עמוד 1601

שיעור שמע:

MP3-הורד

1. מה קשה לזוהר במה שכתוב איילה שלוחה הנותן אמרי שפר?
2. מאין לנו שדבר שעלה מכנסת ישראל, דהיינו מהנוקבא ולמעלה הוא זכר?
3. מה עושה את הזכר תמים? ומה עושה את הנקבה תמימה? ועל מי בא בעיקר התמימות?
4. מדוע הבינה שהיא נקבה נחשבת לזכר?
5. מדוע יוסף לא נחשב ולא נספר בין הדגלים ובמקומו יש את אפרים?
6. כיצד מסביר את החילוק בין המילה איילה למילה נותן שהם נקבה וזכר ביחס בין קול לדיבור

וַיְחִי רמא-רמג

נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה

שְׁלֵמוּת קַיָּמֶת רַק בִַּקְשֶׁר שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה.

 

אין קול (בחינת זכר) בלי דיבור (נקבה) אין דיבור בלי קול – רוצה לומר שקול אינו מובן בלי דיבור. קול הוא בחינת חסד הבא מבינה, ודיבור בא ממלכות, ודבר שלם נמצא כאשר באים שניהם יחד, כמו פרט (נוקבא) הצריך את הכלל (זכר), הצריכים זה לזה, וכך גם האמונה והידיעה.

בנקודת הברית, שאדם מאמין ומקבל על עצמו את מלכות בורא העולם – אמונה זו היא שלימה ללא שום חלוקה. לא משנה מה קורה, לא משנה באיזה זמן – האמונה והמחייבות לברית שלמים. זהו הסוד של יוסף, ולכן משה מעלה את עצמותיו.

שמתחיל בנקבה, איילה שלוּחה, ומסיים הנותן אִמרֵי שָפֶר, בלשון זכר. שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.

נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן, אִמְרֵי שָׁפֶר. כיוון שאומר איילה שלוחה, היה לו לסיים, הנותנת אִמרֵי שָפֶר, ולא הנותן, לשון זכר. אלא עולם העליון, בינה הוא עולם הזכר, כיוון שהדבר עלה מכנסת ישראל, הנוקבא, ולמעלה, כבר הכל הוא זכר. כי קרבן עולָה, נקרא עולָה, משום שעולֶה למעלה מהנוקבא, משום זה כתוב: אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. הרי שלמעלה מנוקבא זכר. ולפיכך נבחן עולם העליון, בינה, לעולם הזכר.

זכר תמים כמ"ש: התהלך לפניי וֶהיֵה תמים. תמים, שנימול, כי זכר ניכר במקום שנקרא תמים, באות הברית, שבו ניכר הזכר מנקבה כמ"ש: איש צדיק תמים היה. שצדיק יסוד. זכר תמים, שלא יסרסו אותו. הרי כתוב: נקבה תמימה. משום שמקבלת ממנו הכל, וע"כ נקראת תמימה כמוהו. אמנם עיקר השם תמים הוא בזכר. משום זה, קרבן עולָה, העולֶה מהנוקבא לזכר, הוא זכר, שמנוקבא ולמעלה הכל הוא זכר, ומנוקבא ולמטה הכל הוא נקבה.

 

ואם תאמר הרי יש ג"כ נוקבא למעלה, בינה. אלא, סיום הגוף מראה על כל הגוף, שהוא זכר. הראש וגוף של הבינה, חב"ד חג"ת, נקבה, עד שיורדת לסיום, נה"י, המתלבשים בראש ז"א, ונעשו לבחינת זכר כמוהו. וכאשר הסיום נראה בבחינת זכר, נעשה הכל זכר ואפילו חב"ד חג"ת שלה, שאינם מלובשים בז"א, נחשבים אז ג"כ לזכר. אבל בנוקבא דז"א, הראש והסוף הם בחינת נקבה, כי כל תיקון גופה הוא בבחינת נקבה, שאין בה בחינת זכרות בנה"י שלה.

יעקב בירך את יוסף בין אֶחיו, כיוון שציווה הקב"ה ד' דגלים בשכינה, בי"ב שבטים, שהשכינה תתתקן בהם, החסיר מהם את יוסף, ושם את אפרים תחתיו. מהו הטעם שיוסף חסר מהם?

משיב, יוסף רושם הזכר כמ"ש: בן פורת יוסף. יסוד מכונה בן פורת. ומשום שיוסף רושם הזכר, נקרא יוסף הצדיק, יסוד, ע"כ כתוב: משם רועה אבן ישראל, שמשפיע לנוקבא. אבן זהו כנסת ישראל, הנוקבא. עליה אמר דוד, אבן מאסו הבונים. ע"כ מיושב השאלה, שמתחיל בנקבה, איילה שלוּחה, ומסיים הנותן אִמרֵי שָפֶר, בלשון זכר. שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.

ומשום שכל תיקוני השכינה נקבות, כי מהנוקבא ולמטה הכל נקבה, הסתלק יוסף משם, זכר, ונתמנה תחתיו אפרים, בחינת נוקבא, אל י"ב התיקונים. ומשום שהוא בחינת הנוקבא, נתמנה לצד מערב, מקום שהנוקבא שורה בו, כי השכינה במערב, ורושם הזכר, יוסף, הסתלק מהתיקונים, משום שהם מעולם הנקבה, ולא מעולם הזכר, וכל התיקונים צריכים להיות בחינת נקבות. בחינת הברית באדם היא שלמות, יסוד

ומשום זה, יוסף, צדיק, יסוד, זכר, הסתלק מתיקונים, ונתמנה אפרים תחתיו. ע"כ כל י"ב השבטים, שהם בחינת נקבה, הם תיקוני השכינה, וכולם צריכים להיות בבחינת נקבה כמו השכינה, חוץ ממדרגת הצדיק שבשבטים, יסוד, העושה כל איברי הגוף לזכר, אינו צריך להיות בין י"ב תיקונים, שלא צריכים לגרוע אותו.

נפתלי איילה שלוחה הנותן אִמרֵי שָׁפֶר. כתוב: ומדברך נאווה, משום שהקול, ז"א, מנהיג את הדיבור, הנוקבא, ואין קול בלי דיבור. וקול הזה נשלח ממקום עמוק שלמעלה, מבינה, להנהיג את הדיבור. כי אין קול בלי דיבור, ואין דיבור בלי קול. שאין פעולה לז"א בלי הנוקבא, ואין פעולה לנוקבא בלי ז"א. כי הדיבור, הנוקבא מבחינת קו שמאל, חכמה בלי חסדים שאינה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ צריכה לקול, אור החסד, ואז יכולה להאיר. והקול, ז"א, הוא ו"ק בלי הדיבור. והדיבור משלימו לג"ר. וע"כ צריך לה.

וזהו, כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל. כלל ז"א, פרט הנוקבא. וצריכים זה לזה, שאינם יכולים להאיר, אלא ביחד. וקול זה, ז"א, יוצא מדרום, קו ימין, אור חסדים, ומנהיג את המערב, הנוקבא, והיא יורשת ב' הצדדים, אור החסדים מדרום ואור החכמה ממערב. וכמ"ש: ולנפתלי אמר, ים ודרום ירָשה. ומשום זה כתוב: נפתלי איילה שלוּחה, הנוקבא למטה. וכעין זה מאיר עימה יחד הזכר של מעלה, שאינם מאירים זה בלי זה. ע"כ כתוב: הנותן אִמרֵי שָפֶר, הנותן כתוב לשון זכר, ז"א.

שיעור שמע:

MP3-הורד

וַיְחִי רמא-רמג

נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה

שְׁלֵמוּת קַיָּמֶת רַק בִַּקְשֶׁר שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה.

נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן, אִמְרֵי שָׁפֶר. כיוון שאומר איילה שלוחה, היה לו לסיים, הנותנת אִמרֵי שָפֶר, ולא הנותן, לשון זכר. אלא מלמד שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.

אין קול (בחינת זכר) בלי דיבור (נקבה) אין דיבור בלי קול – רוצה לומר שקול אינו מובן בלי דיבור. קול הוא בחינת חסד הבא מבינה, ודיבור בא ממלכות, ודבר שלם נמצא כאשר באים שניהם יחד, כמו פרט (נוקבא) הצריך את הכלל (זכר), הצריכים זה לזה, וכך גם האמונה והידיעה.

בנקודת הברית, שאדם מאמין ומקבל על עצמו את מלכות בורא העולם – אמונה זו היא שלימה ללא שום חלוקה. לא משנה מה קורה, לא משנה באיזה זמן – האמונה והמחייבות לברית שלמים. זהו הסוד של יוסף, ולכן משה מעלה את עצמותיו.

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה ויחי רלח-רמ
1. מה תשובת רשב"י על כך שאין מדרך הנוקבא לרדוף אלרי הזכר, ואילו כאן ראינו שהיא רודפת אחרי הזכר?
2. איזו מדרגה היא בחינת אשר?
3. באר את המושגים הבאים: לחם מן השמים, לחם מן הארץ, לחם עוני, לחם פנג (שני פירושים).
4. האם לחם הוא בחינת זכר או נקבה? הסבר את המחלוקת ואת יישובה.
5. האם אשר הוא בינה או מלכות? מה גילה לנו משה בעניין זה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רלה-רלז

שָׁלוֹש נְשָׁמוֹת [תלת נשמתין]

המקרה לא קובע!

לנשמה מזומנים מקרים חיצוניים, המהווים ככלים חד פעמיים שבאים להכשירה ולהשלימה באותו נושא. לכן מוזרה לכאורה התופעה של החשַּבָת המקרים, או הצער על הסתלקות הנשמה, אשר חוזרת בשמחה לשורשה לאחר כל הגלגולים והתיקונים. וכך אל לו לאדם לפחד, אלא ילמד למות ולהיפרד מהמצבים הזמניים – המקרים שלא באים אלא בכדי לאתגרו ולהביאו לתיקון.

וא"כ למה יורדת הנשמה לעוה"ז, ולמה מסתלקת ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך, ויחזור מוכן להתענג על המלך.  ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָדור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

שלוש נשמות הן. והן עולות במדרגות עליונות. ועל שהן שלוש, הן ארבע. נשמה א', היא נשמה העליונה שאינה נתפסת, ולא העיר בה גזבר העליון (יסוד דראש) ומכש"כ התחתון. וזו היא נשמה לכל הנשמות, והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, ואינה נודעת, וכולם תלויים בה. הנשמה נק' אור הבינה, זה החלק הרוחני, התלבשות אור בכלי שבכל עולם, לכן בינה נק' נשמה, כמו בריח התיכון שהכל ניזונים ממנה. הבינה מחולקת בגדול ל – 2 ג"ר וז"ת.

 וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות. ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה. היא והן אחת, ואין ביניהם פירוד. זו היא נשמה העליונה הנסתרת מכל. נשמה, פירושה, אור הבינה. ט"ס דא"א הן שורשים לכל הספירות שבעולמות. ונמצא ששורש כל הנשמות הוא אור ספירת הבינה דא"א. וע"כ היא נקראת נשמה עליונה. והנה מחמת עליית המלכות לראש דא"א, יצאה בינה דא"א מראש דא"א, ונעשתה לו"ק בלי ראש, שפירושו אור חסדים בלי חכמה. ונשארו בראש דא"א ב' ספירות כתר וחכמה, כי המלכות שעלתה, נעשה בה מקום הזיווג, המכונה יסוד, לראש דא"א, ונסתיימה בה ספירת הראש.

ומסיבת יציאת הבינה מראש דא"א, נחלקה הבינה לב' בחינות נבדלות. ג"ר שלה או"א עילאין. ו"ק שלה ישסו"ת. מטעם, כי הפגם של יציאת הבינה מראש, אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותה בעצם רק אור חסדים, כי ח"ח הוא ואינה מקבלת חכמה לעולם. וע"כ אין שום שינוי באור הזה מעת היותו בראש א"א לעת יציאתו מראש א"א. וע"כ נבחנות ג"ר דבינה כמו שלא יצאו מראש דא"א. ואפילו אחר יציאת הבינה לחוץ, עוד מאירה ח"ס דא"א בהן, אלא בהעלם גדול, מטעם שאינם מקבלים חכמה אלא אור חסדים בלבד. וג"ר דבינה הללו נתקנו לפרצוף או"א עילאין, שהם בזיווג שלא נפסק לעולם, כי הם תמיד ג"ר ואין בהם מיעוט לעולם. אבל ז"ת דבינה הוא התכללות זו"ן בבינה, ע"כ צריכים לחכמה. וכיוון שאחר יציאת הבינה מראש, נשארו חסדים בלי חכמה, נבחן שנפגמו, מחמת עליית המלכות לראש א"א, ונשארו חסרי ראש. ולעת גדלות המלכות יורדת מראש דא"א למקומה, והבינה דא"א חוזרת לראש, ומשיגה שוב הג"ר שלה מחכמה דראש א"א. וסדר יציאת הג"ר הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. וז"ת דבינה הללו נתקנו לפרצוף ישסו"ת. הנשמה העליונה שאינה נתפסת היא, ג"ר דבינה דא"א, או"א עילאין, שחכמה דא"א מאירה בהם בהעלם גדול, משום שאינם מקבלים חכמה. וע"כ לא העיר בה גזבר העליון, היסוד, מקום הזיווג, שכל האורות מתקבצים שם. המלכות שעלתה לראש דא"א, ונעשתה למקום זיווג בראש, מכונה גזבר העליון, שמטעם זה נעשתה לסיום ראש דא"א והבינה יצאה לחוץ.

הגזבר העליון לא העיר כלום בנשמה זו, שלא פגם אותה, מחמת הוצאת הבינה לחוץ, מטעם שאפילו בהיותה בראש אינה מקבלת חכמה. וכש"כ הגזבר התחתון, בעת גדלות, שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, ששוב ממעט הקומה מג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. כלומר, שגם גזבר התחתון אינו נוגע במשהו לג"ר דבינה אלו, או"א, מטעם שאינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אינה נגדלת מהארתה, ואינה מתמעטת מצמצומה. יש כאן כוח עצום, אך לא משתמשים בו לצורך התכלית. עם ישראל כן רוצים להשתמש ברצון.

ונאמר, וזו היא נשמה לכל הנשמות, כי בינה דא"א היא שורש לכל הבינות שבעולמות. וע"כ האור שבה הוא שורש לכל הנשמות. והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, שהחכמה דא"א, המאירה בה, היא סתומה ונעלמת בה, ואינה מתגלה לעולם. ולא נודעת, שהי' אינה יוצאת מאויר שלה. וכל הנשמות תלויים בה, להיותה שורש כל הנשמות.

וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל. ג"ר דבינה, או"א, מתלבשים במלבוש של זוהר הכרמל, ז"ת דבינה, ישסו"ת. ומכונים זוהר הכרמל כמ"ש: ראשךְ עלייך כַכרמל. כי ישסו"ת ראש של הנוקבא, ומכונה כרמל מלשון כר מלא, מכל טוב. בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות, בגדלות ישסו"ת המוחין שלו ג' טיפות, חולם שורוק חיריק. ובתוך זוהר הזה של ג' טיפות מתלבשים או"א עילאין, ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד, שג' טיפות מתקשרים זה בזה, שכל אחת אינה יכולה להאיר בלי חברתה. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה, או"א עילאין מתלבשים בישסו"ת, ופועלים ע"י ישסו"ת המלבישם. או"א וישסו"ת הם אחד ואין בהם פירוד.

אע"פ שאו"א באור חסדים וישסו"ת באור חכמה, מ"מ הם אחד ואין בהם פירוד. כי אפילו ישסו"ת אינם מקבלים החכמה לצרכם עצמם, רק להשפיע לנוקבא דז"א, ועצמם מאירים בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. וע"כ הנשמה העליונה נסתרת מכל, שג"ר דבינה, או"א, והז"ת דבינה, ישסו"ת, שניהם נסתרים מכל, כי אפילו ישסו"ת מאיר לצורך עצמו רק בחסדים מכוסים.

 

נשמה ב' היא הנוקבא, המסתתרת תוך צבאותיה, והיא נשמה אֲליהם, ומהם מקבלת גוף, שמתלבשת בהם כמו נשמה בגוף, לגלות מעשיה על ידיהם לכל העולם, כמו גוף שהוא כלי לנשמה, שעושה על ידו כל פעולותיה, והם קשורים ומיוחדים זה בזה, כמו שקשורים הנסתרים של מעלה או"א וישסו"ת.

נשמה ג' היא נשמותיהם של הצדיקים למטה. נשמות הצדיקים באות מאלו נשמות העליונות, מנשמת הנוקבא, ומנשמת הזכר ז"א. ומשום זה נשמות הצדיקים הן עליונות על כל אלו צבאות ומחנות המלאכים של מעלה, כי המלאכים באים מחיצוניות הנוקבא, אבל הנשמות באות מפנימיות הנוקבא ומפנימיות ז"א, כלומר, מנשמות שלהם. רואים כאן שדרגת האדם גבוהה מהמלאכים.

והנה נתבארו שלוש הנשמות:

א.        בינה דא"א, או"א וישסו"ת.

ב.         נוקבא דז"א.

ג.         נשמות הצדיקים.

אמנם הן ארבע נשמות, כי בינה דא"א נחלקת על ב' נשמות, שיש ביניהם הפרש, כי או"א מקור החסדים וישסו"ת מקור החכמה, וא"כ הן ארבע: או"א, ישסו"ת, נוקבא, נשמות הצדיקים. אלא משום שגם ישסו"ת לצורך עצמם הם בחסדים מכוסים כמו או"א, ע"כ נחשבים לנשמה אחת. ואינו מחשיב נשמות ז"א, להיותו חסדים מכוסים, כמו או"א עילאין, וע"כ אין בו חידוש.

הרי עליונות הן הנשמות מב' צדדים, מז"א ומנוקבא, ובאים מפנימיותם, וא"כ למה יורדות לעוה"ז, ולמה מסתלקות ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך. שמע המלך שבנו נגדל, מתוך אהבתו אל בנו שלח את אימו, והביאה אותו להיכלו, ושמח עם בנו.

כך הקב"ה הוליד בן עם אימו, שהיא הנשמה העליונה הקדושה, שהן תולדות זו"ן, שלח אותו לכפר, לעוה"ז, שיתגדל בו וילמדוהו דרכי היכל המלך. כיוון שהמלך ידע שבנו נגדל בכפר הזה, והגיע העת להביאו להיכלו, מתוך אהבתו, שולח אימו, ומביאה אותו להיכלו. הנשמה אינה מסתלקת מעוה"ז עד שבאה אימו בשבילה ומביאה אותו בהיכל המלך, ויושבת שם לעולם.

ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָדור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

שיעור  שמע:

MP3-הורד

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ

אֹושֶּר אָמִיתִּי מַגִּיעַ בּקְשֹׁר עִם הַלֵּב, וְלֹא רַק בְּשֵׂכֶל.

לאדם רצון מובנה להיות מאושר, אך עליו לבדוק מהו מקור האושר. כאשר יורד האור מבינה עליונה, דרך היסוד, כלומר האדם המתעקש לשמור על הברית, ומוכן לקבל את האור, רק מטעם שזה רצון המלך, אז זוכה באושר אמיתי.

לצורך כך יש להקדיש את הנקודה הפרטית, את הלב, את ההשתוקקות לקשר ליחד. כלומר זהו אושר הנמשך על צד הנקבה, אז הלב מביא אותו, ובתנאי שהוא קשור לבינה היציבה שלמעלה.

שיעור שמע:

MP3-הורד

וַיְחִי רלה-רלז

שָׁלוֹש נְשָׁמוֹת

המקרה לא קובע!

לנשמה מזומנים מקרים חיצוניים, המהווים ככלים חד פעמיים שבאים להכשירה ולהשלימה באותו נושא. לכן מוזרה לכאורה התופעה של החשַּבָת המקרים, או הצער על הסתלקות הנשמה, אשר חוזרת בשמח%T7 לשורשה לאחר כל הגלגולים והתיקונים. וכך אל לו לאדם לפחד, אלא ילמד למות ולהיפרד מהמצבים הזמניים – המקרים שלא באים אלא בכדי לא5AAגרו ולהביאו לתיקון.

וא"כ למה יורדת הנשמה לעוה"ז, ולמה מסתלקת ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך, ויחזור מוכן להתענג על המלך.  ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָ5D7ור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

asulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה ויחי רלה-רלז
1. מי הן 3 נשמות שמתחלקות ל-4?
2. מי היא נשמה העליונה לכל הנשמות ומה היחס בין הנשמות האחרות אליה?
3. מהו זהר 5D7כרמל?
4. מדוע לא מונה את נשמת ז"א בין ד' סוגי הנשמות?
5. ספר בלשונך את המשל בתשמ"ד ואת הנמשל, כיצד זה נוגע לחייך?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 

וַיְחִי רלה-רלז
שָׁלוֹש נְשָׁמוֹת [תלת נשמתין]
המקרה לא קובע!
לנשמה מזומנים מקרים חיצוניים, המהווים ככלים חד פעמיים שבאים להכשירה ולהשלימה באותו נושא. לכן מוזרה לכאורה התופעה של החשבת המקרים, או הצער על הסתלקות הנשמה, אשר חוזרת בשמחה לשורשה לאחר כל הגלגולים והתיקונים. וכך אל לו לאדם לפחד, אלא ילמד למות ולהיפרד מהמצבים הזמניים – המקרים שלא באים אלא בכדי לאתגרו ולהביאו לתיקון.
וא"כ למה יורדת הנשמה לעוה"ז, ולמה מסתלקת ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו> ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך, ויחזור מוכן להתענג על המלך.

שלוש נשמות הן. והן עולות במדרגות עליונות. ועל שהן שלוש, הן ארבע. נשמה א', היא נשמה העליונה שאינה נתפסת, ולא העיר בה גזבר העליון (יסוד דראש) ומכש"כ התחתון. וזו היא נשמה לכל הנשמות, והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, ואינה נודעת, וכולם תלויים בה. הנשמה נק' אור הבינה, זה החלק הרוחני, התלבשות אור בכלי שבכל עולם, לכן בינה נק' נשמה, כמו בריח התיכון שהכל ניזונים ממנה. הבינה מחולקת בגדול ל – 2 ג"ר וז"ת.
וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות. ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה. היא והן אחת, ואין ביניהם פירוד. זו היא נשמה העליונה הנסתרת מכל. נשמה, פירושה, אור הבינה. ט"ס דא"א הן שורשים לכל הספירות שבעולמות. ונמצא ששורש כל הנשמות הוא אור ספירת הבינה דא"א. וע"כ היא נקראת נשמה עליונה. והנה מחמת עליית המלכות לראש דא"א, יצאה בינה דא"א מראש דא"א, ונעשתה לו"ק בלי ראש, שפירושו אור חסדים בלי חכמה. ונשארו בראש דא"א ב' ספירות כתר וחכמה, כי המלכות שעלתה, נעשה בה מקום הזיווג, המכונה יסוד, לראש דא"א, ונסתיימה בה ספירת הראש.
ומסיבת יציאת הבינה מראש דא"א, נחלקה הבינה לב' בחינות נבדלות. ג"ר שלה או"א עילאין. ו"ק שלה ישסו"ת. מטעם, כי הפגם של יציאת הבינה מראש, אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותה בעצם רק אור חסדים, כי ח"ח הוא ואינה מקבלת חכמה לעולם. וע"כ אין שום שינוי באור הזה מעת היותו בראש א"א לעת יציאתו מראש א"א. וע"כ נבחנות ג"ר דבינה כמו שלא יצאו מראש דא"א. ואפילו אחר יציאת הבינה לחוץ, עוד מאירה ח"ס דא"א בהן, אלא בהעלם גדול, מטעם שאינם מקבלים חכמה אלא אור חסדים בלבד. וג"ר דבינה הללו נתקנו לפרצוף או"א עילאין, שהם בזיווג שלא נפסק לעולם, כי הם תמיד ג"ר ואין בהם מיעוט לעולם. אבל ז"ת דבינה הוא התכללות זו"ן בבינה, ע"כ צריכים לחכמה. וכיוון שאחר יציאת הבינה מראש, נשארו חסדים בלי חכמה, נבחן שנפגמו, מחמת עליית המלכות לראש א"א, ונשארו חסרי ראש. ולעת גדלות המלכות יורדת מראש דא"א למקומה, והבינה דא"א חוזרת לראש, ומשיגה שוב הג"ר שלה מחכמה דראש א"א. וסדר יציאת הג"ר הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. וז"ת דבינה הללו נתקנו לפרצוף ישסו"ת. הנשמה העליונה שאינה נתפסת היא, ג"ר דבינה דא"א, או"א עילאין, שחכמה דא"א מאירה בהם בהעלם גדול, משום שאינם מקבלים חכמה. וע"כ לא העיר בה גזבר העליון, היסוד, מקום הזיווג, שכל האורות מתקבצים שם. המלכות שעלתה לראש דא"א, ונעשתה למקום זיווג בראש, מכונה גזבר העליון, שמטעם זה נעשתה לסיום ראש דא"א והבינה יצאה לחוץ.
הגזבר העליון לא העיר כלום בנשמה זו, שלא;פגם אותה, מחמת הוצאת הבינה לחוץ, מטעם שאפילו בהיותה בראש אינה מקבלת חכמה. וכש"כ הגזבר התחתון, בעת גדלות, שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, ששוב ממעט הקומה מג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. כלומר, שגם גזבר התחתון אינו נוגע במשהו לג"ר דבינה אלו, או"א, מטעם שאינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אינה נגדלת מהארתה, ואינה מתמעטת מצמצומה. יש כאן כוח עצום, אך לא משתמשים בו לצורך התכלית. עם ישראל כן רוצים להשתמש ברצון.
ונאמר, וזו היא נשמה לכל הנשמות, כי בינה דא"א היא שורש לכל הבינות שבעולמות. וע"כ האור שבה הוא שורש לכל הנשמות. והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, שהחכמה דא"א, המאירה בה, היא סתומה ונעלמת בה, ואינה מתגלה לעולם. ולא נודעת, שהי' אינה יוצאת מאויר שלה. וכל הנשמות תלויים בה, להיותה שורש כל הנשמות.
וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל. ג"ר דבינה, או"א, מתלבשים במלבוש של זוהר הכרמל, ז"ת דבינה, ישסו"ת. ומכונים זוהר הכרמל כמ"ש: ראשךְ עלייך כַכרמל. כי ישסו"ת ראש של הנוקבא, ומכונה כרמל מלשון כר מלא, מכל טוב. בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות, בגדלות ישסו"ת המוחין שלו ג' טיפות, חולם שורוק חיריק. ובתוך זוהר הזה של 592' טיפות מתלבשים או"א עילאין, ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד, שג' טיפות מתקשרים זה בזה, שכל אחת אינה יכולה להאיר בלי חברתה. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה, או"א עילאין מתלבשים בישסו"ת, ופועלים ע"י ישסו"ת המלבישם. או"א וישסו"ת הם אחד ואין בהם פירוד.
אע"פ שאו"א באור חסדים וישסו"ת באור חכמה, מ"מ הם אחד ואין בהם פירוד. כי אפילו ישסו"ת אינם מקבלים החכמה לצרכם עצמם, רק להשפיע לנוקבא דז"א, ועצמם מאירים בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. וע"כ הנשמה העליונה נסתרת מכל, שג"ר דבינה, או"א, והז"ת דבינה, ישסו"ת, שניהם נסתרים מכל, כי אפילו ישסו"ת מאיר לצורך עצמו רק בחסדים מכוסים.

נשמה ב' היא הנוקבא, המסתתרת תוך צבאותיה, והיא נשמה אֲליהם, ומהם מקבלת גוף, שמתלבשת בהם כמו נשמה בגוף, לגלות מעשיה על ידיהם לכל העולם, כמו גוף שהוא כלי לנשמה, שעושה על ידו כל פעולותיה, והם קשורים ומיוחדים זה בזה, כמו שקשורים הנסתרים של מעלה או"א וישסו"ת.
נשמה ג' היא נשמותיהם של הצדיקים למטה. נשמות הצדיקים באות מאלו נשמות העליונות, מנשמת הנוקבא, ומנשמת הזכר ז"א. ומשום זה נשמות הצדיקים הן עליונות על כל אלו צבאות ומחנות המלאכים של מעלה, כי המלאכים באים מחיצוניות הנוקבא, אבל הנשמות באות מפנימיות הנוקבא ומפנימיות ז"א, כלומר, מנשמות שלהם. רואים כאן שדרגת האדם גבוהה מהמלאכים.
והנה נתבארו שלוש הנשמות:
א. בינה דא"א, או"א וישסו"ת.
ב. נוקבא דז"א.
ג. נשמות הצדיקים.
אמנם הן ארבע נשמות, כי בינה דא"א נחלקת על ב' נשמות, שיש ביניהם הפרש, כי או"א מקור החסדים וישסו"ת מקור החכמה, וא"כ הן ארבע: או"א, ישסו"ת, נוקבא, נשמות הצדיקים. אלא משום שגם ישסו"ת לצורך עצמם הם בחסדים מכוסים כמו או"א, ע"כ נחשבים לנשמה אחת. ואינו מחשיב נשמות ז"א, להיותו חסדים מכוסים, כמו או"א עילאין, וע"כ אין בו חידוש.
הרי עליונות הן הנשמות מב' צדדים, מז"א ומנוקבא, ובאים מפנימיותם, וא"כ למה יורדות לעוה"ז, ולמה מסתלקות ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך. שמע המלך שבנו נגדל, מתוך אהבתו אל בנו שלח את אימו, והביאה אותו להיכלו, ושמח עם בנו.
כך הקב"ה הוליד בן עם אימו, שהיא הנשמה העליונה הקדושה, שהן תולדות זו"ן, שלח אותו לכפר, לעוה"ז, שיתגדל בו וילמדוהו דרכי היכל המלך. כיוון %T7המלך ידע שבנו נגדל בכפר הזה, והגיע העת להביאו להיכלו, מתוך אהבתו, שולח אימו, ומביאה אותו להיכלו. הנשמה אינה מסתלקת מעוה"ז עד שבאה אימו בשבילה ומביאה אותו בהיכל המלך, ויושבת שם לעולם.
ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָדור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

 

שיעור שמע:

MP3-הורד

וַיְחִי רלב-רלד

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

כָּל הַאוֹהֶב ואֵין הַקִּנְאָה קְשׁוּרָה עִמּוֹ, אַהֲבָתוֹ אֵינָהּ אַהֲבָה.

