שיעור שמע:

שְׁמוֹת י – יב

שְׁלוֹשָׁה הַדוֹחִים אֶת הַשְּׁכִינָה [תלתא אינון דדחיין שכינתא]

שלושה דברים המוציאים את האדם מהיהדות, כנגד ג' מצוות לא תעשה עליהם נאמר יהרג ובָּל יעבור: הבא על נידה – כנגד גילוי עריות. הבא על אשת אל נכר – רצון עצמי המנותק מהשם – כנגד עבודה זרה,  או השופך זרעו לארץ – שפיכות דמים, מרחיק השכינה ממנו.

כאשר כוח החיים ניתן בנידה, זו הליכה למציאות נפסדת, דבר המגדיל את הטומאה בעולם. הנידה מזינה את הקליפות ומחייה אותם וכך לא מאפשרת לאדם להתחבר לשכינה הקדושה, דהינו נידה זה פירוק של כוח החיים מצד הבריאה, ומציאות של מוות וניתוק מהיכולת לקיים את מטרת הבריאה.

אדם שמל ואינו פורע, דהיינו מסיר את העבודה הזרה, אך לא עובר לשלב של גילוי הטוב, הוא יחזור לסורו. תפקיד האדם כפרט, לתת את חלקו לכלל. ואם בא להפריע, כגון מבצע חלילה הפלה, וגורם שבגללו מסתלקת השכינה, עדיף לו שלא נברא.

בני ישראל שמרו במצרים על שם, לשון ומלבוש – ראשי תיבות "שלם" – לשון כנגד שפיכות דמים, שהרי חיים ומוות ביד הלשון, שם הוא בחינת: אֲנִי יְהוָה, הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן – כנגד עבודה זרה. וכנגד גילוי ערויות – מלבושם, שלבשו בגדי קדושה.

הנשים הצדקניות נשמרו מנידה בגלות מצרים. צד הנקבה צריך לפתות את האדם לפריה ורביה, כלומר כשצד הלב רואה שכל מה שירצה לא יוביל לטוב מפני שאינו מונח בקדושה, ולא יוכל להוליד תענוג מהאמת – עליו להימנע מקבלת תענוג במקום זה. וכאשר הרצון מונח בקדושה, עליו לפעול ולהתעורר, להתקשט באהבת התורה, באהבת חברים – ובפעולה זו, הולדת ההבנות תועיל ותשמור אותו אפילו בגלות מצרית כפי שקיימת בעולם זה.

תפקיד שומרי התורה והמצוות בפנימיות להפיץ את האמת, בכדי לעורר אפילו את היודעים את האמת להפסיק להתעצל מהעבודה.

הבחינה השלישית שמסלקת את השכינה כנגד שפיכות דמים: מי שהורג את בניו, כלומר לאותו עוּבָּר שאשתו נתעבּרה בו, כי בא עליה ביום צ' לעיבורו, שאז ממית העובר, וגורם להרוג אותו במֵעיה, או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בניינו של הקב"ה ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.

ג' רָעות עשה, שהעולם כולו אינו יכול לסבול, וע"כ העולם (של האדם) מתמוטט מעט מעט, ולא ידוע למה הוא. והקב"ה מסתלק מן העולם. וחרב ורעב ומוות באים על העולם. ואלו ג' רעות שעשה, הורג בניו, סותר בניין המלך, שמבטל העיבור, בניין הקב"ה, ודוחה את השכינה, שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלו, רוח הקודש בוכה. והעולם נידון בכל אלו הדינים. אוי לאותו האדם, מוטב לו שלא היה נברא בעולם.

אשרי הם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר הפריה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובּר במְעֵי אישה, ומכל שכן לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות. גזירת פרעה לא הייתה חכמה לשיטתו, מפני שלו היה גוזר על נקבות, אז היה עוצר את הילודה בעם, שזכר אחד יכול להוליד ילדים הרבה. חשב שמי שעושה את האדם יהודי זה הזכר שנותן את צורת האור, אך דווקא הנקבה נותנת את צורת הכלי – תיקון אודם דאימא המלכות של צמצום ב' אשר נותנת את הכוח שמלכות תיכלל בבינה. צורת יהודי לא נקבעת על פי האור שמתקבל, אלא על פי היכולת להכליל את הרצון בהשפעה, מלכות בבינה. צד הנקבה קובע רצון כיהודי.

נשמרו במצרים מנידה שכתוב: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת. מפני מה זכו הנשים לכך, להביא את מראות הצוֹבאוֹת, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים.

מבת אל נכר. נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נכריות  כמ"ש: יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נכריה. וכתוב, אלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל. שכל זה יורה, שאין בהם תערובת נכריות.

ואם תאמר הרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמו הכתוב. נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר, ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויָצאו בני ישראל לחירות  כמ"ש, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.

אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים  מִצְרָיְמָה  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, רבי אלעזר ורבי יוסי היו הולכים בדרך (השם). בעוד שהיו הולכים אמר רבי אלעזר לרבי יוסי: פתח פיך ויאירו דבריך. אמר לו רבי יוסי, דבר אחד קשה לי, ששמעתי מהמאור הקדוש שהיה אומר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת פירושו, ישראל סבא. הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים, שהיו יורדים לגלוּת עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ומהו שכתוב, איש וביתו (אשתו) באו? הלוא במלאכים אינו נוהג בית? ודאי שהמלאכים באו איש וביתו, כי כל המקבל מאחֵר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא, איש וביתו, פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.

פתח רבי אלעזר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ. וכי כיוון שאמר את בית ה', מהו בית המלך? ואם תאמר שבשביל שלמה נאמר בית המלך, אינו כן. אלא בית ה', זהו בית המקדש. ואת בית המלך, זהו קודש הקודשים.

בית ה', הוא בית המקדש. עֲזרות ולְשכות בית האולם והַדְביר, זהו בית המקדש, המלכות, שנקרא בית ה'. בית המלך, זהו קודש הקודשים, הוא הפנימי מכל, הבינה, שנקראת מלך סתם. מלך זה, אע"פ שהוא מלך עליון, הוא נוקבא כלפי נקודה העליונה הסתומה מכל, החכמה. ואע"פ שהיא נוקבא, מ"מ היא זכר כלפי המלך שלמטה, ז"א. כלומר, שמדרגה עליונה נחשבת תמיד לזכר אל התחתונה, והתחתונה לנקבה. ועם זה כלפי התחתונה של התחתונה, נחשבת גם התחתונה לזכר. וכן תמיד. וע"כ הכל הוא כעין זה. וע"כ התחתונים, המלאכים שבאו עם יעקב למצרים, כתוב בהם, איש וביתו באו, אע"פ שאין בית נוהג בהם. כי איש וביתו פירושו, זכר ונקבה, שכל מדרגה עליונה שבהם נחשבת לזכר כלפי התחתונה, וכל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי עליונה, וזכר כלפי התחתונה שלה.

בכל מדרגה העליון הוא בחינת זכר – משפיע כלפי המדרגה שתחתיו. ויש למשל כמו הנשמה שהיא כמו האמא, שיכולה להיות בחינת נק' כלפי בעלה, ובחינת זכר המשפיע כלפי הבנים. חוץ מהבורא יתרך, אין נברא שאין בו צד נקבה, כלומר צד שמקבל לפחות את הקיום שלו מלמעלה. לכן גם למלאכים בחינת נק', דהיינו רצון לקבל, אך אין בהם את הבחינה של ההשתוקקות המלאה כפי שיש באדם.

רבי יוסי פתח: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם. גן נעול. כנסת ישראל, הנוקבא. מה הגן הזה צריך לשמור, לעדור, להשקות ולִזְמור, כך כנסת ישראל צריכה לעדור, לשמור, להשקות ולִזְמור. כלומר עבודת הצדיקים את הנוקבא. וע"כ היא נקראת גן. וכן נקראת כרם, כי מה הכרם הזה צריך לעדור, להשקות ולזמור, כך ישראל, כלומר, בית ישראל, הנוקבא  כמ"ש, כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל וכתוב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק. גן זו מלכות. אחות זו מלכות כאשר ז"א ונוקבא נמצאים בזיווג של אחור באחור, ששם אהבת רעים, אין חוכמה אלא מדרגת נשמה. גל=33 מאותיות אכדטם, המוקדמות לשם אלוקים, גַּן נָעוּל הסתרה מגלוי החוכמה, זו ההסתרה שיש לנברא.

שיעור שמע:

שאלות חזרה שמות ז-ט
1. מדוע בנ"י נעזבו בגלות מצרים לפי דברי רבי חייא?
2. מה היה קשה לר"י על דברי ר"א ומה היה תשובתו על קושיה זו של רבי חייא?
3. מדוע אין לאכול "לחם רע עין" ומה זה אומר בפנימיות?
4. מהם שני הדברים שלמדנו מתוך השלושה הדוחים את השכינה מהעולם? הסבר בכל אחד מהם את סיבותיו, טעמיו והשלכותיו.

שְׁמוֹת ז – ט

שורש חטאי האדם הוא בחיפוש תענוג מזויף, שאינו אמיתי, שזו בחינת חוכמה ללא חסדים: הוא לחם רע. לחם רע עין הוא תענוג בלי קשר להשם, עד כדי שאם בני ישראל לא היו אוכלים לחם מצרי, השעבוד היה קצר יותר.

האוכל לחם רע עין, דהיינו אינו מתגבר על תענוגות לא אמיתיים, לא יכול למלא את תפקידו. כי כל רצון להשיג שליטה וגאווה מפילים את האדם מדרך האמת, ונשלט הוא מדברים חיצוניים.

לחם הוא בחינת אישה, לכן אין לאכול לחמם של גויים. כאשר אדם נמצא בסביבה של רע עין – (גימטרייה = 400=נשים), אסור ליהנות ממנה. עין זו בחינת חוכמה, וכאשר אדם מושך יותר חוכמה/תענוג מחסדים שיכול לייצר, התענוג יבוא לארציות. החסדים מאפשרים חיבור בקדושה של התענוג לקשר עם השם.

מִי שׁשוֹמֶר עַל הַבְּרִית בּוֹנֶה לְעַצְמוֹ מָגֵן

לכן אדם צריך לראות שאם הוא מרגיש שאין לו הגנה, עליו להתחיל לשמור על הברית, שזה נותן לו הגנה. אמנם רואים שלפעמים צדיקים לוקחים על עצמם עונש של הכלל כמו רבי עקיבא וצדיקים אחרים, אך שמירת הברית מדגישה את האמונה שבוודאי שומרת על האדם.

