כי תצא ​​ לז - לט ​​ שעור 13

לקיים כל דבר שלף איש נעלו

פעולה חיצונית נעשית, כדי להשיג תמורה נפשית פנימית.

קניין תורה אפשרי רק למי שבא בביטול אליה.

מלמד כאן כיצד עושים קניין לפי הסדר הנכון בעולמות העליונים, פעולה חיצונית כדי להפעים תנועה נפשית לקבלת הארה חדשה.

בעולמות העליונים יש קשר בין עליון המשפיע שהוא בחינת מוכר, אל התחתון שנחשב לקונה. שרשרת זו מגיעה על למקור, הקב"ה שהכל שלו, מכאן שקניין בא בראשיתו מהקב"ה.

שליפת הנעל מסמלת את שליפת הנעילה של התחתון, שאינו יכול לקבל מהעליון ללא תהליך של ביטול ועליה אליו, בתהליך של שינוי שם ומקום.

קב אבל השכינה אצל הקב"ה אינה משתנה והקב"ה אינו משתנה אצלה, ז"ש אני הויה לא שניתי, אני, זו השכינה, הויה זה הוא עמוד האמצעי היי ז"א שלף איש נעלו זהו סנדלפון שהוא סנדל אצל הקב"ה ונעל אצל השכינה אבל ת"ת הכולל שש ספירות הוא גוף לשם הויה והמלכות היא גוף אל השכינה שהיא אדנ"י

תחלה נבאר סוד השם מצפ"ץ שם הויה בא"ת ב"ש וכבר ידעת שהתקון הראשון בכל האצילות היה, עליית המלכות למקום בינה, שלולא זה לא היו זו"ן וי"ע ראוים לקבל אור העליון, ותקון זה מתחיל בס"ג דא"ק בסוד פרצוף ע"ס שערות שלו ס"ג עושה זיווג בשביל עולם הנקודים שהמלכות שבשערות עלתה לבינה שבשערות ונחלקו ע"ס דשערות לב' מדרגות שכח"ב שלמעלה ממלכות נעשו שערות ראש, ובינה ותו"מ דשערות יצאו לבר מראש ונעשו סוד שערות דיקנא ואותה המלכות שעלתה לבינה דשערות וחלקה השערות לב' מדרגות היא נק פאת הראש המלכות. היי סיום שערות ראש ולעת גדלות חוזרת פאת הראש ויורדת למקומה תחת שערות דיקנא ואז עולים בינה ותו"מ דשערות שהם הדיקנא ונעשו שוב למדרגת ראש, ומקבלים שם סוד י"ג מדות הרחמים, ונמצא שפאת הראש עושה הקטנות כי מוציא בינה ותו"מ דשערות לחוץ מראש וכן עושה גדלות המוחין שהוא י"ג מדות הרחמים, עי"ז זהיא יורדת ממקום בינה דשערות חוזרת למקום מלכות דשערות היי תחת הדיקנא ונעשית שורש לי"ג מדות הרחמים פאת הראש עושה קטנות כשעולה לנקבי עיניים ואותה פאה עושה גדלות במקום בינה ומאפשרת י"ג מידות רחמים. ויש כאן פאת הראש תמורה גדולה, ולפיכך נבחן שבזמן הקטנות נק פאתי הראש בשם מצפ"ץ שהוא חילוף אותיות הויה בחילוף אלפא בית א"ת ב"ש ובזמן הגדלות נק הויה שב' פאתי הראש ה"ס ב הויות שקדמו לי"ג מדות הרחמים, היי הויה הויה אל רחום וחנון וגו'. אמנם כל הנ"ל אינו נבחן בס"ג דא"ק אלא לבחינת שורש, ועיקר תקון הקטנות והגדלות הנ"ל הם בפרצופי אבי"ע המקבלים משם ותקון זה דשערות נבחן בראשונה בא"א דאצילות. שב' פאתי הראש שלו נק בקטנות מצפץ מצפץ ובגדלות הויה הויה.

כי שינוי השם זה של הויה מצפ"ץ ומצפ"ץ להויה מרומז כאן במקרא הזה של וזאת לפנים בישראל וגו' ויש לדעת שבעת שהמלכות בכל מדרגה עלתה לבינה שלה, היי בעת קטנות, נבחן שבינה ותו"מ בכל פרצוף שה"ס רגלין בכל פרצוף מלובשים במלכות של פרצוף התחתון ממנו. למשל בינה ותו"מ דבינה שהם רגלי הבינה נפלו בז"א ומתלבשים בחג"ת שלו עד החזרה, אשר המלכות דז"א כבר עלתה לבינה שלו, שהיא במקום החזה ומסיימת שם הפרצוף ונמצאת מסיימת ג"כ רגלין דבינה המלובשים בפנימיות חג"ת אלו המסתיימים בחזה, הרי שרגלין דעליון דבינה מתלבשים במלכות העומדת בחזה דתחתון שהוא ז"א וכן רגלי זו"ן היי בינה ותו"מ שלהם נפלו לעולם הבריאה, ומתלבשים במטט עד החזה שלו אשר המלכות דמטט נק סנדלפון, כבר עלתה למקום החזה, ומסיימת פרצוף מטט אשר יחד עם זה נמצאת מסיימת ג"כ את רגלין דזו"ן המלובשים בחג"ת דמטט עד החזה, וכן בכל פרצוף נמצאים רגלים דעליון מלובשים בעת קטנות במלכות דתחתון, והמלכות נק נעל על שם שמסיימת ונועלת האורות.

לפיכך נבחן שבקטנות הפרצופים מלובשים רגלין דכל פרצוף עליון בנעל דתחתון שלו. ולעת גדלות שהמלכות חוזרת ויורדת מבינה דכל פרצוף למקומה ובינה ותו"מ בכל פרצוף שנפלו לתחתון שלו, חוזרים ועולים למדרגתם לעליון נבחן, שכל עליון שלף רגליו מנעל התחתון והגביה אותם למרום מדרגתו, והחזיר הנעל אל התחתון. למשל בינה ותו"מ דבינה שהם רגלי הבינה שהוא מלובשים בנעל דז"א שהיא מלכות שלו שבמקום החזה, הנה עתה לעת גדלות, שלפה הבינה רגליה מנעל דז"א והחזירה לו הנעל, כי הבינה החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ דזו"ן שהיו מלובשים בנעל מטט שלפו רגליהם מנעל שלו כי החזירו רגליהם לאצילות והשיבו הנעל למטט. וכן כל עליון שלף נעלו שהיא נקודת חזה התחתון, ונתן אותו חזרה אל רעהו התחתון כי העלה רגליו למקום מדרגתו עצמו.

זהו סוד הכתוב וזאת לפנים בישראל, ז"א נק ישראל ואומר שזאת היתה בז"א לפנים היי בעת שיצא מקטנות לקבל מוחין דגדלות. על הגאולה היי לקבל המוחין שלו הנק גאולה, ועל התומרה היי לתקן שינוי השם שהעליון אבד כשהיה במקום התחתון. מה עשה כל עליון ושלף איש נעלו ונתן לרעהו שכל עליון שלף רגלו מנעל שהיה לו במקום התחתון. ונתן את הנעל לרעהו היי לתחתון כי העלה את רגליו משם למקומו עצמו. שעי"ז קבל מוחין חדשים וכלים חדשים שהמוחין החדשים נק גאולה, והכלים החדשים נק תמורה ו"ש וזאת התעודה בישראל ששליפת הנעל היתה להמשיך התעודה שהיא מוחין חדשים מהבינה, לישראל התעודה שהוא מוחין חדשים מהבינה לישראל שהוא ז"א.

וכיוון ששליפת הנעל ברוחניות מעבר מקטנות לגדלות הייתה מביאה קנין של מוחין וכלים גאולה ותמורה, וע"כ עשו דוגמתו בעולם הזה לכל קבלת קנין חדש אחד מחברו, שהמקנה שלף נעלו נותן לקונה, שעי"ז מוסר לו קנין חדש כדרך הרוחניים כי בשעה שהעליון שלף רגליו מהנעל ונתן אותו לתחתון והעלה רגליו למקומו עצמו, הנה בעת ההיא מעלה עמו גם התחתון, ונותן לו קנין מוחין חדשים. לכאורה צריך היה הקונה לשלוף נעל ולתת לתחתון, למוכר שהחזיר הנעל לתחתון, אלא שכאן אומר שהעלה גם את גלגלתא ועיניים בעת שהעלה את האח"פ של עצמו, וע"י כך הקנה לו מוחין חדשים שלא היו לו בעת הקטנות.

ויש בזה בענין שליפת הנעל, שינוי השם ושינוי מקום ושינוי מעשה, כי בעת קטנות שבינה ותו"מ דעליון נפלו לחג"ת דתחתון, הנה השתנו הכלים דעליון וקבלו השם של התחתון, למשל בינה ותו"מ דבינה שנפלו לחג"ת דז"א נק בשם ז"א וכן בינה ותו"מ דז"א נק בשם ז"א. וכן ינה ותו"מ דזו"ן שנפלו לחג"ת דמטט השתנו שמם למטט וזהו שינוי השם. ואחר שליפת הנעל שהעליון מעלה אליו את בינה ותו"מ שלו ביחד עם התחתון שנמצא כל תחתון במקום העליון, נק זה שינוי מקום. שכל תחתון שינה מקומו ובא למקום העליון. ואחר שהתחתון קבל המוחין שלו מהעליון וירד למקומו עם המוחין ההם, נק שינוי מעשה. כי נעשה מעשה ותקון שמוחין דעליון השתנו להיות מוחין דתחתון שזהו שינוי מעשה גדול.

כאן בכתוב נרמז שינוי השם שהיא ירידת בינה ותו"מ דבינה למקום ז"א והשתנו שמם לז"א וכן ירידת בינה ותו"מ דז"א למלכות, והשתנו שמם למלכות, שז"ס וזאת לפני בישראל, ששינוי השם הזה היה בישראל לפנים בעת קטנות. ועל הגאולה ועל התמורה היי לעת גדלות. ודא שינוי מקום אהיה שהיא בינה עליה נאמר איה מקום כבודו להעריצו הנה יה"ו שהוא חג"ת דז"א איהו אהיה הוא עלה לבינה ונעשה בחינת אהיה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ודא שינוי מקום שזה נבחן לשינוי מקום. שנוי מעשה אדני א אהיה י הויה שניהם משתנים באדני. היי אחר שאדני חזרה למקומה עם המוחין של אהיה ועם המוחין דהויה שקבלה ע"י עלית הלז"א נמצאים ב המוחין דאהיה ודהויה השתנו והיו למוחין דאדני, ע"כ נק זה שינוי מעשה. שע"כ הם רמוזים בשם אדני אשר א דאדני רומזת לאהיה, י דאדני רומזת להויה, וז"ש וזאת התעודה בישראל התעודה היא אמא עלאה המוחין דאמא עלאה נק תעוד שהיא מלשון עדן ועדות. בישראל הוא ז"א ושיעור הכתוב וזאת היי שליפת הנעל, המשיכה התעודה שהיא מוחין דאמא עלאה, לישראל שהוא ז"א ומביא ראיה מהכתוב צור תעודה חתום תורה בלמודי, אשר צור היא בינה כנודע שבינה נק צור העליון וע"כ תעודה הוא ג"כ בינה שהיא חותמת התורה שהוא ז"א הנק תורה, בלמודי היי במוחין, כי המוחין מקובלים בבחינת חותם ונתחתם שהיא חותם השמים שהוא ז"א והיא חותם הארץ שהיא מלכות.

