לכל יום יש תפקיד בעולם, לתת אהרה, בניין נפשי מסוים. יום הוא בחינת חוויה היורדת לאדם בהשגחה פרטית מלמעלה, ואם אדם לא שם לב, ולא עומד בניסיון, מלמעלה ימשיכו לאמן אותו. החוויה היא היום שעולה. כפי שאדם חוֹוה חוויה, כך היא מעידה עליו, והרי השם יתברך רואה ללבב.
על האדם לגלות את השגחת השם בכל פעולה, ובהתאם לתקן את הנדרש. בכל מצב ומצב עליו לעשות אור חוזר – דהיינו לדחות את האור ולראות בכמה הוא יכול להשפיע. התייחסות נכונה לכל מפגש בחיים היא הלבוש, הימים איתם אדם בא לעולם האמת. כל פגישה עם המציאות יש לבנות אור חוזר – לבוש של אמונה איתם ניתן להיכנס למלך.
ביום הדין סופרים את הימים בהם זכה לתקן, דהיינו ניצל נכון לבנייה נפשית את מה שזימנו עבורו, והבדיקה כמה ימים ניצל נכון כראוי. אסור לאדם לבזבז רגע אחד לריק. כרטיס הכניסה לעולם העליון הם המעשים הטובים, מעשי ההשפעה שעשה.
לפעמים נדמה לאדם, שלא נורא מה שלא עשה היום יעשה מחר, אך אין זה כך. אומר הזוהר: אוֹי לאדם שגרע ימיו למעלה, וכשרוצים להלביש אותו בימיו. אוֹי לו, אוֹי לנפשו, שדנים אותו בגיהינום על אלו הימים. עדיפה מצווה בשעתה, וכל יום חשוב.
האדם לא יכול להשתמש ברצון כבעל הבית, אלא כאורח שמבין שחומר גלם זה ניתן לו לפעול בשמחה רק בהתאם למסגרת רצון העליון. רוחות ושדים מנסים להסיט את האדם כדי שיקח את התענוג לעצמו, אך עליו לשמוח ביכולת ההתגברות, וליהנות רק מהאמת, מהמותר בקדושה.
מלמד כאן מהי חוכמת שלמה, מהי חוכמה בכלל וכיצד להשיגה. חוכמה היא סוג של אור, תענוג המורגש באדם. חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר – שתי בחינות מתראות בפעולת הנפש: עט ברזל ועט שמיר, מנעולא ומפתחא, דין ורחמים. באדם בטבעו רוצה חופש ולא דין והגבלות, כאן עליו להבין שהרצון והכישרון אינם רכוש פרטי.
כאשר מתגלה כוח של דין בעולם, אז מי שמאשים את הקב"ה, דהיינו כופר שהשם יתברך רק טוב ומטיב – ומחליט לרדוף אחרי הסיפוק האישי – נענש. בפרשנות נכונה של המציאות, גם אם אדם מרגיש דין – יפַתח אמונה שהשם בא לאמן אותו בהשגחה, ואם יגיע לכך למרות הרגשתו, תתגלה נקודת המפתחא, היא הרחמים. כאן באה לידי ביטוי ההצלחה, שבהחלטה אמונית אדם מבין שלא בא לקבל תענוג לסיפוק אישי, אלא להסתפק במועט ולעבוד את השם.
כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כאשר בא אדם למלא תפקידו ולבנות את ליבו ישר, אל לו להשתמש בכלי ברזל המסמלים את הדין הקשה, את הרצון לסיפוק אישי, אלא "כלי שָׁמִיר" – כלים הכלולים בצורת ההשפעה. העבודה הנפשית היא קודם כל בפנימיות, בהסתרה, ורק לאחר מכן התוצאה תופיע בחיצוניות.
זוהמה היא הבחינה של בעלמנת לקבל, השקפה שקרית של: זו-היא-מה, שאלות כפירה של מה התורה הזאת לכם. הציפורנים הם פרסה, מחיצה המפרידה בין הבשר החוצה. למכשפה יש ציפורניים – זאת שמכשפת ונותנת הרגשה כאילו הרצון שניתן ע"י הבורא כחומר גלם – שייך לי באופן פרטי, וכאילו הוא הדבר הנכון להשתמש בו לאנוכיות.
ציפורניה, הם המזכירים עוונות בני אדם וכותבים ורושמים עוונותיהם בתוקף דין הקשה וע"ז כתוב: חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר: חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם. שמיר הוא שרושם ונוקב האבן וחוצב אותה מכל הצדדים.
ציפורניים, הפרסא שנעשתה באמצע המדרגה, מחמת עליית המלכות לבינה של אותה מדרגה. ונמצא ב' כוחות כלולים בפרסא: המלכות שעלתה, שהיא מדה"ד הקשה, ובינה שקיבלה צורת המלכות, מחמת עלייתה אליה. ואלו ב' כוחות הם מנעולא ומפתחא, ב' נקודות שנתקנו בנוקבא. שעליהם נאמר, אם זכה הרי טוב, שמדה"ד נגנזה, המנעולא, ושולטת רק מדה"ר, מפתחא. ואם לא זכה, שממשיך אורות ממעלה למטה, הרי רע, אז מתגלה עליו מדה"ד הגנוזה, מנעולא, ואורותיו מסתלקים. כוח הדין הקשה הוא המנעולא, והדין הרפה מפתחא, שהתכלל בבינה – מידת הרחמים.
ושכתוב: ציפורניה, המזכירים עוונות בני אדם וכותבים ורושמים עוונותיהם בתוקף דין הקשה. שאם לא זכה, מתגלה תוקף מדה"ד, אשר נגנזה בציפורניים. וכיוון שנגלתה מדה"ד הזו, אז נענשים קשה. וע"ז כתוב: חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר. כי הנקודה דמנעולא הכלולה וגנוזה בציפורן נקרא עט ברזל (מלכות). ונקודה דמפתחא, הגלויה בציפורן ושולטת בעת שישראל זכאים, נקראת ציפורן שמיר. וחטאת יהודה, אם חוטאים, נגלו עליהם ב' הנקודות, ונמצאים החטאים כתובים הן בעט ברזל והן בציפורן שמיר. ואז כיוון שנגלה גם נקודה דמנעולא עליהם, תכף נענשים. אמנם בעושים רצונו, כתוב: כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כי השמיר חתך את הכל, וכלי ברזל, מנעולא, לא נשמע, כי נגנזה. ושכתוב: שמיר הוא שרושם ונוקב האבן, שרושם ונוקב את יציאת הקטנות של המדרגות, המכונות אבנים. וחוצב אותה מכל הצדדים, שנותן צורתה מכל צד בעת יציאת גדלות המדרגות.
זוהמת הציפורניים פירושו, כל אלו שאינם דבקים בגוף המלך, בקו האמצעי, אלא דבקים בשמאל, ויונקים מצד הטומאה בעת שהלבנה במיעוטה, ששפע שממשיכים אז מציפורניים עוברת לצד הטומאה ונבחנת לזוהמת הציפורניים.
סימן לגאולה הוא לא לתת חשיבות, אלא לאחוז בזנב של הארציות, של הרצון הנחשי לקבל. וכאשר לא נותנים לרצון זה חשיבות, הופך הוא למטה המטה את האדם אל הדרך הנכונה.
ואע"פ שהנוקבא נתקיימה ע"י מלך הדר, מ"מ לא האירה בשלמות עד שבא שלמה, שהיה ראוי לה, שמשום זה הייתה אימו בת שבע. שהנוקבא הנקראת בגדלותה בת שבע, ע"ש שכלולה מכל חג"ת נהי"מ דז"א, הייתה האם שלו. וע"כ הוא ראוי לרשת אותה בימי מילואה.
חכמת מצרים, חכמה תתאה, הנקראת שפחה שלאחר הריחיים. ומהכל נכללה חכמה זו של שלמה, מחכמת בני קדם, ומחכמת מצרים. ג' חכמות באצילות: א. ח"ס דא"א, חכמה דע"ס דאו"י. שאחר שבירת הכלים בעולם התיקון, נסתמה חכמה זו לגמרי, ואינה מאירה עוד באצילות. וממה שנפלה מחכמה זו בעת שבירת הכלים, היא חכמת בני קדם. וחכמת בני קדם הוא סוד עליון, כמ"ש: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. כי מלוכתם ומיתתם של אלו ז' המלכים הם שבירת הכלים.
ב. חכמה עילאה. בינה, שיצאה מראש דא"א, וחזרה אליו, ונעשתה לחכמה. ואע"פ שכל החכמה שבעולמות ממנה באה, מ"מ היא עצמה מאירה רק חסדים, כמ"ש: כי חפץ חסד הוא. ומה שנפל מחכמה זו לקליפות היא חכמת מצרים, חכמה תתאה, שנפלה מחכמה עילאה לקליפות לכתרים תחתונים. ונקראת שפחה שלאחר הריחיים.
ג. חכמת שלמה, חכמה תתאה, חכמה המאירה בנוקבא פב"פ בעת גדלותה, שכל ג' החכמות מאירים בה אז ביחד, ואז היא מוציאה חכמת בני קדם וחכמת מצרים מהקליפות, ומתרבה מהן מאוד. וע"ז כתוב: ותֵרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. שנתרבה חכמתה מהם.
מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. גם עמלה של תורה כן, שיעמול תחת השמש. ומשונה עמלה של תורה שלמעלה מן השמש, שהיא מעליונים. כלומר, אף עמלה של תורה כן, שנאמר עליה, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, באם הוא עמל בתורה בשביל בני אדם, או בשביל כבוד עצמו, כי ע"ז כתוב: תחת השמש. כי תורה זו אינה עולה למעלה. אפילו אם אדם יחיה אלף שנים, ביום שהסתלק מן העולם, ידמה לו כאילו חי רק יום אחד.
למעלה מהשמש אומר למעלה מהדעת, כפי שיהודי צריך לפעול. כלומר כל עמל בתורה, שלא בכוונה לשמה לא יועיל.
שאלות חזרה ויחי צא-צג
1. מהו עט ברזל שבו כתובה חטאת יהודה ומהו ציפורן השמיר שהיא עט של זכות?
2. מדוע בית המקדש לא נבנה עם כלי ברזל?
3. מהי זוהמת הציפורניים וכיצד זה קשור לשדים ומכשפות?
4. מדוע השתדל שלמה המלך לדעת בדעת הרוחות והשדים?
5. מדוע הקטנות היא גורם לגדלות?
6. מהו ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם?
7. מה ההבנה בכך ששלמה נולד מבת שבע?
8. מי הם ג' החכמות שבאצילות וכיצד הן התגלו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
האדם לא יכול להשתמש ברצון כבעל הבית, אלא כאורח שמבין שחומר גלם זה ניתן לו לפעול בשמחה רק בהתאם למסגרת רצון העליון. רוחות ושדים מנסים להסיט את האדם כדי שיקח את התענוג לעצמו, אך עליו לשמוח ביכולת ההתגברות, וליהנות רק מהאמת, מהמותר בקדושה.
