❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  מ – מב שעור 14

כמו שיש שם בקדושה כך יש שם

כמו שיש שם בקדושה, כך יש שם הטומאה, שהוא טמא. ועל זה כתוב, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכל הפוגם אחד מאבריו למטה, הוא כאלו פוגם למעלה. ועל זה באה חרב לעולם, ורעב ומות באים לעולם. ועל זה, והיו נשיכם אלמנות וגו' כלומר לא יהיה קשר לבורא, למי שמביא ברית קודש ברשות אחרת, שמערבב קדושה וטומאה. ועל זה כתוב, שעטנז לא יעלה עליך. צמר ימין פשתים שמאל, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, דהיינו שלא יערב הטומאה והקדושה יחדיו ועל זה אומר, ארור שוכב עם כל בהמה. מי היא בהמה. זו נכרית, שהיא גוף מצד בהמה אחרת שלמעלה, הטמאה. בחכמה גוף הוא התגשמות הרצון.

רצון נכרי כן רוצה את הבורא, אך לא מוכן לשלם. מצד הגוף ישראל וגוי אחים, אך לא מצד הנשמה.

חייב האדם לעזוב את התפיסה הגופנית היוונית, ולאמץ את צורת החשיבה של הנשמה, שהיא המקשר באהבה לבורא. 

ועל זה אמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. את החיים ואת הטוב, זהו הוי"ה, שה"ס נר"ן ונשמה לנשמה, ואת המות ואת הרע זהו שמו של סמאל, שהוא נשמה לנשמה מצד שמאל, ונשמה ורוח ונפש מצד שמאל, שהוא בגוף שאינו נקרא אדם. דהיינו בגוף משאר העמים. ומה אמר, ובחרת בחיים. דהיינו בנר"ן ונשמה לנשמה מסוד שם הויה.

יש שדים. יהודים, וישמעאלים ונוצרים, והגדולה לבני עשו ולבני ישמעאל. ומאיזה מקום היא הגדולה, היינו מצד הגופות שלהם. שהם אחים עמנו מצד הגוף מצד ההשתוקקות. אבל לא מצד הנשמה, ולא מרוח ולא מנפש, ולא מנשמה לנשמה. תענוג יהודי הוא מהיחד, ותענוג גויי הוא מהסיפוק האישי.

עם ישראל הוא הכלל, וגוי הוא פרט שיכול להתכלל בכלל זה כאשר עוזב הוא את העבודה הזרה, כלומר את העבודה המבקשת את האור/התענוג לפרטיות, אשר הפירות שלהם הוא צל בלבד.

כל בני ישראל הם משתחוים להקב"ה, ואלהים של בני עשו הוא ישתחוה להם. מאין לנו זה. הרמז הוא שאמר הכתוב, ויבא אלקים אל בלעם בחלום הלילה. הרי שאלהים שלו ישתחוה לו, ויבא עד ביתו, וידבר עמו בלעם מן החלון שלו. וזה למה. הוא בשביל כבוד הגוף, שהוא העיקר להם.

אצל בני עשיו במקום שהם ישמשו את האלקים, האלקים שלהם כביכול משמש אותם. אצלם ההשתוקקות העצמית היא החשובה, וכל חסד שעושים בא מתוך אינטרס, ומחפשים את הבורא כספונסר שממלא תאוותם.

אמנם הם רוצים נשמה, כלומר אור בתוך הגוף, אך זה לא יכול לבוא במקום הרצון העצמי שלהם.

כפי התגשמות הרצון לקבלת השפע, כך מתעוררת התגשמות גדולה יותר. הרצון לקבל כפי שהוא מתגשם, כך הוא נחשב לגופו של האדם, אין השפע יכול להתגלות מצד עצמו, אלא כשהגוף נמצא עם השפע בתוכו, זו בחינת נשמה.

וע"כ, כל גוי שיעשה תשובה, ויפרד מעבודה זרה, ומעבירות, יכניס בו הקב"ה רוח קדוש ונפש קדושה. וע"כ יש לו חלק לעולם הבא. ולא עם בני ישראל, אלא חלק בפני עצמו ועולם בפני עצמו. מותר ללמד גוי תורה רק אם עושה תשובה, כלומר נפרד מע.ז

לעולם הבא הגוי לא יכול להגיע למקום של ישראל, בגלל השמרים שיש בגופו, בגלל אותה הגאווה, אותם רצונות שהם מן הטומאה. והרוח של הקדושה והנפש של הקדושה שישבו על השמרים, בחוזק גדול יביאו לגוף הזה כמו האדם הדר באשפה. וכשימות, השמרים שלו נאבדים. אין בעיה עם גוף של גוי שמת, אלא כשהוא חי, היהודי במותו טמא ובחייו טהור. גוף הגוי בחייו הוא כמו דומם ולכן אינו טמא במותו. לאחר מיתה עדיין נשאר חלק מהנפש הבהמי והוא מטמא אצל יהודי מפני שאין חיבור לנשמה שהיא המחברת לבורא.

וע"כ אמרו, הגוף מן העכו"ם, בחייו טמא ובמותו טהור. למה. הוא בשביל שנאבדה הנשמה שלו, והגוף ישוב אל העפר כשהיה. היהודי, בחייו טהור ובמותו טמא. בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, והנפש הבהמית נשארת בגוף. וע"כ זה במותו נקרא טמא. והעכו"ם טהור. טומאה אומר כשיש חיות והצד האחר מושך אותה אליו.

למה הדבר דומה, לשני אילנות, אחד קדוש, ואחד טמא, מי הוא קדוש ומי הוא טמא, מי שעושה פירות, הוא קדוש. ומי שאינו עושה פירות הוא טמא, כמו אישה נידה שאינה יולדת. וזה הוא שיעשה צל לעבודה זרה.

כדמיון הזה, ישראל, ובני האומות, הם שני אילנות הנטועים בארץ. שאלו האילנות הם רוח הקדושה ורוח הטומאה, והם בארץ אחת, כי מצד הגוף הם אחים עמנו, לכאורה עם אותם רגשות. ולאחד יש מים ועושה פירות, זו היא התורה הקדושה של ישראל, שנמשלה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. ואין מים אלא תורה. הפירות של הגוי, כל הדברים שמייצר אינם נשענים על יסודות נצחיים.

ויש לאילן זה של הטומאה מים, דהיינו התורה שלהם תורה של תענוג עצמי, ולא יעשה פירות, אלא כמו שאמרנו. כמוץ אשר תדפנו רוח, זו היא התורה שלהם, שכתוב, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. מה שאין כן בישראל מה כתוב, והיה כעץ שתול על פלגי מים וכל אשר יעשה יצליח, כלומר יבוא לנקודה פנימית. מבחן ההצלחה הפנימית קובע, אצל הגוי החיצוני הגוף הוא מבחן התוצאה.

בכל צד של נקבה יש את החלק שהתכלל בבינה, צד שצריך להיות בצניעות ובכח זה להשתמש ברצון. עורפה לא הייתה צנועה, לאחר שעזבה את רות הלכה וזינתה ולא הסתפקה עד שבא עליה כלב. אמנם צריך את הרצון האין סופי כדי להגיע לכלי לקבלת ההטבה השלמה, אך דווקא צד השמירה והצניעות היא הדרך המאפשרת להגיע לכך.

רות מהצנועות שבהן היתה, ונכנסה תחת כנפי השכינה, ויצא ממנה דוד. והמלכים חייבים להיות מזרע דוד, כדי שיהיו רחמנים ואכזרים, רחמנים מצד האב ואכזרים מצד האם, שהיא מן האומות. וזה וזה צריך להיות כאחד. ולפיכך זרע דוד נוקם ונוטר כנחש לאומות, ורחמן לישראל.

כשושנה בין החוחים, נותנת ריח טוב, כך רות מזרע האומות נתנה ריח טוב לפני הקב"ה. כשושנה, שהעלתה ריח טובה, כך רות ממעשיה הטובים נכנסה תחת כנפי השכינה.

מגילת רות  מ – מב שעור 14 

כמו שיש שם בקדושה כך יש שם

קסג) וכדוגמא דאיתא שם וכו': וכמו שיש שם בקדושה, כך יש שם הטומאה, שהוא טמא. ועל זה כתוב, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכל הפוגם אחד מאבריו למטה, הוא כאלו פוגם למעלה. תחתון ועליון אינם בחינות של טומאה וקדושה, אלא יש בינהם קשר שתחתון מעלה מ"ן ובעליון מתפשטת הארה

קסד) ועל דא חרב וכו': ועל זה באה חרב לעולם, ורעב ומות באים לעולם. ועל זה, והיו נשיכם אלמנות וגו' כלומר לא יהיה קשר לבורא, למי שמביא ברית קודש ברשות אחרת שמערבב קדושה וטומאה. ועל זה כתוב, שעטנז לא יעלה עליך צמר ימין פשתים שמאל, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, דהיינו שלא יערב הטומאה והקדושה יחדיו (כנ"ל אות קנ"ג) ועל זה אומר, ארור שוכב עם כל בהמה. מי היא בהמה. זו נכרית, שהיא גוף מצד בהמה אחרת שלמעלה, הטמאה. בחכמה גוף הוא התגשמות הרצון.

רצון נכרי כן רוצה את הבורא, אך לא מוכן לשלם. מצד הגוף ישראל וגוי אחים, אך לא מצד הנשמה. 

חייב האדם לעזוב את התפיסה הגופנית היוונית, ולאמץ את צורת החשיבה של הנשמה, שהיא המקשר באהבה לבורא.  

קסה) ועל דא אמר וכו': ועל זה אמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. את החיים ואת הטוב, זהו הוי"ה, שה"ס נר"ן ונשמה לנשמה, כנ"ל. ואת המות ואת הרע זהו שמו של סמאל, שהוא נשמה לנשמה מצד שמאל, ונשמה ורוח ונפש מצד שמאל, שהוא בגוף שאינו נקרא אדם. דהיינו בגוף משאר העמים. ומה אמר, ובחרת בחיים. דהיינו בנר"ן ונשמה לנשמה מסוד שם הויה.

קסו) ועל דא אית וכו': וע"כ יש שדים יהודים. שאינם קדושה ואינם טומאה אלא הם בחינת חול, (כמ"ש לעיל בז"ח אחרי אות כ'. ועי' בזהר פנחס אות תשס"ג ובזהר תצא אות ל') ולא בא הפסוק שאמר, לא יהיה לך אלהים אחרים. אלא לאלהים של ישמעאל ועשו. ואלהים אחרים מישמעאל ועשו מאין הם יוצאים. הם יוצאים מן השמרים של שדים יהודים שמרים זה מקום הגאווה שתופח לרצנות קבלה לעצמו. ועל זה כתוב, כי משורש נחש יצא צפע שזה אלקים אחרים. ועל זה, אם אמר לך יצר הרע. חטא, ושכב עם הבהמה, כלומר עם נכרית מבני ישמעאל ועשו, אל תשמע לו. אין לשים את הבחינה של המופשטות ברצונות של ישמעאל או עשיו, כדי לא להעשות אלקים אחרים

קסז) וע"ד אית שדין וכו': וע"כ יש שדים. יהודים, וישמעאלים ונוצרים, והגדולה לבני עשו ולבני ישמעאל. ומאיזה מקום היא הגדולה, היינו מצד הגופות שלהם. שהם אחים עמנו מצד הגוף מצד ההשתוקקות. אבל לא מצד הנשמה, ולא מרוח ולא מנפש, ולא מנשמה לנשמה. תענוג יהודי הוא מהיחד, ותענוג גויי הוא מהסיפוק האישי.

עם ישראל הוא הכלל, וגוי הוא פרט שיכול להתכלל בכלל זה כאשר עוזב הוא את העבודה הזרה, כלומר את העבודה המבקשת את האור/התענוג לפרטיות, אשר הפירות שלהם הוא צל בלבד. 

קסח) ואני פותח לך וכו': ואני פותח לך פתח גדול. כל בני ישראל הם משתחוים להקב"ה ואלהים של בני עשו הוא ישתחוה להם. מאין לנו זה. הרמז הוא שאמר הכתוב, ויבא אלקים אל בלעם בחלום הלילה. הרי שאלהים שלו ישתחוה לו, ויבא עד ביתו, וידבר עמו בלעם מן החלון שלו. וזה למה. הוא בשביל כבוד הגוף, שהוא העיקר להם. אצל בני עשיו במקום שהם ישמשו את האלקים, האלקים שלהם כביכול משמש אותם. אצלם ההשתוקקות העצמית היא החשובה, וכל חסד שעושים בא מתוך אינטרס, ומחפשים את הבורא כספונסר שממלא תאוותם.

אמנם הם רוצים נשמה, כלומר אור בתוך הגוף, אך זה לא יכול לבוא במקום הרצון העצמי שלהם. 

כפי התגשמות הרצון לקבלת השפע, כך מתעוררת התגשמות גדולה יותר. בהשתלשלות העולמות עד המקום הנמוך ביותר, זהו תחתית עולם העשיה. עולם הזה שאנו רואים הוא רק בבועה, סימן לעולם הזה, שהוא ההשתוקקות העצמית הגדולה. בבואה זו היא כמראה מעוות אותה צריכים כדי לעשות עבודה, כסימולציה. 

הרצון לקבל כפי שהוא מתגשם, כך הוא נחשב לגופו של האדם, אין השפע יכול להתגלות מצד עצמו, אלא כשהגוף נמצא עם השפע בתוכו, זו בחינת נשמה. 

קסט) וע"ד כל גוי וכו': וע"כ, כל גוי שיעשה תשובה, ויפרד מעבודה זרה, ומעבירות, יכניס בו הקב"ה רוח קדוש ונפש קדושה. וע"כ יש לו חלק לעולם הבא. ולא עם בני ישראל, אלא חלק בפני עצמו ועולם בפני עצמו. מותר ללמד גוי תורה רק אם עושה תשובה, כלומר נפרד מע.ז 

קע) וכל זה למה וכו': וכל זה למה הגוי לא יכול להגיע למקום של ישראל. הוא בשביל השמרים שיש בגופו בגלל אותה הגאווה, אותם רצונות שבאים מהנקודה האמצעית שיש עליהם עדיין צמצום, שהם מן הטומאה. והרוח של הקדושה והנפש של הקדושה שישבו על השמרים, בחוזק גדול יביאו לגוף הזה כמו האדם הדר באשפה. ומשימות, השמרים שלו נאבדים. אין בעיה עם גוף של גוי שמת, אלא כשהוא חי, היהודי במותו טמא ובחייו טהור. גוף הגוי בחייו הוא כמו דומם ולכן אינו טמא במותו. לאחר מיתה עדיין נשאר חלק מהנפש הבהמי והוא מטמא אצל יהודי מפני שאין חיבור לנשמה שהיא המחברת לבורא

קעא) ועל דא אמרו וכו': וע"כ אמרו, הגוף מן העכו"ם, בחייו טמא ובמותו טהור. למה. הוא בשביל שנאבדה הנשמה שלו, והגוף ישוב אל העפר כשהיה. היהודי, בחייו טהור ובמותו טמא. בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, והנפש הבהמית נשארת בגוף. וע"כ זה במותו נקרא טמא. והעכו"ם טהור. טומאה אומר כשיש חיות והצד האחר מושך

קעב) למה"ד לתרין אילנין וכו': למה הדבר דומה, לשני אילנות, אחד קדוש, ואחד טמא, מי הוא קדוש ומי הוא טמא, מי שעושה פירות, הוא קדוש. ומי שאינו עושה פירות הוא טמא כמו אישה נידה שאינה יולדת. וזה הוא שיעשה צל לעבודה זרה. ועם כל זה הם נטועים בארץ, ולאילן אחד יש מים ולאילן האחר יש מים. ועכ"ז, אילן אחד יעשה פירות, ואילן אחד לא יעשה פירות.

קעג) בדוגמא דא אינון וכו': כדמיון הזה, ישראל, ובני האומות, הם שני אילנות הנטועים בארץ. שאלו האילנות הם רוח הקדושה ורוח הטומאה, והם בארץ אחת, כי מצד הגוף הם אחים עמנו לכאורה אותם רגשות. ולאחד יש מים ועושה פירות, זו היא התורה הקדושה של ישראל, שנמשלה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. ואין מים אלא תורה.

קעד) ועל גופא דישראל וכו': ועל גופו של ישראל אמר, ועץ עושה פרי אשר זרעו בו על הארץ וגו'. ויורש גן עדן, ויורש הגוף הקדוש הרוחני של מעלה. ונשמתו נהנית מאור השכינה.

קעה) ואת אמרת דלית וכו': שואל ואתה אומר, שאין פירות באילן הטומאה, שהוא עכו"ם, למה אומר הכתוב, עץ עושה פרי למינו. שמשמע שיש פירות בכל מיני אילנות. ומשיב, אין בפירות האילן העושה צל לעבודה זרה, שיאמרו עליו שעושה פירות, משום שאינם אוכלים מהם, וידפנו הרוח. ועל זה, אמר, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. הפירות של הגוי, כל הדברים שמייצר אינם נשענים על יסודות נצחיים. 

קעו) ואית לאילנא דא וכו': ויש לאילן זה של הטומאה מים, דהיינו התורה שלהם תורה של תענוג עצמי, ולא יעשה פירות, אלא כמו שאמרנו. כמוץ אשר תדפנו רוח, זו היא התורה שלהם, שכתוב, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. מה שאין כן בישראל מה כתוב, והיה כעץ שתול על פלגי מים וכל אשר יעשה יצליח, כלומר יבוא לנקודה פנימית. מבחן ההצלחה הפנימית קובע, אצל הגוי החיצוני הגוף הוא מבחן התוצאה.

קעז) רבי אושעיא אמר וכו': ר"א אמר, בוא וראה מעץ הדעת טוב ורע. זרע דוד הם כאופן הזה של עץ הדעת טוב ורע. כי דוד ה"ס מלכות, ומלכות, ה"ס עץ הדעת טו"ר. טוב מצד המלכות .שצריך לקבל את ההטבה השלמה, ויש לבנות אותו עם רצון של גדלות כלי הקבלה ורע מצד האמהות, שהיו מן האומות. ועם כל זה, לא היו מן עזי פנים שבהן. כיון ששמע זה, רבי אלעזר בר יוסי, בא ונשקו בראשו. בכל צד של נקבה יש את החלק שהתכלל בבינה, צד שצריך להיות בצניעות ובכח זה להשתמש ברצון. עורפה לא הייתה צנועה, לאחר שעזבה את רות הלכה וזינתה ולא הסתפקה עד שבא עליה כלב. אמנם צריך את הרצון האין סופי כדי להגיע לכלי לקבלת ההטבה השלמה, אך דווקא צד השמירה והצניעות היא הדרך המאפשרת להגיע לכך.

קעח) אמר ר' חסדאי וכו': אר"ח רות מהצנועות שבהן היתה, ונכנסה תחת כנפי השכינה, ויצא ממנה דוד. והמלכים חייבים להיות מזרע דוד, כדי שיהיו רחמנים ואכזרים, רחמנים מצד האב ואכזרים מצד האם, שהיא מן האומות. וזה וזה צריך להיות כאחד. ולפיכך זרע דוד נוקם ונוטר כנחש לאומות, ורחמן לישראל.

קעט) אמר רבי חלפתא וכו': אר"ח, כשושנה בין החוחים, נותנת ריח טוב, כך רות מזרע האומות ממלכות שנגנזה ברדלא, נתנה ריח טוב לפני הקב"ה. כשושנה, שהעלתה ריח טובה, כך רות ממעשיה הטובים נכנסה תחת כנפי השכינה רות היא בחינת המלכות שהתכלל ביסוד הצדיק שנק בועז וישבה לרגליו בבחינת כל ושליש בעפר הארץ וממנה בא דוד המלך.

מגילת רות  לז – לט שעור 13

רוח ונשמה ונשמה לנשמה ורוח

קין והבל, הבל הוא ממין אחד עם אדם וחוה, והוא נקרא רוח דקדושה כמו מחלון. קין, הוא רוח הטומאה של שמאל כמו כליון, ונקרא כלאים. והוא עירוב בקדושה, שאינו צריך. והוא הצד האחר, שלא ממין אדם וחוה לא קו אמצעי. ועל זה כתוב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ימין ושמאל שלא באים לאחדות. ששור הוא בהמה טהורה, והחמור הוא בהמה טמאה, שאסור לערבם זה בזה. ועל כן לא תבא ברית קודש ברשות אחרת. ליהודי אסור להתערב עם גוי. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני  אל תתערב עם רצונות שאינם שייכים לקדושה.

הנחש מייצג בנפש את הרצונות והתאוות שלא ניתן להשיגם בקדושה. אי אפשר לקדש את החומר, האלוקות לא מתפשטת בגשמיות שהיא זמנית.

