וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

..

..שיעור שמע:

שיעור שמע:

וַיִּגַּשׁ מ-מב

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ

מסוכן להיות בסביבה כמו העולם הזה, אך כאשר שומרים על בינה יציבה ניתן לקנות כוח אמוני חיובי.

הרצון לקבל הגדול שהיה במצרים גרם לפריה ורביה, שהרי אומות העולם, הס"א מחזיקים את הרצונות עבור ישראל. כך אדם צריך לקחת את הרצונות שבו, ולנקות אותם מהלבושים שאינם ראויים. כלומר אפילו כשפועלים במקום הס"א תוך שמירה על אמונה וקשר עם השם, ניתן להצליח.

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, רבי יצחק פתח: וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה, רָקִיעַ, כְּעֵין, הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה. אבל יש חיה למעלה מחַיה. החיה מבחינת קו ימין, פני אריה, חסד, היא למעלה וחשובה יותר מהחיה שבקו שמאל, פני שור. כי ד' חיות הן במרכבה, אריה שור ונשר הן כנגד ג' קווים ימין שמאל ואמצע. וחיה הרביעית הוא פני אדם, הכוללת את הג'. קורא לכולם חיה במובן של אור החיים, לא במובן של בעל חי, אלא שדרכם עובר אור החיים.

ויש חיה קדושה, העומדת על ראשי החיות. היא החיה מקו שמאל, פני שור, גבורה. אחר התכללותה בימין נמשכת ממנה המוחין דראש לכל החיות. כי מקו שמאל נמשך הארת החכמה. גדולה מצד זה שגורם לאור החיה. כל אחד מייצג ראש שונה.

ויש חיה עליונה למעלה על כל שאר החיות, החיה שמבחינת קו אמצעי, פני נשר, ת"ת. ומתוך שהיא מכרעת על ב' החיות שבימין ושמאל, וכוללן יחד זו בזו, ע"כ היא נבחנת למעלה מהן, חשובה מהן. וחיה זו שולטת על כולן, משום כאשר חיה הזו נותנת כוחה ומאירה לכולן, שהוא כוח המסך דחיריק והארת החסדים, שהם ב' עניינים הפועלים בקו אמצעי, אז כולן נוסעות למסעיהן, שנכללות זו מזו, ונותנת זו לזו מכוחה, ושולטות זו על זו, שניתן שליטה לכל אחת ואחת על כולן, כי בג' שבקו ימין שולטת פני האריה, ובג' שבשמאל שולטת פני השור, ובג' שבאמצעי שולטת פני נשר. מבחוץ ישנם פרטים שיותר גדולים מהכלל בפרטיותם, יש להם שליטה, אך אין הם שלמים. כלומר יכול נשר להכיל פרט ראייה טוב זה של האדם, אך רק האדם הוא מכלול עם פוטנציאל שלם.

ויש חיה שהיא למעלה על התחתונים, על שאר החיות, שהן למטה מעולם אצילות, שהיא פני אדם, הנוקבא (שנא"ן). וכולן ניזונות ממנה. וארבע רוחות העולם רשומות בה, חו"ב תו"מ. פנים ידועות מאירים לכל רוח, שהן ג' פנים אריה שור נשר, המאירים בכל רוח מד' הרוחות. שב' הרוחות דרומית וצפונית הם ימין ושמאל. ומזרחית קו אמצעי. ומערבית, הנוקבא, המקבלת את כולן וכוללת כולן. והיא, הנוקבא, שולטת על ד' הרוחות. והן ג' לרוח זו, וג' לרוח זו, וכן לד' רוחות העולם. כלומר, אחר שכולן נכללות זו מזו, אינן ד' בכל רוח, שהן ט"ו (15), אלא ג' לכל רוח, שהן י"ב (12) פנים.

ויש רקיע למעלה מרקיע, ורקיע הזה השולט עליהם. כלומר, ג' רקיעים, שהימני והשמאלי הם זה למעלה מזה. ורקיע האמצעי הוא השולט על שניהם, שמכריע אותם וכוללם זה בזה. כנ"ל אצל החיות. כולם מסתכלים אליו, שמקבלים ממנו ההכרעה וההתכללות. ותחת הרקיע כנפיהן ישרות, משום שכולן שולטות על מה שנתמנו. כי קו האמצעי מקיים הארת שניהם יחד, שהימני יאיר ממעלה למטה, והשמאלי ממטה למעלה (דהיינו הפוך מטבעו, שטבע הימין להשפיע וכאן יאיר ממעלה למטה). וע"כ כנף הימנית שווה עם כנף השמאלית, והתפשטות מידת החבל בהם, כלומר כוח המסך שבקו האמצעי, שקושר הימין ושמאל ביחד. התפשטות והשקאה, שהוא שדה שמשקים אותו מים, והמים מתפשטים בו.  כוח אמצעי נותן להם כוח השתוות, שכל אחד מקיים את תפקידו ביחד. שלכאורה אפשר היה לשאול מי חשוב יותר, אך כמו חלק ממערכת, של ההשלמה שלו מועילה כאשר הוא מקיים תפקידו בתוך הכלל, בו מחוברים כל החלקים בסוד האמונה.

ג' הרקיעים נמצאים בכל רוח, שנכללים זה מזה. ובכל אחד מג' יש ג'. והם תשעה, תשעה לכל הצדדים. שיש תשעה ברוח מזרחית, ותשעה ברוח מערבית, ד"פ תשעה, ל"ו (36) רקיעים. וכשמתחברים, כולם נעשו לרושם אחד, לרקיע אחד, בשם אחד, הנוקבא הנקראת שם, ביחוד השלם כראוי.

כשהרקיעים והחיות מתתקנים לבחינת כיסא, כתוב, וממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראֵה אבן ספיר דמות כיסא, ועל דמות הכיסא כמראֵה אדם עליו מלמעלה. אותה אבן טוב, הנוקבא, מתתקנת בכיסא, העומדת על ד' עמודים. ועל כיסא ההיא דמות אדם, ז"א, להתחבר עימו יחד. שהכיסא, הנוקבא, תתחבר עם האדם שעליו, ז"א.

הרקיע והחיות לפעמים מתתקנים בבחינת כיסא, ולפעמים בבחינת מרכבה. ושניהם הם תיקון הנוקבא לזיווג עם ז"א. אלא כשמתתקנים בשליטת הימין, מכונים כיסא. וכשמתתקנים בשליטת השמאל, מכונים מרכבה.

כשהרקיעים והחיות, הנוקבא, מתתקנת להיות הכל מרכבה אחת לאדם הזה, ז"א. אז כתוב, ויאסור יוסף מרכבתו, ויַעַל לקראת ישראל אביו גושְׁנָה. זהו צדיק, יסוד דז"א, הנקרא יוסף הצדיק, שקָשר ואיחד את מרכבתו, הנוקבא, הרקיעים והחיות.

לקראת ישראל, זהו אדם (שם ישראל הוא בחינת קו אמצעי, בחינת אדם ראשון). האדם שממעל לכיסא, שהוא ז"א. גושְׁנָה, הוא גישה אחת להתקרב יחד בהתקרבות אחת ויחוד אחד. גושנה, מלשון, גשוּ אלי, שהוא קריבה והזיווג ז"א ונוקבא, המרומזים כאן במרכבתו של יוסף וישראל אביו. והוציא הכתוב לרמוז הזיווג בלשון גישה, הוא להיותו בחינת שליטת השמאל, הנוהג בתחילת כל זיווג התעוררות והשתוקקות, בניית כלים כמ"ש, שמאלו תחת לראשי, שהיא רק גישה אחת, ותֵכף נפרשׁ וחוזר לימין, מטעם הדינים, המתעוררים עם שליטה זאת. ומטעם שנסתמים אז כל האורות.

ואז ויֵרָא אליו, נראה אליו ונסתלק. כאשר השמש נראה אל הלבנה, אז מאירה הלבנה לכל אלו שהם למטה בעולם. כעין זה, כל זמן שהקדושה העליונה, אור ז"א, שורה על בית המקדש למטה, הנוקבא, מאיר בית המקדש ועומד בשלמותו. אבל כאן נאמר, וירא אליו, שנראה לה האור ונסתלק. ולאחר שנסתלק ממנה אור העליון של ז"א, כולם בכו על בית המקדש שנחרב, על הפסק האור מהנוקבא, בסיבת הזיווג הזה שבשליטת השמאל, שמסיבה זו תכף חוזר לימין. והכתוב אומר, שזה גלות האחרון, רוב הדינים הנמשכים על ישראל בגלות האחרון מסיבת שליטת השמאל. שמשום זה נפרשׁ תכף מזה, וחזר לימין.

וכיוון שראה יעקב והסתכל, שהתיקון שלמטה בזו"ן הוא כעין שלמעלה באו"א, שנזדווג בשליטת הימין והאורות חזרו ונפתחו כמו למעלה, אז אמר, אָמוּתָה הפעם אחרי ראוֹתי את פניך כי עודך חי. שאתה מתקיים בברית הקדוש, שנקרא חי העולמים. ומשום זה, כי עודך חי. וע"כ אמר יעקב בתחילה, רב עוד יוסף בני חי, כי הוא צריך להיות חי. ראה יעקב שיוסף הוא המשך התיקון. רואה את קו אמצעי של היסוד, שעליו לעשות את תיקון הברית, אז השמאל יכול להסתלק.

כי הסתלקות האורות שנעשה אחר הזיווג שבשליטת השמאל (ימא דקפא, אור בלי חסדים), נבחן כמו מיתה, שהיא הסתלקות אורות החיים. וכמ"ש, אָמוּתה הפעם אחרי ראוֹתי את פניך. כי ע"כ נסתלקו האורות אחר התחלת הזיווג, המרומז בהכתוב, וירא אליו. שהוא מיתה. מטעם, כי עודך חי, עודך ברית קדוש, חי העולמים, ימין. שאז אור החכמה, שנקרא חי, מתלבש בחסדים ומתקיים, וע"כ הוכרחתי להחזיר הזיווג בשליטת הימין.

כתוב: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה. אמר רבי יוסי: אע"פ שבארוהו, שפרעה אינו קליפה רעה, אלא הוא בחינת אמא דאצילות. אמנם לפי הפשט הוא קליפה רעה. פרעה הוא מדרגה בעולמות העליונים, בינה – וכאשר נופל לקליפות הוא בחינת הרשע, רצון לקבל גדול. יש ופרעה בבינה שהוא המקור המחבר בין ג"ר לו"ק, בין שלמות וחוסר שלמות.