מלמד כאן מהי חוכמת שלמה, מהי חוכמה בכלל וכיצד להשיגה. חוכמה היא סוג של אור, תענוג המורגש באדם. חַטַּאת יְהוּדָה, כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר – שתי בחינות מתראות בפעולת הנפש: עט ברזל ועט שמיר, מנעולא ומפתחא, דין ורחמים. באדם בטבעו רוצה חופש ולא דין והגבלות, כאן עליו להבין שהרצון והכישרון אינם רכוש פרטי.
כאשר מתגלה כוח של דין בעולם, אז מי שמאשים את הקב"ה, דהיינו כופר שהשם יתברך רק טוב ומטיב – ומחליט לרדוף אחרי הסיפוק האישי – נענש. בפרשנות נכונה של המציאות, גם אם אדם מרגיש דין – יפַתח אמונה שהשם בא לאמן אותו בהשגחה, ואם יגיע לכך למרות הרגשתו, תתגלה נקודת המפתחא, היא הרחמים. כאן באה לידי ביטוי ההצלחה, שבהחלטה אמונית אדם מבין שלא בא לקבל תענוג לסיפוק אישי, אלא להסתפק במועט ולעבוד את השם.
כָּל-כְּלִי בַרְזֶל, לֹא-נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. כאשר בא אדם למלא תפקידו ולבנות את ליבו ישר, אל לו להשתמש בכלי ברזל המסמלים את הדין הקשה, את הרצון לסיפוק אישי, אלא "כלי שָׁמִיר" – כלים הכלולים בצורת ההשפעה.
שאלות חזרה ויחי פח-צ
1. מיהו הנקרא מט"ט ומה תפקידו בעולם הבריאה?
2. מדוע באופן רגיל לא ניתן לקבל חכמה בעולמות בי"ע?
3. כיצד ניתן לקבל חכמה בבי"ע למרות הפרסה?
4. מה הם ב' הבחינות באחוריים דמלכות שיורדים לבי"ע?
5. מה תפקיד המנעולא הן מצד החיוב והן מצד השלילה ומי הוא שלא ניצל ממנה?
וַיְחִי פח-צ
וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה
חנוך לנער על פי דרכו: חופש לאדם בתוך גבולות ומסגרת תורנית ברורה.
מלמד כאן מהו התפקוד בעולם התחתון לאנשים רגילים שלא הגיעו להשגות גבוהות, וכיצד לתפקד במסגרת ההגבלות.
התפיסה של האדם הפשוט היא דרך הגוף, ויכול הוא לתפוס ממדרגת הצדיק רק את בחינת האחוריים, הסתרה, דהיינו הצד הפחות חשוב, צד המעשה – שהרי את צד המחשבה שלו אין ביכולתנו לתפוס. תפיסה זו יכולה להתקבל בשתי צורות: דין או רחמים.
מאחר ואדם עדיין לא גמר את תיקונו, ועדיין צריך הוא לקבל אור לקיום ולשכלול, אור זה חייב לבוא עם הגבלות ואיסורים מה לא לקחת, כדוגמת מצוות לא תעשה.
כאן נבחן האדם. אם מצדיק הוא את הדין, ומסכים בשמחה גם למה שאסור לו לקבל – יצליח להגיע לדרך הטוב, לפעול "מנעולא" שחוסמת את האדם מלעשות שטויות. צדיק מצדיק את ההגבלות המוטלות עליו. והרי הקב"ה רק טוב ומטיב, מכאן שההגבלות הן לטובת האדם בין אם הוא מבין או לא.
עצם כפיית הצד השמאלי, הרצון לקבל בתוך המנעולא, תאפשר לאחר מכן קבלה מבוקרת ומועילה כפי הנצרך.
חוצפה באה מגאווה, כשאדם לא מוכן לקבל שהגבולות באים לטובתו, ומחפש הפקרות.
מלאך הוא כוח באדם, ותפקיד הכוח הנק' מט"ט שבנפש, להבריח את החיצונים, שלא יתאחזו באור המוגבל שניתן לקבל. אור זה מכיל חיוּת אותה הוא מעביר לתחתונים, ומכיל גם דינים, בהם הוא נלחם בחיצוניים שלא יחמסו את השפע.
הפרסא אינה מאפשרת לתענוג לרדת לבי"ע, אך לדין כן מאפשרת. הדין כולל גם רשימות ממה שצריך לקבל אך אסור במדרגה התחתונה. את כוח שלילת החוכמה מותר להוריד, ובשלילה זו יש קצת מהאור, אותו יכולים לקבל מדרגות הקדושה. כך למשל שאוסרים על האדם לאכול חזיר, משמע שיש שם משהו שערב לחך, אך הוא אסור. או איסור מהתורה לגבר ללבוש בגדי אישה, מלמד הדבר על הפרעה מסוימת שיש בנפש, שנותנת סוג של תענוג לעשות כך.
נער אחד, שאורכו מראש העולם עד סופו, מלאך מט"ט (האחראי על עולמות בי"ע), שקומתו כולל מראש הבריאה עד סוף העשייה. יוצא בין רגליים, מנה"י דנוקבא, בשישים הכאות של אש הוא מתלבש, שמבריח על ידיהם את החיצוניים, שלא ייאחזו ברגלי הנוקבא. באופן זה הוא נתמנה על התחתונים, מארבע הצדדים. זה הוא, נער, שאוחז תרי"ג (613) מפתחות עליונים מצד אימא. וכל מפתחות העליונים, בלהט החרב החגור במותניו, תלויים.
וכתוב, שבשישים הכאות של אש הוא מתלבש, כי כוחות הדין מאחוריים דנוקבא שבחג"ת נה"י שלה, שכל אחת כלול מעשר, הם שישים. באופן זה הוא נתמנה על התחתונים, מארבע הצדדים, שמשפיע לתחתונים המוחין מד' רוחות הנוקבא, חו"ג תו"מ. וכתוב, זה הוא, נער, שאוחז תרי"ג מפתחות עליונים מצד אמא. נער מט"ט. ויש לו ו"ק מצד אמא, שספירותיה מאות, והן שש מאות. ומבחינת המוחין יש לו י"ג, י"ב בוקר שבבריאה ואחד כולל, ביחד הן תרי"ג. כלומר רק מוחין מאימא, כי אי אפשר שיאירו מוחין דאבא בבריאה, מפני המסך שמתחת האצילות המעכב על אור אבא. ושכתוב, כל מפתחות העליונים, לפתוח הארת החכמה, בלהט החרב החגור במותניו, תלויים. נשמר בזה, שאין הארת החכמה יכולה לעבור מפרסא דאצילות ולמטה. ואיך אוחזים אלו תרי"ג מפתחות בבי"ע, שהם המשכות מחכמה? אלא כל המפתחות הללו תלויים בלהט החרב, באחוריים דנוקבא דאצילות, דינים קשים, והפרסא אינה מעכבת עליהם, ויכולים להתפשט לבי"ע, והם ממשיכים עימהם הארת החכמה מהנוקבא.
נער ההוא קוראים לו בברייתא חנוך בן יֶרֶד. כמ"ש: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה. משנה וברייתא הם פנימיות וחיצוניות, כי ברייתא חיצוניות המשנה. מבחינת החיצוניות, הו"ק, נקרא מט"ט חנוך בן ירד, כי ירד, מלשון ירידה וחיצוניות. הלוא גם מבחינת פנימיות, נקרא מט"ט חנוך בן ירד? בפנימיות בן ירד נאמר לשבחו, כי הירידה גרם לו למוחין פנימיים.
הן המשנה והן הברייתא מסתכלים בירידה שלו, אלא בברייתא הירידה עוד לא גורם למוחין, אלא לירידה ממש. אבל במשנה, כבר נתקנה הירידה ונעשתה גורם למוחין. תחתיו, כלומר בצילו, יֶחֶסוּ כל חיות השדה, מלאכים שביצירה. כמו שישראל הקדוש העליון, ז"א, נקרא בן לאימו, בינה, כמ"ש, כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אימי. וכתוב, בני בכורי ישראל, שזה סובב על ז"א. כן גם למטה מאצילות, זה, מט"ט, נקרא נער לאימו, הנוקבא, כמ"ש, כי נער ישראל ואוהבהו, שזה סובב על מט"ט.
ובכמה אופנים נקרא בן ירד, פעם לגנאי פעם לשבח, בהפרש בין פנימיות מט"ט לחיצוניות מט"ט. אבל כאן המדובר בבן ירד ממש, בחיצוניות מט"ט, שירידתו לגנאי, שעוד אינו גורם למוחין, כי עשר ירידות ירדה שכינה לארץ וכולן העמידו החברים, ותחת חיצוניות מט"ט עומדים מלאכים שביצירה, הנקראים חיות השדה.
תחת אלו החיות, נאחזים שערות הלבנה, הנוקבא, הנקראות כוכבי שבט, שהם שבט ממש לדון בהם את העולם, ומתחלקים לבעלי דין, לבעלי משקל, לבעלי דין קשה, ולבעלי חוצפה. וכולם נקראים בעלי שיער. ידיה ורגליה אוחזים בזה, כאריה גיבור אוחז בטרפו. וע"ז כתוב, וטָרַף ואין מציל. כוכבי שבט זה מסך דמלכות דמדה"ד, המכונה מנעולא, שער הסתום, שאינו נפתח עד לגמה"ת. ושכתוב, תחת אלו החיות, נאחזים שערות הלבנה, הנוקבא, הנקראות כוכבי שבט, אלו לא סתם שערות הנוקבא, שהמה ממותקים בבינה, במפתחא, שעליהם כתוב, כמה אלפי מגנים נאחזים בשערותיה, אלא אותן השערות, כוכבי שבט, המלכות דמדה"ד, שנמצאים רק בבי"ע תחת חיות השדה. והזוהר מדייק שהם שבט ממש, שבהם עצם צורת המלכות דמדה"ד, המכונה שבט.
ויש בהם ב' בחינות, בעלי הדין ובעלי המשקל:
א. כשהמסך במקום המלכות, ואז נקראים השערות, בעלי הדין.
ב. כשהמסך עולה בצורתו ומתיישב בבינה, וחוצה שם את המדרגה לב' חצאים: לכו"ח, ולבינה ותו"מ, שבזה הם מתתקנים להיות מאזנים. וע"כ בבחינה זו מכונים השערות, בעלי משקל.
ומהם נמשכים שניים אחרים: א. בעלי הדין הקשה, הנמשכים מבעלי הדין. ב בעלי חוצפה, הנמשכים מבעלי משקל והם עולים במקום בינה, שאין להם שום צדק להיאחז שם, והוא נבחן לחוצפה.
