כי תצא ​​ יט - כא  ​​​​ שעור 7

יראת חטא קודמת לחכמתו

השם עוזר למי שמצטער על הריחוק מהשם.

אדם מקבל מילוי על הצער מהחיסרון אותו מבקש.

כל הבא להיטהר מהגאווה, מסיעין אותו מלמעלה.

לא המדרש העיקר, אלא המעשה לשם שמים.

המעשה הוא פעולה למעלה מהדעת, היינו ביטול ויראה, הוא העיקר. הביטוי לגאוותן הוא שאינו רואה עצמו כפרט כחלק מכלל, אין בו ביטול/יראה, ואין חוכמתו מתקיימת ומתהפך לו הכל לדין. ​​ 

נב) ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. ובמקום אחר אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו מתקיימת וכו' יראת חטאו היא אמא עלאה בינה הנקראת תשובה. חכמה היא אבא עלאה וכשמקדים ה הקטנה היי מלכות שהיא מצווה שורה עליו תורה שהיא ז"א שהוא ו וכשמקדים יראה שהיא ה עליונה לחכמה שורה עליו חכמה שהיא י ונק בן היי בן י"ה ומכאן בנים אתם לה' אלקיכם. כדי להגיע ליראת חטא יש להשיב המלכות לבינה. קיום החוכמה אומר שמתקבלת הארה, זאת ניתן להשיג כאשר מקדימים ביראת חטא. טוב לו לאדם להקדים את בינה, את היראה לחכמה. ללא יראה שהיא ביטול לעליון, כשמבקשים לקבל לפרטיות, לא מקבלים. לא ניתן לקבל אור בלי כלי, ולא בונים כלי בלי שמצטערים על חסרון הכלי.

נג) וזהו זה שמי י"ה לעולם. וזה זכרי ו"ה שמי עם י"ה בגי' שס"ה זכרי עם ו"ה בגיר מ"ח וכולם בגי' תרי"ג היי תריג מצוות שנתנו לבנים קדושים שיהיה להם חלק בשמו, ז"ש כי חלק ה' עמו. כאשר מבטל עצמו כחלק, כפרט, אז יכול להתכלל ביחד.

נד) וכשמקדים תורה למצווה או חכמה ליראה מתהפך השם עליו לבחינת נוקבא למדת הדין, כעין זה הוה"י כי כשהשם ביושר יורה למדת הרחמים, וכשהוא למפרע יורה על מדת הדין, שמתהפך לו הכל לדין, וקשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף שאינו מזין את נשמתו בתורה, ואינו מרגיש שהמאור שבה מחזירו למוטב. וכעין זה יהיה הגאולה, אם זכו יזככו עצמם יצאו ברחמים, ז"ש בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר. ויצאו ברחמים ואם לא מקדים רחמים יצאו בצער, וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים, ומשום זה העמידו חכמים בעלי המשנה לפום צערא אגרא. יש להקדים יגיעה כדי להגיע לגאולה ברחמים, אחרת ישקע בצער, שהרי אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. קשים מזונותיו בתורה, כקריעת ים סוף, שקשה לגאוותן להגיע לקרבת השם, מאחר ומחזיק בחוכמתו הוא במקום להביא דבר בשם אומרו. קשה לאדם לתת יגיעה בלוותר על עצמו, אך זו הדרך להגיע לדבקות.

נה) והיציאה של הנפש היי כשנולדת לעולם מקודם שיצאה יש לה צער, היי חבלי לידה, ואחר שיצאה היא ברחמים. וסוד הדבר בבכי יבואו ואח"כ ובתחתונים אובילם, ומשום זה ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. ויצאו ברחמים וכמו ששלח הקב"ה ליונה, כי נח הוא בחינת יסוד ולא מצאה מקום לנוח. כמ"ש ולא מצאה היונה מנוח כך שלך ר"מ בתחילה, ששלח לו שמשום שלא מצא מקום להסתר ממנו, ע"כ נגלה לו. לא מצאה היונה, שהיא בחינת הנשמה מנוח לכף רגלה, שיודעת שעולם הזה הוא רק מקום אימון, ולא מחפשת את המנוחה לגוף, אלא לנשמה. אסור לאדם למצוא מנוח בעולם הזה, אלא עליו לתת יגיעה וצער על ריחוקו מהשם, כי לפום צערא אגרא.

פירוש, יונה זו הנשמה שעליה הרמז וישלח את היונה מאתו וגו' היי שהקב"ה שלחה לעולם הזה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, היי שהייתה נע ונד ביסורים בעולם הזה שלא נהנה מעולם זה אלא התיגע לתיקון עצמי ולתשובה, ליראת חטא, משום זה ותשב אליו, שזכתה לתשובה, וזכתה לשוב לשורשה שסבלה ייסורים בעולם זה. ועד"ז אמר ר"מ לר"ש שלפיכך נגלה אליו, ומשום שכבר הסתיר עצמו ממנו בכל המקומות שהיה אפשר להסתר שמה, וכיוון שאין לו עוד מקום להסתר את עצמו ממנו, על כן נגלה אליו. שמכל זה אנו למדים שצריכים להקדים מלחמות וצער ודין ויסורים מטרם שזוכים לרחמים כי לפום צערא אגרא. אדם לעמל יולד, עליו לתת יגיעה ולהרגיש צער מריחוקו מהשם.

נו) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, היי שראה שכולם חייבים ולא נמצא בהם איש יהיה זוכה לצאת מהגלות. ומשום זה מיאנת ללכת שם ואמרת שלח נא ביד תשלח. והרי אתה עתה כמו בזמן ההוא של יציאת מצרים. בך, עם ישראל יתקיים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובגלות האחרון יש לך עמך ב משיחים משיח בין יוסף ומשיח בן דוד שהם כנגד ב כנפים של היונה, שהיא השכינה, כי אתה בגלות הד' כגוף ואין לך כנפים. ולא עוד אלא בתחלה היו ישראל כגוף ואתה ואהרן כב' כנפים של היונה, ובהם פרחו ישראל מן הגלות.

אין מצווה שלא נכללו שם עשר ספירות.

נז) אין מצווה שלא נכללו שם עשר ספירות, בתיבה כתוב, תחתיים שניים ושלישים תעשיה היי שלוש קומות לכלול בה כהנים לוים ישראלים שהם חג"ת והתיבה בכללה שהיא השכינה עמהם. תורת ה' שהיא השכינה היא רביעית ההין היי רביעית לחג"ת, ד' אות רביעית בשם הויה. ומשולשת שמקבלת שלש אותיות יה"ו להשלים אותה לשם בן ד' הויה, ועשר מדרגות הנכללות בה, היי שמקבלת אותן בשביל ישראל, שהם יוד ה"א וא"ו ה"א עשר אותיות שיתקיים על ידיהם בישראל ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו' בנים אתם לה' אלקיכם שזכיתם שיראת חטא קודמת לחכמתכם. כי שם הזה הויה במילוי אלפין, ממשלתו על צלם האדם לא על גופו, ועל כל אבר ואבר שלו. לכן צריך אדם לקבל את ז"א דאצילות, את הקב"ה כמלך עליו. וכך בכל מצווה ומצווה יש לכלול בה ימין שמאל ואמצע, הכנעה הבדלה והמתקה, שהכנעה קודמת לכל.

דגים וחגבים אין טעונים שחיטה.

נח) המצווה שלאחר זו לדון בדיני חגבים שלמדנו דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותה תורה לא ניתנה לדגים וחגבים, אך כאשר פועלים איתם בחיצוניות בדרך אסיפתם, מעוררים בכך תנועה נפשית. כך בעלי המשנה אינם צריכים שחיטה, ממלאך המות, אלא שנאמר בהם ויגוע ויאסף אל עמיו. מה דגי הים חיותם בים, אף תלמידי חכמים בעלי המשנה, חיותם בתורה, ואם נפרדים מהתורה, מיד מתים, שהם התנינים במשנה שבה גדלים תניני הים. ואם אלו שביבשה, כלומר שאין בהם תורה, יפלו למים דהיינו לתורה, ואינם יכולים לשוט, היי תלמיד שלא הגיע להוראה ליראת החטא ומורה, הם מתים. אבל אדם שהם בעלי הקבלה, הם למעלה מכולם בהם נאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים שהם בעלי המשנה התנינים. התנין הגדול זה נחש בריח, שהוא כנגד והבריח התיכון בתוך הקרשים שהוא קו האמצעי תפארת. יראת חטא נראית במי שמבי דבר בשם אומרו. וכאשר מייחסים כל דבר לתבונה שלהם, רואים שאינם יראי חטא, שאם ראית איש חכם בעיניו, תקווה לכסיל ממנו.

נט) בזמן שהתנינים בעלי המשנה יש בהם מחלוקת ומקשים זה לזה, נמצא אחד בולע את חבירו כדגי הים, שהגדול בולע את הקטן וזה הוא תלמיד קטן שלא הגיע להוראה, ומורה שחייב מיתה. ואם הם שווים זה לזה ששניהם גדולים ויש בהם מחלוקת וקושיא נאמר בהם לסוף ואת והב בסופה והעמידו שפירושו אהבה בסופה, כי והב פירושו אהבה.

שבמחלוקת לשם שמים, כל אחד יכול להביא את הצד שלו למקום המשותף, לכלל.

כי תצא ​​ טז - יח  ​​​​ שעור 6

ביומו תתן שכרו

חייב אדם לחבר לליבו את הברית, את המחויבות הנפשית, ולתת ללב את הארה שהברית מקבלת מלמעלה. עיקר השכר מכוון לתפילת שחרית. התפילה מועילה כאשר היא באה לעשות נחת רוח לבורא, ולא לבקשות פרטיות שאינן הכרחיות, וודאי שיש להתפלל במנין. ביומו יתן שכרו, אומר שבכל יום צריך אדם למצוא את נקודת השכינה, נקודת הכלל שבנפשו, ואתה להתחבר להשם.

מה) פתח ר"מ ואמר, המצווה שלאחר זו היא לתת שכר שכיר בזמנו, ז"ש ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. ראשי ישיבות העליונים והתחתונים שמעו. מטטרון הוא שכר שכיר שליח מן ח"י עולמות, שהוא יסוד דאצילות שנק ח"י לקבל ח"י ברכות התפלה בשביל המלכות, בכל יום ג פעמים ומשום זה ביומו תתן שכרו, זהו תפלת שחרית ולא תבא עליו השמש, זהו תפלת המנחה, שאם עבר יומו בטל קרבנו התפילות כנגד הקורבנות, כי עני הוא, ודאי עני הוא בגלות, שאין לו משלו אלא מה שנותנים לו בתפלה, משום זה התפלה שלו היא תפלה לעני כי יעטוף, היי בעטיפה של ציצית ותפלה של יד היא כלומר תפלה לעני היא תפלה של יד שהיא המלכות. נותנים את הברכות של תפילת שמונה עשרה למטט שיתן למלכות.