על האדם לראות עם איזה רצון הוא מתחבר. לא מספיק לסור מרע, אלא יש לעשות פריעה דהיינו לגלות את הטוב. בת אל נכר הכוונה בתוך האדם עצמו, כשנותן את כוח החיים רק לרצון לקבל לעצמו.

לכן על האדם להיזהר ולתת אהבה תמידית לקשר ואהבה עם הרצון האלוקי, לעשות נחת רוח לבורא. יש ללמוד ליהנות מהקדושה, זו הפריעה.

רבי חייא פתח: אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן, משום שהלחם, או ההנאה, מאותו בן אדם רע עין, אינו כדאי לאכול וליהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם.

אמר לו רבי יצחק: והרי גזירה נגזר על ישראל להיות בגלות, שהיה מוכרח להתקיים, אפילו לא אכלו את לחמם? נכון הוא, שהרי לא נגזר הגלות במצרים בדיוק, כי לא כתוב, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ מצרים, אלא בְּאֶרֶץ לֹא ויכול להיות אפילו בארץ אחרת.

יעבדו רצונות אחרים שלא להם, עובד לאני הכוזב ועדיין לא יכול לצאת מזה.

אמר רבי יצחק: מי שהוא בעל נפש, שאוכל יותר משאר בני אדם, או מי שהולך אחר מֵעָיו, שדרכו למלאות בִּטנו בתענוגים, אם פגש באותו רע עין, ישחוט עצמו ולא יאכל מלחמו, כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב: כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך, לחם רע עין.

שְׁלוֹשָׁה הַדוֹחִים אֶת הַשְּׁכִינָה [תלתא אינון דדחיין שכינתא]

שלושה דברים אלו: הבא על נידה – כנגד גילוי עריות. בא על אשת אל נכר,  רצון עצמי המנותק מהשם – כנגד עבודה זרה,  או השופך זרעו לארץ – שפיכות דמים, מרחיק השכינה ממנו. כנגד ג' מצוות לא תעשה שיהרג ובל יעבור.

כשאדם מרגיש שאין לו שמירה, כוח החיים כשניתן בנידה הוא הליכה למציאות נפסדת, מגדל את הטומאה בעולם. הנידה מזינה את הקליפות ומחייה אותם וכך לא מאפשרת לאדם להתחבר לשכינה הקדושה.

נידה זה פירוק של כוח החיים מצד הבריאה, ומציאות של מוות וניתוק מהיכולת לקיים את מטרת הבריאה.

שלושה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים, שדירתו של הקב"ה לא תהיה בעולם. ובני אדם זועקים בתפילה, ולא נשמע קולם. ואלו הם: א. מי ששוכב עם נידה, שאין טומאה חזקה בעולם, זולת טומאת הנידה. טומאת הנידה קשה מכל טומאות העולם. השוכב נטמא וכל הקרֵבים אליו נטמאים עימו. בכל מקום שהולכים נדחית השכינה מפניהם. אדם הנמצא במצב ירוד כמו כעס, לא יקבל החלטות.

ולא עוד, אלא שגורם מחלות רעות על עצמו ועל הזרע שיוליד. כי כיוון שהאדם קרב אל הנידה, טומאה ההיא קופצת עליו, ונשארת קבועה בכל האיברים שלו. הזרע שמוליד בשעה ההיא, מושך רוח הטומאה. וכל ימיו יהיה בטומאה, משום שהבניין והיסוד של הנולד, גדול וחזק מכל טומאות העולם. ומיד שהאדם קרב אל הנידה, טומאה ההיא קופצת עליו, כמ"ש, וּתהי נידתה עליו.

ב. מי ששוכב עם בת אל נכר, גויה, שמכניס ברית קודש ואות הברית, ברשות אחרת, כמ"ש, ובעל בת אל נכר. ואין קנאה לפני הקב"ה, זולת קנאת הברית, שהוא ברית של השם הקדוש והאמונה. מה כתוב, וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. מיד, וַיִּחַר אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.

ראשי העם, שיודעים זה ואינם מוחים בהם, נענשו תחילה, שכתוב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. נגד השמש, נגד הברית, שנקרא שמש. ועליו נאמר, כי שמש ומגן ה' אלׂקים. שמש ומגן, זהו ברית הקדוש. מה השמש זורח ומאיר על העולם, אף ברית הקדוש, זורח ומאיר גופו של אדם. ונקרא מגן, מה המגן הוא להגן על האדם, אף ברית הקדוש מגן על האדם. ומי ששומר אותו, אין לו נזק בעולם, שיוכל לקרב אליו. וזהו, נגד השמש.

ראשי העם נתפסים בכל דור ודור בשביל חטא הזה, אם יודעים ואינם מקנאים אותו. משום שחוב זה מוטל עליהם לקנאות, בשביל הקב"ה בברית הזה, את כל מי שמביא קדושה זו ברשות אחר. עליו כתוב, לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא. והכל קנאה אחת, הן הבא על הגויה, והן העובד עבודה זרה. וע"כ נדחתה השכינה מפניו. מי שמשקר בברית הקדוש החתום בבשרו של אדם, הוא כאילו משקר בשם הקדוש, כי מי שמשקר בחותם המלך, בברית הקדוש, משקר במלך עצמו. וע"כ אין לו חלק באלוקי ישראל, אם לא בכוח תשובה תמידית. כלומר שמעתה חייו חייבים להתנהל באופן אחר.

רבי יוסי פתח: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא. וַיעזבו את ה'. מהו, וישכחו ויעזבו? שדחו מעצמם אות ברית קודש, שהיו מָלִים ולא פורעים. עד שבאה דבורה והנהיגה הפְּרִיעה בכל ישראל  כמ"ש: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל  בְּהִתְנַדֵּב  עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה. דבורה הנביאה גרמה להם לעשות פריעה ולא רק להסיר את הרע.

עד כאן הראה ב הבחנות מתוך השלושה. האחד מי ששוכב עם נידה, ומי שמחלל את ברית הקודש בבת אל נכר.

תגיות: שמירת הברית, תענוג מהאמת

שיעור שמע:

שְׁמוֹת ז – ט

אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן

שורש חטאי האדם הוא בחיפוש תענוג מזויף, שאינו אמיתי, שזו בחינת חוכמה ללא חסדים: הוא לחם רע. לחם רע עין הוא תענוג בלי קשר להשם, עד כדי שאם בני ישראל לא היו אוכלים לחם מצרי, השעבוד היה קצר יותר.

האוכל לחם רע עין, דהיינו אינו מתגבר על תענוגות לא אמיתיים, לא יכול למלא את תפקידו. כי כל רצון להשיג שליטה וגאווה מפילים את האדם מדרך האמת, ונשלט הוא מדברים חיצוניים.

לחם הוא בחינת אישה, לכן אין לאכול לחמם של גויים. כאשר אדם נמצא בסביבה של רע עין – (גימטרייה = 400=נשים), אסור ליהנות ממנה. עין זו בחינת חוכמה, וכאשר אדם מושך יותר חוכמה/תענוג מחסדים שיכול לייצר, התענוג יבוא לארציות. החסדים מאפשרים חיבור בקדושה של התענוג לקשר עם השם.

מִי שׁשוֹמֶר עַל הַבְּרִית בּוֹנֶה לְעַצְמוֹ מָגֵן

לכן אדם צריך לראות שאם הוא מרגיש שאין לו הגנה, עליו להתחיל לשמור על הברית, שזה נותן לו הגנה. אמנם רואים שלפעמים צדיקים לוקחים על עצמם עונש של הכלל כמו רבי עקיבא וצדיקים אחרים, אך שמירת הברית מדגישה את האמונה שבוודאי שומרת על האדם.

על האדם לראות עם איזה רצון הוא מתחבר. לא מספיק לסור מרע, אלא יש לעשות פריעה דהיינו לגלות את הטוב. בת אל נכר הכוונה בתוך האדם עצמו, כשנותן את כוח החיים רק לרצון לקבל לעצמו.

לכן על האדם להיזהר ולתת אהבה תמידית לקשר ואהבה עם הרצון האלוקי, לעשות נחת רוח לבורא. יש ללמוד ליהנות מהקדושה, זו הפריעה.

http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

שאלות חזרה שמות ד-ו
1. מדוע כתוב היה היה ב פעמים
2. אם יחזקאל יהיה נאמן למה גילה את מה שגילה
3. מה הכלל לגבי היכולת לסבול את הצער
4. מדוע מלאכים לא קבלו את התורה ומה תענתם וכיצד סתר אותה הקדב"ה
5. מה גילה יחזקאל הנביא לעם ישראל בגלות ומדוע הגילוי הזה החזיר אותם להתגר בעבודת ה
6. מה הפירוש מלבנון תבאוי למה לא תרדי
7. מדוע התנגדו המלאכים לבריאת האדם כיצד הראה להם משה רבנו שהם אינם רעויעים לקבל את התורה?
8. מהו שהדיבור לא שלם בלי קול וקול לא שלם בלי דיבור כיצד זה מנשליך לכלל ופרט
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שְׁמוֹת ד – ו

הָיׂה הָיָה דְבַר ה'

הַתפִיסָה שּׁהקב"ה אִיתְך הִיא הָתִקְוַוה הָמֶאַפשֶׁרת צְלִיחַה שֶׁל מַשבֵּר בִּזמַן גָּלוּת נָפְשִׁית.

התקווה מאפשרת לעבור את הגלות הנפשית ללא ייאוש, זהו מצב שניתן לשמוח מתוך הבנה שהקב"ה נמצא בכדי לאתגר את האדם, ולכך דרושה אמונה בהשגחה מתמדת.

הָיׂה הראשון הוא גלות מצרים, הָיָה השני גלות בבל. גלות מצרים היא השורש של יציאה מעבודה זרה, שזו התחלה של כל עבודת השם. הגלויות שבאו לאחר מכן, הן כבר במסגרת עם שקיבל תורה, דהיינו שהייתה לאדם אמונה והיא הסתלקה ממנו, וכעת הוא נלחם 59Cהשיגה מחדש.

אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַבֶּלֶת מִתּוֹך מִסְכְּנוֹת אֶלָּא מִתּוֹך עוֹצְמָּה. בנוסף אי אפשר לקבל את התורה מתוך אינטרס כפי שחשבו עשיו וישמעאל, אלא ההיפך, יש לקבלה תוך התגברות על הטבע הנפשי של הרצון לקבל.

רבי שמעון פתח: הָיׂה הָיָה דְבַר ה'. היה היה ב' פעמים למה? אם יחזקאל היה נביא נאמן, למה גילה כל מה שראה? מי שהמלך הכניסו להיכלו, יש לו לגלות מה שראה? אלא ודאי יחזקאל נביא נאמן היה, וכל מה שראה הוא באמונה, וברשותו של הקב"ה גילה כל מה שגילה, והכל צריך.