מלכות של צמצום א' גורמת לדין קשה
ב' הקווים ימין ושמאל הם במחלוקת וכל אחד רוצה לבטל הארת חברו, ע"כ אינם יכולים להאיר, עד שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, המכריע ועושה שלום ביניהם. ומסך זה מחויב להיות תחילה ממדה"ד, מנעולא, שאז נתמעט קו השמאל מג"ר, ונכנע אל הימין, ומתייחד עימו. ושכתוב, ידיה ורגליה אוחזים בזה, כאריה גיבור אוחז בטרפו, ב' הקווים שמחזה ולמעלה מכונים ידיים, וב' הקווים שמחזה ולמטה מכונים רגליים. והם נאחזים להאיר בשלמות, רק ע"י מסך דחיריק, המקובל ממדה"ד שבאלו השערות, המנעולא.
ומשום שע"י מסך מדין הקשה הזה מתמעט קו השמאל מג"ר שלו, ע"כ מכונה זה בשם טרף, כי המסך דחיריק טורף הג"ר דקו שמאל. וע"כ מדמה אותו כאריה גיבור אוחז בטרפו כמ"ש, וטָרף ואין מציל. כי בעת שמסך מדין הקשה עולה למ"ן לקו אמצעי, וטורף את קו השמאל מג"ר שלו, ואין מציל, וע"כ מתייחדים תכף ב' הקווים זה בזה, המכונים ידיים, וכן מתייחדים ב' הקווים, המכונים רגליים, ואז מאירים בכל השלמות האפשרי, שבתוך ששת אלפים שנה.
לכאורה לקבל אהרה בעולם הבריאה, זה מצב בלתי אפשרי בגלל הפרסה שאינה מאפשרת לקבל תחתיה. בכל אופן ודווקא ע"י הקטנות, מצב הגלות כן ניתן לקבל. כלי הנוקבא הם דין, והם יכולים לרדת תחת הפרסה, אך בהם יש גם רשימות של אהרה, דהיינו בדין זה יש פנימיות וחיצוניות.
חנוך לנער על פי דרכו: חופש לאדם בתוך גבולות ומסגרת תורנית ברורה.
מלמד כאן מהו התיפקוד בעולם התחתון לאנשים רגילים שלא הגיעו להשגות גבוהות, וכיצד לתפקד במסגרת ההגבלות.
מאחר ואדם עדיין לא גמר את תיקונו, ועדיין צריך הוא לקבל אור/שפע לקיום ולשכלול, אור זה חייב לבוא עם הגבלות ואיסורים מה לא לקחת, כדוגמת מצוות לא תעשה.
כאן נבחן האדם. אם מצדיק הוא את הדין, ומסכים בשמחה גם למה שאסור לו לקבל – יצליח להגיע לדרך הטוב, לפעול "מנעולא" ששומרת עליו. צדיק מצדיק את ההגבלות המוטלות עליו, ויודע שהקב"ה רק טוב ומטיב, וכל ההגבלות הן לטובתו, בין אם הוא מבין או לא.
מלאך הוא כוח בנפש האדם, ותפקיד מט"ט שבנפש, להבריח את החיצונים, שלא יתאחזו באור המוגבל שניתן לקבל. אור זה מכיל חיוּת אותה הוא מעביר לתחתונים, ומכיל גם דינים, בהם הוא נלחם בחיצוניים שלא יחמסו את השפע. בשלילה שאסור לקבל יש קצת מהאור, וכך למשל שאוסרים על האדם לאכול חזיר, משמע שיש שם משהו שערב לחך, אך הוא אסור. או איסור מהתורה לגבר ללבוש בגדי אישה, מלמד הדבר על הפרעה מסוימת שיש בנפש, שנותנת סוג של תענוג לעשות כך.
הבורא יתברך הוא הסיבה הראשונית, הוא המסובב לכל תוצאה, ואין קודם לבורא, דהיינו התוצאה היא בריאה. לאדם יש חסרונות, שאלות. מבחינת העיגולים הוא רוצה את כל המילוי, אך זו לא תשובה שלמה הבונה קשר. לכן שאלה אמיתית באה כשאלה כיצד אוכל לבנות תשובה אמונית ליצירת קשר.
בני קדם מאמינים באור, השאלות שלהם הם בבחינת העיגולים. בני קדם קיבלו חוכמה בלי חסדים, ולא ניתן להשתמש בה, לכן לבני קדם אין אמונה. אמונה רק בקו שמאל, מביאה לגאווה גדולה כאילו הם הבורא. שימוש אמיתי בחוכמה הוא רק כשיש קשר לבורא. לכן באווילות שואפים בתורות המזרח להיות בורא.
חוכמה מקבלים בלב, בצד הנקבה שבאדם. לא מספיק אמונה בראש (יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ ) צריך להוריד לחומריות, לגוף, לרצון לקבל – ללב (וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו).
חוכמת שלמה גדולה מחוכמתם, מפני שבחוכמה של המלך שהשלום שלו – ניתן להשתמש בה ליחד, לכלל. חוכמתם היא לפרטיות, לרצון לקבל, ונאבדת כחציר, כניצוץ שנדלק ומייד נעלם. וכך אדם שמחפש לקבל לאנוכיות, מייד "ההנאה" נִכבּית והוא נשבר.
על האדם להקדיש את הנקודה הפרטית, את הכישרון שקיבל בהשאלה – הכל לטובת הכלל, וכשעושה זאת זוכה לבחינה הנק' לבנה במילואה.
שלמה בנפש האדם, זו נקודת הברית, שיודע להגדיל את הנקודה הפרטית למקום השלום, מלך שהשלום שלו, ולכן יכול היה לבנות את הבית הראשון. חוכמת שלמה היא חוכמה היחד.
במוצאי שבת כשמברכים על מאורי האש, צריך לראות את האור דרך מסך הציפורנים, ואז רואים את החוכמה, אור השבת, ומכוונים לזכור בימי החול, להשאיר שיוּר מהחוכמה שהתקבלה בשבת, למרות שהולכים כעת למקום הציפורנים שמפרידים אותנו לימי החול – זאת ההבדלה, לזכור את האור הגדול משבת, שיאיר לפחות חלקו במהלך השבוע.
רבי יצחק פתח: מה יתרון לאדם בכל עמלו, שיעמול תחת השמש? לומדים בדברי שלמה, ודבריו נראים סתומים. אבל כל דבריו של שלמה, כולם נקראים בחכמה. בימיו של שלמה המלך, עמדה הלבנה, הנוקבא, במילואה (שהמלכות קיבלה השלמת כלים ואת אור החוכמה). הנוקבא הייתה מלבישה לאימא עילאה, שזה תכלית המילוי שלה (לו הייתה יכולה לקבל את האור) כמ"ש: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. חכמת בני קדם היא חכמה שירשו מאברהם.
וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לְיִצְחָק. זהו חכמה עילאה, שהיה יודע בשמו הקדוש של הקב"ה. וזהו נשמע ממה שכתוב: אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, שהיא שלו, החכמה העילאה. כמ"ש: וה' בירך את אברהם בכל, באותה הבת, שהיה לאברהם ובכל שמה. הנוקבא, חכמה תתאה, הנקראת בּכֹּל, היא נבחנת לבתו, כי אבא יסד בת, אבל בחינת אברהם עצמו הנקראת ושלו, היא חכמה עילאה. כי אברהם חסד שעלה לחכמה. וזה מה שנתן ליצחק.
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, (לא נתן להם את הקשר לנותן המתנה, אלא רק את המתנה) נתן להם דברים ידועים בכתרים התחתונים, והשּרַה אותם אל ארץ קדם. ומשם ירשו בני קדם חכמה, מכתרים תחתונים כמ"ש: מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם.
יום אחד בא רבי שמעון מקפוטקיא ללוד, (למוחין דהולדה) והיה עימו רבי אבא ורבי יהודה. רבי אבא היה עייף והיה רץ אחרי רבי שמעון שהיה רוכב (שרכב כבר על החומריות). אמר רבי אבא: אחרי השם ילכו כאריה ישאג.
ירד רבי שמעון ואמר לו: ודאי כתוב החכמה אינה מתיישבת אלא כשאדם יושב ואינו הולך, אלא נמצא על בוריו כמ"ש: וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. ישיבה היא מצב קטנות, והליכה גדלות. רק בישיבה, במצב קטנות, לאחר ההליכה אדם מגיע, ואז רואה שהוא כפרט רק חלק מהכלל, מהבורא. גם אם אתה גדול, כאשר אתה משיג מדרגה רוחנית, אתה יודע שיש בורא מעליך.
ותֵרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. שואל רבי אבא: מהי חכמת שלמה, ומהי חכמת מצרים, ומהו חכמת כל בני קדם? הלבנה, הנוקבא, שמתברכת מכל הספירות, כתוב: ותֵרֶב, שזה נאמר בימיו של שלמה, שהנוקבא נתגדלה ונתברכה ועמדה במילואה.
שאלות חזרה ויחי פה-פז
1. מהו "את כל אשר לו אשר נתן ליצחק"?
2. מהו שלבני הפילגשים נתן מתנות אם כבר נתן הכל ליצחק?
3. מדוע החכמה אינה מתיישבת אלא כשאדם יושב ואינו הולך?
4. מהי חכמת שלמה שהיא גדולה מכל חכמת בני קדם ומכל חכמת מצרים?
5. כאשר מושכים את כל אור החכמה ג"ר וו"ק, מה מקבל האדם ומה מקבלת הבהמה?
6. מה תפקיד הפרסה באמצע המחלקת בין הג"ר ובין הו"ק?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הבורא יתברך הוא הסיבה הראשונית, הוא המסובב לכל תוצאה, ואין קודם לבורא, דהיינו התוצאה היא בריאה. לאדם יש חסרונות, שאלות. מבחינת העיגולים הוא רוצה את כל המילוי, אך זו לא תשובה שלמה הבונה קשר. לכן שאלה אמיתית באה כשאלה כיצד אוכל לבנות תשובה אמונית ליצירת קשר.
בני קדם מאמינים באור, השאלות שלהם הם בבחינת העיגולים. בני קדם קיבלו חוכמה בלי חסדים, שלא ניתן להשתמש בה, לכן לבני קדם אין אמונה. אמונה רק בקו שמאל, מביאה לגאווה גדולה כאילו הם הבורא. שימוש אמיתי בחוכמה הוא רק כשיש קשר לבורא. לכן באווילות שואפים בתורות המזרח להיות בורא.
חוכמה מקבלים בלב, בצד הנקבה שבאדם. לא מספיק אמונה בראש (יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ ) צריך להוריד לחומריות, לגוף, לרצון לקבל – ללב (וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו).
חוכמת שלמה גדולה מחוכמתם, מפני שבחוכמה של המלך שהשלום שלו – ניתן להשתמש בה ליחד, לכלל. חוכמתם היא לפרטיות, לרצון לקבל, ונאבדת כחציר, כניצוץ שנדלק ומייד נעלם. וכך אדם שמחפש לקבל לאנוכיות, מייד "ההנאה" נִכבּית והוא נשבר.
על האדם להקדיש את הנקודה הפרטית, את הכישרון שקיבל בהשאלה – הכל לטובת הכלל, וכשעושה זאת זוכה לבחינה הנק' לבנה במילואה.
שלמה בנפש האדם, זו נקודת הברית, שיודע להגדיל את הנקודה הפרטית למקום השלום, מלך שהשלום שלו, ולכן יכול היה לבנות את הבית הראשון. חוכמת שלמה היא חוכמה היחד.
