צַו  נה- נז

שְרִיפָת קְדשִּׁים

קמט) כי ה' אלקיך אש אוכֵלה הוא. אש זוהי השכינה. צריכה לו, להיות תמיד עימה, עם האש שאין לה כיבוי, שהיא אוכלת כל הקרבנות, שהם תפילות ודברי תורה. כי השכינה פרנסה של ז"א בתפילות של ישראל שמקבלת אותם כמ"ש: פתחי לי אחותי רעייתי, כלומר, פתחי לי בתפילה כמ"ש: אדני שפתיי תפתח. שהיא, אחותי רעייתי. ואין רעייתי אלא פרנסתי, מלשון רעייה, כמו ה' רועי. כי בה בנים הקדושים, ישראל, מתקנים מאכלים של קרבנות המלך, ז"א, בכמה מיני מאכלים, בלחם התורה.

קנ) כמ"ש: לכו לַחמו בלַחמי ושתו ביין מסכתי. בלחמי, מימין, מצד החסד. וביין, יין של תורה, משמאל, מצד הגבורה. בנסוך המים, שהוא ימין, ויינה של תושב"כ ותשבע"פ, שהוא שמאל. מעמוד האמצעי, ת"ת, הכולל את ימין ושמאל, חו"ג. בבשר הקודש, בכמה קרבנות, במלכות, שעליה כתוב: בבשר היורד מן השמים עסקינן. מן השמים הוא עמוד האמצעי, ז"א, שמים. שז"א, אדם, אמר עליה, ובשר מבשרי.

קנא) ובשר הקודש הזה, מלכות, הבוערת בכמה להבות מצד הגבורה, באהבת בעלה, ז"א, נשרפת באהבה, של אהבת קריאת שמע, באהבת הייחוד. אשר לילה ויומם לא תכבה. וחברים: בחייכם, אל תתנו דָמי לו, להקב"ה, עד שהוא יהיה בשלהבת האהבה של ייחודו בקריאת שמע, לקיים בו הכתוב: אש תמיד תוּקד על המזבח לא תכבה. כל זמן שהאדם לא זכה לתשובה שלמה, ולא השיג המוחין דג"ר, מחשיב אותו הזוהר לעם הארץ, ולא נקרא תלמיד חכם. אלא רק אחר שזכה למוחין דג"ר שזו השגה מהויה שבמילוי אלֶפים, ג"ר דז"א, אשר החסד שבו מתעלה לחכמה, והגבורה לבינה. וזה אמרו, ואם תלמיד חכם הוא, צריך שיהיה בו חסד, שיזכה מקודם לו"ק, שמקו ימין קומתו היא קומת חסד. שיזכה אח"כ גם לג"ר, אשר החסד מתעלה להיות חכמה כשמשיג חב"ד הוא זוכה בחוכמה מחסד שעלה לחוכמה. ונמצא שיש לו חסד וגם חכמה, שזה הי' שבתוך חסד, ואז הוא חסיד. ולא עם הארץ חסיד, כי חסרה לו הי' שבתוך חסד, חכמה. והוא נחשב משום זה לעם הארץ.

האדם בתחילת דרכו נבחן לעם הארץ, ולאחר שמתקן יכול להגיע לדרגת חסיד. ז"א שהוא שורש האדם נמצא במדרגת חסד גבורה ת"ת. בעליה החסד הופך להיות חוכמה, והגבורה לבינה. חסד הוא במעשה, וחוכמה זה מציאות האור הבא מלמעלה.

בכדי להתקדם עליו להיות ירא חטא, דהיינו שאינו רוצה לפעול כמו הרשעים המבקשים למשוך אור לפרטיותם

וזה מקו שמאל, שבהשגת מוחין דו"ק, שקומתו גבורה, נקרא גיבור בתורה. ואם זכה אח"כ אל הג"ר דקו שמאל, אשר מידת הגבורה שלו מתעלה להיות בינה, ה"ר דהויה, הארת החכמה הנמשכת משמאל דבינה, הוא נקרא יְרֵא חטא. מטעם, כי אין הארת החכמה נמשכת מקו שמאל דבינה, אלא רק עם גילוי דינים הקשים על הרשעים שהמשיכו החכמה מלמעלה למטה שזה שורש האסור של כל שס"ה לאווים, יראת החטא, כדי להטיל יראה ופחד על אותם שרוצים להמשיך החכמה ממעלה למטה. נמצא שהאדם שזכה להארת חכמה דשמאל הוא יְרֵא חטא, שמתיירא לחטוא ולהמשיך החכמה ממעלה למטה. שזה שורש האיסור של כל שס"ה (365) מצוות לא תעשה. וצריכים לדעת ההפרש בין החכמה שבקו ימין, החסד שהתעלה לחכמה, לבין הארת החכמה שבקו שמאל, הגבורה שהתעלתה לבינה. כי החכמה דקו ימין או"א עילאין, שבעצמם הם חסדים מכוסים מחכמה, והם נקראים חכמה מב' טעמים:

א.מפני שהם מלבישים על חו"ס דא"א,

ב. בעת שנגלה הארת החכמה בישסו"ת, הם מקבלים הארה זו מאו"א, המלבישים לחו"ס, ונמצאים או"א עצם החכמה וישסו"ת מקבלים רק הארה. אבל גם אז, אע"פ שאו"א משפיעים הארת החכמה לישסו"ת, היא רק בדרך העבָרה מחו"ס לישסו"ת ומאחר והם המעבירים נחשבים לבעלי חוכמה. אבל באו"א עצמם אין החכמה מתלבשת בהם מם דצלם, והם תמיד בחסדים מכוסים. ושאין הי' יוצאת מאוויר דאו"א לעולם. אלא ישסו"ת הם המקור לגילוי הארת החכמה. כי בהם יוצאת הי' מאויר, חסדים, ונעשים אור חכמה. אמנם חכמה זו שנגלית בישסו"ת, הם מקבלים אותה מאו"א עילאין חוכמה זו היא מעין השראה, אין גילוי. וכל מקום שנזכרת חכמה בקו ימין, היא בחינת או"א עילאין. ובחינת החכמה שבקו שמאל היא בחינת ישסו"ת, הנבחנים לבינה, אלא שחזרה להיות חכמה, ולא חכמה ממש. ואם הוא בוּר, שאין בו תורה, נאמר בו, אין בוּר ירֵא חטא. כי כל עוד שלא זכה לג"ר דקו שמאל, שהוא הארת החכמה שבקו שמאל, המתגלה ביחד עם דינים קשים על רשעים החוטאים, אין לו יראה מלחטוא. כי אין יראת חטא באה, אלא מהסתכלות בדינים, המתגלים על החוטאים בעת גילוי הארת החכמה.

בעת שזוכה להשיג הג"ר, ויש לו נר"ן מהויה במילוי אלֶפים, אז מתלבשים נר"ן האלו בנר"ן הבהמיים של האדם, ובגוף הבהמי שלו. שע"י התלבשות הזאת נכנעים נר"ן הבהמיים אל נר"ן הרוחניים, ונר"ן הרוחניים שולטים על הגוף ועל נר"ן הבהמיים, ומהפכים אותם לקדושה כמ"ש: יודע צדיק נפש בהמתו, ששולט על נפש הבהמית שלו. כשאדם חווה בעצמו את הרע שבו, אין הוא רוצה ליפול בו.

אמנם צריכים לדעת את ההפרש, בין הגוף ונר"ן הבהמיים שלו, לבין נר"ן הרוחניים הקדושים. כי נר"ן דקדושה נמשכים מהויה במילוי אלֶפים, קו אמצעי ז"א הוא רוצה חיבור, אהבה, המייחד ימין ושמאל זה בזה, באופן, שהימין נמשך ממעלה למטה, והארת חכמה שבשמאל תאיר ממטה למעלה בלבד. הנר"ן הבהמיים הם המידות של האדם, והגופניים הם הטבעיים שלו

והגוף ונר"ן הבהמיים של האדם נמשכים מקליפת נוגה, המעורבת מטו"ר. שיש בהם מטוב, הנמשך מייחוד דקו אמצעי בנר"ן הרוחניים. ויש בהם מהרע, הס"א וכל הקליפות, שאינם חפצים בתיקון קו האמצעי, ודבוקים בקו שמאל בלבד לקבל רק לעצמם. וכל חפצם להמשיך הארת החכמה שבשמאל ממעלה למטה, ולקלקל הייחוד דקו האמצעי. וכיוון שהרע דקליפת נוגה מעורב בגוף ונר"ן הבהמיים של האדם, אינם יכולים להתתקן בששת אלפים שנה. ולפיכך מוכרח האדם למות הדרך היחידה היא להכניע אותם שיהיו תחת צד ימין. כי אינם מתתקנים, אלא רק ע"י המשכת החכמה ממעלה למטה, שתהיה בגמה"ת. ואז נאמר, בילע המוות לנצח. ועד אז נבחן, שאין להם מזונות הקיום הראוי להם, שכל מזונות שהם מקבלים הם קליפה, שהוא הקיום הראוי להם. ובזמן שאדם משיג נר"ן הרוחניים מהויה במילוי אלֶפים בחינת האדם אז נכנע הרע שבנוגה, המעורב בגוף ונר"ן הבהמיים של האדם, לבחינת הטוב שבנוגה שבהם, ואז מתלבשים נר"ן הרוחניים שבאדם בתוך נר"ן הבהמיים והגוף הבהמי של האדם, שהם כבר נכנעים לטוב שבהם, והם כולו טוב. אע"פ שאין מקבלים מזונותיהם הראויים להם, מפני שנכנעים ומתבטלים אל הטוב. וכמ"ש: וירדו בדְגַת הים ובעוף השמים ובבהמה הם הנר"ן הבהמיים של האדם ובכל הארץ, שהם נר"ן הבהמיים של האדם. ובכל הארץ הוא הגוף, עולם קטן. כי הם נכנעים אל הטוב שבנוגה, ואל נר"ן הרוחניים המלובשים בהם. אדם צריך להיות חסיד וגיבור ומאחר שהוא צדיק, דבוק בקו האמצעי, ואינו ממשיך הארת חכמה שבשמאל אלא ממטה למעלה. אין הקב"ה נותן לו שכר מצוות, ואין לו שכר בעוה"ז, ואין מזון לגוף ונר"ן הבהמיים שלו. כי הגוף ונר"ן בהמיים, הם ניזונים רק ממעלה למטה, כמו הרע שבנוגה המעורב בהם. וכיוון שהוא צדיק, ודאי שאינו ממשיך להם כלום. ואחר שהצדיק קיבל על עצמו שלא לזון הגוף ונר"ן הבהמיים לא להינות מהפרטיות, והם בבחינת עני חשוב כמת, אז זוכה להשראת השכינה בקביעות, אשר השכינה שורפת את בחינות הרע שבנוגה שבהם, עד שיהיו ראויים לגמה"ת. אין הרשע מתתקן עד שיעברו עליו ג' גלגולים כמ"ש: כל אֵלֶה יפעל אֵל פעמיים שלוש עם גָבֶר.

שזוכה לעשות את התשובה בחייו ואינו מחכה לעשות תשובה אחרי מיתתו, עושה חסד אך עדיין לא חסיד.

מי שזוכה להשיג נפש רוח נשמה הרוחניים, כל זמן תיקון עליו לשמור ולכפות עליהם ועל הגוף התנהגות ראויה כדי להכניע את הרע. בד"כ על האדם להשלים שנים שלושה גלגולים כדי להשלים תיקונו,

גלגול ראשון. בעם הארץ שזכה עכ"פ לעשות תשובה לפני מיתתו, שאז זוכה למיתוק הכלים, שיהיו ראויים לקבל האורות דנר"ן.

גלגול שני. אחר שכבר יש לו כלים הראויים לנר"ן, מתגלגל ועושה תשובה בחיים, וזוכה לקבל האורות דו"ק, שהם נ"ר, שקומתם חו"ג.

גלגול שלישי. שמתגלגל ועושה תשובה שלמה, וזוכה שחו"ג מתעלים לחו"ב. ואז זוכה לנשמה.