וכתוב: לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דמִּיתִּיך, יש מרכבות לשמאל, הס"א. ויש מרכבות לימין, שלמעלה בקדושה. ואלו לעומת אלו. אלו של הקדושה הן של רחמים. ואלו של הס"א הן של דין. כנגד מרכבות הקדושה, ישנן מרכבות הבאות מצד הס"א תחת הפרסה, ופועלות להרע.

כאשר עשה הקב"ה דין במצרים, כל דין שעשה היה ממש באותו הדרך של אלו המרכבות של הס"א, ובאותו אופן של אותו הצד ממש. מה צד ההוא הורג ומוציא נשמות, אף הקב"ה עשה באותו אופן ממש, שכתוב: וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. אע"פ שדרכו היא רחמים. וכן הכל מה שעשה במצרים, היה באותו אופן ממש. יש הרג בעולמות התחתונים הניראה כדבר רע ובעליונים מופיע כתיקון. החוק הוא שהעדר קודם להוויה, כמו צמח שבשלב הגרעין נרקב ואז צומח, או צמח שנאכל ע"י בהמה, ואדם כלפי הקב"ה. כל רצון שמשרת רצון גדול ממנו, הוא בחינת מת כלפי העליון.

ומשום זה כתוב, דִמִיתִיךְ רעייתי. כי נדמתה כרכבי פרעה להרוג ולהוציא נשמות בני אדם, כדרך של מרכבות פרעה, שהוא הס"א. להרוג, שכתוב, כי אני ה', אני הוא ולא אחר. ולעתיד לבוא כתוב, מי זה בא מאדום חמוּץ בגדים מִבָּצְרה, שגם אז יהרוג אותם ה', ולא שליח.

כתוב: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, שהיא אחוזת עולם. ויאחזו בה, כי להם ראוי לאחוז בה, ולא למצרים. ויפרו וירבו מאד, כי לא היה להם צער ונמצאו בתפנוקי מלכים, כל עוד שהשבטים היו בחיים. ומשום זה ויפרו וירבו מאד.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

שיעור שמע:

קְחוּ לָכֶם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם

כשיש בכוחך לשמור על הברית – אתה חי.

מי שאינו שומר על בינה יציבה, ובכל קושי שנתקל נשבר ומחפש תענוג גופני מזויף – אינו חי. אין להשתמש בתירוצים, אלא לפעול כיהודי אמיתי השומר על הברית, על הקשר עם הקב"ה.

בנוסף צריך האדם להיזהר מלחשוב שכל פנטזיה רוחנית היא אמונה. עליו לבדוק מהי האמונה, המחברת אותו לבורא יתברך. העגלות הם המסר הנפשי שאדם שולח לאביו שבשמים, מסר שאומר אני דבוק באמונה, שומר על המסגרת ולא אחפש תענוג במקום אחר.

המושג עגלה יפיפייה היא הכוח להשגת האמונה מצד המלכות, דווקא ממצרים, מקום של מציאות קשה בנפש. לכן המצטער על הריחוק מהבורא, או כָּל המתאבל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכָה וְרוֹאֶה בשמחתה.

לפני שנפרדו יעקב ויוסף, ישבו ולמדו את נושא עגלה ערופה, ויעקב נתן ליוסף כותונת פסים, דהיינו את היכולת לפעול בקו אמצעי – היסוד – הברית. ברית זו אומרת שכאשר פועל אדם בגאווה בדרכי השם, ונמצא בשלמות, אז גם במצבי הירידה כוח הברית יאפשר לצלוח את הקשיים. וכך כאשר אדם מרגיש גלות בנפשו, עליו לקחת את העגלה – הרצון לקבל ולערוף אותו, לבוא לבחינת היסוד (נחל איתן), ובדרך זו קונים אמונה וכוח הישרדות.

על האדם להשיג את אור האמונה. כאשר משיג זאת, יכול לתקן ע"י שלוקח רק מה שנחוץ מבחינת תיקון הרצון – עגלה יפיפייה. ואם ירצה לקחת יותר ממה שדרוש לרכישת האמונה, יפגום.

רומז יוסף לאביו בעגלות, שאינו יודע מי שפך את הדם הזה שהורידו אותו למצרים, לא יודע למה הקב"ה סובב כך שהוא מרגיש מוות, גלות, שהקב"ה הסתלק ממנו, וכעת עליו להיות עבד במצרים.

אך שומר בקנאות את הברית, ויודע שבתוך הבעיות הללו עליו לקחת את אור האמונה. וכך כל אחד במצב של ירידה קשה, שאינו מבין כיצד קורה הדבר, עליו לפעול ולומר: ידינו לא שפכה את הדם, ולהסכים שדווקא כאן לא יחפש אור ממקומות שמציע הס"א בלבושי קליפה ויפול, אלא יבחר לקבל את אור האמונה. מאמין שהבורא עשה כל זאת לטובתו. יודע שלא יכול לקבל את האור במקום הנוכחי, ולוקח את אור הדבקות להמשך התיקון. מלמד יוסף ע"י שאומר לאביו: אין לי תירוצים, אלא מאמין בהשגחת הבורא, מונע עצמו מלקבל אור שלא ראוי. רק יוסף שבאדם , היסוד שירד למקום שלמטה ממקום האורות – מסוגל לשמור על האמונה.

רבי אלעזר אמר: רֶמז רָמז יוסף ליעקב על עֶגלה ערופה, כי כשעסקו (למדו) בפרק הזה של עגלה ערופה, נפרד ממנו. עגלה ערופה באה, על שנמצא הרוג לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, וכדי שלא תשלוטנה על הארץ רוחות רעות, שאין בהם חפץ, נותנים את עגלה הזו לתיקון, שלא יכירו בו ולא ישלטו על הארץ. התיקון של עגלה ערופה בא כאשר ישנו כוח של הרג בארץ, מציאות לא נכונה, שאין יודע האדם מי האשם. כלומר אדם מרגיש גלות נפשית וריחוק מהשם, ואינו יכול להצביע על האשם – התיקון לרכישת האמונה – להביא עגלה ערופה.

כל בני אדם נפטרים ע"י מלאך המוות, חוץ מזה שהקדימו אותו בני אדם והרגוהו, מטרם שהגיע זמנו של מלאך המוות לשלוט עליו, ולקבל רשות לקחת נשמתו. כי אינו שולט על האדם עד שמקבל רשות מלמעלה. יש מצב בו אדם הורג אדם אחר לפני מלאך המוות, או שמלאך המוות שלט על ההורג. וקשה, מפני שכל דבר הקורה כאן כתוב בעולמות העליונים, אך ההורג הוא שליח. אלא מוות הוא הסתלקות אור, וכשמסתלק האור מאדם, אל יפנה לעצת הס"א לקבל תחליפים מזויפים, אלא יתקן מה שפגם.

ומשום זה יש לו למלאך המוות לשלוט עליו מן הדין כמ"ש: לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ויש לו ג"כ דין, שלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, כדי לקטרג על מקום הזה, הנוקבא. וע"כ וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. כדי להעביר הדין מאותו המקום, ולהתתקן שלא ישלוט עליו המקטרג, וינצל ממנו. כשמלאך המוות רואה הרג במקום מסוים, הוא מבין שיש לו מרחב פעולה. לכן כאשר פוגעים או הורגים אדם ולא יודעים מי פעל – המקום מקבל חטא.

יוסף כשנפרד מאביו (לחפש את אחיו), נשלח בלי לוויה ובלי אכילה, והיה מה שהיה. וכשאמר יעקב, טָרוף טורַף יוסף, אמר: כי ארד אל בני אָבֵל שְׂאולָה, כי אני גרמתי לו שנהרג, משום ששלחתי אותו בלי לוויה

ואיני יכול לומר: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, כבעגלה ערופה, שפירושו, לא פטרנוהו בלי לוויה. ועוד שידעתי שאחיו שונאים אותו ושלחתי אותו אֲליהם. ורֶמז רָמז לו יוסף על כל זה בשליחת העגָלות.

אמר רבי יהודה: אלו העגָלות על פי פרעה שלח אותם כמ"ש: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה; וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה, לַדָּרֶךְ. ולמה נאמר, שרֶמז רָמז לו יוסף בשליחת העגָלות? אמר רבי אלעזר: ואתה צוּוֵיתָה. שלא היה צריך לומר, ואתה צוּוֵיתָה, כי כבר כתוב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ. אלא, ואתה צוּוֵיתָה, שאומר כאן הוא בדיוק. וע"כ כתוב: צוויתָה עם ה' לבסוף, להורות שהוא בדיוק, שבא ללמדנו, שיוסף דרש ממנו, שייתן לו עגָלות. וע"כ: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה, כי יוסף היה הנותן, והוא ביקש מפרעה. ולמה דרש מפרעה עגָלות? הוא מטעם שרצה לרמוז לאביו, על עֶגלה ערופה. וע"כ יעקב לא האמין הדבר, עד שראה את העגָלות, והבין הרֶמז שרָמז לו, שכתוב, ויַרְא את העגָלות. למה יעקב צריך רמז, למה לא למסור לו ישר? אלא שרמז בא על צד ששני הצדדים יש להם הבנה באותו הדבר, וניתן להשיג יותר מהגלוי.

אמר רבי שמעון: בתחילה כתוב: וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, ואח"כ וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת. למה מתחיל ביעקב וגומר בישראל? יעקב מדרגה של קטנות וישראל של גדלות. אלא בתחילה קראו התורה יעקב, בשביל השותפות שנשתתפה השכינה בחרם, שעשו השבטים כשנמכר יוסף, שלא לגלות הדבר. שמשום זה נסתלקה השכינה מיעקב כל אותו הזמן. ועתה שחזרה אליו השכינה, נאמר, ותחי רוח יעקב אביהם, שזה השכינה, הנקראת רוח יעקב. ואחר שהשכינה נתקיימה בו, אז המדרגה של מעלה עברה ממדרגת יעקב אל מדרגת ישראל, ממוחין דו"ק, שנקרא יעקב, למוחין דג"ר, שנקרא ישראל. מכאן נשמע, שהמדרגה שלמעלה אינה מתעוררת למעלה, מטרם שנתעורר למטה. כי כאן כתוב: ותחי רוח יעקב תחילה. מכאן שרוחו של האדם היא בחינת השכינה בעזרתה יכול לחזור לשיתוף. התעוררות שלמטה. ואח"כ כתוב, ויאמר ישראל, התעוררות שלמעלה. על האדם להקדים ולעשות את העבודה וההשתוקקות מלמטה (יעקב), ואז תבוא בחינת ישראל מלמעלה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה. במראַת כתוב בלי ו', מלשון יחיד, הרומז למדרגת הנוקבא, הנקראת מראָה, ונקראת לילה. וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק, כתוב בתחילה, כדי לעורר השמאל, שנקרא יצחק, באהבה אל הנוקבא, אהבת דודים, הנמשכת משמאל. ואז: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, שנתגלה עליו. באותה מדרגת נוקבא, הנקראת מראת הלילה. דבר ראשון מעורר השמאל, הלילה, הרצון לקבל – וכעת נשאלת השאלה מה עושה האדם עם התעוררות זו.

