה השייכת לכל יהודי, ובעצם העוסק בהפצה מקיים מצוות השבת אבדה ולא מונע את הטוב מבעליו.

כאן מלמד על צורת הראיה של האדם וכיצד יוכל להשיג את האמת דרך היסודות עליהם מושתת העולם, ג' האבות. שורש אברהם שבנפש, צבע לבן עולם חסד יבנה, אדום יצחק, וירוק יעקב.

אין אדם יכול לראות את הכלל, אלא דרך פרטיו. אך בעזרת תכונת משה שבנפש, כוח האמונה והיכול להפשיט את הדברים, ניתן להסתכל פנימה.

אדם רגיל רואה פרטים בחוץ, ומנסה לתרגם אותם למציאות הנמצאת בתוכו. משה זכה לראות ישר לתוך הפנימיות. האבות ראו דרך המלכות, כלומר ראו בחוץ וידעו לתרגם נכון כיצד נראה הפנימי. שאר בני העולם רואים רק בחוץ, ולא ידועים לקשר זאת לנקודה הפנימית, לכן עליהם להאמין לדעת חכמים. כמו כן רבי שמעון זכה לראות פנימה ממש.

המון העם חיים בחושך החיצוני של העולם הזה, וכל מה שיכולים לעשות, זה ללכת אחר פיקח, צדיק שרואה ורועה אותם באמונה למטרה. לכן גאוותן הוא למעשה עיוור, מאחר וחייב כל אחד לוותר על עצמו ולקבל דעת חכמים בכדי להבין משהו. צדיקים שרואים פנימה יכולים לכתוב פירושים לתורה, הם המשכילים שמשכילים כזוהר הרקיע.

כא) יום אחד היה רבי שמעון יושב, ורבי אלעזר ורבי אבא עמו. אמר רבי אלעזר: כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. מהו וארא? ואדבר היה צריך לומר.

כב) יש צבעים הנראים, ויש צבעים שאינם נראים. אלו ואלו הם סוד עליון של האמונה. ובני אדם אינם יודעים אותו ואינם מסתכלים בו. ואלו צבעים הנראים לא זכה בהם אדם, עד שבאו האבות והשיגו אותם. ועל זה כתוב, וארא, שראו אלו צבעים הנראים.

חג"ת דז"א, שהם ג' קווים שלו, יש להם ג' צבעים, לבן אדום ירוק. ואילו חג"ת מכונים גוונים. ומהם נמשכים ג' הקווים למלכות בהארת החכמה, המכונה ראייה. אמנם חג"ת במקומם עצמם הם מכוסים ונעלמים מחכמה, ואינם מאירים אלא באור החסדים. והוא מטעם, כי חפץ חסד הוא, כי להיותו נמשך מבינה, הוא אוהב החסדים יותר מחכמה. ונמצא שרק ג' הגוונים הנמשכים למלכות, המה מאירים בהארת החכמה, המכונה ראייה. וע"כ הם מכונים גוונים הנראים, כלומר, שיש בהם חכמה. אבל ג' הגוונים שבמקומם עצמם בז"א, הם גוונים שלא נראים, שאין בהם חכמה, המכונה ראייה.

ואֵלו הנראים, לא זכה בהם אדם עד שבאו חג"ת דז"א, הנקראים אבות, האירו ג' הצבעים שלהם אל המלכות. ושם במלכות נעשו גוונים המאירים, שבה מתגלים ג' הצבעים בהארת החכמה. אבל בעודם בז"א הם סתומים ואינם נראים, כי החסדים שבו מכוסים מחכמה. אם זוכים להשיג את המלכות, שאליה מאירים הגוונים, אזי הצבעים המכוסים במקומם נראים, וכך הצליחו האבות לראות, מפני שהשיגו חסדים אלו במלכות, דהיינו בלב. רק משה יכול היה להשיגם במקומם מתוך אור ישר, והאבות מתוך היקש, מתוך אור חוזר.

כג) הצבעים שנתגלו הם של אל שדי, המלכות, שהם המראה של צבעים העליונים, שבחג"ת דז"א. ואלו הם צבעים הנראים, שיש בהם חכמה. והצבעים שלמעלה, שבחג"ת דז"א, הם סתומים שאינם נראים, שאין בהם חכמה אלא אור החסדים בלבד. לא עמד איש עליהם, להשיגם שם בז"א, חוץ ממשה. ועל זה כתוב, ושמי הויה לא נודעתי להם (למעלה מחזה), שלא נתגליתי להם בצבעים עליונים, שבחג"ת דז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר, שהאבות לא היו יודעים השם הויה, שהוא חג"ת דז"א, זה אי אפשר כלל, כי האבות הם מרכבה לחג"ת דז"א, אלא היו יודעים מתוך אלו הצבעים שנתגלו במלכות. שהידיעה והשגה שלהם לא הייתה מחג"ת הסתומים שבז"א, אלא רק אחר שנמשכו המראות דחג"ת אל המלכות. ושם, במלכות הייתה ידיעתם והשגתם. כי שם הם מתגלים בהארת החכמה. אבל במקומם עצמם הרי הם סתומים מחכמה.

כד) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (חוכמה דצמצום ב' – אלו נשמות הצדיקים מזו"ן דאצילות). המשכילים, זה אותו חכם שיסתכל מעצמו בדברים עליונים, שאין בני אדם יכולים לדבר בהם בפה מרוב גובהם. והם הנקראים משכילים. הרקיע, זהו רקיע של משה, העומד באמצע, כלומר ז"א, שהוא קו אמצעי, הכולל גם את שני הקווים, ימין ושמאל. וזוהר זה שלו, הוא סתום ואינו מגולה בחכמה, שנקראת זוהר. אבל האור שלו גדול מהצבע שלו, הכולל כל ג' הצבעים, עומד ומאיר על הרקיע, שאינו מאיר, המלכות. שהצבעים נראים בו, כי מאיר בחכמה, הנקראת ראייה. ואלו הצבעים, אע"פ שנראים בו, אינם מאירים כזוהר של אותם שהם בצבעים סתומים, צבעים דז"א, הנקרא רקיע המאיר.