בזמן הגלות כשבני ישראל הלכו לגלות קשורים בהשפלה ובצער גדול, ניבא להם ישראל שהקב"ה איתם, וכך שימח אותם.

מי שרגיל לסבול צער, אע"פ שבא לו צער לפי שעה, הוא סובל העוֹל שלו, ואינו דואג. אבל מי שאינו מורגל לסבול צער, וכל ימיו היו בתענוגים ומעדנים, ובא לו צער, זה הוא צער שלם, ועל זה צריכים לבכות.

כך ישראל, כאשר ירדו למצרים, היו רגילים בצער, שהרי כל ימיו של אותו צדיק, אביהם, היה בצער. וע"כ סָבלו את הגלות כראוי, ולא דאגו ביותר. אבל גלות בבל, היה צער שלם, היה צער, שעליונים ותחתונים בוכים עליו.

בכו עליו העליונים, כמ"ש: הֵן אֶרְאֶלָּם (מלאכים) צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. בכו עליו התחתונים, כמ"ש: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינו  בְּזָכְרֵנוּ  אֶת-צִיּוֹן. כולם בכו על גלות בבל, משום שהיו מקודם בתענוגי מלכים, שכתוב, בני ציון היקרים. ההבחנה היא האם הגלות, הצער באים במצב קטנות או גדלות, בקטנות הצער מורגש פחות מפני ההרגל.

רבי יצחק אמר: עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, אלו הם ההרים הרמים שבעולם. הם, בני ציון היקרים המסולאים בפז. ועתה הם יורדים בגלות, וריחיים על עורפם, וידיהם קשורים לאחור. וכשבאו לגלות בבל, חשבו שאין להם קיום לעולם, כי הקב"ה עזב אותם ולא ישגיח עוד בהם לעולם.

באותה שעה קרא הקב"ה לכל החבורה שלו, וכל המרכבות, והמחנות, ושריו, וכל צבאות השמים. ואמר להם, מה אתם עושים כאן? ומה בני אהוביי בגלות בבל, ואתם כאן? קומו רדו כולכם לבבל, ואני עימכם  כמ"ש, כה אמר ה', למענכם שילחתי בָבלה, זהו הקב"ה. והורדתי בָריחים כולם, אלו הם כל המרכבות והמחנות העליונים.

כשירדו לבבל נפתחו השמים, ורוח נבואה הקדושה שׁרתה על יחזקאל, וראה כל מה שראה, ואמר להם לישראל, הרי אדוניכם כאן, וכל צבאות השמים והמרכבות, שבאו לדור עימכם. לא האמינוהו, עד שנצרך לגלות, כל מה שראה: וארֶא כך, וארא כך. ואם גילה ביותר, כל מה שגילה נצרך כולו. כיוון שראו ישראל את זה, שמחו. וכששמעו הדברים מפי יחזקאל, לא פחדו על גלוּתם כלל, כי ידעו שהקב"ה לא יעזוב אותם. וכל מה שגילה, גילה ברשות.

בכל מקום שגָלוּ ישראל, גלתה עימהם השכינה. וכאן בגלות מצרים כתוב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כיוון שכתוב אֵת יַעֲקֹב, בני ישראל למה כתוב, את יעקב? היה צריך לומר, הבאים איתו? אלא, אלה שמות בני ישראל, הם המרכבות ומחנות עליונים, שירדו עם יעקב, ביחד עם השכינה, בגלות מצרים. ובזה מיושב הכתוב, הָיׂה היה, ב' פעמים, כי הָיׂה הא' הוא בגלות מצרים, והיה ב' בגלות בבל.

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה

רבי חייא פתח: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. מ%T7רא זה על כנסת ישראל נאמר, שהיא המלכות. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, וקרבו אל הר סיני לקבל התורה, אמר לה הקב"ה, איתי מלבנון, שפירושו, מן עדן העליון, חכמה, הנקראת לבנון, היא באה. כלה, פירושו שלימה, כלבנה זו הנשלמת מן השמש בכל האור וההתנוצצות, שהם אור ישר ואור חוזר. איתי מלבנון תבואי, כדי שבניך יקבלו התורה. כי מטרם שהמלכות מקבלת החכמה, הנקראת לבנון, לא יוכלו ישראל לקבל התורה, מחמת שחסרים ג"ר.

תָשׁוּרי מראש אֲמָנָה. תשורי, פירושו, תקבל מתנה בשביל בניך. מראש אמנה, פירושו, מראשית שבאו באמונה עליונה, ואמרו, כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע. והיו במשקל אחד עם מלאכים העליונים, שכן כתוב בהם: בָּרְכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. אז קיבלה כנסת ישראל מתנה, שעליה נאמר, תשורי מראש אמנה, שפירושו, תוספת מוחין.

מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, זהו הר סיני, שקרבו אליו, ונועדו מתחתיו. שכתוב, ויתיצבו בתחתית ההר. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, אלו הם בני שׂעיר, שהקב"ה הזמין אותם לקבל התורה, ולא רצו לקבלה. מֵהַרְרֵי נְמֵרִים, אלו הם בני ישמעאל, שכתוב, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן,. ופארן הם בני ישמעאל.

מהו וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ? כאשר רצה הקב"ה לתת התורה לישראל, באו מחנות מלאכים העליונים, פתחו ואמרו: יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. וביקשו שינתן להם התורה ולא לישראל.

אמר להם הקב"ה, וכי יש בכם מוות, שכתוב בתורה, אדם כי ימות באוהל? וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת. יש בכם חטא, שאתם צריכים לדינים? יש בכם גזל או גניבה, שכתוב לא תגנוב? יש בכם נשים, שכתוב, לא תנאף? יש בכם שקר, שכתוב, לא תענה ברעך עד שָקר? יש בכם חמדה, שכתוב, לא תחמוד? למה אתם מבקשים התורה?

מיד פתחו ואמרו, יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ. ואילו, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם, לא כתוב. וע"כ נאמר, ואתה מרבבות קודש. שבא ממשא ומתן עם המלאכים. אז נאמר, מימינו אֵש דת לָמו, זהו התורה. ונמשלה לאש, מפני הדין שבה. שמשום זה, שעיר וישמעאל לא רצו לקבלה עליהם. והמלאכים לא יכלו לקבלה, מפני שאין בהם דין.

רבי יוסי מפרש: בעת שירדה השכינה בגלות מצרים. בעת שירדה השכינה ממקום לבנון, מבינה שחזרה להיות חכמה, אל גלות מצרים. וע"כ כתוב, מלבנון תבואי. ולא ללבנון תעלי.

למה אינו אומר, ללבנון תעלה? מקרא זה על סוד ייחוד האמונה, המלכות. נאמר, איתי מלבנון כלה. קול, ז"א, אמר לדיבור, מלכות, איתי, משום שהקול בא לדיבור ומנהיגו עימו, לה%T7ות כאחד בלי פירוד כלל. משום שהקול הוא כְלל, כי הוא אור חסדים, שישנו בכל המדרגות. דיבור הוא פרט, אור החכמה שבקו שמאל דבינה, שאינו אלא במלכות לבדה. וע"כ כְלל צריך לפרָט, כי אין לז"א ג"ר, זולת אור חכמה שבמלכות. ופרָט צריך לכְלל, כי אור החכמה שבמלכות אינו מאיר זולת בהתלבשותו באור החסדים, שמקבל מז"א, הכְלל. כי אין הקול שלם בלי דיבור, ואין הדיבור שלם בלי קול. וע"כ, איתי מלבנון כלה, כי עיקרם של שניהם באים מלבנון, מבינה. ושיעור הכתוב, איתי מלבנון תבואי, שתבוא אליו לחיבור ולייחוד. לכן כתוב, מלבנון תבואי, ולא אמר, ללבנון תעלי. בזכות עליית ז"א לביקוש חוכמה, וחיבור בין זכר ו5D7קבה דישסו"ת לא תתקבל חוכמה, כלומר הכלל צריך לפרט. ופרט וודאי לנו שצריך לכלל, שאין הדיבור שלם בלי קול.

תָשׁוּרי, מראש אֲמָנָה. זהו גרון, הבי%T7ה, המקבלת מחֵיךְ, חכמה, שמשם יוצא הרוח, ז"א, להשלים הכל, מהלבנון. הסתום והגנוז, שז"א פותח אותה בקו האמצעי. מראש שׂניר וחרמון, זהו ראשו ואמצעיתו של הלשון, ת"ת. וראשו, דעת, המְחַתכים את הדיבור. ממעונות אריות, אלו הם שיניים, נצח והוד. מהררי נמרים, אלו הם שפתיים, מלכות. וכל אלו הספירות של ז"א, הם השלמות שנִשלם בהן הדיבור, מלכות, הנוקבא דז"א.

תגיות: גלות

שיעור שמע:

שְׁמוֹת ד – ו

הָיׂה הָיָה דְבַר ה'

הַתפִיסָה שּׁהקב"ה אִיתְך הִיא הָתִקְוַוה הָמֶאַפשֶׁרת צְלִיחַה שֶׁל מַשבֵּר בִּזמַן גָּלוּת נָפְשִׁית.

התקווה מאפשרת לעבור את הגלות הנפשית ללא ייאוש, זהו מצב שניתן לשמוח מתוך הבנה שהקב"ה נמצא בכדי ל590תגר את האדם, ולכך דרושה אמונה בהשגחה מתמדת.

הָיׂה הראשון הוא גלות מצרים, הָיָה השני גלות בבל. גלות מצרים היא השורש של יציאה מעבודה זרה, שזו התחלה של כל עבודת השם. הגלויות שבאו לאחר מכן, הן כבר במסגרת עם שקיבל תורה, דהיינו שהייתה לאדם אמונה והיא הסתלקה ממנו, וכעת הוא נלחם להשיגה מחדש.

אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַבֶּלֶת מִתּוֹך מִסְכְּנוֹת אֶלָּא מִתּוֹך עוֹצְמָּה. בנוסף אי אפשר לקבל את התורה מתוך אינטרס כפי שחשבו עשיו וישמעאל, אלא ההיפך, יש לקבלה תוך התגברות על הטבע הנפשי של הרצון לקבל.

שיעור שמע:

שאלות חזרה שמות א-ג
1. מי מוגדר כ"משכילים"?
2. מדוע כתוב "יזהירו" ולא "יאירו"? הסבר כל אחד מהמושגים, את ההבדל והדומה ביניהם.
3. מהו "זהר", מה הקשר שלו ל"זיו" ומדוע רק דרך הזוהר ניתן לצאת מהגלות?
4. הסבר את המושגים: "רקיע", "כוכבים", "מזלות", "שמשא" ו"סיהרא".
5. באיזה מצב נקרא לז"א יעקב ובאיזה מצב נקרא לו ישראל?
6. מדוע מתחיל הכתוב בישראל ומסיים ביעקב?
7. מה גרם לבני ישראל להיות "הבאים מצרימה" וכיצד זה נוגע לנפש האדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שְׁמוֹת א – ג

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת

בִּזְכוּת הָזוֹהַר יוֹצְאִים מֶהָגַלוּת בְּרַחֲמִים.

