עמוד 1912

צַו  נב- נד

שְרִיפָת קְדשִּׁים

בד"כ תפיסת האדם פשרנית כדי להצדיק התנהגותו.

תפיסה כזו אינה תופסת מפני שישנם בחיים גם דברים קיצוניים, ואז נזכרים שיש בורא בעולם. בתנאים קיצוניים יכול אדם לבדוק האם יש אמת בתפיסתו. המצב הקיצון הוא בחינת מנעולא, מלכות שמים, ובמפגש זה מבין האדם שהוא אוחז בשאיפות שווא.

שינה היא אחד משישים ממיתה, וזה זמן לתרגל כיצד נפטרים מהעולם וכיצד נפטרים מכל הקורה אותנו. כל יום שעובר הוא סוג של מקרה, ויש לרכוש הגיון של תפיסה מעבר למקרה.

בעת העלאת הקורבן צריך אדם כוונה, להוציא וידוי מפיו בלב שלם. לב זו המלכות אותה יש לייחד בהויה אחת כאשר אומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עם הארץ שאינו יודע כוונות אלו, ימנה את הכוהן כשליח עבורו.

מי שעושה מצוות בכוונה ראויה, המלכות שלו מתכללת עם השפעה שבבינה, וזוכה לרחמים בדין.

מצד הנפש הבהמית שבאדם, יש בו את צד הנפש רוח נשמה.

פוחדים אנשים חיצוניים להיכנס לפנימיות, מפני שאז הם מגלים שהאני הכוזב השתלט עליהם, ואז הם בורחים מהמקום הזה, אך זה מקום התיקון.

רוח ונפש בורחים כאשר באה השריפה הראשונה שורפת את הנפש, ובשריפה השנייה, נק' קודשים כאן נשרפת הנשמה.

מי שלא מודה על האמת, אחד שתמיד "צודק" אך אם טרם מיתתו עושה תשובה ומתוודא על האמת, נקודת הפתיחה בגלגול הבא כבר תהיה טובה יותר, היום וממתיקים לו את הדין במידת הרחמים, דהיינו הוא בא בגלגול כאדם דתי עם פוטנציאל ממשי יותר לתקן.

הרוצה להחכים ידרים, דהיינו יפנה למידת החסד, אז יוכל להיות חכם, ולעשות מעשי השפעה טובים. ואין זה מספיק כדי להיות חסיד, כאן עליו להיכנס בלימוד התורה.

 

קמד) ומשום זה אמרו חכמים, שוב יום אחד לפני מיתתך, כי בכל יום ויום צריך האדם לחזור בתשובה ולמסור רוחו אליו, שייצא באחד כמ"ש: בידך אפקיד רוחי כפי שאומרים בק"ש שעל המיטה.

כי ב' מיני שריפות הן:

א. שריפת נותר, המנעולא, מלכות דמדה"ד שעולה ונגלה במלכות הממותקת מחמת חטאי התחתונים, בעניין לא זכה הרי רע. אשר התכלת, המלכות, הנאחזת במנעולא, שורפת אותם ואין מקבלים חוכמה כלל. ע"כ נאמר לעיל, אם המלכות, תכלת, מוצאת בני אדם, שהם עצים יבשים, כמו פתילות יבשים בלי שמן, התורה ורחמים המפגש קורה כשמתגלה לו רצון של צמצום א ויודע שאי אפשר לקבל, ומתגלה לו התפיסה הקיצונית שלו. כלומר, עם הארץ החוטא כל ימיו, עד שנגלה עליו בשורשו שבמלכות, הדינים דמלכות דמדה"ד, בלי רחמים, שאינה נמתקת בבינה. המלכות, היא שורפת אותם, שהיא שורפת הנפש הזאת. ומשום שעמי הארץ בהמות, שיש להם נר"ן מצד הבהמות הטהורות, שהם נמוכים מאוד, ע"כ התכלת, שהיא השם אדנ"י, שורפת אותם. משום שדבוק בהם מדה"ד הקשה דמנעולא, שנקרא יצה"ר, מלאך המוות.

וע"כ נאמר עליו, והזר הקָרֵב יומת. אמנם רק הנפש של החוטא נפגמת ונשרפת. אבל רוח ונשמה שלו אינם נפגמים כלל, אלא מסתלקים לשורשם. והטעם, כי הפגם דנקודת המנעולא, הנמשך מצ"א, אינו פוגע אלא רק במלכות לבדה, ולא כלום בט"ר. וכיוון ששורש רוח ונשמה הם מבינה וז"א, ע"כ אין הפגם נוגע בהם, אלא שמסתלקים מחמת הכלי הפגום, ועולים לשורשם, אלא הנפש הנמשכת ממלכות עצמה היא הנפגמת ונשרפת. ושריפה זו נק' שריפת נותר. בתחילה שריפת הנפש

ב. שריפת קודשים, שריפת נשמות, כלומר, אותו החוטא שגילה בשורש נשמתו מדה"ד דמנעולא, מלאך המוות, כי ממנה נמשכת המיתה. אם עושה תשובה בעת מיתתו, עושה וידוי נכון ומקבל עליו מיתה ושחיטה ושריפה, כדי לעשות נחת רוח להקב"ה, אז לאחר מיתתו ממתיקים לו מדה"ד דמנעולא במדה"ר, בינה. ונודע שיש בעלייה זו קטנות וגדלות. שתחילה כשעולה המלכות לבינה, מסתלקות הג"ר מבינה, ונשארת בו"ק בלי ראש, ואחריה מתמעטים כל המדרגות.

ונמצא שע"י זה שממתיקים לו מדה"ד במדה"ר, שהמלכות משורשו עולה לבינה שבשורשו, התמעטו הרוח והנשמה לו"ק בלי ראש שאור הג"ר מסתלק אח"פ יורדים ונשאר עם כלים דקטנות כדי שלא יאחזו הקליפות. והם היו עד עתה שלמים, כי מדה"ד דמנעולא אינה פוגעת בט"ר שמשם רוח ונשמה. והסתלקות הראש מהרוח והנשמה נבחנת לשחיטה מפני שנשאר עם גוף בלי ראש, כי השחיטה מבדלת הראש מהגוף לכן שחיטה כשרה בבהמות טהורות הוא לטובתם, הכל כסימן בתוך האדם, שהבהמיות הטהורה שבנפש, טוב לה להישחט, לבוא לקטנות. ואדם הזה שעשה תשובה בשעת מיתתו, זוכה להמתקת מדה"ד ברחמים. אבל מבחינת הקטנות בלבד, הנבחן כמו שחיטה. ונאמר, ואם חוזרים בתשובה לפני מיתתם, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, שהוא כהן גדול, האריה האוכל קרבנות, כי המלאך מיכאל, חסד, הנמשך מקו ימין, מנקודת החולם, ששם נמצאת הדין הממותק בבינה, במדה"ר, הדין הממותק הזה, הוא אריה האוכל קרבנות. וע"כ נבחר המלאך הזה, שימתיק מדה"ד שלו במדה"ר, שממעט הנשמה והרוח, שהיו שלמים, מבחינת ראש, שזה נבחן לשחיטה. ע"כ נאמר, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, כלומר, מעביר מהם הראש, הג"ר שלהם. אמנם קטנות זו, הנבחנת לשחיטה, מביאה אח"כ גדלות, שהמלכות יוצאת מבינה וחוזרת למקומה. ונגלים שוב ג"ר בכל המדרגות, שע"י זה שוב נעשה הזיווג של הקב"ה ושכינתו משורש נשמתו.

ונאמר, שיורד עליהם להקריב אותם קרבן לפני ה'. כי שחיטה זו נבחנת, שמלאך מיכאל מקריב אותם לקרבן לפני ה', שהם גורמים בזה זיווג הקב"ה ושכינתו. שזה הקרבן. וע"כ נבחן זה שמלאך מיכאל מקריב את הנשמות על המזבח, המלכות, ושורף אותם, כמו אריה שאוכל קרבנות, שהוא דין הממותק דבינה שבנקודת החולם, שע"י זה נשחטים ונשרפים הג"ר של הנשמות על המזבח, ונעשים מ"ן לזו"ן. שגורמים שהמלכות תחזור ותקבל הג"ר שלה, לעת הגדלות, ותתייחד עם ז"א, קרבן. אמנם זה שעשה תשובה רק בשעת מיתתו, לא יוכל לקבל אחר מיתתו רק את הקטנות בלבד. ועם זה זכותו גדול מאוד, כי אם יתגלגל פעם שנייה, ויזכה לעסוק בתורה ועבודה, אז ימשיך הגדלות, ואז יעשה הזיווג בין ז"א ומלכות. שנאמר לעיל, וכשיוצאת נשמתו, הוא היה מתכוון לגמור את השם, בייחוד שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי יתכוון שע"י הקרבת נשמתו יזכה לגמור את הייחוד של שמע ישראל, שהוא ז"א, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא מלכות, שזה יהיה אחר שיתגלגל פעם שנייה. חשוב מאד כיצד מסיים אדם לטפל בקורה אותו. אם הוא בא עם תירוצים להצדיק פרטיותו, דהיינו שאינו יודע למות ולסיים את הקורה אותו, או שבחור נכון לעשות וידוי ותשובה. הגאוותן אינו יודע למות ותמיד יש לו תירוץ למה הוא בסדר והזולת אשמים. הווידוי בתפילה בא לאחר הגדלות, שזו בחינת שים שלום בתפילת העמידה. אדם קטן לא יכול להודות בחטאיו.

אבל ב' ייחודים יש כאן, כי מצד נשמתו ששורשה בבינה, נבחן הייחוד השלם להויה אהיה, שהויה היא חכמה ואהיה הוא בינה. ועתה בעת הקטנות, נבחן שחסרה ה"ת להויה, ואין בה אלא יה"ו, שמורה שהוא ו"ק וחסר ג"ר. ע"כ נאמר, שצריך להתוודות להקב"ה, שיקבל ויקרב הה' לשמו הויה. ולהחזיר בתשובה הה' אל יה"ו אהיה. שיכוון לזכות לגדלות ולגמור את השם, שיקרב המלכות שהיא ה"ת, לשם יה"ו אהיה, ויהיה ייחוד השלם בבינה, הויה אהיה.

ומצד רוחו, ששורשו בז"א, נבחן ייחוד השלם דגדלות בהויה במילוי אלֶפים, שהוא ז"א, עם המלכות השלמה בייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שביציאת רוחו, ששורשו בז"א, יכוון שיזכה לגדלות, שאז יהיה הייחוד בהויה דמילוי אלֶפים, ובלב אחד, המלכות, שתהיה בשמו אחד. שהוא שם המפורש, יוד הא ואו הא, הויה במילוי אלֶפים, ז"א, שבו הכהנים כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כבוד בגי' ל"ב (32), לב. ובו מתכוון לגמור את השם, שהיה מתכוון לזכות לגדלות ולגמור את השם בייחוד של הויה במילוי אלֶפים, ז"א, והייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, המלכות. והנפש שלו, מתדבקת במלכות עצמה, שורפת אותה ומבטלת הדינים שבה.

אל לו לאדם לפחד מביקורת, מפני שקבלתה יכולה לשרוף את הדינים שבו

ונאמר, שבנפש מקבל עליו מיתה שחיטה שריפה. כי מיתה לגוף, שחיטה לנשמה ורוח, שמיכאל מעביר מהם הראש ומשאיר אותם ו"ק בלי ראש, הנחשב לשחיטה. שריפה לנפש, שמתדבקת במלכות ונשרפת בתכלת שבה, עד שראויה לתיקון הזה של המתקת המלכות בבינה ע"י מיכאל. ולפעמים שעוונותיו מרובים, הנפש צריכה לקבל על עצמה ארבע מיתות ב"ד מהמלכות, המרומזים בכתוב: והארץ, המלכות, הייתה תוהו ובוהו וחושך, ורוח. שתוהו חנק. ובוהו סקילה. וחושך שריפה. ורוח הרג. וזה התהליך והתיקון מצ"א, מדה"ד, לצ"ב, מדה"ר. אשר תוהו ובוהו צ"א והמסך שבו. וחושך ורוח צ"ב והמסך שלו. לפיכך כשהחוטא מקבל עליו ארבע מיתות ב"ד קודם מיתתו, מועיל לו, אשר מדה"ד דצ"א שגילה בחטאיו, תעבור ממנו ותתקן במדה"ר בצ"ב, ע"י המלאך מיכאל. ויועיל לו שמיכאל יקריב נשמתו לפני ה'.

קמה) ואם הוא תלמיד חכם, נאמר עליו, יודע צדיק נפש בהמתו. כי אין חכם כמו הכהן, חסד כמ"ש: הרוצה להחכים יַדְרִים, שיתדבק בחסד, דרום. כי חסד דז"א בגדלות נעשה לחכמה. ואם הוא תלמיד חכם, צריך שיהיה בו חסד. ועם י', חכמה שבו, הוא חסיד. ומי שאין בו חכמה, אינו חסיד. ומשום זה כתוב: ולא עם הארץ חסיד. ואם יש בו ה"ר, בינה, חמישה חומשי תורה שניתנו משמאל, נקרא גיבור בתורה וירא חטא, שזוכה למידת הגבורה. ויש בו חסד, שהוא חסיד. ויש בו גבורה, שמשם ניתנה התורה, י"ה, כי בגדלות נעשו חו"ג דז"א לחו"ב. ואם הוא בוּר, שאין בו תורה, נאמר בו, אין בוּר ירֵא חטא. הפניה דרומה למידת החסד מאפשרת התפשטות, יכולת התחברות וקבלת חוכמה.

קמו) ומי שזכה לת"ת, ו', כי מי שזכה לחו"ג זוכה ג"כ בת"ת, כי הת"ת הוא כללות מחו"ג. והוא חכם מבין בתורה וירא חטא, שהחו"ג שזכה בהם נעשו לחו"ב, והוא חכם, מבין. יורש המלכות שלו, של הת"ת, שהיא ה"ת דשם הויה, וזוכה בה, אם הוא עושה מצוות המלך, כי המלכות נקראת מצוות המלך. ונמצא שזכה לכל ד' אותיות י' ה' ו' ה', שהם חכמה, בינה, ת"ת, ומלכות. כיוון שזכה לשם הויה, הוא זוכה לשם המפורש, שנקרא אדם, הויה במילוי אלֶפים, בגי' אדם, מ"ה (45), יוד הא ואו הא, שמורה על ז"א בגדלות. באותו זמן הוא שולט על הגוף, שהוא השותף של נפש הבהמית ורוח הבהמי. כי עשיית הבלי העולם היא בנפש הבהמית, והרוח הבהמי, שמדבר בהבלי העולם. והנשמה הבהמית, שבה כל מיני הרהורים ומחשבות של הבלי העולם. והתלמיד חכם שולט על הגוף ועל נר"ן הבהמיים.

קמז) כמ"ש: וירדו בדְגַת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ. דְגַת הים רומז לנשמה, ועוף השמים לרוח, ובבהמה לנפש. בכל הארץ הוא הגוף, עולם קטן. והם יראים מפני התלמיד חכם השולט עליהם, שנאמר, ומוֹרַאכם וחיתכם. מצד הימין, חסד, שולט עליהם. בחסד נאמר, וירדו כמ"ש: ויֵרְד מיָם עד ים, לשון שליטה. ומצד השמאל, גבורה, הם יראים ממנו כמ"ש: ומוֹרַאכם וחיתכם. ועליו נאמר, יודע צדיק נפש בהמתו. ששולט על הנפש הבהמית שלו.

קמח) ומאחר שהוא צדיק, אין הקב"ה נותן לו שכר מצוות, ואין לו שכר בעוה"ז, ואין מזון לגוף ונר"ן הבהמיים שלו. ועני נחשב כמת. ועל הכל הוא בקביעות עם השכינה.

צו נב-נד

א. מהו שוב יום אחד לפני מיתתך?
ב. אלו ב' מיני שריפות מבאר לנו בעל הסולם, וכיצד זה קשור לעבודת הנפש?
ג. על מי פועלות וכיצד ד' מיתות בית דין – מיתה, שחיטה, שריפה והרג.
ד. מהי תלמיד חכם מיהו חסיד מיהו בור מיהו חכם מבין ומיהו אדם?

צַו  נב- נד

שְרִיפָת קְדשִּׁים

בד"כ תפיסת האדם פשרנית כדי להצדיק התנהגותו.

תפיסה כזו נופלת מפני שישנם בחיים גם דברים קיצוניים, ואז נזכרים שיש בורא בעולם. בתנאים קיצוניים יכול אדם לבדוק האם יש אמת בתפיסתו. המצב הקיצון הוא בחינת מנעולא, מלכות שמים, ובמפגש זה מבין האדם שהוא אוחז בשאיפות שווא.