כה) ארבעה אורות הם. שלושה מהם, חג"ת, סתומים. ואחד, המלכות, נגלה. ואלו הם:

א. אור המאיר, חסד וקו ימין.

ב. אור המזהיר, גבורה וקו שמאל, מאיר כזוהר השמים לטוהר. וע"כ נקרא מזהיר, מפני ששורש החכמה הוא מקו שמאל, המקבל משמאל דבינה, והארת החכמה מכונה זוהר.

ג. אור ארגמן, ת"ת וקו אמצעי, הלוקח כל האורות, שקו אמצעי כולל הימין והשמאל.

ד. האור שאינו מאיר, המלכות, מסתכל אל אלו ג' אורות ולוקח אותם.

ואלו האורות נראים בו, כמו העששית, שהוא לוח מתכת המבריקה, שעומדת כנגד השמש, והשמש נראה בה. כן נראים במלכות ג' אורות דז"א, הנקרא שמש. ומבחינה זו נקראת המלכות עששית, המקבלת משמש והשמש נראה בה.

כו) ואלו ג' אורות הם סתומים במקומם בז"א, ועומדים על אור זה הרביעי שנתגלה, שהוא המלכות. שג' האורות נמשכים לאור הד', ששם מתגלים ג' האורות, ומאירים בחכמה. וסוד הזה הוא העין.

בעין יש ג' צבעים, לבן אדום ירוק, שנתגלו בהארת חכמה ורשומים בו, באור הד' שבו, שהוא השחור שבעין. וכולם אינם מזהירים, משום שעומדים באור שאינו מאיר. כי עיקרם הוא השחור שבעין, שהוא המלכות. והוא מראָה שאינה מאירה.

אישון העין מגלה מבחוץ את מה שישנו פנימה.

ואלו ג' הצבעים שבעין, הם כמו אלו ג' צבעים

דז"א, הסתומים העומדים עליהם. שהם בחינת ג' קווים דז"א, אלא שמאירים ומתגלים במקום המלכות. ואלו הם שניראו אל האבות, כדי לדעת ולהשיג אלו ג' הסתומים שבז"א, המתגלים מתוך אלו שאינם מאירים, כלומר הג' שבמלכות. ואלו המִזְדַהרים והם סתומים, שהם הג' שבמקום ז"א, נתגלו למשה ברקיע שלו. ואלו עומדים ומשפיעים על אלו ג' צבעים הנראים בעין. על אלו הניראים אל האבות.

כז) והרוצה לראות ג' הסתומים שבז"א, אומרים לו, סתום עיניך, שלא ימשיך חכמה, המכונה עיניים, ותסבב את גלגלך שבעין, על ג' מקומות חולם שורוק חיריק, הממשיכים ג' קווים חג"ת. ובזה יתגלו אלו ג' גוונים דז"א, המאירים בחסדים, שמזדהרים מזוהר קו שמאל. אבל הם סתומים ומכוסים, משום שלא ניתן רשות לראות אלא בעיניים סתומות, כי הם ג' צבעים הסתומים העליונים שבז"א, העומדים ומשפיעים לאלו ג' צבעים הניראים במלכות, שאינם מאירים.

כח) משה זכה במראה המאירה, שהם ג' קווים דז"א, העומדת ומאירה על מראה שאינה מאירה. שאר בני העולם זכו במראה שאינה מאירה, המלכות. והאבות היו רואים, מתוך אלו ג' צבעים המתגלים במלכות, את אלו ג' הצבעים הסתומים העומדים עליהם, ומאירים להם, שהם ג' קווים דז"א, ג' הניראים במלכות, אינם מאירים. ונמצא שגם האבות השיגו את החג"ת דז"א. אבל לא ממקומם בז"א, כמו משה, אלא מתוך חג"ת המקובלים במלכות וניראים שם. וע"כ כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, באלו ג' צבעים הנראים במלכות, הנקראת אל שדי.

כט) ושמי הויה לא נודעתי להם. אלו הם צבעים העליונים הסתומים והמאירים, שהם חג"ת דז"א, הנקרא הויה, שזכה בהם משה להסתכל בהם. וזהו, שהעין היא פעם סתומה ופעם פתוחה ומגולה. אם היא סתומה, היא רואה מראָה המאירה, שהוא חג"ת דז"א. ואם נתגלתה, רואה המראה שאינה מאירה, שהיא המלכות.

וע"כ כתוב, וארא, שהיא בַמראָה שאינה מאירה, בניגלה, שג' הצבעים נראים בה, ובה כתוב ראייה. אבל במראה המאירה, ז"א, שהוא סתום, שאין בו ראייה, כתוב בו ידיעה, שכתוב, ושמי הויה לא נודעתי. ולא כתוב, לא נראיתי. כי אין ראייה אלא במלכות.

ל) רבי אבא פתח: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. ואמרתם כה לחי, כן ראוי להיות עושר וכבוד לאיש חי, לאיש צדיק. וכי דוד לא היה יודע את נָבָל, שהוא רשע, שהוא אמר בשבילו, לומר לו, כה לחי? אלא אותו יום, יום טוב של ראש השנה היה, והקב"ה יושב בדין על העולם. ובשביל הקב"ה אמר, ואמרתם כה לחי, כדי לקשר כה, המלכות, לחי, היסוד דז"א, שכל החיים תלויים בו. ואתה שלום, ואתה, כדי לקשר קשר האמונה, המלכות, הנקראת אתה, בז"א, שנקרא ו', ע"כ כתוב ואתה עם ו'. כה היא המלכות, לחי הוא הקב"ה, יסוד דז"א, כלומר דוד דיבר אל השם.