כשיורדים לגלות, למבוכת נפש, ומרגישים מרוחקים מנותן החיוּת, בא הזוהר ומלמד על הדרכים להתגבר.

עבודת הנפש מחייבת עליות וירידות, עליה לדרגת ישראל בה החסדים מכוסים, באידיה והשקפה גבוהים – וירידה לגלות לדרגת יעקב, למוחש, להעמדה בניסיון, תוך התמודדות עם אותם אידיאלים. הירידה מאפשרת ללקט את הרצונות והתאוות הגדולים ולהעלותם לקדושה.

על אדם הבא למלא תפקידו ולתקן את המלכות, את הלב, הוא עצם הרצון – עליו לחלק את העבודה לשנים. שלב ראשון עבודה רק על הרצון להשפיע, כאשר את העבודה על הרצון לקבל עושים רק במסגרת הרצון להשפיע.

קבלת חוכמה – שפע אמיתי אפשרית רק דרך לב נתיבות החוכמה, דהיינו דוחים ומוותרים על קבלה ישירה, מקבלים את אור דרך "פילטר" הבינה, ההשפעה, ל"ב נתיבות החוכמה נק' זוהר, דהיינו רק קבלה של זיו מהתפשטות האור, רק במידה שהנפש מסוגלת להקדיש להשפעה.

המשכילים הם אותם שהשיגו את סוד החוכמה, אור העיניים, והשגתה היא הסתכלות, שחכמי העדה נק' עיני העדה. הם המסתכלים לפנימיות, בסודות התורה ולא מסתפקים בחיצוניות ובראיה רדודה. חכמים הם אלו בעלי הסתכלות נִשּמָתִּית, דהיינו מעבר למקרה והזמן.

מושג הזוהר הוא חוכמה/תענוג מיוחד  שעבר צמצום ותיקון כדי שניתן יהיה לקבלו כראוי – תענוג שמותר. לא מאירים ישירות מהחוכמה, אלא מקדימים ומערבים חסדים בחוכמה. חסדים אלו מחברים בין חוסר שלמות הנברא, אל שלמות הבורא.

יזהירו, מפני שאין להשיג ג"ר דחוכמה לאחר התיקון של גניזו דאו"א – עצם הרצון לקבל, אלא דרך בינה את ל"ב נתיבות חוכמה – שזה רק זיו, זוהר זה ל"ב נתיבות החוכמה שנובעים מהחוכמה. זוהר זוהי הארה והתנוצצות, היוצאת מעדן, מהחוכמה.

בצמצום ב' בינה יצאה מראש דאריך לבחינת גרון, שעליה מלבישים פרצוף או"א, ובעליית עולמות שהם עולים וחוזרים לראש דאריך אנפין, ואיתם גם ז"ת דבינה שיצאה מחוץ לראש, וכעת היא מקבלת חוכמה אותה היא משפיע לתחתונים – אין הזוהר מדבר על ג"ר דחוכמה, שממילא אסור לקבל, שהוא בחינת עשיו.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. למה מתחיל בישראל ומסיים ביעקב, ומהי הפנימיות בירידה במצרים. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ; וּמַצְדִּיקֵי, הָרַבִּים, כַּכּוֹכָבִים, לְעוֹלָם וָעֶד. והמשכילים, הם המסתכלים בסוד החכמה, שהשיגו החכמה, כי חכמה מכונה אור העיניים, והשגתה מכונה הסתכלות. למה לא כתוב, יאירו? אלא, שמאירים ומתנוצצים בזיווה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, ע"י חזרתה לראש א"א, שזה נחשב רק לזיו חכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה. וע"כ נאמר, יזהירו, ולא נאמר, יאירו. כזוהר, ההארה וההתנוצצות של הנהר היוצא מעדן, בינה, שיצאה מראש דא"א, חכמה, הנקראת עדן, שבחזרתה לראש א"א, נעשתה לחכמה. וחכמה שבה נבחנת רק לזיו החכמה. וע"כ נאמר עליה כזוהר, לשון זיו.

שהרקיע, המסך של צ"ב, מוציא את הבינה לחוץ מראש דא"א, ע"י עלייתו למקומה. וכן מחֲזירה לראש דא"א ע"י חזרתו למטה, למקום המלכות דראש א"א. וכזוהר הרקיע, הם הכלים והמוחין, המתגלים ע"י הרקיע. כי בו נמצאים הכוכבים, ג"ר דמוחין. והמזלות, ו"ק דמוחין. והשמש, ז"א. והלבנה, הנוקבא. וכל אלו נרות המאירים, שהם כל האורות שבבי"ע. כי כל האורות שבד' עולמות אבי"ע, הם יוצאים על המסך דצ"ב, שנקרא רקיע.

הזוהר של רקיע הזה, מאיר בהארתו על הגן, מלכות. ועץ החיים, ת"ת, עומד באמצע הגן, בקו האמצעי, וענפיו, ספירותיו, מכסים על כל הצורות שהם הנפשות, ואילנות שהן הרוחות, וּבְּשׂמים שהם הנשמות שבגן, בכלים ישרים, כלומר שמתוקנים בג' הקווים. ובצילו מסתופפות, כל חיות השדה, מלאכים החיצוניים, וכל עוף השמים, מלאכים הפנימיים. ישבו תחת ענפיו.

זוהר הפירות של האילן, הנשמות הנולדות ממנו, נותן חיים לכל. קיומו הוא לעולם ולעולמי עולמים. צד האחר של הטומאה אינו שׁורה בו, שאין לס"א שום יניקה בעץ החיים, ז"א בגדלות, אלא צד הקדושה בלבד. אשרי חלקם של הטועמים ממנו, שהם חיים לעולם ולעולמי עולמים  כמ"ש: וְעַתָּה וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. הם נקראים משכילים, וזוכים בחיים בעולם הזה ובעולם הבא. קו אמצעי מחזה ולמעלה, המקיצים בחצות לילה בדיוק בנקודה שבין המקרה אל מעבר למקרה, ושם הם בונים את בחינת האמונה, שום כוח לא מונע מהם ללכת בבטחה בדרך השם. אלו המשכילים, המסתכלים בסוד החוכמה.

זוהר אילן הזה, ז"א, מתנשא למעלה לישסו"ת ולמעלה, לאו"א כשמתנשא לישסו"ת, שהם בינה. חמש מאות פרסאות הילוכו, כי מקבל חג"ת נ"ה מבינה, שספירותיה מאות. אבל יסוד אין לה, כי אמא עד הוד התפשטותה. וכשמתנשא לאו"א, שמאיר בהם הארת עתיק, הוא שישים ריבוא בהתפשטותו, שמתפשט בו היסוד ומקבל חג"ת נה"י מהארת עתיק, שספירותיו, כל אחת, מאה אלף. וע"כ הוא שישים ריבוא.

באילן הזה נמצאת הארה אחת, מלכות שבגופו. שכל הצבעים, לבן אדום ירוק, אורות חג"ת, נמצאים בה. אלו הצבעים עולים באו"י ויורדים באו"ח, ואינם מתישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, כי הוא קו אמצעי.

כשהאורות יוצאים מן האילן, להֵראות בתוך הזוהר שאינו מאיר, מלכות הכוללת שמחזה ולמטה דז"א, שבה עצמה יש זו"ן, שהם זו"ן הקטנים, הנקראים יעקב ורחל. האורות פעם מתישבים, ופעם אינם מתישבים בה. נמצאים ואינם נמצאים. משום שאינם מתישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, שהוא מחזה ומעלה דז"א, הנקרא ישראל. מאילן הזה יוצאים י"ב שבטים, שתחומיהם בו, שהם י"ב אורות, המכונים י"ב גבולי אלכסון. והם ירדו בזוהר הזה שאינו מאיר לתוך גלות מצרים, בכמה מחנות עליונים  כמ"ש, ואלה שמות.

ומובן שהכתוב מתחיל בישראל, בפסוק: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משום ששורש אורות של י"ב השבטים באים מן האילן, הנקרא ישראל, מחזה ולמעלה דז"א. וכן מה שגומר ביעקב, שאומר, הבאים מצריימה את יעקב, כי עברו מבחינת ישראל, לבחינת יעקב שמחזה ולמטה דז"א, ששם י"ב אורות של השבטים אינם יכולים להתישב. וכמ"ש: הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, לשון מֵצֵר, וע"כ שלטו בהם המצרים.

שיעור שמע:

שְׁמוֹת א – ג

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת

בִּזְכוּת הָזוֹהַר יוֹצְאִים מֶהָגַלוּת בְּרַחֲמִים.

כשיורדים לגלות, למבוכת נפש, ומרגישים מרוחקים מנותן החיוּת, בא הזוהר ומלמד על הדרכים להתגבר.

עבודת הנפש מחייבת עליות וירידות, עליה לדרגת ישראל בה החסדים מכוסים, באידיה והשקפה גבוהים – וירידה לגלות לדרגת יעקב, למוחש, להעמדה בניסיון, תוך התמודדות עם אותם אידיאלים. הירידה מאפשרת ללקט את הרצונות והתאוות הגדולים ולהעלותם לקדושה.

על אדם הבא למלא תפקידו ולתקן את המלכות, את הלב, הוא עצם הרצון – עליו לחלק את העבודה לשנים. שלב ראשון עבודה רק על הרצון להשפיע, כאשר את העבודה על הרצון לקבל עושים רק במסגרת הרצון להשפיע.

קבלת חוכמה – שפע אמיתי אפשרית רק דרך לב נתיבות החוכמה, דהיינו דוחים ומוותרים על קבלה ישירה, מקבלים את אור דרך "פילטר" הבינה, ההשפעה, ל"ב נתיבות החוכמה נק' זוהר, דהיינו רק קבלה של זיו מהתפשטות האור, רק במידה שהנפש מסוגלת להקדיש להשפעה.

המשכילים הם אותם שהשיגו את סוד החוכמה, אור העיניים, והשגתה היא הסתכלות, שחכמי העדה נק' עיני העדה. הם המסתכלים לפנימיות, בסודות התורה ולא מסתפקים בחיצוניות ובראיה רדודה. חכמים הם אלו בעלי הסתכלות נִשּמָתִּית, דהיינו מעבר למקרה והזמן.

