מלמד רבי שמעון שאין לרחם על אכזרים, דהיינו שאין לרחם על תכונות שליליות בנפש, אלא יש להורידם מבלי להצטדק ע"י ציון התכונות החיוביות. סור מרע ועשה טוב הם שני פעולות אותם יש לעשות, כך שאין לשמור בתוך הבית – בלב את הנחש הרמאי, אלא להורידו. כאן על האדם להישאר בקטנות ולתת לרצונות נחשיים אלו למות, ויחד איתם להסיר גם את הבחינות הקרובות ודבוקות ברע, אחרת לבסוף גם הרצונות היהודיים שקרובים לרצונות הגויים ימותו איתם.
מיטתו של יעקב הייתה שלימה, בזכות שבניו היו כשרים. כלומר כל ההבנות שהפיק מעצמו היו שלמות, ולכן נקשרה נשמתו מייד במקומה.
אצל צדיקים הגוף, הרצון הוא אמיתי וכדאי הוא להישאר – רמת גופו של צדיק היא דרגת נשמת העם, ולכן מכבדים קברי הצדיקים, שאצלם הגוף הוא רצון לקבל על מנת להשפיע, דהיינו מעשה המצווה מתפשט לבחינת הרגש ללב – לגוף.
לצדיק כוח להתחבר לכלל, ולכן אדם הרוצה לבוא אל המלך צריך לבוא דרכו, עם השכינה הקדושה, עם שמירת הברית, כלומר לפעול את בחינת יוסף שבתוכו.
שאלות חזרה ויחי רעא-רעג
1. מהו תפקיד כוס הברכה, מדוע צריך לקבלו בימין ובשמאל ומדוע צריך דווקא כוס?
2. מהי הכוונה שהכוס מחזיק את היין וכיצד זה נוגע לנפש האדם?
3. מדוע צריך להיות לחם על השולחן כאשר מברך?
4. מדוע כשבאו לעיר ראו קבוצת בני אדם שמתו כשנפל בית עליהם? (המשך של איזה סיפור זה ומה זה אומר בפנימיות?)
5. מהו גורן האטד בפנימיות?
6. מדוע חנטו את יעקב וכן את יוסף?
7. מדוע בכל ימות העולם לא קיבלה המערה אדם אחר ולא תקבל, חוץ מהאבות הקדושים ואדם הראשון (וכן ראשו של עשיו)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
מלמד רבי שמעון שאין לרחם על אכזרים, דהיינו שאין לרחם על תכונות שליליות בנפש, אלא יש להורידם מבלי להצטדק ע"י ציון התכונות החיוביות. סור מרע ועשה טוב הם שני פעולות אותם יש לעשות, כך שאין לשמור בתוך הבית – בלב את הנחש הרמאי, אלא להורידו. כאן על האדם להישאר בקטנות ולתת לרצונות נחשיים אלו למות, ויחד איתם להסיר גם את הבחינות קרובות ודבוקות ברע, אחרת לבסוף גם הרצונות היהודיים שקרובים לרצונות הגויים ימותו איתם.
רב המנונא סבא לא נתן כוס של ברכה לאיש אחר, אלא הוא הקדים וקבלו בשתי ידיו ומברך. צריכים לקבל הכוס של ברכה בשתי ידיים, בימין ובשמאל, ולברך. בכוס של ברכה צריכים כוס כמ"ש: כוס ישועות אשׂא, הנוקבא. כי בכוס הזה נמשכים ברכות מהישועות של מעלה, והכוס, הנוקבא, מקבל אותם ומאספם אליו, ושם נשמר יין העליון, הארת השמאל שבבינה, ונאסף בכוס. ע"כ צריכים לברך אותו בימין ובשמאל. והיין שנאסף בכוס והכוס, יתברכו יחד, היין, הארת שמאל מבינה, והכוס, הנוקבא. וצריכים לברך את השולחן, הנוקבא, שלא יהיה ריק מלחם ויין. והכל כאחד, כי היין, הארת החכמה שבשמאל, והלחם, חסדים מימין, והם צריכים להתחבר כאחד. ברכת הזימון צריכה להיות דווקא בכוס, בנוקבא שהיא צריכה להחזיק את הברכות, יין שהוא הארת החוכמה והלחם חסדים.
כנסת ישראל, הנוקבא, כוס של ברכה. כיוון שהיא כוס של ברכה, צריכים ליד ימין ושמאל, שיקבלו אותו, כי כוס ניתן ביד ימין ושמאל, חסדים וחכמה, וצריכים שיתמלא ביין, מיינה של תורה, הארת חכמה שבשמאל, היוצא מעוה"ב, בינה. צריך את יינה של תורה – את סודות הפנימיות, את הקשר להשם להוריד ללב. הכוס מסמלת את המלכות, היחד, השכינה הקדושה, הם המחזיקים את הקשר עם השם.
בכוס של ברכה מתגלים דברים עליונים, מתגלה סוד מרכבה הקדושה הבנויה מ – חו"ג תו"מ, כי כוס של ברכה צריך לקבלו בימין ושמאל, צפון ודרום, חו"ג. וכוס של ברכה המקבל ברכה מהם. וכוס של ברכה הוא, מיטתו שלִשלׂמה, מלכות, שצריכים, שתינתן בין צפון לדרום, חו"ג. וצריכים לתת אותה שתהיה יותר קרוב לימין. והגוף של המברך, ת"ת, צריך להתתקן עימהם, ויסתכל בכוס, לברך אותו בארבע ברכות, משום שכתוב: תמיד עיני ה' אלקיך בה. נמצא, בכוס של ברכה, שהיא האמונה, צפון דרום מזרח מערב, חו"ג תו"מ, הרי לך המרכבה קדושה.
השולחן בלחם, כדי שיתברך לחם של מטה, הנוקבא. ולחם עוני, הנוקבא, בעת שחסרת חסדים, יתברך ויהיה לחם פַנַג [לחם עונג], בעת שהחכמה שלה מתלבשת בחסדים, אז נקראת לחם פנג. נמצא, שכנסת ישראל, הנוקבא, מתברכת למעלה, בד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ, ולמעלה ומטה, נו"ה. וכוס של ברכה גורם שיתחבר דוד המלך, הנוקבא שלמעלה מחזה, באבות, חג"ת. שמכאן נוטלת חכמה. ויתברך ג"כ למטה, מנה"י. ויש לו ג"כ חסדים, שיתברך השולחן של האדם, שימצא בו תמיד לחם.
יש סכנה של חיבור לגויים.
גֹּרֶן הָאָטָד
וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. גורן האטד, זה ממשלת מצרים שהוסרה מפני ממשלת ישראל, כי ראו גורן, שרומז על ממשלת ישראל כמ"ש: מלובשים בגדים בגורן. וע"כ כתוב: ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד.
על כן קרא שמה אָבֵל מצרים. שודאי ממצרים היה האבל, כי הוסרו ממשלתם. אף כאן אלו הבכיות אינם על יהודים, אע"פ שיהודים מתים שמה. כי אלו היהודים, אם היו יהודים, לא היו נהרגים. וכיוון שמתו, הקב"ה מכפר עוונותיהם.
יעקב אע"פ שיצאה נשמתו במצרים, לא יצאה ברשות האחר, דס"א. מטעם, שמיום שנברא העולם לא היה מיטה שלמה כמיטתו של יעקב, שכל בניו כשרים היו, בשעה שהיה נפטר מן העולם, התקשרה נשמתו מיד במקומה.
תולה את העניין שמיטתו של יעקב הייתה שלימה, בעניין שבניו היו כשרים. כלומר כל ההבנות שהפיק מעצמו היו שלמות, ולכן נקשרה נשמתו מייד במקומה.
כשנכנס יעקב במערה, כל הריחות שבגן עדן, נמצאו במערה, ובמערה היה אור, שנר אחד היה דולק שמה. וכשבאו האבות אל יעקב למצרים, להימצא עימו, הסתלק אור הנר מן המערה. כיוון שבא יעקב במערה, חזר הנר למקומו. אז נשלמה המערה בכל מה שצריכה. האבות באו למצרים להשלמת כלים, ב' קווים ואז אין הארה עד אשר מגיע יעקב, קו אמצעי. האמונה היהודית מבוססת על ג' האבות וחוץ ממנה לא נצרך כלום לעבודה.
ובכל ימות עולם לא קיבלה המערה אדם אחר, ולא תקבל. ונשמות הצדיקים עוברים לאחר פטירתם לפני האבות בתוך המערה, כדי שיקיצו ויראו הזרע שעזבו בעולם, וישמחו לפני הקב"ה.
שאל רבי אבא: חניטתו של יעקב, מה היה? כתוב: ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל. האם יתכן, שחניטה זו הייתה כחניטת שאר בני אדם? האם מחמת הדרך, שהיו צריכים להשהותו, עשו זה? הרי כתוב: וימת יוסף ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים. אע"פ שלא הלכו עימו בדרך, כי נקבר שמה, כתוב: ויחנטו אותו.
אלא דרך המלכים, בכדי לקיים את הגוף, שלא ירקב, חונטים אותם בשמן המשחה, העליון על כל השמנים, מעורב בבשמים. ושמן הטוב ההוא נבלע בגוף, יום אחר יום ארבעים יום. אחר שנשלם זה, הגוף מתקיים ימים רבים. למה בכלל נרצה שהגוף ישאר? אלא אצל צדיקים הגוף, הרצון הוא אמיתי וכדאי הוא להישאר – גוף של צדיק הוא גוף טוב. רמת גופו של צדיק היא דרגת נשמת העם, ולכן מכבדים את קברי הצדיקים, שאצלם הגוף הוא רצון לקבל על מנת להשפיע. אצל הצדיק מעשה המצווה מתפשט לבחנית הרגש ללב – לגוף.
משום שכל ארץ כנען זו וכל ארץ מצרים, מכלה את הגוף ומרקיב אותו, בזמן קצר מכל שאר הארצות, ובכדי לקיים את הגוף עושים זאת. ועושים חניטה זו בפנימיות הגוף ובחיצוניות, כי שמים את השמן הזה על הטבור, והוא נכנס בפנימיות הגוף דרך הטבור, ונבלע במעיו, ומקיים את הגוף לימים רבים.
וכן היה יעקב בקיום הגוף, וכן צריך להיות, כי גוף של האבות הוא, שהאבות הם חו"ג ב' ידיים, ות"ת הגוף. והיה בקיום הנפש והגוף. יוסף, כמו הגוף, כי יוסף ברית, וברית והגוף אחד בקיום הגוף והנפש. בקיום הגוף כתוב: ויחנטו אותו. בקיום הנפש כתוב: וַיִישֶׂם בָּארון במצרים, שהמשמעות על ארון העליון, הנוקבא, שנקשר שם נפשו.
וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם
תפקיד הארון לשמר את האדם, כך יוסף ששמר על הברית נחשב לתורה. הברית שלמעלה היא בהשקפה – מוחא, והברית שלמטה בהרגשה – בליבא.
