וַיִּקְרָא א-ג

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

חומר הגלם לעבודת האדם הם הרצונות, החסרונות שלו, שהם בחינת האותיות. את החסרונות על האדם לנהל, לכן פותח  רבי אלעזר פתח: שְׁאַל לְךָ אוֹת, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים? דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה עליונה, ויודעים לצרף האותיות, שניתנו למשה בסיני. לכאורה לשם מה לדעת לעשות שינויים בעולם הזה ולא בעולם הפנימי, אלא על האדם לדעת אילו פעולות לעשות בחיצוניות כדי לגרות את הפנימיות, ויש לדעת כיצד לצרף את האותיות, דהיינו בין החסרונות, ודורות ראשונים ידעו לעשות זאת מפני שניתנה להם תכונת ההשפעה וכך יכלו לתקן עצמם. כל האותיות/חסרונות נתנו למשה בסיני, והוא העביר לעם ישראל את הצריך תיקון, דהיינו לצרף את כל היהודים שכל אחד מייצג אות בתורה.

פיקודי סיום

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

הכיסוי על הדעת נותן כוח של אמונה ואפשרות לפעול מעל הדעת

ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן. כי רוח הקדוש שרה על העולם. ורוח הטומאה הסתלק, חוץ אם הרשעים ממשיכים אותו כמתחילה על העולם. ואם הם אינם ממשיכים אותו, אינו נמצא מפני שהרשעים מסלקים את השכינה ע"י כך שרוצים מדע, הבנה בתוך הדעת ולפעול רק אם מבינים, או בבחינת הגוף רק כאשר הוא נהנה מזה. ובשתי הבחינות יש לפעול למעלה מהדעת. מחשבה נכונה רודפת אחרי מקור אמוני גבוה, שעל פיו בונים כל מחשבה.

ויכַס הענן את אוהל מועד. כי כשכיסה הענן את המשכן, שרתה השכינה בארץ מפני שענן מראה על אמונה, ועבר רוח הטומאה מעולם, שהיא בשם קץ כל בשר כאשר קץ זה סיום ובשר זו הבחינה ההפוכה לקדושה מאר ומהבשר נהנית הס"א והקדושה נהנית מהכוונה ביחוד עם הקב"ה.

בכל ר"ח כשהלבנה מתחדשת, שהמלכות מחדשת זיווגה עם ז"א, נותנים לקץ כל בשר הזה חלק נוסף, שׂעיר ר"ח על הקורבנות הרגילים, להתעסק בו ולהשתמש בחלקו, ויישאר הצד של ישראל להם לבדם, כדי שיתייחדו במלכם. מקריבים שעיר משום שהוא חלקו של עשיו, וע"כ הוא משתמש בחלקו, וישראל משתמשים בחלקם. משום זה כתוב: כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו.

ולעת"ל, עתיד הקב"ה להעבירו מן העולם, כמ"ש: בילע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר. וכתוב: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. יש תקווה, ישנה תכלית אליה מובל הקב"ה את העולם, וכדאי להצטרף ולקבל את המהלך, דהיינו לבחור במה שממילא צפוי

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

פיקודי סיום

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

תתקמט ונעשו ט' היכלות ברדל"א, כי ג' ראשים נכללים זה מזה ונעשו ט' היכלות, והיכלות אלו אינם אורות ואינם רוחות, ואינם נשמות, ואין מי שיעמוד בהם. הרצון של כל תשעת האורות העומדים כולם במחשבה דא"א, שהיא אחד מהם בחשבון התשעה. הנה רצון כולם לרדוף אחרי ט' היכלות שברדל"א, בשעה שתשעה אורות עומדים במחשבה דא"א. אבל הט' שברדל"א אינם מושגים ואינם נודעים. כי אלו ט' היכלות רדל"א אינם עומדים לא ברצון, ולא במחשבה עליונה, שהיא א"א, תופסים בה ואינם תופסים. באלו ט' היכלות רדל"א עומדים כל סודות האמונה. וכל אלו האורות מהמחשבה העליונה, א"א ולמטה, כולם נקראים א"ס. כי עד כאן האורות מגיעים ואינם מגיעים ואינם נודעים, אין כאן לא רצון ולא מחשבה.

תתקנ כשמאירה המחשבה שלא נודעת ממי מאירה, מוחא דאוירא, אז היא התלבשה ונסתמה בתוך הבינה, ומאירה למי שמאירה. ונכנסים זו בזו עד שנכללים כולם כאחד.

תתקנא כשעולה הקורבן, הכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, אז נמצאים כל המדרגות בעלייה, והמחשבה התעטרה בא"ס. כי אותה ההארה שמחשבה עילאה מאירה ממנו, שלא ידע בה כלל, נקרא א"ס, שממנו נמצא עומד ומאיר למי שמאיר. וע"ז עומד הכול.

תתקנב ס"א זו שנקרא קץ כל בשר, כמו שהקשר נמצא למעלה בבינה ובא"א בשמחה, כך גם למטה בזו"ן ובבי"ע, נעשה התקשרות זה בזה בשמחה וברצון לתת סיפוק לכל למעלה ולמטה, ואמא עומדת על ישראל כראוי.

תתקנג בכל ר"ח כשהלבנה מתחדשת, שהמלכות מחדשת זיווגה עם ז"א, נותנים לקץ כל בשר הזה חלק נוסף, שׂעיר ר"ח על הקורבנות הרגילים, להתעסק בו ולהשתמש בחלקו, ויישאר הצד של ישראל להם לבדם, כדי שיתייחדו במלכם.

תתקנד מקריבים שעיר משום שהוא חלקו של עשיו, כמ"ש: הן עשיו אחי איש שעיר. וע"כ הוא משתמש בחלקו, וישראל משתמשים בחלקם. משום זה כתוב: כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו.

תתקנה קץ כל בשר, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר, ומשום זה תיקון הבשר תמיד הוא אליו, וע"כ נקרא קץ כל בשר. וכשהוא שולט, שולט על הגוף ולא על הנשמה. הנשמה עולה למקומה, והגוף ניתן לקץ כל בשר. כמו הקורבן, שהרצון עולה לזו"ן והבשר עולה לקץ כל בשר.

תתקנו ואדם שהוא צדיק, הוא עצמו קורבן לכַפר. ושאינו צדיק אינו כן, משום שיש בו מום, כמ"ש: כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם. וע"כ הצדיק הוא כפרה בעולם וקורבן ממש. אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב.

תתקנז כתוב: ויכַס הענן את אוהל מועד. כי כשכיסה הענן את המשכן, שרתה השכינה בארץ מפני שענן מראה על אמונה, ועבר רוח הטומאה מעולם, שהיא בשם קץ כל בשר כאשר קץ זה סיום ובשר זו הבחינה ההפוכה לקדושה מאר ומהבשר נהנית הס"א והקדושה נהנית מהכוונה ביחוד עם הקב"ה, ומסתלק ונכנס בנקב של תהום הגדול, ורוח הקדוש שורה על העולם, שכתוב: ויכס הענן את אוהל מועד. הכיסוי על הדעת של האדם נותן כוח של אמונה ואפשרות לפעול מעל הדעת והשכינה שורה על האדם.

תתקנח וכתוב: ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן. כי רוח הקדוש שרה על העולם. ורוח הטומאה הסתלק, חוץ אם הרשעים ממשיכים אותו כמתחילה על העולם. ואם הם אינם ממשיכים אותו, אינו נמצא מפני שהרשעים מסלקים את השכינה ע"י כך שרוצים מדע, הבנה בתוך הדעת ולפעול רק אם מבינים, או בבחינת הגוף רק כאשר הוא נהנה מזה. ובשתי הבחינות יש לפעול למעלה מהדעת. מחשבה נכונה רודפת אחרי מקור אמוני גבוה, שעל פיו בונים כל מחשבה.

תתקנט  ולעת"ל, עתיד הקב"ה להעבירו מן העולם, כמ"ש: בילע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר. וכתוב: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. יש תקווה, ישנה תכלית אליה מובל הקב"ה את העולם, וכדאי להצטרף ולקבל את המהלך, דהיינו לבחור במה שממילא צפוי

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

פיקודי רפז-רפט

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

תתקלו עד כאן התבארו שבעה היכלות, מדורי צד הטומאה מצד הנחש. אשרי חלקו מי שיינצל ממנו ומלחשיו, שמוסרים לו מלמעלה, שלא יינשך ממנו, ולא יטיל בו ארס שימות ממנו. מכל הצדדים יש להישמר ממנו, מלמעלה ומלמטה, מי שיינצל מראש לא יינצל מזנב, כשמרכין ראשו זוקף זנבו ומכה והורג.

תתקלז ועכ"ז, אם ינשוך הנחש בלא לחש. שנוטל רשות ומוציא הנשמה. משום זה צריך האדם להישמר, שלא יחטא לפני הקב"ה, כדי שלא ילחשו לנחש ההוא שינשוך וימית.

על האדם להיזהר מתפיסת הנחש, דהיינו מהנקודה החלשה אצלו, שאחרת יש כוח שלוחש לנחש הנפשי להמית. הכלל, הנשמה היא הקובעת מה נכון לעשות. הפרטים, הרצונות הגופניים חייבים להיות כפופים לה כדי לא ליפול. הנחש אומר שאין אמת וודאית אלא הכל ניחוש. הנחש הוא הספק, העמלק שמכשיל את הכל. זוהי נשיכת הנחש, הספק.

עָפָר מִן הָאֲדָמָה

תתקלח וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים  וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. עפר הוא ולא חומר. כמ"ש: כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אחר שחטא, כתוב בנחש, ועפר תאכל כל ימי חייך. עפר זהו האדם, שכתוב בו, כי עפר אתה. ע"כ כתוב עפר, ולא כתוב אדמה או חומר. וכתוב: ונחש, עפר לחמו. עפר הוא בחינת הרצון לקבל

תתקלט עד שיתעורר הקב"ה, ויבער את רוח הטומאה מהעולם. כמ"ש: בילע המוות לנצח. ויקום העפר ההוא לתחייה, ויעורר אותו לשמוח בעולם. שכתוב: הָקיצו ורַננו שוכני עפר. לעפר זה יש סיכוי לתקומה כאשר תפיסת הקב"ה אצל האדם פועלת נכון.

תתקמ אבל הצד שרכב על הנחש, נתן לו כוח לשלוט ולפתות ולהסית. הרוכב עליו הוא הזכר של הנחש, כי הזכר שולט על הנקבה ונותן בה כוח. השמש והלבנה, זו"ן, משמשים כאחד ואינם נפרדים, כך חושך ואפלה משמשים כאחד. הזכר של הנחש, חושך. והיא, הנקבה, אפלה. כמ"ש: ויהי חושך אפלה. חושך וערפל. כי יש חושך זכר, ויש חושך נקבה.

