האזינו אדרא זוטא לד - לו  ​​​​ 10

אבא ואמא שהם חו"ב

התיקונים הנלמדים כאן הם לצורך הורדת החכמה/השפע בצורה מתוקנת כדי למנוע שבירה של הכלים. בנוסף לתיקון צורת המחשבה לשורש אמוני, נדרשים כעת תיקונים כדי להוריד את המחשבה מהכח אל הפועל, אל הלב.

המחשבה בנויה על יסוד של שורש של רצון. כך באותיות שם הויה, השורש שהוא קוצו של האות יוד, הוא האמונה שיש בורא. היוד עצמה היא כבר האמונה שיש נברא.

לספירת הבינה שני כובעים. עם החוכמה בעלה היא אישה, ועם הבנים היא אם, ולכן כאישה נקראת בינה וכאם נקראת תבונה. כך צריך האדם את שתי הבחינות, האחת כדי להיות מחובר למחשבה אֳמוּנִית מופשטת, וכן להיות מחובר למחשבה פרקטית.

עז) אר"ש כל מה שאמרתי בעתיקא קדישא וכל מה שאמרתי בז"א שהוא הוצאה מהכח אל הפועל הכל אחד, הכל הוא דבר אחד אין תלוי בו פרוד. ברוך הוא וברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים.

עח) התחלה זו שנק' אב החכמה נכללת באות יוד התלויה ומאירה ממזל הקדוש שהוא הדיקנא ומשום זה הי' כוללת אותיות אחרות, היי ו"ד כי במילואה היא יוד שזה יורה שבאבא כלולים פרצופים אחרים שהם אמא וז"א ומלכות הרמוזים בו"ד כי ה שהיא אמא היא בצורת ו"ד היא התכללות של כל אותיות האחרות כי התחלת כל אות היא עם נקודה שהיא י שזה יורה שכל המדרגות כלולות באבא. י הוא ראש וסוף של הכל, כי חכמה עליונה שהיא ראשית הכל נק' י וכן חכמה תתאה שהיא סוף הכל היי המלכות הנק' י האות ו שנמצאת בתוך האות ה היא הזכר, והאות ד הנקבה. האות י היא רק נקודה שמתחילה כל אות ומסיימת כל אות, וכעת עליה לצאת אל הפועל מפני שאינה נתפסת. האות ה מבטאת את היוד.

ההכרה העליונה אינה נתפסת לאדם, ורק בתבונה באה ההכרה העליונה לידי ביטוי

עט) ואותו נהר הנמשך ויוצא היי בינה היוצאת מחכמה נק' עולם הבא משום שבא תמיד ואינו נפסק, וזה הוא עדן הצדיקים שיזכו לחיי עולם הבא זה, שהיא בינה החוזרת לחכמה הנק' עדן התחתון המשקה תממיד את הגן היי זו"ן ואינו נפסק, עליו כתוב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו ועולם הבא הזה נברא בי' היי ע"י חכמה שנק' י ז"ש ונהר יוצא מעדן היי הבינה היוצאת מחכמה הנק' עדן העליון להשקות את הגן, היי להשקות את זו"ן הנק' ו"ד כי י במילואה כלולה ב' אותיות ו"ד היי יוד הבינה שהוא הנהר, יוצאת מחכמה שהוא עדן.

פ) באגדתא של רב ייבא סבא למדנו למה ו"ד כלולות ביוד, ומשיב אלא הנטיעה הזו של הגן שהוא ז"א הנק' ו ויש גן אחר שנק' ד ומו' הזו שהיא ז"א נשקה הד' שהיא המלכות, היי סוד שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מי הוא עדן, זה הוא חכמה עליונה וזהו י. להשקות את הגן זה הוא ו שהוא ז"א ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים זה הוא ד היי מלכות והכל כלול ביוד.

פא) ומשום זה שהכל כלול ביוד שהיא חכמה, נק' החכמה אב לכל, אב אל האבות שהם חג"ת דז"א התחלת הכל בית הכל שכתוב בחכמה יבנה בית. וכתוב כולם בחכמה עשיתה, החכמה במקומה לא נתגלתה ולא נודעה משנתחברה באמא שהיא בינה היא נרמזת באמא ומשום זה נעשה אמא כלל הכל שבה נודעת ובה נרמזה ההתחלה והסוף של הכל, היי חכמה עליונה וחכמה תתאה שהיא המלכות כי בה נסתם הכל. בחכמה שהיא רק נקודה נמצא בה הכל כחומר גלם. הבינה באה לבטא את החכמה, ונרמזת בה, לכן בינה, אמא היא כלל הכל. השורש במחשבה אינו יכול לבוא לידי ביטוי רק מבחינה פנימית שאז עלולה להיות מציאות שאינה נכונה. הביטוי הנכון צריך לבוא מהחכמה דרך בינה, דרך הדיקנא, הכל לאחר התיקונים.

פב) כלל הכל הוא השם הקדוש עד עתה רמזתי ולא אמרתי זה בפירוש כל אלו הימים, ועתה נחקקים הבחינות י דהויה כוללת חכמה זו היי חכמה דל"ב שבילים שהיא אבא. ה זו היא אמא וקוראים אותה בינה, ו"ה אלו הם ב בנים ז"א ומלכות המתעטרים מאמא והנה למדנו שהבינה כוללת כלום כי הי שהיא חכמה מתחברת בה' שהיא אמא ומולידים בן שהוא ז"א והיינו אותיות בינה אב ואם שהם י"ה ובן כיניהם כי בינה אותיות בן י"ה.

פג) עתה יש להסתכל היא בינה הנק' תבונה למה נק' תבונה ולא בינה, ומשיב, אלא אמא נק' תבונה בשעה שהיא יונקת לב' בנים שהם בן ובת שנק' ו"ה היי ז"א ומלכות באותה שעה נק' תבונה כי הכל כלול באלו האותיות, בן ובת שהם ו"ה כלומר כי תבונה יש בה אותיות ב"ן ב"ת ו"ה והכל הוא כלל אחד היי תבונה. התבונה היא הביטוי בן י"ה ל ו"ה.

פד) בספרו של רב המנונא סבא אמר אשר שלמה המלך תקון הראשון שגלה ואמר, הנך יפה רעיתי מזה הוא, כלומר המדובר הוא מאמא שאבא קורא אותה רעיתי ותקון שני שאמר אתי מלבנון כלה, נק' כלה שהיא הנוקבא שלמטה. היי המלכות, ואלו האומרים ששניהם הם בנוקבא ההיא שלמטה במלכות, אינו כן, כי ה ראשונה דהויה אינה נק' כלה אלא רעיתי כי אבא ואמא נק' רעים זיווג תדיר ולא פסיק וה אחרונה נק' כלה, לזמנים ידועים כי הרבה זמנים יש שזכר שהוא ז"א אינו מתחבר עמה והסתלק ממנה בזמן ההוא כתוב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. בשעה שהנוקבא נתטהרת והזכר רוצה להתחבר עמה, אז נק' כלה, כי באה ככלה ממש, כלומר שלכל זווג המלכות נבנית בע"ס מחדש ונחשבת ככלה משא"כ אבא ואמא זווגם תמידי ואינו נפסק כמ"ש לפנינו.

פה) אבל אמא זו רצון שניהם של אבא ואמא אינו נפסק לעולם כאחד יוצאים וכאחד הם שורים, לא נפסק זה מזה ואינו מסתלק זה מזה וכתוב ונהר יוצא מעדן יוצא לשון הווה פירושו תמיד ואינו נפסק. ז"ש וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו ומשום זה כתוב רעייתי על אמא כי שורים ברצון של אחוה ורעות באחדות שלמה. אבל כאן במלכות נק' כלה כי כשבא הזכר שהוא ז"א להתחבר עמה היא כלה כלומר שע"ס שלה נבנות מחדש במוחין ונה"י לכל זווג כי ככלה ממש היא באה.

פו) ומשום זה ב תקונים של נוקבין מפרש שלמה היי באמא ובמלכות. תקון של הראשונה שהיא אמא היא סתומה משום שאמא היא סתומה ומכוסה. תקון שני שהיא במלכות מפרש יותר ואינו סתום כל כך. ואח"כ תולה כל השבח של המלכות באותה שלמעלה שהיא אמא, שכתוב אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה, ומשום ​​ שאמא היא מתעטרת בעטרה של הכלה, שהוא מחמת שהמלכות שהיא הכלה עלתה ונכללה באמא כנודע ורצון הי' שהיא חכמה אינו נפסק ממנה לעולם, ונמצאת אחוזה בעליונים ובתחתונים כאחד ע"כ ניתנה ברשותה כל חירות העבדים, כל חירות של הכל, כל חירות של הרשעים לטהר הכל. שכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם. וכתוב וקדשתם את שנת החמישים שזה יובל היא, הוא כש"א ועל יובל ישלח שרשיו כי יובל פירושו נהר, משום אותו הנהר שהוא אמא הבא ונמשך ויוצא ובא תמיד בלי הפסק אל הגן שהוא המלכות.

פז) אם לבינה תק' לתבונה תתן קולך, שואל כיון שאמר כי אם לבינה תק' למה כתוב אח"כ לתבונה תתן קולך ומשיב אלא הכל הוא כמו שאמרתי אשר בזמן שבינה מנקת לבן ובת תבונה, שואל איזה מהן היא עליונה ומשיב, בינה היא עליונה מתבונה. בינה היא אב ואם ובן כי י"ה הן אב ואם ביניהם שהוא ו כלומר שבינה היא אותיות בן י"ה תבונה היא כולה כלל של הבנים שתובנה היא אותיות בן ובת ו"ה וי"ה אינן נזכרות בה, מזה נשמע שבינה היא עליונה מתבונה כי לא נמצא אב ואם שהם י"ה אלא בבינה ובתבונה לא נזכרו י"ה כי תבונה היא ו"ק דבינה. ודאי אמא רובצת על הבנים שהם ו"ה ואמא עצמה אינה מגולה שמה, ע"כ אין באותיות תבונה אלא בן בת ו"ה בלבד ולא י"ה, נמצא שלל ב בנים שהם ז"א ומלכות נק' תבונה, והכלל של אב ואם ובהן שהם חכמה בינה וז"א, נק' בינה וכשרוצה לכלול הכל היי גם י"ה, נכללו בה בבינה ונמצא מזה כשז"א מלביש לישראל סבא ותבונה אין לו אלא ו"ק וכשמלביש לאו"א יש לו י"ה שהוא ג"ר. לתבונה כבר אין את השלמות מאחר וירדה לדרגת ו"ק בהתאם לצרכי התחתון, ובה ישנם רוב התיקונים, היא התודעה של האדם. תבונה יצאה משלומות של ראש ונמצאת בו"ק כלומר בחוסר שלמות

האזינו אדרא זוטא לא - לג  ​​​​ 9

למה נק' חכמה דל"ב שבילים

עג) חכמה זו דל"ב שבילים היא התחלת הכל עבור התחתון, שמכאן מתחילה השגתו ממנה מתפשטים ל"ב שבילים שפירושו שהתורה שהיא ז"א נכללת בהם בכ"ב אותיות וע"ס היי ע"ס דאו"א עצמם שהן ע"ס דבינה שכ"ב ועשרה הם ל"ב שילוב של ז"א ובינה כלומר של"ב שבילים פירושו שז"א שה"ס כ"ב אותיות עולה למ"ן לבינה ומתחבר בה הסוד קו אמצעי עולה למ"ן לבינה ומתחבר בה בסוד קו אמצעי המיחד ימין ושמאל, חכמה זו היא אב לאבות שהם חג"ת דז"א ובחכמה זו נמצא התחלה וסוף ונק' משום זהה חכמה עליונה חכמה תחתונה, שחכמה עלאה היא התחלה ותתאה היא סוף, כשהתפשטה החכמה לז"א הוא נק' אב לאבות הכל לא נכלל אלא בזו החכמה שכתוב כולם בחכמה עשית. על פי חכמה זו ניתן להשיג הכל. מצד אחד ישנה הארה עליונה, ומצד שני יש את כ"ב האותיות שאז השילוב של ע"ס מהעליון עם שיתוף כ"ב אותיות מהתחתון ואיחוד זה מבטא את הכל. שבילי החכמה לא באים מחכמה אלא מבינה כדי שהתחתון יהיה מעורב.

