וילך י - יב  ​​​​ 4

כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו'

צריך להאמין שבכל מידת דין, יש שם הויה שהוא רחמים.

כאשר אדם עונה אמן, הוא מאשר למעשה שבכל דין יש רחמים, שהויה הוא האלוקים. משמעות הדבר הוא אמונה שכל דין יכול להיפתר.

לב מתוקן פתוח לקבל את ההטבה האלוקית. כשיש לאדם פחדים מלתת עצמו, מלקבל אהבה, הסיבה היא שאינו משבח כראוי את השם.

גאוותן פוחד לשבח אחר מפני שעלול להיות נתון למי שגדול ממנו. ומי שמשבח את השם, מביא להפצת הברכה לכולם.

כל חוויה יש ליחס לכלל הגדול ביותר, לקב"ה, ואז להביא אותה לפרטים, ולקשר הכל יחד. ​​ 

לג מאין לנו זה ממשה, מתחילה אמר ממטה למעלה שאמר כי שם ה' אקרא, מהו אקרא הוא כמ"ש ויקרא אל משה, שזו היא השכינה ואח"כ אמר, הבו גדל לאלוקינו זהו מלך העליון היי ז"א ואח"כ ירד במדרגותיו ממעלה למטה מז"א עד המלכות. שכתוב צדיק וישר שהם יסוד שנק צדיק, וישר שהוא המלכות. ולאח"כ קשר קשר של אמונה ומאמר, הוא, היי צדיק וישר הוא, זהו קשר לכל כי הוא לשון נסתר הרומז על א"ס ב"ה המקשר את הכל. שכינה ממטה וז"א שם השם ממעלה. ב' הייחודים ממטה למעלה וממעלה למטה הם החשובים, ויש לכוון בלב ולקשר הכל לאחד.

לד משום זה צריך האדם לסדר שבח אדונו באותו הדרך מתחילה ממטה למעלה להעלות כבוד אדונו שהוא המלכות, למקום ששקיו שמשקים ממקום של עמקות הבאר נמשך ויוצא היי למקום בינה ואח"כ להמשיך ממעלה למטה משקיו של נחל ההוא שהוא בינה, כל מדרגה ומדרגה של ז"ס תחתונות עד מדרגה אחרונה שהיא מלכות. כדי להמשיך ברכות לכל ממעלה למטה. לאחר שעולה למדרגה העליונה, יאיר לכל המדרגות שלמטה, ואז לקשר הכל בקשר של הקב"ה. כאשר אדם מגיע לתובנה גדולה ומייחס הגדולה לעצמו, הוא מבזה שם השם.

לה שואל מהו ובוזי יקלו ומשיב זהו מי שאינו יודע ליחד השם הקדוש ולקשר קש האמונה ולהמשיך ברכות למקום שצריך. ולכבד שם אדונו וכל מי שאינו יודע לכבד שם אדונו טוב לו שלא נברא. מי שלא יודע להתמסר, לבוא בביטול לעליון, מראה שאינו מכבדו. עניין אמן בכוונה הראויה היא כבוד השם.

עניית אמן

לו א"י ובוזי יקלו היי מי שאינו יודע לכבד את אדונו ולא התכוון באמן שלמדנו, גדול העונה יותר מהמברך, והנה העמדנו לפני ר שמעון שאמר שהעונה אמר, מושך ברכות ממבוע שהוא בינה אל המלך שהוא ז"א וממלך אל המלכה. ובאותיות חקוקות של ר אלעזר אומר מאלך דאמן שהיא בינה לא מ דאמן שהיא ז"א וממ' דאמן לן שהיא מהלכות. כיון שמגיעות הברכות לן שהיא מהלכות נמשכות ויוצאות משם ברכות לעליונים ותחתונים ומתפשטות בכל. והקול יוצא שתו משקוי הברכות שהוציא פלוני עבד מלך הקדוש. העונה אמן מושך את הברכות לכל הפרטים. עניית אמן מבטאת הסכמה לדבר, לברכה ששמע מחברו, ובכך מחזק את תפילתו הוא, שהרי הוא מאשר שהשם מלך העולם. יש בכך גדולה בעצם העניין שחברו ברך על פרי אותו אוכל, והעונה מסכים בפנימיות הגם שאינו נהנה מהפרי.

לז וכשישראל למטה שומרים עצמם לענות אמן ולכוון לבם כמו שצריך, כמה פתחי ברכות פתוחים למעלה, כמה טוב נמצא בכל העולמות וכמה שמחה היא בכל. ומהו שכרם של ישראל שגרמו לזה, שכרם הוא בעולם הזה ובעולם הבא. בזה בשעה שמצירים להם ומתפללים תפלתם לפני אדונם, והקול מכריז בכל העולמות פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרי אמונים אלא אמנים היי ששומרים לענות אמן. פתחו שערים כמו שישראל פתחו להם שערי הברכות כך עתה פתחו שערים ותתקבל תפלתם עלו אלו שמצירים להם.

לח זה שכרם בעולם הזה, בעולם הבא מהו שכרם, ומשיב כי כשיצא האדם מעולם הזה שהיה שומר לענות אמן. מהו שומר, כלומר ששומר אותה הברכה שאומר המברך ומחכה לו לענות אחריה אמן, כמו שצריך, אז נשמתו עולה ומכרזת לפניו פתחו שערים לפניו, כמו שהוא היה פותח שערים כל יום כשהיה שומר אמונים היי אמנים. בחינת עולם הבא, אומר שיפתח שערים בליבו. שער הוא מה שאדם משער בליבו, וכאן יכול לשחרר ולפתוח הבנה בלב.

לט א"ר יוסי א"ר יהודה מהו אמן, א"ר אבא, הרי העמידו הכל. אמן נקרא המבוע של נחל ההוא הנמשך שהוא בינה ונק אמן. כי כתוב ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אמן. קיום כל המדרגות היי אותו נחל הנמשך ויוצא שהוא בינה, נק אמן. שלמדנו, מהעולם עד העולם פירושו מעולם שלמעלה שהוא בינה, לעולם שלמטה שהוא מכלות, אף כאן אמן ואמן. אמן של מעלה שהיא בינה אמן של מטה שהיא מלכות. אמן, פירושו קיום של כולם, וכבר העמדנו אמן באלו האותיות שבו.

הקיום של כל דבר הוא מהעולם העליון, שלא יכול להיות חסר.

מ רש"א אלף מאמן היא עמקות הבאר, שכל הברכות נובעות ויוצאות משם ונמצאות. מ פתוחה היא נהר הנמשך ויוצא שהוא יסוד ונק מ וז"ס שלמדנו מ פתוחה היא יסוד ם סתומה היא בינה כמו שהעמדנו בכתוב לםרבה המשרה.

מא ן פשוטה היא כלל של ב נונין. ן פשוטה נ כפופה, כלומר שכוללת בתוכה גם את הנוקבא דז"א הנק נ כפופה ן פשוטה כלל דאת ו שכוללת בתוכה גם את הזכר שהוא אות ו שהוא ז"א כי ן פשוטה היא פשיטו דאתכליל כחדא זכר ונקובא שהם ז"א שהוא ו ומלכות שהיא נ משום זה הכל ביחד נ ו ן ובסוד המשנה כך למדנו. ו היא זכר ן פשוטה היא כלל זכר ונקבה. נ כפופה היא בכלל ן פשוטה. ובספרו של רב המנונא סבא מ שבכאן שבאמן היא ר"ת מלך היי אמן אמן הוא ראשי תיבות אל מלך נאמן שהוא כלל הכל ויפה הוא

מב למדנו כל מי ששמע ברכה מאותו שמברך, ולא כיוון לבו באמן עליו נאמר ובוזי יקלו כש"א לכם הכהנים בוזי שמי. מה ענשו, הוא כמו שלא פתח ברכות למעלה כך אין פותחים לו ברכות ולא עוד, אלא כשיוצא מעולם הזה מכריזים לפניו ואומרים, סגרו הפתחים לפני פלוני ולא יכנס ולא תקבלו אותו, אוי לו אוי לנשמתו.

עניית אמן פירושה שכל מה שקורה טוב, שהרי הבורא טוב ומטיב.

וילך ז - ט  ​​​​ 3

ג' הם שעומדים בעדות להעיד

אין לאדם מספיק בטחון שיכול הוא להגיע לרצון השלם בעבודת השם.

בנוסף לאמונה שלמה למעלה מהדעת, צריך האדם לפעול כשותף.

כדי להגביר ביטחון זה בזמן שאדם טרם הגיע למטרה, לארץ המובטחת, לרצון השלם בדבקות, צריך עדות ככלי שיחזק את האמונה שהמטרה אפשרית. תקווה לא מספיקה, דרושה אמונה שלמה ביכולת להגיע לתכלית. עדות זו צריכה להיות בנויה על שלשה קווים, שהם בחינת האמונה בשלושת האבות. באר יצחק מצד שמאל, הגורל על פיו חולקה הארץ, שזו בחינה של למעלה מהדעת שהיא האמונה.

אדם צריך להנחיל בנפשו את העדות שהכל תלוי ברצון השם, מאפשר לעצמו לקבל כח להתקדם למטרה. אינך יכול לגרום לתוצאה, אך עליך להראות השתוקקות לכך.

בנס הסנה מראה למשה נשיאת הפכים, ושהארץ המובטחת היא נס גדול.

כא לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם וג' הוקשה לו למה אמר ה' אלוקיכם ולא אמר ה' אלוקינו. ומשיב כבר העמדנו הדברים בכמה מקומות, את הטעם של השמות אלקיכם אלקיך אל אלוקינו.

כב אמר ר אבא אמר ר יהודה מ"ש כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. אדמת קדש ודאי היי ארץ החיים שהיא המלכות, נק קודש שהיא מובדלת להשפעה אשר אתה עומד עליו, עליו ודאי. היי בתחילה ומכל שכן אחר כך, למדנו אמר ר יוסי כתוב והיה שם בך לעד שיעיד עדות אומר למשה שיזכה לעמוד על אדמה זו גם לאחר מכן

כג ג' הם הנמצאים בעדות להעיד ואלו הם, באר של יצחק, הגורל, והאבן אשר שם יהושע. ושירה זו יותר מהכל, שנאמר לען תהיה לי השירה הזאת לעד וג' אמר רבי יצחק אם כן ארבעה הם, אמר לו ודאי כן הוא אבל בגורל לא כתוב בו עדות.