כתוב: וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם – וַיִישֶׂם, עם ב' יודין. יוסף שמר לו הברית למטה ולמעלה, שהיה מרכבה ליסוד ז"א. וע"כ, כשהסתלק מעולם הושם בב' ארונות, בארון שלמטה ובארון שלמעלה. ארון שלמעלה כמ"ש: הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כי ארון שלמעלה, השכינה, ברית נקרא, כי לא יירש אותו אלא מי ששומר הברית. ומשום שיוסף שמר את הברית, הושם בב' ארונות.
וַיִישֶׂם בארון במצרים. מהכתוב משמע, שאע"ג שיצאה נשמתו ברשות אחרת, דס"א, נקשרה בשכינה כמ"ש: וַיִישֶׂם בארון, בארון שלמעלה ובארון של מטה, משום שהיה צדיק, וכל צדיק יורש את הארץ הקדושה, העליונה, השכינה כמ"ש: ועמך כולם צדיקים.
אחד מסימני הצדיק, שהוא יורש וזוכה בשכינה הקדושה, הכוח להתחבר לכלל, זהו הכוח השמור לצדיקים. אדם הרוצה לבוא אל המלך צריך לבוא עם השכינה הקדושה, עם שמירת הברית.
כל אחד צריך לפעול את יוסף שבתוכו.
בפרשה זו ויחי מדגיש את שמירת הברית ואת העולם הבא, שהברית מביאה את האדם לעולם הבא, דהיינו לפנימיות.
שאלות חזרה ויחי רסח-רע
1. מהם ב' הפירושים ש"אין כסף נחשב בימי שלמה אלא הכל היה זהב כפי הכתוב "ועפרות זהב לו"?
2. מדוע שלמה לא היה צריך לנגן כמו דוד?
3. במה טעה שלמה ומה היה עונשו?
4. במה השבח הגדול של המראה תשבחות אל הקב"ה?
5. מהי לישה? מדוע במצב של לישה יש פירוד?
6. מה עושה תפילתו של אדם בזמן הגלות?
7. מה נאמר על מי שאינו מברך לקב"ה?
דווקא לאחר קבלת האור, יש ללמוד להודות ולהמשיך להחזיק בביטול, להמשיך ולהרבות בתשבחות להשם. בנפש האדם יש יראה ואהבה, וכאשר משיגים אהבה, שהיא המטרה, לכאורה היראה כבר לא נחשבת, שהרי כתוב: וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וכך גם לאחר שתופסים את הכלל, לכאורה הפרטים כבר לא חשובים.
אין הכסף נחשב מפני שקטן מתבטל בפני גדול, ובזמן שלמה היה דבר חשוב מכסף – שכתוב: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. שלמה הגיע ללב חכם, שהוא בחינת זהב, של"ב נתיבות חוכמה התפשטו כבר בליבו, וטעה שהתחיל לזלזל בבחינת החסדים – ונענש, הקב"ה שלח אותו לחזר כעני על הפתחים ולהשיג חסדים בהם זִלזֵל.
כעת התיקון הנדרש הוא התפילה שבזמן הגלות יש להרבות תשבחות להשם – עבודה בקו ימין יש להרגיש כך באמת שהשם מחזיק עבורו את העולם ונותן לו את החיוּת. יש לשמוח ממה שהשם מנהל את העולם.
כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
אנו כעת בגלות, שיש חורבן הבית, נותר לאדם להרבות בתפילה, שרק כך יוכל לזכות בחסד העליון, אחרת מאבד הוא את החיוּת וחוזר לבחינת עפר.
מצב של אחור ואחור, רק בשבתות וחגים מגיעים למקום פנים בפנים ורק בתפילת 18
על האדם לדעת שהוא נסמך על ה', כי זהב ללא כסף, יראה ללא אהבה, לא עומדים בפני עצמם, וכך גם את הפרטים וגם את הכלל.
כשמגיעים לגדולה יש לזכור את הדרך שהביא לשלמות. בימי שלמה היה זיווג פנים בפנים, עפר שקיבל מז"א, ויצא שעפרות זהב היו לו, עפר בחשיבות גדולה כמו בזהב, ואז זה חשוב יותר מכסף.
ע"כ כתוב: אֵין כֶּסֶף, לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה, אלא הכל היה זהב, שגדל זהב. ובזמן ההוא כתוב: ועפרות זהב לו. כי העפר של מעלה, הנוקבא, היה השמש, ז"א, מסתכל בה, ובהסתכלות השמש וגבורתו, עושה ומגדל את העפר לזהב. ע"י שנותן לה חסדים, ובכך מאפשר לה לקבל חוכמה, שהיא בחינת זהב. בלי קבלת חוכמה היא בחינת עופרת – עפר.
מההרים, ששם תוקף אור השמש, מעפר הארץ שבין ההרים, כולם עושים זהב. ולולא חיות רעות הגדלים שמה, האנשים לא היו עניים, כי גבורת השמש מגדיל זהב. זהב: הארת החכמה שבקו שמאל דבינה. הרים, חג"ת, שאין הרים אלא אבות. העפר שבין ההרים, הנוקבא המחוברת עם החג"ת, רביעי לאבות. וכל עוד שאינה מקבלת החסדים מהשמש, ז"א, אין החכמה שבה מאירה, כי אינה יכולה להאיר בלי לבוש החסדים, וע"כ נקראת אז עפר. אבל כשהשמש מסתכל בה, שמשפיע לה אור החסדים, אז החכמה מתלבשת בחסדים, ומאירה כמו הארת השמאל דבינה, ונעשית הארתה זהב כמוה. בשליטת השמאל יש שמירה מרובה, להט החרב המתהפכת, ולא כל אדם יכול לקבל משם זולת הכדאיים לה. רק לאלו שיש בהם יראת הרוממות, דהיינו ביטול.
ע"כ בימיו של שלמה, אין כסף נחשב למאומה, כי תוקפו של השמש הסתכל בעפר, ועשה אותו זהב. ועוד, כי עפר ההוא דין, שמאל בלי ימין, ואינה מאירה. וכשמסתכל בה השמש, ז"א, שמשפיע לה חסדים, לוקח תוקף הדין ממנה, ונגדל זהב, כי עתה החכמה שבה מאירה בכוח התלבשות החסדים, כמו קו שמאל דאמא, שנקראת זהב, כיוון שהסתכל בה שלמה, שיבח והכריז, הכל היה מהעפר. שבהינתן חסדים מ"א יכולה אף היא להיות בחינת עפר.
וע"כ שלמה לא היה צריך לנגן כמו דוד, כי הנוקבא כבר הייתה מתוקנת בשלמות. אלא אמר שירה, שה"ש, שהוא אהבה ועושר, שהיא אור ואהבה, שכל השירה שבעולם היו בשירתו של שלמה, שאמר שירת המטרוניתא, הנוקבא, בעת שיושבת בכיסא מול המלך.
וכתוב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם, כָּאֲבָנִים; וְאֵת הָאֲרָזִים, נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר-בַּשְּׁפֵלָה–לָרֹב. משום שהכל היה זהב. והעפר, הנוקבא, נקשר בשמאל בצד האהבה, אהבת דודים הנוהג בשמאל כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והשמש, ז"א, נתדבק אליה ולא פרש ממנה.
שלמה טעה בזה. כי ראה שהתקרבה הלבנה אל השמש. שהימין, דז"א, מחבק אותה, בחסדים, והשמאל, דז"א, תחת ראשה, בהארת חכמה. והשמאל נעשה הראש שלה, כיוון שהתקרבו ימין ושמאל זה בזה. והחכמה שבשמאל כבר התלבשה בימין. אמר שלמה, הרי כבר התקרבו יחד, מה עוד כאן הימין, כי הימין, חסדים, אינו אלא כדי לקרב ז"א ונוקבא יחד, כדי שהחכמה שבנוקבא תתלבש בחסדים דז"א, וכיוון שכבר התקרבו זה בזה, למה נצרך עוד הימין, החסדים? מיד כתוב: אין כסף נחשב בימי שלמה, כי דחה את הכסף, ימין.
גם כשמשיגים את מדרגת האהבה, אין לוותר על היראה, כשיש חוכמה אין לוותר על החסדים, כשיש כלל אין לוותר על הפרטים.
לכאורה פשוטי העם הם בעלי היראה, דווקא אותם אהב הבעל שם טוב, שהיתה להם היכולת להתבטל להשם בלי גאווה.
אמר לו הקב"ה, אתה דחית את הימין, חסד, בחייך, אתה תצטרך עוד לחסד בני אדם ולא תמצא. מיד, פנה השמש, ז"א, ממול הלבנה, הנוקבא, והלבנה התחילה להתחשך. והיה שלמה מחַזר על הפתחים, ואומר, אני קוהלת, ולא היה מי שיעשה עימו חסד, משום שדחה את הימין, חסד, ולא החשיב אותו. וכמ"ש: אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה.
וע"כ, כל המרבה תשבחות אל הקב"ה, ימין, מרבה שלום למעלה. משום זה כתוב: הקשיבי לַיְשָׂה, הנוקבא, בזמן שמרוחקת מהקב"ה, ימין כמ"ש: לַיִשׁ אובד מבלי טָרֶף. לַיִשׁ, לַיְשָׂה, כמו, חוק, חוקה, יש להם משמעות אחת. אובד כמ"ש: ובאו האובדים, שהמשמעות נאבדים. אובד משמעותו נאבד. מבלי טָרֶף, משום שהנוקבא, תובעת מז"א, שייתן כמ"ש: ותקם בעוד לילה ותיתן טֶרֶף לבֵיתה.
ובני לביא יתפָרָדו. משום שכל הצבאות, המלאכים המתפשטים ממנה, כשהיא נותנת להם טרף, מתחברים כולם כאחד, ויונקים יחד. וכשמחמת הגלות היא יושבת מבלי טרף, ודאי בני לביא יתפָרָדו, שהצבאות שלה נפרדים לכמה צדדים ואורָחות, כדי למצוא מקום לעשות דין. וע"כ בעת שהקרבן נקרב, מתתקנים כולם ומתקרבים יחד. ובעת הגלות, שקרבן לא נקרב, בני לביא יתפָרָדו. ומשום זה אין לך יום, שלא ימצא בו דין, משום שאין העליונים ותחתונים מתעוררים בשלמות העליון.
עתה בזמן הגלות, תפילתו של אדם מעוררת שלמות למעלה ולמטה, ובברכה שמברך להקב"ה מתברכים עליונים ותחתונים. וע"כ, בתפילתם של ישראל מתברכים העולמות. מי שמברך להקב"ה, יתברך. מי שאינו מברך להקב"ה, אינו מתברך.
הברכה, מדוע צריך לקבלו בימין ובשמאל ומדוע צריך דווקא כוס?
2. מהי הכוונה שהכוס מחזיק את היין וכיצד זה נוגע לנפש האדם?
3. מדוע צריך להיות לחם על השולחן כאשר מברך?
4. מדוע כשבאו לעיר ראו קבוצת בני אדם שמתו כשנפל בית עליהם? (המשך של איזה סיפור זה ומה זה אומר בפנימיות?)
5. מהו גורן האטד בפנימיות?
6. מדוע חנטו את יעקב וכן את יוסף?