אבא ואמא שהם חו"ב

עד) נשא ר"ש את ידיו ושמח, אמר ודאי שהזמן הוא לגלות והכל צריך בשעה זו. למדנו בשעה שעתיקא קדישה הסתום מכל סתומים רצה לתקן תקן הכל כעין זכר ונקבה מציאות שלא הייתה קודם היו מאוחדים, היי שהעלה המלכות לבינה ונעשתה המלכות לבחינת נוקבא בכל הספירות שכל ספירה נכללה מזכר ונקבה, אבל במקום שנכללו זכר ונקבה בכל ספירה, לא התקיימו אלא בקיום אחר של זככר ונקבבה, וחכמה זו שהיא כלל הכל, היי חכמה דל"ב שבילים כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא לא האירה אלא זכר ונקבה שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה ונמצאו שהוא זכר וקבה, חכמה הוא אב בינה היא אם, חכמה ובינה במשקל אחד נשקלו, זכר ונקבה כלומר ששניהם שווים ובשבילם נתקיים הכל זכר ונקבה שלולא זה לא היו מתקיימים.

בעולם הנקודים כשעלת המלכות במקומה של בינה היא נעשתה נק' לכו"ח שנשרו במדרגה וכח הדין שבבה סיים את החכמה שה"ס הפרסא שנתקנה למטה מכתר והוציאה בינה ותו"מ מחוץ למדרגה ונודע שכח העליון שולט על התחתונים ממנו ולפיכך כח הדין שקבלו מהמלכות העומדת למעלה מהן נעשה נוקבא בכל ספירה וספירה, אמנם לא נתקיימו כן כי בעת גדלות חזרה וירדה המלכות ממקום בינה למקומה ובינה ותו"מ שנפלו ממדרגתם חזרו אל המדרגה והתבטלה הפרסא וכל ההתכללות של זכר ונקבה שנעשו מסבת עלית המלכות לבינה שמשום זה התפשט האור מלמעלה למטה שזו היתה סבת שבירת הכלים

כי ע"י עלית מלכות למקום בינה נכללה כל ספירה בבחינת נקובא אבל באתר דאתכלילו זכר ונקבהא לא תקיימו כי בגדלות כשירדה המלכות ממקום בינה למקומ, ובינה ותו"מ חזרו למדרגתם כמקודם לכן הנה אז ​​ התבטלו זכר ונקבה שהיתה בכל הספירות. בעולם התיקון שאז נעשה נוקבא באופן אחר כי אז נתתקן שאפילו אחר ירידת המלכות למקומה נשארת הפרסא קבועה והבינה ות"ת ומלכות שחזרו למדרגתם אינם מתחברים במדרגתם כשהם למטה מפרסא, אלא צריכים לעלות למעלה מפרסא ונעשים שמה קו שמאל לכו"ח, ומתוך שכבר סבלו מהדינים של המלכות, לא יוכלו להתאחד לגמרי עם כתר וחכמה שבראש להיות לאחד, אלא שנעשו לצד שמאל שלהמדרגה, והכתר וחכמה שלא נפלו ממדרגתם לעולם נבחנים לצד ימין של המדרגה ולבחינת זכר כי הימין הוא זכר. ובינה ותו"מ שנפלו וחזרו למדרגה נבחנים שמאל של המדרגה ובלחינת נקבה כי השמאל הוא נקבה. ונמצא שאחר שהתבטלה צורת התכללות זכר ונקבה מחמת עלית המלכות למקום בינה יצאה ונתקנה זכר ונקבה בדרך חדש.

אחר שקבלה הארת הגדלות מעתיקא דרך הדיקנא שאז ירדה המלכות ממקום בינה ובינה ותו"מ חזרו למדרגתם, היי שבינה ותו"מ שעלו למדרגת לא נעשו למדרגה אחת ממש עם החכמה אלא שנבדלו להיות בחינת שמאל אל החכמה שהיא נקבה ונמצא שחכמה ובינה האירו בזכר ונקבה בעולם התיקון, שמשום שחכמה זו התפשטה והוציאה מכבר את הבינה לחוץ ע"כ אע"פ שעתה חזרה הבינה אל החכמה היא נעשתה לשמאל אל החכמה, היי לנוקבא דחוכמה שלא נפלה ממדרגתה מעולם ולא מתבטלת להיות נקבה ונמצאו מתוקנים לזכר ונקבה שהחכמה שמעולם לא יצאה ממדרגתה היא זכר והבינה שנפלה ואח"כ חזרה למדרגתה אי נוקבא.

אמנם כל עיקר העלאת המלכות לבינה שמשום זה נשארה הבינה בבחינת נקבה לחכמה היתה כדי שיתקיימו זו"ן והעולמות שבאו"א נשארו רק כשורש למה שקורה למעלה, ע"כ השתנו שמם של חכמה ובינה לאב ואם, לזו"ן משום שכל טרחתם ומיעוטם אינם אלא לקיים מוחין וקיום לז"א ומלכות בניהם בדומה לאב ואם שכל יגיעתם אינו אלא לצורך בניהם. תהליך זה כדי להביא את הבנים למקום עבודה בקיום הכללי של התכלית האנושית, היינו דבקות בבורא. הפרוד בא כדי שהנקבה תקדיש את השתוקקותה לתפקיד ביחד. תפקיד הזכר בפירוד להדגיש את צד ההשפעה, הרוחניות והריחוק מתאווה אישית. ​​ כלומר שמשום הנ"ל נשתנה שם החכמה לאב ושם הבינה לאם, וכיוון שחכמה ובינה הם מדרגה אחת כי כו"ח שנשתיירו ממדרגת בינה דא"א נק' חכמה, וזכר ואב ובינה ותו"ת שחזרו למדרגה נק' בינה ונקבה ואם, ע"כ חכמה ובינה שניהם שווים כי הם מדרגה אחת ולא כז"א ומלכות שהם ב מדרגות עליון ותחתון. היי שז"א ומלכות וכל מדרגות שבבי"ע נתקיימו במוחין שבדרך זכר ונקבה כי בכל מדרגה יש ע"ס וחו"ב שבה הם זכר ובינה ותו"מ הם נקבה, שלולא קיום זכר ונקבה של חכמה וינה שסיבתם הוא מחמת עלית המלכות לבינה לא היו מתקיימים

עה) התחלה זו דהיינו החכמה דל"ב נתיבות שהם או"א הוא אל לכל אבל לכל האבות שהם חג"ת דז"א וחכמה ובינה שהם או"א התחברו זה בזה ומאירים זה בזה. כשהתחברו הולידו את ז"א ומלכות ונתפשטה האמונה שהיא מלכות הנק' אמונה. באגדתא דרב ייבא סבא למדנו כך, מהו בינה, אלא כשהתחברו זה בזה י ה היי חכמה ובינה נתעברה הבינה והוציאה בן והולידה שהוא ז"א. ומשום זה נק' בינה בשביל שמולידה י"ה כי בינה היא אותיות בן י"ה שזהו שלמות הכל. כי נמצאים שניהם חו"ב מתחברים והבן שהוא ז"א ביניהם. שהוא כלל הכל בתקונם ונמצא שלמו הכל דהיינו שהכל אב ואום דהיינו חו"ב בן ובת שהם ז"א ומלכות שה"ס ד אותיות י"ה ו"ה שמהן כל המציאות.

עו) דברים אלו לא ניתנו לגלות חוץ מלקדושים עליונים שנכנסו לחכמה ויצאו ממנה בשלום ויודעים דרכי הקב"ה שאינם סרים מהם לימין ולשמאל שכתוב, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם. אשרי חלקו של מי שזכה לדעת דרכיו ולא יסור ולא יטעה בהם כי דברים אלו סתומים הם וקדושים עליונים מאירים בהם כמי שמאיר מאור הנר. לא נמסרו דברים אלו אל למי שנכנס בחכמה ויצא ורואה את הכללים ויודע לצאת לראות כיצד הכלל משפיע על הפרטים ויצא טוב היינו שרואה את הפרטים ויודע לקשר אותם לשלמות הכלל, כי מי שלא נכנס לו שלא נברא שהרי גלוי לפני עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים שדברים אלו מאירים בלבי בשלמות האהבה והיראה לפני הקב"ה, ואלו בני שבכאן יודע אני בהם כי נכנסו בחכמה ויצאו ממנה בשלום והאירו באלו הדברים ולא בכולם ועתה הנה מאירים בשלמות כמו שצריך, אשרי חלקי עמהם בעולם ההוא

האזינו אדרא זוטא כח - ל  ​​​​ 8

איך נאצלה החכמה של ל"ב שבילים

יש ללמוד על דרכי ההיגיון המקשרים בין החכמה הפנימית למה שמגולה בהבנות החוצה.

נקודת האמונה הנסתרת היא האמונה בדרכי החכמה נקראת רדל"א. אדם מפיק מסכנות מדרך המחשבה שלו, וכאן מלמד על דרך התפשטות החכמה.

היכולת לגילוי של תחילת המחשבה הנכונה והוצאתה לפועל, תלוי בביטול וקבלה שיש כח גדול ממך, שזו אמונה.

יש לוותר על השמאל, הרצון הפרטי, הגאווה שמנתקת את האדם מהמקור.