קֵץ כָּל בָּשָׂר

תתקמא מי שראה גמל בחלומו, מיתה נגזרה עליו, וניצל ממנה, משום שהוא צד הטומאה. וזהו נקרא קץ כל בשר.

תתקמב האם קץ כל בשר הזה נהנה מאלו קורבנות שישראל מקריבים על המזבח או לא?הכול היו מקבלים סיפוקם כאחד, למעלה ולמטה.

תתקמג כוהנים לוויים וישראלים, ג' קווים, ימין שמאל ואמצע, הם נקראים אדם יחד, בחיבור הרצונות הקדושים העולים מהם למ"ן. הכוהנים בעבודתם, והלוויים בשירתם, וישראל במעמדם. וכבשה ההיא או האייל או הבהמה ההיא שמקריבים, מטרם שנקרב על המזבח, צריך להתוודות עליו כל החטאים, וכל העוונות, וכל הרהורים הרעים שהרהר. ואז הקורבן נקרא בהמה בכולה, באלו החטאים והרעות וההרהורים. אדם שלם פועל ג' קווים, וכדי שתהיה המשכת חוכמה צריך לפעול קו שמאל ע"י הווידוי לפני שמתחברים ג' קווים. אמנם מכוח הווידוי הקרבת קורבנות הוא נבחן לבחינת בהמה, וגם הס"א ניזון ממנו, אך משם גם באים כפרת העוונות. זהו החומר גלם לעבודה.

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

תתקמד כמו הקורבן לעזאזל, שכתוב: והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. כן הוא גם כאן, שנוהג וידוי עוונות. כי כשהקורבן עולה על המזבח, ואינו נשלח אל המדבר כמו העזאזל, מגיע לו וידוי עוונות כפליים. ומשום זה, זה עולה למקומו, וזה עולה למקומו, זה בסוד אדם וזה בסוד בהמה, כמ"ש: אדם ובהמה תושיע ה'.

תתקמה מנחת חביתים, וכל שאר המנחות, צריכות לעורר רוח הקדוש ברצון של הכוהנים, והשירה של הלוויים, והתפילה של ישראל. ובאותו העשן והשמן והקמח העולה על המזבח, מתרווים ומקבלים סיפוקם כל שאר בעלי הדין, שאינם יכולים לשלוט בדין שנמסר להם. והכול נעשה בזמן אחד. הכול נעשה באמונה, להשפיע זה לזה, שימין ושמאל ישפיעו זה לזה ויושלמו זה מזה, ולהעלות למעלה הארת החכמה, שצריכים להעלותה מלמטה למעלה עד א"ס.

תתקמו אמר רבי שמעון, הרימותי ידִי למעלה בתפילה. התפלל שגילוי הסודות האלו יהיו לרצון לפני ה'. כשהרצון העליון למעלה למעלה, בכתר דא"א, עומד על אותו הרצון שלא נודע ולא נתפס לעולם, שהוא רדל"א המתקן את כתר דא"א, ראש הסותם יותר למעלה. וראש ההוא האציל מה שהאציל ולא ידוע, שהוא מוחא דאוירא דא"א, והאיר מה שהאיר הכול בסתום, שהוא מו"ס דא"א.

תתקמז הרצון של מחשבה עליונה, כתר דא"א, לרדוף אחר רדל"א, ולהאיר ממנו. אבל פרסא אחת נפרשה בין רדל"א לכתר א"א. ומתוך פרסא הזו ברדיפת מחשבה העליונה, ברדיפת כתר דא"א להשגת אור רדל"א, מגיע האור ואינו מגיע לו, כי הפרסא מעכבת עליו. ועד הפרסא מאיר מה שמאיר, ולא מפרסא ולמטה. ואז מחשבה העליונה מאירה בהארה סתומה, שאינה ידועה למו"ס. והמחשבה עצמה, שהיא כתר דא"א, היא בבחינת לא ידע.

הכתר דאריך צריך לנהל את המחשבה והוא עצמו נימצא בדבקות אמונית בעתיקא קדישה וממנו מתפשט למוחא סתימאה. למעשה יש כאן דיוק עמוק למקור המחשבה, האם מהמקום שאני מרגיש שאני יודע או גבוה. יש מקור לא יודע הנק' עתיקא קדישה ממנו יונקים בדרך אמונית. אין אפשרות להגיע למקור המחשבה ללא אמונה. הודאי הראשוני הוא אמוני, ולא ניתן להתחיל שום הוכחה ללא הישענות אמונית. המחשבה היא הנקודה הכי גבוהה באדם של הוודאות, היא בחינת אריך אנפין, ולחשבה רצון לרודף ולשואף אחרי הלא יודע השלם, הוא הקב"ה.  

תתקמח אז הארה זו של המחשבה שלא נודעת האמונה, היכתה בהארת הפרסא הספק, העומדת והמאירה בג' מיעוטים, שהם ממה שאינו ידוע, מוחא דאוירא, ואינו נודע, כתר, ולא נגלה, מו"ס. וכך, היכה הארת המחשבה שלא נודע, רדל"א, באור הפרסא, ומאירים יחד. על האדם לקבל על עצמו סוג של השלכה של האמונה על המחשבה העובדת על פי הספק. כאשר יוצרים את הקשר בין המדע כשהוא כפוף לאמונה, ניתן לזכות בהארה.

פיקודי רפז-רפט

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

אין אפשרות להגיע למקור המחשבה ללא אמונה.

הודאי הראשוני הוא אמוני, ולא ניתן להתחיל שום הוכחה ללא הישענות אמונית. המחשבה היא הנקודה הכי גבוהה באדם של הוודאות, היא בחינת אריך אנפין, ולחשבה רצון לרודף ולשואף אחרי הלא יודע השלם, הוא הקב"ה. 

על האדם לקבל על עצמו סוג של השלכה של האמונה על המחשבה העובדת על פי הספק. כאשר יוצרים את הקשר בין המדע כשהוא כפוף לאמונה, ניתן לזכות בהארה.

עד כאן התבארו שבעה היכלות, מדורי צד הטומאה מצד הנחש. אשרי חלקו מי שיינצל ממנו ומלחשיו.

על האדם להיזהר מתפיסת הנחש, דהיינו מהנקודה החלשה אצלו, שאחרת יש כוח שלוחש לנחש הנפשי להמית. הכלל, הנשמה היא הקובעת מה נכון לעשות. הפרטים, הרצונות הגופניים חייבים להיות כפופים לה כדי לא ליפול. הנחש אומר שאין אמת וודאית אלא הכל ניחוש. הנחש הוא הספק, העמלק שמכשיל את הכל. זוהי נשיכת הנחש, הספק.

אמר רבי שמעון, הרימותי ידִי למעלה בתפילה. התפלל שגילוי הסודות האלו יהיו לרצון לפני ה'. כשהרצון העליון למעלה למעלה, בכתר דא"א, עומד על אותו הרצון שלא נודע ולא נתפס לעולם.

למעשה יש כאן דיוק עמוק למקור המחשבה, האם מהמקום שאני מרגיש שאני יודע, או גבוה יותר. יש מקור לא יודע הנק' עתיקא קדישה ממנו יונקים בדרך אמונית.

פיקודי רפד-רפו

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

כאמור ההיכלות אינן מייצגים מקום פיזי אלא תפיסה פנימית בלב האדם, וכאשר הוא נכנס לחדרי ליבו, בצד השמאלי שם הוא פוגש את הממונים ואת כוחות הס"א, ומכן נופל לכעסים רוגז וניתוק מהבורא

יין מייצג את התענוג. היין המשכר הוא אור חוכמה הבא ממעלה למטה ויין המשמח הוא אור חוכמה כשמגיע מלמעלה יש בידי האדם כוח לדחות אותו ולנהל אותו. יין מצביע על חוכמה/תענוג, אך כאשר מקבלים אותו בצורה הלא אמיתית, דהיינו לרצון העצמי לפרטיות – הופך הוא להיות היין המשכר. מהיין הזה נתנה חוה לבעלה לטעום, והכניסה אותו בהיכל הזה. סחטה ענבים ונתנה לו, וגרמה מוות לו ולכל העולם אחריו. הארת החכמה מכונה יין המשמח. ואז גם כשכבר לא שותים, עדיין ממשיכים שמרי היין להתסיס רצונות שהולכים ומגברים ברצון העצמי. כך כל קבלת תענוג לפרטיות מביאה להתמכרות למתנה במקום לחיפוש קשר עם נותן המתנה.

כאשר מחפשים דרך לצאת מהפתחים הללו, הדבר אפשרי רק דרך פתחי אומות העולם. אומות העולם הם בחינת הגוף לעם ישראל שהוא בחינת הנשמה. אומות העולם שלא הצרו לישראל, כלומר רצונות בגוף שאינם מתנגדים לנשמה הם מבורכים. לכן אפילו בגשמיות כל עניין אומות העולם הוא סביב ישראל, ומי שפועל כחסיד אומות העולם יש להעריכו ולהתייחס אליהם כגורמים רצויים.מראה לנו שהכל נובע מעם ישראל, ומאחר וזהו ההיכל האחרון הכולל את כולם, כך בחינת הנבואה שהיא גם לכלל העולם. יש החושבים שאומות העולם זה דבר רע, ואין זה נכון, כך גם רצון הגוף אינו דבר רע כאשר הוא מבטא את רצון הנשמה. וכך גם כל התומך בתלמידי חכמים יוצא מתוך ההיכל הנפשי הזה לחירות.

פיקודי רפד-רפו

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

כאמור ההיכלות אינן מייצגים מקום פיזי אלא תפיסה פנימית בלב האדם, וכאשר הוא נכנס לחדרי ליבו, בצד השמאלי שם הוא פוגש את הממונים ואת כוחות הס"א, ומכן נופל לכעסים רוגז וניתוק מהבורא

תתקכה היכל שביעי. היכל שמרי היין, להתרוות בו, להשתכר. כמ"ש: ויישְת מן היין וישכר ויתְגל. הסחיטה של כל אלו הענבים, כאן היא הסחיטה של כל הענבים הרעים. וזה יין חָמַר, שבכתוב: ויין חמר מלא מֶסֶך ויַגֵר מזה, אך שמָריה יִמְצו ישתו כל רשעי ארץ. יין חמר, פירושו, שמרים של יין, שאין מי ששותה מהם, שלא יגרום מוות לעצמו. מהיין הזה נתנה חוה לבעלה לטעום, והכניסה אותו בהיכל הזה. סחטה ענבים ונתנה לו, וגרמה מוות לו ולכל העולם אחריו. הארת החכמה מכונה יין המשמח. וצריכים להמשיכה רק מלמטה למעלה. והמרבה בהמשכת החכמה, שממשיך אותה מלמעלה למטה, נבחן לסחיטת ענבים, שאז מתעוררים השמרים שביין, הקליפות, ונעשה יין המשכר. וזה היה החטא דעצה"ד. ובהיכל השביעי דס"א הזה, הוא מקום הפיתוי לסחיטה זו. יין מייצג את התענוג. היין המשכר הוא אור חוכמה הבא ממעלה למטה ויין המשמח הוא אור חוכמה כשמגיע מלמעלה יש בידי האדם כוח לדחות אותו ולנהל אותו. יין מצביע על חוכמה/תענוג, אך כאשר מקבלים אותו בצורה הלא אמיתית, דהיינו לרצון העצמי לפרטיות – הופך הוא להיות היין המשכר. ואז גם כשכבר לא שותים, עדיין ממשיכים שמרי היין להתסיס רצונות שהולכים ומגברים ברצון העצמי. זהו סוג היין שנתנה חווה לאדם הראשון וגרמה מוות לו ולעולם כולו. כך כל קבלת תענוג לפרטיות מביאה להתמכרות למתנה במקום לחיפוש קשר עם נותן המתנה.