וַיְחִי רסח-רע אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה. בּעִיקָר כְּשֶׁמֶשִׂגִים גָּדֹלוּת, יֵשׁ לְהַמְשִׁיך וּלֵהָחַזִיק בְּיִרְאָה וְבּיִטוּל. דווקא לאחר קבלת האור, יש ללמוד להודות ולהמשיך להחזיק בביטול, להמשיך ולהרבות בתשבחות להשם. בנפש האדם יש יראה ואהבה, וכאשר משיגים אהבה, שהיא המטרה, לכאורה היראה כבר לא נחשבת, שהרי כתוב: וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וכך גם לאחר שתופסים את הכלל, לכאורה הפרטים כבר לא חשובים. אין הכסף נחשב מפני שקטן מתבטל בפני גדול, ובזמן שלמה היה דבר חשוב מכסף – שכתוב: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. שלמה הגיע ללב חכם, שהוא בחינת זהב, של"ב נתיבות חוכמה התפשטו כבר בליבו, וטעה שהתחיל לזלזל בבחינת החסדים – ונענש, הקב"ה שלח אותו לחזר כעני על הפתחים ולהשיג חסדים בהם זִלזֵל. יזהר אדם שמגיע לגדלות שכתוב: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל. כעת התיקון הנדרש הוא התפילה שבזמן הגלות יש להרבות תשבחות להשם – עבודה בקו ימין יש להרגיש כך באמת שהשם מחזיק עבורו את העולם ונותן לו את החיוּת. יש לשמוח ממה שהשם מנהל את העולם. כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. אנו כעת בגלות, שיש חורבן הבית, נותר לאדם להרבות בתפילה, שרק כך יוכל לזכות בחסד העליון, אחרת מאבד הוא את החיוּת וחוזר לבחינת עפר. מצב של אחור ואחור, רק בשבתות וחגים מגיעים למקום פנים בפנים ורק בתפילת 18 על האדם לדעת שהוא נסמך על ה', כי זהב ללא כסף, יראה ללא אהבה, לא עומדים בפני עצמם, וכך גם את הפרטים וגם את הכלל. כשמגיעים לגדולה יש לזכור את הדרך שהביא לשלמות. בימי שלמה היה זיווג פנים בפנים, עפר שקיבל מז"א, ויצא שעפרות זהב היו לו, עפר בחשיבות גדולה כמו בזהב, ואז זה חשוב יותר מכסף. ע"כ כתוב: אֵין כֶּסֶף, לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה, אלא הכל היה זהב, שגדל זהב. ובזמן ההוא כתוב: ועפרות זהב לו. כי העפר של מעלה, הנוקבא, היה השמש, ז"א, מסתכל בה, ובהסתכלות השמש וגבורתו, עושה ומגדל את העפר לזהב. ע"י שנותן לה חסדים, ובכך מאפשר לה לקבל חוכמה, שהיא בחינת זהב. בלי קבלת חוכמה היא בחינת עופרת – עפר. מההרים, ששם תוקף אור השמש, מעפר הארץ שבין ההרים, כולם עושים זהב. ולולא חיות רעות הגדלים שמה, האנשים לא היו עניים, כי גבורת השמש מגדיל זהב. זהב: הארת החכמה שבקו שמאל דבינה. הרים, חג"ת, שאין הרים אלא אבות. העפר שבין ההרים, הנוקבא המחוברת עם החג"ת, רביעי לאבות. וכל עוד שאינה מקבלת החסדים מהשמש, ז"א, אין החכמה שבה מאירה, כי אינה יכולה להאיר בלי לבוש החסדים, וע"כ נקראת אז עפר. אבל כשהשמש מסתכל בה, שמשפיע לה אור החסדים, אז החכמה מתלבשת בחסדים, ומאירה כמו הארת השמאל דבינה, ונעשית הארתה זהב כמוה. בשליטת השמאל יש שמירה מרובה, להט החרב המתהפכת, ולא כל אדם יכול לקבל משם זולת הכדאיים לה. רק לאלו שיש בהם יראת הרוממות, דהיינו ביטול. ע"כ בימיו של שלמה, אין כסף נחשב למאומה, כי תוקפו של השמש הסתכל בעפר, ועשה אותו זהב. ועוד, כי עפר ההוא דין, שמאל בלי ימין, ואינה מאירה. וכשמסתכל בה השמש, ז"א, שמשפיע לה חסדים, לוקח תוקף הדין ממנה, ונגדל זהב, כי עתה החכמה שבה מאירה בכוח התלבשות החסדים, כמו קו שמאל דאמא, שנקראת זהב, כיוון שהסתכל בה שלמה, שיבח והכריז, הכל היה מהעפר. שבהינתן חסדים מ"א יכולה אף היא להיות בחינת עפר. וע"כ שלמה לא היה צריך לנגן כמו דוד, כי הנוקבא כבר הייתה מתוקנת בשלמות. אלא אמר שירה, שה"ש, שהוא אהבה ועושר, שהיא אור ואהבה, שכל השירה שבעולם היו בשירתו של שלמה, שאמר שירת המטרוניתא, הנוקבא, בעת שיושבת בכיסא מול המלך. וכתוב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם, כָּאֲבָנִים; וְאֵת הָאֲרָזִים, נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר-בַּשְּׁפֵלָה–לָרֹב. משום שהכל היה זהב. והעפר, הנוקבא, נקשר בשמאל בצד האהבה, אהבת דודים הנוהג בשמאל כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והשמש, ז"א, נתדבק אליה ולא פרש ממנה. שלמה טעה בזה. כי ראה שהתקרבה הלבנה אל השמש. שהימין, דז"א, מחבק אותה, בחסדים, והשמאל, דז"א, תחת ראשה, בהארת חכמה. והשמאל נעשה הראש שלה, כיוון שהתקרבו ימין ושמאל זה בזה. והחכמה שבשמאל כבר התלבשה בימין. אמר שלמה, הרי כבר התקרבו יחד, מה עוד כאן הימין, כי הימין, חסדים, אינו אלא כדי לקרב ז"א ונוקבא יחד, כדי שהחכמה שבנוקבא תתלבש בחסדים דז"א, וכיוון שכבר התקרבו זה בזה, למה נצרך עוד הימין, החסדים? מיד כתוב: אין כסף נחשב בימי שלמה, כי דחה את הכסף, ימין. גם כשמשיגים את מדרגת האהבה, אין לוותר על היראה, כשיש חוכמה אין לוותר על החסדים, כשיש כלל אין לוותר על הפרטים. לכאורה פשוטי העם הם בעלי היראה, דווקא אותם אהב הבעל שם טוב, שהיתה להם היכולת להתבטל להשם בלי גאווה. אמר לו הקב"ה, אתה דחית את הימין, חסד, בחייך, אתה תצטרך עוד לחסד בני אדם ולא תמצא. מיד, פנה השמש, ז"א, ממול הלבנה, הנוקבא, והלבנה התחילה להתחשך. והיה שלמה מחַזר על הפתחים, ואומר, אני קוהלת, ולא היה מי שיעשה עימו חסד, משום שדחה את הימין, חסד, ולא החשיב אותו. וכמ"ש: אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. וע"כ, כל המרבה תשבחות אל הקב"ה, ימין, מרבה שלום למעלה. משום זה כתוב: הקשיבי לַיְשָׂה, הנוקבא, בזמן שמרוחקת מהקב"ה, ימין כמ"ש: לַיִשׁ אובד מבלי טָרֶף. לַיִשׁ, לַיְשָׂה, כמו, חוק, חוקה, יש להם משמעות אחת. אובד כמ"ש: ובאו האובדים, שהמשמעות נאבדים. אובד משמעותו נאבד. מבלי טָרֶף, משום שהנוקבא, תובעת מז"א, שייתן כמ"ש: ותקם בעוד לילה ותיתן טֶרֶף לבֵיתה. ובני לביא יתפָרָדו. משום שכל הצבאות, המלאכים המתפשטים ממנה, כשהיא נותנת להם טרף, מתחברים כולם כאחד, ויונקים יחד. וכשמחמת הגלות היא יושבת מבלי טרף, ודאי בני לביא יתפָרָדו, שהצבאות שלה נפרדים לכמה צדדים ואורָחות, כדי למצוא מקום לעשות דין. וע"כ בעת שהקרבן נקרב, מתתקנים כולם ומתקרבים יחד. ובעת הגלות, שקרבן לא נקרב, בני לביא יתפָרָדו. ומשום זה אין לך יום, שלא ימצא בו דין, משום שאין העליונים ותחתונים מתעוררים בשלמות העליון. עתה בזמן הגלות, תפילתו של אדם מעוררת שלמות למעלה ולמטה, ובברכה שמברך להקב"ה מתברכים עליונים ותחתונים. וע"כ, בתפילתם של ישראל מתברכים העולמות. מי שמברך להקב"ה, יתברך. מי שאינו מברך להקב"ה, אינו מתברך. 7. מדוע בכל ימות העולם לא קיבלה המערה אדם אחר ולא תקבל, חוץ מהאבות הקדושים ואדם הראשון (וכן ראשו של עשיו)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
דווקא לאחר קבלת האור, יש ללמוד להודות ולהמשיך להחזיק בביטול, להמשיך ולהרבות בתשבחות להשם. בנפש האדם יש יראה ואהבה, וכאשר משיגים אהבה, שהיא המטרה, לכאורה היראה כבר לא נחשבת, שהרי כתוב: וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וכך גם לאחר שתופסים את הכלל, לכאורה הפרטים כבר לא חשובים.
אין הכסף נחשב מפני שקטן מתבטל בפני גדול, ובזמן שלמה היה דבר חשוב מכסף – שכתוב: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. שלמה הגיע ללב חכם, שהוא בחינת זהב, של"ב נתיבות חוכמה התפשטו כבר בליבו, וטעה שהתחיל לזלזל בבחינת החסדים – ונענש, הקב"ה שלח אותו לחזר כעני על הפתחים ולהשיג חסדים בהם זִלזֵל.
כעת התיקון הנדרש הוא התפילה שבזמן הגלות יש להרבות תשבחות להשם – עבודה בקו ימין יש להרגיש כך באמת שהשם מחזיק עבורו את העולם ונותן לו את החיוּת. יש לשמוח ממה שהשם מנהל את העולם ולהישמר כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?
אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם. ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.
הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.
הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.
מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?
כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.
פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ
הקב"ה.
מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.
ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.
ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.
המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.
כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.
רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.
על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?
אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם. ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.
הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.
הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.
מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?
כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.
פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ
הקב"ה.
מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.
ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.
ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.
המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.
כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.
רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.
שאלות חזרה ויחי רסב-רסד
1. מה נוגע לנו שבאו עד גורן האטד? וכי סיפורים באה התורה לספר לנו?
2. מדוע מכונה אבלות זו למצרים ולא לישראל? הבא ב' תשובות.
3. מדוע כותב "ימלל" ולא "ידבר" בפסוק "מי ימלל גבורות ה'"?
4. מה ראו המצרים בחכמתם לגבי היחס בין יעקב למצרים? מדוע למרות זאת שעבדו את ישראל?
5. מה זה אומר מבחינה פנימית שרשב"י לא רצה לבוא לעיר כדי להציל את הרומאים מחורבן ביתם?
שאלות חזרה ויחי רסה-רסז
1. מדוע נאמר לנוקבה: צהלי קולך?