קו אמצעי מחבר שניהם, דרכו באים ל"ב נתיבות החוכמה, מהעדן העליון, החוכמה העליונה, ועד ללב המרגיש.

יש לחבר את הנסתר לגלוי כפי שאומרים בברכה, ברוך אתה גלוי, אשר קדשנו נסתר. ל"ב נתיבות החכמה הן בין הגלוי, ז"א לבין הנסתר שהוא א"א.

סד)

הורדת החכמה כדי להשיבה ללב, באה בג' קווים בסדר קבוע, תוך מיעוט ההארה בהתאם למקבל, בקו אמצעי תוך שליטת הימין, הכל דרך ל"ב שבילים.

והאי טמיר וסתים וגניז מכלא שזה רומז על רדלא המאיר האי טורנא בסימא יאה בראש א"א שהיא הקטנות של עלית המלכות בבינה דרדל"א שמתקון זה התמעט לו"ק שה"ס נקודת החולם שממנה נתתקן קו ימין זו הזריעה הראשונה, עליית המלכות לבינה, כל הכלים של האח"פ יורדים ונשארים רק הכלים של גלגלתא ועיניים, היי שע"י תקון זה דרדלא נתמעטה חכמה סתימאה לו"ק שה"ס קו ימין שנתתקן במוחא סתימאה, היי לאחר המיעוט שבקו ימין חזרה ונתפשטה בסוד י שיצאה מאוויר וחזר להיות אור החכמה ונתתקן כל המיעוט שמקודם הנעשה בקו הימין. ותקון הזה "ס נקודת השורוק שה"ס תקון קו השמאל, ואחר זה ע"י התעוררות מרדל"א נכללו ימין ושמאל שבמוחא סתימאה זה בזה. ונפיק חסד עלאה שה"ס קו ימין היי חסד שיצא מגלגלתא וחסד עליון הזה נכלל במוחא סתימאה בסוד קו אמצעי הכולל בתוכו ימין ושמאל ואז נשלמת הארת מוחא סתימאה בג' קווים ימין שמאל ואמצע. אחר שנתתקן חסד זה באור חכמה היי אחר שנתתקן חסד זהה באור חכמה סתימאה זה, כלומר אחר שנשלם בג' קווים, בטש מאן דבטש בהאי מוחא היי רדלא שחזר והאיר הארת הגדלות במוחא סתימאה, בעת שיצאו ג קווים ​​ במוחא סתימאה האירו את כחם בשערות דיקנא בזה אחר זה, אשר כל הדינים ​​ שדרכם לבא עם תקון ג קווים יצאו אז בשערות דיקנא כי שערות פירושן שערות ודינים עד שנתתקנו בהן ג קווים על שלמותם שז"ס מה שאורמ בי"ג מכילן דרחמי אשתחכח, היי שדיקנא נמצא בי"ג מדות הרחמים בגין דהאי חכמה סתימאה דביה מתפשר תלת זמנין לארבע היי שהארת מוחא סתימאה התפשט בדיקנא ג' קווים שבכל קו חו"ב תו"מ ואז ותלייא ממזלא שיוצא ממנו מוח אחר שהוא וא"א דאתפשט ונהיר לל"ב שבילי היי בחינת חכמה של מין בה' שהיא חכמה דקו שמאל הנק' חכמה דל"ב שבילים שהיא המתחדשת ויוצאת מדיקנא.

וסוד ל"ב שבילים שהוא עשרה אמרות ו"ב אותיות היי ע"ס דבינה וכ"ב אותיות שבז"א שעלו למ"ן והתחברו בבינה ותדע שבעליית ז"א לבינה נעשה הפרש חדש בין מוחא סתימאה לחכמה דשמאל כי במוחא סתימאה נמצא קו האמצעי הכולל יחד ימין ושמאל בא מלמעלה כי רדל"א ה"ס קו האמצעי הכולל כתר ומוחר סתימאה אבל בבינה ז"א שעלה אליה למ"ן הוא קו האמצעי הכולל ומיחד ימין ושמאל שבבינה ונמצא בה הקו האמצעי שהוא למטה מימין ושמאל.

סה) ואם תאמר מי הוא עתיקא קדישא, כלומר מי הוא הנכלל תחת השם עתיקא קדישא, ומשיב בוא וראה למעלה למעלה יש אינו נודע ואינו מושג ואינו נרשם שהוא רדל"א והוא כולל הל וב' ראשים תחתונים שהם גלגלתא ומוחא סתימאה שהם ימין ושמאל כלולים בו כלומר שהוא מיחד אותם ואז הכל נתתקן כך היי בדרך ב ראשים לימין ושמאל ואחד הכוללם ומיחדם זה בזה, וההוא רדלא הכולל ב ראשים אינו במניין הספירות ולא בכללם היי שאינו אפילו בבחינת כתר אליהם ולא בחשבון, שאינו בבחינת חכמה הנק' חשבון, אלא ברצון הלב ע"ז נאמר אמרתי אשמרה דרכי

סו) המקום שנמצא בו התחלה הוא מהארת עתיקא קדישא המאיר ממזלא שהוא הארת החכמה המתפשטת לשלשים ושנים צדדים היי חכמה דל"ב שבילים שהיא יוצאת מאותו מוחא סתימאה מהארתו הדיקנא ומה שעתיקא קדישא מאיר בתחילה הוא זה המוח דל"ב צדדים שהוא ההתחלה ממה שהתגלה ונעשה לו לג' ראשים היי ב' ראשים חכמה ובינה וראש אחד כולל אותם שהוא מוח הדעת ואלו שלשה חב"ד המתפשטים לז"א ומאלו מאירים כל המדרגות

ל"ב נתיבות החכמה נעשים מהמעבר ממצב הקטנות לגדלות של ראש דא"א, גדלות מיוחדת שבפעם הראשונה נוצרה כאן מציאות של אח"פ דעליה. בעולם הנקודים בקשו גדלות כמו בצמצום א, וכאן הגדלות היא במקום ההשפעה, כלומר נוצרה קטנות ולאחר מכן הכלים שירדו עולים למקום ההשפעה, גדלות של צמצום ב. בקטנות היו שני ראשים, ראש דהתלבשות וראש דעוביות וכשבאו לעשות גדלות רגילה נעשתה גדלות של מוחא דאוירא, צמצום ב, ל"ב נתיבות החכמה.

התפשטות החכמה דל"ב שבילים לתחתונים

סז) עתה מבאר אין ב ראשים חו"ב ואחד הכוללם שהוא הדעת מתפשטים ממוח דל"ב שבילים לז"א ולשאר המדרגות ואומר נחקקה אותה החכמה דל"ב שבילים והוציאה נהר אחד שהוא בינה שיצאה לחוץ מחכמה בסבת עלית המלות לבינה שעי"ז נמשך ויוצא להשקות הגן שהוא המלכות שלולא יציאתה מחכמה לא היו מוחין למלכות עליה זו דמלכות לבינה ה"ס קו ימין, ונכנס בראש דז"א ונעשה מוח אחד שהוא מוח החכמה שבימין דראש ז"א ומשם נמשך ויוצא בכל הגוף דז"א ומשקה כל אלו הנטיעות. ז"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ונתבאר סדר יציאת הימין דראש דז"א שהוא חכמה דימין הנעשה בעקרו ע"י עלית המלכות לבינה ויצאת הבינה משום זה לחוץ החכמה.

סח) עוד נחקקה חכמה זו דל"ב שבילים ונמשכה ונכנסה בראש דז"א היי ע"י יריד הממלכות מהבינה בסוד נקודת השורוק ונעשה מוח אחר היי מוח הבינה שהוא קו השמאל דראש דז"א אחר כך אור ההוא היי קו האמצעי דראש דז"א שנמשך ממנו אלו ב ההמשכות כלומר שמיחד קו ימין וקו שמאל שהם חו"ב זה בזה ומושכם וכוללם יחד בתוכו נחקקו והתחברו בראש אחד של עמקות הבור שהוא מוח הדעת שכתוב בדעתו תהומות נבקעו ונכנס בראש דז"א ונעשה מוח אחר, היי מוח הדעת ומשם נמשך ונכנס לתוך הגוף דז"א וממלא כל אלו החדרים ואכסדרות שבגוף ז"ש ובדעת חדרים ימלאו

סט) ואלו חב"ד דז"א מאירים מאור של אותו מוחא סתימאה העליון המאיר במזל ומזל מאיר במוח דל"ב שבילים שהוא או"א ומאו"א נמשך לחב"ד דז"א והכל תלוי זה בזה ונקשר זה בזה עד שיהיה נודע שהכל אחד והכל הוא עתיקא ולא נפרד ממנו כלום אלו ג אורות חב"ד דז"א מאירים לג' אחרים הנק' אבות שהם חג"ת דז"א, ואלו מאירים לבנים שהם נה"י דז"א והכל מאיר ממקום אחד ממוחא סתימאה שהוא עתיקא כשנתגלה עתיקא הזה הוא רצון הרצונות והכל מאיר והכל נמצא בשמחה שלמה. אדם אינו חושב לבד, אלא הכל בא משורש האמונה וכל אחד מפרש כפי הנמצא בתת המודע שלו.

עדן עליון ועדן תחתון

ע) חכמה זו דל"ב שבילים נק' עדן ועדן הזה נמשך מעדן העליון הסתום מכל סתום שהוא מוחא סתימאה ומעדן הזה שהוא חכמה דל"ב שבילים נק' התחלה היי התחלה להאיר לתחתונים כי בעתיקא היי במוחא סתימאה לא נק' ולא היה התחלה וסוף שהם חכמה עלאה וחכמה תתאה כי מוחא סתימאה אינו מאיר בתחתונים מעצמותו מפני שהוא בצמצום א אלא מהארתו דרך מזל במוח דל"ב שבילים שאם לא אותו אור הופך לאש והמוח דל"ב שבילים יש בו התחלה להיות בו החכמה דקו שמאל ויש בו סוף היי מלכות שנק' חכמה תתאה שניתן לקבל את האור תוך ויסות שבה מקום גילוי חכמה הזו. ומשום שבעתיקא אין בו התחלה וסוף אינו נק' אתה לשון נוכח וגלוי, ​​ כי הוא מכוסה ואינו מגולה וע"כ נק' הוא שהוא לשון נסתר, וממקום שנמצא בו התחלה היי החכמה דל"ב שבילים נק' אתה ונק' אב שכתוב כי אתה אבינו. לעיתים ישנה תחושה שמבינים משהו, אבל הזולת אינו מבין, ולנו אין אפשרות להסביר ולהעביר, אלא ישנה רק הרגשה, תופעה שמביאה לתסכול. כאן יש לחפש את הבינה, ע"י שאדם עוזב את עצמו ומנסה דרך חדשה להעביר החכמה.