לא) מכאן לומד שלאדם רשע אסור להקדים שלום. ואם הוא מוכרח להקדים לו שלום, יקדים לו שלום כמו דוד שברך את הקב"ה, והיה נראה שבשביל נָבָל אמר. ואם תאמר שרמאות הייתה, אינו כן. כי כל מי שמעלֶה דבריו אל הקב"ה, ונראה שבשביל האדם אמר, אינו רמאות. משום שכך דרכם של צדיקים, שמדברים לאדם, כפי הנדמה, אבל הם מעלים דבריהם אל הקב"ה. כדי לקיים הכתוב, שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ומי שמקדים שלום אל צדיק, הוא שווה, כמו שמקדים שלום אל הקב"ה.

תגיות: ראיית כלל דרך הפרטים, להקדים שלום.

וָ

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון בזהר וארא עה-עו
1. מהי תכונת הרוח ובאיזה צד הוא עומד?
2. מה תכונת העפר ובאיזה צד הוא עומד?
3. מה מיוחד בצד הרוח שהוא המזרח? ומדוע המזרח הוא חם ולח?
4. הסבר מדוע עפר הוא קר ויבש?
5. אילו ג' מיני כינויים יש אל ה-ד' בחינות?
6. אילו ב' דינים יש ואילו ב' בחינות בדרך השפעה? כיצד הם משתלבים זב"ז שיוצאים מהם ד' זוגות?
7. כיצד מנצח הדרום את הצפון ומה התוצאה מכך?
8. מדוע נעשה ההפך בין המוחין והכלים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וָאֵרָא יג-טו

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

עָשִׂיָיתּ חִיבּוֹרִים, הוּא כֹּחַ הַבְּרִיאָה שׁבָּאדַם.

גוף האדם בנוי מארבע יסודות, ובהתאם ארבע תכונות נפשיות. הניגוד בין התכונות מחייב לזווגם ולחברם כראוי. צד הבורא שבאדם מסוגל לשאת הפכים ולהביא לשילובם.

בניגוד לטבע הרגיל של פרטיות ונפרדות איתו נולד האדם, עליו לבנות את רצונותיו ולתקנם ע"י מיזוג נכון של מידותיו. עיקר התיקון הוא הכללת הרצון לקבל משמאל, בחסד והשפעת הימין, מבלי לבטל את השמאל. שלמות וניצחון איננה תבוסת אחד הצדדים, אלא שילובם הנכון, דהיינו שלום המקיים גם שֹכֶל וגם רגש ומביא להארת שניהם. התוצאה היא קניית טבע חדש.

קו אמצעי הוא המזרח, היודע לחבר את התכונות המשותפות הטובות לימין ושמאל. המים והאש יכולים להתנגד זה לזה, ובמקום לקחת מהאש את הצד השורף, לוקח קו אמצעי תכונת "חם" בלי היובש, ומהמים במקום את תכונת הקרירות שבהם, לוקח את תכונת "לח" וכך יכול למזגם. אומר הזוהר אדם שחולם על סיר מים על האש – סימן הוא לשלום, מפני שהסיר מחבר מים ואש. וכך למעשה האדם במצב של חיכוך פנימי, בין שמאל לימין, בין דין לחסד, בין רצון לקבל לרצון להשפיע, ועליו להביא את כל תכונותיו לשלום בקו אמצעי.

בניגוד למחשבה הרווחת, הבנה שכלית בלבד, אך אינה מועילה ללא התפשטות ללב.

תגיות: נשיאת הפכים, תיקון המידות, תכונות הנפש

הרוח העומד בצד מזרח. המזרח חם ולח. וכן הרוח הוא חם ולח. ומשום זה הוא אוחז בב' הצדדים, כי האש הוא חם ויבש, והמים קרים ולחים. נמצא הרוח, שהוא חם ולח, שהצד החם שבו אוחז באש, והצד הקר שבו אוחז במים. וע"כ עשה שלום ביניהם וביטל את המחלוקת של אש ומים.

מ) עפר הוא קר ויבש, וע"כ מקבל עליו את כולם, את האש והמים והרוח. וכולם עושים בו את עבודתם ומקבל מכולם, כדי להוציא בכוחם מזונות לעולם. כי העפר נאחז במערב, שהוא קר ויבש. קר שבעפר נאחז בצפון, הקר והלח, כי הקר נאחז בקר, וע"כ הצפון נאחז מצד זה במערב. הדרום שהוא חם ויבש, נאחז היבש שלו ביבש שבמערב שבצד האחר שבמערב. ונאחז המערב בב' הצדדים.

מא) וכן נאחז הדרום במזרח, כי החום שבדרום נאחז בחום שבמזרח. וכן נאחז המזרח בצפון, כי הלח שלו נאחז בלח שבצפון. עתה נמצא:

דרומית מזרחית, שקשורים זה בזה על ידי החום שבשניהם.

מזרחית צפונית, ע"י הלח שבשניהם. צפונית מערבית, הקר שבשניהם.

מערבית דרומית, ע"י היובש שבשניהם. וכולם כלולים זה בזה, שמשתלשלים אחד בחברו הנה מובאים כאן ג' מיני כינויים אל ד' הבחינות חו"ג תו"מ, שהם ג' קווים, הנמשכים מג' נקודות חולם שורוק חיריק, ומלכות המקבלת אותם:

א. דרום, צפון, מזרח, ומערב,

ב. אש, מים, רוח, ועפר,

ג. חם ויבש, קר ולח, חם ולח, קר ויבש. וצריכים להבין פירושם וההפרש שביניהם.