במוצאי שבת כשמברכים על מאורי האש, צריך לראות את האור דרך מסך הציפורנים, ואז רואים את החוכמה, אור השבת, ומכוונים לזכור בימי החול, להשאיר שיוּר מהחוכמה שהתקבלה בשבת, למרות שהולכים כעת למקום הציפורנים שמפרידים אותנו לימי החול – זאת ההבדלה, לזכור את האור הגדול משבת, שיאיר לפחות חלקו במהלך השבוע.
שאלות חזרה ויחי פב-פד
1. מטעם מה יוסף ירש את הבכורה מראובן?
2. מהם בני תמורה בנפש האדם?
3. מדוע משביע יעקב את יוסף דווקא בברית?
4. מדוע יעקב אינו רוצה להיקבר במצרים אלא במערת המכפלה? ענה תשובה הן מצד השלילה והן מצד החיוב.
5. מדוע יוסף שהוא בחינת הברית נקבר בנהר מצרים אם מצרים הם רשעים?
6. מדוע לאה נקברה במערת המכפלה ולא רחל? מה אתה למד מכך על ענין קימה בחצות לילה ותפילה?
"הסולם"- http://hasulam.
וַיְחִי פב-פד
לא המעשה, אלא הכוונה קובעת.
הקב"ה רואה במסתרים, וראה שיעקב כיוון וחשב יוסף בליל חופתו עם לאה, ובסופו של דבר הפך יוסף לבכור וקיבל פי שנים בשבטים.
רבי שמעון מלמד מהפסוק הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ על עומק הנסתר אשר חשיבותו רבה מהנגלה. כאן ממחיש זאת דרך רחל ולאה. גם כשיעקב פעל שלא לשמה, מחשבתו הייתה לשמה. ברוחניות אין העדר ותמורה – אין החלפות. ואם נניח שחלילה מכרו לאדם מזוזה ללא קלף, עצם הכוונה כן עולה לו, והיא חשובה. המעשה עוזר להתכוון למקום הנכון. כאשר מוותרים על הרצון קבל – יראה, רק לשם שמים – גם מעשה זה עולה לשם שמים. דרושה כוונה לאהבה כשעושים את המעשה.
ללא ברית, בלי הצדיקות, נופלים מייד בקושי הראשון ולא ניתן להצליח. עצם ההתחייבות לא מאשפרת לאדם לברוח מהתמודדות. לכן החילוני שלא רוצה להתחייב במעשה, מרמה את עצמו ואומר העיקר הכוונה בלב.
תפקיד האדם כאן בזמן התיקון הוא לכוון את הלב, לבוא לברית בשמחה. השלבים הם: ברית, יראה ואז אהבה.
בלילה ההוא שבאה לאה ליעקב ונתנה לו אלו הסמנים שנתן יעקב לרחל, מחשש שלא יחליפנה אביה באחרת, (רחל לא רצתה לבייש את אחותה) וכשראתה רחל שאביה מכניס את לאה במקומה, והיא אינה יודעת הסימנים ותתבייש, מיד מסרה לה את הסימנים, ועלתה ברצונו רחל, (הרצון והכוונה של יעקב היה ברחל) ושמש בה שימוש, וטיפה ההיא של יעקב היתה הראשונה כמ"ש כחי וראשית אוני, הוא חשב שהיא רחל. הקב"ה שהוא מגלה עמוקות ומסתרים, ויודע מה בחשך, העלה אותו הרצון למקומו והבכורה נסתלקה מראובן וניתנה ליוסף. משום שטפה זו הראשונה שיצאה מיעקב היתה שייכת לרחל. ומשום שיצאה מיעקב, היתה שייכת לרחל. ומשום שבכורה ההוא ממש של ראובן, היתה שלה, ירש אות יוסף ורחל ירשה את שלה.
ומשום כך לא עלה ראובן בשם כשאר השבטים, אלא ראובן, כלומר ראו-בן, בן סתם, ובן הזה לא נודע שמו. וע"כ לא קראה לאה אותו בני בשם הזה ולא נקרא ראו-בני, כי לאה ידעה המעשה, שמחשבתו של יעקב ברחל הייתה ולא בה.
גלוי לפני הקב"ה שיעקב לא היה ברצונו לחטוא לפניו בזה. שבא על לאה וחשב ברחל, ולא הסתכל מדעתו באשה אחרת בשעה ההיא, כשאר רשעי עולם. על כך כתוב: ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי בניהם של שאר רשעי עולם שעושים מעשה ההוא, נק' בשם אחר, דהיינו בני תמורה ודבר זה ידוע אצל החברים. ומשום זה ויקרא לבנו ליוסף, לבנו ממש מתחילה, מבעת לידת ראובן ולבסוף בנו היה.
שאל רבי יוסי, במה השביע יעקב את יוסף? שכתוב: שים נא ידך תחת ירכי, ומשיב אלא באות ברית הזה השביעו, שהיה רשום בבשרו, שזהו חשיבותם של האבות יותר מכל, וברית זה הוא סוד יוסף. כלומר יוסף ה"ס מדת היסוד צדיק שהוא מרכבה לו.
אמר רבי שמעון: באברהם וביעקב כתוב שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, כלומר במקום ההוא הרמוז בשם הקדוש להוציא זרע קדוש, זרע אמונה לעולם. ביצחק לא כתוב: שים נא ידך וכו', הוא משום שיצא ממנו עשו (בישמעאל הייתה אמונה).
מהו הטעם כאן שכתוב: שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, אלא אמר יעקב ליוסף ברושם הקדוש הזה השבע לי, שהוציא זרע קדוש ונאמן לעולם ונשמר ולא נטמא מעולם, שלא יקבר בין אלו הטמאים שלא שמרו אותו מעולם, שכתוב: אֲשֶׁר בְּשַׂר-חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם.
ואם תאמר הרי יוסף ששמר בריתו יותר מכל, למה נקבר ביניהם במצרים? משיב הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל-נְהַר-כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם, יַד-יְהוָה, ולמדנו שהשכינה אינה שורה אלא בארץ ישראל, ולמה נגלה כאן השכינה. משיב אלא על נהר כתוב שהמים (התורה החסד) אינם מקבלים טומאה ואינם כארץ העמים. וכתוב: ותהי עליו שם יד ה' שהיא השכינה, אף כאן יוסף הארון שלו נשלך אל המים. אמר הקב"ה אם יוסף יסתלק מכאן לא יתקיים הגלות, שישראל לא יכלו לסבול, אלא שתהיה קבורתו במקום שלא יטמא, ויסבלו בני ישראל הגלות.
אמר רבי יוסי, ראה יעקב שבכל דבר מתתקן כסא הקדוש באבות – אברהם ויצחק ימין ושמאל והוא באמצע. אמר יעקב, אם יקבר כאן במצרים איך יהיה גוף הזה מחובר עם האבות? ואפילו המערה שנקבר שם נק' מכפלה לימין ושמאל, הוא שנים ואחד, כלומר שצרכים לשלישי שיכריע בינהם. אף המערה הוא שנים ואחד. אף המערה הוא שניים ואחד, אברהם ויצחק לימין ושמאל, ויעקב מכריע ביניהם.
האבות זכו להקבר שם במערת המכפלה, הם ובת זוגם, ועקב נקבר הוא ולאה, ומה הטעם שלא נקברה עמו רחל, הרי כתוב: ורחל עקרה שיורה שהיא עקרת הבית? ומשיב אלא לאה זכתה בו יותר, ביעקב להוציא ממנו ששה שבטים בעולם, מגזע הקדוש, ומשום זה נתנה עמו לבת זוג במערה.
אמר רבי יהודה, לאה כל יום היתה עומדת בפרשת דרכים, ובכתה בשביל יעקב שישא אותה לאשה, כי שמעה שהוא צדיק, הקדימה לו בתפילה, שכתוב: ועיני לאה רכות, שהקדימה וישבה בפרת דרכים להתפלל.
רחל לא יצאה לדרכים מעולם להתפלל להנשא ליעקב כמו לאה, ומשום זה זכתה לאה להקבר עמו. ורחל נמצאת בפרשת דרכים ונקברה שם, וז"ש: ואני בבאי מפדן ארם מתה עלי רחל. מהו עלי? משיב כלומר בשבילי. בארץ כנען בדרך בשבילי מתה בדרך משום שלא יצאה מעולם בשבילי להתפלל כמו אחותה. אומר שלו הייתה יוצאת רחל להתפלל על יעקב, הייתה זוכה להיקבר עמו.
משום זה, לאה שיצאה ובכתה בפרשת דרכים (בחצות לילה – שלאה העולם הנסתר קמה ללמוד) בשביל יעקב, זכתה להיקבר עימו. רחל, שלא רצתה לצאת ולהתפלל בשבילו, משום זה קבורתה בפרשת דרכים. רחל עולם המגולה, מחזה ולמטה דז"א, שהחסדים מתגלים שמה, וע"כ קבורתה בדרך במקום מגולה לעין (חייבת חוכמה). ולאה עולם המכוסה, (שהיא יודעת למות, לוותר על המקרה ) חסדים מכוסים שמחזה ולמעלה דז"א, וע"כ נקברה במערת המכפלה, במקום מכוסה מן העין. זה עיקר עבודתנו בעולם הזה, היראה שתבוא מעבר למקרים המזדמנים.
דמעות רבות הזילה אות הצדקת לאה, בשביל שתהיה בחלקו של יעקב ולא לאותו רשע עשו. כל אדם המוריד דמעות לפני הקב"ה, אע"פ שכבר נגזר עליו עונש, יקרעו את גזר הדין, ולא יוכל העונש לשלוט עליו. כך נגזר על לאה להיות בחלקו של עשיו, והיא בתפילתה הקדימה להנשא ליעקב, ולא ניתנה לעשיו.
הקב"ה רואה במסתרים, וראה שיעקב כיוון וחשב יוסף בליל חופתו עם לאה, ובסופו של דבר הפך יוסף לבכור וקיבל פי שנים בשבטים.
רבי שמעון מלמד מהפסוק הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ על עומק הנסתר אשר חשיבותו רבה מהנגלה. כאן ממחיש זאת דרך רחל ולאה. גם כשיעקב פעל שלא לשמה, מחשבתו הייתה לשמה. ברוחניות אין העדר ותמורה – אין החלפות. ואם נניח שחלילה מכרו לאדם מזוזה ללא קלף, עצם הכוונה כן עולה לו, והיא חשובה. המעשה עוזר להתכוון למקום הנכון. כאשר מוותרים על הרצון קבל – יראה, רק לשם שמים – גם מעשה זה עולה לשם שמים. דרושה כוונה לאהבה כשעושים את המעשה.
ללא ברית, בלי הצדיקות, נופלים מייד בקושי הראשון ולא ניתן להצליח. עצם ההתחייבות לא מאשפרת לאדם לברוח מהתמודדות. לכן החילוני שלא רוצה להתחייב במעשה, מרמה את עצמו ואומר העיקר הכוונה בלב.
