עמוד 21


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים ע-עב
1.כתוב הביאני המלך חדריו אם המדברת היא המלכות הרי היא עצמה גן עדן והחדרים המדוברים הם חדרי גן עדן אם כך מה ההבדל בין המלכות לחדרי גן עדן?
2. מיהו החדר הראשון ומדוע לא נראה בו צבע כלל?
3. מדוע אין אנו אומרים שבאו"א שהוא החדר הראשון יש צבע לבן אין אנו אומרים שאין בכלל צבע?
4. מהו סוד אהיה אשר אהיה שזה השם שקיבל משה רבנו כדי לומר לעם ישראל כסימן לגאולה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים סז-סט
1.היכן נמצאים הרצונות והברכות שהוא סוד חכמה וחסדים?
2. מהו סוד הא' וכיצד היא מבטאת את הכתוב אשה ריח ניחוח להשם?
3.מהו שכתוב הביאני המלך חדריו ומדוע הוא תירוץ למשכני אחריך נרוצה ואיזה תיקון של האשה אנו רואים כאן שמאפשר לה תיקון אמיתי ושלם לקבלת הברכות?
4. מהו הסוד שאומר לנו הזוהר הקדוש באות רלב כי אין שמחה ורצון לאשה אלא לבעלה ולא לאמא ואביה?

שיר השירים סז- סט שיעור 23

ג' ריחות

מלמד הזוהר כיצד מתחברת בקשר הרוחני האישה לבעלה, וזה בסוד אישה ריח ניחוח לה'. זוהי נקודה חשובה ביותר מפני שכל אדם הוא צד נקבה, הצד המקבל כלפי הקב"ה.

קשר זה בא בסוד צמצום ב' שניראה כסימן בצורת האות א. כל אות היא חיסרון (כסימן בלבד, האות הדיו מחסירה חלק מרקע הלבן שבדף). החיסרון קובע את המדרגה של קבלת האור המתאימה לה.

על האדם לדעת בדיוק מהו החיסרון הראוי, כלומר עליו לדעת מה לרצות. 

אומרת כנסת ישראל משכני אחריך נרוצה. זה מה שאומרת הנקבה לזכר, הלב למוח, הנברא לבורא. 

בצורת האות א ישנו קו אלכסוני, יוד למעלה שהיא התודעה העליונה, המייצגת את האמת. יוד תחתונה מבקשת שהעליון ימשוך אותה ואז תוכל לרוץ אחריו, כאשר נרוצה היא בחינת רצון, כלומר מבקשים לפעול את הרצון הנכון, רצון ליתר דבקות.

אומרת הנקבה, הביאני המלך חדריו, כלומר אומרת אני שווה לך בסוד שני המאורות הגדולים, אלא שרק אמר לה לטובתה, לכי מעטי עצמך. ממילא אין הזכר יכול לקבל את ההטבה בלעדיה, שהרי הוא בחינת חסדים, והיא הכוח המשתוקק שמושך את האור. 

רכב) אחריך נרוצה טול וכו': אחריך נרוצה, פירושו, קבל אתה את הרצון בתחילה ואחר שאתה תקבל, אני, וכל העלמות מלכות במצב א חכמה בלי חסדים, נהיה ברצון. וע"כ משכני.
פירוש. שדורש הלשון אחריך, שהמלכות אומרת לז"א, שאחר שאתה תקבל הרצון, דהיינו הארת החכמה מבינה, אני, דהיינו המלכות דמצב הב' שה"ס נקודה דפנים, וכל אינון עולימתאי, שה"ס הכלים דמלכות מהמצב הא' מסוד נקודה דאחור. שה"ס, אשה, ריח, ניחוח (כנ"ל אות רכ"א) אז נרוצה, נהא ברעוא.

רכג) מכאן דרעואן וברכאן וכו': מכאן נשמע, שרצונות בחינת חוכמה וברכות חסדים שה"ס חכמה וחסדים אינם נמצאים אלא במקום שדכר ונוקבא, שהם ז"א ומלכות, מתחברים יחד. ומשום זה אמרה המלכות לז"א, משכני אליך בתחילה כדי שאקבל רצון, שה"ס הארת חכמה. ממקום שכל הרצונות נמשכים, שה"ס הבינה, ואחר זה, אחריך נרוצה, דהיינו נהיה ברצון שאקבל ממך החסדים. ואם לא תמשכני אליך, הרצון והרצון העליון, שהם חכמה וחסדים, לא ישרו עליך, כי זכר בלי נוקבא, אין הברכות שורות בו מפני שהברכה שהיא חסדים בהארת חכמה ניתנים לתחתון רק בזכות החיבור.
פירוש. ז"א הוא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, שכן הוא בחינתו בסוד כי חפץ חסד הוא. ואינו בהארת חכמה זולת בשעה שהוא בזווג עם המלכות, וצריך להמשיך לה הארת החכמה מן הבינה וז"ש, דהא דכר בלא נוקבא לא שריין ביה ברכאן, שז"א כשהוא בלי זווג עם המלכות, אין הארת החכמה שורה בו.

רכד) וכל דא בדיוקנא וכו': וכל זה, שכל הסודות האלו, הם בצורה שהערתי בסוד הא', כי שם נמצאים הסודות האלו. שבכתוב, אשה ריח ניחוח לה', והוא סוד שלמעלה ושלמטה, של ז"א ושל המלכות, וכל סוד האמונה, שהיא המלכות, תלוי בו. וע"כ עולה הא' במספר אחד. והכל הוא א'. שכל המוחיו דז"א ומלכות המקבלים מבינה נרמזים בא'.

רכה) בשעתא דאת דא וכו': בשעה שהאות הזו פורחת באויר, נסתלקו אלף ומאה עולמות, ונכללו בתוכה. ונרשמו אותיות אחרות ונחקקו אחריה. והיא נתעטרה בעטרה חקוקה הכוללת כל העולמות.
פירוש. נודע שהבינה צמצמה את עצמה מאור לאויר, דהיינו מג"ר לקומת רוח, כדי לתת מוחין לזו"ן, שלולא זה לא היו זי"ן יכולים לקבל אור. ולפיכך העלתה הבינה אליה את המלכות תחת כתר וחכמה שלה, שה"ס עלית הי' לאור הבינה, והמלכות סיימה שם מדרגת הבינה, ובינה ותו"מ דבינה יצאו ממדרגת הבינה ונפלו למדרגת זו"ן. וכיון שלא נשארו במדרגת הבינה אלא ב' כלים כתר והכמה, שבהם נתלבשו נפש רוח, נסתלקו הג"ר, שהם נשמה חיה יחידה מן הבינה, כי אין שם כלים שיתלבשו בהם. וז"ס שהאור נעשה לאויר. כי אור פירושו ג"ר, ואויר פירושו חסדים קומת רוח, שהוא ו"ק אך יש גם חסדים בגדלות שהם תיקון של חפץ חסד מצד ג"ר דבינה שהם שלמות במקום שלא רוצים חכמה.
אמנם זו"ן השיגו עי"ז תקין גדול, כי מאחר שבינה ותו"מ דמדרגת בינה נפלו לזו"ן, נעשו עמהם לאחד, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ומשום זה בעת שהבינה מוציאה הי' מאויר, וחוזרת ומעלה אליה את הבינה ותו"מ, להשלמת ה' כלים כח"ב תו"מ שלה וה' אורות נרנח"י, הנה אז עולים גם זו"ן לבינה, ביחד עם ג' הכלים בינה ותו"מ הדבוקים בהם, ומקבלים גם הם המוחין דבינה. וכל זה מרומז בצורת הא', כי רישא דא' דהיינו י' עליונה שבה, היא בינה, והקו שתחתיה, הוא ז"א, וי' תחתונה של הא' היא מלכות. אשר י' עליונה שהיא בינה תקנה את עצמה בעלית הי' לאויר, כדי שתוכל להשפיע מוחין לז"א ומלכות.
וז"ש, בשעתא דאת דא פרח באוירא, בשעה שהבינה פרחה באויר, דהיינו בשעה שתקנה את עצמה על ידי העלאת י' לאור שלה ונעשה לאויר, כנ"ל, אסתליקו אלף ומאה עלמין, אלף ה"ס חכמה, ומאה ה"ס חסדים, דהיינו שנסתלקו ההכמה והחסדים שבבינה, מסבה שהאור נעשה אויר, ואתכלילו בגויה, שנכללו בה, להיות ו"ק חסר ג"ר, ונתבאר, שאז יורדת בינה ותו"מ ממדרגת בינה ומתלבשים בזו"ן, שעי"ז מתתקנים זו"ן שיהיו ראויים לעלות למקום בינה ולקבל מהם מוחין. וז"ש, ואתרשימו אתוון אחרנין, שהם זו"ן, ואתגליפו אבתריה, שנחקקו אחר הבינה, דהיינו שנחקקו להיות כלים, שיקבלו המוחין מבינה. כי בעת שהבינה תחזור לגדלות ותמשיך אליה בינה ותו"מ דמדרגתה אז יעלו עמהם גם זו"ן ויקבלו ממנה מוחין, וז"ש, ואיהו אתעטר, שהבינה תתעטר בעטרה החקוקה, דהיינו בעת שתחזור לגדלות להיות אור ג"ר, ותמשוך אליה הזו"ן, נמצאת הבינה מתעטרת בעטורא גליפא דכליל כל עלמין, עטרה פרושה מוחין, כל עלמין, היינו ז"א ומלכות, שהם כוללים כל העולמות כולל ז"א ומלכות שהגלגלתא ועיניים שלהם עולים.

רכו) ואיהי חד א' וכו': אשה ריח ניחוח לה', הם א' אחת. כלומר שד' הבחינות שבהם מרווחות בצורת הא'. אשה, שה"ס כלים דאחורים של המלכות מהמצב הא'. היא הקוץ של הי' התחתונה של הא' התלוי למטה. שה"ס כל הצבאות והמחנות אלו ואלו. כלומר שה"ס הצבאות והמחנות דמצב הא' המחוברים בצבאות ובמחנות הנמשכים מז"א (כנ"ל אות קצ"ב) ריח שהוא המלכות דפנים, ה"ס הי' התחתונה דא', שהיא נקודה דפנים דמצב הב', המחוברת בקוץ התחתון שה"ס אשה, והיא מתאחדת בקו שבאמצע הא', שה"ס ז"א. כי ה"ס המלכות דמצב הב'. שהיא בזווג עם ז"א. ניחוח, ה"ס המרכבה המתפשטת באמצע הא', ששורה עליו רוח עליון, כלומר שה"ס ז"א שיעשה מרכבה לבינה (כנ"ל אות קצ"ד ע"ש). לה' שהוא בינה, הוא הנקודה העליונה שעל הקו האמצעי שבא', שהיא מקיימת הכל. והכל הוא קשר אחד.
פירוש, כי הקוץ התחתון של הי' התחתונה דא', שה"ס כלים דאחורים של המלכות, שהיא אשה, דבוק ומקבל מי' תחתונה של הא', שהיא המלכות דפנים ממצב הב' שה"ס ריח. וי' תחתונה שה"ס ריח, דבוקה ומקבלת מן הקו שבאמצע הא' שהוא ז"א, שה"ס ניחוח. והקו האמצעי שה"ס ניחוח דבוק ומקבל מהי' העליונה, שה"ס בינה, שהיא לה', וז"ש, וכלא קשורא חדא, שכל ד' הבחינות הם קשר אחד בצורת הא'.

רכז) ודא דאחורי אמצעיתא וכו': וי' זו העומדת אחר הקו האמצעי שבא'. שהיא המלכות דפנים שה"ס ריח, אומרת לקו האמצעי, שהוא ז"א שה"ס נחוח, משכני אחריך, להתחבר עמך, לקבל ברכות מן הנקודה העליונה שעליך, דהיינו מי' עליונה שבא', שה"ס לריח, שהיא בינה. וכשנהיה דכר ונוקבא ביחד, כיון שתקבל ברכות ורצון, דהיינו חכמה וחסדים, אני, והקוץ התלוי למטה מא', שהיא הכלים דאחורים שה"ס אשה, אחריך נרוצה, נרצה אחריך להיות עמך לשלימות אחת למעלה ולמטה, דהיינו שכולם יאירו באור אחד, שה"ס שליטת החסדים, ויהיה א' כל אחד בשלמות הראויה לו. מדובר על מדרגת בינה שכמו הנשר הסכימה שהחץ יפגע בה, שתחצה את המדרגה וממצב הקטנות יורדת לבית האסורים, הוא תיקון הנקרא נושא עוון, את העיוות עבור הבנים. 

הביאני המלך חדריו

רכח) הביאני המלך חדריו וגו': בכה ר"ש כמקודם, ואמר, לו יהיה בידינו לגלות הסודות העליונים, שהיא שמחה לפני הקב"ה, כיון שרצונו לגלות סודות עליונים בדור הזה.

רכט) אית למנדע דהא וכו': יש לדעת, שלא נמצא קשר הדברים בכתוב, כי כיון שאמר משכני, מהו, הביאני המלך חדריו, תביאני לחדריך היה צריד לומר, וע"ז נגילה ונשמחה בך. ולמה אומר הביאני.

רל) אלא ברזא דאתוון וכו': ומשיב. אלא בסוד האותיות תלויים העליונים והתחתונים, וכל העולמות אות היא חיסרון, כלומר לפי הרצון נשלח האור למלא אותו. וקשר הדברים כך הוא, הוא קשר של שבח אל האור, שהמלכות משבחת עצמה בו, שעליו אמרה לבעלה, שהוא הקו האמצעי שבצורת הא'. משכני עמך, כמו שנאמר, ואע"פ שאמרה את זה, היא רוצה להשתבח לפניו, שאע"פ שהיא נמצאת תחתיו, בשפלות, להיותה הי' התחתונה שתחת הקו האמצעי של הא', ושוכבת תחתיו, היא אומרת לו איני שפל כל כך, כי אע"פ שאני אצלך כך, הביאני המלך חדריו, הנה אני בחשיבות וחביבות אצל המלך העליון, שהוא בינה, בלא שפלות אומרת שהיא באה מהרצון של הבינה, ומה שהשפילה עצמה הוא לפי שאמר לה לכי מעטי עצמך, הביאי את ההשתוקקות ליחד ותני לזכר להוביל.

רלא) דהא הביאני חדריו וכו': כי הביאני חדריו. באיזה מקום. הוא באות ה' ראשונה של הויה, שהיא בינה, כי התפשטות של מעלה, של סוד המלך העליון, היא אות ה' ראשונה. ואותו הנכנס אליו אני הוא. ומשום זה אני בשבח גדול, ובחשיבות יקרה, אע"פ שאצלך אני בשפלות

אי אפשר להגיע לקשר וחיבור כאשר הקליפה, רצון הגוף, השפחה לוקחת את תפקיד הגבירה. 

רלב) ואנא לא חיישנא וכו': ואני איני מתחשב בזה, אלא שאני רוצה להיות אצלך בשפלות, ואתה תשלוט עלי. ועל כן, אע"פ שאהיה אצלך יותר בשפלות, אני וצבאותי, נגילה ונשמחה בך. שמחה ורצון יש לנו להיות אצלך, ולא להפרד ממך, כי כל שמחה ורצון אינם אלא בך. כי אין שמחה ורצון לאשה אלא בבעלה, ולא באמה ובאביה. לפיכך, הביאני המלך חדריו, ולא קבלתי שמחה ורצון אלא בך.
ביאור המאמר. נודע שב' מצבים הם במלכות. שבמצב הא', היתה בסוד ב' המאורות הגדולים, שהיתה גדולה כמו ז"א, כי שניהם היו מקבלים ממקור אחד, מן הבינה, אלא ז"א היה מקבל מקו ימין של הבינה, והמלכות היתה מקבלת מקו שמאל של הבינה. ובהיותה מקבלת משמאל בלי ימין, שה"ס חכמה בלי חסדים, לא היתה יכולה לעמוד בו, מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים, שז"ס קטרוג הירח, עד שנאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שבאה למצב הב' להיות נקודה תחת היסוד דז"א אמנם נקודה אבל במצב פנים. והמסך דחזה דז"א ממעט אותה עם הדינים שבו, ומשפילה, שלא תוכל לקבל עוד כלום מן הבינה, וע"כ אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מז"א בעלה. ואע"פ שבמצב הב' הזה נמצאת המלכות במיעוט, אבל כנגד זה, היא מקבלת עתה חכמה וחסדים מז"א בעלה והיא מאירה בכל השלמות. משא"כ כשהיתה במצב הא'. אע"פ שהיתה במדרגה גדולה שהיתה מקבלת מן הבינה עצמה, עכ"ז לא יכלה להאיר שם מחמת חסרון החסדים. ולפיכך בחרה במצב הב' (עי' כל זה בזהר בראשית א', מאות ק"י עד אות קט"ו).
וז"ש (באות ר"ל) ואע"ג דאמרת דא, היינו שאמרה לז"א, משכני אחריך נרוצה, בעאת לאשתבחא לגביה דאע"ג דאיהי תחותוי בשחותא לגבי אמצעיתא דא' ושכיבת תחותיה. דהיינו במצב הב', שהמלכות נמצאת תחת מדרגת ז"א בשפלות, שאין לה מעצמה כלום, רק מה שנותן לה ז"א, אמרת לאו אנא בכך, שאיני כל כך שפלה, ואע"ג דאנא לגבך הכי, אע"פ שאני תחתיך בשפלות, הביאני המלך חדריו, אנא בעילויא וחביבו לגבי מלכא עלאה בלא שחותא וכו' דהיינו במצב הא', שהמלך העליון, שהוא בינה, הביאה בחדריו, וקבלה מהקו השמאל דבינה, והיתה אז גדולה כמו ז"א בלי שפלות ומיעוט. וז"ש (באות רל"א) וההוא דעאל לגביה אנא איהי. ואותו שנכנס אליו לקבל חכמה, מהקו השמאל שלו, אני הוא ולא אחר, כי ז"א לא קבל מבינה, אלא חסדים בלבד. ובגין כך אנא בתושבחתא סגי וכו' אע"ג דאנא בשחותא לגבך, ובשביל זה, אע"פ שאני נמצאת במצב הב' הזה במיעוט ובשפלות, אני מרגישה את עצמי בשבח גדול ובחשיבות יקרה, מזמן של המצב הא' וז"ש (באות רל"ב) ועל דא אע"ג דאהא יתיר בשחותא, אע"פ שבמצב הזה אהיה יותר בשפלות, אנא וחיילי נגילה ונשמחה בך, חדוה ורעוא אית לון וכו' כי עתה שנתמעטה ובאה במצב הב', יש לה שמחה ורצון, דהיינו חכמה וחסדים, דהא לית חדוה ורעו לאתתא אלא בבעלה, ולא באמא ואבוה. כי בהיותה בקו שמאל דבינה, שה"ס אמא, לא היו לה שמחה ורצון. מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים כנ"ל, אבל במצב הב', כשבאה תחת בעלה ז"א, יש לה שמחה ורצון, שהוא חכמה וחסדים. שהוא כל השלמות.

1. מדוע יצחק היה צריך להריח את ריח בגדיו של יעקב לפני שברכו?
2. מדוע כתוב את ריח בגדיו, הרי היו אלו בגדים של עשו?
3. כיצד מקשר את ג' המובאות אישה ריח ניחוח לה' לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך שבשיר השירים ואת המובאה וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר בריחו ה'
4. מהו הערבון שנתן ה' בתחתונים ? ועל מה נכתב אחריך נרוצה.

