צַו נב- נד
שְרִיפָת קְדשִּׁים
בד"כ תפיסת האדם פשרנית כדי להצדיק התנהגותו.
תפיסה כזו אינה תופסת מפני שישנם בחיים גם דברים קיצוניים, ואז נזכרים שיש בורא בעולם. בתנאים קיצוניים יכול אדם לבדוק האם יש אמת בתפיסתו. המצב הקיצון הוא בחינת מנעולא, מלכות שמים, ובמפגש זה מבין האדם שהוא אוחז בשאיפות שווא.
שינה היא אחד משישים ממיתה, וזה זמן לתרגל כיצד נפטרים מהעולם וכיצד נפטרים מכל הקורה אותנו. כל יום שעובר הוא סוג של מקרה, ויש לרכוש הגיון של תפיסה מעבר למקרה.
בעת העלאת הקורבן צריך אדם כוונה, להוציא וידוי מפיו בלב שלם. לב זו המלכות אותה יש לייחד בהויה אחת כאשר אומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עם הארץ שאינו יודע כוונות אלו, ימנה את הכוהן כשליח עבורו.
מי שעושה מצוות בכוונה ראויה, המלכות שלו מתכללת עם השפעה שבבינה, וזוכה לרחמים בדין.
מצד הנפש הבהמית שבאדם, יש בו את צד הנפש רוח נשמה.
פוחדים אנשים חיצוניים להיכנס לפנימיות, מפני שאז הם מגלים שהאני הכוזב השתלט עליהם, ואז הם בורחים מהמקום הזה, אך זה מקום התיקון.
רוח ונפש בורחים כאשר באה השריפה הראשונה שורפת את הנפש, ובשריפה השנייה, נק' קודשים כאן נשרפת הנשמה.
מי שלא מודה על האמת, אחד שתמיד "צודק" אך אם טרם מיתתו עושה תשובה ומתוודא על האמת, נקודת הפתיחה בגלגול הבא כבר תהיה טובה יותר, היום וממתיקים לו את הדין במידת הרחמים, דהיינו הוא בא בגלגול כאדם דתי עם פוטנציאל ממשי יותר לתקן.
הרוצה להחכים ידרים, דהיינו יפנה למידת החסד, אז יוכל להיות חכם, ולעשות מעשי השפעה טובים. ואין זה מספיק כדי להיות חסיד, כאן עליו להיכנס בלימוד התורה.
קמד) ומשום זה אמרו חכמים, שוב יום אחד לפני מיתתך, כי בכל יום ויום צריך האדם לחזור בתשובה ולמסור רוחו אליו, שייצא באחד כמ"ש: בידך אפקיד רוחי כפי שאומרים בק"ש שעל המיטה.
כי ב' מיני שריפות הן:
א. שריפת נותר, המנעולא, מלכות דמדה"ד שעולה ונגלה במלכות הממותקת מחמת חטאי התחתונים, בעניין לא זכה הרי רע. אשר התכלת, המלכות, הנאחזת במנעולא, שורפת אותם ואין מקבלים חוכמה כלל. ע"כ נאמר לעיל, אם המלכות, תכלת, מוצאת בני אדם, שהם עצים יבשים, כמו פתילות יבשים בלי שמן, התורה ורחמים המפגש קורה כשמתגלה לו רצון של צמצום א ויודע שאי אפשר לקבל, ומתגלה לו התפיסה הקיצונית שלו. כלומר, עם הארץ החוטא כל ימיו, עד שנגלה עליו בשורשו שבמלכות, הדינים דמלכות דמדה"ד, בלי רחמים, שאינה נמתקת בבינה. המלכות, היא שורפת אותם, שהיא שורפת הנפש הזאת. ומשום שעמי הארץ בהמות, שיש להם נר"ן מצד הבהמות הטהורות, שהם נמוכים מאוד, ע"כ התכלת, שהיא השם אדנ"י, שורפת אותם. משום שדבוק בהם מדה"ד הקשה דמנעולא, שנקרא יצה"ר, מלאך המוות.