תפקיד האדם כאן בזמן התיקון הוא לכוון את הלב, לבוא לברית בשמחה. השלבים הם: ברית, יראה ואז אהבה.
שאלות חזרה -ויחי עט-פא
1. מהו התירוץ הראשון, בגינו קורא דווקא ליוסף "בנו", והרי היו לו עוד בנים? ממה לומד זאת?
2. מהם ג' התירוצים הנוספים שמביא באות רנ"ד?
3. מהם ג' הטעמים ב
מלמד הנועם אלימלך שהכל תלוי היכן שַֹם אדם בנפשו את הנקודה. אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי (כלומר האני הפרטי האנוכי הוא החשוב, אז) לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה. וכאשר משכיל האדם לבטל את גאוותו, ולבוא ביראת הרוממות לפני המלך, כלומר שהאני שלו הוא אַין (לֹא): אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא – אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה, ואז יכול לזכות ולראות פני שכינה.
ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. אפילו מה שאדם מחשב ועלה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה.
תפקיד הבן כפרט היוצא מאביו – מהכלל, לגלות ולתקן משהו בעולם. יוסף בשמירת הברית השלים את התיקון. מלמד כאן מספר פירושים למה דווקא אומר על יוסף שהוא בנו של יעקב – יוסף הוא התיקון העיקרי, ושאר השבטים באים לסייע. יעקב בא על רחל להולדת יוסף, בחפץ לב ובאהבה.
ייחודו של יוסף הצדיק, הוא בהחזקת ג' האמונות כאחד, גם ימין אמונה של אברהם, גם גבורת יצחק משמאל, וקו אמצעי – יעקב הכולל את שניהם.
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אמר רבי יצחק, וכי שאר השבטים אינם בניו, למה קרא רק ליוסף? ומשיב אלא אמר רבי אבא יוסף היה בנו יותר מכולם. בשעה שאשת פוטיפר הפצירה ביוסף, כתוב: ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית. צריך היה לכתוב: ואין איש בבית, מהו מאנשי הבית? ומשיב אלא לכלול דמותו של יעקב שהיתה שם ונמצא שם. להורות אשר איש אחר שאינו מאנשי הבית היה שם, דהיינו יעקב. כיוון שנשא עיניו וראה דמות אביו, נתיישב בדעתו וחזר לאחוריו. עד כאן אומר שיוסף לא חטא, כאשר ראה את דמות דיוקן אביו מול עיניו.
וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת. אמר לו הקב"ה אתה אומר וימאן ויאמר, חייך וימאן ויאמר אחר יבא לברך לבניך ויתברכו בו שכתוב: וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל. כאשר יעקב בא לברך את בני יוסף, מיאן יעקב לברך קודם את הבכור. סוג קשר נוסף בין יעקב ליוסף.
שואל, כיוון שאמר יָדַעְתִּי בְנִי, למה אמר יָדַעְתִּי אחר, כי אומר ידעתי בני ידעתי? משיב אלא אמר ידעתי בני, בזמן שקיימת בגופך שאתה בני, בעת שראית דמותי, ושַּבתָּ אל הברית שלך ולא חללתו, ומשום זה כתוב: ידעתי בני. ופעם שנית כתוב: ידעתי, על מה שאמרת שזה הוא הבכור. ועל זה השיבו, גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל. ושום זה כתוב: כאן ויקרא לבנו ליוסף, לבנו ליוסף ממש, דהיינו שקיים בגופו שהוא בנו. תירוץ ראשון – מה שקיים בגופו שמירת הברית.
ויקרא לבנו ליוסף, שבצורה אחת (של קו אמצעי – ת"ת ויסוד) היו נראים, שכל מי שראה ליוסף, היה מעיד שבנו של יעקב הוא. רבי יוסי אמר, לגמרי הוא כך. שקראו בנו משום שהיו להם צורה אחת, ועוד, כי יוסף זן (פִּרנס) לו ולבניו בזקנותו, ומשום זה הוא בנו ממש יותר מכולם.
למה קרא ליוסף ולא לאחר? משיב משום שרשות היה בידו להעלותו משם למערת המכפלה, כי מלך היה אבל אחר לא היה רשות בידו.
רבי יוסי אמר: כיוון שיעקב היה יודע שבניו ישתעבדו שם במצרים, למה לא נקבר שם וזכותו יגין עליהם, למה רצה לעלות משם, הרי כתוב: כרחם אב על בנים, איפה היא הרחמנות?
משיב, בשעה שיעקב היה יורד למצרים הי מתירא. אמר: אולי ח"ו יכלו בני בין העמים ואולי יסלק הקב"ה שכינתו ממני כבתחילה. כתוב: וירא אלקים אל יעקב וגו אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ומה שאמרת פן אסלק שכינתי ממך, והרי כתוב: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה.
עוד אמר, מתירא אני פן אקבר שם ולא אזכה להקבר עם אבותי. אמר לו הקב"ה וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, דהיינו אעלך ממצרים גם עָלֹה להקבר בקבר אבותיך.
ומשום זה רצה שיעלהו ממצרים, טעם אחד שלא יעשו אותו אלוה (לעבודה זרה), כי ראה שעתיד הקב"ה להיפרע מאלוהיהם של מצרים, ואחד שראה שהשכינה תשים דירתו בין בניו בגלות, ואינו צריך להקבר במצרים להגין עליהם, ואחד שרצה שגופו ידור בין גופיהם של אבותיו, להכלל ביניהם ולא יהיה עם הרשעים שבמצרים.
גופו של יעקב נמשך מיפיו של אדם הראשון, והייתה צורתו של יעקב, צורה עליונה קדושה, צורת הכסא הקדוש, ולא רצה להקבר בין הרשעים. שאין פירוד באבות, ותמיד הם מחוברים ועל כן כתוב: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי.
הכתוב: אומר בנו, שום שהיו בצורת פנים אחת. שהוא משום שבחפץ רוח ולב הוליד אותו יותר מכל השבטים כתוב: וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, כי כל חפצו של יעקב ברחל היה, ומשום זה כתוב: ויקרא לבנו ליוסף.
רבי שמעון פתח: הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כמה יש לו לאדם להיזהר מחטאיו, ולהסתכל שלא יעבר על רצון אדונו. כל מה שאדם עושה בעולם הזה מכתובים אלו המעשים בספר (בצורת האדם) ובאים בחשבון לפני המלך הקדוש, והכל גלוי לפניו, שכתוב: אִם-יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא-אֶרְאֶנּוּ, נְאֻם-יְהוָה, ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. אפילו מה שאדם מחשב ועלה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה.
גינם ביקש יעקב להיקבר במערת המכפלה?
4. מה הנך למד מכך שאין פירוד באבות ותמיד הם מחוברים?
5. מהו התירוץ לכך שיוסף היה בצורתו של יעקב?
מלמד הנועם אלימלך שהכל תלוי היכן שַֹם אדם בנפשו את הנקודה. אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי (כלומר האני הפרטי האנוכי הוא החשוב, אז) לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה. וכאשר משכיל האדם לבטל את גאוותו, ולבוא ביראת הרוממות לפני המלך, כלומר שהאני שלו הוא אַין (לֹא): אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא – אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהוָה, ואז יכול לזכות ולראות פני שכינה.
ואם כן איך לא ישמור האדם את עצמו מלחטוא לפני אדונו. אפילו מה שאדם מחשב ועלה ברצונו לעשות, הכל נמצא לפני הקב"ה.
תפקיד הבן כפרט היוצא מאביו – מהכלל, לגלות ולתקן משהו בעולם. יוסף בשמירת הברית השלים את התיקון. מלמד כאן מספר פירושים למה דווקא אומר על יוסף שהוא בנו של יעקב – יוסף הוא התיקון העיקרי, ושאר השבטים באים לסייע. בנוסף יעקב בא על רחל להולדת יוסף, בחפץ לב ובאהבה.
ייחודו של יוסף הצדיק, הוא בהחזקת ג' האמונות כאחד, גם ימין אמונה של אברהם, גם גבורת יצחק משמאל, וקו אמצעי – יעקב הכולל את שניהם.
קרבה למלך פרושה הפיכת הרצון לקבל הטבעי, לרצון להשפיע.
כשאדם נפטר מהעולם הזה, עובר הוא לתודעה של מעבר למקרה, מעבר לזמן ומקום. צדיק קונה כבר בחייו תפיסה ותודעה נצחית, וזוכה לקירבה למלך, דהיינו השוואת צורה לקב"ה – למשפיע יתברך. הרשע פועל כל מקרה רק לעצמו, לאנוכיות שלו, כאשר כל פעולה עושה רישום נפשי. אצלו כל הנאה מזויפת מורידה אותו יותר. לכן על האדם להקפיד ליהנות רק מהאמת, הנאה בקדושה וכך לגדול, ולזכות בקרבת המלך.
בושת הרשעים נובעת מכך שלא תיקנו בחייהם את הרצון לקבל, הצדיקים זכו ותיקנו את הרצונות בעל מנת להשפיע. הקרבה למלך היא קרבה בהשוואת צורה למלך – לצורת המשפיע יתברך.
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אמר רבי חייא כתוב: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. שם בחיים שלו כתוב: יעקב, וכאן במיתתו כתוב: ישראל, הלא השם ישראל חשוב יותר מהשם יעקב. אמר רבי יוסי כן הוא ודאי שצריך לומר כאן ישראל, כי לא כתוב: ויקרב יום ישראל למות, אלא ימי, וקשה – וכי בכמה ימים מת האדם, הלא ברגע אחד מת ונפטר מהעולם. מאחר וכתוב ימים רבים, יש כאן לימוד.
כשהקב"ה רוצה להשיב אליו רוח האדם, כל אלו הימים שהאדם חי בעולם הזה נפקדים לפניו ונכנסים בחשבון. וכשקרבו הימים לבא לפניו בחשבון, מת האדם והקב"ה משיב את רוח האדם אליו, הבל ההוא שהאדם נושב ונושם בו משיב אליו.
אשרי חלקו של אדם ההוא שימיו קרבו לפני המלך בלי בושה, ואף יום אחד מהם אינו נדחה לחוץ, מחמת שימצא שעשה עבירה ביום ההוא. משום זה כתוב: בצדיקים קירבה, משום שהימים קרבו לפני המלך.
כלומר כתוב ימים וזו אינדיקציה שהיה צדיק, ולכן נק' ישראל ולא יעקב, שהגיעה לבחינת אהבה, יותר מבחינת יעקב שהיא יראה.
אוי לרשעים שלא כתוב בהם קירבה, כי איך יקרבו ימיו לפני המלך, בשעה שכל ימיו בפשעי העולם נמצאים. ומשום זה אינם קרבים לפני המלך ולא יתפקדו לפניו לא יזכרו למעלה, אלא הם כַּלים מאליהם, עליהם כתוב: דֶּרֶךְ רְשָׁעִים, כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ, בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ.