שיר השירים סד- סו שיעור 22

ג' ריחות

כתוב, וירח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא ברכו, עד הזמן שהריח בלבושים האלו.  לכאורה צריך היה לכתוב וירח את ריח בגדי עשיו אתם בא יעקב, אך רשב"י מלמד שבגדיו הם בחינת הרצון לקבל, שכאשר עומד הרצון בפני עצמו הוא בחינת בגידה.

אצל עשיו אותם בגדים, אותו רצון לקבל משמש לתועבה. אין מדובר על סיפור גשמי, אלא יעקב אומר שהוא איש חלק, כלומר אין לו את הכלי לקבל ברכות, אז אומרת לו רבקה שעליו לקחת את הרצון לקבל. יעקב פוחד שאין לו מסך כדי לקבל את הברכות במסגרת הרצון לקבל. כפי שחששה אסתר לבוא אל המלך, שהרי מי שבא אל המלך צריך שחוט של חסד יהיה משוך עליו, היינו שהמלך יגיש לו את השרביט.

אומרת רבקה ליעקב, עלי קללתך בני, שרבקה היא מידת החסד כפי שראינו ששאבה מים לאליעזר ולגמלים. הבאר היא הרצון לקבל, עליה מצא יעקב את אשתו, וכן משה, כלומר באותו רצון לקבל, באותו אגו אפשר להשתמש לטוב או להיפך.

הרצון לקבל לא שייך לאדם פרטי, אלא להשם הארץ (הרצון) ומלואה. כך רואים שבראשית לא מתחיל בהוראה הראשונה לישראל, החודש הזה לכם, אלא מביא רש"י שבראשית ברא, כוח מעשיו הגיד לעמו, שהמעשים הם הבריאה של הרצון לקבל, ברצונו נתנה להם וברצונו לקחה ונתנה לנו. ואם יגידו אומות העולם שיעקב לקח את הרצון לקבל של עשיו, אין הדבר כך, הרצון לא שייך לעשיו.

לכן מי שמשתמש ברצון לקבל, שזה הפיקדון שנותן הבורא באדם, ועושה רצונו של השם, אז השימוש כראוי, אך מי שלוקח את הרצון ועושה בו כבשלו לפרטיות הוא בוגד.

 

כעין זה לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשו, כיון שלבש אותם יעקב, התודעו הלבושים לבעלם. בתחילה ניתן הרצון לקבל להם ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, שה"ס הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם, שבקו אמצעי משתמשים הרצון משמאל ממטה למעלה. יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויפיו, דהיינו הקו האמצעי, ובשעה שראו הלבושים צורת אדם קו אמצעי, העלו ריח.

 

עלמות אהבוך שבשיר השירים, שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור. העלמות הם דבר נעלם, הכיסויים שמעלימים לאדם את הקב"ה כשהוא בההשתוקקות הגדולה. בתחילה ההשתוקקות הגדולה באה מצד הגוף, מצד עשיו, אך יש לרתום אותה לקו אמצעי. ההשתוקקות היא מצב של חשך, לאחר מכן עליה למעט עצמה ובאה למצב של נקודה שבה מקבלים אור של חסדים, ואז עולים לבחינת בינה, כלומר מחברים המלכות/הלב לבינה ומקבלים את האור. 

מלמד אותנו הזוהר כיצד לארגן את ההבנה שהתורה באה לגלות את הסוד מכמה כיוונים, מכמה פסוקים. הסוד שבא הקב"ה לספר לנו בתורה, הוא שעלינו להגיע ליתר דבקות, לקבל בעל מנת להשפיע.

משכני אחריך ונרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

 

משכני אחריך נרוצה: כתוב, ונתתי משכני בתוככם וגו'. בוא וראה הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים זהו מצב של קטנות בגלות, ובגאולה תיקרא המלכות עומדת ולא רובצת.

 

ומשום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם. ישראל בטח בהשם. כדי לקבל ביטחון פנימי יש למצוא אותו באמונה הפנימית. מהו הטעם. הוא משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים ערבות הדדית, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בני, ולעלות כנגדך, ואני ובני אחריך נרוצה. נרוצה לשון רבים, אני ובני, כל מי שדבוק בשכינה ירגיש ריצה, היינו רצון אֳמוּנִי לדבקות דרך השכינה שמקשרת את ישראל לקב"ה

 

משכני אחריך ונרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

1. מדוע יצחק היה צריך להריח את ריח בגדיו של יעקב לפני שברכו?
2. מדוע כתוב את ריח בגדיו, הרי היו אלו בגדים של עשו?
3. כיצד מקשר את ג' המובאות אישה ריח ניחוח לה' לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך שבשיר השירים ואת המובאה וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר בריחו ה'
4. מהו הערבון שנתן ה' בתחתונים ? ועל מה נכתב אחריך נרוצה.


שיר השירים סד- סו שיעור 22

ג' ריחות

ריא) פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, כתוב, וירח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא ברכו, עד הזמן שהריח בלבושים האלו.  לכאורה צריך היה לכתוב וירח את ריח בגדי עשיו אתם בא יעקב, אך רשב"י מלמד שבגדיו הם בחינת הרצון לקבל, שכאשר עומד הרצון בפני עצמו הוא בחינת בגידה.

אצל עשיו אותם בגדים, אותו רצון לקבל משמש לתועבה. אין מדובר על סיפור גשמי, אלא יעקב אומר שהוא איש חלק, כלומר אין לו את הכלי לקבל ברכות, אז אומרת לו רבקה שעליו לקחת את הרצון לקבל. יעקב פוחד שאין לו מסך כדי לקבל את הברכות במסגרת הרצון לקבל. כפי שחששה אסתר לבוא לא המלך, שהרי מי שבא אל המלך צריך שחוט של חסד יהיה משוך עליו, היינו שהמלך יגיש לו את השרביט.

אומרת רבקה ליעקב, עלי קללתך בני, שרבקה היא מידת החסד כפי שראינו ששאבה מים לאליעזר ולגמלים. הבאר היא הרצון לקבל, עליה מצא יעקב את אשתו, וכן משה, כלומר באותו רצון לקבל, באותו אגו אפשר להשתמש לטוב או להיפך.

הרצון לקבל לא שייך לאדם פרטי, אלא להשם הארץ (הרצון) ומלואה. כך רואים שבראשית לא מתחיל בהוראה הראשונה לישראל, החודש הזה לכם, אלא מביא רש"י שבראשית ברא, כוח מעשיו הגיד לעמו, שהמעשים הם הבריאה של הרצון לקבל, ברצונו נתנה להם וברצונו לקחה ונתנה לנו. ואם יגידו אומות העולם שיעקב לקח את הרצון לקבל של עשיו, אין הדבר כך, הרצון לא שייך לעשיו. 

לכן מי שמשתמש ברצון לקבל, שזה הפיקדון שנותן הבורא באדם, ועושה רצונו של השם, אז השימוש כראוי, אך מי שלוקח את הרצון ועושה בו כבשלו לפרטיות הוא בוגד. 

ריב) הכא אית לאסתכלא וכו': ומשיב. כאן יש להסתכל, הרי הלבושים האלו לא היו שלו, של יעקב, כי התורה מעידה, שכתוב, את בגדי עשו בנה הגדול, וכאן כתוב, את ריח בגדיו. וכי בגדיו היו, ריח הבגדים היה צריך לומר, מהו בגדיו.

הסוד שבא הקב"ה לספר לנו בתורה, הוא שעלינו להגיע ליתר דבקות, לקבל בעל מנת להשפיע

ריג) אלא בגדיו ודאי וכו': ומשיב. אלא בגדיו ממש היו ודאי אלו הלבושים, ולא של עשו, ואע"פ שכתוב, בגדי עשו, לתועבה היו אצלו. כעין זה אותה הבאר שה"ס המלכות, שיעקב ישב עליה, ומשה ישב עליה, לתועבה היתה אצל אחרים, כיון שבא יעקב, התודעה הבאר לבעליה, ועלו אליו המים. וכן אצל משה. בטופסא, פירושו לתועבה, כי על סחבות, מתרגם טפסן, דהיינו בגד מתועב

ריד) כגוונא דא אינון וכו': כעין זה לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשו, כיון שלבש אותם יעקב, התודעו הלבושים לבעלם בתחילה ניתן הרצון לקבל להם ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, שה"ס הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם שבקו אמצעי משתמשים הרצון משמאל ממטה למעלה. יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויפיו, דהיינו הקו האמצעי, ובשעה שראו הלבושים צורת אדם קו אמצעי, העלו ריח.

רטו) תלת ריחין אסתלקו וכו': ג' ריחות עלו כאן, א', ריח בגדיו ב', ריח בני. ג' ריח שדה אשר ברכו ה'. וכל הג' עלו ליצחק, בשעה שבא אליו יעקב.

רטז) וכלהו כתיב, בהאי וכו': וכל ג' הריחות כתובים במקרא הזה, לריח שמניך טובים וגו'. ריח בגדיו, היינו על כן עלמות אהבוך. ריח בני, היינו שמניך טובים. ריח שדה, היינו שמן תורק שמך. ודאי שהכל הוא קשר אחד. ובו סוד ריח הקרבן שהערנו, כמו שנאמר בכתוב, אשה ריח ניחוח לה'. אשה היינו עלמות אהבוך, והכל הוא סוד אחד. ריח היינו שמן תורק שמך, ניחוח, היינו שמניך טובים, והכל אחד. לה', היינו לריח. והכל הוא דבר אחד, וסוד אחד, בקשר אחד. כמו שאמרנו.
ביאור הדברים. שהזהר משוה ג' המקראות, שהם, הכתוב, אשה ריח ניחוח, שבקרבנות, והכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, שבשיר השירים, והכתוב וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכולם הם על דרך שנתבאר הכתוב שבקרבנות. וצריך שתזכור סו"ה שבקרבנות, אשה ריח ניחוח לה', אשר אשה, פירושו הכלים דאחורים הנמשכים מהמצב הא' של המלכות (כמ"ש באות קפ"ט ובאות קצ"ב). ריח, פירושו. הכלים דפנים של המצב הב' (כמ"ש באות קפ"ט ואות קצ"ג) ניחוח, ה"ס האורות דז"א (כמ"ש באות ק"צ ובאות קצ"ד). לה' הוא אורות דבינה (כמ"ש באות ק"צ).
וזהו שאומר כאן, ומשוה אותם יחד, אשר אשה, היינו עלמות אהבוך שבשיר השירים, שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור, מהמצב הא' של המלכות, הנקראות עלמות (כנ"ל אות קנ"ט). העלמות הם דבר נעלם, הכיסויים שמעלימים לאדם את הקב"ה כשהוא בההשתוקקות הגדולה. בתחילה ההשתוקקות הגדולה באה מצד הגוף, מצד עשיו, אך יש לרתום אותה לקו אמצעי. ההשתוקקות היא מצב של חשך, לאחר מכן עליה למעט עצמה ובאה למצב של נקודה שבה מקבלים אור של חסדים, ואז עולים לבחינת בינה, כלומר מחברים המלכות/הלב לבינה ומקבלים את האור.  

וכן ה"ס ריח בגדיו, כי הכלים דאחורים נקראים בגדים, מלשון בגד בוגדים בגדו. ריח שה"ס נקודה דפנים שבמצב הב', היינו שמן תורק שמך, שפירושו שהורק מכלי אל כלי, וכן הורק האור מנקודה דאחור לנקודה דפנים, ואז העלה ריח, (כנ"ל באות קפ"ט) וכן ה"ס ריח שדה אשר ברכו ה'. כי המלכות נקראת שדה, והמלכות דמצב הב', ברכו ה', לאפוקי מלכות דמצב הא' שלא ברכו ה'. ניחוח, שפירושו אורות דז"א, היינו שמניך טובים, שפירושו ג"כ אורות דז"א, וכן ריח בני הנאמר על יעקב ה"ס אורות דז"א, כי יעקב ה"ס ז"א. לה', שפירושו אורות דבינה, היינו לריח, שפירושו ריחא עלאה, שהוא מאיר בבינה

כאן מלמד כיצד לארגן את ההבנה שהתורה באה לגלות את הסוד מכמה כיוונים, מכמה פסוקים. 

ריז) משכני אחריך נרוצה: כתוב, ונתתי משכני בתוככם וגו'. בוא וראה הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים זהו מצב של קטנות בגלות, ובגאולה תיקרא המלכות עומדת ולא רובצת.

ריח) וכל זמנא דההיא וכו': וכל זמן שהאם הקדושה, שהיא השכינה, יושבת על ישראל, בא הקב"ה לדור עמהם, משום שהקב"ה אינו עוזב את השכינה לעולם, וכל האהבה שלמעלה היא בה.

ריט) ובגין כך יהב וכו': ומשום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם ישראל בטח בהשם. כדי לקבל ביטחון פנימי יש למצוא אותו באמונה הפנימית. מהו הטעם. הוא משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים ערבות הדדית, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בני, ולעלות כנגדך, ואני ובני אחריך נרוצה. נרוצה לשון רבים, אני ובני, כל מי שדבוק בשכינה ירגיש ריצה, היינו רצון אֳמוּנִי לדבקות דרך השכינה שמקשרת את ישראל לקב"ה

רכ) משכני, אהדרנא לקשורא וכו': משכני. נחזור לענין ולקשר הדברים הקודמים, שעל אותו הסוד שבכתוב, אשה ריח ניחוח. כי בשעה שהרצון עולה מלמטה בסוד הקרבן לשון קרבה אל השם. השכינה עולה ואומרת לאוהבה, משכני: הושט לי ימינך לקבלני, ולהעלות אותי בהתעוררות הצד השמאל, שה"ס השפעת החכמה שבשמאל, והימין יחבקני, שה"ס הארת החסד שבימין. וזה הוא פירושו של משכני. דהיינו בשתי ידים, בחכמה וחסדים שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני אך אסור לה לבוא עם בגדי עשיו שהם רצונות לקבלה עצמית.

רכא) ודא אשה אמרה וכו': ואשה זו, שה"ס כלים דאחורים דמלכות מהמצב הא' אומרת אל ריח, שה"ס הכלים דפנים דמלכות מהמצב הב'. וריח אומר לניחוח, שה"ס האורות דע"ב דז"א, וניחוח לה', שה"ס הבינה. (עי' לעיל אות רט"ז בהסולם) כלומר שנקשרות זו בזו. ואם היתה חסרה אחת מהן, לא היתה מתגלה החכמה (כנ"ל אות ק"צ ע"ש) ואז, כשד' מדרגות אלו נקשרות זו בזו, אחריך נרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית.

בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך.

אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה. 

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות.


שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית. 

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה.  

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות. 

רד) למלכא דבעי לנטרא וכו': בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך. 

רה) אי ההוא עבדא וכו': אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך
ביאור הדברים. כי נתבאר לעיל (אות קצ"ה) שיש ב' מיני ריח, שיש ריח, דהיינו הארת חכמה ע"י עלית מדרגה תחתונה למ"ן אל העליונה. דהיינו ז"א שעולה למ"ן לישסו"ת, ומיחד ימין ושמאל שלהם, ואז יוצא הריח, ולולא עלית ז"א למ"ן לא היה הריח מגולה שם (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ויש ריח עליון הנמשך מהמדרגה העליונה מישסו"ת, דהיינו מאו"א עלאין הממשיכים אליהם הארת חכמה סתימאה דא"א. ונתבאר שם, שזה אמור בג"ר דישסו"ת שהם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים. אבל ז"ת דישסו"ת, שהחכמה שבהם אינה יכולה להאיר בלי חסדים, אינם יכולים לקבל מריחא עלאה, מחמת שהיא מחוסרת חסדים. וע"כ יש מחלוקת בז"ת בין ימין ושמאל דישסו"ת ואין החכמה יכולה להאיר שם אלא ע"י עלית מ"ן דז"א, שעם כח המסך דחירק שבו, מיחד ימין ושמאל ועושה קו אמצעי בחינת דעת (כמ"ש בפלפה"ם אות ל"ח). בג"ר אפשר לקבל חכמה בלי חסדים, בז"א אי אפשר גם נתבאר שהמוחין דג"ר דישסו"ת מאירים ביום טוב, ובחולו של מועד בשיעור שמקבלים מיו"ט, שה"ס תפלין דמארי עלמא מניח אותם, שמוחין דיו"ט הם מוחין דז"א מג"ר דישסו"ת, ומוחין דחול המועד, הם מוחין של המלכות שמקבלת מג"ר דישסו"ת. אבל התפלין שאנו מניחים אותם, הם ממוחין דז"ת דישסו"ת, בהם יכולה להאיר חכמה קטנה יותר ורק עם חסדים שאין החכמה מאירה בהם, אלא ע"י עלית ז"א עם המסך דחירק שבו. וכיון שכח הדין הנמצא במסך דחירק ממנעולא ומפתחא, מתעורר רק ע"י מעשה תחתונים שגרמו ליציאתה, ע"כ החכמה המתוקנת על ידו, נבחנת, לבחינת תפלין של מעשה התחתונים. כלומר שמעשה התחתונים גרם ליציאתם.
וז"ש (באות ר"ג) ועמא קדישא אחדין תפלין דמארי עלמא ושריין עלייהו ביום טוב ובחולו של מועד, שביו"ט ובחול המועד ישראל אחוזים במוחין דג"ר דבינה, שהם נבחנים לתפלין דמארי עלמא ז"א מניח אותם. ואסור לאעברא תפלין דמארי עלמא מעל רישיהון, לאנחא תפלין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא, דהיינו התפלין שאנו מניחים, שה"ס המוחין הנמשכים מז"ת דישסו"ת, ובחנים שהתחתונים עושים איתם, והם דוגמא ודיוקנא לתתא  הם רק דמיון וצורה  שהוא משום שכח הדין שבמסך דחירק שבקו האמצעי מעוררים התחתונים. וזהו המשל שמביא, בין חותם שהעבד עשה כדוגמת חותם המלך לבין החותם של המלך עצמו. וז"ש (באות ר"ה) ובג"כ אסור לעמא קדישא לדחיא חותמא דמלכא, שה"ס הארת המוחיו דז"א המקבלים מג"ר דישסו"ת המאירים על ישראל ביו"ט ובחול המועד, בגין דיוקנא דא דאנן עבדין, דהיינו המוחין המתעוררים עלינו ע"י הנחת התפלין הנמשכים מהארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת, שאינם מתוקנים זולת ע"י מעשה ידינו, שה"ס כח הדין שבמסך דחירק, המתעורר על ידינו. וע"כ נבחן, שאנו עושים תפלין אלו.

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

רו) האי במועד ובחולו וכו': זהו במועד ובחול המועד, שאסור להניח תפלין דמעשה ידינו, ולדחות התפלין דמארי עלמא, וכל שכן בשבת שהכל שורה עלינו, שבת של ליל שבת, שהוא בחינת תפלה של יד שהיא מלכות, כי שבת של היום היא תפלין של ראש, שהוא ז"א, וע"כ ודאי הוא שאסור להניח תפלין. יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

רז) והכי קא מסדר וכו': וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו, בחול, מניחים התפלין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים. שה"ס הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת. בשבת ומועד וחול המועד שמקבל מהמועד, שהם ימים טובים, ותפלין דמארי עלמא ממש, שה"ס הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם, אנו מעבירים אותה הצורה דהיינו התפלין שלנו, ומניחים תפלין דמארי עלמא, שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת. אשרי הם העם הזה שבידיהם החותם העליון של המלך שנתן להם ימים טובים כדי לפעול ולעשות רצון השם.

