שאלות לחזרה ושינון בשלח מט-נד
1. מה דרכו של המלך וכיצד מסתכל על דרכו הטפש וכיצד החכם?
2. מה התשובה בק"ע על השאלה למה לא נרשמו ע"ב אותיות בקו אמצעי, מחציתם ביושר ומחציתם למפרע?
3. כיצד בנוייים ע"ב השמות? הסבר הטבלה בעמוד נ"א ורשם ליד כל שם איזו בחינה זו? התייחס לכך שבכל בחינה מהז"ת דבניה ישנם ע"ס וכך הן ע' ספירות.
4. מתי היא שלמות הכל עד כדי שהמטרוניתא נוסעת במסעיה?
5. על מה מורים ב' שלישים של השמות ומדוע שליש התחתון הוא החשוב שביניהם?
6. כיצד תפרש את השם הקדוש אנ"י שהוא השם ה- 37 מע"ב שמות?
7. מדוע השם אומר למשה מה תצעק אלי? לאן הוא מכוונו ומה זה אומר לנו בעבודת ה' שלנו?
8. מיהו עתיקא קדישא בנפש האדם ומדוע הוא יכול להתגבר על בחינת המצרי?
9. הסבר את סוד האילה הקדושה כפי המובא באות קפג.
פרעה אומר שבשכל אי אפשר לצאת ממצרים, ולא לוקח בחשבון שיש כוח על – האמונה. השמאל הפכפך, כשניתקל בקושי מוכן הוא ללכת בדרך הישר, אך רק באופן זמני.
לא ניתן להגיע לקדושה, אלא בזכות האמונה שהיא הכלל. היחד, כנסת ישראל דנה את האדם שמחפש פרטיות לעצמו.
התעסקות עם קו שמאל, צד הביקורת מסוכנת, עלולה להיות טומאה ולהפיל האדם, אך גם יש בה פוטנציאל לגאולה גדולה כאשר פועלים אותה כראוי. לכאורה קו השמאל הוא האויב, אך זה בדיוק תפקידנו להפכו לאוהב.
יש בנפש את צד פרעה, צד איוב וצד יעקב, והכול תלוי האם הולכים בדרך אמונה. פרעה הוא קו שמאל שיש להשפילו ולהכותו מפני שמסרב ללכת באמונה. כל פעולתו היא בתוך השכל, בתוך ההגיון ולא רואה שישנה אפשרות לצאת לגאולה. פרעה הכיר בכוח שיש מעל כל כוחות השמאל – כוח האמונה.
לכאורה הייתה ליעקב טענה ולא רצה לרדת למצרים, בתחילה היה לכאורה בסדר בגלות, ולאחר מכן השתעבדו – אז אומר לו הקב"ה: אתה יורד למצרים ואני יורד איתך. הראה לו שיש חיבור בגאולה בין השורש לתכלית, שׁיֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל עַל הַחַיִּים בּפֶּרסְפֵּקטִיבָה רָחְבָּהּ יִוָּתֶר – המקרה הבודד לא קובע.
קפה) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם כאן ביד הגדולה נשלם יד השמאל, גבורה וכל האצבעות חג"ת נ"ה שבה, מטעם שנכלל בימין, שהכול נכלל בימין ותלוי בימין כמ"ש: יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב. ואע"פ שזה שייך לגבורה, מ"מ כיוון שתלוי ביד ימין, ע"כ נקרא על שמו. הימין הוא בחינת האמונה השולט על הכול, הוא בחינת כוח הבורא שבנברא. יש והשמאל מסרב להיכלל בימין כמו פרעה – לא ניתן לתקנו.
קפו) אמר רבי יצחק: לא נמצא מי שחיזק את ליבו לפני הקב"ה, כפרעה. אמנם סיחון ועוג חיזקו ג"כ את ליבם. אך הם חיזקו את ליבם כנגד ישראל, אבל כנגד הקב"ה לא חיזקו את ליבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב.
קפז) פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו. ובכל אלו הכתרים ובכל אלו הידיעות של הס"א הסתכל. ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ולא הייתה תלויה באחד מהכתרים שלהם. ועוד, כי בכל הכוחות העליונים של הס"א קשרו קשר על ישראל, שלא יוכלו לצאת מתחת ידיהם. ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א. וע"כ היה מחזק את ליבו.
קפח) רבי אבא אמר: לא חיזק פרעה את ליבו אלא על השם הויה (שם האמונה). כי כשהיה אומר משה כה אמר הויה, חיזק את ליבו. כי בכל החכמה שלו לא מצא ששם הזה ישלוט בארץ, וע"כ אמר: מי הויה אשר אשמע בקולו? ואח"כ, כשחשב לשוב, אמר: הויה הצדיק. אח"כ אמר, חטאתי להויה. פֶה הזה שאמר, מי הויה, אמר, חטאתי להויה. זו הפכפכות של הס"א, שכאשר קשה מוכנים לזמן ללכת בדרך האמת.
קפט) רבי חזקיה פתח: אחת היא על כן אמרתי, תם ורשע הוא מכַלֶה. אחת היא, כמ"ש: אַחַת הִיא, יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, המלכות. ובזו דן הקב"ה דיניו למטה, ודן דיניו למעלה בכל. מתוך זה שלכלל יש להגיע, לשכינה – משם כוח הדין ליישר אורחות אדם.
קצ) כשהקב"ה מעורר דיניו, דן דיניו בכתר, שהוא המלכות כתוב: תם ורשע הוא מְכַלֶה, משום שהצדיקים נתפשים בעוונות הרשעים (לכן אין להיות בשוק כשמידת הדין מצויה) כמ"ש: ויאמר ה' למלאך המשחית בעם רַב. שפירושו, קח הרב שבהם. וע"כ אמר איוב דבר זה: תם ורשע הוא מכלה. ולא פירש איוב, שהכוונה על הצדיקים, הנתפשים בעוונות הרשעים. רבי ייסא אמר: אחת היא, זו כנ"י בגלות מצרים, שבשבילה (שהיא התכלית אליה יש להגיע) הרג הקב"ה במצרים ועשה בהם נקמות כמ"ש: תם ורשע הוא מכלה. שהרי גם תמימים היו שם, שלא שִעבדו את ישראל, ונהרגו יחד עם הרשעים שבהם.
קצא) רבי חייא אמר: איוב (שהיה אחד מיועצי פרעה) לא נלקה אלא בזמן שיצאו ישראל ממצרים. אמר איוב, א"כ כל הפנים שווים, תם ורשע הוא מכלה. פרעה התקיף את ישראל, ואמר: מי ה' אשר אשמע בקולו. ואני לא התקפתי אותם, ולא עשיתי כלום (ישב איוב ולא אמר כלום, לא מיחה), תם ורשע הוא מכלה כמ"ש: היָרֵא את דבר ה' מעבדֵי פרעה, זהו איוב. כי היה בזמן יציאת מצרים.
קצב) רבי יהודה אמר: אבני ברד האלו, שהיו יורדים על המצרים ונעכבו ע"י משה (שאמר לברד לעצור, ולא ניתן לבטלם אלא לעכבם), עשו אח"כ נקמות בימי יהושע. ולעת"ל עתידים לרדת הנשארים, על אדום ובנותיה אמר רבי יוסי, כמ"ש: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. על האדם לדעת שכאשר ה' בא לעזור, כוח זה יבוא לידי ביטוי, אין יאוש כלל, ניתן לחזור בתשובה ולשאוב כוחות לפעולה נגד האויבים.
קצג) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה. מקרא זה אין ראשו קשור לסופו, ואין סופו קשור לראשו. מתחילה כתוב: וירא ישראל את היד הגדולה. ואח"כ, וייראו העם את ה'. האם וירא ישראל הוא סיבה אל וייראו העם את ה', ומלפני כן לא ייראו את ה'? אלא אמר רבי יהודה: זקן ההוא (יעקב) שירד עם בניו לגלות, וסבל עליו הגלות, והכניס את בניו בגלות, הוא ממש ראה כל אלו הנקמות וכל הגבורות שעשה הקב"ה במצרים כמ"ש: וירא ישראל, ישראל ממש, כלומר יעקב שראה מלמעלה, ולאחר מכן ראו העם למטה.
קצד) אמר רבי יהודה: העלה הקב"ה לאותו זקן, ואמר לו, קום ראה את בניך היוצאים מתוך עם חזק, קום ראה הגבורות שעשיתי בשביל בניך במצרים.
קצה) אמר רבי ייסא: בשעה שנסעו ישראל לרדת בגלות מצרים, יראָה ואימה חזקה נפלה עליו, אמר הקב"ה ליעקב, למה אתה מתיירא, אל תירא מרְדָה מצריימה. ממה שכתוב: אל תירא, משמע שהיה מתיירא.
קצו) אמר לו, מתיירא אני שיְכָלוּ את בני. אמר לו, אנוכי ארד עימך מצריימה. אמר לו שוב, מתיירא אני שלא אזכה להיקבר בין אבותיי ולא אראה הגאולה של בני, והגבורות שתעשה להם. אמר לו, ואנוכי אעלך גם עלֹה. אעלך, להיקבר בקבר אבותיך. גם עלֹה, לראות הגאולה של בניך, והגבורות שאעשה להם.
השמאל יכול להשתלם רק בזכות האמונה הימין, זה וירא את היד הגדולה. כוח הגאולה בא בזכות האמונה.
פרעה אומר שבשכל אי אפשר לצאת ממצרים, ולא לוקח בחשבון שיש כוח על – האמונה. השמאל הפכפך, כשניתקל בקושי מוכן הוא ללכת בדרך הישר, אך רק באופן זמני. התעסקות עם קו שמאל, צד הביקורת מסוכנת, עלולה להיות טומאה ולהפיל האדם, אך גם יש בה פוטנציאל לגאולה גדולה כאשר פועלים אותה כראוי. לכאורה קו השמאל הוא האויב, אך זה בדיוק תפקידנו להפכו לאוהב. לא ניתן להגיע לקדושה, אלא בזכות האמונה שהיא הכלל. היחד, כנסת ישראל דנה את האדם שמחפש פרטיות לעצמו.
לכאורה הייתה ליעקב טענה ולא רצה לרדת למצרים, בתחילה היה לכאורה בסדר בגלות, ולאחר מכן השתעבדו – אז אומר לו הקב"ה: אתה יורד למצרים ואני יורד איתך. הראה לו שיש חיבור בגאולה בין השורש לתכלית, שׁיֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל עַל הַחַיִּים בּפֶּרסְפֵּקטִיבָה רָחְבָּהּ יִוָּתֶר – המקרה הבודד לא קובע.
שאלות לחזרה ושינון בשלח מו-מח
1. על מה מצביעים האותיות בפס' ויסע? ומה בפס' ויבא ומה בפס' ויט? מה יוצר הצירוף של הפסוקים?
2. אם השמות הקדושים נובעים מהז"ת דבינה היו צריכים להיות ע' ומדוע אומר שהם ע"ב?
3. מהם ב' סופרים? ב' עדים ו-ב' גונים? על מה מורה כל אחד ומה יחודו?
4. כיצד מסודרים האותיות בטבלת השמות של כל אחד מהפס' ומדוע?
5. מהי השאלה בקס"ח?
בְּשַׁלַּח מו-מח
וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט
קַו אֶמְצָעִי הַבָּא בֶּגְוָונִים נוֹתֵן יֹפִי.
צריך אדם חסדים, ולתת לימין שבקו אמצעי להוביל, כדי להפשיר את החוכמה שהיא בבחינת ים קפוא. בקו אמצעי יש ב' גוונים, דינים של חלוקה לכאורה, אך כאן ישנה אפשרות לבוא בביטול לפאר, ליפות את הדבר, בחינת וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי-אָתָּהמיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר.
יש צורך בתובנה פנימית של התקשרות להשראה אלוקית, לה נצרכת ישרות פנימית, תוך ביטול לדעת חכמים. רק בקשה אמיתית, תפילה ראויה תאפשר לגשת למקום זה.
כאשר מבקש באמת מוצא בתוכו שילוב של תובנה פנימית, היורדת למוחו, ומאתגרת את האדם, כדי שיעשה שותף. מצד אחד רואה הוא את השלמות שבבריאה, ומצד שני רואה כאוס. כאן עליו למצוא בתוכו שלמות, החיבור בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, ולחברם יחד ולהורידם ללב.
זו תחילת שלושה פסוקים עם שבעים ושנים אותיות היוצרים שמות קדושים. החלוקה כנגד ג' האבות, וַיִּסַּע כנגד אברהם, וַיָּבֹא יצחק, וַיֵּט יעקב. שמות אלו ניתנים מהזכר – הבינה העליונה אל הנקבה, ללב האדם. הקשר למוחין אלו מתחיל כשאדם מעלה ביקוש, משותקק לדבר אמיתי, ובא נקי לבקש ורואה שלמעלה התובנה אמיתית, ומנסה להבין את נשיאת ההפכים שרואה.
קנט) פסוק הזה: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם, פירושו, וייסע, שנסע מצד החסד והתדבק בצד הגבורה. כי חסד הוא פנים וגבורה היא אחוריים. משום שהגיעה השעה להתלבש בדין.
קס) באותה שעה נשלמה הלבנה, המלכות, מכל הבחינות, וירשה שבעים ושניים שמות קדושים בשלושה צדדים, ג' קווים. צד אחד התלבשה המלכות בעטרותיו של החסד העליון, בע' (70) חקיקות של אור אבא עילאה שהאיר לה. שזה עניין קו ימין שהוא סוד וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים.
קסא) צד השני התלבשה המלכות ברמחים של הגבורה, הדינים שבה, בשישים הכאות של אש ועשרה הכאות שלה עצמה, שיורדים מצד אמא עילאה בדינים חקוקים, שהוא סוד קו שמאל והפסוק וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.
קסב) צד השלישי התלבשה המלכות בלבוש ארגמן, שלבש מלך העליון הקדוש הנקרא ת"ת (קו אמצאי), שירש בן הקדוש, ת"ת, בע' (70) עטרות עליונות מצד או"א. והוא כולל לימין, חסד, ולשמאל, גבורה. שהוא סוד הפסוק וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם. לכל פסוק משלושת אלו כוח מיוחד כנגד אברהם יצחק ויעקב.
שורש הקווים בבינה. קו ימין שבה מכונה אבא עילאה. קו שמאל שבה מכונה אמא עילאה. קו אמצעי שבה ת"ת, המכריע ביניהם. שזה עניין שלושה יוצאים מאחד (בתחילה הם ב' קווים וז"א שעולה לביקוש למעלה גורם לקו שלישי), שכל הגדלות שגרם התחתון אל העליון, זוכה בו גם התחתון, ולפיכך, אחד עומד בשלושתם, וזכה גם הת"ת בב' האורות ימין ושמאל של או"א. ואח"כ, כשהשיג הת"ת ג' הקווים, ב' מאו"א, ואחד משל עצמו, הוא משפיע אותם אל המלכות.
וע"כ נאמר לעיל, שבאותה שעה נשלמה הלבנה, המלכות, מכל הבחינות, וירשה שבעים ושניים שמות קדושים בשלושה צדדים, ג' קווים. כי ג' קווים אלו הם ג' הפסוקים, וייסע ויבוא ויֵט, שבכל אחד יש ע"ב (72) אותיות, וצירופם יחד עושה ע"ב שמות קדושים, שבכל אחד ג' אותיות מג' הפסוקים. צד אחד התלבשה המלכות בעטרותיו של החסד העליון, בע' (70) חקיקות של אור אבא עילאה שהאיר לה, שהוא קו ימין שבבינה, המאיר לחסד דת"ת, והיא מתלבשת בעטרות דחסד העליון הזה דת"ת. וזה הפסוק, וייסע.
וכן מקבלת מגבורה דת"ת הארת קו שמאל מאמא עילאה, המכונה שישים הכאות של אש, כמ"ש: שישים גיבורים סביב לה. וע"כ נאמר, צד השני התלבשה המלכות ברמחים של הגבורה, כלומר גבורה שבת"ת, בשישים הכאות של אש ועשרה הכאות שלה עצמה, שיורדים מצד אמא עילאה בדינים חקוקים, כי ת"ת מקבל אותם מקו שמאל דאמא עילאה. וזה הפסוק, ויבוא.
וכן מקבלת מת"ת דת"ת, בחינתו עצמו של קו אמצעי. שנאמר, צד השלישי התלבשה המלכות בלבוש ארגמן, שלבש מלך העליון הקדוש הנקרא ת"ת, כי להיותו קו אמצעי הוא כולל בתוכו ב' הגוונים לבן ואדום, שהתכללותם ארגמן. והם ב' קווים דבינה, שירש אותם בעניין שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם.