שינה היא אחד משישים ממיתה, וזה זמן לתרגל כיצד נפטרים מהעולם וכיצד נפטרים מכל הקורה אותנו. כל יום שעובר הוא סוג של מקרה, ויש לרכוש הגיון של תפיסה מעבר למקרה.

בעת העלאת הקורבן, וכאשר נפטרים ממקרי היום שעבר, יש להוציא וידוי מפיו בלב שלם. יקבל עליו דין שמים ויבוא לייחוד באמירה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עם הארץ שאינו יודע כוונות אלו, ימנה את הכוהן כשליח עבורו.

מי שעושה מצוות בכוונה ראויה, המלכות, הלב שלו מתכלל עם השפעה שבבינה, וזוכה לרחמים בדין.

פוחדים אנשים חיצוניים להיכנס לפנימיות, מפני שאז הם מגלים שהאני הכוזב השתלט עליהם, ואז הם בורחים מהמקום הזה, אך זה מקום התיקון. כדאי לו לאדם, שהבהמיות הטהורה שבנפשו, טוב לה להישחט, לבוא לקטנות ולהתחיל להתקדם בעבודה.

אחד שתמיד "צודק"  שלא מודה על האמת, לא יוכל לתקן עד שישחט את גאוותו, אך אם טרם מיתתו עושה תשובה ומתוודא על האמת, נקודת הפתיחה בגלגול הבא כבר תהיה טובה יותר, ממתיקים לו את הדין במידת הרחמים, דהיינו הוא בא בגלגול כאדם דתי עם פוטנציאל ממשי יותר לתקן.

הרוצה להחכים ידרים, דהיינו יפנה למידת החסד, אז יוכל להיות חכם, ולעשות מעשי השפעה טובים. ואין זה מספיק כדי להיות חסיד, כאן עליו להיכנס בלימוד התורה, ובהמשך מתקן הכל וזוכה למדרגת אדם.

חשוב מאד כיצד מסיים אדם לטפל בקורה אותו. אם הוא בא עם תירוצים להצדיק פרטיותו, דהיינו שאינו יודע למות ולסיים את הקורה אותו. הגאוותן אינו יודע למות ותמיד יש לו תירוץ למה הוא בסדר והזולת אשמים. ומי שמתגבר ובוחר נכון לעשות וידוי ותשובה. אדם קטן לא יכול להודות בחטאיו.

לכן אל לו לאדם לפחד מביקורת, מפני שקבלתה יכולה לשרוף את הדינים שבו.

צַו  מט- נ

שְרִיפָת קְדשִּׁים

קלה) מצווה לשרוף קודשים באש. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש יישרף. תנאים ואמוראים, בסתרי תורה יש קודש, ויש קודשים, ויש קודש הקודשים. מה הנאָה יש להקב"ה מהקודשים שנשרפו? לכאורה אפשר היה לתת את הבשר לעניים או לצורך האחר, והרי הקב"ה חס על ממונם של ישראל, האם בשביל יצחק, שבשעה שישראל בצרה, עולה לפניו אפרו של יצחק, וע"כ צריכים לשרוף הקרבן עד אפר להזכיר זכותו, שאם חייבים שריפה יהיו ניצולים בשבילו? ואם בשביל בני אהרון, שהיו כמו שריפת קודשים כמ"ש: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו, ומיתתם היא כפרה לישראל, כמו שריפת קודשים. האם גם זהו רק דרש?

קלו) אלא שלוש אשות בנר, אש לבן, אש שחור, אש תכלת, כנגד תורה נביאים כתובים, וכנגד כהן לוי ישראל, ותכלת היא השכינה, שקרובה לנו, ושורה על התחתונים. והיא נאחזת באלה הפתילות, שהם כנפי מצווה, שנאמר בהם, ועשו להם ציצית, ותכלת זו, השכינה, דין, שאוכלת קרבנות ועולות.

ישנם מצבים בהם הם נראים כעומדים באותה מדרגה. כדי שיוכל אדם לעלות מדרגה רוחנית, עליו לשרוף את הקודמת, דהיינו את כל המגרעות והעוונות שבו. התהליך הנפשי מחייב עבודה בקו אמצעי, דהיינו דחיית קו שמאל, הרצונות וההשתוקקויות, והכללתם באמונה והשפעה שבימין.

נר"ן של האדם נקראים קודשים. הנפש קודש. הרוח קודשים. והנשמה קודש קודשים. ובסתרי תורה מתבאר סוד שריפת קודשים, בשריפת נר"ן של אדם, שהוא קודש קודשים לפני ה'. מהי ההנאה שיש להקב"ה משריפת הנשמות, הנקראות קודשים? ג' אשות אלו הם כנגד תורה ונביאים וכתובים, שאש לבן כנגד תורה, ת"ת. ואש שחור כנגד נביאים, נו"ה. ואש תכלת כנגד כתובים, מלכות. והם כנגד כהן לוי ישראל, ג' קווים. ונמצא שתורה כנגד כהן, קו ימין, ונביאים כנגד לוי, קו שמאל, וכתובים כנגד ישראל, קו האמצעי. ויש להבין, הרי תורה נביאים וכתובים הם ת"ת, נו"ה ומלכות, שהם זה תחת זה, ואיך יתכן לדמות אותם לכהן לוי ישראל, שהם ג' קווים, שהימין מול השמאל והאמצעי ביניהם, וכולם במדרגה אחת? והעניין הוא, שזה דומה לאו"א וישסו"ת וזו"ן, שהם ג"כ ג' מדרגות זה למטה מזה. ועכ"ז הם נעשים ג' קווים במדרגה אחת. כי או"א, בעת שהם מעלים הבינה ותו"מ שלהם, עולה עימהם גם מדרגה התחתונה, ישסו"ת, הדבוקים בבינה ותו"מ אלו. ואלו ישסו"ת, העולים לאו"א, נעשים אז קו שמאל לאו"א. ואח"כ בינה ותו"מ דישסו"ת, שעלו לישסו"ת שכבר נולדו והעלו את האח"פ שלהם, כבר העלו עימהם גם הם את מדרגה התחתונה שלהם, זו"ן, למקום ישסו"ת, שהוא עתה באו"א. ונמצאים כל ג' המדרגות, שהיו מתחילה זו תחת זו, שהם עתה ג' קווים במדרגה אחת. שאו"א קו ימין, וישסו"ת קו שמאל, וזו"ן קו אמצעי. ועד"ז ממש, נעשו תורה נביאים וכתובים לג' קווים. כיצד אומר שזו"ן נמצאים באו"א, הרי הם בישסו"ת אשר נמצאת באו"א, אלא מדבר על בחינת עיבור ב של ישסו"ת אשר כדי לקבל גדלות דחיה עליו לעלות לאו"א ומעלה גם את זו"ן, ועיבור א של או"א. כי בעת שת"ת, תורה, העלו בינה ותו"מ שלהם, עלו עימהם גם המדרגה התחתונה שלו, נו"ה, הנביאים, למקום הת"ת, ונעשו קו שמאל שלו. ואלו נו"ה, בעת שהעלו בינה ותו"מ שלהם, עלתה עימהם גם המלכות לנו"ה, שהם עתה בת"ת. ונמצא עתה, שהם שלושתם במקום ת"ת, ונעשו ג' קווים. שת"ת קו ימין, ונו"ה קו שמאל, והמלכות קו אמצעי.

אמנם יש לדעת כאן הכלל, שאין מלכות בלי יסוד. וע"כ אע"פ שכתובים הם מלכות, כוללת המלכות גם יסוד. באופן, שיסוד ומלכות נעשו לקו אמצעי לת"ת ונו"ה, ע"ד הזו"ן שנעשו קו אמצעי לאו"א וישסו"ת. וכדי להעיר את זה, מדייק הזוהר ואומר, שג' אשות לבן שחור ותכלת, אע"פ שהם זה תחת זה, כמו תורה נביאים וכתובים, מ"מ הם ג' קווים, כמו כהן לוי ישראל.

אור הנר הוא אור המלכות, כי המלכות נקראת נר. אלא כמו שאנו אומרים בז"א, שהוא כולל כל ג' קווים דבינה, מטעם, כיוון ששלושה יוצאים מאחד, אחד הז"א עומד בשלושתם, אף המלכות אחר שנעשתה לקו אמצעי, בין תורה לנביאים, ימין ושמאל, הרי גם המלכות כוללת אותם ג אישות. אשר אש הלבן קו ימין. ואש השחור קו השמאל. ואש התכלת קו האמצעי. אבל התכלת שצריכה להחזיק קו אמצעי היא עצם המלכות, שנעשתה לקו אמצעי, כוללת בתוכה גם יסוד. והיסוד, הכלול בה, ימין שבתכלת. והמלכות עצמה השמאל. ומבחינה זו, אע"פ שאנו אומרים, שהתכלת קו אמצעי, עכ"ז היא קו שמאל, מטעם היותה כלול מימין ושמאל. אשר הימין היסוד. ועצם המלכות, התכלת, שמאל רק מצד עצמה, אך כאן היא קו אמצעי. והיא נאחזת באלה הפתילות, שהם כנפי מצווה, שנאמר בהם, ועשו להם ציצית. כי הלבן שבציצית קו ימין, והתכלת שבציצית קו שמאל. ונודע, שאין השמאל נכלל בימין שיוכל להאיר, אלא ע"י מסך דחיריק, הנאחז בו וממעטו שללא המיעוט אסור להשתמש בו, שהוא הפתילה, ודבר הגס שאור התכלת שבנר נאחז בו. וכנפי מצווה, כנפי הטלית, הוא הפתילה והדבר גס שהתכלת שבציצית נאחזת בו, המסך דחיריק, שנאמר בהם, ועשו להם ציצית. שע"י הכנף נאחזים הלבן והתכלת זה בזה ומתגלה אור הציצית. וחוץ מזה שהתכלת נאחזת בפתילה, המסך דחיריק, ושורפת אותו, היא ג"כ שורפת קרבנות ועולות, שהן הנשמות.

כי הביא ב' מצוות בשריפת קודשים, שהם לשרוף הקודשים על המזבח, ולשרוף הנותר ממנו עד יום השלישי. ואלו ב' מיני שריפות נוהגים גם בנשמות. ושריפת הנותר מורה על הדינים, מנעולא ומפתחא, המסך דחיריק. וכמו כן הם עולים מחמת חטאי התחתונים, ומתדבקים במלכות, בתכלת. אשר אז התכלת שורפת אותם ומבטלת אותם. וזה שריפת נותר. ויש גם שריפת קודשים על המזבח, שריפת הנשמות, שהמלאך מיכאל עומד ומקריב אותם על המזבח של מעלה.

כשמקריבים קורבנות, מכוונים לנשמה שהיא סוג של תענוג, ויש לראות אילו תענוגות יש לשרוף לאחר שהוקדשו להשם.

קלז) אם המלכות, תכלת, מוצאת בני אדם, שהם עצים יבשים, כמו פתילות יבשים בלי שמן, התורה ורחמים, המלכות, היא שורפת אותם. ומשום שעמי הארץ בהמות, שהם שקץ, התכלת, שהיא השם אדנ"י, המלכות, שורפת אותם, משום שקרֵבים אליה עם שרץ, יצה"ר, וזר כמ"ש: והזר הקָרֵב יומת. לא מקבלים את אותם נשמות של עמי הארץ שאינם באים בכוונה ראויה לעבודת השם. שהם בחינת טובלים ושרץ בידם, דהיינו פועלים ומתפללים מתוך רצון לקבל לעצמם

קלח) ואם חוזרים בתשובה לפני מיתתם, כשמלאך מיכאל שוחט אותם, שהוא כהן גדול, האריה האוכל קרבנות, היורד עליהם להקריב אותם קרבן לפני ה'.

קלט) ומטרם שיוצאת נשמתו, הכהן הגדול מתוודה בכמה וידויים. וכשיוצאת נשמתו, הוא היה מתכוון לגמור את השם, כלומר להשלים ייחוד המלכות, שנקראת שם, בייחוד שמע ישראל, שהוא ייחוד ז"א. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא ייחוד המלכות, לקָרב נשמתו קרבן לשם הויה. וצריך להתוודות להקב"ה, שיקבל ויקרב הה' השורפת ומכלה, המלכות, לשמו הויה, ולהחזיר בתשובה הה' אל יה"ו אהיה, שהם ביחד חשבון מ"ב (42). כלומר להשיב הה' ליה"ו, ויהיה הייחוד העליון שבבינה הויה אהיה. שהויה הוא חכמה, ואהיה הוא בינה. כי מטרם שנשלם הייחוד, קוראים למלכות אדני, שבהם אותיות דין, להורות על דין של המלכות שהוא דין. ושהייחוד הויה אהיה אינו שלם. צריך גם את הייחוד של ז"א ומלכות ע"י שמע ישראל

קמ) ולפני שיוצאת נשמתו ויכוון בשם המפורש, יוד הא ואו הא, הויה במילוי אלֶפים, שהוא ז"א, שיתייחד בלב אחד, במלכות. ובו יכוון כשמוציא את רוחו. ובנפש שלו, מקבל עליו מיתה וייסורים. ובנשמה שלו, מתוודה בכמה וידויים ומתחרט.

קמא) בנפש מקבל עליו מיתה שחיטה שריפה. ואם צריך ארבע מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, מקבל אותם על הנפש שלו, מאדני. ובנשמתו, מתוודה בכמה וידויים, וחוזר בתשובה אל השם אהיה, בינה, הנאחז בב' שמות הויה הויה, כי החכמה נקראת הויה בייחוד הויה אהיה, וז"א נקרא הויה. והבינה מקבלת מחכמה ומשפיעה לז"א, ונמצאת נאחזת בין שניהם בין חוכמה לז"א. אין השריפה באה לכלות את הנפש עצמה, שהיא מתגלגלת, אלא רק את העוונות.

קמב) ויכוון במחשבתו להוציא מפיו וידוי, וקבלת מיתה עליו בלב אחד, שייחד המלכות הנק' לב, בייחוד של הויה אחדל בקריאת שמע ישראל, שהוא שם המפורש, יוד הא ואו הא, הויה במילוי אלֶפים, ז"א, שבו הכהנים כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כבוד בגי' ל"ב (32), המלכות, לב. ובו מתכוון לגמור את השם, לגמור הייחוד של מלכות עם הויה.

קמג) ומאין יודע עם הארץ כל אלו הכוונות? ודאי עם הארץ הוא כשור, או שה, או עז, או תור, או יונה, המוקרבים על המזבח, כמו הבהמות אינן יודעות תורה, שם הויה, כך עם הארץ אינו יודע. אלא מיכאל כהן גדול עושה אותו עולָה וקרבן לפני ה', והוא מכוון בשם המפורש בעליית רוחו, שייצא רוחו בלב אחד, ובכל אלו הכוונות, כמו שרוח האדם עולה בכל לילה, שעולה למ"ן אל המלכות. עם הארץ יכול למנות את מיכאל כהן גדול, שהוא בחינת קו ימין ואמונה שבנפש שיהיה שליח שלו. לכן עליו להידבק בקו ימין ולהוציא ווידוי מפיו.

זהו לימוד עצום על חשיבות קריאת שמע שעל המיטה, ומדוע יש לרכוש כוח אמוני ולהתדבק בתלמידי חכמים.

 

שאלות חזרה בזוהר הקדוש פרשת צו מט-נא
1.מה ההנאה שיש לקבה מן הקודשים שנשרפו מה הם שני הדברים שמביא הזוהר שהם באים לדרש?
2. איזה שלוש אשות יש בנר ומה היחס שלהם לתורה נביאים וכתובים וכן לכהן לוי וישראל?
3. הסבר את ב' המצוות בשריפת הקודשים דהיינו שריפת הקודשים על המזבח וכן שריפת הנותר ממנו עד יום השלישי.
4. את מי שורפת התכלת ומדוע?
5. כיצד נכון לו לאדם לחזור בתשובה לפני מיתתו?

צַו  מט- נ

שְרִיפָת קְדשִּׁים

מצווה לשרוף קודשים באש, והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש יישרף. ומה הנאָה יש להקב"ה מהקודשים שנשרפו? לכאורה אפשר היה לתת את הבשר לעניים או לצורך האחר, והרי הקב"ה חס על ממונם של ישראל. אלא שלוש אשות בנר, אש לבן, אש שחור, אש תכלת, כנגד תורה נביאים כתובים, וכנגד כהן לוי ישראל

ישנם מצבים בהם הם נראים כעומדים באותה מדרגה. כדי שיוכל אדם לעלות מדרגה רוחנית, עליו לשרוף את הקודמת, דהיינו את כל המגרעות והעוונות שבו. התהליך הנפשי מחייב עבודה בקו אמצעי, דהיינו דחיית קו שמאל, הרצונות וההשתוקקויות, והכללתם באמונה והשפעה שבימין. אין השריפה באה לכלות את הנפש עצמה, שהיא מתגלגלת, אלא רק את העוונות. כשמקריבים קורבנות, מכוונים לנשמה שהיא סוג של תענוג, ויש לראות אילו תענוגות יש לשרוף לאחר שהוקדשו להשם.