ואלו ב' גלגולים האחרונים יכולים לבוא בפעם אחת, ביחד, ולפעמים בזה אחר זה. וע"כ כתוב: פעמיים שלוש עם גָבֶר. אמנם אין הפירוש שהוא מוכרח לעשות תשובה בכל גלגול, אלא יכול להתגלגל אפילו מאה פעמים עד שיזכה לגלגול א', שהוא לעשות תשובה קודם מיתתו. וכל אלו נחשבים רק לגלגול א'. וכן יכול להתגלגל כמה פעמים, עד שיזכה לקבל נ"ר. וכל אלו נחשבים לגלגול ב'. וכן בגלגול ג'.

שֶׁמֶן קְטֹרֶת

קנב) אע"פ שבני אהרון מתו באותה שעה, ולא הציל אותם גדלות היום, צודק היה מכמה אופנים, שלא הייתה שעת הקרבת הקטורת. כי קטורת אינה נקרבת אלא רק בבוקר ובערב כמ"ש: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. כדי שיימצא שמן וקטורת ביחד. וכמ"ש: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה.

קנג) ובזמנים אלו בבוקר ובערב נקרבת הקטורת, ולא בזמן אחר. חוץ בזמן שמגפה שורה בעולם, שאז נקרבת גם שלא בזמנה. כמו שקרה, שכתוב: ויאמר משה אל אהרון, קח את המחתה, ותן עליה אש. ובני אהרון לא הקריבו בשעה ששמן וקטורת נמצאים יחד, בבוקר או בערב, שרומז על ייחוד חו"ב, כי שמן הוא חכמה וקטורת היא בינה. וע"כ מתו שלא הקריבו בזמן.

קנד) ועוד שהיו דוחקים את השעה להקריב קטורת בחיי אביהם, שלא הותר להקריב קטורת לשום אדם בחייו, ועוד שלא היו נשואים, והיו פגומים. כי מי שלא נשא אישה, הוא פגום, ואינו ראוי שתימצאנה ברכות בעולם על ידו, כי הברכות אינן שורות עליו. וכש"כ שאינן נמשכות על ידו לאחרים. ועוד, שתויי יין היו. ומשום זה כתוב: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. כי קטורת חביבה היא מכל הקרבנות, והיא שמחת עליונים ותחתונים. וכתוב: שמן וקטורת ישַמח לב.

ש.ב נה-נז
א. במה השכינה נחשבת כמפרנסת , כפי הכתוב "אחותי רעייתי"
ב. מתי אדם נקרא תלמיד חכם ומתי עם הארץ?
ג. מה ההבדל בן חכמה דימין לחכמה דשמאל?
ד. מה ההפרש בין הגוף ונרן הבהמיים לבין נרנ הרוחניים הקדושים?
ה. כיצד נכון להתעסק עם נרן הבהמיים והגוף שהרי לא ניתן לתקנם בשית אלפי שני
ו. כמה פעמים חייב להתגלגל אדם? ומה התיקון בכל אחד מהגלגולים?
ז. מה הם ב' האופנים שבגללם מתו בני אהרון בהקריבם את הקטורת שהעלו אש זרה

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  נב- נד

שְרִיפָת קְדשִּׁים

בד"כ תפיסת האדם פשרנית כדי להצדיק התנהגותו.

תפיסה כזו אינה תופסת מפני שישנם בחיים גם דברים קיצוניים, ואז נזכרים שיש בורא בעולם. בתנאים קיצוניים יכול אדם לבדוק האם יש אמת בתפיסתו. המצב הקיצון הוא בחינת מנעולא, מלכות שמים, ובמפגש זה מבין האדם שהוא אוחז בשאיפות שווא.

שינה היא אחד משישים ממיתה, וזה זמן לתרגל כיצד נפטרים מהעולם וכיצד נפטרים מכל הקורה אותנו. כל יום שעובר הוא סוג של מקרה, ויש לרכוש הגיון של תפיסה מעבר למקרה.

בעת העלאת הקורבן צריך אדם כוונה, להוציא וידוי מפיו בלב שלם. לב זו המלכות אותה יש לייחד בהויה אחת כאשר אומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עם הארץ שאינו יודע כוונות אלו, ימנה את הכוהן כשליח עבורו.

מי שעושה מצוות בכוונה ראויה, המלכות שלו מתכללת עם השפעה שבבינה, וזוכה לרחמים בדין.

מצד הנפש הבהמית שבאדם, יש בו את צד הנפש רוח נשמה.

פוחדים אנשים חיצוניים להיכנס לפנימיות, מפני שאז הם מגלים שהאני הכוזב השתלט עליהם, ואז הם בורחים מהמקום הזה, אך זה מקום התיקון.

רוח ונפש בורחים כאשר באה השריפה הראשונה שורפת את הנפש, ובשריפה השנייה, נק' קודשים כאן נשרפת הנשמה.

מי שלא מודה על האמת, אחד שתמיד "צודק" אך אם טרם מיתתו עושה תשובה ומתוודא על האמת, נקודת הפתיחה בגלגול הבא כבר תהיה טובה יותר, היום וממתיקים לו את הדין במידת הרחמים, דהיינו הוא בא בגלגול כאדם דתי עם פוטנציאל ממשי יותר לתקן.

הרוצה להחכים ידרים, דהיינו יפנה למידת החסד, אז יוכל להיות חכם, ולעשות מעשי השפעה טובים. ואין זה מספיק כדי להיות חסיד, כאן עליו להיכנס בלימוד התורה.

קמד) ומשום זה אמרו חכמים, שוב יום אחד לפני מיתתך, כי בכל יום ויום צריך האדם לחזור בתשובה ולמסור רוחו אליו, שייצא באחד כמ"ש: בידך אפקיד רוחי כפי שאומרים בק"ש שעל המיטה.

כי ב' מיני שריפות הן:

א. שריפת נותר, המנעולא, מלכות דמדה"ד שעולה ונגלה במלכות הממותקת מחמת חטאי התחתונים, בעניין לא זכה הרי רע. אשר התכלת, המלכות, הנאחזת במנעולא, שורפת אותם ואין מקבלים חוכמה כלל. ע"כ נאמר לעיל, אם המלכות, תכלת, מוצאת בני אדם, שהם עצים יבשים, כמו פתילות יבשים בלי שמן, התורה ורחמים המפגש קורה כשמתגלה לו רצון של צמצום א ויודע שאי אפשר לקבל, ומתגלה לו התפיסה הקיצונית שלו. כלומר, עם הארץ החוטא כל ימיו, עד שנגלה עליו בשורשו שבמלכות, הדינים דמלכות דמדה"ד, בלי רחמים, שאינה נמתקת בבינה. המלכות, היא שורפת אותם, שהיא שורפת הנפש הזאת. ומשום שעמי הארץ בהמות, שיש להם נר"ן מצד הבהמות הטהורות, שהם נמוכים מאוד, ע"כ התכלת, שהיא השם אדנ"י, שורפת אותם. משום שדבוק בהם מדה"ד הקשה דמנעולא, שנקרא יצה"ר, מלאך המוות.

וע"כ נאמר עליו, והזר הקָרֵב יומת. אמנם רק הנפש של החוטא נפגמת ונשרפת. אבל רוח ונשמה שלו אינם נפגמים כלל, אלא מסתלקים לשורשם. והטעם, כי הפגם דנקודת המנעולא, הנמשך מצ"א, אינו פוגע אלא רק במלכות לבדה, ולא כלום בט"ר. וכיוון ששורש רוח ונשמה הם מבינה וז"א, ע"כ אין הפגם נוגע בהם, אלא שמסתלקים מחמת הכלי הפגום, ועולים לשורשם, אלא הנפש הנמשכת ממלכות עצמה היא הנפגמת ונשרפת. ושריפה זו נק' שריפת נותר. בתחילה שריפת הנפש

ב. שריפת קודשים, שריפת נשמות, כלומר, אותו החוטא שגילה בשורש נשמתו מדה"ד דמנעולא, מלאך המוות, כי ממנה נמשכת המיתה. אם עושה תשובה בעת מיתתו, עושה וידוי נכון ומקבל עליו מיתה ושחיטה ושריפה, כדי לעשות נחת רוח להקב"ה, אז לאחר מיתתו ממתיקים לו מדה"ד דמנעולא במדה"ר, בינה. ונודע שיש בעלייה זו קטנות וגדלות. שתחילה כשעולה המלכות לבינה, מסתלקות הג"ר מבינה, ונשארת בו"ק בלי ראש, ואחריה מתמעטים כל המדרגות.

ונמצא שע"י זה שממתיקים לו מדה"ד במדה"ר, שהמלכות משורשו עולה לבינה שבשורשו, התמעטו הרוח והנשמה לו"ק בלי ראש שאור הג"ר מסתלק אח"פ יורדים ונשאר עם כלים דקטנות כדי שלא יאחזו הקליפות. והם היו עד עתה שלמים, כי מדה"ד דמנעולא אינה פוגעת בט"ר שמשם רוח ונשמה. והסתלקות הראש מהרוח והנשמה נבחנת לשחיטה מפני שנשאר עם גוף בלי ראש, כי השחיטה מבדלת הראש מהגוף לכן שחיטה כשרה בבהמות טהורות הוא לטובתם, הכל כסימן בתוך האדם, שהבהמיות הטהורה שבנפש, טוב לה להישחט, לבוא לקטנות. ואדם הזה שעשה תשובה בשעת מיתתו, זוכה להמתקת מדה"ד ברחמים. אבל מבחינת הקטנות בלבד, הנבחן כמו שחיטה. ונאמר, ואם חוזרים בתשובה לפני מיתתם, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, שהוא כהן גדול, האריה האוכל קרבנות, כי המלאך מיכאל, חסד, הנמשך מקו ימין, מנקודת החולם, ששם נמצאת הדין הממותק בבינה, במדה"ר, הדין הממותק הזה, הוא אריה האוכל קרבנות. וע"כ נבחר המלאך הזה, שימתיק מדה"ד שלו במדה"ר, שממעט הנשמה והרוח, שהיו שלמים, מבחינת ראש, שזה נבחן לשחיטה. ע"כ נאמר, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, כלומר, מעביר מהם הראש, הג"ר שלהם. אמנם קטנות זו, הנבחנת לשחיטה, מביאה אח"כ גדלות, שהמלכות יוצאת מבינה וחוזרת למקומה. ונגלים שוב ג"ר בכל המדרגות, שע"י זה שוב נעשה הזיווג של הקב"ה ושכינתו משורש נשמתו.

ונאמר, שיורד עליהם להקריב אותם קרבן לפני ה'. כי שחיטה זו נבחנת, שמלאך מיכאל מקריב אותם לקרבן לפני ה', שהם גורמים בזה זיווג הקב"ה ושכינתו. שזה הקרבן. וע"כ נבחן זה שמלאך מיכאל מקריב את הנשמות על המזבח, המלכות, ושורף אותם, כמו אריה שאוכל קרבנות, שהוא דין הממותק דבינה שבנקודת החולם, שע"י זה נשחטים ונשרפים הג"ר של הנשמות על המזבח, ונעשים מ"ן לזו"ן. שגורמים שהמלכות תחזור ותקבל הג"ר שלה, לעת הגדלות, ותתייחד עם ז"א, קרבן. אמנם זה שעשה תשובה רק בשעת מיתתו, לא יוכל לקבל אחר מיתתו רק את הקטנות בלבד. ועם זה זכותו גדול מאוד, כי אם יתגלגל פעם שנייה, ויזכה לעסוק בתורה ועבודה, אז ימשיך הגדלות, ואז יעשה הזיווג בין ז"א ומלכות. שנאמר לעיל, וכשיוצאת נשמתו, הוא היה מתכוון לגמור את השם, בייחוד שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי יתכוון שע"י הקרבת נשמתו יזכה לגמור את הייחוד של שמע ישראל, שהוא ז"א, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא מלכות, שזה יהיה אחר שיתגלגל פעם שנייה. חשוב מאד כיצד מסיים אדם לטפל בקורה אותו. אם הוא בא עם תירוצים להצדיק פרטיותו, דהיינו שאינו יודע למות ולסיים את הקורה אותו, או שבחור נכון לעשות וידוי ותשובה. הגאוותן אינו יודע למות ותמיד יש לו תירוץ למה הוא בסדר והזולת אשמים. הווידוי בתפילה בא לאחר הגדלות, שזו בחינת שים שלום בתפילת העמידה. אדם קטן לא יכול להודות בחטאיו.