רח) מאן דמנח תפלין וכו': מי שמניח תפלין, צריך לשמוח, וע"כ כתוב ושמחת בחגך. שצריכים לשמוח בתפלין דמארי עלמא. ושמחה זו, היא, במועד ובחול המועד, שה"ס תפלין של ראש, ותפלין של הזרוע, דמארי עלמא. שבת מדרגת חכמה, מדרגת או"א, יום טוב מדרגת נשמה, ישסו"ת

רט) ביום טוב מההוא וכו': חוזר לבאר הכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. ואומר, ביום טוב, מאותו הריח העליון, המאיר בג"ר דישסו"ת, שמניך טובים, שהוא תפלין של ראש. דהיינו המוחין דג"ר דישסו"ת המאירים בז"א. בחולו של מועד, ה"ס שמן תורק שמך, שהוא תפלין של יד, דהיינו המלכות הנקראת שם, שהיא עולה להתאחד בדרך סתום כלומר שהתחתון לא יכול להשיג את זה מצד עצמו אלא רק את ז"ת דשיסו"ת שזה תפילין של יום חול, בתפלין של ראש שהוא ז"א, במוחין דג"ר דבינה. טובים זו הארה של יום טוב

רי) על כן עלמות אהבוך: זהו ביום טוב האחרון של החג. שאז נשלמה התפלה של היד, שהיא המלכות, והאירה בשלמות ומחלקת חלק לכל, לכל אלו המחנות והצבאות שלמעלה, דהיינו הנמשכים מז"א, שהם צריכים חסדים, ולכל אלו המחנות והצבאות של מטה, הנמשכים מן המלכות שהם צריכים הארת חכמה. וע"כ עלמות אהבוך, שהם, המחנות והצבאות שלמעלה, ועולמות ומחנות וצבאות שלמטה.
פירוש. בז' ימי החג, המלכות מחלקת ומשלמת לצבאות שלמטה הצריכים הארת החכמה. כי אז הזמן של המשכת הארת החכמה. ובאחרון של החג, דהיינו בשמיני עצרת, המלכות ממשכת ומשפעת חסדים את אותה הארה בצורה של חסד לתחתונים. ואז נשלמים הצבאות של מעלה הנמשכים מז"א. וז"ש, ביום טוב בתראה דחג, דהיינו בשמיני עצרת, שאז הוא בהמשכת חסדים, דהא תפלה של יד אשתלים, כי בז' ימי החג המשיכה חכמה. ובשמיני עצרת שהמשיכה חסדים, היא נשלמת בכל. וז"ש ולפלגא חולקא לכלא, וכו', הן לצריכים חכמה והן לצריכים חסדים


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים סא-סג
1.מה ההבדל בין תפילין של חול לתפילין של יום טוב וחולו של מועד הסבר דרך המשל שמביא הזוהר הקדוש?
2.מדוע צריך לשמוח ביום טוב ובחולו של מועד?
3. הסבר כיצד מאירים המוחין דתפילין בכתוב לריח שמניך טובים שמן תורק שמיך על כן עלמות אהבוך?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נח-ס
1.מהו שכתוב לריח שמניך טובים מה זה ריח מיהם השמנים ומתי נקראים טובים?
2. כיצד קשור הפסוק בשאלה הקודמת ליום טוב?
3. מה הבדל בין תפילין של ראש ליד ומדוע אסור להניח תפילין של ראש ושל יד הן במועד והן בחול המועד?
4. מדוע צריך להיות בשמחה בחול המועד מהיכן ההארה לשמחה זו?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים נח- ס שיעור 20

הריח

אי אפשר לקבל הארה מתוך אנוכיות ורצון לקבלה לפרטיות, אלא רק ברצון ליחד ניתן לקבל. זו המחלוקת של ב' המאורות הגדולים, מי ישלוט. הערך העליון או החשק הוא מה שחשה הלבנה. מחלוקת זו מביאה את הקב"ה לומר לחשק, ללב, לכי מעטי עצמך לטובתך, שממילא לא ניתן לקבל אור לחשק העצמי.

לריח שמנייך טובים, אומר שאותו ריח העליון שהוא החכמה/השפע יכול להאיר לכל המדרגות התחתונות ולעשות אותם טובים כשיש ג' קווים או כשבאים בתפילה, ביקוש ומעשים טובים.

מהו יום טוב, הוא טוב כאשר מקבלים את הארת החכמה, כאשר מסכימים לעליה. ישנה סגולה של זמן, שביום טוב, יש גילוי של טוב, יש עליית עולמות שבאה מתנה מלמעלה. כך למשל יום א של סוכות, ישנו מהלך קוסמי אליו צריך התחתון להצטרף. ביום טוב לא מניחים תפילין, אשר ביום חול התפילין מאפשרים את קבלת האור. ביום טוב הארה זו נמצאת, ובחול על הנברא לגרות את הנשמה ע"י הדמיון.

התפילין שמחוץ לראש הם אור מקיף שבא להזכיר, לגרות את הדמיון לקבלה פנימית. כלומר ביום חול התפילין מראים על השאיפה הפנימית לקשר עם העליון. ביום טוב פועלים את הדמיון שכבר האור נמצא ומורגש בפנימיות. 

אסור להניח תפלין בחוה"מ

והעם הקדוש אחוזים בתפלין של רבון העולם בהארה שהקב"ה נתן לנו, והן שורות עליה ביו"ט, ובחולו של מועד, תפלין של ראש, ביו"ט, ושל יד, בחול המועד, ואסור להעביר התפלין של רבון העולם מעל ראשיהם ולהניח תפלין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה תפילין של מטה הם רק דמיון, ואין להשתמש בדמיון הגשמי כאשר מקבלים הארה אמיתית מהדבר הפנימי.


שיר השירים נח- ס שיעור 20

הריח

אי אפשר לקבל הארה מתוך אנוכיות ורצון לקבלה לפרטיות, אלא רק ברצון ליחד ניתן לקבל. זו המחלוקת של ב' המאורות הגדולים, מי ישלוט. הערך העליון או החשק הוא מה שחשה הלבנה. מחלוקת זו מביאה את הקב"ה לומר לחשק, ללב, לכי מעטי עצמך לטובתך, שממילא לא ניתן לקבל אור לחשק העצמי. 

קצה) ובכל אתר, ריח, מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה, עומדת על מדרגה תחתונה ממנה והאי זהו ריח מאותו העליון. לריח, דא איהו נקודא עילאה, דקיימא בסתימו, מגו ההוא דסתים דכל סתימין, דלא אתידע כלל. ריח הוא הארת חכמה, מאירה ע"י ז"א שעולה אליה והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא. ובגין האי ריח, כל אינון שמנין ובוסמין, כולהו נהירין ואקרון טובים , בגין דהאי קיים לון, למהוי כולהו חד קישורא, נהיר כחדא.

קצו) ואי לאו לא וכו': ואם לא, אינם נקראים טובים. משום, כשהריח העליון הזה נכנס בסתימה לנחל העמוק, שהוא בינה, וממלא אותו כראוי, אז כל המדרגות נקראות טובים.
פירוש. ריח הוא הארת החכמה, ומקורו הוא בקו שמאל דישסו"ת המקור בזו"ן שהם מקבלי המוחין באצילות. או"א חסדים מכוסים, התכונה של ישסו"ת שרוצה חכמה ולכן הוא המקור להאיר לתחתונים. ונודע, שאין החכמה דקו שמאל דישסו"ת יכולה להאיר, מחמת שהיא בחסרון חסדים שלא ניתן להאיר בב' קווים, אלא אם כן, שז"א עולה למ"ן לישסו"ת ומיחד ב' הקוין ימין ושמאל דישסו"ת זה בזה, והחכמה נכללת בחסדים, אז יכולה החכמה להאיר. נמצא שהריח, שה"ס הארת החכמה, יוצא ע"י עלית התחתון, שהוא ז"א, לעליון, שהוא בינה. וז"ש, ובכל אתר, ריח מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה, שבכל המקומות יוצא הריח, שהוא הארת החכמה, ע"י עלית מדרגה אחרת התחתונה ממנה, דהיינו ע"י עלית מ"ן דז"א לישסו"ת והאי, דהיינו שבכתוב, לריח שמניך טובים, איהו ריח מההוא עלאה, שמתגלה הריח ע"י המשכה מהמדרגה העליונה מישסו"ת, שהוא או"א עלאין. כי לריח, דא איהו נקודה עלאה, שהיא או"א עלאין, דקיימא בסתימו מגו ההוא דסתים דכל סתימין דלא אתיידע כלל, שהיא עומדת תמיד בסתומה, ויונקת מסתום דכל סתום דלא אתיידע, הנקרא רישא דלא אתיידע. וכך או"א הם בבחינת לא אתיידע, דהיינו שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם תמיד בחסדים נעלמים מחכמה, כמו רדל"א. אלא בשעה שהם צריכים להשפיע חכמה לישסו"ת, אז עולים לחכמה סתימאה דא"א ומקבלים ממנה חכמה כדי להשפיע לישסו"ת. ואז נקראים או"א ריחא עלאה, דהיינו חכמה עלאה. וז"ש, והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא, שנקודה זו, דהיינו או"א הם ריח כשמקבלים חכמה מהסתום מכל שהוא חכמה סתימאה דא"א, ומשפעת לישסו"ת. הריח הוא כשאו"א עושים זיווג במצב זה יש חכמה במדרגה ואו"א מקבלים חכמה, למרות שיוד לא יוצאת מאוויר, אלא החכמה לא בשבילם אלא בדרך מעבר לישסו"ת וז"ש, ובגין האי ריח, כל אינון שמנין ובוסמין כולהו נהירין, ואקרון טובים, דהיינו כל המדרגות המקבלות מישסו"ת הארת ריחא עלאה זו, נקראות טובים. בגין דהאי קיים לון וכו', משום שריחא עלאה מקיים אותם וכו' בגין דכד האי ריח עלאה שהוא או"א, עאל בסתימו לגו נחלא עמיקא, שהוא ישסו"ת ואמלי ליה כדקא, יאות, כי כשאו"א נכנסים ומשפיעים הריח העליון לישסו"ת וממלאים אותם, אז, כלהו דרגין, כל המדרגות המקבלות מישסו"ת אקרון טובים.
ויש לדעת כאן, כי כל זה אמור רק בג"ר דישסו"ת, שהם יכולים לקבל החכמה מאו"א, אע"פ שהיא בלי חסדים, כי רק בז"ת אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, אבל בג"ר יכולים להאיר גם בלי חסדים חכמה יכולה להתקבל עם חסדים רק בו"ק, ובג"ר אפשר בלי (כמ"ש בשער הכונות דף ק"א ענין יוה"כ דרוש ג' ע"ש) וע"כ יכולים או"א להמשיך להם חכמה, מחכמה סתימאה דא"א ולמלאותם, אע"פ שהיא בלי חסדים (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר אות י"ד ד"ה קיימא) מה שאין כן בז"ת דישסו"ת, שבהן אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ החכמה היא מלאה דינים בהם, ונעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, ואינה נשלמת אלא על ידי מדרגה תחתונה מהם, שהיא ז"א, העולה להם למ"ן, ומיחד הימין והשמאל זה בזה. לריח שמנייך טובים, אומר שאותו ריח העליון שהוא החכמה/השפע יכול להאיר לכל המדרגות התחתונות ולעשות אותם טובים כשיש ג' קווים בישסו"ת, גם כשישנה עליית מ"ן ומעשים טובים.

מהו יום טוב, הוא טוב כאשר מקבלים את הארת החכמה, כאשר מסכימים לעליה. ישנה סגולה של זמן, שביום טוב, יש גילוי של טוב, יש עליית עולמות שבאה מתנה מלמעלה. כך למשל יום א של סוכות, ישנו מהלך קוסמי אליו צריך התחתון להצטרף. ביום טוב לא מניחים תפילין, אשר ביום חול התפילין מאפשרים את קבלת האור. ביום טוב הארה זו נמצאת, ובחול על הנברא לגרות את הנשמה ע"י הדמיון.

התפילין שמחוץ לראש הם אור מקיף שבא להזכיר, לגרות את הדמיון לקבלה פנימית. כלומר ביום חול התפילין מראים על השאיפה הפנימית לקשר עם העליון. ביום טוב פועלים את הדמיון שכבר האור נמצא ומורגש בפנימיות.  

תפלין שמניח הקב"ה

התפילין הם אור מקיף, וכשנכנסים למדרגה הם אור פנימי

קצז) רב המנונא סבא וכו': רה"ס אמר כך, אלו המקבלים מג"ר דישסו"ת הנ"ל, הם ימים הנקראים טובים מפני שג"ר דישסו"ת יכולים לקבל חכמה. והם תפלין של ראש, שהם תפלין שהקב"ה מניח אותם כלומר שהם המוחין דז"א הנקראים תפלין, וע"כ נקראים טובים, משום שהם מאירים בראש הקודש העליון, שהוא ז"א.

קצח) ובכל אתר ימים וכו': ובכל מקום, ימים טובים הם תפלין של ראש, שהקב"ה מניח אותן, (עי' להלאה אות ר"ה) חולו של מועד, שלא נקרא יום טוב, הם תפלין של הזרוע, שה"ס המלכות, כי אין ללבנה, שהיא המלכות, כלום מעצמה, אלא ממה שמקבלת מאורו של יום טוב, שהוא ז"א.

קצט) תפלין דדרועא דאיהי וכו': תפלין של הזרוע, שהן תפילין של יד אינה מאירה אלא מתוך האור של תפלין של ראש. ומפרש, תפלה של ראש היא ימים טובים, דהיינו מוחין דז"א. תפלה של זרוע, היא חולו של מועד, דהיינו מוחין של המלכות. ויפה אמר רב המנונא, וכך הוא. 

אסור להניח תפלין בחוה"מ

ר) וע"ד חולו של וכו': וע"כ חולו של מועד, הוא בענין עשית מלאכה, כמו יום טוב. וצריך להיות בשמחה כמו ביו"ט. ומשום זה בימים האלו שהם בחינת התפלין של רבון העולם, דהיינו ימים טובים, אסור להניח בהם שאר תפלין. כי ביו"ט אסור להניח תפלין. כי אלו הימים, שהם בחינת התפלין העליונות, שורים על ראשיהם של ישראל הקדושים 

רא) רבי אלעזר שאיל וכו': ר"א שאל לר' שמעון אביו, אמר לו זה נכון בתפלין של ראש, שהם המוחין העליונים דז"א, שהן שורות על ראשיהם של העם הקדוש ביום טוב. אבל בתפלין של יד, שהוא חולו של מועד, ולא יו"ט, איך אנו נאחזים בה. אומר ושואל רבי אלעזר שאין מניחים תפילין ביום טוב מפני שהמוחין ממילא נכנסים לראש דז"א, אבל בתפילין של יד מהי ההארה שתאיר בחול המועד. עונה רבי שמעון שכן יש הארה מהיום טוב עצמו שמאיר לחול המועד, אז אין להניח תפילין כדי לומר שלא מבקשים דבר שישנו

רב) א"ל בגין דאנן וכו': אמר לו, משום שאנו אחוזים בה, במלכות, שה"ס חולו של מועד, והיא נקראת יד כהה. ע"כ אסור לעשות מלאכה בחול המועד מצדה, וצריכים לעשות שמחה בחול המועד, מצד תפלין של ראש, כלומר מצד שחול המועד מקבל מיו"ט, שהוא תפלין של ראש, ע"כ צריכים להיות בשמחה בחול המועד.

רג) ועמא קדישא אחדין וכו': והעם הקדוש אחוזים בתפלין של רבון העולם בהארה שהקב"ה נתן לנו, והן שורות עליה ביו"ט, ובחולו של מועד, תפלין של ראש, ביו"ט, ושל יד, בחול המועד, ואסור להעביר התפלין של רבון העולם מעל ראשיהם ולהניח תפלין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה תפילין של מטה הם רק דמיון, ואין להשתמש בדמיון הגשמי כאשר מקבלים הארה אמיתית מהדבר הפנימי.

שיר השירים נה- נז שיעור 19

הריח

ריח הוא בחינה של חוכמה, וחכמה נמצאת במקום הרוחני.

אדם נרתע מלהרגיש חלש, וכמעט בכל מחיר יבקש הרגשה של עוצמה ויעשה לכך פעולות להגיע לאקסטזות למינהם, אך עוצמה זו היא אש שורפת.

אמר ללבנה מעטי עצמך, כלומר אומר ללב להסתלק מהשתוקקות שאינה ראויה כלומר שאינה נשלטת. את ההשתוקקות צריך לנהל ולהביאה ליחד, לקשר עם הבורא. סימן מובהק לאי הצלחה נראית בכעס ותסכול.

אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ לַֽהשם. אִשֵּׁ֥ה הוא קו שמאל, רֵֽיחַ הוא הבחינה הפנימית הארת חכמה, כמו ביום הכיפורים בו הפנימיות קובעת, נִיח֖וֹחַ הוא בחינת זעיר אנפין שנותן את את כח החסדים שיאפשרו את קבלת החכמה, שזה היופי, העבודה הנפשית בג' קווים. אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ מקושרים יחד בעת גילוי החכמה.

רֵֽיחַ מקום גילוי החכמה, נִיח֖וֹחַ הוא המשפיע שנותן את ההארה, לַֽהשם זו בחינת הבינה, המקור לחכמה.

השם ניחוח, הוא הארת כל הצבעים העליונים לבן אדום, ירוק, שה"ס חג"ת, של תפארת ישראל, שהוא ז"א, שהוא היופי של הכל, וזו היא נחת הרוח העליון, מבינה, השורה עליו ומאיר לו, להויה היינו למלך הכל. שהוא בינה. והכל מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכל בסוד הקרבן.


שיר השירים נה- נז שיעור 19

הריח

ריח הוא בחינה של חוכמה, וחכמה נמצאת במקום הרוחני.

אדם נרתע מלהרגיש חלש, וכמעט בכל מחיר יבקש הרגשה של עוצמה ויעשה לכך פעולות להגיע לאקסטזות למינהם, אך עוצמה זו היא אש שורפת.

אמר ללבנה מעטי עצמך, כלומר אומר ללב להסתלק מהשתוקקות שאינה ראויה כלומר שאינה נשלטת. את ההשתוקקות צריך לנהל ולהביאה ליחד, לקשר עם הבורא. סימן מובהק לאי הצלחה נראית בכעס ותסכול. 

אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ לַֽהשם. אִשֵּׁ֥ה הוא קו שמאל, רֵֽיחַ הוא הבחינה הפנימית הארת חכמה, כמו ביום הכיפורים בו הפנימיות קובעת, נִיח֖וֹחַ הוא בחינת זעיר אנפין שנותן את את כח החסדים שיאפשרו את קבלת החכמה, שזה היופי, העבודה הנפשית בג' קווים. אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ מקושרים יחד בעת גילוי החכמה.

רֵֽיחַ מקום גילוי החכמה, נִיח֖וֹחַ הוא המשפיע שנותן את ההארה, לַֽהשם זו בחינת הבינה, המקור לחכמה.