כד באר של יצחק מאין לנו, כי כתוב על פי הגורל תחלק נחלתו שהיה אומר זה ליהודה וזה לבנימין וכן לכולם. וע"כ אומר על פי הגורל, היי שהגורל דבר. האבן של יהושע שכתוב, הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה, וכאן כתוב והיה שם בך לעד, וכתוב וענתה השירה הזאת לפניו לעד, היא ודאי העידה בישראל. אנחנו רוצים לראות שנזכה בארץ הזו, והעדות היא בבאר יצחק, הגורל ובעיקר השירה. כל זאת נצרך מפני שיוצאים לגלויות, וזו העדות שיחזרו לארץ הקודש. עדות נוספת היא האבן של יהושע, בכניסה במעבר הירדן, היא עדות שאם עברנו וצלחנו פעם את הירידה, ניתן לעשות זאת שוב ואין יאוש כלל.

שיר שירה

כה א"ר אלעזר, מה שכתוב וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת עד תומם, כאן יש להסכל מהו את דברי, את השירה הזאת היה צריך לומר. ומהו עד תומם. משיב אלא כך למדנו בסוד המשנה, כל אלו הדברים שאמר משה כולם היו נחקקים בשם הקב"ה. וכל אלו הדברים היו באים ועולים ויורדים ונחקקים שם בשם הקב"ה, וכל דבר ודבר היה בא לפני משה להתחקק על ידו ועמד לפניו, הי שכתוב את דברי השירה, כי על דבר ודבר בא לפניו להתחקק היי שכתוב עד תומם היי עד שנגמרו להתחקק בשם ה' כל אחד מהדברים קיבל עצמאות ונחקק הן כפרט והן כחלק מהכלל

כו ר אבא אמר, את דברי השירה הזאת, שואל שירה הזאת היה צריך לומר ולא השירה, ומה רומזת ה הידיעה ומשיב, אלא שירת הקב"ה אמר, כש"א שיר השירים אשר לשלמה, שהוא למלך שהשלום כולו שלו שהוא הקב"ה. כבר העמדנו מזמור שיר ליום השבת, ליום השבת ממש, שהוא המלכות, שיר שהקב"ה אמר ליום השבת שהוא המלכות.

כז אלא כאן יש להסתכל שם אמר שיר וכאן שירה ששיר הוא זכר, ז"א ושירה היא נוקבא היי מלכות. והרי למדנו כל הנביאים כולם כלפי משה הם כקוף בעיני בני אדם. והם אמרו שיר היי שיר השירים, מזמור שיר ליום השבת ומשה אמר שירה. משה היה לו לומר שיר והם שירה ומשיב, אלא זה הוא סוד הדבר משה לא אמר זה לעצמו אלא בשביל ישראל שזו המדרגה שהם מסוגלים להבין.

כח א"ל ר"ש אינו כן, אלא משה נודע מכאן ודאי שהיה במדרגה עליונה יתרה מכולם. משה עלה ממטה למעלה והם ירדו ממעלה למטה. הוא משה עלה ממטה למעלה כמו שלמדנו, מעלים בקודש ואין מורידים. משה עלה ממטה למעלה שאמר שירה שהיא תשבחה של המלכה שהיא משבחת אל המלך. והתחיל במלכות, ומשה עצמו התאחד במלך ונמצא ששירה שלו עלתה ממטה למעלה והם ירדו ממעלה למטה שאמרו שיר שהוא בחינת זכר שהוא השבח שהמלך משבח את המלכה והם התאחדו במלכה.

ונמצא השיר שלהם ממעלה למטה מז"א אל המלכות. וע"כ נודע בזה שבחו של משה שהוא יותר מכולם היי שכתוב, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' היי שירת המלכה. למי, לה' משום זה כתוב ויכתוב משה את דברי השירה הזאת וכן וענתה השירה הזאת. שאם זה בא מז"א זו רק מדרגת נשמה, ומצד המלכות זו מדרגת חיה. כאשר ניתן הדבר רק ממעלה למטה בלי שיתוף התחתון, זו מדרגה נמוכה יותר, מפני חוק הופכיות כלים ואורות.

כט וענתה השירה הזאת, שואל וענו הדברים האלה היה צריך לומר, ומשיב אלא סוד הדבר כמו שהעמדנו שכתוב וארץ מתקוממה לו שפירושו שהארץ שהיא המלכות מתקוממה לו שפירושו שהארץ שהיא המלכות מתקוממה לעשות דין באדם. ומשה הסתכל בכל וע"כ אמר שירה שהיא בחינת המלכות כדי לתת לדברים אחיזה במקום זה, במלכות, שממנה יהיה עליהם הדין. שכתוב וענתה השירה הזאת לפניו. ולמה, הוא שכתוב כי אני ידעתי את יצרו וכתוב כי ידעתי כי אחר מותי וגו' וכאשר תעשו את זה, מיד וענתה השירה הזאת לפניו לעד, היי שהמלכות תעניש אתכם. שכאשר תבוא מידת הדין לפעול, יזכירו שכל עם ישראל אמרו שירה על הים. וקשה מפני שמלכות שמים אמורה לשפוט, וכאן אומר שהמלכות, הארץ היא תשפוט.

ל כתוב, יגלו שמים עונו שהוא ז"א שנק שמים ולא יותר, אלא שמגלה עון בלבד, אבל וארץ מתקוממה לו, בזו בארץ שהיא המלכות נעשה הדין למי שנעשה.

לא וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת, עתה התשבחה היא של דוד משום שאמר שירה ממטה למעלה, ממלכות לז"א כמו משה, וזכה למדרגה ההיא לומר שירה ממטה למעלה, ולא אמר שירה זה אלא בסוף ימיו, שהיה בשלמות יתרה משירה הזו. כמו שלמדנו, אל תאמן בעצמך עד יום מותך וכאן למה זכה דוד לומר שירה ממטה למעלה בסוף ימיו, הוא משום שאז היה במנוחה מכל צדדיו שכתוב, ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו.

לב א"ר שמעון שירה החשובה מהכל, מה היא, ומשיב הוא כמו שלמדנו בסוד המשנה, שהעבודה צריכה להיות בדיבורים ובמעשה, בב' יחודים ממטה למעלה וממעלה למטה, כן כאן הוא ממטה למעלה וממעלה למטה ואחר כך לכוין בלב ולקשר הכל בקשר אחד. כאשר אדם מקבל מלמעלה בלי להיות שותף, זו קבלה חלקית ממעלה למטה בלבד.

וילך ד - ו  ​​​​ 2

משה שלטונו בשמש יהושע בירח

צריך היה משה להסתלק כדי לפנות מקום ליהושע לשלוט ולהוליך את העם. כך יש ואדם נושא אישה, שירדה לעולם טרם הזמן של בן זוגה, ואז עושה חסד עם הבעל הראוי, שלוקח את הקודם לפני שמגיע אליה.

מצד העבודה לא ניתן כעת לתת את הזיווג השלם, שכעת יש זמן ומועד לכל עבודה נפשית. וכך בהחלפת התפקידים בין משה ליהושע עליהם להתייצב באוהל מועד, בחינת מקום וזמן, אהל בחינת לב, וזמן מחשבה. עליהם לעבוד יחד, במקום השלמות, חיבור בין מח ללב.

יד ומשיב, אלא הכתוב אמר, הנך שוכב עם אבותיך. אמר הקב"ה למשה, אע"פ שאתה תשכב עם אבותיך, הרי אתה עומד תמיד להאיר אל הלבנה היי יהושוע שהוא בחינת לבנה שהיא מלכות, כמו השמש אע"פ ששקע לא שקע אלא להאיר אל הלבנה, כי אז אחר ששקע הוא מאיר ללבנה, ועל כן הנך שוכב להאיר, וזהו ואצונו, כי עם הסתלקות משה הוא מאיר דברי ה' אל יהושוע, כמו השמש אחר הסתלקותו שמאיר ללבנה. ונמצא שאז התבשר יהושוע להאיר וע"כ כתוב, הנך שוכב עם אבותיך, היי להאיר ליהושע הכל הוא להאיר אליו. אבות הם שורש, והשורש הוא המאיר. אין צו אלא זירוז, שיהושע צריך עדיין לינוק אמונה, לזרז אותו שלא יפול בע.ז שאין ללבנה אור מעצמה.

טו ואח"כ כתוב כי אתה תביא מה בין זה לזה ומשיב אלא תבא אחד הוא לבשרהו שיכנס לארץ ויתקיים בה, ותביא אחד הוא לבשרהו את הממשלה על ישראל, ונמצא שהתבשר על ב דברים התבשר על קיום עצמו בארץ ישראל והתבשר על הממשלה על ישראל. ישנם מקומות שיש לתת לרגש שליטה אך עדיין היא ניזונה מהשמש.

מכנף הארץ זמירות שמענו

טז ר שמעון פתח מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ואמר רזי לי רזי לי אוי לי בגדים בגדו וג' אוי להם לבני אדם שהם אינם משגיחים ואינם עוסקים בכבוד אדונם ואינם מסתכלים בקדושה העליונה להתקדש בעולם הזה להיות קדושים בעולם הבא, מכנף הארץ זהו כסות עליונה הקדושה היי המלכות. זמירות שמענו כמ"ש נותן זמירות בלילה, היי הזמירות והתשבחות של כנסת ישראל שהיא המלכות לפני הקב"ה שהוא ז"א בלילה בזמן שהיא מוכנת ונמצאת לשבח את הקב"ה ומשתעשעת עם הצדיקים בגן עדן. רבי שמעון מזרז אותנו לא להיות בבחינת בוגדים בגדו, אוי למי שלא מתעסק בפנימיות התורה בלילה.

יז ומי היא מוכנת לשבח את הקב"ה הוא מחצות לילה והלאה ואז זמירות שמענו, היי תשבחות וזמירות, פירושו כש"א לא תזמור. וכן כתוב זמיר עריצים יענה.

עקירת כל אלו העריצים ממקומם כי כשהלילה נכנס כמה עריצים חוקרי דין שכיחים בעולם הולכים ומשוטטים בעולם לקטרג. מחצות לילה והלאה התעורר רוח אחד ועוקר את כולם ממקומם ומעבירם שלא ישלטו. זמירות שמענו, היי תשבחות של כנסת ישראל לקב"ה בלילה. וכל זה למה, צבי לצדיק היי

שהמלכות רוצה להזדווג בזווג אחד עם הקב"ה ולהתקדש עמו בקדושה אחת, צבי הוא לשון רצון לצדיק הוא יסוד. מחצות לילה ואילך יש כוח שיכול לעקור את הדינים. ההבנות שמולידים בזיווג של חצי לילה הם הבנות קדושות. אין לקחת את זה לגשמיות.