לא מקבלים את אותם נשמות של עמי הארץ שאינם באים בכוונה ראויה לעבודת השם. שהם בחינת טובלים ושרץ בידם, דהיינו פועלים ומתפללים מתוך רצון לקבל לעצמם.

 

צַו  מו- מח

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו

 

קכד) רבי יהודה פתח: המְקָרֶה במים עליותיו. הקב"ה כשברא העולם, הוציאו מתוך מים, וערך אותו על מים. הבריאה היא יש מאין. הבריאה היא צמצום, כאשר בצמצום א צמצם האור ולא המים, ובצמצום ב בבחינת הזו"ן כן מדבר על המים . חילק את המים לב' חצאים כציור האות אלף המחלקת יוד עליונה ויוד תחתונה, מחצה למטה, ומחצה למעלה, ועשה בהם פעולות כפי שהפרסא מחלקת את המדרגה לגלגלתא ועיניים לבין אח"פ. ממחצה שלמטה עשה ותיקן את העוה"ז היינו את כלי הקבלה שנק' אח"פ, וערך אותו על מחצה הזו, ותיקן העולם למעלה ממנה כמ"ש: כי הוא על ימים יְסָדָה. ומחצה האחרת העלה למעלה, וסָפַן עימה תִקרות העליונות עם גלגלתא ועיניים שם עשה את המסכים כמ"ש: המְקָרֶה במים עליותיו. בעליונים עשה מסכים שמחייבים את התחתון, שפועלים עליו כחוק.

חילק ועשה בעליונים מלכות שמים, שצריכה להשגיח על כל הנבראים.

הבריאה נבראה יש מאין בכוח הבורא יתברך. לאחר מכן היה הצמצום וכך תופס הנברא שיש צמצום באור.

יש הבדל בין צמצום א' לצמצום ב'. בצמצום א' צומצם האור, ב' המים. האור של הו"ק, של הגוף נק' מים, שהוא נותן חיות לתחתון, כפי שבטבע המים נותנים את החיות. בראש המחשבה נותנת את האור.     

קכה) ועשה רקיע בין שתי המחצות האלו כמ"ש: יהי רקיע בתוך המים. ועליהם תיקן וסידר מלאכים עליונים קדושים, מתוך הרוח שנגזר מפיו כמ"ש: וברוח פיו כל צבאם הם צבאות השמים, המלאכים ששם כדי להנהיג את עולמו.

קכו) ובאלו המלאכים תיקן וסידר מזמורי שבחיו ביום. והם מתערבים בלהבות אש. ואלו גדודי צבאות, אומרים שירה ביום, תשבחות בבוקר, וזמירות בערב. כשמגיע הלילה, כולם פוסקים מלומר שירה. אלא מלאכים אחרים אומרים שירה בלילה. כי אלו שביום אינם מזמרים בלילה. למעלה מהם יש גדודי אש, העומדים בשלהבת חזקה, ומריחים אש אוכֵלה, וחוזרים למקומם.

קכז) ויש בצד האחר דהיינו בקליפות, שהתהומות עולים אלו על אלו, ויש תהום עליון, בינה דקליפות, ויש תהום תחתון, מלכות דקליפות. ובכולם שוכנים בעלי הדין מצד הדין הקשה.  קו שמאל. ויש בתוך תהום התחתון שלהבות השורפות ניצוצי אש, הממונים על דיני העולם, לשרוף הרשעים באש, הנמשכת מנהר דינור. וכולם אש, ומראה שלהם אש לוהטת, ועומדים בין עליונים לתחתונים. באים לעשות דין לרשעים, לצדדים שאינם עושים תפקידם כראוי בעולם.

קכח) וכשעשן המזבח עולה, עוברים ונאבדים מלאכי חבלה מתהום התחתון, העומדים לכלות ולהאביד. הקרבן על המזבח עומד כנגד מלאכי החבלה. לכן במקום שאותו חוטא יינזק מאותם מזיקים, אז הקורבן מכפר. ואותה הנזילה של אש חזק מנהר דינור, חזק ועליון, חוזרת למקומה ולא מזיקה ובכך רואים את התיקון. וכל החיצוניים נהנים מעשן המזבח, משום שנתקן כנגד מזבח העליון, וע"כ נהנים ממנו. והם קרבים לעשן הזה. והוא עשן אמוּרים ופדרים שמתאכלים בלילה, יש בסדר התפילה קובן תמיד בבוקר ואחר הצהרים, ויש להוסיף תפילת ערבית מפני שאמוּרים ופדרים מהם ניזונים החיצוניים. ועשן אחר עולה מן הקרבנות ביום, שהוא לקדושה. כי לכל אחד ואחד מזין העשן, הן לקדושה והן לס"א. והוא רצון הכל העולה למעלה, מפני שהוא נחת רוח אל המלך הקדוש.

העשן עוזר למעלה לתקן, וכל מיני מאגיות ומעלי עשן למינהם, כדי לייצר עשן שמטהר, אך דווקא בכך הם מחזקים את כוחות האופל ומגבירים את כוחות הדין בעולם.

התפילה כנגד הקורבן, והיא התפילה מסוגלת לעשות את הניקוי הפנימי של האדם.  

לכל אדם יש במחשבתו גם קליפות, דהיינו עיוותים במחשבה. עיוותים אלו מסיתים את האדם מדרך הישר. כשמעלה קרבן, כלומר נותן בניגוד לתאוותו ולרצון לקבל לעצמו, מראה בכך שנותן הוא חשיבות עליונה למלך, יותר מהרצון הגופני שלו. כאשר הוא משבח את הערך הפנימי, ומוכן לשלם עבורו, מראה הוא בזה שהוא מקריב למען ערך עליון.

הקורבן מראה שהאדם מוכן לשלם בדומם צומח חי שבו, למען הערך החשוב, הוא צד האדם שבו.

 

אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ רוֹבֶץ כְּאַרְיֵה  [אשא דמדבחא רביע כאריה]

 

קכט) במזבח עולה ונראה אוריאל, כמראה אריה גיבור הרובץ על טרפו. והיו כהנים וישראל רואים ושמחים, שהיו יודעים, שקרבנם התקבל ברצון לפני המלך הקדוש. דהיינו היה להם סימן לפי צורת האש, האם זה ציור של אריה, אז היום שמחים שהתקבל קורבנם. ואש אחר עליונה וקדושה ירדה מלמעלה, שהיא המלאך אוריאל, כנגד אש התחתונה שנתנו על המזבח, אז היה האדם הולך ומזדעזע לפני אדונו, ושב בתשובה שלמה. מזדעזע כשמקבל משוב, הד חוזר מלמעלה, שיש קשר בין עליונים לתחתונים, וכך מזיז את האדם לעשות תשובה.

בנוסף לאש התחתונה שעולה מהמזבח, באה לאכול גם אש עליונה. נס גלוי בכל פעם שהקריבו, אם הייתה האש העליונה בצורת כלב, ידעו שהקרבן אינו ראוי, ובאש בצורת אריה  ידעו שהקרבן ראוי.

האריה במרכבה בצד ימין, דהיינו חסד שיש בו גם צד של גבורה. אוריאל הוא קו אמצעי המשלב כראוי שניהם, את הקו הזה יש להשיג.

קל) בדומה למלך, שהעם שלחו לו מתנה, והייתה רצויה לפניו, אמר לעבדו, לך וקח מתנה זו שהביאו לי. כך אמר הקב"ה למלאך אוריאל, לך וקבל המתנה, שבניי הקריבו לפניי. כמה השמחה הייתה נמצאת בכל, וכמה מתיקות הייתה נמצאת בכל, בשעה שהכהן והלוי ואותו שהקריב הקרבן, היו מכוונים להקריב הקרבן כראוי בייחוד השלם.

מכאן רואים שצריכה להיות כוונה אמיתית להקריב את הקרבן הזה. וכך בתפילה צריך שתהיה כוונה אמיתית, ולא חס ושלום שעושים את זה כדי לצאת לידי חובה.

קלא) ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולָה. אש שהוא המלאך אוריאל, שירד כמראה אש בשלהבת כדי לקבל את המתנה עבור המלך, עד שירד למזבח לקבל המתנה, הקרבן, והיה נראה כאריה גדול רובץ על הקרבן.

קלב) וכשישראל לא נמצאו זכאים, או אותו שהקריב הקרבן לא הקריב כראוי, ולא התקבל קרבנו, היו רואים שהעשן לא היה עולה בדרך ישר, והיה קם רוח אחד מן הנקב של הקליפות שבצפון, ובא אל המזבח, והיו רואים צורה של כלב אחד חצוף רובץ על הקרבן. אז היו יודעים שהקרבן לא התקבל ברצון.

מהו כלב ? הנובח הב הב, הב לי מעולם הזה והב לי מהבא. זה כל מה שמניין אותו, ועל זה הוא בא לתת קרבן, ואז עומד מול מציאות שבודקת אותו מבפנים, האם הוא נותן בלב שלם, או רוצה להשאיר קצת לעצמו. אז אם חלילה אתה בא לתת מתנה למלך, כדי לקבל גם לעצמך, תקבל ציור אש של כלב, ומראים לך צילום נפשי של עצמך. האריה הוא מידת החסד, שמראה שהאדם מקריב מתוך השפעה.

קלג) בדומה למלך, ששלחו לו מתנה. ראה אותה המלך שאיננה כדאית להקריבה לפניו. ראה המלך את כוונת ליבם, שמתכוונים למרוד בו, דהיינו לעשות רק כדי לצאת ידי חובה, אמר המלך, תסלקו מתנה ההיא, ותנו אותה לכלב, כי אינה כדאית להביאה לפניי. כך בשעה שהקרבן נקרב, ולא התקבל ברצון מאחר וראה שאין כוונה אמיתית של המקריב, נמסר הקרבן אל הכלב. ומשום זה היו רואים צורת כלב על המזבח.

 

שְרִיפָת קְדשִּׁים

 

קלד) ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה. אמר רבי יהודה: זה אוריאל, שנראה כשלהבת אש על המזבח. שהיה רובץ על הקרבן. ואז השמחה הייתה בכל, כי נתקבל ברצון כמ"ש: וירא כבוד ה' אל העם. ואם לא היה ביום הזה, הבלבול של מיתת בני אהרון, הנה מיום שיצאו ממצרים, לא הייתה נמצאת נחת רוח כזו למעלה ולמטה.

האש הייתה סימן גדול, ולכן שמחו, אך יש גם זיכרון מאותה אש שבני אהרון מתו בא, מפני שהקריבו אש זרה.

 

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  מו- מח

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו

רבי יהודה פתח: המְקָרֶה במים עליותיו. הקב"ה כשברא העולם, הוציאו מתוך מים, וערך אותו על מים. הקב"ב חילק את המים לב' חצאים כציור האות אלף המחלקת יוד עליונה ויוד תחתונה, מחצה למטה, ומחצה למעלה, ועשה בהם פעולות ממחצה שלמטה עשה ותיקן את העוה"ז ותיקן העולם למעלה ממנה כמ"ש: כי הוא על ימים יְסָדָה. ומחצה האחרת העלה למעלה, וסָפַן עימה תִקרות העליונות כמ"ש: המְקָרֶה במים עליותיו.

חילק ועשה בעליונים מלכות שמים, שצריכה להשגיח על כל הנבראים.

הבריאה נבראה יש מאין בכוח הבורא יתברך. לאחר מכן היה הצמצום וכך תופס הנברא שיש צמצום באור.

ועשה רקיע בין שתי המחצות האלו כמ"ש: יהי רקיע בתוך המים. ועליהם תיקן וסידר מלאכים עליונים קדושים, מתוך הרוח שנגזר מפיו כמ"ש: וברוח פיו כל צבאם הם צבאות השמים, המלאכים ששם כדי להנהיג את עולמו.

ויש בצד האחר דהיינו בקליפות, שם שוכנים בעלי הדין מצד הדין הקשה,  הממונים על דיני העולם, לשרוף הרשעים באש, דהיינו לצדדים שאינם עושים תפקידם כראוי בעולם. הקרבן על המזבח עומד כנגד מלאכי החבלה. לכן במקום שאותו חוטא יינזק מאותם מזיקים, אז הקורבן מכפר, כאשר היום התפילה כנגד הקורבן, והיא התפילה מסוגלת לעשות את הניקוי הפנימי של האדם.

לכל אדם יש במחשבתו גם קליפות, דהיינו עיוותים במחשבה. עיוותים אלו מסיתים את האדם מדרך הישר. כשמעלה קרבן, כלומר נותן בניגוד לתאוותו ולרצון לקבל לעצמו, מראה בכך שנותן הוא חשיבות עליונה למלך, יותר מהרצון הגופני שלו. כאשר הוא משבח את הערך הפנימי, ומוכן לשלם עבורו, מראה הוא בזה שהוא מקריב למען ערך עליון.

הקורבן מראה שהאדם מוכן לשלם בדומם צומח חי שבו, למען הערך החשוב, הוא צד האדם שבו.

בזמן בית המקדש היה להם סימן לפי צורת האש האוכלת את הקורבן, האם זה ציור של אריה, אז היום שמחים שהתקבל קורבנם, או חלילה אש בציור כלב.  היא המקריב מזדעזע כשמקבל משוב, הד חוזר מלמעלה, כשרואה שיש קשר בין עליונים לתחתונים, וכך מזיז את האדם לעשות תשובה.

מכאן רואים שצריכה להיות כוונה אמיתית להקריב את הקרבן, וכך בתפילה צריך שתהיה כוונה אמיתית, ולא חס ושלום שעושים את זה כדי לצאת לידי חובה.

צַו  מ- מב

דַּ מִּינִים וְהוֹשָעַנא רַבָּה

ארבעת המינים הם הכלים שעל ידם עושים מעשה למטה, כדי לעורר את המעשה בעולמות העליונים, בפנימיות האדם

קיד) ביום השביעי של החג, הושענא רבה, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא. וערבי נחל תלויים בגבורות אלה. וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף ז"פ כנגד חג"ת נהי"מ את המזבח, שהוא כנגד המלכות, כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, בהארת החכמה שמקו שמאל, יצחק. כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, המלכות. שבשעה שמקבלת משמאל, נקראת כך. וכשהיא מתמלאת, מתברך כל העולם במים.

ג' ספרים נפתחים ברה"ש: של צדיקים גמורים, ושל רשעים גמורים, ושל בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה. ובינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ. והנה מצדיקים גמורים ורשעים גמורים אין מדובר בהם, כי כבר נגמר דינם ביום א' של רה"ש. וכל המדובר הוא בבינוניים. שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ. אם עושים תשובה, נחתמים לחיים. והרשעים, שאינם עושים תשובה, נחתמים למיתה. וסוד כפרת עוונות שביוה"כ, הוא המשכת הארת חכמה ע"י עליית המלכות לבינה ואין מספיק המשכת אור אלא צריך חסדים כדי לקבלו, שאין כפרת העוונות אלא ע"י גילוי אור החכמה, אור החיים. ישנה כפרה חלקית ע"י התגברות שלא לקבל את האור ללא חסדים. והרי אין עניין לדחות את האור ולא לקבל אותו, אלא רק כאמצעי עד שיפעל חסדים וע"כ הבינוניים, שעשו תשובה, זוכים אז לכפרת עוונות, ולחתימה לחיים. אמנם עוד לא נגמר הדבר בשלמות, כי אור החכמה אינו מאיר בלי חסדים, וזמן המשכת החסדים להלבשת החכמה, הוא בז' ימי סוכות. ונמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרה התלבשות החכמה בחסדים. ואז נשלמת החתימה לחיים, שנעשתה ביוה"כ. ועד"ז לאותם שלא עשו תשובה, ונחתמו למיתה ביוה"כ, עוד לא נגמרה לגמרי החתימה, כי יש להם זמן לשוב עד יום השביעי של סוכות, כי עד אותו זמן נמשכת עוד החכמה. ואם ישובו, יתכפרו עוונותיהם על ידה, ויזכו לאור החיים. וע"כ נבחן יום הושענא רבה ליום של מסירת פסקי דינים למלאכים, אם לחיים ואם למוות. כי לאחר שנמסרו פסקי הדינים למוציאים לפועל, כבר אין מחזירים אותם. והוא משום, כי אחר יום הושענא רבה אין עוד המשכת חכמה. ומחמת שאח"כ אין עוד המשכת חכמה, וע"כ פסקי הדינים יוצאים מבית המלך, שנמסרים למוציאים לפועל, ואין מחזירים אותם יותר. והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא, כי הגבורות, שהוא המשכת החכמה, מסתיימת ביום הזה, ואין ממשיכים חכמה לאח"כ.