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ. מהו הטעם שהזכיר לו את שמו? משום שהצד הקדוש שלמעלה נוהג כן. כי צד הטומאה אינו מזכיר שמו של הקב"ה, וכל צד הקדושה נזכר בשמו. וכתוב: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ., שהשכינה ירדה עימו בגלות. ובכל מקום שגלו ישראל, גלתה עימהם השכינה.

ואלו ואלו באו ליעקב, הן מבחינת עגָלה ששלח יוסף (בחינת קו אמצעי), והן מבחינות שלמעלה מעגָלה ששלח פרעה. וע"כ כתוב, אשר שלח יוסף, וכתוב, אשר שלח פרעה. וכשיצאו ישראל מהגלות, כתוב, והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מִנחה לה'. כי אז יביאו כל האומות מִנחה לה' כמו פרעה.

שיעור שמע:

קְחוּ לָכֶם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם

כאשר מופיעים רצון ותאווה חזקים – יש לבנות מהם אמונה,

זהו אתגר תמידי שיש לעשות בזמן התיקון.

מאמר זה בא לספר מהו התיקון כאשר מתעוררת התאווה באדם. ואם לא יעשה זאת, כאשר יגיע התיקון, האהבה – הוא יזרוק אותה מתוך שהוא עסוק בדברים הפרטיים. קשה להבין כיצד בני ישראל במדבר, לאחר שראו כל הניסים, יתלוננו ויפעלו נגד השם – מכאן שזה טבע האדם אותו עליו לתקן. כאשר מגיע הרצון העצמי, יש לקחת אותו כחומר לגלם לרכישת אמונה, לבחון כל דבר מעבר למקרה.

בא להסביר כאן כיצד על האדם להתנהל בעולם הבנוי משמאל וימין, בדיוק כפי שהאדם מורכב. את השמאל חייבים לפגוש בעבודה, ויש לחברו לימין, אחרת נפרדות הרצון לקבל הרסנית, שהרי לא ניתן להשתמש בחוכמה/בשפע – ללא החסדים של הימין. לכן על האדם ליצור מהשמאל אמונה, מההשתוקקות רצון לקשר.

גלות אומר שזה חוסר הרגש של חשיבות הדבר. כאשר האני החשוב של האדם הוגלה, אומר הדבר שאין זה חשוב אצלו בהרגשה, ואינו יכול לחוות את החיסרון. גלות גם אומרת שאין האור המאיר ואין את הכלי שמחזיק את האור – כלומר אפילו ההשתוקקות איננה.

הגלות היא של נפש האדם, עם כל הכוחות שבו הנק' מלאכים. כל זה קורה "בפמיניזם הרוחני" דהיינו צד האישה שבאדם הרוצה עצמאות ללא קשר לעליון, בלי להמליך את המלך העליון – פירוד זה הוא הגלות.

חייב אדם שיהיה לו שֹכל להצטער על הדברים הרעים. מי שמוכן בנפשו להתאבל על אובדן הקשר, ולהשקיע ולקחת על עצמו יגיע – אז כאשר זוכה בדבר יכול להגיע למצב: שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ. שמחה יש רק באני המשותף, וכאשר בונים לאני הזה השתוקקות ורצון לחיבור, שמחים. כל הרע הוא שבזמן תיקון, בדרך שעוד טרם מגיע למטרה – אדם שמח במקום להתגעגע לתכלית. וכך בדרך צריך להרגיש חיסרון, אך במטרה (בחינת שבת) יש להרגיש שלימות. אם לא יבין שהוא תחת קליפת מצרים, כיצד יזכה לגאולה. הכוח באדם מתקבל כאשר מוותר הוא על קבלה בכלים דעיגולים (בעגלה של מצרים), ברצון לקבל לעצמו. כל הצער על עגל הזהב, שהעיגולים שולטים עלינו – כאשר דוחים את האור שלא יבוא לרצון לקבל – מקבלים כוח לבניית כלי השפעה ועבודה בקו אמצעי.

הניצוצות הם רשימות של הכלי של הרצון – לדעת מה לרצות. וכאשר אינך יודע מה לרצות, הקליפה מציעה לך רצון מזויף. ותפקיד האדם לגאול את הניצוץ, את הרצון האמיתי השבוי בקליפות. אין לאדם ברירה אלא לעבוד גם עם קו שמאל, אך יש להבחין ולהבין שאין השמאל כלי ראוי לקבל, אלא רק חומר גלם של תאווה, הנדרש לעבודה, ויש להכפיף לימין.

וכאשר אדם חוטא, אל ייתן לעצמו תירוצים שירחיקו אותו יותר, אלא יצטער, שלפי הצער השכר, וימנף את מצבו להתקדם.

על האדם להרגיש מושפל כאשר הוא רוצה לקבל על הפרטיות שלו. ברחוב אומרים העיקר שאתה נהנה מזה – זו עצת הקליפה לא לבדוק את הדבר ביחס לרצון הכלל. המלחמה הזו מתמשכת כל זמן התיקון – שהיא לקיחה הדרגתית של רצון קטן, לבחון ולכוון אותו ביחס לטובת הכלל. עדיף לקבל אור חלקי שמטיב, מאשר את כל האור שפוגם.

וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. רבי חייא פתח: שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. אלא כשנחרב בית המקדש, והחטאים גרמו שהוגלו ישראל מן הארץ, נסתלק הקב"ה למעלה למעלה. ולא השגיח על החורבן של ביהמ"ק ועל עמו שהוגלו, ואז השכינה הוגלתה עימהם.

כאשר ירד השגיח על ביתו והנה נשרף. הסתכל על עמו, והנה הוגלו. שאל על הגבירה, השכינה, והיא הוגלתה. אז: וַיִּקְרָא, אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא: לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. ועל השכינה כתוב: אֱלִי, כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת-שַׂק עַל-בַּעַל נְעוּרֶיהָ כמ"ש כי איננו (הקב"ה). כך בעלה איננו, משום שנסתלק ממנה, ונעשה פירוד.

ואפילו שמים וארץ התאבלו כולם כמ"ש: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם, קַדְרוּת; וְשַׂק, אָשִׂים כְּסוּתָם. מלאכים העליונים כולם התאבלו עליה כמ"ש: הֵן אֶרְאֶלָּם  צָעֲקוּ. השמש והלבנה התאבלו ונחשכו אורותיהם כמ"ש, חָשַׁך השמש בצאתו. וכל העליונים ותחתונים בכו עליה, והתאבלו, משום שהס"א שלטה עליה, ששלטה על ארץ הקדושה, דהיינו הרצון לקדושה של האדם, שליטה על האני האמיתי שלו.

וְאַתָּה בֶן-אָדָם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ:  בָּא הַקֵּץ, עַל-ארבעת (אַרְבַּע) כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. קץ לימין, קץ לשמאל. לשמאל כמ"ש: קץ שׂם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר. וזהו קץ כל בשר. בפרשת נח לימד שהקץ בשמאל הוא הצד החוקר, השואל, ועושה חלוקה – יש לו סיום וחיתוך מהבורא. קץ הימין קדוש והוא אין סופי – אמונה. קץ הימים – השמאל הוא כשאדם שואל מה יהיה בסוף איתי, וקץ הימין – מה יהיה בסוף איתנו, עם כלל ישראל.

קץ הימין כמ"ש: לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בא הקץ על ארבע כנפות הארץ, זהו קץ השמאל. קץ הימין זהו קץ יצה"ט. קץ השמאל זה הוא קץ היצה"ר. וזהו, כאשר החטאים גרמו ונתגברו, נגזר וניתן ממשלה למלכות הרשעה, לשלוט ולהחריב ביתו ומקדשו. וכתוב: כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: רָעָה אַחַת רָעָה, הִנֵּה בָאָה. והכל אחד. הכל תלוי במעשי התחתונים, שביקשו נפרדות וללכת אחר עצתם הרעה. הרעות באות כשאדם רוצה ללכת עם הפרטיות שלו ולא עם הכלל.

השמאל הוא רעה, ששם דינים ועונשים. וקץ השמאל הוא רעה שנייה, היצה"ר, השטן ומלאך המוות (הרוצה למשוך אורות תחת הפרסה). וב' רעות אלו נעשו אחד, כי נתחברו זה בזה.

ומשום זה התאבלו העליונים ותחתונים על שניתן הממשלה לקץ הזה של השמאל (לפרטיות). ומשום זה, כיוון שמלכות הקדושה, מלכות שמים, הושפלה, ומלכות הרשעה התגברה, יש לכל אדם להתאבל עם המלכות הקדושה, ולהיות מושפל עימה (שאם אינו בדרכי השם שלא יהיה בגאווה). ובשביל זה, כאשר תקום המלכות הקדושה, והעולם יהיה שמח, ישמח גם הוא עימה כמ"ש: שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.

כתוב במצרים: עֶגְלה יפֵיפיה מצרים. ועגלה הזו, היו ישראל תחת ממשלתה רד"ו (210) שנים, שהיו במצרים. ומשום שאח"כ עתידים ישראל למשול עליה, נרמז להם זה עתה, בכתוב: זֹאת עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם.

קליפת מצרים הוא המשכת החכמה ממעלה למטה מקו השמאל, כמו החטא דעצה"ד. כי הכלים והניצוצים, שפגם אותם אדם בחטאו בעצה"ד, נפלו לחלקם של המצרים.

וכתוב, קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, שיקבלו מרכבות מארץ מצרים להמשכת המוחין. והיתכן שישמשו השבטים ויעקב בעגלות ארץ מצרים, שהן מרכבות הטומאה? אלא הדינים הקשים השולטים בשעת הארת השמאל, שהם חורבן ביהמ"ק, וגלות ישראל, וגלות השכינה. כמ"ש, ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבְכי ולמספְּד ולקורחָה, שהוא נוהג בכל זיווג. וכן הוא בזיווגים הכוללים, שהם גלות וגאולה. שבזמן שליטת השמאל, ניתן כוח לס"א לשלוט על ישראל, ולהחריב בתו ומקדשו, שבזה הוכן זיווג השלם לשעת הגאולה, בשלמות ג' התיקונים.