תתקכו היכל זה עומדים כל אלו הנשמות הטמאות, היורדות לכל אלו המתדבקים בצד הטמא הזה. ורוח הטמא היורד לכל אלו, יוצא מכאן. כמו שעיוותו דרכם בעוה"ז ועסקו בזנות, במקום שלא צריך, להתרחק מדרך האמת, אז כמו שהתדבק ביצה"ר, בזנות, כך יוצא מהיכל הזה רוח הטומאה לטמא אותו, ואת הבן היוצא מהזנות. זנות היא כל בחינה בה אדם פועל רק את תענוגות הגוף ולא את תענוגי הנשמה. והעולם רדוף אחרי השתוקקות עצמית עליה יש להתגבר.

תתקכז והבן הזה נקרא ממזר, כי בא מצד אל זר. כמו שהאדם נמצא בצד היצה"ר, בתשוקה ובזנות, כך הוא מושך לבן ההוא רוח אחר טמא המטמא, והכול עדים עליו שהוא ממזר, וכך כל מעשיו וצדדיו הם באופן ההוא ממש. וכשאדם נופל למצב שפל כזה, כבר אין בכוחו לעצור את ההתדרדרות, אלא בתהליך הדרגתי וגמילה מהאהבה העצמית.

תתקכח מההיכל הזה יוצא רוח הממונה על הרוחות, שנקראות צפוֹני, השם השביעי של יצה"ר. כמ"ש: צופְניהָ צפן רוח. והרוח הזה ממונה על הצפוני. וההיכל השביעי הוא כנגד השם של גיהינום, שנקרא ארץ תחתית. ועל הצפוני כתוב: ואת הצפוני ארחיק מעליכם.

תתקכט נקודה אחת עומדת לִפְנַי ולִפְנים. ומכאן יוצאים כל הרוחות האחרים המשוטטים בעולם, ושולטים בעוה"ז, בכל אלו הדברים והמעשים, הנמסרים בצד שמאל. ומכאן יוצאים כל אלו זיקים, ניצוצים, הכָּבים מיד, לוהטים ומיד כבים. ומאלו יוצאים רוחות אחרים, המשוטטים בעולם, ומשתתפים עם אלו הרוחות היוצאים מתהום רבָּה. כמ"ש: משפטיךָ תהום רבָּה. והם רוחות שלא נמסרו להתלבש בעולם, במלבוש מעוה"ז, ונראים ואינם נראים.

תתקל ויש רוחות המשוטטות בעולם, העומדים לעשות ניסים לבני אדם, משום שאלו אינם עומדים בטינוף הטומאה כל כך כמו האחרים. רוח הממונה עליהם נקרא נסיר"א, כי הוא נוסר ונחלק מהצדדים הטמאים ביותר, ואלו פורחים באוויר, ומחלישים הצד שלהם הטמא, כדי לעשות ניסים לאלו שהם בצד הקדושה.

תתקלא ומהרוח הזה, שנקרא נסיר"א, שנוסר ונחלק מצד הטמא, ממנו יוצאים כמה צדדים אחרים, הנחלקים למיניהם. וכולם עושים שליחות בעולם, כל אחד כראוי לו, עד שמתמנים למטה מלכים ושרים. ואינם מתקיימים תמיד, כאלו האחרים שלמעלה.

תתקלב בהיכל הזה הוא דבקות של צד הטומאה, וכל התאוות הטמאות, ומטמאות העולם. הוא עתיד להוציא אש, בכל שעה ורגע, ואין מי שיקום לפניו. מכאן יוצא אש של רוח חזק למטה, לדון בו רשעי העולם. ומכאן יוצא רוח לוהט, שהוא אש ושלג, הנקרא צַלמוֹן.

תתקלג בהיכל הזה נמצאים ד' פתחים, המתחלקים לד' צדדים לחוץ. מאוחדים ואינם מאוחדים בצד הקדושה, אלא שנראה בפתחים אור המאיר מצד הקדושה. והוא מקום מתוקן בכל פתח לחסידי שאר העמים, שלא הצֵרו לישראל, והשתדלו עימהם בדרך אמת. אלו עומדים באלו הפתחים, ונחים שמה. כאשר מחפשים דרך לצאת מהפתחים הללו, הדבר אפשרי רק דרך פתחי אומות העולם. אומות העולם הם בחינת הגוף לעם ישראל שהוא בחינת הנשמה. אומות העולם שלא הצרו לישראל, כלומר רצונות בגוף שאינם מתנגדים לנשמה הם מבורכים. לכן אפילו בגשמיות כל עניין אומות העולם הוא סביב ישראל, ומי שפועל כחסיד אומות העולם יש להעריכו ולהתייחס אליהם כגורמים רצויים.

תתקלד בפתח ההיכל הזה באמצע, בחוץ, שישה פתחים מתאחדים בהיכל הזה. וכולם נאחזים בו. כאן יש חלונות פתוחים לצד האור הקדוש. ואלו המקומות מיתקנים למלכי שאר העמים, אלו שלא הצרו לישראל והגנו תמיד עליהם. לאלו יש כבוד בזכות ישראל, ונהנים באפלה ההיא שהם יושבים, מהאור המאיר בצד הקדושה. כמ"ש: כל מלכי גויים כולם שכבו בכבוד.

תתקלה ואם עשו רע לישראל או שעשו צרות שהצרו אותם, כמה הם שאוחזים בהם, ודנים אותם למטה ג"פ ביום, מכמה דינים משונים זו מזו, לאלו המלכים שהצרו להם, ונידונים בעולם ההוא בכמה דינים. וכל יום ויום מעידים עדות על ישראל ועל האמונה שלהם, ויורדים למטה ונידונים שם. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב. מראה לנו שהכל נובע מעם ישראל, ומאחר וזהו ההיכל האחרון הכולל את כולם, כך בחינת הנבואה שהיא גם לכלל העולם. יש החושבים שאומות העולם זה דבר רע, ואין זה נכון, כך גם רצון הגוף אינו דבר רע כאשר הוא מבטא את רצון הנשמה. וכך גם כל התומך בתלמידי חכמים יוצא מתוך ההיכל הנפשי הזה לחירות.

פיקודי רפא-רפג

הֵיכַל שִׂישִׂי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר רָע כְּנֶגֶד הַשֵּׁם צֵלְמַוֵות

מלמד כאן בעיקר על פיתוי מאשה זרה כאשר הממונה המקטרג מחפש דווקא את האדם שמסתכל במראה ומחפש ליפות עצמו ולסלסל בשערותיו. כתוצאה מכך מראים לו כזבים בחלומות שמראים דברים לבני אדם, ואינם מתקיימים בהם, אלא מערבב אותם.

היצר הרע מנסה לפתות את האדם בגיל צעיר ואומר: כי עד עתה אתה נער בכוחך, אם עתה לא תענג עצמך, מתי? כשתהיה זקן תענג עצמך? עתה הוא הזמן. מהו הטעם? כמ"ש: כי אין האיש בביתו, הלך בדרך מרחוק. זה יצה"ט, שאינו שורה כאן בתוכך, ואין הזמן שלו כל עוד היצר הטוב לא נמצא, אלא רק לאחר גיל 13 וגם זה לא אצל כולם.

פיקודי רעח-רפ

הֵיכַל שִׂישִׂי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר רָע כְּנֶגֶד הַשֵּׁם צֵלְמַוֵות

מותר ליהנות רק מהאמת.

על האדם להיזהר מעידונים ותענוגות שאינם מובילים לתכליתו. הסכנה היא בעיקר מתענוגי הגוף במקום תענוגי הנשמה. המתיקות בעולם הזה איננה מדד לדבר הנכון והאמתי.

שלמה המלך מזהיר את האדם בפרק ז במשלי מהתאוות הגשמיים שבאים לפתות את הפתאים.

בהיכל זה עומדים כל הנשיקות הרעות, ותאוות רעות, וכל מעדני הגוף שבעוה"ז, אשר באלו המעדנים גורש האדם מעוה"ז ומעוה"ב. על ההיכל הזה כתוב: כי נופֶת תיטופנה שִׂפתֵי זרה.

כדי להתגבר על בחינת האישה חסרת הלב, עליו להתרחק גם מהגורמים ולא רק מהאישה, כלומר עליו לברוח מהמקום ואז לא יבוא אפילו לידית של החטא, לידי חטא. עליו להיות חזק כנגד הס"א ולא להתקרב ולשחק באש התאווה.

פיקודי רעח-רפ

הֵיכַל שִׂישִׂי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר רָע כְּנֶגֶד הַשֵּׁם צֵלְמַוֵות

מותר ליהנות רק מהאמת.

על האדם להיזהר מעידונים ותענוגות שאינם מובילים לתכליתו. הסכנה היא בעיקר מתענוגי הגוף במקום תענוגי הנשמה. המתיקות בעולם הזה איננה מדד לדבר הנכון והאמתי.

שלמה המלך מזהיר את האדם בפרק ז במשלי מהתאוות הגשמיים שבאים לפתות את הפתאים.

תתקח ההיכל השישי עומד על כל שאר היכלות התחתונים. ארבעה פתחים יש להיכל הזה ונקראים: מוות, רע, צלמוות, אופל. אלו ד' פתחים עומדים תמיד להרע. אלו הם כלל הכול. כי להיותו לעומת היכל ת"ת דקדושה, הכולל כל שישה היכלות חג"ת נה"י, אף היכל הטומאה הזה כולל כל היכלות הטומאה.

תתקט כמו שיש בצד הקדושה באמונה, ארבעה פתחים לארבעה צדדים המתקשרים זה בזה. וכולם קדושים. כן גם למטה. וכשאלו מתקשרים ומתחברים זה עם זה כאחד בהיכל, אז נקרא ההיכל, בית חָבֶר. כמ"ש: מאשת מדיינים ובית חבר. והיכל זה עומד תמיד להרע.