ב' קווים ימין ושמאל שבבינה מכונים חכמה ובינה. אלא שהשתנה שמם לאו"א, ות"ת, קו אמצעי, מכונה הבן שלהם. שמדרך האורות להשתלשל זה מזה בדרך עילה ועלול כסדר המדרגה. וכאן יצאו האורות שלא בסדר המדרגה, כי תיקון אחד נעשה, שעלתה המלכות לבינה, וקיבלה בינה צורת מלכות המצומצמת. וירדו בינה ותו"מ שלה למדרגת ז"א. וע"י זה, בעת גדלות כשבינה העלתה הבינה ותו"מ שלה ממדרגת ז"א, עלה גם ז"א עימהם למקום בינה. וע"י זה נעשה שם קו אמצעי, וקיבל האורות דבינה, אע"פ שבסדר המדרגה אין ז"א ראוי כלל לקבל ולהאיר כמו הבינה. ומתוך שאור הזה הגיע לז"א שלא בסדר המדרגה, אלא ע"י ירידת בינה ותו"מ דבינה, והעלאתם את הז"א למקום בינה, וכן ע"י עניין אחד עומד בשלושה, לפיכך מכונה אור הזה בשם אור של תולדה, ולא בדרך השתלשלות עילה ועלול. ולפיכך מכונה ז"א בשם בן, כלומר אור של תולדה. ולפיכך מכונים החכמה ובינה בשם או"א, כי הם הולידו את אור הזה, שנקרא ז"א. התפארת שגרמה לזיווג ל ג' קווים למעלה, זוכה אף היא ל ג' הקווים. המלכות שתחתיה, בחינת הלבנה יורשת את ג' הקווים מתפארת. כך שז"א נק' בן, שלא עלה על סדר המדרגה.
מתוך החיסרון במחשבה, יורדת היא לגוף, ואז בעקבות זה יכולה היא לייצר מחשבה חדשה ע"י ע"ב צירופי אותיות.
קסג) ושתי עטרות מצד או"א, והם ע"ב (72) שמות. מצד החסד הם שבעים, ושניים עדים. מצד הגבורה שבעים, ושניים סופרים. מצד הת"ת שבעים, ושניים צבעים להתפאר. ת"ת, ז"א, משפיע אל המלכות שבעים עטרות מכל קו. כי אע"פ שז"א מקבל ג' קווים דבינה, עכ"ז אינו מקבל מעצם ג"ר של ב' קווים שבבינה, המכונים או"א, אלא מז"ת שלהם, שכל אחד כלול מעשרה, והם ג"פ שבעים עטרות. אמנם לפי"ז למה נקרא ע"ב (72) שמות, היה לו להיקרא ע' (70) שמות? כי מלבד ע' עטרות, שהם ז"ת שמקבל מב' הקווים שבבינה, שנקראים או"א, הוא מקבל עוד ב' עטרות מג"ר דאו"א, בעניין אחד עומד בשלושתם, ומטעם זה עלה הת"ת, בחינת ז"ת, ונעשה לדעת, בחינת ג"ר. ומטעם תוספת ב' עטרות דג"ר הללו הוא נקרא ע"ב שמות. למרות שבינה נספרת במאות, סופר כאן בעשרות, שז"א עולה ונבחנת המידה שהוא מקבל.
ותוספת זה יש בכל אחד מג' קווים שלו, שבחסד הם מכונים שניים עדים. ובגבורה – שניים סופרים. ובת"ת – שניים צבעים. ומכונים כן בדמיון לשטר מתנה, שיש שם כתב סופר וחתימת עדים. והנה עיקר כוח שטר המתנה הוא ודאי כתב הסופר, שכותב ופורט כל הערכים שהנותן מקנה אל המקבל. ועכ"ז, אם לא היה שם חתימת העדים, לא היה השטר שווה כלום. ואין צריך לומר, אם היה שם חתימת עדים לבד בלי כתב הסופר, שלא היה שווה כלום. והנה השם ע"ב כאן, הוא בעיקר להמשיך חכמה אל הנוקבא, בעניין וייסע ויבוא ויֵט. החכמה נמשכת רק מקו שמאל, אבל בלי התלבשותה בחסדים שבקו ימין אינה יכולה להאיר. ולפיכך הזוהר מדמה ב' עטרות שבקו שמאל, לב' סופרים, שכתב סופר הוא העיקר שבשטר, וב' עטרות שבקו ימין מדמה לב' עדים, שאע"פ שאינם מוסיפים משהו על כתב הסופר, אמנם הם מקיימים לכל השטר, שזולתם אין השטר שווה כלום.
אף כאן, בלי החסדים אין הארת החכמה שווה כלום כי אינה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ הם מכונים ב' עדים. וב' עטרות שבקו אמצעי הוא מדמה לב' גוונים, והוא מטעם, שגוונים מורים על דינים, ומקו האמצעי נמשכים דינים דמסך דחיריק. אבל אם הם דינים, איזה יחס יש להם לג"ר, להיקרא ב' עטרות? כי דינים האלו, מלבד שאינם פוגמים כלום את האורות, אלא להיפך, שהם מפארים אותם, כי זולתם לא היה ייחוד בין ב' הקווים. שטר לא מתקיים בלי עדים, וכך בלי חסדים אין הארת חוכמה. העדים כאן הם מצד החסד, והסופרים מצד הגבורה. חיסרון יכול להיות התפארות. היכולת לחלק את האמונה, האהבה בכדי לפאר אותה ע"י הפרטים. לכאורה דין מחלק, אך יכול גם לפאר שכל אחד מביא את הגוון שלו – מעשי ידי להתפאר.
קסד) ובמקום זה, במלכות, נחקק אחד באחד, שע"ב עטרות שבכל קו נכללים זה בזה, ועולה מהם השם הקדוש, המרכבה. כי נעשים ע"ב שמות, שבכל אחד מהם ג' אותיות. וכאן נחקקו האבות, חג"ת, ג' הקווים, להתחבר יחד. והוא השם הקדוש ע"ב חקוק באותיותיו. השמות והצרופים הם כוח ג' האמונות יחד, שכל אחד לחוד גם הוליד דברים שליליים.
קסה) הצירוף של אותיות: אותיות הראשונות, ע"ב אותיות של הפסוק וייסע, רשומים כסדרם בדרך יושר, כי היושר מורה על חסד, משום שכל האותיות הראשונות נמצאות בחסד, בקו ימין, ללכת בדרך יושר, בסידור מתוקן.
קסו) אותיות השניות, ע"ב אותיות של הפסוק ויבוא, רשומים בגלגול למפרע, שנרשמות ממטה למעלה. משום שכל ע"ב אותיות השניות נמצאות בגבורה, לגלות דינים, וכלי זין, הבאים מצד השמאל. וכשהן למפרע, רומזות על דינים.
קסז) אותיות השלישיות, ע"ב אותיות של הפסוק ויֵט, הן אותיות הרשומות להראות הגוונים, שהם הדינים, להתעטר במלך הקדוש. וכולם מתחברים ומתקשרים בו, מטעם היותו קו האמצעי, והוא מתעטר בעטרותיו בדרך יושר ורושם לצד זה ולצד זה, לקו ימין ולקו שמאל, כי מקיים הארת שניהם, כמלך שמתעטר מכל. שמאל צריך להיכלל בימין, וקו אמצעי צריך להיות בנטיה כלפי חסד.
קסח) כאן נרשם השם הקדוש חקוק בע"ב תיבות, שג"פ ע"ב אותיות, שבכל קו מג' קווים, מתחברים ומשתלבים יחד, ואז עושים ע"ב תיבות שבכל תיבה ג' אותיות מן ג' הקווים. המתעטרים באבות, חג"ת, שהם מרכבה קדושה העליונה. אלו אותיות השלישיות, למה לא כתובים בב' דרכים, חלקם בדרך יושר כסדרם, וחלקם בדרך למפרע, כדי ליישר לצד זה ולצד זה, לקו ימין ולקו שמאל, להיותו מקיים הארת שניהם? כתוב: אתה כוננת מֵישָרים, פירושו, שהקב"ה עושה מישרים, ומקיים לב' הצדדים. וכתוב: והבריח התיכון בתוך הקרשים שהוא הקב"ה, קו האמצעי, המקיים ב' הצדדים. וא"כ היה צריך להירשם חציו ביושר כקו ימין, וחציו למפרע כקו שמאל. אלא זה יעקב. והכול אחד. כי גם יעקב מורה על קו האמצעי.
צריך אדם חסדים, ולתת לימין שבקו אמצעי להוביל, כדי להפשיר את החוכמה שהיא בבחינת ים קפוא. בקו אמצעי יש ב' גוונים, דינים של חלוקה לכאורה, אך כאן ישנה אפשרות לבוא בביטול לפאר, ליפות את הדבר, בחינת וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי-אָתָּה יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר.
יש צורך בתובנה פנימית של התקשרות להשראה אלוקית, לה נצרכת ישרות פנימית, תוך ביטול לדעת חכמים. רק בקשה אמיתית, תפילה ראויה תאפשר לגשת למקום זה.
כאשר מבקש באמת מוצא בתוכו שילוב של תובנה פנימית, היורדת למוחו, ומאתגרת את האדם, כדי שיעשה שותף. מצד אחד רואה הוא את השלמות שבבריאה, ומצד שני רואה כאוס. כאן עליו למצוא בתוכו שלמות, החיבור בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, ולחברם יחד ולהורידם ללב.
הקשר למוחין אלו מתחיל כשאדם מעלה ביקוש, משותקק לדבר אמיתי, ובא נקי לבקש ורואה שלמעלה התובנה אמיתית, ומנסה להבין את נשיאת ההפכים שרואה.
שאלות לחזרה ושינון בשלח מג-מה
1. מהיכן יוצאות השליחויות של הקב"ה ומדוע?
2. מה הכוונה שה' ית' נתן בידי המטרוניתא את הבית שלו שיהיה שלה? ומהו שכל מי שרוצה לדבר ידבר דרכה?
3. הסבר מהו "בזאת יבוא אהרון אל הקודש".
4. מה הטעם שהלך הענן מאחריהם לשמור עליהם? מפני מי שומר ומי הם המקטרגים?
5. מתי ואיך תהיה המלחמה בכל השליחים שבאים כנגד אמונה בה' ואהבתו?
6. מהו ויסע? מהיכן להיכן? כיצד זה מראה את התהליך בעבודת ה'?
אין למשוך אור מההרגשה העצמית שרוצה לבלוע הכל. הרגש האהבה, בחינת השבת, היא גם תוצאה של העבודה הנפשית הקודמת, וגם מהווה נקודת הפתיחה לפעולות בהמשך.
האני אמיתי של האדם, תורם את הכוח להמשך העבודה, והוא תכלית הכל, גם סיבה וגם תוצאה. לכן על האדם לשים את כל מאווייו ורצונותיו לקיום ושכלול, שזו הנקודה שמזינה את האני האמיתי באנרגיית אהבה חיובית. את האני המזויף, השפחה יש לשלוח למדבר, לפעול למעלה מהדעת, מפני שזה בניגוד להרגשת הגוף. דווקא כאן יש להתאמץ, שהיגיעה הנכונה מגבירה את חשיבות האמת הנפשית, ומכך שוב צוברים כוח נוסף.
הצורה לפנות אל המלך היא רק דרך אמונה, אחרת בכלל לא מקשיבים לך. שומע תפילת כל פה – פה של אדם, דהיינו בברית ורצון להשפיע נחת רוח להשם. אֵין לְחַפֵּשׂ קֶשֶׁר זֶה,אֶלָּא לִמְצוֹא בָּאֱמוּנָה !
הפרטיות של האדם היא בחינת קו שמאל, בה הוא מרגיש שיכול לקבל את האור. ברגע שלוקח אדם החלטה אמונית להתרחק מהתפיסה הזו, שהאני הגאוותני שלו הוא החשוב והוא צריך לקבל הכל – יוכל לקבל בצורה מדודה דרך קו אמצעי – מסך דחיריק הנק' מרחוק. כמה מרחוק? עד הקצה. שהרי הרצון לקבל הוא בהיפוך צורה לגמרי מהמשפיע יתברך, לכן יש לפנות רחוק עד להשוואת צורה. את כל הרצונות, את כל הנרות יש להפנות אל מול פני המנורה – לעבר רצון מרכזי אחד, דהיינו לאמונה ואהבת השם.
קנ) זה השער לה' צדיקים יבואו בו. כל שליחות, שהמלך, ז"א, רוצה, יוצאת מבית המטרוניתא, המלכות. וכל שליחות הבאה מלמטה מן המלך, ז"א, נכנסת תחילה אל המטרוניתא, ומשם אל המלך. נמצא, שהמטרוניתא היא שליח של כל, הן ממטה למעלה והן ממעלה למטה. וע"כ היא שליח כל. שכתוב: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. כלומר, ישראל של מעלה, ז"א. מלאך האלקים, המלכות. וכתוב: וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם–לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה. יומם ולילה, פירושו ז"א ומלכות. הרי שהמלכות הלכה לפני ישראל כמ"ש: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כאן מלאך השם הוא בחינת השכינה הקדושה.
קנא) וכי כבוד הוא למלך, לז"א, שהמטרוניתא, המלכות, תלך ותעשה מלחמה, ותלך בשליחות? אלא בדומה למלך, שהזדווג במטרוניתא עליונה. ראה המלך היְקָר שלה, שהיא עולה על כל שאר המטרוניתות שבעולם. אמר, כולן נחשבות לפילגשים כלפי מטרוניתא הזו שלי. היא עולה על כולן. מה אעשה לה. אלא כל הבית (הלב) שלי יהיה בידיה. הוציא המלך כרוז, מעתה כל דברי המלך יהיו נמסרים ביד המטרוניתא. והפקיד המלך בידיה כל כלי זין שלו, כל בעלי המלחמה, כל אבני יְקָר של המלך, כל אוצרות המלך. אמר, מעתה, כל מי שיבקש לדבר עימי, לא יוכל לדבר עימי, עד שיודיע אל המטרוניתא.
קנב) כך הקב"ה מרוב החביבות והאהבה שלו בכנ"י, המלכות, הפקיד הכול ברשותה. אמר, הרי כל השאר, אינן נחשבות אצלה לכלום. אמר: שישים המה מְלָכות, אחת היא יונתי תמתי. מה אעשה לה, אלא, כל הבית שלי יהיה בידיה. הוציא המלך כרוז, מעתה כל דברי המלך יהיו נמסרים ביד המטרוניתא. הפקיד בידיה כל כלי זין שלו כמ"ש: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה; אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת.
קנג) אמר המלך מכאן והלאה המלחמות שלי תימסרנה בידך, הכולי זין שלי ובעלי המלחמה יהיו בידך. מכאן ולהלאה את תהיי שומרת לי כמ"ש: שומר ישראל, שהוא ז"א, הנקרא ישראל. מכאן ולהלאה, מי שצריך לי לא יוכל לדבר עימי, עד שמודיע למטרוניתא כמ"ש: בזאת יבוא אהרון אל הקודש. זאת היא המלכות. היא שליח המלך לכל. נמצא שהכול הוא בידיה, וזהו כבוד המטרוניתא כמ"ש: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם.
קנד) וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם – שואל מה הטעם? ועונה, כדי שיימצא לפניהם, בעלי המלחמה, ויהיו נגלים לפניהם. כי מחנות אחרות היו באות מלמעלה לעשות מלחמה עם ישראל. וע"כ ילך מאחריהם, כדי לתת מקום לבעלי המלחמה, שמצד ישראל ללחום עימהם.
קנה) באותה שעה בא שר המושל הממונה על מצרים, ואסף שש מאות מרכבות מקטרגים, ועל כל מרכבה ומרכבה שש מאות שליטים ממונים מקטרגים כמ"ש: וייקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים. וכי שש מאות רכב בחור לא היו רכבי מצרים? ולמה כתוב: וכל רכבי מצרים? אלא ס"מ היה משאיל לשר מצרים שש מאות מרכבות מקטרגים לעזור אותו. ע"כ כתוב: וייקח שש מאות רכב בחור. שלא היו של מצרים.
קנו) מתי שילם הקב"ה לס"מ? במלחמת סיסרא, שעקר הקב"ה לכל אלו המרכבות ונמסרו ביד המטרוניתא כמ"ש: נחל קישון גְרָפָם נחל קדומים. ולעת"ל יהיו נמסרים כולם כמ"ש: מי זה בא מאדום. וע"כ, וילך מאחריהם, פירושו, שעתידה השכינה באחרית הימים לעקור אותם מן העולם.
קנז) וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. ענן נראה תמיד עם השכינה, שהוא מלאך מיכאל. וזהו הענן שנכנס בו משה. כתוב: וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. הרי שאינו מיכאל, שהיא בחינת השכינה. אלא עזרת הצדיק, שהוא יסוד דז"א. ופורש החסדים של הרשימה שלו, שהוא המסך. כי היסוד פורש החסדים על החכמה שבמלכות. ואז היא יכולה להאיר. וע"כ הולך ענן הזה יומם, שהוא זמן הארת החסדים, כמ"ש: יומם יצווה ה' חסדו. כי מצד החסד בא ענן הזה, והוא נקרא חסד. וענן אחר הולך בלילה, ונקרא עמוד אש. שהוא מצד המלכות.
קנח) רבי שמעון אמר: עמוד הענן יומם, זה אברהם, חסד. ועמוד אש לילה, זה יצחק, גבורה. ושניהם נמצאים בשכינה. עזרת הצדיק הוא, שע"י מדרגה ההוא הם נמצאים בשכינה.
אין למשוך אור מההרגשה העצמית שרוצה לבלוע הכל. הרגש האהבה, בחינת השבת, היא גם תוצאה של העבודה הנפשית הקודמת, וגם מהווה נקודת הפתיחה לפעולות בהמשך.
האני אמיתי של האדם, תורם את הכוח להמשך העבודה, והוא תכלית הכל, גם סיבה וגם תוצאה. לכן על האדם לשים את כל מאווייו ורצונותיו לקיום ושכלול, שזו הנקודה שמזינה את האני האמיתי באנרגיית אהבה חיובית. את האני המזויף, השפחה יש לשלוח למדבר, לפעול למעלה מהדעת, מפני שזה בניגוד להרגשת הגוף. דווקא כאן יש להתאמץ, שהיגיעה הנכונה מגבירה את חשיבות האמת הנפשית, ומכך שוב צוברים כוח נוסף.