שִׂישוּ איתה מָשׂוש כל המתאבלים עליה, שכל מי שנכלל עם הנוקבא בעת שנתעוררו עליה הדינים דקו שמאל, והתאבל עליה והושפל עימה, הוא ישׂישׂ עימה בעת שתהיה בזיווג השלם.

אמנם אם לא התאבל עליה, כי לא נכלל עימה בעת התעוררות הדינים הקשים, לא יוכל לשׂוּשׂ עימה ולקבל מהארת זיווגה השלם, משום שאינו מובטח להישמר שלא להמשיך הג"ר דשמאל, שאז תחזור ותתחזק שליטת הס"א על הקדושה. לפיכך, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה. כי המתאבל עימה בטוח שימשיך השיעור ו"ק דג"ר (קו אמצעי) כראוי.

נרמז להם בדברי פרעה, קחו לכם מארץ מצרים עֲגָלוֹת, כי שיעור זה מותר להם לקחת ממצרים. מרמז להם שצריך לקחת אמונה ממצרים.

tp://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

"

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

רק אדם הנתון מרצונו לכלל, זוכה לקבלת השפע מהכלל.

הרוצה להתקדם לתכליתו, ולהיות ניזון מהשפע שמורידים הצדיקים, צריך להשתייך לכלל ישראל בחינת ואהבת לרעך כמוך. למה יש לפעול ללא איפוק במצבים מסויימים? אלא כך הם החוקים העליונים, ולא נתון הדבר לשיקול האדם. רבי חייא בא ללמד על הנושא שלא יכול היה יוסף להתאפק. האדם הוא כלל, וכל שאר הבריאה פרטים. מאדם זה יוצאים חכמים, טיפשים, עשירים ועניים – הכל בכדי שיטיבו אחד לשני, וע"י השיתוף זוכה אדם לעולם הבא. לכן על האדם לתת לאביונים. המלכות שמקבלת השפע מהיסוד, מפרנסת לכולם.

מלכות שמים, הנוקבא דז"א, בית המקדש, המקיימת כל העניים בצל משכנה של השכינה. וצדיק, יסוד דז"א, נקרא גבאי צדקה, שתפקידו לחונן ולזוּן את כל העניים שבצילה של השכינה. משום זה גבאי צדקה מקבלים שכר, נגד כולם שנתנו להם הצדקה, להיותם מרכבה ליסוד דז"א, הנקרא גבאי צדקה, ושהוא כולל לכל הספירות שממעלה ממנו. כמו יוסף היסוד נק' כֹּל, כך גבאי הצדקה מחלק לאביונים.

כתוב: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו,  הם כל העומדים לזון ולשתות ממנו, שהיסוד הנקרא יוסף, לא יכול להתאפק, שלא לתת להם שיפעם. וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. איתו, זוהי כנסת ישראל, הנוקבא. שלא עמד איש איתה, בהתוודע, בעת הזיווג, כי זיווג מכונה ידיעה. אחיו, אלו הם שאר המרכבות והצבאות כמ"ש: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. שבשבילם נזדווג עם הנוקבא, לתת להם שיפעם. ושיעור הכתוב הוא, בהתוודע יוסף, שנזדווג יוסף עם השכינה בשביל אחיו. כי, אל, פירושו בשביל.

וכן בזמן שהקב"ה בא להזדווג עם כנסת ישראל כמ"ש: בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, כשהקב"ה היה מתחבר בישראל, לא עמד איש מאומות העולם איתו, בעת זיווגו עם הנוקבא. משום שהם בלבדם מקבלים אז מהארת הזיווג, ואין חיבור מהעמים עכו"ם עימהם, משום זה כתוב: בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. כי בזמן ההוא הקב"ה בחיבור אחד עם ישראל בלבדם, כמ"ש בהם, אַחַי וְרֵעָי.

היום השמיני הוא היום בו כונס את כל הסוכות ופועל את הכל ככלל.

רבי ייסא פתח: בזמן הגאולה, שהקב"ה יקים את כנסת ישראל מעפר, וירצה לנקום נקמתו מעמים עובדי עכו"ם, אז כתוב: וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי. כמ"ש כאן: וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וכמ"ש: וינטלֵם וינשאֵם כל ימי עולם. מהכוחות שיש לעמים, לא ניתן להפריע למהלך של כוח הגאולה של ישראל, וכך גם באדם, בזמן הגאולה שום כוח לא יכול להפריעו.

כתוב, בזמן הגאולה, וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי, שאין שום כוח מס"א שיוכל להפריעו מזה, כן הוא פירוש הכתוב, ולא עמד איש איתו, ששום כוח מס"א לא עמד איתו להפריעו מלהתוודע אל אחיו. וכן נאמר, וינטלֵם וינשאֵם כל ימי עולם, שהגביה את ישראל למעלה, באופן שכל כוח שבעולם לא יזיק אותם.

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, רבי חזקיה פתח: שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת  אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי  הַיֹּשְׁבִי  בַּשָּׁמָיִם. וכתוב: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים. אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים, הוא למעלה, לז"א, כדי להמשיך ברכות ממעלה למטה, אל הנוקבא, מהרים עליונים, בסוד אין הרים אלא אבות, שהם חג"ת דז"א, להמשיך מהם ברכות לכנסת ישראל, המתברכת מהם. אליך נשאתי את עיני, הוא למטה לנוקבא, לצפות ולחכות לאלו הברכות היורדים משם, מז"א, למטה, לנוקבא.

וכיוון שהיסוד נתעורר אליה, כמה הם, העומדים בכל הצדדים, להישָתות ולהתברך משם, לקבל מהארת הזיווג, כמ"ש: הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם. ואז היא עולה לזיווג בסודי סודות כראוי, ומקבלת עידונים מבעלה כראוי לה. וכל אלו העומדים בכל הצדדים, המצפים לקבל ממנה, עומדים בלבדם, ואינם עולים עם הנוקבא. כמ"ש: וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי, ולא עמד איש איתו. אלא אחר שקיבלה עידונים מבעלה, שהוא אחר הזיווג, כולם נִשקים אז וניזונים, כמ"ש: יַשְׁקוּ, כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.

שיעור שמע:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ

 אין שמחה מסיבת השתוקקות, אלא בזכות הקשר עם ה'.

אין שמחה בגוף, ורק בזמן שליטת הקדושה (ימין) יש שובע בעולם. בעולמ5D7ת העליונים ניסיון שליטה של השמאל מכונה: "ימא דקפא" – ים קפוא שאין אפשרות להפשירו בכדי לקבל השפע, ללא חסדים. רק כאשר הימין שולט – יש אפשרות לחסדים, ואפשרות להשפיע מזונות לנשמות הצדיקים.

מכאן שהגישה של יהודה אפשרה חיבור וקשר של אהבה. פעולה זו לא יכולה לבוא מצד יוסף – הראש, אלא רק יהודה – הלב צריך להתיישר לפי חוקי העולמות העליונים. החיבור והקירבה אפשריים רק ביטול הגאווה, ומתן שליטה לימין – לאמונה – להשפעה.

האדם נבחן האם הוא נכנס לים עם הצד המצרי שבו, או הצד היהודי. הצד המצרי יטביע אותו וימות כשחצי תאוותו בידו, הצד היהודי יאפשר לאחר דחיית השפע – קבלה הדרגתית, מאוזנת ומתוקנת לחיים.

מתי יש לאכול ולברך, ומתי יש קודם לברך את הקב"ה – דהיינו תפילה ורק לאחר מכן אכילה.

בכדי שהנוקבא תיתן מזונות עליה קודם למעט עצמה, על הלב להיכנע לראש. חוכמה/אור/מזונות יכולים להתקבל רק במסגרת חסדים, ולשם כך עליה למעט עצמה. ובחינה דומה בנושא זיווגים – כאשר מגיעה נקודת המנעולא – היקיצה, אין אפשרות לבוא לזיווג שלם – כאן הזכר והנקבה נפרדים, ורק לפי אורחות בני האדם, שאינם מושלמים – ניתן לחבר בהדרגה בחיבורים חלקיים.

וכך קשה קריעת ים סוף שבתוך האדם – כאשר ישנו ניגוד בין צד שמאל – המצרי שבאדם אותו יש להטביע – סור מרע,  לבין הישראל שבאדם אותו יש להמליך על הגוף. כלומר הקושי להפעיל דין על השמאל, ולספק הצלה לישראל שבאדם.

המצרי הגאוותן שבנפש, שרואה שישראל הולך בתוך הים – באורחות ראויים, בתאוותו קופץ פנימה כמו נרקומן לקבל שפע – מחפש בחינת שבילים. זו בדיוק נקודת המפגש בנפש – החלטה ויישום מי השולט, הרצון לקבל המצרי, או הלהשפיע של ישראל.

מכאן שבעבודת הנפש על האדם להראות רעב כאשר מנסה צד שמאל לשלוט – ולפעול מנעולא – דחיית האור, יקדים תפילה. וכאשר מתחזק באמונה והימין שולט – ירגיש שובע – יאכל ויוכל לברך לאחר מכן.

כאשר הימין שבאדם, השֹובע שולט – עליו לשמוח ולברך את השם לפני אכילה, אך כאשר צד התאוות, צד המצרי שבאדם שולט – ינעל את ההשתוקקות – יקדים להתפלל ורק לאחר מכן יאכל.

שלום וברכה בעולם ובתוך האדם מגיעים כאשר נותנים לימין (יוסף) לשלוט על השמאל (יהודה) – מוח שליט על הלב.

וע"כ קָשְׁים מזונותיו שֶׁל אָדָם לְפָנָיו כקריעת יָם סוֹף. כי קריעת ים סוף היה, כדי לפתוח בו שבילים (המובילים חוכמה) למעלה, וכמו שנפתחים שבילים ואורַחות בו, כן נתבקע ונתפתח. הארות המנעולא נקראות שבילים כמ"ש: ושבילךָ במים רבים. והארות המפתחא נקראות אורַחות, כמ"ש: וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ. והנה כל הקושי שבקריעת ים סוף היה, שב' פעולות הפוכות היו בה:

א. שהיה צריך להטביע את המצרים, הנמשכים מג"ר דחכמה שבשמאל, שאין זה אלא בכוח גילוי המנעולא, שהוא סוד שביל.