הדרום נחשב לחסד, מים. והצפון לגבורה, אש. והמזרח לת"ת, רוח. והמערב לעפר, מלכות. אש הוא גבורה ודינים. מים הוא חסד. רוח ממוזג מחסד ודין. עפר מלכות. ומוסיף, שבכל אחת מאש רוח מים עפר יש שתי בחינות:

האחת, תורה על מידת הדין שבה,

השנייה, תורה על דרך השפעה שלה.

ונודע, שיש ב' בחינות דינים:

א. דינין דנוקבא, הבאים מחמת המסך שבמלכות, המכונים חום.

ב. דינין דדכורא, הבאים מחמת המשכת הארת החכמה משמאל ממעלה למטה, שמקפיאים האורות ואינם נמשכים למטה, המכונים קר, כמ"ש, מבטן מ"י יצא הקרח. וכן ב' בחי' בדרך ההשפעה:

א. ממטה למעלה, שהוא בחי' שפע של ו"ק חסר ג"ר, ונקרא יבש, שאינו נמשך למטה.

ב. מלמעלה למטה, שהוא בחי' שפע של ג"ר, הנקרא לח, נוזלים הנמשכים ממעלה למטה.

כי האש, בה תוקף החום, דינים דנוקבא הבאים מחמת המסך. ויובש שלו תקיף, שהשפע שבו, שהולך ממטה למעלה ואינו נשפע למטה, וכמו יבש הוא כלפי מטה. והמים הם קר ולח. כי הדינים שבהם אינם אלא דינים דדכורא, המכונים קרח וקיפאון. אבל כשמתוקנים הם מאירים מלמעלה למטה כמו נוזלים. וזה נקרא לח. והרוח חם ולח, כי יש בו דינים דנוקבא, המכונים חום, ומכל מקום, השפע שלו הוא בחינת ג"ר, ונשפע ממעלה למטה, המכונה לח, כלומר נוזלים. והעפר קר ויבש, שיש בו דינין דדכורא, המכונה קר. ואינו מאיר אלא ממטה למעלה, ואינו נוזל כלום למטה, המכונה יבש, שהוא הארת ו"ק. הרי שמבאר מבחינת הדין ומבחינת השפע, שבד' בחינות אש מים רוח ועפר.

מי גרם להתחלקות הדינים והשפע בין ארבע הבחינות בשיעורים הללו? ד' הבחינות, דרום צפון מזרח מערב, או הפנימיות שלהם, אש מים רוח ועפר, נמשכות מג' הנקודות: חולם שורוק חיריק ומלכות המקבלתם. וד' הבחינות היוצאות בבינה, שכל מוחין דזו"ן דאצילות ובי"ע יוצאים משם. תחילה צריכים להמתיק המלכות בבינה, ומעלים המלכות למקום בינה, ואז יוצאים שם הו"ק, קטנות. כי אז נבקעת המדרגה לב' חצאים, אשר כתר וחכמה נשאר במדרגה, והמלכות שעלתה תחתיהם מסיימת את המדרגה, ובינה וזו"ן של המדרגה נופלים לחוץ המדרגה, למדרגה שמתחתיה.

וזה החולם, כלים דפנים, צד ימין, שיש לה ב' כלים כתר וחכמה וב' אורות רוח ונפש, וחסרה ג"ר, מחמת החיסרון של ג' כלים בינה וזו"ן, שנפלו מן המדרגה. ובעת ההיא היא נבחנת לאש, שהיא חם, כלומר דינים דנוקבא, הנמשכים מן המסך דמלכות שבקע המדרגה. וגם נבחנת ליבש, כלומר שהאורות נמשכים בה ממטה למעלה, שכלפי מטה נחשבת ליבש. ונתבאר למה האש, הנמשך מחולם, הוא חם ויבש ודרום.

ועתה נבאר נקודת השורוק. ע"י מ"ן נמשכת הארת ע"ב ס"ג דא"ק, שבהם שולטת המלכות דצ"א, העומדת במקומה אחר סיום ז"א. והארה זו מורידה גם המלכות המסיימת, שעלתה למקום בינה, ומחזירתה למלכות. ואז אותם בינה וזו"ן, שנפלו מן המדרגה מחמת עלייתה, חוזרים להמדרגה כמקודם. וכיוון שכבר נמצאו ה' כלים כח"ב זו"ן במדרגה, מתלבשים בהם ה' אורות נרנח"י, וחוזרת המדרגה לבחי' ג"ר.

אמנם נקודת החולם נשארה כמו שהייתה לפני ירידת המלכות למקומה, ולא נשתנתה מחמת המשכת הג"ר. וכל המשכה חדשה הזו, קבלו הבינה וזו"ן, שחזרו אל המדרגה אחר נפילתם. אלא שנעשו לב' קווים בתוך המדרגה. כי נקודת החולם, שבה כתר וחכמה, נעשתה לקו ימין. ונקודת השורוק, שבה בינה וזו"ן, שחזרו לבחינת ג"ר, ע"י ירידת המלכות למקומה, נעשתה לקו שמאל.

בנקודת השורוק יש שני המשכות:

א. שמשמש להגדיל את החסדים, שמקבל מן החולם. ואז יש שלום גדול ביניהם.

ב. שממשיך אור החכמה ממעלה למטה, אז נעשה מחלוקת ביניהם. כי נקודת השורוק רוצה לבטל את נקודת החולם. וכן להיפך, נקודת החולם רוצה אז לבטל את נקודת השורק. ואז ניקפאים האורות שבשורוק.