הצורה לפנות אל המלך היא רק דרך אמונה, אחרת בכלל לא מקשיבים לך. שומע תפילת כל פה – פה של אדם, דהיינו בברית ורצון להשפיע נחת רוח להשם. אֵין לְחַפֵּשׂ קֶשֶׁר זֶה,אֶלָּא לִמְצוֹא בָּאֱמוּנָה !
הפרטיות של האדם היא בחינת קו שמאל, בה הוא מרגיש שיכול לקבל את האור. ברגע שלוקח אדם החלטה אמונית להתרחק מהתפיסה הזו, שהאני הגאוותני שלו הוא החשוב והוא צריך לקבל הכל – יוכל לקבל בצורה מדודה דרך קו אמצעי – מסך דחיריק הנק' מרחוק. כמה מרחוק? עד הקצה. שהרי הרצון לקבל הוא בהיפוך צורה לגמרי מהמשפיע יתברך, לכן יש לפנות רחוק עד להשוואת צורה. את כל הרצונות, את כל הנרות יש להפנות אל מול פני המנורה – לעבר רצון מרכזי אחד, דהיינו לאמונה ואהבת השם.
שאלות לחזרה ושינון בשלח מ-מב
1. מי משולה לאוניות סוחר ומהו שממרחק תביא לחמה?
2. מהיכן אנו יודעים שכאשר כל הנחלים הולכים אל הים לא נפסק הזיווג הזה?
3. מה מוכיח רבי יהודה בכך שאומר לויתן זה יצרת לשחק בו? במה הוא חולק על רבי יצחק?
4. מה תשובת רבי אבא למחלוקת בן רבי יהודה לרבי יצחק?
5. מה היחס בין הכוחות של המחנות הקדושים שיש לקב"ה לאלה של המלכות?
6. כיצד נכון לבוא אל המלך עפ"י רשב"י באות קמ"ט? מה אתה למד מכך על חייך?
"
האני של האדם רוצה לקבל לפרטיות שלו, אך רק בכוח הדחייה של האני הכוזב, ניתן לקבל אור אמיתי ליחד.
אם כל הנחלים הולכים לים, לכאורה לא ישאר מים בנחל, ואם המקום ממנו האני מבקש לקבל אינו מקור נצחי, אז יגמר. אלא מדרגת הבינה היא שלימות שתמיד ניתן לקבל ממנה הארה נצחית. הרצון אינו נגמר והקשר יכול להיות אין סופי, כאשר מושכים מבחוץ אל היחד. בכל מקרה המלכות – האני מקבל, השאלה רק האם דרך תורה, או ייסורים חלילה. בטוח שנגיע לשלמות, גם לתחתון יש כוח שהוא בחינת ירושלים, למי שבא ביראה וביטול, זו הדרך למלך. קודם מציון תצא תורה – מדרגת נשמה, ולאחר מכן ניתן להגיע למדרגת האהבה.
קמא) רבי חייא פתח: הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. הייתה כאוניות סוחר, היא כנ"י, המלכות. ממרחק תביא לחמה כמ"ש: הנה שֵׁם ה' בא ממרחק. ע"י הארת קו האמצעי במסך דחיריק, שהוא מרחיק הג"ר דחכמה, ואינו מאיר אלא בו"ק, תביא לחמה. כלומר ע"י מדרגה אחת השורה עליה, קו האמצעי, יסוד דז"א. ובו נמשכים כל אלו הנחלים והמעיינות, ההולכים בים כמ"ש: כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם. המלכות היא כאוניות סוחר. הלחם, החיוּת מגיעה בקו אמצעי.
קמב) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. אע"פ שכל הנחלים נמשכים ע"י יסוד, שמוריד אותם לתוך הים, מלכות, אל תאמר, שהוא שפך אותם הנחלים לים, ואחרים אינם שורים בו, ואין נמשכים בו עוד כבתחילה. ע"כ חזר ואמר, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, ששבים למקום מדרגה ההיא שהנחלים הלכו משם פעם אחת. שם הם שָבים ללכת. שם הם שבים ממקום ההוא העליון, מבינה באים שוב ליסוד. שהשפע אינו פוסק משם לעולם ומתקבצים כולם במקום ההוא ביסוד, ללכת לים, למלכות. ואותה המדרגה נקרא צדיק, יסוד דז"א. הנחלים אינם נגמרים, אלא חוזרים ומקבלים חסדים מבינה.
קמג) רבי יהודה אמר: שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. שם אוניות יהלכון, שבַּים ההוא הולכים ושטים האוניות (האני של האדם). עד שבאים להתחבר ביסוד (בחינת הצדיק), אז לוויתן זה יצרת לשחק בו(לקבל ממנו חוכמה). כי לוויתן הוא יסוד דז"א.
קמד) רבי יצחק אמר: למעלה למעלה ביותר, יש זיווג אחר השורה ברעות, ואינם נפרדים לעולם. זיווג או"א עילאין, ג"ר דבינה. אמר רבי יהודה: זוכה לזיווג ההוא, מי שיש לו חלק לעוה"ב, שהוא בינה, ובדיוק הוא העולם הבא, שמי שלא זכה לעולם הבא שהוא בינה, לא יזכה לאותו זיווג.
אין זה תלוי בתחתונים, זיווג רעים על חסדים בקביעות.
קמה) אמר לו רבי יהודה: הרי למדנו שכתוב זה: לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. זה משמע יסוד ומלכות. הרי שאפילו לא יזכה לבינה זוכה ג"כ לקבל מזיווג העליון. אמר רבי אבא: הכול הכין הקב"ה לענג בהם את הצדיקים כמ"ש: אז תתענג על ה'. זיווג דודים זו אהבה שהיא גדולה מרעות. צחוק הוא בחינת עונג, שבא גם מהגוף, ומעליו בחינת שמחה.
קמו) אמר רבי אבא: כמה אלפים וכמה רבבות של מחנות קדושות יש להקב"ה. בעלי פנים העליון, בעלי עיניים בעלי כלי זין, בעלי יללה, בעלי יבבה, בעלי רחמים, בעלי דין. ולמעלה מהם פקד את המטרוניתא, המלכות, לשמש לפניו בהיכלו. כל הכוחות הללו אינם מטרת הבריאה, היא זו שצריכה לקבל את האושר העליון.
קמז) כנגד אלו יש לה למטרוניתא, למלכות, מחנות מלאכים מזוינות. בשישים פנים נמצאות המחנות המזוינות. וכולן חגורי חרב עומדים מסביב המלכות. כמה יוצאים, כמה באים. בשש כנפיים מעופפים כל העולם. לפני כל אחד ואחד גחלות אש דולקות, לבושיו אש לוהט, בגבו להט החרב הלוהטת בכל העולם לשמור לפניה כמ"ש: וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. אמנם יש לקב"ה מלאכים רבים, המלכות למעלה מכולם, וגם לה יש מלאכים השומרים עליה.
קמח) מי הוא שנקרא דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים? ומשיב זו היא מטרוניתא הגדולה, המלכות, שהיא דרך לאילן הגדול והחזק, שהוא ז"א, הנקרא עה"ח. שכתוב: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה; אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת.
וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים
קמט) כשהמטרוניתא נוסעת כולם נוסעים עימה (שהיא המלכות, מטרת הבריאה) כמ"ש: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים. וכי המלכות מלאך האלקים נקראת? התקין הקב"ה לפניו היכל הקודש, היכל עליון, עיר קדושה, עיר עליונה, ירושלים עיר הקדושה. כל אלו הם שמות של המלכות. מי שבא אל המלך, אינו נכנס, אלא מעיר הקדושה, מהמלכות. ממנה לוקח הדרך אל המלך, כי הדרך מתתקן מכאן. הרשב"י אומר שהכניסה למלך היא דרך השכינה, דרך היחד. לכן כולם נלחמים על ירושלים, והשאלה מה רוצים להשיג מהמלך.
האני של האדם רוצה לקבל לפרטיות שלו, אך רק בכוח הדחייה של האני הכוזב, ניתן לקבל אור אמיתי ליחד.
אם כל הנחלים הולכים לים, לכאורה לא ישאר מים בנחל, ואם המקום ממנו האני מבקש לקבל אינו מקור נצחי, אז יגמר. אלא מדרגת הבינה היא שלימות שתמיד ניתן לקבל ממנה הארה נצחית. הרצון אינו נגמר והקשר יכול להיות אין סופי, כאשר מושכים מבחוץ אל היחד. בכל מקרה המלכות – האני מקבל, השאלה רק האם דרך תורה, או ייסורים חלילה. בטוח שנגיע לשלמות, גם לתחתון יש כוח שהוא בחינת ירושלים, למי שבא ביראה וביטול, זו הדרך למלך. קודם מציון תצא תורה – מדרגת נשמה, ולאחר מכן ניתן להגיע למדרגת האהבה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח לז-לט
1. כמה אותיות יש בפס' ויסע, בפס' ויבוא ובפס' ויט? מה זה מרמז?
2. מה ההבדל בין אבנים למדרגות?
3. באיזה מצב האבנים, דהיינו האותיות, הן סתומות ומתי הן נקובות?
4. הסבר את התנועה של חלם שורק וחירק.
5. מהו צרורא ומדוע רק בו אפשר לקבל הארה?
6. מה ההבדל בין צרורא שלמעלה מחזה לצרורא שלמטה מחזה?
7. מדוע ג' הקוים מגלים חכמה רק בנסיעתם וכששבים למקום אסור להם להאיר?
8. מיהו העמוד האמצעי שעולה למעלה ומסתכל למרחוק לקשר את האוניות ששטות בים?
9. הסבר מהו רצוא ושוב.
בְּשַׁלַּח לז-לט
וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים
מָתַי וכּיצָד רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּרָצוֹן.
לאחר החטא הקדמון, נפגם הרצון, ומאז לא ניתן לקבל אור בצורה ישירה, לפני תיקון מקדים שנק' ג' קווים. הרצון הוא חיסרון הבא לידי ביטוי כאות, כפי שבגשמיות האות היא דיו שחור שיוצר חיסרון בגוויל הלבן, והניקוד הוא הרוח שמנענע את האותיות – הרצונות.
מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ובאופן טבעי אין האדם יודע להשתמש באני, ברצון שלו. לכן בשלב ראשון הָפְסֶק לְהַאֲמִיןבְּעַצְמְךָ. וותר על עצמך, בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל-לִבֶּךָ וְאֶל-בִּינָתְךָ, אַל-תִּשָּׁעֵן. עליך להאמין בשכל גבוה משלך, זוהי בחינת ניקוד החולם, שהוא מעל האות.
השורוק, קו שמאל, רצון מתוקן הוא כבר בתוך האות, כאן כבר עבר השלב בו וויתרת על עצמך, ואתה יודע שאתה פשוט לא מבין כלום מעצמך.
הפתרון להתחיל לשלב בין שניהם, קו אמצעי, חיריק.
בתחילה מגלים את הרצון אך נועלים את האפשרות להשתמש בו – מנועלא. שלב שני מתחיל רצוא ושוב, דהיינו הפשרה חלקית והדרגתית של הרצונות שהוקפאו, בהתאם לחסדים שמסוגלים לייצר. כלומר עד גמר תיקון תַכְלִית הַידִיעָה שֶׁבָּדֶרךשֶׁלּא נֵדַע, וּבּגְמָר תיקוּן תַכְלִית הידיעה וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ.
קלד) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. מטרם שנמצא אוירא דכיא ולא האיר, היו האבנים הנקובות סתומות. ג' רוחות הכולולים בג' היו שקועים. ומים היו סתומים תחת הנקבים. בשבעים ושתיים אותיות חוזרות למקומם אלו האבנים.
סדר יציאת האורות הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. שמתחילה עולה המלכות לבינה, מתחת החכמה שלה, ואז נופלים (שאי אפשר להשתמש בהם) בינה ותו"מ שלה למטה ממדרגתה, לז"א. והיא נשארת רק בב' ספירות כו"ח, ובב' אורות רוח נפש. וזה נבחן שניקבה (נעשה בה חיסרון) הבינה, שלא נשאר בה אלא אור נקבה המאיר ממטה למעלה. וע"כ מכונות הספירות שלה בשם אבנים (הבנות) נקובות. וזהו נקודת החולם. ואח"כ, ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק (שמעורר את הרצון- מה שלא השתמשו בבחינת החולם), חוזרת המלכות ויורדת מן הבינה למקומה, ואז חוזרים הבינה ותו"מ ועולים מז"א אל הבינה, ושוב נשלמה הבינה בה' ספירות כח"ב תו"מ, ובה' אורות נרנח"י. ונסתמו הנקבים, כי התבטלה הנוקביות שבה. אבל האורות סתומים, מחמת חסרון חסדים, שאין החכמה יכולה להאיר בלי התלבשות החסדים. וזהו נקודת השורוק.בגלל צמצום א' אין לקבל חוכמה, שאין חסדים – חולם, לא משתמשים ברצון. לאחר מכן בא אור גדול המאיר את הרצון, ועדיין לא יכול להאיר שחסרים חסדים – שורוק המאיר את הכלים עצמם.
ומטרם שנגלו החסדים השלמים, המכונים אוירא דכיא (אור זך), להלביש את החכמה שבקו השמאל של הבינה, היו האבנים הנקובות סתומות. כלומר שנסתמו הנקבים, מחמת חזרת הבינה ותו"מ למדרגתם, וכבר הייתה יכולה להאיר ממעלה למטה בבחינת אור זכר, אבל גם האורות נסתמו בה, כי אין החכמה מאירה בלי חסדים. יש רצון, יש אור שאינו מאיר מחסרון החסדים.
ונודע, שבעת שהבינה מעלה אליה את הבינה ותו"מ שלה מתוך ז"א, עולים עימהם אליה גם חג"ת דז"א, המלבישים בינה ותו"מ האלו (סוד אחים בכורים, שהכלים התחתונים עולים וחוזרים עם גלגלתא ועניים של ז"א). ואז כשז"א בבינה, נבחן ז"א, לג' רוחות הכולולים בג', ג' רוחות, חג"ת דז"א, שספירותיו בסוד רוח, (עולים ו) כולולים בג', בבינה ותו"מ דבינה, שהם מלבושים עליהם. והארתם לא הייתה ניכרת, כי אם הייתה ניכרת הארת החסדים שבז"א, אז הייתה החכמה מתלבשת בחסדים, והאבנים דבינה לא היו סתומים. ושנאמר לעיל, ומים היו סתומים, הוא שהחסדים דז"א היו סתומים. תחת הנקבים, אע"פ שיש בז"א נוקבא, המסך דחיריק, שעליו מתגלה אח"כ אור החסדים, אבל עתה היו המים סתומים, כי כל בחינת ז"א הייתה שקועה (כמו בעיבור בעליון). אלא אח"כ מתעורר ז"א עם מסך דחיריק שבו, ומעלה מ"ן, ומוציא החסדים להלביש את החכמה.
ושנאמר, בשבעים ושתיים אותיות חוזרות למקומם אלו האבנים, שבע"ב (72) אותיות שבפסוק: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, שהוא קו ימין, שהן גילוי החסדים, מתלבשת החכמה שבקו שמאל דבינה בחסדים האלו, ואבנים סתומים שבה, חוזרים למקומם, שנפתחה הארתם. במסך דחיריק.
שלב ראשון מוותרים על הרצון, קו ימין חולם. שלב שני גילוי הרצון אך עדיין לא ניתן להשתמש בו, בחינת עבד שעושה רצון העליון, וזה מעורר להתחבר לימין – קו אמצעי.
קלה) אחר ע"ב מדרגות, שהן ג' פעמים ע"ב אותיות, התבקעו וניקבו האבנים תחת צרור, שהיה חקוק, והתקבצו המדרגות ונעשו קבוצה אחת.
ע"ב אותיות יש בכל פסוק מג' הפסוקים: וייסע מלאך האלקים. ויבוא בין מחנה מצריים, ובין מחנה ישראל. ויֵט משה את ידו על הים. והם עניין ג' קווים. כי ע"ב אותיות שבפסוק, וייסע, הן קו ימין. וע"ב אותיות שבפסוק, ויבוא, הן קו שמאל. וע"ב אותיות שבפסוק, ויֵט, הן קו אמצעי. ושנאמר לעיל, בשבעים ושתיים אותיות חוזרות למקומם אלו האבנים, הכוונה היא על ע"ב אותיות שבפסוק, וייסע מלאך האלקים, שהן קו ימין וחסדים. ויש ע"ב צירופים של ג' ג' אותיות, מצירוף כל ג' הפסוקים. והן נקראות ע"ב מדרגות, מטעם היות בכל צירוף ג' קווים, וג' קווים נחשבים למדרגה.אות זה חיסרון, כאן מתאר 72 מדרגות – הם כלים דרכם מתקבל האור.