תתקי על ההיכל הזה כתוב: ונעתרות נשיקות שונא. משום שכאן עומדים כל הנשיקות הרעות, ותאוות רעות, וכל מעדני הגוף שבעוה"ז, אשר באלו המעדנים גורש האדם מעוה"ז ומעוה"ב. על ההיכל הזה כתוב: כי נופֶת תיטופנה שִׂפתֵי זרה. ונשיקות ותענוגים אלו הטמאות שכאן הם כנגד נשיקות ותענוגים שבהיכל שישי דקדושה.

תתקיא בהיכל הזה עומד רוח אחד, ממונה על כל אלו שלמטה, והוא כולל כל שאר רוחות. ההיכל הזה מתקשט בקישוטי יופי, על כל ההיכלות שלמטה ממנו. בהיכל הזה נלכדות רגליהם של הכסילים. על ההיכל הזה כתוב: אל תחמוד יופייה בלבבך ואל תיקָחֲךָ בעפעפיה. כאן יש פיתוי של הס"א המפיל את הכסילים.

תתקיב בהיכל הזה תלויות כל התשוקות שבעולם וכל התענוגים של הכסילים חסרי לב, חסרי דעת. כמ"ש: וארֶא בפְּתָאים אבינה בבנים, נער חסר לב עובר בשוק אצל פינה, בנשף בערב יום. ואז קרבו רגליו להיכל הזה, שהוא הכלל של כל התחתונים ממנו, להיותו היכל ת"ת דטומאה, הכולל כל הו"ק. אז כתוב: והנה אישה לקראתו, שִׁית זונה ונצורַת לב. שית, זה ההיכל השישי לכל שאר היכלות. וכאן עומדת הזונה לפתות הפתאים כדי להתגבר על בחינת האישה חסרת הלב, עליו להתרחק גם מהגורמים ולא רק מהאישה, כלומר עליו לברוח מהמקום ואז לא יבוא אפילו לידית של החטא, לידי חטא. עליו להיות חזק כנגד הס"א ולא להתקרב ולשחק באש התאווה.

תתקיג בהיכל הזה, הזונה, עומדת ולא עומדת, כי יורדת ומפתה, ועולה ומשׂטינה. כמ"ש: בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות. פעם בחוץ, כשיורדת לפתות. פעם ברחובות, כשעולה למעלה להשׂטין. ואצל כל פינה תארוב, כשלוקחת ממנו הנשמה, כשתהרוג אותו.

תתקיד כתוב: והחזיקה בו ונשקה לו. אלו הן נשיקות לטמא ולהטעות בני אדם אחריה, משום שכאן הוא מקום לכל אלו נשיקות הרעות מכל זנונים זרים, שהם מתוקים לפי שעה. אוי לסופם, כמ"ש: וחָלק משמן חִכּה.

תתקטו כתוב: ואחריתה מרה כלענה. כשאדם התפתה אחריה בעוה"ז, והגיע זמנו להסתלק מעוה"ז, היא עומדת על האדם, ומתלבשת לפניו בלבוש גוף של אש, וחרב שנונה בידה, וג' טיפות רעל בה.

תתקטז טיפה אחת מהטיפות שבחרב, מרה, ובשעה שמטילה אותה לפיו של אדם, נכנסת במעיו, ואז הנשמה מתבלבלת, והטיפה משוטטת והולכת בתוך הגוף, ועוקרת את הנשמה ממקומה, ואינה נותנת מקום לנשמה לחזור. והטיפה מרה כלענה, והאדם טועם המרירות במקום המתוק, שטעם בה בעוה"ז, כשנמשך אחריה. ואח"כ זורקת טיפה אחרת, והנשמה יוצאת, והאדם מת. ואח"כ זורקת טיפה אחרת, ופניו נעשים ירוק, ומסריח. והנשמה יוצאת, משום שהנשמה קדושה, וכששולט עליה ס"א הטמא, היא בורחת מפניו, ואינה מתיישבת עימו יחד.

תתקיז משום זה, כמו שהתדבק האדם באלו נשיקות רעות בעוה"ז, אף כך הוא בשעה זו. אם האדם נמשך אחריה בעוה"ז, ועזב את הצד הקדוש, אז הנשמה אינה חוזרת למקום הקדוש ההוא, כי כמו שנמשך אחריה בעוה"ז, כך היא שולטת על נשמתו, ואז יוצאת הנשמה מהגוף, בחבלים. וכל זה בגלל אלו נשיקות, שנשקה לו בעוה"ז, שהן מתוקות, ואח"כ הן מרות בשעה ההיא. וע"ז כתוב: והחזיקה בו ונשקה לו. בעוה"ז.

תתקיח וכתוב: העֵזה פניה ותאמר לו, זִבחי שׁלָמים עליי, היום שילמתי נדריי. משום שבהיכל הזה עומדים כל הקטגורים, מלמדי חוב על האדם, וכל השליחים הרעים, ועושים שייתקן בתיקוניו ויסלסל בשׂערו, ויתרחץ וייתקן, כדי שיסתכלו בו. כאן עומד הרוח סְקָטוּפ"ה, ממונה על כל תיקון וסלסול של בני אדם המנסים להתייפות ולמשוך את הדברים שאינם ראויים.

פיקודי רעה-רעז

הֵיכַל חַמִּישִׁי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שְׁאֵוֹל כְּנֶגֶד הַשֵּׁם עֲרַל

כשדתיים לא לומדים קבלה, החילונים לומדים וחזקים את כוח החילוניות בעולם.

דומה הדבר ללימוד רוחניות, אך כאשר עם ישראל מתעסק בחיצוניות התורה, יחפשו אומות העולם את בפנימיות ויתנו בכך כוח לס"א. כשאומות העולם עושים חסדים, עושים זאת לאינטרס האישי, והיות ויש התגברות של הרצון לקבל, הם מבינים שההטבה השלמה היא הדבר האמיתי בעולם, הם מנסים להגדיל את הרצון לקבל שלהם כדי לקבל את ההטבה.

היכל זה נק' שאול ובו שולט בעיקר כוח הפירוד, וגורם לאיבה ושוד, והתיקון הוא כשישראל עושים חסד. העורלה שהיא בחינת בעל מנת לקבל גורמת פירוד.

במבנה העולמות אין ואקום, וכאשר ישראל אינם עושים חסדים, מחפשים אומות העולם שבנפש את החסדים ונותנים כוח לס"א. כל פעם שהפרט עושה מעשה טוב שלא למען הכלל, נותן הוא בכך כוח לצד הרע. לכן רק ישראל שהם כלל האומות יכולים להיטהר מטומאת העורלה ואז כשעושים חסד, מתחזק הצד הטוב.

מהיכל זה יוצא הרוח שוד. כששולט רעב על העולם, נמצא רוח שוד ורוח אחר משתתף עימו, שנקרא כָּפ"ן. ואלו הולכים בעולם ונמצאים כנגד בני אדם. ושודד ומחריב ומכלה הכול, חוזר ושודד בני אדם, ומתים מחולשה שמחליש אותם. וכשאנשים אוכלים אינם שבעים, משום שהוא שולט בעולם ונוצר באדם חוסר סיפוק, כמה שצורך אינו שבע בחינת צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. כשישראל אינם עושים חסד עם בני אדם, ושאר העמים עושים חסד לעצמם.

פיקודי רעה-רעז

הֵיכַל חַמִּישִׁי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שְׁאֵוֹל כְּנֶגֶד הַשֵּׁם עֲרַל

היכל זה נק' שאול ובו שולט בעיקר כוח הפירוד, וגורם לאיבה ושוד, והתיקון הוא כשישראל עושים חסד. העורלה שהיא בחינת בעל מנת לקבל גורמת פירוד.

במבנה העולמות אין ואקום, וכאשר ישראל אינם עושים חסדים, מחפשים אומות העולם שבנפש את החסדים ונותנים כוח לס"א. כל פעם שהפרט עושה מעשה טוב שלא למען הכלל, נותן הוא בכך כוח לצד הרע. לכן רק ישראל שהם כלל האומות יכולים להיטהר מטומאת העורלה ואז כשעושים חסד, מתחזק הצד הטוב.

תתצו ההיכל החמישי נקרא שְאוֹל, כנגד השם של היצה"ר, שנקרא ערל, שהוא עניין עורלה. בהיכל זה יש פתח אחד, וממונה אחד עליו, ממונה לעורר תמיד קטרוגים על העולם. הרוח הזה נקרא איבה, משום שהשם של הפתח הזה, איבה שמו. כמ"ש: ואיבה אָשׁית בינך ובין האישה האיבה מעורר קטרוגים על העולם.

תתצז בהיכל הזה עומד רוח אחד השולט על הכול, הנקרא שוד"ד, כמ"ש: שוד ושבר. שודד בהרים הרמים בין סלעים והרים. מהיכל זה יונקים כל השודדים והמשחיתים בחורבנות. ומכאן יוצאים כל אלו שהורגים בחרבות וברמחים, והולכים אחר להט החרב המתהפכת לכלות הכול בגלל אנשים שהולכים בדרך של הרס, וזה בא ממקום רוחני בנפש.

תתצח מהרוח הזה יוצא הרוח שוד. כששולט רעב על העולם, נמצא רוח שוד ורוח אחר משתתף עימו, שנקרא כָּפ"ן. ואלו הולכים בעולם ונמצאים כנגד בני אדם. כמ"ש: לשוד ולכָפן תשְׂחק. ואלו עושים קטרוג על בני אדם ושודדים הכול. שוד, אחר שהולך בין הרים הרמים, ושודד ומחריב ומכלה הכול, חוזר ושודד בני אדם, ומתים מחולשה שמחליש אותם. וכשאנשים אוכלים אינם שבעים, משום שהוא שולט בעולם ונוצר באדם חוסר סיפוק, כמה שצורך אינו שבע בחינת צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר.

תתצט ובעת ההיא מי שעושה חסד עם בני אדם, ונותן להם לאכול ולשתות, ראוי לדחות אלו ב' רוחות לחוץ, שלא ישלטו בעולם. וכשישראל אינם עושים חסד עם בני אדם, ושאר העמים עושים חסד בעולם, אז אלו ב' רוחות ממתיקים דבריהם על העמים, ומתקיפים את ישראל, כי אז מתחזק הס"א וישראל נכנעים.

