פנחס קפא- קפג שעור 61
סימן של מלאך המות
המלחמה הגדולה היא כבישת התאווה ולצרפה לקדושה.
חופש בלי גבול הוא הפקרות שמביאה לגאווה.
אל תתגאה בהפקרות, קשור את התאווה לקדושה.
בכדי לקבל את ההטבה השלמה, הטביע הקב"ה באדם את הרצון הגדול, וכאן נבחן האדם כיצד פועל אותו. השתוקקות גדולה זו באה לידי ביטוי באות מ אותה ראה פנחס עפה באוויר, כשמלאך המוות מנסה להתחבר אליה, ולקשרה לאותיות וו ת כדי לייצר מוות. חטא עץ הדעת הוא לקיחת הרצון הגדול לקבל, אתו אסור להשתמש בזמן תיקון, שהוא זמן שאין עדיין יכולת להשתמש בו להשפעה.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. אותיות ו ת הן צד הנוקבה, וכאשר מחברים את האותיות ו ת לאות מ מייצרים מוות.
את הכוח שבאות מ יש לקחת ולחבר את התאווה הגדולה לקדושה, וכך בונים במסגרת הנק בחכמה "טבעת זכה" כלומר הפועלים בגבולות הקדושה. המחויבות למסגרת שומרת על הכללים הראויים.
תסד) וירא פנחס וגו ויקח רומח וגו מה ראה, משיב ראה מ שאות זו היתה עפה ברקיע, ואות זו היא סימן של מלאך המות, אשר מ רוצה להיבנות עם אות ו ואות ת ותהיה צירוף מות. מה עשה פינחס שהיה מתלבש ביצחק, לקח אותה אות מ חטף אותה ממלאך המות וחברה עמו, כיון שראה מלאך המות שפנחס חטף אותה מ עמו מיד חזר לאחור
תסה) מהו הטעם של הדברים, ומשיב משום כשפנחס קנא בלבו התלבש ביצחק והתעלה להיות בחשבון ר"ח 208 עם האות יוד כמו יצחק שכך עולה שמו ר"ח וכך עולה יצחק, כיון שראה אות מ מעופפת ברקיע, חטף אותה וחברה עמו ונעשה מיד רמח כי מ התחברה עם גימטריה ר"ח שבשמו ונעשה הצירוף רמח שכתוב ויקח רמח בידו.
תסו) משום שאות מ היתה סימן הראשון לאדם הראשון לבנות מות על העולם, משום שאות זו עפה על ראשו של אם בשעה שכתוב ותקח מפריו הוא אותיות מ פריו, מ היתה מצפה אל אותיות ו ת בזמן שכתוב ותאכל ותתן ותפקחנה אז נבנה המות על העולם אדם ראשון תיקן, ועדיין העולם צריך לתקן את המוות
תסז) פנחס היה רואה עתה אות אות מ שהייתה עפה על ראשיהם של ישראל, ואיך ראה אותה צורת מ פתוחה מלאה דם. כיון שראה אותה אמר הרי ודאי היא סימן של מלאך המות, מיד חטפה והזכיר עליה שם המפורש ולכן לא פחד והוריד אותה האות אצלו, ומה שהיה פנס גימטריה ר"ח התחברו עתה האותיות ר"ח עם מ ונעשה הצירוף רמח. אז ויקח רמח בידו וע"ז כתוב מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי הקנאה הייתה לשם השם, לקדושה, מדוע הס"א לוקח אות מ השייכת לקדושה, ועם אותה אות מ עשה רומח שהצטרפה לשמאל דקדושה הנק יצחק, ועם צירוף זה הרג את זמרי וכזבי, כי קנא להשם בקדוש שהיו מחברים אותו ברשות אחרת . בתוכם, משום שהיה הולך ונכנס בתוך כמה המונים בתוך כמה גדולים, ומסר עצמו למיתה בשבילם כדי להצילם ע"כ כתוב בתוכם הוא אותיות בתוך מ כי בתוך מ היתה אותה הקנאה שקנא.