ואלו ב' מיני המשכות שבנקודת השורוק, הן במדרגות אברהם, הקריבה למצרים והירידה למצרים.

וצפון, נקודת השורוק, הוא מים שטיבעם קר ולח. נאמר על ההמשכה דמין הא', שאז הוא לח, שנמשך ממעלה למטה כמו נוזלים. ואז הוא קר, שורש לדינים דדכורא, שאם ימשיך ההמשכה של מין הב', תתגבר קרירות ויקפאו המים. אבל כל עוד שהוא בהמשכה של מין הא', אינם נקפאים אלא נוזלים. והם רק קרים, שהוא שורש לקיפאון. והנה נתבאר למה המים הנמשכים מנקודת השורוק הם קר ולח.

ולמה שינה כאן הזוהר משאר המקומות, שדרום אש וצפון מים? מפני שהדרום נמשך מחולם, אש, כלומר חם ויבש. והצפון נמשך משורוק, מים, קר ולח. והכתוב, שדרום חסד, מים, וצפון דין, אש, יתבאר לפנינו.

השורוק, אחר שהשלימה ההמשכה של מין הא', ממשיכה ההמשכה של מין הב', המביאה אותה למחלוקת עם החולם, שאז נקפאים בה האורות, ונסתמת. ואז ז"א עולה למ"ן לבינה, שיש בו מסך דבחי"א, המכונה מסך דחיריק. אשר מסך זה ממעט את נקודת השורוק מג"ר לו"ק, שעי"ז נכנע נקודת השורוק, תחת נקודת החולם, ונעשה שלום ביניהם, שמקיים הארת שניהם, אלא שהימין, דרום, יאיר ממעלה למטה, והשמאל, צפון, יאיר ממטה למעלה בלבד.

ונמצא שנתחלפו המוחין. כי המים שהיו בצפון קר ולח, באו עתה לדרום, שמושפעים שם מלמעלה למטה. והאש שהייתה בדרום, באה לצפון, משום המסך דחיריק, שמיעט אותו מג"ר לו"ק, ויש בו דינים דמסך, ואין המוחין שבו נוזלים ממעלה למטה. וע"כ הוא חם, מחמת הדינים דנוקבא שבמסך דחיריק. והוא יבש, שאינו משפיע עוד מלמעלה למטה, אלא ממטה למעלה בלבד. הרי שמחמת הכרעת קו האמצעי, נתחלפו המוחין. האש, שהייתה בדרום, באה לצפון. והמים, שהיו בצפון, באו לדרום.

ההתחלפות הזה היא רק בפנימיות, במוחין, שנקראים אש ומים. אמנם החיצוניות, שהם הכלים, הנקראים דרום צפון, אינם משתנים כלום, ונשארים כמו שהיו ממקום יציאתם, מטרם הכרעת קו אמצעי, שהדרום היה ונשאר חם ויבש, והצפון היה ונשאר קר ולח. ומחמת זה נעשה הופכיות בין המוחין והכלים. כי הכלי של הימין, דרום, תמיד חם ויבש. משא"כ המוחין שבו, שלאחר הכרעת הקו האמצעי, הם קר ולח. והכלי של השמאל, צפון, תמיד קר ולח. אבל המוחין שבו, לאחר הכרעת קו ימין, הם חם ויבש.

לאחר הכרעת קו האמצעי, שכבר נתחלפו המוחין, אש הוא בשמאל לצד צפון. כי לאחר הכרעת קו האמצעי, האש, בה תוקף החום, דינים דנוקבא שנקראים חום. והיובש שלו תקיף, שאינו משפיע כלום למטה אלא ממטה למעלה בלבד. והיפוכו הוא הצפון, כי הכלי שנקרא צפון אינו משתנה כלום מחמת ההכרעה דקו אמצעי, ונשאר קר ולח כמקודם, ונמצא שהוא בהיפוך מן המוחין המלובשים בו, כי המוחין נשתנו מחמת הכרעת קו אמצעי שהמים באו בדרום והאש בצפון, שהוא חם ויבש. אבל הצפון שהוא הכלי, עודו נשאר בבחינת מים כמקודם ההכרעה, שהם קר ולח. הרי שהצפון הוא בהיפוך מהמוחין המלובשים בו, שהם האש. מים לימין והוא לצד דרום, שהכלי הוא חם ויבש, והמוחין הם מים, שהם קר ולח.

והם ג"כ הפוכים זה לזה. הצפון, קר ולח, נתלבש בו אש, חם ויבש. וכן לצד דרום. דרום הוא חם ויבש, כי הכלי אינו משתנה, נתלבשו בו מים, קרים ולחים. שבאו מצפון לדרום מסיבת התהפכותם המוחין נשלמים רק ע"י הכלי, שהיה להם מקודם הכרעת קו האמצעי. ושהמים מדרום חוזרים לצפון, הוא משום שהכלי, הדרום, אינו יכול להשלים הג"ר שבמוחין של המים, עד שבאים בחזרה אל הכלי שלהם, הצפון. ומצפון נמשכים מים כי בצפון מקבלים שלמותם.

וכן במוחין של האש שבכלי דצפון. האש יוצאת מצפון ובאה בתוקפו של הדרום, כדי להשתלם שם, כי הדינים דנוקבא אין להם גילוי בכלי של הדרום, משום שהמסך נמצא שם למטה מהכלים של כתר וחכמה, הכלים של הימין ודרום. ואין עוביות המסך יכול לפגום משהו למעלה ממקומו. ויצא תוקף החום לעולם מן הדרום, שבהיותם באים מדרום, אין בהם שום פגם, כי הקב"ה, קו אמצעי, שעה שישאילו זה מזה, ששואל משלמות הדרום ונותן לצפון, ושואל משלמות של צפון ונותן לדרום.