וז"ש על התמרה היא שכינתא תתאה שט"ת שלה ירדו לבריאה והתחלפו שמה במלכות דבריאה, ואואל באן אתר אתטמרת ששואל באיזה מקום הסתתרה כשנפלה לבריאה, ומשיב שהתלבשה בחג"ת דמטט ומטט שינה אותה לבחינתו כי כשהעליון יורד לתחתון נעשה כבחינת התחתון. וע"כ ששם נק המלכות בשם משנה שהיא לשון שינוי. וכמו המלכות כן האדם שנאמר בו כת"ת אדם לשבת בית, שהוא ז"א נאמר בו בעת שבינה ותו"מ נפלו והתלבשו במטט, משנה פניו ותשלחהו כי בינה ותו"מ שלו השתנו לבחינת מטט וז"א נק תורה שבכתב והמלכות נק תורה שבעל פה, וז"ש בכתיבה היי בכתיבת שם הויה לא השתנה כי הוא במקומו, אבל בקריאה כשהוא מלובש בדבור וקריאה היי במלכות, השתנה כמו שמפרש, דכתיבה דהיהו אתריה לא השתנה, אבל בקריאה דאיהי לבר מאתריה השתנה כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כתחתון.

וז"ש השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו, וגו כי שמי בקרבו הוא בגין שהשפחה של מלכות דאצילות היי מלכות דבראיה נק ג"כ בשם אדני מחמת שבינה ותו"מ דמלכות דאצילות מלובשים בה. וכן וקב"ה שהוא ז"א ביה אשתני היי שבינה ותו"מ ד"א מתלבשים במטט נק נער וע"כ גם בינה ותו"מ ד"א השתנו ונעשו לבחינת נער, ז"ש ישוב ימי עלומיו שז"א ישוב לבחינת העלם והנער מחמת שהתלבשו בו.

כשהשכינה במקומה באצילות אצל הקב"ה לא משתנית, אין בה שנוי והקב"ה לגבה כשז"א הוא במקומו באצילות אצל המלכות לא השתנה אין לו שינוי, ז"ש אני הויה לא שניתי. אני הוא השכינה הויה הוא עמו אמצעי היי ז"א.

וז"ש שלף איש נעלו דא סנדלפון שהוא מלכות דבריאה אשר בקטנות עולה למקום החזה דמטט ומלביש רגלין דזו"ן היי בינה ותו,מ שלהם ויש במלכות זו דבריאה ב מיני דינים בחינת דיני הזכר הנמשכים מקו שמאל, ומבחינה זו נק סנדל שהוא אותיות שנאה דלות וכ"ז נמשך משמאל. ויש בו בחינת דינינקבה הנמשכים ממסך דסיום שבה ומבחינה זו נק נעל להיותו נועל האורות במסך שלו שלא יתפשטו ממנו והלאה. סנדל איהו לגבי קב"ה היי מבחינת דיני הזכר ונעל גבי השכינה היי דיני הנקבה, אלבה מלכות דאצילות אינה נחשבת לנעל לז"א. אבל ת"ת שהוא ז"א גופה להויה כלומר שש ספירות חג"ת נה"י הם הכלים והויה הוא האור שבהם ומלכות גופא לשכינתא דאיהו אדני שספירת המלכות היא הכלי והשכינה שהיא אדני היא האור המלובש במלכות כלומר שז"א ומלכות הם ב פרצופים נפרדים שיש כלים ואורות לזה, ויש כלים ואורות לזה ואין המלכות בחינת נעל אל ז"א וזה נאמר בעת גדלות אבל בעת קטנות נמצאת כתר מלכות שנשאר בה אז היא דבוקה בחזה דז"א ואינה בבחינת גוף ואורות.

כי תצא ​​ לד - לו  ​​​​ שעור 12

ודברתם אל הסלע

ישנם מספר רמות של נבואה, כמו דמיון, חזיון, חלום, מראה, הכל לפי השכל שבלב. ראיה בעיני השכל מדברת על הצורה שהלב מפרש כפי שכתוב הלב יודע, הלב מבין. בחלום מעורבים גם דברי שקר בגלל הקליפות, ובנבואה ניתן ליראות בהקיץ.

את הרשע שגורם לדמיונות שווא יש להכות ארבעים חסר אחת, הוא היצר הרע אותו מכנה רבי נחמן מברסלב הכוח המדמה. כוח זה מפיל את האדם לגאווה ולהבנות שהוא חשוב וגדול. ארבעים חסר אחת גימטרייה טל, שזה אומר חשבון של שם הויה במילוי ללא האות ה אחרונה, כלומר ללא חיבור הלב אל העליון.

את האות ה אחרונה יש לגאול, ליבם כדי להגיע לגאולה, גימטרייה ארבעים וחמש. בגלות אדם מרגיש מרוחק מהשם, ועליו להוליד בתוכו את כוח ההתגברות על תאוותיו כדי לגאול עצמו ולבוא לחיבור.

היבום עם כוונה לשם שמים קשה ביותר, ולכן חז"ל ביטלו את היבום ויש לעשות חליצה. בשבילה נאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. הנעל מסמלת את ההתגברות לנעול את הרצון ולא להיות קשור לארץ, לארציות.

ראיה במראה היא חסד של ז"א ולא של בינה, בתחילה נראה מצד החסד ולאחר מכן מצד הבינה שהיא המראה הגדול.

צ) א"ל רע"מ מאור קדוש, מראה זו פעמים היא באות ה המראה הגדול ופעמים היא באות ב במראה אליו אתודע. ולפעמים באות מ ממראה ולפעמים באות כ כמראה אדם עליו ולפעמים ו ומראה כבוד ה' לפעמים למראה. ולא היה צריך תוספת אות כלל חוץ מאות ב במראה, אלא ודאי מראה הזו כלולה מעשר ספירות וכל אות מראה על ספירה שלה היי כמראה באות כ מראה על ספירת הכתר, וכך שאר אותיות כל אחת מראה על ספירה שלה ואין צריך להאריך כאן ולחכם ברמז.

צא) וכמה חזיונות יש לה וכן כמה דמיונות ומראות יש לה והכל נודע בעין השכל שבלב שהוא המלכות. שנאמר בה הלב יודע הלב מבין ומה שאמר הכתוב וביד הנביאים אדמה, הנה הדמיון אינו אלא בשכל הלב שהוא המלכות ואינו כדמיון שבעין, ז"ש ואל מי תדמיוני ואשוה. ואל מי תדמיון אל. ויש חזיונות כמו החוזים בכוכבים שהם מס"א אבל חזיון של נבואה היא כחזיון לילה שהיא מלכות הנק לילה ולא בספירות העליונות ממנה.

צב) דמיונות וחזיונות הם כמו המבין דבר מתוך דבר והמדמה דבר לדבר, אבל מראה שהיא בעין השכל, היא כאור המאיר בבת עין שהיא המלכות, כי הבת עין שחורה, כמ"ש שחורה אני, היי הבת עין ונאוה, באור הלבן שבפנים העין, המאיר לבת עין ובת עין הזו היא שנק נר מצוה, והאור שמאיר בה מבפנים היי הלבן הוא ותורה אור, היי ז"א שנק תורה.

צג אמר המאור הקדוש, היינו מה שאמרתי שעתה בתורה נגלה לך הקב"ה ושכינתו וזה הוא שכתוב, הויה במראה אליו אתודע. במראה היי אמא עלאה, אתודע היי שהיא נודעה לך בדעת, שהוא בן י"ה היי ז"א שהוא ו דהויה בחלום אדבר בו היי ה אחרונה שהיא השכינה. ישנן מספר רמות להסתכלות. המראה הגדולה בינה, המראה של אתודע ז"א ויש את המלכות, היא חלום שיש בה חלקים של שקר מאחר והיא בצמצום.

צד ​​ החלום הוא בסתימת העינים היי מלכות ומשום זה נק מראה שאינה מאירה. נבואה היא מראה בפתיחת העינים כי ג גוונים בעין כנגד ג אבות שהם חג"ת שבהם מאירה בת יחידה שהיא מלכות היי בת עין. ב כנפי העין הם נצח והוד והמראה של הנבואה אינה נראית אלא בהם בנצח והוד, וכשהם פתוחים היא מראה בהקיץ וכשהם סגורים היא מראה בחלום. מראה בהקיץ בא מצד ז"א הוא נבואה ומראה בחלום, מלכות.

צה א"ל ר"מ ברוך אתה לקב"ה קום השלם המצות להאיר מראה עליונה שהיא בינה בהם במצוות אל הקב"ה. אמר לו מאור קדוש י היא בת עין היי מלכות עליה נאמר כי נר מצוה ותורה אור, כי נר מצוה היא המלכות ותורה אור היא ו שאות ו מאיר בה בבת עין, ה ספירות שהם ג גוונים שעין חג"ת וב' כנפי העין נצח והוד וחמש פעמים אור מאירים בה בבת עין מבפנים שהם מן ה עליונה שהיא בינה שהיא אור המראה.

ארבעים חסר אחת

צו מצווה זו להכות לרשע שהוא סמאל שעתיד הקב"ה להכותו חמישים מכות משום שעשה עצמו אלוה. יבוא היחוד מק"ש ובשכמל"ו שישראל מיחדים בכל יום בכ"ה כ"ה אותיות שבהם ויכה בהם למי שעוש עצמו אלוה והוא אינו אלא עבד מטונף ואלו שחטאו באות ה אחרונה שהיא מלכות תקן להם הקב"ה להכותם ביוד הא ואו שהם בגימטרייה ארבעים חסר אחת ובשם הזה הכה הקב"ה עשרה מכות לאדם, עשרה לחוה, עשרה לנחש ותשעה לארץ שהם ל"ט מכות משום שכולם חטאו באות ה שהיא המלכות ומשום זה כתוב כי עשית זאת אשר זאת היא שם המלכות. המצווה להכות רשע, את הגאוותן שבכל אחד, ע"י שבונים אמון בק"ש עם הקב"ה.

היבום והחליצה

צז מצוה זו היא ליבם אשת אח, כי אשת אח היא ד מאחד ועם א"ח הוא אחד, כלומר שהמיבם צריך לכוין אל היחוד הזה ואם ח"ו אין לבו של היבם שלם לכוון להביא את א"ח אל ד שאות ד היא אשתו בת זוגו של א"ח אלא מכוון להנאתו עצמו, הוא עושה פרוד ומביא סמאל אל אחר אמצע ונאמר בו ושחת ארצה לבלתי וגו ושאז הסתלק הקוץ מאות ד ונעשה ר ומתהפכת המלה אחד אל אחר. ומשום זה והיה אם בא וג' והשחתת זרע מונע ממנו כמה ברכות, וגורם פרוד אל היחוד. ומשום זה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה' צד הצדיק שבנפש, היסוד הוא המיחד

צח והיחוד של אח עם ד הוא ע"י צדיק ובועז משום שהתגבר על יצרו ליבם לשם מצוה נק צדיק וזה הוא שנק בועז שהוא אותיות בו עז היי חזק בייצרו. הן כל אלו יפעל אל פעמים שלוש עם גבר, וזהו יה"ו הכוללים שלש אותיות בצדיק, שהוא יסוד שנק גבר כדי ליבם את ה אחרונה שהיא מלכות. כדי ליבם את השכינה הקדושה חייב אדם להתגבר על ייצרו, וכך יוכל להגיע לחיבור ואחדות.