אבל ב' ייחודים יש כאן, כי מצד נשמתו ששורשה בבינה, נבחן הייחוד השלם להויה אהיה, שהויה היא חכמה ואהיה הוא בינה. ועתה בעת הקטנות, נבחן שחסרה ה"ת להויה, ואין בה אלא יה"ו, שמורה שהוא ו"ק וחסר ג"ר. ע"כ נאמר, שצריך להתוודות להקב"ה, שיקבל ויקרב הה' לשמו הויה. ולהחזיר בתשובה הה' אל יה"ו אהיה. שיכוון לזכות לגדלות ולגמור את השם, שיקרב המלכות שהיא ה"ת, לשם יה"ו אהיה, ויהיה ייחוד השלם בבינה, הויה אהיה.

ומצד רוחו, ששורשו בז"א, נבחן ייחוד השלם דגדלות בהויה במילוי אלֶפים, שהוא ז"א, עם המלכות השלמה בייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שביציאת רוחו, ששורשו בז"א, יכוון שיזכה לגדלות, שאז יהיה הייחוד בהויה דמילוי אלֶפים, ובלב אחד, המלכות, שתהיה בשמו אחד. שהוא שם המפורש, יוד הא ואו הא, הויה במילוי אלֶפים, ז"א, שבו הכהנים כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כבוד בגי' ל"ב (32), לב. ובו מתכוון לגמור את השם, שהיה מתכוון לזכות לגדלות ולגמור את השם בייחוד של הויה במילוי אלֶפים, ז"א, והייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, המלכות. והנפש שלו, מתדבקת במלכות עצמה, שורפת אותה ומבטלת הדינים שבה.

אל לו לאדם לפחד מביקורת, מפני שקבלתה יכולה לשרוף את הדינים שבו

ונאמר, שבנפש מקבל עליו מיתה שחיטה שריפה. כי מיתה לגוף, שחיטה לנשמה ורוח, שמיכאל מעביר מהם הראש ומשאיר אותם ו"ק בלי ראש, הנחשב לשחיטה. שריפה לנפש, שמתדבקת במלכות ונשרפת בתכלת שבה, עד שראויה לתיקון הזה של המתקת המלכות בבינה ע"י מיכאל. ולפעמים שעוונותיו מרובים, הנפש צריכה לקבל על עצמה ארבע מיתות ב"ד מהמלכות, המרומזים בכתוב: והארץ, המלכות, הייתה תוהו ובוהו וחושך, ורוח. שתוהו חנק. ובוהו סקילה. וחושך שריפה. ורוח הרג. וזה התהליך והתיקון מצ"א, מדה"ד, לצ"ב, מדה"ר. אשר תוהו ובוהו צ"א והמסך שבו. וחושך ורוח צ"ב והמסך שלו. לפיכך כשהחוטא מקבל עליו ארבע מיתות ב"ד קודם מיתתו, מועיל לו, אשר מדה"ד דצ"א שגילה בחטאיו, תעבור ממנו ותתקן במדה"ר בצ"ב, ע"י המלאך מיכאל. ויועיל לו שמיכאל יקריב נשמתו לפני ה'.

קמה) ואם הוא תלמיד חכם, נאמר עליו, יודע צדיק נפש בהמתו. כי אין חכם כמו הכהן, חסד כמ"ש: הרוצה להחכים יַדְרִים, שיתדבק בחסד, דרום. כי חסד דז"א בגדלות נעשה לחכמה. ואם הוא תלמיד חכם, צריך שיהיה בו חסד. ועם י', חכמה שבו, הוא חסיד. ומי שאין בו חכמה, אינו חסיד. ומשום זה כתוב: ולא עם הארץ חסיד. ואם יש בו ה"ר, בינה, חמישה חומשי תורה שניתנו משמאל, נקרא גיבור בתורה וירא חטא, שזוכה למידת הגבורה. ויש בו חסד, שהוא חסיד. ויש בו גבורה, שמשם ניתנה התורה, י"ה, כי בגדלות נעשו חו"ג דז"א לחו"ב. ואם הוא בוּר, שאין בו תורה, נאמר בו, אין בוּר ירֵא חטא. הפניה דרומה למידת החסד מאפשרת התפשטות, יכולת התחברות וקבלת חוכמה.

קמו) ומי שזכה לת"ת, ו', כי מי שזכה לחו"ג זוכה ג"כ בת"ת, כי הת"ת הוא כללות מחו"ג. והוא חכם מבין בתורה וירא חטא, שהחו"ג שזכה בהם נעשו לחו"ב, והוא חכם, מבין. יורש המלכות שלו, של הת"ת, שהיא ה"ת דשם הויה, וזוכה בה, אם הוא עושה מצוות המלך, כי המלכות נקראת מצוות המלך. ונמצא שזכה לכל ד' אותיות י' ה' ו' ה', שהם חכמה, בינה, ת"ת, ומלכות. כיוון שזכה לשם הויה, הוא זוכה לשם המפורש, שנקרא אדם, הויה במילוי אלֶפים, בגי' אדם, מ"ה (45), יוד הא ואו הא, שמורה על ז"א בגדלות. באותו זמן הוא שולט על הגוף, שהוא השותף של נפש הבהמית ורוח הבהמי. כי עשיית הבלי העולם היא בנפש הבהמית, והרוח הבהמי, שמדבר בהבלי העולם. והנשמה הבהמית, שבה כל מיני הרהורים ומחשבות של הבלי העולם. והתלמיד חכם שולט על הגוף ועל נר"ן הבהמיים.

קמז) כמ"ש: וירדו בדְגַת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ. דְגַת הים רומז לנשמה, ועוף השמים לרוח, ובבהמה לנפש. בכל הארץ הוא הגוף, עולם קטן. והם יראים מפני התלמיד חכם השולט עליהם, שנאמר, ומוֹרַאכם וחיתכם. מצד הימין, חסד, שולט עליהם. בחסד נאמר, וירדו כמ"ש: ויֵרְד מיָם עד ים, לשון שליטה. ומצד השמאל, גבורה, הם יראים ממנו כמ"ש: ומוֹרַאכם וחיתכם. ועליו נאמר, יודע צדיק נפש בהמתו. ששולט על הנפש הבהמית שלו.

קמח) ומאחר שהוא צדיק, אין הקב"ה נותן לו שכר מצוות, ואין לו שכר בעוה"ז, ואין מזון לגוף ונר"ן הבהמיים שלו. ועני נחשב כמת. ועל הכל הוא בקביעות עם השכינה.

צו נב-נד

א. מהו שוב יום אחד לפני מיתתך?
ב. אלו ב' מיני שריפות מבאר לנו בעל הסולם, וכיצד זה קשור לעבודת הנפש?
ג. על מי פועלות וכיצד ד' מיתות בית דין – מיתה, שחיטה, שריפה והרג.
ד. מהי תלמיד חכם מיהו חסיד מיהו בור מיהו חכם מבין ומיהו אדם?

צַו  מט- נ

שְרִיפָת קְדשִּׁים

קלה) מצווה לשרוף קודשים באש. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש יישרף. תנאים ואמוראים, בסתרי תורה יש קודש, ויש קודשים, ויש קודש הקודשים. מה הנאָה יש להקב"ה מהקודשים שנשרפו? לכאורה אפשר היה לתת את הבשר לעניים או לצורך האחר, והרי הקב"ה חס על ממונם של ישראל, האם בשביל יצחק, שבשעה שישראל בצרה, עולה לפניו אפרו של יצחק, וע"כ צריכים לשרוף הקרבן עד אפר להזכיר זכותו, שאם חייבים שריפה יהיו ניצולים בשבילו? ואם בשביל בני אהרון, שהיו כמו שריפת קודשים כמ"ש: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו, ומיתתם היא כפרה לישראל, כמו שריפת קודשים. האם גם זהו רק דרש?

קלו) אלא שלוש אשות בנר, אש לבן, אש שחור, אש תכלת, כנגד תורה נביאים כתובים, וכנגד כהן לוי ישראל, ותכלת היא השכינה, שקרובה לנו, ושורה על התחתונים. והיא נאחזת באלה הפתילות, שהם כנפי מצווה, שנאמר בהם, ועשו להם ציצית, ותכלת זו, השכינה, דין, שאוכלת קרבנות ועולות.

ישנם מצבים בהם הם נראים כעומדים באותה מדרגה. כדי שיוכל אדם לעלות מדרגה רוחנית, עליו לשרוף את הקודמת, דהיינו את כל המגרעות והעוונות שבו. התהליך הנפשי מחייב עבודה בקו אמצעי, דהיינו דחיית קו שמאל, הרצונות וההשתוקקויות, והכללתם באמונה והשפעה שבימין.

נר"ן של האדם נקראים קודשים. הנפש קודש. הרוח קודשים. והנשמה קודש קודשים. ובסתרי תורה מתבאר סוד שריפת קודשים, בשריפת נר"ן של אדם, שהוא קודש קודשים לפני ה'. מהי ההנאה שיש להקב"ה משריפת הנשמות, הנקראות קודשים? ג' אשות אלו הם כנגד תורה ונביאים וכתובים, שאש לבן כנגד תורה, ת"ת. ואש שחור כנגד נביאים, נו"ה. ואש תכלת כנגד כתובים, מלכות. והם כנגד כהן לוי ישראל, ג' קווים. ונמצא שתורה כנגד כהן, קו ימין, ונביאים כנגד לוי, קו שמאל, וכתובים כנגד ישראל, קו האמצעי. ויש להבין, הרי תורה נביאים וכתובים הם ת"ת, נו"ה ומלכות, שהם זה תחת זה, ואיך יתכן לדמות אותם לכהן לוי ישראל, שהם ג' קווים, שהימין מול השמאל והאמצעי ביניהם, וכולם במדרגה אחת? והעניין הוא, שזה דומה לאו"א וישסו"ת וזו"ן, שהם ג"כ ג' מדרגות זה למטה מזה. ועכ"ז הם נעשים ג' קווים במדרגה אחת. כי או"א, בעת שהם מעלים הבינה ותו"מ שלהם, עולה עימהם גם מדרגה התחתונה, ישסו"ת, הדבוקים בבינה ותו"מ אלו. ואלו ישסו"ת, העולים לאו"א, נעשים אז קו שמאל לאו"א. ואח"כ בינה ותו"מ דישסו"ת, שעלו לישסו"ת שכבר נולדו והעלו את האח"פ שלהם, כבר העלו עימהם גם הם את מדרגה התחתונה שלהם, זו"ן, למקום ישסו"ת, שהוא עתה באו"א. ונמצאים כל ג' המדרגות, שהיו מתחילה זו תחת זו, שהם עתה ג' קווים במדרגה אחת. שאו"א קו ימין, וישסו"ת קו שמאל, וזו"ן קו אמצעי. ועד"ז ממש, נעשו תורה נביאים וכתובים לג' קווים. כיצד אומר שזו"ן נמצאים באו"א, הרי הם בישסו"ת אשר נמצאת באו"א, אלא מדבר על בחינת עיבור ב של ישסו"ת אשר כדי לקבל גדלות דחיה עליו לעלות לאו"א ומעלה גם את זו"ן, ועיבור א של או"א. כי בעת שת"ת, תורה, העלו בינה ותו"מ שלהם, עלו עימהם גם המדרגה התחתונה שלו, נו"ה, הנביאים, למקום הת"ת, ונעשו קו שמאל שלו. ואלו נו"ה, בעת שהעלו בינה ותו"מ שלהם, עלתה עימהם גם המלכות לנו"ה, שהם עתה בת"ת. ונמצא עתה, שהם שלושתם במקום ת"ת, ונעשו ג' קווים. שת"ת קו ימין, ונו"ה קו שמאל, והמלכות קו אמצעי.