אכן, רוח ומזרח וכן עפר ומערב, אין שום הפכיות בהם בין אור לכלי, משום שבאים שניהם אחר הכרעת קו אמצעי. וע"כ אין התהפכות המוחין נוהג בהם, ואין סיבה שתהיה הישתנות בין אור לכלי. ולפיכך, רוח ומזרח שניהם חם ולח, כי להיותו קו אמצעי, הוא נושא למסך דחיריק, שבו דינין דנוקבא הנקראים חם. ויש בו הארת ג"ר, שמושפעים ממעלה למטה, הנקרא לח, משום שהשלים הג"ר בימין ושמאל דבינה, ששלושה יוצאים מאחד, ואחד זוכה בשלושה.

ועפר ומערב, שניהם הם קר ויבש. משום שמלכות, הנקראת עפר ומערב, נבנית מקו שמאל דבינה, מבחינת הכלי שבו, הנקרא צפון, קר. ומשום שהיא נקבה, שיש בה דינים דנוקבא, היא צריכה לקבל מיתוק מהכלי

שבימין דבינה, הנקרא דרום, יבש. וכאן בעפר ומערב אין הפרש בין מוחין לכלי, כי שניהם מקבלים מדרום וצפון, שהם כלים.

והוא מטעם, שהמלכות היא רק כלי, והאור שבה אינו של עצמה אלא מז"א. אבל ברוח ומזרח יש הפרש בין מוחין לכלי, כי המוחין שבו, הנקרא רוח, מקבל מימין ושמאל, הנקראים אש ומים, שהם מוחין. והכלי שבו, הנקרא מזרח, מקבל מימין ושמאל של הכלים, הנקראים צפון ודרום, שהם כלים.

שיעור שמע:

וָאֵרָא יג-טו

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

עָשִׂיָיתּ חִיבּוֹרִים, הוּא כֹּחַ הַבְּרִיאָה שׁבָּאדַם.

גוף האדם בנוי מארבע יסודות, ובהתאם ארבע תכונות נפשיות. הניגוד בין התכונות מחייב לזווגם ולחברם כראוי. צד הבורא שבאדם מסוגל לשאת הפכים ולהביא לשילובם.

בניגוד לטבע הרגיל של פרטיות ונפרדות איתו נולד האדם, עליו לבנות את רצונותיו ולתקנם ע"י מיזוג נכון של מידותיו. עיקר התיקון הוא הכללת הרצון לקבל משמאל, בחסד והשפעת הימין, מבלי לבטל את השמאל. שלמות וניצחון איננה תבוסת אחד הצדדים, אלא שילובם הנכון, דהיינו שלום המקיים גם שֹכֶל וגם רגש ומביא להארת שניהם. התוצאה היא קניית טבע חדש.

קו אמצעי הוא המזרח, היודע לחבר את התכונות המשותפות הטובות לימין ושמאל. המים והאש יכולים להתנגד זה לזה, ובמקום לקחת מהאש את הצד השורף, לוקח קו אמצעי תכונת "חם" בלי היובש, ומהמים במקום את תכונת הקרירות שבהם, לוקח את תכונת "לח" וכך יכול למזגם. אומר הזוהר אדם שחולם על סיר מים על האש – סימן הוא לשלום, מפני שהסיר מחבר מים ואש. וכך למעשה האדם במצב של חיכוך פנימי, בין שמאל לימין, בין דין לחסד, בין רצון לקבל לרצון להשפיע, ועליו להביא את כל תכונותיו לשלום בקו אמצעי.

בניגוד למחשבה הרווחת, הבנה שכלית בלבד, אך אינה מועילה ללא התפשטות ללב.

תגיות: נשיאת הפכים, תיקון המידות, תכונות הנפש

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון וארא י-יב
1. על מה נמצא האדם בעולם?
2. מה ההבדל בין עפר בית המקדש לעפר סתם?
3. מי הם ד' רוחות העולם? מי הם ד' היסודות ומה נובע מהם ומהזיווג שלהם?
4. אם הדרום הוא מים והצפון הוא אש ויובש מדוע ישנם מים בצפון הארץ וחום בדרום הארץ? שלכאורה היה צריך להיות הפוך? כיצד אנו רואים זה בזיווג דהכאה?
5. כיצד המזרח מחבר בין צפון לדרום?
6. העפר שעליו עומדים המים הרוח והאש מאפשרים לה לקבל מכולם כיצד זה מתקיים והרי המלכות מצומצמת?

וָאֵרָא י-יב

אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.

תַּפְקִיד הָאָדָם לְחָבֵר שָׁמַיִם וְאֶרֶץ.

העולם נברא בכדי להתאחד, והאדם הוא עולם קטן, וזהו בדיוק תפקידו.

לכן צריך אדם בכל נקודה חיצונית שפוגש, לחפש את הצד המחבר, ולכפות את מידותיו בהתאם, דהיינו כאשר הוא פוגש את צד הצפון שבנפשו – כוח ההשתוקקות ורצון לקבל – דווקא כאן עליו לפעול כמו מים, חסד, התמזגות. ובכל מידה חריגה שיש בו, עליו להביאה לקו האמצעי לפי הוראות התורה, דהיינו להפך את טבעו ולרכוש: טבע שני = גימטרייה אמת.

כאשר מנסה האדם לבטא את פרטיותו, הוא נפרד, וכאשר בא הוא לכלל, לשיתוף – יכול להתכלל, כפי שזכר צריך להתכלל עם נקבה בכדי להגיע לשלמות. לכן בחוק ההתכללות אפשר להרוויח את התכונה שלא נמצאת אצלך, וכן הבריאה יכולה להתכלל עם הבורא ולהרוויח השפעה. השמאל שבנפש שבטבעו הוא רצון לקבל ממעלה למטה, מתקן עצמו ופועל ממטה למעלה, דהיינו בהשפעה, זוכה לקשר עם נותן החיים.