יח ואומר רזי לי רזי לי הוא סוד עליון כי רז גימטרייה אור פירושו סוד. רזי לי הב' זהו להמשיך רוח קדוש כלומר שזווג הקב"ה ושכינתו בחצות לילה הוא סוד עליון. ואם האנשים למטה מתקדשים בזווגם ומכוונים בזה, הם ממשיכים רוח קדוש, אבל אוי לי על הדור ועל העולם בוגדים בגדו. שכולם משקרים בו היי שמכחישים השגחה העליונה, משקרים בעצמם שאינם מתקדשים בשעת הזווג, ולא די שמשקרים בעצמם, אלא הבנים שמולידים יהיו משקרים מחמת השקר שלהם שבעת הזווג שהיה בלי קדושה ליונה ונמצאים פגומים למעלה ולמטה. אדם שרוצה לעשות מעשה למטה, זיווג להוליד בנים, עליו לדעת להתקדש. בנקודת חצות לילה שבנפש, חייב אדם להסכים לבוא לזיווג תוך התעוררות לרצון לקשר. במקום שיא התאווה יש לחצות את המדרגה ולהרגיש כאן את נקודת הקשר, זהו קו אמצעי.

יט כיון שהסתכל ישעיהו בזה קבץ כל יראי חטא ולימד אותם דרך הקדוש איך להתקדש בקדושת המלך בשעת הזווג כדי שבינהם יהיו קדושים. כיון שאלו התקדשו נק הבנים שהולידו על שמו, ז"ש הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל, היי שנבדלים משאר העמים. כאשר אדם יודע את סוד הזיווג, נולדות לו הבנות אמתיות. קודם כל צריך להיות ירא חטא.

כ פירוש אחר מכנף הארץ זמירות שמענו, בשעה שנכנסו ישראל לארץ וארון הברית הקדוש לפניהם, שמעו ישראל מצד אחד שבארץ תשבחות ושמחה וקול מזמרים עליונים שמזמרים בארץ. אז צבי לצדיק שהתשבחות היו בשעה ההיא אל משה כי צבי הוא לשון פאר ושבח, לצדיק הוא משה. שבכל קום שהארון היה שורה בארץ, היו שומעים קול שאומר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אבלי אוי לי בגדים בגדו, שעתידים ישראל לבגוד בקב"ה ולעקרם מהארץ פעם אחת. ומשום שהשקר התאחז ביניהם יתעקרו פעם שנית מהארץ עד שישלמו עוונותיהם בארץ אחרת.

וילך א - ג

משה אהרן ומרים

מבחן לאדם מה מוליך אותו, האם החיסרון, או תפיסת הבורא השלמה.

בגלל חוסר אמונה אדם נאלץ ללכת בדרכו ע"י דחפים אקראיים, שאז הוא בורח ממצב מסוים, במקום ללכת בבחירה אל התכלית, לדבקות בהשם.

על האדם לחבר בין המחשבה למעשה. כאשר פועלים שלא לשמה, הדין אינו אמיתי. שאז אינו מקבל את האישה/הרצון שהיה מיועד לו בעולמות העליונים. הנקבה היא צד המעשה בו יש תענוג, ולעיתים תענוג זה בא לעולם בנפרד מהמחשבה.

כמו בעולמות העליונים הייתה גם הנהגה מיוחדת לעם ישראל, לפי אותם חוקים, כלומר שבא הקב"ה לעשות אותם נצחיים, ע"י כך שמנחיל להם איידיה של שלמות.

מצד אחד אכילת לחם מן הארץ היא ירידה מהמדרגה של לחם מן השמים, אך כאן הופך האדם כבר שותף עם רצונותיו לקבלת השפע. מלמעלה מקבלים דבר שלם, ומה שבא מהארץ, הוא בחינת מיעוט.

משה שלטונו בשמש יהושע בירח

כי תצא ​​ נב - נד ​​ שעור 18

תפילין של ראש ושל יד

על האדם לגלות במסע ע"י פנימיות התורה, את הנקודה הנפשית איתה צריך לעבוד את השם. בכך שיד ימין עוקדת את השמאל בזמן הנחת התפילין, מכפיפים את השמאל לימין, את הרצון לקבל לאמונה והשפעה.

קלו ראש השנה הוא זרוע שמאל שהוא יצחק, ששם דנים דיני נפשות, מי יחיה ומי ימות ועקדת יצחק היתה שם שעקד אותו אברהם. הקשר של תפילין של יד הוא דומה לעקדת יצחק שזה שמקדימים את יד שמאל שהימין מלפפת את השמאל ומכוונת אותו לארשתיך לי לעולם וזה הם לקשר הגבורות בחסדים. אשרי הוא הבן הנעקד באביו ונקשר בו לעשות מעשהו בתורה ומצוות ואשרי העבד הנקשר תחת רבו לעשות רצונו שהוא במקום בן המלך. עבודת הבן גדולה מעבודת העבד אשר בה יש להתחיל, עבודת היראה, ואז אפשר להגיע לעבודת הבן שהוא בחינת אהבה. במסגרת הכלל, הימין, האמונה עוקדת את השמאל לבוא לימין.

קלז מטטרון אשריך ואשרי בניך, היי אותם הנמשכים ממטטרון שעוד לא זכו להיות בנים לזו"ן דאצילות שהם קשורים ועקודים בתפילין תחת רשות אדונך. ומשם זה אע"פ שאתה עבד לאדונך מלך אתה על כל הממונים של שאר העמים, מלך על כל המלאכים, מלך שהשדים וכל המחנות שלהם כולם מפחדים ממך. מי גרם זה. הוא משום שאתה הדום רגליו של אדונך ואתה משמש לאדונך שדי של מזוזה מבחוץ שומר הפתח. הויה שהוא אדונך הוא בפנים ושדי מבחינת מטטרון הוא מבחוץ. שם שדי בחזה דיצירה השומר מפני החיצונים.

קלח וכך הוא שמטטרון הוא שדי בעת שהקב"ה יורד לבריאה לשלוט על עץ הדעת טוב ורע שטוב הוא מטטרון, רע הוא סמאל שהוא שד מלך השדים. מטטרון הוא מלאך מלך המלאכים, אבל מצד עץ החיים השם שדי הוא יסוד דאצילות ומשום זה למטה בריאה הם שנים עבד ורבו. שהעבד הוא שדי מבחוץ ורבו הוא הויה מבפנים, שהם אינם יחוד אחד, ולמעלה באצילות ת"ת ויסוד הם אחד, כי גוף וברית אנו חושבים אחד, שהם עמוד אמצעי וצדיק היי ת"ת ויסוד.

כאשר בא אדם למקום עבודה בו יש לבער את הקוצים מהכרם, לנקות את עיוותי החשיבה, יש לעבוד בהפרדה בין הנקודה הפנימית לחיצונית. השדים והיצר הרע, מציירים לאדם מציאות מדומה, שלמעשה אין לכח זה בפני עצמו שום אחיזה במציאות. בעולם הבריאה ישנה מעין הפרדה, ששם שד"י מבחוץ, ושם הויה מבפנים. ​​ 

קלט כמו שתפילין של ראש הם מוחין דבינה על ת"ת שהוא עץ החיים שבאצילות, ומלכות היא תפילין של יד. כך למטה בעץ החיים דבריאה מצד כסא העליון שהוא בינה דבריאה הוא תפילין של ראש של מטטרון ותפילין של יד שלו הם כסא תחתון היי מלכות דבריאה וזהו שאמר עליו הנביא כסא כבוד מרום מראשון.

קמ אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, בקשר של תפלין נקשר יצר הרע תחת יצר הטוב כעבד תחת אדונו כשיורדים יש קליפות, והקשר בא לעשות גבול להפריד מהקליפות, בקול תורה ובקול תפלה ובקול שופר, כי קול של מצוה הוא רומח אליו, שדוקר וממית את יצר הרע. וזהו קול השופר שהוא קול עמוד האמצעי היי ז"א שהוא כלול אש מים ורוח שהם ג אבות גבורה חסד ת"ת שבהם הי"ו. ה באברהם י ביצחק כלומר ה שבשם אברהם רומזת על דין וזהו י משם אלקים היי המוחין שבשם אלקים. וה"י אלו ה"ס אש ומים שבשופר ומשום זה עלה אלהים בתרועה. ו מן ואלקי יעקב זה הוא רוח השופר היי ת"ת השכינה היא הכלי המקבל כל ג אש מים רוח של שופר והיא ה של השופר. הרומח שהוא בחינת השופר, נועד לטפל ולדקור את מה שמפריע לאדם ללכת בדרך הטובה. יצר הרע בא כל פעם בתחפושת אחרת, ואל לו לאדם לשקר לעצמו ולחפש תירוצים למה אין להילחם בו. כאן חייב אדם לבטל הרגלים, לשנות סביבה במידת הצורך, ולהפסיק מתאוות מזויפות.

עשרה שופרות

קמא יוד שופרות שהם קשר"ק קש"ק קר"ק שבהם מתלבשים הא יוד ואו הא שכל אותיות אלו הם לצדדים אחרים ולרשעים ככבלים ורמחים וחרבות. תרועה היא שלשלת וב' תרועות הן בעשרה שופרות והן אחד. משתמשים בשופרות כדי להוריד את הדין.

קמב שנאמר בה והאם רובצת על האפרוחים. ישראל מצפצפים אליה בכמה צפצופים של התפלות והיא אינה רוצה לרדת אליהם היי להאיר ממעלה למטה. כלומר שאינה רוצה לשנות מבחינת הקטנות שה"ס רובצת, המאירה רק ממטה למעלה. מה עושים ישראל, לוקחים עמהם האם, שהיא השכינה וקושרים אותה בקשר של תפלין וכמגיעים לק"ש קוראים בניה בשש מילים היחוד שהם שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שה"ס חג"ת נה"י דז"א מבחינת הגדלות והנה הם יורדים אל אמם שהיא השכינה וקורשים אותם עמה בסוד היחוד דבשכמל"ו וזהו אשר תקראו אותם היי שתקראו הו"ק דגדלות דז"א שיאירו בשכינה שאז תאיר את החסדים ממעלה למטה שהוא עונתה, כלומר זמן הזווג שלה כמו שכתוב מועדי, היי אשר תקראו אותם במועדי, פירושו בעונה שלי. המועד הוא זמן לזיווג, שבו הגענו לטהרה של אותה בחינה. כאשר לכל מועד יש את הייחוד המיוחד לו.