ב. והיה צריך להמשיך חיים והצלה לישראל, הנמשכים מו"ק דחכמה שבשמאל, שאין זה אלא בהסתר המנעולא וגילוי המפתחא, כי אין מוחין נמשכים אלא במפתחא, אורַח.

וע"כ נאמר, קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, שקריעת ים סוף הייתה לפתוח שבילים למעלה, לגלות המנעולא, כדי להטביע את המצרים. ונמצא שהיו נפתחים שבילים במנעולא להטביע את המצרים, ואורחות במפתחא בִשביל ישראל. וכמו שנפתחים שבילים ואורַחות בו, כן נתבקע ונתפתח, כי כלולים ב' פעולות הפוכות זו מזו בקריעת ים סוף, כי כמו שהיו נפתחים שבילים בכוח המנעולא, ואורַחות בכוח המפתחא, כן נבקע הים ונפתח להטביע המצרים ולהציל את ישראל. וזה הקושי שבקריעת ים סוף ואלו ב' פעולות הפוכות הן ג"כ במיעוט של הנוקבא, כדי להשפיע מזונות לתחתונים. וע"כ קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.

וע"כ הכל תלוי למעלה, כי אחר שנתמעטה, אין לנקבה מעצמה ולא כלום. וצריכים לברך אותה, וליתן לה חוזק מלמעלה, כדי שתתברך ותקבל מלמעלה, מז"א, ותתחזק כראוי. וע"כ כתוב: וברכת אֶת ה'. המילה, את, רומזת על הנוקבא.

ואל המקום הזה, הנוקבא, צריכים להראות לפניה שובע והארת הפנים, שצריכים ב' דברים. ובזמן שהס"א שולטת בעולם, צריכים להראות לפניה רעב, %9Rי מדרגה ההיא דס"א הוא רעב, וראוי להראות לפניה רעב ולא שובע, כי השובע אינו שולט בעולם בסיבתה וע"כ כתוב: וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. כי בזמן שליטת הקדושה יש שובע בעולם. שהשובע יתגלה עם שליטת הקדושה והרעב עם שליטת הס"א. כך ראה יוסף בחלום – קודם שובע ולאחר מכן באות שנות הרעב שאינם הורגים לאחר שנכנעו לימין.

אמר רבי יהודה: אשרי הם הצדיקים שקרבתם זה לזה מביא שלום בעולם, משום שיודעים לייחד היחוד ולעשות קירבה להרבות שלום בעולם. כי יוסף ויהודה, כל עוד שלא נתקרבו זה לזה, לא היה שלום. כיוון שנתקרבו ביחד יוסף ויהודה, אז נתרבה השלום בעולם. ונתווספה שמחה למעלה ולמטה בעת שנתקרבו יהודה ויוסף. וכל השבטים היו נמצאים יחד עם יוסף. וקִרבה ההיא הרבתה שלום בעולם. כמ"ש, ויגש אליו יהודה.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק

ההשלמה מחייבת שיהיו בחיים כל מיני צדדים – שיבוא למטרה המשותפת. כאן על האדם ללמוד ולאפשר לתת לאחרים לתת לו עזרה, ולזכות באור הדבקות – כאשר הוא נותן לנצרכים מתכונתו החזקה.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. רבי חייא פתח: פִּזַּר  נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. הקב"ה ברא העולם, והמשיל את האדם עליו, שיהיה מלך על הכל. האדם הוא כלל העולם, הבריח התיכון, שעליו לשלוט על הפרטים.

ומאדם הזה נפרדים בעולם כמה מינים. מהם צדיקים, מהם רשעים, מהם טיפשים, מהם חכמים. וכל ד' מינים הללו מתקיימים בעולם, עשירים ועניים, כדי שיזַכו וייטיבו אלו עם אלו. שייטיבו הצדיקים עם הרשעים להחזירם בתשובה. וייטיבו החכמים עם הטיפשים ללמדם שכל. וייטיבו העשירים עם העניים למלאות מחסורם. כי עי"ז זוכה האדם לחיי עולם, ומתקשר בעץ חיים כמ"ש: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. וצְדקה שעושה עומדת לעד, שנוקבא נבנית ממנה, שהיא נקראת עַד, כמ"ש: צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. רבי אלעזר אמר: כאשר ברא הקב"ה את העולם, העמיד אותו על עמוד אחד. וצדיק שמו, היסוד. וצדיק זה הוא קיום העולם. שמקיים את הנוקבא, הנקראת עולם. וזה הוא שמשקה, בהארת חכמה, וזן, בהארת חסדים, לכל. שכתוב, וְנָהָר (היסוד) יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

וּמִשָּׁם י%R4פָּרֵד, אותו מזון ומשקה של נהר, שמקבל הגן, הנוקבא, ואח"כ מתפזר המשקה לד' רוחות העולם, שבאי עולם כולם נִשקים ממנה. וכמה הם המצפים לשתות ולזון משם, כמ"ש: עֵינֵי כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וע"כ: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, זהו הצדיק, יסוד, המפזר ונותן שיפעו השלם מחכמה וחסדים המשלים לכל אביונים שבעולם.

צִדקתו עומדת לעד, זוהי כנסת ישראל, הנוקבא, צְדקה. שבשביל שמקבלת שפע השלם מהיסוד, היא עומדת בשלום, בקיום שלם, עומדת לעד. רָשע יראֶה וכָעָס, זה מלכות עכו"ם, מלכות דס"א, המקנאת אז את המלכות דקדושה.

שאלות חזרה ויגש יט-כא
1. מהם ב' ההפכים בקריעת ים סוף הצריכים להכיל את המצרי ואת הישראלי?
2. כיצד הקושי של קריעת ים סוף קשור לנתינת מזונות לנשמות הצדיקים וכן לזיווגים?
3. מדוע צריך להראות רעב אל הס"א כאשר היא שולטת בעולם?
4. מדוע צריך להראות שבע אל המלכות דקדושה כאשר היא שולטת בעולם?
5. בזכות מה בא שלום לעולם?
6. מדוע המשיל את האדם על העולם?
7. מדוע נפרד האדם למינים שונים כמו צדיקים ורשעים חכמים וטיפשים וכו'?
8. מה תפקיד הנוקבא המתבדרת כיצד זה פועל בקדושה וכיצד זה פועל בטומאה?

שיעור שמע:

שישים נשימות

 רק התורה היא היקיצה של האדם/העולם.

בגמר תיקון בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים  אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. בזמן תיקון מצב התודעה הטבעי של האדם הוא שינה וחלום. התעוררות למילוי תפקידו בהכנת הכלי הקבלה תלויה בעבודה דרך קו אמצעי בלבד, דהיינו התורה הקדושה.

במפגש של האדם בנפשו, היקיצה מהתפיסה המצבית של השמאל – היא התורה. העולם כפי שהוא מפגיש אותו עם צד הדין, מאפשר לכאורה להגיע מכל דבר לסודות הקיומיים, שהרי הכל קיים ומתהווה משם הויה – אך כל האמצעים האחרים למעט התורה, אינם מוגשים לאדם.

ההכנה הנפשית של בחינת השמים תמידית, בקשר קבוע. להשפעה אין גבול, המשפיע יתברך תמיד נותן, ועל המקבל לרצות לקבל לא בגלל שזה נעים, אלא בגלל שזהו רצונו של נותן המתנה, רק זו סיבת הקבלה, וכך נבנה כלי אהבה אין סופי. לרצון להשפיע נחת רוח לבורא בלי גבול.

על האדם הרוצה להיות חי אמיתי, להידבק בחי העולמים, וכך יוכל לעשות עבודתו. הדבר הראשון אותו עליו לעשות – להקיץ. להקיץ בחצות לילה מהתפיסה החיצונית ולבוא לתפיסה הפנימית, להקיץ מהמקרה ולבוא למעבר למקרה. אחד הסימנים לפיהם האדם אינו רוצה להקיץ מהמקרה: מתרץ תירוצים.

באו רבי יהודה ורבי יוסי ונשקו אותו, כי גילה להם ביאור חדש בתיקון חצות. אמרו לו מה שמך? אמר להם חזקיה, אמר לו יישר כחך ויתחזק תורתך. ישבו -אמר רבי יהודה, כיון שפתחת, אמור לנו מאלו סודות עליונים שאתה אומר.

פתח ואמר: ה' בחכמה יָסַד אָרץ. כשברא הקב"ה את העולם, ראה שאינו יכול להתקיים. כי העולם נברא בשליטת קו שמאל, חכמה בלי חסדים, ואין החכמה מאירה בלי חסדים, וע"כ לא יכול להתקיים. עד שברא את התורה, קו האמצעי. ז"א נקרא תורה, שהכליל ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה. ונכללה החכמה בחסדים, ואז האירה החכמה. אשר ממנה, מקו אמצעי, יוצאים כל הנהגות העליונים והתחתונים, ובה מתקיימים העליונים והתחתונים. וזהו שכתוב, הויה, ז"א, קו אמצעי, בחכמה יָסד אָרץ. שיסד הארץ בחכמה, כי הלביש החכמה בחסדים, ונתקיימה הארת החכמה בעולם. ובחכמה מתקיימים כל קיומי העולם והכל יוצאים ממנה כמ"ש: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.

יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ; כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. עולם העליון, תבונה (עולם הבא), לא נברא אלא על ידי חכמה. ועולם התחתון, הנוקבא, לא נברא אלא מתוך חכמה תחתונה, החכמה המתלבשת בנוקבא. נמצא, שכולם יצאו מחכמה העליונה. כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, כונן הוא תבונה, המכוננת את ז"א, שמים ולא נתתקן בפעם אחת אלא בכל יום ויום מתקן אותו.

והוא סוד הכתוב: וְשָׁמַיִם לֹא-זַכּוּ בְעֵינָיו. והאם יעלה על דעתך, שהוא חיסרון לשמים? אלא יתרון הוא לשמים, משום אהבה ותשוקה הגדולה, שהקב"ה, תבונה, חָפץ בשמים, ז"א, ואהבתו אליו. ואע"פ שהוא מתקן אותם בכל יום ויום, אינם נראים בעיניו כמתוקנים כראוי, מפני שאהבתו אליו, וחפצו להאיר להם תמיד בלי הפסק. כי עוה"ב, תבונה, מוציא אורות מתנוצצים בכל יום ויום תמיד בלי הפסק, כדי להאיר אֲליהם תמיד.