החטא הקדמון הוא שאדם הקשיב לקול התשוקה שלו במקום לשמוע לרצון השם, לא עשה גבול ושמירה כדי לבטא עצמו. עץ הדעת ניתן כדי שאדם יבטא עצמו במסגרת הגבול שניתן לו, אחרת הוא לא ידע מיהו. הגבול הוא לטובת הביטוי העצמי. כאשר אדם חוטא נותנים לו לעבוד בבחינת שלא לשמה, היינו בעולם הזה. אומר השל"ה הקדוש בפירוש למשנה בפסחים, שאל לו לאדם לחשוב שלא לשמה זה טוב, אין ברירה וחייבים לעבוד עם כותנות עור.

כותנות עור זה העולם הזה, כמו ללכת לאישה מנאפת. אין ברירה צריך לעבוד עם סימנים כדי להגיע לתוצאה, אך לאחר מכן יש לזרוק את הסימנים. כאשר עובדים עם סיבה, הסיבה חייבת להיות בתוך התוצאה. אין העדר ברוחניות. סיבה נמצאת ברוחניות.

אומר בעל הסולם שלא ניתן להגיע ללשמה בלי לעבוד בשלא לשמה. הרב"ש אומר שחטא הוא ניסיון להגיע למטרת הבריאה, ללשמה במקום לעבוד בדרך הסימנים, לתקן ואז ניתן להגיע למטרה.

עד שאדם מגיע ליחד, הוא צריך להרגיש את הפירוד, אך כשמגיע ליחד, אין יותר צורך בהרגשת הפירוד.

העבר הוא סימנים גשמיים שבדרך, אין צורך לשמר את הסימנים כשבאים למטרה.

וייצר ה' אלקים, שיצר את האדם, שהוא בבחינת עולם היצירה, עשהו, מבחינת עולם העשיה. שכתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם נתן להם תודעה גשמית. בראשונה היו כתנות אור, בדמיון של מעלה. השוואת צורה עם העליון ויכלו לקבל את האור, ואחר שחטאו, נעשו כתנות עור, כלומר הצורה שבה הם תופסים את המציאות היא גשמית, אז ראו שהם עירומים, כלומר אין להם איך להשיג את האור העליון.

ועל זה אמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו, היינו יוד הא ואו הא, שהם נר"נ ונשמה לנשמה של האדם כנ"ל, יצרתיו ,גוף דקדושה זהו כתנות אור, שמטרם החטא. אף עשיתיו, זהו כתנות עור, משום שהאף דהיינו הכעס על חטאו, סבב את זה ה' לא פועל מטעם כעס, אלא אף בא לומר שלא יקבל את האור בהדרגה, דרך תודעה שקרית, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, כאשר אמצעים יש להשתמש ואז לזרוק.  אחרי שפועלים את הלא שלמה אין צורך בו. כאשר מגיעים לתוצאה אין צורך בסימנים, אלא את הסיבות צריך.

ולמי יקרא רע. היינו ליצר הרע, וזהו הנחש שעשה וסבב שנגזר מות על אדם וחוה. ועל כל איש.

כשיש לאדם בחירה בלשמה, ואינו בוחר, הוא נענש. העונש הוא דרך ייסורים, מתוך שלא לשמה יגיע ללשמה, שזו עבודת פרך

מגילת רות  לז – לט שעור 13 

רוח ונשמה ונשמה לנשמה ורוח

קנג) פתח רבי ואמר וכו': פתח רבי ואמר. כך הוא, כמו אלימלך ונעמי וכו' (כנ"ל אות קמ"ד) אדם הראשון, הוא נשמה לנשמה, חוה, היא נשמה, קין והבל, הבל הוא ממין אחד עם אדם וחוה, והוא נקרא רוח דקדושה כמו מחלון. קין, הוא רוח הטומאה של שמאל כמו כליון, ונקרא כלאים. והוא עירוב בקדושה, שאינו צריך. והוא הצד האחר, שלא ממין אדם וחוה לא קו אמצעי. ועל זה כתוב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ימין ושמאל שלא באים לאחדות. ששור הוא בהמה טהורה, והחמור הוא בהמה טמאה, שאסור לערבם זה בזה. ועל כן לא תבא ברית קודש ברשות אחרת ליהודי אסור להתערב עם גוי. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני  אל תתערב עם רצונות שאינם שייכים לקדושה.

הנחש מייצג בנפש את הרצונות והתאוות שלא ניתן להשיגם בקדושה. אי אפשר לקדש את החומר, האלוקות לא מתפשטת בגשמיות שהיא זמנית. 

החטא הקדמון הוא שאדם הקשיב לקול התשוקה שלו במקום לשמוע לרצון השם, לא עשה גבול ושמירה כדי לבטא עצמו. עץ הדעת ניתן כדי שאדם יבטא עצמו במסגרת הגבול שניתן לו, אחרת הוא לא ידע מיהו. הגבול הוא לטובת הביטוי העצמי. כאשר אדם חוטא נותנים לו לעבוד בבחינת שלא לשמה, היינו בעולם הזה. אומר השל"ה הקדוש בפירוש למשנה בפסחים, שאל לו לאדם לחשוב שלא לשמה זה טוב, אין ברירה וחייבים לעבוד עם כותנות עור.

כותנות עור זה העולם הזה, כמו ללכת לאישה מנאפת. אין ברירה צריך לעבוד עם סימנים כדי להגיע לתוצאה, אך לאחר מכן יש לזרוק את הסימנים. כאשר עובדים עם סיבה, הסיבה חייבת להיות בתוך התוצאה. אין העדר ברוחניות. סיבה נמצאת ברוחניות.

אומר בעל הסולם שלא ניתן להגיע ללשמה בלי לעבוד בשלא לשמה. הרב"ש אומר שחטא הוא ניסיון להגיע למטרת הבריאה, ללשמה במקום לעבוד בדרך הסימנים, לתקן ואז ניתן להגיע למטרה.

עד שאדם מגיע ליחד, הוא צריך להרגיש את הפירוד, אך כשמגיע ליחד, אין יותר צורך בהרגשת הפירוד. 

העבר הוא סימנים גשמיים שבדרך, אין צורך לשמר את הסימנים כשבאים למטרה. 

קנד) ואדם הוא דוגמא וכו': ואדם, הוא דמיון שלמעלה, דהיינו הצד הקדוש. אלהים אחרים, זה חמור ואתון, שהם זכר ונקבה דטומאה בשרם בשר חמורים, וע"כ מי שמביא ברית קודש ברשות אחרת נאמן לצד האחר, כתוב בו, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ואין קנאה להקב"ה, חוץ מזה של ברית קודש.

קנה) ברא הקב"ה באינש וכו': ברא הקב"ה באדם, ד' אותיות, י"ה ו"ה. שהן שמו הקדוש. ברא בו נשמה לנשמה, וזו נקראת אדם, ומתפשטים בה האורות, בתשעה אורות כח"ב חג"ת נה"י לא במלכות שהיא נגנזרה ברדלא, המלכות התכללה ביסוד. ועטרת יסוד משלמת אותם לעשר, והם משתלשלים מן י' דהויה. והם אור אחד בלי פרוד. וע"כ הגוף של האדם נקרא לבוש אדם, משום שמלביש הנשמה לנשמה הנקראת אדם. מדרגת חיה. נשמת האדם מדרגת חיה וגופו מדרגת נשמה

קנו) ה' נקראת נשמה וכו': הה' דהויה נקראת נשמה, ומזדווגת עם י' דהויה. שהיא נשמה לנשמה, ומתפשטת להרבה אורות והם אחד. י"ה, הם יחד בלי פרוד. ועל זה כתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם. הנשמה צריכה לבוא לידי ביטוי ולהוציא את מדרגת החיה, אור מטרת הבריאה, ואז נקראים שניהם אדם, ישות ושם משותף לזכר ונקבה

קנז) ו' נקראת רוח וכו': הו' דהוי"ה נקראת רוח והרוח נקרא בן י"ה. להיותו נאצל מזווג י"ה. הנפש נקראת ה' דהויה, ונקראת בת. וע"כ הנשמה לנשמה, והנשמה, והרוח, והנפש, הם אב ואם בן ובת. וסוד הדבר יש השם הוי"ה במילוי אלפין, שהוא יוד הא ואו הא נקרא אדם, משום שהאור שלו, מתפשט למ"ה אורות, שזה הוא בגימטריא אד"ם, שהוא מ"ה ז"א שעולה לאו"א. ז"א עולה לראש דאריך המייצג את עולם אצילות שנק מ"ה. מקומת א"א יצאו ז"ת דנקודים בשליש תחתון דא"ק, וכשהם נשברו בא ז"א דאצילות יחד עם הנקבה לתקן מקום זה .

קנח) והשם יוד הא וכו': והשם יוד הא ואו הא, שהוא, נשמה לנשמה, נשמה, רוח ונפש כנ"ל. זכר ונקבה בראם. כי נשמה לנשמה היא זכר, ונשמה היא נקבה. וכן הרוח הוא זכר, והנפש היא נקבה. ויקרא את שמם אדם. ואח"כ יצר הגוף. שכתוב, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. 

קנט) מאי אית בין וכו': שואל, מה יש להבחין בכתובים בין אדם לאדם, הרי הוי"ה, שהם נשמה לנשמה, נשמה, רוח ונפש, נקרא אדם, והגוף נקרא אדם, מה בין זה לזה. כלומר איך נבחין אם הכתוב מדבר בהויה, אם הכתוב מדבר בגוף האדם. ומשיב, אלא במקום שנקרא ויברא אלקים את האדם בצלמו, הוא הוי"ה. דהיינו נרנ"ח של האדם, ובמקום שלא נקרא בצלמו, הוא הגוף של האדם. כמו דמותו למשל

קס) ובתר דאמר וייצר וכו': ואחר שאמר וייצר ה' אלקים, שיצר את האדם, שהוא בבחינת עולם היצירה, עשהו, מבחינת עולם העשיה. שכתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם נתן להם תודעה גשמית. בראשונה היו כתנות אור, בדמיון של מעלה השוואת צורה עם העליון ויכלו לקבל את האור, ואחד שחטאו, נעשו כתנות עור הצורה שבה הם תופסים את המציאות היא גשמית, אז ראו שהם עירומים, כלומר אין להם איך להשיג את האור העליון.

קסא) ועל דא אמר וכו': ועל זה אמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו, היינו יוד הא ואו הא, שהם נר"נ ונשמה לנשמה של האדם כנ"ל, יצרתיו ,גוף דקדושה זהו כתנות אור, שמטרם החטא. אף עשיתיו, זהו כתנות עור, משום שהאף דהיינו הכעס על חטאו, סבב את זה ה' לא פועל מטעם כעס, אלא אף בא לומר שלא יקבל את האור בהדרגה, דרך תודעה שקרית, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, כאשר אמצעים יש להשתמש ואז לזרוק.  אחרי שפועלים את הלא שלמה אין צורך בו. כאשר מגיעים לתוצאה אין צורך בסימנים, אלא את הסיבות צריך.

קסב) ולמאן יתקרי רע וכו': ולמי יקרא רע. היינו ליצר הרע, וזהו הנחש שעשה וסבב שנגזר מות על אדם וחוה. ועל כל איש.

כשיש לאדם בחירה בלישמה, ואינו בוחר, הוא נענש. העונש הוא דרך יסורים, מתוך שלא לשמה יגיע ללשמה, שזו עבודת פרך

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות לז-לט
1.כיצד אנחנו רואים את חלוקת שם הויה באדם ובמה זה דומה לחלוקה שעשינו באלימלך ורות ובניהם?
2.מיהו קין ומדוע נכון שלא לערב אותו בקדושה?
3. כיצד בסיפור הבריאה מספרים לנו על נשמת האדם מצד כותנת אור ומדוע עשה להם כותנת עור ומה זה מורה לנו בדרך עבודה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  לד – לו שעור 12

מחלון וכליון ערפה ורות

ישנם רצונות דימיוניים בנפש, שאין להם בכלל קיום, וישנם דמיונות שניתן לתקן. כאן מלמד על בחינות אלו של מחלון וכליון, הם בחינות המרומזות בשמם, של מחלון שהייתה בו מילה, וכליון שכלה מהעולם.

הרצונות הגדולים מאד של האדם, ניתנים לשמירה ע"י הקליפות, כדי שלא יתעסק איתם בקדושה טרם תיקון אותם.

רבי פדת ורב פרחיא אמרו, מחלון נקרא, משום שמחל לו הקב"ה לאחר זמן, דהיינו לאחר מיתתו, שאשתו רות נתיבמה ע"י בועז, משום שהיה מוחה בידו של אביו, ומשתדל בו על המשפטים. כליון נקרא, משום שנכלה מן העולם. אמנם בתחילה הוא נשא את רות כשהייתה מואביה, אך אפשר שזכה למחילה בזכות הרהורי תשובה.

ר' יוסי בן קיסמא אמר כשם שהיו הם, כך היו נשותיהם. ערפה, נדונה על שמה, שהיתה קשת עורף, שלא רצתה, שיהיה לה חלק עם ישראל. כמו שאתה אומר, כי פנו אלי עורף ולא פנים. וחכמים אמרו, לפי שהחזירה עורף לחמותה זו בינה, אותו צד של האני המלכות האני שאינו מתקשר עם צד הבורא שבו. גם הקליפה רוצה חלק בישראל, אך רצתה את זה בלי מאמץ מצידה.

רות היא על שם תור, שהוא כשר על המזבח, כך רות, כשרה לבא בקהל, שעליה נתקיימה הלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. שהנקבות מותרות לבא בקהל. אפשר להכשיר את צד הנקבה בלבד. לבנות לוט היו בנים, שקראה הבכירה לבנה מואב, שזו עזות פנים. הצעירה לא ציינה אלא קראה לו על שם עם, מעין שתוקי שמסתירים את יחוסו. עוד. רות, היא, משום שיצא ממנה בן שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות. רות היא מלכות שעלתה לבינה לכן יש לה תיקון. צד רות שבנפש, הנאמנות לברית, בחרה להתכלל בנעומי שהיא בחינת כח הבינה המאפשר לדבוק ולבחור בערך העליון ולא בחשק הפרטי, זהו כח המאפשר לגייר את הרצונות הגויים שבנפש.

הרצון הוא מוכרח ע"י המחשבה, ואת המחשבה יש לתקן, אין להאשים את ההרגשה שהיא תוצאה. 

רות אשת מחלון באה בקהל. ובעלה נקרא מחלון, משום שמחל לו הקב"ה, שיהיה שמו נזכר על ידי היבום. ערפה אשת כליון, לא באה בקהל, שכילה אותם הקב"ה, וכליון לא נזכר שמו בישראל.

בחכמה בן פירושו הבנה. הבן של רות זו הבנה שהיא בחינת דוד המלך, וההבנה שיוצאת מדרך עורפה זה גולית הפלישתי שמתגאה בכוח העולם הזה.

א"ר רחומאי, בנות עגלון מלך מואב היו. ומפני מה זכה עגלון לכך. א"ר רחומאי, כשבא אהוד ואמר, דבר אלקים לי אליך. ויקם מעל הכסא. אמר לו הקב"ה, אתה קמת מכסאך בשביל כבודי, חייך ממך יצא מי שישב על כסאי, שנאמר וישב שלמה על כסא ה'

יש פה עניין גדול של ביטול הגאווה, גם מואבי יש בו את האפשרות לקום מכסאו, כלומר לתקן את גאוותו. והוא מלך, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו

מגילת רות  לד – לו שעור 12 

מחלון וכליון ערפה ורות

ישנם רצונות דימיוניים בנפש, שאין להם בכלל קיום, וישנם דמיונות שניתן לתקן. כאן מלמד על בחינות אלו של מחלון וכליון, הם בחינות המרומזות בשמם, של מחלון שהייתה בו מילה, וכליון שכלה מהעולם. 

הרצונות הגדולים מאד של האדם, ניתנים לשמירה ע"י הקליפות, כדי שלא יתעסק איתם בקדושה טרם תיקון אותם. 

קמ) ושש שני בניו מחלון וכליון: רבי פדת ורב פרחיא אמרו, מחלון נקרא, משום שמחל לו הקב"ה לאחר זמן, דהיינו לאחר מיתתו, שאשתו רות נתיבמה ע"י בועז, משום שהיה מוחה בידו של אביו, ומשתדל בו על המשפטים. כליון נקרא, משום שנכלה מן העולם. אמנם בתחילה הוא נשא את רות כשהייתה מואביה, אך אפשר שזכה למחילה בזכות הרוהורי תשובה

קמא) ר' יוסי בן קיסמא וכו': ריב"ק אמד, כשם שהיו הם, כך היו נשותיהם. ערפה, נדונה על שמה, שהיתה קשת עורף, שלא רצתה, שיהיה לה חלק עם ישראל. כמו שאתה אומר, כי פנו אלי עורף ולא פנים. וחכמים אמרו, לפי שהחזירה עורף לחמותה זו בינה, אותו צד של האני המלכות האני שאינו מתקשר עם צד הבורא שבו. גם הקליפה רוצה חלק בישראל, אך רצתה את זה בלי מאמץ מצידה

קמב) רות על שם תור וכו': רות, היא על שם תור, שהוא כשר על המזבח, כך רות, כשרה לבא בקהל, שעליה נתקיימה הלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. שהנקבות מותרות לבא בקהל אפשר להכשיר את צד הנקבה בלבד. לבנות לוט היו בנים, שקראה הבכירה לבנה מואב, שזו עזות פנים. הצעירה לא ציינה אלא קראה לו על שם עם, מעין שתוקי שמסתירים את יחוסו. עוד. רות, היא, משום שיצא ממנה בן שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות. רות היא מלכות שעלתה לבינה לכן יש לה תיקון. צד רות שבנפש, הנאמנות לברית, בחרה להתכלל בנעומי שהיא בחינת כח הבינה המאפשר לדבוק ולבחור בערך העליון ולא בחשק הפרטי, זהו כח המאפשר לגייר את הרצונות הגויים שבנפש.

הרצון הוא מוכרח ע"י המחשבה, ואת המחשבה יש לתקן, אין להאשים את ההרגשה שהיא תוצאה.  

קמג) רות אשת מחלון וכו': רות אשת מחלון באה בקהל. ובעלה נקרא מחלון, משום שמחל לו הקב"ה, שיהיה שמו נזכר על ידי היבום. ערפה אשת כליון, לא באה בקהל, שכילה אותם הקב"ה, וכליון לא נזכר שמו בישראל.

בחכמה בן פירושו הבנה. הבן של רות זו הבנה שהיא בחינת דוד המלך, וההבנה שיוצאת מדרך עורפה זה גולית הפלישתי שמתגאה בכוח העולם הזה. 

קמד) ועל תקונא דא וכו': ועל תקון זה. נעמי, היא נשמה. אלימלך, נשמה לנשמה. מחלון, רוח השכלית הנקודה שבלב. רות, נפש השכלית. כליון, רוח הבהמיות. ועל זה אמר שלמה, ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח האדם, זהו מחלון. רוח הבהמה, זהו כליון, שהוא מהצד השמאלי. ערפה, היא הנפש הבהמית , שהיא מקשה עורף, והיא מצד שמאל מפנה עורף לקדושה ופניה לשלוש הקליפות הטמאות ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת שזה בחינת קליפת נוגה רע, המידות של כעס, תאווה. ועל כן כליון, לא נזכר שמו בישראל.

יקחו להם נשים מואביות

קמה) ויקחו להם נשים מואביות: א"ר רחומאי, בנות עגלון מלך מואב היו. ומפני מה זכה עגלון לכך. א"ר רחומאי, כשבא אהוד ואמר, דבר אלקים לי אליך. ויקם מעל הכסא. אמר לו הקב"ה, אתה קמת מכסאך בשביל כבודי, חייך ממך יצא מי שישב על כסאי, שנאמר וישב שלמה על כסא ה'. יש פה עניין גדול של ביטול הגאווה, גם מואבי יש בו את האפשרות לקום מכסאו, כלומר לתקן את גאוותו. והוא מלך, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. 

קמו) רבי בון אמר וכו': רב"א, אם הייתי שם, כשנתקיימה ההלכה מואבי ולא מואבית, הייתי חולק עליה והייתי אומר, מצד ההבנה שלי  מואבית ולא מואבי. שכתוב בהן, ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן. וכתוב, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ותהי המגפה בעדת ה'. הן גרמו כל כך, והזכרים אסורים והן מותרות.

קמז) ומיד אמר הדרי וכו': ומיד אמר אני חוזר בי. ומה, משה ואלעזר קבלו אותן, שכתוב, אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. מהו הטעם. הוא כי באונס עמדו בנות מואב באותו מעשה, שאמר ר' חלקיה אמר ר' אסיא בן גוריון, האנשים באו ומביאים אותן בעל כרחן, ואותה שלא רצתה, הרגו אותה. עד שכל המואביות היו שם באונס. וע"כ האנשים אסורים ודאי, והנשים מותרות. תמיד יש לראות מי הצד הפועל שעליו האחריות ולא הצד הנפעל ועוד, שכתוב בתורה שני טעמים, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואשר שכר עליך בלעם. הרי שעיקר הדבר היו גברים.