קידושין ב: דרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש, משל לאדם שאבדה לו אבידה – מי חוזר אל מי? וכאן אומרת הנוקבא – כנסת ישראל, אני דבוקה בקב"ה כחותם שלא ניתן להפרידו, מעין ברית עולמים.

מצד אחד מלמדים חז"ל שהקנאה מוציאה את האדם מהעולם, מצד שני קנאת סופרים מבורכת, דהיינו קינאה בצורה ולא בחומר. לכנסת ישראל קינאה ראויה ודבקות ברצון העתידי, בפוטנציאל של חיבור בצורת ההשפעה והאהבה עם השם.

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה- זהר ויחי עמ' רלב-רלד
1. מהי מערה ומהו לוד מבחינה פנימית עד כדי שתוקפו של אור השמש הכריח את רבי אלעזר ורבי אבא להיכנס למערה?
2. מדוע מבקשת הנוקבא מז"א שימני כחותם על ליבך מה מיוחד בחותם?
3. למה מדמה את עזות האהבה ומדוע?
4. כיצד קשורה קנאה לאהבה ומהי הקנאה המדוברת?
5. כיצד אין המים מכבים את האש אלא מגבירים את האהבה שיש?
6. נסה להרגיש את החיבור הנפשי של רבי שמעון לרבי אלעזר.
7. מהי השאלה שמעלה רבי שמעון שבגינה מבקש לספר סוד כמוס?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רלב-רלד

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

כָּל הַאוֹהֶב ואֵין הַקִּנְאָה קְשׁוּרָה עִמּוֹ, אַהֲבָתוֹ אֵינָהּ אַהֲבָה.

קידושין ב: דרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש, משל לאדם שאבדה לו אבידה – מי חוזר אל מי? וכאן אומרת הנוקבא – כנסת ישראל, אני דבוקה בקב"ה כחותם שלא ניתן להפרידו, מעין ברית עולמים.

מצד אחד מלמדים חז"ל שהקנאה מוציאה את האדם מהעולם, מצד שני קנאת סופרים מבורכת, דהיינו קינאה בצורה ולא בחומר. לכנסת ישראל קינאה ראויה ודבקות ברצון העתידי, בפוטנציאל של חיבור בצורת ההשפעה והאהבה עם השם.

קנא =151 הוא שם אהיה במילוי הה  שם העתיד. כאשר רואה אדם את כל תקוותו העתידית עם אשתו, זו הקנאה הרצויה. הרצון העתידי שאליו רוצה רוצה להגיע, הפוטנציאל בשם אהיה כפי שנתן  השם יתברך תקווה לעם ישראל לצאת ממצרים.

 

רבי אלעזר ורבי אבא נמלטו לתוך המערה (קטנות) שבלוד (מוחין דהולדה), שבאו שם מחמת תוקפו של אור השמש (ג"ר דחוכמה), שהיו הולכים בדרך, ולא יכלו לסבול. אמר רבי אבא, נסבב את מערה הזו (נהיה אנחנו הסיבה שכאן יתמלא ) בדברי תורה. פתח ואמר: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מספר רבי אלעזר ששמע מאביו הרשב"י – שאין לכנסת ישראל, הנוקבא, שלמות ורצון ותשוקה אל הקב"ה, אלא ע"י נשמות הצדיקים, שהם מעוררים נביעת מים התחתונים בנוקבא, נגד מים העליונים דז"א, שמעלים מ"ן לנוקבא, שבשעה ההיא שלמות הרצון והתשוקה הן בדבקות אחד לעשות פירות. המלכות שהיא עניה ודלה – האות ד' – נצרכת לחסדים, לאות ג' גומל החסד, לשם כך צריך שנשמות הצדיקים יעלו ביקוש ותפילה.

אחר שנתדבקו זו"ן זה בזה, והיא קיבלה תשוקה לז"א, היא אומרת: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ. דרכו של חותם, כיוון שנתדבק במקום אחד, אע"פ שהוסר משם, הרי נשאר רשימתו באותו מקום, ואינה סרה ממנו, וכל הרשימה וכל הצורה שלו נשאר שם. כך אמרה כנסת ישראל, הנוקבא, הנה נתדבקתי בך, אע"פ שאסור ממך ואלך בגלות, שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך, כדי שישאר כל צורתי בך, כאותו חותם המשאיר כל צורתו באותו מקום שנתדבק בו.

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה. עזה היא כהיפרד הרוח מן הגוף. כשהגיעה שעתו של אדם להסתלק מן העולם, וראה מה שראה, הרוח הולך בכל איברי הגוף, ומעלה גליו, כמו שנוסע בספינה בים בלי משוטים, עולה ויורד ואינו מועיל לו, בא ושואל להיפרד מכל איברי הגוף. ואין דבר קשה ביותר כהיום שהרוח נפרד מהגוף. כך תוקף אהבת כנסת ישראל אל הקב"ה, כתוקף המוות בשעה שהרוח רוצה להיפרד מהגוף.

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה. כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עימו, אהבתו אינה אהבה, אלא כיוון שקינא נשלמה האהבה. מכאן, שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עימה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באישה אחרת. קשָה כשאוֹל קנאה, כמו ששאוֹל קשה בעיניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להיפרד מהאהבה.

שאוֹל, בשעה שמורידים את הרשעים בו, מודיעים להם חטאיהם על מה מורידים אותם, וקשה להם. כך מי שמקנא תובע על חטאים, וחושב כמה מעשים חשודים שעשתה, ואז מתקשר בו קשר האהבה.

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. שלהבת יה, זהו שלהבת השורף ויוצא מתוך השופר, יסוד אמא, הנקראת י"ה, שהתעורר ושורף. קו שמאל דאמא כמ"ש: שמאלו תחת לראשי. זהו שורף שלהבת האהבה של כנסת ישראל, השכינה, אל הקב"ה.

משום זה כתוב: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כי כשבא הימין, מים, חסד, עוד מוסיף שריפת האהבה (מסך דחיריק – שני הפכים בנושא אחד), ואינו מכבה שלהבת השמאל כמ"ש: וימינו תחבקני. כי בעת הארת החכמה שבקו שמאל דאמא אל הנוקבא, הוא אש שורף, להיותו בלי חסדים. וכשבא קו הימין בחסדים שלו, המכונים מים, להשקיט את השריפה, אינו מכבה בזה את הארת החכמה, אלא אדרבה הוא מוסיף ומשלים את הארתה, כי מלביש החכמה בחסדים, והחכמה מאירה בכל השלמות. מים חסדים, אש חוכמה – וכאשר החוכמה באה במסגרת החסדים שמ מים – זו התכלית, להשתמש עם הרצון, בהחלט להינות – אך מהאמת. וכך כאשר ברחו מאור השמש ששורף, למדו תורה שמשולה למים, לחסדים.

בעוד שהיו יושבים שמעו קולו של רבי שמעון שהיה בא בדרך (שהוא בדרגת יחידה, כך שאין השמש משפיע על מדרגתו), הוא רבי יהודה ורבי יצחק, קרב רבי שמעון אל המערה, יצאו רבי אלעזר ורבי אבא. אמר רבי שמעון: מכותלי המערה אני רואה שהשכינה כאן, ישבו. שאל רבי שמעון במה אתם עוסקים? אמר רבי אבא, באהבה של כנסת ישראל להקב"ה, ורבי אלעזר ביאר מקרא הזה, שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, אמר לו רבי שמעון: באהבה העליונה וקשר החביבות הסתכלת.

שתק רבי שמעון שעה אחת ואמר: בכל מקום השתיקה יפה חוץ משתיקה בתורה. סוד כמוס אחד יש לי כמוס עמדי, ואיני רוצה שיאבד מכם. והוא דבר עליון ומצאתי אותו בספר רב המנונא סבא.

בכל מקום הזכר רודף אחר הנוקבא, ומעורר אליה האהבה. וכאן יוצא, שהיא מעוררת האהבה, ורודפת אחריו כמ"ש: שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך. ודרך העולם, שאין זה שבח אל הנוקבא לרדוף אחר הזכר. אלא בהכרח דבר סתום הוא, ודבר עליון צפון באוצרות המלך.

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה ויחי רכט-רלא

1. מדוע השרה הקבה את ישראל בגלות בין העמים וכיצד זה נוגע לכל מעשה ומעשה של האדם?
2. מהו סיפור הנחש שמופיע באות תשכב ומה אנו למדים מזה לדרך ה'?
3. כיצד מנע יורבעם ע"י דן את הדרך לשלמות וכיצד ניתן לתקן זה?
4. כיצד תיקן משה רבנו את דן ובכך יצר שלמות בכל השבטים? כיצד זה נוגע לעבודת האדם?
5. במה גדולתו של השם גד ובמה חסרונו? וכיצד ניתן לתקן חיסרון זה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רכט-רלא

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

לא הִשּרָה הקב"ה את ישראל בגלות בין העמים, אלא כדי שיתברכו שאר העמים בשביל ישראל.

הקב"ה נותן לנו לאהוב פעולות חיצוניות, את הגוי שבנפש, שמאל המושך את האור, בשביל הסיכוי שיבוא גם לצד ההשפעה – ישראל שבאדם, שיבוא לברך על הכוחות שמשך.

העבודה בקו שמאל, ברצון לקבל, הכרחית אך מסוכנת, לכן יש לקבוע מסגרת ברורה של השתלבות בימין. לכן כאשר מוכרחים לעשות ביקורת, יש לבוא מתוך חסד, וכך למדנו שתפילה בלי שבח מוקדם היא בחינת הליכה בדרך של נחש. יש ללכת בדרך האריה שהוא בחינת חסד.

כאשר אדם מוצא בנפשו את הכוח של שמשון, שמשמש את הקב"ה ומכיר את גדולתו, ויודע שהכוח או הכישרון אצלו אינם רכוש פרטי אלא באים לשרת את השם, עם כוח כזה יוכל הוא להילחם בכוח היצר שפולש אליו. כאשר קושרים את צד הדין לימין, לבחינת האריה, החסד – ניתן לתקן, כפי שברך משה: וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק, מִן הַבָּשָׁן. לכן צריך ברית ולא חיבור למקום דל, שזו בחינה של חוסר אמונה – דלילה, שאז הנפש מתה עם הפלשתים.

בעוד שהיו הולכים רבי חזקיה ורבי יוסי, ראו נחש (היצר הרע) אחד שהיה מסתובב בדרך. נטו מן הדרך. בא אדם אחר אליהם, הרג הנחש אותו. החזירו ראשיהם, ראו את האדם שמת, אמרו ודאי אותו הנחש עשה שליחותו של אדונו, דהיינו הקב"ה צוה אותו להרוג את האדם, ברוך הרחמן שהצילנו. הצדיקים שרואים כשלים של הרשעים, מתקדמים באמונה, לומדים מניסיון אחרים.

פתח רבי יוסי: יהי דן נחש עלֵי דרך. דן היה נחש בימיו של ירבעם, כי נחש הוא עבודה זרה וכתוב ואת האחד נתן בדן. ולמה ניתן שם, עלֵי דרך, שכתוב: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שימָנעו מלעלות עליו לירושלים. ודן זה היה נחש לישראל עלֵי דרך, למנוע עליית הרגל, לחוג חגיהם ולהקריב קרבנות ועולות ולעבוד שם. העגל שנעשה בדן, הפריע לאנשים להגיע ליראה שלמה, לירושלים.

בשעה שהגיעו הברכות ליד משה, לברך את כל השבטים, ראה את דן, שהיה קשור בנחש, חזר וקשר אותו באריה, חסד כמ"ש: ולדן אמר, דן גור אריה יזנק מן הבשן. כדי שיהיה ההתחלה והסוף של ד' הדגלים קשורים: ביהודה, שהוא מלך כמ"ש: גור אריה יהודה, התחלה של הדגלים, ובסוף הדגלים, שהוא דן כמ"ש: דן גור אריה. כדי שיהיה ההתחלה והסוף קשורים במקום אחד, באריה, חסד.

לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה. רבי חייא אמר: והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים. לישועה זו של שמשון אמר יעקב, לישועתך. למה נאמר קיוויתי, הרי כבר היה יעקב נפטר מן העולם, ולמה אמר שמחכה לאותה ישועה? אלא כמ"ש: והיה כאשר ירים משה את ידו, וגבר ישראל. ישראל סתם, ז"א. אף כאן, והוא יחל להושיע את ישראל. ישראל סתם, ז"א, מידתו של יעקב. ונמצא, שישועה זו של שמשון נגע ליעקב, אע"פ שכבר היה נפטר מן העולם. משום זה אמר, לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה.

גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ

גד זה מזל, אך כאשר מתחבר לאות ב, זו בגידה – בגד שחסר את האות א, אלופו של עולם.

גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא  יָגֻד עָקֵב. רבי ייסא אמר: מהשם גד נשמע, שצבאות יצאו ממנו לערוך מלחמה. גד אותיות ג' ד', יסוד ומלכות, שצבאות ומחנות יוצאות מזיווגם. כי גימל נותנת, שהוא יסוד, ודָלת לוקטת, שהיא מלכות. מכאן נשמע שכמה צבאות ומחנות תלויים בהם.

נהר הנמשך ויוצא מעדן, בינה, אין מימיו נפסקים לעולם, והוא משלים את העניים, כי משפיע אור החסדים ע"י ג', יסוד, אל המלכות, ד', שהיא דלה ועניה. וע"כ עומדים כמה צבאות וכמה מחנות שניזונים מבינה, הנהר. וע"כ נקרא זיווג הזה בשם גד, ג' מוציא מן הבינה ונותן, וד' לוקט ומקבל ממנו, וניזון הבית, הנוקבא, וכל אנשי הבית, צבאות ומחנות המלאכים, המתפשטים ממנה. גד הוא זיווג בין יסוד למלכות.