ענין אותיות מ ו ת התבאר אשר מ היא בחינת הזכר דס"א דהיינו דיני הזכר המתגלים עם החכמה. ת דיני הנקבה דיני המנעולא שממנה המיתה, ו יסוד המחבר מ עם ת ולא נגזר המות על העולם מטרם שהזדווגו ב אותיות אלו מ ת ע"י ו כי אז המנעולא קבל כוח להמית את החי. המנעולא, מלכות שנגנזה ברדל"א קיבלה כח להמית את החי בחיבור מ ואות ת
מ מהכתוב ותקח מפריו, כי עצה"ד ה"ס מלכות מבחינת השמאל וסוד החטא היה שהמשיך החכמה שבה ממעלה למטה כרצונם של סמאל ונחש שפתוהו. וכיון שהתחילה להמשיך מיד נגלו דיני הזכר של הס"א שה"ס מ שעפה על ראשו של אדה"ר דהיינו על הג"ר שלו שנק' ראש. בשעה שהתחיל להמשיך החכמה שה"ס הפרי, בעצת הנחש התגלתה מ. אמנם הזכר בקליפה עוד אין בכוחו להמית כי המות בא מצד ת שהיא המנעולא שהיתה מחכה לאותיות ו ת שהם הנוקבא דס"א שממנה באה המות אחר שמזדווגת עם מ כי בסוף האכילה דהינו בסוף ההמשכה נגלות ו ת בסו"כ לפתח חטאת רובץ ואז הזדווגה מ עם ו ת ובאה מיתה לעולם.
פנחס ראה את מ פתוחה מלאה דם טמא שה"ס ההמשכה ממעלה למטה הנק' דם טמא, דהיינו מחמת העון של פעור ושם היה רואה צורת מ שהיא דיני הזכר דס"א, המחכים להזדווג עם הנוקבא דס"א שהיא ו ת ולהביא המיתה. מיד חטף לה דהיינו שחטפה מס"א וחיבר אותה לקדושה. כי כשהאות מ עם דם טמא שבה עומדים בבחינת פנים דהיינו שהרצון הוא להמשיכה ממעלה למטה, אע"פ שהיא מלאה דינים אז היא ברשות הס"א שמושך ממנה המות. אמנם אם מעמידים את האות מ ודם טמא שבה בבחינת אחורים, דהיינו שדוחים המשכה זו מחמת הדינים שבה, הרי היא חוזרת לקדושה, כי נעשית שומרת על הקדושה שלא ימשכו הרשעים ממנה ממעלה למטה וז"ש אדכר עלה שמא מפרש ונחית להאי את לגביה, קו אמצעי שהוא ז"א ה"ס שם המפורש דהיינו שם בן ד ונודע שקו אמצעי ממעט הג"ר דשמאל שבהם אחוזים הס"א והרשעים, ולפיכך כדי שאות מ תתקן להיות שומרת על הקדושה, היה צריך מקודם להזכיר עליה את שם המפורש של ז"א כדי למעט הג"ר דשמאל, ואז ונחית להיא את לגביה, דהיינו שירדה ונעשתה לחלק מהקודשה. וז"ש ומה דוהו ר"ח דהיינו מה שפנחס התלבש בחכמה דשמאל דקדושה, שה"ס יצחק שבג' ר"ח כדי לשלוט על מ ונעשה עתה לבחינת רמ"ח שעם הדינם שבו הרג את זמרי וכזבי. שזה נעשה ע"י הרמח שמיעט הג"ר דשמאל ועצר המגפה. כי מ שהייתה בידי הס"א היתה שייכת באמת לשם הקדוש להיות לשמירה על החכמה מינקת הרשעים. בתוך מ הוה ההוא קנאה דקני שהיה מקנא על מה שאות מ היא בידי הס"א. ראה פנחס שהחיבור בין הזכר דס"א שהוא מ מחכה ומחפש חיבור לנוקבא שלו שהם ו ת, מעשה עבודת הפעור, שהוא ביזוי של כל דבר, ועניין הביזוי מביא מוות לעולם ובעיקר ביזוי הקודשים. בדומה למצעדי גאווה, שעובדי עבודה זרה זו היו גאים לעבוד לפי תאוותם בביזוי.