גם נודע, שע"י מסך דחיריק שבקו האמצעי, מתמעט הקו שמאל דבינה מג"ר לו"ק דג"ר, שחוזר ומעלה את המלכות לבינה, והבינה מתבקעת שוב ונעשית ו"ק, אור נקבה(ממטה למעלה). אחר ע"ב מדרגות, שהן ג' פעמים, כלומר, אחר שיוצאים ג' קווים, שהן ע"ב מדרגות, המרומזים בפסוקים וייסע ויבוא ויֵט. הנה ע"י קו האמצעי שבהם, מסיבת הצרור שהיה חקוק בדינים, במסך דחיריק שבקו האמצעי, חזרו והתבקעו וניקבו הספירות דבינה, שנקראות אבנים (לכאורה בתחילה היו הנקבים סתומים והאירה רק ממטה למעלה, ולאחר הסרת המסך, עדיין אסור להאיר מחוסר חסדים). והתקבצו המדרגות ונעשו קבוצה אחת, שע"י המסך הזה שהמעיט את קו השמאל לו"ק דג"ר, התקבצו והתייחדו ג' הקווים לקבוצה אחת, באופן שאינם מאירים זה בלי זה. ומטעם זה מכנה את המסך בשם צרור, מטעם היותו צורר כל ג' הקווים לאגודה אחת.
אי אפשר לקבל הארה אלא בג' קווים, ימין שמאל ואמצע.
קלו) אח"כ התחלקו ונעשו ב' מדרגות של מים. מחצית המים קפאו, ומחציתם שקעו, אלו עלו ואלו ירדו. מכאן התחיל העולם להתחלק.
בשעת שליטת קו שמאל, קופאים המים שבים, משום שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים. ואח"כ ע"י החסדים הם נפתחים וחוזרים לנוזלים, שחוזרים להאיר (כמו אדם שהוא רק שכלי, חוכמה בלי חסדים). אמנם לא כל החכמה חוזרת להאיר אלא רק הו"ק שבחכמה, והג"ר שבה נעלמים (גנוזים לעתיד לבוא). ולפיכך נבחן כאן, שמֵי החכמה נחלקו לב' מדרגות: ו"ק וג"ר, שהו"ק קפאו בעת שליטת השמאל, ואח"כ ע"י גילוי החסדים חוזרים להאיר. והג"ר לא קפאו, אלא נעלמו לגמרי, שהרי אינם מאירים אפילו אחר גילוי החסדים. רצון האדם מתחלק ל – 2. חוזר בתשובה, אך מרגיש שמצפים ממנו שיעשה הכל בבת אחת, אך אינו יכול, לכן פועל בקטנות ומתקדם על דרך המדרגה.
וע"כ נאמר, שהתחלקו ונעשו ב' מדרגות של מים, ג"ר וו"ק. מחצית המים קפאו, שו"ק דחכמה חוזרים להיגלות ע"י החסדים. ומחציתם שקעו, שג"ר נעלמו לגמרי(גניזו דאבא ואמא). אלו עלו, אותם שנִגלו, היו מאירים ממטה למעלה, שהוא ו"ק. ואלו ירדו, אותם ששקעו, היו מאירים ממעלה למטה, שהוא ג"ר. מכאן התחיל העולם להתחלק, שלא נשארה בעולם אלא מחצית התחתון של החכמה, שהוא ו"ק.
קלז) צרור אחר יש למעלה, והוא חקוק בע"ב (72) חתימות מטַבעת החזקה, ובהם שקועים גלי הים. כשנוסעים מתחלקים לד' זוויות, חלק אחד עולה, שמאיר ממטה למעלה, הנוקבא, מַערב. וחלק אחד יורד, שמאיר ממעלה למטה, עם אור החסדים, ז"א, מזרח. חלק אחד לצד צפון, קו שמאל, גבורה. וחלק אחד לצד דרום, קו ימין, חסד. כשמתחברים יחד, גחלות לוהטות עומדות בלהט החרב המתהפכת.
המסך שבקו אמצעי הנקרא צרור, המשמש במקום בינה, וכן הוא משמש מחזה ולמעלה דז"א, להיותם מדרגה אחת (חסדים מכוסים). כן יש צרור המשמש מחזה ולמטה דז"א, שבכוחו מכריע בין ב' הקווים אשר שם. וההפרש ביניהם הוא רב, כי אותו הצרור, המשמש מחזה ולמעלה דז"א, אינו מגלה שם הדינים שבו, להיותו נמצא בסיום הקווים, ואין הדינים יכולים לפגום למעלה ממקום מציאותם (היות והדינים לא נמצאים שם, שהם פועלים רק מחזה ומטה). משא"כ הצרור שמחזה ולמטה דז"א, כבר כלול בו הדינים מצרור העליון, העומד למעלה ממנו במקום החזה. והנה ג' הקווים חג"ת שלמעלה מחזה, נקראים ע"ב מדרגות, שהם ג' הפסוקים, וייסע, ויבוא, ויֵט. וע"כ מכונים הדינים אשר בצרור העליון, העומדים בסיום ע"ב מדרגות, בשם, ע"ב חתימות מטבעת החזקה. ע"ב, על שם הארתו. חתימות פירושו סיומים, משום שנמצאים בסיום המדרגות. טבעת החזקה, הוא הצרור עצמו, שהוא המסך דחזה, שבו הדינים.
ע"כ נאמר, צרור אחר יש למעלה, הצרור שבקו האמצעי שמחזה ולמטה, והוא חקוק בע"ב חתימות מטבעת החזקה, כלומר, הדינים שבצרור העליון, העומד במקום החזה, המכונים כן, המשפיעים לצרור התחתון. אמנם עכ"ז אינם נחשבים לדינים שיפגמו משהו את המדרגה, מטעם, שהדינים המתגלים בים, המכונים גלי הים, יושתקו ע"י הדינים שבקו אמצעי שלמטה מחזה (שכאן יש תיקון של קו אמצעי שמאפשר למשוך רק ו"ק), ולולא הדינים הללו שבצרור התחתון, לא היו הגלים נשתקים, והים, המלכות, לא הייתה יכולה להאיר. וע"כ אינם נחשבים לדינים אלא לתיקונים.
וג' הקווים הללו, אינם מגלים חכמה אלא בסוד נסיעתם, שהארת כל אחד מתגלה במיוחד בזה אחר זה, בסוד ג' נקודות: חולם, ואח"כ שורוק, ואח"כ חיריק. ואז מקבלת המלכות את גילוי החכמה מהם. אבל כשגמרו הארתם בזה אחר זה, המכונה נסיעה, אז הם נחים. שהארתם מתחברת ביחד תחת שליטת אור החסדים, והחכמה אינה מתגלה עוד.
וכשהם נוסעים, כדי לגלות הארת החכמה, הם מתחלקים לד' זוויות, שכל אחד מג' הקווים מגלה הארתו במיוחד. מתחילה הימין, וכשנגמרה הארת הימין, אח"כ מאיר השמאל, וכאשר נגמרה הארת השמאל, מאיר האמצעי, שהם מכונים, דרום צפון מזרח. ואח"כ המערב, המלכות, מקבלת מהם החכמה. ע"כ נאמר, חלק אחד עולה, שמאיר ממטה למעלה. אבל כשמתחברים יחד, שלאחר שגמרו נסיעתם שמאירים כולם ביחד, גחלות לוהטות עומדות בקו השמאל, בעניין להט החרב המתהפכת, שהם שומרים את החכמה, שלא תתגלה שלא בשעת נסיעה. וע"כ אין גילוי אז, אלא לאור החסדים בלבד.
קלח) עמוד אחד תקוע בתוך הים. מדרגה, שהיא שליח של חלק המדרגה העליונה, מלכות שמחזה ולמעלה. עולה בעמוד הזה למעלה למעלה, ומסתכל למרחוק לראות קשר של אוניות השטות בים. מי ראה הגלים עולים ויורדים, מחמת הדינים שבהם, ורוח, קו אמצעי, נושב בהם ומשתיקם, ודגי הים, המלאכים, מושכים את כל אלו האוניות לכל רוחות העולם, שבדרך זה נגלה החכמה.
ע"י עליית המלכות לבינה, נבקעות כל המדרגות לשתיים, שכו"ח נשארים במדרגה, ובינה ותו"מ נופלים ממנה, ויורדים ומתלבשים במדרגה התחתונה אליה. ולעת גדלות, יורדת המלכות מבינה למקומה, ואז עולים בינה ותו"מ של כל מדרגה מן התחתון, וחוזרים כל אחד למדרגתו. ויחד עם עלייתם מן התחתון לוקחים עימהם גם את התחתון, ומעלים אותו למקום העליון. ומתוך שאין העדר ברוחני, הם נמצאים תמיד במקום התחתון, גם אחר שעלו למדרגתם, שבדרך זה עולה כל תחתון אל העליון שלו. וע"כ נבחנים בינה ותו"מ הללו לבחינת עמוד, שיש בכל מדרגה, שעל ידו עולה למדרגה עליונה שלה.
עמוד אחד תקוע בתוך הים, כי הים, הנוקבא מחזה ולמטה דז"א, ואותם בינה ותו"מ של מדרגת מחזה ולמעלה דז"א, היורדות שמה, נבחנים לעמוד, שדרכו עולים כל הבחינות שמחזה ולמטה דז"א אל מדרגת מחזה ולמעלה דז"א (אלו הסודות והסימנים שנתנה רחל ללאה). והנה תחילה הייתה המלכות למעלה מחזה דז"א, בסוד רביעי לאבות, ששם מקום גילוי החכמה. ואח"ז התמעטה וירדה למטה מחזה דז"א. וכיוון שכל מקור גילוי החכמה היא למעלה מחזה דז"א, ע"כ יש לה שליח, המלאך מט"ט, שעולה למעלה מחזה וממשיך החכמה למחזה ולמטה, לסוד ד' החיות של מרכבה התחתונה, המכונים, אלפי שִׁנְאָן. מדרגה, שהיא שליח של חלק המדינה העליונה, מלכות שמחזה ולמעלה, מט"ט, שליח להמשיך ולקבל חכמה ממלכות העליונה שמחזה ולמעלה, בשביל המלכות שמחזה ולמטה, עולה בעמוד הזה למעלה למעלה, ומסתכל למרחוק, שמקבל חכמה, שנקרא הסתכלות מרחוק, כמ"ש: מרחוק ה' נראה לי. ושטים לד' רוחות העולם, ומגלים חכמה ע"י מט"ט. עמוד המקשר בין העולמות, אך בכור, בחינה בה אתה מוכן לוותר ולרדת למקום יותר נמוך לתקן רצונות, תוך זהירות, לשמור על חבל למעלה ולא להינתק מהקדושה.
קלט) מדרֵגה ההיא, מט"ט, כשירד מלמעלה מחזה, עומדים אלף מימינו ואלף משמאלו, שממשיך חכמה המרומזת במספר אלף בין בימינו ובין בשמאלו. והוא שב למחזה ולמטה, ויושב במקומו כמלך על הכיסא שלו. מדרֵגה ההיא בעת שהים, המלכות, שט לד' רוחות העולם, עימו יוצא בו שב, הוא שב בקיומו של המלך.
הקווים מגלים החכמה רק בדרך נסיעה על שלושה מקומות בזה אחר זה, בחולם שורוק חיריק, שזה רָצוֹא. אבל כשגמרו נסיעתם ומתחברים בהארתם במנוחה, שזה וָשוֹב, אז יש להט החרב המתהפכת בקו שמאל, השומר שלא יגלה חכמה לחוץ. וזהו המדרגה, מט"ט, שבעת שהים, המלכות, שט לד' רוחות העולם, ומגלה חכמה בעת נסיעתו, עימו היא יוצאת לנסיעה, עימו היא שבה מנסיעתה, הוא שב, כדי לקיים המוחין של המלך בהארת החסדים, שבו מתקיימים המוחין. המלכות נוסעת איתו הלוך, ולאחר שמקבלת הארה שבה, ובקו אמצעי ניתן לקבל. המנסה לקבל את החוכמה בדרך, מסתכן בנפשו.
קמ) ואז כשהים בבחינת ושוֹב, יוצאים כרוזים, מי שהוא מבעלי העיניים, יזקוף אותם למעלה למעלה. בעלי כנפיים יקומו בקיומם. בעלי הפנים, יכסו פניהם עד שנוסע במסעיו, אז וייסע מלאך האלקים.
עיניים הם ג"ר דחכמה והפנים הם ו"ק דחכמה כמ"ש: חכמת אדם תאיר פניו. מי שהוא מבעלי העיניים, יזקוף אותם למעלה למעלה, שיאירו למעלה למעלה בבינה ולא ימשיך אותם למטה, מטעם היותם ג"ר דחכמה, שאינם מאירים אפילו בעת נסיעה. בעלי כנפיים, המדרגות של חסדים מכוסים, יקומו בקיומם, שימשיכו הארתם, כי במצב, וַשׁוֹב, מאירים רק אור החסדים, שהם הארת בעלי הכנפיים. בעלי הפנים, יכסו פניהם, שיכסו הארת הפנים בעת המנוחה, שבמצב ושוב, כי אינם מאירים אלא רק בשעת נסיעה. עד שנוסע במסעיו, ואז מתגלה אור הפנים, כמ"ש: וייסע מלאך האלקים. לעתיד לבוא, וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ.
לאחר החטא הקדמון, נפגם הרצון, ומאז לא ניתן לקבל אור בצורה ישירה, לפני תיקון מקדים שנק' ג' קווים. הרצון הוא חיסרון הבא לידי ביטוי כאות, כפי שבגשמיות האות היא דיו שחור שיוצר חיסרון בגוויל הלבן, והניקוד הוא הרוח שמנענע את האותיות – הרצונות.
מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ובאופן טבעי אין האדם יודע להשתמש באני, ברצון שלו. לכן בשלב ראשון הָפְסֶק לְהַאֲמִין בְּעַצְמְךָ. וותר על עצמך, בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל-לִבֶּךָ וְאֶל-בִּינָתְךָ, אַל-תִּשָּׁעֵן. עליך להאמין בשכל גבוה משלך, זוהי בחינת ניקוד החולם, שהוא מעל האות.
השורוק, קו שמאל, רצון מתוקן הוא כבר בתוך האות, כאן כבר עבר השלב בו וויתרת על עצמך, ואתה יודע שאתה פשוט לא מבין כלום מעצמך.
הפתרון להתחיל לשלב בין שניהם, קו אמצעי, חיריק.
בתחילה מגלים את הרצון אך נועלים את האפשרות להשתמש בו – מנועלא. שלב שני מתחיל רצוא ושוב, דהיינו הפשרה חלקית והדרגתית של הרצונות שהוקפאו, בהתאם לחסדים שמסוגלים לייצר. כלומר עד גמר תיקון תַכְלִית הַידִיעָה שֶׁבָּדֶרך שֶׁלּא נֵדַע,וּבּגְמָר תיקוּן תַכְלִית הידיעה וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח לד-לו
1. ספר בקצרה את הסיפור שהיה בנוב עם אבימלך ושאול המלך.
2. מדוע היה דין עם הריגת הכהנים בנוב? מדוע נתגלה גם מאוחר יותר עם סנחריב?
3. מה ההבדל בין לדוד מזמור ומזמור לדוד?
4. מהו "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"?
5. הסבר בענין פרעה את הכתוב בדרך שאדם הולך מוליכים אותו.
6. מדוע אמרו מצרים אנוסה מפני בנ"י? מדוע בכלל רדפו אחריהם אם שרם במרום של מצרים כבר הוסר מממשלתו?
7. הסבר מהו ויסר את אופן מרכבותיו – סכם את כל המאמר.
דרושה זהירות מאחר והמלכות דורשת את דינה. כשאדם בנפשו אינו מתנהג כראוי עם תלמידי חכמים, הכוהנים, מידת החסד, ובא להרוג את הצד המשמש את המלך בליבו, הדבר ממית אותו.
יוצא מכך שהאדם עצמו מסיר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו. המלכות היא השופטת את האדם. זהו הרצון שהוא בחינת אופן מרכבותיו, דהיינו הרצון שצריך לחבר את הלב לראש, את הנברא לבורא, את הפרטי ליחד. הסרת רצון זה של מדרגת החסד, נראית לכאורה בתחילה כאילו קיבל תענוג, אך בכך דן הוא את עצמו לרע. כפי שהרג שאול את כוהני נוב, והביא את הצרה שסנחריב הרג בעם.
אין האדם מבין את החשבונות של מעלה. כל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו, לכן על הפוגם בתכונות הטובות שלו לעבודת השם – לחזור בתשובה. אין לדחות את התשובה, אלא להשתדל באופן תדיר לבחור בסביבה שתאפשר אווירת נפש של קדושה, ולאפשר לתלמיד החכם שבנפש לחדש ולחזק את הקשר עם מידת ההשפעה. וכמובן שיש לתמוך בתלמידי חכמים שהם הם המחזיקים את העולם, שזהו סימן חיצוני שצריך להפעים גם את נפש האדם, לתמוך בתכונות הכהנים שבנפשו.
מי שהולך בדרך הפרטיות במקום עם הכלל, מאפשרים לו לעשות כך, יוצא שהוא דן את עצמו להישפט מחוץ לכלל. וכאשר יצטרך הגאוותן האנוכי את עזרת היחד, הכלל לא יהיה שם עבורו.
השושבינים הם אלו המכינים את המלכות – האני, הלב לזיווג עם הקב"ה. עם הסתלקות הכהנים מהעיר נֹב, שליחי החסד, נשאר האדם עם צד הדינים של צד שמאל, נשאר הלב עם הרצון לקבל ללא צד ההשפעה, מלכות שמתכללת בבינה.
קכב) אחימלך כהן גדול עליון היה. וכל אלו הכהנים שעימו, כולם היו שושבינים של המטרוניתא, המלכות. כיוון שנהרגו, נשארה המטרוניתא לבדה בלי זיווג עם ז"א, ונאבד השושבין שלה, ולא נמצא מי שישמש לפניה, ויתקן ביתה, וישמח אותה להזדווג עם המלך. אז מיום ההוא עברה לצד שמאל, ועומדת על העולם אורבת על כל, הרג לשאול ולבניו, ומתו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות, ועד עתה אותו החטא תלוי, עד שבא סנחריב, והחריד הכול.