עא) באגדה של רב ייבא סבא אומר כלל הכל הוא שז"א נק' אתה משום שהוא מגולה, עתיקא קדישא שהוא מכוסה נק' הוא והוא יפה כשיש קו מקשר תחילה וסוף נק אתה. הנברא יכול לראות מעין התחלה אך לא ממש מפני שלא יכול לחקור באין סוף במקום האמונה, לכן קוראים לאמונה הוא. ועתה אנו קוראים מקום הזה שנמצא בו התחלה שהוא המוח דל"ב שבילים בשם אתה כי אע"פ שהוא עוד מכוסה, עכ"ז ממנו הוא ההתחלה לגלוי וע"כ נק' גם הוא אתה ונק' אב והוא אב לאבות שהם חג"ת דז"א ואב הזה יוצא מעתיקא קדישא שכתוב והחכמה מאין תמצא היי מעתיקא קדישא שנק' אין וע"כ אינה נודעת.

עב) כתוב, אלקים הבין דרכה, דרכה ממש כי אלקים שהוא ז"א יודע דרך התפשטות החכמה דל"ב שבילים לחכמה תתאה אבל והוא היי עתיקא קדישא ידע את מקומה, מקומה ממש היי עצם חכמה עלאה שה"ס או"א וכ"ש חכמה ההיא הסתומה בו בעתיקא קדישא כי היא מוח של עצמו.

האזינו אדרא זוטא כה - כז  ​​​​ 7

שערות דיקנא דא"א

שׂערות הנפש נגרמות מאי קבלת האור, הם מעין צינורות חסדים הדוחפות את האדם לבצע את התיקונים לקבלה בדרך ראויה.

באופן ראוי יש להעביר את החכמה להתפשטות בלב דרך ל"ב נתיבות החוכמה. התפשטות זו באה דרך תיקון שערות הזקן, שערות הנקראות גם מזלא, לשון מזל, שעל ידו ישנה השגחה כללית ופרטית. התיקון עצמו בא כדי לייצר את הקשר עם הבורא.

נח) בהדיקנא של עתיקא קדישא שהוא א"א תלוי כל היקר של הכל ונק' מזל הכל, מדיקנא הזה שנק' מזל שהוא מזל הכל, מדיקנא הזה שנק' מזל שהוא יקר מכל נעשו מוצלחים העליונים והתחתונים כולם משגיחים לקבל שפעם ממזל ההוא במזל הזה תלויים חיי הכל מזון הכל. במזל הזה תלויים שמים וארץ שהם ז"א ומלכות וגשמי רצון, במזל הזה שנק' מזל שהוא יקר מכל נעשות צבאות נצח והוד העליונים והתחתונים, מזלא פירושו לשון הצלחה, כי על הכתוב הון מוסיף מתרגם מזלא מוסיף.

כבר ידעת שורש השערות שהוא בקרומא דאווירא המסך בניקבי עיניים בראש דא"א דהיינו מהמיעוט שנעשה ע"י עלית המלכות לבינה, אמנם זה אמור לבחינת שורש כי הן כוללות כל הדינים המתפשטים בסבת עליה זו דמלכות לבינה היינו כל הדינים הנכללים בג' זריעות חולם שורוק חיריק, וכן הדינים הנגלים מכח המחלוקת דימין שומאל בסו"ה יעלו שמים ירדו תהומות, כל אלו הדינים כלולים בדיקנא אשר בדיקנא עצמה אין דינים, אך הם מושפעים ממנה, והטעם הוא כי משום שמקור כל הדינים האלו הוא עלית המלכות לבינה שממעטת במקום התפשטות עד המלכות, נעשה מסך חדש, בסוד נקודת החולם שהיא תחת החכמה דע"ס שה"ס חכמה סתימאה, אין הדינים האלו יכולים לפעול משהו למעלה ממקור יציאתם היי בחכמה וכתר דע"ס אלא מבינה ולמה. וז"ס שחכמה סתימאה נק' מוחא דשקיט וסתים לעיל בדבור הסמוך ללמד שאע"פ שהמלכות עלתה לראש א"א והוציאה הבינה לחוץ, לא נצמחו משום זה שום דינים בחכמה סתימאה עצמה כי אין הדינים יכולים לפעול למעלה ממקום יציאתם. הכל תלוי במזל היינו בשערות דיקנא אשר שורשם בקומא דאווירא הוא המסך של המלכות שעלתה לבינה. אמנם כבר ידעת שכל המוחין וכל המדרגות דאבי"ע יוצאים בסוד ג זריעות אלו של חולם חיריק שורוק ופיכך היו צריכים להתתקן בא"א שממנו מתקיימים כל אבי"ע וכיוון שבו עצמו לא יכלו להתאחז, ע"כ נתקנו בו סוד ערות הדיקנא שהוא הכולל כל מיני דינים אלו דג' זריעות חולם שורוק חיריק, וכל המחלוקת הגדול דימין ושמאל בסו"ה יעלו שמים ירדו תהומות. ודיקנא זה הוא המשפיע אותם את התחתונים אשר על ידי דינים ​​ אלו הולכים ומתגלים כל המוחין באבי"ע מדרגה אחר מדרגה עד גמר התקון. וההפרש בין שערות ראש לשערות דיקנא ע"י באד"ר.

כי לולא דינים הללו המכונים שערות דיקנא מלשון סערות, לא היו מתגלים באבי"ע כל המוחין הגדולים וע"כ נק' הדיקנא מזל הכל. היי ההצלחה של הכל שאין מי שיזכה להצלחה אם לא קבל מקודם אאותם הדינים שבשערות דיקנא דא"א וז"ש בינ חיי ומזוני לא בזכותא תלייא מילתא אלא במזלא שה"ס המוחין דהארת חכמה מזוני דכלא, שה"ס חסדים ולולא תקון הדיקנא לא היה מציאות כלל לז"א ומלכות כי עיקר מציאותם הוא מתוך מיתוק המלכות בבינה המושפע ממזלא ההוא וז"ש בהאי מזלא תליין שמיא וארעא המזל הוא הצלחה, ונובע מתיקון וקשר עם הדיקנא

נט) י"ג מבועים של שמן חשוב וטוב היי י"ג מדות הרחמים תלוים דיקנא שהוא מזל היקר הזה וכולם יוצאים לז"א ואל תאמר כולם אלא ט מהם נמצאים בז"א שהם ט מדות הנזכרות בפרשת שלח להכניע הדינים.

ס) מזל הזה תלוי במשקל שווה עד הטבור כל קדושות קדשי הקדשים היי המוחין דאו"א הנק' קדשים בעת עליתם לא"א נק' קדשי הקדשים ובעת עליתם לא"א נק' קדשי הקדשים תלוים במזל הזה, במזל הזה התיר התרת הסבך מלכות של צמצום א שלא ניתן לקבל את האור. אם יסכים לעקוד עצמו, יוכל לראות את האייל שנאחז בסבך של קשר העליון מאותו הראש של כל הראשים שלא נודע ואינו מושג ואין יודיעים בו עליונים ותחתונים משום זה הכל תלוי במזל הזה. קוטרא פירושו סבך מלשון תרי קטרי עבדי פשט היי התרה כמו בתר דאביעיא הדר פשטה

אין השערות נקבעות אלא במקום ם דצלם רק בלמד אין שערות נפש, וכאן ניתן לקבל את האור, שהשערות לא בקביעות ונודע שגם הגוף מתחלק לםל"צ אשר מפה עד החזה ה"ס ם ומחזה עד הטבור ה"ס ל ומטבור ולמטה ה"ס ץ לפיכך יכולות השערות להתפשט בגוף רק עד מקום החזה, ולא יותר מזה כי משם ולהלאה הוא ל דצלם שבה יוצאת י מאוויר בשעת גדלות ואינן יכולות משום זה לקבוע מקום בל דצלם כנ"ל ע"ש וז"ש האי מזלא תליא בשקולא עד טבורא והכוונה עד החזה שנק' טבורא דלבא ונודע שכל המוחין המתגלים בבי"ע עד גמר התקון מתגלים ממזלא בגמר תיקון כבר לא צריך את השערות, הן יכנסו פנימה. רק בזמן תיקון צריך את הזקן היי שתתקן עמלכות דצמצום א הגנוזה ברדל"א וע"כ נק' קוטרא עלאה סיבוך העליון, אור של צמצום א ההוא רישא, היי הסבך העליון מאותו הראש דלא אתיידע כי ע"י גילוי כל המוחין שבדיקנא מתתקן לבסוף אותו הסבך שהיא המלכות דצמצום א שהסתבכה ונגנזה שמה ברישא דלא אתיידע תיקון הדרגתי בזמן תיקון, שכל פעם מתקנים רצון אחד. מי שלא מוכן לשים גבולות וגדרים בזמן תיקון, מסתבך.

סא) בדיקנא זו ג ראשים שהם רדל"א וכתר וח"ס מתפשטים וכולם מתחברים במזל הזה ונמצאים בו ומשום ז כל היקר שביקר תלוי במזל הזה כל אלו האותיות משם הויה התלויות בעתיקא הזה כולן הן תלויות רק בדיקנא זה ומתחברות במזל הזה ותלויות בו לקיים אותיות האחרות הנמצאות בז"א כי האותיות הן כלים ובחינות דינים ובעתיקא עצמו אין אחיזה לדינים כלל, אלא כדי להתתקן בהם לקיים התחתונים נתתקן פרצוף שערות מיוחד התלוי בו, ואם אלו האותיות לא היו עולות לעתיק היי לדיקנא שלו, לא היו מתקיימות אלו האחרות שבז"א, ומשום זה אמר משה כשהיה צריך הויה הויה ב פעמים שהראשון הוא תלוי בא"א והשני בז"א וטעם מפסיק ביניהם ובמזלא תלוי הכל ולא בא"א עצמו. ממזל הזה מתביישים העליונים והתחתונים ונכנעים לפניו, אשרי חלקו מי שזכה לזה.

החוכמה נמצאת והתחתונים רוצים לקבלה, כל שערות הדיקנא הם חסדים, צינורות שמאפשרים את הכלים, הם אמצעים לקבלת החכמה.

איך נאצלה החכמה של ל"ב שבילים

סב) עתיקא קדישא הזה הסתום מכל סתומים לא נזכר בתורה ואינו נמצא כי משום שהוא ראש עליון לכל העליונים אינו נזכר בתורה רק ראש אחד בלי גוף היי ושער רישיה כעמר נקי ולא נזכר גוף וזרועות ושוקים כמו בז"א כמו שכתוב בשיר השירים היי כדי לקיים את הכל. התורה הכתובה אינה מדברת מהשורשים העליונים, אלא מז"א ומטה, מבריאה ומטה.