האדם נבחן כמה חוכמה יש בו, דהיינו כמה אהבה.

האתגר של האדם לרכוש בעיקר בסוכות צלם, דהיינו היגיון אמוני, שיאפשר קבלת החוכמה, ע"י שמחה מפעולת אור של חסדים, שתביא לכפרה על העוונות. אמונה אומר שבוטחים באפשרות להגיע לאהבה. כאן העבודה היא על הרצון לקבל, אותו יש לבנות ככלי ראוי לבוא לדבקות, ע"י הפיכת הצורה לרצון לקבל על מנת להשפיע.

אחרי הושענא רבה אין המשכת חוכמה, ואת הזיווג בשמיני חג עצרת עושים על האור שהתקבל עד אז. כפי שמוותרים על או החמה ע"י סכך הסוכה, כדי לזכות באמונה, כך יש להימנע מקבלת אור חוכמה ללא הצלם הראוי.

 

קטו) וביום הושענא רבה צריכים גבורות, כדי להמשיך מַים, שהוא הארת חכמה, שאינה נמשכת אלא עם גבורות ודינים. ולסיים אותם אח"כ. כי ביום ההוא מסתיים הדין, שאין צריכים להמשיך עוד הארת החכמה, הנמשכת בדין. וע"כ צריכים להכות הערבות על הארץ, ולסיים אותם, דהיינו הארתם, שלא יימצאו. כי ביום הזה ישנם התעוררות החכמה וסיום החכמה. וע"כ בערבי נחל, הרומזים על נו"ה, שבהם מתגלה החכמה ע"י דינים, אנו עושים התעוררות וסיום. הקרקע – היא בחינה אחרונה שבמלכות. וכשמכים הערבות על הקרקע, נמשכת הארת החכמה עם הדינים לבחינה האחרונה של המלכות, ששם סיום ההארה. והטעם שהחכמה אינה מתגלית אלא בהערָבות, בנו"ה, משום שמחזה ולמעלה ג"ר דגוף, ונו"ה שמחזה ולמטה הוא ו"ק דגוף שיכול לקבל רק ו"ק בחסדים מכוסים. וכיוון שג"ר דחכמה נגנזו, ואינם מתגלים אלא ו"ק דחכמה, ע"כ מקומם בו"ק דגוף, שהוא נו"ה. שזה ערבי נחל. חייב אדם ליהנות בעולמו של הקב"ה, אך עליו להקדים ולרכוש אמונה.

קטז) אמר רבי חייא: וערבי נחל נקראים, משום שמצד הנחל, בינה, יוצאות הגבורות, הארת חכמה עם הדינים שבהם. וביום ההוא מתעוררים ומסתיימים. ביום ההוא כתוב: וישב יצחק ויחפור את בארות המים. בארֹת כתוב חסר ו', משום שרומז על המלכות, שנקראת באר. מהו וישב? כי ביום הראשון של החודש, ברה"ש, הייתה התחלת הדין בכל העולם, ויצחק, קו שמאל, קם לכיסא הדין לדון העולם. ובהושענא רבה ישב יצחק לעורר דינים ולסיים הדינים. ויחפור את בארות המים, כלומר, לשפוך גבורות לכנסת ישראל, המלכות, הבאר, לעורר את המים, הארת החכמה, כי המים בגבורות יורדים לעולם, שאין הארת חכמה נמשכת אלא עם דינים ביחד הדינים באים מהקליפות ממקום שלמטה מפרסה. כי ברה"ש התחילו הדינים דקו שמאל  שהם הרצון לקבל להתגלות, שהייתה אז המלכות בעניין ב' מאורות הגדולים, והלבישה קו שמאל דבינה. ובתקיעת השופר התמעט קו השמאל ע"י קו האמצעי, ע"י ב' פעולות: תחילה במנעולא, הממעט אותו לגמרי, ואח"כ ע"י המפתחא, המכשירו לקבל ו"ק דחכמה. וביוה"כ ע"י עליית המלכות לבינה, נגלה בה ו"ק דחכמה, בה' עינויים שקיבלה מקו שמאל דבינה. ואחר יוה"כ התחילו להתגלות החסדים להלביש את החכמה, שאין החכמה מאירה זולתם, ונמשך תיקון חכמה בחסדים ע"י הקפת המזבח, עד יום הושענא רבה, מלכות של ז' ימי סוכות, חג"ת נהי"מ. וע"כ צריכים לעורר מחדש את החכמה בתיקון החסדים בהקפת המזבח, כדי לתקן עימה את יום השביעי, ולסיים בכלל את המשכת החכמה. כי כיוון שהגיעה למלכות, שוב אין צריך עוד להמשיכה. מאחר וכל התיקון הוא של קו שמאל הנתון לקליפה, צריך קו זה להתגלות כדי שישמש כחומר גלם לעבודה

קיז) ומשום שאלו הגבורות אינם יורדים אלא ע"י עננים, דינים, וביום המעונן אין הרוח של עמודי העולם מתיישב בהם, אלא כך מוכרח להיות, משום שהעולם צריך להם. משום שהעולם נברא בדין, ברה"ש. ומשום זה צריכים הדינים להתגלות תמיד עם המים, שהוא הארת החכמה, כדי שהרשעים לא ייאחזו בקו שמאל, ויחזירו הדינים דרה"ש. והכל צריך להיות כך. משום זה הכל תלוי במעשה. וע"כ הכהן במעשה ותיקון שהוא עושה למטה, במעשה הקרבן, מתעוררים עליונים ותחתונים לתקנם, ומתתקנים על ידו על ידי מעשיו למטה. אף כך, ע"י המעשה דד' מינים, וערבה שבהושענא רבה, מתתקנת החכמה ע"י הדינים שמתגלים עימה, שלא תהיה בה אחיזה לרשעים.

קיח) אמר רבי יוסי: הערבה דומה לשפתיים, ביום הזה. שביום הזה הדבר תלוי בשפתיים זה נק' זיווג דנשיקין דהיינו התעוררות להמשכת אח"פ שנפלו לבי"ע שיעלו חזרה, גילוי ההשתוקקות . כי ביום הזה מצַווה המלך לתת פסקי הדינים אל הממונה, והדינים מסתיימים, ונִסְתם לשון הרע מן העולם. ביום הראשון של החודש, התחלת הדין הוא, והסיום ביום הזה. ביום א' של החודש נאחזה המלכות בקו שמאל דבינה, יצחק. וע"י תקיעת שופר התעורר קו האמצעי להזדווג על מסך דחיריק, למעט הקו שמאל השופר מסמל את סוג התיקון הנדרש, הוא הקו האמצעי. תחילה במנעולא, ואח"כ במפתחא. שפירושו, שהמלכות עלתה לבינה, והבינה חזרה לו"ק בלא ראש. והנה מצד אחד נעשה תיקון בזה להכניע הדינים דקו שמאל ולהכינו שיתייחד בימין. אבל מצד הב' נאחזו הדינים דקטנות בבינה, מחמת עליית המלכות בתוכה, שמחמת זה יצאו החיצוניים בלשון הרע על הבינה, לומר שיש בה חיסרון, כדי שייאחזו בה בִמקום בחיסרון כדרכם. ע"כ היה צורך לסתום פי החיצוניים, שלא ידברו לשון הרע על הבינה. וזה נעשה ביוה"כ ובז' ימי סוכות, שהמלכות חזרה וירדה מן הבינה, והבינה קיבלה בחזרה את הג"ר שלה מבחינת ו"ק דחכמה.

וע"כ נאמר, שנִסְתם לשון הרע מן העולם, שביום הושענא רבה נגמרה חזרת ו"ק דחכמה אל הבינה כמקודם לכן, ונסתמו פיות החיצוניים מלדבר לשון הרע על הבינה. ואחר שפסק לשון הרע, אין צורך עוד להמשיך חכמה, המביאה עימה דינים. כי אחר שנסתמה לשון הרע, אין צורך עוד לגילוי החכמה. וע"י המצוות התלויות במעשה, שהם נטילת לולב וערָבות, נמשכה החכמה וע"י מצוות התלויות בדיבור, בשפתיים, ממשיכים החסדים. ונאמר, שערבה דומה לשפתיים, ביום הזה. כי בערבה מעוררים החכמה עם הגבורות ומסיימים אותה, שמכאן והלאה לא נמשיך עוד אלא חסדים ממצוות התלויות בשפתיים. וע"כ יש רמז על זה, שהעלים של הערבה דומים לשפתיים וכשחובטים בערבות באים לומר שאין יותר המשכת הדינים, אין עובדים יותר על קו שמאל, אלא לפעול חסדים.

שאלות חזרה בזוהר הקדוש פרשת צו מ-מב

1. מה מיוחד בהושענה רבא יותר מכל ימי החג כיצד זה קשור לבארו של יצחק?
2. ג' ספרים שנפתחים בראש השנה – צדיקים גמורים רשעים גמורים ובינונים. כיצד היחס של כל אחד מבחינות אלו בזמנים של ראש השנה יום הכיפורים והושענה רבא?

3. מדוע לא ממשיכם חכמה לאחר יום הושענה רבא?
4. הסבר על פי מאמר זה את מנהג הנביאים של הכאת הערבות על גבי קרקע.
5. מדוע נקראות הערבות ערבי נחל?

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  מ- מב

דַּ מִּינִים וְהוֹשָעַנא רַבָּה

האדם נבחן כמה חוכמה יש בו, דהיינו כמה אהבה.

האתגר של האדם לרכוש בעיקר בסוכות צלם, דהיינו היגיון אמוני, שיאפשר קבלת החוכמה, ע"י שמחה מפעולת אור של חסדים, שתביא לכפרה על העוונות. אמונה אומר שבוטחים באפשרות להגיע לאהבה. כאן העבודה היא על הרצון לקבל, אותו יש לבנות ככלי ראוי לבוא לדבקות, ע"י הפיכת הצורה לרצון לקבל על מנת להשפיע.

חייב אדם ליהנות בעולמו של הקב"ה, אך עליו להקדים ולרכוש אמונה. מאחר וכל התיקון הוא של קו שמאל הנתון לקליפה, צריך קו זה להתגלות כדי שישמש כחומר גלם לעבודה.

אחרי הושענא רבה אין המשכת חוכמה, ואת הזיווג בשמיני חג עצרת עושים על האור שהתקבל עד אז. כפי שמוותרים על או החמה ע"י סכך הסוכה, כדי לזכות באמונה, כך יש להימנע מקבלת אור חוכמה ללא הצלם הראוי.

ארבעת המינים הם הכלים שעל ידם עושים מעשה למטה, כדי לעורר את המעשה בעולמות העליונים, בפנימיות האדם.

ג' ספרים נפתחים ברה"ש, והנה מצדיקים גמורים ורשעים גמורים אין מדובר בהם, כי כבר נגמר דינם ביום א' של רה"ש. וכל המדובר הוא בבינוניים. שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ. אם עושים תשובה, נחתמים לחיים. והרשעים, שאינם עושים תשובה, נחתמים למיתה. וסוד כפרת עוונות שביוה"כ, הוא המשכת הארת חכמה ע"י עליית המלכות לבינה. ואין מספיק המשכת אור אלא צריך חסדים כדי לקבלו, שאין כפרת העוונות אלא ע"י גילוי אור החכמה, אור החיים. ישנה כפרה חלקית ע"י התגברות שלא לקבל את האור ללא חסדים. והרי אין עניין לדחות את האור ולא לקבל אותו, אלא רק כאמצעי עד שיפעל חסדים.

צַו  לז- לט

 

בָּמַעֲשֵׂה שֶׁלֵמָּטַה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֵׂה לְמַעְלָה  [בעובדא דלתתא אתער דלעילא]

 

קד) פתח רבי יוסי: והתקדשתם והייתם קדושים. מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מקדשים מלמעלה, יפה הוא, שקדושת אדונו שורה עליו. אבל מאיזה מקום מטמאים אותו? והאם יש טומאה למעלה?

קה) אמר רבי חייא: במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שלמטה בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה, ובאה ושורה על האדם, ומתקדש בו. ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה, ובא ושורה עליו, ונטמא בו. כי במעשה של האדם תלוי הדבר.

קו) כי אין לך טוב ורע, קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה. ובמעשה של מטה מתעורר מעשה שלמעלה. מה שתלוי במעשה, מתעורר למעלה ונעשה מעשה. ומה שתלוי בדיבור, הוא בדיבור. כי כשנגזר דיבור למטה, מתעורר כך למעלה. מעשה למטה הוא גם מעשה חיצוני, גורם לגירוי לדבר למעלה. וכך ראינו שבלק היה מומחה במעשה ובלעם בדיבור, ובאו לפעול יחד. כאן למטה המעשה הוא חיצוני והדיבור פנימי,

קז) מהו דיבור שמתעורר למעלה? כתוב: ודבֵר דבָר. דיבור מעורר דיבור אחר למעלה, שנקרא דבָר, המלכות כמ"ש: דְבר ה' אשר היה כמ"ש: ודְבר ה' היה יקר. וכתוב: בדְבר ה' שמים נעשו. שכל אלו רומזים על המלכות, הנקראת דבָר. כי דיבור של האדם עולה ובוקע רקיעים עד שעולה במקומו, ומעורר: אם טוב – טוב, ואם רע – רע. כלומר, או שמעורר המלכות דקדושה להשפיע עליו, או שמעורר מלכות דטומאה להשפיע עליו. וע"כ כתוב: ונשמרת מכל דבר רע. ונתבאר, שהן מעשה והן דיבור, שהאדם עושה ומדבר למטה, אם הם מצוות, הוא מושך קדושה מלמעלה, ממלכות. ואם הם חטאים, הוא מושך טומאה מלמעלה. וההפרש בין מעשה לדיבור, כי ע"י מצוות התלויות במעשה, מעורר ומושך מחיצוניות המלכות, ששם בחינת מעשה. וע"י מצוות התלויות בדיבור, מעורר ומושך מפנימיות המלכות, ששם בחינת דיבור. מצוות ומעשים טובים מושכים קדושה מלמעלה, ומעשים ודיבורים אחרים ימשכו טומאה. אין מעשי התחתון יכולים להכתיב פעולה לעליון, אך הם מגרים את העליון לפעולה.

 

דַּ מִּינִים וְהוֹשָעַנא רַבָּה

 

קח) ארבעה מינים יש בלולב. והם שבעה: ג' הדסים, ב' ערבות, לולב, אתרוג. ובמעשה, בנטילתם לשם מצווה, מתעוררים שבעה אחרים למעלה, ז"ס חג"ת נהי"מ: ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבות כנגד נו"ה, לולב כנגד יסוד, אתרוג כנגד מלכות, להטיב העולם בכמה בחינות, המושפעות מז"ס. ז ספירות שיכולים למשוך מז"א בגדלות אורות לנוקבא.

קט) כנסת ישראל, המלכות, אע"פ שהיא בכלל ז"ס, מתברכת מכל ו"ס שלמעלה ממנה, שהם חג"ת נה"יח גם מהאתרוג המייצג את המלכות, ומהנחל העמוק שהמעיין נמשך, ומימיו אינם נפסקים לעולם מלהימשך על ו"ס חג"ת נה"י, והיא מניקה את הבת, המלכות, כי משום שהמלכות בת לעולם העליון, בינה, ולעולם התחתון, ז"א, היא מתברכת מהם בהתעוררות הזו. כי בשעה שכנסת ישראל מתברכת מהם, כל העולמות מתברכים, שמקבלים ממנה. וע"כ סובבים את המזבח בז' ימי סוכות, כי המזבח, המלכות, מקבלת מבינה ומז"א. ובז' הקפות ממלאים אותה בז"ס. האתרוג, הלב הוא כמו המזבח, שסובבים ובכל נענוע מושכים את ארבעת המינים ללב.

קי) ועוד, כי בהתעוררות של נטילת ד' מינים, מתברכות כל ו"ס חג"ת נה"י במים, בשפע, להסתפק בו. ושואבים כולם ממעיין הנחל העמוק מכל, מבינה, להוריד לעולם. וע"כ צריכים כל ד' מינים להיות לחים ולא יבשים. כי לחים רומזים, שהם מלאי שפע להמשיך ברכות לעולם. כי אילנות הדס וערבה ולולב לחים תמיד, והעלים שלהם נמצאים תמיד באילן, בין בקיץ ובין בחורף, וזמן שמחתם הוא בז' ימי סוכות היינו בזמן שיכולים להשפיע. השפע והחיות לגוף הוא בחינת מים, והשפע לראש הוא בחינת אור.