מו) ואליו הוא נושא את נפשו זהו תפלת ערבית שהוא כנגד אמורים ופדרים הנותר מקרבנות היום, והם כמו פרט הכרם ופאת שדך שעליהם למדנו שירי מצווה מעכבים את הפורענות. לעני ולגר תעזוב אותם היי לעמוד האמצעי שהוא ז"א כי עמוד אמצעי כשהוא חוץ ממקומו היי בגלות נק גר. ומשום זה אמר ר"מ אני, שהמדרגה שלי היא עמוד אמצעי קראתי את עצמי גר בגלות הראשון. ז"ש כי גר הייתי בארץ נכריה שהוא ז"א רובץ בגלות בשביל ישראל. כך שלכאורה אפשר היה לחשוב שבחוץ לארץ שלא נוהגים מצוות אלו, לא צריך להתפלל

מז) שאלו אותו בעלי המשנה, ר"מ הרי מצווה זו לקט ופאה היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, שאז היה הקב"ה במקומו ולא גר, ולמה כתוב לעני ולגר וגו' אמר להם הוא כדי לעורר רחמים על אלו הנשמות שגורשו ממקומם כי אדם שהוא חוץ ממקומו הנפשי, אינו מקיים תפקידו בעולם נקרא גר, כל שכן הנשמות שהולכות ערומות מלבושי אור מעולם ההוא ובאות לעולם הזה בלבושי עור. בשבילן זה הוא שאמר הכתוב, כצפור נודדת מן קנה, זו היא הנשמה שהשכינה אינה זזה ממנה, כן איש זה הקב"ה שנאמר בו ה' איש מלחמה, נודד ממקומו שהוא נע ונד ממקומו שהוא עולם הבא, היי בינה. ונודד אחריה אחר השכינה כדי לשמור ולפרנס אותה גם בגלות שהיא עם הנשמה בעולם הזה עד שנשלמו הימים שהתחייבה הנשמה ללכת לחוץ ממקומה, והוא שומר אותה עד שיחזיר אותה למקומה, ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה, וע"כ מי שחוזר בתשובה ומחזיר נשמתו למקומה, הוא כמי שמחזיר לקב"ה ושכינתו למקומו, וזהו סוד הגאולה שאמר היום אם בקולו תשמעו. פירוש לפיכך גם כשישראל בארץ ישראל נק הקב"ה גר בשביל נשמות ערטילאיות אלו שלא נעשו להן לבוש מתורה ומצוות, שיוכלו לבוא למקומם בעולם ההוא. ותפלת ערבית מעוררת רחמים עליהם שישובו למומם ואז גם הקב"ה חוזר למקומו לבינה. כל מי שנמצא כאן בעולם הזה, אינו עולם הבינה, עליו לחזור בתשובה. מצוות הם לבושים של אור חוזר, ולא ניתן בלי לבושים אלו לבוא בתשובה לעולם האמת. כל זמן שאדם נמצא בארץ, נק הוא גר ועליו להשלים תיקונו. הלבושים הם התודעה של האדם, שבעולם הזה הוא גר תחת תודעה של זמן ומקום.

מח) אמרו בעלי המשנה של ישיבה עליונה של הקב"ה ושל ישיבה תחתונה דמטטרון. ר"מ אנו שליחים של רבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה ושקול כנגד שישים רבוא מישראל ואתה החזרת לקב"ה ושכינתו למקומם למעלה ולמטה, ובשבילך יגאלו ישראל ויחזרו למקומם, ואין כח לב' משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לגאול את ישראל חוץ ממך ובשבילך בזכות כוח הכלל שבך הם מתעכבים לגאול את ישראל. השלם דברים יקרים אלו שעליהם נאמר, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.

מט) אמר להם, ראשי ישיבות, בשביל שכיר הזה שהוא עבד מטטרון הבא לקבל ג תפלות התקינו בעלי המשנה שלכם שהאדם יהיה בג' ברכות הראשונות של תפלת העמידה, כמו עבד המסדר שבחים לפני אדונו ובברכות אמצעיות כעבד המקבל שכר מאדונו ובברכות אחרונות כעבד שלקח שכרו מאדונו והלך לו. גם לאחר התפילה ישנו סדר לשמירת הברכות שלא ילכו לאיבוד, כמו וידוי, שבח. כפי שעולה עד אצילות לקבל הברכות, יורדים בהדרגה ובסדר תוך שמירה על הברכות כדי לעשות תשובה.

נ) ומשום זה עבד אברהם ורבקה נמשלו לזה כאשר הקב"ה ישלח למטטרון שהוא העבד שלו בשביל לקבל התפלה שה"ס המלכות, הוא יאמר לו אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, כלומר אולי התפלה לא תרצה ללכת אחרי, אמר לו הקב"ה ונקית משבועתי זאת כאשר אתה עושה מה שצריך, ומפרש כי חכמה היא אבא, כלומר אברהם נק אב שהוא חסד הוא עולה ונעשה חכמה בגדלות והוא יורד בצדיק שהוא יסוד לשמור השכינה בגלות, ומשם מיסוד שלח העבד שהוא מטטרון בגימטרייה שדי להיות כנגד היסוד אחריה, אחר התפלה שבה השכינה.

נא) אמר לו אותו השליח, מטטרון, תן לי סימנים להכיר בתפלה ששם נמצאת הבת, היי השכינה איך אדע שתפילתי אמיתית, אמר הקב"ה, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה, היי אם התפלה תהיה להשקות אותי, שתהיה לעשות לי נחת רוח, אז תדע שהשכינה שמה, ואם לא, אלא שמוצא כל אברי הגוף מלאים עוונות שכל כוונותיה בתפלה הן רק לעצמו ולא לעשות לי נחת רוח, ולא נמצא בו אבר שלם שישרה שם תורה שהיא אור הרוח, שהוא בצורת עמוד אמצעי, ולא מצווה שהיא אור הנפש שהיא בצורת רבקה היי השכינה שהייתה שושנה בין החוחים שהם רשעים גמורים, צווה לעבדו מטטרון השמר לך פן תשיב את בני שמה שאז כל השבח לקב"ה וכל לימוד התורה ילך לס"א, שהוא רוח קדושה כי מצווה היא נפש רוח הוא תורה, כלומר שרוח נמשך מז"א הנק תורה ואינו זוכה לרוח ונפש דקדושה. אין תפילה מועילה, אלא על רצון לדבקות. תפקיד התפילה לייצר תשובה.

כי תצא ​​ יג - טו  ​​​​ שעור 5

עשר ולא תשע

אָדָם לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת נֶאֱמַן אִם לֹא יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ.

אָדָם נֶאֱמָן מוּכָן לָתֵת עַצְמוֹ לַשֵּׁנִי, לְיַחֵד.

לִקְרִיאַת שְׁמַע צָרִיךְ לָבוֹא בְּנֶאֱמָנוּת, וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת שָׂמִים.

שֵׂכֶל יָשָׁר בָּא לְהַגְדִּיל אֶת הָאֱמוּנָה.

מי שאומר הייתי חייב לעשות דבר מסוים, לא יכול להיות נאמן, מאחר אותו דבר, או רצון יכריע אותו לפעול גם בניגוד לנאמנותו.

שלמות התחתון הוא בחיבור לעליון, תוך שהוא בא בביטול אליו. מצד הזכר שבאדם, עליו לחבר את כל התובנות שלו לשכינה, לגבירה. כלומר לבחור ברצון לקיים מצוות התורה וברצון לעשות נחת רוח לבורא מתוך אהבה ושמחה, כל זאת ללא צפייה לשכר. ​​ 

עבדות השם צריכה להיות מתוך בחירה ברצון חופשי, שאז יכול להרגיש כבן, ולא כעבד שמחויב. כך יוכל להגיע לאהבה.

לד) ​​ ויש אחרים בעלי סתרי תורה, בעלי מדות שהם יורשים נשמות מצד המלכות הקדושה דאצילות שהיא כלולה מעשר ספירות, ומי שיורש אותה וזוכה אליה, זוכה לעשר ספירות בלי פרוד, עשר ולא תשע, כי אם היו יורשים המלכות בלבדה היו נמצאים ט הספירות בפרוד ממנה, ומשום שאין שם באצילות פרוד, אמר בעל ספר יצירה עשר ולא תשע, היי שמעולם אינן נמצאות ט"ס עליוניות בפרוד ממנה.

לה) ואם תאמר שהמלכות עולה למעלה מעשר ושם היא לבדה, משיב, השם המפורש יוד הא ואו הא שיש בו עשר אותיות, הוא עשר ספירות דז"א והיוד ספירות שהם ז"א מתייחד בה במלכות, ואינה עולה למעלה מעשר דז"א שאינה נפרדת ממנו, ומשום זה אומר ספר היצירה יוד ולא י"א. אבל מי שמחבר י שהוא אות ברית שהוא יסוד בשפחה, או שמחבר המטרוניתא שהיא מלכות הכלולה מיוד, בשד דע"ז שהוא סמאל שמתחברת לגוי נידון בגיהנם.

לו) כי מי שיורש את בת המלך שהיא מלכות, אינו זוכה בה אלא אם כן שהוא בן מלך שנק בני בכורי ישראל, שמצד זה נק ישראל בנים אל הקב"ה, ז"ש בנים אתם לה' אלקיכם, וזו היא מלכות דאצילות. כדי להתחבר למלכות דאצילות, יש להתחבר לבחינת הכלל, ליחד, חיבור זה בא מצד הנקודה הפנימית בנשמה.

לז) ויש כנגדה מלכות דבריאה והיא מלכות למלאכים שבבריאה והיא נערה של המלכות דאצילות, ומשמשה שלה והיא בצורת גבירתה דאצילות כלולה מיוד ספירות. מלכות זו דבריאה מחמת עוונות ישראל יכולה להתחלל בין אומות העולם, אבל מלכות דאצילות של הקב"ה נאמר עליה, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, שאינו נותן אותה למי שמחלל שבתות וימים טובים, אלא למי שהוא בן מלך, ושומר תורה ומצוות באהבה ויראת אדונו, ולא על מנת לקבל שכר, אלא כבן שהוא מחויב לעשות ציוויו של אביו, שעליו נאמר כבד את אביך ואת אמך. את אביך זה הקב"ה ואת אמך זו היא השכינה, ועם כל זה, מי שמחלל הנערה של המלך שהיא מלכות דבריאה נחשב לו כאלו היה מחלל המלכה שלו.

לח) ורבנן שמעו, אין כל השדים שווים ולא כל עבדי השכינה שווים, כי כתוב בשכינה, ומלכותו בכל משלה יש לה לשכינה הקדושה, יש לה כמה נערות עבריות שהן מלכיות דבריאה ושפחות עבריות שהם מלכיות דעשיה, ויש לה עבדים ושפחות נכריות של הס"א שמשמשים אותה כדי לא ללכלך את ידיה ורגליה בדברים לא ראויים לה כדי שלא תמצא מלכות אחרת בעולם הזמן שהיא שולטת וע"כ גם הס"א כפוף לה אז ועושה רצונה. גם הס"א כאשר מגיעים למלכות דאצילות, עובדים אותה ונתונים לה בזה שהם עובדים למען עצמם, וכשהיא צריכה להם הם פועלים בשבילה. בגבר תיקון רצונות אלו לא יתקימו, אך בזמן תיקון בדרך, יש צורך בהם מפני שהם מחזיקים בתוכם רצונות אמיתיים רדומים, שעטופים בקליפה.

ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ

לט) ואלו שפחות נכריות מצד סם המות שהן כנגד השכינה שהן נוקבה של סמאל אשר השפחה היתה למטרוניתא היי שפחה יורשת את גבירתה ועל כך רגזה הארץ, וסמאל והנוקבא שלו שהוא אל אחר עבדים היו אל הקב"ה ולאחר כך עשו עצמם אלהות והקב"ה עתיד להעביר אותם מן העולם ולמחות אותם. שפחות אלו המנסות תדיר לרשת את הגבירה. ס"מ ובת זוגו היו עבדי הקב"ה, אך לאחר שקצת התעלו, הם באים לנסות לשלוט, עד גמר התיקון שהקב"ה יעביר אותם מהעולם. מי שמשנה את השקפתו לפי המאווים הפרטיים, הופך את יסודות האמונה להיות עבדים לתאוותיו.

מ) ואם תאמרו אם בני אדם עושים אותם אלהות ולא מרצון עצמם, למה נענשו והעבירם מן העולם ומשיב הם עשו מעצמם אלוקות, אך למה גם אנשים עשות אותם אלוקות ע"י כך שהיו רדופים אחריהם, אלא כשהיו דור המבול ודור הפלגה יודעים בהם, והיו מקטרים להם ומשתחוים להם, ובכח ההוא שהיו מקטירים להם ומשתחווים להם היו יורדים אליהם ועשו רצונם, והיו מדברים באלו הצורות שעשו הרי נעשו אלהות ועבודת כו"מ ומשם זה עמד הקב"ה להעביר אותם ולמחות אותם מן העולם היי הצלמים שלהם שהיו עבדו אליהם וקלטו מהם רוחות וצלמים. כוחות כאלו יורדים כאילו הם אלוקות, ובני אדם רואים בדימיונם את הצורות האלו בצורה שגויה, במקום לראות בהם עבדים לשכינה הקדושה. ראייה קלוקלת כאילו יש ממשות בס"א, נקראת לעשות אלקים אחרים.

מא) וכשיש ערב רב לשון ערבוביה של מין שאינו במינו בעולם יורדים סמאל ונוקבא באלו הצלמים להתגשם בהם וע"כ הקב"ה יעבירם מן העולם, ז"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואם תאמרו שבזמן גלות האחרון אין ע.ז משום שבני אדם אינם יודעים בהם, משיב שאלו היודעים שם בערב רב, נמצאים מכעיסים הקב"ה ושכינתו וישראל שביניהם, והערב רב נמצאים מכעיסים הקב"ה ושכינתו, וישראל שביניהם והערב רב מצליחים בהם לקיים מה שכתוב, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. גם כשעושים שלא מדעת, ישנם כאלה שמכוונים דווקא לעבודה זרה, רובם עובדים בתמימות, אך לעבודה זרה.

מב) קמו כל התנאים והאמוראים וברכו את ר"מ ואמרו לו סיני סיני מי יכול לדבר לפניך, שאתה בצורת אדונך, שבזמן שדבר בהר סיני כל החיות שבמלאכים וכל החיות שבכסא, והעליונים והתחתונים שתקו, ולא נמצא דבור אחר אלא שלו. ומשום שאתה בנו בצורה שלו, צריכים כל בעלי הישיבה לשמוע דברים ממך אל תתן שתיקה לדבריך.

ושמח את אשתו

בכדי לשמח את אשתו צריך האדם לתת לה הרגשה אמתית שהיא חלק מכל עבודתו הרוחנית, עד כדי שבלעדיה הוא יודע שלא יוכל להצליח.

מג) ​​ כי יקח איש אשה חדשה וגו' מצווה זו היא שהחתן ישמח עם אשתו שנה אחת שכתוב, נקי יהיה לביתו שנה אחת, שלאו י"ב חדשים הם שלה, כי השנה היא כלה, היי המלכות שהק שנה, ואין כלה זולת בי"ב חדשים שכתוב ויעש את הים וגו'.

עומד על שנים עשר בקר, כי הים היא המלכות י"ב בקר ה"ס ד ספירות חו"ב תו"מ שבכל אחת ג קווים שה"ס י"ס בכל מקום. ומתוך שאין תקון הכלה, חוץ מי"ב ע"כ צריך החתן לשמח אותה ואת ביתה אותה ותיקוניה, כעין של מעלה. וע"כ יעקב, כתוב בו ויקח מאבני המקום. אשר המקום הוא מלכות, אבני המקום הן י"ב ומי שמשמח את הכלה משמח את העלמות שלה, שהן ספירותיה שבבריאה ועלמות הן י"ב מטעם הנ"ל, והכל הוא סוד השנה, ומשום זה צריך החתן לשמוח באשתו שנה אחת.

מד) והרי העמדנו ששמחה זו אינה שלו אלא שלה, שכתוב, ושמח את אשתו וישמח את אשתו לא כתוב אלא ושמח, היי שישמח את הכלה. כעין זה אין שמחה לכלה זולת בגוף ותקוניה ומי משמח אותם צדיק, ועל כן נקי יהיה לביתו. נקי שלא יעמול בדברי העולם במקום לשמח אותה, כדי שיהיה לו רצון לשמח אותה. נקי מכל, נקי ממסים וארנוניות וממס גלגלת. נקי, שלא יצא לצבא לעשות מלחמה, כדי שתמצא שמחה למעלה ולמטה ולעורר שמחה למעלה, אשרי העם הקדוש, שאדונם שמח בהם, אשרי הם בעולם הזה ואשרי הם בעולם הבא.

כי תצא ​​ י - יב  ​​​​ שעור 4

ולו תהיה לאשה

עיקר החשיבות בעבודת הנפש, למצוא מה חלקו בכלל המערכת.

בעוונותיו מביא אדם עצמו להיות אנוס לשד פנימי, וכך מתגלגל עד אשר פועל את כוח הנשמה לבוא לדבקות כראוי. ביגיעה נכונה יכול האדם להפוך השד שבו בהוספת האות יוד לשם שדי, ע"י שמתחבר לבורא ע"י קדושה וברכות, ובעיקר ע"י כוונה בקריאת שמע. למעשה עליו לאנוס עצמו ולקבל את הנשמה כשליטה עליו.

כט) המצווה שלאחר זו היא לישא אנוסתו, כי ודאי יש אנוסה מב' צדדים, כי יש שהיא אנוסה מחמת אהבתו אליה, אבל היא אינה אהבת אותו, ויש אנוסה שהיא אוהבת אותו, אבל היא יראה להתחבר עמו בלי קידושין וברכה, ואינה רוצה אם הוא הדיוט, אליו נאמר ולא תהיה לאשה.

ל) בסתרי תורה כשאדם בוחן את הדברים גם בפנימיותם יש לנו להמשיל משל. יש נשמה שהיא מטרוניתא, היי שנמשכת ממלכות דאצילות ויש נשמה שהיא אמה, היי שנמשכת מעולם הבריאה, כמו וכי ימכור איש את בתו לאמה. ויש נשמה שהיא שפחה הדיוטה, היי שהיא מעולם עשיה. וגם האדם הוא כן. יש אדם שהוא עבד שפחה אל הנשמה, ולפעמים הוא שהנשמה הולכת בסוד הגלגול מחמת שהאדם חטא עמה בגלגול הקודם, אז ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהנשמה אינה מוצאת בו מנוח, מחמת העוונות שבגלגול הקודם, והיצר הרע רודף אחריה ליכנס בגוף הזה, שהוא שפחה אל יצר הרע, כלומר כח העוונות שמגלגול הראשון שיש בגוף הזה נבחן שהוא שפחה אל יצה"ר והוא שד יהודי הכפוף ליצר הרע, והנשמה שהיא י הנק אמה העבריה להיותה מעולם הבריאה, ובה שם הזה היי כח העוונות של גלגול ראשון שמתהפך להיות שדי מחמת ששמר הנשמה וחזר על ידה בתשובה, ומברך עמה להקב"ה בקדוש קדוש קדוש ומיחד עמה להקב"ה בקריאת שמע. במקום שהשד יזיק, משתמש האדם בכוח הנשמה להוסיף אות יוד, לשם שדי, שאז גם כאשר הוא מרגיש אנוס שאינו יכול להשתחרר, דהיינו שיש בו שד מגלגולים קודמים, שאז הוא עבד ליצר הרע. כאן עליו להתחבר בכוח הנשמה לבחינת אמה מעולם הבריאה, שאז יכול לתקן ולהתגבר על עוונות גלגולים קודמים ולהשתחרר מתבניות הגיון לא נכונות, ולהתגבר על תת מודע המחזיק בדעות שגויות. כוח זה זמין בעיקר בכוונות קריאת שמע,

ואחר שעושה כל זה, מה שהוא היה שד כוח העוונות שבגוף שהוא מזיק, הי כח העוונות שבגוף, חזר להיות מלאך שלו מבחינת מטטרון וחזר להיות שדי כי כך עולה מטטרון בחשבון שדי. ומיד יתקיים בו על הנשמה, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם אינו חוזר בתשובה, הנשמה משועבדת אצלו בעוונות שעשה ויתקיים בו האשה וילדיה תהיה לאדוניה, היי שהנשמה תצא ממנו לשורשה ונאמר באותו שד שהוא בעל חובו, היי כח העוונות שבגוף המגולגל הקודם, והוא יצא בגפו רק בכוח הגוף, היי שיצא בלי תקון. ושד הזה הוא כמטה משה שהתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה, כך שד הזה מתהפך משד למלאך לשד כפי מעשיו של האדם.

לב) ועל שם השדים הבאים מזה, היי משד הנהפך למלאך שהוא כוח נפשי מתוקן, העמידו בעלי המשנה שיש מהם כמלאכי השרת, שהם תלמידי חכמים היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות, והם בצורתם בארץ למטה, שהם בעלי הפילוסופיא, אצטגניני ישראל היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות, על פי האותות של החמה והלבנה והליקוי שלהם וכל כוכב ומזל, יודעים מה שמראה בעולם. אמון יש לקיים לצד הנשמה לעשות חיבור אמיתי, ואם לא מתחבר לכוח המלאך, נשאר תקוע נתון לשד.