וכאן כתוב: ויקרבו ימי ישראל, ודאי שקרבו בלי בושה, בשלמות בשמחה שלמה. ומשום זה כתוב: ימי ישראל ולא ימי יעקב, כי השם ישראל שלם יותר מיעקב. ואם תאמר הרי כתוב: ויעקב איש תם, הר השם יעקב ג"כ שלם? משיב שגם השם יעקב שלם הוא, אבל אינו שלם במדרגה העליונה כמו ישראל (שלמות של גדלות).
אמר רבי יוסי: בשעה שימיו של אדם נפקדים לפני המלך, יש צדיק שנפקדים ימיו והם רחוקים מלפני המלך. ויש צדיק כשנפקדים ימיו הם קרובים וסמוכים למלך, ואינם מתרחקים ובלי בושה הם נכנסים וקרבים למלך. אשרי חלקם, וזה שכתוב: ויקרבו ימי ישראל למות.
קרבה למלך פרושה הפיכת הרצון לקבל הטבעי, לרצון להשפיע.
כשאדם נפטר מהעולם הזה, עובר הוא לתודעה של מעבר למקרה, מעבר לזמן ומקום. צדיק קונה כבר בחייו תפיסה ותודעה נצחית, וזוכה לקירבה למלך, דהיינו השוואת צורה לקב"ה – למשפיע יתברך. הרשע פועל כל מקרה רק לעצמו, לאנוכיות שלו, כאשר כל פעולה עושה רישום נפשי. אצלו כל הנאה מזויפת מורידה אותו יותר. לכן על האדם להקפיד ליהנות רק מהאמת, הנאה בקדושה וכך לגדול, ולזכות בקרבת המלך.
בושת הרשעים נובעת מכך שלא תיקנו בחייהם את הרצון לקבל. הצדיקים זכו ותיקנו את הרצונות בעל מנת להשפיע. הקרבה למלך היא קרבה בהשוואת צורה למלך – לצורת המשפיע יתברך.
שאלות חזרה ויחי עג-עה
1. מי היא חבצלת ומדוע נקראת גם שרון?
2. כיצד השרון שהוא שרב יכול להפוך לאגם?
3. מהו לשון חבצלת ומדוע הוא תיקון גדול וחשוב לבחינת שרון?
4. כיצד עוברים מחבצלת לשושנה?
5. מדוע עמקים בלשון רבים ולא עומק בלשון יחיד?
6. כיצד קשור התיקון של חבצלת לחטא אדה"ר?
7. מדוע לאחר התיקון צריכה השושנה להיות מורכבת מאגם ולבן דין ורחמים טוב ורע?
8. מה היה הדרך היסודית בגן עדן של אדה"ר שאליה צריך לחזור בכל אחד מהמצבים של האדם? הבא 3 דוגמאות מחייך.
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי עג-עה
חֲבַצֶּלֶת בשׁוֹשַׁנַּה
היכן אתה מחפש את התשובה, בסיפוק אישי או באמונה?
כאשר מרגיש אדם מחסור, ייבחן האם מרגיש הוא בגאווה שמגיע לו, או שיבוא בענווה שממילא לא מגיע לו כלום, כדעת אורח ולא בעל הבית.
אומר שלמה המלך: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת, אֶת-הָאִשָּׁה, אם אתה מוצא את האני, האשה, הלב שבך, הרצון לסיפוק אישי – אז מר ממוות.
שירה (גימטרייה תפלה), וכן לשון שרון. כאשר השירה באה מצד שמאל של הרצון לקבל, היא נחשבת לשבח גדול להשם, בתנאי שתבוא בקדושה. בחצות לילה היא החבצלת (חבוי מצל, שאין לה צל, הממשיך חסדים, דהיינו חכמה בלי חסדים) שַּרה, ורוכשת בכך אמונה. כאשר אדם מודע לכך שבחינתו הוא חבצלת, היינו שהצל, האמונה מוסתר ממנו – אזי ימעיט עצמו ויבקש אמונה וחסדים, ולא יבקש למשוך אור לפרטיותו.
ביקש הקב"ה מאדם הראשון להישמר מעץ הדעת, בו יש גם רצון לקבל שמחבר לרע, ולשמור על עץ החיים באמונה. לאדם יש מסגרת אמונית בתוכה עליו להתנהל, ואל לו לעשות חשבונות, שאז יגיע מייד לתירוצים וכפירה, וקושר חבל מחנק לגרונו. זהו בדיוק עצם החטא, להיות מדענים בשכלם במקום דבקות אמונית.
רבי שמעון פתח: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, כמה חביבה כנסת ישראל לפני הקב"ה שמשבח לה והיא משבחת לקב"ה תמיד. וכמה משוררים ומזמרים היא מזמנת לו תמיד, אשרי חלקם שאחוזים בגורל החלק הקדוש כמ"ש: כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
אני חבצלת השרון, זהו כנסת ישראל העומדת בפאר היופי בגן עדן ונק' שרון משום שמשוררת ומשבחת למלך העליון.
אני חבצלת השרון שצריכה להשקות משקוי של הנחל העמוק, מקור הנחלים, דהינו בינה כמו שכתוב: והיה השרב לאגם, וע"כ נק' הנוקבא השרון מלשון שרב, שהיא צמאה לשתות מי הבינה. שושנת העמקים משום שנמצאת בתכלית העומק כמו שאומר ממעמקים קראתיך ה'. חבצלת היא ממקום ששיקוי הנחלים יוצאים ואינם פוסקים לעולם. (עומק בחינת אור ע"ב ס"ג הנותן גדלות למדרגה)
בני אדם אינם מסתכלים ואינם יודעים ואינם משגיחים שבשעה שהקב"ה ברא את האדם והוקיר אותו ביקר העליון, דהיינו מוחין עליונים, בקש ממנו שיתדבק בו, כדי שיהיה יחיד ויהיה לו לב אחד בדבקות אמונית שאינה משתנה, בז"א, שנאמר בו, אני הויה לא שָניתי, ואינו מתהפך לעולם, בקשר ייחוד הכל נקשר בו, כמ"ש, ועץ החיים, ז"א, בתוך הגן.
אח"כ סרו מדרך האמונה, ועזבו את אילן היחיד העליון לכל האילנות, ובאו להתדבק במקום המשתנה ומתהפך מצבע לצבע, מטוב לרע וזהו שכתוב: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר; וְהֵמָּה בִקְשׁוּ, חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.
אז ודאי נהפך לבם בצד ההוא ממש, כי קבלו גם הם שינויים רבים, פעם לטוב ופעם לרע. בדבר ההוא שנתדבקו לשמאל ודאי בקשו חשבונות רבים, דהיינו שינויים רבים ונתדבקו בהם
אמר לו הקב"ה: אדם, עזבת את החיים ונתדבקת במות. חיים הוא שכתוב: ועץ החיים (עץ האמונה) בתוך הגן, דהיינו ז"א כי מי שאחוז בו אינו טועם מות לעולם. והתדבקת באילן אחר, בנוקבא בשעה שאינה בזיווג עם ז"א, הנה ודאי המות כנגדך, שכתוב: ורגליה יורדות מות וכתוב: וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת, אֶת-הָאִשָּׁה, אם אתה מוצא את האני, האשה, הלב שבך, הרצון לסיפוק אישי – אז מר ממוות. שה"ס הנוקבא בשעה שאינה בזיווג עם ז"א.
אם הוא חטא, כל העולם מה חטאו, ולמה נגזר המות על כל העולם? אם אמר שכל העולם אכלו מעץ הזה, וע"ה הוטל המות על כולם, הלא אינו כן. ומשיב אלא בשעה שנברא האדם וקם על רגליו, ראו אותו כל הבריות ויראו מלפניו (יראת הרוממות, שעקבו האיר יותר מגלגל חמה), והיו נמשכים אחריו כעבדים אחר המלך. והוא אמר להם, אני ואתם: בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה, לִפְנֵי-יְהוָה עֹשֵׂנוּ – כיוון שראו את האדם שמשתחוה למקום הזה (לעץ הדעת), לצד שמאל ונתדבק בו, כולם נמשכו אחריו, ועל כן גרם מות לכל העולם.
ואז נשתנה האדם לכמה אופנים, פעם דין ופעם רחמים, פעם מות ופעם חיים, ולא עמד בקיום קבוע באחד מהם. כי אותו מקום גרם לו, ועל כן נק' להט החרב המתהפכת מצד זה לצד זה, משלום למלחמה, ומתהפכת בדרך כלל מטוב לרע, שכתוב: ועץ הדעת טוב ורע. עץ הדעת הוא טוב מאחר והקב"ה ברא אותו, אך על האדם להיזהר מחלקו החיצוני שמשרת את הרצון לקבל. אל תלך לכיוון של המחשבות שלך, פעל רק בתוך המסגרת האמונית.
ומלך העליון לאהבתו על מעשיו, הוכיח אותו ואמר לו: וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, והוא לא קבל ממנו ונמשך אחר אשתו, ונגרש מגן עדן לעולמים, כי האשה עולה למקום הזה, למקום התהפוכות החיים והמות ולא יותר, וע"כ האשה גרמה מות לכל. מתי ידע לשמוע בקול אשתו – היינו ליבו, למקום הגאווה האישית? רק כאשר הלב מוכן ללכת בדרך השם.
לעולם הבא כתוב: כי כימי העץ ימי עמי, היינו זה הנודע שהוא עץ החיים. בו בעת כתוב: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ–כִּי יְהוָה, דִּבֵּר, כי בעץ החיים אין שינוים ואין בו מות.
דרך אמת אומר דרך המכינה אותך לאהבת השם. האמת במטרה היא להגיע לאהבה בקשר, והאמת שבדרך פירושה עליות וירידות, כמו הלכות שונות בין שבת לחול. גם בדרך יש לזכור את המטרה. את הנפש יש לבנות בצורה מאורגנת ומסודרת, לסדר את הרצונות בהיררכיה תורנית נכונה, בפנימיות. אמונה נכונה אומר שאני מחפש את נותן המתנה ולא את המתנה עצמה, שהרי שונא מתנות יחיה. באמונה אמיתית אדם שמח בקשר גם בלי מתנות.
צדיק קשור ל – ג' האמונות של האבות, ואיתם בא לקשר אמונה להאיר לליבו. מחויב הוא לברית, לקשר עם השם יתברך, בתנועה נפשית מעצמו, מתוך חופש בחירה. הדם שצדיק מכריח עצמו במצוות, אך הוא חופשי, ולוקח את הברית מטעם החסד, ופועל מעל טעם ודעת. כלומר למרות שהוא מחויב לכל המצוות קלה כחמורה, מתוך בחירה הוא בא בשמחה, ויתרה מזאת – שמח מכל יגיעה נוספת הנדרשת ממנו. הוא מנצל את חסד אברהם, גבורת יצחק, וקו אמצעי של יעקב שבחינתו ליהנות רק מהאמת. וכך זוכה לערב את ההשתקקות הגדולה שלו, לבוא לאמונה מעל טעם ודעת.