אמנם יש לדעת כאן הכלל, שאין מלכות בלי יסוד. וע"כ אע"פ שכתובים הם מלכות, כוללת המלכות גם יסוד. באופן, שיסוד ומלכות נעשו לקו אמצעי לת"ת ונו"ה, ע"ד הזו"ן שנעשו קו אמצעי לאו"א וישסו"ת. וכדי להעיר את זה, מדייק הזוהר ואומר, שג' אשות לבן שחור ותכלת, אע"פ שהם זה תחת זה, כמו תורה נביאים וכתובים, מ"מ הם ג' קווים, כמו כהן לוי ישראל.

אור הנר הוא אור המלכות, כי המלכות נקראת נר. אלא כמו שאנו אומרים בז"א, שהוא כולל כל ג' קווים דבינה, מטעם, כיוון ששלושה יוצאים מאחד, אחד הז"א עומד בשלושתם, אף המלכות אחר שנעשתה לקו אמצעי, בין תורה לנביאים, ימין ושמאל, הרי גם המלכות כוללת אותם ג אישות. אשר אש הלבן קו ימין. ואש השחור קו השמאל. ואש התכלת קו האמצעי. אבל התכלת שצריכה להחזיק קו אמצעי היא עצם המלכות, שנעשתה לקו אמצעי, כוללת בתוכה גם יסוד. והיסוד, הכלול בה, ימין שבתכלת. והמלכות עצמה השמאל. ומבחינה זו, אע"פ שאנו אומרים, שהתכלת קו אמצעי, עכ"ז היא קו שמאל, מטעם היותה כלול מימין ושמאל. אשר הימין היסוד. ועצם המלכות, התכלת, שמאל רק מצד עצמה, אך כאן היא קו אמצעי. והיא נאחזת באלה הפתילות, שהם כנפי מצווה, שנאמר בהם, ועשו להם ציצית. כי הלבן שבציצית קו ימין, והתכלת שבציצית קו שמאל. ונודע, שאין השמאל נכלל בימין שיוכל להאיר, אלא ע"י מסך דחיריק, הנאחז בו וממעטו שללא המיעוט אסור להשתמש בו, שהוא הפתילה, ודבר הגס שאור התכלת שבנר נאחז בו. וכנפי מצווה, כנפי הטלית, הוא הפתילה והדבר גס שהתכלת שבציצית נאחזת בו, המסך דחיריק, שנאמר בהם, ועשו להם ציצית. שע"י הכנף נאחזים הלבן והתכלת זה בזה ומתגלה אור הציצית. וחוץ מזה שהתכלת נאחזת בפתילה, המסך דחיריק, ושורפת אותו, היא ג"כ שורפת קרבנות ועולות, שהן הנשמות.

כי הביא ב' מצוות בשריפת קודשים, שהם לשרוף הקודשים על המזבח, ולשרוף הנותר ממנו עד יום השלישי. ואלו ב' מיני שריפות נוהגים גם בנשמות. ושריפת הנותר מורה על הדינים, מנעולא ומפתחא, המסך דחיריק. וכמו כן הם עולים מחמת חטאי התחתונים, ומתדבקים במלכות, בתכלת. אשר אז התכלת שורפת אותם ומבטלת אותם. וזה שריפת נותר. ויש גם שריפת קודשים על המזבח, שריפת הנשמות, שהמלאך מיכאל עומד ומקריב אותם על המזבח של מעלה.

כשמקריבים קורבנות, מכוונים לנשמה שהיא סוג של תענוג, ויש לראות אילו תענוגות יש לשרוף לאחר שהוקדשו להשם.

קלז) אם המלכות, תכלת, מוצאת בני אדם, שהם עצים יבשים, כמו פתילות יבשים בלי שמן, התורה ורחמים, המלכות, היא שורפת אותם. ומשום שעמי הארץ בהמות, שהם שקץ, התכלת, שהיא השם אדנ"י, המלכות, שורפת אותם, משום שקרֵבים אליה עם שרץ, יצה"ר, וזר כמ"ש: והזר הקָרֵב יומת. לא מקבלים את אותם נשמות של עמי הארץ שאינם באים בכוונה ראויה לעבודת השם. שהם בחינת טובלים ושרץ בידם, דהיינו פועלים ומתפללים מתוך רצון לקבל לעצמם

קלח) ואם חוזרים בתשובה לפני מיתתם, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, שהוא כהן גדול, האריה האוכל קרבנות, היורד עליהם להקריב אותם קרבן לפני ה'.

קלט) ומטרם שיוצאת נשמתו, הכהן הגדול מתוודה בכמה וידויים. וכשיוצאת נשמתו, הוא היה מתכוון לגמור את השם, כלומר להשלים ייחוד המלכות, שנקראת שם, בייחוד שמע ישראל, שהוא ייחוד ז"א. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא ייחוד המלכות, לקָרב נשמתו קרבן לשם הויה. וצריך להתוודות להקב"ה, שיקבל ויקרב הה' השורפת ומכלה, המלכות, לשמו הויה, ולהחזיר בתשובה הה' אל יה"ו אהיה, שהם ביחד חשבון מ"ב (42). כלומר להשיב הה' ליה"ו, ויהיה הייחוד העליון שבבינה הויה אהיה. שהויה הוא חכמה, ואהיה הוא בינה. כי מטרם שנשלם הייחוד, קוראים למלכות אדני, שבהם אותיות דין, להורות על דין של המלכות שהוא דין. ושהייחוד הויה אהיה אינו שלם. צריך גם את הייחוד של ז"א ומלכות ע"י שמע ישראל

קמ) ולפני שיוצאת נשמתו ויכוון בשם המפורש, יוד הא ואו הא, הויה במילוי אלֶפים, שהוא ז"א, שיתייחד בלב אחד, במלכות. ובו יכוון כשמוציא את רוחו. ובנפש שלו, מקבל עליו מיתה וייסורים. ובנשמה שלו, מתוודה בכמה וידויים ומתחרט.

קמא) בנפש מקבל עליו מיתה שחיטה שריפה. ואם צריך ארבע מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, מקבל אותם על הנפש שלו, מאדני. ובנשמתו, מתוודה בכמה וידויים, וחוזר בתשובה אל השם אהיה, בינה, הנאחז בב' שמות הויה הויה, כי החכמה נקראת הויה בייחוד הויה אהיה, וז"א נקרא הויה. והבינה מקבלת מחכמה ומשפיעה לז"א, ונמצאת נאחזת בין שניהם בין חוכמה לז"א. אין השריפה באה לכלות את הנפש עצמה, שהיא מתגלגלת, אלא רק את העוונות.

קמב) ויכוון במחשבתו להוציא מפיו וידוי, וקבלת מיתה עליו בלב אחד, שייחד המלכות הנק' לב, בייחוד של הויה אחדל בקריאת שמע ישראל, שהוא שם המפורש, יוד הא ואו הא, הויה במילוי אלֶפים, ז"א, שבו הכהנים כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כבוד בגי' ל"ב (32), המלכות, לב. ובו מתכוון לגמור את השם, לגמור הייחוד של מלכות עם הויה.

קמג) ומאין יודע עם הארץ כל אלו הכוונות? ודאי עם הארץ הוא כשור, או שה, או עז, או תור, או יונה, המוקרבים על המזבח, כמו הבהמות אינן יודעות תורה, שם הויה, כך עם הארץ אינו יודע. אלא מיכאל כהן גדול עושה אותו עולָה וקרבן לפני ה', והוא מכוון בשם המפורש בעליית רוחו, שייצא רוחו בלב אחד, ובכל אלו הכוונות, כמו שרוח האדם עולה בכל לילה, שעולה למ"ן אל המלכות. עם הארץ יכול למנות את מיכאל כהן גדול, שהוא בחינת קו ימין ואמונה שבנפש שיהיה שליח שלו. לכן עליו להידבק בקו ימין ולהוציא ווידוי מפיו.

זהו לימוד עצום על חשיבות קריאת שמע שעל המיטה, ומדוע יש לרכוש כוח אמוני ולהתדבק בתלמידי חכמים.

שאלות חזרה בזוהר הקדוש פרשת צו מט-נא
1.מה ההנאה שיש לקבה מן הקודשים שנשרפו מה הם שני הדברים שמביא הזוהר שהם באים לדרש?
2. איזה שלוש אשות יש בנר ומה היחס שלהם לתורה נביאים וכתובים וכן לכהן לוי וישראל?
3. הסבר את ב' המצוות בשריפת הקודשים דהיינו שריפת הקודשים על המזבח וכן שריפת הנותר ממנו עד יום השלישי.
4. את מי שורפת התכלת ומדוע?
5. כיצד נכון לו לאדם לחזור בתשובה לפני מיתתו?

צַו  מו- מח

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו

קכד) רבי יהודה פתח: המְקָרֶה במים עליותיו. הקב"ה כשברא העולם, הוציאו מתוך מים, וערך אותו על מים. הבריאה היא יש מאין. הבריאה היא צמצום, כאשר בצמצום א צמצם האור ולא המים, ובצמצום ב בבחינת הזו"ן כן מדבר על המים . חילק את המים לב' חצאים כציור האות אלף המחלקת יוד עליונה ויוד תחתונה, מחצה למטה, ומחצה למעלה, ועשה בהם פעולות כפי שהפרסא מחלקת את המדרגה לגלגלתא ועיניים לבין אח"פ. ממחצה שלמטה עשה ותיקן את העוה"ז היינו את כלי הקבלה שנק' אח"פ, וערך אותו על מחצה הזו, ותיקן העולם למעלה ממנה כמ"ש: כי הוא על ימים יְסָדָה. ומחצה האחרת העלה למעלה, וסָפַן עימה תִקרות העליונות עם גלגלתא ועיניים שם עשה את המסכים כמ"ש: המְקָרֶה במים עליותיו. בעליונים עשה מסכים שמחייבים את התחתון, שפועלים עליו כחוק.

חילק ועשה בעליונים מלכות שמים, שצריכה להשגיח על כל הנבראים.

הבריאה נבראה יש מאין בכוח הבורא יתברך. לאחר מכן היה הצמצום וכך תופס הנברא שיש צמצום באור.

יש הבדל בין צמצום א' לצמצום ב'. בצמצום א' צומצם האור, ב' המים. האור של הו"ק, של הגוף נק' מים, שהוא נותן חיות לתחתון, כפי שבטבע המים נותנים את החיות. בראש המחשבה נותנת את האור.     

קכה) ועשה רקיע בין שתי המחצות האלו כמ"ש: יהי רקיע בתוך המים. ועליהם תיקן וסידר מלאכים עליונים קדושים, מתוך הרוח שנגזר מפיו כמ"ש: וברוח פיו כל צבאם הם צבאות השמים, המלאכים ששם כדי להנהיג את עולמו.

קכו) ובאלו המלאכים תיקן וסידר מזמורי שבחיו ביום. והם מתערבים בלהבות אש. ואלו גדודי צבאות, אומרים שירה ביום, תשבחות בבוקר, וזמירות בערב. כשמגיע הלילה, כולם פוסקים מלומר שירה. אלא מלאכים אחרים אומרים שירה בלילה. כי אלו שביום אינם מזמרים בלילה. למעלה מהם יש גדודי אש, העומדים בשלהבת חזקה, ומריחים אש אוכֵלה, וחוזרים למקומם.

קכז) ויש בצד האחר דהיינו בקליפות, שהתהומות עולים אלו על אלו, ויש תהום עליון, בינה דקליפות, ויש תהום תחתון, מלכות דקליפות. ובכולם שוכנים בעלי הדין מצד הדין הקשה.  קו שמאל. ויש בתוך תהום התחתון שלהבות השורפות ניצוצי אש, הממונים על דיני העולם, לשרוף הרשעים באש, הנמשכת מנהר דינור. וכולם אש, ומראה שלהם אש לוהטת, ועומדים בין עליונים לתחתונים. באים לעשות דין לרשעים, לצדדים שאינם עושים תפקידם כראוי בעולם.