לג) ויש מהם משדים כבהמה, שהם פרים ורבים כבהמה, הצורה שלהם למטה בארץ, הם עמי הארץ, והעמידו בעלי המשנה שהם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם כל בהמה, והם שונאים תלמידי חכמים בעלי משנה שהם מלאכי השרת ממש. ומשום זה העמידו בעלי המשנה על האדם, אם יהיה כמלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לא לא יבקשו תורה מפיהו, כי ת"ח הם כמלאכי השרת ממש. חכם הרואה את הנולד, לא מחפש מקרים התלויים בזמן ומקום, אלא יודע את ההתפעלות הנפשית שתגיע ממצב נפשי הנתון. יודע הוא את הפוטנציאל הטמון בנפש, ורואה שפעולות מסוימות מביאות לתוצאה ידועה. מכאן שגילוי העתיד הוא גילוי הפוטנציאל הנובע מהתנהלות מסוימת.

העתיד הוא הפוטנציאל הטמון באדם להוציא מהכח אל הפועל.

כי תצא ​​ ז - ט  ​​​​ שעור 3

מוציא שם רע

צדיק ורע לו, היינו הרע נמצא בשליטתו, רשע וטוב לו היצר הרע שולט בו.

יט ומשום שבת זו היי המלכות נתנה לישראל שהיא הלכה שלך מצד השמאל היי הלכה למשה מסיני, כי הלכה היא אותיות הכלה, כי מצד ימין הלכה שלך היא אות ה היי ה שמצד השם אברהם והיא י מצד השם יצחק. והכל היא ה"י משם אלקים, כלומר בלעדי ה"י אלו המלכות נק אלם להיותה לגמרי בלי מוחין, ואתה ואו כי משה הוא בחינת ז"א שהוא ואו שזהו המילוי של המלכות ושלמות שלה היי שהוא"ו משלימה במוחין דג"ר ונק כוס מלא. כי בתחילה היתה כס יה אשר כס חסר ו והשם י"ה חסר ו"ה ולבסוף היא כוס מלא ברכת י"ה ו"ה שהכוס התמלא והשם התמלא.

ומשום שהמלכות נתנה על ידך לישראל שהם מצד עמוד אמצעי, הכולל ימין ושמאל, יש לגלות למה ניתנה להם. כי ודאי אברהם הרי למדנו למה ניתנה לו, היי משום שהמשיך לה מדת החסד, ואתה גמלת חסד עם בניו כמו שהוא גמל חסד עמך, ונתן אותה הקב"ה ליצחק לו ולזרעו לשמרה מעץ הדעת טוב ורע, ועשו לה כמה גדרים וחתכו בשבילה כמה לבושים שהם לבושי זהב בכמה פסקי דין, והיו חולקים ומקשים על אלו פסקי דין לתקן אותם בכמה תירוצים, לקשט אותה בכמה קשוטים לשבת ויום טוב, כדי שתהיה מקושטת אליך בשעה שתבא לגאול אותה בגאולה האחרונה שנאמר בה, מה שהיה הוא

מראה למשה רבינו שהוא פנימיות כל האבות, פנימיות יעקב שמשה מידת הדעת המחבר את כולם, והתורה שלך וניתנה ליצחק מפי הגבורה, ואתה ראוי להיות החתן של השכינה הקדושה. יעקב הוא תפארת ומשה פנימיות התפארת, בחינת הדעת. לכאורה משה נלמד כבחינת הנצח, אך הנצח הוא הבחינה העליונה של שמים הקושרת ז"א לשמים. הנצח מצד הכלים מייצג את ז"א, ומשה בחינת נצח, אז הנצח שעולה לבינה בחינת ראש, מלמד שמשה בחינת דעת. שלא כמו האבות, זכה משה להיות בעלה של השכינה באופן קבוע.

כא ומשום שהם גרמו לך ועשו לך טובות, אתה סבלת בשבילם כמה צרות כדי שלא יהרג משיח בן יוסף שנאמר בו ופני שור מהשמאל שהוא מזרע יוסף שנאמר בו בכור שורו הדר לא. וכדי שלא יתחלל הוא וזרעו בין העכו"ם שמחמת חטאו של ירבעם שעבד ע.ז היה לו להתחלל בעכו"ם הוא וזרעו, משום שירבעם בן נבט מזרעו של יוסף הוא, ובשבילו נאמר בך, והוא מחולל מפשעינו וגו ובחבורתו נרפא לנו. יוסף שהוא בחינת יסוד ומצד הגבורות שביסוד הוא בחינת שור. בזכות התיקון של משה שסבל יסורים, משיח בן יוסף לא בין הגויים למרות חטאי ירבעם בן נבט

כב וישראל משום שהם כלולים ימין ושמאל להיותם מקו אמצעי שם ה י שלך שהם ימין ושמאל של המוחים דמלכות, הם בשלמות יש לך להתיחד עמה עם המלכות ביניהם. ומשום שנאמר בך כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, נאמר בך ולו תהיה לאישה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, היי כשהיא בגלות אינו יכול לפרוש ממנה כל ימיו.

כג ואיפה הוא השם הרע שהוצאת עליה, אלא אחר שהמלכות ניתנה לישראל, כל מי שמוציא שם רע על ישראל, הוא כמוציא שם רע על המלכות והשם רע היה, במה שאמרת לקב"ה, למה יחרה אפך בעמך, היי ישראל. והקב"ה אמר כי אתה הוצאת שם רע על ישראל שעשו את העגל, לך רד כי שחת עמך, היי העם שלך שהם הערב רב ודאי, שאת גיירת אותם, הם עשו את העגל, ומשום זה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, וע"כ ולו תהיה לאשה. יש כאן אתגר. אם אדם מוציא שם רע על דבר מסוים, הוא מקבל את אותו דבר כדי לתקנו, ולא יוכל לתקנו כל חייב ויאלץ להתמודד איתו, שכתוב ולו תהיה לאישה, לא יוכל להיפתר מהדבר שעליו דיבר לשון הרע, שכל הפוסל במומו פוסל. כך נאלץ אליהו להיות נוכח בכל ברית, וכך משה מופיע בכל דור ודור עם צדיקי הדור, בלעדיו אין דרך להתקשר להשם.

כד קם רע"מ ונשק לו לאליהו בפניו ועל עיניו וברך אותו ואמר לו, תהיה מבורך מפי הקב"ה ושכינתו, בכל מדה ומדה שלו ובעשר ספירות שלו ובכל השמות שלו ובכל ראשי הישיבות ובכל המלאכים. וענו כולם ואמרו אמן. והקב"ה ושכינתו הודו בברכתו. אליהו, קום פתח פיך במצוות עמי, כי אתה הוא עוזר שלי מכל צד, כי עליו נאמר בתחילה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כי פנחס הוא אליהו, בן אהרן ודאי בן אח שלי הוא שנאמר ואח לצרה יולד.

כי ימצא איש נערה בתולה

כה) מצווה זו היא לדון במפתה, חמישים כסף, ז"ש כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, אלו הם ישראל שמצד השכינה נק בת. ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן לאבי הנערה חמישים כסף ולו תהיה לאשה, לא יכול לשלחה כל ימיו. רבנן וכל בעלי הישיבה אמרו, איש אלו הם ישראל מצד הקב"ה שנק איש. ותפסה, בקשר של תפילין, ותפסה בכנפי מצווה. אשר לא אורשה, היי בת יחידה שהיא הנשמה, שע"י קשר של תפילין וציצית תופסים ישראל את הנשמה שלהם. ושכב עמה, היי בתפילת השכיבה, היי בהשכיבנו. ונתן לאבי הנערה חמשים כסף היי כ"ה אותיות שביחוד שמע וכ"ה אותיות ביחוד בשכמל"ו.

כו) קום רע"מ כי ודאי מי שעוסק בהלכה שהיא המלכות שלא לשמה, והרוויח ההלכה. ודאי בתפיסה היא אצלו, היי של לרצון. ועם כל זה העמידו, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והלכה זו היא מצד הנער הטוב שהוא מטטרון, שנפרש מאילן טוב ורע שהוא איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול, ועל שם הנער מטטרון נק המלכות נערה שעתיד להתקיים בה וינערו רשעים ממנה שהם איסור טמא ופסול, סמאל והמחנות שלו.

אם אדם עוסק בתורה, אפילו שעדיין ללא לשמה, אלא מתכוון להגיע ללשמה, מוסתרות ממנו הקליפות ויוכל להגיע ללשמה.

כז) פירוש אחר כי ימצא איש נערה בתולה, אלו הם ישראל שכתוב כי נער ישראל ואוהבו והם נק נער מצד מטטרון היי שנשמותיהם ​​ מבריאה ששם מטטרון, ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה. כי ימצא איש נערה בתולה היי בתולת ישראל שנאמר בה נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ואיש היי הקב"ה שפיתה אותה שכתוב, הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, ואח"כ פתח להם חמישים שערי חירות שהם חמישים שערי רחמים מצד אברהם אביהם שהוא חסד. וזה הוא ונתן לאבי הנערה חמישים כסף שכסף הוא ממדרגת חסד שהוא מדרגת אברהם.

כח) כי ביציאת מצרים נפתח להם חמישים שערי חירות מצד הדין שהוא שמאל שהוא אדני היי המלכות מצד שמאל, ששם דן אנכי, כי באדני יש אותיות דין, שמקודם דן אנוכי דין ואח"כ יצאו. אבל בגאולה האחרונה נאמר ברחמים גדולים אקבצך שהוא מצד אברהם וגדולה שהיא חסד, היא מדרגת אברהם, כי בינה שם היא נק יד הגדולה, ושם חמישים כסף, היי חמישים שערי בינה. ואח"כ לא יוכל לשלחה, בגלות כל ימיו, משום כי לו תהיה לאשה, כמו שנאמר, וארשתיך לי לעולם. ומקרא אחר, כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, לא יאמר לך עוד עזובה, כי אע"פ שהשכינה בגלות, הקב"ה אינו זז ממנה.

כי תצא ​​ א - ג

מוציא שם רע

מי שמחפש תענוג לפרטיות, מוציא שם רע על הכלל.

א וענשו אותו מאה כסף, מצווה זו היא שצריך לדון בדין מוציא שם רע, ז"ש וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שהיא פרט בתוך כלל ישראל. אמר ר"מ חכמים, זהו אחר הנשואין שהרי אמר לא מצאתי לבתך בתולים. ואין כל שם רע שווה, כי המרגלים שהוציאו שם רע על ישראל נענשו בשבילה ומתו ולא זכו לה. ואשה היא קרקע בארץ, לפיכך כמו שהעמידו אסתר קרקע עולם היתה. המושג בתולה אומר חדשה, וכך רצון חדש מגיע ממי שמחדש יש מאין בכל יום מעשה בראשית, הקב"ה. רצון משומש בא מהנברא, כמו תפיסה חיצונית מדעית, נק שמוציא שם רע על בתולת ישראל.

ב ​​ ואם תאמרו שם רע על אסתר, שתאמרו שהיא נטמאה באחשורוש ועם זה זכתה שיתלבש בה רוח הקודש, שהיא מלכות. ז"ש ותלבש אסתר מלכות, וא"כ הרי אתם מוציאים שם רע על המלכות, והרי אמר הקב"ה, אני הויה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. שזו היא השכינה שנק שם וכבוד ותהילה, ורוח הקודש הוא השכינה והוא שם שהתלבשה באסתר, ואיך תאמרו שנטמאה באחשורוש.