פסח שבועות סוכות

קמג כעין זה אנו קוראים המוחין מז"א שיאירו בעונתם בשכינה במצה שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח, וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות שבעה מינים שהם לולב אתרוג ג הדסים וב' בדי ערבה. שבועות קוראים אותם את המוחין דז"א בתורה ראש השנה הוא יום הדין כל אחד במינו.

קמד כל מי שקרא היי שהמשיך מוחין מז"א למלכות כל מדרגה במינה, יתקיים בו אז תקרא וה' יענה. אז הוא ז ימי סוכות ויום א של שמיני עצרת. אז מצה וז' ימי הפסח אז סוכה היא א וז' מינים של לולב שהם ג הדסים היי הדסים ערבות לולב ואתרוג הרי הם עם ז פרטים, י"א כחשבון ה"ו וצריך לומר הלל עליהם ששם הלולו יה בהיינו י"ה כדי להשלים שם י"ה ו"ה.

קמה וצריכים להעלות המלכות בארבע מינים עד המחשבה שהיא חכמה ז"ש אמרתי אעלה בתמר. אעל"ה הוא סימן היי ראשי תיבות אתרוג ערבה לולב הדס ומחשבה היא שם המפורש היי הויה במילוי אלפין שהוא חכמה דז"א שיש בה עשר אותיות יוד הו ואו הא שעם ד מינים נשלם בה חשבון י"ד כעין י"ד פרקים שביד ימין דז"א שהוא חסד שבו צריך ליטול את הלולב. והרי מתן תורה היי שבועות שהוא שבעה בשבעה היי ז ימים בז' שבועות שהם בחשבון י"ד וזהו י"ד רמה שה"ס קו אמצעי. בראש השנה הם ג"כ י"ד קול השופר עם ג פרטים שבו שהם אש רוח מים הם ד ועם עשרה שופרות כמו שהעמדנו למעלה הם י"ד.

קמו בפסח השכינה היא יד הגדולה שהוא מצד החסד. בראש השנה היא יד החזקה מצד הגבורה במתן תורה היא יד רמה מצד עמוד האמצעי שהוא ת"ת וג' פעמים י"ד הם מ"ב ועם ג האבות חג"ת שהם תלוים מהם עלים מ"ה כחשבון יוד הא ואו הא.

כי תצא ​​ מט - נא ​​ שעור 17

אליהו לא תתעכב מלרדת

לימוד התורה על פי סודותיה מביא את הגאולה.

מבקש רבי שמעון מאליהו שהוא גלגול של פנחס הכהן לרדת כדי לבשר הגאולה, כאשר לכאורה לכהן אסור להיטמא בגלל הרשעים שבעולם, ואומרים שמותר לו להיטמא, שכן אביו ואמו הם בחינת הקב"ה והשכינה. אומר רבי שמעון שמותר, מפני שמשה רבינו עצמו הוא הכלל של כל עם ישראל.

קכה כאן מצאתי רפואה למה שנאמר בו ויתן את רשעים קברו, מאחר שקבורה זו היא בשביל או"א שהם ז"א ומלכות שהם בגלות עם ישראל, התקיים בי הכתוב ולא יטמא אליהו, לא תתעכב מלרדת כי אע"פ שאתה כהן, כי פנחס הוא אליהו, לאביו ולאמו יטמא, כי הקב"ה ושכינתו בגלות שהם או"א שהגלות היא קבורה שלהם, ואני קבור ביניהם בשבועה עליך בשם ה' חי וקיים, אל תתעכב מלרדת, מלאכים הקדושים בעלי כנפים בשבועה עליכם קחו שבועה זו שה"ס המלכות הנק שבועה, והעלו אותה את המלכה על כנפיכם בכבוד שלה אל הקב"ה. הרשעים הם אבי אבות הטומאה שאסור להטמא בהם, אז כיצד יוכל אליהו לרדת ביניהם, אך למרות שהוא כהן, השכינה ובעלה הם אבא ואמא ועליו להטמא למרות היותו כהן.

קכו מלאכים עליונים השלוחים של הקב"ה מימין ומלאכים השליחים שלו משמאל ומלאכים של או"א שהם ז"א ומלכות שהם קו אמצעי, יהיו מסתירים אותה את המלכות, למעלה ולמטה ויכסו אותה באות ו שהיא ז"א בשש כנפים שלו, שנאמר בו שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים וג' בשתים יכסה פניו של השבועה שלו שהיא ה באות רביעית בשם הויה היי מלכות. ובשתים יכסה רגליו של המלכות ובשתתים מעופפים אותה אל ז"א. השביע את המלאכים לפעול לחיבור השכינה עם הקב"ה. מבקשים מאליהו לרדת למרות קטנות המדרגה שלנו, אלא להראות שאנו מצפים לגאולה.

קכז ואתה אליהו שעלית למעלה לעילת העילות והוא עמס עליך מכל טוב, רד אליה אל המלכות, ותהיה תחתיה כרוב להוריד אותה מלאה כל טוב בכח האמונה, בחסדים מכוסים. והמלאכים של או"א שהם י"ה יהיו מסתירים אותה בירידה שלה, והמלאכים של בעלה של המלכות שהוא ו בן של או"א יהיו מכסים אותה ומעופפים אותה משש כנפים שהן משש אותיות אב"ג ית"ץ ובל"ו אותיות שבשש שמות התלוים באב"ג ית"ץ שהן קרע שטן כנגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית שהן כחשבון לו, ודאי הוא שרפים עומדים ממעל לו, היי בל"ו אותיות הנ"ל ויורדת ה שלו היי המלכות נסתרת ומכוסה בהם והמלאכים שהם מצדיק ח"י העולמים תסמיכו אותה עליהם כמו חיות הסומכות את הכסא.

קכח כי אע"פ שאות ה של אצילות של שם הויה שהיא המכלות היא סומכת את הכל, אין לכם לעוף למעלה ולרדת למטה זולת עמה עם המלכות, כמו האברים של הגוף שאין להם תנועה זולת בנשמה, כן האברים שיש לה היי ספירותיה מתפשטים עליכם לסמום אתכם בהם כי כך היא ה כמו הים אם יש לה כלים מלאותם הם מתמלאים ממנה ומתפשטת בהם כמו נחלים המתפשטים מהים על הארץ ואם אין לה כלים היא ה בלבדה יחידה בלי התפשטות של הנחלים. אומר להם כל הכוחות שאדם משקיע צריכים להיות עם המלכות מטעם שרוצים שהמלכות תתעלה, שכל המצוות עושים למען השכינה הקדושה.

קכט כך הכלים של השכינה שלמעלה הם מלאכים קדושים ולמטה הם ישראל אם יש בהם בעלי מדות, בעלי חסד חסדים גבורים בעלי תורה נביאים וכתובים צדיקים אנשי מלכות חג"ת נהי"ם הוא המרחב הנפשי של האדם שנאמר בהם ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך היי בעמידה של התפלה בהיכל המלך שהוא אדני המלך שלה הוא הויה, והם חכמים ונבונים ראשי ישראל ולא ראשי ערב רב שנאמר בהם היו צריה לראש, הי המלכות מתפשטת עליהם בע"ס שלה בעת ההיא יורד עליה עילת העילות באותיות יוד הא ואו הא לרדת עליהם להקים עליהם השכינה כאשר יש כח לבעלי המידות לחבר בתפילה את השכינה לקב"ה.

קל ובזמן של ויפן כה וכה וירא כי אין איש שמקיים תו"מ לשמה, היא אומרת שלמה אהיה כעוטיה היי מעוטפת בעצמה שאינה מתפשטת עליהם והקב"ה צווח עליה ואמר איכה ישבה בדד רואה שאנשים מבקשים מהקב"ה רק לרצון הפרטי, ולא פועלים לשמה.

קלא בתוך קם קם המאור הקדוש שהוא ר"ש ואמר, רבון העולם הרי כאן ר"מ שנאמר בו והאיש משה ענו מאד, עד כאן וירא כי אין איש, הרי כאן והאיש משה ששקול כנגד ששים רבוא מישראל ובו ממכון שבתו השגיח שהוא ר"ת משה שבו נאמר על הדור של גלות האחרון, וה' הפגיע בו את עון כולנו והוא כלול בעשר מדות שבשבילם אמרת לא אשחית בעבור עשרה, רד עליו להשגיח על העולם וקיים דבריך שאתה אמת וכל דברך אמת משה הוא הכלל, וגם אם אנחנו העם פרטים שאי אפשר לסמוך עליהם, עדיין משה, עליו אפשר לסמוך, שהוא הכלל של כולם.

קלב שהוא גמל חסד עם השכינה וקשר השפחה שלה בגבורה שתהיה השפחה אסורה תחת גבירתה בקשר של תפילין, והשתדל בשבילה בתורת אמת, כ"ש תורת אמת היתה בפיהו והשתדל בה בנביאים וכתובים, בנביאים שהם נו"ה בכמה נחמות, בכתובים שהם מלכות, בעשרת מיני תהלים שהם ע"ס שלה. בצדיק שהוא יסוד בח"י ברכות שבתפילת העמידה.

קלג ובעלי המשנה אינם מכירים את ר"מ, אומר רבי שמעון, אליהו בשבועה עליך, בשם הויה ובשם המפורש גלה אותו לכל ראשי בעלי המשנה שיכירוהו ולא יתחלל יותר שנאמר בו והוא מחולל מפשעינו, אין לך צורך לקבל רשות מהקב"ה כי אני שליח של רבון העולם ואני יודע שאם אתה עושה זה, יודה לך עליו הקב"ה, ויתעלו בניך בשבילו למעלה ולמטה. ולא תתעכב מלעשות לא שבוע ולא חודש ולא שנה אלא מיד. רבי שמעון משביע את אליהו על הגאולה. עלינו להתפלל ולבוא בענווה וביטול, כאשר התיקון לקראת הגאולה נעשה בעיקר במועדים.