תתק וכשישראל עושים חסד, נכנע ס"א ונחלש, וצד הקדושה מתחזק. וכשישראל אינם מתעוררים בחסד, אלו ב' רוחות מתהפכים להכניע את ישראל. ואז אלו הברכות, שיורדות מלמעלה מצד ימין, יונקים אותם שאר העמים. וזה שאמרה השכינה, שָׂמוּני נוטֵרָה את הכרמים, אלו שאר העמים. ואמרה, כרמי שלי לא נטרתי. שהם ישראל הנקראים כרם השכינה. משום ששאר העמים משכו את השכינה, בתוכם, ע"י החסדים שעושים עם בני אדם. וישראל מרחיקים אותם מתוכם, משום שאינם עוסקים בחסדים, כשאר העמים. כשאומות העולם עושים חסדים, עושים זאת לאינטרס האישי, והיות ויש התגברות של הרצון לקבל, הם מבינים שההטבה השלמה היא הדבר האמיתי בעולם, הם מנסים להגדיל את הרצון לקבל שלהם כדי לקבל את ההטבה. דומה הדבר ללימוד רוחניות, אך כאשר עם ישראל מתעסק בחיצוניות התורה, יחפשו אומות העולם את בפנימיות ויתנו בכך כוח לס"א. וכך בתוך עם ישראל אם הדתיים לא ילמדו קבלה, החילונים ילמדו קבלה ויגדילו את כוח החילוניות בעולם.

תתקא ותחת הרוחות עומדים כל אלו הנקראים עורלה, זְמוֹרי עורלה, ענפי עורלה. ולמעלה מהם ממונה שנקרא גְזַ"ר דינַיָ"א. עומד על אלו שאינם שומרים שנות עורלה של אילנות, ועל כל אלו המעכבים אות ברית מילה מבניהם. שע"ז רצה הנחש להרוג בנו של משה, עד שציפורה מלה אותו. כמ"ש: ותיקח ציפורה צוֹר ותכרות עורלת בנה. עם הס"א שנק' צור, חותכים את השמאל.

תתקב והרוח הזה ממונה על בני אדם המשחיתים דרכם, ואינם דואגים לכבוד אדונם, לשמור אות ברית הקדוש. והרוח הזה מכניסם לגיהינום, לשאול ולאבדון, ונידונים שם. אדם שאינו שומר את הברית פוגם בקשר עם אדונו

תתקג בהיכל הזה בפנים באמצע, נמצא רוח שעומד ואורב על דרכים ושבילים, לראות כל אלו העוברים על דברי תורה, כדי להביא שנאה בין האנשים שלמטה לבין מעלה, כי כל ההיכל הזה הוא איבה.

תתקד כולם דרכם להראות פנים מאירות לבני אדם, ולפתותם, כדי שיסורו מדרך האמת, ולהמשיכם אחריהם, ואח"כ הורגים אותם. וימותו בשני עולמות.

תתקה הרוח הזה נקרא אפריר"א, עפר מאֵפר, שאינו עושה תולדות ופירות לעולם. אינו העפר הקדוש העושה פירות, שנקרא עפרות זהב, אלא כמ"ש: מעפר שריפת הַחַטָאת. שאפר נקרא עפר. וזה עפר שריפת החטאת. והסימן שבמקרא הזה בא בב' אופנים:

א. משום שהרוח ההוא כלול בחטאת, שהוא הנחש החזק.

ב. כשהאדם חוטא, הוא מחזק את העפר הזה, והוא שולט בעולם. על שגגה מביאים חטאת. מי שחוטא גורם לאיבר הרוחני הקשור לאותו חטא להינתק ממקור החיות

תתקו והרוח הזה, שנקרא עפר, כלול במֵי המָרים הַמְאָרְרים. וע"כ האישה שסוטה תחת בעלה, ועשתה מעשה אשת זנונים, צריך להשקותה מים הכלולים בעפר, שהוא מקרקע המשכן. והעפר הזה מהמקום שנקרא קרקע, עולם הבריאה, נקרא קרקע של המשכן, מלכות דאצילות, הנקראת משכן. והעפר הזה, הרוח, הוא מאותו הקרקע. ומשום זה צריך הכוהן להשקות האישה ההיא באופן הזה, לתת עפר מקרקע המשכן בתוך המים.

תתקז אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה מטהר אותם במים טהורים עליונים, מימי הבינה, כמ"ש: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתֶם. מים ראשונים מבינה. מים אחרונים ממלכות. והנה נקראים מים ראשונים מצווה, שהיא מלכות, ומים אחרונים נקראים חובה. מים עליונים, קדושה, מצווה. ומים אחרונים, חובה, הס"א שבהיכל הזה. ומשום זה הס"א לוקח חלקו במים ההם. וע"ז כתוב: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

פיקודי רעא-רעד

הֵיכַל ד' שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר חוֹבָה כְּנֶגֶד טִיט היָוֵון כְּנֶגֶד אֶבֶן מִכְשׁוֹל

ההיכלות הם מקומות נפשיים בלב האדם שחלקו השמאלי הוא כנגד הס"א והיצר הרע. על האדם להכפיף את צידו השמאלי לצד ימין אשר הוא קשור למוחין ולנשמה. וכך ההיכל בצד השמאלי נק' חובה, ויש לפעול שיגברו הזכויות על החובות. הימין לא בא לבטל את השמאל אלא לתקנו ולפעול גם אותו בהשפעה. לעומתו השמאל רוצה להביס את צד האמונה.

כל הבעיות מתחילות כשאדם מחייב את הקב"ה במקום להצדיק את ההשגחה כפי שעושה הצדיק.

תתפב ההיכל הרביעי, נקרא חובה שם נוסף לס"א. זהו טיט היָוֵון כנגד שם אחר של יצה"ר, אבן מכשול. והכול אחד. נקרא חובה, משום שנמצאים שם כל עוונות העולם, ההכרעה של עוונות.

תתפג כאשר בני אדם חוטאים, כל מעוררי דין וחוק, לוקחים העוונות ומניחים אותן בהיכל חובה. וכל המצוות שבעולם, כל המלאכים הקדושים הממונים על זכויות העולם, כולם לוקחים אלו המצוות ומניחים אותן בהיכל רביעי דקדושה, הנקרא זכות. ונמצאים שם המצוות של בני אדם, והעוונות נמצאים בהיכל האחר, שנקרא חובה. ונשקלים יחד ברה"ש, כי זה לעומת זה עשה האלקים. ולפי הכרעת המצוות או העוונות, לצד זה או לצד זה, כך מנצח. אם העוונות מרובים, מנצח הס"א. ואם המצוות מרובות, מנצחת הקדושה.

תתפד וע"כ ברה"ש, כשמתעוררים אלו ב' צדדים, זכות וחובה, תלויים בהם חיים ומוות. אם הזכויות מכריעות לצד זה, שנקרא זכות, נכתב האדם בצד שנקרא חיים, משום שאלו ב' הצדדים עומדים ביום ההוא, זה בצד זה, וזה בצד זה. אם אדם זוכה והזכויות מנצחות, נכתב לחיים, משום שאוחז בו הצד הקדוש, שנקרא זכות, והחיים אוחז בו, ואומר, זה שלי הוא ושלי היה. ואז נכתב האדם לחיים.

תתפה ואם העוונות מנצחים, אז ס"א הטמא, הנקרא חובה ומוות, אוחז בו ואומר, זה שלי הוא ושלי היה. ואז נכתב שהוא שלו. ברה"ש נכתב האדם או לחיים או למיתה. אם נכתב בצד הקדושה, נכתב לחיים, ומתקיים שם ומתדבק בו. ואם נכתב בס"א, מתקיים בצד הטומאה ודבוק בו, שהוא מיתה. וזהו, הן לחיים והן למוות, שנמשך בצד זה או בצד זה.

תתפו כל זמן שעומד בצד של הקדושה, כל הקדושות וכל הטהרות מתדבקות בו, יקרא, והקב"ה ישיב וישמע לו. עליו כתוב: יקראֵני ואענהו, עימו אנוכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אורך ימים אשׂביעהו ואַראהו בישועתי. וכל זמן שעומד בצד הטמא, כל הטומאה וכל העוון וכל הרעות מתדבקים בו, קורא ואין מי שישמע לו, מרוחק מהקב"ה. עליו כתוב: רחוק מרשעים ישועה. וכתוב: גם כי תרבו תפילה אינני שומע. השם יתברך שומע תפילת כל פה, לכל מי שיש פה. פה הכוונה למי שמוכן לעשות זיווג דהכאה, ולעשות דברים ראויים.

תתפז היכל זה, הוא מקום של כל אלו הנקראים אלוהים אחרים. משום שמתגלים כאן. וכן נמצאים כאן כל המסיתים בני אדם לתענוגי עוה"ז לזנות, להתענג בתענוגי ניאופי העולם, ומושכים אותם אחר תענוגים וניאופי עוה"ז.

תתפח בהיכל הזה רוח אחד חזק שולט על כולם, ונקרא ג"כ אל, כמו הרוח שבהיכל ד' שמצד הקדושה. זהו אל נכר. שמפתה האדם העוסק בתורה, או שעומד בבית המדרש, והאדם חושב כמה הרהורים. והרוח אומר, שמוטב ללכת בחברה המתגאים על בני אדם, וההולכים אחר נשים יפות, והמתענגים בתענוגי העולם. כיוון שהאדם התפתה אחריו, אז כל הרוחות משוטטים והולכים ונמשכים אחריו.

תתפט כמה רוחות אחרים עומדים תחת הרוח, וכולם מטמאים בעוה"ז ובעולם ההוא. ואלו הרוחות נקראים, צואה רותחת, כמ"ש: צא תאמר לו. שהוא מלשון צואה, שמפתים את האדם לצאת מבית המדרש ומהקדושה לתענוגי העולם. הן המדרגות העומדות לטמא תמיד.

תתק באמצע ההיכל יש רוח, שנקרא נֶגע, וממנו יוצא רוח, שנקרא נגע צרעת, העומד תמיד לטמא לכל בעלי לשון הרע, יותר על מה שמטמאים אותו בהיכל השלישי. והנגע העליון ממונה על כל שולחנות השבת, כי כשנכנסת השבת ואין עורכים השולחן, בתענוגי שבת כראוי, שהם מבזים השבת, הנגע הזה לוקח אלו שולחנות, שאין עליהם תענוגי שבת. השולחן מלשון שליח המקשר בין בעל הבית לבין המקום שאליו צריך להגיע, הוא בחינת לב האדם, והשאלה היא מה שם אדם על ליבו, האם דברי תורה או חלילה הבלים. במיוחד בשבת ויום טוב יש להיזהר, שאם לא פועלים בקדושה, הס"א גוזלת את כל השפע. יתרה מזו, ישנה ערבות הדדית בעם ישראל ומי שאינו שומר ומקדש את השבת כהלכתה פוגע בכלל.

תתקא וכשנגע לוקח אלו השולחנות, כל מעוררי הדין והחוקים העומדים שם, כולם פותחים ואומרים, ויֶאהב קללה ותבוֹאֵהו, ולא חפֵץ בברכה ותרחק ממנו. וילבש קללה כְּמַדו. ינַקש נושֶׁה לכל אשר לו, ויבוזו זרים יְגיעוֹ, אַל יהי לו מושך חסד.