סג) הנסתר והסתום והגנוז מכל הזה שהוא חכמה סתימאה ואחר שהתפשט והתתקן כולו יצא חסד עליון מכתר דא"א וחסד עליון הזה התפשט והתתקן ונכלל הכל במוח הסתום הזה שהוא חכמה דא"א כשהתתקן לבן הזה באור הזה היי בעת שהחסד עליון דכתר נכלל בחכמה סתימאה דא"א בטש מי שבטש היי רדל"א באותו המוח שהוא ח"ס והאיר והוציא ממזל היקר מוח אחר דאווירא, ל דצלם כנגד ז"ת דבינה שהמוח הזה התפשט ומאיר לל"ב שבילים שהם או"א וכשמוח הזה מאיר הוא מאיר לאו"א דרך הזקן מהמזל היקר כי הדיקנא הוא השורש למוח ל"ב שבילים והארות בו במוח הזה ג ראשים עלאין שהם חכמה ובינה ואחד הכולל אותם שהוא מוח הדעת ואלו חב"ד תלוים במזל ונכללים בו, ונמצא שכל אור החכמה שהתחתונים מקבלים אינם מקבלים מחכמה שבראש א"א אלא מחכמה המתפשטת בדיקנא דא"א.

סד) מכאן ממוח ל"ב שבילים מתחיל להתגלות היקר של הדיקנא הנק מוחא דאווירא שנמצא רק במצב הגדלות בראש דאריך שהוא מזל סתום כי ממנו בא ונמשך בכל מדרגה ומדרגה וכשהם מתתקנים בכל המדרגות הם מתתקנים כמו שעתיק קדישא ג ראשים מתעטרים בו כך כל המדרגות הן בג' ראשים וכשהן מאירות תלויות כל המדרגות זו בזו בג' ראשים שהם ב מב' צדדים ימין ושמאל ואחד הכולל אותם באמצעם הדעת המזווג דהיי ג קווים ימין שמאל ואמצע הנוהגים בכל מדרגה ושדרכם משפיע כל מדרגה אל התחתונה ממנה זהו הסדר בעולם אצילות, בו ניתן לקבל בג' קווים.

מבאר שתחלה נכללה חכמה סתימאה דא"א מג' ראשים שהם רדל"א וכתר ומו"ס והתקנה מהם בסוד ג קווים ימין שמאל ואמצע הכולל אותם ואח"כ מוציאה חכמה סתימאה ג קווים שבה בזה אחר זה במזלא שה"ס הדיקנא שבו מתתקנים כל הדינים הבאים ​​ מתקון ג קווים בסוד ג זריעות חולם שורוק חיריק ובסוד גילוי הדינים בסבת המחלוקת הדיקנא מתקנת את המציאות של ז"א ומלכות דאצילות דימין ושמאל זה בזה בסוד יעלו שמים ירדו תהומות שהם מכונים שערות ומג' קווים אלו שבדיקנא מתפשט ויוצא המוח של ל"ב שבילים אשר החכמה שבו היא בחינת הארת חכמה דשמאל שה"ס חב"ד ואו"א וישסו"ת המשפיעים לזו"ן

האזינו אדרא זוטא כב - כד  ​​​​ 6

פקיחת העיניים

כל תיקוני המחשבה הנלמדים כאן, הם למעשה המסקנות שלהם צד ימין ושמאל, והם נותנים את החַיּוּת מפני שמהם נובעת ההרגשה, אותה יש להשיב כראוי אל הלב. מבחינה פרקטית המחשבה שתחילתה באמונה מופיעה בקטנות שתוכל ע"י רצון לעלות לגדלות. הרצון האמיתי אותה משרתת המחשבה, חייב להיות רצון חופשי, כלומר שיש לו חכמה/שפע והוא מוותר על הקבלה, היינו שליטה שמאפשרת בחירה.

בשורש הרצונות יש לבחור בערך, בהשקפה עליונה, במחשבה של רצון חופשי. רק מחשבה נקיה מספקולציות ואינטרסים אישיים.

השלבים בתיקון מתחילים באמונה בה לא ניתן לחקור. לאחר מכן בא הצד של הידיעה, חשיבה שעדיין לא ניתן ליישם בגדלות. בשלב הבא ניתן גם למדוד את ההשלכות של המחשבה, היינו גדלות.

לאחר מכן צריך להתקיים רצון אותו יש לקבל בבחירה. שלב הבא בדיקה של חשיבה תמימה ונקיה תוך אחריות לדעת מה אינך מבין. שלב הבא מסקנה בה יש צד קבלה וצד השפעה. ​​ 

נא) מוח הזה דהיינו חחכמה סתיאה דא"א נחקק בעת קטנות ומאיר לעת גדלות בג' מיני לבן שבעין, שהם ג מיני חסד שבג' קוים שבהן בלבד אחד שבהן רוחצות עיניים דזעיר אנפין שכתוב רוחצות בחלב שה"ס החסד שנק' חלב והוא מלבן הראשון שבג' מיני לבן דעיניים דא"א דהיינו בחינת קו ימין ​​ שבהן ושאר מיני לבן מרחיצים ומאירים בשאר הנרות דהיינו בשאר המדרגות.

נב) המוח שהוא חכמה סתימאה נק' מבוע הברכות שהוא המבוע שכל הברכות יוצאות ממנו, ומשום שמוח הזה לוהט בג' מיני לבן שבעין ע"כ תלויה הברכה בעין שכתוב טוב עין הוא יבורך כי הלבן שבעין תלוי במוח, עין ההיא כשמשגיחה בז"א מאירים כולם בשמחה, עין זו אע"פ שיש בה ג' קווים ימין ושמאל ואמצע עכ"ז היא כולה ימין ואין בה שמאל אבל עיניים שלמטה היינו דז"א הן ימין ושמאל שתים בשתי בחינות שהימין הוא חסד והשמאל הוא גבורה בהארת חכמה.

נג למדנו בספרא דצניעוטתא כי יש י עליונה י תחתונה ה עליונה בינה ה תחתונה מלכות ו עליונה ו תחתונה כל אלו העליונות תלויות בעתיקא והתחתונות הן בז"א ואינן תלויות בו אלא שהן בו ממש. כי ז"א נק' הויה ובו נוהג סוד האותיות. ובעתיקא קדישא הן רק תלויות היי ששורשי ד אותיות הויה הם בו, ואל אותיות הויה ממש, כי השם של עתיקא מתכסה מכל ואינו מושג אבל אלו אותיות הוי"ה תלויות בעתיקא כדי שיקיימו אלו האותיות שלמטה שאם לא כן לא היו מתקיימות אלו שלמטה. כאן האותיות לא מופיעות כחיסרון אלא כשורש

נד) ומשום זה השם הקדוש סתום וגלוי אותו הסתום הוא כנגד עתיקא קדישא הסתום מכל, ואותו הגלוי הוא בז"א ומשום זה כל הברכות צריכות להיות בסתום ובגלוי, כלומר שצריכות להיות בלשון נוכח כמו ברוך אתה, וצריכות להיות בלשון נסתר אשר קדשנו וצונו שהיא סומה כנגד אלו האותיות הסתומות התלויות בעתיקא קדישה והיא גלויה כנגד האותיות שבז"א. אין לנו אפשרות אלא לחשוב דרך סיבה ותוצאה. שורש האותיות בעתיקא קדישה, א"א, ואין לראות בהם חסרונות, רק בז"א נמצאות בפועל. בברכה צריך להיות צד נסתר בא"א בשם הוא, וצד גלוי בז"א בשם אתה, כלומר הברכות נמצאות בכל מקום.

חוטמא דא"א

נה) החוטם של א"א בחוטם הזה בנקב החלון שבו נושב רוח החיים לז"א ובחוטם הזה בנקב החלון תלויה ה לקיים ה אחרת למטה ורוח הזה יוצא ממוח הסתום ונק' רוח החיים וברוח הזה עתידים לדעת חכמה בזמן מלך המשיח שכתוב, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' חוטם הזה הוא חיים מכל הצדדים שמחה שלמה נחת רוח ורפואה בחוטם דז"א כתוב, עלה עשן באפו וגו' וכאן כתוב ותהלתי אחטם לך. בד"כ חוטם מבטא כעס, וכאן מלמד שהכעס ישנו רק כשאין כלים להחיל ​​ האור.

ב עיניים וחוטם ה"ס חג"ת היי ג קווים ונמצא החוטם שהוא ת"ת המיחד ב הקווים חסד וגבורה שה"ס ב עיניים. ונודע שההשפעה אינה באה מב' עיניים ונודע שההשפעה אינה באה מב' הקווים שבקצוות, אלא מקו האמצעי המיחדם וכולל את קו הימין וקו השמאל. נמצא שבחינת הארת החכמה שבעיניים מתגלה בימין ושמאל שבחוטם. גם נודע שימין ושמאל דקו האמצעי הם ז"א ומלכות שהימין שבו הוא חג"ת נה"י והשמאל שבו הוא מלכות כומו שאנו אומרים בדעת כן הוא בת"ת וז"ס ב הנקבים שחוטם שהוא קו אמצעי שבנקב הימין שבו ה"ס ז"א ונקב השמאל שבו ה"ס המלכות.

דהיינו בנקב ימין חוטם נשיב רוחא דחיי לז"א משפיע רוח החכמה הנק' רוח החיים, כי אור החכמה נק' אור החיה, אל ז"א כי כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה בעליון וע"כ ז"א למטה מקבל מבחינת ז"א שבחוטם וז"ש ובהאי חוטמא בנוקבא דפרדשקא דהינו נקב שמאל שבחוטם תלחיא ח שהיא מלכות כי בחינת השמאל שבחוטם היא מלכות לקיימא ה אחרא דלתתא דהיינו המלכות שלמטה מקבלת הארת החכמה ממלכות זו הכלולה בחוטם שה"ס התכללות העין השמאלית בחוטם. ומפרש למה נק' רוח החיים ואומר ודא רוחא נפיק ממוחא סתימאה כי העיניים ה"ס הארת החכמה המקובלת מחכמה סתימאה, והחוטם הוא התכללות העיניים כנ"ל כי אור החכמה משום שהימין ושמאל כלולים זה מזה ששם חוטם דז"א מתקבצים כל הדינים והכא כתיב ותהלתי אחטם לך, הוא לשון חוטם דהיינו שיסתום החרון שבחוטם ויארך ויאריך אפו ותהלה היינו אור המלכות שהוא מתקשר בנקב השמאל דחוטם ומעכב הדינים מלהתגלות. חוטם בז"א יש בו דינים, ובא"א צד של רחמים גדולים ועצירת הדינים

נו) ובספר האגדה שבבית מדרשו של רב ייבא סבא העמיד את ה שהיא המלכות שמקבלת מפה דא"א אבל כאן בעיניינו אינו מתקיים כך ואין המלכות מתחברת לפה דא"א אלא לנקב שמאלי דחוטם, ואע"פ שעולה באחד הנה באות ה תלויים הדינים להיותה בחינת חכמה תתאה המאירה כ דינים ודין תלוי בחוטם דהיינו בחכמה המושפעת מחוטם. שכתוב עלה עשן באפו ואם תאמר הרי כתוב ואש מפיו תאכל הרי שגם בפה יש דינים, ומשיב אלא עיקר הרוגז תלוי בחוטם, משום שמשם מושפע החכמה.