מי שאינו מבין את פנימיות התורה ומסתכל רק מבחוץ, יכול לחשוב שאסתר נטמאה.

ג ​​ אבל חכמים, אוי לאלו שאוכלים תבן ושבלים של התורה, כלומר שתורתם מעורבת מטוב ורע כמו תבן ושיבולים המעורבים מאכל וקליפות כאשר הקליפות הן תפיסה של זמן ומקום, ואינו יודע בסתרי תורה, אלא קלים וחמורים של תורה, קלים הם תבן דאורייתא דהיינו פסולת, וחומר של תורה הוא חטה, שיש בה מאכל ופסולת, כי חטא היא אותיות ח"ט ה אשר חט הוא פסולת, ה הוא הטוב. שה"ס עץ הדעת טוב ורע, היינו כמו שאמרו ז"ל עץ הדעת חטה היתה. תבל פירושו שבלים כי על שבילים ת"י תובלי.

ד ​​ אין דרך המלך והמטרוניתא לרכוב על חמור, היינו על חומר של תורה שה"ס חטא, ועצה"ד טו"ר, אלא על סוסים שה"ס סתרי תורה, ז"ש כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, כי אין מקילים במלכות שתרכב המלכה על חמור, וכל שכן המלך, שאין זה מקום הדיוט, ועבד שהוא מטטרון שנק הדיוט ועבד, שדרכו לרכוב על חמור. ומשום זה כתוב במשיח, בשעה שלא יזכו ישראל, עני ורוכב על החמור, עני הוא שם, שהוא סימן עירובין נדה יבמות, שהם ר"ת ענ"י ושאר המשנות הם בכלל אלו, שזה רומז שכל זמן שאינו יודע סתרי תורה אלא בתורה הנגלית, הוא עני בדעת ורוכב על חמור, שהוא בחינת עצה"ד טו"ר. ואין הקב"ה נק מלך עד שרוכב על הסוס שלו שהוא כנסת ישראל, היי המלכות בסו"ה לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי שהיא כולה טוב בלי רע כלל. לכן אומר רבי חיים ויטאל בהקדמה לעץ חיים, שלא בא אדם לעולם אלא ללמוד סתרי תורה. סתרי תורה הם בחינת ג"ר כלומר מעבר לתפיסה הגופנית, בחינת האמונה, וטעמי תורה הם ז"ת.

מי שלא יבוא לפנימיות, יצטרך למות ולשוב, מפני שאי אפשר לגאול את ישראל רק מצד החומר.

ה ​​ הקב"ה כשהוא בקטנות מחוץ למקומו, אינו מלך, וכשחוזר למקומו והיה ה' למלך. וכך ישראל נאמר בהם כל ישראל בני מלכים, וכמו האב כן הבנים אינם בני מלכים עד שיחזרו לארץ ישראל. ואם תאמר שזה הרוכב על החמור הוא הדיוט, ומשיב, אע"פ שהוא הדיוט כלפי אדונו, למדנו עליו, אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, כי הדיוט זה הוא העבד מטטרון, והוא הרוכב על חמור הזה.

ואדם הראשון שלא שמר על הכבוד הנשמה שנתנו לו, שאכל מעצה"ד הורידו אותו שיאכל יחד עם חמורו שהוא בחינת עצה"ד טוב ורע. ואמר להקב"ה אני וחמורי נאכל באבוס אחד שאל אדם הראשון לאחר החטא, האם גם אני כמו החמור יהנה בעולם הזה רק מאכילה ושתיה ותאוות בשרים. ויששכר זכה בחמור הזה להקרא יששכר חמור גרם, משום שהכניע תחתיו את חמור זה נק חמור גרם שהורידו מהגרם המעלות. הדרך לרדת מהחומריות היא ע"י התורה.

ו) והחכמים בעלי המשנה אמרו שהמטרוניתא שהיא מלכות נאמר בה ומלכותו בכל משלה, שהיא מושלת גם על הקליפות וע"כ אחד שהתלבשה אסתר במלכות, בסו"ה ותלבש אסתר מלכות, שלטה אסתר על אחשורוש ואומתו, ונאמר בהם והרוג בשונאיהם. ואם תאמר שהתיחס עמה אחשורוש, חס ושלום, אע"פ שהיו בבית אחד לא התייחדה עמו, אלא כמו יוסף שנאמר בו ותנח בגדו אצלה, שאינו נאמר לבושו אלא בגדו, שהוא לשון בוגדים בגדו, שהיא בחינת חיצי חיצוניות שלו, שיש בה אחיזה לקליפה. ישותו של האדם פנימית, אך לפעמים נאלץ הוא לפעול שלא בקדושה, מאחר והוא בקליפות, כמו מצוקה או פיקוח נפש.

ז ​​ וכאן סתר גדול, ומשום זה אסתר הוא לשון סתר ככתוב, אתה סתר לי, כי השכינה הסתירה מאחשורוש ונתנה לו שדה במקומה והיא חזרה לזרועו של מרדכי, ומרדכי שהיה יודע שם המפורש וע' לשון, עשה כל זה בחכמה ומשום זה העמידו בעלי המשנה, שאפילו בלי זה יש לאדם לדבר עם אשתו קודם שמתייחד עמה, משום אולי התחלפה אשתו בשדה.

ח וזה הוא באשה, שהיא מצד עץ הדעת טוב ורע, נוהג בה בחלוף לשדה, אבל אם היא מהשכינה, אין לה שינוי, ז"ש אני הויה לא שניתי, אני זו השכינה שאין לה פחד מכל הצדדים האחרים היי הקליפות ז"ש כל הגוים כאין נגדו.

ט ובמקום שהשכינה שם, כמה סגולות שם וע"כ משום שהשכינה התלבשה באסתר היתה ראויה להעשות עמה כמה סגולות, כמו שרה שהקב"ה שמר אותה, ומשום שהשכינה היתה עמה שמר אותה מפרעה, ואפילו לבושה ותכשיטיה כולם עשה הקב"ה סגולות, בשביל השכינה שהייתה עמה, ומשום זה כשבא פרעה לגעת בסנדל שלה, הכה אותו המלכאך עם הסנדל, וכן בכל התכשיטים שלה, בכל תכשיט ותכשיט שהיה נוגע בה היה התכשיט מכה אותו, עד שנפרד ממנה אותו הטמא והחזירה לבעלה כך קרה עם אסתר שהייתה גלגול שרה. סגולה היא תוצאה שנוהגת שלא כדרך השכל הישר, אל שכאן האמונה נוהגת על הכלל.

שופטים ​​ י - יג ​​ שעור 4 ​​ סיום

ע"פ שניים עדים יקום דבר

הכח להתגבר במלחמת היצר הוא האמונה למעלה מהדעת.

לא ניתן לחזור בתשובה עם תירוצים, אלא בווידוי אמיתי.

יש לבוא באמונה, היינו ברצון לחדש את הקשר, שאז מבינים שגם אם חוטאים בשוגג, הדבר בא בהשגחה מלמעלה כדי שנבוא בכוונה לתקן. ליצר הרע אין נגיעה עם האמונה, שהיא המקשרת מעל טעם ודעת את האדם לקב"ה, כאשר על הנברא שאיננו שלם, לבוא בתנועה לקשר עם השלם. התנאי לכך הוא מוכנות לוויתור מוחלט של רצון לקבל תענוג פרטיות, כלומר מותר ליהנות רק מהקדושה, מהאמת.

על פי שני עדים או שלושה, מפני שהתיקון הנפשי דורש עד אחד, של דחיית הרצון, ומסך (דחיריק) שבו שני חלקים מנעולא המכסה את הרצונות הגדולים אותם נועלים מפני שלא יכולים לתקנם, ובחינה של מפתחא, בחינה של קבלה מצומצמת עם רצונות אותם ניתן לפעול לטובת הכלל.

טז) ועוד, הקב"ה ושכינתו מעידים על האדם תמיד, ולא בראש השנה לבד, כמ"ש, הַעידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. את השמים, כמ"ש, ואתה תשמע השמים ​​ ז"א. ואת הארץ, כמ"ש, והארץ הֲדוֹם רגליי, המלכות.

בנוסף על שני העדים שמים וארץ ועוד, ב' עדות, עמוד האמצעי, ז"א, וצדיק, יסוד. והם אותיות ע"ד מן שמע ישראל אחד. ע' מהמילה שמע, וד' מהמילה אחד. וזהו עֵד מז"א. ועוד, אותיות ע"ד מברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ע"ד מהמילה ועד. והוא עֵד מיסוד דז"א הכלול במלכות.

יז) על פי שניים עדים או שלושה עדים יוּמת המת. זהו ס"מ, שמת מעיקָרו. וכמ"ש, וישָׂאוהו במוט בשניים. שכתוב, לא יוּמת על פי עד אחד, שלא יהיה לו חלק באל אחד.

בראש השנה נמצאת המלכות בשמאל בלי ימין. ואז נאחז בה ס"מ, עד תקיעת שופר, ז"א, הממעט את הג"ר דקו שמאל למעלה בבינה, ע"י הדינים דמסך דחיריק, שעל ידו נתמעטה המלכות עד לנקודת הכתר, ואז נפרד ס"מ מהמלכות. ויש כאן ב' עדים להרחקת ס"מ מקו שמאל שבמלכות:

א'. החושך שבה שלא יכולה לקבל שמאל בלי ימין, העד האחד כי בעת שנתדבקה בשמאל בלי ימין, נקפאו אורותיה והייתה לחושך. ועכ"ז לא נפרד ממנה ס"מ והיה יונק ממנה, ולא יכלה להתחבר עם ז"א בגללו. כמ"ש, לא יומת על פי עד אחד. ​​ אין זה מספיק להתגבר ולא לקבל, שרק תקפיא עצמך מלקבל הארה, כדי להמית את ס"מ הרשע.

ב'. אח"כ שע"י תקיעת שופר, שנתעוררו בז"א הדינים של המסך דחיריק, ומיעט הג"ר בשמאל עם הדינים ההם, וט"ת דמלכות נסתלקו ונשארה בכתר, אז נפרד ס"מ מהמלכות, ויכלה להיבנות מחדש ולהתחבר עם ז"א, ולהזדווג עימו פב"פ. כי עתה שנתווסף הדין של המסך דחיריק על הדין של חושך, אז כמ"ש, על פי שניים עדים יקום דבר, וס"מ נפרד מהמלכות. ​​ כשאדם בא לתקן רצון רע, אז הקפאת הרצון, סור מרע אינו מספיק, אלא יש למעט את השמאל, כדי לעורר את כוח החיוב בתפיסת הבורא שבו, ע"י תקיעת שופר. המלכות נקראת דבר, ועל פי שני עדים ניתן לבנותה מחדש, כך בכל ראש השנה. ללא תקיעת שופר לא ניתן לבנות רצון חדש.