פסח חמץ ומצה

קלד ר"מ כלים של חג הפסח בזמן ששולט עליהם ליל שמורים שהוא השכינה, כולם צריכים להיות שמורים שיהיו שמורים מחמץ ושאור בכל שהוא וכל המאכלים והמשקים צריכים להיות שמורים. ומי ששומר אותם מחמץ ושאור גופו הוא שמור מיצר הרע למטה, ונשמתו שמורה למעלה ונאמר בה לא יגורך רע. משום שגופו נעשה קדש ונשמתו קדש קדשים ונאמר ביצר הרע וכל זר לא יאכל קדש, והזר הקרב יומת.

קלה פסח הוא זרוע ימין שהוא אברהם היי חסד כסף מזוקק מי שמערב בו עופרת שגם היא משקר בו כך מי שמערב חמץ או שאור כל שהוא במצה הוא כאלו משקר במטבע של המלך שהוא המלכות שנק מצה. וכך מי שמערב בפה שלו שום תערובת מביאה אסורה, או שמחשב באחרת, כאלו משקר בחותם המלך שהוא יסוד, כי זה בזה תלוי שהעשיה למטה גורם פגם למעלה. אל לו לאדם ליפול בביאה אסורה, היינו שמבקש רק לתועלת עצמו, שאז פוגם בחותם המלך.

כי תצא ​​ מג - מה ​​ שעור 15

להכרית זרעו של עמלק

יש להכרית מתת המודע הנפשי את עמלק/הספק.

קט והיה וגו, תמחה את זכר עמלק וגו. מצוה זו היא להכרית זרעו של עמלק, כי נשבע הקב"ה שלא יחזור לכסאו עד שיטול נקמה ממנו. פתח ר"מ ודאי משום זה היו הולכים במדבר ועל הים ולא נכנסו לארץ ישראל עד שיטול נקמה בעמלק. כשאדם הולך במדבר או בים, במקומות שעדיין לא הגיעו לידי ישוב (הדעת) יתקל במלחמה בעמלק. המצווה היא להכריתו, שלא יישאר בו שום קיום.

עמלק הוא הספק שמתנגד לאמונה, תפקידו לאתגר את האדם, לאמן אותו לבוא לרכישת אמונה, שרק דרכה ניתן להתקשר לבורא.

קי שואל, מי הוא שורשו של עמלק למעלה ברוחניות, שהרי אנו רואים שבלעם ובלק משם, מעמלק של מעלה, היו הנשמות שלהם ומשום זה היו שונאים את ישראל יותר מכל אומה ולשון, ומשם זה רשום בשמותיהם עמלק, היי ע"מ של בלעם לק של בלק, והעמלקים הם זכר ונקבה ועליהם נאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל אש עמל הוא זכר של עמלק ואון הוא הנקבה שלו. עמלק הוא השונא שבנפש לקשר ישר-אל.

קיא כמו שיש בישראל ארבעה פנים, יעקב ישראל רחל לאה, אשר ישראל ולאה הם זכר ונקבה ויעקב עם רחם הם זכר ונקבה, ואלו ד הם כנגד ופני נשר לארבעתם היי כנגד ד פנים שבנשר, כי יעקב וישראל הם בחינת נשר שהוא קו אמצעי. כך יש ד פנים לעמלק שהם קסם ונחש, עמל ואון. אותיות עמל רשום בעמלק והמן שהיא מצד עמלק נאמר עליו ישוב עמלו בראשו, וכל אלופי עשו היו מעמלק ועמלק למעלה הוא סמאל שיש בו גם ד פנים שהם עמל, נחש, און, מרמה, המסיתים את האדם לחטוא אל הקב"ה. קסם הוא ק מעמלק, סם מסמאל, נחש אל מסמאל. צד עמלק, הנחש בא לאתגר את ישראל, שעליהם להתנקם בו ובכך לבנות קו אמצעי ולהיכנס לרצון ישר-אל

אין מתחילים בב"ד

קיב עליה נאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, היי מבית מולד שלך היי מאצטגנונות בככבים ומזלות מאלו בתי הלבנה או בתי שבתאי או בתי מאדים. כי בתי מאדם ובתי שבתאי ולבנה עליהם נאמר אין מתחילים בב"ד היי ביום ב וביום ד כי מאדם יש בו אדמימות החמה שיורה על גיהנם שהוא אמו של עשו שנולדה ביום ב דמע"ב וע"כ אין מתחילים ביום ב והלבנה היא טוב ורע כשמאירה במלואה ורע בימי חסרונה. כפי שביום ב נברא הרקיע שמפריד, אומר לא להתחיל דבר מהותי ביום ב. וביום ד נאלצה הלבנה לעשות מיעוט.

שתי הבחינות שלא כדאי להתחיל מהן, פירוד ומיעוט. פירוד מקורו ביום ב של מעשה בראשית, ומיעוט הלבנה ביום ד. הלבנה היא בחינת מלכות, שאין לה משלה ולא כלום, אלא מה שמקבלת מהשמש. ודווקא תלות הלבנה במשפיע וחידושה הם המיצרים אמונה.

קיג ומשום שהלבנה כלולה מטוב ורע מחשבים בה ישראל ומחשבים בה בני ישמעאל, שישראל אחוזים בטוב שבה ובני ישמעאל ברע שבה. וכשהיא נלקה בימי מילואה שהוא הטוב שבה, סימן רע לישראל, וכשהיא נלקה בימי חסרונה סימן רע לישמעאלים. ובז כתוב ואבד חכמה חכמיו היי חכמה של ישמעאלים ובינת נבונים תסתתר כי אינם יודעים בבריאתם של הכוכבים אלא בשמושם כי השינויים בעולם בהליכתם ושמושם, והלבנה נבראה ביום ד במעשה בראשית, ובמיעוטה של הלבה שהוא עניות, נבראה לילית שהיא שבתאי שהוא רעב וצמאון ולקוי המאורות שעליה נאמר יהי מארת חסר ו שמשמעותו קללה שכתוב, מארת ה' בבית רשע, וכן וחוטא ילכד בה בבית האסורים שלה וצדיק ימלט ממנה וע"כ אין מתחילים ביום ד. בישמעאל יש אמונה, אך מהצד הרע שבה, ואין אמונתם מביא חכמה, ההיפך חוכמתם נסתרה.

קיד ויש כוכב אחר שהיא אחר שהיא נקודת החולם שנק בת מלך שבת המלכה. וממשלת שניהם של שבתאי ושל שבת המלכה, היא ביום השביעי שנאמר בה למען ינוח עבדך ואמתך כי סדר בריאתם אינו כסדר שמושם, ומשום זה חמה ומאדים שהם אדומים ובחינת גיהנם נבראו ביום ב במעשי בראשית. ולבנה ושבתאי נבראו ביום ד ממעשי בראשית ששבתאי יורה על רעב וחשך ומשום זה אין מתחילים בב"ד שמום שהגיהנם נברא ביום ב וליקוי המאורות ביום ד התיקון של המיעוט הוא השלמות, בחינת השבת, שהאמונה היא נקודת החולם המתקנת את המאורות שכאשר חסרה האות וו הם בחינת קללה.

קטו כוכב עליו נאמר דרך כוכב מיעקב שהוא קו אמצעי ומדרגתו ביום ג של מעשי בראשית ובו נאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, שבו ירד הקב"ה לתת תורה לישראל, שהתורה היא בת יחידה היי מלכות שתהיה עמו עם יום השלישי שהוא ת"ת שבת המלכה. כי יום שלישי הוא כלול ג ענפי האבות היי ג ענפים של ש שהם חג"ת ובת יחידה שהיא המלכות שממשלתה היא בליל שבת נעשית בו ביום הג' שבת כי שבת היא אותיות ש בת אשר ש רומזת על ג ספירות חג"ת שהם דבוקים בבת שהיא המלכות.

קטז ומשום זה חולקים בעלי המשנה על מתן תורה שהיא בת יחידה, זה אמר בשלישי ניתנה התורה וזה אמר בשביעי ניתנה התורה, כי היא בת יחידה הנאחזת בעמוד האמצעי שהוא שלישי לאבות, היי ת"ת שלפי זה ניתנה התורה ביום שלישי. והמלכות נאחזת בצדיק שהוא יסוד היי יום השישי והבת יחידה שהיא מלכות, היא שביעית אליו. וכשהיא עטרה על ראשו נק בו שביעי שהוא היסוד הוא ששי וכוכב שלו הוא צדק, ובת יחידה שבת המלכה נק צדק ומשום זה התורה שהיא המלכות נאחזת בין יום ג ליום ז וע"כ יש אומרים שביום ג ניתנה התורה ויש אומרים שבשביעי ניתנה התורה. יש בשבת ג קווים היא הבת שנובעת מהם, יכולה לכאורה להיות ביום ג, ולכאורה תמוה שהיא דבוקה ביסוד, אמורה הייתה להיות ביום השישי. השבת היא ביום השביעי כנגד יום קבלת התורה, וכנגד האלף השביעי. יום ג התגברות על הפירוד והגאווה יום שבת התגברות על החסרון ואנוכיות.

קיז והיא המלכות כ"ב מכוכב. כ"ו מכוכב הוא גימטרייה הויה בסו"ה כי שמש ומגן הויה צבאות. השכינה שהיא מלכות הקדש עליה נאמר בך יברך ישראל שהיא כ"ב מכוכב וה"ס כ"ב אותיות התורה. כוכב גלול מג' מדרגות כ הוא כתר, ב בינה כ"ו שהוא הויה כולל את שניהם והוא חכמה, וכוכב כולל הכל שכולל גם מדרגת עמוד אמצעי שהוא כ"ו של כוכב גימטרייה הויה וכולל השכינה שהיא כ"ב של כוכב.

כי תצא ​​ מ - מב ​​ שעור 14

לקיים כל דבר שלף איש נעלו

קג מצוה זו היא לחלוץ, וזהו חליצת רוח מאותו הגוף שצריך לנהוג עמו כאח וליבם את אשתו, וקשר ההוא של אחווה עם אחווה התיר ממנו, ואין היבמה נזקקת לו ועד. ואותו הרוח של המת שנפרד מאחיו ע" החליצה הולך נע ונד עד שמוצא גאולה, ז"ש או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו וגו' ואם לא מצא והשיגה ידו ונגאל, שצריך לחכות עד שישיג בעצמו די גאולתו, ורוח המת הוא כאורח ההולך ממקום למקום או כעבד ההולך בשלשלת על צוארו עד שמוצא פדות מאדון שלו על עוונותיו, היי ע"י גלגול, אוי למי שלא הניח בן לגאול אותו. החליצה משחררת את היבמה מהרוח שהמת השאיר באחיו, אתו היה מאוחה, ולאחר החליצה משתחררת גם רוח זאת מהאח החי. ואם אין מי שיגאל את רוח המת, יאלץ לשוב בגלגול עם ייסורים, עד שתימצא מי שתתחתן עם רוח זו.