אמר רבי יצחק: לולא שהיה גד מבני השפחות שהם מבחינת אחוריים, הייתה השעה עומדת לו להשתלם יותר מכל השבטים, משום המקור הגבוה והשלם, שהשם גד רומז עליו. משום שהשעה עמדה לו תחילה בשלמות, ואח"כ הסתלקה השלמות ממנו, משום שאותו נהר הנמשך, בינה הנקראת נחל, הסתלק באותה שעה, כי גד היה מבחינת אחוריים והנחל, בינה, אינו משפיע באחוריים. ולא היה לג' מה להשפיע לד'. וע"כ לא זכה בארץ הקדושה, אלא בעבר הירדן הייתה נחלתו. בכדי לתקן את הבגד, בגידה, יש לצרף את אלופו של עולם: בא גד.

רבי יהודה אמר: מאין לנו שראובן היה ג"כ כמו גד, שתחילה היה במדרגה גדולה ואח"כ הסתלקה ממנו. שהסתלקו המים, אורות הבינה, ולא נמשכו. ונפגם, משום שיעקב חשב ברחל, וע"כ נלקחה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף. ושניהם, ראובן וגד, לא זכו בארץ הקדושה, אלא בעבר הירדן, והוציאו מהם חיילות ומחנות, שילכו חלוצים לפני בני ישראל, להנחיל לישראל את הארץ.

מה שנפגם בגד, נשלם באשר. ז"ש מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך.כי אשר הוא האחוריים דהוד, ששם נמצאים הדינים דמסך דחיריק, שעליו יוצא קו האמצעי, המייחד ימין ושמאל זה בזה, ומחזיר האחוריים להיות פנימיות, וכיוון שחזרו האחוריים לפנימיות, שוב מאיר להם הבינה. והג' משפיע חסדי הבינה לד' והיא נשלמת. ונמצא מה שחסר בגד, אור הבינה, נשלם באשר.

 שיעור שמע:

MP3-הורד

ויְחִי רכט-רלא

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

לא הִשּרָה הקב"ה את ישראל בגלות בין העמים, אלא כדי שיתברכו שאר העמים בשביל ישראל.

הקב"ה נותן לנו לאהוב פעולות חיצוניות, את הגוי שבנפש, שמאל המושך את האור, בשביל הסיכוי שיבוא גם לצד ההשפעה – ישראל שבאדם, שיבוא לברך על הכוחות שמשך.

העבודה בקו שמאל, ברצון לקבל, הכרחית אך מסוכנת, לכן יש לקבוע מסגרת ברורה של השתלבות בימין. לכן כאשר מוכרחים לעשות ביקורת, יש לבוא מתוך חסד, וכך למדנו שתפילה בלי שבח מוקדם היא בחינת הליכה בדרך של נחש. יש ללכת בדרך האריה שהוא בחינת חסד.

כאשר אדם מוצא בנפשו את הכוח של שמשון, שמשמש את הקב"ה ומכיר את גדולתו, ויודע שהכוח או הכישרון אצלו אינם רכוש פרטי אלא באים לשרת את השם, עם כוח כזה יוכל הוא להילחם בכוח היצר שפולש אליו. כאשר קושרים את צד הדין לימין, לבחינת האריה, החסד – ניתן לתקן, כפי שברך משה: וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק, מִן הַבָּשָׁן. לכן צריך ברית ולא חיבור למקום דל, שזו בחינה של חוסר אמונה – דלילה, שאז הנפש מתה עם הפלשתים.

שיעור שמע

MP3-הורד

א. מה יעשה אדם שהוא טרוד ורוצה להתפלל והוא בצרה ואינו יכול לסדר שבחו של אדונו?

ב. כנגד מה נתקנו התפילות ומה זה מצביע על עבודת האדם?

ג. כיצד עולה התפילה למעלה וכיצד היא גורמת לזיווג?

ד. כיצד קשורים הכהנים והלויים בענין הקורבן להכנה לקראת זיווג דהיינו לקראת תפילה?

ה. מה הקשר בין תפילה שמחייבת שבח הבורא לבין קורבן שצריך להקריב כדי לייצר זיווג בין השכינה הקדושה לבין הקדוש ברוך הוא

וַיְחִי רכו-רכח

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

גם כשאדם טרוד ומרגיש חסרונות, עדיין עליו להקדים ולשבח את ריבונו של עולם לפני התפילה, זוהי הבחירה וההבנה שהצרות הפרטיות אינן חשובות מהבורא.

ומה יעשה אם מאד קשה ואינו יכול להתחיל לשבח? עליו לשבח אפילו בלי הרגשה שניתן לכוון את הלב, כי בלי שבח אין טעם לתפילה, שהיא בקשה לחיבור. בכל אופן ישבח, שאַחֲרֵי הַמַּעֲשִׂים נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת.

הבקשה היא פעולת השמאל ההשתוקקות, עליה יש לוותר כעומדת בפני עצמה, ולפעול את השבח הוא בחינת הימין. ללא הכללת השמאל בימין אין התפילה עולה, אלא בקו אמצע בלבד, אחרת התפילה לא אמיתית.

על האדם להקריב את הבהמיות שבו לפי התפילה, אחרת מראה הוא שהטרדות הבהמיות שלו חשובות מהמלך. הלב צריך לרצות את השם, זה הרצון להיות מאושר, אך יש לעורר אותו עד אשר רוצה הוא להתדבק במלך ולא בתענוג רגעי. צריך רצון והשתוקקות למה שמוכנים לתת לו מלמעלה – זהו קשר, לכן מברכים ומבקשים: מָלֵא אֶת מִשְׁאֲלוֹת לִיבֶּנוּ לְטוֹבָה.

בנוסף, קו השמאל (רצון לקבל) לא חסר לאדם, עליו להגביר את השבח, צד הימין, צד הפנימי, רק בחיצוניות לא ניתן להתפלל.

רבי יוסי ורבי חזקיה היו הולכים לראות את רבי שמעון בקפוטקיא. אמר רבי חזקיה: לעולם יסדר אדם שבחו של אדונו, ואח"כ יתפלל תפילתו. מי שליבו טרוד ורוצה להתפלל תפילתו, או שהוא בצרה, ואינו יכול לסדר שבחו של אדונו, מה הוא? כיצד יתפלל כשליבו טרוד, כיצד ישבח?

אמר לו רבי יוסי: אע"פ שאינו יכול לכוון את הלב והרצון, למה יגרע סדר שבחו של ריבונו? אלא יסדר שבחו של ריבונו, אע"פ שאינו יכול לכוון, ואח"כ יתפלל תפילתו כמ"ש: תְּפִלָּה, לְדָוִד שִׁמְעָה יְהוָה, צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי, הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. שִמעה ה' צדק, מתחילה, משום שסידר שבח של ריבונו. ואח"כ, הקשיבה רינתי האזינה תפילתי. מי שיכול לסדר שבח של אדונו ואינו עושה, עליו כתוב: גם כי תרבו תפילה אינני שומע.

כתוב: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. תפילות נגד התמידים תיקנו. תפילת שחרית נגד תמיד של שחר. ומנחה נגד תמיד של בין הערביים. בהתעוררות של מטה ע"י הקרבת הקרבן, מתעורר ג"כ למעלה. וכן גם בהתעוררות של מעלה אל העליון ממנו, מתעורר העליון ממנו. עד שההתעוררות מגיע למקום שצריכים שם להדליק את הנר עד הנקודה האמונית, והוא נדלק. ונמצא שבהתעוררות העשן, העולה מקרבן שלמטה, נדלק הנר למעלה, הנוקבא. וכשנר הזה נדלק, כל נרות האחרים נדלקים, וכל העולמות מתברכים ממנו. נמצא, שהתעוררות הקרבן הוא תיקון העולם, וברכות העולמות כולם.

כי התחתונים, שבעולם עשיה, אינם יכולים להעלות מ"ן ישר לזו"ן דאצילות, אלא רק למדרגה עליונה הסמוכה לה. ואותה מדרגה מעלה ג"כ לעליונה הסמוכה לה. וכן עולה המ"ן ממדרגה למדרגה, עד שהמ"ן מגיעים לזו"ן דאצילות. ע"כ נאמר, שבהתעוררות של מטה, ע"י הקרבן שהתחתונים מקריבים בעולם עשיה, מתעורר ג"כ למעלה, שמתעוררים המדרגות שבעולם היצירה, להעלות המ"ן שקיבלו מעשיה אל עולם דבריאה. ובהתעוררות של מעלה, של המדרגות דבריאה, אל העליון ממנו, לעולם אצילות, מתעורר העליון ממנו, עד שמגיע המ"ן אל הנוקבא, ומעלה המ"ן לז"א. והיא מאירה

ממנו. להדליק את הנר, פירושו לייחד הנוקבא, שנקראת נר, בז"א, כדי שתקבל ממנו אור, שנבחן שנדלקת ממנו.

איך נעשה זה? התחיל עשן הקרבן לעלות, אלו צורות הקדושות הממונים על עולם העשיה, מתתקנות להתעורר להעלות מ"ן, ומתעוררות למדרגות שמעליהן בעולם היצירה, בתשוקה עליונה כמ"ש: הכפירים שואגים לטרף. ואלו שבעולם היצירה, מתעוררות למדרגות עליונות שעליהן בעולם הבריאה, עד שמגיע ההתעוררות למקום שצריכים להדליק את הנר, כלומר, עד שרוצה המלך, ז"א, להתחבר במטרוניתא, הנוקבא.

מה הם מ"ן? שבהשתוקקות שלמטה, עולים מים תחתונים, מ"ן, לקבל מים עליונים, מ"ד, מהמדרגה שעליהם. כי מים תחתונים, מ"ן, אינם נובעים, זולת ע"י התעוררות השתוקקות של התחתונה. ואז ההשתוקקות של התחתונה והעליונה מתדבקות, ונובעים מים תחתונים נגד מים עליונים היורדים, ונגמר הזיווג, והעולמות מתברכים, וכל הנרות דולקים, והעליונים ותחתונים נמצאים בברכות.

כל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי מדרגה העליונה ממנה. כגון עשיה נחשבת לנקבה כלפי עולם היצירה, והיצירה נחשבת לנקבה כלפי עולם הבריאה. וכן מדרגה העליונה נחשבת לזכר כלפי התחתונה ממנה, כגון יצירה נחשב כזכר לעולם עשיה, וכן בריאה נחשבת לזכר לעולם היצירה. כי זה הכלל, המשפיע הוא זכר, והמקבל הוא נקבה.

וכיוון שאין מדרגה יכולה לקבל משהו ממדרגה גבוהה ממנה יותר ממדרגה אחת, ומקבלת רק מהמדרגה העליונה הסמוכה לה, נמצא שכל מדרגה העליונה המשפיעה, הוא זכר, וכל תחתונה המקבלת ממנה, היא נקבה. וע"י ההשתוקקות, שכל תחתונה משתוקקת לקבל שפע מעליונה ממנה, היא מעלה אליה מ"ן, באופן, שכל תחתונה מעלה מ"ן לעליונה ממנה, הסמוכה לה, עד שמגיע לא"ס. ואז א"ס מוריד שפע, מ"ד. וכל מדרגה עליונה משפיעה השפע שקיבלה, למדרגה תחתונה הסמוכה לה,

שכן משתלשלת המ"ד ממדרגה למדרגה, עד התחתונים שבעולם העשיה.

כל מדרגה עליונה היא בחינת המשפיע הזכר והמקבל נק'.

הכהנים, קו ימין, והלויים, קו שמאל, מתעוררים בהקרבת הקרבן, כדי להתחבר הימין עם השמאל. הכהנים והלויים, בעת הקרבת הקרבן, זה מעורר השמאל, הלויים, וזה מעורר הימין, הכהנים. משום שהחיבור הזכר אל הנוקבא, אינו אלא בשמאל וימין כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ואז, אחר החיבוק של ימין ושמאל, מתחבר הזכר עם הנוקבא, והתשוקה נמצאת, והעולמות מתברכים, והעליונים ותחתונים הם בשמחה. הנוקבא אין לה מעצמה לא כלום, והכל נותן לה ז"א. ומתחילה משפיע לה מקו השמאל הארת חכמה, ואח"כ משפיע לה מקו ימין אור החסדים. וזה אינו נבחן לזיווג, אלא מכונה חיבוק, שמחבקה בשמאלו וימינו, כי אע"פ שיש עתה ימין ושמאל לנוקבא, כמו שיש לז"א, עם זה אינם שווים, כי הימין ושמאל שבז"א עומדים בשליטת הימין, והשמאל אינו מאיר בו, והימין ושמאל דנוקבא עומדים בשליטת השמאל, והימין אינו מאיר בה. זיווג הוא השוואת הצורה, וע"כ אינו נבחן כאן לזיווג, אלא לחיבוק. ואחר שהנוקבא נשלמה בימין ושמאל, הוא מתחבר עימה ע"י קו אמצעי, הכולל לימין ולשמאל במידה שווה. ואז נמצאים זו"ן שווים זה לזה, במידתו של קו האמצעי, המאיר בשניהם יחד. ואז נבחן לזיווג, שנמצאים בהשוואת הצורה. באופן, שעיקר השפע הוא ההארות שבימין ובשמאל, ולא יותר, אלא שאינם מקובלים אל הנוקבא, זולת דרך קו אמצעי, הזיווג, בהשוואת הצורה. ואז מקבלת השפע מז"א לעולמות. חיבוק הימין עדיין אינו זיווג לקבלת אורות, אלא החסדים נותנים את צורת הקבלה הראויה. זיווג דורש השוואת צורה. בשמאל אין חיבור, אלא החיבור מגיע שהנוקא משווה צורה לימין.

הקורבן הוא כוח החיבוק של כהן ולוי, ולאחר מכן ניתן  לבוא לחיבור בקו אמצעי.

וע"כ הכהנים והלויים מעוררים דבר למטה, את הקרבן, לעורר השתוקקות ואהבה למעלה. השתוקקות שמאל ואהבה ימין. כי הכל תלוי בימין ושמאל. כי קו האמצעי אינו אלא המייחד אותם. נמצא, שהקרבן הוא יסוד העולם, תיקון העולם, חדוות העליונים והתחתונים. והכל עולה באחד, בקו אמצעי, המייחד את הימין ושמאל ומשלימם. השתוקקות שמאל, אהבה ימין, רק כאשר הימין יחד עם השמאל.