זמן השמחה הוא כשפועל אדם את האני שלו לטובת הכלל.

ישנה ערבות הדדית, וכל השפע מגיע "לקופה" משותפת היא השכינה הקדושה, וסוכות הוא זמן המסוגל יותר למשיכת השפע הזה.

קיא) למדנו בספרו של רב המנונא סבא, כי כוח שנתמנה על האילנות של ד' מינים כל אחד אינו לוקח ברכות של שמחה למעלה, אלא בזמן ההוא. והשמחה של כולם למעלה, והשמחה של אילנות אלו למטה, היא כולה בזמן ימי הסוכות. והתעוררות שלהם תלויה באלו קדושי המלך, כלומר, בנטילת לולב של ישראל. וכשישראל נוטלים אותם, הכל מתעורר בזמן הזה, והעולם, המלכות, מתברך לשפוך ברכות אל עוה"ז.

קיב) כתוב: קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים. זהו אברהם, מידת החסד. קול ה' בכוח, זהו יצחק, גבורה. קול ה' בהדר, יעקב, ת"ת. קול ה' שובר ארזים, נצח. קול ה' חוצב להבות אש, הוד. קול ה' יָחיל מִדבר, צדיק, יסוד. קול ה' יחולל איילות, צדק, מלכות. וכולם גדלים על הים, בינה, ומושקים במים, בשפע בינה, להתגדל כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ואלו כולם מעוררים ברכות לעולם, משיקוי ההוא שהשקו כולם.

הדיבור בא לאחר המעשה להשלימו. המעשה הוא בחינת חסדים אותם יש למשוך, עושים זאת בסוכות. את החסדים מושכים כנגד החוכמה, שהרי כדי לכפר על עוונות, יש לקבל הנאה ותענוג רק מהאמת, דהיינו משיכת חוכמה במסגרת חסדים.  

קיג) שבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה. ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, ולא לדיבור, משום שבזמן של ז' ימי הסוכות מברך לכל השנה. כי מצוות התלויות בדיבור ממשיכות פנימיות, חסדים. אבל אינן ממשיכות הארת חכמה מקו שמאל, להיותה חיצוניות. ומצוות התלויות במעשה ממשיכות חיצוניות, את הארת חכמה מקו שמאל, מוחין דו"ק וחיצוניות. ובז' ימי סוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות, המשכת החכמה משמאל. וע"כ אנו צריכים למצוות מעשיות, המסוגלות לעורר זאת. ע"כ נאמר, ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, כדי להמשיך תיקון החיצוניות, שהוא הארת החכמה שמשמאל, ולא לדיבור, כי הדיבור ממשיך רק פנימיות, חסדים, שאת זה אנו ממשיכים בכל ימות השנה. ושבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה, ואינם צריכים למעשה, מטעם שבזמן של ז' ימי סוכות, מברך לכל השנה. כי אחר שהמשכנו הארת החכמה שבשמאל בז' ימי הסוכות לחג"ת נהי"מ, מספיק זה לכל ימות השנה, באופן שהחסדים שאנו ממשיכים ע"י מצוות התלויות בדיבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת החכמה מז' ימי הסוכות, והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה, לעניין הזה, אלא לשאר דברים.

לז-לט
א. מה עונה רבי חייא לרבי יוסי על שאלתו, ואם יש טומאה למעלה? ומה ההסבר?
ב. כיצד נמנים ד' המינים לשבע ומה תפקידם?
ג. מדוע מקיפים את המזבח עם ד' המינים ומדוע בהושענא רבא שבע פעמים?
ד. מדוע צריכים כל ד' המינים להיות לחים ולא יבשים?
ה. כיצד אנו רואים בנטילת המינים והקפת המזבח אחריות כלקטיבית?
ו. אלו שבעה קולות תלויים בדיבורי הפה בכל ימות השנה ולמי מיוחס כל קול?

צַו  יג – טו

עוֹלָה חַטָאת ואָשָם

אמר רבי שמעון: בתחילה נראה למשה מראֶה הזה, שהיא לו המראֶה הגדול בסנה, ולא בחידות, שהם הלבושים. שאר הנביאים היו מסתכלים במראה שאינה מאירה, בלבושים שלה הנקראים חידות ולא ראו אותה בלי לבושים אלו, אלא ראו בתודעה של העולם הזה.

הסנה הוא קו ימין, והאש שמאל, והאש לא אוכלת את הסנה, דהיינו שהימין יכול להתגבר על השמאל. בסנה נתגלתה מציאות של ב' הפכים בנושא אחד. וכך זכה משה לראייה שלמה בפנימיות כל התורה, לעומת שאר הנביאים שראו בחידות.

בגמר תיקון שנעבר העירוב הרע, הערב רב, שהם קושיא רעה דהיינו שאלה שבאה מתוך גאווה ולא בכדי לברר את האמת, כלומר דינים רעים, מן העולם. לכן משה בכלל לא עונה לקורח ועדתו, שהשאלות הרעות שלהם באים רק כדי ליצור מחלוקת ולהכשיל את משה. אומר רבי שמעון שהוא משה המרכבה המחברת בין ישראל לאביהם שבשמים, וזו בחינת האמונה שבנפש כל יהודי.

לז-לט
א. מה עונה רבי חייא לרבי יוסי על שאלתו, ואם יש טומאה למעלה? ומה ההסבר?
ב. כיצד נמנים ד' המינים לשבע ומה תפקידם?
ג. מדוע מקיפים את המזבח עם ד' המינים ומדוע בהושענא רבא שבע פעמים?
ד. מדוע צריכים כל ד' המינים להיות לחים ולא יבשים?
ה. כיצד אנו רואים בנטילת המינים והקפת המזבח אחריות כלקטיבית?
ו. אלו שבעה קולות תלויים בדיבורי הפה בכל ימות השנה ולמי מיוחס כל קול?

צַו  לד- לו

הַשֵּׁם אֶל

 

מאחר וכתוב וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, לכאורה צריך לחשוש שהדין יכול לפגוש את האדם בכל מקום, אך השם אֶל מופיע פעמים רבות כשם החסד. כשנראה דין בעולם, סימן שבני אדם לא פעלו את החסד כפי שצריך.

צא) השם אֶל בכל מקום הוא חסד כמ"ש: האל הגדול. וזהו הארה של חכמה העליונה, כי חסד, לעת גדלות ז"א, עולה ונעשה לחכמה עליונה. והרי כתוב: ואל זועם בכל יום, שעוזב הכתוב כל אלו השמות שמוֹרים על חסד, ואוחז בדין. א"כ, אין הדברים אמיתיים. ועוד כתוב: אל גיבור. האם נעמיד השם אל בדין או ברחמים?

צב) הרשעים מהפכים הרחמים לדין, שאין לך בכל ספירות העליונות של מלך הקדוש שהרחמים לא יהיו כלולים בדין, והדין ברחמים. והרשעים מהפכים הרחמים לדין. וע"כ, אע"פ שהשם אל הוא חסד, הרשעים מהפכים אותו לדין.

צג) אמר לו רבי יהודה: כתוב אל גיבור, שלרשעים נהפך לדין. אבל הכתוב: וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, משמע שבכל יום ויום עומד בדין, בין שבני העולם צדיקים, בין שאינם צדיקים. אל זועם בכל יום, שלפעמים השם אל הוא דין, ולפעמים הוא רחמים. אם בני העולם זכאים, הרי עומד השם אל, חסד. ואם אינם זכאים, הרי נקרא גיבור. וע"ז עומד בכל יום, שבכל יום יש זכאים ואינם זכאים. וע"כ לאינם זכאים, וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.

צד) אבל התירוץ הטוב הוא, אֶל, הארת חכמה עליונה, חסד. ועמד בקיומו בכל יום כמ"ש: חסד אל כל היום. ולולא השם אל הזה, היה מתעורר בעולם, לא היה יכול העולם לעמוד, אפילו שעה אחת, מפני דינים קשים המתעוררים בעולם בכל יום כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָּראם. אל תקרא בהִבָּראם, אלא באברהם, חסד. כי בהתעוררות אברהם עומדים שמים וארץ. וכשמתעורר אברהם, החסד, בעולם, כל הדינים הנמצאים בכל יום ויום, דוחה אותם לחוץ ואינם עומדים לפניו.

צה) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. כתוב: זועם, כי בכל יום ויום שהדין נמצא דוחה אותו לחוץ, והוא עומד ומבשם העולם כמ"ש: יומם יצווה ה' חסדו. ולולא זה, לא היה יכול העולם לעמוד אפילו רגע אחד. וע"כ הכל עומד ומתקיים בשביל אברהם, חסד. יש דין בעולם, אך העולם עומד על מידת אברהם, החסד.

צו) ושכתוב: אל גיבור, אין הפירוש שהשם אל הוא גיבור, אלא זה מרמז על האבות, חג"ת, לאמונה העליונה הקדושה, בינה כמ"ש: פֶּלא יועץ אֵל גיבור אבי עד שַׂר שלום. פֶּלא, זו חכמה העליונה, שהיא פליאה ומכוסה מכל כמ"ש: כי יפָּלא ממך דבר. אשר פֶּלא היא מלשון העלם. יועץ, נהר העליון הנמשך ויוצא ואינו נפסק, בינה, וזה יועץ לכל ומשקה לכל. כי כל המוחין של זו"ן ובי"ע מבינה יוצאים. אל, זהו אברהם כמ"ש: האל הגדול, חסד. גיבור, זה יצחק, גבורה. אבי עד, זה יעקב, שאוחז לימין ולשמאל, ונמצא בקיום השלם. כי אבי עד, הוא לשון שלמות. שַׂר שלום, צדיק, יסוד, שלום העולם, שלום בית, שלום המלכה. פלא הוא חוכמה, יועץ בינה, אל חסד, גיבור יצחק. באידרא זוטא כתוב אל רחום וחנון ארך אפים, מכאן שאל מתייחס לצמצום א ב' מיצרי הזקן בתיקוני דיקנא, הנחשבים לדין כשהם עומדים לבד.

צמצום א הוא רצון לקבל בעל מנת להשפיע, אך אם הוא עומד לבד שלא במסגרת צמצום ב אז הוא דין, וכאשר מושפעת עליו מידת החסד הוא רחמים מכוח ההתגברות שבו.

צז) באו רבי חזקיה ורבי יהודה ונשקו ידיו בכו ואמרו, אשרי חלקנו ששאלנו זאת, אשרי הדור שאתה שוכן בתוכם.

 

זֶה זֹאת

 

צח) אמר רבי שמעון: זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה'. רשעי העולם גורמים להקב"ה להסתלק מכנסת ישראל כמ"ש: איש תהפוכות יְשַלַח מָדון ונרגָן שהוא גאוותן שמתלונן מפריד אלוף. אלוף הוא הקב"ה. והם מפרידים זאת, המלכות, מזה, ז"א שהוא היסוד, שהוא שלום בית, יסוד, והם חיבור אחד. היסוד נק' שלום, והבית היא הנקבה, הקב"ה והשכינה הקדושה.

צט) בא אהרון הקדוש ובניו, ועל ידיהם התקרבו שניהם, והזדווג זה, ז"א, בזאת, מלכות כמ"ש: בזאת יבוא אהרון אל הקודש. זה, קרבן אהרון ובניו. והם מזווגים מלך הקדוש העליון, ז"א, במטרוניתא, המלכות. ועל ידיהם מתברכים העליונים והתחתונים, ונמצאות ברכות בכל העולמות. ונמצא הכל אחד בלא פירוד.

ק) למה לא כתוב זאת קרבן, לקרב זאת, המלכות לז"א? ולמה כתוב זה קרבן, שסובב על ז"א? והרי את המלכות אנו צריכים לקרב לז"א, ולא להיפך? כי בשעה שהכהן מקריב הקרבן מלמטה, הרי הכהן מלמעלה, החסד, מתחיל להביא החיבור לכנסת ישראל, המלכות, עד שמגיע אל זה, ז"א, לחבר אותו בזאת, המלכות, ולקרב אותם יחד. כלומר, כמו שהכהן למטה מקרב המלכות לז"א, כן כהן שלמעלה מקרב ז"א למלכות. ומשום זה הכהן משלים הקרבן ומקרב הזיווג. ההתקרבות היא כפולה, כפי שההתרחקות, דהיינו כשאדם הולך צעד אחורה, גם המלך מתרחק.

אדם שפועל חסד, דהיינו את מידת הכהן שבנפשו, יכול לעשות שלום בית.

שלום בית עושים ע"י מידת החסד.

 

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

 

קא) רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים מאושא לטבריה היא טבורה של עיר המלכות. אושא, אש השלמת כלים, מדרגת בינה או ז"ת דבינה, אמר רבי חייא: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ, לְמוֹשָׁב לוֹ, זאת מנוחתי עַדֵי עד, פה אשב כי איוויתיהָ. לפעמים נקרא ציון, יסוד דמלכות, בלשון זכר, רחמים. ולמה כאן קורא לו בלשון נקבה? כי יש פנימיות וחיצוניות ביסוד דמלכות. הפנימיות רחמים, ציון, והחיצוניות דין, ירושלים.

קב) בשעת הזיווג ז"א ומלכות, כדי להראות שהנוקבא נכללת בז"א, נקראת הנוקבא בשם הזכר, כי אז נמצאות הברכות של המלכות ואין בה פירוד כלל. כי המלכות, נוקבא, נקבה, מטעם שחסרת השלמות. אבל בעת הזיווג עם ז"א, היא מלאה ברכות וכל השלמות, וע"כ נבחנת בבחינת זכר. וע"כ כתוב: לְמוֹשָׁב לוֹ, ולא כתוב למושבה, לשון נקבה. כי למושב לו, סובב על זמן הזיווג, שאז היא זכר. וכתוב: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן, שפירושו בתוך ציון, יסוד הפנימי של המלכות. וע"כ לא כתוב לציון, שהיה משמע לחיצוניות שלה. וע"כ הכל אחד, בין שקורא לזה בשם זכר, ובין שקורא לזה בשם נקבה, כי במדרגה אחת עומדים. שע"כ כתוב פעם בלשון זכר, למושב לו, ופעם בלשון נקבה, כי איוויתיהָ.

קג) ע"כ כתוב: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר  אִישׁ וְאִישׁ, יֻלַּד-בָּהּ. ב"פ איש. איש אחד דין, ואחד רחמים. שיש ביסוד המלכות, שנקרא ציון, דין ורחמים. הדין מכונה ירושלים. אבל כשמזדווגים ז"א ומלכות, נקרא יסוד דמלכות בשם ציון לבד. וציון וירושלים נודעות, שציון פנימיות היסוד דמלכות, וירושלים חיצוניות היסוד דמלכות. ונמצא שזה בזה תלויים. ציון היא פנימיות וירושלים חיצוניות ועליהם להיות יחד. ואין לרדוף אחרי החיצוניות בלבד, שיש לפעול את הרצונות הפנימיים של החסד.

כי מציון, מהפנימיות תצא תורה, ואם מחפשים רק את החיצוניות, אז דבר השם שהוא דין, מירושלים.

 

צַו  י – יב

עוֹלָה חַטָאת ואָשָם

אי אפשר להשיג את הכלל, אלא בשתיקה.

תנאים ואמוראים, הגיעו למדרגה של דבקות והשוואת צורה למידותיו של השם יתברך, אומר עליהם, שעמלתם הרבה לנקות הבת שלי, שהיא הלָכָה, מהקליפות של הערב רב, שהם קושיות רעות שאין להם יישוב, ולא תירוץ, שעליהם נאמר, מעוות לא יוכל לִתקוֹן וחסרון לא יוכל להימנות, אלא שנאמר בהם תיקו בהלכה. תיקו הוא תיקון חסר ן', שרומז על עוה"ב,  על בינה, שיש לה נ' (50) שערים. כי תיקו שבעוה"ב הוא שתיקה, כמו שאמר הקב"ה למשה: שתוק כך עלה במחשבה לפני. זה תיקון בעולם הבא שהתורה ניתנה בנסתר ולא בגלוי, שניתנה דרך משה רבינו שהוא בחינת פנימיות ולא חיצוניות. היות ואנו רוצים לתקן את הפרטים, יש לעשות זאת ע"י הכלל.

הכלל הוא מקום השתיקה, בחינת עולם הבא, שאמר למשה שבזכות השתיקה יוכל להגיע למקום היחד, לאחדות, לכלל. מילה בסלע, שתיקה בשני סלעים, דהיינו שמכילה את שני צדדי הקושיה.

מבשר הגאולה אליהו הוא תלמיד בקי של משה שנשלח לתקן ולהכין לגאולה, תוך כדי שיתרץ את הקושיות בהלכה. וכך כל אחד צריך לחפש את אליהו שבתוכו, כדי לעשות הכנה ראויה, הוא ילמד את ישראל את פנימיות התורה.