קד ואליהו ורבנן וראשי הישיבות שמעו, כאן רמוז אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים שהוא ז"א קשור בקשר תפלה של יד, ואסור בתפלה של ראש בשעה שאין לו בן, היי איש שיעבוד לקב"ה שלא ע"מ לקבל פרס שנק בן לקב"ה, שיגאל אותו מצד בן י"ה כלומר אם המניח תפילין אינו מרכבה לבן י"ה שהוא ז"א היי שאינו מכוון לעשות נחת רוח ליוצרו כמו בן העובד אצל אביו שלא ע"מ לקבל פרס, נמצא שבאותו קשר של תפילין, הקב"ה הוא אח חבוש ואסור שאין לו רשות לפדות עצמו שאז כביכול הקב"ה בגלות. על האדם לעשות תיקון, להקים את השכינה מעפר, שהקב"ה נשבע שלא חוזר לשכינה עד שהיא שבה אליו. יוצא שהבן שמקיים המצווה שלא על מנת לקבל פרס, גואל את הקב"ה, שנק אח למי שמניח תפילין בכוונה לייחוד, שהוא ד של אחד שהוא עצמו של אח של אחד שהוא ז"א. עצם מעצמי קורא אותה ז"א בקרקפת של תפילין של ראש, ובשר מבשרי קורא אותה מצד הלב.

כי הע"ס כח"ב תו"מ מכונים מוח עצמות גידים בשר עור, ונמצא עצם רומז על חכמה, ובשר רומז על ת"ת וז"ש עצם מעצמי קרא לה לגביה, מצד קרקפתא של תפילין של ראש שהוא חכמה. היא ד עצמו של אח כי המלכות נק ד של אחד בשעה שהיא מבחינת השמאל שהיא חכמה בלי חסדים. ואע"פ שהיא דלה וריקה כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים עכ"ז היא עצמו של אח שהיא בחינת עצם שהיא חכמה. ובשר מבשרי קרא לה מצד הלב, היי מבחינת ת"ת ששם הלב כי בשר היא ת"ת

בכל פעם שאדם עושה מצווה לשם שמים, שלא על מנת לקבל פרס, הוא כביכול גואל את תפיסת הבורא שבנפשו. להקים את השכינה מעפר, אומר תנועה נפשית הרואה בכלל, ביחד את הדבר החשוב.

אין צורך בקיום מצווה שלא באה לעשות נחת רוח לבורא.

אין לנו בזמן תיקון ברירה, אלא לפעול שלא לשמה, אך חייבים לכוון ולרצות להגיע לשמה. אם לא, תעשה חליצה מהנעל, מהמנעולא שהיא בחינת צמצום א בו נקבע שיש לפעול ביתר דבקות.

מתחסד עם קונו

קה ולא לחנם אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדה אותי ואת בני מבין העכו"ם. שואל, הרי כמה בני אדם שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הצבור, והקב"ה שכינתו וישראל אינם נגאלים, ומשיב אלא הפירוש הוא שיעסוק בתורה לא בחיצוניות, אלא כדי לחבר השכינה עם הקב"ה, ולא לשום כוונה אחרת. וגמילות חסדים הרי העמידו כי אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, שפירושו כל המצות שהוא עושה תהיינה כדי לגאול בזכותם את השכינה מהגלות, ולא לשום כוונה אחרת. בזה הוא עושה חסד עם הקב"ה והוא נק חסיד.

קו מי שגומל חסד עם השכינה היי להעלותה מהגלות גומל חסד עם הקב"ה משום כשחטאו ישראל והקב"ה רצה ליסר אותם היתה אמא, היי השכינה רובצת עליהם ועכבה את הקב"ה מליסרם, עד שיצאו לתרבות רעה. מה עשה הקב"ה, הגלה בני המלך היי ישראל, עם המלכה שהיא השכינה ונשבע שלא יחזור למקומו עד שהמלכה תחזור למקומה, נמצא שמי שגומל חסד עם השכינה חוזר בתשובה, ובכל התורה והמצוות שלה, אינו מכוון אלא רק לפשות השכינה מהגלות. זה הוא שעושה חסד עם קונו והוא כאלו גאל אותו ושכינתו לבניו מהגלות.

קז אמר אליהו וכל ראשי הישיבות, ר"מ אתה הוא אותו האדם אתה הוא הבן של המלך, והמלכה אשר העבודה שלך אל הקב"ה אינו אפילו כמי שעושה חסד עם קונו, אלא כבן שמחויב לאזור עצמו וכחו לגאול את אביו ואמו, ומוסר עצמו למיתה עליהם כי מי שאינו בן המלך ועושה חסד עם המלך ועם המלכה, ודאי שנחשב זה שעושה חסד עם קונו, אבל אתה שאתה בן מלך הרי זה חוב עליך ולא חסד.

קח קם רע"מ והשתטח לפני הקב"ה בכה ואמר, כן יהי רצון שלו שיחשוב אותי כבן, שהמעשים שלי אל הקב"ה ושכינתו יהיו אצלם, כבן המשתדל בהם אחר אביו ואמו, שאוהב אותם יותר משאוהב את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו. וכל מה שיש לו הוא מחשיב לאפס ואין כדי לעשות בהם רצון אביו ואמו לפדותם בהם. ואע"פ שאני יודע שהכל הוא ברשותו, ואין לי מה לתת לו, עכ"ז הרחמן רוצה את לבו של האדם שיהיה מוכן אל הכל. באותה שעה בא הקב"ה ונשקו ואמר, ר"מ ודאי אתה הבן שלי ושל השכינה, חכמים ומלאכים נשקו את הבן. קמו כולם ונשקוהו וקבלו לרב ומלך עליהם.

משה רבינו הוא בחינת התפיסה האֳמוּנִית שבנפש, ברצון ובבחירה להיות בן לקב"ה.

כי תצא ​​ לז - לט ​​ שעור 13

לקיים כל דבר שלף איש נעלו

פעולה חיצונית נעשית, כדי להשיג תמורה נפשית פנימית.

קניין תורה אפשרי רק למי שבא בביטול אליה.

מלמד כאן כיצד עושים קניין לפי הסדר הנכון בעולמות העליונים, פעולה חיצונית כדי להפעים תנועה נפשית לקבלת הארה חדשה.

בעולמות העליונים יש קשר בין עליון המשפיע שהוא בחינת מוכר, אל התחתון שנחשב לקונה. שרשרת זו מגיעה על למקור, הקב"ה שהכל שלו, מכאן שקניין בא בראשיתו מהקב"ה.

שליפת הנעל מסמלת את שליפת הנעילה של התחתון, שאינו יכול לקבל מהעליון ללא תהליך של ביטול ועליה אליו, בתהליך של שינוי שם ומקום.

קב אבל השכינה אצל הקב"ה אינה משתנה והקב"ה אינו משתנה אצלה, ז"ש אני הויה לא שניתי, אני, זו השכינה, הויה זה הוא עמוד האמצעי היי ז"א שלף איש נעלו זהו סנדלפון שהוא סנדל אצל הקב"ה ונעל אצל השכינה אבל ת"ת הכולל שש ספירות הוא גוף לשם הויה והמלכות היא גוף אל השכינה שהיא אדנ"י

תחלה נבאר סוד השם מצפ"ץ שם הויה בא"ת ב"ש וכבר ידעת שהתקון הראשון בכל האצילות היה, עליית המלכות למקום בינה, שלולא זה לא היו זו"ן וי"ע ראוים לקבל אור העליון, ותקון זה מתחיל בס"ג דא"ק בסוד פרצוף ע"ס שערות שלו ס"ג עושה זיווג בשביל עולם הנקודים שהמלכות שבשערות עלתה לבינה שבשערות ונחלקו ע"ס דשערות לב' מדרגות שכח"ב שלמעלה ממלכות נעשו שערות ראש, ובינה ותו"מ דשערות יצאו לבר מראש ונעשו סוד שערות דיקנא ואותה המלכות שעלתה לבינה דשערות וחלקה השערות לב' מדרגות היא נק פאת הראש המלכות. היי סיום שערות ראש ולעת גדלות חוזרת פאת הראש ויורדת למקומה תחת שערות דיקנא ואז עולים בינה ותו"מ דשערות שהם הדיקנא ונעשו שוב למדרגת ראש, ומקבלים שם סוד י"ג מדות הרחמים, ונמצא שפאת הראש עושה הקטנות כי מוציא בינה ותו"מ דשערות לחוץ מראש וכן עושה גדלות המוחין שהוא י"ג מדות הרחמים, עי"ז זהיא יורדת ממקום בינה דשערות חוזרת למקום מלכות דשערות היי תחת הדיקנא ונעשית שורש לי"ג מדות הרחמים פאת הראש עושה קטנות כשעולה לנקבי עיניים ואותה פאה עושה גדלות במקום בינה ומאפשרת י"ג מידות רחמים. ויש כאן פאת הראש תמורה גדולה, ולפיכך נבחן שבזמן הקטנות נק פאתי הראש בשם מצפ"ץ שהוא חילוף אותיות הויה בחילוף אלפא בית א"ת ב"ש ובזמן הגדלות נק הויה שב' פאתי הראש ה"ס ב הויות שקדמו לי"ג מדות הרחמים, היי הויה הויה אל רחום וחנון וגו'. אמנם כל הנ"ל אינו נבחן בס"ג דא"ק אלא לבחינת שורש, ועיקר תקון הקטנות והגדלות הנ"ל הם בפרצופי אבי"ע המקבלים משם ותקון זה דשערות נבחן בראשונה בא"א דאצילות. שב' פאתי הראש שלו נק בקטנות מצפץ מצפץ ובגדלות הויה הויה.