קצ) ניחוח, נהירו דכל וכו': השם ניחוח, הוא הארת כל הצבעים העליונים לבן אדום, ירוק, שה"ס חג"ת, של תפארת ישראל, שהוא ז"א, שהוא היופי של הכל, וזו היא נחת הרוח העליון, מבינה, השורה עליו ומאיר לו, להויה היינו למלך הכל. שהוא בינה. והכל מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכל בסוד הקרבן.
פירוש. השם ניחוח, רומז על ג' קוין דז"א, שהם הממשיכים הארת החכמה. וז"ש, נהירו דכל גוונין עלאין, שהם חג"ת דז"א, שהם עליונים ממלכות, תפארת ישראל, שבשביל ג' קוין שבו נקרא ז"א, תפארת ישראל. ושפירו דכלא, כי הוא המקור להארת החכמה המכונה יופי, שהכל מקבלים ממנו. אמנם המקור הוא בבינה, ולא בז"א. אלא הרוח העליון שבבינה, שורה על ז"א ומאיר לו, וע"כ נבחן ז"א למקור. וז"ש, ודא איהו נייחא דרוחא עלאה דשרייא עליה ונהיר לגביה, שהמדובר הוא ברוח הבינה השורה על ז"א בשלשה קוין שלו, בסוד תלת מחד נפקא חד בתלת קיימא (ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת) ומבחינה זו נחשב ז"א כמקור שהוא הגורם להארת החכמה. וז"ש לה', למלכא דכולא, שהוא בינה. ונתבארו ג' הבחינות שבכתוב אשה ריח ניחח לה', אשה, ה"ס נקודה דאחור, ריח ה"ס נקודה דפנים שאמר לה לכי מעטי את עצמך, ושתיהן הן במלכות כנ"ל, שהם מב' מצבי המלכות. ניחח, ה"ס ג' קוין שבז"א, שהם מקור ההשפעה של הארת החכמה. וג' בחינות אלו מתקשרות זו בזו, לגלות הארת החכמה שבסוד הקרבן. כי אע"פ שהריח, שה"ס הארת החכמה אינו מגולה אלא במצב הב' של המלכות, כנ"ל, עכ"ז, היא צריכה להשתמש אז בכלים דמצב הא', כי הכלים דמצב הב' אינם ראויים לקבל חכמה (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר בהסולם, בסוף אות ה') הרי שב' בחינות אלו צריכות זו לזו. כי במצב א' בלבד, אין גילוי לריח, מחמת חסרון חסדים. ובמצב הב' בלבד, אין כלים לקבלת החכמה. וע"כ נעשים שניהם אחד לקבלת החכמה. והם מקבלים החכמה מהבחינה הג', שהיא ניחוח ,זו האפשרות לקבל את החכמה דהיינו ג' קוין דז"א. ואע"פ שז"א משפיע החכמה, עכ"ז אין החכמה מתגלה בו, אלא במלכות בלבד. (כנ"ל בזהר ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד כמה) הרי שאשה ריח ניחוח מקושרים זה בזה בעת גילוי החכמה. אשה, שממנה הכלים. ריח, הוא מקום הגילוי של החכמה, ניחוח הוא המשפיע. וז"ש, וכולא אתקשר דא בדא ואנהיר דא בדא למהוי חד בחדוה דכולא ברזא דקורבנא, שבסוד הארת החכמה, שה"ס הריח המתגלה בסוד הקרבת הקרבן, צריכים להתקשר כל ג' הבחינות, אשה ריח ניחוח זו בזו, שאם היתה חסרה אחת מהן, לא היתה הארת החכמה יכולה להתגלות.

קצא) ואיתימא הא אשה וכו': ויש אומרים, האש הזה שהיא מבחוץ במקום המקומט והמצומצם (כנ"ל אות פ"ט) זו היא אשה, שמהאש ההיא מצטמצמים כמה צבאות וכמה מחנות, אלו באלו לוהטים בכמה מינים לכמה צדדים. וכולם, חוזרים ומצטמצמים בסוד הקרבן, וחוזרים ובאים באש ההיא. ואיתימא, הוא כמו ואית ימא, שפירושו ויש אומרים.

קצב) בגין דכלהו מארי וכו': ומפרש, שע"כ חוזרים ובאים באש, בסוד הקרבן, משום, שכולם הם בעלי מגן ובעלי דינים, וכשחוזרים בסוד הקרבן, דומים, לכעס היוצא מנחירים, החוזר למקומו אחר שנח מכעסו. כי כמו שאלו הצבאות והמחנות דמצב הא' דמלכות, לוהטים ומצומצמים במקומם, כך הצבאות והמחנות העליונים הקדושים, הנמשכים מז"א, שהם בעלי הנחת והרצון, מאירים ושבים להתקשר באור בתוך הה' הזו, שהיא המלכות. וכולם, אלו באלו מחנות דמצב הא' ומחנות של ז"א, וזה בזה בחבור אחד, נקראים אשה, דהיינו אש ה', שהוא סוד הנחת, והמזון, והאור המאיר לכל הצדדים.
פירוש. היש אומרים מפרשים שהשם אשה, אינו על כלים דמצב הא' של המלכות בשעה שהם ריקים ומצומצמים מאור, כמו שפירש מקודם (באות קפ"ט) עיין שם. אלא השם אשה, הוא, על כלים דמצב הא' של המלכות, שכבר מקבלים האור מז"א, שאז נקראת המלכות ה', ולא ד  שזה כבר מפתחא ואשה, הוא אותיות אש ה', אש רומז על הכלים דמצב הא' שחוזרים להתעורר באש הדינים שלהם בסוד הקרבן, שפירושו שההתעוררות הזו של הדינים והחשך שהיתה להם במצב הא' של המלכות, גורמת להם עתה התדבקות גדולה בז"א בצמאון גדול, כיתרון האור מתוך החשך שעכשיו מרגישים את ההארה שכבר ניתן להשתמש בכלים אלו. ואז המלכות בסוד ה'. הרומזת שמלאה מכל טוב.
וז"ש (באות קצ"א) הא אשה דאיהו לבר בקמיטון, דא איהו אשה. שהאש הזו שהוא בחצוניות המלכות, דהיינו במצב הא' ששם המקום המצומצם והמקומט מאור, זה הוא שנקרא אשה, דמההוא אשא מתקמטן כמה חיילין וכמה משריין, שמאש הדינים הזו, מתקמט האור והמזון של המחנות והצבאות הנמשכות ממלכות במצב ההוא (כנ"ל אות קפ"ט) אלין באלין מלהטן בכמה זיינין לכמה סטרין, שמתקבצים שם כמה מיני דינים לכמה צדדים. וכלהו ברזא דקרבנא אתקמיטו ותאבו ועאלו בהאי אשא. שכל הצבאות והמחנות והכלים דמצב הא' של המלכות, חוזרים ומתעוררים בכל מיני הדינים שלהם, בסוד הקרבן שכבר לא מפחדים מכל המצבים והמקרים, שאז המלכות קרבה לזווג עם ז"א, והיא נקראת משום זה קרבן. ומפרש למה הם חוזרים ומעוררים הדינים שלהם אחרי שכבר מגיעים למצב ב לכאורה כבר לא צריך את הדינים, הוא בגין דכלהו מארי תריסין מארי דדינין, מפני שכולם הם בבחינת דינים, וכד תבין, וכשחוזרים לעורר הדינים בסוד הקרבן, דומה, כמא דתב רוגזא דנפיק מנחירין כד הוי נייחא לדוכתיה. כי אחר שכבר נמתק הרוגז, הוא חוזר להתעורר במקומו כדי להגדיל מתוקו. כמא דאלין חיילין ומשריין מלהטין קמטין באתרייהו, וכן כאן, כמו שאלו הצבאות והמחנות הנמשכים מהמצב הא', הם לוהטים בדינים ומצומצמים במקומם במצב הא' הכי נמי חיילין ומשריין עלאין קדישין, שהם הספירות והכחות הנמשכים מז"א, שהם מארי דנייחא ורעו. שהם המשפיעים נחת ורצון, נהרין ותבין בנהירו לאתקשרא גו האי ה' הם חוזרים ומאירים להתקשר במלכות בסוד הזווג שהיא נקראת אז ה', ולא ד'. וכלהו, אלין באלין ודא בדא בחבורא חדא, אקרי אשה וכולם הן הצבאות והכלים דמצב הא' של המלכות, והן הצבאות והכלים של ז"א המלאים אור, כשמחוברים אלו באלו זה בזה בחבור אחד, אז נק' הצבאות והכלים דמצב הא' בשם אשה, לפני כן אין קוראים אותם בשם רזא דנייחא ומזונא ונהירו דכל סטרין, שאז המלכות בסוד הנחת והמזון והאור שמקבלת מז"א. לפי דעה ראשונה אישה זה מצב א חוכמה בלי חסדים, דעה שניה אישה זה מצב שהמלכות כבר מקבלת חכמה, והיא כלולה ממצב א וממצב ב מפני שמצב ב צריך את ההשתוקקות של מצב א. 

קצג) ריח נקודה דלגו וכו': ריח הוא נקודה שבפנים. מצב של קבלת חכמה כאשר לפי פירוש ב אישה זה האחור שיש בפנים כי אשה, היא נקודה דאחור, שהיא המלכות שמסוד המצב הא', וריח היא נקודה דפנים, דהיינו המלכות שמצד המצב הב' (כנ"ל באות קפ"ט) סוד ברית הקודש, שהנקודה דפנים דבוקה בברית הקודש, שהוא יסוד. למה נקראת ריח. הוא משום שהריח הוא מהבשמים העליונים הקדושים הנסתרים שאינם מגולים, כי ריח ה"ס הארת החכמה, שאינה מגולה בספירות העליונות, שהן ממעלה למלכות. וכשהבשמים העליונים, שה"ס הארת חכמה, שבספירות דז"א, שורים על המלכות, היא מריחה אותם, כמי שמריח ריח בהדס. כי חג"ת דז"א נקראים הדסים הדס משולש כנגד חג"ת למעלה מחזה. והיא, הארת החכמה, היא ריח היוצא מהדס, דהיינו שמושפע מז"א הנקרא הדס, וע"כ נקודה דפנים זו נקראת ריח היוצא מהדס. מפני שהארת החכמה שבה מקובלת מהדס, שהוא ז"א.

קצד) ניחוח אתר דנחת וכו': ניחוח, הוא המקום שיורד הרוח העליון, בינה, ושורה עליו, דהיינו קורא ניחח לחג"ת דז"א, כדי שהחג"ת יהיו מרכבה עליונה לבינה, בסוד ע"ב שמות, היוצאים מג' פסוקים ויסע ויבא ויט, שה"ס חג"ת דז"א (כנ"ל בזהר בשלח אות קע"ג ע"ש) והמרכבה העליונה כולה, היא קשר אחד. כלומר, שג' קוין חג"ת קשורים זה בזה כקשר אחד. לה', שכתוב ניחוח לה'. פירושו, שיהיה הכל באור אחד. וע"כ נקרא ריח ניחוח. דהיינו ריח היוצא מחג"ת דז"א הנקראים ניחוח. ושיעור הכתוב הוא, אשה ה"ס נקודה דאחור דז"א בעת שכבר מתוקנת בסוד הזווג. ריח ה"ס המלכות דמצב הב' שה"ס נקודה דפנים, שבה מתגלה הריח. ניחוח ה"ס חג"ת דז"א בסוד שם ע"ב שבהם. לה' הוא יחוד הכל באור אחד, דהיינו בשליטת אור החסדים.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נה-נז
1.הסבר אשה ריח ניחוח להשם שני פירושים מה ההבדל בין הפירושים וכיצד פועלים כל אחד בעבודת השם?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים נב- נד שיעור 18

מי שראה ענבים בחלום

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו. 

למדנו, מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו, ואם הם שחורים, צריך לרחמים. כי עומד ודאי בדין. מה הטעם. הוא, משום שענבים הם בחינת חכמה, וחכמה באה על הרצון לקבל לבנים הם ענבים השומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, שהוא רחמים שילוב חכמה וחסדים. וע"כ סימן טוב לו. ואלו הענבים האדומים, הם צד הדין, צבע אדום שהוא דין, וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום, וע"כ סימן רע לו. יש גם בחינת אדום שכלול בשחור, מלכות שנמצאת בבינה ועושה בה חיסרון.

 

אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכלם, הוא ראוי לעולם הבא. מה הטעם. הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלותו, כי עם האכילה, העבירם מן העולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העולם הבא. שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שמורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, שהוא לבן. שתה יין אדום בחלומו, הוא מורה ששורה עליו דין. כי זה מורה שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה.

 

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו. 

אכילה בפסח זה מוחין דאבא, שתייה מוחין דאמא. אך שתיית מים היא חסדים.

 

בנושא היין, הזוהר לא מלמד כאן על יין גשמי, אלא על סוג של רצון ויש להנפיש ולהבין שיש אצל כל אחד תאווה פרטית הבאה בכל מיני תכונות. מלמד שכאשר אתה רוצה אהבה עליך לשלם ברצון לאחר שתטהר אותו, לאחר שמוכנים לוותר עליו.

 

הריח

 

ריח הוא בחינה של רוחניות, וכאן מדבר על ריח של זמן תיקון, ריח הקורבנות בו מקריב האדם את צד הדומם צומח חי שבו לטובת צד האדם שבו.

ויש את ריח שהוא בחינת משיח של גמר תיקון. בד"כ הטעות בזמן התיקון היא לבקש את ריח גמר התיקון לפני התיקון עצמו

חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז בבחינת אש שורף. ואז היא בסוד קטרוג הלבנה, ששואלת למה אני לא יכולה ליהנות מהשתוקקות בקדושה. מי שלא ממעט עצמו נכנס לכעסים, שלא מקבל מה שרוצה. הגאווה מביאה לתסכול ויאוש מפני שהגאוותן לא מקבל את המציאות שיש בורא מעליו. הבחירה ביתר דבקות היא הכלל המחייב מיעוט עצמי.

המצב א הנפשי של צד האישה באדם, היינו הלב, שהוא רדוף אחרי התאווה האישית, זה אחד הדברים הקשים שיש בעולם. אי אפשר לבוא למלך רק עם רצונות עצמיים, יש לבוא עם לבושי קדושה.

כמו שעשיו הגאוותן נאלץ למכור את הבכורה, כך חייב אדם שמגיע למבוי סתום, ורואה שלא יוכל לגבור על הרצון בעליונים, למעט עצמו ולמכור את התאווה לקו אמצעי, ליעקב, לאמונה.

משיח הוא בחינת גדלות ההשגה, אשר בגמר תיקון ניתן יהיה להשתמש בְּאִשֶּׁה ניחוח להשם, זו בחינת אהבת דודים, כלומר להשתמש ברצון העצמי למען אהבת היחד, אהבת השם


שיר השירים נב- נד שיעור 18

מי שראה ענבים בחלום

קפא) תנן מאן דחמי וכו': למדנו, מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו, ואם הם שחורים, צריך לרחמים. כי עומד ודאי בדין. מה הטעם. הוא, משום שענבים הם בחינת חכמה, וחכמה באה על הרצון לקבל לבנים הם ענבים השומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, שהוא רחמים שילוב חכמה וחסדים. וע"כ סימן טוב לו. ואלו הענבים האדומים, הם צד הדין, צבע אדום שהוא דין, וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום, וע"כ סימן רע לו כאן מדבר על אדום שכלול בשחור, מלכות שנמצאת בבינה ועושה בה חיסרון. 

קפב) אכלן כדאי איהו וכו': אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכלם, הוא ראוי לעולם הבא. מה הטעם. הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלותו, כי עם האכילה, העבירם מן העולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העולם הבא. שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שמורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, שהוא לבן. שתה יין אדום בחלומו, הוא מורה ששורה עליו דין. כי זה מורה שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו.  

אכילה בפסח זה מוחין דאבא, שתייה מוחין דאמא. אך שתיית מים היא חסדים.

קפג) יעקב כד קריב וכו': יעקב שה"ס הקו האמצעי, כשקרב אל יצחק אביו שה"ס קו שמאל, נתן לו מאותו היין הטוב המשומר, מהעולם הבא, שהוא בינה. כי שמחה ואהבה, דהיינו אהבת דודים, אינה אלא כשמתעורר מתוך היין הטוב

קפד) וע"ד יצחק דהוה וכו': וע"כ יצחק שהיה מצד הדין הקשה דהיינו מקו שמאל, צריכים לשמח אותו באותו היין הטוב הבא מרחוק שבלי חכמה הוא לא מסופק, זה הטבע של צד הנקבה, של צד הבריאה חייבת לקבל תענוג כדי לבטא עצמה. ז"ש, ויבא לו יין מרחוק. מרחוק, פירושו ממקום עליון, שהוא בינה, המשיך עליו מאותה השמחה לשמח אותו. אז נמתק הכעס, והדין הקשה נכלל ברחמים, להיות הכל כראוי. שמחה היא עם הרצון להשפיע, ואהבה גם עם הרצון לקבל

 

אהבת דודים

קפה) ובגין כך אינון וכו': ומשום זה הדודים האלו, האהובים העליונים, המאורות הקדושים, שהם ז"א ומלכות, אינם מאירים אלא מתוך היין ההוא (כנ"ל אות קע"ו) ומי הוא. הוא השם החקוק המפורש של שבעים האותיות של אלו המאורות הקדושים, השם הקדוש של שבעים שמות, זה הוא בסוד הענבים האלו השומרים את היין העליון, מבינה, שהוא הכלל של אלו השבעים. 