צט ובינה בן י"ה בשבילה נאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. כאן רומז שינוי השם שזהו מצפ"ץ בחילוף א"ת ב"ש כאן. וזאת לפני בישראל זהו שינוי מקום. אהיה איה מקום כבודו להעריצו יה"ו הוא אהיה וזהו שינוי מקום שינוי מעשה אדני. א מהמילה אדני היא אהיה י היא הויה ושניהם משתנים באדני.

ק וזאת התעודה היא אמא עליונה שהיא בינה שכתוב צור תעודה חתום תורה בלמודי. וצור היא בינה וכיוון שכתוב צור תעודה נשמע שתעודה היא בינה שהיא חותם של העולם היי חותם שמים וארץ שהם ז"א ומלכות. על התמורה זו היא שכינה התחתונה היי מלכות. באיזה מקום הסתירה המלכות את עצמה, היי בהעלם שלה, שהוא המלאך מטטרון והוא שינה אותה, שמה המלכות נק משנה. ואדם שנאמר בו כתפארת אדם לשבת בית כתוב בו משנה פניו ותשלחהו.

קא ומשום זה העמידו בעלי המשנה לא כשאני נכתב אני נק בעולם הזה, נכתב הויה ונק אדני. שואל, הרי כתוב אני הויה לא שניתי, ומשיב בכתיבה לא השתנה אבל בקריאה השתנה, כי כתיבה יורה שהוא במקומו לא השתנה, בקריאה שהיא מדרגת המלכות הנק דבור, שהוא מחוץ למקומו השתנה ונק אדני. השמר מפניו ושמע בקול אל תמר בו וגו' כי שמי בקרבו משום שהשפחה שלו שמה אדני כשמה של המלכה והקב"ה השתנה בו במטטרון משום שהשפחה שלו שמה אדני כשמה של המלכה, והקב"ה השתנה בו במטטרון משום שהוא נער בו הסוד ישוב לימי עלומיו. כך האדם כשבא לייבם עושה מעשה חיצוני, אך הכוונה הפנימית חייבת להיות של בחירה ביתר דבקות.

בקיום ההלכות החיצוני, ישנה השפעה פנימית על התת מודע, אבל צד הכוונה, ההשקפה חייב להיות קבוע. בעולם הבא יש שינוי מעשה, הכוונה ליתר דבקות תישאר תמיד, צמצום א לא מבוטל.

כי תצא ​​ לא - לג  ​​​​ שעור 11

ודברתם אל הסלע

פב) ומשום קבורה הזו היה מבקש רחמים שלא ימות שם בחוץ לארץ מפני מה שהיתה בארץ ציה ועייף בלי מים שהם התורה התורה האמיתית היא תורת ארץ ישראל ולא תורת חוץ לארץ, ובקש משה להיות עם כלתו, היא ארץ ישראל, ומשום זה נאמר עליו, עלה אל הר העברים הזה, משפלותו הראה לו מעלתו היי אע"פ שאתה קבור במקום שאינו הגון לך בלי הלבושים שלך שהם עור ובשר, נע ונד ממקום שלך, ומטולטל וגולה. הרי פנחס שעשית חסד עמו שנאמר עליך, הנני נותן לו את בריתי שלום, הרי הוא יעשה חסד עמך, ובו תתעלה בפרשה שלו, היי בהפרשה הנני נותן לו את בריתי שלום, כי פנחס הוא אליהו מלאך הברית שהוא יעזור למשה להתחבר עם ב משיחים להוציא את ישראל מהגלות כמ"ש בכ"מ בר"מ שבה כלה שלך, היי המלכות שם תתיחד עמה כחתן עם כלתו.

קבורת משה בחוץ לארץ נותנת לישראל כח להחזיק באמונה בגלות.

יש בזה שמחה גדולה, שכשבאים למקום האימון, רואים אפשרות להגיע לגאולה, בזכות קבורת משה בחוץ לארץ.

גלות היא הסתר בו לא מגולה לאדם השגחת הבורא שהוא טוב ומטיב. הגאולה היא הגילוי בהשגחתו יתברך, אשר אפשרית כשהפרט מכין כלים ראויים לחיות את צד האדם שבנפשו. ​​ 

הרצון העצמי הפרטי, הוא זה שמסתיר לאדם. לעיתים הקרירות הנפשית מסתירה ולפעמים רגשנות יתר.

פג) כי אתה אם לא היית קבור לחוץ מארץ הקדושה לחוץ מן הכלה שלך, לא היו ישראל יוצאים מהגלות. ובשבילך נאמר והוא מחולל מפשעינו כי נהיית חול בקבורה שלך, בשביל עון ופשע של ישראל, שנאמר בך ויקבור אותו בגיא. ומה כתוב בקבורה שלך כל גיא ינשא, היי כל שפל ונמוך ינשא בשבילך שהם ישראל הם שפלים מכל אומה ולשון וכל הר וגבעה ישפלו הם הרשעים ועזי הרוח.

פד) וזה הוא ובחבורתו החיבור אתו נרפא לנו היי בחבור שהתחבר עמנו בגלות, נרפא לנו. כי אתה הוא כשמש המאיר, שאע"פ שהשמש שוקע בלילה מאיר הוא בלבנה ובכל הכוכבים והמזלות. כך אתה מאיר בכל בעלי הלכות וקבלות. ולך הם נשקים בסתר, כמו מבוע המשקה האילנות תחת שורשיהם בסתר, עד שמתבקע מימיו בגלוי. ז"ש יפוצו מעיינותיך החוצה בגאולה נראה שהכל בא מאמונה ולא מהשכל, שכל תפקיד השכל להגביר האמונה ולחיבור הלב לקב"ה.

פה) כי אתה הוא גם כן כמו השמש ההולך בימי החורף תחת המבועים בסתר, ומחמם אותם. וכשתגיע הגאולה תהיה כשמש ההולך בקיץ למעלה מהמבועים ויהו צוננים בלי דין אלא ברחמים. כי כשאתה תחתיהם חמים בדין. בא ר"מ וברך את המאור הקדוש ואמר, ודאי אתה הוא המאיר לי בזמן שנאמר עלי כי בא השמש שהוא אותיות כבה השמש שמחשיך אורו, יהי רצון ששם הויה יאיר שמו עליך.

אומר משה רבינו לרבי שמעון, שבזמן חושך הגלות, אין מי שיאיר למשה, אלא רבי שמעון שמפרש נכון את התורה בזמן ההסתר. ובגאולה תתחבר תורת הנסתר עם הנגלה, שכעת רק תורת הנסתר של רבי שמעון מאירה בעולם.

פו) ועוד אמר המאור הקדוש, ודאי אתה הוא הכל שנאמר אם יהיה נביאכם וגו' ומשום זה כשהתגלה לך אמא עלאה שהיא בינה במראה הסנה, אמרת אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה. כי משום שהבינה היא רחמים נאמר בה לא יבער הסנה. כי משום שהבינה היא רחמים נאמר בה לא יבער הסנה, היי שלא יבער הדין המכונה סנה. לכאורה כשהסנה בוער יש דינים, אך יש תיקון כאשר הוא מתכלל בבינה. במצב זה מותר לקבל לפרטיות, כאשר מתכללים במידת ההשפעה.

פז) וחמשה אורות יש בה בבינה הנק קרני החמה, כי הבינה נק חמה שהם מחסד עד הוד ומשם, מהבינה עד הו היו מאירים בך ר"מ. וזה הוא שנתן ההוד למשה להודיע שכל חמש הספירות חג"ת נ"ה נתנו לך כי אפילו הוד ניתן לך. ומשום זה פני משה כפני חמה, היי כבינה שנק חמה, ואלו חמש ספירות עולים לחמישים שערי בינה, כי כל ספירה כלולה מעשר ספירות. שואל מהי התוספת שקיבל גם לבחינת ההוד, אלא כאשר הכלים הגבוהים גדלים, גם אלו שתחתם, מפני שהכלי הגדול נגדל תחילה.

כאן המדובר מבחינת הכלים, אשר העליונים ניתנו בתחילה ולבסוף התחתונים, ולפיכך כיון שזכה להוד, בהכרח שכבר קבל כל הספירות שקדמו להוד.

פח) ובאלו חמש שאמרנו שהם חמש פעמים אור הנאמרים ביום ראשון של מעשה בראשית שהוא חסד שהם כנגד חמש אצבעות יד ימין שהוא חסד, הם שנראו לך בסנה, משום שאתה עתיד להוציא זרעו של אברהם מגלות שהוא מדרגת ימין שהוא חסד. ומשם הבינה היא רחמים גמורים בסוד יד הגדולה שהיא חסד. אבל מצד הגבורה הנק יד החזרה, חמש ספירות שלה ה"ס חמש פעם רקיע שנאמר ביום שני דמעשה בראשית שהם כנגד ה אצבעות מיד שמאל אבל מצד המדרגה שלך שהוא קו אמצעי נאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה. שהוא כנגד הגוף שהוא קו האמצעי, שהוא כולל גוף וב' זרועות וב' שוקים שהם ה בחינות כנגד ה אצבעות שביד ונמצא שג' ידים אלו הן ה ה ה היינו ה אצבעות מיד ימין, ה אצבעות די שמאל וב' זרועות וב' שוקים וגוף שהם ה והם ביחד עולים י"ה אמר לו ר"מ ברוך אתה לאמא עלאה שהיא בינה. אבל י"ה אלו שהם ג ידים חג"ת הנ"ל עושים לי ה אחרונה בשביל מטה אלקים, שהוא ו היי ז"א כלומר שי"ה שהם חג"ת בונים המלכות בשביל ז"א, אמר ודאי כך הוא.

פט) אמר לו רע"מ מאור קדוש הנני להתקיף הדברים שאמרת שמראה היא בינה והרי מראה היא לימין כי תחשוב הגימטרייה של במראה, שנאמר בי במראה אלו אתודע, ותמצא שהוא גימטרייה רמ"מ העולה גימטרייה אברהם שהוא חסד, שזה ראיה שבמראה הוא חסד דז"א ולא של בינה.

אמר לו המאור הקדוש, מתחילה נראה לך מראה ההוא שנאמר בו במראה אליו אתודע, שהיא בינה ואחר כך אמרת אסור ואראה את המראה הגדול הזה היי בינה, שנזכר בו חמש פעמים הסנה היי כנגד ה אורות הימין שבבינה המאירים ה"פ סנה שהם ה דינים שבה והם מתהפכים לרחמים כמו בינה. וע"כ לא יבער הסנה. ועתה נגלה לך שוב מראה הזו ברמ"מ מצוות עשה שהם ה חומשי תורה היי ה אורות דחסד דז"א שנק תורה. קם רע"מ ונשק אותו וברכו וצריכים לדעת שיש ב מראות מראה המאירה היא ז"א וכן בינה כמו שאומר כאן ומראה שאינה מאירה היא מלכות.

כי תצא ​​ כה - כז  ​​​​ שעור 9

צעקה הנערה - ואין מושיע לה

רק האמונה יכולה להוציא את ישראל מהגלו.