2. מדוע הלויים יוצאים מעבודה לאחר גיל 50?
3. מדוע מתחיל המקרא בבחינת צהי קולך ולאחר מכן מכן אומר הקשיבי: האם היא צריכה להשמיע את קולה או לשתוק ולהקשיב?
4. מהו שמשווה את ענתות לכפר ולנוקבה עניה
5. מדוע אביתר נקרא איש מוות? על איזו מדרה זה בא להצביע? כיצד מזה לומדים את הקשר בין דוד לשלמה?
6. מהו התיקון של דוד המלך? מהו התיקון של שלמה? תיקונו של מי גדול יותר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שאלות חזרה ויחי רנט-רסא
1. ממה אנו למדים שיעקב לא מת ומה פירושו שאינו מת?
2. מהו ההבדל בין מדורים עליונים למדורים תחתונים והיכן שורות הנשמות?
3. היכן הם חצרות ה'?
4. במה מדמה את יעקב לשמש, ואיזו הבנה מוליד דימוי זה?
5. מהו השם "למואל"?
מסכת תענית ה: אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. כשמסתלקת השמש, ממשיכה היא להאיר ללבנה, ולא מתבטל אורה. בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, נאסף אל הלבנה – דהיינו העלה ביקוש לעולמות העליונים ועשה בם פירות, שגרם זיווג להולדת נשמות, הנקראות פירות. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב
בבחינת יעקב בנפשו של כל יהודי, ישנו הכוח להולדת נשמות חדשות. כוח זה נצחי, ופירות רוחניים אלו אינם מתים. לשם כך יש להסכים לקבל חוויות רק מקו אמצעי, דהיינו שנהנה רק מהאמת. לכן ראוי לחפש את הנקודה הנפשית הזו, בה יש לפעול ולפרש כל דבר מעבר לזמן ומקום ולזכות בנצחיות.
וכך יכול לזכות להבטחה: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי – שנשלם גם למטה, שה' יורד למטה לעזור לאדם שרוצה בדרך השם.
וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. משום שישב במקום החיים, שהיה מרכבה לז"א, עה"ח. וע"כ כשרצה יעקב להסתלק מן העולם, הוריד רגליו אל המיטה, הנוקבא. ונאסף והסתלק מן העולם, שעלה למ"ן ונכלל בזיווג דזו"ן כמ"ש: ויגווע וייאסף אל עמיו. ולא כתוב בו מיתה. כי עלה ונכלל בחיים העליונים.
כתוב: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה, נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהוָה. למה לא נכסף לבית ה', אלא לחצרות ה'? יש מדורים תחתונים בבי"ע, ויש מדורים עליונים באצילות. בעליונים, אין הנשמות שורות. כי הנשמות שורות בבי"ע. המדורים אלו הם בתים הפנימיים שבאצילות, ובתים חיצוניים שבבי"ע. החיצוניים שבבי"ע נקראים חצרות ה', משום שנמצאים באהבה ותשוקה אל הנוקבא. ולפיכך אמר דוד, נכספה לחצרות ה'. כי אין אחיזה לנשמות יותר מבבי"ע, הנקראים חצרות ה'. אלא בשעה שבי"ע עולים לאצילות, עולים עימהם גם נשמות הצדיקים. כשהנשמה עולה, מתעוררים כל צבאות בי"ע ועולים אל הנוקבא, כי הנוקבא מתאחדת ע"י עלייתם אליה, בתשוקה שלמה לז"א, ונקשרת בו
יעקב לא מת. וע"כ לא נאמר בו מוות, אלא, ויגווע וייאסף אל עמיו. ויאסוף רגליו אל המיטה, הנוקבא, כמו שנאסף השמש, יעקב, אל הלבנה, הנוקבא, שהשמש לא מת אלא נאסף מן העולם והולך אל הלבנה. כמו בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, עלה למ"ן לזו"ן, והאיר בנוקבא דז"א, ואורו לא מתבטל, וע"כ נבחן שלא מת.
בשעה שנאסף יעקב, האירה הלבנה, ותשוקת שמש העליון, ז"א, התעוררה אליה. משום כשעולה השמש, יעקב, התעורר שמש אחר, ז"א, ומתדבקים ז"א בנוקבא, והלבנה, הנוקבא, האירה מז"א.
אמר רבי שמעון: למדנו העליון, עולם הזכר, בינה, נקשר בתחתון, עולם הנקבה, הנוקבא דז"א. והתחתון נקשר בעליון. ע"י עליית יעקב למ"ן בעת פטירתו, נתקשרו הבינה ונוקבא, שזו"ן עלו לאו"א, ואז נעשה זיווג הגדול להוליד נשמות. ע"י הסתלכות יעקב שהעלה מ"ן, גרם לחיים ע"י זיווג להולדת נשמות.
ב' עולמות הם כמ"ש: מן העולם ועד העולם, בינה ונוקבא. ואע"פ שהן ב' נקבות. אחד, בינה, מתתקן בזכר, הנחשבת בגדלותה כזכר. ואחד בנוקבא, הנוקבא דז"א. זה נקרא שבע, בינה. וזה נקרא בת שבע, הנוקבא. זו אם וזו אם.
אֵם הבנים, בינה כמ"ש: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ. במלך שלמה, במלך שכל השלום שלו, ז"א, שאימו, בינה, אם הבנים. אֵם שלמה, הנוקבא כמ"ש: בת שבע אֵם שלמה, הנוקבא, כי כאן לא כתוב המלך שלמה.
וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם, וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. חכמת שלמה היא אֵם שלמה, הנוקבא כמ"ש: דִּבְרֵי, לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא, אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ. דברי למוּאל מלך הם דברים שנאמרו אֶל אֵל, מלך, שכתוב בו, ואֵל זועם בכל יום, וכן, ואֵל שדי, הנוקבא.
למוּאל פירושו, אֶל אֵל. למואל מלך, בת שבע, הנוקבא. מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ, כשנגלה עליו בגבעון בחלום הלילה.
יעקב נאסף אל הלבנה, הנוקבא, שעלה למ"ן לזו"ן בעת פטירתו. ועשה בה פירות, שגרם זיווג זו"ן בגדלות להולדת נשמות, הנקראות פירות דזו"ן. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב, כלומר, הנשמות הגדולות, הנולדות מזיווג זו"ן דגדלות, שגרם יעקב בעלותו למ"ן, משום שהוא עורר התעוררות עליון, לזיווג זו"ן כמ"ש: ויאסוף רגליו אל המיטה, שהוא ודאי מיטתו של יעקב, הנוקבא.
אשרי חלקו של יעקב, שנשלם למעלה ולמטה כמ"ש: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי. כי איתי אתה, לא נאמר, אלא, כי איתך אני. שנשלם גם למטה להשראת השכינה.
מסכת תענית ה: אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. כשמסתלקת השמש, ממשיכה היא להאיר ללבנה, ולא מתבטל אורה. בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, נאסף אל הלבנה – דהיינו העלה ביקוש לעולמות העליונים ועשה בם פירות, שגרם זיווג להולדת נשמות, הנקראות פירות. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב
בבחינת יעקב בנפשו של כל יהודי, ישנו הכוח להולדת נשמות חדשות. כוח זה נצחי, ופירות רוחניים אלו אינם מתים. לשם כך יש להסכים לקבל חוויות רק מקו אמצעי, דהיינו שנהנה רק מהאמת. לכן ראוי לחפש את הנקודה הנפשית הזו, בה יש לפעול ולפרש כל דבר מעבר לזמן ומקום ולזכות בנצחיות.
וכך יכול לזכות להבטחה: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי – שנשלם גם למטה, שה' יורד למטה לעזור לאדם שרוצה בדרך השם.
שאלות חזרה ויחי רנו-רנח
1. מדוע כתוב כל אלה שבטי ישראל ולא די ב"אלה שבטי ישראל"?
2. מהי ברכה שלמה, וכיצד רואים אותה בפסוק "איש אשר כברכתו ברך אותם"?
3. איזה ב' בחינות יש בנוקבה וכיצד זה מסביר שהברכה צריכה להיות מזכר ונקבה?
4. מדוע כתוב ויכל יעקב לצוות את בניו ולא לב5D7ך 5D7ת בניו?
5. מדוע מקום מערת המכפלה נקרא קרית ארבע?
6. אם מרכבה חייבת להיות כלולה מארבע והאבות הם שלוש, מיהו המשלים לבחי' הרביעית? הסבר ונמק.
7. מדוע נקרב דוד המלך דווקא בציון?
שלימות של ברכה אפשרית רק בחיבור בחינת זכר ונקבה, פנימיות וחיצוניות, זָכוֹר וּשְׁמוֹר בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – זו שלמות, וכתוב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם. ובעבודת הנפש צריכים את שתי הבחינות: חלוקה וחיבור, גם של זכירה – מצוות עשה, וגם שמירה – מצוות לא תעשה.
בנפש האדם ישנם י"ב קשרים המחברים לישות המרכזית שבה – השכינה הקדושה שבנפש, שזה האני האמיתי שאוהב את הקב"ה.
יעקב מברך את הבנים: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ. כברכתו, היא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה, שניהם זכר ונקבה כלולים יחד. לכאורה נראה שהשבטים הם רק זכרים, אך מלמד כאן שישנן שתי הבחנות, גם של פנימיות וגם חיצוניות, גם זכרים וגם נקבות אשר כל אחד צריך לקבל את הבכרות מהמקור שלו.
פתח רבי אבא: כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר. כל אלה נאמר, כדי לחבר את השבטים, במקום שכל הברכות יוצאות משם, בנוקבא (השכינה הקדושה, המקום שמחבר את כולם, לכן אומר כָּל ). שנים עשר, הם שנים עשר קשרים של תיקוני הנוקבא. והיא עצמה התחברה עימהם. ע"כ כתוב: כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אש%Q8 דיבר להם אביהם ויברך אותם. כי הנוקבא מכונה זאת, והתחברה עם שנים עשר השבטים, כי במקום הזה, בנוקבא שורה הדיבור. כי ז"א נקרא קול, והנוקבא דיבור.
הגדרה של פרט היא הקשר שלו לכלל, למשל רגל היא פרט בגוף, אך הקשר הוא תפקידה להוליך את כל כלל הגוף. וכך הגדרת כל שבט הוא בקשר שלו לכלל שלמות העם, ולכן מגדיר אותם כ-י"ב קשרים.
וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. כאן קשר אחד, לחבר ממטה למעלה וממעלה למטה. ממטה למעלה בי"ב השבטים. וממעלה למטה, וזאת, הנוקבא, שהתחברה עימהם מלמעלה. אשר דיבר, הרי החיבור של זכר ונוקבא, כי אין דיבור בלי קול, ז"א, קשור לשני צדדים: ממטה, י"ב, ומלמעלה, וזאת. ולסוף קשר אותם במקום העליון, בזו"ן שמחזה ולמעלה, ששם זכר ונוקבא יחד, שהנוקבא כלולה בז"א, בחסדים שבו כמ"ש: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. כברכתו, הוא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה. איש אשר 59Bברכתו, שניהם כאחד. שז"א ונוקבא כלולים יחד.