פירוש. סוד השם ע"ב, תמצא בזהר (פרשת בשלח אות קע"ג) שהוא יוצא מג' פסוקים, ויסע, ויבא, ויט, שבכל פסוק יש ע"ב אותיות, כי ה"ס ג' קוין, ויש בקו ימין ע"ב אותיות, ויש בקו שמאל ע"ב אותיות, ויש בקו אמצעי ע"ב אותיות. כל שם בונים מהאות הראשונה של המילה ויבוא,  ומשילוב ג' פעמים ע"ב האותיות האלו זו בזו יוצא השם של ע"ב שמות. שבכל שם יש ג' אותיות, כמו שמפורש שם כל זה באר היטב ע"ש. ואע"פ שהם במספר ע"ב אותיות, וכן ע"ב תבות, כל תיבה בת ג' אותיות, עכ"ז נחשבים רק לע' שמות (כמ"ש בזהר בשלח אות קס"ג) בסוד ע' סנהדרין וב' סהדי על פי שנים יקום דבר. ע"ש. ולפיכך קורא אותם הזהר פעמים רק ע' שמות וע' אותיות. וכשרוצה לדבר מקו אחד של ג' הקוין האלו, מכנה אותו ע' אותיות, כי בכל קו יש ע"ב אותיות שעקרן הן ע'. וכשרוצה לדבר מיחוד כל ג' קוין בבת אחת, מכנה אותם ע"ב תבות של ג' אותיות, או ע"ב שמות, שעקרם הוא ע' שמות. (ועי' להלאה אות שפ"ד). בד"כ כאשר מדבר מ ג' קווים ע"ב ובקו אחד ע. בקידוש משתמשים ביין מפני שבאהבה יש לשתף גם את השמאל, אחרת נאמר שברא את הרצון לקבל ואין בו צורך, אלא יש לתקן את הרצון לקבל, את האגו אותו יש לגנוז עד שמטהרים אותו ואז נכון להשתמש בו
וז"ש אינון דודים וכו' לא נהרין אלא מגו ההוא יין. כי אהבת דודים ה"ס הארת קו שמאל, המכונה יין (כנ"ל אות קע"ו) וז"ש, ומאן איהו. דא שמא גליפא מפרש דשבעין אתוון דאינון בוצינין קדישין, דהיינו ע' האותיות שבפסוק ויבא, שאותיות אלו ה"ס קו שמאל מג' הקוין, הנקראים מאורות הקדושים (כמ"ש בזהר בשלח אות קע"ג ע"ש) שמשם נמשך היין, שה"ס אהבת דודים. שמא גליפא קדישא דשבעין שמהן, דהיינו השם הקדוש המשולב מג' פעמים ע"ב אותיות, שהוא נקרא ע' שמות כנ"ל, דא איהו ברזא דאינון ענבים דנטרין יין עלאה, כי השם דע"ב שמות מורה על שלוב ויחוד הקוין זה בזה ע"י הקו האמצעי, שאז נשמר היין העליון שלא יגעו בו החיצונים מפני שיש פה רצון לקבל ויש לשמור שלא לגלות החוצה בצורה לא ראויה (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ומקור ג' קוין אלו הוא בבינה, וז"ש יין עלאה כללא דאינון שבעין, שהם שומרים היין העליון שבבינה ששם הכלל שם השלום וזהו המקום לשמור על היין, דהיינו המקור, של ע' השמות האלו. ויט הוא בחינת יעקב העושה שלום בין ויסע לויבא

קפו) ובגין כך חדוה וכו': ומשום זה שמחה ורצון שבנשיקות האלו, הם לעורר האהבה, דהיינו אהבת דודים, מיין העליון, שהוא בבינה, וע"כ המאורות, שהם ז"א ומלכות, מאירים ונוצצים מאותו היין. שכתוב, כי טובים דודיך מיין.

הזוהר לא מלמד כאן על יין גשמי, אלא על סוג של רצון ויש להנפיש ולהבין שיש אצל כל אחד תאווה פרטית הבאה בכל מיני תכונות. מלמד שכאשר אתה רוצה אהבה עליך לשלם ברצון לאחר שתטהר אותו, לאחר שמוכנים לוותר עליו. 

הריח

קפז) לריח שמניך טובים: אמר רבי שמעון, המקרא הזה, הסתכלתי בו, והוא סתום בסוד עליון. ריח. יש ריח ויש ריח, והרבה ריחות יש. יש ריח העולה ממטה למעלה, כמו ריח הקרבנות, שזה הוא ריח, העולה וקושר קשרים זה בזה, ומשתלשל זה בזה, דהיינו שמשתלבים זה בזה בדרך ירידה, עד שנעשה הכל קשר אחד ואור אחד. ריח הוא בחינה של רוחניות, וכאן מדבר על ריח של זמן תיקון, ריח הקורבנות בו מקריב האדם את צד הדומם צומח חי שבו לטובת צד האדם שבו. 

ויש את ריח שהוא בחינת משיח של גמר תיקון. בד"כ הטעות בזמן התיקון היא לבקש את ריח גמר התיקון לפני התיקון עצמו

קפח) אית ריח אחרא וכו': יש ריח אחר, וזה הוא מלך המשיח שנקרא ריח. שכתוב, והריחו ביראת ה'. וזה נקרא ריח, ומתקשר בסוד ריח הקרבן.
פירוש. ריח של הקרבן, ה"ס הארת החכמה העולה ממטה למעלה מקו שמאל, ומתיחד עם הימין, ונעשה עמו לאחד, ואז יורדת הארת החסדים שמימין, המשולבת בהארת החכמה שמשמאל, ומאירה ממעלה למטה לכל העולמות. קודם עולה ממטה למעלה, הימין מתכלל בשמאל ואז הימין עצמו יוכל להתפשט לגוף, ולמרות שהימין הוא חסדים, הוא מתפשט לאחר שהתכלל בחכמה  וז"ש, כגון ריחא דקרבנא, דהאי איהו ריחא דסליק, דהיינו הארת החכמה, שאינה מאירה אלא ממטה למעלה, כנ"ל. וקשר קשרין דא בגו דא, דהיינו שהקו השמאל מתקשר ומתחבר בקו הימין, והימין בשמאל, ומשתלשל דא בדא, שהארת הימין הכלולה משמאל, משתלשלת ויורדת ומאירה לכל העולמות, עד דאתעביד כלא קשרא חדא, ונהירו חד, דהיינו שהימין והשמאל נעשים קשר אחד ואור אחד, בשליטת החסדים. והנה ג' בחינות יש בקרבן, בסו"ה אשה ריח ניחח, כמ"ש לפנינו. וז"ש, אית ריח אחרא ודא איהו מלכא משיחא דאקרי ריח וכו' ומתקשרא ברזא דריח קורבנא, שהריח שהמלך המשיח משתמש בו, בסו"ה, והריחו ביראת ה', הוא סוד הריח, שבג' בחינות אשה ריח ניחח, הנאמר בסוד הקרבן. כמ"ש לפנינו.

קפט) ורזא דא אשה וכו': וזה סוד אשה ריח ניחח לה'. אשה, הוא לחוץ מן הקשר, שהמזונות והאור של צבאות ומחנות האש נצטמצמו בצהרים. 

ריח, הוא לפנים ממנו, וזהו שמתקשר בפנים, ומאיר בסוד ברית הקדש. וזהו שהמלך המשיח נקרא שהוא ריח מאלו הבשמים העליונים, שכתוב כריח בשמים. (צ"ע, כי לא נמצא כתוב כזה)
פירוש. נודע שיש ב' מצבים במלכות, שבמצב הא' חכמה בלי חסדים שזה אש שורף נאחזת בקו שמאל דבינה, שבו הארת החכמה, והיא שמאל בלי ימין, דהיינו חכמה בלי חסדים. והיא גדולה כמוהו, בסו"ה שני המאורות הגדולים תשוקה גדולה. ועכ"ז אינה יכולה להאיר לתחתונים. כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז בבחינת אש שורף. ואז היא בסוד קטרוג הלבנה ששואלת למה אני לא יכולה ליהנות מהשתוקקות בקדושה. וכדי לתקן זה, נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, ואז נתמעטה וירדה לבחינת נקודה תחת יסוד ז"א וזה מעביר עצמה למצב ב. מי שלא ממעט עצמו נכנס לכעסים, שלא מקבל מה שרוצה. הגאווה מביאה לתסכול ויאוש מפני שהגאוותן לא מקבל את המציאות שיש בורא מעליו. הבחירה ביתר דבקות היא הכלל המחייב מיעוט עצמי, שז"ס המצב הב', והיא נבנית מחדש להיות נוקבא דז"א, ולהזדווג עמו פב"פ. שזו היא תכלית שלימות המלכות לפני גמר התקון. ויש מעלה במצב הא' שלה, כי אז מקבלת חכמה מקו שמאל דבינה. משא"כ במצב הב' אינה יכולה עוד לקבל מבינה, ואין לה מעצמה כלום, והכל צריכה לקבל מז"א בעלה, ויש מעלה במצב הב' שלה, כי אז היא בבחינת פנים בפנים בז"א, ומאירה חכמה וחסדים לתחתונים, משא"כ במצב הא', אע"פ שהיתה מקבלת שלמות החכמה מקו שמאל דבינה, לא היתה יכולה להאיר לתחתונים, שהיתה חשך ולא אור, כי החכמה שבה לא היתה יכולה להאיר מחמת חסרון דחסדים (כמ"ש כל זה בפלפה"ס אות פ"ח ע"ש).
וז"ש, אשה, לבר קשורא, השם אשה, היא לחוץ מקשר. דהיינו שהשמאל והימין אינם מקושרים בה יחד. אלא שהיא שמאל בלי ימין. שה"ס המצב הא' של המלכות. ומזונא ונהירו דחילין ומשריין דאשא בטהרונא קמיטין שהמזון והאור של הצבאות והמחנות הנמשכים ממנה במצב הזה, שהם של אש, מריבוי הדינים שבהם, מקומטים ומצומצמים בצהרים. כלומר, אע"פ שהחכמה מאירה בה מקו שמאל של הבינה, בכל השלמות, כשמש בצהרים, עכ"ז מזונם ואורם קמוטים ומצומצמים מחמת חסרון החסדים שבמלכות, שאין החכמה מאירה לתחתונים בלי חסדים. ולפיכך מרומז המצב הזה בשם אשה, שהוא לשון אש ודינים. ואע"פ שהמלכות מסתלקת מהמצב הזה, ובאה למצב הב' כנ"ל, עכ"ז אין העדר ברוחני, וגם המצב הא' נשאר בה, אלא בבחינת אחורים וחיצוניות. וה"ס נקודה דאחור.
וז"ש, ריח, לגו מיניה. השם ריח, הוא לפנים מאשה, כי אשה, היא אחורים וחיצוניות, שה"ס המצב הא' של המלכות, כנ"ל, אבל ריח, סובב על המצב הב' של המלכות, שהוא פנימיות. לוקחים את כח השתוקקות ממצב א ומכופפים אותו להיות מצב ב ודא איהו דאתקשר לגו, ונהיר, ברזא דברית קדישא, וכאן בפנימיות, מתקשרים הימין ושהמאל זב"ז, והם מאירים בכל השלמות, שזה נעשה לה בסוד הברית הקדוש, שהוא יסוד, דהיינו הקו האמצעי שלמטה מהטבור, הקושר ימין ושמאל זה בזה. ודא אתקרי מלכא משיחא, ובריח הזה, דהיינו הריח של המצב הב' של המלכות, נקרא מלך המשיח, שנאמר עליו והריחו ביראת ה'. ובחינה זו של המלכות נקרא נקודה דפנים. ונתבאר סו"ה אשה ריח, שאשה ה"ס נקודה דאחור דמצב הא', שאז היא מלאה דינים כאש, וע"כ נקראת אשה, ואז אין בה ריח, שפירושו הארת החכמה. וריח ה"ס נקודה דפנים, שהיא במצב הב', בשעה ששמאל וימין מקושרים יחדיו, ע"י הקו האמצעי שהוא יסוד, ואז מאירה בה הארת החכמה הנקראת ריח ממטה למעלה. מצב א של צד האישה, היינו הלב, שהוא רדוף אחרי התאווה האישית, וזה אחד הדברים הקשים שיש בעולם. אי אפשר לבוא למלך רק עם רצונות עצמיים, יש לבוא עם לבושי קדושה. 

כמו שעשיו הגאוותן נאלץ למכור את הבכורה, כך חייב אדם שמגיע למבוי סתום, ורואה שלא יוכל לגבור על הרצון בעליונים, למעט עצמו ולמכור את התאווה לקו אמצעי, ליעקב, לאמונה. 

משיח הוא בחינת גדלות ההשגה, אשר בגמר תיקון ניתן יהיה להשתמש בְּאִשֶּׁה ניחוח להשם, זו בחינת אהבת דודים, כלומר להשתמש ברצון העצמי למען אהבת היחד, אהבת השם


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נב-נד
1.מהו הסימן אם רואה ענבים בחלומו איזה סוגי ענבים מה אם אוכל אותם ומה אם שותה מיינם?
2. מדוע יעקב כשקרב אל יצחק אביו נתן לו מאותו היין הטוב המשומר וכיצד זה מתקשר לאהבת דודים?
3. אילו ב ריחות יש שמביא באות קפז ומה ההבדל ביניהם?
4. באיזה מצב המלכות היא נקראת אש שורף ומדוע אפשר להשתמש באש הזאת עד כדי שהיא לא תהיה אש שורפת אלא ריח ניחוח להשם?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים מט- נא שיעור 17

הנשיקות

הנשיקה היא זיווג רוחני שמבטא את תחילת האהבה. מלמד כאן על שבע סוגי נשיקות כאשר בשיר השירים. מראה הזוהר שישנן שלוש, וכנסת ישראל היא המבקשת את הנשיקה העליונה.

מלמטה אסור לתחתון לבקש את הכל בתחילה כדי לא להראות כגרגרן, תחילת התיקון הוא הסתפקות במועט, וגם כך אעבוד את ה', אפילו אם לא יתנו מלמעלה כלום.

נשיקה נכונה, קשר של אהבה אמיתי אינו ניבנה מנתינה בלבד כפי שנהוג לחשוב, אלא כל צד נותן את חלקו ליחד, וכן משתמש עם הרצון וההשתוקקות העצמית ולא מבטל אותה, אלא מפנה אותה לנקודה המשותפת. האהבה אינה רק חסד, שהחסד הוא רק הקדמה לאהבה אמיתית, בה יש לשתף גם את הרצונות העצמיים, אלטרואיזם אינו אהבה.  

 

וישק, יעקב, לרחל, וישא, את, קולו, ויבך. שיש כאן ז' מלות, כמו בכתוב, ישקני, מנשיקות, פיהו, כי, טובים, דודיך, מייןויבך, היא בכיה של שמחת האהבה שהיא כנגד המלה מיין. שהיא אהבת דודים. דהיינו אהבה דשמאל, שה"ס יין למה יש לבכות משמחת האהבה, מעודף הרגש. בכיה היא בדרך כלל העלאת ביקוש. בכיה של שמחה היא ההשתוקקות המתפרצת בה יש הרגשת השפעה.

 

ז' מלות בכתובים של הנשיקות, להראות שהנשיקות הן בסוד שבע, דהיינו שבע ספירות, כמו שהיא, המלכות, נקראת בת שבע, כך כל דבריה הם בשבע. וע"כ כתוב, שובע שמחות את פניך וגו'. אל תקרא שובע, אלא שבע, שהן שבע שמחות. שהמלכות ה"ס שמחה, וכל דברי המלכות הם בשבע.

המלכות היא שמחה במדרגת נשמה, במדרגת חכמה היא תענוג.

 

כי מי שמבקש אינו צריך לבקש הרבה אלא מעט, כי כיון שיתחיל לתת, יקח מה שיקח. בתחילה התיקון בקטנות הוא הסתפקות במועט ורק לאחר מכן בגדלות ניתן לקבל יותר, לכן מבקש דוד המלך בתחילה רק שבתי בבית השם ולא עמידה. צריך אדם ללמוד לבקש מעט ולהיות מוכן גם לקבל הרבה. הקב"ה, מבקשים ממנו מעט והוא נותן הרבה. אברהם בקש מעט והקב"ה נתן לו הרבה. הוא בקש בן אחד, מה כתוב, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וגו'. משום שכך דרכיו של הקב"ה, וע"כ אומרת מנשיקות ולא נשיקות

 

אהבת חסד היא יותר הזדהות של העליון עם התחתון ונתינה, אך זו לא אהבה ממש. אהבה אמיתית היא דווקא מהשמאל, עם אור החוכמה, אור מטרת הבריאה. ביהדות אומרים שיש להשתמש ברצון ובהשתוקקות ולא רק עם רצון הנתינה. האהבה למטה באה דרך הכוח של האהבה למעלה

 

בוא וראה, ישראל לוקחים חלקם ושמחים באותה השמחה, מהיין הטוב המאיר והזך והשוקט ועומד על שמריו. דהיינו שהשמרים, שהם הדינים המתגלים עם החכמה, נמצאים מתחת היין ואינם מתערבים לעלות בתוך היין, שה"ס הארת החכמה. יתר העמים, כולם אינם מקבלים אלא מתוך אלו השמרים שהם מתחת היין, דהיינו הדינים כנ"ל. כך עם ישראל משתמשים במדרגה למעלה מפרסה, לשאר העמים אין ההשראה האלוקית מתורת אצילות, לאחר שהעדיפו את הארת הקליפה. לכן הגוי שבאדם שותה משמרי היין מתאוות הגוף וחושב שיש פה אהבה. השמרים הם דינים, שבתחילה לכאורה משמחים ולאחר מכן נשארים בריקנות.


שיר השירים מט- נא שיעור 17

הנשיקות

הנשיקה היא זיווג רוחני שמבטא את תחילת האהבה. מלמד כאן על שבע סוגי נשיקות כאשר בשיר השירים מראה הזוהר שינן שלוש, וכנסת ישראל שהיא הכנסת מבקשת את הנשיקה העליונה. מלמטה אסור לתחתון לבקש את הכל בתחילה כדי לא להראות כגרגרן, ואילו תחילת התיקון הוא הסתפקות במועט, וגם כך אעבוד את השם, אפילו אם לא יתנו מלמעלה כלום. 

נשיקה נכונה, קשר של אהבה אמיתי אינו ניבנה מנתינה בלבד כפי שנהוג לחשוב, אל כל צד נותן את חלקו ליחד, וכן משתמש עם הרצון וההשתוקקות העצמית ולא מבטל אותה, אלא מפנה אותה לנקודה המשותפת. האהבה אינה רק חסד, שהחסד הוא רק הקדמה לאהבה אמיתית, בא יש לשתף גם את הרצונות העצמיים, אלטרואיזם אינו אהבה.   

קעא) הכא בשיר השירים וכו': כאן בשיר השירים, בכתוב, נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות וגו' ז' נשיקות הן בשבע מדרגות שבכתוב הזה, דהיינו בז' מיני בשמים, נרד, כרכום, קנה, קנמון לבונה, מר, ואהלות. כי הנשיקות הם שבע, שמכל מדרגה נמשכת נשיקה אחת. וכן הנשיקות של יעקב, בז' מלות כלולות נשיקותיו, שכתוב, וישק, יעקב, לרחל, וישא, את, קולו, ויבך. שיש כאן ז' מלות, כמו בכתוב, ישקני, מנשיקות, פיהו, כי, טובים, דודיך, מיין. ויבך, היא בכיה של שמחת האהבה שהיא כנגד המלה מיין. שהיא אהבת דודים. דהיינו אהבה דשמאל, שה"ס יין למה יש לבכות משמחת האהבה, מעודף הרגש. בכיה היא בדרך כלל העלאת ביקוש. בכיה של שמחה היא ההשתוקקות המתפרצת בה יש הרגשת השפעה. 