קכח) וכשעשן המזבח עולה, עוברים ונאבדים מלאכי חבלה מתהום התחתון, העומדים לכלות ולהאביד. הקרבן על המזבח עומד כנגד מלאכי החבלה. לכן במקום שאותו חוטא יינזק מאותם מזיקים, אז הקורבן מכפר. ואותה הנזילה של אש חזק מנהר דינור, חזק ועליון, חוזרת למקומה ולא מזיקה ובכך רואים את התיקון. וכל החיצוניים נהנים מעשן המזבח, משום שנתקן כנגד מזבח העליון, וע"כ נהנים ממנו. והם קרבים לעשן הזה. והוא עשן אמוּרים ופדרים שמתאכלים בלילה, יש בסדר התפילה קובן תמיד בבוקר ואחר הצהרים, ויש להוסיף תפילת ערבית מפני שאמוּרים ופדרים מהם ניזונים החיצוניים. ועשן אחר עולה מן הקרבנות ביום, שהוא לקדושה. כי לכל אחד ואחד מזין העשן, הן לקדושה והן לס"א. והוא רצון הכל העולה למעלה, מפני שהוא נחת רוח אל המלך הקדוש.

העשן עוזר למעלה לתקן, וכל מיני מאגיות ומעלי עשן למינהם, כדי לייצר עשן שמטהר, אך דווקא בכך הם מחזקים את כוחות האופל ומגבירים את כוחות הדין בעולם.

התפילה כנגד הקורבן, והיא התפילה מסוגלת לעשות את הניקוי הפנימי של האדם.  

לכל אדם יש במחשבתו גם קליפות, דהיינו עיוותים במחשבה. עיוותים אלו מסיתים את האדם מדרך הישר. כשמעלה קרבן, כלומר נותן בניגוד לתאוותו ולרצון לקבל לעצמו, מראה בכך שנותן הוא חשיבות עליונה למלך, יותר מהרצון הגופני שלו. כאשר הוא משבח את הערך הפנימי, ומוכן לשלם עבורו, מראה הוא בזה שהוא מקריב למען ערך עליון.

הקורבן מראה שהאדם מוכן לשלם בדומם צומח חי שבו, למען הערך החשוב, הוא צד האדם שבו.

אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ רוֹבֶץ כְּאַרְיֵה  [אשא דמדבחא רביע כאריה]

קכט) במזבח עולה ונראה אוריאל, כמראה אריה גיבור הרובץ על טרפו. והיו כהנים וישראל רואים ושמחים, שהיו יודעים, שקרבנם התקבל ברצון לפני המלך הקדוש. דהיינו היה להם סימן לפי צורת האש, האם זה ציור של אריה, אז היום שמחים שהתקבל קורבנם. ואש אחר עליונה וקדושה ירדה מלמעלה, שהיא המלאך אוריאל, כנגד אש התחתונה שנתנו על המזבח, אז היה האדם הולך ומזדעזע לפני אדונו, ושב בתשובה שלמה. מזדעזע כשמקבל משוב, הד חוזר מלמעלה, שיש קשר בין עליונים לתחתונים, וכך מזיז את האדם לעשות תשובה.

בנוסף לאש התחתונה שעולה מהמזבח, באה לאכול גם אש עליונה. נס גלוי בכל פעם שהקריבו, אם הייתה האש העליונה בצורת כלב, ידעו שהקרבן אינו ראוי, ובאש בצורת אריה  ידעו שהקרבן ראוי.

האריה במרכבה בצד ימין, דהיינו חסד שיש בו גם צד של גבורה. אוריאל הוא קו אמצעי המשלב כראוי שניהם, את הקו הזה יש להשיג.

קל) בדומה למלך, שהעם שלחו לו מתנה, והייתה רצויה לפניו, אמר לעבדו, לך וקח מתנה זו שהביאו לי. כך אמר הקב"ה למלאך אוריאל, לך וקבל המתנה, שבניי הקריבו לפניי. כמה השמחה הייתה נמצאת בכל, וכמה מתיקות הייתה נמצאת בכל, בשעה שהכהן והלוי ואותו שהקריב הקרבן, היו מכוונים להקריב הקרבן כראוי בייחוד השלם.

מכאן רואים שצריכה להיות כוונה אמיתית להקריב את הקרבן הזה. וכך בתפילה צריך שתהיה כוונה אמיתית, ולא חס ושלום שעושים את זה כדי לצאת לידי חובה.

קלא) ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולָה. אש שהוא המלאך אוריאל, שירד כמראה אש בשלהבת כדי לקבל את המתנה עבור המלך, עד שירד למזבח לקבל המתנה, הקרבן, והיה נראה כאריה גדול רובץ על הקרבן.

קלב) וכשישראל לא נמצאו זכאים, או אותו שהקריב הקרבן לא הקריב כראוי, ולא התקבל קרבנו, היו רואים שהעשן לא היה עולה בדרך ישר, והיה קם רוח אחד מן הנקב של הקליפות שבצפון, ובא אל המזבח, והיו רואים צורה של כלב אחד חצוף רובץ על הקרבן. אז היו יודעים שהקרבן לא התקבל ברצון.

מהו כלב ? הנובח הב הב, הב לי מעולם הזה והב לי מהבא. זה כל מה שמניין אותו, ועל זה הוא בא לתת קרבן, ואז עומד מול מציאות שבודקת אותו מבפנים, האם הוא נותן בלב שלם, או רוצה להשאיר קצת לעצמו. אז אם חלילה אתה בא לתת מתנה למלך, כדי לקבל גם לעצמך, תקבל ציור אש של כלב, ומראים לך צילום נפשי של עצמך. האריה הוא מידת החסד, שמראה שהאדם מקריב מתוך השפעה.

קלג) בדומה למלך, ששלחו לו מתנה. ראה אותה המלך שאיננה כדאית להקריבה לפניו. ראה המלך את כוונת ליבם, שמתכוונים למרוד בו, דהיינו לעשות רק כדי לצאת ידי חובה, אמר המלך, תסלקו מתנה ההיא, ותנו אותה לכלב, כי אינה כדאית להביאה לפניי. כך בשעה שהקרבן נקרב, ולא התקבל ברצון מאחר וראה שאין כוונה אמיתית של המקריב, נמסר הקרבן אל הכלב. ומשום זה היו רואים צורת כלב על המזבח.

שְרִיפָת קְדשִּׁים

קלד) ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה. אמר רבי יהודה: זה אוריאל, שנראה כשלהבת אש על המזבח. שהיה רובץ על הקרבן. ואז השמחה הייתה בכל, כי נתקבל ברצון כמ"ש: וירא כבוד ה' אל העם. ואם לא היה ביום הזה, הבלבול של מיתת בני אהרון, הנה מיום שיצאו ממצרים, לא הייתה נמצאת נחת רוח כזו למעלה ולמטה.

האש הייתה סימן גדול, ולכן שמחו, אך יש גם זיכרון מאותה אש שבני אהרון מתו בא, מפני שהקריבו אש זרה.

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  מ- מב

דַּ מִּינִים וְהוֹשָעַנא רַבָּה

ארבעת המינים הם הכלים שעל ידם עושים מעשה למטה, כדי לעורר את המעשה בעולמות העליונים, בפנימיות האדם

קיד) ביום השביעי של החג, הושענא רבה, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא. וערבי נחל תלויים בגבורות אלה. וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף ז"פ כנגד חג"ת נהי"מ את המזבח, שהוא כנגד המלכות, כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, בהארת החכמה שמקו שמאל, יצחק. כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, המלכות. שבשעה שמקבלת משמאל, נקראת כך. וכשהיא מתמלאת, מתברך כל העולם במים.

ג' ספרים נפתחים ברה"ש: של צדיקים גמורים, ושל רשעים גמורים, ושל בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה. ובינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ. והנה מצדיקים גמורים ורשעים גמורים אין מדובר בהם, כי כבר נגמר דינם ביום א' של רה"ש. וכל המדובר הוא בבינוניים. שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ. אם עושים תשובה, נחתמים לחיים. והרשעים, שאינם עושים תשובה, נחתמים למיתה. וסוד כפרת עוונות שביוה"כ, הוא המשכת הארת חכמה ע"י עליית המלכות לבינה ואין מספיק המשכת אור אלא צריך חסדים כדי לקבלו, שאין כפרת העוונות אלא ע"י גילוי אור החכמה, אור החיים. ישנה כפרה חלקית ע"י התגברות שלא לקבל את האור ללא חסדים. והרי אין עניין לדחות את האור ולא לקבל אותו, אלא רק כאמצעי עד שיפעל חסדים וע"כ הבינוניים, שעשו תשובה, זוכים אז לכפרת עוונות, ולחתימה לחיים. אמנם עוד לא נגמר הדבר בשלמות, כי אור החכמה אינו מאיר בלי חסדים, וזמן המשכת החסדים להלבשת החכמה, הוא בז' ימי סוכות. ונמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרה התלבשות החכמה בחסדים. ואז נשלמת החתימה לחיים, שנעשתה ביוה"כ. ועד"ז לאותם שלא עשו תשובה, ונחתמו למיתה ביוה"כ, עוד לא נגמרה לגמרי החתימה, כי יש להם זמן לשוב עד יום השביעי של סוכות, כי עד אותו זמן נמשכת עוד החכמה. ואם ישובו, יתכפרו עוונותיהם על ידה, ויזכו לאור החיים. וע"כ נבחן יום הושענא רבה ליום של מסירת פסקי דינים למלאכים, אם לחיים ואם למוות. כי לאחר שנמסרו פסקי הדינים למוציאים לפועל, כבר אין מחזירים אותם. והוא משום, כי אחר יום הושענא רבה אין עוד המשכת חכמה. ומחמת שאח"כ אין עוד המשכת חכמה, וע"כ פסקי הדינים יוצאים מבית המלך, שנמסרים למוציאים לפועל, ואין מחזירים אותם יותר. והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא, כי הגבורות, שהוא המשכת החכמה, מסתיימת ביום הזה, ואין ממשיכים חכמה לאח"כ.

האדם נבחן כמה חוכמה יש בו, דהיינו כמה אהבה.

האתגר של האדם לרכוש בעיקר בסוכות צלם, דהיינו היגיון אמוני, שיאפשר קבלת החוכמה, ע"י שמחה מפעולת אור של חסדים, שתביא לכפרה על העוונות. אמונה אומר שבוטחים באפשרות להגיע לאהבה. כאן העבודה היא על הרצון לקבל, אותו יש לבנות ככלי ראוי לבוא לדבקות, ע"י הפיכת הצורה לרצון לקבל על מנת להשפיע.

אחרי הושענא רבה אין המשכת חוכמה, ואת הזיווג בשמיני חג עצרת עושים על האור שהתקבל עד אז. כפי שמוותרים על או החמה ע"י סכך הסוכה, כדי לזכות באמונה, כך יש להימנע מקבלת אור חוכמה ללא הצלם הראוי.

קטו) וביום הושענא רבה צריכים גבורות, כדי להמשיך מַים, שהוא הארת חכמה, שאינה נמשכת אלא עם גבורות ודינים. ולסיים אותם אח"כ. כי ביום ההוא מסתיים הדין, שאין צריכים להמשיך עוד הארת החכמה, הנמשכת בדין. וע"כ צריכים להכות הערבות על הארץ, ולסיים אותם, דהיינו הארתם, שלא יימצאו. כי ביום הזה ישנם התעוררות החכמה וסיום החכמה. וע"כ בערבי נחל, הרומזים על נו"ה, שבהם מתגלה החכמה ע"י דינים, אנו עושים התעוררות וסיום. הקרקע – היא בחינה אחרונה שבמלכות. וכשמכים הערבות על הקרקע, נמשכת הארת החכמה עם הדינים לבחינה האחרונה של המלכות, ששם סיום ההארה. והטעם שהחכמה אינה מתגלית אלא בהערָבות, בנו"ה, משום שמחזה ולמעלה ג"ר דגוף, ונו"ה שמחזה ולמטה הוא ו"ק דגוף שיכול לקבל רק ו"ק בחסדים מכוסים. וכיוון שג"ר דחכמה נגנזו, ואינם מתגלים אלא ו"ק דחכמה, ע"כ מקומם בו"ק דגוף, שהוא נו"ה. שזה ערבי נחל. חייב אדם ליהנות בעולמו של הקב"ה, אך עליו להקדים ולרכוש אמונה.