מושג הזוהר הוא חוכמה/תענוג מיוחד  שעבר צמצום ותיקון כדי שניתן יהיה לקבלו כראוי – תענוג שמותר. לא מאירים ישירות מהחוכמה, אלא מקדימים ומערבים חסדים בחוכמה. חסדים אלו מחברים בין חוסר שלמות הנברא, אל שלמות הבורא.

שיעור שמע:

וַיְחִי רעא-רעג

כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה [כסא דברכתא]

כָּל שֶּׁנַּעֲשָׂה רַחְמָן עַל אַכְזָרִים, לְסוֹף נַעֲשָׂה אַכְזָר עַל רַחֲמָנִים.

מלמד רבי שמעון שאין לרחם על אכזרים, דהיינו שאין לרחם על תכונות שליליות בנפש, אלא יש להורידם מבלי להצטדק ע"י ציון התכונות החיוביות. סור מרע ועשה טוב הם שני פעולות אותם יש לעשות, כך שאין לשמור בתוך הבית – בלב את הנחש הרמאי, אלא להורידו. כאן על האדם להישאר בקטנות ולתת לרצונות נחשיים אלו למות, ויחד איתם להסיר גם את הבחינות הקרובות ודבוקות ברע, אחרת לבסוף גם הרצונות היהודיים שקרובים לרצונות הגויים ימותו איתם.

הַרוֹצֶה בֵּתִּקוּן אָמִּיתִי יִדְאַג שֵׂכֶל הָבַנוֹתַּיו יִהְיוּ בְּדֶרֶך אֶמּוּנִית.

מיטתו של יעקב הייתה שלימה, בזכות שבניו היו כשרים. כלומר כל ההבנות שהפיק מעצמו היו שלמות, ולכן נקשרה נשמתו מייד במקומה.  

אצל צדיקים הגוף, הרצון הוא אמיתי וכדאי הוא להישאר – רמת גופו של צדיק היא דרגת נשמת העם, ולכן מכבדים קברי הצדיקים, שאצלם הגוף הוא רצון לקבל על מנת להשפיע, דהיינו מעשה המצווה מתפשט לבחינת הרגש ללב – לגוף.

לצדיק כוח להתחבר לכלל, ולכן אדם הרוצה לבוא אל המלך צריך לבוא דרכו, עם השכינה הקדושה, עם שמירת הברית, כלומר לפעול את בחינת יוסף שבתוכו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי רעא-רעג
1. מהו תפקיד כוס הברכה, מדוע צריך לקבלו בימין ובשמאל ומדוע צריך דווקא כוס?
2. מהי הכוונה שהכוס מחזיק את היין וכיצד זה נוגע לנפש האדם?
3. מדוע צריך להיות לחם על השולחן כאשר מברך?
4. מדוע כשבאו לעיר ראו קבוצת בני אדם שמתו כשנפל בית עליהם? (המשך של איזה סיפור זה ומה זה אומר בפנימיות?)
5. מהו גורן האטד בפנימיות?
6. מדוע חנטו את יעקב וכן את יוסף?
7. מדוע בכל ימות העולם לא קיבלה המערה אדם אחר ולא תקבל, חוץ מהאבות הקדושים ואדם הראשון (וכן ראשו של עשיו)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רעא-רעג

כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה [כסא דברכתא]

כָּל שֶּׁנַּעֲשָׂה רַחְמָן עַל אַכְזָרִים, לְסוֹף נַעֲשָׂה אַכְזָר עַל רַחֲמָנִים.

מלמד רבי שמעון שאין לרחם על אכזרים, דהיינו שאין לרחם על תכונות שליליות בנפש, אלא יש להורידם מבלי להצטדק ע"י ציון התכונות החיוביות. סור מרע ועשה טוב הם שני פעולות אותם יש לעשות, כך שאין לשמור בתוך הבית – בלב את הנחש הרמאי, אלא להורידו. כאן על האדם להישאר בקטנות ולתת לרצונות נחשיים אלו למות, ויחד איתם להסיר גם את הבחינות קרובות ודבוקות ברע, אחרת לבסוף גם הרצונות היהודיים שקרובים לרצונות הגויים ימותו איתם.

רב המנונא סבא לא נתן כוס של ברכה לאיש אחר, אלא הוא הקדים וקבלו בשתי ידיו ומברך. צריכים לקבל הכוס של ברכה בשתי ידיים, בימין ובשמאל, ולברך. בכוס של ברכה צריכים כוס כמ"ש: כוס ישועות אשׂא, הנוקבא. כי בכוס הזה נמשכים ברכות מהישועות של מעלה, והכוס, הנוקבא, מקבל אותם ומאספם אליו, ושם נשמר יין העליון, הארת השמאל שבבינה, ונאסף בכוס. ע"כ צריכים לברך אותו בימין ובשמאל. והיין שנאסף בכוס והכוס, יתברכו יחד, היין, הארת שמאל מבינה, והכוס, הנוקבא. וצריכים לברך את השולחן, הנוקבא, שלא יהיה ריק מלחם ויין. והכל כאחד, כי היין, הארת החכמה שבשמאל, והלחם, חסדים מימין, והם צריכים להתחבר כאחד. ברכת הזימון צריכה להיות דווקא בכוס, בנוקבא שהיא צריכה להחזיק את הברכות, יין שהוא הארת החוכמה והלחם חסדים.

כנסת ישראל, הנוקבא, כוס של ברכה. כיוון שהיא כוס של ברכה, צריכים ליד ימין ושמאל, שיקבלו אותו, כי כוס ניתן ביד ימין ושמאל, חסדים וחכמה, וצריכים שיתמלא ביין, מיינה של תורה, הארת חכמה שבשמאל, היוצא מעוה"ב, בינה. צריך את יינה של תורה – את סודות הפנימיות, את הקשר להשם להוריד ללב. הכוס מסמלת את המלכות, היחד, השכינה הקדושה, הם המחזיקים את הקשר עם השם.

בכוס של ברכה מתגלים דברים עליונים, מתגלה סוד מרכבה הקדושה הבנויה מ – חו"ג תו"מ, כי כוס של ברכה צריך לקבלו בימין ושמאל, צפון ודרום, חו"ג. וכוס של ברכה המקבל ברכה מהם. וכוס של ברכה הוא, מיטתו שלִשלׂמה, מלכות, שצריכים, שתינתן בין צפון לדרום, חו"ג. וצריכים לתת אותה שתהיה יותר קרוב לימין. והגוף של המברך, ת"ת, צריך להתתקן עימהם, ויסתכל בכוס, לברך אותו בארבע ברכות, משום שכתוב: תמיד עיני ה' אלקיך בה. נמצא, בכוס של ברכה, שהיא האמונה, צפון דרום מזרח מערב, חו"ג תו"מ, הרי לך המרכבה קדושה.

השולחן בלחם, כדי שיתברך לחם של מטה, הנוקבא. ולחם עוני, הנוקבא, בעת שחסרת חסדים, יתברך ויהיה לחם פַנַג [לחם עונג], בעת שהחכמה שלה מתלבשת בחסדים, אז נקראת לחם פנג. נמצא, שכנסת ישראל, הנוקבא, מתברכת למעלה, בד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ, ולמעלה ומטה, נו"ה. וכוס של ברכה גורם שיתחבר דוד המלך, הנוקבא שלמעלה מחזה, באבות, חג"ת. שמכאן נוטלת חכמה. ויתברך ג"כ למטה, מנה"י. ויש לו ג"כ חסדים, שיתברך השולחן של האדם, שימצא בו תמיד לחם.

יש סכנה של חיבור לגויים.

גֹּרֶן הָאָטָד

וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. גורן האטד, זה ממשלת מצרים שהוסרה מפני ממשלת ישראל, כי ראו גורן, שרומז על ממשלת ישראל כמ"ש: מלובשים בגדים בגורן. וע"כ כתוב: ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד.

על כן קרא שמה אָבֵל מצרים. שודאי ממצרים היה האבל, כי הוסרו ממשלתם. אף כאן אלו הבכיות אינם על יהודים, אע"פ שיהודים מתים שמה. כי אלו היהודים, אם היו יהודים, לא היו נהרגים. וכיוון שמתו, הקב"ה מכפר עוונותיהם.

יעקב אע"פ שיצאה נשמתו במצרים, לא יצאה ברשות האחר, דס"א. מטעם, שמיום שנברא העולם לא היה מיטה שלמה כמיטתו של יעקב, שכל בניו כשרים היו, בשעה שהיה נפטר מן העולם, התקשרה נשמתו מיד במקומה.

תולה את העניין שמיטתו של יעקב הייתה שלימה, בעניין שבניו היו כשרים. כלומר כל ההבנות שהפיק מעצמו היו שלמות, ולכן נקשרה נשמתו מייד במקומה.  

הַרוֹצֶה בֵּתִּקוּן אָמִּיתִי יִדְאַג שֵׂכֶל הָבַנוֹתַּיו יִהְיוּ בְּדֶרֶך אֶמּוּנִית.

חָנִיטַּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב  [חניטא דיעקב]

כשנכנס יעקב במערה, כל הריחות שבגן עדן, נמצאו במערה, ובמערה היה אור, שנר אחד היה דולק שמה. וכשבאו האבות אל יעקב למצרים, להימצא עימו, הסתלק אור הנר מן המערה. כיוון שבא יעקב במערה, חזר הנר למקומו. אז נשלמה המערה בכל מה שצריכה. האבות באו למצרים להשלמת כלים, ב' קווים ואז אין הארה עד אשר מגיע יעקב, קו אמצעי. האמונה היהודית מבוססת על ג' האבות וחוץ ממנה לא נצרך כלום לעבודה.

ובכל ימות עולם לא קיבלה המערה אדם אחר, ולא תקבל. ונשמות הצדיקים עוברים לאחר פטירתם לפני האבות בתוך המערה, כדי שיקיצו ויראו הזרע שעזבו בעולם, וישמחו לפני הקב"ה.

שאל רבי אבא: חניטתו של יעקב, מה היה? כתוב: ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל. האם יתכן, שחניטה זו הייתה כחניטת שאר בני אדם? האם מחמת הדרך, שהיו צריכים להשהותו, עשו זה? הרי כתוב: וימת יוסף ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים. אע"פ שלא הלכו עימו בדרך, כי נקבר שמה, כתוב: ויחנטו אותו.