מלמד כאן על תפקידו המכריע של משה רבינו בגאולה, משה שהוא בחינת האמונה שבנפש. השכינה הקדושה צועקת על כך שהבנים, ישראל עדיין בגלות, זו רחל שמבכה על בניה. וכאן בארץ צריך משה להושיע את העם כפי שאומר רבי שמעון למשה, נאמר בך הכתוב, ואתה פה עמוד עמדי וכל ישראל חזרו לאהליהם ואתה לא, עד הגאולה האחרונה. ישנם עוד גדולי ישראל רועים המנסים להסיר את האבן מעל פי הבאר ולהביא גאולה, אך הם יכולים רק לעזור לקרב את הגאולה, ואילו משה יכול להביא לגאולה שלמה.

סח) הבת קול שהיא המלכות היא בגלות, עד שאתה תבא אליה, כי אתה הוא הקול שלה, כי המלכות ה"ס דבור ומשה שהוא ז"א הוא הקול של הדבור, והדבור היא בת של הקול, ונק בת משום שכל אשה בת בעלה היא. כמש"א ותהי לו לבת, ע"כ נק בת קול, והיא מאורשה לך כי עדיין לא נכנסת עמה לחופה שהיא הגאולה. זכר ונקבה בראם, והנוקבא ננסרה מהזכר, מז"א דאצילות, לכן בקטנות היא בת ובגדלות אישה.

סט) צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה, וכך היא השכינה האם העליונה צועקת על בניה שהם ישראל, ואין מושיע לה להוציאם לגאולה, עד שיבא עמוד האמצעי שהוא ז"א בשבילה, שהוא המושיע, שבשבילה נאמר הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע, הוא מושיע למעלה ואתה למטה, ומשום שאתה בצורתו של ז"א נאמר בך, ואתה פה עמוד עמדי וכל ישראל חזרו לאהליהם ואתה לא, עד הגאולה האחרונה. ומי גרם זה, הם הערב רב הקליפות שבשבילם וישלך מידו את הלוחות. ומשעה ההיא נפלה השכינה ולא נגאלה מערב רב שנאמר בהם, וגם הערב רב עלה אתם. ובכל זה אינם נפרדים מישראל, והשפחה אינה נפרדת מגברתה עד הגאולה האחרונה.

ע) אתה בן מלך כדוגמא שלך שמשה מגלה את המדרגה הזו, למדנו בעמוד האמצעי בכל דבר. השמחה שלך תהיה כשמחתו כשיבא לגאול את השכינה והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' כי הלבושים שלה בגלות חשכים ובזמן שהיא מתלבשת בהם, אומרת, אל תראוני שאני שחרחרת, ואלו הקליפות היי הזכר דקליפה שכולל אותן, והנקבה הרעה שלו שפחה רעה היא שבתאי שעליה נאמר ושפחה כי תירש גבירתה, שהיא שבת המלכה. משחית אף וחמה שהם חג"ת דקליפה מסובבים לג' אבות שהם חג"ת דקדושה. חג"ת כנגד המועדים, והמלכות כנגד השבת

עטרה על ראשו ואילן נאה לפניו

עא) ולא עוד, אלא מה שהיתה הבת מלך שהיא השכינה, י על הו"ה הכולולות באבות. ה ראשונה באברהם שהוא חסד, ה שניה ביצחק גבורה, ו הייתה כלולה ביעקב שהוא ת"ת ואות י היתה ראש עליהם, נאמר נפלה עטרת ראשנו, והמשילו חכמים משל למלך שהייתה לו עטרה על ראשו ואילן נאה לפניו, באה אליו שמועה רעה, משליך העטרה מעל ראשו. ומה שהיתה השכינה י על הו"ה שהיתה י למעלה חזר להעשות הצירוף הוה"י י היא למטה, ומשום זה אמר דוד, אבן המלכות מאסו הבונים היתה לראש פינה, מאת ה' היתה זאת.

כשז"א ומלכות בגדלות נמצא ז"א באור החסדים והמלכות באור החכמה, וכשמתיחדים שניהם נכלל גם ז"א מחכמה שבמלכות, והיא עולה ומגלה החכמה שבאות י דהויה שלו, ונעשית לו עטרה לראשו, ונבחן שהמלכות היא י דהויה וגוף הז"א הוא הו"ה דהויה. שה"ס המלכות המאירה באות י דהויה דז"א ואילן נאה לפניו, היי הו"ה שהן ג קווים דז"א אמנם בעת הגלות התמעט ז"א לו"ק בלי ראש והמלכות לנקודת הסיום שלו וז"ש שבאה לו שמועה רעה כי נפלה ונעשית נקודת הסיום תחתיו.

ודברתם אל הסלע

עב) קום ר"מ קח אבן זה בידך שהיא המלכות שנאמר בה על אבן אחת שבעה עינים כדי לשבר הקליפות של האגוז, כי כמה רועים פרנסי הדור נאספו על אותה האבן שהיא הסלע שלך להוציא מים משם, כי הכל שלך מלכות היא מעין החכמה בסלע הזה שהוא נובע בתורה בסודות סתומים לאין סוף ועליה נאמר והחכמה מאין תמצא.

עג) וכל הכח שלהם הוא להעביר הקליפה העליונה וכשמגיעים לקליפה השניה שהיא חזקה, הוא קשה להם ומכים בה כל ימיהם כולם בלשוניהם שהן חזקות כפטישים ואין להם רשות להוציא ממנה מים, אלא אלו הטפות שיצאו על ידך בזמן שנאמר בה ויד את הסלע במטהו פעמים, ובהכאה השניה יצאו אלו טפות, והם הרמזים של חכמה הרמזים של חכמת הקבלה שהם במסכת חגיגה ושאר משניות. ואותו אבן אין מי שיוציא ממנה חכמה שהיא בפנים שאין לה סוף חוץ ממך שנאמר בך הלכה למשה מסיני.

המלכות נק אבן ונודע שיש ב מיני מלכות א עצם המלכות מטרם שנמתקה בבינה הנק מנעולא, ומלכות השניה אחר שנמתקה בבינה הנק מפתחא. וכל המוחין המתגלים בז"א ומלכות הם מבחינת המלכות דמפתחא. אבל מבחינת מנעולא אין מתגלה כלום מאחר ויש עליה צמצום כי אינה ראויה למוחין כלל עד גמר התקון. שמעבירים הדינים מהקליפות מהמלכות דמפתחא ומגלים המוחין ממנה. וכשבאים לקליפה השניה לדיני המלכות דמנעולא אינם יכולים לגלות המוחין מטרם גמר התקון, אלא אלו טיפות וכו' ויך את הסלע במטהו פעמים, שה"ס המיעוט של קו אמצעי הממעט את השמאל, בכח מסך דחיריק שבקו אמצעי שהוא משה. והוא מכה פעמים מתחילה מכה במסך דמנעולא, ואח"כ במסך דמפתחא כי גונז את המנעולא כדי שלא תעכב גילוי המוחין. במיעוט של המפתחא דווקא וכן משם ולהלאה כל החכמים מוציאים ומגלים המוחין שה"ס טפות מים רק במפתחא בלבד. ולפיכך בקשר מר"מ שיקרב את גמר התקון ויקח את אבן הזה שה"ס מלכות דמנעולא ויתקן אותה, שכתוב קום ר"מ קח את האבן דמנעולא בידך.

כי תצא ​​ כב - כד  ​​​​ שעור 8

ושים בסלע קנך

כעת בגלות הרביעית, ההרגשה היא של חוסר אושר, שהביטוי הוא בדידות, מלחמות וכעסים, כאשר ברור שהשם טוב ומטיב. לכן יש לחפש את מקום הגאולה בנפש, ומשם לפעול לקשר. רק משה רבינו יכול בכוחו להעלות את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בכל דור ודור ישנה בחינת משה, שהוא הצדיק דרכו מגיע האור, וחיבור אליו יכול לקשר את העם עם הקב"ה.

ס) בתוך כך הנה דג גדול הזדמן אליו שהוא רב המנונא סבא ואמר ר"מ איתן מושבך ושים בסלע קנך. תניא, שהם התנאים העוזרים לך בגלות, להקים את השכינה כי הדגים שהם התנאים, הקן שלהם הוא בסלע שהיא המלכות, איתן בהפוך אותיות הוא תניא, איתנים בהפוך אותיות הוא תנאים. השמר מפניהם כי אתה כבד פה וכבד לשון, ומי המשנה שהם התנאים צריך להיות חזק ובלשון חדה ומלוטשת הנוקבת ומגיעה עד תהום הגדול אשר שם. מלמד כאן על האפשרות להקים השכינה מהעפר במקום נפילתה.

סא) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר מודיע לו על מפולת בבל, ועל הגאולה האחרונה למרות שמתעכבת תגיע, ואם יזכו, יזככו אחישנה. והעמידו שפסוק זה נוקב ויורד עד תהום רבה. שפסוק זה נוקב ויורד עד תהום רבה, מי הוא שירד לתהום רבה למצוא זמן הזה של הקץ, אלא אתה שנאמר בך, צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה. כמה בעלי המשנה שרצו לרדת לעומק ההלכה שהיא המלכות הנק הלכה, למצוא שם זמן זה היי את הקץ של הגאולה, וירדו שמה ולא עלו, ואע"פ שלשונם הייתה כפטיש יפוצץ סלע, כי הפטיש שלהם חלש מדי ולא יכול לנקוב בסלע ההוא. היי לנקוב לדעת את הקץ, ומי שנקיבתו באותו סלע היא בלא רשות, יבא נחש לנשוך אותו ויש אחרים שמנקבים אותה עד שמגיעים לתהום הגדול ואינם עולים משם. צריך לחפש כל אחד את הנקודה הפנימית, בעזרתה יוכל לצאת מהגלות.

בר נפלי

סב) ובזמן שהנקב פתוח, כל מי שנופל שמה אינו עולה ומשיח בן דוד נפל שעם עם משיח בן יוסף. שאחד הוא עני ורוכב על החמור ואחד הוא בכור שורו שזהו משיח בן יוסף. וזה הוא כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. ומשום זה נק משיח בר נפלי. והיא היי השכינה נפלה עמהם ונאמר עליה, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ואתה ר"מ הוא בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו זהו משיח בן יוסף שעתיד לההרג.

ר"מ הוא בחינת הדעת העליון שיכול לגאול, להביא לגדלות ההשגה

סג) ירד בשבילו, כי ודאי ד גלויות היו, ג כנגד ג קליפות של האגוז שהן א. תוהו שהוא קו ירוק, היי קליפה ירוקה של האגוז. ב. בוהו שהוא אבנים מפולמים שהם סלעים חזקים שבעלי המשנה פסקו מהם כמה פסקים ואוחזים בהם להוציא מים של תורה, ומשום זה נק אבנים מפולמות משום שמהן יוצאים מים. ג. קליפה ג היא קליפה דקה של האגוז שהיא גלות ג שהייתה קטנה וזהו וחשך. גלות ד היא תהום רבה שהוא חלל של האגוז וזהו וחושך על פני תהום.

סד) וקליפה ד תהום אותיות המות, היא הקליפה הקשה ביותר נק בור שנפל שמה שור, זה שכתוב ביוסף בכור שורו הדר לו, שנאמר בו וישליכו אותו הבורה שהיא נוקבא רעה של הקליפה, והבור ריק הוא זכר של הקליפה שהוא ריק בלי תורה הנק מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. וזהו גלות רביעית שהיא רק בלי תורה שהוא דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים שהם רמאים כנחשים ועקרבים משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר, עליהם נאמר היו צריה לראש. הם הדיינים העומדים בראש.