וע"כ נאמר עליו, והזר הקָרֵב יומת. אמנם רק הנפש של החוטא נפגמת ונשרפת. אבל רוח ונשמה שלו אינם נפגמים כלל, אלא מסתלקים לשורשם. והטעם, כי הפגם דנקודת המנעולא, הנמשך מצ"א, אינו פוגע אלא רק במלכות לבדה, ולא כלום בט"ר. וכיוון ששורש רוח ונשמה הם מבינה וז"א, ע"כ אין הפגם נוגע בהם, אלא שמסתלקים מחמת הכלי הפגום, ועולים לשורשם, אלא הנפש הנמשכת ממלכות עצמה היא הנפגמת ונשרפת. ושריפה זו נק' שריפת נותר. בתחילה שריפת הנפש
ב. שריפת קודשים, שריפת נשמות, כלומר, אותו החוטא שגילה בשורש נשמתו מדה"ד דמנעולא, מלאך המוות, כי ממנה נמשכת המיתה. אם עושה תשובה בעת מיתתו, עושה וידוי נכון ומקבל עליו מיתה ושחיטה ושריפה, כדי לעשות נחת רוח להקב"ה, אז לאחר מיתתו ממתיקים לו מדה"ד דמנעולא במדה"ר, בינה. ונודע שיש בעלייה זו קטנות וגדלות. שתחילה כשעולה המלכות לבינה, מסתלקות הג"ר מבינה, ונשארת בו"ק בלי ראש, ואחריה מתמעטים כל המדרגות.
ונמצא שע"י זה שממתיקים לו מדה"ד במדה"ר, שהמלכות משורשו עולה לבינה שבשורשו, התמעטו הרוח והנשמה לו"ק בלי ראש שאור הג"ר מסתלק אח"פ יורדים ונשאר עם כלים דקטנות כדי שלא יאחזו הקליפות. והם היו עד עתה שלמים, כי מדה"ד דמנעולא אינה פוגעת בט"ר שמשם רוח ונשמה. והסתלקות הראש מהרוח והנשמה נבחנת לשחיטה מפני שנשאר עם גוף בלי ראש, כי השחיטה מבדלת הראש מהגוף לכן שחיטה כשרה בבהמות טהורות הוא לטובתם, הכל כסימן בתוך האדם, שהבהמיות הטהורה שבנפש, טוב לה להישחט, לבוא לקטנות. ואדם הזה שעשה תשובה בשעת מיתתו, זוכה להמתקת מדה"ד ברחמים. אבל מבחינת הקטנות בלבד, הנבחן כמו שחיטה. ונאמר, ואם חוזרים בתשובה לפני מיתתם, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, שהוא כהן גדול, האריה האוכל קרבנות, כי המלאך מיכאל, חסד, הנמשך מקו ימין, מנקודת החולם, ששם נמצאת הדין הממותק בבינה, במדה"ר, הדין הממותק הזה, הוא אריה האוכל קרבנות. וע"כ נבחר המלאך הזה, שימתיק מדה"ד שלו במדה"ר, שממעט הנשמה והרוח, שהיו שלמים, מבחינת ראש, שזה נבחן לשחיטה. ע"כ נאמר, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, כלומר, מעביר מהם הראש, הג"ר שלהם. אמנם קטנות זו, הנבחנת לשחיטה, מביאה אח"כ גדלות, שהמלכות יוצאת מבינה וחוזרת למקומה. ונגלים שוב ג"ר בכל המדרגות, שע"י זה שוב נעשה הזיווג של הקב"ה ושכינתו משורש נשמתו.