פתח ואמר: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן וּרְאֵה, בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ. יברכ59Aָ ה' מציון, כי ממנו יוצאות ברכות להשקות את הגן, והוא כולל כל הברכות ונותן לה. ואח"כ, וראה 591טוב ירושלים, שכל הברכות באות מזכר ונוקבא. כעין זה כתוב: יברכךָ ה' וישמרךָ. אשר, יברכךָ ה', מהזכר, וישמרךָ, מהנוקבא, כי השמירה נמשכת מנוקבא. יברכךָ ה', ז"א, וישמרךָ, משמור הנוקבא. והכל דבר אחד הוא, כי משניהם הברכות יוצאות לעולם. וע"כ כתוב: איש אשר בברכתו בירך אותם.
ב' בחינות בנוקבא: החיצוניות, בחינתה עצמה, הפנימיות, מה שמקבלת מז"א. וע"כ יש לה ב' בחינות יסוד: יסוד הפנימי ציון, זכר שביסודה. יסוד החיצוני ירושלים, נוקבא שביסודה. יברכךָ ה' מציון, כי כל הברכות מפנימיות היסוד באות, מז"א. ואחר שהפנימי השפיע ליסוד החיצוני, ירושלים, כתוב: וראֵה בטוּב ירושלים. ויש מהשבטים, שנמשכים מפנימיות הנוקבא, ויש שנמשכים מחיצוניות הנוקבא. ובירך לכל אחד כראוי לו.
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָס5D6ף אֶל-עַמָּיו. למה כתוב לצוות את בניו, הלוא לברך היה צריך לומר? אלא שציווה אותם על השכינה, שיתקשרו עימה. עוד, שציווה אותם על דבר המערה, שקרובה לגן עדן, ושם אדה"ר קבור.
מקום זה נקרא קריית ארבע, משום ששם נקברו ארבעה זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. אלא לומדים, שהאבות הם מרכבה קדושה. ומרכבה אינה פחותה מארבע. הקב"ה חיבר את המלך דוד עם האבות, ונעשו מרכבה שלמה במספר ארבע כמ"ש: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. כי דוד המלך התחבר להיות מרכבה שלמה עימהם. וא"כ, דוד היה צריך להיקבר עם האבות, ויהיה עימו, קריית ארבע. מהו הטעם שלא נקבר עימהם?
אלא דוד המלך, מקום מתוקן היה לו, והוא ציון, יסוד דז"א, שיתחבר בו כאחד. ואדם שנקבר עם האבות, המה נקברו עימו, משום שהיה מלך הראשון, שנעבר ממנו המלכות וניתנה לדוד המלך, שמימיו של אדם נתקיים דוד המלך. כי אדה"ר נגזר עליו שיחיה אלף שנים. והועברו ממנו ע' שנים לימיו של דוד המלך. ע"כ נחשב אדה"ר למלכות, והוא השלים המרכבה דאבות למספר ארבעה. שאם לא כן, איך יקומו האבות במרכבה שלמה במספר ארבעה, מטרם שיבוא דוד המלך. אלא בהכרח שאדה"ר השלים אותם. ודוד לא נקבר עימהם, אלא זכה למקומו כראוי לו, ציון, וע"כ לא נקבר עם האבות.
עוד יש לתרץ, כי האבות שורים במקום זכר, חג"ת דז"א, זכרים. ודוד, מרכבה למלכות, במקום נוקבא. וע"כ הנקבות של האבות נקברו עימהם, ודוד נקבר והתחבר במקום זכר, ציון, כל אחד כראוי לו.
ציווה יעקב לקבור אותו במערת המכפלה, בכדי להשלים את המרכבה.
שלימות של ברכה אפשרית רק בחיבור בחינת זכר ונקבה, פנימיות וחיצוניות, זָכוֹר וּשְׁמוֹר בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – זו שלמות, וכתוב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם. ובעבודת הנפש צריכים את שתי הבחינות: חלוקה וחיבור, גם של זכירה – מצוות עשה, וגם שמירה – מצוות לא תעשה.
בנפש האדם ישנם י"ב קשרים המחברים לישות המרכזית שבה – השכינה הקדושה שבנפש, שזה האני האמיתי שאוהב את הקב"ה.
יעקב מברך את הבנים: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ. כברכתו, היא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה, שניהם זכר ונקבה כלולים יחד. לכאורה נראה שהשבטים הם רק זכרים, אך מלמד כאן שישנן שתי הבחנות, גם של פנימיות וגם חיצוניות, גם זכרים וגם נקבות אשר כל אחד צריך לקבל את הבכרות מהמקור שלו.
שאלות חזרה ויחי רנג-רנה
1. למה בנימין נקרא זאב? ב' פירושים.
2. מהו הזמן שנקרא בוקר שעליו כתוב "בבוקר יאכל עד"? אגב כך הסבר מיהו "עד" ולמה צריך להיות הקדם ל"עד"?
3. כיצד קשור "בבוקר יאכל עד" והפסוק "וישכם אברהם בבוקר"?
4. כיצד הקרבן בבוקר, שניתן לה', גורם לאחדות ברצון?
5. מה ההבדל ומה משותף בתוספת רשב"י לדברי בנו ר"א?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
מדמה את בנימין לזאב מפני שבשטחו המזבח שטורף את הקורבנות, פירוש נוסף בנימין מפרנס את המקטרגים שיאכלו את קורבנות הבשר ויניחו לישראל לעשות עבודתם.
קורבן הוא ויתור על צד הדומם צומח חי שבאדם, בתמורה לצד האדם שבו, ועצם ההקרבה של הצדדים הללו באדם, מקרבת אותו להשם יתברך.
במדרגת החסד של הבוקר, שאז הקורבן כולו בקומת חסדים, ישנו ייחוד בשלמות בזיווג של זכר ונקבה, החסדים עם החוכמה – וזו בחינת היין המשמח. יין הוא בחינת חוכמה, אך ללא חסדים הופך ליין המשכר. כאן יש להקדים ולברך להשם יתברך, ורק לאחר מכן לברך אחרים שכתוב: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (לכולם).
יש בנפש האדם מקום בו הוא יכול לעקוד ולהקריב את התאוות שלו להשם, ובכוח זה יוכל לפרנס את שאר הרצונות שלו לאחר מכן.
כאשר אדם בונה עצמו בנקודת הקשר בין האני שלו לבין הקב"ה, במדרגת החסד, שמקדים ומברך להשם שהוא מקור הברכה, אז יוכל להצליח בחיבור והדבקות הנדרשת להגיע למטרה. קודם מברך את שם השם, ואז יוכל לחלק בעצמו ברכות לאחרים, כלומר לאחר שחיבר עצמו למקור הברכות. זו התפיסה האמונית שהשם הוא גדול, הוא הכלל היא האמונה הבסיסית הראשונית – ולו יתברך נותנים את הקורבן.
פתח רבי אלעזר: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. למה נקרא זאב? משום שנרשם בכיסא, הנוקבא, בצורת זאב. כי כל חיות קטנות וגדולות נרשמים בכיסא כמ"ש: חיות קטנות עם גדולות. והכיסא שעשה שלמה, נרשם ג"כ כעין הכיסא של מעלה.
זאב יטרָף, כי המזבח בחלקו של בנימין היה, והמזבח הוא זאב. בנימין הוא לא זאב, אלא המזבח שהיה בחלקו הוא זאב, משום שהיה אוכל בשר כל יום, הקרבנות שהיו מקריבים עליו. ובנימין היה מזין אותו בקרבנות. משום שהיה בחלקו, היה נחשב שהוא מפרנס וזן לזאב הזה. ויטרָף פרושו יזוּן וכתוב: בנימין זאב יטרָף, שבנימין יזוּן הזאב, המזבח. זאב יטרָף, זאב יזוּן. הזאב הם המלאכים, בעלי השנאה, העומדים למעלה לקטרג על ישראל, וכולם נהנים ומתתקנים מהקרבנות ומתעוררים התעוררות של מעלה. נמצא שבנימין שברשותו המזבח, הוא מזין למקטרגים הללו, המכונים זאב, כדי שלא יקטרגו על ישראל.
בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. בבוקר, שאברהם, חסד, מתעורר בעולם, ושעת רצון נמצאת, הקרבן עושה התעוררות ונחת ועולה עד עַד, לאותו מקום כמ"ש: ושבתָ עַד ה' אלקיך, ז"א מחזה שלו ולמעלה.
בוקר זה אברהם, חסד כמ"ש: וישכם אברהם בבוקר, בזמן שרצון נמצא. בשעה ההיא המקום, שנקרא עַד, כיסא העליון, חג"ת, מחזה ולמעלה דז"א, כיסא אל הבינה, היה אוכל את הקרבן. ואכילה פירושו, זיווג.
וזמן אכילה הוא בבוקר של עַד, זמן שליטת החסד דז"א. ועַד הזה הוא למעלה מחזה דז"א, ששם כולו חסדים כמ"ש: בטחו בה' עַדֵי עַד. משמע שעַד הוא מקום גבוה למעלה. ובבוקר, שהוא זמן שליטת החסד דז"א, הוא קרבן לה', הנוקבא, הנקראת קרבן, מתייחדת אז עם ה'. וע"כ יאכל עַד, ז"א, ימין, חסד, ולא מדרגה אחרת. קורבן הבוקר מאפשר חסדים מכוסים, וכך הזיווג במדרגת החסד.
ההתעוררות מלמטה, והתעוררות האהבה נקשרת ומתעוררת למעלה, בין ז"א ונוקבא, ועומדים זה כנגד זה פב"פ (שכל אחד נותן את כוחו לזיווג – הנק' את ההשתוקקות והזכר את האור). והנר, הנוקבא, דולק ומאיר ע"י התעוררות שלמטה הזו, שמקבלת השפע מז"א. והכהן מתעורר, והלויים משבחים ומראים שמחה. ואז מתנסך היין, שמצד שמאל וגבורה, להתקשר במים, ימין וחסד, והיין מאיר ומראה שמחה. כי כשהגבורות מתלבשות בחסדים, נקראות הגבורות יין המשמח. משום זה צריכים להביא יין טוב למטה, כדי להראות שמחה ליין אחר שמלמעלה, והכל מתעוררים לקשר השמאל בימין.
והלחם שהיא סולת, היא המלכות, הנוקבא, שההתעוררות שלמטה העירה אותה, כי הנוקבא מכונה לחם. לוקחים אותה שמאל בימין, ומקשרים אותה בגוף, בז"א. ואז נמשך שמן העליון, מז"א, ומקבלת אותו ע"י הצדיק, יסוד דז"א. וע"כ צריכים לעשות התעוררות של מטה עם סולת בשמן. ונקשר הכל יחד. ואז נמצא עידון ונחת של ייחוד האחד, והעידון ונחת של ייחוד מקבלים כל אלו הכתרים, הספירות של הנוקבא, ונקשרים זה בזה ז"א בנוקבא, והלבנה, הנוקבא, מאירה, ונקשרת בשמש, והכל יושבים בעידון.
ואז הוא קרבן לה', שהנוקבא מתקרבת לה', ולא לאחר. וע"כ כתוב: בבוקר יאכל עַד, ז"א, הנקרא עַד. ולא לאחר. וכתוב: יאכל עַד, ויתעדן בחיבורו בתחילה, בבוקר, שאז שולטים החסדים, שהשם הקדוש צריך להתברך מתחילה. ואח"כ יתברכו אחרים כמ"ש: ולערב יחלק שלל.