בתוך כך בא רבי אלעזר, כיוון שראה אותם אמר: בוודאי שהשכינה כאן, במה אתם עוסקים ונתנים? סיפרו לו כל המעשה עם אותו אדם ומאמרו. אמר ודאי יפה אמר, ומבאר דבריו – אלו שישים נשימות, דהיינו שש השעות שמקודם חצות לילה, הם של חיים, בין למעלה בעולמות העליונים, ובין למטה בעולם הזה. ואחר נקודת החצות יש שישים נשימות אחרות, שהן כולן מצד המוות, ומדרגת המוות עליהם, נקודת המנעולא שבנקודת החזה, שהוא גורם כל מוות שבעולם. ואלו שישים נשימות שמחזה ולמטה, נקראות תרדמה. וכולן הן טעם המוות.

ומשום זה דוד המלך היה מתדבק באלו שישים נשימות של חיים, בשש השעות שמקודם חצות לילה, שלמעלה מחזה. שאין כוח הדין והמוות שבנקודת החזה יכול להגיע אֲליהם. ומשם ולהלאה לא היה ישן כלל כמ"ש: אם אתן שְנַת לעיני.

פתח רבי אלעזר: יְהוָה אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם-צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. דוד המלך היה קם בחצות לילה ועסק בתורה בשירות ותשבחות לשמחת המלך והגבירה. וזה הוא שמחת האמונה בארץ, משום שזהו שבח של האמונה, השכינה, הנראית בארץ.

כי למעלה פותחים בשמחה, שירה, כמה מלאכים עליונים בכמה אופנים, שהם משבחים בלילה בכל הצדדים, אפילו בהארת צד שמאל. כי אז שליטת הנוקבא, כמ"ש וַתָּקָם בעוד לילה. כעין זה למטה בארץ, מי שמשבח בארץ אל הקב"ה בלילה, חפץ בו הקב"ה. וכל המלאכים הקדושים המשבחים אל הקב"ה, כולם מקשיבים לאותו המשבח אל הקב"ה בלילה בארץ. כי שירה זו היא בשלמות, להגדיל כבוד הקב"ה מלמטה, ולזמר בשמחת היחוד.

דוד המלך כתב: יְהוָה, אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי. מתי ה' אלקי ישועתי? הוא ישועתי ביום ההוא שהקדמתי שירה בלילה אליך, כי אז הוא ישועתי ביום. ישועה היא בגוף, הוא המקום בו מתגלה ההארה. הצלה היא בלילה – בחינת האמונה. ללא הצלה אין ישועה – לכן יש לרכוש אמונה בלימוד בלילה, ואז ביום הגילוי לא ילך לס"א ותגיע ישועה אמיתית.

כי בלילה מי שמשבח לריבונו ברינה של תורה, מתחזק אז בגבורה ביום בצד ימין, חסד. שהחכמה, שקיבל בלילה מצד שמאל, מתלבש ביום בחסד מצד ימין. כי חוט אחד של חסד יוצא מצד ימין. ואז הוא נמשך עליו ומתחזק בו. וע"כ אמר דוד:  יְהוָה, אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם-צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ.

ומשום זה אמר: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ. לא המתים, משום שחי לחי צריך לשבחַ. ומת לחי אינו כן, שכתוב, לא המתים יהללו יה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, כי אנחנו חיים, ואין לנו חלק בצד המוות כלום. דוד המלך הוא חי, וקרב לחיי העולמים, ומי שקרב אליו, לחיי העולמים, הוא חי, שכתוב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים  בַּיהוָה  אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם  הַיּוֹם. וכתוב: ובְנָיהו בן יְהוידע בן איש חי רב פּעלים מקבצאל.

שיעור שמע:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ

 קשים מזונותיו של אדם, מפני שעליו להקדים ולמעט עצמו.

אושר אמיתי מתקבל רק לאחר שרוכש אדם את היכולת לוותר על ההרגש הרוחני, על המקרה – ולרכוש אמונה. "בא לי" לאכול, רצון לקבלה גופני לא מביא את האדם לקשר. מזון הוא מעין בחינה של קבלת אור לגוף.

הקושי הוא שהלב (בחינת הנקבה) צריך למעט עצמו להיכנע ולומר שהוא תחת המוח – זה קשה כקריעת ים סוף, להסכים שהוא קטן, לרדת לעיבור.

הנחמה של הנוקבא היא בשמחת הבנים שירדה בכדי לתת להם מזון.

בנים חיים ופרנסה תלוי במזל. המזון בא מלמעלה, והנוקבא צריכה לתת לזו"ן (לבנים) רק אם תמעט עצמה, כלומר עליה להסכים לקבל חסדים ולוותר בכך על מקומה.

כנגד זה הלב צריך לוותר לנשמה, הבריאה לבורא – להסכים שהדבר החשוב יותר זה לא אני – וזה קשה. אומר לה השם לו הייתי נותן לך את כל החוכמה, לא היית מצליחה, מכאן שזה לטובתך.

תחילה אומר שיש לברך לאחר שֹביעה, ומצד שני מלמד שאין לברך אפילו לשלום לפני תפילה? כאשר באים לאכול, שזו מדרגת חוכמה, בה תלויים במזל, בבחינת ברכה של בנים, פרנסה וחיים – כאן צריך זיווג בין זכר ונקבה, בין השפעה וקבלה. בכדי שבחינת הנקבה תוכל לקבל השפע/החוכמה עבור הבנים, עליה למעט עצמה. בדיוק כאן על האדם לבוא בביטול ולהכנס לנקודה הפנימית – דהיינו להקיץ. לא לבקש רק את המזון להנאה גשמית, אלא לדחות בכדי לרכוש אמונה – ואז יוכל לקבל כראוי.

בתהליך ירידת הנשמה לעולם, נפרדת היא לזכר ונקבה, מאחר ועל הנקבה למעט עצמה, למנוע עצמה מקבלה עצמית – דהיינו בחינת מנעולא. החיבור יבוא בקבלת אור חלקית, בחינת מפתחא – ולכן קשים הזיווגים לקב"ה. קודם על הלב לוותר על התאוות, להסתפק בחלק מהאור – בזיווג חלקי, בכדי לרכוש הגיון חדש, הגיון של ראש. כך יבוא החיבור והקשר – בקו אמצעי הכולל השתוקקות הכפופה להשפעה, לאמונה.

הקושי בתהליך הפרידה הוא בכך שהתיקון הוא הדרגתי, וכל פעם חלק קטן "נלקח" מהמנעולא, ופתיחתו לבחינת השפעה. תיקונים מתמשכים אלו מביאים גם למצבים בהם הזיווג הוא זמני, לתיקון נקודה מסוימת, שרק לאחריה אפשר יהיה להגיע לזיווג ממחשבת הבריאה. כלומר לצורך התיקון ישנם חיבורים זמניים שאינם נכונים לכאורה, זיווגים בהם לא ניתן לקבל את כל האור.

פתח אותו יהודי: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. וכי אין אנו מברכים את הקב"ה מטרם שאנו אוכלים, שאסור לאכול מטרם שמברך לריבונו? וכתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, משמע, שאין לברך אלא אחר האכילה. אסור גם לברך אחרים לפני שמברך את ה'. בבוקר רואים שברכה קודמת לאכילה, וכאן מראה ההפך.

אלא זה שאנו מברכים קודם האכילה, הוא ברכת התפילה לייחוד זו"ן. וזה שלאחר האכילה הוא ברכת המזון. וצריכים לב' דברים: א. להראות שׂובע למדרגת האמונה, הנוקבא, כראוי. ב. לברך אותה כראוי, כדי שאותה מדרגת האמונה תתרווה ותתברך ותתמלא שמחה מחיים העליונים כפי שצריך, כדי שתיתן לנו מזונות.

כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. משום שמזונות העולם מלמעלה הם, כי בנים חיים ומזונות, אין הדבר תלוי בזכות, אלא הדבר תלוי במזל. ומשום זה, קשים לפניו מזונות העולם, משום שהדבר תלוי במזל, שממנו יוצאים בנים חיים ומזונות. וע"כ קשה לפניו מזונות העולם, כי אינם ברשותו, מטרם שהוא מתברך מהמזל. קודם יש להתברך מהמזל, ורק לאחר מכן יברך על המזון.

כל הזיווגים שבעולם קשים לפני מדרגה זו – הנוקבא, משום כשנעשה הזיווג להוליד נשמות, יוצאות כל הנשמות מהמזל הזה שלמעלה, מנהר הנמשך ויוצא מעדן. וכשההשתוקקות נמצא להמשיך ממטה למעלה, להמשיך הארת החכמה אז פורחות הנשמות אל הנוקבא, ונעשות כולן באותה המדרגה כלולות זכר ונקבה יחד. ואח"כ הוא מפריד אותם, כל אחד ואחד למקומו כראוי לו. ואח"כ קשה לפנֵי מדרגה הזו, לחזור ולחבר אותם זכר ונקבה כבתחילה. משום שאינם מתחברים, רק כאֵלו האורַחות של בני אדם, והכל תלוי למעלה. תלוי מה עושה האדם – אין הם מקבלים את בן זוגם הראוי בגלל מעשיהם.

ונודע שתחילת הארת המסך דחיריק הוא בכוח המנעולא. ואינה ראויה לקבל מוחין, עד שנמתקת בבינה ונתקנה במפתחא. ואח"כ קשה לפני מדרגה הזו, לחזור ולחבר אותם זכר ונקבה כבתחילה, כי מחמת התכללותם במסך דמנעולא, אינם ראויים לזיווג. משום שאינם מתחברים, רק כאֵלו האורַחות של בני אדם, משום שאין הם מתחברים לזיווג, רק אחר שנתקנו באורַחות, אחר שקיבלו המסך דמפתחא, המכונה אוֹרַח. כי אז, היא, אמא השאילה בגדיה לבתה. וכן זכר ונקבה דנשמות בני אדם, וכך גם נותנים לאדם את המזונות והבנים באופן הזה.