ב חכמות הסתומה והגלויה

נז) כל התקונים של עתיקא קדישא במוח שוקט וסתום מתתקנים בפנימיות דהיינו בחכמה סתימאה וכל התקונים שבז"א בחכמה תחתונה מתתקנים דהיינו בבינה שחזרה להיות חכמה בעת שובה לראש א"א ולא בחכמה ממש שכתוב, כולם בחכמה עשית. ה שהיא המלכות היא כלל הכל ודאי מפני שמקום גילוי חכמה התחתונה הזו הוא במלכות, מה בין ה שהיא מלכות התחתונה לאות ה שבכאן שבנקב שמאל שבחוטם עתיקא, כי ה שכאן במלכות שלמטה מתעוררים ממנה דינים. ה שבכאן שבחוטם היא רחמים תוך רחמים כמו עין השמאל דא"א שהיא חוור גו חוור וכן השערות דא"א אע"פ שנמשכו מחכמה סתימאה הן לבנות משום שחכמה סתיא נתקנה דא לגו מן דא ב מיני חוכמות באצילות, א היא חכמה דע"ס ב היא חכמה דקו שמאל הנק' חכמה של ל"ב שבילים שממנו נבנית חכמה תתאה שהיא מלכות וההפרש בינים רב הוא כי החכמה דע"ס היא עצם החכמה משא"כ החכמה דקו שמאל היא בינה שלאחר שהתמעטה מחכמה בקו ימין חזרה החכמה להתגלות בקו שמאל שלה שחכמה זו אינה עצמות חכמה אלא המשכת הארה מחכמה סתימאה. כבר בגלגלתא נקבע שאי אפשר למשוך ג"ר אלא רק מחכמה זו שבאצילות רק עושה סתימה, והחכמה של ל"ב נתיבות חכמה מאירה דרך השערות לאחר שמתקנים אותם.

האזינו אדרא זוטא יט - כא  ​​​​ 5

שלוש סעודות השבת

בשבת מתבטל שורש הדין והשליטה היא רק לחסדים. במנחת השבת מגיעים למדרגה הגבוהה ביותר, היינו לתפיסת הבורא שבאדם. ​​ 

מו) וצריך אדם לשמוח בשלש סעודות בשבת, כי כל האמונה וכל כלל האמונה נמצא בו וצריך האדם לסדר שלחנו ולאכול ג סעודות האמונה ולשמוח ולהתענג בהן גם מצד הנשמה.

מז) אמר רבי שמעון אני מעיד עלי את כל אלו שכאן שמימי לא בטלתי ג סעודות אלו. ובשבילם לא הייתי צריך ​​ לתענית בשבת. ואפילו בימים אחרים של חול לא הייתי צריך להתענות כל שכן בשבת. כי מי שזוכה מזכך עצמו בהם זוכה לאמונה שלמה ואלו הם, אחת היא סעודתה של המלכה דהיינו בליל שבת כי בלילה הוא ממשלת המלכות שז"א עולה לבינה ואחת היא סעודתו של המלך הקדוש שהוא ז"א והיי בסעודת המנחה שאז עולה ז"א לעתיקא קדישה. ואחת היא סעודתו של עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים, שהוא בסעודת הבקר, שבשבת מאיר אז עתיקא קדישא באמצעית או"א עלאין זו סעודת זו"ן שעלו לאו"א בהם מאיר א"א את הארת החכמה, מדרגת חיה שמקבלים בסעודה זו, אבל במנחת שבת ז"א עצמו עולה לעתיקא קדישא ומקבל הארתו וע"כ נק' הסעודה על שם הז"א. ובבוקר של שם עתיקא קדישא ובעולם ההוא יזכה האדם לאלו המדרגות. רצון הזה שבמצח כאשר נגלה נכנעים כל הדינים בכבליהם, שאינם מתבטלים לגמרי אלא כמו שנקשרים בכבלים במשך יום השבת ואחר השבת חוזרים לתפקידם עליה זמנית בה יכול להתגלות רצון הרצונות, וזמן מסוגל לבקשת רצונות לקדושה. רצון אמיתי אפשרי כאשר ישנה בחירה בחסדים במקום קבלה עצמית של אור/שפע.

במנחה בשבת ז"א עולה עד א"א

חכמה סתימאה דא"א וחכמה שנגלתה

מח) התקון של עתיקא קדישא הוא שנתתקן בתקון אחד שהוא  ​​ ​​ ​​​​ כלל כל התקונים והוא חכמה עליונה הסתומה היי ראש ג דא"א שהוא הכלל של כל השאר והוא נק' עדMן העליון הסתום והוא מוח של עתיקא קדישא ומוח הזה מתפשט לכל צד וממנו מתפשט עדן אחר שהוא או"א עלאין שהם עדן תחתון ומעדן ההוא נגלפת החכמה ובאה לתגלות ישסו"ת ובז"א ובמלכות שה"ס חכמה תתאה שבה החכמה מתגלית. התיקון השלם הוא לדעת ליהנות רק מהאמת. הקליפה נאחזת באדם ע"י כך שנותנת לו תענוג, אך כאשר צורכים תענוג מהקדושה בלבד, אין אחיזה לקליפה.

ככול שהרצון יותר גדול ויותר אמיתי, כך ההארה יכולה להיות יותר גדולה ובקדושה.

אור החכמה הוא כלל כל התקונים והמוחין כי כל מוחין ​​ דג"ר שבפרצופים באים מחכמה וחסדים בעלי חכמה הם ו"ק בלי ראש, כי החכמה היא כלל כל המוחין ואח"כ מבאר שחכמה זו דא"א נסתמה ורק בינה שחזרה לחכמה היא המאירה לתחתונים שה"ס וא"א וישסו"ת. והאי אקרי עדן עלאה סתימא שאינו מתפשט לתחתונים והוא מוחא דעתיקא קדישא כלומר אינו מאיר אלא לעצמו, והאי מוחא מתפשט לכל עיבר שהארתו מתפשטת בראש א"א עצמו לכל צד היי למצח דא"א ולשערות רישא ודיקנא. אבל כדי להאיר לתתונים מניח אתפשט עדן אחרא היי בינה החוזרת לחכמה שהיא סוד או"א הנק'חכמה עלאה ונק ג"כ חכמה דל"ב נתיבות ומהאי עדן אתגלף ומן או"א נחקקה החכמה ונתגלתה בישסו"ת וז"א ומלכות כי עדן התחתון שהוא וא"א הוא חינת אמצעי בין חכמה סתימאה לתחתונים שאו"א בלבדם מקבלים מדיקנא שמקבל ממו"ס ומשפיעים לתחתונים. ואחר שביאר אשר החכמה סתימאה מאירה ומתפשטת בראש א"א לכל עבר והולך ומבאר להלן איך המצח מקבל ממנו החכמה לעת גדלות כדי להשפיע לזו"ן ולא לעצמו כי לעצמו הוא בוחר בחסדים וע"כ נק' מצח הרצון.

רדלא פשיט חד טורנא דאתכליל במצחא

מט) ואותו ראש הסתום שבראש עתיקא דלא אתיידע היי ראש א כשפשט שליטה אחת שהיא מתוקנת להאיר, בטש על ידה במוח ההוא דהיינו בחכמה סתימאה דא"א ונחקק דהיינו שנתמעט לבחינת הקטנות, ואח"כ קבל גם הגדלות על ידי אותו הטורנא והאיר בכמה אורות היי בחסדים והן בחכמה והחכמה סתימאה הוציאה הארתו ורשמה כמו הכרעה הזו במצח הזה ואז נרשם במצח אור אחחד שנק' רצון שהתפש למטה בי"ג תיקוני דיקנא דא"א עד המקום שהתיישב בדיקנא שנק' חסד עליון וזה הוא התקון שנק' נוצר חסד היי כתקון ח די"ג ת"ד וכנתגלה רצון הזה ע"י תקון הזה נוצר חסד מסתכלים בעלי הדין ונכנעים.

רישא דלא אתיידע מעלה המלכות לבינה דא"א וממעטו מג"ר כדי להמתיק המלכות בבינה בסוד נקודת המפתחא כדי שעי"ז תוכל המלכות לקבל חכמה בעת גדלות.

שהעלה המלכות לבינה שעי"ז התמעט הראש דא"א מחכמה ובא לחסדים ואומר שרדל"א תקן שליטה זו דקטנות כדי להאיר אח"כ את הגדלות ויהיו זו"ן ראויים למוחין, דהיינו שמיעט אותו וחקק אותו כי המיעוט נק' בשם חקיקה, אבל ע"י חקיקה זו באה אח"כ הגדלות ע"י הורדת המלכות מהבינה ואז חזר אליו אור החכמה והאיר הן בחכמה והן בחסדים ואז הוציאה חכמה סתימאה הארת החכמה והארת החסדים אל המצח דא"א ומצח הכריע חשיבות אור החסדים ואו החכמה דחה בשביל זו"ן שהוציא האורות דחכמה וחסדים, שע"י זה שהמצח הכריע לקבל החסדים ולדחות החכמה, נרשמה הכרעה זו במצח ונרשם בה אור אחד הנק' רצון, שהכרעה זו שעשה להעדיף את החסדים על החכמה אע"פ שיש לו חכמה, היא נק בשם רצון, כלומר אותה קבלת החסדים שהיו מתחילה ע"י שליטה של עלית המלכות לבינה נעשה עתה לרצון. רצון אמיתי נעשה מתוך התגברות ובחירה. אם לא מעדיפים את החסדים שהם הם המייצרים את הקשר, כאשר ישנה חכמה, אז לא ממש יודעים לרצות.

מצח הרצון הוא התיקון הראשון שמאפשר בעתיקה קדישה, שאז נפרץ בו רצון שממנו ניתן ללמוד מה מותר לרצון. השוואת צורה עם הבורא שהוא כולו השפעה, אפשרית עם הנברא שמשנה את טבעו מרצון לקבל להשפעה. זהו מבחן האדם, האם מעדיף קשר עם הקב"ה, או את עץ הדעת בו יש את רצון לקבל לפרטיות.