כי שינוי השם זה של הויה מצפ"ץ ומצפ"ץ להויה מרומז כאן במקרא הזה של וזאת לפנים בישראל וגו' ויש לדעת שבעת שהמלכות בכל מדרגה עלתה לבינה שלה, היי בעת קטנות, נבחן שבינה ותו"מ בכל פרצוף שה"ס רגלין בכל פרצוף מלובשים במלכות של פרצוף התחתון ממנו. למשל בינה ותו"מ דבינה שהם רגלי הבינה נפלו בז"א ומתלבשים בחג"ת שלו עד החזרה, אשר המלכות דז"א כבר עלתה לבינה שלו, שהיא במקום החזה ומסיימת שם הפרצוף ונמצאת מסיימת ג"כ רגלין דבינה המלובשים בפנימיות חג"ת אלו המסתיימים בחזה, הרי שרגלין דעליון דבינה מתלבשים במלכות העומדת בחזה דתחתון שהוא ז"א וכן רגלי זו"ן היי בינה ותו"מ שלהם נפלו לעולם הבריאה, ומתלבשים במטט עד החזה שלו אשר המלכות דמטט נק סנדלפון, כבר עלתה למקום החזה, ומסיימת פרצוף מטט אשר יחד עם זה נמצאת מסיימת ג"כ את רגלין דזו"ן המלובשים בחג"ת דמטט עד החזה, וכן בכל פרצוף נמצאים רגלים דעליון מלובשים בעת קטנות במלכות דתחתון, והמלכות נק נעל על שם שמסיימת ונועלת האורות.

לפיכך נבחן שבקטנות הפרצופים מלובשים רגלין דכל פרצוף עליון בנעל דתחתון שלו. ולעת גדלות שהמלכות חוזרת ויורדת מבינה דכל פרצוף למקומה ובינה ותו"מ בכל פרצוף שנפלו לתחתון שלו, חוזרים ועולים למדרגתם לעליון נבחן, שכל עליון שלף רגליו מנעל התחתון והגביה אותם למרום מדרגתו, והחזיר הנעל אל התחתון. למשל בינה ותו"מ דבינה שהם רגלי הבינה שהוא מלובשים בנעל דז"א שהיא מלכות שלו שבמקום החזה, הנה עתה לעת גדלות, שלפה הבינה רגליה מנעל דז"א והחזירה לו הנעל, כי הבינה החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ דזו"ן שהיו מלובשים בנעל מטט שלפו רגליהם מנעל שלו כי החזירו רגליהם לאצילות והשיבו הנעל למטט. וכן כל עליון שלף נעלו שהיא נקודת חזה התחתון, ונתן אותו חזרה אל רעהו התחתון כי העלה רגליו למקום מדרגתו עצמו.

זהו סוד הכתוב וזאת לפנים בישראל, ז"א נק ישראל ואומר שזאת היתה בז"א לפנים היי בעת שיצא מקטנות לקבל מוחין דגדלות. על הגאולה היי לקבל המוחין שלו הנק גאולה, ועל התומרה היי לתקן שינוי השם שהעליון אבד כשהיה במקום התחתון. מה עשה כל עליון ושלף איש נעלו ונתן לרעהו שכל עליון שלף רגלו מנעל שהיה לו במקום התחתון. ונתן את הנעל לרעהו היי לתחתון כי העלה את רגליו משם למקומו עצמו. שעי"ז קבל מוחין חדשים וכלים חדשים שהמוחין החדשים נק גאולה, והכלים החדשים נק תמורה ו"ש וזאת התעודה בישראל ששליפת הנעל היתה להמשיך התעודה שהיא מוחין חדשים מהבינה, לישראל התעודה שהוא מוחין חדשים מהבינה לישראל שהוא ז"א.

וכיוון ששליפת הנעל ברוחניות מעבר מקטנות לגדלות הייתה מביאה קנין של מוחין וכלים גאולה ותמורה, וע"כ עשו דוגמתו בעולם הזה לכל קבלת קנין חדש אחד מחברו, שהמקנה שלף נעלו נותן לקונה, שעי"ז מוסר לו קנין חדש כדרך הרוחניים כי בשעה שהעליון שלף רגליו מהנעל ונתן אותו לתחתון והעלה רגליו למקומו עצמו, הנה בעת ההיא מעלה עמו גם התחתון, ונותן לו קנין מוחין חדשים. לכאורה צריך היה הקונה לשלוף נעל ולתת לתחתון, למוכר שהחזיר הנעל לתחתון, אלא שכאן אומר שהעלה גם את גלגלתא ועיניים בעת שהעלה את האח"פ של עצמו, וע"י כך הקנה לו מוחין חדשים שלא היו לו בעת הקטנות.

ויש בזה בענין שליפת הנעל, שינוי השם ושינוי מקום ושינוי מעשה, כי בעת קטנות שבינה ותו"מ דעליון נפלו לחג"ת דתחתון, הנה השתנו הכלים דעליון וקבלו השם של התחתון, למשל בינה ותו"מ דבינה שנפלו לחג"ת דז"א נק בשם ז"א וכן בינה ותו"מ דז"א נק בשם ז"א. וכן ינה ותו"מ דזו"ן שנפלו לחג"ת דמטט השתנו שמם למטט וזהו שינוי השם. ואחר שליפת הנעל שהעליון מעלה אליו את בינה ותו"מ שלו ביחד עם התחתון שנמצא כל תחתון במקום העליון, נק זה שינוי מקום. שכל תחתון שינה מקומו ובא למקום העליון. ואחר שהתחתון קבל המוחין שלו מהעליון וירד למקומו עם המוחין ההם, נק שינוי מעשה. כי נעשה מעשה ותקון שמוחין דעליון השתנו להיות מוחין דתחתון שזהו שינוי מעשה גדול.

כאן בכתוב נרמז שינוי השם שהיא ירידת בינה ותו"מ דבינה למקום ז"א והשתנו שמם לז"א וכן ירידת בינה ותו"מ דז"א למלכות, והשתנו שמם למלכות, שז"ס וזאת לפני בישראל, ששינוי השם הזה היה בישראל לפנים בעת קטנות. ועל הגאולה ועל התמורה היי לעת גדלות. ודא שינוי מקום אהיה שהיא בינה עליה נאמר איה מקום כבודו להעריצו הנה יה"ו שהוא חג"ת דז"א איהו אהיה הוא עלה לבינה ונעשה בחינת אהיה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ודא שינוי מקום שזה נבחן לשינוי מקום. שנוי מעשה אדני א אהיה י הויה שניהם משתנים באדני. היי אחר שאדני חזרה למקומה עם המוחין של אהיה ועם המוחין דהויה שקבלה ע"י עלית הלז"א נמצאים ב המוחין דאהיה ודהויה השתנו והיו למוחין דאדני, ע"כ נק זה שינוי מעשה. שע"כ הם רמוזים בשם אדני אשר א דאדני רומזת לאהיה, י דאדני רומזת להויה, וז"ש וזאת התעודה בישראל התעודה היא אמא עלאה המוחין דאמא עלאה נק תעוד שהיא מלשון עדן ועדות. בישראל הוא ז"א ושיעור הכתוב וזאת היי שליפת הנעל, המשיכה התעודה שהיא מוחין דאמא עלאה, לישראל שהוא ז"א ומביא ראיה מהכתוב צור תעודה חתום תורה בלמודי, אשר צור היא בינה כנודע שבינה נק צור העליון וע"כ תעודה הוא ג"כ בינה שהיא חותמת התורה שהוא ז"א הנק תורה, בלמודי היי במוחין, כי המוחין מקובלים בבחינת חותם ונתחתם שהיא חותם השמים שהוא ז"א והיא חותם הארץ שהיא מלכות.

וז"ש על התמרה היא שכינתא תתאה שט"ת שלה ירדו לבריאה והתחלפו שמה במלכות דבריאה, ואואל באן אתר אתטמרת ששואל באיזה מקום הסתתרה כשנפלה לבריאה, ומשיב שהתלבשה בחג"ת דמטט ומטט שינה אותה לבחינתו כי כשהעליון יורד לתחתון נעשה כבחינת התחתון. וע"כ ששם נק המלכות בשם משנה שהיא לשון שינוי. וכמו המלכות כן האדם שנאמר בו כת"ת אדם לשבת בית, שהוא ז"א נאמר בו בעת שבינה ותו"מ נפלו והתלבשו במטט, משנה פניו ותשלחהו כי בינה ותו"מ שלו השתנו לבחינת מטט וז"א נק תורה שבכתב והמלכות נק תורה שבעל פה, וז"ש בכתיבה היי בכתיבת שם הויה לא השתנה כי הוא במקומו, אבל בקריאה כשהוא מלובש בדבור וקריאה היי במלכות, השתנה כמו שמפרש, דכתיבה דהיהו אתריה לא השתנה, אבל בקריאה דאיהי לבר מאתריה השתנה כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כתחתון.

וז"ש השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו, וגו כי שמי בקרבו הוא בגין שהשפחה של מלכות דאצילות היי מלכות דבראיה נק ג"כ בשם אדני מחמת שבינה ותו"מ דמלכות דאצילות מלובשים בה. וכן וקב"ה שהוא ז"א ביה אשתני היי שבינה ותו"מ ד"א מתלבשים במטט נק נער וע"כ גם בינה ותו"מ ד"א השתנו ונעשו לבחינת נער, ז"ש ישוב ימי עלומיו שז"א ישוב לבחינת העלם והנער מחמת שהתלבשו בו.

כשהשכינה במקומה באצילות אצל הקב"ה לא משתנית, אין בה שנוי והקב"ה לגבה כשז"א הוא במקומו באצילות אצל המלכות לא השתנה אין לו שינוי, ז"ש אני הויה לא שניתי. אני הוא השכינה הויה הוא עמו אמצעי היי ז"א.

וז"ש שלף איש נעלו דא סנדלפון שהוא מלכות דבריאה אשר בקטנות עולה למקום החזה דמטט ומלביש רגלין דזו"ן היי בינה ותו,מ שלהם ויש במלכות זו דבריאה ב מיני דינים בחינת דיני הזכר הנמשכים מקו שמאל, ומבחינה זו נק סנדל שהוא אותיות שנאה דלות וכ"ז נמשך משמאל. ויש בו בחינת דינינקבה הנמשכים ממסך דסיום שבה ומבחינה זו נק נעל להיותו נועל האורות במסך שלו שלא יתפשטו ממנו והלאה. סנדל איהו לגבי קב"ה היי מבחינת דיני הזכר ונעל גבי השכינה היי דיני הנקבה, אלבה מלכות דאצילות אינה נחשבת לנעל לז"א. אבל ת"ת שהוא ז"א גופה להויה כלומר שש ספירות חג"ת נה"י הם הכלים והויה הוא האור שבהם ומלכות גופא לשכינתא דאיהו אדני שספירת המלכות היא הכלי והשכינה שהיא אדני היא האור המלובש במלכות כלומר שז"א ומלכות הם ב פרצופים נפרדים שיש כלים ואורות לזה, ויש כלים ואורות לזה ואין המלכות בחינת נעל אל ז"א וזה נאמר בעת גדלות אבל בעת קטנות נמצאת כתר מלכות שנשאר בה אז היא דבוקה בחזה דז"א ואינה בבחינת גוף ואורות.