תתקב באותו ליל שבת, כשהשולחנות ניתנו לצד הרע, אז מתחזק צד הרע הטמא, והאדם נמסר לצד האחר. אוי לו שנגרע מצד הקדושה, צד האמונה, וניתן בצד האחר הטמא. כעין זה בכל הסעודות של יו"ט.

תתקג בהיכל הזה, בנים, חיים ומזון, הם בהיפוך, שמונעים ג' אלו מבני אדם. ובהיכל הרביעי הקדוש לא נמצאים בנים, חיים ומזון, ותלויים למעלה. וכאן נמצאים לרע. כי כשהאדם מגיע להיכל הזה, נמצא שם חיים לכלות אותם. ושם, בנים כשהם קטנים, שיוצא מכאן הרוח להתמנות מקטרג עליהם. ושם נמצא מזון, להעבירו מן האדם. הכול לרע. והכול תלוי בחובה, בעוונות. וע"כ נקרא ההיכל הזה חובה.

תתקד ומכאן יוצא רוח טמא ארירי"א. וכמה אלף ורבבות עימו, וכולם נקראים אוֹרְרֵי יום. והרוח הזה, וכל אלו שעימו, כולם עומדים לקחת המילה ההיא, שהאדם מקלל עצמו מתוך כעסו. והם מעוררים את הנחש שנקרא, לוויתן נחש עקלתון, כדי להביא ולהעיר קללות על העולם. המקלל מתוך כעסו מעורר על עצמו את הנחש והופך לרדוף למלא את תאוותיו.

תתקה ואוררי יום אלו שולטים על הרגעים ועל שעות היום, שע"כ נקראים אוררי יום. ולוקחים אלו המילים, שהאדם קילל את עצמו, בין מתוך כעס בין בדרך שבועה, ובמילה ההיא מעוררים את נחש עקלתון, שנקרא לווייתן, כדי להעמידו שיחבל העולם. וע"כ קילל איוב בצערו את יומו ולא את גופו, כדי שלא יאחזו במילים שלו, שכתוב תחילה, ויקלל את יומו. ואח"כ כתוב: ייקְבוּהו אוררי יום.

פיקודי רעא-רעד

הֵיכַל ד' שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר חוֹבָה כְּנֶגֶד טִיט היָוֵון כְּנֶגֶד אֶבֶן מִכְשׁוֹל

השם יתברך שומע תפילת כל פה ראוי.

כל הבעיות מתחילות כשאדם מחייב את הקב"ה במקום להצדיק את ההשגחה כפי שעושה הצדיק.

ההיכלות הם מקומות נפשיים בלב האדם שחלקו השמאלי הוא כנגד הס"א והיצר הרע. על האדם להכפיף את צידו השמאלי לצד ימין אשר הוא קשור למוחין ולנשמה. וכך ההיכל בצד השמאלי נק' חובה. הימין לא בא לבטל את השמאל אלא לתקנו ולפעול גם אותו בהשפעה. לעומתו השמאל רוצה להביס את צד האמונה.

יש לפעול שיגברו הזכויות על החובות מפני שבראש השנה נשקלים אלו מול אלו ואם העוונות מנצחים, אז ס"א הטמא, הנקרא חובה ומוות, אוחז בו ואומר, זה שלי הוא ושלי היה.

בהיכל זה יש רוחות נקראים, צואה רותחת, כמ"ש: צא תאמר לו. שהוא מלשון צואה, שמפתים את האדם לצאת מבית המדרש ומהקדושה לתענוגי העולם. באמצע ההיכל יש רוח, שנקרא נֶגע, וממנו יוצא רוח, שנקרא נגע צרעת, העומד תמיד לטמא לכל בעלי לשון הרע, והנגע העליון ממונה על כל שולחנות השבת, כי כשנכנסת השבת ואין עורכים השולחן, בתענוגי שבת כראוי, שהם מבזים השבת, הנגע הזה לוקח את הקדושה משולחנות שאין עליהם תענוגי שבת. השולחן מלשון שליח המקשר בין בעל הבית לבין המקום שאליו צריך להגיע, הוא בחינת לב האדם, והשאלה היא מה שם אדם על ליבו, האם דברי תורה או חלילה הבלים. במיוחד בשבת ויום טוב יש להיזהר, שאם לא פועלים בקדושה, הס"א גוזלת את כל השפע. יתרה מזו, ישנה ערבות הדדית בעם ישראל ומי שאינו שומר ומקדש את השבת כהלכתה פוגע בכלל.

המקלל מתוך כעסו מעורר על עצמו את הנחש והופך לרדוף למלא את תאוותיו.

פיקודי רסט-רעא

הֵיכַל ג' שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר – דּוּמָה כְּנֶגֶד שׂוֹנֵא שֶׁל יָצָר הָרַע

לשון הרע מביא הרס לעולם, דברי תורה וקדושה בונים את העולם

תפקיד היכל זה לייצר פירוד, ולגרום לחוטא לפעול בפזיזות וללא שיקול דעת. לעומת הפירוד שגורם לשון הרע, התורה שכל נתיבותיה שלום, דרכה איחוד וקירוב אל היחד.

יתרה מזאת, לשון הרע מעורר את הנחש אשר מעלה את הקלקול ממלכות לבינה ובכך מעצים אותו.

אע"פ שיש זמן קבוע לכל הנחשים שבעולם להפשיט את עורם מעצמם אחד לשבע שנה, מ"מ אינם מתפשטים אלא בזמן שמעוררים לשון הרע למטה. שאע"פ שהוא תיקון העולם, אין הדבר נעשה מאליו, אלא בסיבת העוון של לשון הרע. וודאי שהיה עדיף שהתיקון היה בא ללא עוון לשון הרע. רק בזכות הרחמים הגדולים של הקב"ה, הוא משיל את עור הנחש למרות חטא לשון הרע, כדי שלפחות ימשיך הקיום לעולם, ויתאפשר לאחר מכן לעשות תשובה.

לכן על האדם לראות מאיזה מקור הוא מקבל את מזונו, דהיינו התענוג שלו, האם מבינה או חלילה מהמלכות שהיא בחינת המים האחרונים.

פיקודי רסט-רעא
הֵיכַל ג' שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר – דּוּמָה כְּנֶגֶד שׂוֹנֵא שֶׁל יָצָר הָרַע
לשון הרע מביא הרס לעולם, דברי תורה וקדושה בונים את העולם
תפקיד היכל זה לייצר פירוד, ולגרום לחוטא לפעול בפזיזות וללא שיקול דעת. לעומת הפירוד שגורם לשון הרע, התורה שכל נתיבותיה שלום, דרכה איחוד וקירוב אל היחד.

תתעז וכל עוברי דין וחוק מתעוררים ונאחזים בדבר הרע שאמר האדם, ומתעוררים אל נחש הבריח, הזכר של הנחש, ואז כל הגוף הרע של הנחש מתעורר, מראשו ועד רגליו לפגום בכל ההיכלות. וכל הקשקשים שבעורו יורדים למטה, ועורו מתפשט ויורד למטה. והגוף, בלי העור והקשקשים, עולה ומתעורר להיות משׂטין למעלה.
אחר שהעור והקשקשים של הנחש עלו ונאחזו למעלה כנגד בינה, התבטלו וירדו ממנו הדינים של המלכות, שהם בקשקשים ובעור שלו, כי אין צורך בהם. והנחש פושט את עורו, וכל שאר גופו נעשה משׂטין למעלה כנגד הבינה אחרי שעלו ונאחזו בבינה, וודאי שאוחזים במדרגות הנמוכות ממנה, וזו תוצאת הלשון הרע שמעלה את הקלקול ממלכות לבינה ובכך מעצים אותו.
תתעח אע"פ שיש זמן קבוע לכל הנחשים שבעולם להפשיט את עורם מעצמם אחד לשבע שנה, מ"מ אינם מתפשטים אלא בזמן שמעוררים לשון הרע למטה. ואז מתעורר נחש הרע למעלה, ופושט עורו וקשקשותיו ממנו. זה עולה וזה יורד, הגוף שלו עולה למעלה כנגד הבינה, והעור והקשקשים שלו מתפשטים ממנו ויורדים למטה. וקשה עליו התפשטות עורו וקשקשותיו יותר מכל, משום שנפרד מזיווגו. שעורו וקשקשותיו הם המלכות של הנחש, בת זוגו של הנחש. ונפרד מהמלכות שלו, כי אם הכול היה בחיבור עם המלכות שלו, העור והקשקשים, שהם מידת הדין הקשה, לא היה העולם יכול לסבול. וע"כ הוא תיקון העולם. והכול בזכות התעוררות לשון הרע שלמטה. שאע"פ שהוא תיקון העולם, אין הדבר נעשה מאליו, אלא בסיבת העוון של לשון הרע. וודאי שהיה עדיף שהתיקון היה בא ללא עוון לשון הרע. רק בזכות הרחמים הגדולים של הקב"ה, הוא משיל את עור הנחש למרות חטא לשון הרע, כדי שלפחות ימשיך הקיום לעולם, ויתאפשר לאחר מכן לעשות תשובה.
תתעט וכשהנחשים שלמטה מתפשטים מהעור, אז כל אחד נותן קול, המעורר כמה נחשים העומדים בבור, וכולם דוברי רכיל על העולם, לעורר לנחש הגדול לדבר רכילות על העולם. והכול הוא בגלל התעוררות לשון הרע, כשנמצאת התעוררות שלו למטה.
תתפ מי שעוסק בתורה, מלאכים, הנקראים לשון הקודש, מתחברים ומעוררים התעוררות למקום שנקרא לשון הקודש לשון של השפעה. שהוא לשון מקוֹדש שלמעלה. שהוא קו האמצעי, לשון המאזניים, לייחד הימין והשמאל זה בזה, שאז נגלית עליהם הקדושה. וכמה קדושים מתעוררים מכל הצדדים. אשרי חלקם של הצדיקים, שגורמים שתתעוררנה קדושות למעלה ולמטה, קדושה של מעלה בבינה, קדושה של מטה במלכות.
תתפא ע"ז כתוב: והתקדשתם והייתם קדושים. והתקדשתם, הם מים ראשונים, שנקראים מים עליונים, קדושה של מעלה, בינה. והייתם קדושים, הם מים תחתונים, מים אחרונים, קדושה של מטה, מלכות. ומזון באמצע, בין מים ראשונים למים אחרונים. וע"כ מזון אינו במים אחרונים, מלכות, אלא במים ראשונים, בינה, כי מים ראשונים הם מלמעלה מבינה, שהמזון תלוי שם. שכל המוחין הם מבינה. ולא במים אחרונים, מלכות המקבלת מבינה, ואין לה מעצמה ולא כלום. והסוד ניתן לקדושים עליונים. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב. על האדם לראות מאיזה מקור הוא מקבל את מזונו, דהיינו התענוג שלו, האם מבינה או חלילה מהמלכות שהיא בחינת המים האחרונים.