עני בדעת חשוב כמת.

סה) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, מישראל, באלו הרשעים שבאותו דור, אלא שהם ערב רב. וזה יהיה בסוף הגלות. ומשום זה הקץ של הגאולה נוקב עד תהום רבה שהוא גלות רביעית הנק תהום רבה. ור"מ אתה ירדת שמה, תהום הוא המות בהיפוך אותיות, ואין מות אלא עניות, היי עניות מדעת. והרי נברר זה למעלה לפני התנאים והאמוראים שכולם ירדו בשבילך בתהום היי בגלות הד' לעזור לך שרק אתה יכול, התנאים יכלו רק לעזור. משה הוא פנימיות יעקב, הוא יכול להזיז בעצמו את האבן מהבאר להשקות את הצאן, ושאר הרועים אינם יכולים בלעדיו, שמשה הוא גדלות ההשגה.

הלוויתן

סו) ואתה תניא דמסייע לך, כלומר שאתה עוזר לעצמך יותר מכולם, משום שאתה הלויתן של ימה של תורה, כי אדונם של כל הדגים הנק לויתן שהוא על שם התורה שנאמר בה כי לוית חן הם לראשך. ובך אדם ובהמה תושיע השם. אדם היי ת"ח שנאמר בו אדם כי ימות באהל והעמידו בעלי המשנה אין תורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואין מיתה אלא עניות. ובהמה אלו עמי הארץ שנכנעים כסוס כפרד תחת בעלי המשנה.

סז) בתוך כך בא המאור הקדוש שהוא ר"ש פתח ר"מ ואמר, בעלי המשנה, מי הוא לויתן, אמר לו המאור הקדוש, זה הוא שמדרגתו עמוד האמצעי וצדיק שנאמר בו, גוף שהוא ת"ת וברית שהוא יסוד, אנו חושבים אותם כאחד. והוא גדל בים הזה שהיא אמא עלאה היי בינה שהיא ים במצב תיקון, שבה מיחדים אל הקב"ה כ"ה כ"ה אותיות שבשמע ישראל ובשכמלו שהן בחשבום ים, היי חמישים והוא בה. שהוא נמצא באותו הים שהוא בינה.

אמר ר"מ ודאי לויתן הוא העומד על שפת הים והעולם עומד על סנפיריו שלויתן זה צדיק יסוד עולם שכל העולם עומד עליו. אמר המאור הקדוש, אשרי חלקך ר"מ. רק דרך היסוד, דרך הצדיק, יכול אדם להגיע לתיקון, שהכל יתנקז למלכות, ללב ומכאן לקשר עם הקב"ה.

כי תצא ​​ יט - כא  ​​​​ שעור 7

יראת חטא קודמת לחכמתו

השם עוזר למי שמצטער על הריחוק מהשם.

אדם מקבל מילוי על הצער מהחיסרון אותו מבקש.

כל הבא להיטהר מהגאווה, מסיעין אותו מלמעלה.

לא המדרש העיקר, אלא המעשה לשם שמים.

המעשה הוא פעולה למעלה מהדעת, היינו ביטול ויראה, הוא העיקר. הביטוי לגאוותן הוא שאינו רואה עצמו כפרט כחלק מכלל, אין בו ביטול/יראה, ואין חוכמתו מתקיימת ומתהפך לו הכל לדין. ​​ 

נב) ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. ובמקום אחר אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו מתקיימת וכו' יראת חטאו היא אמא עלאה בינה הנקראת תשובה. חכמה היא אבא עלאה וכשמקדים ה הקטנה היי מלכות שהיא מצווה שורה עליו תורה שהיא ז"א שהוא ו וכשמקדים יראה שהיא ה עליונה לחכמה שורה עליו חכמה שהיא י ונק בן היי בן י"ה ומכאן בנים אתם לה' אלקיכם. כדי להגיע ליראת חטא יש להשיב המלכות לבינה. קיום החוכמה אומר שמתקבלת הארה, זאת ניתן להשיג כאשר מקדימים ביראת חטא. טוב לו לאדם להקדים את בינה, את היראה לחכמה. ללא יראה שהיא ביטול לעליון, כשמבקשים לקבל לפרטיות, לא מקבלים. לא ניתן לקבל אור בלי כלי, ולא בונים כלי בלי שמצטערים על חסרון הכלי.

נג) וזהו זה שמי י"ה לעולם. וזה זכרי ו"ה שמי עם י"ה בגי' שס"ה זכרי עם ו"ה בגיר מ"ח וכולם בגי' תרי"ג היי תריג מצוות שנתנו לבנים קדושים שיהיה להם חלק בשמו, ז"ש כי חלק ה' עמו. כאשר מבטל עצמו כחלק, כפרט, אז יכול להתכלל ביחד.

נד) וכשמקדים תורה למצווה או חכמה ליראה מתהפך השם עליו לבחינת נוקבא למדת הדין, כעין זה הוה"י כי כשהשם ביושר יורה למדת הרחמים, וכשהוא למפרע יורה על מדת הדין, שמתהפך לו הכל לדין, וקשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף שאינו מזין את נשמתו בתורה, ואינו מרגיש שהמאור שבה מחזירו למוטב. וכעין זה יהיה הגאולה, אם זכו יזככו עצמם יצאו ברחמים, ז"ש בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר. ויצאו ברחמים ואם לא מקדים רחמים יצאו בצער, וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים, ומשום זה העמידו חכמים בעלי המשנה לפום צערא אגרא. יש להקדים יגיעה כדי להגיע לגאולה ברחמים, אחרת ישקע בצער, שהרי אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. קשים מזונותיו בתורה, כקריעת ים סוף, שקשה לגאוותן להגיע לקרבת השם, מאחר ומחזיק בחוכמתו הוא במקום להביא דבר בשם אומרו. קשה לאדם לתת יגיעה בלוותר על עצמו, אך זו הדרך להגיע לדבקות.

נה) והיציאה של הנפש היי כשנולדת לעולם מקודם שיצאה יש לה צער, היי חבלי לידה, ואחר שיצאה היא ברחמים. וסוד הדבר בבכי יבואו ואח"כ ובתחתונים אובילם, ומשום זה ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. ויצאו ברחמים וכמו ששלח הקב"ה ליונה, כי נח הוא בחינת יסוד ולא מצאה מקום לנוח. כמ"ש ולא מצאה היונה מנוח כך שלך ר"מ בתחילה, ששלח לו שמשום שלא מצא מקום להסתר ממנו, ע"כ נגלה לו. לא מצאה היונה, שהיא בחינת הנשמה מנוח לכף רגלה, שיודעת שעולם הזה הוא רק מקום אימון, ולא מחפשת את המנוחה לגוף, אלא לנשמה. אסור לאדם למצוא מנוח בעולם הזה, אלא עליו לתת יגיעה וצער על ריחוקו מהשם, כי לפום צערא אגרא.

פירוש, יונה זו הנשמה שעליה הרמז וישלח את היונה מאתו וגו' היי שהקב"ה שלחה לעולם הזה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, היי שהייתה נע ונד ביסורים בעולם הזה שלא נהנה מעולם זה אלא התיגע לתיקון עצמי ולתשובה, ליראת חטא, משום זה ותשב אליו, שזכתה לתשובה, וזכתה לשוב לשורשה שסבלה ייסורים בעולם זה. ועד"ז אמר ר"מ לר"ש שלפיכך נגלה אליו, ומשום שכבר הסתיר עצמו ממנו בכל המקומות שהיה אפשר להסתר שמה, וכיוון שאין לו עוד מקום להסתר את עצמו ממנו, על כן נגלה אליו. שמכל זה אנו למדים שצריכים להקדים מלחמות וצער ודין ויסורים מטרם שזוכים לרחמים כי לפום צערא אגרא. אדם לעמל יולד, עליו לתת יגיעה ולהרגיש צער מריחוקו מהשם.

נו) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, היי שראה שכולם חייבים ולא נמצא בהם איש יהיה זוכה לצאת מהגלות. ומשום זה מיאנת ללכת שם ואמרת שלח נא ביד תשלח. והרי אתה עתה כמו בזמן ההוא של יציאת מצרים. בך, עם ישראל יתקיים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובגלות האחרון יש לך עמך ב משיחים משיח בין יוסף ומשיח בן דוד שהם כנגד ב כנפים של היונה, שהיא השכינה, כי אתה בגלות הד' כגוף ואין לך כנפים. ולא עוד אלא בתחלה היו ישראל כגוף ואתה ואהרן כב' כנפים של היונה, ובהם פרחו ישראל מן הגלות.

אין מצווה שלא נכללו שם עשר ספירות.

נז) אין מצווה שלא נכללו שם עשר ספירות, בתיבה כתוב, תחתיים שניים ושלישים תעשיה היי שלוש קומות לכלול בה כהנים לוים ישראלים שהם חג"ת והתיבה בכללה שהיא השכינה עמהם. תורת ה' שהיא השכינה היא רביעית ההין היי רביעית לחג"ת, ד' אות רביעית בשם הויה. ומשולשת שמקבלת שלש אותיות יה"ו להשלים אותה לשם בן ד' הויה, ועשר מדרגות הנכללות בה, היי שמקבלת אותן בשביל ישראל, שהם יוד ה"א וא"ו ה"א עשר אותיות שיתקיים על ידיהם בישראל ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו' בנים אתם לה' אלקיכם שזכיתם שיראת חטא קודמת לחכמתכם. כי שם הזה הויה במילוי אלפין, ממשלתו על צלם האדם לא על גופו, ועל כל אבר ואבר שלו. לכן צריך אדם לקבל את ז"א דאצילות, את הקב"ה כמלך עליו. וכך בכל מצווה ומצווה יש לכלול בה ימין שמאל ואמצע, הכנעה הבדלה והמתקה, שהכנעה קודמת לכל.

דגים וחגבים אין טעונים שחיטה.

נח) המצווה שלאחר זו לדון בדיני חגבים שלמדנו דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותה תורה לא ניתנה לדגים וחגבים, אך כאשר פועלים איתם בחיצוניות בדרך אסיפתם, מעוררים בכך תנועה נפשית. כך בעלי המשנה אינם צריכים שחיטה, ממלאך המות, אלא שנאמר בהם ויגוע ויאסף אל עמיו. מה דגי הים חיותם בים, אף תלמידי חכמים בעלי המשנה, חיותם בתורה, ואם נפרדים מהתורה, מיד מתים, שהם התנינים במשנה שבה גדלים תניני הים. ואם אלו שביבשה, כלומר שאין בהם תורה, יפלו למים דהיינו לתורה, ואינם יכולים לשוט, היי תלמיד שלא הגיע להוראה ליראת החטא ומורה, הם מתים. אבל אדם שהם בעלי הקבלה, הם למעלה מכולם בהם נאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים שהם בעלי המשנה התנינים. התנין הגדול זה נחש בריח, שהוא כנגד והבריח התיכון בתוך הקרשים שהוא קו האמצעי תפארת. יראת חטא נראית במי שמבי דבר בשם אומרו. וכאשר מייחסים כל דבר לתבונה שלהם, רואים שאינם יראי חטא, שאם ראית איש חכם בעיניו, תקווה לכסיל ממנו.