אלא דרך המלכים, בכדי לקיים את הגוף, שלא ירקב, חונטים אותם בשמן המשחה, העליון על כל השמנים, מעורב בבשמים. ושמן הטוב ההוא נבלע בגוף, יום אחר יום ארבעים יום. אחר שנשלם זה, הגוף מתקיים ימים רבים. למה בכלל נרצה שהגוף ישאר? אלא אצל צדיקים הגוף, הרצון הוא אמיתי וכדאי הוא להישאר – גוף של צדיק הוא גוף טוב. רמת גופו של צדיק היא דרגת נשמת העם, ולכן מכבדים את קברי הצדיקים, שאצלם הגוף הוא רצון לקבל על מנת להשפיע. אצל הצדיק מעשה המצווה מתפשט לבחנית הרגש ללב – לגוף.

משום שכל ארץ כנען זו וכל ארץ מצרים, מכלה את הגוף ומרקיב אותו, בזמן קצר מכל שאר הארצות, ובכדי לקיים את הגוף עושים זאת. ועושים חניטה זו בפנימיות הגוף ובחיצוניות, כי שמים את השמן הזה על הטבור, והוא נכנס בפנימיות הגוף דרך הטבור, ונבלע במעיו, ומקיים את הגוף לימים רבים.

וכן היה יעקב בקיום הגוף, וכן צריך להיות, כי גוף של האבות הוא, שהאבות הם חו"ג ב' ידיים, ות"ת הגוף. והיה בקיום הנפש והגוף. יוסף, כמו הגוף, כי יוסף ברית, וברית והגוף אחד בקיום הגוף והנפש. בקיום הגוף כתוב: ויחנטו אותו. בקיום הנפש כתוב: וַיִישֶׂם בָּארון במצרים, שהמשמעות על ארון העליון, הנוקבא, שנקשר שם נפשו.

וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם

תפקיד הארון לשמר את האדם, כך יוסף ששמר על הברית נחשב לתורה. הברית שלמעלה היא בהשקפה – מוחא, והברית שלמטה בהרגשה – בליבא.

כתוב: וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם – וַיִישֶׂם, עם ב' יודין. יוסף שמר לו הברית למטה ולמעלה, שהיה מרכבה ליסוד ז"א. וע"כ, כשהסתלק מעולם הושם בב' ארונות, בארון שלמטה ובארון שלמעלה. ארון שלמעלה כמ"ש: הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כי ארון שלמעלה, השכינה, ברית נקרא, כי לא יירש אותו אלא מי ששומר הברית. ומשום שיוסף שמר את הברית, הושם בב' ארונות.

וַיִישֶׂם בארון במצרים. מהכתוב משמע, שאע"ג שיצאה נשמתו ברשות אחרת, דס"א, נקשרה בשכינה כמ"ש: וַיִישֶׂם בארון, בארון שלמעלה ובארון של מטה, משום שהיה צדיק, וכל צדיק יורש את הארץ הקדושה, העליונה, השכינה כמ"ש: ועמך כולם צדיקים.

אחד מסימני הצדיק, שהוא יורש וזוכה בשכינה הקדושה, הכוח להתחבר לכלל, זהו הכוח השמור לצדיקים. אדם הרוצה לבוא אל המלך צריך לבוא עם השכינה הקדושה, עם שמירת הברית.

כל אחד צריך לפעול את יוסף שבתוכו.

בפרשה זו ויחי מדגיש את שמירת הברית ואת העולם הבא, שהברית מביאה את האדם לעולם הבא, דהיינו לפנימיות.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שיעור שמע:

וַיְחִי רסב-רסד

אַבֶל מִצְרַיִם

הַמִּתְּקָשֶׁר לַצַּדִּיק בָּאֱמוּנָה אֵינוֹ נִיזוֹק

על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?

אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם.  ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.

הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.

הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.

מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן  וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?

כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.

פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ

הקב"ה.

מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.

ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.

ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.

המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.

כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.

רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.

שיעור שמע:

וַיְחִי רסב-רסד

אַבֶל מִצְרַיִם

הַמִּתְּקָשֶׁר לַצַּדִּיק בָּאֱמוּנָה אֵינוֹ נִיזוֹק

על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?

אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם.  ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.

הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.

הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.

מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן  וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?

כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.

פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ

הקב"ה.

מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.

ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.

ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.

המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.

כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.

רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.

שאלות חזרה ויחי רסב-רסד
1. מה נוגע לנו שבאו עד גורן האטד? וכי סיפורים באה התורה לספר לנו?
2. מדוע מכונה אבלות זו למצרים ולא לישראל? הבא ב' תשובות.
3. מדוע כותב "ימלל" ולא "ידבר" בפסוק "מי ימלל גבורות ה'"?
4. מה ראו המצרים בחכמתם לגבי היחס בין יעקב למצרים? מדוע למרות זאת שעבדו את ישראל?
5. מה זה אומר מבחינה פנימית שרשב"י לא רצה לבוא לעיר כדי להציל את הרומאים מחורבן ביתם?

שיעור  שמע:

שאלות חזרה ויחי רנט-רסא
1. ממה אנו למדים שיעקב לא מת ומה פירושו שאינו מת?
2. מהו ההבדל בין מדורים עליונים למדורים תחתונים והיכן שורות הנשמות?
3. היכן הם חצרות ה'?
4. במה מדמה את יעקב לשמש, ואיזו הבנה מוליד דימוי זה?
5. מהו השם "למואל"?

וַיְחִי רנט-רסא

וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו

הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יוֹרֵד לַעֲזוֹר לְאָדָם שׁרוֹצֶה בְּדֶרֶך הַשֵּׁם

 מסכת תענית ה: אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. כשמסתלקת השמש, ממשיכה היא להאיר ללבנה, ולא מתבטל אורה. בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, נאסף אל הלבנה –  דהיינו העלה ביקוש לעולמות העליונים ועשה בם פירות, שגרם זיווג להולדת נשמות, הנקראות פירות. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב

בבחינת יעקב בנפשו של כל יהודי, ישנו הכוח להולדת נשמות חדשות. כוח זה נצחי, ופירות רוחניים אלו אינם מתים. לשם כך יש להסכים לקבל חוויות רק מקו אמצעי, דהיינו שנהנה רק מהאמת. לכן ראוי לחפש את הנקודה הנפשית הזו, בה יש לפעול ולפרש כל דבר מעבר לזמן ומקום ולזכות בנצחיות.

וכך יכול לזכות להבטחה: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי – שנשלם גם למטה, שה' יורד למטה לעזור לאדם שרוצה בדרך השם.

וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. משום שישב במקום החיים, שהיה מרכבה לז"א, עה"ח. וע"כ כשרצה יעקב להסתלק מן העולם, הוריד רגליו אל המיטה, הנוקבא. ונאסף והסתלק מן העולם, שעלה למ"ן ונכלל בזיווג דזו"ן כמ"ש: ויגווע וייאסף אל עמיו. ולא כתוב בו מיתה. כי עלה ונכלל בחיים העליונים.

כתוב: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה, נַפְשִׁי  לְחַצְרוֹת יְהוָה. למה לא נכסף לבית ה', אלא לחצרות ה'? יש מדורים תחתונים בבי"ע, ויש מדורים עליונים באצילות. בעליונים, אין הנשמות שורות. כי הנשמות שורות בבי"ע. המדורים אלו הם בתים הפנימיים שבאצילות, ובתים חיצוניים שבבי"ע. החיצוניים שבבי"ע נקראים חצרות ה', משום שנמצאים באהבה ותשוקה אל הנוקבא. ולפיכך אמר דוד, נכספה לחצרות ה'. כי אין אחיזה לנשמות יותר מבבי"ע, הנקראים חצרות ה'. אלא בשעה שבי"ע עולים לאצילות, עולים עימהם גם נשמות הצדיקים. כשהנשמה עולה, מתעוררים כל צבאות בי"ע ועולים אל הנוקבא, כי הנוקבא מתאחדת ע"י עלייתם אליה, בתשוקה שלמה לז"א, ונקשרת בו

יעקב לא מת. וע"כ לא נאמר בו מוות, אלא, ויגווע וייאסף אל עמיו. ויאסוף רגליו אל המיטה, הנוקבא, כמו שנאסף השמש, יעקב, אל הלבנה, הנוקבא, שהשמש לא מת אלא נאסף מן העולם והולך אל הלבנה. כמו בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, עלה למ"ן לזו"ן, והאיר בנוקבא דז"א, ואורו לא מתבטל, וע"כ נבחן שלא מת.

בשעה שנאסף יעקב, האירה הלבנה, ותשוקת שמש העליון, ז"א, התעוררה אליה. משום כשעולה השמש, יעקב, התעורר שמש אחר, ז"א, ומתדבקים ז"א בנוקבא, והלבנה, הנוקבא, האירה מז"א.

אמר רבי שמעון: למדנו העליון, עולם הזכר, בינה, נקשר בתחתון, עולם הנקבה, הנוקבא דז"א. והתחתון נקשר בעליון. ע"י עליית יעקב למ"ן בעת פטירתו, נתקשרו הבינה ונוקבא, שזו"ן עלו לאו"א, ואז נעשה זיווג הגדול להוליד נשמות. ע"י הסתלכות יעקב שהעלה מ"ן, גרם לחיים ע"י זיווג להולדת נשמות.

ב' עולמות הם כמ"ש: מן העולם ועד העולם, בינה ונוקבא. ואע"פ שהן ב' נקבות. אחד, בינה, מתתקן בזכר, הנחשבת בגדלותה כזכר. ואחד בנוקבא, הנוקבא דז"א. זה נקרא שבע, בינה. וזה נקרא בת שבע, הנוקבא. זו אם וזו אם.

אֵם הבנים, בינה כמ"ש: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ. במלך שלמה, במלך שכל השלום שלו, ז"א, שאימו, בינה, אם הבנים. אֵם שלמה, הנוקבא כמ"ש: בת שבע אֵם שלמה, הנוקבא, כי כאן לא כתוב המלך שלמה.

וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם, וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. חכמת שלמה היא אֵם שלמה, הנוקבא כמ"ש: דִּבְרֵי, לְמוּאֵל מֶלֶךְ  מַשָּׂא, אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ. דברי למוּאל מלך הם דברים שנאמרו אֶל אֵל, מלך, שכתוב בו, ואֵל זועם בכל יום, וכן, ואֵל שדי, הנוקבא.

למוּאל פירושו, אֶל אֵל. למואל מלך, בת שבע, הנוקבא. מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ, כשנגלה עליו בגבעון בחלום הלילה.

יעקב נאסף אל הלבנה, הנוקבא, שעלה למ"ן לזו"ן בעת פטירתו. ועשה בה פירות, שגרם זיווג זו"ן בגדלות להולדת נשמות, הנקראות פירות דזו"ן. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב, כלומר, הנשמות הגדולות, הנולדות מזיווג זו"ן דגדלות, שגרם יעקב בעלותו למ"ן, משום שהוא עורר התעוררות עליון, לזיווג זו"ן כמ"ש: ויאסוף רגליו אל המיטה, שהוא ודאי מיטתו של יעקב, הנוקבא.