קעב) לאתחזאה דנשיקין ברזא וכו': וע"כ הן ז' מלות בכתובים של הנשיקות, להראות שהנשיקות הן בסוד שבע, דהיינו שבע ספירות, כמו שהיא, המלכות, נקראת בת שבע, כך כל דבריה הם בשבע. וע"כ כתוב, שובע שמחות את פניך וגו'. אל תקרא שובע, אלא שבע, שהן שבע שמחות. שהמלכות ה"ס שמחה, וכל דברי המלכות הם בשבע מפני שעליה להתחבר לזעיר אנפין שהוא היסוד בחינת שש. המלכות היא שמחה במדרגת נשמה, במדרגת חכמה היא תענוג

קעג) בכל נשיקין דרחימו וכו': בכל נשיקות האהבה, אין נשיקות כאלו שכנסת ישראל, שהיא המלכות, העירה כאן, בכתוב, ישקני מנשיקות פיהו, ואע"פ שהן ז' נשיקות, כמו שאמרנו, נראו כאן ג' נשיקות, שהן ג' נשיקות הנראות בכתוב, ישקני, היא נשיקה א'. מנשיקות הן שתים, הרי שלש

קעד) והשתא איהי תבעת וכו': ועתה היא דורשת מנשיקות אלו הג'. ומה שאומרת מנשיקות שמשמע שהיא נשיקה אחת, שכתוב מנשיקות, ולא כתוב נשיקות. כי נשיקות הן שתים, ומנשיקות, אינה אלא אחת מהן, ומשיב. ודאי צריך לומר מנשיקות, כי מי שמבקש אינו צריך לבקש הרבה אלא מעט, כי כיון שיתחיל לתת, יקח מה שיקח בתחילה התיקון בקטנות הוא הסתפקות במועט ורק לאחר מכן בגדלות ניתן לקבל יותר, לכן מבקש בתחילה רק שבתי בבית השם ולא עמידה. צריך אדם ללמוד לבקש מעט ולהיות מוכן גם לקבל הרבה. הקב"ה, מבקשים ממנו מעט והוא נותן הרבה. אברהם בקש מעט והקב"ה נתן לו הרבה. הוא בקש בן אחד, מה כתוב, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וגו'. משום שכך דרכיו של הקב"ה, וע"כ אומרת מנשיקות ולא נשיקות

ד' רוחין מתחברן כחדא בנשיקין

קעה) ישקני דביקו דרחימו וכו': ישקני, פירושו דבקות האהבה רוח ברוח. כי ד' רוחות מתחברים בנשיקות ונעשו כאחד, כי זה נותן רוח מפיו לחבירו, ולוקח רוח מפיו של חברו המתדבק בו. נמצא שיש לו רוח שלו ורוח של חברו, הרי שני רוחות. וחברו גם כן יש לו ב' רוחות. נמצא שבנשיקות האלו, מתחברים ד' רוחות יחד.
פירוש. הרוח של ז"א ה"ס אור החסדים, והרוח של המלכות ה"ס הארת החכמה, וכשמתדבקים זב"ז בסוד הנשיקות, והרוח של ז"א נתדבק במלכות, והרוח של המלכות נתדבק בז"א, נמצא שז"א כלול מב' רוחות שלו ושל המלכות, שהם חסדים וחכמה, והמלכות כלולה מב' רוחות, שלה ושל ז"א, שהם חכמה וחסדים. וכולם כלולים יחד. שז"ס מארבע הרוחות בואי הרוח אפשר לומר שארבע זה סוד שלמות של שם הויה ואותו רוח שבא מלמעלה בא למקום היחד, ומקום היחד מורכב מארבע, ממה שכל אחד נותן וממה שכל אחד מתכלל מהשני

קעו) מנשיקות פיהו מאינון וכו': מנשיקות פיהו, פירושו, מאלו הנשיקות העליונות שהיה נושק מקודם לכן. כי מנשיקות מורה השואה למקודם לכן. כי אהבת דודים, אינה אלא מתוך הנשיקות של הרוח העליון שהוא ז"א, לתחתון. שהוא המלכות.
פירוש. אהבה סתם היא אהבת חסד, והיא בחינת ז"א בלבד שה"ס ימין. אבל עדיין לא, כמו אהבת העליון לפני שהתחתון שותף אהבת דודים, פירושה התכללות חכמה בחסדים, וזה לא יצוייר אלא ע"י דבקות רוח ז"א שהוא חסד, ברוח המלכות שהיא חכמה שזו הקדמה לאהבת דודים. ואהבה זו נמשכת בעיקרה משמאל, שה"ס הארת החכמה הנמשכת מקו שמאל. המכונה יין אהבת חסד היא יותר הזדהות של העליון עם התחתון ונתינה, אך זו לא אהבה ממש. אהבה אמיתית היא דווקא מהשמאל, עם אור החוכמה, אור מטרת הבריאה. ביהדות אומרים שיש להשתמש ברצון ובהשתוקקות ולא רק עם רצון הנתינה. 

קעז) פיהו ולא כתיב וכו': כתוב, מנשיקות פיהו, ולא כתוב פיו, מהו פיהו. ומשיב, אלא היא הזמנה לעולם הבא, שהוא בינה. שהוא מלך שכל השלום הוא שלו. כי שורש הקו האמצעי העושה שלום בין ימין לשמאל הוא בבינה, וכן שורש היסוד העושה שלום בין ז"א למלכות הוא בבינה, וע"כ כל השלום שלו. וזה הוא תוספת ה' שנתוסף על המלה פיו, הרומזת על בינה, שהיא ה' ראשונה דהוי"ה. משום שכל אהבת העולם התחתון, שהוא מלכות, אינה אלא להתחבר בעולם העליון, שהוא עולם הבא, דהיינו בבינה. וע"כ מעורר העולם התחתון כל התשבחות לעולם העליון האהבה למטה באה דרך הכוח של האהבה למעלה 

קעח) כי טובים דליקו וכו': כי טובים דודיך מיין. כי טובים, פירושו ההדלקה וההתנוצצות של הנרות העליונים, שהם הספירות של ז"א, הם טובים, כי כל הנרות מתתקנים ודולקים ומאירים כראוי הנר הוא הרצון למטה שדולק כאשר יש בו חיבור לעליון. וזה הוא דודיך, הם הנרות הקדושים האהובים העליונים, שהם ספירות דז"א, כולם מאירים ומתנוצצים באור ובהתנוצצות, דהיינו באור ישר ואו"ח, כראוי. מיין, היינו משמחת היין הטוב העליון שהוא הארת החכמה שבקו שמאל של הבינה, המאיר פנים, בסוד חכמת אדם תאיר פניו, ונותן שמחה ללב, שה"ס ל"ב נתיבות החכמה, וכל העולמות, כל אחד לפי חלקו, שמחים באותה השמחה. כאשר מאירה החכמה מקו שמאל מתוך היין, מתוך הבינה העליונה, שנוזל מהלבנון, זוהי קבלת שמחה. נתינת החכמה למדרגה היא האהבה.

קעט) ת"ח ישראל נטלין וכו': בוא וראה, ישראל לוקחים חלקם ושמחים באותה השמחה, מהיין הטוב המאיר והזך והשוקט ועומד על שמריו. דהיינו שהשמרים, שהם הדינים המתגלים עם החכמה, נמצאים מתחת היין ואינם מתערבים לעלות בתוך היין, שה"ס הארת החכמה. יתר העמים, כולם אינם מקבלים אלא מתוך אלו השמרים שהם מתחת היין, דהיינו הדינים כנ"ל כך עם ישראל משתמשים במדרגה למעלה מפרסה, לשאר העמים אין ההשראה האלוקית מתורת אצילות, לאחר שהעדיפו את הארת הקליפה. לכן הגוי שבאדם שותה משמרי היין מתאוות הגוף וחושב שיש פה אהבה. השמרים הם דינים, שבתחילה לכאורה משמחים ולאחר מכן נשארים בריקנות. 

קפ) וע"ד זמין קב"ה וכו': וע"כ עתיד הקב"ה לעשות להם משתה שמרים. כי אלו השמרים הם שמרי היין, שכולם הם חלקם של יתר העמים. וע"כ ישראל, השמחה שלהם היא ביין המשומר היוצא מעולם הבא, דהיינו מקו שמאל דבינה, שהוא משומר בענביו. ואין בהם אחיזה לדינים. שזו היא כל השלמות המקווה.

בגמר תיקון נוכל לשתות מהיין המשומר, ונאכל את שור הבר שגם הוא קו שמאל. כיום הוא בחינת שור מועד, ואז יהיה כשר.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים מט-נא
1.היכן ראינו בכתוב בשיר השירים שבע מדרגות של נשיקה ומה המקביל לכך ביעקב ורחל?
2. מהו ישקני מנשיקות פיהו כיצד הם ג נשיקות ומה הפירוש מנשיקות שלכאורה זה נשיקה אחת?
3. איזה רוח אנו מבקשים כאשר אנו אומרים מארבע הרוחות בואי הרוח?
4. מהו שכתוב מנשיקות פיהו ולא פיו?
5. מה ההבדל בין אהבת חסד לאהבת דודים?
6. מיהו השורש של מלך שכל השלום הוא שלו?
7. מהו כי טובים דודיך מיין מיהו אותו יין ובמה זה שונה משמחת הגויים?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

ש.ב 1. מיהן העלמות וכיצד הם מקשטות את המלכות ומה הם ההדיים שבהן הן מקשטות אותה?

2. כיצד המלכות מוסיפה כוח ויופי מההדיים עד כדי מאה פעמים יותר ממה שהייתה?

3. מדוע ההדים מכריז אל המלך ואומר לו שינשק אותה ומי גרם לנשיקו האלו ומה שכרן?

4. כיצד מפרש את הכתוב ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודין מיין בשבע תיבותיו?

שיר השירים מו- מח שיעור 16

קישוטי כלה: מחלוקת היא דבר טוב כאשר היא באה לשם שמים. יש באדם תפיסה כללית ותפיסה פרטית השכלית המפורטת.

בתפיסה הכללית המלכות מבקשת חיבור וקשר באהבה אל המלך, לשם כך לא מספיק רצון כללי, אלא דרושה השתוקקות שנוגעת בפרטים, הרצונות שבלב.

באופן כללי אדם מרגיש שהוא אוהב את השם, אך השאלה כיצד הוא מביא את הלב למימוש ופעולה לאהבה זו. הרצון הכללי להגיע לדבקות מצריך יותר נקודות ורצונות שמבטאים את השאיפה לדבקות.

יש ופרטים מפריעים לאדם, כך למשל המדע שהוא מוגבל ומחפש פרטים, הוא אינו טוב כאשר הוא בא כעומד בפני עצמו, במקום להיות תחת הכלל של האמונה. האמונה היא המלכה, והפרטים הם קישוטים בלבד.

מבאר כאן שהמחלוקת הנמצאת בתורה שבעל פה, שה"ס המלכות, שזה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה פוסל וכו', כל אלו הם הקישוטים של המלכות, הן דברי המתירים והן דברי האוסרים. שז"ס אלו ואלו הם דברי אלקים חיים. ולפיכך מפרש תחילה איך חלקי תורה שבע"פ מתיחסים אל המלכות, והמחלוקת המובאה במשנה היא קישוטי ג"ר.

המלכות צריכה להתגעגע לאור של ז"א, אך בתחילה היא רוצה אהבת חסד, שלא ניתן לקבל בלי התכללות החוכמה, אותה יכולות הנערות לתת לה, שבאות ואומרות שאינן רוצות את אור החסדים עם החוכמה. הקישוטים של הנערות שהחסדים יתכללו בחכמה, ואת המלכות הן מקשטות שתוכל לקבל את החוכמה עם חסדים.

במחלוקת מראות הנערות את החסרונות וזה מעורר את ההשתוקקות.

הויכוח הוא על איזה רצון של מצב א שייך או לא לשמש בקו אמצעי, שהיא התורה שבכתב. לכן התורה שבעל פה שהיא בחינת המלכות, באה לתת ולבאר את ההשתוקקות של התורה שבכתב, מלמדת מהו רצון הבורא בתורה שניתנה מלמעלה.

המלכה היא בחינת הרצון הכללי שבאדם, הרצון שמאחד את כל הרצון, והיא מחוברת למלך ויחד איתו נותנת מתנות לכל אלו שלמדו תורה שבעל פה, דהיינו על אדם שמסתכל על כל הפרטים ומקבל תענוג. וגם הפרטים מקבלים הארה בזכות השכינה והקב"ה מפני שהם קישטו את הפרטים דרכם גילו את הכלל, וגם הפרטים מקבלים בהירות, אלו היודעים לכוון את העדים לשים במקום הנכון.

לכן יש עניין ללמוד גם התורה בצורת המחלוקות, אותם יש להביא לכלל, לשם שמים


שיר השירים מו- מח שיעור 16

קישוטי כלה

מחלוקת היא דבר טוב כאשר היא באה לשם שמים. יש באדם תפיסה כללית ותפיסה פרטית השכלית המפורטת. 

בתפיסה הכללית המלכות מבקשת חיבור וקשר באהבה אל המלך, לשם כך לא מספיק רצון כללי, אלא דרושה השתוקקות שנוגעת בפרטים, הרצונות שבלב.

באופן כללי אדם מרגיש שהוא אוהב את השם, אך השאלה כיצד הוא מביא את הלב למימוש ופעולה לאהבה זו. הרצון הכללי להגיע לדבקות מצריך יותר נקודות ורצונות שמבטאים את השאיפה לדבקות.

יש ופרטים מפריעים לאדם, כך למשל המדע שהוא מוגבל ומחפש פרטים, הוא אינו טוב כאשר הוא בא כעומד בפני עצמו, במקום להיות תחת הכלל של האמונה. האמונה היא המלכה, והפרטים הם קישוטים בלבד.

 

קס) משנה איהי שירותא וכו': המשנה, שבתורה שבעל פה, שה"ס המלכות, היא תחילת הראש של המלכות שה"ס ג"ר, בסוד התקון הראוי לה. הברייתא, היא בסוד התקון של ירכים ורגלים, דהיינו הנה"י של המלכות, שהם מבר לגופה, הגוף של המלכות, הוא בתקון הראוי לה.
פירוש. שהולך ומבאר כאן שהמחלוקת הנמצאת בתורה שבעל פה, שה"ס המלכות, שזה מתיר וזה אוסר, זה מטהר וזה פוסל וכו', כל אלו הם הקישוטים של המלכות, הן דברי המתירים והן דברי האוסרים. שז"ס אלו ואלו הם דברי אלקים חיים. ולפיכך מפרש תחילה איך חלקי תורה שבע"פ מתיחסים אל המלכות, ואומר, שהמשנה ה"ס הראש והג"ר של המלכות. והמחלוקת המובאה במשנה היא קישוטי ג"ר. והברייתא היא קשוטי נה"י, וחלק התורה המיוחס לגוף המלכות, דהיינו לחג"ת שלה, לא פירש. ונראה שיש כאן חסר.

קסא) אתאן עולימתהא וכו': העלמות, שהן ז' הנערות (הנ"ל באות קנ"ט) וה"ס התנאים בעלי המחלוקת המלכות יכולה להתקרב לז"א ע"י כך שהן מתקנות אותה, באות ומקרבות את המלכות לז"א, על ידי שמתקנות אותה, זה אומר מותר, כלומר שהותר הקשר, ותקון זה אינו שייך לכאן. וזה אומר אסור שתקון זה קשור לכאן, כי זה הוא עדי הכלה, כשמקשטים אותה, דהיינו כשמעדים אותה עדיים. וכשמקשטים אותה, זה אומר, כך הולך עדי הזה, וזה אומר, אינו כן. זו אומרת, העדי של ראש קשור ומהודק כך. וזו אומרת הכיסוי של הראש, מותר, דהיינו אינו קשור, מצד זה, וקשור ומהודק מצד זה. מהדק פירושו קשור היטב בחזקה. כמו הא דמהדק (שבת ס"ה) כיפה פירושו כיסוי הראש. כמו כפה של צמר (שבת נ"ז). המלכות צריכה להתגעגע לאור של ז"א, אך בתחילה היא רוצה אהבת חסד, שלא ניתן לקבל בלי התכללות החוכמה, אותה יכולות הנערות לתת לה, שבאות ואומרות שאינן רוצות את אור החסדים עם החוכמה. הקישוטים של הנערות שהחסדים יתכללו בחכמה, ואת המלכות הן מקשטות שתוכל לקבל את החוכמה עם חסדים.

במחלוקת מראות הנערות את החסרונות וזה מעורר את ההשתוקקות.

קסב) דא אמרה קישוטא וכו': זו אומרת, עדי זהב זה בלבוש הזה, פסול מלהיות עדי אל זה. וזה אמר, כשר ויפה הוא שיתראו זה בזה, שכל זה, הוא תקון ועדי הכלה. הויכוח הוא על איזה רצון של מצב א שייך או לא לשמש בקו אמצעי, שהיא התורה שבכתב. לכן התורה שבעל פה שהיא בחינת המלכות, באה לתת ולבאר את ההשתוקקות של התורה שבכתב, מלמדת מהו רצון הבורא בתורה שניתנה מלמעלה.

קסג) ועם כל דא בעוד וכו': ועם כל זה, בעוד שאלו שהם מקשטים ואלו מטילים קטרוג בעדי, כלומר, הן מדברי המחייבים את העדיים, והן מדברי השוללים את העדיים, היא המלכות, מוסיפת על ידיהם כח ויופי וצבע ותקון, ויושבת ביניהם ביקר, ומחשבת את עצמה מאה פעמים יותר ממה שהיתה. מאה היא בחינת בינה, והיא מחשיבה עצמה דרך מידת ההשפעה למרות כל הוויכוח עם איזו מידה של השתוקקות להשתמש

קסד) כיון דאתקשטת בהו וכו': כיון שהמלכות נתקשטה בהם, דהיינו שהעדתה בעדיים שהתקינו לה, כולם, הן המחייבים והן השוללים, אוחזים אותה בעדייה, ובתקוני היופי, ומכניסים אותה אל המלך, שהוא התורה שבכתב דהיינו ז"א.

קסה) כד יתבא מטרוניתא וכו': כשהמלכה, שהיא מלכות, יושבת עם המלך שהוא ז"א, בתקון נאה, והמלך רואה אותה מתקשטת ביופי, אותו העדי מכריז ואומר אל המלך, שינשק אותה. שפירושה, שזו היא דבקות האהבה שיכללו זה בזה. כי נשיקות ה"ס דבקות רוח הזכר ברוח הנקבה, בסוד ב' רוחות בזכר וב' רוחות בנקבה (כנ"ל אות ג' ע"ש). מי גרם הנשיקות האלו והאהבה הזו, הן העלמות שקשטו אותה. (כמו שנתבאר לעיל אות קנ"ט בהסולם ע"ש). העדיים באים להראות את השתוקקות האישה לבעלה. 

קסו) כד בעיא לאוטבא וכו': כשרוצה להטיב לעלמות, היא והמלך, לתת להם מתנות בשביל שגרמו להם האהבה והנשיקות, נותן לכולן יחד, דהיינו לכולן שהיו מריבות זו עם זו על העדיים (כנ"ל אות קס"א) נותנים המלך והמלכה, מנחית ומתנות ברצון באהבה, להנחילם נחלה באלף העולמות החמודים, לעולם הבא. וכל שכן אותם היודעים סוד החכמה, איך לקשט קישוטים למלכות שאין שיעור נחלת ירושתם בעולם הבא. עליהם כתוב, להנחיל אוהבי יש וגו'. המלכה היא בחינת הרצון הכללי שבאדם, הרצון שמאחד את כל הרצון, והיא מחוברת למלך ויחד איתו נותנת מתנות לכל אלו שלמדו תורה שבעל פה, דהיינו על אדם שמסתכל על כל הפרטים ומקבל תענוג. וגם הפרטים מקבלים הארה בזכות השכינה והקב"ה מפני שהם קישטו את הפרטים דרכם גילו את הכלל, וגם הפרטים מקבלים בהירות, אלו היודעים לכוון את העדים לשים במקום הנכון. 

לכן יש עניין ללמוד גם התורה בצורת המחלוקות, אותם יש להביא לכלל, לשם שמים

הנשיקות

קסז) ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין: הנה כאן ז' מלות כנגד ז' מדרגות שעל המלכות. ומכנגדן ז' הנערות הראויות לתת לה, שהן מקשטות את המלכות להביאה אל המלך, שהוא ז"א.