ושכתוב, על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת. זהו ס"מ, כי היה צריך לומר, יומת החי, ולמה אמר, המת, אלא לרמוז על ס"מ, שהוא מת מעיקָרו. ואי אפשר להמיתו בעֵד אחד, בדין של חושך, אלא בב' עדים, שהם הדין של חושך והדין של המסך דחיריק. וכמ"ש, וישָׂאוהו במוט בשניים, בב' עדים. שכתוב, לא יוּמת על פי עד אחד, הדין של חושך בלבד, מטעם, שלא יהיה לו חלק באל אחד. כי הדינים של חושך שבמלכות הם קדושים מאוד, והם ד' של אחד, והם נחוצים לייחוד של אותיות א"ח של אחד עם ד' של אחד. וע"כ אין מורידים אותם למלחמה עם ס"מ, אלא שמחכים לעד השני, הדין של המסך דחיריק.

ומה שכתוב, או שלושה עדים, הוא משום שבמסך דחיריק יש ב' מיני דינים דמנעולא למעלה מחזה ודמפתחא למטה. ולפיכך הם שלושה דינים: חושך, מנעולא, מפתחא. ועיקרם מספיק בשני עדים, חושך ומפתחא. אלא תחילה צריך לצאת המנעולא שהיא בחינת ויתור עצמי מוחלט על האגו, לא לקבל שום הארה ואח"כ נגנזה. ולפיכך מחשיבים רק ב' עדים, אע"פ שע"פ סדר הפעולות יצאו ג' עדים. וע"כ כתוב, ע"פ שניים עדים או שלושה. רמז, שמספיק שניים, אבל יש ג' עדים, שלפני עדותם אינו מתבטל מהמלכות. ​​ אל תעשה עניין מעצמך, כמו לא להיות קיים. בחושך אי אפשר לקבל, ובנעולא דוחים בכח לא לקבל.

יח) כי יָקום עד חמס, ודרשו שופטים היטב. מצווה זו לדרוש ולחקור העדים בשבע חקירות, מקודם שדנים אותו בעונש מוות. בשבע חקירות, הם שבע כנגד שבעה אלה, עֵינֵי ה' הֵמָה משוטטים בכל הארץ, חג"ת נהי"מ. ​​ כדי להמית את המת, את ס"מ הרשע נדרשת חקירה, לראות את פרטי העדות.

כדי להמית את ס"מ הרשע, יש להביא שני עדים בנפש, שכל ולב.

ועשיתם לו כאשר זָמַם

יט) מצווה שלאחר זו, לעשות לעד זומם, כמ"ש, ועשיתם לו כאשר זָמַם לעשות לאחיו. ב' עדי שקר, ס"מ ונחש, אם יבואו להעיד עדות שקר על ישראל, שטעו בין ו' לז', בין ז"א, חג"ת נה"י, למלכות, ז', שחטאו והרחיקו בחטאם ו', ז"א, מז', מלכות, שהם אותיות זו. וזהו, עַם זוּ יָצַרתי לי תהילתי יסַפֵרו. רומז על העם, שמיחד ז' עם ו  ​​​​ 

כ) ולא תתיחד ו' עם ז', אלא בשריפת חמץ, לשרוף הקליפות, הנאחזות בין ו' לז', בין ז"א למלכות. ואע"פ שמהתורה מותר לאכול עד סוף שש, גזרו חכמים, אוכלים כל ארבע, ותולים כל חמש, ושורפים בתחילת שש. ולמדו חכמי המשנה מהעדות של שעות החמץ, ששורפים מהתורה לאחר שש, בשעה שבע, אל העדות של בדיקות העדות שעל אותו שהרג את הנפש, שצריכים ג"כ שבע חקירות. והכל מפורש במשנה. ויקוים בס"מ ונחש, כמ"ש, כי בדבר אשר זָדוּ עליהם, בדבר שחשבו המצרים לדון את ישראל, בו נדונו הם. וזהו, ועשיתם לו כאשר זָמַם.

סנהדרין גדולה סנהדרין קטנה [סנהדרי גדולה סנהדרי קטנה]

כא) מצווה שלאחר זו, לקבל ב"ד הגדול עליהם, בינה, שמצד החסד נקראת אלקים, בינה, ב"ד הגדול. כי גדול הוא חסד בית דין הוא שמאל, וגדול אומר שכלול בימין שהוא חסד. גדול בדיניו שמאל, וגדול בזכיותיו ימין. כשהשמאל דבינה כלולה בימין, חסד, נקראים שניהם גדול. כמ"ש במצווה, שׂוֹם תָּשׂים עליך מלך. שׂוֹם למעלה בבינה, תָּשׂים למטה במלכות. כך צריך לקבל עליו ב"ד הגדול שמצד הבינה, אע"פ שקיבל עליו ב"ד הקטן שמצד המלכות. ב"ד הקטן, ב"ד של שלושה, שמצד שכינה התחתונה, מלכות. ב"ד הגדול מאלו, סנהדרין גדולה של ע"ב (72), שבעים סנהדרין וב' סופרים.

כב) אמר רבי שמעון למשה, שבעים היו סנהדרין גדולה, ואתה הגדול על כולם, כמ"ש, והיה כל דבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטון ישפטו הם. אלו הם סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה, שעליהם נאמר, הדבר הגדול הדבר הקטן. סנהדרין גדולה הם מצד שכינה עליונה, בינה. סנהדרין קטנה הם מצד שכינה התחתונה, מלכות.

כג) משה שושבין של המלך, ז"א. אהרון שושבין של המלכה. ועימהם ע"ב סנהדרין, ע' סנהדרין, שעליהם משה ואהרון, שהם כמניין חסד, שבגי' ע"ב. ומכאן הם נקראים סנהדרין גדולה. כי חסד נקרא גדול. סנהדרין קטנה, הם מצד שמאל, מלכות הנבנית משמאל, שעליה כתוב, את המאור הקטן לממשלת הלילה. ​​ ישנה בחינה של יחד עליון, הכלל לקשר עם הבורא, זו בחינה של סנהדרין גדולה. סנהדרין קטנה היא לקיום.

כד) משום זה, ת"ת, שנקרא, את המאור הגדול לממשלת היום, הוא כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו. וכיוון שהוא חסד, ע"כ נקרא המאור הגדול לגילוי. את המאור הקטן לממשלת הלילה, כמ"ש, ובלילה שירוֹ עימי. שיר שמאל של לויים, יסוד שבמלכות, כמ"ש, בן ישי חי על האדמה, אשר ח"י יסוד, האדמה מלכות. הוא תיקן עשר מיני שירה בתהילים. והוא צדיק שבשמאל, יסוד שבמלכות. ושמאל, את המאור הקטן, השכינה שנלקחה משמאל. כי השכינה נבנתה מקו שמאל דבינה במצב הא'. וכן היא תמיד מבחינת שמאל.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שופטים ​​ ז - ט ​​ שעור 3

ע"פ שניים עדים יקום דבר

אדם נבחן על פי החוויות והרשמים שקורים בליבו.

לא ניתן לפגום בבעל אמונה החושב ופועל למעלה מהדעת.

לא ניתן להסתיר פשעים עם תירוץ שׂכלי.

אין היצר הרע יכול להעיד נגד בעל אמונה.

ע"פ 2 עדים מפני שאדם בנוי מצד הבורא ומצד הנברא שבו. מעבר לנושא ההלכתי, מבחינה פנימית בית הדין הוא באדם עצמו, וכאשר מעיד שהבורא טוב ומטיב, זו עדות על רעך, שהוא הקב"ה, וזו מצווה לעדות כזו, להיות בשמחה כאורח בעולמו של השם.

על האדם עצמו מעידים קירות ליבו, וכאשר מעיד התנהגותו והרגשתו שהשם טוב ומטיב, דהיינו מרגיש טוב בעולם, אזי עדות זו חקוקה בעצמותיו. ​​ 

יא) מצווה היא להעיד עדות בב"ד, שלא יפסיד חברו כסף בשביל שאינו מעיד, אם הוא יודע עדות בשבילו. ואין עדות פחות משניים, כמ"ש, על פי שניים עדים יקום דבר, לא יקום על פי עד אחד. ומשום זה כתוב, מי מעיד על האדם, קורות ביתו מעידים בו. ולא עוד, אלא אנשי ביתו מעידים עליו. קורות ביתו הם קירות ליבו, כמ"ש, וַיַסֵב חזקיהו פניו אל הקיר, שהתפלל מקירות ליבו ביתו הוא ליבו, וקירות ליבו אלו המקרים שעוברים על ליבו המקום בו הוא חווה את הרגשותיו, וחוויה זה התפשטות אור בכלי וכך נשארים בליבו רשימות, חוויות אותן עבר. ​​ 

יב) אנשי ביתו הם רמ"ח איברים שלו, כי הגוף מכונה בית. רָשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו. וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו. ומשום זה אמר דוד, כל עצמותיי תׂאמַרנה. ומעידים על האדם קורות ביתו, הן עצמות הגולגולת, הבנויים על המוח, שהוא מים. ועליהם רומז הכתוב, הַמְקָרֶה במים עליותיו. הַמְקָרֶה מלשון קורות. ​​ רשמים חקוקים בחווית הידיעה, והן בחוויית התענוג, מוח ולב.

יג) ולמה העוונות חקוקים בעצמות יותר מבבשר גידים ועור? משום שהעצמות הם לְבָנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, לבן מבפנים, הגְווִיל, ושחור מבחוץ, הדיו לכן כסימן אדם הרוצה להידמות לתורה, לובש שחור מבחוץ ולבן בפנים. שחור ולבן הם חושך ואור. ויש חושך שהוא תכלת, המלכות, שנאמר בה, גם חושך לא יחשיך ממך. ותכלת הוא שחור, נקבה אל הלבן, ז"א. כי למלכות אין אור מעצמה, אלא מה שנותן בה ז"א. ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכיות והחובות חקוקים על עצמותיו. ואם יזכה, יקום הגוף על העצמות שלו. ואם לא יזכה, לא יקום ולא יהיה לו תחיית המתים. ​​ הגוף הרוחני, הרצון לקבל יכול לקום בתחיית המתים רק אם פעל נכון. יש להתפלל על המתים שיקומו לתחיית המתים, כאשר הקדיש עוזר להם גם בעולם העליון.