אדם ראשון נברא מעפר בית המקדש. סתם עפר הוא בחינת הרצון לקבל, אך עפר בית המקדש ייחודי בכך שהתכלל בבינה, בכוח התיקון, וממנו יצר את האדם בצלם של פוטנציאל להיות משפיע. על הבינה מושתת העולם, שהיא נקודת החיבור מעל החומר. כל ארבעת היסודות של אש רוח מים ועפר (ארמ"ע ) הם חומרי גלם לעבודת הנפש של האדם, וכל תפקידו הוא שילוב המלכות עם בינה, לב עם מוח, רצון לקבל עם השפעה.

לב) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. רבי חזקיה פתח: אַשְׁרֵי אָדָם  לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. כמה הם האנשים אטומים, שאינם יודעים ואינם מסתכלים על מה הם נמצאים בעולם (במקום הנפרדות). שהרי הקב"ה כשברא את העולם עשה את האדם בצלמו, והתקין אותו בתיקוניו, כדי שיעסוק בתורה וילך בדרכיו. אמנם טבוע באדם הרצון להנאה, אך לא הוא קובע מהי המטרה ולאיזו תכלית הגיע לעולם, הבורא קובע. לימוד התורה הוא המחבר ומביא לאחדות.

לג) כי כשנברא אדם הראשון, הוא נתתקן מעפר בית המקדש שלמטה, המלכות שנקראת עפר, אבל ממלכות הממותקת בבינה, שנקראת עפר בית המקדש שלמטה. וארבע רוחות העולם, חו"ג תו"מ, התחברו במקום ההוא, שנקרא בית המקדש, במלכות הממותקת בבינה. ואֵלו ארבע רוחות העולם התחברו בארבע צדדים, שהם יסודות העולם, אש רוח מים ועפר, פנימיות חו"ג תו"מ. והתחברו ד' רוחות העולם בד' יסודות העולם ותיקן הקב"ה מהם גוף (רצון) אחד בתיקון העליון, שהוא בינה, שהמלכות שבו הייתה ממותקת בבינה. ונמצא, שגוף הזה התחבר משני עולמות מעולם הזה התחתון, מלכות, ומעולם העליון, בינה, והוא עניין ב' נקודות שנתחברו יחד.

לד) אמר רבי שמעון: ארבע הראשונות, שהם ד' רוחות העולם, הן האמונה, הנוקבא שנתקנה בהן, הן האבות של כל העולמות. כי כל העולמות: בינה, ז"א ומלכות שבאצילות וג' עולמות בי"ע נתקנו מחו"ג תו"מ אלו, שהם ג' קווים והמלכות המקבלת מהם. והם המרכבה העליונה הקדושה, כלומר הבינה שהיא מרכבה אל החכמה. וד' היסודות אש רוח מים עפר הם הסוד העליון שבד' רוחות העולם, הם הפנימיות שבחו"ג תו"מ. ומאלו ד' יסודות ארמ"ע, יוצאים זהב וכסף נחושת וברזל. מזיווג ז"א ומלכות בשליטת האש מקו שמאל יוצא הזהב. ומזווג ז"א ומלכות בשליטת המים מקו ימין יוצא הכסף. ומשליטת קו האמצעי יוצאת הנחושת. ומן המלכות כשהיא בלי זיווג עם ז"א יוצא הברזל. ומתחת אלו הד' יש מתכות אחרות הדומות להן. כי ממתכת הזהב נולד פסולת ירוקה וממתכת הכסף עופרת.

לה) ארמ"ע אלו הם ראשונים ושורשים של מעלה ומטה. ותחתונים ועליונים עומדים עליהם. כי הם ג' הנקודות, חולם שורוק חיריק עם המלכות המקבלתם. הרי שד' יסודות ארמ"ע הם שורשים לכל.

ואלו ד' יסודות ארמ"ע, הם ד' לארבע רוחות העולם ביחס חיצוניות ופנימיות. וע"כ הם עומדים באלו הארבע: צפון דרום מזרח מערב. שאלו הם ארבע רוחות העולם וד' יסודות ארמ"ע עומדים בהן: האש עומדת בצד צפון, שהוא השורוק, שמאל, הגבורה. רוח לצד מזרח, חיריק, קו אמצעי, ת"ת. המים, לצד דרום, חולם, ימין, חסד. העפר, לצד מערב, שהוא מלכות המקבלת לתוכה אש רוח ומים. ואלו הארבעה יסודות ארמ"ע קשורים בארבע הרוחות צפון דרום מזרח מערב. וכולם אחד. אלא שמלובשים זה בזה על דרך חיצוניות ופנימיות. ואלו ארמ"ע עושים ארבע מתכות ע"י זיווג עם המלכות, שהם זהב כסף נחושת ברזל. וביחד הם י"ב בחינות, וכולם אחד, ג' קווים ומלכות המקבלתם. והם ג"פ ד', כי שמונה ראשונים הם פנימיות וחיצוניות, וד' מתכות הם תולדות, הנולדות מהם.

לו) האש הוא בקו שמאל, צפון, גבורה. כי האש, בה תוקף החום והיובש. והיפוכו הוא הצפון, קר ולח. ונמזג אחד באחד, והם אחד. המים הם בקו ימין, דרום, חסד, חם ויבש. והקב"ה, כדי לחברם יחד, עשה מזג של זה כמזג של זה. למעשה יוצא שכל אחד מביע את הבחינה שכנגדו. לכן אם הצפון שהוא אש, מתכלל עם המים, הוא מתוקן. לכן בדרום יש יובש למרות שהוא חסד, מפני שהוא מתכלל עם אש הצפון.