וע"כ אסור לברך לחברו בבוקר, מטרם שיברך להקב"ה, כי צריך להתברך מתחילה כמ"ש: בבוקר יאכל עַד, ז"א. ואח"כ יתברכו אחרים כמ"ש: ולערב יחלק שלל. כי הקרבנות שהיה בתחילה הכל נקרב אל הקב"ה, וההתעוררות שמלמטה עלתה שם. ומשום שהוא התברך היה מקשר קשרים לכל שאר צבאות העליונים, ומחלק להם ברכות לכל אחד ואחד כראוי לו, ונמתקים העולמות, ומתברכים העליונים ותחתונים.
כמ"ש מתחילה, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי. ולאח"כ מחלק לכולם ואמר: אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. שהשפיע ברכות לכולם, ומחלק להם לכל אחד ואחד כראוי לו. וע"כ כתוב: ולערב יחלק שלל. כי השם הקדוש התברך תחילה. ועתה מחלק ברכות לכל העולמות. ואין לומר, שהקרבן נקרב להם או לכוח אחר, אלא הכל נקרב להקב"ה, והוא משפיע ברכות ומחלק ברכות לכל העולמות. ומשום זה, קרבן לה' ולא למדרגה אחרת.
אמר רבי שמעון: יש התעוררות אחרת של הקרבן, שכולו להמשיך ברכות ולעורר ברכות, שיתברכו כל העולמות. אלא מתחילה כתוב: קרבן לה', לקרב הנוקבא למדרגת ז"א, ולא לאחר. ועתה, אחר שנעשה הייחוד בז"א, כתוב: תקריבו את קרבנכם, שיתקשרו כל העולמות יחד, ויתחברו ויתברכו עליונים ותחתונים. לאחר שיש יראה צריך את האהבה, קודם הכלל (הימין) ואז הפרטים במסגרת הכלל.
כי הנוקבא שמאל, שהחכמה שלה בלי חסדים. ואז נמשכים ממנה דינים, כי אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. והתחתונים שבג' עולמות בי"ע מקבלים מהנוקבא כמ"ש: בבוקר יאכל עַד. שמתחילה צריכים לזיווג הנוקבא בז"א. ואז נכללת הנוקבא בימין, חסדים. והיא קרבן לה', לימין, ולא לאחר, לשמאל. אלא אחר שנכללה הנוקבא בימין, יכולה להאיר לתחתונים מהארתה. ע"כ כתוב: ולערב יחלק שלל, שמשפיעה לכל העולמות.
יש בנפש האדם מקום בו הוא יכול לעקוד ולהקריב את התאוות שלו להשם, ובכוח זה יוכל לפרנס את שאר רצונותיו לאחר מכן.
מדמה את בנימין לזאב מפני שבשטחו המזבח שטורף את הקורבנות, פירוש נוסף בנימין מפרנס את המקטרגים שיאכלו את קורבנות הבשר ויניחו לישראל לעשות עבודתם.
קורבן הוא ויתור על צד הדומם צומח חי שבאדם, בתמורה לצד האדם שבו, ועצם ההקרבה של הצדדים הללו באדם, מקרבת אותו להשם יתברך.
במדרגת החסד של הבוקר, ישנו ייחוד בשלמות בזיווג של זכר ונקבה, החסדים עם החוכמה – וזו בחינת היין המשמח, אשר ללא חסדים הופך ליין המשכר. כאן יש להקדים ולברך להשם יתברך, ורק לאחר מכן לברך אחרים שכתוב: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (לכולם).
כאשר אדם בונה עצמו בנקודת הקשר בין האני שלו לבין הקב"ה, במדרגת החסד, שמקדים ומברך להשם שהוא מקור הברכה, אז יוכל לחלק בעצמו ברכות לאחרים. זו התפיסה האמונית שהשם הוא גדול, הוא הכלל היא האמונה הבסיסית הראשונית – ולו יתברך נותנים את הקורבן.
שאלות חזרה ויחי רנ-רנב
1. למה אינו אומר "וקל שדי", אלא "ואת שדי" בברכת יוסף?
2. מדוע כתוב "ויברכך" עם ו'? על מה זה בא להראות?
3. מדוע ברכת יעקב גוברת על ברכות אבותיו שהם אברהם ויצחק?
4. מה פירוש של המילה מעדן?
5. מדוע משבח את הצדיקים, וכיצד הם קשורים לאות ברית קודש?
6.מהי מצד המדרגה יציאת רשב"י והחברים מהמערה בלוד?
ליוסף הצדיק, ולבחינת הצדיק שבאדם – מתנקזים כל הברכות, ומכאן משפיע לכל. בזמן תיקון העיקר סובב סביב הנקודה הזו, ההתחייבות להחזיק מסגרות, לעמוד בהחלטות.
אי אפשר לפעול ולעבוד רק מרגש, אלא יש לעבוד מתוך הברית, שמחברת מהדעת עד למטה – לכן על האדם לפגוש נקודה זו שבנפשו, ולהשקיע בנקודה מרכזית זו כדי להצליח בדרך. עד שיגיע משיח בן דוד, עד שהלב יתוקן כל העבודה נעשית דרך הצדיק, דהיינו הברית, שהיא החלטה ועמידה ללכת בדרך השם.
עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם – ויוסף יורש את התשוקה של כולם, כל התאוות יתנקזו אליו, הוא הצדיק מקבל את כל השפע עבור המון העם.
שאלות חזרה ויחי קמז-קמט
1. למה כתוב "בן פורת" פעמיים?
2. מדוע יוסף לא מצטרף ולא מוזכר בי"ב השבטים? אגב כך, מדוע כתוב "רבות בנות עשו חיל", והרי השבטים הם זכרים?
3. באיזה תנאי מקבלת המלכות קדושה שלמה?
4. מהו "רבות בנות", והלא היו י"ב שבטים. על מה מצביע "רבות בנות" ומהיכן נלמדת המלה "רבות"?
5. מיהן "בנות עלי שור"?
6. במה סומכת הנקבה על הזכר, דהיינו על היסוד?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי רמז-רמט
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן. למה כותב פעמים בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, אלא שהמדרגה מתחלקת למנעולא ומפתחא. יוסף הצדיק, הוא יסוד, המשפיע, הזכר – בריח תיכון המחבר שמים וארץ, אשר בארץ נמצאת בחינת המקבלים – בָּנות צָעדָה עלֵי שוּר. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל, הן י"ב השבטים וכן כתוב: וְאַתְּ, עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
הברית היא המחברת מקום של השפעה, הצד האמוני למקום של קבלה. הצד האמוני אינו טבעי באדם, אלא יש לפתח אותו, דרך קו אמצעי, הברית.
ותֵשֶב באיתן קשתו – היא בת זוגו של יוסף שהחזיקה אותו שלא יחלש והחזיק בקו אמצעי למרות שהיא מושכת לשמאל, שתפקידה לגלות את ההשתוקקות. ותפקידו לשמור שלא יתפזרו הרצונות מחוץ למסגרת הכלל בקו אמצעי, שזו הדרך לאהבה.
סיום הגוף, יסוד, הוא כמ"ש: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. כתוב בן פורת שתי פעמים, בן פורת למעלה, יסוד שלמעלה מחזה, ובן פורת למטה, יסוד שלמטה מחזה. ולמה אין בן פורת למטה בתיקוני המטרוניתא, בין י"ב השבטים, י"ב בָקר, שהמטרוניתא מתתקנת עליהם מלמעלה? כי כמ"ש: בָנות צָעדָה עלֵי שוּר, צריכים בנות לתיקונים שלה, נקבות שהם י"ב השבטים, ולא בנים. ויוסף, יסוד, בן, זכר כמ"ש: רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל הן י"ב השבטים, המתוקנים לכיסא תחת הנוקבא כמ"ש: ואת עלית על כולָנָה.
מלכות לא קיבלה מלכות קדושה ושלמה, עד שנתחברה באבות, חג"ת שמחזה ולמעלה דז"א. וכשנתחברה באבות, נבנתה בניין שלם מעולם העליון, עולם הזכר, בינה, כי אז מקבלים חג"ת דז"א מצד ימין של הבינה. והמלכות מקבלת מצד שמאל של הבינה. ועולם העליון נקרא ז' שנים, משום שכל הז' שנים בו, כי הבינה כוללת בתוכה כל ז"ס חג"ת נהי"מ המכונים ז' שנים. בכדי שהמלכות תקבל מדרגה שלמה, לא מספיק שתקבל רק מנצח הוד יסוד, מחזה ולמטה – אלא עליה לקבל מחזה ולמעלה של ז"א, ולשם כך עליה לקבל סיוע מלאה, ולאחר מכן רחל יורשת את חלקה.
עולם העליון, בינה, כולל ז' שנים. וע"כ כתוב: וַיִבנֵהו שבע שנים, ולא כתוב: בשבע שנים כמ"ש: כי ששת ימים עשה ה', ולא כתוב בששת, משום שששת הימים חג"ת נה"י דז"א עשו את השמים וארץ. אף כאן, ששבע השנים בנו אותו, בינה. וכתוב: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָראם, שפירושו, באברהם, כי אברהם, חסד, נקרא שבעת ימים. ובו נבנה עולם העליון בינה. והם נקראים עולם הזכר. כי חסד כולל כל ז"ס ומקומו מחזה ולמעלה דז"א, ששם ד' רגלי הכיסא: חגת"מ, אל הבינה שעליהם מלמעלה. וע"כ נחשב כאילו הם בונים את הבינה, כי הבינה נסמכת עליהם.
כעין זה למטה יש ז' שנים, חג"ת נהי"מ, המחולקות לי"ב שבטים, שהם עולם התחתון, הנוקבא וכמ"ש: שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. מאחר שאמר שבעת ימים ושבעת ימים, הרי הם ארבעה עשר, ולמה אומר ארבעה עשר יום? להראות את עולם העליון ועולם התחתון, שבעת ימים ושבעת ימים, ע"כ מרמז עליהם ארבעה עשר יום. אלו שבעולם העליון הם זכרים, ואלו שבעולם התחתון הן נקבות. אלו הנקבות, חג"ת נה"י המחולקים לי"ב, עוה"ז, הנוקבא, הוא עליהם. ע"כ כתוב: רבות בנות עשו חָיִל, י"ב השבטים עשו חָיִל כמ"ש: כל הפקודים למחנה יהודה. וכן כולם נתרבו מאוד. וסוף הכתוב: ואת עלית על כולָנָה, שהנוקבא היא למעלה מכולם.