קמח) אמר ר' חסדאי וכו': אר"ח, והרי למדנו, שנחל שיטים הוא מגדל הניאוף של נשים, ואתה אומר, שבאונס עמדו שם. וא"ר אושעיא, מ"ש, ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. היינו, כי באותו זמן עתיד הקב"ה לרפאות את כל העולם, ומפני שנחל שטים מרבה ניאוף, יצא מעיין מבית ה' לרפאות אותו הנחל. א"כ הרי לך, כי בשביל הניאוף הן באות מעצמן. גם אם היה בהן רצון ניאוף לא היו באות מעצמן

קמט) א"ר מנסיא ח"ו וכו': א"ר מנסיא חס ושלום. גלוי וידוע שבמקום שבעליהן ואביהן שם, שאינן באות בעצמן לעין כל. אלא הם הפקירו אותן בעל כרחן, בעצת בלעם.

קנ) א"ר יוסי בן קסמא וכו': אר"י בן קסמא, תמה אני. אם מגילה זו לא באה אלא כדי ליחס זרע דוד, שבא מרות המואביה. כי א"כ, לא יספר יותר מיחוס דוד, ולמה לי כל כך, יתחיל לכתוב היחוס מבועז שנשא את רות, ויאמר אלה תולדות פרץ עד וישי הוליד את דוד. ומשיב, אלא הכל הוצרך בשביל הצדקת הזו שבאה להתגייר, ולחסות תחת כנפי השכינה, ולהודיע ענותנותה וצניעותה וצדקותה. בא להראות שאותה מלכות שאחרי הצמצום היא הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש,  מלכות דאין סוף, ניתנה לגויים כלומר ירדה לנקודת תחת רגלי גלגלתא. האדם צריך להיבראות מאותה מלכות שהייתה בסיום רגלין, והיא שייכת לעם היהודי. לקח ה את המלכות הזו והכליל אותה עם בינה, ואז מתברר שהיא כמו ארץ כנען שניתנה לגויים כאשר היא שייכת לעם היהודי. 

קנא) רבי אלעזר בר' יוסי וכו': ר"א בר"י אמר, שע"כ האריך כל כך, כדי להודיע זרע דוד שהוא כסף צרוף בעליל לארץ. כי פרץ ועובד כסף צרוף הם, ככסף זה שנצרף פעם ושתים. דהיינו פרץ, ע"י יהודה ותמר, בפעם א', ועוד ע"י בועז ורות, בפעם השניה.

קנב) ואם תאמר מפני וכו': ואם תאמר, מפני מה באו מן האמהות, תמר ורות, בענין זה. אלא כסף מזוקק מתוך סגים שבה. וזרע דוד צרוף מצד זה, מהצד הטוב, ומצד זה מהצד הרע. שכתוב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'. דהיינו בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. הכל צריך כאחד. וזרע דוד נצרכו לזה.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות לד-לו
1.מה מצביעים לנו השמות מחלון וכליון וכן ערפה ורות?
2. במה זכה עגלון שבנותיו ערפה ורות נישאו לבניו של אלימלך שהיה גדול בישראל עד כדי ששלמה מצאצאיו של עגלון ישב על כסא השם?
3. שואל רבי בון מדוע מואבי ולא מואבית הרי המואביות הזנו את בני ישראל בדבר בלעם וגרמו למגפה הראה מספר תשובות שמביא הזוהר?
4. מדוע מגילת רות אינה מתחילה מרות ובועז לשם מה אנו צריכים את כל הסיפור המקדים שלפני כן ומה עונה רבי יוסי בן קיסמא ומה עונה רבי אלעזר?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  לא – לג שעור 11

בק"ש יש רמ"ח תיבות

מחלה היא ניתוק ממקור החיים, רפואה היא החברות בחזרה.

בק"ש יש רמ"ח מילים, כמנין רמ"ח אברים של אדם, הקריאה כתיקונה, באה כדי לקנות אמונה. בק"ש צריך כוונה של קבלת עול מלכות שמים. שמים זה התכלית, וקבלת העול אומרת הליכה בדרך הישר לתכלית, כל אבר ואבר לוקח מלה אחת לעצמו, ומתרפא בו. וזה הוא, רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך.

האמונה מחברת את הפרט לכלל גדול. התפיסה של בני אדם שמחפשים את האור/התענוג לפרטיות עושה אותם חולים. עליהם למצוא את הקשר לבורא. האמת היא לא שהנברא יקבל את האור, זהו תפקיד הבורא. הנברא צריך להכין כלי ראוי, כלומר להיות משפיע ופועל למען הכלל.

כל הבעיה של האדם היא בצורת השפיטה שלו. תפקיד האדם לעשות את תפקידו, וכשמנסה לברוח, היינו בורח מק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים

בתוך כך הגיע אותו הילד נושא הכלים עיף מן הדרך, וישב לפניהם, שמע מלות אלו שאמרו, קם על רגליו ואמר, והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה מלות. א"ל רבי חייא, שב בני. ישב. אמר, בני, שמעת בזה משהו. הענווה של גדולי ישראל שרבי חייא וודאי תירוץ ויודע שבק"ש יש רק רמ"ה מילים, עדיין מבקש ללמוד עוד ולשמוע אפילו ילד נושא כלים.

אמר לו הילד, שמעתי מאבי, שבקריאת שמע, יש רמ"ח מלות חסר שלש למנין אבריו של אדם. מה היא תקנתו. התקינו ששליח הצבור, שהוא עמוד התפילה והוא מעלה גם את תפילת הציבור חוזר על ג' מלות אלו. ומה הן. הן ה' אלקיכם אמת, כדי להשלים רמ"ח מלות בשביל הקהל. ועוד. כדי שלא יפסיק בין אלקיכם לאמת צריך לחזור על לא פחות משלש מלות ולא יותר משלש מלות.

וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור, אינו משלים אבריו מפני שחסרות שלש המלות ששליח הצבור חוזר. מהו תקנתו. יכוון בט"ו ווין שיש באמת ויציב. בק"ש יש לכוון לאות וו החיבור, וו זו נמצאת בקריאת שמע בבוקר בה יש ט"ו פעמים במילים: ויציב, ונכון, וקיים וגו, הם ט"ו ימי ניסן עד ליל הסדר, בשיאו של חודש ניסן, הפסח בו יוצאים ממיצרי התפיסה  הפרטית ובאים לחיבור ליחד. התיקון הוא שהיחד מנצח, לכן שליח הציבור מוציא את הקהל ומשלים לרמ"ח איברים את שלוש המילים החסרים בק"ש.

ועם כל זה היה אבי רבי פנחס קורא עליו, מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. דהיינו אותן ג' מלות שבק"ש, ששליח הצבור חוזר עליהן, לא יכול להמנות אותן לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. משום שלא התפלל בצבור. אמר לאותו הילד, אמור המקרא שלך. פתח ואמר, עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'.

כשהיה רבי בון ילד נשא משא יום אחד, אחריו של ר' שמעון בן יוחאי. בעליה על הר אחד, בראש ההר, ראו צפור אחת נודדת מגוזליה, ובאו אחרות ומרטו כנפיה. אמר מקרא זה עליה, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.

בעוד שהיו הולכים, ראו נחש אחד, שהרג אדם והלך לו. למרות שאין לו הנאה בזה שהרי מאכלו עפר. וראו אריה שטרף אזן, ואכל. אמר ר' שמעון, מה הועיל לו הטרף לאותו הנחש, שטורף לחינם. שאין לו הנאה מטרפו, כי כל מאכלו עפר.

אשר בשערה ישופני

פתח ואמר אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. אשר בשערה, זה הוא השטן, שדרכו כנחש. הטורף והורג לחנם, שאינו נהנה ממנו. ישופני, כתוב כאן, ישופני, וכתוב שם, הוא ישופך ראש. מה שם הוא הנחש ההורג לחנם, אף כאן הוא השטן, ההורג ואינו נהנה. ומשום שבשערה ישופני, הרבה פצעי חנם, שדרכו להזיק בחנם, וטורף טרף בחנם אינו נהנה אך בא למלא תפקידו.

ואם תאמר, שעושה בלי רשות. הרי כתוב, רוח סערה עושה דברו. וכתוב, אם ישך הנחש בלא לחש. שפירושו, שהנחש אינו נושך עד שלוחשים לו מלמעלה. ואמר ר' שמעון, יש שלוחשים לו מלמעלה על אדם להמיתו, ואינו נודע לנחש ההוא מי הוא, והורג לאדם אחר. אשרי הוא, מי שאינו נודע לנחש, ואינו רשום לפניו.

הנחש בא למי שדומה לו, היינו מתנהג כמוהו. כך מת אלימלך, שקיבל נקודת מות שהתנתק מהבורא בכך שברח במקום לשפוט כראוי לפי ההכרה העליונה. הנחש הוא שליח, שלעיתים לא מורים לו להכיש מישהו ספציפי אלא ניתנה לו רשות כללית. כלומר נראה לכאורה שמשהו קורה בלי תכנון מלמעלה, אלא, על אומות העולם אין השגחה פרטית אלא כללית. כשאדם מתנהג כמו גוי גם עליו ההשגחה היא כללית, כלומר

כתוב באלימלך, ושם האיש אלימלך. כיון ששמו נרשם ונודע לו לשטן, השטין עליו בדין, עד שהרג אותו. שכתוב, וימת אלימלך. כיון שהתחיל הדין בו, התחיל גם בבניו. והכל היה בעונש של שופט, שאלימלך היה שופט. כי אין עונש כעונשו של שופט. שלא יאמר, שהשופט בלבדו נענש, אלא הוא ובניו, וכל ביתו נתפשים בעון הדיין.  

כאשר מערכת השפיטה של האדם לא פועלת כראוי, אז גם ההרגשות והמחשבות שלו נתפסים, הכל מתברר במחשבה. אלימלך הוא הצד הנפשי, ההכרה הגבוה שבאדם

השופט, יש לו לדעת ולרדוף אחר מעשה בני העיר, ולהוכיחם, כי הוא נתפש בעונותיהם. שלא יאמר השופט, אני צריך לדון דין בין איש לחבירו, ולא יותר. אלא כל מעשי בני העיר תלויים על ערפו. ואם עוצם עיניו ממעשי בני העיר, הוא נתפס בעונותיהם. לא יכול אדם להעלים עין מכל רצונותיו ולחשוב שלא יפגע, ולא יוכל לתרץ אלא עליו לתקן את כל רצונותיו

מכאן למדתי, שאין שופט בכל דור ודור, שלא יהיה רשום ונודע למעלה.

וכך באדם, למעלה כתובים כל המסקנות והשפיטה שלו. ובשעה שנתעורר דין על העולם, הוא נדון בתחילה. שכתוב, שפוט השופטים. דהיינו לשפוט השופטים. אדם שלא רוצה להתכופף לרבותיו, מחזיק עצמו כגדול הדור, ההשגחה עליו צמודה, וישלם על טעויות גאוותו.

מגילת רות  לא – לג שעור 11 

בק"ש יש רמ"ח תיבות

מחלה היא ניתן ממקור החיים, רפואה היא תחברות בחזרה. 

קכה) ואמר ר' נהוראי וכו': ואר"נ, בק"ש יש רמ"ח מלות, כמנין רמ"ח אברים של אדם המילים כנגד איברים, והקורא ק"ש כתיקונה, כלומר כדי לקנות אמונה. בק"ש צריך כוונה של קבלת עול מלכות שמים. שמים זה התכלית, וקבלת העול אומרת הליכה בדרך השיר לתכלית, כל אבר ואבר לוקח מלה אחת לעצמו, ומתרפא בו. וזה הוא, רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך. האמונה מחברת את הפרט לכלל גדול. התפיסה של בני אדם שמחפשים את האור/התענוג לפרטיות עושה אותם חולים. עליהם למצוא את הקשר לבורא. האמת היא לא שהנברא יקבל את האור, זהו תפקיד הבורא. הנברא צריך להכין כלי ראוי, כלומר להיות משפיע ופועל למען הכלל. 

בק"ש יש לכוון לאות וו החיבור, וו זו נמצאת בקריאת שמע בבוקר בה יש ט"ו פעמים במילים: ויציב, ונכון, וקיים וגו, הם ט"ו ימי ניסן עד ליל הסדר, בשיאו של חודש ניסן, הפסח בו יוצאים ממיצרי התפיסה  הפרטית ובאים לחיבור ליחד. התיקון הוא שהיחד מנצח, לכן שליח הציבור מוציא את הקהל ומשלים לרמ"ח איברים את שלוש המילים החסרים בק"ש.

כל הבעיה של האדם היא בצורת השפיטה שלו. תפקיד האדם לעשות את תפקידו, וכשמנסה לברוח, היינו בורח מק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים

קכו) אדהכי מטא ההוא וכו': בתוך כך הגיע אותו הילד נושא כיליו עיף מן הדרך, וישב לפניהם, שמע מלות אלו שאמרו, קם על רגליו ואמר, והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה מלות. א"ל רבי חייא, שב בני. ישב. אמר, בני, שמעת בזה משהו. הענווה של גדולי ישראל שרבי חייא וודאי תירוץ ויודע שבק"ש יש רק רמ"ה מילים, עדיין מבקש ללמוד עוד ולשמוע אפילו ילד נושא כלים. 

קכז) א"ל כך שמעתי וכו': אמר לו הילד, כך שמעתי מאבי, שבקריאת שמע, יש רמ"ח מלות חסר שלש למנין אבריו של אדם. מה היא תקנתו. התקינו ששליח הצבור שהוא עמוד התפילה כמו אח"פ שירדו למדרגת התחתון, ועמוד התפילה מעלה גם את תפילת הציבור חוזר על ג' מלות אלו. ומה הן. הן ה' אלקיכם אמת, כדי להשלים רמ"ח מלות בשביל הקהל. ועוד. כדי שלא יפסיק בין אלקיכם לאמת צריך לחזור על לא פחות משלש מלות ולא יותר משלש מלות.

קכח) אדהכי אתי רבי וכו': בתוך כך, בא רבי יודא בנו של ר' פנחס, וישב אצלם. אמר להם, במה אתם עוסקים. אמרו לו, בדברי קריאת שמע. וכך אמר אותו הילד. אמר, ודאי כך הוא, וכך אמר ר' יוחנן בן נורי א"ר יוסי בן דורמסקית, משמו של ר' עקיבא, החסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות, וכנגד רמ"ח אבריו של האדם. והרי חסרות מהן שלש. ע"כ תקנו ששליח הצבור יהיה חוזר ומשלימן. ומי הן. הן, ה' אלקיכם אמת. 

קכט) בתפלה תקנו ג' וכו': בתפלה שמונה עשרה תקנו ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות. בקריאת שמע תקנו, ג' שמות בתחילה, ה' אלקינו ה', וג' שמות באחרונה, ה' אלקיכם אמת. וכל הקורא קריאת שמע באפן הזה, בידוע, שאינו נזוק באותו יום. מאחר ומי שקיבל אמונה לא ניזוק בקשר שלו עם הבורא, לא יתנתק מהאמונה בבורא

קל) וכל האומר ק"ש וכו': וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור, אינו משלים אבריו מפני שחסרות שלש המלות ששליח הצבור חוזר. מהו תקנתו. יכוון בט"ו ווין שיש באמת ויציב.

זה יכול לעשות בשחרית שיש ט"ו אותיות וו

קלא) ועם כל זה וכו': ועכ"ז, היה אבי רבי פנחס קורא עליו, מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. דהיינו אותן ג' מלות שבק"ש, ששליח הצבור חוזר עליהן, לא יכול להמנות אותן לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. משום שלא התפלל בצבור. אמר לאותו הילד, אמור המקרא שלך. פתח ואמר, עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. כמ"ש לפנינו (באות רס"ב ע"ש).

קלב) רבי בון טעין וכו': רבי בון כשהיה ילד נשא משא יום אחד, אחריו של ר' שמעון בן יוחאי. בעליה על הר אחד, בראש ההר, ראו צפור אחת נודדת מגוזליה, ובאו אחרות ומרטו כנפיה. אמר מקרא זה עליה, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. 

קלג) עד דהוו אזלו וכו': בעוד שהיו הולכים, ראו נחש אחד, שהרג אדם והלך לו כלומר אין לו הנאה בזה שהרי מאכלו עפר. וראו אריה שטרף אזן, ואכל. אמר ר' שמעון, מה הועיל לו הטרף לאותו הנחש, שטורף לחינם. שאין לו הנאה מטרפו, כי כל מאכלו עפר.

אשר בשערה ישופני

קלד) פתח ואמר אשר וכו': פו"א, אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. אשר בשערה, זה הוא השטן, שדרכו כנחש. הטורף והורג לחנם, שאינו נהנה ממנו. ישופני, כתוב כאן, ישופני, וכתוב שם, הוא ישופך ראש. מה שם הוא הנחש ההורג לחנם, אף כאן הוא השטן, ההורג ואינו נהנה. ומשום שבשערה ישופני, הרבה פצעי חנם, שדרכו להזיק בחנם, וטורף טרף בחנם אינו נהנה אך בא למלא תפקידו.

קלה) ואי תימא בלא וכו': ואם תאמר, שעושה בלי רשות. הרי כתוב, רוח סערה עושה דברו. וכתוב, אם ישך הנחש בלא לחש. שפירושו, שהנחש אינו נושך עד שלוחשים לו מלמעלה. ואמר ר' שמעון, יש שלוחשים לו מלמעלה על אדם להמיתו, ואינו נודע לנחש ההוא מי הוא, והורג לאדם אחר. אשרי הוא, מי שאינו נודע לנחש, ואינו רשום לפניו. הנחש בא למי שדומה לו, היינו מתנהג כמוהו. כך מת אלימלך, שקיבל נקודת מות שהתנתק מהבורא בכך שברח במקום לשפוט כראוי לפי ההכרה העליונה. הנחש הוא שליח, שלעיתים לא מורים לו להכיש מישהו ספציפי אלא ניתנה לו רשות כללית. כלומר נראה לכאורה שמשהו קורה בלי תכנון מלמעלה, אלא, על אומות העולם אין השגחה פרטית אלא כללית. כשאדם מתנהג כמו גוי גם עליו ההשגחה היא כללית, כלומר 

קלו) מה כתיב באלימלך וכו': מה כתוב באלימלך, ושם האיש אלימלך. כיון ששמו נרשם ונודע לו לשטן, השמין עליו בדין, עד שהרג אותו. שכתוב, וימת אלימלך. כיון שהתחיל הדין בו, התחיל גם בבניו. והכל היה בעונש של שופט, שאלימלך היה שופט. כי אין עונש כעונשו של שופט. שלא יאמר, שהשופט בלבדו נענש, אלא הוא ובניו, וכל ביתו נתפשים בעון הדיין.  כאשר מערכת השפיטה של האדם לא פועלת כראוי, אז גם ההרגשות והמחשבות שלו נתפסים, הכל מתברר במחשבה. אלימלך הוא הצד הנפשי, ההכרה הגבוה שבאדם

קלז) דיינא אית ליה וכו': השופט, יש לו לדעת ולרדוף אחר מעשה בני העיר, ולהוכיחם, כי הוא נתפש בעונותיהם. שלא יאמר השופט, אני צריך לדון דין בין איש לחבירו, ולא יותר. אלא כל מעשי בני העיר תלויים על ערפו. ואם עוצם עיניו ממעשי בני העיר, הוא נתפס בעונותיהם. לא יכול אדם להעלים עין מכל רצונותיו ולחשוב שלא יפגע, ולא יוכל לתרץ אלא עליו לתקן את כל רצונותיו

קלח) אלימלך יכיל הוי וכו': אלימלך היה יכול לקום ולהגן על הדור. כי צדיק היה. בשעה שנתעורר הקב"ה על העולם בדין, הביט בראשיהם של העם, ורצה לכסות על אלימלך. בתחילה מה כתוב, איש סתם, ולא כתוב מי הוא, שרצה לכסות עליו, מיד קם המקטרג ואמר, ושם האיש אלימלך, שהוא רשום ונודע, הוא וכל בני ביתו.

קלט) מכאן אוליפנא דלית וכו': מכאן למדתי, שאין שופט בכל דור ודור, שלא יהיה רשום ונודע למעלה וגם באדם אחד, למעלה כתובים כל המסקנות והשפיטה שלך. ובשעה שנתעורר דין על העולם, הוא נדון בתחילה. שכתוב, שפוט השופטים. דהיינו לשפוט השופטים. אדם שלא רוצה להתכופף לרבותיו, מחזיק עצמו כגדול הדור, ההשגחה עליו צמודה, וישלם על טעויות גאוותו. 

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות לא-לג
1.כיצד קריאת שמע מתקנת כל אבר ואבר באדם?
2. מה הייתה שאלתו של הילד וכיצד ענה עליה ואיזה חיזוק קיבל מרבי יודא?
3. מה תקנתו של מי שאומר קריאת שמע שלא בציבור?
4. מהו שראה רבי שמעון ציפור אחד נודדת מגוזליה ואיך זה קשור למה שראה לאחר מכן שראה נחש אחד שהרג אדם והלך ועוד ראה אריה שטרף אזן?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  כח – ל שעור 10

ויהי בימי שפוט השופטים

הבסיס לכל התיקונים של האדם הוא כיצד השופט שבנפשו שופט, הכל מתברר במחשבה. כדי שאדם יוכל לדעת מהי דרך האמת הוא זקוק לשפיטה נכונה.