לז) הצפון, שהוא קר ולח, ניתן בו האש, שהוא חם ויבש. וכן החליף אותם לצד דרום, הדרום, שהוא חם ויבש, ניתנו בו המים, שהם קרים ולחים. ועתה מבאר ענין המיזוג שמיזגם יחד. והקב"ה מיזג אותם כאחד, כי יוצאים מים מדרום ובאים בתוך הצפון, ונמשכים המים מצפון. וכן האש יוצאת מצפון ובאה בתוקפו של הדרום, ויצא תוקף החום לעולם מן הדרום. הרי שהצפון מוציא המים, השייכים לדרום. והדרום מוציא החום, השייך לצפון. משום שהקב"ה עשה, שישאילו זה מזה, וכל אחד ואחד השאיל לחבירו משלו כראוי לו. כעין זה, רוח ומזרח, שהם חם ולח, יש בהם ב' הפכים, כי החום נמשך מן האש שבצפון, והלח נמשך מן המים שבדרום. כדי שישאיל כל אחד לחבירו, ויכללו זה בזה להתחבר יחד.

לח) עתה מבאר ההפכיות שיש ברוח ומזרח. האש מדרום והמים מצפון. והם במחלוקת: שהאש רוצה לבער המים, והמים לכבות האש. בא הרוח ביניהם ואוחז בב' הצדדים יחד, שמקיים את שניהם. כמ"ש: וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. כי האש עומד למעלה בצד דרום. והמים בצד צפון, הרוח בא ביניהם, ואחז בב' הצדדים, וביטל את המחלוקת. תלת מחד נפקי העפר, המים והרוח והאש עומדים עליה. ובכוח של ג' הללו שעומדים עליה היא מקבלת מכולם. בסוד ג' עדרי צאן רובצים עליה.

שיעור שמע:

וָאֵרָא י-יב
אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.
תַּפְקִיד הָאָדָם לְחָבֵר שָׁמַיִם וְאֶרֶץ.
העולם נברא בכדי להתאחד, והאדם הוא עולם קטן, וזהו בדיוק תפקידו.
לכן צריך אדם בכל נקודה חיצונית שפוגש, לחפש את הצד המחבר, ולכפות את מידותיו בהתאם, דהיינו כאשר הוא פוגש את צד הצפון שבנפשו – כוח ההשתוקקות ורצון לקבל – דווקא כאן עליו לפעול כמו מים, חסד, התמזגות. ובכל מידה חריגה שיש בו, עליו להביאה לקו האמצעי לפי הוראות התורה, דהיינו להפך את טבעו ולרכוש: טבע שני = גימטרייה אמת.
כאשר מנסה האדם לבטא את פרטיותו, הוא נפרד, וכאשר בא הוא לכלל, לשיתוף – יכול להתכלל, כפי שזכר צריך להתכלל עם נקבה בכדי להגיע לשלמות. לכן בחוק ההתכללות אפשר להרוויח את התכונה שלא נמצאת אצלך, וכן הבריאה יכולה להתכלל עם הבורא ולהרוויח השפעה. השמאל שבנפש שבטבעו הוא רצון לקבל ממעלה למטה, מתקן עצמו ופועל ממטה למעלה, דהיינו בהשפעה, זוכה לקשר עם נותן החיים.
אדם ראשון נברא מעפר בית המקדש. סתם עפר הוא בחינת הרצון לקבל, אך עפר בית המקדש ייחודי בכך שהתכלל בבינה, בכוח התיקון, וממנו יצר את האדם בצלם של פוטנציאל להיות משפיע. על הבינה מושתת העולם, שהיא נקודת החיבור מעל החומר. כל ארבעת היסודות של אש רוח מים ועפר (ארמ"ע ) הם חומרי גלם לעבודת הנפש של האדם, וכל תפקידו הוא שילוב המלכות עם בינה, לב עם מוח, רצון לקבל עם השפעה.

שיעור שמע:

וָאֵרָא ד – ו

וָאֵרָא בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

אָדָם מְקַבֵּל רָצוֹן כּפִּקָדוֹן, עַל מְנָת שׁיבָטֶא אֶת רָצוֹן הַמֶּלֶך.

הקב"ה לא נותן לאדם את רצון כקניין, אלא כפיקדון, כתפקיד, כחומר גלם איתו יש לעבוד. מכאן שוודאי שיש לבעל הפיקדון מה לומר ולקבוע חוקים/דינים כיצד לנהל רצון זה באדם.

אם לא משה, בחינת האמונה שבאדם, שבא בדברים קשים כשפונה אל השם א-ד-נ-י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה – אדם אחר היה נענש. יש דין בעולם. כאשר אדם מתרעם על הדין, עליו לדעת שהוא מתרעם על "הבת" – דהיינו צד הדין שבחסד של הבורא יתברך, צד שדרכו הוא מנהיג את העולם, וכאשר מרגיש אדם דין עליו להפנים שהמקור הוא שם הויה – הרחמים. ומי שלא מתנהג כראוי למידת הדין יענש, דהיינו יאלץ לקבל תיקון. אך כאשר אדם נמצא בבית המלך כמו שכתוב: עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא – שיש לו אמונה שלמה ברצון המלך, כאן יש סיכוי שתתעורר בנפש האדם התפיסה האלוקית, ומצד מידת הרחמים שבו יוכל לתקן.

צריך אדם לחפש בנפשו מקום הנק' ארץ ישראל, וכאשר זוכה אדם לרכז את כל רצונותיו ישר-אל, אזי מתמלאים כל רצונותיו למטרה, מרצון מרכזי זה. כל ניסיון למילוי רצונות אחרים יביאו לאכזבה.