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

פיקודי רנז-רנט

שִׁבְעָה הֵיכָלוֹת שֶׁל הסִטְרַא אַחְרַא

אומר הנחש שאין האמת מוצקה, אלא הכל ניחוש.

היצר הרע אורב בכל פינה בה יש לאדם ספק, נפילה או הרהור שפוגם בברית האמונית אליה מחויב כל יהודי. לכן יישמר האדם מהליכה למקומות מפוקפקים גם בגשמיות וגם במחשבה, וכל מי שמתפתה אחריו ויורד אליו לבור ריק, ברגע אחד יאבד אליו, שייפול לרשותו.

מי שבא להיטהר בעוה"ז, בצד הטהרה, מטהרים אותו במקום שנקרא האמונה, ומי שבא להיטמא, מטמאים אותו בצד האחר, הטמא, כדי שיוכ לראות כמה רע המקום המסוכן של הס"א. הלכלוך של האדם הוא האגו שלו. זה ששואל עצמו לפני כל פעולה מה יצא לי מזה

התחלת יצה"ר, נקרא בור ריק מכל. מי שבא להיכנס בו, אין מי שיאחז בו, שלא ייפול. כולם דוחים אותו להפילו שלא יקום. כך באותו אופן אם הולך אדם חלילה למסיבה של צחוק ריק, של תענוגות מזויפים, זוהי בחינת בור ריק.

אין ללכת לבור ריק, שהריקנות מובילה לחטא. הממונה הנק'  פתו"ת מתווך רע המסית לכל הרעות. עומד על הקבר בזמן שנידון הגוף, ושובר את עיניו שלא יראה את הקדושה העליונה, כי שאדם שחלילה שקוע בטומאה, אינו יכול לראות ולהרגיש קדושה.

כל מה שעשה הגוף בעוה"ז, מוכרחת גם הנשמה לעשות בעולם ההוא. וכיוון שהגוף נלכד ברשת הפתו"ת הזה, ע"כ גם הנשמה נופלת לידיו, והיא עושה מה שמפתה ומצווה אותה לעשות. שמסית אותה להסתכל ולעיין במה שלא צריך. מחמת מעשה הגוף בעודו בעוה"ז.

פיקודי רנז-רנט

שִׁבְעָה הֵיכָלוֹת שֶׁל הסִטְרַא אַחְרַא

אומר הנחש שאין אמת מוצקה, אלא הכל ניחוש

היצר הרע שבאדם אורב בכל פינה בה יש לאדם ספק, נפילה או הרהור שפוגם בברית האמונית אליה מחויב כל יהודי. לכן יישמר האדם מהליכה למקומות מפוקפקים גם בגשמיות וגם במחשבה, מאחר ובנפילה לבור הריק מאבדים הכל.

תתלו רבי שמעון פתח: וְהֵמָּה, כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית  שָׁם, בָּגְדוּ בִי. מדבר כאן על הרשעים. מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר, שהקב"ה ציווה לך מצווה אחת ולא יכולת לעמוד בה, משום שהתפתית על הדברים הרעים שהסיתך אותו נחש הרע. כמ"ש: והנחש היה ערום. וע"כ התפתית אחריו, והסיבותָ מיתה לך ולכל התולדות היוצאים ממך. כל מי שמתפתה אחריו ויורד אליו, ברגע אחד יאבד אליו, שייפול לרשותו.

תתלז דוד, היה קיומו תקוע במקור מים הנובעים, בבינה, כי דוד הוא המלכות שלמעלה מחזה, ששם מקום בינה, שממנה חיותו וקיומו. וכשנדחה לארץ אחר, בבורחו מפני שאול, וציערו אותו, ולפי צערו נדחה מארץ הקדושה, שנפל ממדרגתו, שהיא ארץ הקדושה דהיינו לא נתן לו שכר, ואע"פ שירד ממדרגותיו למדרגה תחתונה, עמד בקיומו, ולא נכנס לס"א ונשמר ממנו. כמ"ש: ואולם חַי ה' וחֵי נפשך, כי כְפֶשַׂע ביני ובין המוות. כי ירד ממדרגותיו עד שהיה בו השיעור הזה בינו ובין המוות דהיינו עלול עוד רגע ליפול לרשות הס"א, שרשעים בחייהם נק' מתים, שמנצלים כל מיני תענוגות שהם מוות. שהוא הס"א, שנקרא מוות. ואשרי חלקו מי שנשמר מצד הרע הזה, ומכל המדרגות של צד ההוא, הנמצאות בעולם.

תתלח כי כמה בחינות ומדרגות יש ליצה"ר, שהן: שטן, מלאך המוות, יצה"ר. שאע"פ שנקרא בשמות אלו, יש לו במיוחד שבעה שמות: שטן, טמא, שונא, אבן מכשול, ערל, רע, צפוֹני דהיינו מידת הגבורה של חוכמה ללא חסדים. אלו הם שבעה שמות, כנגד שבע מדרגות של היכלות שלו, שכולן מצד הטומאה. וכנגד אלו, שבעה שמות, שהגיהינום נקרא בהם, שהרשעים נידונים שם: בור, שחת, דוּמה, טיט היָוֵון, שאול, צַלמוות, ארץ תחתית. שבעה מדורים של הגיהינום, כנגד שבעה שמות שיש ליצה"ר. ושבעה היכלות דס"א, נקראים באותם השמות של שבעה מדורי גיהינום.

תתלט כמו שיש מדרגות והיכלות בצד הקדושה, יש ג"כ לצד הטומאה. וכולם נמצאים ושולטים בעולם בצד הטומאה. וע"כ יש שבעה היכלות כנגד שבעה שמות הגיהינום, שנקראים באותם השמות של שבעה מדורי גיהינום, וכולם עומדים לדון ולטמא לאלו רשעי עולם שהתדבקו בהם. ולא נשמרו דרכיהם מהם, כשהם בעוה"ז. גם לס"א יש תפקיד מצד הקדושה

תתמ כי מי שבא להיטהר בעוה"ז, בצד הטהרה, מטהרים אותו במקום שנקרא האמונה, במלכות דקדושה. וכמה מדרגות וממונים, כולם עומדים לקרב בני אדם לעבודת הקב"ה, ולטהר אותו. ומי שבא להיטמא, מטמאים אותו בצד האחר, הטמא, אשר כמה מדרגות וממונים, שכולם עומדים לטמא בני אדם כדי שיוכלו לראות כמה רע המקום המסוכן של הס"א. הלכלוך של האדם הוא האגו שלו. זה ששואל עצמו לפני כל פעולה מה יצא לי מזה

תתמא כי מי שבא להיטהר בעוה"ז, בצד הטהרה, מטהרים אותו במקומי שיקרב אליהם ובא להימשך אחר צד הרע, עליו כתוב: מי גבר יחיה ולא יראה מוות ימלט נפשו. מי הוא האדם שנברא בעולם, ולא יראה את המוות, שכל העולם נמשכים אחריו, את מלאך המוות. כי כשבא לתת חשבון לפני אדונו, כשבא להסתלק מהעולם, מטרם שייפטר מעוה"ז, רואה את מלאך המוות.

תתמב כי מי שבא להיטהר בעוה"ז, בצד הטהרה, מטהרים אותו במקוה אלו שבעה היכלות, שהם שבעה מדורי גיהינום, נקראים 12 חודש. כמו שיש לצד האמונה, המלכות, 12 חודשים של מדרגות הקדושות, כן יש לס"א 12 חודשים, שהרשעים נידונים בהם, והנשמות של הרשעים נידונים בהם. אשרי חלקם של צדיקים, שנמנעו רגליהם מהם בעוה"ז, ולא קרבו לשעריהם, כדי להינצל מהם בעולם ההוא. שלא יהיו נידונים תחת ידיהם בגיהינום לכן אין אומרים קדיש 12 חודשים מלאים, כדי להראות שמאמינים שהנפטר לא נמצא בגהינם.

הֵיכַל אַ' שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר – בוֹר רִיק, שָׂטָן שֶׁל יָצָר הָרַע

תתמג כי מי שבא להיטהר בעוה"ז, בצד הטהרה, מטהרים אותו במקו ההיכל הראשון, התחלת יצה"ר, נקרא בור ריק מכל. מי שבא להיכנס בו, אין מי שיאחז בו, שלא ייפול. כולם דוחים אותו להפילו שלא יקום. כך באותו אופן אם הולך אדם חלילה למסיבה של צחוק ריק, של תענוגות מזויפים, זוהי בחינת בור ריק. אין בו סומך לטוב. בסיום הקדושה, אחר המלכות דקדושה, מתחיל היצה"ר, הס"א. יש לו שבע שמות. ועליו כתוב: לפֶּתח חטאת רובץ, שבפתח המלכות למטה רובץ הס"א, מלכות שאינה נמתקת בבינה, הנקראת מנעולא, שמשם מתחיל הס"א. וכיוון שהוא נמשך ממידת הדין הקשה, ע"כ כל הבא להיכנס שם, דוחים אותו כולם להפילו, ולא יוכל לקום. כלומר, מפילים ג"ר דנשמה, כי קימה פירושו ג"ר.

תתמד בהיכל הזה עומד ממונה דוּמה. עומד למעלה, בהיכל השלישי דס"א, ולמטה, בהיכל הראשון. הוא שאוחז בנשמה בשעה שנדחית מההיכל הקדוש ע"י הממונה טהריאל. דוּמה עומד בשער של היכל ראשון דקדושה, כדי לאחוז בנשמה להמשיכה להיכלות הטומאה, וכמה מעוררי חוק ומשפט עימו. אם הנשמה אינה בטהרה, אז המלאך טהריאל דוחה אותה מלהיכנס להיכל הראשון דקדושה, ותכף אוחז בה המלאך דוּמה העומד שם, סמוך לקדושה, שבהתחלת הס"א, כי נמשך מזכר דס"א, העומד בהתחלת הס"א.