נט) בזמן שהתנינים בעלי המשנה יש בהם מחלוקת ומקשים זה לזה, נמצא אחד בולע את חבירו כדגי הים, שהגדול בולע את הקטן וזה הוא תלמיד קטן שלא הגיע להוראה, ומורה שחייב מיתה. ואם הם שווים זה לזה ששניהם גדולים ויש בהם מחלוקת וקושיא נאמר בהם לסוף ואת והב בסופה והעמידו שפירושו אהבה בסופה, כי והב פירושו אהבה.

שבמחלוקת לשם שמים, כל אחד יכול להביא את הצד שלו למקום המשותף, לכלל.

כי תצא ​​ טז - יח  ​​​​ שעור 6

ביומו תתן שכרו

חייב אדם לחבר לליבו את הברית, את המחויבות הנפשית, ולתת ללב את הארה שהברית מקבלת מלמעלה. עיקר השכר מכוון לתפילת שחרית. התפילה מועילה כאשר היא באה לעשות נחת רוח לבורא, ולא לבקשות פרטיות שאינן הכרחיות, וודאי שיש להתפלל במנין. ביומו יתן שכרו, אומר שבכל יום צריך אדם למצוא את נקודת השכינה, נקודת הכלל שבנפשו, ואתה להתחבר להשם.

מה) פתח ר"מ ואמר, המצווה שלאחר זו היא לתת שכר שכיר בזמנו, ז"ש ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. ראשי ישיבות העליונים והתחתונים שמעו. מטטרון הוא שכר שכיר שליח מן ח"י עולמות, שהוא יסוד דאצילות שנק ח"י לקבל ח"י ברכות התפלה בשביל המלכות, בכל יום ג פעמים ומשום זה ביומו תתן שכרו, זהו תפלת שחרית ולא תבא עליו השמש, זהו תפלת המנחה, שאם עבר יומו בטל קרבנו התפילות כנגד הקורבנות, כי עני הוא, ודאי עני הוא בגלות, שאין לו משלו אלא מה שנותנים לו בתפלה, משום זה התפלה שלו היא תפלה לעני כי יעטוף, היי בעטיפה של ציצית ותפלה של יד היא כלומר תפלה לעני היא תפלה של יד שהיא המלכות. נותנים את הברכות של תפילת שמונה עשרה למטט שיתן למלכות.

מו) ואליו הוא נושא את נפשו זהו תפלת ערבית שהוא כנגד אמורים ופדרים הנותר מקרבנות היום, והם כמו פרט הכרם ופאת שדך שעליהם למדנו שירי מצווה מעכבים את הפורענות. לעני ולגר תעזוב אותם היי לעמוד האמצעי שהוא ז"א כי עמוד אמצעי כשהוא חוץ ממקומו היי בגלות נק גר. ומשום זה אמר ר"מ אני, שהמדרגה שלי היא עמוד אמצעי קראתי את עצמי גר בגלות הראשון. ז"ש כי גר הייתי בארץ נכריה שהוא ז"א רובץ בגלות בשביל ישראל. כך שלכאורה אפשר היה לחשוב שבחוץ לארץ שלא נוהגים מצוות אלו, לא צריך להתפלל

מז) שאלו אותו בעלי המשנה, ר"מ הרי מצווה זו לקט ופאה היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, שאז היה הקב"ה במקומו ולא גר, ולמה כתוב לעני ולגר וגו' אמר להם הוא כדי לעורר רחמים על אלו הנשמות שגורשו ממקומם כי אדם שהוא חוץ ממקומו הנפשי, אינו מקיים תפקידו בעולם נקרא גר, כל שכן הנשמות שהולכות ערומות מלבושי אור מעולם ההוא ובאות לעולם הזה בלבושי עור. בשבילן זה הוא שאמר הכתוב, כצפור נודדת מן קנה, זו היא הנשמה שהשכינה אינה זזה ממנה, כן איש זה הקב"ה שנאמר בו ה' איש מלחמה, נודד ממקומו שהוא נע ונד ממקומו שהוא עולם הבא, היי בינה. ונודד אחריה אחר השכינה כדי לשמור ולפרנס אותה גם בגלות שהיא עם הנשמה בעולם הזה עד שנשלמו הימים שהתחייבה הנשמה ללכת לחוץ ממקומה, והוא שומר אותה עד שיחזיר אותה למקומה, ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה, וע"כ מי שחוזר בתשובה ומחזיר נשמתו למקומה, הוא כמי שמחזיר לקב"ה ושכינתו למקומו, וזהו סוד הגאולה שאמר היום אם בקולו תשמעו. פירוש לפיכך גם כשישראל בארץ ישראל נק הקב"ה גר בשביל נשמות ערטילאיות אלו שלא נעשו להן לבוש מתורה ומצוות, שיוכלו לבוא למקומם בעולם ההוא. ותפלת ערבית מעוררת רחמים עליהם שישובו למומם ואז גם הקב"ה חוזר למקומו לבינה. כל מי שנמצא כאן בעולם הזה, אינו עולם הבינה, עליו לחזור בתשובה. מצוות הם לבושים של אור חוזר, ולא ניתן בלי לבושים אלו לבוא בתשובה לעולם האמת. כל זמן שאדם נמצא בארץ, נק הוא גר ועליו להשלים תיקונו. הלבושים הם התודעה של האדם, שבעולם הזה הוא גר תחת תודעה של זמן ומקום.

מח) אמרו בעלי המשנה של ישיבה עליונה של הקב"ה ושל ישיבה תחתונה דמטטרון. ר"מ אנו שליחים של רבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה ושקול כנגד שישים רבוא מישראל ואתה החזרת לקב"ה ושכינתו למקומם למעלה ולמטה, ובשבילך יגאלו ישראל ויחזרו למקומם, ואין כח לב' משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לגאול את ישראל חוץ ממך ובשבילך בזכות כוח הכלל שבך הם מתעכבים לגאול את ישראל. השלם דברים יקרים אלו שעליהם נאמר, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.

מט) אמר להם, ראשי ישיבות, בשביל שכיר הזה שהוא עבד מטטרון הבא לקבל ג תפלות התקינו בעלי המשנה שלכם שהאדם יהיה בג' ברכות הראשונות של תפלת העמידה, כמו עבד המסדר שבחים לפני אדונו ובברכות אמצעיות כעבד המקבל שכר מאדונו ובברכות אחרונות כעבד שלקח שכרו מאדונו והלך לו. גם לאחר התפילה ישנו סדר לשמירת הברכות שלא ילכו לאיבוד, כמו וידוי, שבח. כפי שעולה עד אצילות לקבל הברכות, יורדים בהדרגה ובסדר תוך שמירה על הברכות כדי לעשות תשובה.

נ) ומשום זה עבד אברהם ורבקה נמשלו לזה כאשר הקב"ה ישלח למטטרון שהוא העבד שלו בשביל לקבל התפלה שה"ס המלכות, הוא יאמר לו אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, כלומר אולי התפלה לא תרצה ללכת אחרי, אמר לו הקב"ה ונקית משבועתי זאת כאשר אתה עושה מה שצריך, ומפרש כי חכמה היא אבא, כלומר אברהם נק אב שהוא חסד הוא עולה ונעשה חכמה בגדלות והוא יורד בצדיק שהוא יסוד לשמור השכינה בגלות, ומשם מיסוד שלח העבד שהוא מטטרון בגימטרייה שדי להיות כנגד היסוד אחריה, אחר התפלה שבה השכינה.

נא) אמר לו אותו השליח, מטטרון, תן לי סימנים להכיר בתפלה ששם נמצאת הבת, היי השכינה איך אדע שתפילתי אמיתית, אמר הקב"ה, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה, היי אם התפלה תהיה להשקות אותי, שתהיה לעשות לי נחת רוח, אז תדע שהשכינה שמה, ואם לא, אלא שמוצא כל אברי הגוף מלאים עוונות שכל כוונותיה בתפלה הן רק לעצמו ולא לעשות לי נחת רוח, ולא נמצא בו אבר שלם שישרה שם תורה שהיא אור הרוח, שהוא בצורת עמוד אמצעי, ולא מצווה שהיא אור הנפש שהיא בצורת רבקה היי השכינה שהייתה שושנה בין החוחים שהם רשעים גמורים, צווה לעבדו מטטרון השמר לך פן תשיב את בני שמה שאז כל השבח לקב"ה וכל לימוד התורה ילך לס"א, שהוא רוח קדושה כי מצווה היא נפש רוח הוא תורה, כלומר שרוח נמשך מז"א הנק תורה ואינו זוכה לרוח ונפש דקדושה. אין תפילה מועילה, אלא על רצון לדבקות. תפקיד התפילה לייצר תשובה.

כי תצא ​​ יג - טו  ​​​​ שעור 5

עשר ולא תשע

אָדָם לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת נֶאֱמַן אִם לֹא יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ.

אָדָם נֶאֱמָן מוּכָן לָתֵת עַצְמוֹ לַשֵּׁנִי, לְיַחֵד.

לִקְרִיאַת שְׁמַע צָרִיךְ לָבוֹא בְּנֶאֱמָנוּת, וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת שָׂמִים.

שֵׂכֶל יָשָׁר בָּא לְהַגְדִּיל אֶת הָאֱמוּנָה.

מי שאומר הייתי חייב לעשות דבר מסוים, לא יכול להיות נאמן, מאחר אותו דבר, או רצון יכריע אותו לפעול גם בניגוד לנאמנותו.

שלמות התחתון הוא בחיבור לעליון, תוך שהוא בא בביטול אליו. מצד הזכר שבאדם, עליו לחבר את כל התובנות שלו לשכינה, לגבירה. כלומר לבחור ברצון לקיים מצוות התורה וברצון לעשות נחת רוח לבורא מתוך אהבה ושמחה, כל זאת ללא צפייה לשכר. ​​ 

עבדות השם צריכה להיות מתוך בחירה ברצון חופשי, שאז יכול להרגיש כבן, ולא כעבד שמחויב. כך יוכל להגיע לאהבה.

לד) ​​ ויש אחרים בעלי סתרי תורה, בעלי מדות שהם יורשים נשמות מצד המלכות הקדושה דאצילות שהיא כלולה מעשר ספירות, ומי שיורש אותה וזוכה אליה, זוכה לעשר ספירות בלי פרוד, עשר ולא תשע, כי אם היו יורשים המלכות בלבדה היו נמצאים ט הספירות בפרוד ממנה, ומשום שאין שם באצילות פרוד, אמר בעל ספר יצירה עשר ולא תשע, היי שמעולם אינן נמצאות ט"ס עליוניות בפרוד ממנה.

לה) ואם תאמר שהמלכות עולה למעלה מעשר ושם היא לבדה, משיב, השם המפורש יוד הא ואו הא שיש בו עשר אותיות, הוא עשר ספירות דז"א והיוד ספירות שהם ז"א מתייחד בה במלכות, ואינה עולה למעלה מעשר דז"א שאינה נפרדת ממנו, ומשום זה אומר ספר היצירה יוד ולא י"א. אבל מי שמחבר י שהוא אות ברית שהוא יסוד בשפחה, או שמחבר המטרוניתא שהיא מלכות הכלולה מיוד, בשד דע"ז שהוא סמאל שמתחברת לגוי נידון בגיהנם.