קכג) כתוב: עוֹד הַיּוֹם, בְּנֹב לַעֲמֹד; יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בית- (בַּת-) צִיּוֹן, גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם, זהו יום העליון, זו כנ"י, המלכות, שאיבדה השושבין שלה, שנשארה בלי ימין, להתדבק בשמאל, כי הכהן הוא ימין. ומשום זה, עוד היום בנוב לעמוד, לתבוע דין על הריגת נוב עיר הכהנים, עד שככתוב בחטא ההוא, והלבנון באדיר ייפול.
קכד) כתוב: גבעת שאול נָסָה. שאול הוא כאן, משום שהרג הכהנים שבנוב, וגרם שזרוע הימין ייעקר מן העולם. ומחמת חטאו זה, נסו בני מקומו, גבעת שאול, בפני מלך אשור. מיום ההוא לא עבר אדם באותו מקום, כדי שלא יסכן את עצמו.
קכה) אשרי אדם מצא חכמה (חוכמה באה כמציאה, מפני שהכלי בא יש מאין) . וזה הוא אדם, שהזמין לו הקב"ה אוצר בדרך, פני השכינה, וע"ז כתוב: ואורַח צדיקים כאור נוגַה. מתייחס כאן לאדם שפגשו והזהיר אותם מהסכנה שבדרך.
קכו) פתח אותו איש: לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה. ובמקום אחר כתוב: מזמור לדוד. לדוד מזמור, יורה על השירה, שאמר דוד על כנ"י, המלכות. מזמור לדוד, מורה על השירה, שאמר דוד על עצמו.
קכז) לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. לה' זה הקב"ה, ז"א. הארץ ומלואה, זה כנ"י, המלכות. וכל ההמון שלה המתחבר עימה, ונקראים מלואה, כמ"ש: מלוא כל הארץ כבודו. תבל ויושבי בה, ארץ שלמטה נקרא תבל, ונאחזת בדין של מעלה, דמלכות כמ"ש: והוא ישפוט תבל בצדק. בין ליחיד, בין לעם אחד, בין לכל העולם, מדין הזה הוא נידון. מדין המלכות, שנקראת צדק.
קכח) פרעה ינק מדין הזה, עד שנאבדו הוא וכל עמו. כיוון שדין הזה של המלכות התעורר עליהם, ממונה ההוא, שנתמנה עליהם לשלוט, הוסר ועבר, ואז כולם שלמטה, נאבדו, כמ"ש: וַיָסַר את אופן מרכבותיו. אופן מרכבותיו, מרכבותיו של פרעה. ואופן שלהם הממונה השולט עליהם. וע"כ מתו כולם בים, בים העליון, במלכות, שהתעורר עליהם, ונמחו על ידו. וע"כ טבעו בים סוף, שפירושו, סוף המדרגות, המלכות, שנמחו על ידה. אופן לשון יחד, זהו השר שלהם מלמעלה, ומרכבותיו לשון רבים, הם כל האומות התלויות במצרים.
קכט) רבי חייא אמר: וַיְנַהֲגֵהוּ בכבדות. בדרך שהאדם הולך, מוליכים אותו. בפרעה כתוב: ויכְבַּד לב פרעה, בדבר הזה הוליך אותו הקב"ה, בכבדות ממש. אמר לו הקב"ה, אתה הכבדת את ליבך, אני מוליך אותך בזה, וע"כ וינהגהו בכבדות.
קל) ויאמר (הממונה, השר של ) מצרים אנוסה. ויאמר מצרים, זהו הממונה שהתמנה על מצרים, השר שלהם במרום. כיוון שהעבירו אותו מממשלתו, איך היה יכול לרדוף אחרי ישראל?
קלא) ודאי כן הוא. אבל הכתוב: ויאמר מצרים, אינו הממונה שלהם אלא מצרים של מטה, כי ה' נלחם להם במצרים, כלומר במצרים של מעלה, בממונה שלהם. כי כיוון שנשבר כוחם מלמעלה, נשבר כוחם וגבורתם למטה כמ"ש: כי ה' נלחם להם במצרים. במצרים בדיוק, זה הוא תוקפם של מעלה, הממונה שלהם. במקום שנאמר מלך מצרים סתם, ולא נאמר פרעה, הכוונה הוא על שר הממונה על מצרים. אף כאן במצרים, הוא הממונה על מצרים. וכאן שנאמר, ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל, כלומר מצרים שלמטה, שראו שנשבר כוחם וגבורתם שלמעלה, של הממונה שלהם.
קלב) כשמתעוררת כנ"י, המלכות, מתעוררים כל אלו האחוזים בה, וכל האחרים של מטה, כל האומות, וישראל למעלה מכולם, משום שהם לוקחים אותה בגוף האילן. כלומר, כשהיא מחוברת בז"א, שנקרא עה"ח. ומשום זה ישראל נאחזים בה יותר מכל אוה"ע. וכשהם מתעוררים להרע לישראל, נשבר תוקפם של השולטים עליהם, הממונים שלהם של מעלה.
קלג) ממונה ההוא המושל של מצרים, הֵצֵר לישראל בכמה שעבודים. ולאחר שנשבר מתחילה, נשברו הממלכות של מטה כמ"ש: כי ה' נלחם להם במצרים.
דרושה זהירות מאחר והמלכות דורשת את דינה. כשאדם בנפשו אינו מתנהג כראוי עם תלמידי חכמים, הכוהנים, מידת החסד, ובא להרוג את הצד המשמש את המלך בליבו, הדבר ממית אותו.
יוצא מכך שהאדם עצמו מסיר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו. המלכות היא השופטת את האדם. זהו הרצון שהוא בחינת אופן מרכבותיו, דהיינו הרצון שצריך לחבר את הלב לראש, את הנברא לבורא, את הפרטי ליחד. הסרת רצון זה של מדרגת החסד, נראית לכאורה בתחילה כאילו קיבל תענוג, אך בכך דן הוא את עצמו לרע. כפי שהרג שאול את כוהני נוב, והביא את הצרה שסנחריב הרג בעם.
אין האדם מבין את החשבונות של מעלה. כל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו, לכן על הפוגם בתכונות הטובות שלו לעבודת השם – לחזור בתשובה. אין לדחות את התשובה, אלא להשתדל באופן תדיר לבחור בסביבה שתאפשר אווירת נפש של קדושה, ולאפשר לתלמיד החכם שבנפש לחדש ולחזק את הקשר עם מידת ההשפעה. וכמובן שיש לתמוך בתלמידי חכמים שהם הם המחזיקים את העולם, שזהו סימן חיצוני שצריך להפעים גם את נפש האדם, לתמוך בתכונות הכהנים שבנפשו.
מי שהולך בדרך הפרטיות במקום עם הכלל, מאפשרים לו לעשות כך, יוצא שהוא דן את עצמו להישפט מחוץ לכלל. וכאשר יצטרך הגאוותן האנוכי את עזרת היחד, הכלל לא יהיה שם עבורו.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח לא-לג
1. מדוע אמרו מצרים אנוסה מפני ישראל? ומה היא שרפה באש?
2. מה התנאי שעשה הקב"ה עם הים? ומיהו הים?
3. כתוב הים ראה וינוס מה ראה הים? ומדוע מה שראה מכריח את מציאות נסיגתו עכשיו?
4. עם מה הסכים רבי יוסי עם רבי חייא באות קיא?
5. מה החידוש שאמר אותו אדם שפגשו רבי חייא ורבי יוסי?
בְּשַׁלַּח לא-לג
וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו
שִׂמְחָה שֶׁל קְדוֹשָׁה מֶנָצַחת אֶת הַקְלִיפָּה.
על האדם לפעול ולראות בשמחה שבאה מבינה, כוח השפעה עיקרי לניצחון על הקליפה. רק דרך בינה ניתן לחוכמה/לשפע להתפשט כראוי.
דרך האמת היא לעשות הבדלה: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב – לא נותן גישה לאומות העולם לכלי הקדושה. כך על האדם להבדיל תענוג שהוא מקבל בלימוד התורה, מעיסוקי חול. השאיפה היא שכלל האנושות תגיע כבר לאהבת השם. רוצה האדם שכל החלקים שבו יגיעו לכך, אך אין הדבר אפשרי בזמן תיקון. שלב ההבדלה בא בכדי לשמר את הקיים, ובהדרגה להתחיל בשכלול ולהתחבר לכוחות הגויים שבנפש, תוך מדידה כמה ניתן להתגבר על רצונות אלו ולצרפם בקצב שלא פוגע בקדושה.
יש לעשות הבדלה בנפש בין רצונות הקדושה לאחרים, ולבא לתקנם בצנעה, בהדרגה בלי לפגוע בקדושה.
כאשר ה' מסיר את אֹפַן מצרים, דהיינו מסיר את הקו האמצעי, אז צד הדין פועל במצרים ועל כל אומות העולם שמצרים היא השורש שלהן. השפע והקדושה מתקבלים רק בקו אמצעי, במלכות שהתכללה בבינה, ומשם יכולה הקליפה לינוק כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, דהיינו מושכים לכלים לא נכונים.
אין לקליפה כוח כשלעצמה, אלא כשהפרי קיים.
קיא) בשעה שרצה הקב"ה להעביר המוניו של פרעה למטה, העביר תחילה אותו הכוח שלהם למעלה. העביר והסיר אותו מקום הקדוש העליון, נקודת המלכות הממותקת בבינה, המתוקן בחיה הקדושה, שהייתה מנהיגה לכל אלו המרכבות של שר מצרים למעלה. כי כל המרכבות ברשותה היא, ואפילו דס"א. כיוון שזו הסתלקה, כל המחנות והמרכבות לא יכלו לנהוג. וכיוון שלא יכלו, הוסר הממונה של מצרים מממשלתו, והעבירו אותו באש דולק. ואז הוסר ממשלת מצרים. וע"כ אמרו, אנוסה מפני בני ישראל. מה הטעם? משום שראו את הממונה של מצרים שנשרף באש.
קיב) רבי יצחק אמר: בשעה שקרבו ישראל אל הים, קרא הקב"ה לשר הממונה על הים, אמר לו בשעה שעשיתי את העולם, פקדתי אותך על הים, ויש לי תנאי עם הים, שיבקעו מימיו לפני בני. עתה הגיע הזמן שיעברו בני בתוך הים. ואח"כ כתוב: וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מהו לאיתנו? לתנאו שהיה לו עם הקב"ה כשברא את העולם. כי לאיתנו הוא אותיות לתנאו. בנפש הים הוא מקום חומרי הגלם לעבודה, בקיעת הים הוא בחינת צמצום ב'
קיג) והיו ישראל שורים על הים. וישראל היו רואים גלי הים עולים ויורדים. נשאו עיניהם, וראו פרעה והמונו, יָיראו וצעקו. כתוב: הים ראה. מה ראה הים? ארונו של יוסף ראה וברח מלפניו, משום שכתוב ביוסף, ויָנוֹס וייצא החוצה. וע"כ בזכות הזה הים ראה וינוֹס. וכתוב: וַיָסַר את אופן מרכבותיו, ויאמר מצרים אָנוּסָה מפני ישראל. משום שראו את ארץ מצרים כאילו היא נשרפת באש. אז אמרו, אנוסה מפני בני ישראל.
בחינת הים ראתה את ארון יוסף, שברח מאשת פוטיפר, דהיינו ברח מהרצון לקבל תענוג אסור – ובזכות זה נס הים. נפש האדם מורכבת, וכל פעולה משפיעה עליה גם לאחר זמן, שהרי אין העדר ברוחניות. לכן ברגע האמת, הישג נפשי צף ומאפשר לאדם להתמודד עם דאגות שעולות.
קיד) רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים במדבר, אמר רבי חייא:כאשר הקב"ה רוצה להעביר ממשלה בארץ, אינו עושה עד שמעביר הממשלה שלה ברקיע. ואינו מעביר הממשלה ברקיע, עד שממנה אחר במקומה, מטעם, שלא יחסר השימוש שלהם ברקיע. כדי לקיים מה שכתוב: ולמי שירצה יִתְנֶנָה. בהתאם להתפתחות לקראת השלמת מחשבת הבריאה, מחליף ה' שר/ראש בעליונים בהתאם לנצרך.
קטו) יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ. כשרוצה הקב"ה לשבֵר כוח העמים עכו"ם, מגביר דינו עליהם ומשבר אותם, ומעביר מלפניו הממשלה שלהם. ה' מעכב תהליך של החלפת צד הדין, כאשר יש צורך לאתגר את ישראל, את האדם להתעורר לתשובה.
קטז) אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. מהו, אשר תנה הודך? הוא הנהר העמוק מכל, בינה, ודוד התפלל תפילתו להמשיך ממנו על השמים, ז"א. וזהו אשר, שהוא שם הבינה, כמ"ש: אהיה אשר אהיה. אשר היא בחינת בינה, ומבקשים מה' שייתן לנו כוח השפעה זה, שאין באפשרותנו ללא עזרתו יתברך.
קיז) בשעה שנהר הזה, העמוק מכל, בינה, נמשך ויוצא על השמים, ז"א, אז הכול בשמחה, והמטרוניתא, מלכות, מתעטרת במלך, ז"א, וכל העולמות כולם הם בשמחה, וממשלת העמים עכו"ם הוסרה מפני המטרוניתא, ואז זוקפים ראשים כל מי שנאחז בה.
קיח בינתיים ראו אדם אחד בא ומשא לפניו. אמר רבי חייא נלך, אולי אדם זה עכו"ם הוא, או עם הארץ, ואסור להשתתף עמו בדרך. אמר רבי יוסי: נשב כאן ונראה אולי אדם גדול הוא.מחלוקת פנימית בשאלה האם יש לפגוש בס"א לפני שבוחנים את כוחה.
קיט בתוך כך עבר לפניהם ואמר להם: במקום המעבר הזה של סכנה שאני מפחד ללכת יחידי, ואני יודע דרך אחר, ונסור מדרך זה, ואני בקשתי לומר לכם, ולא אחטא בכם, ולא אעבור על הכתוב: לפני עיור לא תתן מכשול, ואתם כעורים בדרך הזה, ולא תסתכנו בעצמכם. אמר רבי יוסי: ברוך הרחמן שחכינו כאן, והתחברו עמו. אמר להם לא תדברו כלום כאן עד שנעבור מזה, סרו בדרך אחר.
קכ אחר שיצאו ממקום ההוא, אמר להם: בדרך ההוא המסוכן, היו הולכים פעם אחת כהן אחד חכם, וכהן אחד עם הארץ עמו. קם עליו כהן עם הארץ והרגו. מיום ההוא כל מי שעובר במקום ההוא, מסתכן בעצמו, ומתחברים שם שודדי הרים, הורגים ומקפחים בני אדם. ואלו היודעים מזה אינם עוברים שם, ומבקש הקב"ה את דם הכהן ההוא בכל יום.
קכא) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע (מדרגת החסד) בַּת עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה. כנ"י, מלכות, מכונה אלישבע, ע"ש שבע ספירות שבה. שאהרון הוא השושבין שלה, לתקן ביתה ולשמש אותה, ולהביאה אל המלך, ז"א, להתחבר יחד. מכאן ולהלאה, כל כהן המשמש במקדש, הוא שושבין של המלכות, כמו אהרון. מלמד אותם שבדרך שאינה דרך תורה, גם הכהן נכשל והולך לעבודה זרה למרות שלא התכוון לכך. לכן על האדם להישמר לא להרוג את רצונות הקדושה, הכוהנים האמיתיים שבנפשו. הבחינה העצמית היא בדיקה האם הדרך שנבחרת מביאה לאהבה עצמית או לאהבת השם.
על האדם לפעול בשמחה שבאה מבינה, זהו כוח השפעה עיקרי לניצחון על הקליפה. רק דרך בינה ניתן לחוכמה/לשפע להתפשט כראוי.
דרך האמת היא לעשות הבדלה: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב – לא נותן גישה לאומות העולם לכלי הקדושה. כך על האדם להבדיל תענוג שהוא מקבל בלימוד התורה, מעיסוקי חול. השאיפה היא שכלל האנושות תגיע כבר לאהבת השם. האדם רוצה שכל החלקים שבו יגיעו לכך, אך אין הדבר אפשרי בזמן תיקון. שלב ההבדלה בא בכדי לשמר את הקיים, ובהדרגה להתחיל בשכלול ולהתחבר לכוחות הגויים שבנפש, תוך מדידה כמה ניתן להתגבר על רצונות אלו ולצרפם בקצב שלא פוגע בקדושה.
יש לעשות הבדלה בנפש בין רצונות הקדושה לאחרים, ולבא לתקנם בצנעה, בהדרגה בלי לפגוע בקדושה.
כאשר ה' מסיר את אֹפַן מצרים, דהיינו מסיר את הקו האמצעי, אז צד הדין פועל במצרים ועל כל אומות העולם שמצרים היא השורש שלהן. השפע והקדושה מתקבלים רק בקו אמצעי, במלכות שהתכללה בבינה, ומשם יכולה הקליפה לינוק כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, דהיינו מושכים לכלים לא נכונים.