כאשר מרגיש רעב נפשי, כלומר מידת ההשפעה אינה מגיעה אליו, עליו לדעת שהקב"ה, עושה את תפקידו כראוי ובזמן, הקב"ה רוצה לתת לאדם יותר ממה שהוא רוצה לינוק.

ההרגשות נבנות ע"י המחשבות, כאשר הפעולה היא לשים את הרגשות בצד, ובמצב קפוא בו מסכימים לא לקבל אור בכלל, באים לברר ע"י מחשבה עליונה אמיתית.

אלימלך הלך לשדה מואב, לרצון שבא מצד האב. מואב הוא הרצון שבא מאב, הוא הרצון לגדלות כלי הקבלה אותו חייבים לצמצם בזמן העבודה בדרך, בלי לחפש את התענוג הגדול לקבל לפרטיות. החיבור צריך להיות למחשבה העליונה שהיא מעבר לאדם עצמו.

קודם מסמנים את המטרה של השכל העליון, ואת האני המורגש מביאים אל המטרה. השפיטה המוקדמת שאומרת "מה יצא לי מזה" אינה נכונה ולא תעזור כאשר נותנים לאני הכוזב שבנפש לשפוט.

שדה מואב זה מקום הגאווה הנפשי, בו הרצון הפרטי גואה על שאר הרצונות.

פתח ההוא סבא ואמר, ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. בזמן שהקבלה דן את העולם, למי הוא דן תחלה. לאותם שהם דנין את העולם, מי דן אותם, הקב"ה. מפני קלקול הדין, רעב בא לעולם. יש שפיטה ויש דין, דין הוא צורת המחשבה של האדם, הוא להסתכל על נקודות החיסרון, השפיטה היא משולבת ברחמים. מקור הבעיות בעולם, שמקלקלים את הדין והמשפט, שפיטה לא אמיתית ולא נכונה של האדם.

אלימלך גדול בדורו, ראוי לעמוד על עצמו, ועל אחרים ואסור היה לו לברוח ולשמור על עצמו. כיון שראה הרעב, מיד ברח במקום לדאוג לעמו. לפיכך נענש. אמר, מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. שער הוא מה שאדם משער בליבו. אדם חלש בורח אל מה שקל ויפה, היינו קליפה, במקום להתמודד.

אדם צריך לשער בליבו על פי ל"ב נתיבות החכמה, הם הנובעים משורשי המחשבה, כלומר שורש אמוני בו במקור אין שום רצון לקבל. עליו לפעול על פי פנימיות התורה, ולבוא לתיקון תוך מוכנות לשינוי פנימי ומוכנות לשלם מחיר עבור האמת. עליו לעשות סייגים לתורה, גדרות שיאפשרו לו לבוא לדרך האמת. אי אפשר לחפש רק את הנוחות, את מה שקל ויפה. השפיטה צריכה להיות אמיתית גם אם לא ניתן כרגע ליישם הכל בבת אחת, אך צריך הוא לגור במקום תורה.

פתח ר' יהודה. רפאות תהי לשרך וגו'. התורה היא רפואה לאדם, לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא. התורה מחברת את הסופיות לאין סוף שאמר ר' נחמיה א"ר נהוראי, רפואה לאדם בעולם הזה בכל יום, היא, מי שקורא קריאת שמע כתיקונה, שמקבל על עצמו עול מלכות שמים ולהיות עבד השם. כל יום יכול אדם לצאת ממצרים ע"י ק.ש בכוונה.

מגילת רות  כח – ל שעור 10 

ויהי בימי שפוט השופטים

הבסיס לכל התיקונים של האדם הוא כיצד השופט שבנפשו שופט, הכל מתברר במחשבה. כדי שאדם יוכל לדעת מהי דרך האמת הוא זקוק לשפיטה נכונה. 

כאשר מרגיש רעב נפשי, כלומר מידת ההשפעה אינה מגיעה אליו, עליו לדעת שהקב"ה, עושה את תפקידו כראוי ובזמן, הקב"ה רוצה לתת לאדם יותר ממה שהוא רוצה לינוק.

ההרגשות נבנות ע"י המחשבות, כאשר הפעולה היא לשים את הרגשות בצד, ובמצב קפוא בו מסכימים לא לקבל אור בכלל, באים לברר ע"י מחשבה עליונה אמיתית. 

אלימלך הלך לשדה מואב, לרצון שבא מצד האב. מואב הוא הרצון שבא מאב, הוא הרצון לגדלות כלי הקבלה אותו חייבים לצמצם בזמן העבודה בדרך, בלי לחפש את התענוג הגדול לקבל לפרטיות. החיבור צריך להיות למחשבה העליונה שהיא מעבר לאדם עצמו.

קודם מסמנים את המטרה של השכל העליון, ואת האני המורגש מביאים אל המטרה. השפיטה המוקדמת שאומרת "מה יצא לי מזה" אינה נכונה ולא תעזור כאשר נותנים לאני הכוזב שבנפש לשפוט. 

שדה מואב זה מקום הגאווה הנפשי, בו הרצון הפרטי גואה על שאר הרצונות.

קיב) פתח ההוא סבא ואמר, ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. בזמן שהקבלה דן את העולם, למי הוא דן תחלה. לאותם שהם דנין את העולם, הם דנין את העולם, מי דן אותם בדרך שאדם הולך מוליכין אותו. הקב"ה. מפני קלקול הדין, רעב בא לעולם. יש שפיטה ויש דין, דין הוא צורת המחשבה של האדם, הוא להסתכל על נקודות החיסרון, השפיטה היא משולבת ברחמים.

קיג) בכל זמן אינו בא, אלא בעון ראשי העם. כי הא דאמר רבי יודאי, מאי דכתיב, רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט. כשיש סיפוק אוכל בעולם, ניר ראשים, הם זורעים ואוכלים לשובע ניר גמטרייה 260. וכשאין אוכל בעולם, יש נספה בלא משפט, יש מי שעומד בשלוה, ונספה מן העולם. על איזה עון. על עון שמקלקלים את הדין ואת המשפט, ומעוותין אותו ראש הבעיות שיש בעולם, שמקלקלים את הדין והמשפט, שפיטה לא אמיתית ולא נכונה של האדם.

קיד) ואי תימא, אם הגדולים חוטאים בלא משפט, שלא עשו משפט בעולם, הקב"ה בא להרוג העניים בשבילם. אלא, העניים הם כליו של הקב"ה, והם קרובים אליו, וכשהרעב בא לעולם, הם צועקים אליו, והקב"ה שומע להם, ומעיין על העולם, ודן לאותן שגרמו צער זה על העניים, ונספים מן העולם קודם זמנם. כדכתיב, אם צעק יצעק אלי וגו' ושמעתי כי חנון אני. ואומר, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וגו בא להרוג את העניים ובזה ידון את הראשים.

קטו) בודאי, באותו זמן, יש נספה ומסתלק מן העולם, קודם זמנו, בלא משפט, על שלא הוציאו המשפט לאורה ידעו את האמת ולא פירסמו, ועל שעוותו וקילקלו המשפט. דאמר רבי יוסי, כל דיין שאינו מחמיץ את הדין שלא מפספס את מידת הדין והולך במידת הרחמים, אזי מי שלא הולך במידת הרחמים, אין מחמיצין דינו מלמעלה, ומסתלק מן העולם קודם זמנו. הה"ד, יש נספה בלא משפט.

קטז) יש מי שדן את הדין לאמיתו, ומקבל שכר עליו מאת הקב"ה. ויש מי שדן דין אמת לאמיתו, ונתפש. כגון דיין שמדקדק דקדוקים לזכות לרשע, ואינו מעניש אלא בדין אמת. דתניא, בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה. או מפני שהזמן גורם, והדיין מסלק עצמו מן הדין, ומלהענישו, ומדקדק בענין הדין, למצוא פתח לזכות אותו מן הדין ממש, והוא דין אמת, אפ"ה כשהקב"ה דן את העולם, אותו הדיין נתפס עליו, ומסתלק מן העולם קודם זמנו אומר לעצמו שיש לו תירוץ טוב, אך הוא בכח חיפש פתח לדבר רע. ואם לאו, עליו הכתוב אומר, לא נין לו ולא נכד בעמו. כשעצמו אינו נתפס, נתפס זרעו.

קיז) יש מי שאינו וכו': יש מי שאינו דן את הדין לאמתו, ומקבל עליו שכר. כמו, אבא, שראה אחד המחבק אשת איש ונושק לה, הוציא אותם להריגה, והרג אותם. לא משום שהיו ראויים להריגה, אלא כדי לעשות גדר לתורה. ולא יאמרו, שהדיין הוציא אותם מדין תורה, שהרי אינם חייבים מיתה, אלא ועשו גדר לתורה. והדיין שאינו עושה גדר לתורה, אין לו גדר בעולם הזה, דהיינו של נין ונכד עצור ועזוב. ובעולם הבא, מעבירים ממנו אותם מעשים טובים שהם גדר לאדם לעולם הבא. כמו שאמר ר' נורי, עשו סייג לתורה, כדי שתאריכו חיים בעולם הזה ובעולם הבא. בזכות החסדים שעשיתם והייתם מוכנים לעשות סייג לתורה מרוב אהבתכם לתורה

קיח) וילך איש. בכל וכו': וילך איש. בכל מקום שנאמר איש, צדיק גדול הוא בדורו, שיוכל לעמוד על עצמו, דהיינו שזכותו גדולה להגן על עצמו, ועל אחרים. כענין זה הוא כשנאמר איש לדופי, כמו, איש יודע ציד איש שדה, שפירושו, שהוא רשע ההורג ברשעו ומאבד בני אדם ואינו מפחד יש איש בעל יכולות, גיבור שיכול להילחם, השאלה במה הוא נלחם ומאיזה מקום פועל

קיט) אלימלך גדול בדורו, ראוי לעמוד על עצמו, ועל אחרים ואסור היה לו לברוח ולשמור על עצמו. כיון שראה הרעב, מיד ברח במקום לדאוג לעמו. לפיכך נענש. מבית לחם יהודה, ממקום סנהדרי גדולה, מגביעו דאורייתא דתמן. כמה דאת אמר, מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. אדם חלש בורח אל מה שקל ויפה, היינו קליפה, במקום להתמודד. 

אדם צריך לשער בליבו על פי ל"ב נתיבות החכמה, הם הנובעים משורשי המחשבה, כלומר שורש אמוני בו במקור אין שום רצון לקבל. עליו לפעול על פי פנימיות התורה, ולבוא לתיקון תוך מוכנות לשינוי פנימי ומוכנות לשלם מחיר עבור האמת. עליו לעשות סייגים לתורה, גדרות שיאפשרו לו לבוא לדרך האמת. אי אפשר לחפש רק את הנוחות, את מה שקל ויפה. השפיטה צריכה להיות אמיתית גם אם לא ניתן כרגע ליישם הכל בבת אחת. 

קכ) ודא עקר רגלוי וכו': וזה, אלימלך, עקר רגליו ממקום נובע תורה, שבבית לחם יהודה, לגור בשדי מואב. ומשום זה, נענשו. ואתה רבי גלית עצמך למקום שהחברים נובעים תורה, שמבועי התורה כאן. אמר, ברוך הרחמן ששלח אותי לכאן, לשמוע דבריך. אדם צריך לגור במקום תורה

קכא) רבי בון הוה וכו': רבי בון היה הולך יום אחד בדרך. פגע בו ילד אחד. א"ל, רבי, רצונך, שאלך עמך בדרכך, ואשמש לפניך בדרך זה. אמר לו, לך. הלך אחריו.

קכב) עד דהוה אזיל וכו': בעוד שהיה הולך, פגעו בו, רבי חייא ורבי אבא ור' יודא ור' יוסי, אמרו לו, אתה הולך לבדך, ואין מי שישא משאך אחריך. אמר להם, ילד אחד כאן ההולך אחרי. אמר ר' חייא, ראוי אתה שתתחייב בנפשך, כי אין עמך עם מי שתעסוק עמו בדברי תורה. ישבו בשדה תחת אילן אחד. אל לו לאדם ללכת בדרך לבדו אלא עם חברותא ללימוד תורה

קכג) פתח ר' חייא וכו': פר"ח ואמר, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ההולך בדרך צריך להיות עמו, מי שידבר עמו בדברי תורה. וכך דרכם של צדיקים, הולך ואור, הולך ועמו דברי תורה, שכתוב ותורה אור, עד נכון היום, דהיינו עד שתשתתף עמו השכינה, ולא תזוז ממנו. שלמדנו, בכל מקום שיש דברי תורה, השכינה שם. שנאמר, בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו   שמזכיר את השכינה, שם נמצא הקב"ה.

קכד) פתח ר' יהודה וכו': פר"י ואמר, רפאות תהי לשרך וגו'. התורה היא רפואה לאדם היא מחברת את הסופיות לאין סוף, לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא. שאמר ר' נחמיה א"ר נהוראי, רפואה לאדם בעולם הזה בכל יום, היא, מי שקורא קריאת שמע כתיקונה שמקבל על עצמו עול מלכות שמים ולהיות עבד השם, כל יום יכול אדם לצאת ממצרים ע"י ק.ש בכוונה.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות כט-ל
1.מה היחס בין הדין לבין המשפט כיצד זה נוגע לעבודת האדם?
2. מדוע ראוי לעשות סייג לתורה ומה קורה למי שאינו עושה כך?
3. במה חטא אלימלך שהיה גדול בדורו ומה אנו למדים מזה גם דרך הסיפור של רבי בון וחבריו שפגשו בו?
4. מהי הרפואה לאדם לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא ומדוע?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  כה – כז שעור 9

קן צפור

מצוות שילוח הקן נראית אכזרית לכאורה, אך כאן יש עניין מיוחד. המעשים החיצוניים גורמים לתנועות נפשיות שמאתגרים אותו לתקן.

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים  שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים

רבי בון התחיל לשמוע על הגאולה תוך כדי חלום.

אדם שלא מקיים מצוות שילוח הקן, הוא מונע התעוררות השכינה לבקש על בניה שהם יחד איתה בגלות. כשהציפור מגורשת מתעוררת הנקודה הפנימית, מהקן שזה מקומה הטבעי לגלות. הגירוש מראה את השלילה ומתעורר הרצון לגאולה.

הציפור היא כנגד השכינה, קן הוא מקום הגאולה. כשהציפור נמצאת בקן שלה, אומר שהשכינה נמצאת עם ישראל בני בבית המקדש ושומרת עליהם. שילוח הקן מעורר את רחמי השם ע"י בכי השכינה שבוכה על בניה. כך הציפור בוכה על בניה, מעוררים את הקב"ה לרחם על בניו, שהיא מבכה על בניה מתי ישובו לגבולם.

העוף הזה הציפור כשפורח מעל גוזליו, שנשלח מעל בניו, מצפצף והולך, ואינו יודע לאיזה מקום הוא הולך, הוא נודר לאבד את עצמו. הקב"ה, שכתוב בו, ורחמיו על כל מעשיו, ואפילו על יתוש קטן שבעולם, שרחמיו על הכל, אותו הממונה שלמעלה, שעל העוף, מתעורר להקב"ה, שירחם על העוף. שילוח הקן יוצר מעין כאוס שמביא להתעוררות הרחמים אצל כל אחד מאיתנו בנפש, את צער הגלות. מי שלא מצטער על הגלות, אינו יכול להתעורר בדרך כדי להגיע להשתוקקות נכונה. חשוב להיות רוב הזמן בשמחה, אך בעת חשבון נפש, הצער הוא כוח לעליה. כשאדם לא בצער על הריחוק שלו מהשם, התפילה שלו חיצונית ובלי כוונה מהלב. קרוב השם לכל קוראיו שקוראים לו באמת. בלי לעורר את כוח הצער לרצון ישר-אל, לדבקות, מסתובב האדם עם רצונות מפוזרים שמסיטים אותו מהדרך.

כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. אז הוא מתעורר ברחמים על כל אלו ההולכים נע ונד, ממקום למקום, ממצב למצב אחר, שבורי הלב, שבורי הכח. והרחמים מתעוררים על כל העולמות, ומרחם עליהם, וסולח עונותיהם של הנודדים ממקומם, ומרחם עליהם ועל כל העולם.

לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, היינו גרמת לגילוי שנק ימים גילוי של חכמה בעולם. בשילוח הציפור גורם האדם לתנועה נפשית של צער, שיכולה לעוררו לגעגוע לדבקות בהשם, להחזרת השכינה מהגלות. ימים=100 היא מדרגת בינה, גימטרייה מודים.

מגילת רות  כה – כז שעור 9 

קן צפור

מצוות שילוח הקן נראת אכזרית לכאורה, אך כאן יש עניין מיוחד. המעשים החיצוניים גורמים לתנועות נפשיות שמאתגרים אותו לתקן. 

צח) יומא חד חלש וכו': יום אחד חלשה דעתו, פגע בכפר סכנין ברמון, ונרדם. שמע קול אחד לתנא אחד, שהיה עוסק ברינה של תורה, שאמר, כי יקרא קן צפור לפניך וגו'. קן, זה תשובה, דהיינו בינה. בדרך, זה רחל, שהיא מלכות. שנאמר, ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. ואורח, זה מלכות, אורח זה חכמה, וכאן אומר מלכות מפני שהיא מגלה את החכמה  צדיקים, הם שני בנים, יוסף ובנימין, שהם ב' יסודות של המלכות (כמ"ש בזהר ויצא אות קל"ג), והיא, המלכות, שנקראת לבנה, הולכת כל הלילה ומאיר להם, עד נכון היום, שהוא יעקב. דהיינו ז"א שנקרא יום. רבי בון התחיל לשמוע על הגאולה תוך כדי חלום. 

צט) בכל עץ, כל וכו': בכל עץ, כל, זה צדיק חי העולמים, דהיינו יסוד דז"א שנקרא כל שנקרא כך מפני שכולל את כל חמשת בחינות החסדים, וכל אחד מהם כלול מעשר, כל עולה חמישים. הוא נק כל היא כלה עץ, זו השכינה, שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה. על הארץ, זו הארץ התחתונה. אפרוחים, אלו הם שנים עשר שבטים שלמעלה, שבמלכות, או ביצים, זה ישראל שלמטה, שהם כמלבוש לגוף, לי"ב שבטים שלמעלה. והאם רובצת על האפרוחים וגו' שלח תשלח את האם. שנאמר ובפשעכם שלא פעלתם את רצון השם אלא מטעם הרצון לקבל שולחה אמכם. דהיינו שהשכינה תשלח לגלות.

ק) ואת הבנים תקח לך: הטה רבי בון את אזנו, ושמע אותו הקול שאומר, חלילה על זה שכתוב זה את הבנים תיקח לך, יתקיים. דהיינו חס ושלום שיתקיים הכתוב הזה, ואת הבנים תקח לך. ולא אמר כלום, שלא פירש את הכתוב. ואח"כ אמר, מי שמרחם על קן צפור, עוזב את האם עם הבנים, והולך לו, ואינו משלח את האם מעל הבנים. ומה שהאם מגורשת מן הקן, מה היא אומרת, אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות. ועל זה ירחם הקב"ה, כי אינו נמצא רחמן אלא בכך. אדם שלא עושה שילוח הקן, הוא מונע התעוררות השכינה לבקש על בניה שהם יחד איתה בגלות. כשהציפור מגורשת מתעוררת הנקודה הפנימית, מהקן שזה מקומה הטבעי לגלות. הגירוש מראה את השלילה ומתעורר הרצון לגאולה. 

קא) ועל דא שכינה וכו': ועל זה, צועקת השכינה על בניה, כי כתוב, שלח תשלח, שני שלוחים, שהם בית ראשון ובית שני. שלח תשלח, אפילו מאה פעמים, שאם חזרה האם על גוזליה, מתוך אהבת הבנים, שלח, אפילו הרבה פעמים, עד שהולך לו וסותר את הקן שלה, ויקח את הבנים הנסתרים בקן, להטילם על הגג, שיהיו גלויים לכל המזיקים. הנה הרחמן אינו נמצא אלא בכך. שירחם עליהם. והארכת ימים, שיאריך אפו מששת ימים חג"ת נה"י, הנקראים ארך אפים, שכתוב, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים. דקונטרא, פירושו קן לפי הענין. אגרא פירושו גג. כי תרגום גג, אגר (שופטים ט' י"א).

קב) א"ר חזקיה אמר וכו': אר"ח אמר רבי יוסי בן קסמא אמר רבי שמואל, כשברא הקב"ה את העולם זו"ן, הגוף, בראו בג' קשרים, שהם חכמה ותבונה ודעת, שכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו.