לו) כי מי שיורש את בת המלך שהיא מלכות, אינו זוכה בה אלא אם כן שהוא בן מלך שנק בני בכורי ישראל, שמצד זה נק ישראל בנים אל הקב"ה, ז"ש בנים אתם לה' אלקיכם, וזו היא מלכות דאצילות. כדי להתחבר למלכות דאצילות, יש להתחבר לבחינת הכלל, ליחד, חיבור זה בא מצד הנקודה הפנימית בנשמה.

לז) ויש כנגדה מלכות דבריאה והיא מלכות למלאכים שבבריאה והיא נערה של המלכות דאצילות, ומשמשה שלה והיא בצורת גבירתה דאצילות כלולה מיוד ספירות. מלכות זו דבריאה מחמת עוונות ישראל יכולה להתחלל בין אומות העולם, אבל מלכות דאצילות של הקב"ה נאמר עליה, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, שאינו נותן אותה למי שמחלל שבתות וימים טובים, אלא למי שהוא בן מלך, ושומר תורה ומצוות באהבה ויראת אדונו, ולא על מנת לקבל שכר, אלא כבן שהוא מחויב לעשות ציוויו של אביו, שעליו נאמר כבד את אביך ואת אמך. את אביך זה הקב"ה ואת אמך זו היא השכינה, ועם כל זה, מי שמחלל הנערה של המלך שהיא מלכות דבריאה נחשב לו כאלו היה מחלל המלכה שלו.

לח) ורבנן שמעו, אין כל השדים שווים ולא כל עבדי השכינה שווים, כי כתוב בשכינה, ומלכותו בכל משלה יש לה לשכינה הקדושה, יש לה כמה נערות עבריות שהן מלכיות דבריאה ושפחות עבריות שהם מלכיות דעשיה, ויש לה עבדים ושפחות נכריות של הס"א שמשמשים אותה כדי לא ללכלך את ידיה ורגליה בדברים לא ראויים לה כדי שלא תמצא מלכות אחרת בעולם הזמן שהיא שולטת וע"כ גם הס"א כפוף לה אז ועושה רצונה. גם הס"א כאשר מגיעים למלכות דאצילות, עובדים אותה ונתונים לה בזה שהם עובדים למען עצמם, וכשהיא צריכה להם הם פועלים בשבילה. בגבר תיקון רצונות אלו לא יתקימו, אך בזמן תיקון בדרך, יש צורך בהם מפני שהם מחזיקים בתוכם רצונות אמיתיים רדומים, שעטופים בקליפה.

ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ

לט) ואלו שפחות נכריות מצד סם המות שהן כנגד השכינה שהן נוקבה של סמאל אשר השפחה היתה למטרוניתא היי שפחה יורשת את גבירתה ועל כך רגזה הארץ, וסמאל והנוקבא שלו שהוא אל אחר עבדים היו אל הקב"ה ולאחר כך עשו עצמם אלהות והקב"ה עתיד להעביר אותם מן העולם ולמחות אותם. שפחות אלו המנסות תדיר לרשת את הגבירה. ס"מ ובת זוגו היו עבדי הקב"ה, אך לאחר שקצת התעלו, הם באים לנסות לשלוט, עד גמר התיקון שהקב"ה יעביר אותם מהעולם. מי שמשנה את השקפתו לפי המאווים הפרטיים, הופך את יסודות האמונה להיות עבדים לתאוותיו.

מ) ואם תאמרו אם בני אדם עושים אותם אלהות ולא מרצון עצמם, למה נענשו והעבירם מן העולם ומשיב הם עשו מעצמם אלוקות, אך למה גם אנשים עשות אותם אלוקות ע"י כך שהיו רדופים אחריהם, אלא כשהיו דור המבול ודור הפלגה יודעים בהם, והיו מקטרים להם ומשתחוים להם, ובכח ההוא שהיו מקטירים להם ומשתחווים להם היו יורדים אליהם ועשו רצונם, והיו מדברים באלו הצורות שעשו הרי נעשו אלהות ועבודת כו"מ ומשם זה עמד הקב"ה להעביר אותם ולמחות אותם מן העולם היי הצלמים שלהם שהיו עבדו אליהם וקלטו מהם רוחות וצלמים. כוחות כאלו יורדים כאילו הם אלוקות, ובני אדם רואים בדימיונם את הצורות האלו בצורה שגויה, במקום לראות בהם עבדים לשכינה הקדושה. ראייה קלוקלת כאילו יש ממשות בס"א, נקראת לעשות אלקים אחרים.

מא) וכשיש ערב רב לשון ערבוביה של מין שאינו במינו בעולם יורדים סמאל ונוקבא באלו הצלמים להתגשם בהם וע"כ הקב"ה יעבירם מן העולם, ז"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואם תאמרו שבזמן גלות האחרון אין ע.ז משום שבני אדם אינם יודעים בהם, משיב שאלו היודעים שם בערב רב, נמצאים מכעיסים הקב"ה ושכינתו וישראל שביניהם, והערב רב נמצאים מכעיסים הקב"ה ושכינתו, וישראל שביניהם והערב רב מצליחים בהם לקיים מה שכתוב, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. גם כשעושים שלא מדעת, ישנם כאלה שמכוונים דווקא לעבודה זרה, רובם עובדים בתמימות, אך לעבודה זרה.

מב) קמו כל התנאים והאמוראים וברכו את ר"מ ואמרו לו סיני סיני מי יכול לדבר לפניך, שאתה בצורת אדונך, שבזמן שדבר בהר סיני כל החיות שבמלאכים וכל החיות שבכסא, והעליונים והתחתונים שתקו, ולא נמצא דבור אחר אלא שלו. ומשום שאתה בנו בצורה שלו, צריכים כל בעלי הישיבה לשמוע דברים ממך אל תתן שתיקה לדבריך.

ושמח את אשתו

בכדי לשמח את אשתו צריך האדם לתת לה הרגשה אמתית שהיא חלק מכל עבודתו הרוחנית, עד כדי שבלעדיה הוא יודע שלא יוכל להצליח.

מג) ​​ כי יקח איש אשה חדשה וגו' מצווה זו היא שהחתן ישמח עם אשתו שנה אחת שכתוב, נקי יהיה לביתו שנה אחת, שלאו י"ב חדשים הם שלה, כי השנה היא כלה, היי המלכות שהק שנה, ואין כלה זולת בי"ב חדשים שכתוב ויעש את הים וגו'.

עומד על שנים עשר בקר, כי הים היא המלכות י"ב בקר ה"ס ד ספירות חו"ב תו"מ שבכל אחת ג קווים שה"ס י"ס בכל מקום. ומתוך שאין תקון הכלה, חוץ מי"ב ע"כ צריך החתן לשמח אותה ואת ביתה אותה ותיקוניה, כעין של מעלה. וע"כ יעקב, כתוב בו ויקח מאבני המקום. אשר המקום הוא מלכות, אבני המקום הן י"ב ומי שמשמח את הכלה משמח את העלמות שלה, שהן ספירותיה שבבריאה ועלמות הן י"ב מטעם הנ"ל, והכל הוא סוד השנה, ומשום זה צריך החתן לשמוח באשתו שנה אחת.

מד) והרי העמדנו ששמחה זו אינה שלו אלא שלה, שכתוב, ושמח את אשתו וישמח את אשתו לא כתוב אלא ושמח, היי שישמח את הכלה. כעין זה אין שמחה לכלה זולת בגוף ותקוניה ומי משמח אותם צדיק, ועל כן נקי יהיה לביתו. נקי שלא יעמול בדברי העולם במקום לשמח אותה, כדי שיהיה לו רצון לשמח אותה. נקי מכל, נקי ממסים וארנוניות וממס גלגלת. נקי, שלא יצא לצבא לעשות מלחמה, כדי שתמצא שמחה למעלה ולמטה ולעורר שמחה למעלה, אשרי העם הקדוש, שאדונם שמח בהם, אשרי הם בעולם הזה ואשרי הם בעולם הבא.

כי תצא ​​ י - יב  ​​​​ שעור 4

ולו תהיה לאשה

עיקר החשיבות בעבודת הנפש, למצוא מה חלקו בכלל המערכת.

בעוונותיו מביא אדם עצמו להיות אנוס לשד פנימי, וכך מתגלגל עד אשר פועל את כוח הנשמה לבוא לדבקות כראוי. ביגיעה נכונה יכול האדם להפוך השד שבו בהוספת האות יוד לשם שדי, ע"י שמתחבר לבורא ע"י קדושה וברכות, ובעיקר ע"י כוונה בקריאת שמע. למעשה עליו לאנוס עצמו ולקבל את הנשמה כשליטה עליו.

כט) המצווה שלאחר זו היא לישא אנוסתו, כי ודאי יש אנוסה מב' צדדים, כי יש שהיא אנוסה מחמת אהבתו אליה, אבל היא אינה אהבת אותו, ויש אנוסה שהיא אוהבת אותו, אבל היא יראה להתחבר עמו בלי קידושין וברכה, ואינה רוצה אם הוא הדיוט, אליו נאמר ולא תהיה לאשה.

ל) בסתרי תורה כשאדם בוחן את הדברים גם בפנימיותם יש לנו להמשיל משל. יש נשמה שהיא מטרוניתא, היי שנמשכת ממלכות דאצילות ויש נשמה שהיא אמה, היי שנמשכת מעולם הבריאה, כמו וכי ימכור איש את בתו לאמה. ויש נשמה שהיא שפחה הדיוטה, היי שהיא מעולם עשיה. וגם האדם הוא כן. יש אדם שהוא עבד שפחה אל הנשמה, ולפעמים הוא שהנשמה הולכת בסוד הגלגול מחמת שהאדם חטא עמה בגלגול הקודם, אז ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהנשמה אינה מוצאת בו מנוח, מחמת העוונות שבגלגול הקודם, והיצר הרע רודף אחריה ליכנס בגוף הזה, שהוא שפחה אל יצר הרע, כלומר כח העוונות שמגלגול הראשון שיש בגוף הזה נבחן שהוא שפחה אל יצה"ר והוא שד יהודי הכפוף ליצר הרע, והנשמה שהיא י הנק אמה העבריה להיותה מעולם הבריאה, ובה שם הזה היי כח העוונות של גלגול ראשון שמתהפך להיות שדי מחמת ששמר הנשמה וחזר על ידה בתשובה, ומברך עמה להקב"ה בקדוש קדוש קדוש ומיחד עמה להקב"ה בקריאת שמע. במקום שהשד יזיק, משתמש האדם בכוח הנשמה להוסיף אות יוד, לשם שדי, שאז גם כאשר הוא מרגיש אנוס שאינו יכול להשתחרר, דהיינו שיש בו שד מגלגולים קודמים, שאז הוא עבד ליצר הרע. כאן עליו להתחבר בכוח הנשמה לבחינת אמה מעולם הבריאה, שאז יכול לתקן ולהתגבר על עוונות גלגולים קודמים ולהשתחרר מתבניות הגיון לא נכונות, ולהתגבר על תת מודע המחזיק בדעות שגויות. כוח זה זמין בעיקר בכוונות קריאת שמע,

ואחר שעושה כל זה, מה שהוא היה שד כוח העוונות שבגוף שהוא מזיק, הי כח העוונות שבגוף, חזר להיות מלאך שלו מבחינת מטטרון וחזר להיות שדי כי כך עולה מטטרון בחשבון שדי. ומיד יתקיים בו על הנשמה, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם אינו חוזר בתשובה, הנשמה משועבדת אצלו בעוונות שעשה ויתקיים בו האשה וילדיה תהיה לאדוניה, היי שהנשמה תצא ממנו לשורשה ונאמר באותו שד שהוא בעל חובו, היי כח העוונות שבגוף המגולגל הקודם, והוא יצא בגפו רק בכוח הגוף, היי שיצא בלי תקון. ושד הזה הוא כמטה משה שהתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה, כך שד הזה מתהפך משד למלאך לשד כפי מעשיו של האדם.