קטז) אמר רבי חייא: וערבי נחל נקראים, משום שמצד הנחל, בינה, יוצאות הגבורות, הארת חכמה עם הדינים שבהם. וביום ההוא מתעוררים ומסתיימים. ביום ההוא כתוב: וישב יצחק ויחפור את בארות המים. בארֹת כתוב חסר ו', משום שרומז על המלכות, שנקראת באר. מהו וישב? כי ביום הראשון של החודש, ברה"ש, הייתה התחלת הדין בכל העולם, ויצחק, קו שמאל, קם לכיסא הדין לדון העולם. ובהושענא רבה ישב יצחק לעורר דינים ולסיים הדינים. ויחפור את בארות המים, כלומר, לשפוך גבורות לכנסת ישראל, המלכות, הבאר, לעורר את המים, הארת החכמה, כי המים בגבורות יורדים לעולם, שאין הארת חכמה נמשכת אלא עם דינים ביחד הדינים באים מהקליפות ממקום שלמטה מפרסה. כי ברה"ש התחילו הדינים דקו שמאל  שהם הרצון לקבל להתגלות, שהייתה אז המלכות בעניין ב' מאורות הגדולים, והלבישה קו שמאל דבינה. ובתקיעת השופר התמעט קו השמאל ע"י קו האמצעי, ע"י ב' פעולות: תחילה במנעולא, הממעט אותו לגמרי, ואח"כ ע"י המפתחא, המכשירו לקבל ו"ק דחכמה. וביוה"כ ע"י עליית המלכות לבינה, נגלה בה ו"ק דחכמה, בה' עינויים שקיבלה מקו שמאל דבינה. ואחר יוה"כ התחילו להתגלות החסדים להלביש את החכמה, שאין החכמה מאירה זולתם, ונמשך תיקון חכמה בחסדים ע"י הקפת המזבח, עד יום הושענא רבה, מלכות של ז' ימי סוכות, חג"ת נהי"מ. וע"כ צריכים לעורר מחדש את החכמה בתיקון החסדים בהקפת המזבח, כדי לתקן עימה את יום השביעי, ולסיים בכלל את המשכת החכמה. כי כיוון שהגיעה למלכות, שוב אין צריך עוד להמשיכה. מאחר וכל התיקון הוא של קו שמאל הנתון לקליפה, צריך קו זה להתגלות כדי שישמש כחומר גלם לעבודה

קיז) ומשום שאלו הגבורות אינם יורדים אלא ע"י עננים, דינים, וביום המעונן אין הרוח של עמודי העולם מתיישב בהם, אלא כך מוכרח להיות, משום שהעולם צריך להם. משום שהעולם נברא בדין, ברה"ש. ומשום זה צריכים הדינים להתגלות תמיד עם המים, שהוא הארת החכמה, כדי שהרשעים לא ייאחזו בקו שמאל, ויחזירו הדינים דרה"ש. והכל צריך להיות כך. משום זה הכל תלוי במעשה. וע"כ הכהן במעשה ותיקון שהוא עושה למטה, במעשה הקרבן, מתעוררים עליונים ותחתונים לתקנם, ומתתקנים על ידו על ידי מעשיו למטה. אף כך, ע"י המעשה דד' מינים, וערבה שבהושענא רבה, מתתקנת החכמה ע"י הדינים שמתגלים עימה, שלא תהיה בה אחיזה לרשעים.

קיח) אמר רבי יוסי: הערבה דומה לשפתיים, ביום הזה. שביום הזה הדבר תלוי בשפתיים זה נק' זיווג דנשיקין דהיינו התעוררות להמשכת אח"פ שנפלו לבי"ע שיעלו חזרה, גילוי ההשתוקקות . כי ביום הזה מצַווה המלך לתת פסקי הדינים אל הממונה, והדינים מסתיימים, ונִסְתם לשון הרע מן העולם. ביום הראשון של החודש, התחלת הדין הוא, והסיום ביום הזה. ביום א' של החודש נאחזה המלכות בקו שמאל דבינה, יצחק. וע"י תקיעת שופר התעורר קו האמצעי להזדווג על מסך דחיריק, למעט הקו שמאל השופר מסמל את סוג התיקון הנדרש, הוא הקו האמצעי. תחילה במנעולא, ואח"כ במפתחא. שפירושו, שהמלכות עלתה לבינה, והבינה חזרה לו"ק בלא ראש. והנה מצד אחד נעשה תיקון בזה להכניע הדינים דקו שמאל ולהכינו שיתייחד בימין. אבל מצד הב' נאחזו הדינים דקטנות בבינה, מחמת עליית המלכות בתוכה, שמחמת זה יצאו החיצוניים בלשון הרע על הבינה, לומר שיש בה חיסרון, כדי שייאחזו בה בִמקום בחיסרון כדרכם. ע"כ היה צורך לסתום פי החיצוניים, שלא ידברו לשון הרע על הבינה. וזה נעשה ביוה"כ ובז' ימי סוכות, שהמלכות חזרה וירדה מן הבינה, והבינה קיבלה בחזרה את הג"ר שלה מבחינת ו"ק דחכמה.

וע"כ נאמר, שנִסְתם לשון הרע מן העולם, שביום הושענא רבה נגמרה חזרת ו"ק דחכמה אל הבינה כמקודם לכן, ונסתמו פיות החיצוניים מלדבר לשון הרע על הבינה. ואחר שפסק לשון הרע, אין צורך עוד להמשיך חכמה, המביאה עימה דינים. כי אחר שנסתמה לשון הרע, אין צורך עוד לגילוי החכמה. וע"י המצוות התלויות במעשה, שהם נטילת לולב וערָבות, נמשכה החכמה וע"י מצוות התלויות בדיבור, בשפתיים, ממשיכים החסדים. ונאמר, שערבה דומה לשפתיים, ביום הזה. כי בערבה מעוררים החכמה עם הגבורות ומסיימים אותה, שמכאן והלאה לא נמשיך עוד אלא חסדים ממצוות התלויות בשפתיים. וע"כ יש רמז על זה, שהעלים של הערבה דומים לשפתיים וכשחובטים בערבות באים לומר שאין יותר המשכת הדינים, אין עובדים יותר על קו שמאל, אלא לפעול חסדים.

שאלות חזרה בזוהר הקדוש פרשת צו מ-מב

1. מה מיוחד בהושענה רבא יותר מכל ימי החג כיצד זה קשור לבארו של יצחק?
2. ג' ספרים שנפתחים בראש השנה – צדיקים גמורים רשעים גמורים ובינונים. כיצד היחס של כל אחד מבחינות אלו בזמנים של ראש השנה יום הכיפורים והושענה רבא?

3. מדוע לא ממשיכם חכמה לאחר יום הושענה רבא?
4. הסבר על פי מאמר זה את מנהג הנביאים של הכאת הערבות על גבי קרקע.
5. מדוע נקראות הערבות ערבי נחל?

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  לז- לט

בָּמַעֲשֵׂה שֶׁלֵמָּטַה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֵׂה לְמַעְלָה  [בעובדא דלתתא אתער דלעילא]

קד) פתח רבי יוסי: והתקדשתם והייתם קדושים. מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מקדשים מלמעלה, יפה הוא, שקדושת אדונו שורה עליו. אבל מאיזה מקום מטמאים אותו? והאם יש טומאה למעלה?

קה) אמר רבי חייא: במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שלמטה בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה, ובאה ושורה על האדם, ומתקדש בו. ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה, ובא ושורה עליו, ונטמא בו. כי במעשה של האדם תלוי הדבר.

קו) כי אין לך טוב ורע, קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה. ובמעשה של מטה מתעורר מעשה שלמעלה. מה שתלוי במעשה, מתעורר למעלה ונעשה מעשה. ומה שתלוי בדיבור, הוא בדיבור. כי כשנגזר דיבור למטה, מתעורר כך למעלה. מעשה למטה הוא גם מעשה חיצוני, גורם לגירוי לדבר למעלה. וכך ראינו שבלק היה מומחה במעשה ובלעם בדיבור, ובאו לפעול יחד. כאן למטה המעשה הוא חיצוני והדיבור פנימי,

קז) מהו דיבור שמתעורר למעלה? כתוב: ודבֵר דבָר. דיבור מעורר דיבור אחר למעלה, שנקרא דבָר, המלכות כמ"ש: דְבר ה' אשר היה כמ"ש: ודְבר ה' היה יקר. וכתוב: בדְבר ה' שמים נעשו. שכל אלו רומזים על המלכות, הנקראת דבָר. כי דיבור של האדם עולה ובוקע רקיעים עד שעולה במקומו, ומעורר: אם טוב – טוב, ואם רע – רע. כלומר, או שמעורר המלכות דקדושה להשפיע עליו, או שמעורר מלכות דטומאה להשפיע עליו. וע"כ כתוב: ונשמרת מכל דבר רע. ונתבאר, שהן מעשה והן דיבור, שהאדם עושה ומדבר למטה, אם הם מצוות, הוא מושך קדושה מלמעלה, ממלכות. ואם הם חטאים, הוא מושך טומאה מלמעלה. וההפרש בין מעשה לדיבור, כי ע"י מצוות התלויות במעשה, מעורר ומושך מחיצוניות המלכות, ששם בחינת מעשה. וע"י מצוות התלויות בדיבור, מעורר ומושך מפנימיות המלכות, ששם בחינת דיבור. מצוות ומעשים טובים מושכים קדושה מלמעלה, ומעשים ודיבורים אחרים ימשכו טומאה. אין מעשי התחתון יכולים להכתיב פעולה לעליון, אך הם מגרים את העליון לפעולה.

דַּ מִּינִים וְהוֹשָעַנא רַבָּה

קח) ארבעה מינים יש בלולב. והם שבעה: ג' הדסים, ב' ערבות, לולב, אתרוג. ובמעשה, בנטילתם לשם מצווה, מתעוררים שבעה אחרים למעלה, ז"ס חג"ת נהי"מ: ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבות כנגד נו"ה, לולב כנגד יסוד, אתרוג כנגד מלכות, להטיב העולם בכמה בחינות, המושפעות מז"ס. ז ספירות שיכולים למשוך מז"א בגדלות אורות לנוקבא.

קט) כנסת ישראל, המלכות, אע"פ שהיא בכלל ז"ס, מתברכת מכל ו"ס שלמעלה ממנה, שהם חג"ת נה"יח גם מהאתרוג המייצג את המלכות, ומהנחל העמוק שהמעיין נמשך, ומימיו אינם נפסקים לעולם מלהימשך על ו"ס חג"ת נה"י, והיא מניקה את הבת, המלכות, כי משום שהמלכות בת לעולם העליון, בינה, ולעולם התחתון, ז"א, היא מתברכת מהם בהתעוררות הזו. כי בשעה שכנסת ישראל מתברכת מהם, כל העולמות מתברכים, שמקבלים ממנה. וע"כ סובבים את המזבח בז' ימי סוכות, כי המזבח, המלכות, מקבלת מבינה ומז"א. ובז' הקפות ממלאים אותה בז"ס. האתרוג, הלב הוא כמו המזבח, שסובבים ובכל נענוע מושכים את ארבעת המינים ללב.