קג) וכלהו קיטרין בבר נש וכו': וכל הקשרים הם באדם. וקשר התבונה שנמשך מהם, נתפשט בשאר הבריות, כי בכולם יש תבונה, כל אחת לפי דרכה.להתנהל נכון ולעשות תפקידה דפקע, פירושו שנגלה, שנמשך, מלשון שתה ופקע (שבת לב:) הציפור היא כנגד השכינה, קן הוא מקום הגאולה. כשהציפור נמצאת בקן שלה, אומר שהשכינה נימצאת עם ישראל בני בבית המקדש ושומרת עליהם. שילוח הקן מעורר את רחמי השם ע"י בכי השכינה שבוכה על בניה. כך הציפור בוכה על בניה, מעוררים את הקב"ה לרחם על בניו, שהיא מבכה על בניה מתי ישובו לגבולם. 

קד) האי עופא כד וכו': העוף הזה הציפור כשפורח מעל גוזליו, שנשלח מעל בניו, מצפצף והולך, ואינו יודע לאיזה מקום הוא הולך, הוא נודר לאבד את עצמו. הקב"ה, שכתוב בו, ורחמיו על כל מעשיו, ואפילו על יתוש קטן שבעולם, שרחמיו על הכל, אותו הממונה שלמעלה, שעל העוף, מתעורר להקב"ה, שירחם על העוף. שילוח הקן יוצר מעין כאוס שמביא להתעוררות הרחמים אצל כל אחד מאיתנו בנפש, את צער הגלות. מי שלא מצטער על הגלות, אינו יכול להתעורר בדרך כדי להגיע להשתוקקות נכונה. חשוב להיות רוב הזמן בשמחה, אך בעת חשבון נפש, הצער הוא כוח לעליה. כשאדם לא בצער על הריחוק שלו מהשם, התפילה שלו חיצונית ובלי כוונה מהלב. קרוב השם לכל קוראיו שקוראים לו באמת. בלי לעורר את כוח הצער לרצון ישר-אל, לדבקות, מסתובב האדם עם רצונות מפוזרים שמסיטים אותו מהדרך. 

קה) והקב"ה אתער על וכו': והקב"ה מתעורר על בניו. אז יוצא קול לפניו ואומר, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. אז הוא מתעורר ברחמים על כל אלו ההולכים נע ונד, ממקום למקום, ממצב למצב אחר, שבורי הלב, שבורי הכח. והרחמים מתעוררים על כל העולמות, ומרחם עליהם, וסולח עונותיהם של הנודדים ממקומם, ומרחם עליהם ועל כל העולם.

קו) וע"ד אמר קב"ה וכו': וע"כ אמר הקב"ה, השרה את הצפור בחוץ, והיא תעורר רחמים על כל העולם. מי גרם לרחם על העולם, ולעורר רחמים עליהם, הוא אותו האדם ששלח את הצפור לצערה בב' אפנים, שאבדה בניה, ואין לה מקום לנוח בו. כך נתעורר הקב"ה ונתמלא רחמים על כל בעלי צער, ועל כל הנודדים ממקומם. ומשום זה שכרו של האדם הזה, מה כתוב בו, למען ייטב לך והארכת ימים גרמת לגילוי שנק ימים גילוי של אורך, של חכמה בעולם. בשילוח הציפור גורם האדם לתנועה נפשית של צער, שיכולה לעוררו לגעגוע לדבקות בהשם, להחזרת השכינה מהגלות. ימים=100 היא מדרגת בינה, גימטריה מודים. 

קז) קם ר' בון וכו': קם ר"ב על רגליו, ושמח, ואמר, ברוך הרחמן ששמעתי את הקול הזה, ואם לא באתי לעולם אלא לשמוע זה די לי.

קח) אהדר ההוא קלא וכו': חזר הקול ההוא כמקודם, ופתח ואמר, מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית וגו'. כל העולם אינו בא אלא בחכמה, והאדם נתמלא מכל החכמה. ובריות אחרות, מתוספת החכמה שנשארה מן האדם.  אלו אותם הרצונות שעדיין לא מתוקנים. האדם הוא מרצון שלם מג"ר כאשר דומם צומח חי אינם שלמים

קט) ואע"ג דכולהו בריין וכו': ואע"פ שכל הבריות הן כך, שנמשכת להן חכמה מן האדם, אין בריה שתהיה קלה ביותר לרדוף ולהשתוות למעשי האדם, כמו העוף. אדם בונה בנין למשכנו, גם העוף בונה בנין למשכנו. האדם מביא מזון לבניו, והעוף מביא מזון לבניו. האדם מרפא מחלות בעשב, והעוף מרפא מחלות בעשב. אדם אומן עושה אניות בים, והעוף לוקח גוזליו ומתקן אותם על חוף הים. עוף גימטרייה יוסף, יסוד המייצג את ז"א שהוא שם הויה במילוי אלפין. שורש האדם בז"א. 

קי) בר נש משבח וכו': האדם משבח ומרומם למלך העליון, והעוף מצפצף ומשבח את אדונו, שהוא אל עליון. ומשום זה כתוב, למען ייטב לך. אטיב לך לא כתוב, אלא ייטב לך. כי סובב על שלוח הצפור ששולח, שמעורר רחמים על המקום להטיב לך.

קיא) רבי בון קם וכו': קם רבי בון והלך אחר הקול, ומצא שהוא רבי ינאי סבא מן החברים. בא אצלו ונשק לו בראש. אמר, כמו שנחמת את לבי, כך ינחם אותך הקב"ה. ישבו יחד.

מגילת רות  כב – כד שעור 8

וילך איש מבית לוי

בית לחם מסמל את מקום הלב בו צריך האדם לקבל את האהבה, וכאן רואים במגילת רות שאלימלך הלך מהמקום הנפשי הזה, מהלחם שהוא מאכל אדם.

אדם לא יכול לברוח מתפקידו, מצד שני ישנם דברים שהוא לא יכול לעשות, כמו לעבור על מצוות לא תעשה, ולא לפגום בכך.

ישנן רצונות שלא ניתנו לתיקון, כמו מאכלות אסורים, אך רצונות שכן ניתנו לתיקון אין לברוח מהם. בזמן תיקון לא באנו לתקן הכל, אלא רק מה שהתירה התורה, מדברים אחרים אסור ליהנות.

וילך איש מבית לחם יהודה. רבי יהודה ורבנן אומרים, בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם את עצמו מאותה עיר, שכיון שניתנה רשות למלאך המות, אינו מבחין לכל אדם, ואיש שפגע בו יכול להזיקו מפני שהדין היה על הכלל. יש וצדיק מציל את הכלל כשיש לו את כוח הכלל. מצד אחד יש לצאת מהעיר, אך רואים שאלימלך הלך מהעיר ועדיין נפגע.

כיון שראה אלימלך שהדין בא לעולם, מיד ברח להסתלק מן הדין. ועם כל זה, לא ברח ממנו. כי הדין הדביקו. רבנן דקיסרין אומרים, אלימלך גדול הדור היה, והיה ניכר למעלה וכל מי שהוא ניכר למעלה הוא נתפס תחילה. אם הדין במקום מסוים, ניתן ללכת למקום אחר כדי לא להיפגע, כלומר בנפש האדם כאשר ישנה נקודה, רצון מסוים שאינו ראוי, אפשר ללכת מרצון קלוקל ולהינצל. אך אם הדין שורה על כל האדם, אין לאן לברוח אלא לתקן את הרצונות. לגדול הדור שהוא כלל אין לאן לברוח, וכך ראינו ביונה שלא יכול היה לברוח. אדם לא יכול לברוח מתפקידו, שהתפקיד הוא המהות של האדם.

רי"א, מה כתוב בשונמית, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מכאן, שאדם צריך להכניס ראשו לתוך רבים, ולא יהיה נרשם לבדו.

כתוב תחילה, וילך איש, סתם, שלא פירש שמו, כי רצה להחביא ולהסתיר עצמו, שלא יכירו אותו. מי הכירו. מדת הדין, ואמרה, ושם האיש אלימלך, אדם ניכר ונרשם הוא, ואינו ראוי להסתר, ולא להחביא עצמו, וכי לא זה הוא אלימלך מנהיג העם. וכי לא זה הוא אלימלך, שהיה סוגר את עיניו ממעשי העם.

באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם, ובית דין שלמעלה עומד, והקב"ה היה מסתירו ואומר, וילך איש, סתם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ושם האיש אלימלך, מיד נגזר עליו הדין, ועל בניו. שכתוב, וימת אלימלך וגו'. השם של האדם זה המסך, האמצעי שמראה לו עם מה עליו להתמודד בחיים, אם אדם בורח ולא מתמודד, לא יעזור לו מפני שמידת הדין משגיחה עליו, וכאן אמרה מידת הדין: ושם האיש אלימלך, כלומר התגלה תפקידך, כעת הוא כבר מחוץ לכלל שיכול לחפות עליו. אין צורך בעולם באדם שאינו ממלא תפקידו.

רבי יהודה אמר, אלימלך, מי לא היה יודע שהוא אלימלך. ולמה נזכר שמו. אלא כיון שראה, שהדור מבזה את הגדולים. הדור אלו הרצונות של האדם וכאן הוא מבזה את נקודות ההשראה הגבוהות של הנשמה, אמר, ודאי אלך מכאן, ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והיתה יכולת בידו למחות, דהיינו למנוע אותם מלחטוא, ולא מיחה. והלך משם, וברח. ולפיכך נזכר שמו, ונענש, כלומר נתנו לו תיקון.  לכאורה יכול היה לומר אין לי חלק בחטאי הדור, לא יעזור כלום. היה עליו למחות ולהוכיח אותם ולא לברוח מהתפקיד

ויהי בימי שפוט השופטים: רבי יהושע אמר, כל מקום שנאמר, ויהי בימי, לשון צער הוא. אלימלך, הוא היה כמו מלך. כיון שהכיר בדבר שהדין בא לארץ, השמיט עצמו מישראל, והלך לגור בין האומות, שחשב שלא יהיה נדון ביניהם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ונתפס.  ויהי בימי שפוט השופטים. צריך האדם לשפוט בהכרה הגבוה ולראות שהשופט שבתוכו אינו לוקח שוחד בעצת הרצון לקבל, אלא למצוא את ההכרה הגבוה דרכה לפרש את המציאות ולפעול בהתאם, ולא לסמוך על אינטונציה. 

שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב

רבי חלקיה ב"ר אליעזר, פתח המקרא, שכתוב, מרחוק ה' נראה לי וגו'. כי כשהקב"ה מדבר עם הנביאים, אינו נגלה עליהם אלא מרחוק. ועל כן רואים דמות דברים, כאדם העומד ממרחק, חוץ ממשה. כפי שנביא רואה בתחילה מטרה באופן חלקי, כך גם האדם שאינו יודע בדיוק מהו תפקידו, אך וודאי יש לו ידע כללי שתכליתו יתר דבקות בהשם. בכל מקרה כל יהודי יודע שעליו ללמוד תורה, להיות חלק מהכלל וכדומה

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא מתוך מראה שאינה מאירה. משה, נתנבא מתוך מראה המאירה. שאר הנביאים מרחוק, ומשה מקרוב. שנאמר, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. דהיינו נאמן הוא בבית המלך, קרוב הוא למלך. נאמנות, אמונה מאפשרת לאדם להתקרב. יכול אדם לבדוק עצמו האם מוכן הוא לשלם כאשר קשה לו ולוותר על תאוותו.

ואם תאמר, כיון שכל הנביאים נתנבאו מרחוק, אין אהבתו של מקום עליהם. כתוב, מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. דווקא מרחוק זה לטובתם. לו היה משאיר את האדם הראשון בגן עדן היה חוטא יותר. מרחיקים אדם חלש מהאמת, מפני שאם יראה את האמת ולא יפעל אותה, הוא יפגום, בדרך זו מאפשרים לאדם לבחור במדרגה בה הוא נמצא. אין גאולה בלי גלות, בה מוכנים לשלם כדי להשיג. זהו חסד השם שמראה לאדם את האמת מרחוק, ובכך עליו לשם מעט כדי להתקרב, שהרי אם היה מראה לו בבת אחת את האמת, היה עליו לשלם הכל, לוותר על כל הרצונות הפרטיים בבת אחת.

כשהנביאים רואים באור צח, בידוע שהעולם נידון לטוב, וכשרואים בחשיכה רואים מצד מידת הדין, לראות באור צח אומר שרואים את התכלית בלי חושך או צל שמסתיר את נקודת האמת, העולם נידון לנקמה. ואז פתח הכתוב, ויהי בימי שפוט השופטים וגו'. פרעניות, פירושו נקמות, כי תרגום נקמה, הוא פורענותא (ירמיה נ"א י"א).

מגילת רות  כב – כד שעור 8

וילך איש מבית לוי

בית לחם מסמל את מקום הלב בו צריך האדם לקבל את האהבה, וכאן רואים במגילת רות שאלימך הלך מהמקום הנפשי הזה, מהלחם שהוא מאכל אדם. 

אדם לא יכול לברוח מתפקידו, מצד שני ישנם דברים שהוא לא יכול לעשות, כמו לעבור על מצוות לא תעשה, ולא לפגום בכך. 

ישנן רצונות שלא ניתנו לתיקון, כמו מאכלות אוסורים, אך רצונות שכן ניתנו לתיקון אין לברוח מהם. בזמן תיקון לא באנו לתקן הכל, אלא רק מה שהתירה התורה, מדברים אחרים אסור ליהנות. 

פה) וילך איש מבית וגו': וילך איש מבית לחם יהודה. רבי יהודה ורבנן אומרים, בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם את עצמו מאותה עיר, שכיון שניתנה רשות למלאך המות, אינו מבחין לכל אדם, ואיש שפגע בו יכול להזיקו מפני שהדין היה על הכלל. יש וצדיק מציל את הכלל כשיש לו את כוח הכלל. מצד אחד יש לצאת מהעיר, אך רואים שאלימלך הלך מהעיר ועדיין נפגע.

פו) כיון שראה אלימלך וכו': כיון שראה אלימלך שהדין בא לעולם, מיד ברח להסתלק מן הדין. ועם כל זה, לא ברח ממנו. כי הדין הדביקו. רבנן דקיסרין אומרים, אלימלך גדול הדור היה, והיה ניכר למעלה וכל מי שהוא ניכר למעלה הוא נתפס תחילה. אם הדין במקום מסוים, ניתן ללכת למקום אחר כדי לא להיפגע, כלומר בנפש האדם כאשר ישנה נקודה, רצון מסוים שאינו ראוי, אפשר ללכת מרצון קלוקל ולהינצל. אך אם הדין שורה על כל האדם, אין לאן לברוח אלא לתקן את הרצונות. לגדול הדור שהוא כלל אין לאן לברוח, וכך ראינו ביונה שלא יכול היה לברוח. אדם לא יכול לברוח מתפקידו, שהתפקיד הוא המהות של האדם.

פז) רבי יהושע אמר וכו': רי"א, מה כתוב בשונמית, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מכאן, שאדם צריך להכניס ראשו לתוך רבים, ולא יהיה נרשם לבדו.

פח) מה כתיב בתחלה וכו': מה כתוב תחילה, וילך איש, סתם, שלא פירש שמו, כי רצה להחביא ולהסתיר עצמו, שלא יכירו אותו. מי הכירו. מדת הדין, ואמרה, ושם האיש אלימלך, אדם ניכר ונרשם הוא, ואינו ראוי להסתר, ולא להחביא עצמו, וכי לא זה הוא אלימלך מנהיג העם. וכי לא זה הוא אלימלך, שהיה סוגר את עיניו ממעשי העם.

פט) רבי פרחיא אמר וכו': רפ"א, באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם, ובית דין שלמעלה עומד, והקב"ה היה מסתירו ואומר, וילך איש, סתם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ושם האיש אלימלך, מיד נגזר עליו הדין, ועל בניו. שכתוב, וימת אלימלך וגו'. השם של האדם זה המסך, האמצעי שמראה לו עם מה עליו להתמודד בחיים, אם אדם בורח ולא מתמודד, לא יעזור לו מפני שמידת הדין משגיחה עליו, וכאן אמרה מידת הדין: ושם האיש אלימלך, כלומר התגלה תפקידך, כעת הוא כבר מחוץ לכלל שיכול לחפות עליו. אין צורך בעולם באדם שאינו ממלא תפקידו. 

צ) רבי יהודה אמר וכו': רבי יהודה אמר, אלימלך, מי לא היה יודע שהוא אלימלך. ולמה נזכר שמו. אלא כיון שראה, שהדור מבזה את הגדולים. הדור אלו הרצונות של האדם וכאן הוא מבזה את נקודות ההשראה הגבוהות של הנשמה, אמר, ודאי אלך מכאן, ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והיתה יכולת בידו למחות, דהיינו למנוע אותם מלחטוא, ולא מיחה. והלך משם, וברח. ולפיכך נזכר שמו, ונענש, כלומר נתנו לו תיקון.  לכאורה יכול היה לומר אין לי חלק בחטאי הדור, לא יעזור כלום. היה עליו למחות ולהוכיח אותם ולא לברוח מהתפקיד

צא) ויהי בימי שפוט השופטים: רבי יהושע אמר, כל מקום שנאמר, ויהי בימי, לשון צער הוא. אלימלך, הוא היה כמו מלך. כיון שהכיר בדבר שהדין בא לארץ, השמיט עצמו מישראל, והלך לגור בין האומות, שחשב שלא יהיה נדון ביניהם. עמדה מדת הדין והזכירתו, ונתפס.  ויהי בימי שפוט השופטים. צריך האדם לשפוט בהכרה הגבוה ולראות שהשופט שבתוכו אינו לוקח שוחד בעצת הרצון לקבל, אלא למצוא את ההכרה הגבוה דרכה לפרש את המציאות ולפעול בהתאם, ולא לסמוך על אינטוציה.  

שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב

צב) ויהי בימי שפוט השופטים: רבי חלקיה ב"ר אליעזר, פתח המקרא, שכתוב, מרחוק ה' נראה לי וגו'. כי כשהקב"ה מדבר עם הנביאים, אינו נגלה עליהם אלא מרחוק. ועל כן רואים דמות דברים, כאדם העומד ממרחק, חוץ ממשה. כפי שנביא רואה בתחילה מטרה באופן חלקי, כך גם האדם שאינו יודע בדיוק מהו תפקידו, אך וודאי יש לו ידע כללי שתכליתו יתר דבקות בהשם. בכל מקרה כל יהודי יודע שעליו ללמוד תורה, להיות חלק מהכלל וכדומה

צג) דאמר ר' אלעזר וכו': שאמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא מתוך מראה שאינה מאירה. משה, נתנבא מתוך מראה המאירה. שאר הנביאים מרחוק, ומשה מקרוב. שנאמר, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. דהיינו נאמן הוא בבית המלך, קרוב הוא למלך. נאמנות, אמונה מאפשרת לאדם להתקרב. יכול אדם לבדוק עצמו האם מוכן הוא לשלם כאשר קשה לו ולוותר על תאוותו. 

צד) ואי תימא כיון וכו': ואם תאמר, כיון שכל הנביאים נתנבאו מרחוק, אין אהבתו של מקום עליהם. כתוב, מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. דווקא מרחוק זה לטובתם. לו היה משאיר את האדם הראשון בגן עדן היה חוטא יותר. מרחיקים אדם חלש מהאמת, מפני שאם יראה את האמת ולא יפעל אותה, הוא יפגום, בדרך זו מאפשרים לאדם לבחור במדרגה בה הוא נמצא. אין גאולה בלי גלות, בה מוכנים לשלם כדי להשיג. זהו חסד השם שמראה לאדם את האמת מרחוק, ובכך עליו לשם מעט כדי להתקרב, שהרי אם היה מראה לו בבת אחת את האמת, היה עליו לשלם הכל, לוותר על כל הרצונות הפרטיים בבת אחת. 

צה) אמר רבי חנינא וכו': אר"ח, יש רחוק ונתקרב, וקרוב ונתרחק. ומפרש, יש רחוק ונתקרב, שכתוב, ממרחק תביא לחמה. שנאמר על המלכות, שמשמע שאחר שהביאה הלחם היא בקרוב. קרוב ונתרחק, שכתוב, מרחוק ה' נראה לי. שמשמע שעתה נראה מרחוק, ומקודם לכן היה בקרוב. ומשיב. זה שהוא קרוב בב' המקראות, היינו לנביאים, וזה שהוא רחוק בב' המקראות, היינו למלכים המקבלים מן המלכות. רבי אלעזר אומר, להיפך, קרוב למלכים המקבלים ממלכות. ורחוק לנביאים, הרואים דמיונות של מעלה כמין גוף.

צו) ר' חלקיה אמר וכו': רח"א, כשהנביאים רואים באור צח, בידוע שהעולם נידון לטוב, וכשרואים בחשיכה רואים מצד מידת הדין, לראות באור צח אומר שרואים את התכלית בלי חושך או צל שמסתיר את נקודת האמת, העולם נידון לנקמה. ואז פתח הכתוב, ויהי בימי שפוט השופטים וגו'. פרעניות, פירושו נקמות, כי תרגום נקמה, הוא פורענותא (ירמיה נ"א י"א).