לתפילה מגיע הצדיק בענווה ושמחה עם דעת של אורח בעולם, ולא דעת של בעל הבית שדורש בגאוותו מהקב"ה. מרגיש הוא בצניעות שממילא לא מגיע לו כלום, שתפילה עושה רק מחצה.
מבחן התוצאה הוא באמונת הלב, בכוח המעשה,ולא בסימנים חיצוניים. האם באמת מוכן האדם לוותר על הפרטיות, על החיצוניות למען האמת. למרות שבדרך אדם מרגיש מרוחק, אך המבחן הוא הרצון להגיע לקשר, לשלמות, לעבודה לשמה. כלי המלחמה הם האמונה והביטחון הנשענים על השם.
אמונה ראויה מחזיקה גם גבורה וגם את צד החסד, והמפתח הוא ביטול הגאווה וגישה של שמחה לקשר, שזו האמונה, סוג של רגש חסד ושמחה מהקשר.
ולקחתם לכם וגו' זה הוא אברהם דהיינו חסד. כפות תמרים זהו יצחק דהיינו גבורה, ענף עץ עבות זהו יעקב ת"ת. אתרוג אוחזים בשמאל כנגד הלב, לולב בימין מאוגד עם כל המינים וקשור בכולם. כי צדיק שהוא יסוד מאוגד עם כל הספירות, וזהו קשר האמונה להאיר אל הנוקבא הנק' אמונה.
כל אלו ד' המינים האורחים, ז"ס חג"ת נהי"מ, שעם הקדוש הזמינו אותם ביום הזה, על דרך שמתפללים בימי הסוכות קודם הסעודה, ואומרים עוּלוּ אוּשְפיזין עילאין, בואו אורחים עליונים. שצריכים למצוא אותם, מאחר שהזמינם ובהם מתפלל האדם תפילתו אל המלך. וע"י ד' המינים, שרומזים לאלו הספירות, הוא משיג אותם. אשריהם ישראל, שיודעים דרכיו של המלך הקדוש, ויודעים דרכי התורה, ללכת בדרך אמת, לזכות על ידם בעוה"ז ובעוה"ב.
ביום הזה (סוכות) יוצאים ישראל בסימנים הרשומים מן המלך, דהיינו ד' המינים משום שניצחו בדין. ומה הם הסימנים, הם סימני האמונה דהיינו השכינה. חותם של מלך העליון. בדומה לשני אנשים שבאו לפני המלך לדין, ולא ידעו בני העולם מי מהם ניצח. יצא שר אחד מבית המלך שאמר: מי שיצא מבית המלך, וסימנים של המלך בידו, הוא המנצח.
כך כל בני העולם באים לדין לפני המלך העליון, דן אותם ביום ראש השנה וכיפורים עד חמישה עשר יום, ובתוך כך נמצאו ישראל שזכו כולם לעשות תשובה, ומתיגעים בעשיית סוכה ובלולב ואתרוג. ולא ידוע מי ניצח בדין, ומלאכים עליונים שואלים מי ניצח בדין. הקב"ה אומר להם אלו שמחזיקים הסימנים שלי בידיהם, דהיינו ד' מינים, הם ניצחו בדין.
ביום הזה יוצאים ישראל ברושם המלך בשיר תהלה, נכנסים לסוכה, אתרוג בשמאל, לולב בימין, הכל רואים שישראל רשומים ברשימות המלך הקדוש ואומרים: אַשְׁרֵי הָעָם, שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם, שֱׁיְהוָה אֱלֹהָיו.
עד כאן חדוות הכל חדוות האושפיזין, ואפילו אומות העולם שמחים בשמה הזו ומתברכים ממנה, ועל כן מקריבים קרבנות עליהם בכל יום לשים עליהם שלום ויתברכו ממנו. מכאן ולהלאה יום אחד של מלך העליון ששמח בו עם ישראל שכתוב: ביום השמיני עצרת וגו. שיום זה מן המלך בלבדו, ששמחתו הוא בישראל, בדומה למלך שהזמין אושפיזין. אורחים, והשתדלו בהם כל בני היכלו. לבסוף, אמר המלך לבני היכלו, עד עתה אני ואתם השתדלנו כולנו באורחים והקרבתם קורבנות על כל שאר העמים בכל יום, ע' (70) פרים, מכאן והלאה, אני ואתם נשמח יום אחד. כמ"ש, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם, להקריב קורבנו עליכם.
שאלות חזרה ויחי ע-עב
1. מדוע אנו מאגדים את המינים הדס וערבה אל הלולב? ואגב כך מדוע לא קושרים גם את האתרוג אלא הוא בנפרד וצריך לחבר אותם רק על דרך המעשה?
2. כיצד מצביעים ד' המינים על האושפיזין ומה הטעם בכך?
3. כיצד ידע האדם להעולם מי נצח בדין בבואו אל המלך, מראש השנה עד יום הכפיורים, ומה זה אומר בפנימיות האדם?
4. כיצד אנו רואים שבשמחת הסוכות שמחים גם אומות העולם? אגב כך הסבר מה המיוחד בשמיני חג עצרת?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
דרך אמת אומר דרך המכינה אותך לאהבת השם. האמת במטרה היא להגיע לאהבה בקשר, והאמת שבדרך פירושה עליות וירידות, כמו הלכות שונות בין שבת לחול. גם בדרך יש לזכור את המטרה. את הנפש יש לבנות בצורה מאורגנת ומסודרת, לסדר את הרצונות בהיררכיה תורנית נכונה, בפנימיות. אמונה נכונה אומר שאני מחפש את נותן המתנה ולא את המתנה עצמה, שהרי שונא מתנות יחיה. באמונה אמיתית אדם שמח בקשר גם בלי מתנות.
צדיק קשור ל – ג' האמונות של האבות, ואיתם בא לקשר אמונה להאיר לליבו. מחויב הוא לברית, לקשר עם השם יתברך, בתנועה נפשית מעצמו, מתוך חופש בחירה. הדם שצדיק מכריח עצמו במצוות, אך הוא חופשי, ולוקח את הברית מטעם החסד, ופועל מעל טעם ודעת. כלומר למרות שהוא מחויב לכל המצוות קלה כחמורה, מתוך בחירה הוא בא בשמחה, ויתרה מזאת – שמח מכל יגיעה נוספת הנדרשת ממנו. הוא מנצל את חסד אברהם, גבורת יצחק, וקו אמצעי של יעקב שבחינתו ליהנות רק מהאמת. וכך זוכה לערב את ההשתקקות הגדולה שלו, לבוא לאמונה מעל טעם ודעת.
לתפילה מגיע הצדיק בענווה ושמחה עם דעת של אורח בעולם, ולא דעת של בעל הבית שדורש בגאוותו מהקב"ה. מרגיש הוא בצניעות שממילא לא מגיע לו כלום, שתפילה עושה רק מחצה.
מבחן התוצאה הוא באמונת הלב, בכוח המעשה,ולא בסימנים חיצוניים. האם באמת מוכן האדם לוותר על הפרטיות, על החיצוניות למען האמת. למרות שבדרך אדם מרגיש מרוחק, אך המבחן הוא הרצון להגיע לקשר, לשלמות, לעבודה לשמה. כלי המלחמה הם האמונה והביטחון הנשענים על השם.
הגיון גופני של נפרדות, על-אף שנראה כחי, הוא מת למעשה, ומנותק כמעט לחלוטין ממקור החיים. וכך מלמד בעל הסולם, שדומם צומח חי הם בבחינת מתים, מפני שאין להם את היכולת לצאת מחוץ לעצמם ברצון. וכך גוף של יהודי שאינו מחזיק בהיגיון אמוני – הוא מטמא בחייו.
על האדם לבדוק תדיר את השקפתו האמונית. הוא נבדק כאשר הוא חושב, האם הרגשת המחשבה, הידיעה, הולכת לכיוון אמונה שיש וודאי ראשוני – שהוא הסיבה, הוא הכלל.
הטבע הרגיל של הנברא הוא נפרדות, ועליו לעשות פעולות שיבטאו את האחדות בכדי להשוות צורה לעליון. לכן על האדם לאחד את כל רצונותיו לרצון אחד מרכזי, ואז האחדות הפנימית תבוא מבחינה צורתית.
אמונה אינה דבר פאסיבי, אלא יש לעשות פעולה אחדותית, לעורר ולהפעים מעשה בעולמות העליונים, בפנימיות. האמונה עוזרת לקשור את היסוד, (הלולב באתרג). שלושת האבות, שהם ביטול עבודה זרה – אברהם, ביטול שפיכות דמים – יצחק, ביטול גילוי עריות – יעקב, ג' אמונות אלו הם המפתח לקשר וחיבור לעליון. אליהם מצטרפת הערבה היא בחינת ההשתוקקות.
כמה חשובים הם עובדי המלך הקדוש, כי באלו המעשים שהם עושים למטה, הם קושרים אותם בדברים העליונים למעלה בשורשם, כי כל דבר למטה בעולם הזה יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים, וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, נתעורר כנגדם מעשה ההוא שלמעלה, כגון אזוב עץ הארז שצוותה התורה לקחת למטהר.
ויש מהם שאחוזים בשם הקדוש (הויה – הרצון שמבטא את הבורא) למעלה כגון: לולב אתרוג הדס וערבה שצריכים לייחד אותם (לקשרם) ולעשות בהם מעשה לנענע אותם כדי לעורר שמחה בשורש ההוא שאחוז בו למעלה. במעשה המצווה צריכים להראות בדבר שלמטה, כדי לעורר בזה אתה הדבר שלמעלה.
וזהו שכתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי, דהינו שיעשה לי כבוד, בְּרָאתִיו (בתודעה) כדי ליחד אותי, יְצַרְתִּיו, לעשות לי מעשים טובים, אַף עֲשִׂיתִיו, שיתעורר על ידו כוח העליון.
היינו שכתוב: פרי עץ הדר, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו היינו כפות תמרים. יצריו היינו ענף עץ עבות. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. שורשי ארבעת המינים, שהם ד' העולמות אבי"ע. האתרוג היא כנגד עולם האצילות שעליו כתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, כי הנוקבא דאצילות נק' שם. כפות תמרים כנגד עולם הבריאה שעליו כתוב: ולכבודי בראתיו. ענף עץ עבות כנגד עולם היצירה, ועליו נאמר יצרתיו. וערבי נחל נגד עולם העשיה, עליהם כתוב: אף עשיתיו.
והתיקון שלהם (של הבחינות העליונות המבטאות את המדרגות האמורות) כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון, בדיוק חמישה על עשר. כי חמישה עשר לחודש מורה, שהנוקבא, ספירה עשירית, ומרומזת במספר עשר, עלתה ונכללת באמא, הנבחנת במספר חמש, להיותה כוללת בתוכה חמש ספירות חג"ת נ"ה, שכל אחת כלולה מעשר. וכשאלו חמש ספירות של הבינה מאירים בנוקבא, נקראת הנוקבא במספר חמישה עשר לחודש, אשר אז הלבנה, שהיא הנוקבא, בתכלית המילוי שלה.