ונאמר, שיורד עליהם להקריב אותם קרבן לפני ה'. כי שחיטה זו נבחנת, שמלאך מיכאל מקריב אותם לקרבן לפני ה', שהם גורמים בזה זיווג הקב"ה ושכינתו. שזה הקרבן. וע"כ נבחן זה שמלאך מיכאל מקריב את הנשמות על המזבח, המלכות, ושורף אותם, כמו אריה שאוכל קרבנות, שהוא דין הממותק דבינה שבנקודת החולם, שע"י זה נשחטים ונשרפים הג"ר של הנשמות על המזבח, ונעשים מ"ן לזו"ן. שגורמים שהמלכות תחזור ותקבל הג"ר שלה, לעת הגדלות, ותתייחד עם ז"א, קרבן. אמנם זה שעשה תשובה רק בשעת מיתתו, לא יוכל לקבל אחר מיתתו רק את הקטנות בלבד. ועם זה זכותו גדול מאוד, כי אם יתגלגל פעם שנייה, ויזכה לעסוק בתורה ועבודה, אז ימשיך הגדלות, ואז יעשה הזיווג בין ז"א ומלכות. שנאמר לעיל, וכשיוצאת נשמתו, הוא היה מתכוון לגמור את השם, בייחוד שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי יתכוון שע"י הקרבת נשמתו יזכה לגמור את הייחוד של שמע ישראל, שהוא ז"א, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא מלכות, שזה יהיה אחר שיתגלגל פעם שנייה. חשוב מאד כיצד מסיים אדם לטפל בקורה אותו. אם הוא בא עם תירוצים להצדיק פרטיותו, דהיינו שאינו יודע למות ולסיים את הקורה אותו, או שבחור נכון לעשות וידוי ותשובה. הגאוותן אינו יודע למות ותמיד יש לו תירוץ למה הוא בסדר והזולת אשמים. הווידוי בתפילה בא לאחר הגדלות, שזו בחינת שים שלום בתפילת העמידה. אדם קטן לא יכול להודות בחטאיו.
אבל ב' ייחודים יש כאן, כי מצד נשמתו ששורשה בבינה, נבחן הייחוד השלם להויה אהיה, שהויה היא חכמה ואהיה הוא בינה. ועתה בעת הקטנות, נבחן שחסרה ה"ת להויה, ואין בה אלא יה"ו, שמורה שהוא ו"ק וחסר ג"ר. ע"כ נאמר, שצריך להתוודות להקב"ה, שיקבל ויקרב הה' לשמו הויה. ולהחזיר בתשובה הה' אל יה"ו אהיה. שיכוון לזכות לגדלות ולגמור את השם, שיקרב המלכות שהיא ה"ת, לשם יה"ו אהיה, ויהיה ייחוד השלם בבינה, הויה אהיה.
ומצד רוחו, ששורשו בז"א, נבחן ייחוד השלם דגדלות בהויה במילוי אלֶפים, שהוא ז"א, עם המלכות השלמה בייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שביציאת רוחו, ששורשו בז"א, יכוון שיזכה לגדלות, שאז יהיה הייחוד בהויה דמילוי אלֶפים, ובלב אחד, המלכות, שתהיה בשמו אחד. שהוא שם המפורש, יוד הא ואו הא, הויה במילוי אלֶפים, ז"א, שבו הכהנים כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כבוד בגי' ל"ב (32), לב. ובו מתכוון לגמור את השם, שהיה מתכוון לזכות לגדלות ולגמור את השם בייחוד של הויה במילוי אלֶפים, ז"א, והייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, המלכות. והנפש שלו, מתדבקת במלכות עצמה, שורפת אותה ומבטלת הדינים שבה.
אל לו לאדם לפחד מביקורת, מפני שקבלתה יכולה לשרוף את הדינים שבו
ונאמר, שבנפש מקבל עליו מיתה שחיטה שריפה. כי מיתה לגוף, שחיטה לנשמה ורוח, שמיכאל מעביר מהם הראש ומשאיר אותם ו"ק בלי ראש, הנחשב לשחיטה. שריפה לנפש, שמתדבקת במלכות ונשרפת בתכלת שבה, עד שראויה לתיקון הזה של המתקת המלכות בבינה ע"י מיכאל. ולפעמים שעוונותיו מרובים, הנפש צריכה לקבל על עצמה ארבע מיתות ב"ד מהמלכות, המרומזים בכתוב: והארץ, המלכות, הייתה תוהו ובוהו וחושך, ורוח. שתוהו חנק. ובוהו סקילה. וחושך שריפה. ורוח הרג. וזה התהליך והתיקון מצ"א, מדה"ד, לצ"ב, מדה"ר. אשר תוהו ובוהו צ"א והמסך שבו. וחושך ורוח צ"ב והמסך שלו. לפיכך כשהחוטא מקבל עליו ארבע מיתות ב"ד קודם מיתתו, מועיל לו, אשר מדה"ד דצ"א שגילה בחטאיו, תעבור ממנו ותתקן במדה"ר בצ"ב, ע"י המלאך מיכאל. ויועיל לו שמיכאל יקריב נשמתו לפני ה'.