צז) ויהי בימי. רבי וכו': ויהי בימי. רבי בון, כל ימיו היה בקיסרין, יום אחד ראה את העם חוטאים, שעניים היו הולכים, ולא השגיחו עליהם. אמר, ודאי נראה, שיש כאן דין. קם והלך לו.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות כב-כד
1.מהו שכתוב מחד בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם את עצמו מאותה עיר ומאידך יש קטרוג על אלימלך שעזב את העיר כאשר ראה שיש בה דין והדין רדף אחריו?
2. מה ההבדל בין משה רבנו לשאר הנביאים ומה זה מלמד אותנו על עבודת השם בתוכנו?
3. כיצד יש לפרש לעבודת השם את דברי רבי חנינא יש רחוק ומתקרב וקרוב ומתרחק?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  יט – כא שעור 7

יעקב אשר פדה את אברהם

כתוב, לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. שואל, וכי יעקב פדה את אברהם, והרי יעקב עוד לא היה אז בעולם.

ומשיב. אלא בוא וראה, בשעה שהיו מפילים את אברהם באור כשדים רצו להפיל את אמונתו, אסף הקב"ה את חבורת המלאכים שלו, ואמר, הצילו את אברהם מכבשן האש שלו, שהוא אוהבי. כמובן שאין הזוהר מלמד היסטוריה, או מתייחס לסדר כרונולוגי לומר שאברהם ניצל עוד טרם נולד יעקב. כאן שואל ועונה הקב"ה למלאכים, האם נכון בקו ימין, באמונה באדם להצילו. כל דבר נבחן האם ישנה תכלית לדבר, ומלמד שהתכלית היא עבודה בקו אמצעי.

רק ימין, השפעה גמורה בלי גבולות של השמאל, זוהי קליפת ישמעאל, אך כאשר אברהם הוליד את יצחק, כלומר השמאל שנולד ממידת החסד, שהרי לא יכול להיות שהקב"ה ברא את הרצון לקבל, השמאל בלי תכלית. קו אמצעי הוא בחינת האהבה, ועל כל פשעים תכסה האהבה. אמרו המלאכים להקב"ה, הרי יצא ממנו ישמעאל. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יצחק, שהוא צדיק. אמרו להקב"ה, הרי יצא ממנו עשו, שהוא רשע. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יעקב. אמרו, הנה ודאי בזכות יעקב ינצל. וע"כ אמר הכתוב, אשר פדה את אברהם, כי בזכותו ניצל אברהם מכבשן האש.

יש ומצילים אדם בזכות הפוטנציאל שיצא ממנו בעתיד. כאשר אומרים אברהם אין מדובר באדם עצמו, אלא בנקודה הנפשית של האמונה בבורא. כלומר אם אדם בעל אמונה כמו אברהם שמייצג את האמונה בבורא, הדבר משפיע על התולדות בעתיד, וגם אם יוצא ממנו קו שמאל, ומיצחק נולד עשיו, עדיין זה חיסרון שיבוא ליתרון, ובסופו של דבר קו אמצעי יעקב הציל את קו הימין, בחינת אברהם.

חנניה מישאל ועזריה

אמר רבי, בשעה שאסרו את חנניה מישאל ועזריה, להפיל אותם בכבשן האש השורפת, חנניה אמר, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. מישאל אמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני נאם ה'. עזריה אמר, שמע ישראל וגו'. כל אחד מהם הקשר לנקודה אחרת באמונתו.  אמר הקב"ה, בזכות שהזכירו קו אמצעי, יעקב או ישראל שהם דברים שלמים, הם לא נפגעו.

שואל, מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שנפלו באש. ומשיב, אלא אמרו, במכת מצרים הצפרדעים הפילו עצמם באש, כדי להרע למצרים, במאמר הקב"ה, אנחנו על אחת כמה וכמה, שאנו צריכים להפיל את עצמנו באש, בשביל כבוד אדוננו.

קל בכיא דחו אוזילא דאיילתא

בעוד שהיו יושבים ועוסקים בתורה זה עם זה, שמעו קול אחד שהיה אומר, קומו העליונים. תחתונים הישנים, שהשינה בנקבי עיניהם, הקיצו. כי הקב"ה רוצה להרגיז העולם, וסומכים אלו, העמודים שהעולם נסמך עליהם, רועדים. הנה קול בכית עופר האילים, הבוכה על אריה אחד, הרשום תמיד בכסא הקדוש. בא להקיץ את האנשים את העולם לעבודת השם, לעבודת החסד של האריה

אמר ר' נהוראי, ודאי שהקב"ה רוצה לדון עולמו, ומטרם שעושה הדין, הנה מתעורר הקול ומכריז תמיד בעולם. ודאי גבוהים שבגבוהים יסתלקו עתה מהעולם. והכל ברור לנו, חוץ ממה שאמר הכרוז, קול בכית עופר אילים אחד הבוכה על אריה, איני יודע מי הוא.

אמר ר' נחמיה, לא ידעו זאת לפי שעה, לימים מועטים נגלה הדבר בעולם. למה היתה הבכיה, היא הבכיה של ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שבכה על ראשו של רבן שמעון בן גמליאל, שנהרג ע"י המלכות, שבכיה זו לא תסתלק מכסא המלך, עד שיעשה הקב"ה נקמות בשאר העמים.

הצדיקים יכולים לשמוע את הפוטציאל העתידי, שחכם עדיף מנביא. רואים שהציל את אברהם, ואת חנניה עזריה ומישאל הציל, וכאן רואים שרבן שמעון בן גמליאל שהיה מחייה מתים, לא מצילים את עשרת הרוגי מלכות.

החכמים יודעים שכאשר הם שומעים משהו בעולם, ההתחלה השורש הוא הרוחני, ובני אדם שלא הגיעו למדרגה אינם יכולים לראות את זה. לפני שקורה משהו בעולם, ישנה הכרזה בעולמות העליונים. לחכמים הדברים ברורים באופן כללי גם אם לא בפירוט, כמו למשל אם רואים אדם כפייתי, אז ברור שלבסוף הוא יתמכר למשהו, גם אם לא יודעים בדיוק למה.

הגילוי שבא בעולם הזה, בא לאחר שהתעורר בעולם העליון הפנימי.

מכאן שיש לאדם בנפשו נקודת כלל, אל לו להתעלם ממנה מפני שלאחר מכן יגיע ביטוי חיצוני, ועל הנקודה הפנימית, על הכלל יש לפעול, עליו להתחיל את העבודה במחשבה לפני שמגיעה להרגש.

מגילת רות  יט – כא 

יעקב אשר פדה את אברהם

עג) פתח רבי נהוראי וכו': פתח ר"נ ואמר, לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. שואל, וכי יעקב פדה את אברהם, והרי יעקב עוד לא היה אז בעולם.

עד) אלא ת"ח בשעתא וכו': ומשיב. אלא בוא וראה, בשעה שהיו מפילים את אברהם באור כשדים רצו להפיל את אמונתו, אסף הקב"ה את חבורת המלאכים שלו, ואמר, הצילו את אברהם מכבשן האש שלו, שהוא אוהבי. כמובן שאין הזוהר מלמד היסטוריה, או מתייחס לסדר כרונולוגי לומר שאברהם ניצל עוד טרם נולד יעקב. כאן שואל ועונה הקב"ה למלאכים, האם נכון בקו ימין, באמונה באדם להצילו. כל דבר נבחן האם ישנה תכלית לדבר, ומלמד שהתכלית היא עבודה בקו אמצעי. 

רק ימין, השפעה גמורה בלי גבולות של השמאל, זוהי קליפת ישמעאל, אך כאשר אברהם הוליד את יצחק, כלומר השמאל שנולד ממידת החסד, שהרי לא יכול להיות שהקב"ה ברא את הרצון לקבל, השמאל בלי תכלית. קו אמצעי הוא בחינת האהבה, ועל כל פשעים תכסה האהבה. 

עה) אמרו להקב"ה הא וכו': אמרו להקב"ה, הרי יצא ממנו ישמעאל. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יצחק, שהוא צדיק. אמרו להקב"ה, הרי יצא ממנו עשו, שהוא רשע. אמר הקב"ה, הרי יצא ממנו יעקב. אמרו, הנה ודאי בזכות יעקב ינצל. וע"כ אמר הכתוב, אשר פדה את אברהם, כי בזכותו ניצל אברהם מכבשן האש. יש ומצילים אדם בזכות הפוטנציאל שיצא ממנו בעתיד. כאשר אומרים אברהם אין מדובר באדם עצמו, אלא בנקודה הנפשית של האמונה בבורא. כלומר אם אדם בעל אמונה כמו אברהם שמייצג את האמונה בבורא, הדבר משפיע על התולדות בעתיד, וגם אם יוצא ממנו קו שמאל, ומיצחק נולד עשיו, עדיין זה חיסרון שיבוא ליתרון, ובסופו של דבר קו אמצעי יעקב הציל את קו הימין, בחינת אברהם. 

חנניה מישאל ועזריה

עו) אמר רבי בשעה וכו': אמר רבי, בשעה שאסרו את חנניה מישאל ועזריה, להפיל אותם בכבשן האש השורפת, חנניה אמר, ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. מישאל אמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני נאם ה'. עזריה אמר, שמע ישראל וגו'. כל אחד מהם הקשר לנקודה אחרת באמונתו

עז) אמר הקב"ה זה וכו': אמר הקב"ה, זה יאמר לה' אני, זה הוא חנניה, שאמר, ה' לי לא אירא. וזה יקרא בשם יעקב. זה הוא מישאל, שאמר, ועתה אל תירא עבדי יעקב. ובשם ישראל יכנה, זה הוא עזריה, שאמר, שמע ישראל. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. בזכות שהזכירו קו אמצעי, יעקב או ישראל שהם דברים שלמים, הם לא נפגעו

עח) ולמה לא הוה וכו': שואל, ולמה לא היה בהם דניאל. ומשיב, אלא דניאל אמר, אני נקרא בלטשצר בשם אליל שלו, שנאמר בלטשצר כשם אלהי וגו'. וכתוב באדיין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד. והקב"ה אמר, פסילי אלהיהם תשרפון באש. ע"כ הלך, ולא היה עמהם.

עט) מה ראו חנניה וכו': שואל, מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שנפלו באש. ומשיב, אלא אמרו, הצפרדעים הפילו עצמם באש, כדי להרע למצרים, במאמר הקב"ה, אנחנו על אחת כמה וכמה, שאנו צריכים להפיל את עצמנו באש, בשביל כבוד אדוננו.

פ) אזלו ואתעסקו באורייתא וכו': הלכו ועסקו בתורה, בתוך כך העריב השמש. אמר ר' נהוראי, נעבור מן הדרך ונעלה להר, ונעסוק בתורה, ולא נישן.

קל בכיא דחו אוזילא דאיילתא

פא) עד דהוו יתבי וכו': בעוד שהיו יושבים ועוסקים בתורה זה עם זה, שמעו קול אחד שהיה אומר, קומו העליונים. תחתונים הישנים, שהשינה בנקבי עיניהם, הקיצו. כי הקב"ה רוצה להרגיז העולם, וסומכים אלו, העמודים שהעולם נסמך עליהם, רועדים. הנה קול בכית עופר האילים, הבוכה על אריה אחד, הרשום תמיד בכסא הקדוש. בא להקיץ את האנשים את העולם לעבודת השם, לעבודת החסד של האריה

פב) אמר רבי נהוראי וכו': אמר רבי נהוראי לרבי יצחק, שמעת משהו. אמר לו שמעתי, ועל זה אני אומר, שמעתי ותרגז בטני. אמר ר' נהוראי, ודאי שהקב"ה רוצה לדון עולמו, ומטרם שעושה הדין, הנה מתעורר הקול ומכריז תמיד בעולם. ודאי גבוהים שבגבוהים יסתלקו עתה מהעולם. והכל ברור לנו, חוץ ממה שאמר הכרוז, קול בכית עופר אילים אחד הבוכה על אריה, איני יודע מי הוא.

פג) אמר ר' נחמיה וכו': אר"נ, לא ידעו זאת לפי שעה, לימים מועטים נגלה הדבר בעולם. למה היתה הבכיה, היא הבכיה של ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שבכה על ראשו של רבן שמעון בן גמליאל, שנהרג ע"י המלכות, שבכיה זו לא תסתלק מכסא המלך, עד שיעשה הקב"ה נקמות בשאר העמים. הצדיקים יכולים לשמוע את הפוטציאל העתידי, שחכם עדיף מנביא. רואים שהציל את אברהם, ואת חנניה עזריה ומישאל הציל, וכאן רואים שרבן שמעון בן גמליאל שהיה מחייה מתים, לא מצילים את עשרת הרוגי מלכות.

החכמים יודעים שכאשר הם שומעים משהו בעולם, ההתחלה השורש הוא הרוחני, ובני אדם שלא הגיעו למדרגה אינם יכולים לראות את זה. לפני שקורה משהו בעולם, ישנה הכרזה בעולמות העליונים. לחכמים הדברים ברורים באופן כללי גם אם לא בפירוט, כמו למשל אם רואים אדם כפייתי, אז ברור שלבסוף הוא יתמכר למשהו, גם אם לא יודעים בדיוק למה. 

הגילוי שבא בעולם הזה, בא לאחר שהתעורר בעולם העליון הפנימי. 

מכאן שיש לאדם בנפשו נקודת כלל, אל לו להתעלם ממנה מפני שלאחר מכן יגיע ביטוי חיצוני, ועל הנקודה הפנימית, על הכלל יש לפעול, עליו להתחיל את העבודה במחשבה לפני שמגיעה להרגש. 

פד) אמר רבי רחומאי וכו': אר"ר, בוא וראה, בשעה שהקב"ה דן את העולם, למי דן תחילה. לגדולי הדור דן תחילה, ואח"כ דן את העולם. מאין לנו זה. מכאן, שכתוב, ויהי בימי שפוט השופטים. שפוט השופטים היתה תחילה. ואח"כ ויהי רעב בארץ. ר' יוסי בר יהודה אמר, מכאן, שכתוב, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל. משפט עבדו תחילה, ואח"כ משפט עמו ישראל. 

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות יט-כא
1. כתוב על יעקב שפדה את אברהם מכבשן האש כיצד זה קרה אם יעקב עדין לא היה בן החיים?
2. כיצד הצלתם של חנניה מישאל ועזריה דומה להצלה של אברהם?
3. מה אנו לומדים מההתגלות של רבי נהוראי ורבי יצחק כיצד אנו צריכים להבין את הרעיון שדן את גדולי הדור תחילה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  טז – יח שיעור 6

כצאת השמש בגבורתו

הזוהר מכוון את האדם לפרטים בעולם הגשמי, אותם יש להפעים בעולם הרוחני שהוא העיקר לתיקון. כאן מראה את הסיבה להתחלפות היום והלילה ביחס לעבודת השם הנדרשת.

כוכב פירושו, כוח בו. לאדם יש שליטה בנפש לכוחות רבים, כוחות הנובעים מכוחו של הבורא, שאין עוד כוח מלבדו. כוכבי הלילה, היינו כוח הנפש שהסימן לו הוא כוכבי הלילה, בא כדי שאדם יוכל להרגיש את הנפרדות שלו, את האני, ההשתוקקות, כדי שיוכל להביא לחיבור ליחד, לכוכבי היום. קודם יש להרגיש את החיסרון שמובחן בלילה, כדי לרצות להשיג את המילוי.

הרצון ניתן באדם ע"י הבורא, כדי שישתמש בו לפי רצון הבורא. בלילה מעוררים את הרצון כדי לרכוש אמונה בזמן שאין גילוי, כדי לזכות לאור ביום.

המלחמה הפנימית באדם היא מול האגו שלו, הגאווה, שהרצון הפרטי שלו גואה על כל שאר הרצונות.

הדרך להגיע לתכלית היא בקו אמצעי, כלומר כאשר האמונה מימין שולטת על ההשתוקקות והרצון לקבל משמאל. קו אמצעי מאחד בינהם ע"י שמרסן וממעט את הרצון משמאל ומכפיפו לימין.

מי שאינו מוכן להילחם באגו, אפילו לימוד התורה שלו הוא לימוד של קו שמאל, שיביאו לעשות תורתו קרדום לחפור בו כדי להתפאר בכבוד מזויף.

ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים. ברן, לשון רון, שמחה. כך צריך האדם לפעול בשמחה את הרצונות שלו, לעשותם רצון הבורא.

הכח של שמע ישראל הוא כוח אמוני הבא לשמירה על האדם שלא יהיה לו שום נזק, לכן יש בכוונה של שמע ישראל הכנה ראויה לבוא לתפילת שמונה עשרה לפני המלך. לכן ראוי שכל אחד יראה שקריאת שמע שלו מעוררת את האמונה השלמה

מגילת רות  טז – יח שיעור 6

כצאת השמש בגבורתו

הזוהר מכוון את האדם לפרטים בעולם הגשמי, אותם יש להפעים בעולם הרוחני שהוא העיקר לתיקון. כאן מראה את הסיבה להתחלפות היום והלילה ביחס לעבודת השם הנדרשת.

כוכב פירושו, כוח בו. לאדם יש שליטה בנפש לכוחות רבים, כוחות הנובעים מכוחו של הבורא, שאין עוד כוח מלבדו. כוכבי הלילה, היינו כוח הנפש שהסימן לו הוא כוכבי הלילה, בא כדי שאדם יוכל להרגיש את הנפרדות שלו, את האני, ההשתוקקות, כדי שיוכל להביא לחיבור ליחד, לכוכבי היום. קודם יש להרגיש את החיסרון שמובחן בלילה, כדי לרצות להשיג את המילוי. 

הרצון ניתן באדם ע"י הבורא, כדי שישתמש בו לפי רצון הבורא. בלילה מעוררים את הרצון כדי לרכוש אמונה בזמן שאין גילוי, כדי לזכות לאור ביום.

המלחמה הפנימית באדם היא מול האגו שלו, הגאווה, שהרצון הפרטי שלו גואה על כל שאר הרצונות. 

הדרך להגיע לתכלית היא בקו אמצעי, כלומר כאשר האמונה מימין שולטת על ההשתוקקות והרצון לקבל משמאל. קו אמצעי מאחד בינהם ע"י שמרסן וממעט את הרצון משמאל ומכפיפו לימין. 

מי שאינו מוכן להילחם באגו, אפילו לימוד התורה שלו הוא לימוד של קו שמאל, שיביאו לעשות תורתו קרדום לחפור בו כדי להתפאר בכבוד מזויף.

סא) רבי נהוראי ור"י וכו': רבי נהוראי ור' יצחק, קמו עם האור, דהיינו כשהאיר היום, ללכת לדרך. עוד לא יצאו, נשא רבי נהוראי את עיניו, וראה בכוכבי בקר שהם רועדים. א"ר יצחק, ראה הכוכבים האלו שהם רועדים מפחד אדונם יראת הרוממות שכולם מכבדים את השם, כי עתה הגיע זמנם לומר שירה הגיע שינוי צורת המציאות והגיע תפקידם למלא

סב) בגין דאינון בני וכו': משום שבני אלקים דהיינו המלאכים הנקראים בני אלקים כנראה מצמצום א, עומדים עליהם, על הכוכבים מצמצום ב, וכשהצבאות האחרים המשבחים בלילה, גומרים שירתם, בני אלקים אלו תוקעים תרועה, ומתכנסים כל המחנות השולטים בלילה, אל מקומם תקיעה התרועה לצורך התעוררות לכוכבי הבוקר לבוא ולעשות תפקידם

סג) כדין אינון כוכביא וכו': אז כל הכוכבים השולטים ביום, בבוקר, רועדים ומפחדים ומעלים שירה, כי עתה, הגיע זמנם לשבח לאדונם, בעת ששומעים אותה התרועה. שכתוב, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים. ברן, לשון רון, שמחה

סד) אקדימו ואזלו והוה וכו': הקדימו והלכו, וכבר האיר היום. כשיצא השמש ונגלה לעולם, אמר ליה רבי יצחק לרבי נהוראי, תמהני כשהייתי מסתכל בשמש, כי כשיצא, יצא אדום. ולאחר כך חזר להיות לבן, למה הוא כך.

סה) ודאי אדכרנא מלה וכו': נזכרתי ודאי הדבר שאמר ר' יוסי בן שלום, אמר רבי יצחק בן יהודה, השמש כשיוצא יוצא בגבורה, כאדם גבור, ובוקע י"ג חללי חלונות שברקיע, משקופי, פירושו חללים, כי על נקיק, מתרגם שקיפא (ירמיה ט"ז ט"ז).

סו) ולית בכל אינון וכו': ואין בכל כוכבי השמים והמזלות שיהיה נקרא גבור, חוץ מהשמש. מה היא הגבורה שעושה. אלא כשנגמר היום ובא הלילה, נסתתמו כל החלונות והחללים שברקיע. בשעה שבא היום, והשמש יוצא, הוא מתעטר ונחקק באותיות של סוד השם הקדוש, ובגבורה והכח של השם הקדוש, נכנס בכל הרקיעים, ובוקע בכל החלונות, ונשרפים בלהביו, ופותח אותם ויוצא לחוץ.