יד) ולא עוד אלא ב' עדים הם על האדם: עין רואה ואוזן שומעת. וב"ד סופר ודן עוונותיו. ולא עוד, אלא השמש והלבנה מעידים על האדם. כמ"ש, תִקעוּ בחודש שופר בכֵּסֶה, ליום חגנו. בכֵּסֶה, ביום שהלבנה, המלכות, מתכסה בו. מתכסה, משום כשמגיע ראש השנה, יבוא ס"מ לבקש דין על בניה, ישראל שהם בני המלכות, לפני הקב"ה. והוא יאמר לו, שיביא עדים. והוא מביא עימו את השמש. הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה, שעולה לאותו מקום שנאמר בו, במכוסה ממך אל תחקור, כדי לפייס את הקב"ה על בניה. ​​ השמש בחינת תורה, והלבנה בחינת מצווה דהיינו אמונה למעלה מהדעת. ס"מ לא מוצא את הלבנה, שלא שייך אצלו למעלה מהדעת. כאשר מתגלה דין יש לפעול למעלה מהדעת וכך מחזקים את הכוח המתנגד לס"מ.

טו) תִקעוּ בחודש שופר בכֵּסֶה ליום חגנו, למקום שבו עלתה השכינה, שנאמר בו, ובמכוסה ממך אל תחקור. והעוונות שהם בסתר, צריכים להיות נדונים שָׁמה בינו לבין קונו. והעוונות שחטא בגילוי, כתוב, מְכַסֶה פשעיו לא יצליח. והשכינה מצד הכתר, היא עולם הנסתר שהז"א בקטנות. ואדם צריך לחבר עוונותיו לכתר. בזמן ההוא מגיע זמן הרחמים והדין עובר. ומשום זה צריך לחבר עוונותיו בכתר, לזַכותו מהעדות של המלכות, אבל לרשע אין מזַכין לו. ​​ אדם יכול לחבר עוונותיו לכתר, כלומר כשאינו מזיד הוא מבין שמלמעלה נתנו לו לחטוא, להחטיא את המטרה כדי לתקן ולעבוד את השם.

כי בראש השנה חוזר העולם לקדמותו, והמלכות חוזרת למצב הא', שבו הייתה ביום ד' של מעשה בראשית, בבחינת ב' מאורות הגדולים, שז"א ונוקבא הלבישו את הבינה, ז"א הקו ימין דבינה, והמלכות קו השמאל. ונודע, שהארת השמאל בלי ימין הוא חושך. וכן ימין בלי שמאל הוא ו"ק בלי מוחין. ולפיכך היה אז ז"א בתרדמה, כמו יָשֵן בלי מוחין. והנוקבא הייתה בחושך. ואז בא ס"מ לתבוע דין, ונאמר לו להביא ב' עדים, ז"א ומלכות, שהשמים, שהוא ז"א, לא ייתן מטר, שלא ישפיע אל המלכות. והארץ, המלכות, לא תיתן את יְבוּלה לתחתונים. אמנם ס"מ לא הביא עימו אלא עֵד אחד, השמים, ז"א, שהיה בתרדמה, ולא השפיע למלכות. וכיוון שהלך להביא את המלכות, שלא תיתן יבולה לתחתונים, אז נתכסתה המלכות, שנתמעטה מכל ט"ת שבה, ונשארה בנקודת כתר שבה. שמיעוט הזה נעשה ע"י תקיעת שופר, שע"י הקול היוצא משופר, מעוררים כוח המסך דחיריק בז"א, קו האמצעי, וע"י מסך דחיריק שממעט קו השמאל דבינה, ומיחד שם ימין ושמאל דבינה זה בזה, ונתעוררו הרחמים בעולם, מכוח ייחוד הזה דימין ושמאל. וכיוון שנתמעט קו השמאל דבינה, נסתלקו אז כל ט"ת מהמלכות, שכל בניינה היה אז מקו השמאל הזה, ונשארה בנקודת הכתר. וכמ"ש, תִקעוּ בחודש שופר, שע"י זה, בכֵּסֶה ליום חגנו. שהלבנה, המלכות מתכסה בנקודת הכתר שבה, שע"י זה נעלם הדין ומתגלה הרחמים בדין.

ושכתוב, מתכסה, משום כשמגיע ראש השנה, יבוא ס"מ לבקש דין על בניה, ישראל שהם בני המלכות, לפני הקב"ה. והוא יאמר לו, שיביא עדים, שז"א אין לו מוחין ואינו משפיע. והוא מביא עימו את השמש, להראות על החושך שבה. הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה, שעולה לאותו מקום שנאמר בו, במכוסה ממך אל תחקור, כדי לפייס את הקב"ה על בניה. שהמלכות נתמעטה מכל הספירות שבה ולא נשאר בה אלא הכתר, שעליו נאמר, במכוסה ממך אל תחקור, ואז יצא הרחמים בעולם.

וכתוב, והעוונות שהם בסתר, צריכים להיות נדונים שָׁמה בינו לבין קונו. כי לאחר שהקו שמאל נתמעט ויצאה מדה"ר, כבר אין לס"מ אחיזה במלכות, ודינים של אדם הם בינו לבין קונו, בלי קטרוגו של ס"מ, וע"כ ה' מרחם עליו. אבל בעוד ששלט קו שמאל, והעוונות שחטא בגילוי, שעוונותיו של אדם היו נאחזים בעולם המגולה, המלכות, כתוב, מְכַסֶה פשעיו לא יצליח, שלא יוכל לכסות הפשעים באופן שס"מ לא יהיה נאחז במלכות. והשכינה מצד הכתר, בעת שהשכינה בכתר שבה, היא עולם הנסתר, כי הכתר נקרא, במכוסה ממך. ואין אחיזה לס"מ.

ואדם צריך לחבר עוונותיו לכתר. בזמן ההוא מגיע זמן הרחמים והדין עובר, שאז נעשה ייחוד ימין ושמאל ע"י קו אמצעי, והרחמים מתגלים. ומשום זה צריך לחבר עוונותיו בכתר, לזַכותו מהעדות של המלכות. משום זה, הרשע שמְכַסֶה פשעיו, הרשע שאומר לחבר עוונותיו לכתר לזַכותו מהעדות שלה, שלא תוכל להעיד ששם המלכות במכוסה, אבל לרשע אין מזַכין לו מפני שאינו קשור לאמונה, ע"כ נאמר, לא יצליח. אבל לאחר שז"א ממעט השמאל, ומסיבה זו עלתה המלכות עד הכתר שנשאר בה, מתגלה מדה"ר. ​​ 

כי תצא ​​ ד - ו  ​​​​ שעור 2

מוציא שם רע

כשבא פרעה לגעת אפילו בסנדל של שרה, היכה אותה המלאך עם הסנדל.

י ​​ ואם בתכשיטים שלה היה כך, כל שכן מי שנגע בגופה ואפילו באצבעה, לשם צד היחוד, שאז הזר הקרב יומת, כי הקב"ה לא נתן לו רשות לקרב אליה, ז"ש אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן.

יא ומשום זה לא כל הוצאת שם רע שווה. המרגלים שהוציאו שם רע על ישראל מתו. מי שמוציא שם רע על השכינה, כל שכן שהם מוכים בנשמותיהם, כי אלו שהוציאו שם רע על הארץ לקו בגופיהם ומיתת עצמם מתו, אבל מי שמוציא שם רע על השכינה, הנשמה שלו מוכה. וזה הוא למי שיודע סוד הזה של מוציא שם רע על השכינה, ועיניו פתוחות, אבל מי שעיניו סתומות אין לו עונש כל כך.

יב ומה שחכמי המשנה שמו לפניהם, שאשה אנוסה מותרת לבעלה, ודאי שאיסור והיתר שבמשנה אינו מדבר אלא בדברי האדם, ואשה שהיא מאילן עצה"ד טוב ורע. אבל אשה שהיא מעץ החיים, אין דין שלה כמו אלו שמעצה"ד טו"ר כי אותו שהוא מעץ החיים, הוא צדיק וטוב לו. ועליו נאמר לא יאונה לצדיק כל אוון ולא לבת זוגו הצדקת. ולמדנו זה משרה בבית פרעה שלא היתה לו רשות לקרב אליה.

יג ומי שהוא צדיק ורע לו, היי זה שהוא מעצ"ד ט"ר כיוון שרע נמצא עמו, אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה מאחר שנמצא עמו. ורשע וטוב לו, הוא שהתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו, וע"ז אמרו וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע. ומשום שהרע שולט על הטוב הוא רשע, כי מי שמתגבר לוקח השם. אם מתגבר הטוב על הרע נק צדיק ורע לו שהרע היא תחת רשותו, ואם מתגבר על הטוב נק רשע, וטוב לו שהטוב תחת רשותו. רשע ורע לו הוא אל אחר שהוא סמאל ורע לו הה סם המות שלו שהוא עבודת כו"ם שכתוב עליו תמותת רשע רעה, ומשום זה אשה אנוסה אינה אלא אם כן יש בנשמה ההיא עירוב של טוב ורע.

יד והתורה שנתנה, נשברו הלוחות שלה שהם משולים לבתולים שכמו שהבתולים עדות ישרה של הבתולה, כך הלוחות שנתנו לעיני כל ישראל היו עדות על כל התורה. והקב"ה חזר ונתנה לישראל לשמרה, והתורה שבע"פ נק הלכה למשה מסיני, וע"כ נק משה חתן של התורה. והחתן של התורה שיבר הבתולים שלהם שהם לוחות הראשונות, ומי שמוציא שם רע עליה, ויאמר שהתורה אינה כראשונה, שהרי הלוחות שלה נשברו, הקב"ה יאמר לו שהוא אבי הנערה, היי של הבת שמרומזת במלה בראשית כי בראשית הוא אותיות בת ראשי לרמוז שהתורה היא בת המלך. ואז אמר הקב"ה ופשרו את השמלה ונפתחת יריעה מספר התורה ויראה שנאמר בה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת. כפי שבתולה היא בחינת דבר חדש, כך יש ללמוד תורה, שיהיו בעינך חדשים בכל יום.

טו מיד קם אליהו וכל ראשי הישיבה וברכו אותו, ואמר אליהו לרעיא מהימנא, סיני סיני, כך היה ראוי לנו לשמוע דבריך ולשתוק, אבל ברשותו של הקב"ה ושכינתו אני רוצה לדבר אליך לכבודך. אמר לו אמור.

טז פתח ואמר אליהו, רעיא מהינמא, כלה זו שלך, היי המלכות, נתן אותה הקב"ה לאברהם לגדל אותה בשבילך, ומשום שהוא שמר אותה היא נק בתו, זהו שאמרו בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, ובה קיים כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילים זה"ש וישמור משמרתי וגו' והוא היה אליה אומר כמו ויהי אומן את הדסה שפעל אותה רק בחסדים. והקב"ה ברכו בשבילה, ז"ש וה' ברך את אברהם בכל, וגידל אותה בכל מדות טובות וגמל לה חסד, והעלה אותה בגדולה במדת החסד של אברהם, והיה ביתו בשבילה פתוח לרווחה לגמול חסד עם כל באי עולם.