 

צַו  לא- לג

ב מִזְבָּחוֹת  [תרין מדבחן]

בפנימיות האדם ישנה בחינה של מזבח, עליו יש להקריב אמונה. נקודה נפשית זו היא המוחין שיש לאדם, וזהו המקום בו צריך להשיג תבנית הגיון אמונית חדשה. עליו לעשות שינוי פנימי למחשבה, שתעבור דרך היגיון אמוני. כאן עליו לנהל ולסדר את רצונותיו והרגשותיו בהתאם לתפקידו.

לא המעשה מביא לשמחה, אלא צורת המחשבה הפנימית, וכאן עליו להקריב רצונות ורוחניות, דהיינו לוותר על גאוותו, להגיע להשפעה ואמונה כדי לשמח את הלב.

 

פד) אמר רבי אבא: ב' מזבחות הם למטה, וב' מזבחות הם למעלה. ב' המזבחות שלמעלה:

א. אחד פנימי מכל, שנקרבת בו קטורת פנימית ודקה, שהיא קשר האמונה. וכהן העליון מכל, קושר קטורת זו בקשר האמונה. וזה נקרא מזבח הזהב. ומכאן נקטר ונקשר קשר האמונה לקשר הכל בקשר אחד.

ב. ואחד הוא, מזבח אחר, שנקרא מזבח הנחושת, הוא מבחוץ. ומיכאל השר הגדול, מקריב עליו קרבן ניחוח להקב"ה.

וב' מזבחות למטה בביהמ"ק: מזבח הזהב ומזבח הנחושת. בזה בזהב קטורת ובזה חלבים ואמוּרים.

ג' פרצופים הם במלכות, שהם מלובשים זה בתוך זה. פרצוף חב"ד פנימי מכולם, ועליו מלביש פרצוף חג"ת, ועליו מלביש פרצוף נה"י. והם נחלקים לפנימי וחיצון. שפרצוף חב"ד הוא פנימי, וב' הפרצופים חג"ת נה"י הם חיצוניים. וקטורת הוא בינה.

מזבח אחד פרצוף הפנימי של המלכות, חב"ד, הפנימי מכל ג' הפרצופים שלה ישנה היררכיה בין פנימי לחיצון. בו מוקרבת קטורת פנימית ודקה, רומזת על בינה, שהיא דקה מלהשיג בה. שזה עושה קשר האמונה, המלכות, בקטורת, בינה. חכמה, הנקראת כהן גדול, מקשרת קטורת, בינה, במזבח, במלכות הפנימית. כי הבינה נקראת זהב. וע"ש הקטורת שבמלכות, שהיא בינה, נקראת מזבח הזהב. כי ע"י קשר בינה במלכות, נקשרים כל הספירות בקשר אחד, שכולן מתיחדות זו בזו. המזבח שבו"ק שלה, שבב' פרצופים החיצוניים חג"ת נה"י. ומיכאל השר הגדול מקריב עליה קרבן, קרבן של נשמות הצדיקים.

המזבח הפנימי יוצר את בחינת האמונה ע"י הקטורת, הרוחניות שעולה.

כאן מביא שבינה נק' זהב, ובד"כ מייחסים הזהב לחוכמה, אלא שבצמצום ב החוכמה באה דרך הבינה.

פה) וע"כ כתוב: שמן וקטורת ישַמח לב הם מקוטרים במזבח הפנימי, כלומר ששמחה היא פנימית . ולא כתוב: שמן וחלבים ואמוּרים ישַמח. אע"פ שגם הם המתקת הרוגז והדין, כמו שמן וקטורת. אבל יש הפרש. כי שמן וקטורת, הרומזים על ייחוד חו"ב, כי שמן חכמה, וקטורת בינה, הם שמחת הכל. ולא מצד הרוגז והדין, כי בהם עצמם אין שום דין כלל. משא"כ החלבים והאמוּרים שעל ידיהם נעשה הייחוד של ז"א ומלכות, לא נאמר בהם, ישַמח לב, מחמת שיש בהם אחיזה לדינים. וזה המזבח פנימי, אשר קטורת הדקה מכל, בינה, שאין השגה בה מחמת דקותה, היא בקשר האמונה, שנקשרת במלכות, הנקראת אמונה. הוא נקרא קול דממה דקה, משום שהוא מזבח פנימי, הנקשר בקשר האמונה.

פו) הפנימי נקרא מזבח ה'. ומזבח אחר נקרא מזבח החיצון, מזבח הנחושת כמ"ש: מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטון מהכיל. כתוב: וכליל על מזבחֶך, אשר האות ח' היא סגולה, שמורה על רבים, שמשמע שניים. וכתוב: את מזבחותיך ה' צבאות, שמשמע שניים.

התפשטות האמונה בהשפעה ללב היא השמחה.

כך רואים שבחג הסוכות, שהוא בחינת צל האמונה, מגיעים לשמחה בחינת ושמחת בחגך. האמונה היא הגורמת לשמחה. אמונה זו היא אמונה בהשפעה שעדיין לא מעורב בה דין.

פז) אמר רבי אחא: אין כאן אלא מזבח אחד, שלפעמים נקרא פנימי ולפעמים חיצוני. כתוב: וייבֶן משה מזבח. כנגד הפנימי בנה זה. וע"כ נקרא הויה ניסי. כי הפנימי נקרא מזבח הויה. ניסי, כלומר, שרשם ותיקן רשימת אות ברית קודש. כי בשעה שבא עמלק להעביר רשימה הקדושה הזו, ברית מילה, מישראל, מזבח הזה, המלכות, עמד כנגדו לנקום נקמה של אות ברית. וע"כ נקראת המלכות, חרב נוקמת נקם ברית. ומלכות תיקנה לישראל את הרשימה הקדושה. ומשה בנה כנגד מזבח הזה, וקרא לו הויה ניסי. וזה הוא מזבח הפנימי, שנקרא קול דממה דקה.

משה בנה את המזבח הפנימי שהוא העיקר כנגד עמלק שבא להסיר ולהסיט את האם מברית הקודש.

פח) ועל המזבח הפנימי נאמר, אש תמיד תוּקַד על המזבח. והיא אישו של יצחק, דינים דקו שמאל, שנמצאים תמיד. ואז שֵם המזבח אדני, דין. ואז נקרא מזבח חיצון. וכשיסדר עליו הכהן העצים, חסדים שקו שמאל מתלבש בהם, שמו של המזבח מתבשם, וקוראים לו בשם של רחמים מזבח הויה, שהוא אז מזבח פנימי יוצא שבתחילה כשהיה דינים הוא מזבח החיצון, וכשמתוקן בחסדים הופך להיות פנימי. ולפעמים עומד המזבח בבחינת דין מזבח חיצוני, ולפעמים בבחינת רחמים מזבח פנימי. ואינם ב' מזבחות נפרדים זה מזה. רבי שמעון אמר: שניים היו, והפנימי עומד על מזבח שמבחוץ, מתלבשים זה בזה, כי פרצוף הפנימי של המלכות מלובש בפרצוף החיצון, והחיצון ניזון מהפנימי, ונקשרים זה בזה. יתכן ומזבחות אלו יתאחדו לעתיד לבוא, כשלא נצטרך להקריב קורבנות בהמה

פט) רבי חזקיה פתח: צַדִּיק יְהוָה, בְּכָל-דְּרָכָיו וְחָסִיד, בְּכָל-מַעֲשָׂיו. כמה יש לבני אדם להסתכל בכבוד אדונם, ולא ייטו מדרכיהם לחוץ. כי בכל יום ויום דין תולה בעולם, משום שהעולם נברא בדין, ועומד על דין.

צ) וע"כ צריך האדם להישמר מעוונותיו, כי אינו יודע הזמן שהדין שורה עליו. יושב בביתו, שורה עליו הדין. יוצא מביתו לחוץ, שורה עליו הדין. ואינו יודע, אם ישוב לביתו או לא, שיכול למות ולא ישוב לביתו. יוצא לדרך על אחת כמה וכמה, שיש לחוש שלא ישוב לביתו. כי אז הדין יוצא לפניו כמ"ש: צדק לפניו יהלך. משום זה צריך האדם להקדים ולבקש רחמים לפני המלך, כדי שינצל מן הדין, בשעה ששורה בעולם. כי בכל יום ויום שורה דין בעולם כמ"ש: וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. על האדם להישמר גם אם יושב הוא במדרגה הגבוהה שלו הנק' ביתו, וגם אם יוצא לדרך להתקדם למדרגה גבוהה יותר. צדק היא המלכות, בחינת דין, לכן לפני שמגיע הדין עליו יקדים ויבקש רחמים מהמלך.

שאלות חזרה בזוהר הקדוש פרשת צו ל-לא
1. אלו ארבעה מזבחות מונה לנו רבי אבא באות פד ומה היחס בניהם?
2. מאיזה מזבח משיגים שמחה ומדוע?
3. במה שונה דעתו של רבי אחא מזאת של רבי אבא ורבי יוסי ומה מכריע רבי שמעון בעניין מספר המזבחות?
4. מדוע על פי רבי חזקיה צריך האדם להזהר בכל יום ובכל המצבים?

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  לא- לג

ב מִזְבָּחוֹת  

התפשטות האמונה בהשפעה ללב היא השמחה.

כך רואים שבחג הסוכות, שהוא בחינת צל האמונה, מגיעים לשמחה בחינת ושמחת בחגך. האמונה בהשפעה היא הגורמת לשמחה, השפעה שעדיין לא מעורב בה דין.

בפנימיות האדם ישנה בחינה של מזבח, עליו יש להקריב אמונה. נקודה נפשית זו היא המוחין שיש לאדם, וזהו המקום בו צריך להשיג תבנית הגיון אמונית חדשה. עליו לעשות שינוי פנימי למחשבה, שתעבור דרך היגיון אמוני. כאן עליו לנהל ולסדר את רצונותיו והרגשותיו בהתאם לתפקידו.

לא המעשה מביא לשמחה, אלא צורת המחשבה הפנימית, וכאן עליו להקריב רצונות ורוחניות, דהיינו לוותר על גאוותו, להגיע להשפעה ואמונה כדי לשמח את הלב.

על האדם להישמר גם אם יושב הוא במדרגה הגבוהה שלו הנק' ביתו, וגם אם יוצא לדרך להתקדם למדרגה גבוהה יותר, ולפני שמגיע הדין עליו יקדים ויבקש רחמים מהמלך.

צַו  כח- ל

אֵשׁ שֶׁל יִצְחָק  [אישו דיצחק]

על האדם להקריב קורבן ולשלם בעצמו.

כשמגלה השתוקקות גדולה בליבו, מופעל קו שמאל ואז עליו לעצור ולנהל את הרצונות כראוי, תוך מתן שליטה למידת החסד, לכהן שבנפש, וכך להגיע לאיזון. קורבן העולה הוא בחינת המחשבות הרעות אותן יש לשרוף מפני שאינן ראויות להיות בקדושה. אש תמיד תוקד על המזבח, אומר שישנה אש תמידית בלב האדם שהיא קו שמאל, השתוקקות גדולה אותה יש להכפיף לאמונה בימין, ולבוא לתיקון בקו אמצעי.

עד) כתוב: וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. רוח גדולה, רוח סערה שהיא אחת משלוש קליפות טמאות, ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת, העומד קודם הכל ושומר הקדושה כקליפה השומרת את המוח. היות והקדושה היא מעין פרי בוסר שיש לשמרו עד שיגדל וכתוב: ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. רעש כמ"ש: ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו. הרי רעש זה, הוא אחרי הרוח, כמו רעש דאליהו. כאן הרעש מפני שאומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו. ואחר הרעש אש כמ"ש: נהר דינור עובר ויוצא מלפניו, והוא האש שראה אליהו.

עה) רבי יצחק אמר, כתוב: ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק. האש שראה אליהו. אשר החיות האלה הם מרכבה אל המלכות. וכתוב: ואחר האש קול דממה דקה. קול זהו קול האחרון, המלכות, דממה, כי אין לה דבר פרטי משלה, אלא היא דממה מעצמה, כי המלכות אין לה מעצמה כלום, אלא הכל נותן לה ז"א. וכשמתקבצים עליה הספירות דז"א להשפיע לה, היא נשמעת בכל העולמות, שכל העולמות בי"ע מקבלים ממנה, וכולם מזדעזעים ממנה. דממה דקה נקראת, משום שהיא דקה וקטנה מכל הספירות דאצילות וכן נק' דקה מפני שאין לה חסדים מעצמה.

עו) רבי חייא אמר: אש תמיד תוּקַד על המזבח לא תכבה, זו אישו של יצחק. שכתוב: הנה האש והעצים, הם דינים הנמשכים מקו שמאל, מטרם התכללותו בקו ימין. אש תמיד, שעומד תמיד במלכות, כדי שתקבל החסדים מז"א. והעצים, אלו הם העצים של אברהם, החסדים הנמשכים מקו ימין. שכתוב: וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר. והכהן הוא איש החסד. מכאן למדים שהעצים הם בחינת קו ימין, האש שמאל והעולה קו אמצעי

עז) אישו של יצחק, דין של קו שמאל דז"א, יורד ומגיע למזבח, למלכות, ויוצאת גחלת אחת לצד מזרח, וגחלת אחת לצד מערב, וגחלת אחת לצד צפון, וגחלת אחת לצד דרום, שהם חו"ג תו"מ, לד' קרנות המזבח, והכהן מחזיר אותה לד' קרנות. כי הגחלת באה מהצפון, קו שמאל, אישו של יצחק. וא"כ הייתה צריכה להגיע לצד צפון של המזבח. אלא הכהן, חסד, קו ימין, מקבל הגחלת הזאת, שהיא משמאל, ונכלל בה והיא בו, ע"י קו האמצעי, ישראל, וגם המזבח עצמו, מלכות, המקבלת אותה, נכלל ממנה, וע"כ נכללה הגחלת בכל ג' קווים, דרום צפון ומזרח, ובמלכות, וע"כ הגיעה ע"י הכהן לד' קרנות המזבח.

עח) במזבח יש כבשׂ אחד, מדרגה שהכוהנים עומדים עליה לשמש במזבח, ויש בה מדרגות ידועות חג"ת נהי"מ, והמדרגה התחתונה מלכות שבה, מגיעה ויורדת לתהום העליון, בינה דקליפה, מתוך נקב חלל אחד, המגיע ממנה עד התהום, ובשעה שאלה הגחלים מגיעים לד' קרנות המזבח, מתעורר ניצוץ אש אחד מהם ויורד דרך הנקב לתהום העליון ההוא. שמניצוץ הזה מקבלת הקליפה כוח לענוש הרשעים.

עט) במקום ההוא, על הכבשׂ, יש צבאות צבאות, שאומרים קדוש בקול גדול עליון, מקו ימין, חסד. ומצד אחר אומרים קדוש בקול נעימות עליונה, מקו שמאל, גבורה. ומצד אחר צבאות אחרים אומרים קדוש, מקו אמצעי, ת"ת. וכן לד' קרנות של הכבשׂ. שבכל קרן עומדים ג' כתות, ואומרים ג"פ קדוש. שהם כנגד י"ב צירופי אלכסון, שהם ד' בחינות חו"ג תו"מ, שבכל אחת ג' קווים, והם י"ב. שש מאות אלף רבבות צבאות. שש הוא חג"ת נה"י, והארת הבינה היא מאות, ומחכמה היא אלף, ומכתר רבבות. ומבחינת יסוד צבאות. כלומר, שעליהם הארת הג"ר. נמצאים בכל קרן של הכבשׂ, ועליהם ממונה אחד, וכולם מתלבשים אפוד, בגדי כהונה, ועומדים על הכבשׂ לסדר עבודת המזבח, המלכות, כנגד התחתונים, שבביהמ"ק.

פ) במקום אחר לעומת הכבשׂ, נמצאים גלי הים הרועשים כמ"ש: ויַעמֵד רוח סערה ותרומם גליו, שהוא כמ"ש: ואחר הרוח רעש, שיורדים במדרגות ושם אומרים הצבאות בקול נעימות, ברוך כבוד ה' ממקומו כמ"ש: ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו. כי הם עומדים לעומת הצבאות, העומדים על כבשׂ המזבח, ואומרים ג"פ קדוש קדוש קדוש. ולעומתם משבחים ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו. וכולם משבחים בשירה ואינם שותקים ביום ובלילה, וכולם מסדרים שבחים בקול נעימות.