סז) ומנ"ל דאתקרי גבור וכו': ומאין לנו שהשמש נקרא גבור. הוא שכתוב, ישיש כגבור לרוץ אורח. וכתוב, כצאת השמש בגבורתו. דהיינו כגבור שנכנס למלחמה ונוצח, הוא אדום. כשנצח חוזר לצבעו הראשון. כך השמש כשיוצא נדלקים בו שלהבותיו. והוא אדום מרוב גבורתו, ואח"כ חוזר לצבעו הראשון.
פירוש הדברים. השמש, הוא ז"א, דהיינו הקו האמצעי המיחד ימין ושמאל זה בזה, ואח"כ מעמידו בשליטת הימין. וביום שולט הימין עם מה שהרוויח בלילה מהשמאל, הוא בחינת השפעה, לבן, וע"כ הוא אור. ובלילה, שולט קו השמאל, שהוא חשך חכמה בלי חסדים כשאינו תחת שליטת הימין, ולפיכך כשמגיע הלילה, מתקלקל התקון של הקו האמצעי שיחד ימין ושמאל זה בזה, והעמידו בשליטת הימין, אלא קו השמאל מאיר בלי שליטת הימין, וע"כ נעשה חושך אותו יש לנצל כדבר חיובי, ומשום שבכל לילה מתקלקלת פעולת היחוד דימין ושמאל שע"י הקו האמצעי, ע"כ כשנגמר הלילה צריך הקו האמצעי, שהוא השמש, לחדש פעולת היחוד דימין ושמאל, דקו אמצעי, שהוא ע"י הדינים דמסך דחירק שבו, שממעט ג"ר דחכמה שבקו שמאל ומיחדו עם הימין בתחילה ע"י כח גבורה של המנעולא שמכריח את המדרגה לעצור ולהפסיק את החכמה. (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח ע"ש).
וז"ש (באות ס"ה) שמשא כד נפיק, כשהשמש, שהוא ז"א, יוצא לממשלתו ממשלת היום, להאיר בחסדים שבקו ימין, נפיק בתוקפא כגבר תקיף, יוצא בגבורה כאיש גבור, דהיינו שיוצא במסך דחירק ללחום כגבור עם קו השמאל שרוצה חוכמה כשאין חסדים, ולמעט ג"ר דחכמה שבו, כדי ליחדו עם הימין כאשר מורידים אותו, קצת לעמעם את ההרגשה החזקה, אז ניתן לחבר את ו"ק דחכמה. ג"ר הוא הרגש חזק מידי כדי לחברו לימין (כמ"ש שם), ובקע תליסר משקופי חלוני דדקיעא. כי ע"י יחוד ימין ושמאל שהקו האמצעי עושה, יוצאים ג' קוין ומלכות המקבלתם, שבכל אחד מד' אלו יש ג' קוין, וד"פ ג' הם י"ב, ועם הכולל הם י"ג, ונבחנים כחלוני הרקיע סתומים שהשמש שהוא הקו האמצעי, מאיר דרך י"ג החלונות האלו. ומתוך שבכל לילה, כשמגיעה שליטת השמאל מתקלקלת פעולת היחוד דימין ושמאל, ע"כ הם נסתמים בכל לילה. וכשנגמר הלילה צריך השמש, שהוא הקו האמצעי, לחזור ולבקוע בהם, ולפתוח אותם. בכל פעם שישנה שליטת הלילה יש לבקוע שוב את חלוני הרקיע כדי לבוא לשליטת הימין
וז"ש (באות ס"ו), מה גבורה עביד. אלא כד אסתיים יממא ועאל ליליא, דהיינו כשנגמרה שליטת קו ימין, ובא הלילה שהוא שליטת קו השמאל, אסתתמן כל אינון כוין ומשקיפין דרקיעא, כי אז מתקלקל היחוד של ימין ושמאל שעשה הקו האמצעי, וי"ג החלונות שנעשו ע"י יחודו, נסתמים מתקלקל אומר שזה לצורך תיקון, שצריך את הלילה מפני שההתקדמות היא בעולה ויורד. וכיון שי"ג חלוני רקיע נסתמו, נעשה חשך. בשעתא דאתי יממא ושמשא נפיק, כשהגיע הזמן של ממשלת קו ימין, והשמש, שהוא הקו האמצעי, יוצא לפעולתו, ליחד הימין והשמאל, ולהשליט אור הימין, אתעטר ואתגליף באתוון דרזא דשמא קדישא, כי ד' אותיות הוי"ה רומזות על ג' קוין ומלכות המקבלתם, ובתוקפא ובחילא דיליה, כניס בכל אינון רקיעין, דהיינו בי"ג רקיעים, היוצאים מג' קוין ומלכות, כנ"ל, ובקע בכל אינון חלונין, שבוקע את הסתימות שנעשו בחלונות הרקיע מחמת שליטת השמאל, ואתוקדון בשלהובוי, דהיינו שממעט ג"ר דשמאל בשלהבות הדינים שבמסך דחירק, ופתח לון, שאז חוזר ומיחד הימין והשמאל, שפותחים שוב י"ג חלוני הרקיע, ונפק לבר, שאז יוצא אורו דרך י"ג החלונות להאיר לחוץ. ברגע שפותח את י"ג חלוני רקיע אז אפשר להאיר בקו אמצעי. לעיתים יש להילחם כשהמלחמה באה בשביל השלום, זו המלחמה של איילת השחר, שמאירה השמש באדמומית. אנשים אוהבים את הרומנטיקה בשקיעה אך היא מראה על סתימת קו אמצעי ושליטת התאווה
וסדר היחוד של ג' קוין הוא, שבתחילה נותן שליטה להארת קו השמאל, ואח"כ מיחדו עם הימין, ונכלל גם הימין משמאל, ולבסוף אחר שנכללו זה בזה נשאר בשליטת הימין, ונמצא, שמתחילת היחוד נוצח הימין ע"י שליטת השמאל, אלא לבסוף נצח הימין את השמאל. וז"ש (באות ס"ז) כגבור שנכנס למלחמה ונוצח הוא אדום וכו', כי בתחילת המלחמה מקבל השמאל שליטה על הימין והימין נוצח, וע"כ השמש אדום בתחילת יציאתו כמו הקו שמאל. אבל לבסוף נשאר השמאל בשליטת הימין, והימין נצח, וע"כ חוזר השמש למראה לבן, כמו קו הימין.
וז"ש (באות ס"ב) וכד מסיימו שאר חיילין דקא משבחין בליליא אינון בני אלקים תוקעין תרועה, ומתכנסין וכו' כי המלאכים הנמשכים מקו שמאל אומרים שירה בלילה, וכשהם גומרים שירתם, דהיינו כשמגיעה ממשלת היום שהיא קו ימין, אז באים המלאכים המשמשים לקו האמצעי, הנושאים את מסך דחירק, הממעט קו השמאל, ופעולת המיעוט הזו, נבחנת לתקיעת תרועה (כמ"ש בזהר אמור אות קצ"ג בהסולם ד"ה וז"ש באות קצ"ב, ע"ש).
וז"ש, אינון בני אלקים תוקעין תרועה, שאז מתמעט קו השמאל, ואותם המלאכים הנמשכים ממנו, מתמעטים גם הם ופוסקים מלומר שירה, וז"ש ומתכנסין כל משריין דשלטין בליליא לאתרייהו. דהיינו שפוסקים שירתם. כדין אינון כוכביא דשלטי ביממא, שהם המלאכים הנמשכים מהקו האמצעי, מרתתין ודחלי, מחמת התרועה, שהיא הדינים דמסך דחירק דקו האמצעי, אבל עי"ז מתיחדים הקוין זה בזה ונשארים תחת שליטת הימין, וז"ש וסלקי שירתא וכו' שהגיע זמנם לומר שירה. וז"ש ברן יחד ככבי בקר, דהיינו כשמגיע זמן שירתם של המלאכים השולטים בבקר, הנמשכים מהקו האמצעי, אז ויריעו כל בני אלקים, שבני אלקים תוקעים תחילה תרועה, כדי למעט את קו השמאל וליחדו עם הימין. שעי"ז מאיר אור הבקר, וככבי בוקר אומרים שירה.

סח) אזלו כד מטו וכו': הלכו, כשהגיעו לשדה, א"ר יצחק, יאמר אדוני מאלו דברים טובים  שאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים שבקריאת שמע ובכך מייחדים שם השם. פתח ואמר, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. מקרא זה נכון, בשעה שאמרו בני יעקב לאביהם, שאמרו לו, שמע ישראל, או משה לישראל, שאמר להם, שמע ישראל, אבל עתה, כל העולם אומרים שמע ישראל, לאיזה ישראל אומרים.

סט) אלא הא תנינא וכו': ומשיב. אלא, הנה למדנו, יעקב אבינו לא מת, והקב"ה חתם אותו בכסא כבודו, שיהיה תמיד עדות על בניו, שמיחדים שמו של הקב"ה, בכל יום ב' פעמים כראוי. וכשהם מיחדים שמו של הקב"ה, אומרים, שמע ישראל, תהיה עד עלינו שאנו מיחדים שמו של הקב"ה כראוי. יעקב נקרא בקטנות וישראל בגדלות, ותפקידנו להביא את בחינת יעקב, שהוא לא מת לבחינת ישראל

ע) בההוא שעתא נטלי וכו': באותה שעה, לוקחים את יעקב בארבע כנפים פרושות לארבע רוחות העולם, ומעלים אותו לפני הקדוש העליון, ומברך אותו בשבע ברכות. פתח הקב"ה ואמר, אשרי הוא האב שהוליד זרע זה בארץ. אשרי הם הבנים שמעטרים כך את אביהם. באותה שעה פותחים ואומרים כל צבאות השמים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הכח של שמע ישראל הוא כוח אמוני הבא לשמירה על האדם שלא יהיה לו שום נזק, לכן יש בכוונה של שמע ישראל הכנה ראויה לבוא לתפילת שמונה עשרה לפני המלך. 

עא) ויעקב מתעטר בתליסר וכו': ויעקב מתעטר בי"ג נהרות אפרסמון הטהור, ועומד תמיד על בניו, כעיר מוקפת חומה לפני הקב"ה, ואינו נותן שדין קשה ישלוט עליהם, וע"כ כל בני העולם לא יוכלו לכלותם. ז"ש, אל תירא עבדי יעקב. ראוי שכל אחד יראה שקריאת שמע שלו מעוררת את האמונה השלמה.

עב) פתח רבי יהודאי וכו': פתח ר"י ואמר, כדמיון שיש י"ב שבטים למטה, שהם בני יעקב, כך יש יעקב עליון בשמים, שהוא ז"א, וי"ב שבטים עליונים. שהם י"ב בחינות שבמלכות המקבלים מי"ב צירופי הויה שבז"א. וכדמיון שישראל מיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מיחדים מלאכים קדושים למעלה. והכל באפן שלמעלה.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות טז-יח
1.מה מניע את כוכבי הבוקר להאיר ומדוע הארתם מתחלפת בהארת ככבי הלילה?
2. מדוע שיוצאת השמש יוצאת בצבע אדום ולאחר מכן חוזרת להיות לבן מהו בנפש האדם?
3. מה תפקיד קריאת שמע לצורך הארת היום בנפשו של האדם?
4. מה הכוונה שיעקב לא מת?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  יג – טו  שעור 5

ז עמודים ז רקיעים ז כוכבים

שואל. מהו ועמודיה יתפלצון. איזה עמודים יש לעולם. רבי פרחיה אומר, העמודים האלו סומכים היסוד, וקיום העולם הוא עליהם. וכמה הם. הם שבעה, דהיינו ז' ספירות שכתוב, חצבה עמודיה שבעה. היסוד של העמודים האלו, הוא צדיק אחד, שכתוב, וצדיק יסוד עולם. עמוד העולם לא כתוב, אלא יסוד עולם, כי הוא יסוד שהכל עומד עליו.

הוא הברית כל העולם בא כדי לקיים את הערכים אותם בחרה הנשמה, בחירה ביתר דבקות, זו ברית שבלעדיה אין קיום לעולם.

עמוד הוא מה שמקשר בין תחתון לעליון. זהו כוח פנימיות הרצון בתחתון שיכול לעלות לביקוש בעליון. על יכולת התחתון להתקשר לעליון, עומדת כל הארץ. את הקשר הזה מקיים הצדיק, ועל העמודים עומד הקשר. כל היקום הרוחני והגשמי עומד על מאמר אחד.

כל היקום שנתפס בגשמיות וברוחניות תלוים בשמים, היינו זעיר אנפין. השמים הם בחינת התכלית אליה צריך להגיע האדם. על פי התכלית הכל בנוי. העולם לא בנוי בשביל הקיום, אלא כדי להגיע לתכלית, לפי בחינת השמים. התכלית היא התחברות התחתון לעליון כדי שיוכל לקבל את ההטבה מהעליון.

על האדם להקשיב לתכליתו ולפעול בהתאם. השגחת הבורא משמעותה בכל מקרה להביא את האדם לתכליתו, גם מה שנראה רע בעיניו. כאן יש לשים לב שההשגחה היא על התקדמות הכלל, ולא דווקא בזמן מסוים על פרט יחיד, שכתוב ואגודתו על ארץ יסדה, אגודה היא של הכלל.

כתוב, הקורא למי הים. רבי כרוספדאי אומר, הלא ים אחד בעולם הוא. שהוא מקיף את כל העולם. א"ר רחומאי, ימים כתוב. שכתוב ולמקוה המים קרא ימים. הרי שהרבה ימים ישנם. אומר ים אחד, הכוונה לרצון אחד שמקיף את כל הרצונות. כאן השאלה האם התפיסה היא מצד הפרטים או מצד הכלל, ים אחד שאומר שזו התפיסה הכללית להגיע ליתר דבקות, ויש שבעה ימים שזו בחינת צמצום ב ומתייחסים רק לשבע ספירות ולא לעשר. כלומר מה שרואים שבעה ימים, ולא יום אחד שהוא גמר תיקון בו הכל מתאחד, אלא כרגע בדרך, לא עובדים רק לתכלית אלא גם לפרטים, ועובדים לשבעה, לכל שבעת כוחות הנפש שבאדם.

אמר רבי שמלאי, אימתי העולם מתמוטט. בשעה שהקב"ה מביט ורואה בו. שנאמר, ה' משמים השקיף על בני אדם וגו'. ההשגחה היא ממקום השמים, היינו ממקום התכלית, לפיה הוא משקיף על האדם באופן כללי, וכאשר האדם מתקרב להשם, ההשגחה היא פרטית. מכאן שכל עולמו של האדם בנוי על התכלית אליה הוא צריך להגיע.

מכאן מגיעים למסקנה מאד משמעותית והיא: לא מה אני רוצה או מרגיש, אלא מהי התכלית שלי. תפקיד האדם לחבר את המלכות/הלב/הרצון לשמים אל התכלית ונקרא אדם שרגליו בארץ, ברצון, וראשו בשמים.

לכן מה שנכון הוא מה שמקדם אותי לתכלית.

מגילת רות  יג – טו  שעור 5

ז עמודים ז רקיעים ז כוכבים

נג) מאי ועמודיה יתפלצון וכו': שואל. מהו ועמודיה יתפלצון. איזה עמודים יש לעולם. רבי פרחיה אומר, העמודים האלו סומכים היסוד, וקיום העולם הוא עליהם. וכמה הם. הם שבעה, דהיינו ז' ספירות חג"ת נהי"מ, שכתוב, חצבה עמודיה שבעה. היסוד של העמודים האלו, הוא צדיק אחד, דהיינו יסוד דז"א, שכתוב, וצדיק יסוד עולם. עמוד העולם לא כתוב, אלא יסוד עולם, כי הוא יסוד שהכל עומד עליו הוא הברית כל העולם בא כדי לקיים את הערכים אותם בחרה הנשמה, בחירה ביתר דבקות, זו ברית שבלעדיה אין קיום לעולם.

עמוד הוא מה שמקשר בין תחתון לעליון. זהו כוח פנימיות הרצון בתחתון שיכול לעלות לביקוש בעליון. על יכולת התחתון להתקשר לעליון, עומדת כל הארץ. את הקשר הזה מקיים הצדיק, ועל העמודים עומד הקשר. 

כל היקום הרוחני והגשמי עומד על מאמר אחד

נד) כנגד זה שבעה וכו': כנגד זה ז' רקיעים הם. וז' כוכבים הם רצים ושבים. ז' ארצות. ז' ימים. ז' תהומות. וכולם תלויים במאמר ההוא, שנאמר, הבונה בשמים מעלותיו, שהם ז' ספירות, מעלות גדולות, עמודים חקוקים בשמו הגדול, הנקראים חג"ת נהי"מ, וכולם תלויים במאמר אחד, שהוא השמים העליונים. דהיינו ז"א. כל היקום שנתפס בגשמיות וברוחניות תלוים בשמים, היינו בז"א

השמים הם בחינת התכלית אליה צריך להגיע האדם. על פי התכלית הכל בנוי. העולם לא בנוי בשביל הקיום, אלא כדי להגיע לתכלית, לפי בחינת השמים. התכלית היא התחברות התחתון לעליון כדי שיוכל לקבל את ההטבה מהעליון. 

על האדם להקשיב לתכליתו ולפעול בהתאם. השגחת הבורא משמעותה בכל מקרה להביא את האדם לתכליתו, גם מה שנראה רע בעיניו. כאן יש לשים לב שההשגחה היא על התקדמות הכלל, ולא דווקא בזמן מסוים על פרט יחיד, שכתוב ואגודתו על ארץ יסדה, אגודה היא של הכלל. 

נה) ושבע ארצות קדושות וכו': וז' ארצות קדושות, שהן חג"ת נהי"מ דמלכות, מזדווגות עמהן, עם ז' ספירות חג"ת נהי"מ דז"א, ואין בהן פרוד. שנאמר, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. שערב הוא מלכות, ובקר הוא ז"א, וכשמתחברים הם יום אחד. ומקרא זה כתוב בכל ששת ימי בראשית, שהם חג"ת נה"י דז"א. כי כתוב, ויהי ערב ויהי בקר יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום הששי, עד יום השביעי. כי ששת ימים עשה ה'. פירוש. שלא כתוב בששת ימים. והוא לרמז, על חג"ת נה"י דז"א, הנקראים ששת ימים, שמהם כל מעשה בראשית. ה' ברא ששת ימים, כלומר בחינת זעיר אנפין, ולפי בחינת השמים ברא את הארץ. 

נו) וכנגדם שבעה עמודים וכו': וכנגדם שבעה עמודים חקוקים במלכות, שהם חג"ת נהי"מ, שהם תלויים בשמים. שהם ז"א. והם שנים עשר שבטים, התלויים במדת יעקב, שהוא ז"א, הנקרא שמים. כי י"ב שבטים שבמלכות, הם כנגד י"ב צירופי הוי"ה שבז"א. שנאמר, ואתה תשמע השמים מכון שבתך. וכתוב, שמע ישראל וגו'. מה שמע ישראל, פירושו ז"א, אף תשמע השמים, פירושו ז"א.

נז) רבי רחומאי אומר וכו': רר"א, השבעה העליונים ז"ס שבז"א, הם שמו של הקב"ה. ואגודתו על ארץ יסדה. מהו ואגודתו. הוא שבע מעלות למטה מהם, שהם ז' ספירות דמלכות, שעומדים על העולם ומנהיגים אותו. על ארץ, זו הארץ התחתונה, שהיא מלכות. יסדה, זו הארץ העליונה, הנקראת בינה דמלכות, והיא תלויה בחכמה. ומי היא הארץ העליונה. היא הנקראת תבל. שהיא בינה, המקבלת מחכמה, שנאמר, מכין תבל בחכמתו.

נח) הקורא למי הים: ים אחד הוא, והוא שבעה. שהם ז"ס. רבי כרוספדאי אומר, הלא ים אחד בעולם הוא. שהוא מקיף את כל העולם. א"ר רחומאי, ימים כתוב. שכתוב ולמקוה המים קרא ימים. הרי שהרבה ימים ישנם. אומר ים אחד, הכוונה לרצון אחד שמקיף את כל הרצונות. כאן השאלה האם התפיסה היא מצד הפרטים או מצד הכלל, ים אחד שאומר שזו התפיסה הכללית להגיע ליתר דבקות, ויש שבעה ימים שזו בחינת צמצום ב ומתייחסים רק לשבע ספירות ולא לעשר. כלומר מה שרואים שבעה ימים, ולא יום אחד שהוא גמר תיקון בו הכל מתאחד, אלא כרגע בדרך, לא עובדים רק לתכלית אלא גם לפרטים, ועובדים לשבעה, לכל שבעת כוחות הנפש שבאדם. 

נט) וכולן נכנסין לים וכו': וכולן, כל הימים, נכנסים לים הגדול. והם שבעה ימים, וכולם נכנסים בו, זה למטה מזה עד התהום, עד שתמצא הים הגדול שהוא שבעה, זה על זה. וכולם תלויים במאמר אחד.