כי תצא ​​ לד - לו  ​​​​ שעור 12

ודברתם אל הסלע

ישנם מספר רמות של נבואה, כמו דמיון, חזיון, חלום, מראה, הכל לפי השכל שבלב. ראיה בעיני השכל מדברת על הצורה שהלב מפרש כפי שכתוב הלב יודע, הלב מבין. בחלום מעורבים גם דברי שקר בגלל הקליפות, ובנבואה ניתן ליראות בהקיץ.

את הרשע שגורם לדמיונות שווא יש להכות ארבעים חסר אחת, הוא היצר הרע אותו מכנה רבי נחמן מברסלב הכוח המדמה. כוח זה מפיל את האדם לגאווה ולהבנות שהוא חשוב וגדול. ארבעים חסר אחת גימטרייה טל, שזה אומר חשבון של שם הויה במילוי ללא האות ה אחרונה, כלומר ללא חיבור הלב אל העליון.

את האות ה אחרונה יש לגאול, ליבם כדי להגיע לגאולה, גימטרייה ארבעים וחמש. בגלות אדם מרגיש מרוחק מהשם, ועליו להוליד בתוכו את כוח ההתגברות על תאוותיו כדי לגאול עצמו ולבוא לחיבור.

היבום עם כוונה לשם שמים קשה ביותר, ולכן חז"ל ביטלו את היבום ויש לעשות חליצה. בשבילה נאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. הנעל מסמלת את ההתגברות לנעול את הרצון ולא להיות קשור לארץ, לארציות.

ראיה במראה היא חסד של ז"א ולא של בינה, בתחילה נראה מצד החסד ולאחר מכן מצד הבינה שהיא המראה הגדול.

צ) א"ל רע"מ מאור קדוש, מראה זו פעמים היא באות ה המראה הגדול ופעמים היא באות ב במראה אליו אתודע. ולפעמים באות מ ממראה ולפעמים באות כ כמראה אדם עליו ולפעמים ו ומראה כבוד ה' לפעמים למראה. ולא היה צריך תוספת אות כלל חוץ מאות ב במראה, אלא ודאי מראה הזו כלולה מעשר ספירות וכל אות מראה על ספירה שלה היי כמראה באות כ מראה על ספירת הכתר, וכך שאר אותיות כל אחת מראה על ספירה שלה ואין צריך להאריך כאן ולחכם ברמז.

צא) וכמה חזיונות יש לה וכן כמה דמיונות ומראות יש לה והכל נודע בעין השכל שבלב שהוא המלכות. שנאמר בה הלב יודע הלב מבין ומה שאמר הכתוב וביד הנביאים אדמה, הנה הדמיון אינו אלא בשכל הלב שהוא המלכות ואינו כדמיון שבעין, ז"ש ואל מי תדמיוני ואשוה. ואל מי תדמיון אל. ויש חזיונות כמו החוזים בכוכבים שהם מס"א אבל חזיון של נבואה היא כחזיון לילה שהיא מלכות הנק לילה ולא בספירות העליונות ממנה.

צב) דמיונות וחזיונות הם כמו המבין דבר מתוך דבר והמדמה דבר לדבר, אבל מראה שהיא בעין השכל, היא כאור המאיר בבת עין שהיא המלכות, כי הבת עין שחורה, כמ"ש שחורה אני, היי הבת עין ונאוה, באור הלבן שבפנים העין, המאיר לבת עין ובת עין הזו היא שנק נר מצוה, והאור שמאיר בה מבפנים היי הלבן הוא ותורה אור, היי ז"א שנק תורה.

צג אמר המאור הקדוש, היינו מה שאמרתי שעתה בתורה נגלה לך הקב"ה ושכינתו וזה הוא שכתוב, הויה במראה אליו אתודע. במראה היי אמא עלאה, אתודע היי שהיא נודעה לך בדעת, שהוא בן י"ה היי ז"א שהוא ו דהויה בחלום אדבר בו היי ה אחרונה שהיא השכינה. ישנן מספר רמות להסתכלות. המראה הגדולה בינה, המראה של אתודע ז"א ויש את המלכות, היא חלום שיש בה חלקים של שקר מאחר והיא בצמצום.

צד ​​ החלום הוא בסתימת העינים היי מלכות ומשום זה נק מראה שאינה מאירה. נבואה היא מראה בפתיחת העינים כי ג גוונים בעין כנגד ג אבות שהם חג"ת שבהם מאירה בת יחידה שהיא מלכות היי בת עין. ב כנפי העין הם נצח והוד והמראה של הנבואה אינה נראית אלא בהם בנצח והוד, וכשהם פתוחים היא מראה בהקיץ וכשהם סגורים היא מראה בחלום. מראה בהקיץ בא מצד ז"א הוא נבואה ומראה בחלום, מלכות.

צה א"ל ר"מ ברוך אתה לקב"ה קום השלם המצות להאיר מראה עליונה שהיא בינה בהם במצוות אל הקב"ה. אמר לו מאור קדוש י היא בת עין היי מלכות עליה נאמר כי נר מצוה ותורה אור, כי נר מצוה היא המלכות ותורה אור היא ו שאות ו מאיר בה בבת עין, ה ספירות שהם ג גוונים שעין חג"ת וב' כנפי העין נצח והוד וחמש פעמים אור מאירים בה בבת עין מבפנים שהם מן ה עליונה שהיא בינה שהיא אור המראה.

ארבעים חסר אחת

צו מצווה זו להכות לרשע שהוא סמאל שעתיד הקב"ה להכותו חמישים מכות משום שעשה עצמו אלוה. יבוא היחוד מק"ש ובשכמל"ו שישראל מיחדים בכל יום בכ"ה כ"ה אותיות שבהם ויכה בהם למי שעוש עצמו אלוה והוא אינו אלא עבד מטונף ואלו שחטאו באות ה אחרונה שהיא מלכות תקן להם הקב"ה להכותם ביוד הא ואו שהם בגימטרייה ארבעים חסר אחת ובשם הזה הכה הקב"ה עשרה מכות לאדם, עשרה לחוה, עשרה לנחש ותשעה לארץ שהם ל"ט מכות משום שכולם חטאו באות ה שהיא המלכות ומשום זה כתוב כי עשית זאת אשר זאת היא שם המלכות. המצווה להכות רשע, את הגאוותן שבכל אחד, ע"י שבונים אמון בק"ש עם הקב"ה.

היבום והחליצה

צז מצוה זו היא ליבם אשת אח, כי אשת אח היא ד מאחד ועם א"ח הוא אחד, כלומר שהמיבם צריך לכוין אל היחוד הזה ואם ח"ו אין לבו של היבם שלם לכוון להביא את א"ח אל ד שאות ד היא אשתו בת זוגו של א"ח אלא מכוון להנאתו עצמו, הוא עושה פרוד ומביא סמאל אל אחר אמצע ונאמר בו ושחת ארצה לבלתי וגו ושאז הסתלק הקוץ מאות ד ונעשה ר ומתהפכת המלה אחד אל אחר. ומשום זה והיה אם בא וג' והשחתת זרע מונע ממנו כמה ברכות, וגורם פרוד אל היחוד. ומשום זה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה' צד הצדיק שבנפש, היסוד הוא המיחד

צח והיחוד של אח עם ד הוא ע"י צדיק ובועז משום שהתגבר על יצרו ליבם לשם מצוה נק צדיק וזה הוא שנק בועז שהוא אותיות בו עז היי חזק בייצרו. הן כל אלו יפעל אל פעמים שלוש עם גבר, וזהו יה"ו הכוללים שלש אותיות בצדיק, שהוא יסוד שנק גבר כדי ליבם את ה אחרונה שהיא מלכות. כדי ליבם את השכינה הקדושה חייב אדם להתגבר על ייצרו, וכך יוכל להגיע לחיבור ואחדות.

צט ובינה בן י"ה בשבילה נאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. כאן רומז שינוי השם שזהו מצפ"ץ בחילוף א"ת ב"ש כאן. וזאת לפני בישראל זהו שינוי מקום. אהיה איה מקום כבודו להעריצו יה"ו הוא אהיה וזהו שינוי מקום שינוי מעשה אדני. א מהמילה אדני היא אהיה י היא הויה ושניהם משתנים באדני.

ק וזאת התעודה היא אמא עליונה שהיא בינה שכתוב צור תעודה חתום תורה בלמודי. וצור היא בינה וכיוון שכתוב צור תעודה נשמע שתעודה היא בינה שהיא חותם של העולם היי חותם שמים וארץ שהם ז"א ומלכות. על התמורה זו היא שכינה התחתונה היי מלכות. באיזה מקום הסתירה המלכות את עצמה, היי בהעלם שלה, שהוא המלאך מטטרון והוא שינה אותה, שמה המלכות נק משנה. ואדם שנאמר בו כתפארת אדם לשבת בית כתוב בו משנה פניו ותשלחהו.

קא ומשום זה העמידו בעלי המשנה לא כשאני נכתב אני נק בעולם הזה, נכתב הויה ונק אדני. שואל, הרי כתוב אני הויה לא שניתי, ומשיב בכתיבה לא השתנה אבל בקריאה השתנה, כי כתיבה יורה שהוא במקומו לא השתנה, בקריאה שהיא מדרגת המלכות הנק דבור, שהוא מחוץ למקומו השתנה ונק אדני. השמר מפניו ושמע בקול אל תמר בו וגו' כי שמי בקרבו משום שהשפחה שלו שמה אדני כשמה של המלכה והקב"ה השתנה בו במטטרון משום שהשפחה שלו שמה אדני כשמה של המלכה, והקב"ה השתנה בו במטטרון משום שהוא נער בו הסוד ישוב לימי עלומיו. כך האדם כשבא לייבם עושה מעשה חיצוני, אך הכוונה הפנימית חייבת להיות של בחירה ביתר דבקות.

בקיום ההלכות החיצוני, ישנה השפעה פנימית על התת מודע, אבל צד הכוונה, ההשקפה חייב להיות קבוע. בעולם הבא יש שינוי מעשה, הכוונה ליתר דבקות תישאר תמיד, צמצום א לא מבוטל.