פא) במקום אחר נמצאים צבאות, העומדים ביראה ברעדה וברתת כמ"ש: וגובה להם ויראה להם. ואומרֵי, קדוש, כנגד חסד, קו ימין. ואומרי, ברוך, כנגד גבורה, קו שמאל. ואלו שכאן הם כנגד ת"ת, קו האמצעי. וע"כ אין בהם חידוש, כי כל החידושים הם בימין ובשמאל. וקו אמצעי אינו מוסיף עליהם, אלא שכולל את שניהם בתוכו. וכולם מסתכלים, כלומר, שמקבלים שפע שלהם, אל מזבח שלמעלה, מלכות.

פב) ובשעה שמגיע אש של יצחק, דינים דקו שמאל, על המזבח, כמה שביבים עולים ויורדים לכל צד, ומתלהטים מהם כמה תקיפים בעלי כוח גיבורי העולם. ואם לא היה הכהן עומד על המזבח ומסדר העצים, לא היה יכול העולם לעמוד מפניהם. מאלו הגחלים והשביבים היוצאים מהם, מתלהטים גביהם של החיות כמ"ש: ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. הכהן שהוא קו ימין מקרר אותם ומציל את העולם

פג) מצד ימין של אלו החיות מתעורר רוח אחד מלמעלה, מחסד דז"א, נושב ומתישב באש של החיות, ומתלהט ומתבשם, ולוהט, ושוקט בזיו היקר, ומאיר לכמה צבאות, הנמצאים בצד ימין. מצד שמאל של החיות מתעורר רוח אחר חזק, מגבורה דז"א, משבר סלעים, ונושב באש של החיות, ומתחזק ומתגבר. אז מתלבש בה באש ההוא הרוח שמצד שמאל דז"א, ומאיר לכמה צבאות העומדים בצד שמאל של החיות. וכן לד' רוחות חו"ג תו"מ, לד' מחנות. שנמשכים מד' רוחות חו"ג תו"מ דז"א, ד' רוחות, לד' מחנות שבחו"ג תו"מ של החיות, וכולם מתבשמים בעת שהכהן עולה על המזבח.

 

צַו  כח- ל

אֵשׁ שֶׁל יִצְחָק

על האדם להקריב קורבן ולשלם בעצמו.

וכשמגלה השתוקקות גדולה בליבו, מופעל קו השמאל, ואז עליו לעצור ולנהל את הרצונות כראוי, תוך מתן שליטה למידת החסד, לכהן שבנפש, וכך להגיע לאיזון. קורבן העולה הוא בחינת המחשבות הרעות אותן יש לשרוף מפני שאינן ראויות להיות בקדושה. אש תמיד תוקד על המזבח, אומר שישנה אש תמידית בלב האדם שהיא קו שמאל, השתוקקות גדולה אותה יש להכפיף לאמונה בימין, ולבוא לתיקון בקו אמצעי.

וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. רוח גדולה, רוח סערה שהיא אחת משלוש קליפות טמאות, ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת, העומד קודם הכל ושומר הקדושה כקליפה השומרת את המוח. היות והקדושה היא מעין פרי בוסר שיש לשמרו עד שיגדל.

צַו  כה- כז

נָרַ"נ שֶׁל חוֹל וֶנָרַ"נ שֶׁל שַׁבָּת

על האדם לשמור שצד נפש רוח ונשמה שבו הבאים מעולמות בי"ע שהם הנפש הבהמית , ישמשו את צד הנר"ן של הנפש האלקית, צד התלמיד חכם שבו.

וצריך האדם להקריב בכל לילה קרבן של נר"ן הבהמיים לפני ה'. אדם צריך להקריב את נפשו בכל לילה, בעת קריאת שמע, בכל המיתות כדי לתקן את כל הבחינות ויתוודה בכמה מיני וידויים, ויעלה אותם במחשבתו בעת קריאת שמע, להוציא אותם לקרבן לפני ה'. אין מדובר על בהמות כפשוטם, אלא על בחינת הנפש הבהמית.

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה זאת תורת, העולה היא מחשבה רעה, העולה ברצון בן האדם, להטותו מדרך האמת. היא המחשבה על הפרטיות, מחשבה כזו יש לשרוף דהיינו לתת להשם את כל האנוכיות שלו לטובת צד האדם שבו.

העולה היא תיקון המחשבה. מאחר ויש באדם גם את הנפש רוח ונשמה מצד הבהמה וגם את הנר"ן מצד האדם שבו, יראה עצמו תמיד מחצה על מחצה. אל לו לאדם לחכות ולבוא לתקן את מעשיו הרעים, אלא כבר בשלב הרהור, עליו לשרוף את מחשבותיו הרעות. זוהי עבודה פנימית הנותנת את כוח היראה, שהיא הראשית לכניסה לעבודת השם.

צַו  כה- כז

נָרַ"נ שֶׁל חוֹל וֶנָרַ"נ שֶׁל שַׁבָּת

 

על האדם לשמור שצד נפש רוח ונשמה שבו הבאים מעולמות בי"ע שהם הנפש הבהמית , ישמשו את צד הנר"ן של הנפש האלקית, צד התלמיד חכם שבו.

סט) וצריך האדם להקריב בכל לילה קרבן של נר"ן הבהמיים לפני ה'. אדם צריך להקריב את נפשו בכל לילה, בעת קריאת שמע, בכל המיתות כדי לתקן את כל הבחינות ויתוודה בכמה מיני וידויים, ויעלה אותם במחשבתו בעת קריאת שמע, להוציא אותם לקרבן לפני ה'. שיכוון שיוציא את רוחו הדופק בעורקי הלב. והנפש יכוון בשריפתה, ובשחיטתה, ובנחירתה, כמו הכהנים שהיו נוחרים כמ"ש: וּמָלַק את ראשו ממול עורפו ולא יבדיל. והוא חנק. ויש כאן קבלת ג' מיתות: שריפה, ושחיטה שהם הרג, ונחירה שהיא חנק. וג' מיתות אלו הם כמָרָה אדומה, וכמָרָה ירוקה, וכמָרָה שחורה, שהם בכבד במָרָה ובטחול, והם כג' קליפות של אגוז. כי ד' מָרות, הן כנגד חו"ב תו"מ. וכן רֵיאה כבד מָרָה וטחול. וכן ד' קליפות של אגוז. ואומר, שג' מיתות שריפה הרג וחנק, הם כנגד ג' מרות, בינה ת"ת ומלכות. שהאדומה כנגד בינה. והירוקה כנגד ז"א. והשחורה כנגד מלכות. וכן מיתת שריפה כנגד מה שפגם בחכמה. ומיתת הרג כנגד מה שפגם בז"א. ומיתת חנק כנגד מה שפגם במלכות. מיתה היא ויתור על חיות, והיא מכפרת, ולהקריב הכל לעבודת השם.

ע) וקודם זה יתקן בחינת מזבח אבנים, שיכוון לעשותה סקילה, שיקבל עליו מיתת סקילה שיש לו אבנים, הם הבנות המתרוצצות במחשבותיו, שהיא ממָרָה הלבנה, כנגד חכמה, השולטת בכנפי רֵיאה, באלו הסְרָכות, הקליפות, המדביקות כנפי רֵיאה זו לזו ואינן יכולות לנשוב. שאלו הבהמות, נר"ן הבהמיות, נלכדות שם. ואז יורדת אש תכלת מהמלכות ומכלה אותם. ויהיו נר"ן הבהמיות שלו, בבחינת חיות ובהמות ועופות הטהורים, להקריבם לה' ולהשרות שמו עליהם. בזמן ההוא יתקיים בהם הכתוב: ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים. ויהיו כסוס שאדוניו רוכב עליו, מרכבה לה' כמ"ש: כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. ובזמן ההוא, אדם ובהמה תושיע ה'. שהם נר"ן השכליים, הנקראים אדם, ונר"ן הבהמיים, הנקראים בהמה. אין מדובר על בהמות כפשוטם, אלא על בחינת הנפש הבהמית.

עא) ותלמיד חכם כשקורא קריאת שמע צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל בעלי תורה, וכך צריך לשקול את עצמו מצד התורה, מצד נר"ן השכליים. ומצד האיברים של הגוף, מצד נר"ן הבהמיים, צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל עמי הארץ כמ"ש: לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו. וע"כ יכוון בנפשו וברוחו ונשמתו לעשות אותם קרבנות עם כל בני העולם. והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובזה, אדם ובהמה תושיע ה'.

העולה היא תיקון המחשבה.

בכל לילה צריך להקריב קורבן מצד הנפש הבהמית לטובת צד האדם שבנפש, ולהסכים לקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין כדי לכפר על מעשיו ומחשבותיו ועל הרצונות הגויים שבו. ובעת הווידוי בקריאת שמע לקבל על עצמו להקריב אותם כדי לגלות את צד האדם.  

ומאחר ויש באדם גם את הנפש רוח ונשמה מצד הבהמה וגם את הנר"ן מצד האדם שבו, יראה עצמו תמיד מחצה על מחצה. אל לו לאדם לחכות ולבוא לתקן את מעשיו הרעים, אלא כבר בשלב הרהור, עליו לשרוף את מחשבותיו הרעות. זוהי עבודה פנימית הנותנת את כוח היראה, שהיא הראשית לכניסה לעבודת השם

 

עב) אמר רבי חייא: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה זאת תורת, כנסת ישראל. העולה, מחשבה רעה, העולה ברצון בן האדם, להטותו מדרך האמת. היא העולה, העולה ומשׂטינה על האדם. וצריכים לשרוף אותה באש, שלא לתת לה רשות להשׂטין, ומשום זה, על המזבח כל הלילה. לילה זה כנסת ישראל, שנקראת בתחילת הכתוב: זאת, כדי לטהר האדם מן הרצון הזה שמתבטא ע"י המחשבה על הפרטיות, מחשבה כזו יש לשרוף דהיינו לתת להשם את כל האנוכיות שלו .

עג) עַל מוֹקְדָה, נהר דינור הוא מקום לשרוף, לכל אלו שאינם נמצאים כמו שצריכים להיות. ומביאים אותם באש שורף ההוא, ומעבירים ממשלתם מן העולם. וכדי שלא תשלוט, צריך על מוֹקְדָה כל הלילה, ונכנעת ואינה שולטת. כל הלילה, דהיינו בזמן ההסתרה צריך האדם לשרוף את המחשבות הזרות

שאלות חזרה בזוהר פרשת צו כה-כז
1. מה צריך לכוון בווידוי שאדם אומר בק"ש שעל המיטה?
2. באיזה מיתות צריך האדם להכחיד את מחשבותיו הרעות ולאילו מרות כל אחת ממיתות אלו שייכת?
3. מהו המצב שבו יכול לראות האדם את עצמו כאדון הרוכב על סוס כפי הכתוב "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה"?
4. מה פירוש התוספתא על "זאת תורת העולה היא העולה על המזבח כל הלילה" ומה התיקון הנפשי שאתה לומד מכך?

 

צַו  כב- כד

נָרַ"נ שֶׁל חוֹל וֶנָרַ"נ שֶׁל שַׁבָּת

במעגל השנה הזמנים מתארים את המצב הנפשי בו נמצא האדם. וכך שונה המציאות הנפשית בימי החול לעומת השבת. ואם שומרים שבתות וימים טובים, נאמר בהם, ויוציאנו ה' ממצרים דהיינו מהתפיסה הגשמית של ימות החול. ויתקיים בהם הכתוב: למען ינוח שורך וחמורך, שהם חמור בתורה ומצוות שמוכן לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, וינפש בן אמתך ובהמתך. עם הארץ נקרא בהמה. ואחר שיכניס את עצמו תחת בחינת אדם בתורה, יתקיים בו הכתוב: אדם ובהמה תושיע ה'. הבהמה זה אותו צד בנפש החפץ ברצונות גשמיים. עם זו בחינת נפש, כך שגם הנפש הארצית שלו צריכה להיות תחת הנפש האלוקית שבו.

התלמיד חכם הוא בחינת השבת, וכפי שימות החול מקבלים תיקונם ע"י השבת, כך גם עם הארץ מתקן עצמו על ידי שישמש תלמיד חכם.

צריך להציל את עם הארץ משחיטה לא כשרה. הוא יישחט כי סוף בהמה לשחיטה, לכן עדיף לשמש תלמיד חכם, כך לפחות שהסכין לא תהיה פגומה. מכאן שעל האדם לעבוד עם בחינות הנפש של עם הארץ שבו, את בחינת התלמיד חכם.

מלמד האר"י הקדוש כלל גדול, שכל תחתון הוא מחצית מהעליון. התחתון לא יכול להגיע לשלמות, אלא כאשר משרת הגוף הוא עם הארץ את הנשמה, החיצוניות את הפנימיות, זו הדרך לשלמות.

הנשמה היא זו שצריכה לקבל את העונג בשבת. אמנם יש תענוג לגוף של אכילה שתיה ושינה, אך הגוף צריך להיות עבד לנשמה, לכן דווקא לימוד פנימיות בשבת הוא העונג הראוי.

צַו  כב- כד

נָרַ"נ שֶׁל חוֹל וֶנָרַ"נ שֶׁל שַׁבָּת

 

במעגל השנה הזמנים מתארים את המצב הנפשי בו נמצא האדם. וכך שונה המציאות הנפשית בימי החול לעומת השבת.

ס) ואם שומרים שבתות וימים טובים, נאמר בהם, ויוציאנו ה' ממצרים דהיינו מהתפיסה הגשמית של ימות החול. ויתקיים בהם הכתוב: למען ינוח שורך וחמורך, שהם חמור בתורה ומצוות שמוכן לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, וינפש בן אמתך ובהמתך. עם הארץ נקרא בהמה. ואחר שיכניס את עצמו תחת בחינת אדם בתורה, יתקיים בו הכתוב: אדם ובהמה תושיע ה'. אם הוא כסוס, שאדונו רוכב עליו, והסוס סובל אותו, ואינו בועט באדונו. כך הוא צריך להיות, כסוס תחת התלמיד חכם. הבהמה זה אותו צד בנפש החפץ ברצונות גשמיים. עם זו בחינת נפש, כך שגם הנפש הארצית שלו צריכה להיות תחת הנפש האלוקית שבו.  

סא) ומהו, הסבל, למה צריך שהעם הארץ צריך לסבול את התלמיד חכם? כי התלמיד חכם כיום השבת, צריך להיות כמי שאין לו משלו, כי ימות החול מכינים לשבת, ובשבת אין כלום. ואם עם הארץ סובל אותו בכספו, ונוהג עימו לעשות רצונו, לשמש אותו, ולהתנהג במצוות כפי רצונו, יתקיים בו, אדם ובהמה תושיע ה'. כפי שימות החול מקבלים תיקונם ע"י השבת, כך גם עם הארץ מתקן עצמו על ידי שישמש תלמיד חכם. יושיע לו משוד ומגזילה, יושיע לו ממלאך המוות, שלא ישלוט עליו, וישחט אותו בסכין פגום שלו, וכל מה שנשחט בסכין פגום הוא נבלה, שנאמר בו, לכלב תשליכו אותו. שהוא ס"מ, שנקרא כלב. צריך להציל את עם הארץ משחיטה לא כשר. הוא יישחט כי סוף בהמה לשחיטה, לכן עדיף לשמש תלמיד חכם, כך לפחות שהסכין לא תהיה פגומה. מכאן שעל האדם לעבוד עם בחינות הנפש של עם הארץ שבו, את בחינת התלמיד חכם.

מלמד האר"י הקדוש כלל גדול, שכל תחתון הוא מחצית מהעליון. התחתון לא יכול להגיע לשלמות, אלא כאשר משרת הגוף הוא עם הארץ את הנשמה, החיצוניות את הפנימיות, זו הדרך לשלמות.

 

סב) ונפש של תלמיד חכם נקראת שבת המלכה, הנפש היתירה של שבת והעונג שלה, הוא, נשמת חיים ורוח שכלי, שהם נשמה יתירה, נשמת כל חי ורוח יתירה, על נר"ן שהם עבדים, השולטים בגוף בימות החול. נפש רוח נשמה השולטים על הגוף בימי החול, בשבת יש נפש יתרה שמקורה בעולם אצילות שיכולה להתקדם ולהתעלות נשמה היא נשמה של תלמיד חכם. משמשי תלמיד חכם הם בחינת קודש, והתלמיד חכם הוא בחינת קודש קודשים. נשמה יתירה כתר על ראש צדיק, שהוא יום השבת, ז"א. והכתר שלו מאו"א. ובנשמה יתירה הזו תהלל יה, או"א, שעליהם נאמר, עין לא ראתה אלקים זולתך, משום שהם מרכבה לעילת העילות, א"א, שהוא מכוסה ואין העין שולטת בו מפני שהוא מכוסה ומקבלים רק דרך שערות דיקנא. ומשום זה, עין לא ראתה גם באו"א, שהם המרכבה שלו. שמהם נמשכת נשמה יתירה של שבת, שהם כתר דז"א.