יז ומשום שהוא גמל חסד עמה, כשבניו של אברהם היו בערבון בכמה עונות שלהם במצרים, אמר לך הקב"ה רעיא מהימנא לך והיה גומל חסד למי שגמל חסד עמך, כי הכלה שלך שהיא המלכות, ונתתי אותה לו שיגדל אותה במדות טובות והוא גדל אותה, שהמשיך לה י"ג מדות הרחמים הרמוזים בג' מילים וה"ו אנ"י וה"ו שהם ראשי תיבות ואו שכלול בהם ע"ב שמות, כי בתחילת שם ע"ב הוא השם וה"ו השני. וע"ב הוא כחשבון חסד שבהם היה מתגבר אברהם על ע"ב אומות שהם ע אומות ועשו וישמעאל, ובכלה שלך היי במלכות היתה לו סגולה בע"ב שמות, היי לאחר שהמלכות קבלה אותם והיה מנצח לכל אומה ולשון.

יח ומשום זה כתוב מוליך לימין משה זרוע תפארתו שהיא המלכות ובוקע מים, שקרעת הים בשביל בניו בי"ב קרעים כחשבון וו ובזכות א שבמילוי וו הרומזות על הארת הבינה, עשית את הים ליבשה. ובה טבעו המצרים שאינם מאמינים ב ואו שהיא ז"א שהיא גימטרייה אחד. ולעתיד לבוא יתקיים בישראל זרע אברהם כימי צאתך ארץ מצרים אראנו נפלאות ובך יתקיים מוליך לימין משה זרוע תפארתו ובוקע מים של תורה מפניהם לעשות לך שם עולם. ושם תרוויח הכלה שלך.

אליהו הוא מבשר הגאולה.

שופטים ​​ א - ג

זה ישפיל וזה יָרים

יש לבנות תבנית מחשבה של השוואת צורה עם הבורא השם.

קריאת שמע נותנת את הכוח של היחד, ומונעת מהס"מ את מזימתו.

יש להציב שופטים ושוטרים בכל שערי הלב, דהיינו בהם באים לשער בלב מהי הדרך לקבל ולהפנים את המציאות אותה יש לפרש לפי החוקים העליונים. ישנה שפיטה של המציאות בקו ימין, היינו חסד. דרך זו אינה נכונה, שעלולים לשפוט בחסד את האכזריים. שפיטה בקו שמאל, הדין גם אינה ראויה, אלא רק שפיטה בקו אמצעי, ע"י שפועלים כל צד הפך מטבעו. השמאל שטבעו למשוך שפע ממעלה למטה לפרטיות, הופכים לתנועה נפשית ממטה למעלה, דהיינו חסדים. ואת הימין שטבעו ממטה למעלה הופכים לדחיית האור. כל זה מאחר והבריאה, הרצון לקבל הפוך מהנהגת הבורא, ויש לבוא בהשוואת צורה. יש לתת שליטה לימין בלי לוותר על השמאל, אלא להכפיפו לימין. ​​ 

א) שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה אלוקיך נותן לך. במצווה זו ציווה על שופטים ושוטרים. כמ"ש, כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים. כי, כ ​​ י ו ד, מ' (40), משום שיו"ד חשבונו כ' (20). לאחר מכן, אלקים שופט. זה ישפיל ה"ה דהויה, וזה יָרים ו"ו דהויה.

המשפט הוא בג' קווים המשמשים כאחד. אשר קו הימין נוטה לחסד, ושופט העולם בחסד. וקו שמאל נוטה לדינים, ושופט העולם בדין. וקו האמצעי מכריע ביניהם, ומקיים הארת שניהם. אלא שמשפיל את הארת השמאל, שלא יאיר אלא ממטה למעלה. ואז אין בו דינים, ומֵרים הארת הימין שיאיר ממעלה למטה, שזה אור ג"ר.

וכתוב, כי אלקים שופט. כי', מ' (40), שהמילה כי בגי' מ'. משום שיו"ד חשבונו כ' (20), כי אות י' של המילה כי במילואה, יוד, בגי' עשרים. ועם כ' עצמה של המילה כי, בגי' מ'. ומ' מורה על קו ימין, חסד. לאחר שהקו ימין, המרומז במילה כי, שופט, אלקים שופט, הקו שמאל. שהקו ימין, כי, שופט העולם בחסד. והקו שמאל, אלקים, שופט העולם בדין. ואחריהם בא קו האמצעי, שנקרא זה, כמ"ש, זה ישפיל ה"ה. שקו אמצעי, הנקרא זה, משפיל את ה"ה, השמאל, והמלכות, שמשפיל, שלא יאיר השמאל בה, אלא ממטה למעלה, רק בו"ק. וזה יָרים ו"ו, שמֵרים את קו ימין, המאיר בז"א בחסדים, שיאיר ממעלה למטה באורות דג"ר הוא התיקון של קו אמצעי

ד' מיתות לס"מ

ב) המצווה שלאחר זו, לדון בחרב, לדון בחנק, לדון בדין סקילה, לדון בדין שריפה. לדון בחרב לס"מ, כמ"ש, כי ריווּתָה בשׁמים חרבי, הנה על אֶדום תֵרֵד. על ס"מ, שָׂרו של אדום. ​​ מלמד כאן שכל אדם צריך להתגבר על ס"מ שבתוכו ע"י חרב הקדושה.

ג) החרב של הקב"ה, י' דהויה ראש החרב. ו' דהויה גוף החרב. ה"ה דהויה ב' פיות של החרב, שזה כמ"ש, צדק צדק תרדוף, שחותכים שני דינים, דין מפי ב"ד שלמעלה, ודין מפי ב"ד שלמטה. מכאן נודע, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שניתן לו רשות מלמעלה.

המוחין דז"א, המתגלים ביחוד קריאת שמע, מכונים חרב שעל ידיה נשמדת הס"א. ועיקר גילוי המוחין ע"י התחברות המלכות בבינה, שאז מקבלת המלכות כלים דבינה. ולולא זה לא היו ז"א ומלכות ראויים למוחין כלל. וע"כ יש לבינה ומלכות אותה צורת אות, ה', כי הן אותם המוחין. ולפיכך הן בצורה אחת בפי החרב, אלא שנבחנות לב' פיות, כמו בשם, שהן ב' אותיות ה ​​ 

ושכתוב, י' דהויה ראש של החרב, חכמה, י' דהויה, ראש הכל, המשפיע המוחין אל ה"ר, בינה. אמנם כשהמוחין בי"ה, אינם יכולים להשמיד הס"א, כי הס"א אינו נאחז בהם, אלא בו"ה. וע"כ רק ו"ה יכולים להשמיד הס"א. וכתוב, ו' דהויה גוף של החרב. כי ז"א, ו' דהויה, עיקר החרב המשמיד הס"א. ה"ה דהויה, שתי פיפיות שלו, שע"י השוואת הצורה שלהן באים המוחין לכלל גילוי. ולפיכך אינו מספיק פה אחד, אלא צריכים דווקא לב' פיות, שהפה שבבינה ישפיע לפה של המלכות, באופן אשר הי', שהיא ראש הכל, משפיעה אל ה"ר, ומהן מקבלת הו', שהיא גוף ועיקר החרב, משפיעה לה"ת, ואז נשלמת המציאות של החרב.

וכמ"ש, צדק צדק תרדוף, שב' פיות החרב נקראים צדק צדק, וב' פיות החרב האלו, הכולל שתי דינים בבת אחת, דין מפי ב"ד של למעלה, הבינה, ודין מפי ב"ד של מטה, המלכות. ע"כ כתוב, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, על פי דין של ב"ד של מטה, עד שניתן לו רשות מלמעלה, ע"י ב"ד של מעלה, בינה. כי כל המוחין שבמלכות מקובלים מהבינה, ואין למלכות מעצמה כלום. ​​ האם שהיא בינה משאילה בגדיה לבת ומקשטת את הבת, המלכות בקישוטי זכר, היינו ברצונות של השפעה. ​​ ניתן להילחם בס"א רק במקום בו היא נאחזת. ס"מ הוא דין של חרב, הכוח נגדה המוחין של ק"ש בעליית מלכות לבינה.

ד) הנרתיק של החרב, הכלי שטומנים בו החרב, הוא השם אדני. שם, באדני, נמצאות אותיות דין. כי באדני יש אותיות א' דין. בקריאת שמע הויה הוא חרבו של הקב"ה. עליה נאמר, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. בצדיק ח"י העולמים כלולות ח"י (18) ברכות, שע"י הצדיק, יסוד דז"א, נעשה זיווג ז"א ומלכות דגדלות, שזה ח"י ברכות שבתפילת העמידה. כמ"ש, אדני שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך. שהיסוד פותח את המלכות, שנקראת אדני. וביסוד נכנסת החרב בנרתיקה, שהוא זיווג הויה באדני, שנעשה ע"י היסוד, וחַמת המלך שָׁכָכָה. כי כבר נתבערו הקליפות ביחוד דקריאת שמע, ועתה בתפילת העמידה אין עוד אחיזה להן ונשקט הכעס. ומתחברים ב' השמות יאהדונה"י, שילוב הויה אדנ"י. ​​ חשיבות גדולה לק"ש שלפני תפילת עמידה, שזה יוצר את האמון, והמוחין שאדם קבל על הנאמנות לברית מזכים אותו להישמר מהקליפה.

ה) המצווה לדון בחנק. בטעם זַרְ̃קָא, יש שם קו, וי' כרוכה עליו, וקו, ו' שנתפשטה מי'. בו' תופש את ס"מ, כמ"ש, וישָׂאוהו במוט בשניים. מהו מוט של אותו רשע ס"מ? אדם, שהוא יוד הא ואו הא, שבגי' מ"ה (45), ועם ד' אותיות הויה, הרי מ"ט (49), כחשבון מ"ט אותיות, שהן בו' מילים של ייחוד העליון שמע ישראל, ובו' מילים של ייחוד התחתון בשכמל"ו. שהן ו' ו'. וזהו, וישָׂאוהו במוט בשניים, בפירוד מהן, בלא א' שבאמצע ו"ו, כי אין ייחוד לס"א, אלא וישָׂאוהו במוט בשניים, ס"מ ובת זוגו עולם הנפרדים.

ו) בחבל שיחנוק בו את ס"מ, אחוזות ה"ה. בה' אצבעות של יד ימין, ובה' אצבעות של יד שמאל. ו' היא חבל, י' החניקה של ס"מ ונחש. השם הויה הוא מיתה לס"מ ונחש וחיים לישראל. משום זה כתוב, ראוּ עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עימָדי. אני אָמית, לאלקים אחרים בשמי, ולכל שאינם מאמינים בי. ואַחַיֶיה, לאלו המאמינים בי ושומרים מצוותיי.

ז) לדון בסקילה לס"מ, באבן י', וזורק אותה אליו בחמש אצבעות ה', ובקנה הזרוע ו', ובכתף ה', והמחשבה זורקת את האבן אליו, שהיא שֵׁם המפורש יוד הא ואו הא. ​​ את ס"מ יש לתקוף לפי הדרך בה הוא מנסה להרוג. כאן הוא בא עם דין על המחשבה, ולכן צריך לבוא עם מחשבה אֳמוּנִית של שם הויה במילוי אלפין.