אשרי חלקו של יעקב, שנשלם למעלה ולמטה כמ"ש: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי. כי איתי אתה, לא נאמר, אלא, כי איתך אני. שנשלם גם למטה להשראת השכינה.

שיעור שמע:

וַיְחִי רנט-רסא

הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יוֹרֵד לַעֲזוֹר לְאָדָם שׁרוֹצֶה בְּדֶרֶך הַשֵּׁם

מסכת תענית ה: אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. כשמסתלקת השמש, ממשיכה היא להאיר ללבנה, ולא מתבטל אורה. בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, נאסף אל הלבנה –  דהיינו העלה ביקוש לעולמות העליונים ועשה בם פירות, שגרם זיווג להולדת נשמות, הנקראות פירות. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב

בבחינת יעקב בנפשו של כל יהודי, ישנו הכוח להולדת נשמות חדשות. כוח זה נצחי, ופירות רוחניים אלו אינם מתים. לשם כך יש להסכים לקבל חוויות רק מקו אמצעי, דהיינו שנהנה רק מהאמת. לכן ראוי לחפש את הנקודה הנפשית הזו, בה יש לפעול ולפרש כל דבר מעבר לזמן ומקום ולזכות בנצחיות.

וכך יכול לזכות להבטחה: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי – שנשלם גם למטה, שה' יורד למטה לעזור לאדם שרוצה בדרך השם.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי רנו-רנח
1. מדוע כתוב כל אלה שבטי ישראל ולא די ב"אלה שבטי ישראל"?
2. מהי ברכה שלמה, וכיצד רואים אותה בפסוק "איש אשר כברכתו ברך אותם"?
3. איזה ב' בחינות יש בנוקבה וכיצד זה מסביר שהברכה צריכה להיות מזכר ונקבה?
4. מדוע כתוב ויכל יעקב לצוות את בניו ולא לב5D7ך 5D7ת בניו?
5. מדוע מקום מערת המכפלה נקרא קרית ארבע?
6. אם מרכבה חייבת להיות כלולה מארבע והאבות הם שלוש, מיהו המשלים לבחי' הרביעית? הסבר ונמק.
7. מדוע נקרב דוד המלך דווקא בציון?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רנו-רנח

וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם

שְׁלֵמוּת בְּרָכָה הִיא בֶּחִיבּוּר בְּחִינָת זָכָר וּנְקֵבָה.

שלימות של ברכה אפשרית רק בחיבור בחינת זכר ונקבה, פנימיות וחיצוניות, זָכוֹר וּשְׁמוֹר בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – זו שלמות, וכתוב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם. ובעבודת הנפש צריכים את שתי הבחינות: חלוקה וחיבור, גם של זכירה – מצוות עשה, וגם שמירה – מצוות לא תעשה.

בנפש האדם ישנם י"ב קשרים המחברים לישות המרכזית שבה – השכינה הקדושה שבנפש, שזה האני האמיתי שאוהב את הקב"ה.

יעקב מברך את הבנים: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ.  כברכתו, היא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה, שניהם זכר ונקבה כלולים יחד. לכאורה נראה שהשבטים הם רק זכרים, אך מלמד כאן שישנן שתי הבחנות, גם של פנימיות וגם חיצוניות, גם זכרים וגם נקבות אשר כל אחד צריך לקבל את הבכרות מהמקור שלו.

פתח רבי אבא: כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר. כל אלה נאמר, כדי לחבר את השבטים, במקום שכל הברכות יוצאות משם, בנוקבא (השכינה הקדושה, המקום שמחבר את כולם, לכן אומר כָּל ). שנים עשר, הם שנים עשר קשרים של תיקוני הנוקבא. והיא עצמה התחברה עימהם. ע"כ כתוב: כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אש%Q8 דיבר להם אביהם ויברך אותם. כי הנוקבא מכונה זאת, והתחברה עם שנים עשר השבטים, כי במקום הזה, בנוקבא שורה הדיבור. כי ז"א נקרא קול, והנוקבא דיבור.

הגדרה של פרט היא הקשר שלו לכלל, למשל רגל היא פרט בגוף, אך הקשר הוא תפקידה להוליך את כל כלל הגוף. וכך הגדרת כל שבט הוא בקשר שלו לכלל שלמות העם, ולכן מגדיר אותם כ-י"ב קשרים.

וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. כאן קשר אחד, לחבר ממטה למעלה וממעלה למטה. ממטה למעלה בי"ב השבטים. וממעלה למטה, וזאת, הנוקבא, שהתחברה עימהם מלמעלה. אשר דיבר, הרי החיבור של זכר ונוקבא, כי אין דיבור בלי קול, ז"א, קשור לשני צדדים: ממטה, י"ב, ומלמעלה, וזאת. ולסוף קשר אותם במקום העליון, בזו"ן שמחזה ולמעלה, ששם זכר ונוקבא יחד, שהנוקבא כלולה בז"א, בחסדים שבו כמ"ש: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. כברכתו, הוא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה. איש אשר 59Bברכתו, שניהם כאחד. שז"א ונוקבא כלולים יחד.

פתח ואמר: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן  וּרְאֵה, בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ. יברכ59Aָ ה' מציון, כי ממנו יוצאות ברכות להשקות את הגן, והוא כולל כל הברכות ונותן לה. ואח"כ, וראה 591טוב ירושלים, שכל הברכות באות מזכר ונוקבא. כעין זה כתוב: יברכךָ ה' וישמרךָ. אשר, יברכךָ ה', מהזכר, וישמרךָ, מהנוקבא, כי השמירה נמשכת מנוקבא. יברכךָ ה', ז"א, וישמרךָ, משמור הנוקבא. והכל דבר אחד הוא, כי משניהם הברכות יוצאות לעולם. וע"כ כתוב: איש אשר בברכתו בירך אותם.

ב' בחינות בנוקבא: החיצוניות, בחינתה עצמה, הפנימיות, מה שמקבלת מז"א. וע"כ יש לה ב' בחינות יסוד: יסוד הפנימי ציון, זכר שביסודה. יסוד החיצוני ירושלים, נוקבא שביסודה. יברכךָ ה' מציון, כי כל הברכות מפנימיות היסוד באות, מז"א. ואחר שהפנימי השפיע ליסוד החיצוני, ירושלים, כתוב: וראֵה בטוּב ירושלים. ויש מהשבטים, שנמשכים מפנימיות הנוקבא, ויש שנמשכים מחיצוניות הנוקבא. ובירך לכל אחד כראוי לו.

וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו

וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָס5D6ף אֶל-עַמָּיו. למה כתוב לצוות את בניו, הלוא לברך היה צריך לומר? אלא שציווה אותם על השכינה, שיתקשרו עימה. עוד, שציווה אותם על דבר המערה, שקרובה לגן עדן, ושם אדה"ר קבור.

מקום זה נקרא קריית ארבע, משום ששם נקברו ארבעה זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. אלא לומדים, שהאבות הם מרכבה קדושה. ומרכבה אינה פחותה מארבע. הקב"ה חיבר את המלך דוד עם האבות, ונעשו מרכבה שלמה במספר ארבע כמ"ש: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. כי דוד המלך התחבר להיות מרכבה שלמה עימהם. וא"כ, דוד היה צריך להיקבר עם האבות, ויהיה עימו, קריית ארבע. מהו הטעם שלא נקבר עימהם?

אלא דוד המלך, מקום מתוקן היה לו, והוא ציון, יסוד דז"א, שיתחבר בו כאחד. ואדם שנקבר עם האבות, המה נקברו עימו, משום שהיה מלך הראשון, שנעבר ממנו המלכות וניתנה לדוד המלך, שמימיו של אדם נתקיים דוד המלך. כי אדה"ר נגזר עליו שיחיה אלף שנים. והועברו ממנו ע' שנים לימיו של דוד המלך. ע"כ נחשב אדה"ר למלכות, והוא השלים המרכבה דאבות למספר ארבעה. שאם לא כן, איך יקומו האבות במרכבה שלמה במספר ארבעה, מטרם שיבוא דוד המלך. אלא בהכרח שאדה"ר השלים אותם. ודוד לא נקבר עימהם, אלא זכה למקומו כראוי לו, ציון, וע"כ לא נקבר עם האבות.

עוד יש לתרץ, כי האבות שורים במקום זכר, חג"ת דז"א, זכרים. ודוד, מרכבה למלכות, במקום נוקבא. וע"כ הנקבות של האבות נקברו עימהם, ודוד נקבר והתחבר במקום זכר, ציון, כל אחד כראוי לו.

ציווה יעקב לקבור אותו במערת המכפלה, בכדי להשלים את המרכבה.

 שיעור  שמע:

וַיְחִי רנו-רנח

וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם

שְׁלֵמוּת בְּרָכָה הִיא בֶּחִיבּוּר בְּחִינָת זָכָר וּנְקֵבָה.

שלימות של ברכה אפשרית רק בחיבור בחינת זכר ונקבה, פנימיות וחיצוניות, זָכוֹר וּשְׁמוֹר בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – זו שלמות, וכתוב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם. ובעבודת הנפש צריכים את שתי הבחינות: חלוקה וחיבור, גם של זכירה – מצוות עשה, וגם שמירה – מצוות לא תעשה.

בנפש האדם ישנם י"ב קשרים המחברים לישות המרכזית שבה – השכינה הקדושה שבנפש, שזה האני האמיתי שאוהב את הקב"ה.

יעקב מברך את הבנים: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ.  כברכתו, היא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה, שניהם זכר ונקבה כלולים יחד. לכאורה נראה שהשבטים הם רק זכרים, אך מלמד כאן שישנן שתי הבחנות, גם של פנימיות וגם חיצוניות, גם זכרים וגם נקבות אשר כל אחד צריך לקבל את הבכרות מהמקור שלו.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי רנג-רנה
1. למה בנימין נקרא זאב? ב' פירושים.
2. מהו הזמן שנקרא בוקר שעליו כתוב "בבוקר יאכל עד"? אגב כך הסבר מיהו "עד" ולמה צריך להיות הקדם ל"עד"?
3. כיצד קשור "בבוקר יאכל עד" והפסוק "וישכם אברהם בבוקר"?
4. כיצד הקרבן בבוקר, שניתן לה', גורם לאחדות ברצון?
5. מה ההבדל ומה משותף בתוספת רשב"י לדברי בנו ר"א?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רנג-רנה

הַכְלָלַת הַשְּׂמֹאל בְיָמִין, הַחִצוֹנִיוּת בָּפְּנִמיוּת – הִיא הַקֶּשֶׁר הַנִשְגַב שֶׁיָּכוֹל

הַנִּבְרָא לְהַקְדִּישׁ.