לס"א אין לה קיום מעצמה, אלא ניזונת מהקדושה. כאשר הסיר ה' את האֹפַן המחבר בין הדין לרחמים, נשארו קליפות מצרים ללא חיוּת, עם מידת הדין בלבד שעשתה בהם פרעות.
יש מצב נפשי שהים קפוא – האני של האדם, למרות שיש בו שכל וחוכמה, הוא מרגיש תקוע מפאת חוסר חסדים. בתחילה ע"י מנעולא שרואה שלא ניתן לקבל, ולאחר מכן במפתחא – רק דרך קו אמצעי (הלוויתן), עם מידת ההשפעה. כוח הקו האמצעי מזיז את האדם, מוציא אותו מהקיפאון. קו זה הוא מקום היחד, הכלל.
לעם ישראל תפקיד מרכזי במסוגלות לפעול בקו אמצעי, הוא מרכז החיוּת של כל העולם, וכאשר מתנהג הוא בקדושה, כל העולם נוטה לקדושה. ככול שעם ישראל נאחזים יותר במידת האמת, מידת הרחמים שולטת ומידת הדין יורדת.
רק הנבדלות מאומות העולם מאפשרת לנו לעשות את העבודה, שלעתיד לבוא כולם יוכלו לקבל דרך הקו האמצעי. יעקב חלק נחלתו, קו אמצעי, וקבלת התורה היא הביטוי שהעם יונק מקו אמצעי.
קא) וכל האוניות אינן זזות ממקומן, ואינן עולות ויורדות, חוץ מאותה שעה, שבא מנהיג אחד של הים, וידע להשלים את רוח הסערה של הים. וכיוון שעולה זה על הים, הוא נח מזעפו, ומנוחה נמצאת. ואז כל האוניות הולכות בדרך הישר, ואינן סרות לימין ולשמאל כמ"ש: שם אוניות יְהַלֵכוּן לוויתן זה יצרת לשחק בו. זהו יסוד דז"א, קו האמצעי. וכל דגי הים מתקבצים למקומם, וכל החיות שמחים עליו, וחיות השדה העליון שמחים כמ"ש: וכל חיות השדה ישחקו שם.
רוח סערה שבא בים והאוניות עולות ויורדות, זה כבר התחלת תיקון. כי בעת הדינים, נעשה הים קפוא (חוכמה בלי חסדים, לא ניתן להשתמש בה). כי בשעת הדינים קופא הים, והאוניות שבו אינן יכולות לזוז ממקומן. חוץ מאותה שעה, שבא מנהיג אחד(הלוויתן) של הים, קו האמצעי, שמעלה המסך דחיריק, אז מתגלה תחילה אותו רוח סערה, מלכות דמדה"ד, שאז האוניות עולות ויורדות. ואח"כ ממתיק אותה במדה"ר, עד שראויה לקבל אור. שידע להמתיקו במדה"ר, ואז כל האוניות הולכות בדרך הישר, ואינן סרות לימין ולשמאל שאז מייחד הקווים ימין ושמאל זה בזה בדרך קו האמצעי.
קב) כעין של מעלה בחג"ת דז"א, יש למטה בנה"י (מקום המלכות) דז"א. וכעין של מטה יש בים התחתון, במלכות. ועוד, כעין של מעלה בחג"ת דז"א יש בים העליון, בבינה. וכעין של מעלה יש למטה בנה"י דז"א. וכעין של מטה יש בים התחתון, מלכות. כמו שיש קו אמצעי למעלה בחג"ת, כך יש גם בנה"י. וכן גרסה נוספת חד מתלת נפקי ותלת נפקי מחד.
קג) הגוף של ים העליון, בינה, האורך והרוחב שלו, הראש והזרועות, והגוף, הכול כמו שצריך, וכולם בשמו נקרא. וכעין זה בים שלמטה, המלכות, יש ג"כ ראש של הים וזרועות של הים והגוף של הים. וכעין של מעלה בחג"ת דז"א, שכמו שיש בז"א ד' גלגלי המרכבה, חג"ת דז"א והנוקבא, כן הם נכללים בים העליון בבינה. וחג"ת אשר שם, מכונים זרועות, חו"ג, וגוף ת"ת, וג"ר ראש.
קד) זבולון לחוף ימים ישכון, ויַרכָתו על צידון. והרי ים אחד היה בנחלתו ולמה אומר לחוף ימים? חוף ימים הוא כמ"ש: יוצאי ירך יעקב, כי זבולון שוֹק הימין של הגוף היה, נצח, וע"כ כתוב: וירכתו. וים כנרת היה בנחלתו. ומכאן נמצא חילזון לתכלת. מצד זבולון שהוא שוק ימין, בחינת נצח, בחינת שמים, תכלת.
קה) כמה מרכבות על מרכבות נמצאים, וגלגלי המרכבה רצים במהירות, וסומכי המרכבה אינם מתעכבים מנסוע עליהם. המרכבה של הממונה על מצרים לא נמצא שהיא מרכבה שלמה כי כתוב: וַיָסַר את אופַן מרכבותיו. כמה מרכבות היו, שהיו נוסעות על סומך גלגל אחד, שנתמנה עליהם, כיוון שזה הוסר משליטתו, כל המרכבות עברו משליטתם ולא נסעו. אז כולם שלמטה בעוה"ז, עברו משליטתם. שכתוב: על מצרים ועל פרעה ועל הבוטחים בו. ושנאמר, כמה מרכבות היו, שהיו נוסעות על סומך גלגל אחד, כלומר, על אופן אחד, נקודת המלכות המתוקנת במדה"ר, שזולתה לא היו ראויים לקבלת אור. כי אחר שהוסר התיקון של מלכות הממותקת במדה"ר, כל המרכבות עברו משליטתם ולא נסעו, שכבר אינם ראויים לקבלת אור, וע"כ הוסרה השליטה שלהם, וע"כ ולא יכלו לנסוע. האופן המתוקן הוא של מלכות הכלולה בבינה. כאשר מוסר האופן שמאפשר את ההארה נשאר הדין. למצרים היה כוח יניקה של קדושה, מאחר ושלטו על ישראל, וכאשר הוסרה שליטתם על ישראל, נשארו מצודה ריקה.
קו) ובזמן ההוא ממשלת מצרים הייתה מושלת על כל שאר העמים, כיוון שנשבר הכוח של המצרים, הכוח של מלכות הממותקת, שממנה ינקו המצרים כל הכוח שלהם. נשבר הכוח של שאר העמים שכתוב: אז נבהלו אלופי אדום. וכתוב: שָמעו עמים יִרְגָזון. משום שכולם היו נאחזים בעבודת מצרים, ונאחזים במצרים שיושיעו להם. ובזמן ההוא ביקשו כולם עזרה ממצרים להתחזק. וע"כ כיוון ששמעו הגבורות שעשה הקב"ה במצרים, רפו ידיהם ולא יכלו לעמוד, וכולם הזדעזעו ונשברו משליטתם.
מצרים היא בחינת אב הקליפות, וכשנשברה, נשברו כולם.
קז) ודאי, כשנשבר הכוח שלהם למעלה, ונשבר הכוח של כל אלו הנאחזים בו, כי כיוון שנשבר הכוח של כולם למעלה, נשברו כל אלו שלמטה, משום הכוח ההוא שנשבר תחילה. ומשום זה, וַיָסַר את אופן מרכבותיו. כלומר, הכוח של מעלה. ויְנַהֲגֵהוּ בכבדות. כי כשזה נשבר, לא היו הולכים.
קח) כי לא כתוב: ויסר את אופני מרכבותיו, או אופן מרכבתו. שניהם בלשון רבים או שניהם בלשון יחיד. אלא כתוב: ויסר את אופן מרכבותיו, שאופן הוא בלשון יחיד, ומרכבותיו בלשון רבים, משום שאופן הוא הכוח, שכולם היו מתדבקים בו. וע"כ נאמר בלשון יחיד.
קט) אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה רצה בהם להתדבק בהם, ולהיות להם חלק, והם יהיו חלקו כמ"ש: ובו תדבקון וכתוב: ואתם הדבקים בה' אלקיכם. בה' ממש וכתוב: כי יעקב בחר לו יה. וכתוב: כי חֵלק ה' עַמו יעקב חבל נחלתו, שהוציאם מזרע קודש, להיות חלקו. משא"כ הס"א ואוה"ע, אין להם שום אחיזה בז"א. וע"כ נתן להם תורה הקדושה העליונה, שהייתה גנוזה שני אלפים שנה מטרם שנברא העולם. ובשביל אהבתו נתן אותה לישראל ללכת אחריה ולהידבק בה.
קי) כל המחנות של מעלה וכל המרכבות, כולם אחוזים זה בזה מדרגות במדרגות, אלו העליונים ואלו התחתונים קשורים יחד כמ"ש: זה הים גדול. והחיה הקדושה עליהם, הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, המקבלת מג' חיות דז"א, והיא חיה הרביעית, שהכול מקבלים ממנה. אפילו המרכבות דס"א ואוה"ע. וכל ההמון והמחנות כולם נוסעים תחת ידה, על פיה יסעו ועל פיה יחנו. בעת שהיא נוסעת, כולם נוסעים. משום שכולם אחוזים בה.
מרכבה היא בחינה שמסיעה ומקשרת את האדם לעולמות העליונים.
ה' מנהיג וקובע את חוקי העולם, ולא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. שלשת היסודות עליהם מושתת העולם: א' חסד ואמונה בהשם שהוא טוב ומטיב (אברהם). ב' שתל בעולם רצון לקבל קבוע (יצחק). ג' קבלת האור והשפע מתקבלים רק בקו אמצעי שאינו מת לעולם (יעקב). קו אמצעי המחבר בהליכה מעל הדעת בין תפיסת הבורא שהוא טוב ומטיב, לבין הרצון לקבל. אין מדברים כאן על בני אדם אלא על מדרגות רוחניות.
יש באדם שני צדדים, אחד שהתכלל בהשפעה והוא זה שיכול לקבל את האור, וצד דין שבא לבטא את הגבולות והמסגרת שניתן לקבל. מנעולא אומרת איפה לא, והמפתחא איפה כן.
הרוצה שלמור על דרך האמת, צריך שמידת הדין לא תתגלה, ע"י שמירת המלכות – האני שלו, דבוק לעץ החיים, לבינה. מפני שהרי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. רק הקשר לשלוש האמונות הראשוניות מאפשר הנהגה ראויה. לכן יבחן האדם האם האני שלו קשור לאמונה, מעל הדעת, שאז יוכל להוליך עצמו לקדושה. כאשר הלב קשור למוח אמוני, ומקבל את ההארה רק דרך ל"ב נתיבות החוכמה, דהיינו דרך ההשפעה, יוכל להצליח. ניסיון לחיבור הלב למוח מדעי, דהיינו שבודק מה יצא לי מזה, יוביל בהכרח לכישלון. שאיפה לרצון גשמי של העולם הזה, התייחסות למצבים שהם חד פעמיים, ממיתה את האדם.
מחשבה אמונית וחיבור אליה מגובה בהתנהגות בפועל, מבטיחים את הנצחיות, של מתן צורה נכונה למצבים. הַשְּׁאֵלָה הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב דֶּרֶך הַנְּשָׁמָה אוֹ דֶּרֶך הַגּוּף.
שאלות לחזרה ושינון בשלח כה-כז
1. מי הם ג' יסודית האמונה? וכיצד השתית הקב"ה את ממשלתו דרכם?
2. מה הכוונה שמצד אחד כ' יעקב לא מת ומצד שני שכן מת?
3. מה היחס בין המובאה "ויסר אופן מרכבותיו" למובאה שדרכה מסביר רשב"י "וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות"?
4. מהו שעפ"י המלכות תסענה כל המרכבות ועל פיה תחנינה? מהן ב' הנהגותיה ומה קובע הנהגותיה?
5. מי הם האוניות העולות ויורדות בים? מהן הסערות ומהם הדגים ומהן מערות העפר?
בְּשַׁלַּח כה-כז
וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו
מרכבה היא בחינה שמסיעה ומקשרת את האדם לעולמות העליונים.
צה) רבי שמעון פתח: וָאֵרֶא החיות, והנה אופַן אחד בארץ אצל החיות. הקב"ה מראה בכל דבר את הממשלה שלו, וממשלתו לא תסור לעולם ולעולמי עולמים. ה' מנהיג וקובע את חוקי העולם, ולא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. שלשת היסודות עליהם מושתת העולם: א' חסד ואמונה בהשם שהוא טוב ומטיב (אברהם). ב' שתל בעולם רצון לקבל קבוע (יצחק). ג' קבלת האור והשפע מתקבלים רק בקו אמצעי שאינו מת לעולם (יעקב). קו אמצעי המחבר בהליכה מעל הדעת בין תפיסת הבורא שהוא טוב ומטיב, לבין הרצון לקבל. אין מדברים כאן על בני אדם אלא על מדרגות רוחניות.
צו) ועושה ממשלה באבות. לקח את אברהם וקיים בו את העולם כמ"ש: אלה תולדות 5D7שמים והארץ בְּהִבָּראם. אל תקרא בהבראם אלא באברהם, שבו נתקיימו שמים וארץ. לקח את יצחק ושתל בו את העולם, שיהיה קיים תמיד כמ"ש: ואת בריתי אקִים את יצחק. לקח את יעקב והושיבו לפניו, והשתעשע עימו והתפאר בו כמ"ש: ישראל אשר בך אתפאר.
צז) יעקב אחוז בעץ החיים, שאין בו מוות לעולם, שכל החיים השתכללו באילן הזה, והוא נותן חיים לכל אלו שהם נאחזים בו. ומשום זה, י%T7קב לא מת. ומתי מת? הוא בשעה שכתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה. המיטה, הוא כמ"ש: הנה מיטתו שֶׁלִשְׁלמה, שהיא המלכות. ומשום שבמיטה הזו כתוב: רגליה יורדות מוות, וע"כ כתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה, ואז, ויגווע וייאסף אל עמיו. אבל כל עוד שהיה נאחז בעה"ח, שהוא ז"א, לא מת. כי אין מיתה אלא מצד המלכות. ועשה הקב"ה את יעקב לבחיר האבות כמ"ש: יעקב אשר בחר%T7יך.
וארא החיות, והנה אופן אחד בארץ אצל החיות. איזה יחס יש לכתוב הזה עם הכתוב: וַיָסַר את אופן מרכבותיו? החיות הם בחג"ת דז"א עד החזה, והאופנים הם מחזה ולמטה בנה"י דז"א, ששם הנוקבא דז"א.
ובנוקבא דז"א יש ב' נקודות:
א. נקודה הממותקת בבינה, שהוא רחמים, נקראת מפתחא,
ב. נקודת מדה"ד דצ"א הבלתי ממותקת, נקראת מנעולא.
ומצד הנקודה השנייה אין המלכות ראויה לאור עליון, כי הצמצום רוכבת עליה (ועליה להתבטל מקבלת האור). וכל המוחין שמקבלת הוא רק בבחינת הנקודה הראשונה, הנקראת מפתחא (מלכות שהתכללה בבינה). ולפיכך נגנזה נקודה השנייה בתוך הראשונה, ונקודה הראשונה היא מגולה ושולטת. וע"י תיקון זה המלכות ראויה לקבל מוחין.
יש באדם שני צדדים, אחד שהתכלל בהשפעה והוא זה שיכול לקבל את האור, וצד דין שבא לבטא את הגבולות והמסגרת שניתן לקבל. מנעולא אומרת איפה לא, והמפתחא איפה כן.
ע"כ כ%QAוב: והנה אופן אחד בארץ אצל החיות. שאע"פ שיש ב' נקודות במלכות, כמ"ש: ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופַן (מנועלא) בתוך האופַן (מפתחא), שאופן דמנעולא גנוזה בתוך אופן דמפתחא, מ"מ משמש בה רק אופן אחד, שהוא מפתחא, ואופן שני אינו ניכר כלל. שבתיקון אופן דמפתחא תלויים כל המוחין דמלכות, ומכ"ש הס"א המקבלת ממנה. וכ5D7רצה לאבד את המצרים, הסיר את תיקון הזה כמ"ש: ויסר את אופן מרכבותיו.
המרכבה העליונה שהיא שורש כל המרכבות, חג"ת דז"א והמלכות, שמחזה ולמעלה דז"א. האבות הם המרכבה. ושנאמר, ועושה ממשלה באבות. שהבינה עשתה ממשלה בחג"ת דז"א, שהם רגלי המרכבה שלה. לקח את אברהם וקיים בו את העולם, כי אברהם, קו ימין, חסד דז"א, בו מתקיים העולם, שהוא המלכות. כי כל עוד שהחכמה שבה אינה מתלבשת בחסד דז"א, אין לה קיום. לקח את יצחק ושתל בו את העולם, כי יצחק, קו שמאל, גבורה דז"א שממנו נבנה המלכות, כי המלכות נבנה מקו שמאל דז"א. הרי שיצחק שתל אותה, ואברהם רק קיים אותה, שהלבישה בחסדים. לקח את יעקב והושיבו לפניו, באמצע, כי יעקב קו האמצעי, ת"ת דז"א, המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל, ומקיים הארת שניהם. ושנאמר, והשתעשע עימו, והתפאר בו, כי ולולא קו האמצעי לא היה אור בבינה. יעקב אחוז בעה"ח, כי עה"ח אחוז בבינה, ששם החיים, והוא נקרא עה"ח. ומשום זה יעקב לא מת, שאין אחיזה בו לס"א, אבל כשיתחבר עם הנוקבא, יש אחיזה בס"א מחמת הנוקבא שהתחברה עימו. בחינת קו אמצעי נצחית, ורק האחיזה שלו בנוקבה יכולה למות. ומתי מת? הוא בשעה שכתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה, שהתחבר עם המלכות, ואז מת. משום שבמיטה הזו כתוב: רגליה יורדות מוות. כי מפרנסת הס"א, שהם מוות. שכל מה שיש לס"א מקבלים מן המלכות, הנוקבא דז"א.