עתה, התפילה במקום קרבן, וצריך האדם לסדר תחילה שבחו של הקב"ה כראוי. ואם אינו מסדר שבחו, תפילתו אינה תפילה. סדר השלם של שבח הקב"ה הוא, מי שיודע לייחד את השם הקדוש כראוי, כלומר, להעלות מ"ן לייחוד זו"ן, שבזה מתעוררים העליונים והתחתונים ומושכים ברכות לכל העולמות. בהיות התפילה במקום קרבן, ע"כ צריכים לסדר שבחו של הקב"ה תחילה, להמשיך ב' ההארות מימין ושמאל מקודם, כמו בקרבן, שהוא החיבוק. ואח"כ יתפלל התפילה, שבה הזיווג הוא בקו האמצעי, המייחד את שניהם. ואם אינו ממשיך מקודם הימין ושמאל, אין תפילתו תפילה. כי הזיווג אינו אלא הייחוד של ימין ושמאל, וכיוון שעוד לא המשיך אותם אל הנוקבא, לא יתכן שום זיווג, שאין שם מה לייחד.

תפילה היא חיבור של ימין ושמאל.

גם אדם טרוד צריך לשבח, אחרת אין תפילתו בכלל תפילה. על האדם לעורר בתוכו ימין ושמאל – דהיינו לסדר שבחו של מקום.

שיעור שמע:

MP3-הורד

א. מה יעשה אדם שהוא טרוד ורוצה להתפלל והוא בצרה ואינו יכול לסדר שבחו של אדונו?

ב. כנגד מה נתקנו התפילות ומה זה מצביע על עבודת האדם?

ג. כיצד עולה התפילה למעלה וכיצד היא גורמת לזיווג?

ד. כיצד קשורים הכהנים והלויים בענין הקורבן להכנה לקראת זיווג דהיינו לקראת תפילה?

ה. מה הקשר בין תפילה שמחייבת שבח הבורא לבין קורבן שצריך להקריב כדי לייצר זיווג בין השכינה הקדושה לבין הקדוש ברוך הוא

 

וַיְחִי רכו-רכח

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

גם כשאדם טרוד ומרגיש חסרונות, עדיין עליו להקדים ולשבח את ריבונו של עולם לפני התפילה, זוהי הבחירה וההבנה שהצרות הפרטיות אינן חשובות מהבורא.

ומה יעשה אם מאד קשה ואינו יכול להתחיל לשבח? עליו לשבח אפילו בלי הרגשה שניתן לכוון את הלב, כי בלי שבח אין טעם לתפילה, שהיא בקשה לחיבור. בכל אופן ישבח, שאַחֲרֵי הַמַּעֲשִׂים נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת.

הבקשה היא פעולת השמאל ההשתוקקות, עליה יש לוותר כעומדת בפני עצמה, ולפעול את השבח הוא בחינת הימין. ללא הכללת השמאל בימין אין התפילה עולה, אלא בקו אמצע בלבד, אחרת התפילה לא אמיתית.

על האדם להקריב את הבהמיות שבו לפי התפילה, אחרת מראה הוא שהטרדות הבהמיות שלו חשובות מהמלך. הלב צריך לרצות את השם, זה הרצון להיות מאושר, אך יש לעורר אותו עד אשר רוצה הוא להתדבק במלך ולא בתענוג רגעי. צריך רצון והשתוקקות למה שמוכנים לתת לו מלמעלה – זהו קשר, לכן מברכים ומבקשים: מָלֵא אֶת מִשְׁאֲלוֹת לִיבֶּנוּ לְטוֹבָה.

 

 

שיעור שמע:

MP3-הורד

ש.ב רכ"ג
א. באיזה מדרגה נמצא דן בספירות?
ב.מה ההבדל בין אורחות ושבילים?
ג. מה תפקידו של דן בקדושה ומהי בטומאה?
ד. הגדר מה הם מנעולא ומפתחא?
ה. מדוע דן משול לנחש?

 

וַיְחִי רכג-רכה

דָּן יָדִין עַמּוֹ

תכונת דן שבנפש: הכוח למנוע חטאים.

גם תפקיד שנראה לכאורה שלילי, אך כשבא לטובת הכלל הוא הטוב, לכן אדם צריך לפעול גם את תכונת האכזריות כשצריך. דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

בתכונת דן שבנפש, עומד הוא בסיום המדרגה מקום בו מזנב האויב. מאסף הוא לכל המחנות, כדי לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.  אורב ונֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס האויבים שבאים לזנב אחרי המחנה הקדוש.

שמשון היה נחש בעולם הזה כנגד עמי עכו"ם שניסו להסיט אנשים מדרך הישר. דן עומד ברגל שמאל ומאתגר את המחנה לבוא חזרה לאחדות ולהוציא את העשבים השוטים.

 

שיעור שמע:

MP3-הורד

ש.ב רכ"ג
א. באיזה מדרגה נמצא דן בספירות?
ב.מה ההבדל בין אורחות ושבילים?
ג. מה תפקידו של דן בקדושה ומהי בטומאה?
ד. הגדר מה הם מנעולא ומפתחא?
ה. מדוע דן משול לנחש?

וַיְחִי רכג-רכה

דָּן יָדִין עַמּוֹ

תכונת דן שבנפש: הכוח למנוע חטאים.

גם תפקיד שנראה לכאורה שלילי, אך כשבא לטובת הכלל הוא הטוב, לכן אדם צריך לפעול גם את תכונת האכזריות כשצריך.

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

בתכונת דן שבנפש, עומד הוא בסיום המדרגה מקום בו מזנב האויב. מאסף הוא לכל המחנות, כדי לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.  אורב בסוף הדרך ונֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, את האויבים שבאים לזנב אחרי המחנה הקדוש.

שמשון היה נחש בעולם הזה כנגד עמי עכו"ם שניסו להסיט אנשים מדרך הישר. דן עומד ברגל שמאל ומאתגר את המחנה לבוא חזרה לאחדות ולהוציא את העשבים השוטים.

עֲלֵי דֶרֶךְ – מי שנמשך אחרי הנחש מכחיש פמליא של מעלה, ומפריע לקדושה העליונה לבוא לידי ביטוי, ויש להיזהר. לכן יש לפעול במנועלא לנעול את שערי החוכמה, ולאחר מכן לקבל את האור בצורה מדודה ונכונה.

מנועלא זה דין של נחש קטן – מנועלא צמצום דהיינו סגר מוחלט, מפתחא מסך – דין המאפשר עבודה רק אם מתקנים את הדרך.

 

מתחילה כתוב: דן ידין עמו, ואח"כ כתוב: כאַחד שבטי ישראל. כאַחד, פירושו, כייחודו של עולם, שדן ביחידות, כמו ייחודו של עולם, כמו שהיה בשמשון, שביחידות עשה דין בעולם, ודן והרג ביחד, ולא הוצרך לעזרה.

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. נחש האורב על אורָחות ושבילים. למעלה זהו נחש הקטן המאסף לכל המחנות, שבסיום כל המדרגות דקדושה, ואורב על אורָחות ושבילים. ואח"כ, צבאות ומחנות מחבלים יוצאים מכאן, הם האורבים לבני אדם, להענישם על העבירות, שמשליכים אותם לאחור אחר כתפיהם. שאינם מרגישים בהם, ואומרים שלא חטאו. הוא נחש הקדמוני למעלה, מטרם שנמתק ביין המשמח.

יש ב' מיני דינים מב' הנקודות מנעולא ומפתחא. שורש הדינים שבבינה מכונה מפתחא, ושורש הדינים שבמלכות מכונה מנעולא. ונמשכים מהם ב' נחשים, ממפתחא נחש הגדול, ממנעולא נחש הקטן. דן, חלק מהמלכות מי"ב קשרים שבה, בסיומה, בירך השמאלית, הוד, ניתן בו כוח נחש קטן, כדי להכניע את הס"א כמ"ש: הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. ויש אורָחות ושבילים, אשר הנמשכים ממפתחא, מכונים אורָחות (מצד הבינה). והנמשכים ממנעולא (מצד החוכמה) מכונים שבילים.

דן, נחש האורב על אורָחות ושבילים, שבהיותו מבחינת נחש קטן, יש לו כוח באורָחות, שממפתחא, והן בשבילים, שממנעולא. שגם למעלה בבינה יש נחש קטן, שגם הוא אורב על אורָחים ושבילים, משום שהמלכות עלתה לבינה, והעלתה כוח הדינים שבה אל הבינה. וע"כ יש גם שם נחש הקטן, הנמשך ממנעולא. ויש נחש הקדמוני למעלה, בבינה, מטרם שהבינה נמתקה ביין המשמח, מזמן קטנות הבינה, שקיבלה מכוח עליית המלכות אליה. אבל אח"כ, שקיבלה הגדלות, יין המשמח, הורידה ממנה אלו הדינים, ואין בה עוד נחש הקטן. דהיינו דין שאין לקבל את האור – במנעולא כנגד היראה אין מפתחא שהיא כנגד האהבה. נחש קטן יש לה בגדלות בלבד, דהיינו מנעולא. אמנם יראה צריך תמיד, אך לא עצירה מוחלטת.

יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ. כמו שיש דרך למעלה בבינה, מפתחא, כן יש דרך למטה במלכות, מנעולא, ומתחלק הים, מכוח ב' דרכים, לכמה דרכים בכל צד, שכל דרך כלול משניהם. ויש אורַח אחד, ממפתחא לבד, ואין בו חלק ממנעולא, הבא ומגדיל, במוחין דג"ר, את הים, המלכות. כי המוחין דג"ר נמשכים רק ע"י המפתחא. וּמֵגַדֶל דגים רעים למיניהם, כי הקליפות מתקרבות לינוק משם השפע וגדלות מזה. כמו המים שלמטה מוציאים דגים טובים דגים רעים, דגים ממין צפרדעים. כעין זה, יוצאים בים העליון דגים רעים למיניהם.

וכאשר הקליפות משתמשים מהאורַח הזה שבים, שיונקים משם שפע, הם נראים רוכבים על סוסיהם. ולולא נחש שמאסף לכל המחנות, דן, נחש הקטן, אורב בסוף האורָחות, ומפזר אותם לאחור, היו מחריבים את העולם כמ"ש: הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. המזיקים הרוכבים על סוסים. מצד אלו הקליפות יוצאים מכשפים לעולם. בבלעם כתוב: ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, משום שהם עומדים ללחש בכשפי העולם.

יהי דן נחש עלֵי דרך. מהו עלֵי דרך? מי שנמשך אחרי הנחש, מכחיש פמליא של מעלה, שגורם רזון בצבאות הקדושה שבעולמות העליונים. כי אותו הדרך העליון היוצא מלמעלה, מפתחא היוצא מבינה כמ"ש: הנותן בים דרך, מי שנמשך אחרי הנחש, כאילו הולך על אותו דרך העליון להרזות אותו, כלומר, למַעט השפע, כי מדרך ההוא ניזונים עולמות עליונים. והוא מקלקל את המזונות שלהם, וגורם רזון בהם. כי הנמשך אחר הנחש, שממשיך שפע השמאל ממעלה למטה, גורם להפסיק את זיווג העליון, שמשם ניזונים העולמות.

 

האם דן במדרגה זו, כיוון שהוא בחינת קליפה רעה? אלא כמ"ש: וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, כן כאן כתוב: הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, כדי לשמור את כל המחנות. כלומר, מה שדן אחז ממדרגת הקליפה, הוא תיקון של הכיסא, הנוקבא, לשומרה מיניקת המזיקים הרוכבים על סוסים. הכיסא של שלמה המלך היה נחש אחד מתנדנד בקשרי השרביט שלמעלה מן האריות שבכיסא. הרי שיש נחש בתיקון הכיסא.

כתוב: וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה  וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן. שמשון, נזיר עולם היה, פָּרוּש מן העולם היה, ונתגבר בו כוח חזק (מצד החיוב), והוא היה נחש בעוה"ז כנגד העמים עכו"ם, כי נחלת חלק הברכות של דן אביו, ירש כמ"ש: יהי דן נחש עלֵי דרך, שפיפון עלֵי אורַח.

 

שאל רבי חייא: מהו שפיפון? ענה לו עניין תיקון הכשפים הוא, שהנחש הוא שפיפון, שאע"פ שהם ב' מינים, עושים אותם מלהטיהם כמו שהיו מין אחד. כן אותו רשע בלעם, היה יודע הכל כמ"ש: וילך שפי (בשפיפות קומה להסתיר עצמו), רומז על שפיפון, ומקודם כתוב: ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. הרי שפעם נשתמש בזה ופעם בזה, פעם בנחש פעם בשפיפון. כי ידע לשמש בשניהם.

ואם תאמר הלוא דן, אין מדרגתו לשמש בנחש ושפיפון? ודאי, אלא שנתמנה על מדרגה זו, לשלוט עליה לצרכי הקדושה, להיותו בחינה אחרונה. והוא לשבחו, כי יש ממוני המלך ע"ז, ויש ממונים ע"ז. וכבוד הוא לכל הממונים, להיות ממוני המלך, מבלי להתחשב על מה הוא ממונה. שכיסא המלך מתתקן בכל הממונים יחד. ותחת כל אלו הממונים מתחלקים דרכים ומדרגות, הן לטוב והן לרע. וכולם ביחד מתאחדים בתיקוני הכיסא, הנוקבא. משום זה דן לצד צפון, בירך שמאל הנוקבא, הוד. ובנקב של תהום הגדול, הנמצא בסיום ירך שמאל, בינה דקליפה, כמה גדודי מלאכי חבלה נמצאים שם, שכולם שׂרים ממונים להרע לעולם.

משום זה, התפלל יעקב ואמר: לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה. בכל השבטים אינו אומר, לישועתך, למה בזה כן? משום שראה לו תוקף עוצמת הנחש בהתעוררות הדין, להתגבר על הקדושה, לכן התפלל, לישועתך.

ישועה היא לבחינת הגוף, והצלה זו אמונה.

שאלות חזרה, זוהר "ויחי" עמודים ר"כ-רכ"ב
1. לאיזו ספירה ולאיזה חלק שייך דן?
2. מדוע זבולון אינו נחשב לירך ימנית, אלא אפרים, והרי מוזכר בפירוש על זבולון "וירכתו על צדו"?
3. ממה אנו למדים שיהודה כלול מכל הבחינות וכיצד מסייעת לנו הדוגמה משלמה המלך ומדוד?
4. מהו שכתוב "דן ידין עמו", והדגש "כאחד"? מהי הדוגמה משמשון?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רכ-רכב

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

יהודה היה אמור להיות גבורה שהיא מובילה כפי שהתורה ניתנה מפי הגבורה. אך ראובן הבכור שהוא הימין, איבד את מדרגתו, ויהודה התכלל ממדרגה זו ומכל שאר השבטים. גם שלמה המלך בנה כסא שכלול מכולם, כמו הכיסא העליון, שמלכות תחתונה שהיא בתבנית המלכות העליונה הכולל את כל י"ב השבטים.

רבי חייא אמר מהו שאומר ידין עמו? אלא שאינו נחשב לרגל עצמאית אלא כלול ביהודה.