קי) ועוד, כי בהתעוררות של נטילת ד' מינים, מתברכות כל ו"ס חג"ת נה"י במים, בשפע, להסתפק בו. ושואבים כולם ממעיין הנחל העמוק מכל, מבינה, להוריד לעולם. וע"כ צריכים כל ד' מינים להיות לחים ולא יבשים. כי לחים רומזים, שהם מלאי שפע להמשיך ברכות לעולם. כי אילנות הדס וערבה ולולב לחים תמיד, והעלים שלהם נמצאים תמיד באילן, בין בקיץ ובין בחורף, וזמן שמחתם הוא בז' ימי סוכות היינו בזמן שיכולים להשפיע. השפע והחיות לגוף הוא בחינת מים, והשפע לראש הוא בחינת אור.

זמן השמחה הוא כשפועל אדם את האני שלו לטובת הכלל.

ישנה ערבות הדדית, וכל השפע מגיע "לקופה" משותפת היא השכינה הקדושה, וסוכות הוא זמן המסוגל יותר למשיכת השפע הזה.

קיא) למדנו בספרו של רב המנונא סבא, כי כוח שנתמנה על האילנות של ד' מינים כל אחד אינו לוקח ברכות של שמחה למעלה, אלא בזמן ההוא. והשמחה של כולם למעלה, והשמחה של אילנות אלו למטה, היא כולה בזמן ימי הסוכות. והתעוררות שלהם תלויה באלו קדושי המלך, כלומר, בנטילת לולב של ישראל. וכשישראל נוטלים אותם, הכל מתעורר בזמן הזה, והעולם, המלכות, מתברך לשפוך ברכות אל עוה"ז.

קיב) כתוב: קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים. זהו אברהם, מידת החסד. קול ה' בכוח, זהו יצחק, גבורה. קול ה' בהדר, יעקב, ת"ת. קול ה' שובר ארזים, נצח. קול ה' חוצב להבות אש, הוד. קול ה' יָחיל מִדבר, צדיק, יסוד. קול ה' יחולל איילות, צדק, מלכות. וכולם גדלים על הים, בינה, ומושקים במים, בשפע בינה, להתגדל כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ואלו כולם מעוררים ברכות לעולם, משיקוי ההוא שהשקו כולם.

הדיבור בא לאחר המעשה להשלימו. המעשה הוא בחינת חסדים אותם יש למשוך, עושים זאת בסוכות. את החסדים מושכים כנגד החוכמה, שהרי כדי לכפר על עוונות, יש לקבל הנאה ותענוג רק מהאמת, דהיינו משיכת חוכמה במסגרת חסדים.  

קיג) שבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה. ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, ולא לדיבור, משום שבזמן של ז' ימי הסוכות מברך לכל השנה. כי מצוות התלויות בדיבור ממשיכות פנימיות, חסדים. אבל אינן ממשיכות הארת חכמה מקו שמאל, להיותה חיצוניות. ומצוות התלויות במעשה ממשיכות חיצוניות, את הארת חכמה מקו שמאל, מוחין דו"ק וחיצוניות. ובז' ימי סוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות, המשכת החכמה משמאל. וע"כ אנו צריכים למצוות מעשיות, המסוגלות לעורר זאת. ע"כ נאמר, ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, כדי להמשיך תיקון החיצוניות, שהוא הארת החכמה שמשמאל, ולא לדיבור, כי הדיבור ממשיך רק פנימיות, חסדים, שאת זה אנו ממשיכים בכל ימות השנה. ושבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה, ואינם צריכים למעשה, מטעם שבזמן של ז' ימי סוכות, מברך לכל השנה. כי אחר שהמשכנו הארת החכמה שבשמאל בז' ימי הסוכות לחג"ת נהי"מ, מספיק זה לכל ימות השנה, באופן שהחסדים שאנו ממשיכים ע"י מצוות התלויות בדיבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת החכמה מז' ימי הסוכות, והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה, לעניין הזה, אלא לשאר דברים.

לז-לט
א. מה עונה רבי חייא לרבי יוסי על שאלתו, ואם יש טומאה למעלה? ומה ההסבר?
ב. כיצד נמנים ד' המינים לשבע ומה תפקידם?
ג. מדוע מקיפים את המזבח עם ד' המינים ומדוע בהושענא רבא שבע פעמים?
ד. מדוע צריכים כל ד' המינים להיות לחים ולא יבשים?
ה. כיצד אנו רואים בנטילת המינים והקפת המזבח אחריות כלקטיבית?
ו. אלו שבעה קולות תלויים בדיבורי הפה בכל ימות השנה ולמי מיוחס כל קול?

צַו  לד- לו

הַשֵּׁם אֶל

מאחר וכתוב וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, לכאורה צריך לחשוש שהדין יכול לפגוש את האדם בכל מקום, אך השם אֶל מופיע פעמים רבות כשם החסד. כשנראה דין בעולם, סימן שבני אדם לא פעלו את החסד כפי שצריך.

צא) השם אֶל בכל מקום הוא חסד כמ"ש: האל הגדול. וזהו הארה של חכמה העליונה, כי חסד, לעת גדלות ז"א, עולה ונעשה לחכמה עליונה. והרי כתוב: ואל זועם בכל יום, שעוזב הכתוב כל אלו השמות שמוֹרים על חסד, ואוחז בדין. א"כ, אין הדברים אמיתיים. ועוד כתוב: אל גיבור. האם נעמיד השם אל בדין או ברחמים?

צב) הרשעים מהפכים הרחמים לדין, שאין לך בכל ספירות העליונות של מלך הקדוש שהרחמים לא יהיו כלולים בדין, והדין ברחמים. והרשעים מהפכים הרחמים לדין. וע"כ, אע"פ שהשם אל הוא חסד, הרשעים מהפכים אותו לדין.

צג) אמר לו רבי יהודה: כתוב אל גיבור, שלרשעים נהפך לדין. אבל הכתוב: וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, משמע שבכל יום ויום עומד בדין, בין שבני העולם צדיקים, בין שאינם צדיקים. אל זועם בכל יום, שלפעמים השם אל הוא דין, ולפעמים הוא רחמים. אם בני העולם זכאים, הרי עומד השם אל, חסד. ואם אינם זכאים, הרי נקרא גיבור. וע"ז עומד בכל יום, שבכל יום יש זכאים ואינם זכאים. וע"כ לאינם זכאים, וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.

צד) אבל התירוץ הטוב הוא, אֶל, הארת חכמה עליונה, חסד. ועמד בקיומו בכל יום כמ"ש: חסד אל כל היום. ולולא השם אל הזה, היה מתעורר בעולם, לא היה יכול העולם לעמוד, אפילו שעה אחת, מפני דינים קשים המתעוררים בעולם בכל יום כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָּראם. אל תקרא בהִבָּראם, אלא באברהם, חסד. כי בהתעוררות אברהם עומדים שמים וארץ. וכשמתעורר אברהם, החסד, בעולם, כל הדינים הנמצאים בכל יום ויום, דוחה אותם לחוץ ואינם עומדים לפניו.

צה) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. כתוב: זועם, כי בכל יום ויום שהדין נמצא דוחה אותו לחוץ, והוא עומד ומבשם העולם כמ"ש: יומם יצווה ה' חסדו. ולולא זה, לא היה יכול העולם לעמוד אפילו רגע אחד. וע"כ הכל עומד ומתקיים בשביל אברהם, חסד. יש דין בעולם, אך העולם עומד על מידת אברהם, החסד.

צו) ושכתוב: אל גיבור, אין הפירוש שהשם אל הוא גיבור, אלא זה מרמז על האבות, חג"ת, לאמונה העליונה הקדושה, בינה כמ"ש: פֶּלא יועץ אֵל גיבור אבי עד שַׂר שלום. פֶּלא, זו חכמה העליונה, שהיא פליאה ומכוסה מכל כמ"ש: כי יפָּלא ממך דבר. אשר פֶּלא היא מלשון העלם. יועץ, נהר העליון הנמשך ויוצא ואינו נפסק, בינה, וזה יועץ לכל ומשקה לכל. כי כל המוחין של זו"ן ובי"ע מבינה יוצאים. אל, זהו אברהם כמ"ש: האל הגדול, חסד. גיבור, זה יצחק, גבורה. אבי עד, זה יעקב, שאוחז לימין ולשמאל, ונמצא בקיום השלם. כי אבי עד, הוא לשון שלמות. שַׂר שלום, צדיק, יסוד, שלום העולם, שלום בית, שלום המלכה. פלא הוא חוכמה, יועץ בינה, אל חסד, גיבור יצחק. באידרא זוטא כתוב אל רחום וחנון ארך אפים, מכאן שאל מתייחס לצמצום א ב' מיצרי הזקן בתיקוני דיקנא, הנחשבים לדין כשהם עומדים לבד.

צמצום א הוא רצון לקבל בעל מנת להשפיע, אך אם הוא עומד לבד שלא במסגרת צמצום ב אז הוא דין, וכאשר מושפעת עליו מידת החסד הוא רחמים מכוח ההתגברות שבו.

צז) באו רבי חזקיה ורבי יהודה ונשקו ידיו בכו ואמרו, אשרי חלקנו ששאלנו זאת, אשרי הדור שאתה שוכן בתוכם.

זֶה זֹאת

צח) אמר רבי שמעון: זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה'. רשעי העולם גורמים להקב"ה להסתלק מכנסת ישראל כמ"ש: איש תהפוכות יְשַלַח מָדון ונרגָן שהוא גאוותן שמתלונן מפריד אלוף. אלוף הוא הקב"ה. והם מפרידים זאת, המלכות, מזה, ז"א שהוא היסוד, שהוא שלום בית, יסוד, והם חיבור אחד. היסוד נק' שלום, והבית היא הנקבה, הקב"ה והשכינה הקדושה.

צט) בא אהרון הקדוש ובניו, ועל ידיהם התקרבו שניהם, והזדווג זה, ז"א, בזאת, מלכות כמ"ש: בזאת יבוא אהרון אל הקודש. זה, קרבן אהרון ובניו. והם מזווגים מלך הקדוש העליון, ז"א, במטרוניתא, המלכות. ועל ידיהם מתברכים העליונים והתחתונים, ונמצאות ברכות בכל העולמות. ונמצא הכל אחד בלא פירוד.

ק) למה לא כתוב זאת קרבן, לקרב זאת, המלכות לז"א? ולמה כתוב זה קרבן, שסובב על ז"א? והרי את המלכות אנו צריכים לקרב לז"א, ולא להיפך? כי בשעה שהכהן מקריב הקרבן מלמטה, הרי הכהן מלמעלה, החסד, מתחיל להביא החיבור לכנסת ישראל, המלכות, עד שמגיע אל זה, ז"א, לחבר אותו בזאת, המלכות, ולקרב אותם יחד. כלומר, כמו שהכהן למטה מקרב המלכות לז"א, כן כהן שלמעלה מקרב ז"א למלכות. ומשום זה הכהן משלים הקרבן ומקרב הזיווג. ההתקרבות היא כפולה, כפי שההתרחקות, דהיינו כשאדם הולך צעד אחורה, גם המלך מתרחק.

אדם שפועל חסד, דהיינו את מידת הכהן שבנפשו, יכול לעשות שלום בית.

שלום בית עושים ע"י מידת החסד.

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

קא) רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים מאושא לטבריה היא טבורה של עיר המלכות. אושא, אש השלמת כלים, מדרגת בינה או ז"ת דבינה, אמר רבי חייא: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ, לְמוֹשָׁב לוֹ, זאת מנוחתי עַדֵי עד, פה אשב כי איוויתיהָ. לפעמים נקרא ציון, יסוד דמלכות, בלשון זכר, רחמים. ולמה כאן קורא לו בלשון נקבה? כי יש פנימיות וחיצוניות ביסוד דמלכות. הפנימיות רחמים, ציון, והחיצוניות דין, ירושלים.