ונתבאר ד' רגלי המרכבה העליונה, ב%T7נה, שהם חג"ת דז"א והנוקבא המקבלת מהם. והם נקראים ג"כ ד' חיות. וד' רגלי המרכבה התחתונה שמחזה ולמטה, הם נהי"מ, ונקראים אופנים, מחמת האופן בתוך האופן המתוקן בהם. כי כל החלק שלמטה מחזה דז"א שייכת לנוקבא, המתוקנת באופן. מרכבה עליונה – בינה, ממנה מקבלת הנוקבא. האופנים הם המלכויות. ברגע שמסירים את האופן שהוא תחת החזה מהמפתחא, נשאר הקשר למנעולא – לדין.
הרוצה שלמור על דרך האמת, צריך שמידת הדין לא תתגלה, ע"י שמירת המלכות – האני שלו, לעץ החיים, לבינה. מפני שהרי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. חָיַיב הָאָדָם לִשְׁמוֹר אֶת הַאֲנִי שֶׁלּוֹ קָשׁוּר לֶמִּידָת הַשְׁפָּעָה– לָעֵץ הַחַיִּים
רק הקשר לשלוש האמונות הראשוניות מאפשר הנהגה ראויה. לכן יבחן האדם האם האני שלו קשור לאמונה, מעל הדעת, שאז יוכל להוליך עצמו לקדושה. כאשר הלב קשור למוח אמוני, ומקבל את ההארה רק דרך ל"ב נתיבות החוכמה, דהיינו דרך ההשפעה, יוכל להצליח. ניסיון לחיבור הלב למוח מדעי, דהיינו שבודק מה יצא לי מזה, יוביל בהכרח לכישלון. שאיפה לרצון גשמי של העולם הזה, התייחסות למצבים שהם חד פעמיים, ממיתה את האדם. מחשבה אמונית וחיבור אליה מגובה בהתנהגות בפועל, מבטיחים את הנצחיות, של מתן צורה נכונה למצבים. הַשְּׁאֵלָה הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב דֶּרֶך הַנְּשָׁמָה אוֹ דֶּרֶך הַגּוּף.
צח) כל המחנות של מעלה, שנמשכות מד' מחנות שכינה, האופנים. וכל המרכבות כולן אחוזות אלו באלו, מדרגות במדרגות, העליונות ותחתונות משתלשלות זו מזו ונכללות זו בזו. וחיה קדושה עליהן, שהיא הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, ששם ד' חיות. והנוקבא היא חיה הד'. וכל ההמון והמחנות כולן נוסעות תחת ידה, תחת רשותה, על פיה תיסענה ועל פיה תחנינה. כי כל המרכבות והחיות והאופנים, אין להם אלא מה שמקבלים מחיה העליונה הזו.
צט) וזו היא חיה, שכל שאר החיות נאחזות בה. והשתלשלו ממנה כמה חיות לחיות, שהרבה חיות השתלשלו זה מזה, ונכללו מדרגות במדרגות. וכל העליונים והתחתונים הולכים ושטים בים, בנוקבא. העליונים נכללים בה, שמשפיעים לה, והתחתונים נכללים בה, שמקבלים ממנה כמ"ש: זה הים גדול ורחב ידיים.
ק) וכשהים (המלכות שבה ישנם חומרי הגלם, המצבים הבאים על האדם) מעלה גליו, הדינים, כל האוניות (האני של האדם) עולות ויורדות כמ"ש: יעלו שמים יירדו תהומות, וסערה נמצאת, ורוח חזק הולך עליו בחוזקה. ודגי (דאגות) הים מתפזרים לכל צד, אלו למזרח ואלו למערב, אלו לצפון ואלו לדרום. וכל בני העולם, שדגי הים האלו רואים רשימה עליהם מחמת חטאם, לוקחים אותם ובולעים אותם במערות (מצב הקטנות) העפר (הרצון לקבל).
כשהתחתונים חוטאים מתקלקל בשבילם התיקון של גניזת אופן בתוך האופן, ומתגלה המלכות דמדה"ד, שמצידה אין המלכות, הים ראויה לקבלת אורות. וע"כ האוניות שבים, שהם כמו המרכבות שביבשה, עולות ויורדות, וחושבות להישבר. ודגי הים, שהם המלאכים שבמלכות, שהיו מקושרים בד' רוחות, שהם חו"ג תו"מ, כיוון שנסתלק האור הזה, הותר הקשר הזה של חו"ג תו"מ, ומתפזרים כל אחד לצידו שנמשך משם. ובני העולם שקלקלו מעשיהם וגרמו את זה, שמחמת זה נרשם חטאם בהם, בולעים אותם במערות העפר, במלכות דמדה"ד. כי עפר היא שם המלכות, ומדה"ד שנגלה בה מכונה מערה.
לס"א אין לה קיום מעצמה, אלא ניזונת מהקדושה. כאשר הסיר ה' את האֹפַן המחבר בין הדין לרחמים, נשארו קליפות מצרים ללא חיוּת, עם מידת הדין בלבד שעשתה בהם פרעות.
יש מצב נפשי שהים קפוא – האני של האדם, למרות שיש בו שכל וחוכמה, הוא מרגיש תקוע מפאת חוסר חסדים. בתחילה ע"י מנעולא שרואה שלא ניתן לקבל, ולאחר מכן במפתחא – רק דרך קו אמצעי (הלוויתן), עם מידת ההשפעה. כוח הקו האמצעי מזיז את האדם, מוציא אותו מהקיפאון. קו זה הוא מקום היחד, הכלל.
לעם ישראל תפקיד מרכזי במסוגלות לפעול בקו אמצעי, הוא מרכז החיוּת של כל העולם, וכאשר מתנהג הוא בקדושה, כל העולם נוטה לקדושה. ככול שעם ישראל נאחזים יותר במידת האמת, מידת הרחמים שולטת ומידת הדין יורדת.
רק הנבדלות מאומות העולם מאפשרת לנו לעשות את העבודה, שלעתיד לבוא כולם יוכלו לקבל דרך הקו האמצעי. יעקב חלק נחלתו, קו אמצעי, וקבלת התורה היא הביטוי שהעם יונק מקו אמצעי.
עומד העם לפני הים, מצרים אחריהם וצועקים להשם להצילם. ישנם מצבים נפשיים בהם אין לראות את החיסרון ותיקונו, כפי שראוי בדרך, בזמן העבודה. כאן הבחינה היא של ים סוף, סוף של גמר תיקון, משיח. כאן התיקון שונה, זוהי בחינת שבת שאין לראות בה חסרונות ומצוקות, אלא שלמות. בזמן תיקון, בששת ימי המעשה יש לחפש אחר החסרונות ולתקן רצונות לא שלמים, אך כאן זוהי מלחמת השבת, התיקון בא מלמעלה.
ביהודי ישנם שורשי אמונה, כוח של שלמות, ומסוּגלות לקבל את המתנה, את השבת, את דרגת האהבה והקשר הנשמתי עם נותן המתנה. לכן מלחמה זו מנוהלת בשם הויה, שם הרחמים – יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם.
ע) רבי אבא פתח: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אוה"ע. ומתוך האהבה אליהם, קֵרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת, שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ושמחת כל. ושקול שבת כנגד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.
הקב"ה מתדבק בנשמה שיש בה השוואת צורה עמו יתברך. לכן הצד השווה בין האדם לבורא הוא הנשמה. וכך היחס בין ישראל לאומות העולם הוא כיחס בין הגוף לראש, בין הכלל לפרטים, ולכן עיקר הקשר של הקב"ה בעולם הוא דרך ישראל. כך ששת ימי השבוע הם הפרטים של הכלל, השבת.
עא) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד. עונג כל, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת, פירושו, שיזמין אותו, כמו שמזמינים אורח: בשולחן הערוך, בבית מסודר כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת, מבעוד יום (מצווה להוסיף מחול אל הקודש, להקדים בקבלת השבת), שיוסיף מֵחול על הקודש. לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, זהו יום הכיפורים, כי יום הכיפורים ושבת הם אחד. השפעה היא שמחה, וקבלת התענוג בא כתוצאה מהשמחה. שמחה באה על הרצון להשפיע הזכר, ותענוג בא גם על צד הנקבה.
על האדם לעשות בנפש שוני בין התכלית לבין הדרך. חוקי הדרך שונים מאשר במטרה. מצד האמת בשבת אין להניח תפילין, אלא שהפעולה בדרך חייבת להראות חיסרון, בתכלית בשבת חייבים לבטא שהכל כבר בשלמות. אי יצירת דברים חדשים בשבת מרגילה את הנפש שהתכלית שלמה ולא חסרה כלום. המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות, שאחר המעשים נמשכים הלבבות.
וכך אין לדבר דברי חולין בחול. אדם מזמין את השבת כיצד יכול להתעסק בדברי חול. כַּאֲשֶׁר מִתְּלוֹנֶנִים אֵין אַהֲבָה ! השבת מבטאת את התכלית את האהבה, ואין מקום לעסוק בה בחסרונות.
עב) מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. משום שמילה ההוא של חול שמדברים בשבת, עולה ומעוררת מילה של חול למעלה. ונפגם השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.
עג) מילה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת, אסור לו לעורר מילה של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך, אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.
עד) ובכל יום צריכים להַראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר. כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה. כך ראוי להתכונן כמו לפגישה חשובה, הכן דברי תורה וכדומה.
עה) כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההוא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זה מלמעלה, וזכותם עמד לפניו, ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל כמ"ש: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם. וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הויה, שהוא רחמים, שנאמר: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם. ואע"פ שהויה הוא רחמים והמלחמה הוא דין. זו מלחמה שבאה מצד הרחמים, היא הגבוהה ביותר, שמלחמה זו הייתה כנגד הגאולה וגמר תיקון, והמלחמה הייתה בשם הויה מתוך השלמות.
עו) רבי יוסי ורבי יהודה היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי: למדנו שהויה בכל מקום רחמים. ואע"פ שעושה מלחמות ועושה דין, דין ההוא הוא ברחמים. וכאן כתוב: הויה ילחם לכם, ולא נראה בדין ההוא רחמים כלל, שהרי כתוב: לא נשאר מהם עַד אחד.
עז) אמר לו דבר זה למדתי מרבי שמעון שאמר: שאפילו כאן היה דין ברחמים, כי כיסה עליהם הים ומתו, ואח"כ הוציאם הים. והקב"ה רצה בכבודם, ונקברו בארץ. ולא רצתה הארץ לקבלם, עד שהושיט לה הקב"ה ימִינו, וקיבלה אותם כמ"ש: נטיתָ ימינךָ (חסד) תִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. ומשום זה, היה דין הזה ברחמים. זהו חסד גדול לקבור את המת, הארץ יכולה להצמיח.
עח) וע"כ לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל דבר בעולם, מלמטה. כי אם היו מעוררים ישראל דבר מלמטה, לא היה מתעורר שם הרחמים, ולא נעשה הדין ברחמים. שכתוב: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. שלא תעוררו כלום, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כדי לעשות הדין ברחמים. וע"כ צריך שלא תעשו פגם ותעוררו דבר אחר. כלומר, דין בלי רחמים. כי התעוררות שלמטה, היה מפעיל רק דין בלבד. קשה לאדם לא להחזיק חיסרון כפי הנצרך בשבת, שאין לבשל וכדומה. הרגשת השלמות היא הנלחמת עבורכם, לכן יש להוסיף מחוֹל על הקודש להראות שהחול בא לשמש את השבת. עצם שמירת השבת ממילא מתקנת את החסרונות של ימי המעשה, זו עבודה מצד השלמות, חוויה של עבודה בזמן נצחי.
עט) הרי כתוב: ויצא הויה ונלחם בגויים ההם. וכי דין הזה ברחמים היה? כן היה הדין ברחמים, כי המיתה שלהם לא הייתה כמיתת שאר בני העולם, אלא ריחם עליהם הקב"ה, שלא יהיו כמיתת שאר בני העולם, שהרגו אותם רק בנחת בלי צער כמ"ש: הָמֵק בשרו והוא עומד על רגליו, הרי שהדין היה ברחמים.
פ) ובכל מקום, שם הזה הוא דין ברחמים. חוץ ממקום אחד שכתוב: יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא. והאם כגיבור הוא ה', ולא גיבור ממש? אלא שישנה את לבושיו וילבש לבושים אחרים. שישנה מדה"ר שלו וילבש לבושי דין, כאיש מלחמות ישנה כלי זין שלו מרחמים לדין. הרי, שבמקום הזה נשתנה הרחמים להיות דין. רק לבושי מוחין ולא שם הויה ממש.
פא) ועם כל זה, הדין כאן יותר מרחמים. אבל רחמים יש בו כמ"ש: יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה. ולא גיבור ממש, שכולו דין. כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות ממש, שכולו דין. כי ודאי אע"פ שעושה דין, הוא מרחם על מעשיו. וע"כ ה' ילחם לכם ודאי, ואתם תחרישון. כדי שלא תעוררו דין בלבד. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה בחר אותם לחלקו ונחלתו. שכתוב: כי חֵלק ה' עַמו יעקב חֶבל נחלתו.
הקשר בין השם לעם ישראל הוא כקשר של שבת, שלמות, ואז השם נלחם עבורו. ראוי ליהודי שהם רחמנים בני רחמנים, צריך שהדין שלהם יהיה ברחמים. היהודי תמיד שואף לשלום ורודף אחריו.
תגיות: מלחמת השבת, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח יט-כא
1. מה למדנו לגבי הילכות שבת, הן בנפש והן בגוף, מהפסוק "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קודשי", ומדוע זה ניתן דווקא לישראל?
2. מדוע שקול שבת כנגד התורה כולה, עד כדי שמי ששומר שבת כאילו שמר התורה כולה?
3. מדוע צריך להוסיף מחול על קודש?
4. כיצד על האדם לקרוא לשבת, ומה זה מחייב אותו אם הוא קרא לשבת?
5. מובן הוא שלא צריך לעשות מעשים של חול בשבת אולי מדוע אסור גם לדבר דברי חול בשבת?
6. כיצד קשורה השבת לכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?
7. מהיכן אנו לומדים שהדין שהתעורר מה' ית' על המצרים בקריעת ים סוף היה של רחמים?
8. האם בכל מקום שכתוב "הויה ילחם" זה מלחמה של רחמים? ואם יש מקום שונה – הסבר אותו.
9. מה אתה מבין מתפקידו של עם ישראל כלפי אומות העולם מתוך הכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", כיצד זה מחייב אותך לחשוב לדבר ולנהוג כאדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
השבת מבטאת את התכלית את האהבה, ובה אין מקום לעסוק בחסרונות.
עומד העם לפני הים, מצרים אחריהם וצועקים להשם להצילם. ישנם מצבים נפשיים בהם אין לראות את החיסרון ותיקונו, כפי שראוי בדרך, בזמן העבודה. כאן הבחינה היא של ים סוּף, סוֹף של גמר תיקון, משיח. כאן התיקון שונה, זוהי בחינת שבת שאין לראות בה חסרונות ומצוקות, אלא שלמות. בזמן תיקון, בששת ימי המעשה יש לחפש אחר החסרונות ולתקן רצונות לא שלמים, אך כאן זוהי מלחמת השבת, התיקון בא מלמעלה.
על האדם לעשות בנפש שוני בין התכלית לבין הדרך. חוקי הדרך שונים מאשר במטרה. מצד האמת בשבת אין להניח תפילין, אלא שהפעולה בדרך חייבת להראות חיסרון, בתכלית בשבת חייבים לבטא שהכל כבר בשלמות. אי יצירת דברים חדשים בשבת מרגילה את הנפש שהתכלית שלמה ולא חסרה כלום. המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות, שאחר המעשים נמשכים הלבבות.
קשה לאדם לא להחזיק חיסרון כפי הנצרך בשבת, שאין לבשל וכדומה. הרגשת השלמות היא הנלחמת עבורכם, לכן יש להוסיף מחוֹל על הקודש להראות שהחול בא לשמש את השבת. עצם שמירת השבת ממילא מתקנת את החסרונות של ימי המעשה, זו עבודה מצד השלמות, חוויה של עבודה בזמן נצחי.
ביהודי ישנם שורשי אמונה, כוח של שלמות, ומסוּגלות לקבל את המתנה, את השבת, את דרגת האהבה והקשר הנשמתי עם נותן המתנה. לכן מלחמה זו מנוהלת בשם הויה, שם הרחמים – יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח כב-כד
1. מהו שכתוב "ויתפלל יונה אל ה' אלוקיו ממעי הדגה" בנפש האדם?
2. מדוע כתוב וימן ה' את הדג ליונה ולא את יונה לדג? הרי הדג אכל את יונה.
3. מה היתה השמחה שהיתה ליונה במעי הדגה? ומה קרה מבחינה נפשית כשמת הדג?
4. תאר דרך אות פ"ז את חזרתו של יונה בתשובה וספר כיצד מהלך זה יכול לקרות לך?
5. מהו דבר אל בני ויסעו? הרי על הים היו שורים כבר.