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. דן, הוא כמ"ש: מאסף לכל המחנות, ירך השמאלית, הוד, והולך לאחרונה. כיוון שיהודה וראובן נוסעים, הלויים והארון פורשׂים דגלים, ונסע דגל אפרים למערב, ירך הימנית נוסעת על פי הסדר, שירך ימנית קודמת לירך שמאלית, דן. וע"כ נוסע דן לאחרונה. זבולון הוא שנכנס ויוצא כמ"ש: שמַח זבולון בצאתך, זבולון ירך ולא אפרים. אלא ודאי יהודה נכלל מכולם. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו מידה בפני עצמו, אלא שנכלל ביהודה, ראש הדגל. ורק אפרים, ראש הדגל, יש לו מידה בפני עצמו, ירך הימנית, נצח. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו דגל בפני עצמו, כי זו מידתו, להתכלל ביהודה שהוא ראש הדגל. אפרים הוא ירך ימנית, נצח. דן רגל שמאלית.

מפרש סדר ד' הדגלים. המלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללת מכל י"ב הקשרים. ויהודה מלכות התחתונה. וכמו שמלכות העליונה נכללת מהכל, כן מלכות התחתונה, יהודה, נכללת מהכל, מגוף ומירך, כלומר, מת"ת ומי"ב הקשרים שבזרועות וירכיים, כדי שיתגבר בכוחו.

כמ"ש: מימינו אש דת למו. התורה ניתנה מצד הגבורה, אש. אבל הגבורה נכללה בימין, חסד, ובגוף, ת"ת, ובירך, נו"ה, ובכל הספירות. כן סדר הראשון של נסיעת הדגלים, הוא יהודה, מלכות הבאה מצד הגבורה, אבל נכללה בימין בגוף ובירך, ובכל הספירות נכללה, כמו שהמלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללה מכל הספירות.

סדר השני של הדגלים, ראובן, שהוא לצד דרום, ימין, חסד, אבל כל כוח הימין של ראובן לקח יהודה, משום שמראובן הועברה המלכות, יהודה התגבר בעוצמת הימין, שהיה מראובן. וכן כתוב בדוד, שהוא מיהודה, נאום ה' לאדנִי שֵב לימיני. משום שהשמאל נכלל בימין ומתעצם בכוחו כמ"ש: ימין ה' עושָה חָיל. ומשום זה שיהודה לקח כל כוח הימין של ראובן ע"כ נסע ראשונה. יהודה וראובן שתי זרועות. ראובן זרוע ימין, ויהודה זרוע שמאל.

סדר השלישי לדגלים הוא אפרים, ירך הימין, נצח, ונוסע תמיד לפני ירך השמאל. ודן, ירך השמאל, הוד, נוסע לאחרונה. וע"כ הוא המאסף לכל המחנות לצבאותם, והולך לאחרונה.

יהודה לקח חלק בב' הזרועות, חו"ג, משום שראובן, זרוע ימין, נאבד ממנו בכורה כהונה ומלכות. ע"כ כתוב ביהודה, ידיו רב לו, ב' הידיים, חו"ג.

כתוב: וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן, גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ, זָהָב טָהוֹר. כיסא שלמה עשה כעין של מעלה, בכל הצורות של מעלה, אריה, שור, נשר ואדם, עשה כאן. הרי שהמלכות שלמטה, שלמה, הבא מיהודה, כלול מכל הספירות, כמו המלכות העליונה כמ"ש: ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. מלך, מילה סתומה, ואין הכרח שסובב על שלמה, אלא שסובב על מלכות העליונה. ע"כ כתוב: וישב שלמה על כיסא ה', בדומה למלך, מלכות העליונה, שנכלל מכל הספירות כמוה. וכמ"ש: ושלמה ישב על כיסא דוד אביו, ותיכּוֹן מלכותו מאוד. שמילה מלכותו סובב על מלכות העליונה, שהלבנה, מלכות העליונה, עמדה במילואה. אף כאן, למלך, סובב על מלכות העליונה.

מתחילה כתוב: דן ידין עמו, ואח"כ כתוב: כאַחד שבטי ישראל. כאַחד, פירושו, כייחודו של עולם, שדן ביחידות, כמו ייחודו של עולם, כמו שהיה בשמשון, שביחידות עשה דין בעולם, ודן והרג ביחד, ולא הוצרך לעזרה.

שיעור שמע:

MP3-הורד

וַיְחִי ריז-ריט

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם

לומד תורה אינו חושש ממזיקי העולם מפני שממילא אינו פועל לטובת הרצון לקבל לעצמו, כלומר אינו מגלה חסרונות בהם עלולים מזיקים להיאחז. גאוותן הוא חמור שאינו מוריד את החומריות המפריעה בדרכו, ואף מרים את חשיבות החומר בגֶּרֵם המעלות. במצב זה מעמיס הוא על עצמו עול של פחדים וטרדות גשמיים שאינם פוסקים.

ומי שנושא בעול כחמור למשא, מבין בענוותנותו שהרצון לקבל נועד לעול, ואינו רכוש פרטי, הוא רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם דהיינו יכול להוריד את החומריות לאשפה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, שאינו סובל בעולם החומרי. נותן הוא את עצמו לפנימיות הדברים, ואינו נרעש מהמקרים החיצוניים – שם ישּ-שַכָר, בשקט הפנימי.

הזכות לחדש בדברי תורה ניתנת למי שמסיר את הגאווה והחומריות מעצמו, מפרש את המציאות מעבר למקרים, ואז החידושים והתיקונים הטובים נרשמים בנפשו, מאידך אם יש באפשרותו לחדש ואינו עושה כן – מתחייב בנפשו.

משום זה, יששכר, שהיה עיסקו בתורה, הכניע את קליפת החמור, והורידו. ומה שהיה החמור, גרם המעלות כמ"ש: חמור גָרֶם. שהיה עולה להזיק העולם, והנה עתה, שׂם מדורו, בין המִשפּתָיים, בין האשפות, בין הזוהמות של בקיעי העפר. יששכר, ע"י עסק תורתו, השפיל קליפת חמור גָרֶם, ועשהו, רובץ בין המִשפּתָיים, שהורידו לבקיעים שבאדמה, בין האשפות אשר שם.

וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב (זו תורה שבכתב) וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה (תורה שבעל פה)  וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל (עול התורה ולהתדבק בה ימים ולילות) וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד – היינו להיות עובד אל ה' ולהדבק בו, ולהחליש את (פרטיות) עצמו בה, דהיינו מרוב עסקו בתורה.

רבי שמעון, רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים מגליל העליון לטבריה (טבורה של עיר). אמר רבי שמעון: נלך ונעסוק בתורה, כי כל מי שיודע לעסוק בתורה, ואינו עוסק, מתחייב בנפשו. ולא עוד, אלא שנותנים עליו עול דרך ארץ ושעבוד רע, שעבוד מלכות כמ"ש ביששכר, ויֵט שִכמו לסבול. ויֵט, נטה כמ"ש: ויטו אחרי הבצע, שסר מדרך הישר. כי מי שמטה עצמו ודרכו, שלא לסבול עול תורה, מיד, ויהי למס עובד, שנופל תחת עול דרך ארץ ושעבוד מלכות. ויַרא מנוחה כי טוב, שראה כי טוב לקבל עליו עול תורה. ולא עוד, אלא גם, ויֵט שכמו לסבול, שמטה עצמו שלא לסבול. מיד, ויהי למס עובד, שהטילו עליו עול דרך ארץ ושעבוד מלכות.

פתח רבי שמעון: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אשרי הם בני העולם העוסקים בתורה, כי כל מי שעוסק בתורה, אהוב הוא למעלה ואהוב למטה, ונוחל בכל יום נחלת עוה"ב כמ"ש: להנחיל אוהבי יש. יש, זה עוה"ב, בינה, שמימיו, השפע שלו, אינו נפסק לעולם. כי העוסק בתורה מקבל שכר טוב עליון, שאדם אחר לא זכה בו, והוא יש, בינה. ומשום זה מרמז השם יששכר, שעסק בתורה, יש שכר, שהשכר של העוסקים בתורה הוא, יש, בינה.

תרפט) רואה הייתי עד אשר הכיסאות נפלו. כשנחרב ביהמ"ק, נפלו ב' כיסאות. ב' כיסאות למעלה וב' כיסאות למטה. ב' כיסאות למעלה, כיסא של יעקב, ז"א, וכיסא של דוד, מלכות. וכיוון שהתרחק כיסא התחתון מכיסא העליון, שכיסא יעקב התרחק מכיסא דוד, נפלה כיסא דוד כמ"ש: השליך משמים ארץ.

וב' כיסאות שלמטה: ירושלים ובעלי תורה. והכיסאות שלמטה כעין הכיסאות של מעלה. כי בעלי התורה, כיסא של יעקב, ז"א. ירושלים, כיסא של דוד, מלכות. ונמצא, שנפל ב' כיסאות, כיסא דוד של מעלה, הנוקבא, וכיסא ירושלים של מטה. וע"כ כתוב: עד אשר הכיסאות, לשון רבים. כי כיסאות רבים נפלו, ונפלו מעלבונה של תורה. זו"ן נחלקים על החזה, למעלה מחזה, ב' כיסאות שלמעלה, ולמטה מחזה, ב' כיסאות שלמטה. וב' כיסאות שנפלו, הם הנוקבא שלמעלה מחזה והנוקבא שלמטה מחזה.

כאשר צדיקי אמת עוסקים בתורה, כל הכוחות של שאר העמים, ושאר הצבאות, וכל הכוחות והצבאות שלהם, נכנעים ואינם שולטים בעולם. וישראל נועדים לעמי העולם, שעמי העולם מזמינים את ישראל, להעלות אותם לראש על כל העמים. שזהו עניין יששכר, יש שכר. ואם לא, קליפת חמור גָרֶם לישראל ללכת בגלות, וליפול בין העמים, שישלטו עליהם, משום, ויַרא מנוחה כי טוב, שראה התורה, שהיא טובה ומתוקנת לפניו, ויכול להשׂתכר על ידה, כמה טובות וכמה חמודות, והוא היטה דרכו, שלא לסבול עול תורה, בשביל זה, ויהי למס עובד, בגלות.

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים, גַּם יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ. אלו הדודאים שמצא ראובן כמ"ש: וילך ראובן וימצא דודאים בשדה. ודברי תורה אינם מתחדשים בישראל, אלא על ידיו כמ"שף וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת, מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל.

י"ב השבטים, י"ב קשרים שבב' זרועות חו"ג, וב' ירכיים נו"ה, בהארת ג' קווים בכל אחת מד' בחינות חו"ב תו"מ, שהם בנוקבא חו"ג ונו"ה. וע"כ נבחן שיש ג' קשרים בכל אחד מחו"ג נו"ה, והם י"ב.

ומבחינת ד' הדגלים, יהודה וראובן ב' זרועות חו"ג. ואפרים ודן ב' ירכיים נו"ה. וג' קשרים שבזרוע שמאל, יהודה, הם יהודה יששכר זבולון, הארת ג' קווים שבזרוע שמאל. אשר יהודה קשר א', מקו ימין. יששכר קשר ב' מקו שמאל. זבולון קשר ג' מקו האמצעי. יששכר, מקו שמאל, שבו הארת חכמה. וכיוון שהחכמה אינו מאירה בלי חסדים, נבחן שאין לו מזונות להתקיים. זבולון, מקו אמצעי, היוצא על מסך דחיריק, וממשיך חסדים ומלביש את החכמה דקו שמאל, כמו שיוצא למרחק לסחור, כדי להמשיך מזונות שיששכר יוכל להתקיים.

הדודאים נתנו ריח, זו הארת החכמה שבקו שמאל, בחינת יששכר, קשר ב' שבזרוע השמאלית. ונאמר, שדברי תורה אינם מתחדשים בישראל, אלא על ידיו. כי חידושי תורה, הארת חכמה, אינם אלא בקו שמאל, בחינת יששכר כמ"ש: ומבני יששכר יודעי בינה לַעיתים. וכתוב: יודעי בינה, ולא יודעי חכמה, כי חכמה שבקו שמאל אינה חכמה ממש, אלא בינה שחזרה להיות חכמה. כי חכמה ממש אינה אלא בקו ימין. אבל חכמה זו נסתמה, ורק החכמה שבקו שמאל מאירה, שממקורה היא רק בינה.

וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים חֲדָשִׁים  גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ. בני יששכר גרמו שיהיה על פתחינו, פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, כל מגָדים. חדשים גם ישנים, כמה דברי תורה חדשים וישנים שמתגלים על ידיהם של בני יששכר, לקרב את ישראל לאביהם שלמעלה כמ"ש: לדעת מה יעשה ישראל.

דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ. כל מי שעוסק בתורה כראוי, ויודע לשמח הדברים (לתת להם חיוּת של נשמה) ולחדש הדברים כראוי, אלו הדברים עולים עד הכיסא של המלך, הנוקבא, שהיא הכיסא לז"א, וכנסת ישראל, הנוקבא, פותח להם שערים וגונזת אותם. ובשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, בחצות לילה, מוציאה אותם חידושי תורה לפניו. והקב"ה מסתכל בהם ושמח. אז הקב"ה מתעטר בעטרות העליונות, ושמח במטרוניתא, הנוקבא כמ"ש: חֲדָשִׁים  גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ, שאומרת זאת בחצות לילה, בשעה שמוציאה חידושי תורה לפני הקב"ה. ומאותה שעה והלאה, דבריו של המחדש והמשמח דברי תורה, כתובים בספר העליון כמ"ש: וייכתב ספר זיכרון לפניו.

אשרי חלקו של העוסק בתורה כראוי, אשרי הוא בעוה"ז ואשרי הוא בעוה"ב. עד כאן ממשלת יהודה, זרוע שנכלל בכל. ג' הקווים, בכוח של כל הצדדים, דרום צפון מזרח, ג' קשרים שבזרוע, יהודה יששכר זבולון, ביחד, כמו בדגלים, שיהודה הארת קו ימין, ויששכר קו שמאל, וזבולון קו אמצעי, כדי שיהודה יתגבר על כל הס"א.

שאלות חזרה זוהר "ויחי" עמודים רי"ז-רי"ט
1. הסבר כיצד הכניע יששכר את קליפת החמור ומהי?
2. הסבר מהו "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד"? (במילים שלך, הסתייע באות תרפ"ו).
3. מדוע כל מי שיודע לעסוק בתורה ואינו עוסק, מתחייב בנפשו?
4. למי מנחיל הקב"ה ש"י עולמות ומדוע?
5. אילו ב' כסאות יש למעלה ואילו הם למטה? אילו כסאות נפלו ואילו לא נפלו ומדוע נפלו?
6. מהי הדרך הראויה והנכונה להתגבר על כל הכוחות של שאר עלמין ושאר הצבאות?
7. על ידי מי מתחדשים דברי תורה בישראל ומדוע?
8. מהם בחינת הדודאים שהביא ראובן ללאה ואיך זה קשור ליששכר, עד כדי שחידושי התורה מתגלים על ידו?
9. במי שמח הקב"ה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רכ-רכב

דָּן יָדִין עַמּוֹ 

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, דהיינו כמו השם יתברך, שראינו בשמשון שגם היה שופט וגם המוציא לפועל את הדין, והכל לבדו.