מדמה את בנימין לזאב מפני שבשטחו המזבח שטורף את הקורבנות, פירוש נוסף בנימין מפרנס את המקטרגים שיאכלו את קורבנות הבשר ויניחו לישראל לעשות עבודתם.

קורבן הוא ויתור על צד הדומם צומח חי שבאדם, בתמורה לצד האדם שבו, ועצם ההקרבה של הצדדים הללו באדם, מקרבת אותו להשם יתברך.

במדרגת החסד של הבוקר, שאז הקורבן כולו בקומת חסדים, ישנו ייחוד בשלמות בזיווג של זכר ונקבה, החסדים עם החוכמה – וזו בחינת היין המשמח. יין הוא בחינת חוכמה, אך ללא חסדים הופך ליין המשכר. כאן יש להקדים ולברך להשם יתברך, ורק לאחר מכן לברך אחרים שכתוב: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (לכולם).

יש בנפש האדם מקום בו הוא יכול לעקוד ולהקריב את התאוות שלו להשם, ובכוח זה יוכל לפרנס את שאר הרצונות שלו לאחר מכן.

כאשר אדם בונה עצמו בנקודת הקשר בין האני שלו לבין הקב"ה, במדרגת החסד, שמקדים ומברך להשם שהוא מקור הברכה, אז יוכל להצליח בחיבור והדבקות הנדרשת להגיע למטרה. קודם מברך את שם השם, ואז יוכל לחלק בעצמו ברכות לאחרים, כלומר לאחר שחיבר עצמו למקור הברכות. זו התפיסה האמונית שהשם הוא גדול, הוא הכלל היא האמונה הבסיסית הראשונית – ולו יתברך נותנים את הקורבן.

פתח רבי אלעזר: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. למה נקרא זאב? משום שנרשם בכיסא, הנוקבא, בצורת זאב. כי כל חיות קטנות וגדולות נרשמים בכיסא כמ"ש: חיות קטנות עם גדולות. והכיסא שעשה שלמה, נרשם ג"כ כעין הכיסא של מעלה.

זאב יטרָף, כי המזבח בחלקו של בנימין היה, והמזבח הוא זאב. בנימין הוא לא זאב, אלא המזבח שהיה בחלקו הוא זאב, משום שהיה אוכל בשר כל יום, הקרבנות שהיו מקריבים עליו. ובנימין היה מזין אותו בקרבנות. משום שהיה בחלקו, היה נחשב שהוא מפרנס וזן לזאב הזה. ויטרָף פרושו יזוּן וכתוב: בנימין זאב יטרָף, שבנימין יזוּן הזאב, המזבח. זאב יטרָף, זאב יזוּן. הזאב הם המלאכים, בעלי השנאה, העומדים למעלה לקטרג על ישראל, וכולם נהנים ומתתקנים מהקרבנות ומתעוררים התעוררות של מעלה. נמצא שבנימין שברשותו המזבח, הוא מזין למקטרגים הללו, המכונים זאב, כדי שלא יקטרגו על ישראל.

בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. בבוקר, שאברהם, חסד, מתעורר בעולם, ושעת רצון נמצאת, הקרבן עושה התעוררות ונחת ועולה עד עַד, לאותו מקום כמ"ש: ושבתָ עַד ה' אלקיך, ז"א מחזה שלו ולמעלה.

בוקר זה אברהם, חסד כמ"ש: וישכם אברהם בבוקר, בזמן שרצון נמצא. בשעה ההיא המקום, שנקרא עַד, כיסא העליון, חג"ת, מחזה ולמעלה דז"א, כיסא אל הבינה, היה אוכל את הקרבן. ואכילה פירושו, זיווג.

וזמן אכילה הוא בבוקר של עַד, זמן שליטת החסד דז"א. ועַד הזה הוא למעלה מחזה דז"א, ששם כולו חסדים כמ"ש: בטחו בה' עַדֵי עַד. משמע שעַד הוא מקום גבוה למעלה. ובבוקר, שהוא זמן שליטת החסד דז"א, הוא קרבן לה', הנוקבא, הנקראת קרבן, מתייחדת אז עם ה'. וע"כ יאכל עַד, ז"א, ימין, חסד, ולא מדרגה אחרת. קורבן הבוקר מאפשר חסדים מכוסים, וכך הזיווג במדרגת החסד.

ההתעוררות מלמטה, והתעוררות האהבה נקשרת ומתעוררת למעלה, בין ז"א ונוקבא, ועומדים זה כנגד זה פב"פ (שכל אחד נותן את כוחו לזיווג – הנק' את ההשתוקקות והזכר את האור). והנר, הנוקבא, דולק ומאיר ע"י התעוררות שלמטה הזו, שמקבלת השפע מז"א. והכהן מתעורר, והלויים משבחים ומראים שמחה. ואז מתנסך היין, שמצד שמאל וגבורה, להתקשר במים, ימין וחסד, והיין מאיר ומראה שמחה. כי כשהגבורות מתלבשות בחסדים, נקראות הגבורות יין המשמח. משום זה צריכים להביא יין טוב למטה, כדי להראות שמחה ליין אחר שמלמעלה, והכל מתעוררים לקשר השמאל בימין.

והלחם שהיא סולת, היא המלכות, הנוקבא, שההתעוררות שלמטה העירה אותה, כי הנוקבא מכונה לחם. לוקחים אותה שמאל בימין, ומקשרים אותה בגוף, בז"א. ואז נמשך שמן העליון, מז"א, ומקבלת אותו ע"י הצדיק, יסוד דז"א. וע"כ צריכים לעשות התעוררות של מטה עם סולת בשמן. ונקשר הכל יחד. ואז נמצא עידון ונחת של ייחוד האחד, והעידון ונחת של ייחוד מקבלים כל אלו הכתרים, הספירות של הנוקבא, ונקשרים זה בזה ז"א בנוקבא, והלבנה, הנוקבא, מאירה, ונקשרת בשמש, והכל יושבים בעידון.

ואז הוא קרבן לה', שהנוקבא מתקרבת לה', ולא לאחר. וע"כ כתוב: בבוקר יאכל עַד, ז"א, הנקרא עַד. ולא לאחר. וכתוב: יאכל עַד, ויתעדן בחיבורו בתחילה, בבוקר, שאז שולטים החסדים, שהשם הקדוש צריך להתברך מתחילה. ואח"כ יתברכו אחרים כמ"ש: ולערב יחלק שלל.

וע"כ אסור לברך לחברו בבוקר, מטרם שיברך להקב"ה, כי צריך להתברך מתחילה כמ"ש: בבוקר יאכל עַד, ז"א. ואח"כ יתברכו אחרים כמ"ש: ולערב יחלק שלל. כי הקרבנות שהיה בתחילה הכל נקרב אל הקב"ה, וההתעוררות שמלמטה עלתה שם. ומשום שהוא התברך היה מקשר קשרים לכל שאר צבאות העליונים, ומחלק להם ברכות לכל אחד ואחד כראוי לו, ונמתקים העולמות, ומתברכים העליונים ותחתונים.

כמ"ש מתחילה, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי. ולאח"כ מחלק לכולם ואמר: אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. שהשפיע ברכות לכולם, ומחלק להם לכל אחד ואחד כראוי לו. וע"כ כתוב: ולערב יחלק שלל. כי השם הקדוש התברך תחילה. ועתה מחלק ברכות לכל העולמות. ואין לומר, שהקרבן נקרב להם או לכוח אחר, אלא הכל נקרב להקב"ה, והוא משפיע ברכות ומחלק ברכות לכל העולמות. ומשום זה, קרבן לה' ולא למדרגה אחרת.

אמר רבי שמעון: יש התעוררות אחרת של הקרבן, שכולו להמשיך ברכות ולעורר ברכות, שיתברכו כל העולמות. אלא מתחילה כתוב: קרבן לה', לקרב הנוקבא למדרגת ז"א, ולא לאחר. ועתה, אחר שנעשה הייחוד בז"א, כתוב: תקריבו את קרבנכם, שיתקשרו כל העולמות יחד, ויתחברו ויתברכו עליונים ותחתונים. לאחר שיש יראה צריך את האהבה, קודם הכלל (הימין) ואז הפרטים במסגרת הכלל.

כי הנוקבא שמאל, שהחכמה שלה בלי חסדים. ואז נמשכים ממנה דינים, כי אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. והתחתונים שבג' עולמות בי"ע מקבלים מהנוקבא כמ"ש: בבוקר יאכל עַד. שמתחילה צריכים לזיווג הנוקבא בז"א. ואז נכללת הנוקבא בימין, חסדים. והיא קרבן לה', לימין, ולא לאחר, לשמאל. אלא אחר שנכללה הנוקבא בימין, יכולה להאיר לתחתונים מהארתה. ע"כ כתוב: ולערב יחלק שלל, שמשפיעה לכל העולמות.

שיעור שמע:

וַיְחִי רנג-רנה

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף

הַכְלָלַת הַשְּׂמֹאל בְיָמִין, חִצוֹנִיוּת בָּפְּנִמיוּת – הִיא הַקֶּשֶׁר הַנִשְגַב שֶׁיָּכוֹל

הַנִּבְרָא לְהַקְדִּישׁ.

יש בנפש האדם מקום בו הוא יכול לעקוד ולהקריב את התאוות שלו להשם, ובכוח זה יוכל לפרנס את שאר רצונותיו לאחר מכן.

מדמה את בנימין לזאב מפני שבשטחו המזבח שטורף את הקורבנות, פירוש נוסף בנימין מפרנס את המקטרגים שיאכלו את קורבנות הבשר ויניחו לישראל לעשות עבודתם.

קורבן הוא ויתור על צד הדומם צומח חי שבאדם, בתמורה לצד האדם שבו, ועצם ההקרבה של הצדדים הללו באדם, מקרבת אותו להשם יתברך.

במדרגת החסד של הבוקר, ישנו ייחוד בשלמות בזיווג של זכר ונקבה, החסדים עם החוכמה – וזו בחינת היין המשמח, אשר ללא חסדים הופך ליין המשכר. כאן יש להקדים ולברך להשם יתברך, ורק לאחר מכן לברך אחרים שכתוב: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (לכולם).

כאשר אדם בונה עצמו בנקודת הקשר בין האני שלו לבין הקב"ה, במדרגת החסד, שמקדים ומברך להשם שהוא מקור הברכה, אז יוכל לחלק בעצמו ברכות לאחרים. זו התפיסה האמונית שהשם הוא גדול, הוא הכלל היא האמונה הבסיסית הראשונית – ולו יתברך נותנים את הקורבן.