ס) אמר רבי שמלאי, אימתי העולם מתמוטט. בשעה שהקב"ה מביט ורואה בו. שנאמר, ה' משמים השקיף על בני אדם וגו'. ההשגחה היא ממקום השמים, היינו ממקום התכלית, לפיה הוא משקיף על האדם באופן כללי, וכאשר האדם מתקרב להשם, ההשגחה היא פרטית. מכאן שכל עולמו של האדם בנוי על התכלית אליה הוא צריך להגיע. 

מכאן מגיעים למסקנה מאד משמעותית והיא: לא מה אני רוצה או מרגיש, אלא מהי התכלית שלי. תפקיד האדם לחבר את המלכות/הלב/הרצון לשמים אל התכלית ונקרא אדם שרגליו בארץ, ברצון, וראשו בשמים. 

לכן מה שנכון הוא מה שמקדם אותי לתכלית. 

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות יג-טו
1.איזה עמודים יש בעולם ומיהו הצדיק שנקרא יסוד עולם האם הוא עמוד והאם העמודים הם יסודות?
2. מהו הבונה בשמים מעלותיו?
3. מדוע כתוב כי ששת ימים עשה השם ולא בששת?
4. מה המחלוקת בין רבי כרוספדאי ורבי רחומאי לעניין הים וכיצד מיושבת מחלוקת זו?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

מגילת רות  י – יב

ברן יחד כוכבי בקר

על האדם להשתית את האני האמיתי שלו על רצונו ופעולותיו, כדי לבנות את הלב שמסוגל להוציא פירות של אהבה, וקשר עם הבורא, שזו התכלית והשבות אל לבבך.

בנייה אישית זו צריכה להיות על פי הסדר של המלכות דאצילות, היא האני של העולם מפני שהאני של כל אדם הוא בנקודת ההתחברות לאני הכולל, השכינה הקדושה.

בתחילה ברא עולמות והחריבן, כלומר מרגיש האדם שאינו יכול לבנות עצמו כראוי, שכל רצונותיו הולכים לדברים לא טובים. צריך האדם להתייאש מהאני הכוזב שלו, כלומר להסכים לוותר על הרצונות כדי לבנות מערכת נפשית חדשה.

בכל פעם שבא האדם לבנות את האהבה, רק מטעם השתוקקות עצמית, הוא נשבר. השתוקקות זו נק בחכמה שלג ממנה לא ניתן לבנות, אי אפשר להצמיח עליו, אלא עליה לבוא לבחינת ארץ, רצון שמצמיח פירות, שעושה רצונו של השם.

היסוד הוא נקודת הצדיק, שהוא כלל אליו יש להתחבר, הוא הכלל של החסדים, ודרכו להתחבר לאור האלוקי. זוהי ההסכמה בלי להתלונן שאמר ללבנה לכי מעטי עצמך, לב כפוף למוח.

מגילת רות  י – יב

ברן יחד כוכבי בקר

על האדם להשתית את האני האמיתי שלו על רצונו ופעולותיו, כדי לבנות את הלב שמסוגל להוציא פירות של אהבה, וקשר עם הבורא, שזו התכלית והשבות אל לבבך.

בנייה אישית זו צריכה להיות על פי הסדר של המלכות דאצילות, היא האני של העולם מפני שהאני של כל אדם הוא בנקודת ההתחברות לאני הכולל, השכינה הקדושה. 

בתחילה ברא עולמות והחריבן, כלומר מרגיש האדם שאינו יכול לבנות עצמו כראוי, שכל רצונותיו הולכים לדברים לא טובים. צריך האדם להתייאש מהאני הכוזב שלו, כלומר להסכים לוותר על הרצונות כדי לבנות מערכת נפשית חדשה. 

בכל פעם שבא האדם לבנות את האהבה, רק מטעם השתוקקות עצמית, הוא נשבר. השתוקקות זו נק בחכמה שלג ממנה לא ניתן לבנות, אי אפשר להצמיח עליו, אלא עליה לבוא לבחינת ארץ, רצון שמצמיח פירות, שעושה רצונו של השם. 

היסוד הוא נקודת הצדיק, שהוא כלל אליו יש להתחבר, הוא הכלל של החסדים, ודרכו להתחבר לאור האלוקי. זוהי ההסכמה בלי להתלונן שאמר ללבנה לכי מעטי עצמך, לב כפוף למוח. 

לז) רבי אלכסנדרי פתח, ואמר, ברן יחד כוכבי בקר, כוכבים שבמרום שולטים בלילה, חוץ מאותן ששולטין בבקר. וכלן משבחין ומפארין ומייחדין שמו של הקב"ה. הה"ד, ברן יחד כוכבי בקר, ולא כוכבי לילה אע"פ שממשלתן כרגע. 

לח

לט) רבי חסדאי אומר, כוכב אחד יש במרום, והקב"ה מוציאו ממקומו, וילון שמו. והוא ממונה להכניס ולהוציא שאר הכוכבים, ומשמש כל הלילה, כיון שאותן כוכבי בוקר שולטין, נגנז ונבלע במקומו. הוא מסמן את החלפת כוכבי לילה בכוכבי יום. ואיך מלמד על כוכבים ביום, וכאן מסביר הזוהר הרבה לפני המדע שהכדור עגול. הקב"ה נתן כח קוסמי בכוכבים, כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. יש שליטה שונה ביום ובלילה.

המרגיז ארץ ממקומה

מ) אמר רבי שמואל וכו': אר"ש, כתוב, המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. כשהקב"ה רוצה להרגיז את כל העולם ולרגש ולהרעיש את עמודיו, אינו מרעיש אותו אלא ממקומו. מה הוא מקומו. הוא נקודת ציון, שהיא יסוד דמלכות ירושלים נק מלכות דמלכות ויסוד דמלכות נק ציון. שמשם הושתת העולם. כמ"ש להלן. הקב"ה מרעיש ומרגיז את העולם כדי לעוררו לתשובה. 

מא) רבי רחומאי אומר וכו': רר"א, מציון הושתת העולם, שכתוב, מזמור לאסף אל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. וכתוב אחריו, מציון מכלל יופי אלקים הופיע.

מב) ואמר רבי שמלאי וכו': ואר"ש, כשברא הקב"ה את העולם, הביא אור באור, והלבישם זה בזה, וברא השמים. שכתוב, עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. הביא אור מאור, וכאן מדבר מכלים שאנו מתייחסים מצד התלבשות אורות בכלים. 

מג) והאי אור אקרי וכו': ואור זה, נקרא אור לבושו. שהוא האור הראשון שנתלבש בו הקב"ה. והאור ההוא נתפשט בהוד והדר, ונברא העולם. שכתוב, הוד והדר לבשת וגו'. נוטה שמים כיריעה.

לשלג יאמר הוי ארץ

מד) ר' חזקיה אמר וכו': ר"ח אמר, כשלקח הקב"ה את השלג מתחת כסא כבודו וזרק לתוך המים, לקח כשיעור שעלו, שכתוב, מי מדד בשעלו מים. השלג הוא בחינה א של המלכות, חכמה ללא חסדים, משם לקח את נקודת המלכת ומשם השתית את העולם, מאותו רצון שנגלה מהחשך

מה) רבי יודאי אמר וכו': רי"א, כשיעור שליש זרת לקח, וזרק לתוך המים. שכתוב, וכל בשליש עפר הארץ. וכתוב, כי לשלג יאמר הוי ארץ. חיבר את המלכות ליסוד, ויכול היה להתחיל את הקו אמצעי, זרק אותה לארץ ואותו שלג ממנו עשה את המלכות, כאשר יכולה היא לבוא לשיתוף עם ז"א

מו) ומתחת המים נקפא וכו': ונקפא מקום אחד תחילה, מתחת המים באמצע התהום. ומשם נעשית אבן אחת משוקעת באמצע התהום. ועלתה למעלה ונראית בציון. והיא נקודת העולם.  היא המלכות שהיית בשליש תחתון דיסוד, שהוא הרי צר ואריך. מצד אחד נגנזה ברדלא, ומצד שני התכלל שליש התחתון ממנה, ומכאן הושתת העולם. 

מז) רבי יוסי אומר וכו': רי"א, העגול והכדור, אין להם עמידה, דהיינו נקודת ציון שהיא עגולה, אין לומר שהיא נקודת העולם, אלא מתוך נקודה אחת, שהיא נקודת ציון, באמצע, והנקודה ההיא, הוא המקום של העולם שמשם נתפשטה הארץ לכל ד' רוחותיה. וכיון שנתפשטה לד' רוחות, יש לה עמידה. רבי חזקיה אמר, כעין בריאתו של אדם. שגם הוא נתפשט מנקודת הטבור שבאמצעו לכל רוח. בדומה לעובר נפרד מאמו, כך המלכות נפרדת בנסירה

מח) בשעה שנקפאה הארץ וכו': בשעה שנקפאה הארץ תחת המים, מה כתוב, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. כיון שהמים ראו את היבשה, היו עולים ונגבהים לכסותה כבראשונה ראו שיש לה חיסרון ורצו לחזור למלא אותה באור, עד שגער בהם הקב"ה בחינת מנעולא שאי אפשר לקבל ג"ר דחכמה, ונסו, שכתוב, מן גערתך ינוסון.

צרור שחתום בו ע"ב שמות

צרור הוא מקום ששומרים בו כמו אוצר. 

מט) ואע"פ שהיו נסין וכו': ואע"פ שהיו נסים לא היו נשקטים. מהו הטעם. הוא משום שהיו מכסים עליה מקודם, ועתה נסים מפניה ורוצים לחזור, מה עשה הקב"ה, לקח כמין צרור של חרס, וחקק בו שמו של ע"ב שמות, והשליך לתוך המים, ועמדו מיד, ונשקטו. זהו אותו כח של חסדים מכוסים, כדי לבוא אחר כך לפעול את המפתחא

נ) ובאיזה מקום עמדו וכו': ובאיזה מקום עמדו. הוא בציון, שכתוב, מציון מכלל יופי. מכלל יופי הוא שמו של הקב"ה, דהיינו השם ע"ב, והוא נתון בציון. וע"כ משם עמדו. וכשהארץ מתמוטטת, אינה מתמוטטת אלא ממקום זה, שהוא מקום העולם.

נא) רבי פדת אומר וכו': רפ"א, הנשבע באמת בשמו של הקב"ה, צרור זה שחתום בו שמו, מסתלק למעלה בחדוה, ומתקיים בו. והעולם מתקיים. והנשבע לשקר, אותו צרור עולה ומסתלק, ורואה שהוא שוא, ואז העולם מתמוטט, ורוצה לחזור לתהו ובהו. שאין העולם מתקיים, אלא על שמו החתום באמת. ועל זה כתוב, לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא מי שנשבע לשווא מומטת את העולם בכך שאינו מקיים את רצון הבורא.

נב) ר' חזקיה אמר וכו': רח"א, מקום כל העולם כולו, היא נקודה אחת, אשר עליה עומד הכל. והכבוד אינו ברוך אלא ממקומו. שכתוב, ברוך כבוד ה' ממקומו.
ביאור המאמר. כתוב, לשלג יאמר הוי ארץ. שלג, ה"ס המלכות מצד המצב הא', שאז היתה דבוקה בקו שמאל דבינה בלי ימין, וע"כ נקפאו אורותיה, והמים, שהם האורות, נקפאו והיו לשלג (כמ"ש בזהר בראשית א' דף רמ"ז בד"ה ימא דקאפו ע"ש), והנה השלג, מלבד שאינו עושה פירות, אינו ראוי לכלום, והקב"ה אמר לשלג, הוי ארץ. שאמר לשלג, שאינו ראוי לכלום, הוי ארץ מוציאה פירות ונותנת מזון וחיים לכל חי. ואיך אמר את זה. הוא סוד מ"ש לה, לכי ומעטי את עצמך, שירדה ובאה תחת המסך דחזה דז"א, והמסך הזה מיעט קומתה, שלא תוכל לקבל עוד מבינה, אז נתדבקה בז"א שהוא ימין, וקבלה ממנו חכמה וחסדים יחדיו, שהחכמה נתלבשה בחסדים, ואז נעשית ארץ מוציאה פירות, ונותנת מזון לכל חי. וענין האמירה שאמר לה, הוי ארץ, הוא תקון המסך דחיריק שבנוי ממנעולא ומפתחא שימעט קומתה. שע"י תקון זה נתדבקה בז"א והיתה לארץ וכו'. וענין המסך הזה נבחן ג"כ למדה, משום שמודד קומתה שתהיה למטה מז"א, שע"י המדה הזו, נתתקנה להיות ארץ מוציאה וכו שאם היא מתלוננת לאחר שמיעטה עצמה לא תוכל לקבל.
וז"ש (באות מ"ד), כשנטל הקב"ה את השלג, שהוא המלכות מבחינת המצב הא', וזרק לתוך המים, דהיינו לאורות דז"א שמחזה ולמטה .נק מים ולא אור מפני שזו הארת חכמה ולא אור חכמה מתחת כסא כבודו, שלקח אותה המלכות מתחת הבינה מתחת למקום ההשתוקקות שמרגישה עצמאית, הנקראת כסא הכבוד, שהיא כסא אל החכמה. והוא משום שהמלכות דמצב הא' היתה דבוקה תחת הבינה בקו שמאל שלה, וע"כ לקחה משם. נטל כשיעור שעלו, שעלו פירושו אותו המסך שמדד ומיעט קומתה, שתהיה למטה מקומת ז"א, ועם המסך הזה לקח השלג, שהיא המלכות דמצב הא', ומיעטה והורידה למטה מחזה דז"א.
וז"ש (באות מ"ה), כשיעור שליש זרת נטל, אינו חולק על ר' חזקיה, אלא שהוא מבאר עיקר כח הדין שבמסך דחזה, שפעל על המלכות, להורידה למטה מקומת ז"א. כי במסך דחזה יש ג' בחינות דינים מג' קוין, וקובץ הדינים האלו נקראים זרת, שהוא מלשון זר וזרות. וכן ה"ס זר זהב. שהדינים דקו ימין, הן שנעשו מעלית המלכות לבינה. והדינים דקו שמאל, הן מחשך וקפאון שבשמאל. והדינים דקו האמצעי, ה"ס מסך דמנעולא. ומשום שנמשכים מג' קוין ע"כ נבחנים לג' שלישים של הזרת. ואומר ר' יודאי, ששיעור המדה שבה לקח השלג והורידה למטה מקומת ז"א, הוא שליש זרת, דהיינו שלישו התחתון, הנמשך מקו אמצעי (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח ע"ש), כשיעור שליש זרת נטל, דהיינו המנעולא, וזרק לתוך המים, ובכחה זרק השלג לתוך המים דז"א שמחזה ולמטה.למעלה היה אור שאינה יכולה לקבל, בחינת שלג דכתיב, וכל בשליש עפר הארץ אשר בשליש הכונה היא על השליש התחתון של הזרת. שבו נתתקן השלג להיות עפר הארץ. וכתיב, כי לשלג יאמר הוי ארץ,לקח מלכות שתחת כסא הכבוד, מיעט אותה להיות בתחתית היסוד וממנה עשה ארץ בזכות שמוכנה להתמסר לצדיק, בבחינת מנעולע שבכח שליש הזרת, אמר לשלג שיהיה ארץ מוציאה פירות ונותנת מזון וחיים.
והנה בתחילת המיעוט והירידה של המלכות היו המים דז"א מכסים אותה כולה, ולא היתה נראית, דהיינו שבטלו את החכמה שהיתה בה, המכונה ראיה האם את רוצה להישאר עם מה שיש לך שאינך יכולה להפיק מכך כלום. ואח"כ השפיע לה ז"א חכמה וחסדים אמנם ממועטים אך זה לטובתה, ועלתה למעלה מן המים ונראית. וז"ש (באות מ"ו), ומתחת המים נקפא מקום אחד בתחילה וכו' שהשלג ירד מתחת המים תחילה   שהיא נקודה דאורות, זיווג ב של עיבור ב בגובה קומה של חכמה ונעשית משם אבן אחת משוקעת באמצע תהום, דהיינו שהיא נשקעה באמצע התהום, שהדינים של התהום סבבוה מכל צד ולא היתה נראית, דהיינו שנתבטלה החכמה שבה. ואח"כ השפיע לה ז"א ג"ר, ועלתה למעלה ונראית בציון, שהחכמה נגלתה בה שוב, והיתה נראית, והיא נקודת העולם, היא לא נבנית מאותה נקודה שהתבטלה אלא התפתחה שכל העולם נסמך על נקודת ציון, ששם הארת החכמה. ורבי יוסי חולק, שאין לומר שעל נקודת ציון עומד העולם, כי המלכות לית לה מעצמה כלום אלא מה שז"א נותן לה. וע"כ אין לומר עליה, אלא שהיא בית קבול לקבל לכל העולם. וז"ש (באות מ"ז), רבי יוסי אומר, סגלגל וסגולגלתא לא מתמוקמי, שהמלכות שה"ס עגול וכדור, אין לה עמידה בפני עצמה שהעולם יעמוד עליה, מפני שאין לה מעצמה כלום. והיא מוחזקת ע"י כח רוחני מעליה אלא מגו חד נקודה, שהיא נקודת ציון, באמצע ההיא נקודה, איהי מקומו של עולם, ששם המקום ובית הקבול בשביל כל העולם, ומשם נתפשטה הארץ לכל רוחותיה, דהיינו לד' רוחות העולם, שהם חו"ג תו"מ.
וז"ש (באות מ"ח), בשעה שנקפאה הארץ מתחת המים, דהיינו אחר שהשלג, שה"ס המלכות דמצב הא' ירדה מתחת האורות שמחזה ולמטה דז"א, והמים כיסו אותה, דהיינו שבטלו החכמה שבה, כנ"ל. מה כתיב, יקוו המים אשר מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, דהיינו שז"א חזר והשפיע בה חכמה וחסדים, והראיה חזרה למלכות שז"ס ותראה היבשה. כיון שראו המים היבשה, היו רוצים לכסותה ולבטלה כבתחילה, עד שגער בהם הקב"ה, דהיינו שמיעט החסדים שבהם, ונסו, מפני היבשה. וז"ש (באות מ"ט), ואע"פ שהיו נסין לא היו משתככין, שעוד רצו לכסות הארץ. מאי טעמא. מפני שהיו מכסים עליה בתחילה וכו' וע"כ לא שקטו. מה עשה הקב"ה, נטל כמין צרור של חרש, שה"ס המסך שבחזה דז"א, ששם צרורים הדינים, וחקק בו שמו של ע"ב שמות, כי ע"ב שמות הם בחג"ת דז"א בסוד הכתובים, ויסע נקודת חולם, ויבא שורוק, ויט חיריק, (כמ"ש בזהר בשלח אות קע"ג), והמסך דחזה מקבל השם ע"ב מחג"ת דז"א, שנבחן, כמו שהוא חקוק עליו. והשליך לתוך המים, שהשם ע"ב מאיר חכמה וחסדים במים שמחזה ולמטה דז"א, ועמדו מיד וכו'. ובאיזה מקום עמדו, בציון וכו'. כלומר, שעמדו ונתיחדו עם נקודת ציון, הנ"ל, ששם מקום גילוי החכמה. וז"ש, מכלל יופי, זה שמו של הקב"ה, שהוא החכמה שהוא בציון.
וז"ש (באות נ"א), הנשבע באמת בשמו של הקב"ה, צרור זה וכו', כי בשבועת אמת גורם קיום לצרור זה, בכל התיקונים של חג"ת חולם שורוק חירירק הממשיך שם ע"ב למטה מחזה .השבועה היא הסודות שלאה נותנת לרחל והעולם מתקיים על ידו. והנשבע לשקר אותו צרור עולה ומסתלק ורואה שהוא שוא, ששבועת שקר גורמת להסתלקות המסך דחזה והארת השם ע"ב, ואז העולם מתמוטט וכו'. שהמים רצים שוב לכסות הארץ וכו' כנ"ל. וז"ש (באות נ"ב), מקום כל העולם כלו היא נקודה אחת וכו', שהיא נקודת ציון כנ"ל. והכבוד אינו ברוך אלא ממקומו, מפני ששם מקום גילוי החכמה כנ"ל.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש רות י-יב
1.מהי נקודת השלג שממנה נבנתה המלכות וכיצד היא נגלתה?
2. למה רוצה המלכות לחזור למצב הקודם שלה בבחינת שלג והיא אינה יכולה להוציא פירות ממצב זה ומה צריך לקרות שתראה היבשה שתוכל להוציא פירות?
3. במה רבי יוסי חולק לכאורה על כך שממנה מהמלכות הושתת העולם מה הוא טוען שצריך להוסיף לכך?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

1. במה היו שונה איוב מחבריו ומדוע הם נענשו עד כדי שאיוב היה צריך להתפלל עליהם?

2. מהו שכתוב ויען ה' את איוב מן הסערה?

3. מה למדנו על הקליפה סערה ביחס לאליהו מן הכתוב ויעל אליהו בסערה השמימיה?

4. מה התוכחה שאיוב נכנע לה וקיבל על עצמו את השגחתו של ה' ובזה עשה תשובה ומה זה מורה לנו בדרך עבודה?