יהודה היה אמור להיות גבורה שהיא מובילה כפי שהתורה ניתנה מפי הגבורה. אך ראובן הבכור שהוא הימין, איבד את מדרגתו, ויהודה התכלל ממדרגה זו ומכל שאר השבטים. גם שלמה המלך בנה כסא שכלול מכולם, כמו הכיסא העליון, שמלכות תחתונה שהיא בתבנית המלכות העליונה הכולל את כל י"ב השבטים.

רבי חייא אמר מהו שאומר ידין עמו? אלא שאינו נחשב לרגל עצמאית אלא כלול ביהודה.

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. דן, הוא כמ"ש: מאסף לכל המחנות, ירך השמאלית, הוד, והולך לאחרונה. כיוון שיהודה וראובן נוסעים, הלויים והארון פורשׂים דגלים, ונסע דגל אפרים למערב, ירך הימנית נוסעת על פי הסדר, שירך ימנית קודמת לירך שמאלית, דן. וע"כ נוסע דן לאחרונה. זבולון הוא שנכנס ויוצא כמ"ש: שמַח זבולון בצאתך, זבולון ירך ולא אפרים. אלא ודאי יהודה נכלל מכולם. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו מידה בפני עצמו, אלא שנכלל ביהודה, ראש הדגל. ורק אפרים, ראש הדגל, יש לו מידה בפני עצמו, ירך הימנית, נצח. כיוון שזבולון כלול בדגל יהודה, אין לו דגל בפני עצמו, כי זו מידתו, להתכלל ביהודה שהוא ראש הדגל. אפרים הוא ירך ימנית, נצח. דן רגל שמאלית.

מפרש סדר ד' הדגלים. המלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללת מכל י"ב הקשרים. ויהודה מלכות התחתונה. וכמו שמלכות העליונה נכללת מהכל, כן מלכות התחתונה, יהודה, נכללת מהכל, מגוף ומירך, כלומר, מת"ת ומי"ב הקשרים שבזרועות וירכיים, כדי שיתגבר בכוחו.

כמ"ש: מימינו אש דת למו. התורה ניתנה מצד הגבורה, אש. אבל הגבורה נכללה בימין, חסד, ובגוף, ת"ת, ובירך, נו"ה, ובכל הספירות. כן סדר הראשון של נסיעת הדגלים, הוא יהודה, מלכות הבאה מצד הגבורה, אבל נכללה בימין בגוף ובירך, ובכל הספירות נכללה, כמו שהמלכות של מעלה, הנוקבא דז"א, נכללה מכל הספירות.

סדר השני של הדגלים, ראובן, שהוא לצד דרום, ימין, חסד, אבל כל כוח הימין של ראובן לקח יהודה, משום שמראובן הועברה המלכות, יהודה התגבר בעוצמת הימין, שהיה מראובן. וכן כתוב בדוד, שהוא מיהודה, נאום ה' לאדנִי שֵב לימיני. משום שהשמאל נכלל בימין ומתעצם בכוחו כמ"ש: ימין ה' עושָה חָיל. ומשום זה שיהודה לקח כל כוח הימין של ראובן ע"כ נסע ראשונה. יהודה וראובן שתי זרועות. ראובן זרוע ימין, ויהודה זרוע שמאל.

סדר השלישי לדגלים הוא אפרים, ירך הימין, נצח, ונוסע תמיד לפני ירך השמאל. ודן, ירך השמאל, הוד, נוסע לאחרונה. וע"כ הוא המאסף לכל המחנות לצבאותם, והולך לאחרונה.

יהודה לקח חלק בב' הזרועות, חו"ג, משום שראובן, זרוע ימין, נאבד ממנו בכורה כהונה ומלכות. ע"כ כתוב ביהודה, ידיו רב לו, ב' הידיים, חו"ג.

כתוב: וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן, גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ, זָהָב טָהוֹר. כיסא שלמה עשה כעין של מעלה, בכל הצורות של מעלה, אריה, שור, נשר ואדם, עשה כאן. הרי שהמלכות שלמטה, שלמה, הבא מיהודה, כלול מכל הספירות, כמו המלכות העליונה כמ"ש: ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. מלך, מילה סתומה, ואין הכרח שסובב על שלמה, אלא שסובב על מלכות העליונה. ע"כ כתוב: וישב שלמה על כיסא ה', בדומה למלך, מלכות העליונה, שנכלל מכל הספירות כמוה. וכמ"ש: ושלמה ישב על כיסא דוד אביו, ותיכּוֹן מלכותו מאוד. שמילה מלכותו סובב על מלכות העליונה, שהלבנה, מלכות העליונה, עמדה במילואה. אף כאן, למלך, סובב על מלכות העליונה.

מתחילה כתוב: דן ידין עמו, ואח"כ כתוב: כאַחד שבטי ישראל. כאַחד, פירושו, כייחודו של עולם, שדן ביחידות, כמו ייחודו של עולם, כמו שהיה בשמשון, שביחידות עשה דין בעולם, ודן והרג ביחד, ולא הוצרך לעזרה.

שיעור שמע:

MP3-הורד

ויְחִי ריד-רטז

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

יש לאדם בחירה וכאשר נשמה יורדת לעולם, משביעה אותה כנסת ישראל שתפעל לבקש שלום.

השכינה הקדושה משביעה את נשמות הצדיקים, הם בנות ירושלים, הם קרובים אל המלך וקל להם להכניס את הבקשות למלך. כל הבנה היא הלבשה של הישות הכללית, עליהם לגלות לבורא את צד האהבה, ע"י שיעוררו ביקוש כזה.

בנות ירושלים הם גם י"ב השבטים, י"ב קשרים – הכוח האמיתי שמחבר בין השבטים. בהסתכלות על הפרטים דרך הקשר רואים שאין פירוד ביניהם. קשרי האמונה הם החיבור, ואז ניתן להגיע לביקוש רק מצד האמת, דרך קו אמצעי, ומשביעה אותם לפעול לביקוש ראוי, וכך לבקש את הקשר של השכינה לקב"ה.

 

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. מי הוא קרוב יותר אל המלך מכנסת ישראל, הנוקבא? והיא אומרת להם, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו? אלא, בנות ירושלים, הן נשמות הצדיקים, שהן קרובות אל המלך תמיד, ומודיעות אל המלך בכל יום שלומה של המטרוניתא, הנוקבא. בשעה שהנשמה יורדת לעולם, כנסת ישראל שהיא הנוקבא, באה עליה בשבועה, שתגיד למלך ותודיע לו את אהבתה אליו, בשביל להתרצות עימו.

כי ז"א קו ימין, הנוקבא קו שמאל. וב' הקווים ימין ושמאל במחלוקת. וכמו שזו"ן עולים למ"ן לב' קווי הבינה, ישסו"ת, ועושים שלום ביניהם בקו אמצעי, היוצא על מסך דחיריק, כן נשמות הצדיקים עולים למ"ן לז"א ונוקבא, ונעשות להם קו אמצעי, ועושות שלום ביניהם. וע"כ נאמר, שהנוקבא משביעה את הנשמות להגיד ולהודיע למלך, ז"א, את אהבתה, בשביל להתרצות עימו, שיעלו למ"ן ויהיו לקו אמצעי, העושה שלום בין ב' קווים ימין ושמאל, ז"א ונוקבא.

ובמה מודיעות הנשמות אהבת הנוקבא אל המלך? החיוב הוא על האדם, לייחד את השם הקדוש, הנוקבא, בז"א, בפה בלב ובנפש. ולהתקשר כולו בזו"ן, שיעלה למ"ן אֲליהם, כשלהבת הקשורה בגחלת. ובאותו הייחוד שעושה גורם, שיתרצה המלך עם המלכה, ומודיע אל המלך את אהבתה אותו. שעם עליית הנשמה למ"ן לז"א, נעשית קו אמצעי ביניהם, ועושה שלום ומייחדת אותם זה עם זה.

בנות ירושלים הן י"ב השבטים, י"ב הקשרים בחו"ג ונו"ה, שגוף הנוקבא עומדת עליהם. ירושלים, הנוקבא, עומדת על י"ב הרים. ומי שאומר על ז', אינו אומר על צד השלמות. ואע"פ שהכל אחד, יש בה שבעה בחינות חג"ת נהי"מ. ויש בה ד' בחינות חו"ג תו"מ. ויש בה י"ב בחינות, י"ב הקשרים. והכל אחד. אלא שהם מדרגות מיוחדות בה, וי"ב היא השלמות.

ודאי ירושלים עומדת על י"ב הרים, ג' לצד זה, וג' לצד זה, וכן לארבע זוויות. ג' קשרים בחסד, ג' קשרים בגבורה, ג' קשרים בנצח, ג' קשרים בהוד. וגוף הנוקבא עליהם. ואז נקראים חיה כמ"ש: היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל. ונקראים בנות ירושלים, משום שירושלים, הנוקבא, עומדת עליהם. והם מעידים עדות למלך על אהבתה של כנסת ישראל. כי אומרת להם, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו, שחולת אהבה אני. וכמ"ש: שבטי יה עדות לישראל. שאומרים עדות לישראל, לז"א, על אהבתה של הנוקבא. אשרי חלקם של ישראל, שיודעים דרכיו של הקב"ה.

 

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם

חמור אינו מתבכיין,  אומר בעל הסולם: "אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של ה' יתברך, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו כנ"ל. ולהפך חס ושלום. וכן להיפך בה במידה שאדם מרגיש לא טוב, הוא למעשה כופר.

אדם היודע שהוא בא מצד החומר, אין בו גאווה. התורה משמרת את האדם לא ללכת בדרכי הגוף, ויש להתגבר עליו. כאשר התורה מסדרת את הנפש באופן מיטבי לעבודת השם.

השכינה משביעה את הנשמה לפני שיורדת לעולם, ועל הצדיקים להתפלל ולבקש את החיבור עם השם.

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. שאל רבי אלעזר: וכי יששכר חמור נקרא? ואם נקרא כן מפני שעסק בתורה, למה לא ייקרא לו סוס, או אריה, או נמר? ומשיב משום שהחמור מקבל עליו משא, ואינו בועט באדונו כשאר בהמות, ואין בו גבהות הרוח, ואינו דואג לשכב במקום מתוקן. אף יששכר, שעיסקו בתורה, מקבל עליו המשא של התורה, ואינו בועט בהקב"ה, ואין בו גבהות הרוח, כחמור שאינו דואג לכבודו, אלא לכבוד אדונו. ע"כ רובץ בין המִשפּתָיים כמ"ש: וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. מלמד בעל הסולם שכיום כבר לא נוהגת בחינה זו של חיי צער.

כמ"ש: לְדָוִד יְהוָה  אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד. כמה חביבים הם דברי תורה, כמה חביבים הם אותם שעוסקים בתורה לפני הקב"ה. כי כל מי שעוסק בתורה, אינו מפחד ממזיקי העולם, נשמר הוא למעלה, נשמר למטה. ולא עוד, אלא שמכניע כל המזיקים שבעולם ומורידם לעמקי תהום רבה.

בשעה שבא הלילה, הפתחים של מעלה נסתמים, וכלבים וחמורים שורים ומשוטטים בעולם, וניתן רשות למזיקים להשחית, וכל בני העולם ישנים במיטותיהם, ונשמות הצדיקים עולות ומתענגות למעלה. כשמתעורר רוח צפון, מתחלק הלילה, התעוררות קדושה מתעוררת בעולם.

אשרי חלקו של אותו אדם, שקם ממיטתו באותה שעה, ועוסק בתורה. כיוון שהוא פותח בתורה, כל אלו מיני מזיקים הרעים, מכניס אותם בנקבי תהום הגדול, ומכניע קליפת החמור (החומריות), ומוריד אותו בבקיעים שמתחת העפר, בזוהם הפסולת והזבל המקובץ שם. לכן צריך אדם לדייק בכל דבר ובעיקר בלימוד, ולא ליצר פסולת.

שאלות חזרה זוהר "ויחי" ריד רטז
1. מי הן בנות ירושלים? ומה תפקידם?
2. במה מודיעות הנשמות אהבת הנוקבא אל המלך לפי ההסבר הראשון?
3. עד לאיזה פירוט מתחלקות הנשמות?
4. מה אנו למדים מכך שמכנה את י"ב השבטים כי"ב קשרים?
5. מה עוד פירוש בנות ירושלים לפי ההסבר השני באות תרפ"ה?
6. מדוע נקרא יששכר חמור גרם, ולכאורה זה שלילי, שידוע לנו שהיה לומד תורה?
7. מדוע מי שעוסק בתורה אינו מפחד ממזיקי העולם?

 שיעור שמע:

MP3-הורד

 

וַיְחִי ריד-רטז

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם

בה במידה שאדם מרגיש לא טוב, הוא למעשה כופר.

אומר בעל הסולם: "אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של ה' יתברך, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו כנ"ל. וכן להפך חס ושלום.

חמור אינו מתבכיין,  אדם היודע שהוא בא מצד החומר, אין בו גאווה. התורה משמרתו לא ללכת בדרכי הגוף, ע"י כך שהתורה מסדרת את הנפש באופן מיטבי לעבודת השם.

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. שהחמור מקבל עליו משא, ואינו בועט באדונו כשאר בהמות, ואין בו גבהות הרוח, ואינו דואג לשכב במקום מתוקן. אף יששכר, שעיסקו בתורה, מקבל עליו המשא של התורה, ואינו בועט בהקב"ה, ואין בו גבהות הרוח, כחמור שאינו דואג לכבודו, אלא לכבוד אדונו. ע"כ רובץ בין המִשפּתָיים כמ"ש: וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. מלמד בעל הסולם שכיום כבר לא נוהגת בחינה זו של חיי צער.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

יש לאדם בחירה וכאשר נשמה יורדת לעולם, משביעה אותה כנסת ישראל שתפעל לבקש שלום.

השכינה הקדושה משביעה את נשמות הצדיקים, הם בנות ירושלים, הם קרובים אל המלך וקל להם להכניס בקשות ותפילות לחיבור למלך.