לב) ועל שם השדים הבאים מזה, היי משד הנהפך למלאך שהוא כוח נפשי מתוקן, העמידו בעלי המשנה שיש מהם כמלאכי השרת, שהם תלמידי חכמים היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות, והם בצורתם בארץ למטה, שהם בעלי הפילוסופיא, אצטגניני ישראל היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות, על פי האותות של החמה והלבנה והליקוי שלהם וכל כוכב ומזל, יודעים מה שמראה בעולם. אמון יש לקיים לצד הנשמה לעשות חיבור אמיתי, ואם לא מתחבר לכוח המלאך, נשאר תקוע נתון לשד.

לג) ויש מהם משדים כבהמה, שהם פרים ורבים כבהמה, הצורה שלהם למטה בארץ, הם עמי הארץ, והעמידו בעלי המשנה שהם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם כל בהמה, והם שונאים תלמידי חכמים בעלי משנה שהם מלאכי השרת ממש. ומשום זה העמידו בעלי המשנה על האדם, אם יהיה כמלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לא לא יבקשו תורה מפיהו, כי ת"ח הם כמלאכי השרת ממש. חכם הרואה את הנולד, לא מחפש מקרים התלויים בזמן ומקום, אלא יודע את ההתפעלות הנפשית שתגיע ממצב נפשי הנתון. יודע הוא את הפוטנציאל הטמון בנפש, ורואה שפעולות מסוימות מביאות לתוצאה ידועה. מכאן שגילוי העתיד הוא גילוי הפוטנציאל הנובע מהתנהלות מסוימת.

העתיד הוא הפוטנציאל הטמון באדם להוציא מהכח אל הפועל.

כי תצא ​​ ז - ט  ​​​​ שעור 3

מוציא שם רע

צדיק ורע לו, היינו הרע נמצא בשליטתו, רשע וטוב לו היצר הרע שולט בו.

יט ומשום שבת זו היי המלכות נתנה לישראל שהיא הלכה שלך מצד השמאל היי הלכה למשה מסיני, כי הלכה היא אותיות הכלה, כי מצד ימין הלכה שלך היא אות ה היי ה שמצד השם אברהם והיא י מצד השם יצחק. והכל היא ה"י משם אלקים, כלומר בלעדי ה"י אלו המלכות נק אלם להיותה לגמרי בלי מוחין, ואתה ואו כי משה הוא בחינת ז"א שהוא ואו שזהו המילוי של המלכות ושלמות שלה היי שהוא"ו משלימה במוחין דג"ר ונק כוס מלא. כי בתחילה היתה כס יה אשר כס חסר ו והשם י"ה חסר ו"ה ולבסוף היא כוס מלא ברכת י"ה ו"ה שהכוס התמלא והשם התמלא.

ומשום שהמלכות נתנה על ידך לישראל שהם מצד עמוד אמצעי, הכולל ימין ושמאל, יש לגלות למה ניתנה להם. כי ודאי אברהם הרי למדנו למה ניתנה לו, היי משום שהמשיך לה מדת החסד, ואתה גמלת חסד עם בניו כמו שהוא גמל חסד עמך, ונתן אותה הקב"ה ליצחק לו ולזרעו לשמרה מעץ הדעת טוב ורע, ועשו לה כמה גדרים וחתכו בשבילה כמה לבושים שהם לבושי זהב בכמה פסקי דין, והיו חולקים ומקשים על אלו פסקי דין לתקן אותם בכמה תירוצים, לקשט אותה בכמה קשוטים לשבת ויום טוב, כדי שתהיה מקושטת אליך בשעה שתבא לגאול אותה בגאולה האחרונה שנאמר בה, מה שהיה הוא

מראה למשה רבינו שהוא פנימיות כל האבות, פנימיות יעקב שמשה מידת הדעת המחבר את כולם, והתורה שלך וניתנה ליצחק מפי הגבורה, ואתה ראוי להיות החתן של השכינה הקדושה. יעקב הוא תפארת ומשה פנימיות התפארת, בחינת הדעת. לכאורה משה נלמד כבחינת הנצח, אך הנצח הוא הבחינה העליונה של שמים הקושרת ז"א לשמים. הנצח מצד הכלים מייצג את ז"א, ומשה בחינת נצח, אז הנצח שעולה לבינה בחינת ראש, מלמד שמשה בחינת דעת. שלא כמו האבות, זכה משה להיות בעלה של השכינה באופן קבוע.

כא ומשום שהם גרמו לך ועשו לך טובות, אתה סבלת בשבילם כמה צרות כדי שלא יהרג משיח בן יוסף שנאמר בו ופני שור מהשמאל שהוא מזרע יוסף שנאמר בו בכור שורו הדר לא. וכדי שלא יתחלל הוא וזרעו בין העכו"ם שמחמת חטאו של ירבעם שעבד ע.ז היה לו להתחלל בעכו"ם הוא וזרעו, משום שירבעם בן נבט מזרעו של יוסף הוא, ובשבילו נאמר בך, והוא מחולל מפשעינו וגו ובחבורתו נרפא לנו. יוסף שהוא בחינת יסוד ומצד הגבורות שביסוד הוא בחינת שור. בזכות התיקון של משה שסבל יסורים, משיח בן יוסף לא בין הגויים למרות חטאי ירבעם בן נבט

כב וישראל משום שהם כלולים ימין ושמאל להיותם מקו אמצעי שם ה י שלך שהם ימין ושמאל של המוחים דמלכות, הם בשלמות יש לך להתיחד עמה עם המלכות ביניהם. ומשום שנאמר בך כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, נאמר בך ולו תהיה לאישה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, היי כשהיא בגלות אינו יכול לפרוש ממנה כל ימיו.

כג ואיפה הוא השם הרע שהוצאת עליה, אלא אחר שהמלכות ניתנה לישראל, כל מי שמוציא שם רע על ישראל, הוא כמוציא שם רע על המלכות והשם רע היה, במה שאמרת לקב"ה, למה יחרה אפך בעמך, היי ישראל. והקב"ה אמר כי אתה הוצאת שם רע על ישראל שעשו את העגל, לך רד כי שחת עמך, היי העם שלך שהם הערב רב ודאי, שאת גיירת אותם, הם עשו את העגל, ומשום זה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, וע"כ ולו תהיה לאשה. יש כאן אתגר. אם אדם מוציא שם רע על דבר מסוים, הוא מקבל את אותו דבר כדי לתקנו, ולא יוכל לתקנו כל חייב ויאלץ להתמודד איתו, שכתוב ולו תהיה לאישה, לא יוכל להיפתר מהדבר שעליו דיבר לשון הרע, שכל הפוסל במומו פוסל. כך נאלץ אליהו להיות נוכח בכל ברית, וכך משה מופיע בכל דור ודור עם צדיקי הדור, בלעדיו אין דרך להתקשר להשם.

כד קם רע"מ ונשק לו לאליהו בפניו ועל עיניו וברך אותו ואמר לו, תהיה מבורך מפי הקב"ה ושכינתו, בכל מדה ומדה שלו ובעשר ספירות שלו ובכל השמות שלו ובכל ראשי הישיבות ובכל המלאכים. וענו כולם ואמרו אמן. והקב"ה ושכינתו הודו בברכתו. אליהו, קום פתח פיך במצוות עמי, כי אתה הוא עוזר שלי מכל צד, כי עליו נאמר בתחילה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כי פנחס הוא אליהו, בן אהרן ודאי בן אח שלי הוא שנאמר ואח לצרה יולד.

כי ימצא איש נערה בתולה

כה) מצווה זו היא לדון במפתה, חמישים כסף, ז"ש כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, אלו הם ישראל שמצד השכינה נק בת. ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן לאבי הנערה חמישים כסף ולו תהיה לאשה, לא יכול לשלחה כל ימיו. רבנן וכל בעלי הישיבה אמרו, איש אלו הם ישראל מצד הקב"ה שנק איש. ותפסה, בקשר של תפילין, ותפסה בכנפי מצווה. אשר לא אורשה, היי בת יחידה שהיא הנשמה, שע"י קשר של תפילין וציצית תופסים ישראל את הנשמה שלהם. ושכב עמה, היי בתפילת השכיבה, היי בהשכיבנו. ונתן לאבי הנערה חמשים כסף היי כ"ה אותיות שביחוד שמע וכ"ה אותיות ביחוד בשכמל"ו.

כו) קום רע"מ כי ודאי מי שעוסק בהלכה שהיא המלכות שלא לשמה, והרוויח ההלכה. ודאי בתפיסה היא אצלו, היי של לרצון. ועם כל זה העמידו, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והלכה זו היא מצד הנער הטוב שהוא מטטרון, שנפרש מאילן טוב ורע שהוא איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול, ועל שם הנער מטטרון נק המלכות נערה שעתיד להתקיים בה וינערו רשעים ממנה שהם איסור טמא ופסול, סמאל והמחנות שלו.

אם אדם עוסק בתורה, אפילו שעדיין ללא לשמה, אלא מתכוון להגיע ללשמה, מוסתרות ממנו הקליפות ויוכל להגיע ללשמה.

כז) פירוש אחר כי ימצא איש נערה בתולה, אלו הם ישראל שכתוב כי נער ישראל ואוהבו והם נק נער מצד מטטרון היי שנשמותיהם ​​ מבריאה ששם מטטרון, ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה. כי ימצא איש נערה בתולה היי בתולת ישראל שנאמר בה נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ואיש היי הקב"ה שפיתה אותה שכתוב, הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, ואח"כ פתח להם חמישים שערי חירות שהם חמישים שערי רחמים מצד אברהם אביהם שהוא חסד. וזה הוא ונתן לאבי הנערה חמישים כסף שכסף הוא ממדרגת חסד שהוא מדרגת אברהם.

כח) כי ביציאת מצרים נפתח להם חמישים שערי חירות מצד הדין שהוא שמאל שהוא אדני היי המלכות מצד שמאל, ששם דן אנכי, כי באדני יש אותיות דין, שמקודם דן אנוכי דין ואח"כ יצאו. אבל בגאולה האחרונה נאמר ברחמים גדולים אקבצך שהוא מצד אברהם וגדולה שהיא חסד, היא מדרגת אברהם, כי בינה שם היא נק יד הגדולה, ושם חמישים כסף, היי חמישים שערי בינה. ואח"כ לא יוכל לשלחה, בגלות כל ימיו, משום כי לו תהיה לאשה, כמו שנאמר, וארשתיך לי לעולם. ומקרא אחר, כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, לא יאמר לך עוד עזובה, כי אע"פ שהשכינה בגלות, הקב"ה אינו זז ממנה.