סג) רוח יתירה הוא נהר היוצא מעדן, מבין או"א, ז"א, בן י"ה, כי נאצל מי"ה. ומהלכו חמש מאות שנים, ה' ספירות חג"ת נ"ה, הנמשכים לו מבינה, שספירותיה מאות. וע"כ הם ה' מאות שנה. ומגיע לספירה השישית, שהיא צדיק, יסוד, להשקות את הגן לתת חיות למלכות, לנפש, שהוא נפש יתירה, המלכות.

סד) נשמה השולטת בימות החול על עבד ה', היא מכיסא הכבוד, עולם הבריאה שנק' כיסא הכבוד ובאצילות נק' מדרגת ישסו"ת . כל הנשמות גזורות מתחת כיסא הכבוד. והרוח השולט בימות החול על עבד ה', הוא מעבד המלך מט"ט שבעולם היצירה, כולל שישה סדרי משנה, שש ספירות שלו חג"ת נה"י, שבהן הוא משנה לז"א, שש מעלות לכיסא. כי חג"ת נה"י דיצירה הן שש מעלות לעולם הבריאה, הנקרא כיסא כלומר רוח בא מעולם היצירה ממט"ט. והנפש השולטת בימות החול, היא מכיסא דין, מעולם העשיה, מסנדלפון, סנדל הוא בחינת המלכות תכלת שבציצית, כמעשה לִבְנַת הספיר, שהוא לשון עשיה. אבל בת המלך היא הנפש השכלית של ת"ח שבפסח, ליל שימורים מצה שמורה, שנמשכת ממלכות, הנקראת בפסח ליל שימורים ומצה שמורה, לרוב מעלתה. והרוח, שמור כנגדה, הוא יו"ט ויום שבת. והם זכור ושמור. רוח, זכור, ז"א, יום השבת. נפש, שמור, המלכות, ליל שימורים וליל שבת. משום שנפש דאצילות ממלכות.

סה) וכך הם תלמידי חכמים, בניהם של המלך והמלכה, שהנפש שלהם היא של המלכות דאצילות, והרוח שלהם הוא מז"א דאצילות. הם נקראים שבתות וימים טובים. ואין להם כלום משלהם, כמו שבתות וימים טובים, כי אינם בעלי מלאכה, כשאר עבדים, שהם בניהם של ג' עולמות בי"ע, שהם חול. השכר שלהם בעוה"ז ובעוה"ב, הוא לענג אותם בכל מיני מאכל ומשתה, ולכבדם בלבושים יפים כמו השבת, שנאמר בו כבדהו, בכסות נקייה. כל מה שעושה האדם לכבוד שבתות וימים טובים, יש לעשות להם. הנשמה היא זו שצריכה לקבל את העונג בשבת. אמנם יש תענוג לגוף של אכילה שתיה ושינה, אך הגוף צריך להיות עבד לנשמה, לכן דווקא לימוד פנימיות בשבת הוא העונג הראוי.

סו) ומי שמחלל שבת חייב סקילה, וכך מי שמשתמש בעטרה, חלף. וכך הוא המשתמש במי ששונה הלכות שמחלל תורתו. וכש"כ המבזה אותו, שהוא כאילו מבזה שבתות ומועדים. והעמידו בעלי המשנה, כל המבזה את המועדות כאילו כופר בעיקר. בפרשת תרומה לימד שבשבתות וימים טובים עולים מגיהינום אלו שלא חיללו שבת בפרהסיה.

סז) וכמו כל הכלים של ביהמ"ק, שנקראים קודש, כך כל אלו המשמשים את תלמידי חכמים נקראים קודש. ותלמידי הרב, שהם כנגד איברי הגוף של הרב, נקראים קודש קודשים. וזה הדבר, כי נרמז בהם, והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים. ומט"ט והמחנות שלו, צריכים לקרב אותם, קרבן לפני ה' בכל לילה.

סח) העשיה שצריך לעשות, כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, הוא, קבלת ייסורים של עניות, אשר לתלמיד חכם הוא מוות לגוף הבהמי שלו. כי מזון התורה הוא מזון של נר"ן השכליים, שהם כהן לוי וישראל. כהן, בו י', חכמה. לוי, בו ה', תבונה. ישראל, בו דעת, ו'. נפש יתירה, ה"ת דהויה, מלכות, הכוללת רמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) לא תעשה. ותורה זו היא אדם, ז"א כמ"ש: זאת התורה אדם, הכולל שם המפורש, יוד הא ואו הא, ד' אותיות הויה במילוי אלפים. זו היא תורה, מזון לאדם בד' פנים שלו: פני אריה פני שור פני נשר פני אדם. שהם חו"ג תו"מ. כי פני אדם כוללים כל ד' פנים. והוא לעומת מזון של גוף הבהמי, שהוא ד' מינים: לחם, יין, בשר, כל מיני פירות. זה לעומת זה עשה אלקים: לחם כנגד פני אריה, חסד. יין כנגד פני שור, גבורה. בשר כנגד פני נשר, ת"ת. ומיני פירות כנגד פני אדם, מלכות.

נפש רוח נשמה של תלמיד חכם, תלמיד של הקב"ה, שונים מנר"ן מצד הנפש הבהמית שבאדם צריכה לשמש את בחינת התלמיד חכם שבה.   

 

צַו  יט – כא

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ  

על האדם לבנות את נפשו, תאיר אל תוך הלב שלו

אצל עם הארץ, הוא שאין לו תורה ,עברה מכבה מצווה, וכך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, כלומר, את הנשמה, שנאמר בה, נר ה' נשמת אדם. לעומתו ישנה הגנה אצל תלמיד חכם כנגד עבירות, וכמובן שאין לחטא. אך סביר להניח שאם תלמיד חכם עבר עברה, היה זה בשוגג, בפועל הוא כיוון לעשות מצווה. תלמיד חכם, דהיינו שכל רצונותיו להיות משפיע ודבוק בבורא.

לב מבין עולה ויוצר זיווג בין חוכמה לבינה, זהו חיבור בין חוכמה שמביאה השראה עליונה, לבין בינה המגלה את הפרטים וזוכה לסוד הדעת המתפשט. ויש בו אש התלהבות שזוכה בסודות התורה, שאז הלב נפתח כשמגלה את החוקים בסודות. ורק כאשר הלב הוא לב מבין, ניתן לחבר חוכמה ובינה.

ומי שאינו עוסק בתורה ומצוות, יש לו עול מלכות עכו"ם. אדם צריך לראות איזה סוג של מנוחה יש לו. העושים את המצוות שלא על מנת לקבל שכר, הם תלמידי חכמים הנחשבים גם ביום חול, כשבת.

 

צַו  יט – כא

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ  

 

נ) אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה זהו קורבן התמיד וכנגדו תפילת שחרית ומנחה.  פירוש נוסף, זו היא התורה שנקראת אש, אשר נאמר בה, הלוא כה דבָרִי כאש נאום ה', שצריכה להאיר תמיד על המזבח, על המלכות השכינה הקדושה, או ליבו של האדם. לא תכבה, ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עברה אינה מכבה את התורה. אבל עברה מכבה מצווה, ומי שעושה עברה מכבה מצווה, שנקראת נר. כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, כלומר, את הנשמה, שנאמר בה, נר ה' נשמת אדם. שזהו כיבוי, כי הגוף נשאר בחושך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כיבוי וחושך לאותו מקום. ועברה היא חושך כמ"ש: ושפחה כי תירש גבירתה. כי העברה, שהיא שפחה וחושך, תירש מקום הגבירה, השכינה, שהסתלקה ממקומה שבה מצויה ההארה.

נא) והעלייה של מצווה מצד עם הארץ, שאין לו תורה, לו העברה מכבה מצווה עם הארץ הוא שאין לו תורה. לקיים בו את הכתוב: ורשעים בחושך יידָמו. אבל אצל בעלי תורה אין למצווה כבייה עולמית בהם, כי מאירים אל המצווה בכמה סודות התורה. כי אור נקרא ר"ז, שאור בגי' ר"ז. שרומז, שרזי התורה הם אורות. ומצוות התורה שחכמים מקיימים אותם, נחשבת אצלם כמו תורה. אשר כמ"ש: לילה ויומם לא תכבה עליהם. משום שמקיימים בה כמ"ש: והגיתָ בו יומם ולילה. ישנה הגנה אצל תלמיד חכם כנגד עבירות, וכמובן שאין לחטא. אך סביר להניח שאם תלמיד חכם עבר עברה, היה זה בשוגג, בפועל הוא כיוון לעשות מצווה.

מצווה היא אור חוזר שרק דרכו ניתן לקבל אור. תלמיד חכם, דהיינו שכל רצונותיו להיות משפיע ודבוק בבורא,

 

עָשָׁן הַמַּעֲרָכָה

נב) והעשן העולה מפיהם של בעלי התורה, בדברי תורה הוא כמו עשן המערכה, המלכות. ונקרא מערכה, משום שמסדרים אותה ועורכים אותה אל ז"א בעלה  כמ"ש: בהעלותך את הנרות, שנאמר על העלאת המלכות, נרות, אל ז"א, שנאמר בהם להעלות נר תמיד. המלכות נקראת נר. וזהו בעשן המערכה של מזבח החיצון, שהעשן נבחן למלכות. ובעשן המערכה וענן הקטורת מהסממנים שהוכנו, שהיא במזבח הפנימי, שהתורה, ז"א, הוא עשן שלה, יתעורר ז"א מהלב, בינה, ויעלה אל החכמה, שהוא כמוח, כי מוח ולב הם חו"ב, ועשן המערכה של מזבח הפנימי, ז"א, יעלה אֲליהם למ"ן, ויחבר חכמה ובינה זו בזו. כעין הענן, שהתעוררות הענן הוא מהלב  כמ"ש: ואֵד יעלה מן הארץ, ז"א שנקרא אֵד, עשן, יעלה מהבינה, ארץ עליונה. ואח"כ כתוב: והשקה את כל פני האדמה, כי אחר שז"א עלה למ"ן, וקיבל שפע מחכמה ובינה, הוא משקה את כל פני האדמה, המלכות.

התורה הנאמרת מפי תלמידי חכמים עולה כמו הקטורת, וזה גורם שיתעורר ז"א מן הלב.

נג) כך יתעורר עשן מבינה, שהוא בלב כמ"ש: הלב מבין. ועולה אל החכמה, מוח. עשן קו האמצעי, ז"א, העולה ומיחד חכמה ובינה, ונעשה אֲליהם דעת, לב מבין דעת, שמלב, בינה, עולה דעת, קו האמצעי, המיחד חו"ב. לב מבין עולה ויוצר זיווג בין חוכמה לבינה, זהו חיבור בין חוכמה שמביאה השראה עליונה, לבין בינה המגלה את הפרטים וזוכה לסוד הדעת המתפשט

נד) אחר שיורד העשן, הוא ז"א ודעת, מחכמה לבינה, זה לשמאל וזה לימין, שבינה משמאל לז"א, והחכמה מימינו, הוא יורד מלא משפע או"א, חכמה ובינה, מלא משפע י"ה, לשרוף העצים, תלמידי חכמים, שהם מצד עה"ח, ז"א. וע"כ מכונים עצים, שהם איברי הגוף, ששם ה' של העצים, איברי מלכות, הנקראת גוף. ונקראת ה', שנשמות תלמידי חכמים הם תולָדות מז"א ומלכות. ודאי שהכוונה היא לשרוף אותם בשלהבת התורה, שנאמר בה, כה דבָרִי כאש נאום ה'. ובשלהבת של נר מצווה באהבה, ברישפי אש האהבה של המצווה. איזו התלהבות יש לאדם הזוכה בסודות התורה, שאז הלב נפתח כשמגלה את החוקים בסודות התורה. הלב הוא המלכות, ולאחר שזובח במזבח החיצון, עשן הקטורת של המזבח הפנימי הוא הקו האמצעי כנגד התורה עולה הוא בחינת ז"א, ורק כאשר הלב הוא לב מבין, ניתן לחבר חוכמה ובינה. ההארה היורדת אליהם היא אש ההתלהבות, שלהבת התורה. וכך באדם בעל לב מבין, ההתלהבות שבו היא שכל רצונותיו בדבקות.

נה) מצווה להקריב בכל יום תמידים ואח"כ להדליק אש  כמ"ש: אש תמיד תוּקַד על המזבח לא תכבה. ואח"כ, תרומת הדשן. ואח"כ, קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלו התמידים, הם מידותיו של הקב"ה, הספירות, שצריך שיהיה להם מנוחה. ואע"פ שכל הספירות כולם אחד, מ"מ כל ספירה וספירה ממונה על שבתות וזמנים וימים טובים. שבכל שבת ובכל יו"ט שולטת ספירה אחרת. ומידה ההיא השולטת באותו זמן, כל הספירות נכללות בה. כי בכל ספירה, כלולות כל ע"ס מחוק ההתכללות. ונקראות כולן ע"ש אותה ספירה השולטת. בחסד חסדים ובגבורה גבורות. אם ספירה השולטת היא חסד, נקראות כל ע"ס הנכללות בה, חסדים. ואם הספירה השולטת היא גבורה, נקראות כל ע"ס שבה, גבורות. וכך בכל מידה השולטת.

הָשְׁבָּתַת מְלָאכָה

נו) ויש השבתת מלאכה בשבת ויו"ט, לכל אחד לפי בחינתו. כמו שור, שנוהג בו עוֹל, וחמור, שנוהג בו משא. בין אותם שיש להם עוֹל מלכות שמים, כמו תפילין, שבשבת ויו"ט הם פטורים. ובין עול מלכות עכו"ם. כולם לפי מעשיהם, יש להם באלו ימים השבתת מלאכה ומנוחה. כי מי שאינו עוסק בתורה ומצוות, יש לו עול מלכות עכו"ם. ומי שעוסק בתורה ומצוות, יש לו עול מלכות שמים, שהיא ה"ת דהויה, הנקראת מלכות שמים. המצוות המתחלקות לכאלו שהם כהכנה כמו תפילין, אין צורך להניח ביום טוב ושבת, אך מצווה כמו ציצית צריך ללבוש כל הזמן.

נז) היא ודאי עול מצוות, משום שבה נבראו כל הבריות שבשמים וארץ. כי כל המציאות שבג' עולמות בי"ע יצאו מהמלכות כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָּראם, שהוא אותיות בה' בראם. וכשבאים שבת ויו"ט, יורדת בינה, יה"ו, חב"ד דבינה, על ה', מלכות שמים, ואז היא נשמה יתרה, בינה, חָרות על הלוחות, הלוחות הם המלכות, והשראת הבינה עליה, עושה אותה חרות מכל הקליפות. והיא אנוכי שביציאת מצרים כמ"ש: אנוכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שהבינה פרשה כנפיה על הבת, מלכות, ועל המחנות שלה, ויש להם מנוחה. ואז נאמר במחנות ס"מ והנחש, וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויָראו ממך זה כאשר יש לו צלם אדם. אדם הראשון איבד את זה לאחר החטא. שם ה' אות תפילין. אות תפילין, ואות שבת, ואות של יו"ט, ואות ברית – כולם שווים. ועל כולם נאמר, וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך. אות התפילין הוא מקיף, ובשבת אין צורך מפני שהאור פנימי.  

נח) ויש אות של שם שד"י, שהוא המלאך מט"ט, שנקרא עבד. וכמה עבדים נמשכים ממנו, שהם ממונים על אותם, שעושים מצוות על מנת לקבל שכר. אשר מט"ט והמחנות שלו ממונים עליהם. עליהם נאמר, למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך. אבל אותם שעושים מצוות שלא על מנת לקבל שכר, הם בניהם של המלך והמלכה, ז"א ומלכות. ובימות החול הם כתרים ועטרות על ראשיהם של העבדים. ובשבילם אמרו, והמשתמש בכתר, ימות, שהמשמש עם הבנים, שהם עטרה לעבדים, חולף ועובר מן העולם. והזר הקרב לבנים יומת. כי הם, בימות החול, נקראים שבתות כלפי העבדים. אסור להשתמש בתלמידי חכמים שהוא כנגד ספר תורה וכנגד שבת. ישנה הבחנה האם האדם הוא כעבד המקיים מצוות על מנת לקבל שכר, או תלמיד חכם שפועל לשם שמיים.

אדם צריך לראות איזה סוג של מנוחה יש לו. העושים את המצוות שלא על מנת לקבל שכר, הם תלמידי חכמים הנחשבים גם ביום חול, כשבת.

הצד בנפש של כל אחד של בחינת התלמיד חכם, הנק' בן להשם, עליו לנצל את כל ימי החול למען השבת.