תתמה תחת הממונה דוּמה עומד ממונה פִּתוּ"ת, אלף ורבבות תחתיו. עומד לפתות בני אדם. הוא השורה אצל הנשמה, ומסית אותה להסתכל ולעיין במה שלא צריך, בכמה זנונים ובכמה ניאופים. וכל אלו המלאכים שעימו, כולם עומדים אצלה, והולכים לפניה, ואונסים אותה, שתסור עיניה להסתכל במה שלא צריך. אל תלך לבור ריק, שהריקנות מובילה לחטא

תתמו פתו"ת מתווך רע המסית לכל הרעות. עומד על הקבר בזמן שנידון הגוף, ושובר את עיניו שלא יראה את הקדושה העליונה, כי שאדם שחלילה שקוע בטומאה, אינו יכול לראות ולהרגיש קדושה. משום שהרוויח אותם, בעוד שהגוף היה בעוה"ז, ושלו הם. אלו ב' ממונים, דוּמה ופתו"ת, הם בחינות זכר ונוקבא, שמידת הדין הקשה אינו נגמר להזיק בראשית הגילוי שלה, כל עוד הוא בבחינת הזכר דס"א, אלא שצריכים להתגלות הרבה פעמים עד שמשיגים כוח לפעול ולהעניש. שזוהי בחינת הנוקבא דס"א. דוּמה זכר, רק תופס את הנשמה, ואין בו כוח להזיקה ולהענישה, עד שפתו"ת אשר תחתיו, הולך ומפתה את הנשמה להסתכל במה שלא צריך, שמפתה אותו להמשיך חכמה מלמעלה למטה, כדרך הס"א, שבכל פעם שעושה את זה, מתגלה מידת הדין הקשה בסופו, כמ"ש: לפתח חטאת רובץ. ואז נפגעת הנשמה במידת הדין הקשה, ושוברת את עיני הגוף המת. כל מה שעשה הגוף בעוה"ז, מוכרחת גם הנשמה לעשות בעולם ההוא. וכיוון שהגוף נלכד ברשת הפתו"ת הזה, ע"כ גם הנשמה נופלת לידיו, והיא עושה מה שמפתה ומצווה אותה לעשות. שמסית אותה להסתכל ולעיין במה שלא צריך. מחמת מעשה הגוף בעודו בעוה"ז. ועומד על הקבר, ושובר את עיניו. משום שהרוויח אותם, בעוד שהגוף היה בעוה"ז. כי מתוך שנדבק בפתו"ת וסיעתו בעודו בעוה"ז, נבנו לו עיניים מצידם. וע"כ הוא שוברם, כי שלו הם שהרי ניתנו לאדם להסתכל בתורה ובקדושה ואם הסתכל למקומות ריקניים, הם בבעלות הס"א.

פיקודי רנא-רנג

הֵיכַל קוֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים

לפני שבאים לבקשות בתפילת שמונה עשרה, יש להחזיק בדעת אמונית.

בזכות הכוונות בתפילה יכול האדם להגיע למדרגה הנקרא "חושבי שמו" דהיינו שיודע לעשות נכון חשבון שכל תפקידך לייצר כלים של אהבה לקב"ה. לאחר התפילה, דווקא בעת הרגשת השלמות, בא הוידוי המגלה את החטאים והחסרונות, דהיינו חומר גלם לחדש ולפעול את הצורך בדבקות. כאן מבחינים כאשר התפילה במניין, אז אומרים את י"ג מידות הרחמים כפי שהם כתובים, אך המתפלל יחיד אינו אומר את שם הויה, אלא את חילוף האותיות בשיטת אתב"ש

תתטז אחר שהשלים בקשותיו, והגוף שלם בכל הצדדים, בשמחת לב, ושאל וסיים הבקשות שהשלים כל הבקשות האמצעיות בתפילת שמונה עשרה, יחזור להמשיך ברכות ושמחות למטה בהיכל השלישי, נצח, להמשיך למטה. וזהו ברכת, רְצֵה ה' אלקינו בעמְךָ ישראל. משום שמעמדות, הרגליים, נו"ה, הם סומכי הגוף, ת"ת, והתחלתם למטה מגוף נקראים ב' ירכיים עד שמגיעים לברכיים. כלומר, שב' רגליים נו"ה מתחלקים, שהירכיים עד הברכיים, היא ברכת, רְצֵה. ומן הברכיים והלאה הן ברכת, המחזיר שכינתו לציון, וברכת, מודים.

תתיז אלו הם המעמדות העומדות על הקורבן. כנגד ב' ירכיים נו"ה. וכאן, בהיכל השלישי, היא התחלת ב' ירכיים מלמעלה בגוף, עד הברכיים, שהוא החיבור של הנביאים. שמנו"ה דאצילות נמשך הנבואה. ומראות מנו"ה של היכלות. באותיות השם הקדוש השתפ"א, שהוא השם צבאות, בחילוף אותיות א"ב באותיות א"ת ב"ש ג"ר ד"ק וכו'. שאותיות ראשונות של א"ת ב"ש עולות. ואותיות שניות של א"ת ב"ש יורדות. השם צבאות הוא נביאים. והשם השתפ"א הוא מראות. ונו"ה נקראים צבאות. כמו שהרגלים מחוץ לגוף, כך נצח הוד, וכשמגיעים למקום זה במודים, יש לכרוע ברך לפני השם

תתיח בהיכל השלישי הוא סוד העליון, שנקרא ברייתא, כי ברייתא פירושו חיצונית. נו"ה הם לחוץ מגוף, מת"ת. וכשמגיע האדם לברכיים, שבהוד, יכרע, ויאמר, ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו בחינת נצח הוד לציון למלכות. והרי כאן חזרו הברייתות להיות משנה, והתברכו יחד. כי נו"ה דהיכלות נכללו כאן, בהיכל קודש הקודשים, במלכות, שהיא משנה, שכינתו לציון. כי ציון יסוד המלכות.

תתיט ההיכל השני למטה, היכל עצם השמיים, שהנשמות נפקדות בו לעלות להיראות במראה החלום, למטה מירכיים, בבחינת ברכיים, כי החלום נמשך למטה מירכיים. אומרים בו, מודים, לכרוע על הברכיים, להודות על הנשמות, ואומרים, על נשמותינו הפקודות. עד שמגיע לברכת, הטוב שמך ולך נאה להודות.

תתכ וזה בתוך השם הקדוש ב"ם במוכ"ן. שהם אותיות שניות לשמות אל אלקים, שהם חו"ג דאצילות. כמ"ש: אל אלקים הוי"ה הוא יודע. וכלל אלו האותיות האחרות ב"ם במוכ"ן, שיוצאות מן אל אלקים ולמטה בהיכל השני, הוא החלום, להכניס במקום הזה נשמות, לראות במראה החלום. וצריכים להמשיך בברכות אלו, כדי למצוא מנוחה בעוה"ז ובעוה"ב. הנבואה כמו החלום נותנים סוג של מנוחה, מאחר וזה סוג של התקשרות לעליון, והמנוחה כאן היא רק בקשר לעולמות העליונים.

תתכא ההיכל התחתון למטה, היכל לבנת הספיר, הוא יסוד ומלכות, שאומרים, שים שלום טובה וברכה. כאן הכלל של שלום, שלום למעלה ביסוד דז"א, שלום למטה ביסוד דמלכות. שלום בכל הצדדים, בימין ובשמאל. שלום בפמליה של מעלה, ביסוד ומלכות שבהיכלות דאצילות. שלום בפמליה של מטה, שהיכל לבנת הספיר, שבו יסוד ומלכות שבהיכלות דבריאה, הוא פמליה של מטה, בחיבור אחד עם הפמליה של מעלה. ומכאן נמשך השלום לכל התחתונים, שלחוץ מהיכלות דבריאה. כל זה מתאפשר כשניזונים מבינה, ומתפללים כראוי עם כל הכוונות.

תתכב וכאן נכלל ונשלם הכול יחד, למעלה, ז"א, ולמטה, המלכות, בהארה אחת, בזיווג, להשלים שם מלא הוי"ה אלקים. אשר הוי"ה הוא ז"א ואלקים מלכות. שם זה שלם בכל ההיכלות הנכללות במלכות, ובכל האורות העליונים הכלולים בז"א, שיהיו כולם אחד. כאן משלימים את השם המלא כשהויה מצד הזכר ואלקים מצד הדין, ז"א ומלכות

תתכג האדם המכוון בכל הכוונות האלו, כשנשאל לצאת מהיכל לחוץ, ישים עצמו כמי שיוצא מחברת המלך, ומהיכלו, וישפיל עצמו לפניו. אבל הוא ישמח, כי הוא הראשון לקבל העטרה של המשכת הברכות, הנמשכים מייחוד אדונו. זהו בן, שהוא מבני היכלו של המלך. כי בשעה שיוצא מלפני המלך, והכול מתייחד בכל אלו הבחינות, בקשר הייחוד, והברכות, והקדושה, ותוספת הקדושה, אז הקב"ה קורא לפמליה של מעלה, שהם כל המדרגות שהתייחדו על ידו, ואומר להם, כתבו את אדם פלוני זה, מבין אלו הנקראים, חושבי שמו.

תתכד חושבי שמו, הם החושבים ומכוונים בשמו, לייחד היכלות בהיכלות, ולקשור קשרים, ולייחד כולם בייחוד אחד, כלומר לחשוב זה לייצר כלים דהשפעה. ואלו הם חושבי שמו, כמ"ש: ולחושבי שמו. אז כותבים אותו בין חושבי שמו, ומצטיין ונודע למעלה, והוא נשלם למעלה ולמטה.

תתכה וכל הקרב לפני אדונו, ומתפלל תפילתו ואינו משלים הייחוד, ואינו דואג על כבוד אדונו, לקשור קשרים, טוב לו שלא נברא. והקב"ה אמר, כתבו את האיש הזה, ערירי גבר לא יצלח בימיו. וזהו שכתוב: גוזֵל אביו ואימו, שהם הקב"ה ושכינתו.

תתכו כאן נשלם הכול למעלה ולמטה, השם הקדוש השולט למעלה מצפ"ץ מצפ"ץ, היוצא מן, הוי"ה הוי"ה אל רחום וחנון. כי הוי"ה הוא מצפ"ץ, בחילוף א"ב באותיות א"ת ב"ש. כאן השם הקדוש הוי"ה הוי"ה, להתקדש באותיותיו בציבור של עשרה, והאותיות האחרות, מצפ"ץ מצפ"ץ, בקדושת היחיד בתפילה. שאין אומרים י"ג מידות, אלא רק בציבור, וביחיד אומרים י"ג מידות בחילוף א"ת ב"ש, שהוא מצפץ מצפץ. ואחר שסיים אמירת י"ג מידות, עומד על רגליו להתוודות על חטאיו, כדי שלא יהיה פתחון פה לס"א להשׂטין עליו, והוא נכנע לפניו. ויעמוד בקיומו להתברך מבית המלך.

תתכז אשרי חלקו מי שמתקדש באופן הזה בתפילה, ויקשור קשרים וייחד ייחודים, ויתכוון בכל כראוי, ולא יסור ימין ושמאל. אז תפילתו לא תשוב ריקם, הקב"ה גוזר והוא מבטל. ע"ז כתוב: ישמח אביךָ ואימךָ ותָגֵל יוֹלַדְתֶךָ. ויש לו חלק בעוה"ז ובעוה"ב.