קב) בשעת הזיווג ז"א ומלכות, כדי להראות שהנוקבא נכללת בז"א, נקראת הנוקבא בשם הזכר, כי אז נמצאות הברכות של המלכות ואין בה פירוד כלל. כי המלכות, נוקבא, נקבה, מטעם שחסרת השלמות. אבל בעת הזיווג עם ז"א, היא מלאה ברכות וכל השלמות, וע"כ נבחנת בבחינת זכר. וע"כ כתוב: לְמוֹשָׁב לוֹ, ולא כתוב למושבה, לשון נקבה. כי למושב לו, סובב על זמן הזיווג, שאז היא זכר. וכתוב: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן, שפירושו בתוך ציון, יסוד הפנימי של המלכות. וע"כ לא כתוב לציון, שהיה משמע לחיצוניות שלה. וע"כ הכל אחד, בין שקורא לזה בשם זכר, ובין שקורא לזה בשם נקבה, כי במדרגה אחת עומדים. שע"כ כתוב פעם בלשון זכר, למושב לו, ופעם בלשון נקבה, כי איוויתיהָ.

קג) ע"כ כתוב: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר  אִישׁ וְאִישׁ, יֻלַּד-בָּהּ. ב"פ איש. איש אחד דין, ואחד רחמים. שיש ביסוד המלכות, שנקרא ציון, דין ורחמים. הדין מכונה ירושלים. אבל כשמזדווגים ז"א ומלכות, נקרא יסוד דמלכות בשם ציון לבד. וציון וירושלים נודעות, שציון פנימיות היסוד דמלכות, וירושלים חיצוניות היסוד דמלכות. ונמצא שזה בזה תלויים. ציון היא פנימיות וירושלים חיצוניות ועליהם להיות יחד. ואין לרדוף אחרי החיצוניות בלבד, שיש לפעול את הרצונות הפנימיים של החסד.

כי מציון, מהפנימיות תצא תורה, ואם מחפשים רק את החיצוניות, אז דבר השם שהוא דין, מירושלים.

צַו  לא- לג

ב מִזְבָּחוֹת  [תרין מדבחן]

בפנימיות האדם ישנה בחינה של מזבח, עליו יש להקריב אמונה. נקודה נפשית זו היא המוחין שיש לאדם, וזהו המקום בו צריך להשיג תבנית הגיון אמונית חדשה. עליו לעשות שינוי פנימי למחשבה, שתעבור דרך היגיון אמוני. כאן עליו לנהל ולסדר את רצונותיו והרגשותיו בהתאם לתפקידו.

לא המעשה מביא לשמחה, אלא צורת המחשבה הפנימית, וכאן עליו להקריב רצונות ורוחניות, דהיינו לוותר על גאוותו, להגיע להשפעה ואמונה כדי לשמח את הלב.

פד) אמר רבי אבא: ב' מזבחות הם למטה, וב' מזבחות הם למעלה. ב' המזבחות שלמעלה:

א. אחד פנימי מכל, שנקרבת בו קטורת פנימית ודקה, שהיא קשר האמונה. וכהן העליון מכל, קושר קטורת זו בקשר האמונה. וזה נקרא מזבח הזהב. ומכאן נקטר ונקשר קשר האמונה לקשר הכל בקשר אחד.

ב. ואחד הוא, מזבח אחר, שנקרא מזבח הנחושת, הוא מבחוץ. ומיכאל השר הגדול, מקריב עליו קרבן ניחוח להקב"ה.

וב' מזבחות למטה בביהמ"ק: מזבח הזהב ומזבח הנחושת. בזה בזהב קטורת ובזה חלבים ואמוּרים.

ג' פרצופים הם במלכות, שהם מלובשים זה בתוך זה. פרצוף חב"ד פנימי מכולם, ועליו מלביש פרצוף חג"ת, ועליו מלביש פרצוף נה"י. והם נחלקים לפנימי וחיצון. שפרצוף חב"ד הוא פנימי, וב' הפרצופים חג"ת נה"י הם חיצוניים. וקטורת הוא בינה.

מזבח אחד פרצוף הפנימי של המלכות, חב"ד, הפנימי מכל ג' הפרצופים שלה ישנה היררכיה בין פנימי לחיצון. בו מוקרבת קטורת פנימית ודקה, רומזת על בינה, שהיא דקה מלהשיג בה. שזה עושה קשר האמונה, המלכות, בקטורת, בינה. חכמה, הנקראת כהן גדול, מקשרת קטורת, בינה, במזבח, במלכות הפנימית. כי הבינה נקראת זהב. וע"ש הקטורת שבמלכות, שהיא בינה, נקראת מזבח הזהב. כי ע"י קשר בינה במלכות, נקשרים כל הספירות בקשר אחד, שכולן מתיחדות זו בזו. המזבח שבו"ק שלה, שבב' פרצופים החיצוניים חג"ת נה"י. ומיכאל השר הגדול מקריב עליה קרבן, קרבן של נשמות הצדיקים.

המזבח הפנימי יוצר את בחינת האמונה ע"י הקטורת, הרוחניות שעולה.

כאן מביא שבינה נק' זהב, ובד"כ מייחסים הזהב לחוכמה, אלא שבצמצום ב החוכמה באה דרך הבינה.

פה) וע"כ כתוב: שמן וקטורת ישַמח לב הם מקוטרים במזבח הפנימי, כלומר ששמחה היא פנימית . ולא כתוב: שמן וחלבים ואמוּרים ישַמח. אע"פ שגם הם המתקת הרוגז והדין, כמו שמן וקטורת. אבל יש הפרש. כי שמן וקטורת, הרומזים על ייחוד חו"ב, כי שמן חכמה, וקטורת בינה, הם שמחת הכל. ולא מצד הרוגז והדין, כי בהם עצמם אין שום דין כלל. משא"כ החלבים והאמוּרים שעל ידיהם נעשה הייחוד של ז"א ומלכות, לא נאמר בהם, ישַמח לב, מחמת שיש בהם אחיזה לדינים. וזה המזבח פנימי, אשר קטורת הדקה מכל, בינה, שאין השגה בה מחמת דקותה, היא בקשר האמונה, שנקשרת במלכות, הנקראת אמונה. הוא נקרא קול דממה דקה, משום שהוא מזבח פנימי, הנקשר בקשר האמונה.

פו) הפנימי נקרא מזבח ה'. ומזבח אחר נקרא מזבח החיצון, מזבח הנחושת כמ"ש: מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטון מהכיל. כתוב: וכליל על מזבחֶך, אשר האות ח' היא סגולה, שמורה על רבים, שמשמע שניים. וכתוב: את מזבחותיך ה' צבאות, שמשמע שניים.

התפשטות האמונה בהשפעה ללב היא השמחה.

כך רואים שבחג הסוכות, שהוא בחינת צל האמונה, מגיעים לשמחה בחינת ושמחת בחגך. האמונה היא הגורמת לשמחה. אמונה זו היא אמונה בהשפעה שעדיין לא מעורב בה דין.

פז) אמר רבי אחא: אין כאן אלא מזבח אחד, שלפעמים נקרא פנימי ולפעמים חיצוני. כתוב: וייבֶן משה מזבח. כנגד הפנימי בנה זה. וע"כ נקרא הויה ניסי. כי הפנימי נקרא מזבח הויה. ניסי, כלומר, שרשם ותיקן רשימת אות ברית קודש. כי בשעה שבא עמלק להעביר רשימה הקדושה הזו, ברית מילה, מישראל, מזבח הזה, המלכות, עמד כנגדו לנקום נקמה של אות ברית. וע"כ נקראת המלכות, חרב נוקמת נקם ברית. ומלכות תיקנה לישראל את הרשימה הקדושה. ומשה בנה כנגד מזבח הזה, וקרא לו הויה ניסי. וזה הוא מזבח הפנימי, שנקרא קול דממה דקה.

משה בנה את המזבח הפנימי שהוא העיקר כנגד עמלק שבא להסיר ולהסיט את האם מברית הקודש.

פח) ועל המזבח הפנימי נאמר, אש תמיד תוּקַד על המזבח. והיא אישו של יצחק, דינים דקו שמאל, שנמצאים תמיד. ואז שֵם המזבח אדני, דין. ואז נקרא מזבח חיצון. וכשיסדר עליו הכהן העצים, חסדים שקו שמאל מתלבש בהם, שמו של המזבח מתבשם, וקוראים לו בשם של רחמים מזבח הויה, שהוא אז מזבח פנימי יוצא שבתחילה כשהיה דינים הוא מזבח החיצון, וכשמתוקן בחסדים הופך להיות פנימי. ולפעמים עומד המזבח בבחינת דין מזבח חיצוני, ולפעמים בבחינת רחמים מזבח פנימי. ואינם ב' מזבחות נפרדים זה מזה. רבי שמעון אמר: שניים היו, והפנימי עומד על מזבח שמבחוץ, מתלבשים זה בזה, כי פרצוף הפנימי של המלכות מלובש בפרצוף החיצון, והחיצון ניזון מהפנימי, ונקשרים זה בזה. יתכן ומזבחות אלו יתאחדו לעתיד לבוא, כשלא נצטרך להקריב קורבנות בהמה

פט) רבי חזקיה פתח: צַדִּיק יְהוָה, בְּכָל-דְּרָכָיו וְחָסִיד, בְּכָל-מַעֲשָׂיו. כמה יש לבני אדם להסתכל בכבוד אדונם, ולא ייטו מדרכיהם לחוץ. כי בכל יום ויום דין תולה בעולם, משום שהעולם נברא בדין, ועומד על דין.

צ) וע"כ צריך האדם להישמר מעוונותיו, כי אינו יודע הזמן שהדין שורה עליו. יושב בביתו, שורה עליו הדין. יוצא מביתו לחוץ, שורה עליו הדין. ואינו יודע, אם ישוב לביתו או לא, שיכול למות ולא ישוב לביתו. יוצא לדרך על אחת כמה וכמה, שיש לחוש שלא ישוב לביתו. כי אז הדין יוצא לפניו כמ"ש: צדק לפניו יהלך. משום זה צריך האדם להקדים ולבקש רחמים לפני המלך, כדי שינצל מן הדין, בשעה ששורה בעולם. כי בכל יום ויום שורה דין בעולם כמ"ש: וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. על האדם להישמר גם אם יושב הוא במדרגה הגבוהה שלו הנק' ביתו, וגם אם יוצא לדרך להתקדם למדרגה גבוהה יותר. צדק היא המלכות, בחינת דין, לכן לפני שמגיע הדין עליו יקדים ויבקש רחמים מהמלך.

שאלות חזרה בזוהר הקדוש פרשת צו ל-לא
1. אלו ארבעה מזבחות מונה לנו רבי אבא באות פד ומה היחס בניהם?
2. מאיזה מזבח משיגים שמחה ומדוע?
3. במה שונה דעתו של רבי אחא מזאת של רבי אבא ורבי יוסי ומה מכריע רבי שמעון בעניין מספר המזבחות?
4. מדוע על פי רבי חזקיה צריך האדם להזהר בכל יום ובכל המצבים?

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  לא- לג

ב מִזְבָּחוֹת  

התפשטות האמונה בהשפעה ללב היא השמחה.

כך רואים שבחג הסוכות, שהוא בחינת צל האמונה, מגיעים לשמחה בחינת ושמחת בחגך. האמונה בהשפעה היא הגורמת לשמחה, השפעה שעדיין לא מעורב בה דין.

בפנימיות האדם ישנה בחינה של מזבח, עליו יש להקריב אמונה. נקודה נפשית זו היא המוחין שיש לאדם, וזהו המקום בו צריך להשיג תבנית הגיון אמונית חדשה. עליו לעשות שינוי פנימי למחשבה, שתעבור דרך היגיון אמוני. כאן עליו לנהל ולסדר את רצונותיו והרגשותיו בהתאם לתפקידו.

לא המעשה מביא לשמחה, אלא צורת המחשבה הפנימית, וכאן עליו להקריב רצונות ורוחניות, דהיינו לוותר על גאוותו, להגיע להשפעה ואמונה כדי לשמח את הלב.

על האדם להישמר גם אם יושב הוא במדרגה הגבוהה שלו הנק' ביתו, וגם אם יוצא לדרך להתקדם למדרגה גבוהה יותר, ולפני שמגיע הדין עליו יקדים ויבקש רחמים מהמלך.