פקיחת העיניים

נ) העיניים של ראש עתיקא קדישא שהוא א"א שתי העינים שקולות כאחד והן משגיחות תמיד ואינן ישנות שכתוב לא ינום ולא ישן שומר ישראל דהיינו ישראל הקדוש שהוא ז"א משום זה אין לו גבות עיניים ואין לו כסות על העיניים.

כי נתבאר שגלגלתא ופנים ה"ס ם ל צ דצלם שגלגלתא הוא ם והפנים הוא ל אמנם הם נכללים זב"ז וכל אחד מהם כולל מל"צ שיש מל"צ של ם ויש מל"צ של ל וכן של צ ונמצא שאע"פ שהפנים הוא ל דצלם יש בו מל"צ אשר ב אוזניים ומצחא ה"ס ל וה"ס חג"ת מכונים עיניים כי אור הראיה ה"ס חכמה אלא כיון שבתוך ם של ל שה"ס ג"ר דפנים אין החכמה מתגלה שם כנ"ל אלא ל שה"ס חג"ת ע"כ העיניים נבחנות לו"ק דחכמה היינו לחסד וגבורה והחטום לת"ת.

כל הדינים הנאחזים באור החכמה וכל תאוות הקליפות והס"א היא לינוק ממנו וע"כ הם צריכים שמירה מפני הס"א שלא יינקו מהם ושמירה זו ה"ס הכסות שעל העין שבזמן שליטת שמאל בלי ימין, הכסות מכסה ומעלמת אור החכמה שבשמאל שה"ס העיניים. וכן נודע שמשום תוקף השמירה, מופיעים דינים בעת הארת החכמה, המענישים לכל הנוגע בהם וז"ס השערות שבגבות העיניים שהם הדינים להבריח הס"א. אמנם כל זה נוהג בעיניים דז"א שיש שם הארת החכמה דשמאל משא"כ בעיני א"א שאין בהן רק שליטת החסדים ​​ וכיון שבחסדים ​​ אין ​​ אחיזה לס"א אין העייניים שלו צריכות שמירה שה"ס הכסות שעל העיניים ואינן צריכות שערות שבגבות עיניים.

כי בז"א עין ימין הוא חסד ושמאל ה"ס הארת החכמה וע"כ הן שתים, משא"כ בא"א שאין ​​ שם שליטה אלא לחדים נמצא שאין שום הפרש בין ​​ עין ימין לעין שמאל שתהיינה נבחנות משום זה לשתים, וז"ש תרין בחד שקילן שהן כמו עין אחת, כי החכמה שבעין שמאל נכללת בחסד שבעין ימין ואין שם אלא אור החסדים. דאשגחין תדירא ולא נאים כי בז"א בזמן שהארת חכמה שבשמאל שולטת בלי ימין מסתלקים ​​ ממנו המוחין שה"ס שיינה. מה שאין זה בעיניים דא"א כי שם לא יארע לעולם שהשמאל ישלוט ​​ בלי ימין. בגין כך לא אית ליה גבות כי בשליטת החסדים ​​ אין אחיזה לס"א ואינם צריכים לשמרם מפניהם. הראיה של עין שמאל היא גורמת לשינה

האזינו אדרא זוטא טו - יח  ​​​​ 4

אורחא דפלוגתא דשערי השביל באמצע השער

חשיבות הלימוד על שורש המחשבה נובע מבקשתנו, עשה רצוני כרצונך, כלומר מבקשים לתקן ולכוון את המחשבה האֳמוּנִית להשפעה לפי התבנית העליונה. ​​ 

שׂערת נפש באה במצב קטנות כשלא מקבלים חכמה/שפע שאז אין שמחה. מיעוט החכמה גורם לדינים שנקראים שערות.

המצח בו אין שערות מבטא את גילוי הרצון. לעיתים טוב הדבר שהרצון מוסתר, כאשר אין הוא רצון אמיתי של השפעה. זמן מסוגל בו כדאי לגלות את רצון הרצונות הוא מנחה בשבת.

מנחה בשבת היא מציאות נפשית של השראה עליונה, בה יש לאדם אפשרות לבחירה להתנהל לפי תודעת הנשמה ולא לפי תודעת הגוף, שאז נכון לגלות את הרצון.

למי שאין בו שליטה עצמית, כדאי לו שלא לבחור, אלא לתת לגדולים ממנו להוליך אותו.

נרשם עתיקא קדישה בשנים כי כללו של עתיק הוא בשנים, א כתר עליון של העליונים שהוא הראש של כל הראשים שהוא גלגלתא דא"א הכולל בתוכו גם חכמה סתימאה. ב ואותו הראש שהוא למעלה למעלה מזה דהיינו הראש דלא אתיידע כך כל שאר הנרות הסתומים בשנים שה"ס קו אמצעי שבו חסד וגבורה שאינם מתיחדים להכריע בין ימין ושמאל ע"ד שהתבאר, שהם נמשכים מב' ראשים רדל"א וגולגלתא דא"א, עוד עתיקא קדישא נרשם ונסתם באחד דהיינו שכל האורות שבו נכללים בשליטת אור החסדים בלבד, והוא אחד והכל הוא אחד, כך כל שאר הנרות מתקדשים ומתקשרים ונחזרים באחד והם אחד.

ויש פירוש אחר אשר עתיקא הוא שם כולל לג' רשין דרדל"א גלגלתא וה"ס אשר א"ס מתלבש בהם ואומר כמו שעתיקא כלול בג' רישים רדל"א וגלגלתא וחכמה סתימאה, כך שאר בוצינין אשתכחו בתלת שהם חב"ד חג"ת נה"י ולפי שדעת כלולה מחכמנ ובינה וכן ת"ת כלול מחסד וגבורה וכן יסוד מנצח והוד שכל אחד מהם נמצאו שנים שנים ע"כ אמר עתיקא קדישא ​​ אתרשים בתרין שהם רדל"א וראש א,א כך כל שאר בוצינין כליל בתרין. בכל ג בחינות חב"ד חג"ת נה"י מתקבלת הארה רק בקו אמצעי

עוד פירוש כי סוד ג' רשין דא"א ה"ס תקון ם ל צ דצלם ופירושם כי לעת גדלות בעת שהי' יוצאת מאוויר וחזר להיות אור החכמה יש בזה ג' מדרגות, א היא בחינת ג"ר דינה שהוא חפץ חסד ולא חכמה וע"כ אין י יוצאת מאויר שלה לעולם והיא סוד ם דצלם. מדרגה ב היא ז"ת דבינה שצריכה חכמה כדי להשפיע לזו"ן וע"כ יוצאת י מהאוויר שלה וחוזר בה אור החכמה, אבל לא לעצמה אלא להשפיע לזו"ן מפני שכל הבינה הן הג"ר והן ז"ת הם בחינת אור החסדים ומדרגה זו נק'ל דצלם ויש מדרגה ג דצלם שהוא בינת זו"ן שבהם מתגלה החכמה מחזה ולמטה כי שם מקום גילוי ​​ של החכמה

ם דצלם - ג"ר דבינה חסדים מכוסים י של אויר לא יוצאת

ל ​​ דצלם - ז"ת דבינה חסדים מגולים גם אויר, י יכולה לצאת ולהיות גם אור

צ ​​ דצלם - ​​ זו"ן

וז"ס התקון של ג' רישין דא"א כי כתר וחכמה דראש א"א אין עסק בהם ותחילת העסק בבינה דראש א"א אשר ג"ר דבינה מכונים גלגלתא שבהם אין י יוצאת מאוויר והם בבחינת חסדים וה"ס ם דצלם וז"ת דינה דראש א"א מכונים ​​ מוח דאווירא שבו יוצאת י מאוויר ומגלה החכמה אבל לא לצרכו, כי הוא מאיר רק בחסדים כדרך הבינה וה"ס ל דצלם וזו"ן דראש א"א ה"ס ראש ג הנקרא חחכמה סתמאה דא"א ששם מקום גילוי החכמה ממש. וה"ס צ דצלם ולפ שבראש דא"א הוא שליטת ​​ החסדים ע"כ נסתמה החכמה בו ואינה מתגלה כלל ע"כ נק' חכמה סתימאה.

וזה אמרו ובגין דעתיקא קדישא אתרשים בתלת דהיינו בג' בחי ם ל צ דצלם אוף אכי כל שאר בוצינין דנהרין מניה כלילן בתלת כי בכל פרצוף ופרצוף נבחנים אלו ג בחינות ם ל צ כמו בג' רישין דא"א. ומלבד זה יש עוד הבחן גדול בב' הרצופין עתיק וא"א כי באמת הם עשר ספירות דפרצוף אחחד שהוא פרצוף הכתר אלא מתוך התקון של עלית המלכות לבינה שנעשה בכל הפרצופין, עלתה המלכות דכתר לבינה דכתר וסיימה שם פרצוף הכתר ונשאר כו"ח וחצי בינה בפרצוף הכתר וחצי בינה ותו"מ יצאו ממדרגת כתר וכתר חכמה וחצי בינה נשארו בכתר, נק' פרצוף עתיק או רדל"א ואלו בינה ותו"מ דכתר שיצאו לחוץ מהכתר התתקנו לפרצוף א"א והמלכות הזו שעלתה לבינה דכתר שמחמתה נעשו ב פרצופין בכתר נשארת תמיד ברדלא שהוא ג"ר דכתר ואינה יוצאת משם לעולם.

ורק בחצי כתר התחתון שהוא א"א שהוא ו"ק דכתר בו יוצאת י מאוויר במוחא דאווירא שבו כנ"ל. ולפיכך נמשך מכאן לכל הפרצופים דאצילות שנחלקים ​​ כמוהם ​​ לג"ר וו"ק אשר בג"ר דכל פרצוף.

עתיקא קדישא אתרים בתרין שהוא ראש דלא אתיידע שההוא ג"ר דכתר וראש א"א בכללו שהוא ו"ק דכתר שאין החכמה מתגלה בג"ר אלא בו"ק שכל פרצוף ופרצוף מתחלק כך לג"ר וו"ק אשר בג"ר החסדים מכוסים מחכמה ובו"ק החכמה מתגלה כנ"ל.