קמה) ואם הוא תלמיד חכם, נאמר עליו, יודע צדיק נפש בהמתו. כי אין חכם כמו הכהן, חסד כמ"ש: הרוצה להחכים יַדְרִים, שיתדבק בחסד, דרום. כי חסד דז"א בגדלות נעשה לחכמה. ואם הוא תלמיד חכם, צריך שיהיה בו חסד. ועם י', חכמה שבו, הוא חסיד. ומי שאין בו חכמה, אינו חסיד. ומשום זה כתוב: ולא עם הארץ חסיד. ואם יש בו ה"ר, בינה, חמישה חומשי תורה שניתנו משמאל, נקרא גיבור בתורה וירא חטא, שזוכה למידת הגבורה. ויש בו חסד, שהוא חסיד. ויש בו גבורה, שמשם ניתנה התורה, י"ה, כי בגדלות נעשו חו"ג דז"א לחו"ב. ואם הוא בוּר, שאין בו תורה, נאמר בו, אין בוּר ירֵא חטא. הפניה דרומה למידת החסד מאפשרת התפשטות, יכולת התחברות וקבלת חוכמה.
קמו) ומי שזכה לת"ת, ו', כי מי שזכה לחו"ג זוכה ג"כ בת"ת, כי הת"ת הוא כללות מחו"ג. והוא חכם מבין בתורה וירא חטא, שהחו"ג שזכה בהם נעשו לחו"ב, והוא חכם, מבין. יורש המלכות שלו, של הת"ת, שהיא ה"ת דשם הויה, וזוכה בה, אם הוא עושה מצוות המלך, כי המלכות נקראת מצוות המלך. ונמצא שזכה לכל ד' אותיות י' ה' ו' ה', שהם חכמה, בינה, ת"ת, ומלכות. כיוון שזכה לשם הויה, הוא זוכה לשם המפורש, שנקרא אדם, הויה במילוי אלֶפים, בגי' אדם, מ"ה (45), יוד הא ואו הא, שמורה על ז"א בגדלות. באותו זמן הוא שולט על הגוף, שהוא השותף של נפש הבהמית ורוח הבהמי. כי עשיית הבלי העולם היא בנפש הבהמית, והרוח הבהמי, שמדבר בהבלי העולם. והנשמה הבהמית, שבה כל מיני הרהורים ומחשבות של הבלי העולם. והתלמיד חכם שולט על הגוף ועל נר"ן הבהמיים.
קמז) כמ"ש: וירדו בדְגַת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ. דְגַת הים רומז לנשמה, ועוף השמים לרוח, ובבהמה לנפש. בכל הארץ הוא הגוף, עולם קטן. והם יראים מפני התלמיד חכם השולט עליהם, שנאמר, ומוֹרַאכם וחיתכם. מצד הימין, חסד, שולט עליהם. בחסד נאמר, וירדו כמ"ש: ויֵרְד מיָם עד ים, לשון שליטה. ומצד השמאל, גבורה, הם יראים ממנו כמ"ש: ומוֹרַאכם וחיתכם. ועליו נאמר, יודע צדיק נפש בהמתו. ששולט על הנפש הבהמית שלו.
קמח) ומאחר שהוא צדיק, אין הקב"ה נותן לו שכר מצוות, ואין לו שכר בעוה"ז, ואין מזון לגוף ונר"ן הבהמיים שלו. ועני נחשב כמת. ועל הכל הוא בקביעות עם השכינה.
צו נב-נד
א. מהו שוב יום אחד לפני מיתתך?
ב. אלו ב' מיני שריפות מבאר לנו בעל הסולם, וכיצד זה קשור לעבודת הנפש?
ג. על מי פועלות וכיצד ד' מיתות בית דין – מיתה, שחיטה, שריפה והרג.
ד. מהי תלמיד חכם מיהו חסיד מיהו בור מיהו חכם מבין ומיהו אדם?
הקודם