6. מה ההבדל בין הרם את מטך ונטה את ידך?
7. מדוע לפעמים נקרא מטה הזה מטה אלוקים ולפעמים מטה מש5D7?
8. איך נעשה יבשה בתוך הים הרי היו שם תהומות.
מצודה פרוסה על כל החיים, וגם ניסיון בריחה לירכתי האניה, לדכאון שבתוך האני לא יועילו. ה' ברחמ%T7ו חובל, ורב עם האדם לעוררו לתשובה, לטובתו הוא. התשובה מגיעה כשאדם נאלץ לפגוש את המשמעות בחייו.
פב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. רבי יהודה פתח: וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה. מה כתוב למעלה וַיְמַן ה' דג גדול? וימן, כמו שכתוב וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, מִפַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ. פירושו נתינת מנה.דג הוא סוד דאגה, ובים (בחינת המלכות) זהו חומר גלם שעדיין לא תוקן. וַיְמַן ה' דג גדול – ה' זימן לו דאגה גדולה הנצרכת לו לתיקון בזמן זה, זו הצעקה שעם ישראל נצרך בדאגה והמצוקה לפני ים סוף. בזמן הנכון השם ברחמיו מזַמֵּן לאדם דאגה גדולה ועיקרית, כדי שלא ילך לאיבוד ודאגות אחרות שוליות יואכלו אותו. ואז מתעורר לדבר האמיתי, לחיפוש המשמעות לחיים.
פג) היה צריך לומר, וַיְמַן ה' את יונה לדג. שהוא המנה, ששלח ה' לדג. אלא ודאי שדג הזה היה מנה ליונה, לשמור אותו מכל שאר דגי הים, ויהיה גנוז בו. וכיוון שהביאו ה' בתוכו, ראה יונה במעיו, את הרוחב של מקום מעיו, שהוא כמו היכל גדול, ושתי עיניו של אותו הדג היו מאירות כשמש, ואבן טובה הייתה במעיו, שהאירה לו, והיה רואה כל מה שיש בים ובתהומות (רואה את כל החסרונות). יונה מלשון הונאה, אך כאשר היא נובעת מהאמת – בן אמיתי, יכולה היא לעורר את האדם לזעוק להשם.
פד) א"כ, מהו שכתוב: קראתי מִצָרָה לי, ש%9Sא נראה מזה, שהיה לו שם כל הרווחה הזאת? אלא ודאי, שאחר שהדג הזה הראה לו כל מה שבים ובתהומות, מת. שלא יכול לסובלו שלושה ימים. ואז נעשה צר ליונה. פתאום מתחוור לו שזו שעת כושר להתרכז בעיקר.
פה) אמר רבי אלעזר: כיוון שראה יונה את כל הרווחה ההיא, היה שמח (שמגיעים לאחדות). אמר הקב"ה: ומה אתה צריך יותר, וכי לכך הבאתי אותך כאן. מה עשה הקב"ה? הרג את דג ההוא. וכל שאר דגי הים היו מסבבים סביב הדג. זה נשך אותו מצד ההוא, וזה נשך אותו מצד ההוא. אז ראה יונה את עצמו בצרה, מיד, וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-יְהוָה אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה.
פו) מתחילה קרא לו הכתוב דג ועתה קורא לו דגה. מטעם שכבר מת כמ"ש: והדגה אשר ביְאוֹר מתה. ואז כתוב: קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-יְהוָה וַיַּעֲנֵנִי. ולא כתוב: הייתי בצרה או ישבתי בצרה. אלא, קראתי מתוך הצרה, שהֵצֵרו לי דגי הים. וכתוב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי. שמת, ולא כתוב מבטן חי, או מבטן דג, אלא ודאי שהיה מת. וע"כ נקרא שְאול. דג הוא בחינת דאגה להשפיע, ודגה היא בחינת דאגה לקבל.
פז) כיוון שהתפלל תפילתו, קיבל אותו הקב"ה, והחיה לאותו הדג, והוציאו ליבשה לעיני כל, כמ"ש: וַיֹּאמֶר יְהוָה, לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה, אֶל הַיַּבָּשָׁה. וראו כולם מעשה הקב"ה. הקיא אותו מהדאגה חזרה לתשובה וחיפוש מילוי התפקיד בחיים.
פח) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. התפלל למקום שהיה קשור בו, למידת המלכות. שכתוב: יְהוָה אֱלֹהָיו. ולא כתוב: ויתפלל אל ה' ולא יותר, אלא יְהוָה אֱלֹהָיו. רומז למידה שהיה קשור בה. אף כאן, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי. אלי, הוא בדיוק, למידתי, שהיא ת"ת. שבה היה משה קשור. אלא במזלא תלוי הדבר כמ"ש: כי קריעת ים סוף נמשכה ממזלא, היא הדיקנא קדישא.
פט) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. שיסעו מלהרבות דברים. כי אין זמן לתפילה עתה. לאיזה מקום ציווה אותם שיסעו, הרי על הים היו שורים? אלא סובב למעלה, שכתוב: מה תצעק אליי, שפירושו לת"ת, והרי כולם עמדו במקום הזה, בת"ת, שכל ישראל היו קשורים בת"ת. וע"כ אמר, וייסעו. שישראל ייסעו מכאן, מת"ת, ויבואו להתקשר במזלא, שהיא הדיקנא. שאין עתה הזמן לת"ת, אלא במזלא תלוי הדב%Q8. אומר להם כעת אין הדבר ברמה של ההבנה שלך, אל תצעק, כעת העזרה תבוא מלמעלה מעבר להשגה שלך, זוהי בחינת השלמות, השבת.
הָרֵם אֶת מַטְּךָ
צ) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ. מטך, שבו רשום השם הקדוש, ונטה ידך בצד השם הקדוש, וכיוון שיראו המים את השם הקדוש, יברחו ממנו. וע"כ, ונטה את ידך לצד אחד של המטה, כי הצדדים האחרים של המטה, יהיו נחוצים לך לדברים אחרים, דהיינו להכאת הסלע. המטה הוא מה שמטה אותך מדרך השקר, ומראה לך את דרך האמת. מים הם בחינת תענוג, וכאשר תענוג בא להרוג את האדם, המטה יפנה %T7ותו הצידה. אין אפשרות לעבור לגמר תיקון, לחצות את ים סוף ללא ויתור על התענוג הגדול. ואז כשלוקחים לאדם את התענוג, היא בחינת קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם, עדיין יש בו רצון לתענוג. בתוך הים הגדול ישנו תענוג שאינו פוסק. עצום זה יש לייבש, שזהו רצון שאין לאדם כוח להתמודד איתו מעצמו, זו הבחינה של וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. זו תנועה נפשית של גמר תיקון, משיח – תנועה עצומה של וויתור עצמי מוחלט מעל טעם ודעת על כל הדגים – הדאגות הקטנות, ולבוא לדבר הנצחי החדש, לשלמות, לשבת.
צא) אמר רבי אלעזר: לפעמים נקרא מטה הזה מטה האלקים, ולפעמים נקרא מטה משה. וכולו אחד, בין שתאמר מטהו של הקב"ה בין שתאמר מטהו של משה. ומטה הזה הוא לעורר צד הגבורה. וע"כ כתוב: נְטֵה את ידך, שפירושו יד שמאל, שהוא בצד הגבורה.
צב) אמר רבי שמעון: אוי לאלו שאינם רואים ואינם מסתכלים בתורה, והתורה קוראה לפניהם בכל יום ואינם משגיחים. מצד הגבורה מתעוררים מים בעולם, ויוצאים מים. ועתה רצה הקב"ה לייבש המים, למה כתוב: ונטה את ידך, שהוא יד שמאל, גבורה?
צג) אלא, הרם את מטך, הוא לייבש המים. ונטה את ידך, הוא להשיב המים, לעורר צד הגבורה ולהשיב המים על המצרים. וע"כ הם שני דברים כאן, שכתוב: הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובְקָעֵהו. זה לייבש המים, וזה להשיב המים על המצרים.
צד) איך נעשה יבשה בתוך הים, הרי היו שם תהומות? אלא הקב"ה עשה נס בתוך נס, כמ"ש: קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם. והיו הולכים ביבשה תוך הים כמ"ש: ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה.
מצודה פרוסה על כל החיים, וגם ניסיון בריחה לירכתי האניה, לדכאון שבתוך האני לא יועילו. ה' ברחמיו חובל, ורב עם האדם לעוררו לתשובה, לטובתו הוא. התשובה מגיעה כשאדם נאלץ לפגוש את המשמעות בחייו.
דג הוא סוד דאגה, ובים (בחינת המלכות) זהו חומר גלם שעדיין לא תוקן. וַיְמַן ה' דג גדול – ה' זימן לו דאגה גדולה הנצרכת לו לתיקון בזמן זה, זו הצעקה שעם ישראל נצרך בדאגה והמצוקה לפני ים סוף. בזמן הנכון השם ברחמיו מזַמֵּן לאדם דאגה גדולה ועיקרית, כדי שלא ילך לאיבוד ודאגות אחרות שוליות יואכלו אותו. ואז מתעורר לדבר האמיתי, לחיפוש המשמעות לחיים.
הָרֵם אֶת מַטְּךָ
המטה הוא מה שמטה אותך מדרך השקר, ומראה לך את דרך האמת. מים הם בחינת תענוג, וכאשר תענוג בא להרוג את האדם, המטה יפנה אותו הצידה. אין אפשרות לעבור לגמר תיקון, לחצות את ים סוף ללא ויתור על התענוג הגדול. ואז כשלוקחים לאדם את התענוג, היא בחינת קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם, עדיין יש בו רצון לתענוג. בתוך הים הגדול ישנו תענוג שאינו פוסק. רצון זה יש לייבש, מאחר ואין לאדם כוח להתמודד איתו מעצמו, זו הבחינה של וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. זו תנועה נפשית של גמר תיקון, משיח – תנועה עצומה של וויתור עצמי מוחלט מעל טעם ודעת על כל הדגים – הדאגות הקטנות, ולבוא לדבר הנצחי החדש, לשלמות, לשבת.
זוהר שאלות חזרה אותיות יג-טו:
1. הראה את הדימיון של הסטרא אחרא לישראל ברדיפת מצרים אחריהם?
2. מהיכן אנו למדים ששש מאות רכב לא היו ממצרים אלא משאר העמים?
3. כיצד נלחמו המצרים בישראל, כפי המתבאר מהכתוב "לסוסתי ברכבי פרעה", ומה המקבילה מצד הקדושה, שהיא עם ישראל?
4. מהו "בצר פקדוך", וכיצד יש לנהוג בדרך תורה?
5. מדוע כתוב פרעה "הקריב" ולא קרב?
6. מדוע אנו אומרים כי שקול היה משה כנגד כל ישראל?
7. מהו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" בעבודת ה'? וכי אין האדם צריך לעשות את העבודה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
בְּשַׁלַּח טז-יח
וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר
כאשר הטומאה באה להילחם בעם ישראל, היא יודעת בדיוק את דרכיהם, כפי שאמר המן: ישנו עם אחד, דהיינו תפיסת האלוקות אצלם במצב שינה. הס"א שהוא מלך זקן, מכיר את מבנה העולמות, את המבנה הנפשי של האדם, ומנצל זאת בכדי לנסות להפילו. לכן כה חשוב הלימוד הפנימיות בדרך הסולם, דרך הסוללת הבנה ברורה על מבנה הנפש, ולתפיסת השם באמונה שלמה.
סא וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר. למה שש מאות, רבי יוסי אמר שהוא כנגד מספר ישראל שכתוב: כשש מאות אלף רגלי. בחור כנגד הגברים שבישראל, שהם עיקר כל ישראל. וכל רכב מצרים הם שאר מרכבות שהם טפלים לאחורי שש מאות, שהם כנגד הטף שבישראל שאינם בחשבון שש מאות אלף רגלי. אלא טפלים להם שנאמר לבד מטף, והכול עשה בעצת מכשפיו וחכמיו. וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ הכול עשה בחוכמה שהם כנגד מדרגות עליונות.
סב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, רבי חייא אמר: כתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. בזמן שהקב"ה נותן ממשלה לשרי העמים למעלה, נותן לעמים שלהם למטה. וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר הוא הממונה שלהם, שנהג המרכבות של שאר העמים, שאלו שש מאות רכב לא היו ממצרים אלא משאר העמים. וכולם נפלו במחנה של סיסרא, והיינו שש מאות רכב בחור מיותר, אלא ודאי שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר הוא משאר העמים, וע"כ אומר אח"כ וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם.
ישנו קשר רציף בין הכוחות המופשטים בראש האדם, לבין הכוחות המורגשים בלב. ישנם עמים נוספים המסונפים לקליפת מצרים, המצטרפים אף הם למרוץ להפיל את ישראל.
סג לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, בוא וראה, כדמיון סוסה נקבה נראה לסוסי פרעה, וע"כ רדפו אחריה אל הים. פרעה בשעה שהיה רודף אחרי ישראל, מה עשה, לקח סוסות נקבות ואסר אותן במרכבה תחילה, וסוסים זכרים אסר לאחוריהן, והיו הזכרים מתחממים כנגד הנקבות, והנקבות לא רצו ומיהרו לרוץ. כיוון שקרב לישראל לקח הנקבות ושם אותם לאחור והזכרים מתחילה, כדי להרע לישראל ולעשות בהם מלחמה, כי למחמה סוסים זכרים חזקים יותר.
מתחבולות הס"א לשים תאווה חזקה שתגרום לאדם לרוץ אחריה, ולאחר שאדם הופך רדוף מעצמו, ימצא עצמו מול כוח חזק יותר מהתאווה.
על האדם להיזהר ולראות, שכאשר הס"א רודפת אחריו, עליו להבחין שהתאווה רודפת אחריו. זו היא צד הנקבה שאינה באה למלחמה, אלא רק משמשת כפיתיון עבורו. וכאשר יבוא להילחם, לא היא, התאווה תהיה שם, אלא כוח הזכר, הגאוותן המצרי שבנפש שכוחו רב.
הפיתוי של היצר מסוכן, שמראה הוא לאדם שקל להשיגו, ההנאה מיידית, מספיקה החיצוניות, ואף יזכה לחשיבות עצמית. לאחר הפיתוי באה נפילה שהאדם כבר אסור ע"י הייצרים.
סד כעין זה וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן ואח"כ חזרה השכינה לאחורי ישראל שכתוב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. משום זה דמיתיך רעיתי, דהיינו הוא ובית דינו. וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים שהוא מלכות, הולך לפניהם כדי להלחם עם מצרים. דמתיך רעיתי מלשון דממה, כי העמידה מאחורי ישראל כדי להילחם לבדו עם המצרים, ולכלותם שלא יישאר מהם עַד אחד.
וּפַרְעֹה הִקְרִיב.
סה) וּפַרְעֹה, הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. שהקריב כל חילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים רבי יוסי אמר: שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. וע"כ כתוב: ופרעה הקריב, ולא כתוב: ופרעה קרב.
הקריב לשון הפעיל, גרם לאחר לעשות פעולה, כאן גרם פרעה לעם ישראל להתקרב להשם. הרגשת החיסרון והמצוקה טובה כאשר מפנים אותם לעבר המטרה. במקום להתלונן, על האדם להודות על מעשיו ולבקש מהשם יתברך. מי שיודע להודות, ולהבחין בחולשותיו, ידע לבקש כראוי מהשם.
סו) כתוב: ה' בַצַר פְקָדוךָ צָקוּן לַחַש מוּסָרְךָ לָמוֹ. בַצַר פְקָדוךָ פירושו, אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. צָקוּן לַחַש, שכולם מתפללים בתפילות ובקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? מוּסָרְךָ לָמוֹ, בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם ומתמלא עליהם רחמים.
סז) כמו משל היונה והנץ, כך כשישראל היו קרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה, היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחילו, ואבני קלע וחצים. אז: וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. מי גרם זה שקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה כמ"ש: ופרעה הקריב. כאשר נתקלים בקשיים וסכנות, אין לבכות ולבקש מקנה רצוץ, לא לנסות להאשים את המקל, השליח שבא להכותו – אלא יש לבקש מבעל המקל, הקב"ה מפעיל גם את הס"א. אדם בא להתאמן בכדי להפוך פניו ולשוב בתשובה. כאן תפיסת הייסורים מקבלת פירוש אמוני שקשה לכאורה להסתכל כך על החיים, זו תפיסה אמיתית.
סח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. אשרי חלקם של ישראל, שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב: ויזכור ימי עולם משה עימו. ויזכור ימי עולם, זהו הקב"ה. משה עימו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם. אם הוא זכה, כל העם צדיקים. ואם הוא לא זכה, כל העם אינם זוכים ונענשים בשבילו.
סט) הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה. אין לכם לעשות מלחמה, כי הקב"ה יעשה מלחמה בשבילכם כמ"ש: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. בלילה ההוא אסף הקב"ה את הפמליה שלו, ודן דינם של ישראל. ואם לא הקדימו האבות להתפלל על ישראל, לא היו ניצולים מן הדין. זכותו של יעקב הֵגן על ישראל כמ"ש: לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר-נָא, יִשְׂרָאֵל.
כאשר עומדת לנו זכות אבות, אז התפיסה האמונית עוזרת, וכשאין יש לעשות יותר פעולות חיצוניות. בכדי לנצח בכל המלחמות, יש לייחס את כל הקורה לתפיסה האמונית בקב"ה.