שיעור שמע:

יְפֵה נוֹף

רבי אבא פתח: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. זהו סוד האמונה. יפה נוף, זהו יוסף הצדיק כמ"ש: וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ, הוא ששון ושמחה למעלה ולמטה. הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, משום שבחלקו של יוסף עומד משכן שילה. הַר-צִיּוֹן זהו ירושלים, הנוקבא. ירכתי צפון, כן הוא ודאי למעלה ולמטה, אשר הן בית המקדש של מעלה, הנוקבא, והן בית המקדש של מטה, הם בבחינת צפון (גבורה), בהארת השמאל דבינה, שהיא הארת החכמה. ביפה נוף יש את תכונת יוסף (המחשבה) ואת תכונת דוד (הלב). יופי זו הארת חוכמה שבאה לביטוי בשילה או במקדש. המקום היפה באדם הוא המקום ממנו הוא מאיר לכל הרצונות. בחינת הלב גדולה מהמחשבה ממנה ניזון, ובנוסף תכונתו הוא.

קרית מלך רב, מקום הוא המתוקן לפני מלך רב. זהו מלך העליון על כל קודש הקודשים. כי משם באים כל האורה וכל הברכות וכל חדוות כל, שמשם מאירים כל פנים, ובית המקדש מתברך משם. וכשהיא מתברכת, יוצאות משם הברכות לכל העולם. כי כל העולם מתברך משם. כך זה באדם וכך בעולם, שכל העולם מושתת ממקום הלב, כאשר צד המוח הוא צד הבורא שבנברא.

שישים נשימות

 התעוררות היא בחירה באמונה כשולטת על הפרטיות.

הכוח לדחות את האור ולא לקבל, נותן חיים.

סה"כ ישן דוד שישים נשימות, שזהו מושג רעיוני. היסוד הוא שדוד המלך חי לנצח, ולא ישן יותר משישים נשימות וכך לא טעם מוות, שהרי שינה היא אחד משישים ממיתה. מקום הנשימה השישים – חצות לילה זוהי נקודה קריטית של מוות או חיים – תלוי בהתעוררות הרצון. בזמן השינה אדם הולך ומתקרב לנקודה הפרטית שבשיאה נק' מנועלא, שהיא בחינת מוות. לכן רגע לפני המפגש בנקודה זו יש להתעורר, לוותר על הרצון ולהתחבר להשם, וזאת ע"י חיבור הרצון משמאל, עם האמונה בימין – והתקשרות בקו אמצעי להמלכת המלך.

כך חייב אדם שבטבעו ישן ורדום בתוך תודעה שהחיצוניות והמקרה קובעים, להחליט בכל רגע: האם אני מתעורר לחיים רוחניים, או ממשיך לדשדש ולישון בגשמיות. נקודה זו נבחנת רגע לפני שיא כל השתוקקות, כאשר המבחן האם לוותר על הפרטיות ולדחותה, וכך לזכות בחיים, או להמשיך לישון.

אדם ישן כאשר קו שמאל – הרצון שלו במחלוקת עם הימין – האמונה. ואז אין לו חסדים שהם הדבק לחיבור עם החוכמה – וכשאין לו חסדים הוא חולם. אדם מעשי מחבר את החסדים עם החוכמה. בכדי להקיץ יש לחבר את הימין לשמאל, את הרצון לאמונה. מכאן שחשקים עצמיים גדולים, שאינם מתחברים לחסדי הימין – מרדימים את הרוחניות. היקיצה היא וויתור על התענוג הגדול בכדי לבוא לחיבור. הצרכים הגופנים והתאוות מכריחים את האדם לישון, ועליו להתגבר ולמצוא את הקו האמצעי. התעוררות תבוא רק עם הוויתור על הפרטיות. שינה היא מצב בו הוא יותר מדי מחשיב את עצמו, ומוטרד מדאגות.

המנעולא היא וויתור על העצמי, השאלה היא מדוע האור לא מתקבל, האם בגלל שפגמת – אזי המנעולא היא בחנית מוות, או שבחרת לא לקבל, שכאן היא בחינת יקיצה.

אדם שאינו מוותר על החיצוניות לא מתעורר. בלי לוותר על רצונותיו הפרטיים, על התאוות, על העולם הזה שלו – לא יתעורר. ומה יעזור לו להתעורר?  רק אם יהיה מיואש מעצמו, מהאני הכוזב לגמרי, יוכל. וכל עוד מושך ואומר אפשר עוד קצת לקבל תענוג – הוא ישן. וכך אדם הישן שש שעות (לא זמן גשמי), ובנקודה זו הפרטית הוא נבחן. אם רוצה לקבל כאן בנקודת המנעולא עוד תענוג – זו בחינת מוות, ואם מוותר – חיים. ובדיוק אותו מקום של פרטיות, שעלול לגרום למוות – הוא הוא גורם החיים כאשר מוותרים עליו. לכן מי שמרבה לישון סימן הוא שקו השמאל שולט עליו.

שנתו של דוד המלך אינה נמדדת בזמן גשמי – שהיה ישן רק בזמן בו אין שליטה למידת הדין, וברגע שמגיע לרצון העצמי – מייד התעורר לקשר עם השם.

רבי יהודה ורבי יוסי נפגשו בכפר חנן, בעוד שהיו יושבים במלונם, בא אדם אחד ומשא חמור אחד לפניו, ונכנס לבית. בתוך כך אמר רבי יהודה: הרי למדנו שדוד המלך היה נָם כסוס ושנתו מועטת. וא"כ, איך היה קם בחצות לילה, הרי שיעור של שישים נשימות של שְנת הסוס, מעט הוא, ולא היה מקיץ אפילו בשליש לילה?

אמר לו בשעה שבא לילה, היה יושב עם כל גדולי ביתו ודן דינים, ועסק בדברי תורה. כלומר, שלא הלך לישון בתחילת הלילה, אלא סמוך לחצות לילה. ואח"כ היה ישן את שנתו עד חצות לילה, וקם בחצות לילה, והתעורר ועסק בעבודת ריבונו בשירות ותשבחות.

בתוך זה שאל אותו אדם: וכי כך הוא דבר זה שאמרתם? סוד הדבר הוא כאן, כי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד משישים במיתה. ודוד, משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא שישים נשימות. כי עד שישים נשימות חסר אחת, הוא חי. משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה.

וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו, שלא יטעם טעם המוות, ולא ישלוט עליו הצד של רוח האחר, משום ששישים נשימות חסר אחת, הוא, שהחיים שלמעלה (בחסדים מכוסים), עד שישים נשימות הן שישים נשימות עליונות, והחיים תלויים בהם, ומכאן ולמטה הוא המוות.

וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות, כדי שיתקיים בחיים ולא ישלוט עליו טעם המוות. וכשנחצה הלילה, היה דוד מתקיים במקומו (מתעורר בקו אמצעי) במדרגתו, שהוא חי וקיים, כי הקיץ משנתו ואמר שירות ותשבחות. כי כשנתעורר חצות לילה, וכתר הקדוש, הנוקבא, נתעורר, צריך שלא ימצא את דוד מתקשר במקום אחר, במקום המוות. הרגיש וידע את מקום הפרטיות, ולפני זה השכיל להתעורר בנקודת הקשר, וכך נמנע מטעם מוות. בכדי לתפוס את נקודת היקיצה הזו, יש לצאת מהפרטיות, שהיא בחינת הרדמות.

משום כשנחצה הלילה וקדושה העליונה נתעורר (שאז ה' מתהלך בגן עדן), ואדם הישן במיטתו אינו מתעורר, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, ומתדבק במקום אחר, בס"א. וע"כ היה קם תמיד דוד המלך בחצות לילה, להשגיח בכבוד ריבונו חי אצל חי, ולא נם בשנתו עד לטעום טעם המוות, ומשום זה היה נם כסוס, שישים נשימות ולא בשלמות, שהיו חסרים אחת.

שינה פירושו סתימת העיניים, המוחין, כמו הישן השוכב בעצימת העיניים בלי דעת. ושורשו נמשך משליטת הארת קו השמאל, שהיא חכמה, בעת שהיא במחלוקת עם קו הימין, חסדים, שמטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, המוחין נסתמים.

והיקיצה משינה נמשכת מקו אמצעי. כי מצב השינה נמשכת עד עליית קו האמצעי עם המסך דחיריק שבו, שהוא נקודת מנעולא, הממעט את קו השמאל ומכלילו בימין, שהחכמה שבשמאל נכללת בחסדים שבימין. ואז נפתחים המוחין, והחכמה יכולה להאיר.

הצמצום שבמלכות, שאינה ראויה לקבל אור החכמה, אור החיים. וע"כ בגילויה מת האדם, שאור החיים פורח ממנו. אבל בתיקון היקיצה, ההיפך, היא נעשית לגורם כל החיים.

יש כאן לנקודת המנעולא שבחזה פעולה הפוכה, שהיא תיקון היקיצה. כי נעשתה כאן לגורם החיים, מכוח ההכרעה, שהיא בלתי אפשרית זולתה.

ודוד המלך היה שומר עצמו שלא יטעם טעם מיתה, שלא ימשיך בשינה לאחר חצות לילה, ששם כבר שולט המוות. משום ששינה הוא אחד משישים במיתה, כי מכוח התכללות הספירות זה בזה.

משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, משש שעות השניות, כי כוח המוות שבנקודת החצות, המנעולא, שולט על שש השעות שלאחריה, וע"כ הישן בהם, טועם בהכרח טעם המוות. וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות והיה ישן שישים נשימות חסר אחת, עד נקודת חצות לילה, שהקיץ בה ולא ישן, שהיה ממשיך אליה את תיקון היקיצה, המהפך את נקודת המנעולא שבחצות לילה. ומה שהייתה גורם המוות, נעשתה לגורם החיים.

ואדם הישן במיטתו, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, כי אותו אדם הישן אז, נמצא ממשיך עי"ז את שליטת השמאל, שורש השינה. ונקודת המנעולא שבנקודת החצות, נשארת בעדו לגורם המיתה, כי לא נכלל בתיקון היקיצה המהפכה ממוות לחיים. הרי שנתקשר במוות, שליטת הס"א והטומאה.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויגש ט-יב
1. מה ההגדרה של שינה ומה ההגדרה של יקיצה?
2. מדוע כח הדין של המנעולא אינו פועל למעלה מחזה דהיינו במקום האויר וכן פועל במקום האכילה דהיינו למטה מחזה?
3. מה הכוונה שדוד המלך ישן שישים נשימות פחות אחת?
4. מהי המנעולא וכיצד נכון להופכה ממות ליקיצה?
5. כמה זמן דוד המלך ישן ומתי? מה זה אומר בפנימיות?
6. הבא שלש דוגמאות של יקיצה בחייך או אלה שאתה מתכנן.
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

לצפייה שיעור לחץ כאן

יְפֵה נוֹף

רבי אבא פתח: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. זהו סוד האמונה. יפה נוף, זהו יוסף הצדיק כמ"ש: וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ, הוא ששון ושמחה למעלה ולמטה. הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, משום שבחלקו של יוסף עומד משכן שילה. הַר-צִיּוֹן זהו ירושלים, הנוקבא. ירכתי צפון, כן הוא ודאי למעלה ולמטה, אשר הן בית המקדש של מעלה, הנוקבא, והן בית המקדש של מטה, הם בבחינת צפון (גבורה), בהארת השמאל דבינה, שהיא הארת החכמה. ביפה נוף יש את תכונת יוסף (המחשבה) ואת תכונת דוד (הלב). יופי זו הארת חוכמה שבאה לביטוי בשילה או במקדש. המקום היפה באדם הוא המקום ממנו הוא מאיר לכל הרצונות. בחינת הלב גדולה מהמחשבה ממנה ניזון, ובנוסף תכונתו הוא.