ואם תאמר, הכתוב אומר רבות בנות עשו חָיל. והרי אינם אלא י"ב ולא יותר, חוץ מחָיִל הזה שעבדו, שכל אחד מהם נתרבה, שזה כבר מרומז במילים, עשו חָיִל. ולמה אומר רבות בנות? אלא כמ"ש: זעקת סדום ועמורה, כי רבה, שפירושו כמו גָדלה. וכן רבות, פירושו גדולות, עליונות וגדולות על כל, ואלו נקראות חיות גדולות. עשו חָיִל, שכל שבט ושבט נתרבה מאוד. והחונים עליהם, הם יששכר זבולון על דגל יהודה, שמעון וגד על דגל ראובן, מנשה ובנימין על דגל אפרים, אשר ונפתלי על דגל דן. ונקראים חיות קטנות, המתחברים כאחד עם חיות גדולות, יהודה ראובן אפרים ודן, שיתתקן בהם המטרוניתא, הנוקבא, לשמח בהם עליונים ותחתונים כמ"ש: לוויתן זה יצרת לשחק בו. לוויתן, לשון חיבור, חיבור חיות קטנות עם גדולות. משום זה כתוב: רבות (גדולות – יהודה ראובן אפרים ודן) בנות עשו חָיִל. כך בנפש האדם ישנם כללים גדולים, וישנם כללים קטנים יותר, הם י"ב כללים מהם עושים חיל.
בן פורת עלֵי עין, בָנות צָעדָה עלֵי שוּר. הלוא צועדות, היה צריך לומר, לשון רבות, כמו בנות? אלא, בן פורת עלֵי עין, עין הוא עין משפט, הנוקבא, המקבלת ממשפט, ת"ת. ויוסף, יסוד, עומד ומשפיע, עלֵי עין, הנוקבא, והיא העין, הצועדת ופוסעת לקחת בנות לתיקונה. בָנות צָעדָה, שהנוקבא צועדת עם בנות. ולא בנים. עם בנות צעדה, הנוקבא, שהן ראויות לתיקונה, ולא בנים, שאינם ראויים לתיקונה.
וימררוהו ורוֹבּוּ וישׂטמוהו בעלי חיצים. ע"י הסתכלות של אהבה אליו כמ"ש: הָסֵבִּי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני, שהן שורפות אותי בשלהבת האהבה שלך. אף כאן לא היה יכול לסבול חיצי האהבה של הנוקבא. וע"כ נאמר ע"ז, וימררוהו ורוֹבּוּ. וע"כ אומר, וישׂטמוהו בעלי חיצים. שלא היה יכול לסבול. כי הנוקבא, בניינה משמאל, וע"כ עיניה מטות את הז"א לדינים דשמאל. ולהיותו מקו אמצעי, אינו יכול לסבול. וגם יוסף, יסוד, קו אמצעי שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. ע"כ גם הוא אינו יכול לסבול חיצי האהבה של הנוקבא, שהם התעוררות השמאל.
ותֵשֶב באיתן קשתו. קשת, הנוקבא. למה כתוב קשתו, ולא קשת? זהו בת זוגו של יוסף, ע"כ אומר קשתו. באיתן, שהלבישה אותו כוח וגבורה, שלא נחלש כוחו מחמת זיווגו עימה, כי ידעה, שיוסף לא יטה דרכו במדרגה ההוא, שלא יטה מחמת הזיווג למדרגת השמאל, למקום הדינים, כי אות ברית שלו הוא לימין ושמאל ביחד.
ויפוזו זרוֹעֵי ידיו. מה פירושו של ויפוזו? כתוב: הנחמדים מזהב ומפז רב. וכתוב: ותמורתה כלי פז. ויפוזו, לשון פז ויקר, כי נתיקרו זרוֹעֵי ידיו במרגליות העליונה, הנוקבא העליונה שמחזה ולמעלה, מתוך שקיבל השפע מזיווג שלה. וקיבל זה כמ"ש: מידי אביר יעקב, מאלו ב' הצדדים, קו ימין ושמאל, שיעקב נתחזק בהם. משָם ניזון אותה אבן היקרה, הנוקבא כמ"ש: משָם רועה אבן ישראל. אותה אבן היקרה ניזון מאלו י"ב צדדים, צפון ודרום, ידי יעקב, כי יש חג"ת נה"י בצפון וחג"ת נה"י בדרום, שהם י"ב. ונוקבא ניתנת ביניהם ומתברכת מהם, וניזונה מהם ע"י צדיק, יוסף.
שנתווסף ליוסף ברכה אחרת כמ"ש: מֵאֵל אביך ויעזרךָ ואת שדי ויבָרכֶךָ. היה צריך לומר, אל אביך יעזרך ואל שדי יברכך. מהו שאומר מאל אביך, ואח"כ יעזרך? כמו שכתוב: וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ. יברכך היה צריך לומר?
אלא שיָרש למעלה, בז"א, ולמטה, בנוקבא. ירש למעלה כמ"ש: מאל אביך, נחלה העליונה, המקום שנקרא שמים, ז"א, שיעקב היה מרכבה לו. ויעזרך, שלא יחליף מקום זה במקום אחר, ועזרתו תהיה ממקום זה ולא מאחר.
מהו ואת שדי, היה צריך לומר אל שדי? אלא היא מדרגה אחרת, תחתונה. בכל מקום, את ה', זו היא השכינה. כמו, וארא את ה'. את, לרבות השכינה. ואת, עם ו', רומזת לז"א, לכלול, יום, ז"א, בלילה, הנוקבא, ולילה ביום כמ"ש: ואת שדי, עם ו', כי משם יוצאות ברכות לעולם.
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן. למה כותב פעמים בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, אלא שהמדרגה מתחלקת למנעולא ומפתחא. יוסף הצדיק, הוא יסוד, המשפיע, הזכר – בריח תיכון המחבר שמים וארץ, אשר בארץ נמצאת בחינת המקבלים – בָּנות צָעדָה עלֵי שוּר. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל, הן י"ב השבטים וכן כתוב: וְאַתְּ, עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
הברית היא המחברת מקום של השפעה, הצד האמוני למקום של קבלה. הצד האמוני אינו טבעי באדם, אלא יש לפתח אותו, דרך קו אמצעי, הברית.
ותֵשֶב באיתן קשתו – היא בת זוגו של יוסף שהחזיקה אותו שלא יחלש והחזיק בקו אמצעי למרות שהיא מושכת לשמאל, שתפקידה לגלות את ההשתוקקות. ותפקידו לשמור שלא יתפזרו הרצונות מחוץ למסגרת הכלל בקו אמצעי, שזו הדרך לאהבה.
שאלות חזרה ויחי רמד-רמו
1. מהי ראשית המחשבה? הן מצד החכמה והן מצד נפש האדם.
2. מה התפקיד של בינה בהעברת החכמה?
3. מדוע הקול כלול מאש, מים ורוח?
4. כיצד מנהיג הקול את הדיבור?
5. מהו הסדר הנכון כדי לחבר בין מחשבה, קול ודיבור עד לבחינת "ה' אחד ושמו אחד"?
6. הסבר בהרחבה מהו "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר"?
וַיְחִי רמד-רמו
מַחְשָׁבָה קוֹל דִיבּוּר
מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן
על האדם לשמור על דיבור נקי וענייני שמקורו בחוכמה. דיבור שאינו עובר בתהליך עם קבלת חסדים, הוא דיבור סרק במקרה הטוב, ובד"כ דיבור רכיל. הפיתרון הטוב ביותר הוא לדבר בדברי תורה, שוודאי לנו שהם ממקור החוכמה. מאחר וכוח הדיבור שניתן בנברא, הוא כוח עצום שבורא והורס עולמות, יש להקפיד על כל מילה שיוצאת מהפה.
שורש המחשבה כה גבוה, עד כדי שלנו אין אפשרות להתחבר אליו, אלא ע"י שנאמץ את המחשבה שבדברי חז"ל, שלהם בודאי הייתה השֹגה למקור. אך גם בדברים פשוטים יותר, ברור שמחשבה שקופצת לאדם בצורה של מה יצא לו מזה בפרטיות, היא מחשבה משובשת.
מאחר ודיבור בורא עולמות, לכן אדם המדבר דיבור זך ואמיתי, בונה את עולמו הפנימי ונפשו, עומד בדיבורו ומשפיע בחיוב על סביבתו.
הקול מנהיג את הדיבור, דהיינו נותן בו תנועה וחיוּת. הדיבור הוא ההוצאה לפועל של המחשבה, אשר שורשה גבוה וכמוס ונק' חוכמא סתימאה. את החוכמה ניתן לגלות רק בתנאים ובדרך מיוחדים. הדרך להתפשטות החוכמה, עוברת דרך ל"ב נתיבות מהבינה, כאשר יצאה מראש דאריך אנפין הפכה לחסדים מכוסים, וכשחזרה לראש, שוב קיבלה חוכמה. ואז יכולה לרדת לקו אמצעי, לז"א, למקום שהרוח שורה. כאן מתחיל הגילוי בהוצאת קול, הכלול מאש מים ורוח, ומשם למלכות.
על המחשבה מחפה מסך – קרומה דאיתכפיא, בראש דאריך אנפין, ראש הבריח התיכון של עולם אצילות.
השורש לחוכמה גבוה, מתחיל בכתר – באמונה, דרך הבינה, יורד לרוח – לקול, ורק לבסוף הגילוי באני, במלכות של האדם. חיבור כזה שמתחיל באמונה, מאפשר לתת אמרי שפר כמו נפתלי, דיבורים נשגבים וישרים. גילוי החוכמה לא אפשרי רק מבחינת הזכר, האמונה, אלא יש לצרף חסדים ולהביא לגילוי דרך הנקבה – זוהי השלמות, ייחוד של קול ודיבור, של קשר בין כל המדרגות, ודיבור אמיתי ולא דיבורי סרק של כאן ועכשיו.
מחשבה הוא ראשית הכל, נסתמה בראש א"א ואינה מאירה למטה. כשנתפשטה ע"י בינה דא"א, שיצאה מראש דא"א וחזרה לראש, שע"י זה מתפשטת הארת החכמה מראש א"א אל הבינה שלו, היא באה למקום שהרוח שורה, שקו אמצעי, רוח, ז"א, עולה ומכריע בין ב' קווים דבינה, הדעת המכריע בין חכמה ובינה. ונקראת בינה ולא ח"ס כבתחילה, כי עתה מאירה ע"י בינה שחזרה לראש ונעשתה לחכמה.
ואע"פ שחכמה עוד סתומה בבינה, הרוח, הדעת, המכריע בין ימין ושמאל דבינה, התפשט מבינה למקומו עצמו, והוציא קול, הכלול מאש מים ורוח, ג' קווים, צפון ודרום ומזרח. כי אחר שז"א עלה והכריע בין ב' קווים ימין ושמאל דבינה, ומתפשט בעצמו ג"כ לג' קווים, וקול הזה כולל כל הכוחות, כל המוחין שבבינה, וקול זה מנהיג את הדיבור, והוא נותן המילה, הנוקבא, בתיקון שלה, שמלביש חכמה שלה בחסדים ונתקנה החכמה שבה ויכולה להאיר, משום שהקול נשלח ממקום הרוח שבבינה, החסדים שבדעת, ובא להנהיג המילה, להוציא מילים ישרות, ע"י הלבשת חכמתה בחסדים. ואז מתגלה בה החכמה, הנעלמת בראש א"א.