ביום הראשון, הוא יום, שיצא הראשון למסע במקורות מים חיים, קו הראשון של ג' קווים, הנוסעים בג' מקומות. שמנסיעתם יוצאים חסדים מגולים בחכמה, הנקראים מים חיים. קו הימין, חסד, הנוסע ראשונה. ואנחנו צריכים להמשיך אותו בעולם. כי בסוכות הוא זמן המשכת החסדים, כמ"ש, וימינו תחבקני.
משל למלך שאסר אנשים בבית האסורים שלו, באה אמו הגבירה והוציאה אותם לחירות. והמלך שהשגיח על כבודה נתן אותם לרשותה. והיא מצאה אותם רעבים וצמאים אמרה אל בנה: הרי הוצאתי אותם לחירות, תן להם אכילה ושתיה. והנמשל: הנה יום הכיפורים הוא סוד אמא דהיינו בינה (מדרגת הבורא שבנברא), הוציאה כולם לחירות (מהחיצוניות), ואנחנו נמצאים רעבים למזון (רוחני) ומצמאים לשתות.
ביום ההוא הרומז על אברהם, ספירת החסד, התחלת הכל, אם בענני כבוד, אורות מקיפים, הוא ההתחלה, שאו"מ הראשון הוא חסד, ואם במים, או"פ, הוא ההתחלה, שאו"פ הראשון הוא חסד, שאברהם התחיל לחפור בארות מים.
פרי עץ הדר, זהו בארו של יצחק. הנוקבא הנקראת באר, בעת שמקבלת חכמה מקו שמאל דז"א, שנקרא יצחק. כי יצחק הידר את הקב"ה, וקרא לו עץ הדר. והנוקבא פרי של עץ הדר הזה. כפות תמרים, שכתוב, צדיק כתמר יפרח, יסוד צדיק. ולא נמצא פירוד בין יסוד לנוקבא. ע"כ לא כתוב, וכפּוֹת אלא כפוּת, מלשון קשוּר ואגוּד, משום שאינם נמצאים זה בלי זה, וכפוּתים תמיד יחד. ובזה מתמלא באר, הנוקבא, מבאר מים חיים העליונים, מבינה, כי היסוד, מתמלא תחילה מת"ת, ות"ת מבינה. וממנו מתמלא הבאר, עד שהיא נעשית מעיין נובע לכל.
וענף עץ עבות. ענף של אילן הגדול (עץ החיים), ת"ת, שהתגבר והשתרש בשורשיו ונעשה אילן עליון על כל, שאחוז מכל צדדיו, ת"ת, הכולל כל ששת הספירות חג"ת נה"י ואחוזים בו מכל צדדיו. ענף הוא עץ עבות, עץ שאוחז את האבות, כי הוא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, חו"ג, אברהם ויצחק. ודורש עבות כמו אבות, כי ע' וא' מתחלפים זה בזה. כי מת"ת מקבל יסוד העולם ומתמלא להריק אל הבאר, הנוקבא, זהו ארץ שכולה משקה. כי בעת שהנוקבא מקבלת מיסוד, היא נקראת ארץ שכולה משקה. וערבי נחל שתים הם, רומזות על שני נחלי מים דהיינו ב' ספירות נצח והוד, שהמים מתכנסים בהם להריק אל הצדיק שהוא יסוד המקבל מנצח והוד.
שאלות חזרה ויחי סז-סט
1. מדוע צריך לעשות מעשה עם ד' המינים ולא די לתקן בפנימיות?
2. מהו פירוש של כל אחד מהמילים "ולכבודי בראתיו", יצרתיו", "אף עשיתיו", "בראתיו" (ב' פירושים)
3. מדוע כתוב ביום הראשון אם מדובר ביום החמישה עשר?
4. מדוע לא די ביציאה לחירות ביום הכיפורים ונצרכים אנו לאמא שבסוכות?
5. הסבר עפ"י מאמר זה מי הם ד' המינים וכיצד כל אחד מהם קשור לזיווג?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הגיון גופני של נפרדות, על-אף שנראה כחי, הוא מת למעשה, ומנותק כמעט לחלוטין ממקור החיים. וכך מלמד בעל הסולם, שדומם צומח חי הם בבחינת מתים, מפני שאין להם את היכולת לצאת מחוץ לעצמם ברצון. וכך גוף של יהודי שאינו מחזיק בהיגיון אמוני – הוא מטמא בחייו.
על האדם לבדוק תדיר את השקפתו האמונית. הוא נבדק כאשר הוא חושב, האם הרגשת המחשבה, הידיעה, הולכת לכיוון אמונה %Q9יש וודאי ראשוני – שהוא הסיבה, הוא הכלל.
הטבע הרגיל של הנברא הוא נפרדות, ועליו לעשות פעולות שיבטאו את האחדות בכדי להשוות צורה לעליון. לכן על האדם לאחד את כל רצונותיו לרצון אחד מרכזי, ואז האחדות הפנימית תבוא מבחינה צורתית.
אמונה אינה דבר פאסיבי, אלא יש לעשות פעולה אחדותית, לעורר ולהפעים מעשה בעולמות העליונים, בפנימיות. האמונה עוזרת לקשור את היסוד, (הלולב באתרג). שלושת האבות, שהם ביטול עבודה זרה – אברהם, ביטול שפיכות דמים – יצחק, ביטול גילוי עריות – יעקב, ג' אמונות אלו הם המפתח לקשר וחיבור לעליון. אליהם מצטרפת הערבה היא בחינת ההשתוקקות.
כמה חשובים הם עובדי המלך הקדוש, כי באלו המעשים שהם עושים למטה, הם קושרים אותם בדברים העליונים למעלה בשורשם, כי כל דבר למטה בעולם הזה יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים, וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, נתעורר כנגדם מעשה ההוא שלמעלה, כגון אזוב עץ הארז שצוותה התורה לקחת למטהר.
ויש מהם שאחוזים בשם הקדוש (הויה – הרצון שמבטא את הבורא) למעלה כגון: לולב אתרוג הדס וערבה שצריכים לייחד אותם (לקשרם) ולעשות בהם מעשה ל%Q0ענע אותם כדי לעורר שמחה בשורש ההוא שאחוז בו למעלה. במעשה המצווה צריכים להראות בדבר שלמטה, כדי לעורר בזה אתה הדבר שלמעלה.
וזהו שכתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי, דהינו שיעשה לי כבוד, בְּרָאתִיו (בתודעה) כדי ליחד אותי, יְצַרְתִּיו, לעשות לי מעשים טובים, אַף עֲשִׂיתִיו, שיתעורר על ידו כוח העליון.
היינו שכתוב: פרי עץ הדר, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו היינו כפות תמרים. יצריו היינו ענף עץ עבות. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. שורשי ארבעת המינים, שהם ד' העולמות אבי"ע. האתרוג היא כנגד עולם האצילות שעליו כתוב: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, כי הנוקבא דאצילות נק' שם. כפות תמרים כנגד עולם הבריאה שעליו כתוב: ולכבודי בראתיו. ענף עץ עבות כנגד עולם היצירה, ועליו נאמר יצרתיו. וערבי נחל נגד עולם העשיה, עליהם כתוב: אף עשיתיו.
והתיקון שלהם (של הבחינות העליונות המבטאות את המדרגות האמורות) כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון, בדיוק חמישה על עשר. כי חמישה עשר לחודש מורה, שהנוקבא, ספירה עשירית, ומרומזת במספר עשר, עלתה ונכללת באמא, הנבחנת במספר חמש, להיותה כוללת בתוכה חמש ספירות חג"ת נ"ה, שכל אחת כלולה מעשר. וכשאלו חמש ספירות של הבינה מאירים בנוקבא, נקראת הנוקבא במספר חמישה עשר לחודש, אשר אז הלבנה, שהיא הנוקבא, בתכלית המילוי שלה.
ביום הראשון, הוא יום, שיצא הראשון למסע במקורות מים חיים, קו הראשון של ג' קווים, הנוסעים בג' מקומות. שמנסיעתם יוצאים חסדים מגולים בחכמה, הנקראים מים חיים. קו הימין, חסד, הנוסע ראשונה. ואנחנו צריכים להמשיך אותו בעולם. כי בסוכות הוא זמן המשכת החסדים%2S כמ"ש, וימינו תחבקני.
משל למלך שאסר אנשים בבית האסורים שלו, באה אמו הגבירה והוציאה אותם לחירות. והמלך שהשגיח על כבודה נתן אותם לרשותה. והיא מצאה אותם רעבים וצמאים אמרה אל בנה: הרי הוצאתי אותם לחירות, תן להם אכילה ושתיה. והנמשל: הנה יום הכיפורים הוא סוד אמא דהיינו בינה (מדרגת הבורא שבנברא), הוציאה כולם לחירות (מהחיצוניות), ואנחנו נמצאים רעבים למזון (רוחני) ומצמאים לשתות.
ביום ההוא הרומז על אברהם, ספירת החסד, התחלת הכל, אם בענני כבוד, אורות מקיפים, הוא ההתחלה, שאו"מ הראשון הוא חסד, ואם במים, או"פ, הוא ההתחלה, שאו"פ הראשון הוא חסד, שאברהם התחיל לחפור בארות מים.
פרי עץ הדר, זהו בארו של יצחק. הנוקבא הנקראת באר, בעת שמקבלת חכמה מקו שמאל דז"א, שנקרא יצחק. כי יצחק הידר את הקב"ה, וקרא לו עץ הדר. והנוקבא פרי של עץ הדר הזה. כפות תמרים, שכתוב, צדיק כתמר יפרח, יסוד צדיק. ולא נמצא פירוד בין יסוד לנוקבא. ע"כ לא כתוב, וכפּוֹת אלא כפוּת, מלשון קשוּר ואגוּד, משום שאינם נמצאים זה בלי זה, וכפוּתים תמיד יחד. ובזה מתמלא באר, הנוקבא, מבאר מים חיים העליונים, מבינה, כי היסוד, מתמלא תחילה מת"ת, ות"ת מבינה. וממנו מתמלא הבאר, עד שהיא נעשית מעיין נובע לכל.
וענף עץ עבות. ענף של אילן הגדול (עץ החיים), ת"ת, שהתגבר והשתרש בשורשיו ונעשה אילן עליון על כל, שאחוז מכל צדדיו, ת"ת, הכולל כל ששת הספירות חג"ת נה"י ואחוזים בו מכל צדדיו. ענף הוא עץ עבות, עץ שאוחז את האבות, כי הוא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, חו"ג, אברהם ויצחק. ודורש עבות כמו אבות, כי ע' וא' מתחלפים זה בזה. כי מת"ת מקבל יסוד העולם ומתמלא להריק אל הבאר, הנוקבא, זהו ארץ שכולה משקה. כי בעת שהנוקבא מקבלת מיסוד, היא נקראת ארץ שכולה משקה. וערבי נחל שתים הם, רומזות על שני נחלי מים דהיינו ב' ספירות נצח והוד, שהמ5D7ם מתכנסים בהם להריק אל הצדיק שהוא יסוד המקבל מנצח והוד.
הקודם