כיון שפנחס דחה את מ לאחור, דהיינו שביטה אותה מלהיות פנים, דהיינו שביטל ההמשכה שלה והעמידה באחור דהיינו שדחה ההמשכה שלה, וכיון שהאות מ הזו היא כל כוחו של מלאך המות הרי נדחת עםה גם מלאך המות לאחור, דהיינו שלא היה יכול לפעול עוד את המות, וז"ש מיד תב לאחור וע"כ ותעצר המגפה. כאשר לוקחים את הרצון לקבל, את התאווה וממירים אותה במקום ממעלה למטה, ההיפך ממטה למעלה, ניתן להשתמש בתאווה כחומר גלם לקדושה. האות מ שייכת ליסוד דאבא, לצד הקדושה, בחינת ימין, כלומר חסדים מכוסים בסוד נירא דכייא. עם כח זה ניתן להשתלט על הקליפה. הכוח הוא לדעת לאן לקחת את האות מ האם לוקחים את המסגרת והגבול שמונע את החיצונים ומשאיר ביטוי לפנימי, או שלוקחים גבול זה כדי לפרוץ אותו להפקרות.
האדם נבחן מה עושה הוא עם החופש שלו. האם מייצרים עם החופש גבול או הפקרות. הס"א מייצרת עם החופש הפקרות, לעומת הקדושה הלוקחת את החופש ומייצרת גבול.
תסח) שואל מהו הטעם שקנא את מ ומשיב משום שהיא סימן המות, סימן מ מלקות היא סימן של ד מיתות בית דין. ומשם עולה ויורדת יורדת ועולה. כשעולה במספר היא מ וכשיורדת היא ד. יורדת ל ד היינו ד רוחות המתפרשים מזכר ונקבה דטומאה ובשבילם הם ד מיתות בית דין ומשם עולים ל מ שהיא סימן וכלים של מלאך המות וזה לקח פנחס וקם בתוך מ וע"כ ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. מ זו היא כוח המלכות של הרצון השלם של ג"ר דחכמה, זיווג פב"פ של או"א שגרם לשבירת הכלים.
מ ה"ס דיני הזכר הנמשכים עם גילוי חכמה ממעלה למטה ודינים אלו עוד אינם בחינת מות אלא רק מכות ויסורים, אמנם בסופם של דינים ההם מתעורר המנעולא שה"ס המות בסו"ה לפתח חטאת רובץ השאלה האם כאן מתעורר האדם או נותן לאות מ להמשיך לטפס. וז"ש מ בגין דאיהי סימנא דמות כי ממנה יורד ומשתלשל המות בסו"ה לפתח חטאת רובץ.