וכאשר תסתכל במדרגות הללו, תמצא, שמחשבה הוא בינה, קול, דיבור, הכל אחד. והמחשבה בראשית הכל, ולא היה פירוד, אלא הכל אחד וקשר אחד. והמחשבה נקשרה באין, בכתר, ולא פרשה לעולם. וזהו, ה' אחד ושמו אחד. וע"ז כתוב: הנותן אִמרֵי שָפֶר, הגוף, ז"א, שמלביש חכמה דנוקבא בחסדים, ומוציא מילים יפות וישרות.
כל המדרגות עד הנוקבא באו לגלות החכמה שבראשית הכל, החכמה שבראש א"א, שאינה יכולה להאיר לתחתונים מחמת שנסתמה שם. ולפיכך כולם הם מדרגה אחת, חכמה בלבדה. מחשבה הוא בינה, כי המחשבה, חכמה דא"א, מתגלה בתחילה בבינה. מחשבה הוא קול, כי החכמה נסתמה בקו שמאל דבינה, והקול, ז"א, קו אמצעי, הכריע בין ב' קווים שבבינה, ופתח החכמה שבה. מחשבה הוא דיבור, ובז"א עצמו שקיבל ג' הקווים מבינה, עוד אין החכמה מאירה, להיותו קו ימין, אלא בנוקבא, קו שמאל, מתגלה אור החכמה. והכל אחד, והמחשבה בראשית הכל, שכל המדרגות הן מדרגה אחת, רק הארת המחשבה שבראשית הכל, שכולם ממשיכים אותה עד שבאה בגילוי בנוקבא. וזהו, ה' אחד ושמו אחד, שהנוקבא, שנקראת שמו, מדרגה אחת עם הויה, ז"א, שהוא אחד עם המחשבה ראשונה, שהוא אחת עם כתר א"א. ועל זה כתוב: הנותן אִמרֵי שָפֶר, כי בהיותה אחת עם כל המדרגות עד חכמה דא"א, הקשורה בכתר דא"א, המכונה אין, אז ז"א נותן ומתקן ומוציא בנוקבא, אִמרֵי שָפֶר, בייחוד קול ודיבור.
על האדם לשמור על דיבור נקי וענייני שמקורו בחוכמה. דיבור שאינו עובר בתהליך עם קבלת חסדים, הוא דיבור סרק במקרה הטוב, ובד"כ דיבור רכיל. הפיתרון הטוב ביותר הוא לדבר בדברי תורה, שוודאי לנו שהם ממקור החוכמה. מאחר וכוח הדיבור שניתן בנברא, הוא כוח עצום שבורא והורס עולמות, יש להקפיד על כל מילה שיוצאת מהפה.
שורש המחשבה כה גבוה, עד כדי שלנו אין אפשרות להתחבר אליו, אלא ע"י שנאמץ את המחשבה שבדברי חז"ל, שלהם בודאי הייתה השֹגה למקור. אך גם בדברים פשוטים יותר, ברור שמחשבה שקופצת לאדם בצורה של מה יצא לו מזה בפרטיות, היא מחשבה משובשת.
מאחר ודיבור בורא עולמות, לכן אדם המדבר דיבור זך ואמיתי, בונה את עולמו הפנימי ונפשו, עומד בדיבורו ומשפיע בחיוב על סביבתו.
1. מה קשה לזוהר במה שכתוב איילה שלוחה הנותן אמרי שפר?
2. מאין לנו שדבר שעלה מכנסת ישראל, דהיינו מהנוקבא ולמעלה הוא זכר?
3. מה עושה את הזכר תמים? ומה עושה את הנקבה תמימה? ועל מי בא בעיקר התמימות?
4. מדוע הבינה שהיא נקבה נחשבת לזכר?
5. מדוע יוסף לא נחשב ולא נספר בין הדגלים ובמקומו יש את אפרים?
6. כיצד מסביר את החילוק בין המילה איילה למילה נותן שהם נקבה וזכר ביחס בין קול לדיבור
אין קול (בחינת זכר) בלי דיבור (נקבה) אין דיבור בלי קול – רוצה לומר שקול אינו מובן בלי דיבור. קול הוא בחינת חסד הבא מבינה, ודיבור בא ממלכות, ודבר שלם נמצא כאשר באים שניהם יחד, כמו פרט (נוקבא) הצריך את הכלל (זכר), הצריכים זה לזה, וכך גם האמונה והידיעה.
בנקודת הברית, שאדם מאמין ומקבל על עצמו את מלכות בורא העולם – אמונה זו היא שלימה ללא שום חלוקה. לא משנה מה קורה, לא משנה באיזה זמן – האמונה והמחייבות לברית שלמים. זהו הסוד של יוסף, ולכן משה מעלה את עצמותיו.
שמתחיל בנקבה, איילה שלוּחה, ומסיים הנותן אִמרֵי שָפֶר, בלשון זכר. שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן, אִמְרֵי שָׁפֶר. כיוון שאומר איילה שלוחה, היה לו לסיים, הנותנת אִמרֵי שָפֶר, ולא הנותן, לשון זכר. אלא עולם העליון, בינה הוא עולם הזכר, כיוון שהדבר עלה מכנסת ישראל, הנוקבא, ולמעלה, כבר הכל הוא זכר. כי קרבן עולָה, נקרא עולָה, משום שעולֶה למעלה מהנוקבא, משום זה כתוב: אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. הרי שלמעלה מנוקבא זכר. ולפיכך נבחן עולם העליון, בינה, לעולם הזכר.
זכר תמים כמ"ש: התהלך לפניי וֶהיֵה תמים. תמים, שנימול, כי זכר ניכר במקום שנקרא תמים, באות הברית, שבו ניכר הזכר מנקבה כמ"ש: איש צדיק תמים היה. שצדיק יסוד. זכר תמים, שלא יסרסו אותו. הרי כתוב: נקבה תמימה. משום שמקבלת ממנו הכל, וע"כ נקראת תמימה כמוהו. אמנם עיקר השם תמים הוא בזכר. משום זה, קרבן עולָה, העולֶה מהנוקבא לזכר, הוא זכר, שמנוקבא ולמעלה הכל הוא זכר, ומנוקבא ולמטה הכל הוא נקבה.
ואם תאמר הרי יש ג"כ נוקבא למעלה, בינה. אלא, סיום הגוף מראה על כל הגוף, שהוא זכר. הראש וגוף של הבינה, חב"ד חג"ת, נקבה, עד שיורדת לסיום, נה"י, המתלבשים בראש ז"א, ונעשו לבחינת זכר כמוהו. וכאשר הסיום נראה בבחינת זכר, נעשה הכל זכר ואפילו חב"ד חג"ת שלה, שאינם מלובשים בז"א, נחשבים אז ג"כ לזכר. אבל בנוקבא דז"א, הראש והסוף הם בחינת נקבה, כי כל תיקון גופה הוא בבחינת נקבה, שאין בה בחינת זכרות בנה"י שלה.
יעקב בירך את יוסף בין אֶחיו, כיוון שציווה הקב"ה ד' דגלים בשכינה, בי"ב שבטים, שהשכינה תתתקן בהם, החסיר מהם את יוסף, ושם את אפרים תחתיו. מהו הטעם שיוסף חסר מהם?
משיב, יוסף רושם הזכר כמ"ש: בן פורת יוסף. יסוד מכונה בן פורת. ומשום שיוסף רושם הזכר, נקרא יוסף הצדיק, יסוד, ע"כ כתוב: משם רועה אבן ישראל, שמשפיע לנוקבא. אבן זהו כנסת ישראל, הנוקבא. עליה אמר דוד, אבן מאסו הבונים. ע"כ מיושב השאלה, שמתחיל בנקבה, איילה שלוּחה, ומסיים הנותן אִמרֵי שָפֶר, בלשון זכר. שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.
ומשום שכל תיקוני השכינה נקבות, כי מהנוקבא ולמטה הכל נקבה, הסתלק יוסף משם, זכר, ונתמנה תחתיו אפרים, בחינת נוקבא, אל י"ב התיקונים. ומשום שהוא בחינת הנוקבא, נתמנה לצד מערב, מקום שהנוקבא שורה בו, כי השכינה במערב, ורושם הזכר, יוסף, הסתלק מהתיקונים, משום שהם מעולם הנקבה, ולא מעולם הזכר, וכל התיקונים צריכים להיות בחינת נקבות. בחינת הברית באדם היא שלמות, יסוד
ומשום זה, יוסף, צדיק, יסוד, זכר, הסתלק מתיקונים, ונתמנה אפרים תחתיו. ע"כ כל י"ב השבטים, שהם בחינת נקבה, הם תיקוני השכינה, וכולם צריכים להיות בבחינת נקבה כמו השכינה, חוץ ממדרגת הצדיק שבשבטים, יסוד, העושה כל איברי הגוף לזכר, אינו צריך להיות בין י"ב תיקונים, שלא צריכים לגרוע אותו.
נפתלי איילה שלוחה הנותן אִמרֵי שָׁפֶר. כתוב: ומדברך נאווה, משום שהקול, ז"א, מנהיג את הדיבור, הנוקבא, ואין קול בלי דיבור. וקול הזה נשלח ממקום עמוק שלמעלה, מבינה, להנהיג את הדיבור. כי אין קול בלי דיבור, ואין דיבור בלי קול. שאין פעולה לז"א בלי הנוקבא, ואין פעולה לנוקבא בלי ז"א. כי הדיבור, הנוקבא מבחינת קו שמאל, חכמה בלי חסדים שאינה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ צריכה לקול, אור החסד, ואז יכולה להאיר. והקול, ז"א, הוא ו"ק בלי הדיבור. והדיבור משלימו לג"ר. וע"כ צריך לה.
וזהו, כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל. כלל ז"א, פרט הנוקבא. וצריכים זה לזה, שאינם יכולים להאיר, אלא ביחד. וקול זה, ז"א, יוצא מדרום, קו ימין, אור חסדים, ומנהיג את המערב, הנוקבא, והיא יורשת ב' הצדדים, אור החסדים מדרום ואור החכמה ממערב. וכמ"ש: ולנפתלי אמר, ים ודרום ירָשה. ומשום זה כתוב: נפתלי איילה שלוּחה, הנוקבא למטה. וכעין זה מאיר עימה יחד הזכר של מעלה, שאינם מאירים זה בלי זה. ע"כ כתוב: הנותן אִמרֵי שָפֶר, הנותן כתוב לשון זכר, ז"א.
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן, אִמְרֵי שָׁפֶר. כיוון שאומר איילה שלוחה, היה לו לסיים, הנותנת אִמרֵי שָפֶר, ולא הנותן, לשון זכר. אלא מלמד שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.
אין קול (בחינת זכר) בלי דיבור (נקבה) אין דיבור בלי קול – רוצה לומר שקול אינו מובן בלי דיבור. קול הוא בחינת חסד הבא מבינה, ודיבור בא ממלכות, ודבר שלם נמצא כאשר באים שניהם יחד, כמו פרט (נוקבא) הצריך את הכלל (זכר), הצריכים זה לזה, וכך גם האמונה והידיעה.
בנקודת הברית, שאדם מאמין ומקבל על עצמו את מלכות בורא העולם – אמונה זו היא שלימה ללא שום חלוקה. לא משנה מה קורה, לא משנה באיזה זמן – האמונה והמחייבות לברית שלמים. זהו הסוד של יוסף, ולכן משה מעלה את עצמותיו.
הקודם