קרית מלך רב, מקום הוא המתוקן לפני מלך רב. זהו מלך העליון על כל קודש הקודשים. כי משם באים כל האורה וכל הברכות וכל חדוות כל, שמשם מאירים כל פנים, ובית המקדש מתברך משם. וכשהיא מתברכת, יוצאות משם הברכות לכל העולם. כי כל העולם מתברך משם. כך זה באדם וכך בעולם, שכל העולם מושתת ממקום הלב, כאשר צד המוח הוא צד הבורא שבנברא.

 מאמר: שתין נשמי

שרטוט הרב: מתוך השיעור- מאמר שישים נשימות- הסבר על  ענין שינה ויקיצה- נקודת המנעולא-  שהיא  בחצות לילה, שהיא נקודת הבחירה בין מוות (רצון לפרטיות)  או להתעוררות  לחיים  (ויתור על פרטיות)

דקה 39

שישים נשימות

 התעוררות היא בחירה באמונה כשולטת על הפרטיות.

הכוח לדחות את האור ולא לקבל, נותן חיים.

סה"כ ישן דוד שישים נשימות, שזהו מושג רעיוני. היסוד הוא שדוד המלך חי לנצח, ולא ישן יותר משישים נשימות וכך לא טעם מוות, שהרי שינה היא אחד משישים ממיתה. מקום הנשימה השישים – חצות לילה זוהי נקודה קריטית של מוות או חיים – תלוי בהתעוררות הרצון. בזמן השינה אדם הולך ומתקרב לנקודה הפרטית שבשיאה נק' מנועלא, שהיא בחינת מוות. לכן רגע לפני המפגש בנקודה זו יש להתעורר, לוותר על הרצון ולהתחבר להשם, וזאת ע"י חיבור הרצון משמאל, עם האמונה בימין – והתקשרות בקו אמצעי להמלכת המלך.

כך חייב אדם שבטבעו ישן ורדום בתוך תודעה שהחיצוניות והמקרה קובעים, להחליט בכל רגע: האם אני מתעורר לחיים רוחניים, או ממשיך לדשדש ולישון בגשמיות. נקודה זו נבחנת רגע לפני שיא כל השתוקקות, כאשר המבחן האם לוותר על הפרטיות ולדחותה, וכך לזכות בחיים, או להמשיך לישון.

אדם ישן כאשר קו שמאל – הרצון שלו במחלוקת עם הימין – האמונה. ואז אין לו חסדים שהם הדבק לחיבור עם החוכמה – וכשאין לו חסדים הוא חולם. אדם מעשי מחבר את החסדים עם החוכמה. בכדי להקיץ יש לחבר את הימין לשמאל, את הרצון לאמונה. מכאן שחשקים עצמיים גדולים, שאינם מתחברים לחסדי הימין – מרדימים את הרוחניות. היקיצה היא וויתור על התענוג הגדול בכדי לבוא לחיבור. הצרכים הגופנים והתאוות מכריחים את האדם לישון, ועליו להתגבר ולמצוא את הקו האמצעי. התעוררות תבוא רק עם הוויתור על הפרטיות. שינה היא מצב בו הוא יותר מדי מחשיב את עצמו, ומוטרד מדאגות.

המנעולא היא וויתור על העצמי, השאלה היא מדוע האור לא מתקבל, האם בגלל שפגמת – אזי המנעולא היא בחנית מוות, או שבחרת לא לקבל, שכאן היא בחינת יקיצה.

אדם שאינו מוותר על החיצוניות לא מתעורר. בלי לוותר על רצונותיו הפרטיים, על התאוות, על העולם הזה שלו – לא יתעורר. ומה יעזור לו להתעורר?  רק אם יהיה מיואש מעצמו, מהאני הכוזב לגמרי, יוכל. וכל עוד מושך ואומר אפשר עוד קצת לקבל תענוג – הוא ישן. וכך אדם הישן שש שעות (לא זמן גשמי), ובנקודה זו הפרטית הוא נבחן. אם רוצה לקבל כאן בנקודת המנעולא עוד תענוג – זו בחינת מוות, ואם מוותר – חיים. ובדיוק אותו מקום של פרטיות, שעלול לגרום למוות – הוא הוא גורם החיים כאשר מוותרים עליו. לכן מי שמרבה לישון סימן הוא שקו השמאל שולט עליו.

שנתו של דוד המלך אינה נמדדת בזמן גשמי – שהיה ישן רק בזמן בו אין שליטה למידת הדין, וברגע שמגיע לרצון העצמי – מייד התעורר לקשר עם השם.

רבי יהודה ורבי יוסי נפגשו בכפר חנן, בעוד שהיו יושבים במלונם, בא אדם אחד ומשא חמור אחד לפניו, ונכנס לבית. בתוך כך אמר רבי יהודה: הרי למדנו שדוד המלך היה נָם כסוס ושנתו מועטת. וא"כ, איך היה קם בחצות לילה, הרי שיעור של שישים נשימות של שְנת הסוס, מעט הוא, ולא היה מקיץ אפילו בשליש לילה?

אמר לו בשעה שבא לילה, היה יושב עם כל גדולי ביתו ודן דינים, ועסק בדברי תורה. כלומר, שלא הלך לישון בתחילת הלילה, אלא סמוך לחצות לילה. ואח"כ היה ישן את שנתו עד חצות לילה, וקם בחצות לילה, והתעורר ועסק בעבודת ריבונו בשירות ותשבחות.

בתוך זה שאל אותו אדם: וכי כך הוא דבר זה שאמרתם? סוד הדבר הוא כאן, כי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד משישים במיתה. ודוד, משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא שישים נשימות. כי עד שישים נשימות חסר אחת, הוא חי. משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה.

וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו, שלא יטעם טעם המוות, ולא ישלוט עליו הצד של רוח האחר, משום ששישים נשימות חסר אחת, הוא, שהחיים שלמעלה (בחסדים מכוסים), עד שישים נשימות הן שישים נשימות עליונות, והחיים תלויים בהם, ומכאן ולמטה הוא המוות.

וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות, כדי שיתקיים בחיים ולא ישלוט עליו טעם המוות. וכשנחצה הלילה, היה דוד מתקיים במקומו (מתעורר בקו אמצעי) במדרגתו, שהוא חי וקיים, כי הקיץ משנתו ואמר שירות ותשבחות. כי כשנתעורר חצות לילה, וכתר הקדוש, הנוקבא, נתעורר, צריך שלא ימצא את דוד מתקשר במקום אחר, במקום המוות. הרגיש וידע את מקום הפרטיות, ולפני זה השכיל להתעורר בנקודת הקשר, וכך נמנע מטעם מוות. בכדי לתפוס את נקודת היקיצה הזו, יש לצאת מהפרטיות, שהיא בחינת הרדמות.

משום כשנחצה הלילה וקדושה העליונה נתעורר (שאז ה' מתהלך בגן עדן), ואדם הישן במיטתו אינו מתעורר, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, ומתדבק במקום אחר, בס"א. וע"כ היה קם תמיד דוד המלך בחצות לילה, להשגיח בכבוד ריבונו חי אצל חי, ולא נם בשנתו עד לטעום טעם המוות, ומשום זה היה נם כסוס, שישים נשימות ולא בשלמות, שהיו חסרים אחת.

שינה פירושו סתימת העיניים, המוחין, כמו הישן השוכב בעצימת העיניים בלי דעת. ושורשו נמשך משליטת הארת קו השמאל, שהיא חכמה, בעת שהיא במחלוקת עם קו הימין, חסדים, שמטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, המוחין נסתמים.

והיקיצה משינה נמשכת מקו אמצעי. כי מצב השינה נמשכת עד עליית קו האמצעי עם המסך דחיריק שבו, שהוא נקודת מנעולא, הממעט את קו השמאל ומכלילו בימין, שהחכמה שבשמאל נכללת בחסדים שבימין. ואז נפתחים המוחין, והחכמה יכולה להאיר.

הצמצום שבמלכות, שאינה ראויה לקבל אור החכמה, אור החיים. וע"כ בגילויה מת האדם, שאור החיים פורח ממנו. אבל בתיקון היקיצה, ההיפך, היא נעשית לגורם כל החיים.

יש כאן לנקודת המנעולא שבחזה פעולה הפוכה, שהיא תיקון היקיצה. כי נעשתה כאן לגורם החיים, מכוח ההכרעה, שהיא בלתי אפשרית זולתה.

ודוד המלך היה שומר עצמו שלא יטעם טעם מיתה, שלא ימשיך בשינה לאחר חצות לילה, ששם כבר שולט המוות. משום ששינה הוא אחד משישים במיתה, כי מכוח התכללות הספירות זה בזה.

משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, משש שעות השניות, כי כוח המוות שבנקודת החצות, המנעולא, שולט על שש השעות שלאחריה, וע"כ הישן בהם, טועם בהכרח טעם המוות. וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות והיה ישן שישים נשימות חסר אחת, עד נקודת חצות לילה, שהקיץ בה ולא ישן, שהיה ממשיך אליה את תיקון היקיצה, המהפך את נקודת המנעולא שבחצות לילה. ומה שהייתה גורם המוות, נעשתה לגורם החיים.

ואדם הישן במיטתו, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, כי אותו אדם הישן אז, נמצא ממשיך עי"ז את שליטת השמאל, שורש השינה. ונקודת המנעולא שבנקודת החצות, נשארת בעדו לגורם המיתה, כי לא נכלל בתיקון היקיצה המהפכה ממוות לחיים. הרי שנתקשר במוות, שליטת הס"א והטומאה.