מצח הרצון דא"א

מג המצח התגלה בעתיקא קדישא דהיינו בא"א נק' רצון כי ראש העליון הזה הסתום למעה שאינו נודע, פשט שליטה אחת מתוקה ונאה שנכלל במצח ומשם שהוא רצון כל הרצונות התתקן במצח ונתגלה בהכרעה. וע"כ נק' מצד הזה רצון, טורנא הר, שליטה פירושו שליטה כי על סרני פלשתים, וכן אין הקב"ה בא בטרוניה שפירושו בשליטת זרוע וכח. זהו רצון עליון שמכריע הכל

כי עיקר ההבחן שבסוד המצח הוא משום שהוא מתגלה שאין עליו שערות, שמתגלה משערות ראש שכיסו אותו בעת קטנות וצריך שתדע ששורש השערות באות מקרומא דאווירא שבתוך ראש דא"א שה"ס הפרסה שנעשתה בע"ס דראש א"א מחמת עלית המלכות לבינה שהוציאה בינה ותו"מ דראש לחוץ והניחה את הראש בכתר וחכמה דכלים ונפש רוח דאורות שה"ס י שנכנסה באור ועשתה אותו לאויר. ומיעוט הזה של אור החכמה שהתמעט לבחינת אויר שהוא חסדים יצאו השערות שה"ס דיני ואע"פ ששערות באות מחכמה סתימאה, הנה זה אמור רק לחלק בין הארת החסדים לבין אור החכמה להורות שאין דינים נמשכים כלל מאור החסדים אלא מאור החכמה שהוא חכמה סתימאה דא"א. אמנם ודאי שאין השערות באות משלימות החכמה אלא ממיעוט החכמה והיינו מהפרסא שבראש שה"ס י שנכנסה באור ומיעטה הראש מהאור החכמה שנעשה לאויר. וממיעוט הזה יצאו השערות על הגלגלתא סביב סביב אלא שנפסקו מלצמוח על המצח.

כי כמו שהתבאר סוד ג רישים דא"א שה"ס ג בחינות הנק' ם ל צ דצלם שהם בחינות פנימיות הראש כן יש אלו ג בחינות בחיצוניות הראש אשר עצם הגלגלת ה"ס ​​ דצלם שבו אין י יוצאת מאוויר לעולם וסוד המצח והפנים ה"ס ל דצלם שבו יוצאת י מאויר לעת גדלות וחזר אור החכמה אל הפרצוף ולפיכך כיון שהשערות באות מ י שנכסה לאור ע"כ נקבע מקומם על הגלגלתא שה"ס ם דצלם שמשם אין י יוצאת מאויר אפילו בשעת גדלות מה שאין כן המצח שה"ס ל דצלם אשר בעת גדלות יוצאת י מאויר שבו ואור החכמה חוזר למקומו א"כ אי אפשר שיהיו בו שערות בקביעות כי בגדלות התבטל בו שורש השערות שה"ס י שנכנסה לאויר וע"כ אין שערות צומחות במקום המצח ועכ"ז יש הפרש בין עת קטנות לגדלות כי בעת קטנות נמשכות השערות מגלגלתא ומכסות את המצחד שהוא מטעם י שיש באויר המצח.

ובגדלות מתפנות השערות מהמצח ונתגלה מהשערות היי שנפנו ממנו השערות, ונתגלה שזה יורה שיצאה י מאויר שלו.

אע"פ שבל' דצלם יוצאת י מאויר וחזר אור החכמה לפרצוף עכ"ז אין ל דצלם לוקחת החכמה לצורך עצה מחמת היותה ז"ת דבינה וכל ספירת הבינה אפילו ז"ת שלה ג"כ הן בבחינת כי חפץ חסד הוא אלא שמוציאה י מאויר ומתגלית החכמה בשביל ז"א, להיותה שורש לז"א. ונמצא שאע"פ שמתגלה חכמה בל' דצלם עכ"ז היא בוחרת יותר בחסדים ​​ ואינה מקבלת החכמה לעצמה ונמצא שגם בעת גדלות אחר שכבר יצה י מאויר דראש א"א והמצח הפנה משערות ונתגלה עם כל זה אין במצח אלא הארת החסדים בלבד כי אין מחבל חכמה לצרכו.

וכל ההפרש בו בין קטנות גדלות הוא כי בקטנות נמצאים החסדים בו שלא ברצונו אלא בהכרח שבשליטה מחמת מיעטו י שנכנסה באור ועשתה אותו אויר. אבל בגדלות אחר שיצאה י מאויר וחזר אור החכמה לפרצוף והמצח דוחה אור החכמה ובוחר באור החסדים, הרי החסדים נמצאים בו ברצון באפן שבשעה שמצח ממכוסה בשערות נמצאים שם החסדים שלא ברצון וכשנתגלה המצח מהשערות נמצאים שם אור החסדים ברצון.

והנה תחילת עלית המלכות אל הבינה מתחיל בפרצוף הכתר דאצילות שמחמתה נעשו ב פרצופים רדל"א וא"א שע"ז התמעט גם פרצוף א"א וגם בו עלתה י לאויר שלו וכן בכל המדרגות, ולמה נק' רצון, ואומר חצי פרצוף הכתר העליון הנק' רישא שלא אתיידא הוריד שליטת המלכות שנכנסה בבינה אל ראש א"א שמחמת זה יצא אור החכמה דא"א ונעשה לאויר שבזה השליט רדל"א אור החסדים במצח דא"א וע"כ נק' זה בשם טורנא שהוא שון שליטה שזה יורה שהחסדים ​​ הם שלא מחמת בחירה וחפץ אלא בהכרח בשליטה ונק' בשם בסימא שהוא לשון המתקה כי על ידי עלית המלכות לבינה נמתקת המלכות מהדינים שבה ברחמי הבינה ונק' בשם יאה כי שם גנוז יסוד דעתיק שה"ס ויהי יוסף יפה תואר, ולולא המתקה זו דמלכות ​​ שעלתה לבינה לא היתה המלכות ​​ ראויה לקבל יופי הזה והטעם שאנו מיחסים ​​ תקון זה של עלית המלכות ​​ לבינה היי י שנכנסה באור דווקא במצח ולא במקום אחר כי מיעוט הזה נעשה שם בכוונה כדי לגלות הארת החסדים מהמצח בבחינת רצון של כל הרצונות שהוא המקום שבו יוצאת י מאויר והחכמה חוזרת אל הראש ואש גם אז המצח דוחה הארת החכמה ובוחר בחסדים, לפיכך הוא המקום שבו נגלה לכל שהארת החסידים שבו הוא ברעוא דרעוין של החסדים בכח ההכרעה שבמצח שהכריע והחשיב החסדים על החכמה שזה גילה לכל, כי בו מתגלה הרעוא דרעוין שיסד האריז"ל בזמר של שלוש סעודות שאת מתגלה המצח שאז נתגלה שהארת החסדים שבו היא מחמת תשוקה ורצון ולא משום כח ושליטה מחמת עלית המלכות לבינה, שהרי עתה כבר יצאה מבינה ועם כל זה הוא דוחה חכמה שהוא מחמת תשוקת החסדים ​​ הגדולים ואלו החסדים חשובים הרבה יותר מחמה כי יש בהם מעלה שניהם להיותם משפיעים החמה לז"א נחשים בעצמם כמו החוכמה וכחם יפה להכניע החיצונים כמו חכמה, ולהיותם רק חסדים אין שום אחיזה להשפעתם כי אור החסדים ​​ אינו מתעבה כלל ברדתו לתחתונים כי לא היה הצמצום רק על אור החוכמה בלבד ולא על אור החסדים. כמעט ולא ניתן לשלוט על אדם השולט על החסדים שבו.

מד וכשנגלה הרצון הזה במצח, רצון הרצונות נמצא בכל העולמות היי שהארה השלמה הזו מגיע לכל העולמות וכל התפלות שלמטה מתקבלות ומאירים פניו של ז"א והכל נמצא ברחמים וכל הדינים מסתתרים ונכנעים משום שיש בו ב המעלות של חכמה ושל חסדים.

מה) בשבת בשעת תפלת מנחה שבחול הוא הזמן שכל הדינים מתעוררים משום שאז מתגלה החכמה שבקו שמאל, הנה בשבת מתקלה המצח הזה דא"א בבחינת הרצון להארת החסדים ונכנעים כל הדינים ונמצאים רחמים בכל העולמות משום שיש בו מעלת שניהם ומשום זה נמצא שבת בלי דין ​​ לא למעלה ולא למטה ואפילו אש של גהינם נשקע במקומו, והרשעים נחים. וע"כ מתוספת נשמה של שמחה בשבת.

כי היום נחלק משהאיר היום עד חצות הוא שליטת הרחמים ומחצות היום ולהלאה הוא שליטת הדין שאז זמן תפלת מנחה ומהדין הזה יוצאי כל הדינים שבלילה ולפיכך גם בחצי יום הראשון אין בחינת הארת רחמים גמורים. כי יש אחיזה לחיצונים גם בימין מפני חסרון הגדלות שבהם כי הגדלות אינה יוצאת בשלמות מחמת אחיזת הדינים של שעת המנחה. משא"כ ביום השבבת שאפילו בשעת המנחה אין שם דין מחמת הארת מצח הרצון שיש בו מעלות שניהם. מעלת חכמה מפני שהוא המשפיע חכמה אל ז"א ובהיותו אור החסדים אין שום יניקה ממנו לקליפות, ונמצא שכל הקליפות נכנעים ממנו ומסתתרים להיותו אור החכמה, ואין שום דין נוהג שם כי בהארת החסדים השלמים אין הדינים נאחזים. וז"ש ובג"כ אשתכח שבת בלא דינא, כיוון שבשעת שליטת הדין דהיינו במנחת שבת מאיר אז מצח הרצון, כבר התבטל הדין מכל יום השבת ואין שליטה אלא לחסדים, כי כיון שהתבטל שורש הדין אין עוד לדינים ולעונשים במה להאחז, כי בחסדים השלמים אין להם אחיזה.

האזינו אדרא זוטא יג - טו  ​​​​ 3

ג ראשים דעתיקא

הזוהר מלמד שרגש אינו נגרם בכלל מעשה, אלא בגלל המחשבה, הגם שאינה מודעת תמיד. כמו כן ידיעה היא סוג של הרגשה, וכאן מלמד על שורש המחשבה הנובעת מחכמה ומעליה אמונה אותה לא ניתן לחקור.

לכל איש נותנים את האישה בדיוק ברמה בו הוא נמצא. יש ואדם מחפש דברים חיצוניים, ואז יקבל בת זוג בהתאם.

כי חכמה סתימאה י בה ג קווים שבכל קו יש בו ד ספירות חו"ב תו"מ שהן י"ב בחינות, ועם כללות עתיקא קדישא השולט עליהם הן י"ג בחינות שמי"ג בחינות אלו יצאו י"ג תיקונים בדיקנא דא"א הנק' י"ג מדות הרחמים וכן י"ג בחינות בשערות ראש דא"א שמונה בחינות מהם שהם ד בחינות דקו ימין וד בחינות דקו שמאל הם על הגלגלתא לצד פנים וד' בחינות דקו האמצעי הם על הגלגלתא מצד אחורי הראש.

אורחא דפלוגתא דשערי השביל באמצע השער

עיקר הלימוד כאן הוא ז' תיקונים שעתיק מתקן את ראש שא"א וי"ג תיקונים צורות ההתפשטות בא"א כדי שיוכל להשפיע לז"א