שיעור שמע:

MP3-הורד

 

שאלות חזרה זוהר "ויחי" ריא ריג
1. מהו היחס בין זבולון ליששכר, הן מבחינת דרכי ההשכלה, הן מבחינת נפש האדם והן מבחינת דרך העבודה?
2. מהו בחינת "מלח" ומדוע הוא חשוב כל כך להיות ממרק ומבשם את המר להטעימו?
3. מדוע נקרא הים "ימים"? הבא ב' טעמים.
4. מה ביקשה רחב ומדוע קיבלה דבר אחר?
5. מדוע הקדים בברכות את זבולון ליששכר, והרי יששכר הוא בחינת תורה, שהתורה חשובה יותר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 

וַיְחִי ריא-ריג

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

 

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

 

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

 

אמר רבי יהודה זבולון ויששכר עשו ביניהם תנאי, יששכר ישב ויהגה בתורה, זבולון יצא ויעסוק במסחר ויתמוך ביששכר כמ"ש: ותומכיה מאושר. והיה יורד בימים לעשות מסחר. וחלקו היה כן, כי הים היה נחלתו. משום זה קורא לו ירך כמ"ש: וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן, כי דרכו של ירך לצאת ולבוא כמ"ש: שמַח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. זבולון לחוף ימים ישכון, באלו יורדי הים, לעשות מסחר. אע"פ שרק ים הגדול היה בנחלתו, מ"מ כתוב: ימים, משום שבין שני ימים היה שורה, בין ים הגדול לים כנרת (בין טבור למלכות). אלא שנחלתו לא הייתה מתפשטת עד כנרת.

 

רבי יוסי אמר: כל סוחרי שאר הימים, היו מחַזרים אחר סחורות בים שלו. ע"כ כתוב: לחוף ימים, לשון רבים. וירכתו על צידון, הלוא גבול צידון היה רחוק מגבול זבולון? הירך שלו מגיע על גבול צידון, רצועה צרה של קרקע, כעין ירך, היה נמשך מחלקו של זבולון, ומגיע עד הגבול של צידון, ובדרך זה הגבול של זבולון נמשך לגבול צידון. ומקום מסחר היה שם, כי כל הסוחרים הולכים ושבים עם סחורותיהם למקום ההוא.

רבי אחא אמר: וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח. למה מלח חשוב כל כך? משום שהוא ממָרֵק ומבַשׂם את המר להטעים אותו. כי מלח דינים, אשר במסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, המייחד ימין ושמאל, והוא ממרק ומבשם וממתיק הדינים דשמאל, שהם מרים, עם החסדים שבקו ימין. ואם לא היה מלח, לא היה נמשך קו אמצעי, ולא היה יכול העולם לסבול את המרירות כמ"ש: כי כאשר משפטיך לָאָרץ צדק למדו יושבי תבל. משפט ת"ת, קו אמצעי שמחזה ולמעלה, שהדינים שבמסך שבו נקראים מלח. צדק דינים המרים שבמלכות. כשהמשפט, מלח, הוא לארץ, הנוקבא, אז צדק למדו, שיוכלו לקבל המרירות שבצדק. וכמ"ש: צדק ומשפט מכון כיסאך, שהצדק נשלם ע"י המשפט, המלח.

ומלח הוא ברית, יסוד, קו אמצעי, שמחזה ולמטה, שהעולם, הנוקבא, מתקיים עליו כמ"ש: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ומשום שעליו יוצא קו האמצעי, יסוד, נקרא המלח ברית אלקיך, כי היסוד ברית, וקוראים אנו ים המלח, שהים, הנוקבא, נקראת ע"ש המלח הממתק אותו. כמ"ש: כי צדיק ה' צדקות אָהֵב. זהו מלח, יסוד, בים, במלכות. כי צדיק הוא יסוד, צדקות הוא מלכות. ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה. וע"כ כתוב: לא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך. שלא תפריד את היסוד, מלח, מעל המנחה, הנוקבא. וזה בלא זה אינם הולכים.

אמר רבי אחא: הים אחד ונקרא ימים בכתוב: זבולון לחוף ימים ישכון, משום שמקום יש בים, שהוא מים זכים, ומקום שיש בו מים מתוקים, ומקום שיש בו מים מרים. ומשום שיש מקומות משונים, נקרא ימים. וע"כ כתוב: לחוף ימים. כל שבט, כל אחד הוא קשר אחד מאלו הקשרים שמתחברים בגוף הנוקבא. משום זה יש מקומות משונים בנוקבא, שנקראת ים, לפי השבט המיוחס שַמה. וע"כ נקראת הנוקבא ימים, לשון רבים.

רבי אבא היה יושב לילה אחד וקם לעסוק בתורה. בעוד שהיה יושב, בא רבי יוסי ודפק על הדלת, אמר בתיבת השרים תכשיטים נמצאים, כלומר שרוצה לשמוע ממנו פניני התורה שנמצאים עמו.

ישבו ועסקו בתורה, בתוך כך קם בנו של בעל המלון וישב לפניהם, שאל מהו שכתוב וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי, וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי), וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וכתוב וּנְתַתֶּם לִי, אוֹת אֱמֶת, מה רצתה מהם. אמר רבי אבא, יפה שאלת, אבל אם שמעת משהו אמור בני. אמר יש לי עוד שאלה, כי הם נתנו מה שלא בקשה מהם, שכתוב אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ והיא בקשה מהם אות אמת שרומז על תפארת. ומשיב, אלא כך למדתי, היא  רצתה סימן החיים כמ"ש: והַחייתם את אבי ואת אימי. ואמרה, שסימן החיים אינו שורה אלא באות אמת, שזהו אות ו' של הויה, ת"ת, משום שבו שורים חיים. סימן של משה רצתה, ת"ת, ולמה נתנו לה תקוות חוט השָני כמ"ש: את תקוות חוט השָני הזה תקשרי, שהוא סימן של יהושע, מלכות?

אלא הם אמרו, משה הרי נפטר מן העולם, כי נאסף השמש, ת"ת, משה. והרי הגיע זמנה של הלבנה למשול. ע"כ סימן הלבנה, מלכות, הוא תקוות חוט השָני, סימן של יהושע, מלכות, יהיה אצלך, משום שממשלת הלבנה עתה.

עוד שאל: כל בניו של יעקב י"ב שבטים היו, ונסתדרו למטה כעין של מעלה, כי"ב קשרים שבחו"ג נו"ה דנוקבא. ולמה הקדים תמיד בברכות את זבולון לפני יששכר, והרי יששכר עסק בתורה, והתורה מקדימים בכל מקום, לכל דבר, ולמה בברכות הקדים את זבולון?

תרעה) זבולון זכה שיקדימוהו ליששכר בברכות, משום שהוציא לחם מפיו ונתן לפיו של יששכר. מכאן, מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה. ולא עוד אלא שזוכה לשני שולחנות, מה שאינו זוכה אדם אחר. זוכה לעושר שיתברך בעוה"ז, וזוכה שיהיה לו חלק בעוה"ב כמ"ש: זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות. כיוון שכתוב לחוף ימים, למה כתוב עוד, לחוף אוניות? אלא לחוף ימים, בעוה"ז, לחוף אוניות בעוה"ב כמ"ש: שם אוניות יהלכון, שנאמר על ים גדול ורחב ידיים, הבינה, עוה"ב, כי שם השפע של עוה"ב.

 

 

 

 שיעור שמע:

MP3-הורד

וַיְחִי ריא-ריג

וַיְחִי ריא-ריג

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

 

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

 

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

 

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

 

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

 

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

 

שיעור שמע:

MP3-הורד

שאלות חזרה זהר ויחי רח-רי
1. מי הם 7 עיני העדה?
2. מי הם כל הפיקודים למחנות ישראל?
3. מה תשובת ר' אבא לר' אלעזר על קושיותו על הפירוד בבינה?
4. מה תשובת ר' אלעזר לשאלה של עצמו?
5. מה ההבדל בין הסתכלות על הפרטים מצד הקשר, מהסתכלות מצד הדין ומדוע?
6. כיצד שערות הזקן, מחד הם גבורות, ומאידך נחשבים להתפשטות החסדים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רח-רי

מִתְתַּקֶן ב-י"ב בְּשִׁנֵּי עוֹלָמוֹת   [מתקנא בי"ב בתרין עלמין]

את הלב – האני של האדם יש לתקן לפי הבינה העליונה.

גם הבינה היא נדרשת לתיקון, אך לא לעצמה, אלא כשירות לצורך התחתון. התיקון של בינה לקבל את החלוקה, הפרטים ממלכות, ושל המלכות להתנהג ולהתנהל לפי תיקוני הבינה העליונה.

דין שבא מאמונה הוא למעשה רחמים, אך כאשר עומד הוא לעצמו, יוצר כאוס ומלחמות. לכן כשאדם פוגש בדין עליו לעצור ולשאול איזו אמונה זה מייצר אצלו.

 

חג"ת נהי"מ דראש הנוקבא, הם שבעה עיני העדה כמ"ש: שבעה עיני ה'. ולהיותם מוחין דחכמה מכונים עיניים. והם שבעים סנהדרין, שכל אחד מחג"ת נהי"מ האלו כלול מע"ס, והם ע'. השערות הנמשכות מן הראש הזה, הם כמ"ש: כל הפקודים למחנה יהודה מְאַת אלף ושמונים אלף וששת אלפים וארבע מאות לצבאותם. וכמ"ש: כל הפקודים למחנה ראובן, וכן לכולם, שכל המספרים האלו הם בחינות שערות של הנוקבא. אין מספר דהיינו חסדים.

ואם תאמר במצרים, בשעת הסתלקותו של יעקב מן העולם, שהשלמות הייתה נמצאת באותה שעה, איפה היו כל אלו הפקודים של המחנות, בחינות שערותיה של הנוקבא? אם לא היו שם, הרי הנוקבא הייתה מחוסרת אז משלמותה, שהם השערות? ודאי ע' נפש היו, בביאתם למצרים, כנגד המוחין דע' סנהדרין. וכל אלו שהולידו בי"ז שנים, שיעקב חי בארץ מצרים, לא היה להם חשבון מחמת ריבויים כמ"ש: ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאוד מאוד. והם היו בחינות שערות של הנוקבא. והם היו בשעת הסתלקות יעקב מן העולם. וע"כ לא היה חסר כלום מן השלמות, אשרי חלקו של יעקב השלם, שנשלם למעלה ולמטה. כל זמן היגיעה אומר שהחסדים לא היו מפורדים.

 

פתח רבי אלעזר: וְהוּא בְאֶחָד, וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ. תיקון העליון שבבינה כולו אחד, לא היה בו פירוד, כמו בתיקון דתחתון, שבנוקבא כמ"ש בנוקבא, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. כי בנוקבא יש פירוד. ואע"פ שיש בה פירוד, כשמסתכלים בדברים, הכל עולה לאחד, כי גם הפירוד שבה חוזר ומתתקן ע"י התיקון של י"ב, ואז גם היא כולה אחד. משא"כ הבינה, שלא היה בה פירוד מעולם, אינה צריכה לתיקון י"ב, שיתקן אותה. אבל תיקון של העליון, של היובל, בינה, עומד ג"כ על י"ב, כמו התחתון, הנוקבא. ואע"פ שהוא אחד, שלא היה בו פירוד מעולם, הנה אחד הזה משלים לכל צד, שהאחד שבספירות של צד ימין משלים לצד שמאל, והאחד שבספירות שבצד שמאל משלים לצד ימין. ונמצא, שאֵלו ו"ק עליונות חג"ת נה"י שבבינה, הם י"ב. כי כל אחד מחג"ת נה"י מַלווה לחברו מאורותיו, ונכלל מאורות חברו, ונמצאו שהם י"ב, וגוף של הבינה עליהם.

ועניין הלוואה פירושו, כי אחר שהימין, חסדים, נשלם מהתכללות החכמה שבשמאל, מחזיר לו הארתו, ונשאר באור חסדים. וכן השמאל מחזיר החסדים לימין אחר שנשלם על ידיהם, ונשאר בחכמה. ונמצא מה שנתנו זה לזה, אינו אלא הלוואה על מנת להחזיר. וע"כ כל עומד על י"ב, ואפילו הבינה. כי שש הספירות חג"ת נה"י שבה נכללים זה מזה, ויש חג"ת נה"י בצד ימין, וחג"ת נה"י מצד שמאל. ולא משום תיקון הפירוד כמו בנוקבא. הגוף הוא יעקב, ת"ת, ולא בינה, שהוא ראש ולא גוף. ואיך יתכן שהבינה, שהוא מעל י"ב, הוא גוף? אלא ראש וגוף עומדים ביחד, שנכללים זה מזה, וע"כ יש בחינת ת"ת גם בראש בבינה.

יש ג' קשרים שבזרוע הימנית, חסד חסדים, שכל הג' הם חסד. וג' קשרים שבזרוע השמאלית, גבורה גבורות, ג' גבורות. וג' קשרים בירך הימנית, נצח נצחים, ג' נצחים. וג' קשרים בירך השמאלית, הוד הודות. הרי ביחד י"ב, והגוף, ת"ת, עומד עליהם, הרי י"ג. כי בי"ג מידות מתבאר התורה, י"ג מידות של רחמים, הנמשכים מי"ג תי"ד דא"א. והכל אחד, שאין שָם פירוד. ונמשכים ממעלה למטה בייחוד, מי"ג תי"ד דא"א, ומשָם לי"ג דבינה, ומשָם לי"ג דז"א, עד אותו מקום העומד על פירוד, הנוקבא.

ז' עיניים עליונות, ז"ס חג"ת נהי"ם דמוחין דחכמה כמ"ש: עיני ה' המה משוטטים. הם זכרים, דז"א. כי מקום הזכר הוא. ושכתוב: ה' עיניו משוטטות, הם בתיקוני השכינה למטה, מקום הנוקבא. שבע העיניים העליונות, בין של הזכר ובין של הנוקבא, הן כנגד הכתוב: לך ה' הגדוּלה, חסד, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד, כי כל, יסוד, בשמים וארץ. וכמ"ש: לך ה' הממלכה, מלכות, משלים לכל קצה מו"ק חג"ת נה"י.

השערות שבזו"ן הן גבוּרות כמ"ש: מי ימלל גבורות ה'. אע"פ שהשערות גבורות, מ"מ נמשכים על ידיהם החסדים, שאין להם מספר, שעליהם כתוב: חסדֵי ה' כי לא תָמנוּ. ותיקונים אלו עולים למקום אחר, למוחין שאין להם חשבון.

ואעפ"י שבמוחין דחשבון, שהם שבעה עיני ה', נאמר בו יותר, ועלה במשקל, כלומר, בקו אמצעי, המכריע בין ב' כפות המאזניים, ימנית ושמאלית, בעליונה, בינה, ובתחתונה, הנוקבא. ושלמה המלך ביאר אותן ב' הנוקבאות בשה"ש. משא"כ במוחין דשערות, שאין צריכים לפרש אותן, כי אין מספר. עכ"ז שניהם צריכים, שע"י ב' מיני מוחין האלו באה השלמות. אשרי חלקם של הצדיקים, שיודעים דרכי הקב"ה, ובמוחין דמספר נתגלה הכל ליודעי דין ומשפט