קסח) ישקני לגבי חי וכו': ומפרש דבריו. שז' המלות שבכתוב הן כנגד ז' המדרגות שעל המלכות, ישקני, הוא, אל חי העולמים, שהוא יסוד דז"א. מנשיקות, הוא, אל חסדי דוד, שהם נצח והוד שנקראים ב השפתיים דז"א הנקראים חסדי דוד. פיהו, הוא, אל ישראל סבא, שהוא בחינת תפארת דז"א. כי טובים, הוא אל האור הראשון, שהוא חסד, שהוא הראשון לז"ת. דודיך הוא, אל יצחק, שהוא ידיד מבטן, דהיינו גבורה דז"א. מיין, הוא, אל היין העליון, שהוא בינה, המשומר תמיד. ונתבאר, כי ז' המלות שבכתוב ישקני, הן כנגד ז' המדרגות שעל המלכות, שהן, בינה חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד.

קסט) שבע הנערות וכו': ומפרש. שבע הנערות הראויות לתת לה, המקשטות את המלכות להביאה לפני המלך, הן, ז' מלאכים, מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל. וכמה אלף ורבוא מחנות עמהם. כש"א ועלמות אין מספר (וכבר נתבאר סודם לעיל אות קנ"ט בהסולם

קע) תלת קראי אינון וכו': ג' כתובים כאן, שבכולם, המלות בחשבון לפי הסודות שלהם. הא' הוא שיר השירים, שיש בו ד' מלות, שהוא סוד המרכבה של ד' השמות אדני צבאות הויה אהיה כמו שאמרנו (לעיל אות ס"ג ע"ש בהסולם) הב' הוא הכתוב ישקני, שהוא סוד ז' מלות בז' מדרגות כמו שאמרנו (לעיל קס"ח) הג' הוא הכתוב לריח שמניך טובים, שהוא סוד עשר מלות כנגד עשרה מאמרות, דהיינו עשר ספירות. וזה הוא סוד השבח הזה לכלל האחד הראשון, דהיינו שכל עשר הספירות שבכתוב לריח שמניך, הן כולן במדרגה אחת הראשונה, שבז' מדרגות שבכתוב ישקני מנשיקות, שהוא מדרגת הבינה (כנ"ל אות קס"ח) ועל סוד זה נתיסד השבח של שבת, אל אדון, שיש שם חמשים מלות כנגד חמשים שערי בינה, חוץ מי"ב המלות האחרונות שבשבח הזה, שהן, שבח נותנים לו כל צבא מרום, תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני הקודש, שהם בשבח אחר (כמ"ש בזהר תרומה אות ק"ג וק"ד ע"ש

שיר השירים מג- מה שיעור 15

ישקני – כי טובים דודיך מיין

 ישקני – כי טובים דודיך מיין .שואל, כתוב, פיהו, למה פיהו, פיו היה צריך לכתוב, ומשיב, אלא כדי לכלול שניהם, זעיר אנפין ומלכות, יחד. כי ה' הוא מלכות ו' היא ז"א, ה הלב, וו המוח, ע"כ כתוב פיהו. פיהו. הוא להראות שהיא, המלכות, מוכנה אצלו, כמו אשה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה.

סוד הנשיקה מבחינה רוחנית זה לייצר אהבה שיש בה פנימיות. טרם שבאים לאהבה גופנית שהיא גלויה, יש לבנות קשר רוחני שהוא בנסתר. לצורך כך, צד הנקבה, האישה צריכה לעשות שני דברים.

א.    לרצות לפני הנשיקין להיות בעלת חסד, עם רצון התמסרות, כלומר לבוא מתוך הרצון לשאוף לאמת הרוחנית ולא מטעם רצון לקבלת תענוג אישי.

ב.     לבוא מנקודת השפעה, מיכולת לנתינת התשוקה למקום היחד.

הנשיקה היא דבר נסתר שבא ממקום פנימי, אחרת הוא לא מבטא את הקשר. הנישוק הוא רוחני, אחריו בא נישוק גופני שהוא גלוי. ללא הנישוק הרוחני קודם, אין הנשיקה אמיתית.

כי טובים דודיך מיין: אין טוב אלא מצד האור הראשון שהוא חסד, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל טובים דודיך מיין, מיין, פירושו יינה של תורה, שה"ס הארת החכמה שמשמאל, שהוא שמחה וידידות, וטובים מצד השמאל. כלומר כיון שימין שהוא חסד, נכלל ביין שהוא הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב. רק על יינה של תורה ניתן לומר טובים דודיך מיין ולא מיין של שכרות.

על המלכות להכין פיה לזיווג ע"י היכולת להיות מסורה לקשר ולא לתאווה אישית. בהכנה זו פיה צריך לבטא את הרוחב שזו בחינת השפעה.

היכולת והאפשרות לבוא לחיבור עם העולמות העליונים מחייב ביטול עצמי, עזיבת הרצון לקבל לעצמו, ולנתב את ההשתוקקות לקשר, ליחד מתוך זכות פנימית, טהרה ותפיסה מעבר לחשיבה מה יצא לי מזה. הקליפה, הנחש מביאים את האדם לחשוב שקודם צריך את התאווה הגופנית למלא

 

קישוטי כלה

 

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. התורה שבעל פה, שהיא המלכות, אמרה לתורה שבכתב, שהיא ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקין של התורה שבכתב, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, ואז היא במריבה עם עלמותיה, שתתתקנה עמה, שתהיינה כולן קישוטים לתורה שבכתב. אומרת התורה שבעל פה לתורה שבכתב, יש בך מתיקות, סודות, נשיקין, ויש להתחבר לפנימיות לפני שבאים לגופי התורה החיצוניים שהם ההלכה. כל המתיקות והיופי שבתורה שבכתב באים למורגש כאשר לומדים אותה בדרך פנימית.

תורה שבעל פה שהיא צד הנקבה, אומרת לתורה שבכתב שהיא צד הזכר, את האמת המוחלטת, אני רוצה להתחבר לפנימיות התורה.

אז העלמות של התורה שבעל פה, אלו המידות שבאדם רוצות לקבל את התענוג לתשוקה העצמית. העלמות הן מקום העלם, הנסתר. הן כוח ההשתוקקות העצמית באישה, וכאן נבחנת למה מפנה היא את ההשתוקקות. האם להקשיב לנערות המקשטות את הכלה, שהם כוחות הנפש הרוחניים שבאדם ולקבל את התענוג לפרטיות, או ליחד כפי שצריך.

כדי להגיע לקשר אמיתי, יש להגיע לנקודה הנפשית שנקראת אהבת חסד, כלומר ויתור על הרצון העצמי ומוכנות להקדיש את כל ההשתוקקות לקשר, לזכר, לקב"ה. ויתור עצמי כדי לזכות באמת, ולשם כך מותר לפעול ולהשתמש ברצון. זהו סוג של היגיון שיש לרכוש ולאמץ


שיר השירים מג- מה שיעור 15

ישקני – כי טובים דודיך מיין

קנד) פיהו, אמאי פיהו וכו': שואל, כתוב, פיהו, למה פיהו, פיו היה צריך לכתוב, ומשיב, אלא כדי לכלול שניהם, ז"א ומלכות, יחד. כי ה' הוא מלכות ו' היא ז"א, ע"כ כתוב פיהו. פיהו. הוא להראות שהיא, המלכות, מוכנה אצלו, כמו אשה שמתקנת פיה לקבל נשיקה מבעלה. משום זה נראית הה', במלה פיו, הרומזת על הכנת פיה של המלכות. הפה הוא מלכות דראש

סוד הנשיקה מבחינה רוחנית זה לייצר אהבה שיש בה פנימיות. טרם שבאים לאהבה גופנית שהיא גלויה, יש לבנות קשר רוחני שהוא בנסתר. לצורך כך, צד הנקבה, האישה צריכה לעשות שני דברים.

  1. לרצות לפני הנישיקין להיות בעלת חסד, עם רצון התמסרות, כלומר לבוא מתוך הרצון לשאוף לאמת הרוחנית ולא מטעם רצון לקבלת תענוג אישי.
  2. לבוא מנקודת השפעה, מיכולת לנתינת התשוקה למקום היחד. 

קנה) פיהו, הכא אית וכו': כתוב פיהו, כאן יש להסתכל. אם תאמר שהנשיקות הן למעלה למעלה בא"ס, משום שאומר בדרך סתום, ישקני פיהו. כי ישקני הוא לשון נסתר, וכן פיהו. וע"כ רומז על א"ס ב"ה, שהוא נסתר. ואח"כ חוזר ללשון גלוי ואומר דודיך, דהיינו כי טובים דודיך מיין, ודודיך הוא לשון נוכח וגלוי, הרומז על זו"ן שהם בגלוי. אינו כן, כי נשיקות אינן תלויות שם למעלה בא"ס ב"ה, שאין השגה תופשת בו, אלא אשה בבעלה, דהיינו בז"א ומלכות בלבד המכונים אשה ובעלה. ומה שבתחילה אומר פיהו, לשון נסתר, ואח"כ דודיך, לשון נוכח, הוא, כי טרם שנתקרבו זה בזה, אומר הכתוב, בדרך סתום ונסתר, ישקני. כיון שנתקרבו זה לזה והתנשקו זה בזה בדבקות האהבה, היא המלכות, אומרת דודיך בגלוי, ולא כתוב דודיו, לשון נסתר. כי הם כלולים יחד באהבה בחבור אחד, בלי פרוד כלל. הנשיקה היא דבר נסתר שבא ממקום פנימי, אחרת הוא לא מבטא את הקשר. הנישוק הוא רוחני, אחריו בא נישוק גופני שהוא גלוי. ללא הנישוק הרוחני קודם, אין הנשיקה אמיתית. 

קנו) כי טובים דודיך מיין: אין טוב אלא מצד האור הראשון שהוא חסד, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואומרת המלכות לז"א, עתה שאתה בשלמות, שנכלל הימין בשמאל טובים דודיך מיין, מיין, פירושו יינה של תורה, שה"ס הארת החכמה שמשמאל, שהוא שמחה וידידות, וטובים מצד השמאל. כלומר כיון שימין שהוא חסד, נכלל ביין שהוא הארת החכמה משמאל, נעשה השמאל ג"כ טוב. רק על יינה של תורה ניתן לומר טובים דודיך מיין ולא מיין של שכרות.

קנז) חדי רבי שמעון וכו': שמח ר"ש ואמר, ודאי זו היא שמחה, שזכיתי בכל אלו הדברים העליונים. אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך, כי דבריך כתובים למעלה, בז"א, ודברי כתובים למטה, במלכות. כי ר"ש היה מרכבה לדעת דז"א, ואליהו ה"ס מלכות. אשריכם הצדיקים לפני עתיק יומין, שהוא כתר, בעולם הזה ובעולם הבא. על המלכות להכין פיה לזיווג ע"י היכולת להיות מסורה לקשר ולא לתאווה אישית. בהכנה זו פיה צריך לבטא את הרוחב שזו בחינת השפעה. 

היכולת והאפשרות לבוא לחיבור עם העולמות העליונים מחייב ביטול עצמי, עזיבת הרצון לקבל לעצמו, ולנתב את ההשתוקקות לקשר, ליחד מתוך זכות פנימית, טהרה ותפיסה מעבר לחשיבה מה יצא לי מזה. הקליפה, הנחש מביאים את האדם לחשוב שקודם צריך את התאווה הגופנית למלא

קישוטי כלה

קנח) פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. התורה שבעל פה, שהיא המלכות, אמרה לתורה שבכתב, שהיא ז"א, שהיא הולכת אחר אלו הנשיקין של התורה שבכתב, ואחר המתיקות שלה, להתחבר זו עם זו בנשיקות האלו, ואז היא במריבה עם עלמותיה, שתתתקנה עמה, שתהיינה כולן קישוטים לתורה שבכתב. אומרת התורה שבעל פה לתורה שבכתב, יש בך מתיקות, סודות, נשיקין, ויש להתחבר לפנימיות לפני שבאים לגופי התורה החיצוניים שהם ההלכה. כל המתיקות והיופי שבתורה שבכתב באים למורגש כאשר לומדים אותה בדרך פנימית.

תורה שבעל פה שהיא צד הנקבה, אומרת לתורה שבכתב שהיא צד הזכר, את האמת המוחלטת, אני רוצה להתחבר לפנימיות התורה. 

אז העלמות של התורה שבעל פה, אלו המידות שבאדם רוצות לקבל את התענוג לתשוקה העצמית. העלמות הן מקום העלם, הנסתר. הן כוח ההשתוקקות העצמית באישה, וכאן נבחנת למה מפנה היא את ההשתוקקות. האם להקשיב לנערות המקשטות את הכלה, שהם כוחות הנפש הרוחניים שבאדם ולקבל את התענוג לפרטיות, או ליחד כפי שצריך. 

כדי להגיע לקשר אמיתי, יש להגיע לנקודה הנפשית שנקראת אהבת חסד, כלומר ויתור על הרצון העצמי ומוכנות להקדיש את כל ההשתוקקות לקשר, לזכר, לקב"ה. ויתור עצמי כדי לזכות באמת, ולשם כך מותר לפעול ולהשתמש ברצון. זהו סוג של היגיון שיש לרכוש ולאמץ.

קנט) וכד אתחברת ואתכלילת וכו': וכשהיא מתחברת ונכללת בתורה שבכתב בשמחה, בחבור אחד, שנושקים זה את זה באהבה, מחזקת בו, ואומרת לו באהבה, כמה יקרים דודיך מיין שלך, שהאהבה שלך אחזתני, עד שהעלמות הרוו אותי יין האהבה להתחזק בך, שהוא עדי, שהעדתה התורה שבעל פה בעלמותיה, כדי להתחבר בתורה שבכתב.
פירוש. נודע שב' מצבים הם במלכות במצב הא' היא בחכמה בלי חסדים, כמו קו שמאל, ואינה יכולה לעמוד בו, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים, וע"כ באה למצב הב', שאז היא מתוקנת לקבלת החסדים מז"א (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח) אמנם אין הכלים דמצב הב' מוכשרים לקבלת החכמה, וע"כ כדי לקבל חכמה, היא משמשת בכלים דמצב הא' שנשארו בה. אבל אינם יכולים להתתקן בגופה עצמה, להיותם כלים דאחורים, ולא פנים, לפיכך נפרדים ממנה ומתלבשים בז' המלאכים, מיכאל גבריאל רפאל אוריאל צדקיאל יופיאל רזיאל, וה"ס שבע הנערות הראויות לתת לה, למלכות. אם היא רוצה חוכמה עליה להשתמש בכלים של מצב א יחד עם מצב ב, אך אין הם יכולים להיתקן בגופה עצמה לכן זה ניתן למלאכים ובשעה שהמלכות רוצה לקבל חכמה. היא משמשת בכלים דאחורים שלה, המלובשים בז' הנערות האלו. ומתוך שז' הנערות הם מהמצב הא' של המלכות, שאז היתה דוחה החסדים, כמו הקו השמאל, לכן כשהמלכות רוצה לקבל אור הנשיקות מז"א, שהוא אור כלול מחכמה וחסדים יחדיו, בסוד דבקות רוחא ברוחא, אין ז' הנערות רוצות לקבל את האור הזה, מפני שהוא בעקרו חסדים. ולפיכך יש למלכות מריבה עם הנערות, להכריח אותן לקבל אור החכמה הכלול בחסדים. מאלצת אותם לא לבקש את החכמה לבד, אלא חכמה עם חסדים, הזיווג דנשיקין
והנך מוצא, שלולא הכלים דאחורים שבז' הנערות, לא היו כלים למלכות לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה, וכן ז"א לא היה לו מקום להשפיע את אור החכמה הכלול בנשיקות. ולפיכך, נבחן, שז' הנערות מקשטות את ז"א, שהחסדים שלו יכללו בחכמה, וכן את המלכות שתוכל לקבל אור הנשיקות הכלול מחכמה אפשר להשאיר את הנקודה הגופנית ברמה חלשה בלבד, ולהחזיק בנקודה הרוחנית כמובילה. וז"ש (באות קנ"ח) אורייתא דפעל פה, שהיא המלכות, אמרה לגבי אורייתא דבכתב, שהיא ז"א, דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה שבכתב, שהיא חושקת לאור הנשיקות של ז"א, בתר מתיקו דיליה, אחר החכמה הכלולה באור הנשיקות זיווג דנשיקין איננו רק חסדים, אלא יש בו גם תשוקה שנובעת מנקודה פנימית, כי אור החכמה, מכונה מתוק. לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין, להכלל זה בזה בסוד דבקות רוחא ברוחא. וכדין איהי בפלוגתא בעולימתהא לאתתקנא בהדה, כי העלמות, שהן ז' הנערות הנ"ל, אינן חפצות לקבל אור הנשיקות, משום שהוא כלול מחסדים שהם בחינת התמסרות לאמת, לעזיבה העצמית בלי קשר לרצון הפרטי, כי להיותן מהמצב הא' של המלכות, הם דוחים חסדים, כמו קו שמאל. וע"כ יש לה מריבה עמהם והיא מכריחה אותן לקבל אור הנשיקות, ולהתתקן עמה יחד, לדבקות רוחא ברוחא. למהוי כולהו קישוטין לגבי תורה שבכתב. כי על ידי זה שהן תקבלנה אור החכמה הכלול בנשיקות, יוכל ז"א להשפיע חכמה וחסדים יחדיו, ואור החסדים דז"א יתקשט עם אור החכמה. כנ"ל. שלולא הנערות, אין מקום להשפעת החכמה. יין המשכר הוא חכמה/תענוג בלי הסוד, הוא לא יינה של תורה
וז"ש (באות קנ"ט) וכד אתחברת וכו'כמה יקירין חביבותך מחמרא דיליך. כי הארת החכמה מכונה יין, ואומרת, מה יקרו דודיך, דהיינו אורותיך, מהארת החכמה הכלולה בהם, המכונה יין. דאתקיף בי רחימו דילך, שהיתה מתגעגעת אחר האהבה דז"א, שהוא אור החסדים, אבל לא היתה יכולה לקבלו בלי התכללות החכמה, וז"ש, עד דרוי לי חמר דרחימו וכו' עד שהנערות הרוו לה יין האהבה, שהיא הארת החכמה, ומפרש, שהיא קישוטא דאתקשטת אורייתא דבעל פה בעולימתהא, יין פירושו אותם הקישוטים שהמלכות מתקשטת בעלמותיה, דהיינו הארת חכמה שז' הנערות מקבלות בעד המלכות ומקשטות אותה כנ"ל. לאתחברא בתורה שבכתב. שתוכל לקבל אור הנשיקות מז"א, כנ"ל. יש לאדם געגוע לאמת, אך כשהיא מתקרבת מתגברת התשוקה, ואז האדם מבולבל. שבע הנערות הן המידות של האדם בעולם הזה


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים מג-מה
1.כתוב ישקני מנשיקות פיהו מדוע לא כתוב פיו?
2. על פי התשובה שבא מה יכולנו לחשוב שהוא סוד הנשיקין והוא לא. ומהו כן?
3. מהו כי טובים דודיך מיין על איזה יין מדובר?
4. מהי המריבה של מלכות דקדושה עם נערותיה בעניין הנשיקין?
5. מהי האהבה דז"א שהמלכות מתגעגעת אליה ומדוע אינו יכולה לקבלה בלי נערותיה ויחד עם זאת אסור שנערותיה תתגבר נא עליה?

https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים מ- מב שיעור 14

ח' ט' אתהדרו

אות היא חיסרון והיא בונה את הכלי, החומר גלם לכל מדרגה. והלכו ל"ב אלפא ביתות עד שעמדו ישראל על הר סיני. כיון שעמדו ישראל על הר סיני נאספו האותיות, דהיינו ל"ב האלפא ביתות, ונסתמו בהתהפכות האלפא ביתות, ויצאה התורה כלולה בל"ב שבילים של סוד החכמה העליונה, ונרשמה כל האלפא ביתא בי"ב גבולים ובי"ב שבטים. חוץ מב' אותיות שנסתלקו מהם, מן י"ב השבטים, והן ח"ט,שלא נראו בהם כלל.