יש באות מ ב בחינות מלקות ובחינת ד מיתותכנ"ל כי מתמן מהאות סליק ונחיתו סליק מ ונחית ד.כלומר למעלהבקום גילוימ היא מלקות בלבדואין בה מיתה וז"ש סליק מ דהיינו כשעולה במקומה היא רק מ מלקות ולא למיתה אלא ונחית לאות דכי כשיורדת דהיינו בסופהלמטה נגלות ד מיתות ב"ד הבאים מנעולא בסו"ה לפתח חטאת רובץ וע"כ מ סימן ומאנין דמלאךהמות כלור כיון שהאות מ יורדת בסופה להיות בבחינת ד מיתות ע"כ משמשעמה המלאך המות לפעול עמה את המות ודא נטיל פנחס מ הזו מבחינתה למעלה בעוד שהייתה שם בס"א בבחינת מ מלקות בלבד בחינה זו לקח פנחס והעמידה וחיברה בקדושה, וז"ש וקם בתוך מ דהיינו שחיברה בקדושה בבחינת החכמה דקדושה שתהיה לשמירה מפני החיצונים כנ"ל בדבור הסמוך. והארת החכמה נק' קימה וז"ש וקם היינו שקבל הארת חכמה בתוך מ שהיתה משמרת לו החכמה מסביב מפני החיצונים כי באופן זה קבעה בקדושה כשמתעוררת השתוקקות גדולה והאדם לא משכיל לקחת אותה לקדושה, אז יורדת ההשתוקקות אתו לטומאה. במלחמה בהתגברות על התאווה, אין לבטלה לגמרי, שלא נלחם פנחס באות מ אלא לקח אותה לקדושה. כך האדם צריך ללמוד לקחת את תאוותו הגדולה לקודשה ושם לפעול אותה, ולא לבטלה. אדם חלש שרואה שאינו יכול לצאת מההתמכרות אחרי תאוותו, ועוג גאה בכך שאינו יכול לתגבר, אז מתחיל להצדיק עצמו בגאווה בהפקרות של עצמו.
תסט) ואיך השיב פנחס חמתו של הקב"ה, והרי כתוב ויהיו המתים במגפה וגו' אם לא היה מת אחד מהם הייתי אומר, השיב את חמתי, אבל כיון שכל אלו מתו מהו הטעם לומר השיב את חמתי ולא כליתי את בני ישראל, הוא אוי לו לאדם שפוגם זרעו אוי לו למי שאינו שומר זרעו כראוי, שכל אלו מתו במגפה, אבל חס ושלום, שאפילו אחד מישראל מת, אלא שבט שמעון, כשבאו הערב רב התערבו בנשים של שבט שמעון אחר שהתגיירו והולידו בנים, מהם מתו בעגל ומהם במגפה והאחרים שנשארו כאן, ז"ש ויהיו המתים במגפה, אשר מתו לא כתוב אלא המתים, שיורה שהיו מתים מכבר, כי הרשעים נק' מתים. המתים הם הרשעים שבאים מהערב רב, שאריות משבט שמעון
תע) ומשום שנשמרו ישראל וכל אלו זרע הקודש נמנו כולם, ולא היה חסר אפילו אחד מהם. וע"כ כתוב ולא כליתי את בני ישראל, משמע שאחרים שאינם מבני ישראל, כלה. וכן השיב את חמתי מעל בני ישראל, מעל בני ישראל השיב אבל מעל אחרים שהיו ערב רב לא השיב. וע"כ מציין הכתוב ואומר מעל בני ישראל, ומשום זה נמנו בני ישראל כבתחילה, וחיבר אותם הקב"ה עמו. כעין זה במעשה העגל שכתוב, ויפול מן העם וגו'. כל אלו מערב רב היו, ולהראות שלא היו מבני ישראל מה כתוב אח"כ ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ללמד שהיו כולם בשלמות. כאשר יש דין על האדם לא מכלים את הצד הטוב שבו, אלא רק את הערב רב שבו, ויש לשמוח על זה למרות שזה קשה לו, אך אל לא לפחד, זה בא לטובה.
שאלות חזרה בזוהר פנחס קפא-קפג
1.כתוב וירא פנחס מה הוא ראה וכיצד הוא טיפל במה שראה?
2. במי קינא פנחס ומה מרמז לנו שפנחס עם י' הוא גימטריה יצחק ועם האות מ' גימטריה אברהם?
3. כיצד קשור מעשה פנחס לחטא אדם הראשון?
4. כיצד ומה המשמעות של לקיחת ה מ' מהס"א והבאתה לקדושה?
5. כיצד השיב פנחס חמתו של הקב"ה שהרי היו מתים מי הם המתים ומה ענין זה בנפש האדם?
❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
❡
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt
❧
הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/VAJgMz
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/cPLdsk
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
הקודם