עד שבאו תחילה לארץ ישראל, והיה חרם בהם בחטאו של עכן, שמעל בחרם, (יהושע ז') ואז חזרו אלו שתי האותיות, שהיו מסתלקות מהם, והן מכריזות ואומרות חטא ישראל. והאותיות האלו לא היו מסתלקות מהם בכל דור ודור, אע"פ שהיו בארץ הקדושה.

עד שבא שלמה ובנה את בית המקדש, ונתישבו העולמות למעלה ולמטה בצורה אחת. וזו סגולה שלמטה פועלים כמו למעלה.

כאשר סדר האותיות כסדרן, א, ב, ג מורה שהאור מאיר ממעלה למטה, יש גילוי. כאשר סדר האותיות מהסוף להתחלה אין אור מאיר בהן אלא ממטה למעלה, דחיה, אור הנקבה.

והנה ב' נקודות יש במלכות, שהן, מפתחא שה"ס מדת הרחמים, ומנעולא, שה"ס מדת הדין, וכשהאדם זוכה, דהיינו שמגביר הימין על השמאל, שולטת בה הנקודה דמפתחא, שהיא שורש כל האורות, והנקודא דמנעולא היא בגניזה, הדין שהיא מגלה, ההארה ממעלה למטה לא מתגלה ובזכות התיקון של קו אמצעי וע"כ ממשכת המלכות כל האורות על האדם.

יש לאדם בחירה. ואם האדם אינו זוכה' אלא שמגביר השמאל על הימין, אז מתגלה נקודה דמנעולא במלכות, שכל האורות מסתלקים מהמלכות בסבתה. שמאל הוא הרצון לקבל, ימין הוא בחינת האמונה. ואם מגביר את המדע על האמונה, אינו יכול לתקן, מאחר והוא מגביר את דעת הגוף על דעת הנשמה.

שאם זוכה ומגביר הימין על השמאל הנה טוב. ואם אינו זוכה ומגביר השמאל על הימין הנה רע. כמ"ש שם. ומבחינת טוב ורע אלו הם ב' אותיות ח' ט' המאירות במלכות בב' צירופים, טח הוא לשון כיסוי והעלם, מלשון טח עיניהם מראות. שזה רומז על המנעולא, שנתכסתה ונגנזה, ואם אינם זוכים ומגבירים השמאל על הימין, נעשה הצירוף ח"ט, שהח' שה"ס השמאל שולטת על הימין, ואז נתגלתה נקודת המנעולא, המסלקת את כל האורות, והנה רע. אבל ז"א ה"ס עץ החיים, שאין בו אחיזה לרע, ואין בו אלו שתי האותיות ח' ט.

ח ט זה מלכות שעלתה לבינה והשאלה מי קודם האם המלכות או הבינה. עתה כשמתגלה הרצון יש לנהל אותו. את ההשתוקקות אין לגלות במקומה לפני שמגיעים לגמר תיקון. כאשר נותנים לימין לשלוט, לאמונה אז ניתן להגיע לניהול נכון מתוך בחירה.

האות ח עצמה כאשר קוראים אותה היא חטא, ואילו האות ט, טוב הפתח שלה כלפי מעלה, לומר להשם שהרצון שלי שייך לו, הרצון של השם קובע.

יב שבטים הם בחינת י"ב גבולים. גבול מגדיר את צורת התבטאות האור, ויש י"ב ביטוים לצורת האור. לכאורה שבט עושה פירוט, פירוד, אך י"ב מראה את הצורות של אותו דבר.

לא אומרים כל אחד והאמת שלו, אלא כל אחד מבטא את אותה אמת באופן אחר.


שיר השירים מ- מב שיעור 14

ח' ט' אתהדרו

קמז) וברזא דאתוון אתבני וכו': ובסוד האותיות של האלפא ביתות, נבנה הכל כלומר שבכל מדרגה שיצאה, היו בה כ"ב אותיות שבא"ב אות היא חיסרון והיא בונה את הכלי, החומר גלם לכל מדרגה. והלכו ל"ב אלפא ביתות עד שעמדו ישראל על הר סיני. כיון שעמדו ישראל על הר סיני נאספו האותיות, דהיינו ל"ב האלפא ביתות, ונסתמו בהתהפכות האלפא ביתות, ויצאה התורה כלולה בל"ב שבילים של סוד החכמה העליונה, החכמה דאצילות התפשטת לזו"ן וניתנה התורה ונרשמה כל האלפא ביתא בי"ב גבולים ובי"ב שבטים. חוץ מב' אותיות שנסתלקו מהם, מן י"ב השבטים, והן ח"ט,שלא נראו בהם כלל.

קמח) עד דאעלו לארעא וכו': עד שבאו תחילה לארץ ישראל, והיה חרם בהם בחטאו של עכן, שמעל בחרם, (יהושע ז') ואז חזרו אלו שתי האותיות, שהיו מסתלקות מהם, והן מכריזות ואומרות חטא ישראל. והאותיות האלו לא היו מסתלקות מהם בכל דור ודור, אע"פ שהיו בארץ הקדושה.

קמט) עד דאתא שלמה וכו': עד שבא שלמה ובנה את בית המקדש, ונתישבו העולמות למעלה ולמטה בצורה אחת וזו סגולה שלמטה פועלים כמו למעלה, שזו"ן, שהם העולמות שלמטה, עלו והלבישו את או"א, שהם העולמות שלמעלה, ונעשו בצורה אחת כמוהם. כי התחתון שעלה לעליון נעשה כמוהו. אז נתישרו כל האותיות, ואלו שתי האותיות ח"ט שהיו רשומות ביניהם לרע, דהיינו לחטא, נהפכו לטוב, וחזרו ט"ח, שכתוב, וישב יהודה וישראל לבטח. כאן מספר על עולם אצילות
ביאור הדברים. אין לך מדרגה שלא יהיו בה אורות וכלים. והכלים של כל מדרגה נקראים אותיות. וז"ש (באות קמ"ז) וברזא דאתוון אתבני כולא, שהכל נבנה ומושג בסוד האותיות שהם הכלים של כל המדרגות. ואזלו ל"ב אלפא ביתות עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, דהיינו מעת שנתגלתה הו' דאנוש, שה"ס הקו האמצעי, עד מתן תורה הלכו ונגלו ל"ב אלפא ביתות, שה"ס ל"ב שבילי החכמה, שה"ס החכמה דשמאל (כמ"ש באד"ז אות ע"ג) שאינה נגלית אלא ע"י הקו האמצעי הנקרא תורה. שבמתן תורה נשלם הגילוי הזה של ל"ב שבילי החכמה. 

כאשר סדר האותיות כסדרן, מורה שהאור מאיר ממעלה למטה, יש גילוי. כאשר סדר האותיות מהסוף להתחלה אין אור מאיר בהן אלא ממטה למעלה, דחיה, אור הנקבה

וז"ש, כיון דקיימו ישראל על טורא דסיני אתכנישו אתוון, שבהר סיני נתקבצו כל ל"ב האלפא ביתות שהם סוד ל"ב שבילי החכמה, ונשלמו. אמנם יש ב' מיני הארות באלפא ביתות, שהם ישר והפוך, שא"ב ביושר כדרכו, מאיר בהן האור ממעלה למטה, בבחינת אור זכר. וא"ב הפוך, דהיינו תשר"ק צפע"ס וכו' אין האור מאיר בהן אלא ממטה למעלה, שהוא אור נקבה. וז"ש ואסתימו בהפוכא דאלפא ביתות שהארת ל"ב שבילי החכמה נסתמה להאיר רק באלפא ביתות הפוכות, שהן תשר"ק צפע"ס נמל"ך יטח"ז והדגב"א. שבהן מאירה החכמה רק ממטה למעלה, ובחינת ההארה מלמעלה למטה נסתמה. והוא מכח התקון של הקו האמצעי. 

זהו התיקון, שהשמאל לא יאיר אלא ממטה למעלה (כמ"ש בזהר בראשית א' דף ס' ד"ה מחלוקת) וז"ש, ונפקאת אורייתא כלילא בל"ב שבילין דרזא דחכמתא עלאה, כי אז נגלתה החכמה הזו בכל השלמות.
והנה ב' נקודות יש במלכות, שהן, מפתחא שה"ס מדת הרחמים, ומנעולא, שה"ס מדת הדין, וכשהאדם זוכה, דהיינו שמגביר הימין על השמאל, שולטת בה הנקודה דמפתחא, שהיא שורש כל האורות, והנקודא דמנעולא היא בגניזה, הדין שהיא מגלה, ההארה ממעלה למטה לא מתגלה ובזכות התיקון של קו אמצעי וע"כ ממשכת המלכות כל האורות על האדם. 

יש לאדם בחירה. ואם האדם אינו זוכה' אלא שמגביר השמאל על הימין, אז מתגלה נקודה דמנעולא במלכות, שכל האורות מסתלקים מהמלכות בסבתה שמאל הוא הרצון לקבל, ימין הוא בחינת האמונה. ואם מגביר את המדע על האמונה, אינו יכול לתקן, מאחר והוא מגביר את דעת הגוף על דעת הנשמה.

הארה של ימין ושמאל בלבד זו הארת כלים וקו אמצעי הוא הזיווג להארה, המפתחא (כמ"ש כל זה בהקדמת םפר הזהר אות קכ"ג. ובהסולם שם, אות קכ"ב עש"ה) ועל שם זה נקראת המלכות עץ הדעת טוב ורע, שאם זוכה ומגביר הימין על השמאל הנה טוב. ואם אינו זוכה ומגביר השמאל על הימין הנה רע. כמ"ש שם. ומבחינת טוב ורע אלו הם ב' אותיות ח' ט' המאירות במלכות בב' צירופים, כי הח' ה"ס הארת השמאל, והט' ה"ס הארת הימין, שהן נמשכות אל המלכות מב' הצנורות. ימין ושמאל שביסוד דז"א, ואם זוכים ומגבירים הימין על השמאל, שאז שולטת נקודת המפתחא ונקודת המנעולא נגנזת, נעשה הצירוף ט"ח, שהט', שה"ס הארת הימין, שולטת, והח', שהיא הארת השמאל, נכנעת לימין ונסתרת. וטח הוא לשון כיסוי והעלם, מלשון טח עיניהם מראות. שזה רומז על המנעולא, שנתכסתה ונגנזה, ואם אינם זוכים ומגבירים השמאל על הימין, נעשה הצירוף ח"ט, שהח' שה"ס השמאל שולטת על הימין, ואז נתגלתה נקודת המנעולא, המסלקת את כל האורות, והנה רע. וכל זה הוא רק במלכות, אבל ז"א ה"ס עץ החיים, שאין בו אחיזה לרע, ואין בו אלו שתי האותיות ח' ט' (ועי' בזהר בלק אות ע"ז ע"ח ובהקדמת ספר הזהר אות ל"ג).
ולפיכך יש בשתי האותיות ח' ט' ג' בחינות, א) כשאין ח' ט' כלל, שאין שם אחיזה לרע, שהוא בז"א, וכן בי"ב שבטים כמו שנבאר. ב) כששתי אותיות אלו הן בצירוף ח"ט, שהשמאל גבר על ימין. והוא בחינת לא זכה הא רע, שיש במלכות. ג) כששתי אותיות אלו הן בצירוף ט"ח, שהימין גבר על השמאל, שהיא בחינת זכה הא טוב שיש במלכות. ח ט זה מלכות שעלתה לבינה והשאלה מי קודם האם המלכות או הבינה. עתה כשמתגלה הרצון יש לנהל אותו. את ההשתוקקות אין לגלות במקומה לפני שמגיעים לגמר תיקון. כאשר נותנים לימין לשלוט, לאמונה אז ניתן להגיע לניהול נכון מתוך בחירה.

האות ח עצמה כאשר קוראים אותה היא חטא, ואילו האות ט, טוב הפתח שלה כלפי מעלה, לומר להשם שהרצון שלי שייך לו, הרצון של השם קובע.
וסוד י"ב תחומין, ה"ס התכללות ד' בחינות, שה"ס ג' קוין דז"א, ומלכות המקבלתם, שה"ס חגת"ם, זה בזה. והיה צריך להיות ט"ז תחומין, כי דפ"ד הם ט"ז, אלא מפני שהמלכות אינה נכללת עמהם אלא מבחינת קבלה בלבד, ונבחנים שיש כאן ג' קוין ומלכות שהם חגת"ם, שבכל אחד מחגת"ם אין בו אלא ג' קוין. ואפילו במלכות עצמה, אינם עולים בשם אלא ג' קוין שמקבלת, ולא יותר, וע"כ הם ד' בחינות, שבכל אחת ג', והם י"ב, ולא ט"ז. וכשאלו י"ב גבולים כולם, מאירים בבחינת המלכות, הם נקראים בה י"ב שבטים.

יב שבטים הם בחינת י"ב גבולים. גבול מגדיר את צורת התבטאות האור, ויש י"ב ביטוים לצורת האור. לכאורה שבט עושה פירוט, פירוד, אך י"ב מראה את הצורות של אותו דבר.

לא אומרים כל אחד והאמת שלו, אלא כל אחד מבטא את אותה אמת באופן אחר.

 והנך מוצא שבסוד י"ב גבולים וי"ב שבטים אין שם אלא בחינת ג' קוין דז"א בלבד. והמלכות אינה נחשבת עמהם אלא מבחינת הקבלה בלבד. וע"כ אין בהם האותיות ח' ט', שה"ס האחיזה של הקליפות בסוד טוב ורע שיש במלכות, כי ז"א ה"ס עץ החיים, שאין הרע נאחז בו, כמו בעץ הדעת טוב ורע, שהוא המלכות.
וז"ש, ואתרשימת אלפא ביתא בי"ב תחומין שהם ד' בחינות חגת"ם שבכל אחד ג' קוין, שהם בז"א. תריסר שבטין, כשהם מאירים כולם במלכות בלבד, נקראים י"ב שבטים. וכל זה נשלם במתן תורה. בר תרין דאסתלקו מנהון, ואינון ח' ט', דלא אתחזו בהו כלל. כי בכל י"ב הבחינות האלו אין שם אלא ג' קוין דז"א, והמלכות אינה עולה ביניהם בשם רק בבחינת קבלה מהם בלבד, ובז"א אין אחיזה לטוב ורע, שה"ס ב' הצירופים ח"ט וט"ח, כנ"ל. וע"כ אין אותיות אלו בי"ב שבטים. ונתבאר שבשלימות של מתן תורה, לא היו בה ח' ט' כלל. וזו היא בחינה ראשונה של ג' הבחינות הנ"ל.
וז"ש (באות קמ"ח) עד דאעלו לארעא בשירותא, שארץ ישראל היא מלכות, והוה חרם בינייהו בחובא דעכן, דהיינו שמעל בחרם, והגביר השמאל על הימין, ואז התעוררה בחינת המנעולא במלכות ונעשה הצירוף ח"ט, המורה על התגברות השמאל על הימין כנ"ל. וז"ש וכדין אתהדרו אינון תרין אתוון דהוו מסתלקי מינייהו, דהיינו האותיות ח' ט'. ונעשה הצירוף ח"ט, ואינון מכרזי ואמרי חטא ישראל וכו'. דהיינו שנגלה במלכות הצירוף ח"ט, שה"ס חטא ישראל. דהיינו בחינת לא זכי הא רע,שיש במלכות. וזו היא הבחינה הב' של ג' הבחינות הנ"ל.
וז"ש (באות קמ"ט) עד דאתא שלמה וכו' ואינון תרין אתוון דהוו רשימין בינייהו לביש, דהיינו הצירוף ח"ט, שה"ס חטא ישראל, בסוד לא זכי הא רע, אתהפיכו לטב, אתהדרו ט"ח וכו', שהצירוף הזה רומז על התגברות הימין שה"ס ט' על השמאל, שה"ס ח', ואז זכי הא טוב, ומתכסה ונעלמת המנעולא, שה"ס מדת הדין, ומדת הרחמים שולטת במלכות וכל האורות מתגלים. וכן הצירוף ט"ח מרמז על הגניזה הזו, של מדת הדין, שהוא מלשון טח עיניהם מראות, שהוא לשון כיסוי והעלמה. וזו היא הבחינה הג' של ג' הבחינות הנ"ל. שבזו כל השלימות.

קנ) כולהו אתוון הוו וכו': כל האותיות היה בניהם שלום בלי מריבה. כי הקו האמצעי עשה שלום בין הקו הימין לקו השמאל שבאותיות וכללם זה בזה. וכל האותיות של הא"ב היו שלמות למעלה בז"א, ולמטה במלכות. האותיות העליונות היו שלמות למעלה בז"א, והאותיות הדקות, היו שלמות למטה במלכות. כי האותיות שבמלכות הן קטנות.

קנא) בשעתא דכרובים הוו וכו': בשעה שהכרובים שה"ס זו"ן היו פורשים כנפיהם ממטה למעלה, שה"ס התקון דמסך דחירק דקו האמצעי הנק' כנפים. היו אותיות פורחות ממטה למעלה, דהיינו האותיות שהן בחינת הקו השמאל, המאיר רק ממטה למעלה, ואותיות היו פורחות ממעלה למטה, דהיינו האותיות שהן בחינת הקו הימין, המאיר ממעלה למטה, ונכנסים אלו באלו, שאותיות דימין ושמאל נכנסות אלו באלו, ונכללות אלו באלו, בנשיקות של אהבה.

קנב) כיון דאתוון מתחברן וכו': כיון שהאותיות מימין ומשמאל, מתחברות אלו באלו, כל המדרגות התחתונות, והמדרגות העליונות, וכל העולמות, מתחברים יחד, ונושקים אלו לאלו, בנשיקות האהבה, עד שנעשים כולם אחד, בסוד שמו אחד שהוא המלכות, והקב"ה אחד שהוא ז"א, בלי פרוד כלל כאשר יהיו מוכנים לשים בצד את ההשתוקקות של הנחש לקבלת כל האור.

קנג) כל נשיקין דרחימו וכו': כל הנשיקות של האהבה, אינן, אלא שיהיו כלל אחד להתכלל זה בזה בלי פרוד. ומשום זה הנשיקין האלו, בכל וכל הן, להעשות הכל בכלל אחד: אותיות באותיות, עולמות בעולמות, מדרגות במדרגות, אשה בבעלה, שיהיו הכל אחד.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים מ-מב
1.מהם ג' הבחינות שיש באותיות המתייחסות לח' וט' ?
2. מהו סוד י"ב השבטים וכיצד התפקוד שלהם בג' הבחינות הללו?
3. מהו סוד הנשיקין בעניין האותיות הבאות מטרם הזווג דיסודות על בחינת המלכות?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4