עמוד 2524

בלק לא – לג

הינוקא  הילד

במקום קדושה צריך האדם את התאווה.

מלמד כאן הילד על נושא החטא שהיה בעץ הדעת, שיש לראות כיצד להתיחס אל החיטה. חטא הוא בחינת מפתחא, וחיטה היא בחינת מנעולא. בבחינת המנעולא יש להיזהר לא לנסות למשוך אור ממעלה למטה, היינו רק לסיפוק האישי. חטא עם האות ט היא המפתחא ובה יש אפשרות לתקן, כלומר לקבל דרך קו אמצעי ולמען היחד, לכלל. בבחינת ט היא מלכות שהתכללה ביסוד וממנו לבינה, כלומר רצון שמתכלל בהשפעה, בו ניתן להשתמש בלי לחטא. השימוש באות ת מסמל את גמר התיקון כשבטל היצר הרע, אך בזמן תיקון אין להקדים את הבחינה הזו, שהקדמה זו היא החטא.

כעת השאלה היא האם המוץ והתבן הם חלק מהחיטה, האם הרצון לקבל גם חלק מהקדושה. האדם פוגש תחילה את צד הבהמה שבו, כפי שהחיטה באה אחרי המוץ והתבן. לכן הבדיקה האם התאווה שיש באדם היא ברצון של השפעה או לא.

הארץ הקדושה, המלכות, היא ברשותו של הקב״ה, ורשות אחרת אינה נכנסת לשם. ואיך נבדקת הארץ, אם עומדת באמונה, אם היא באמונה עם בעלה, שהוא קו האמצעי, המתקן שלא תאיר החכמה שבשמאל אלא מלמטה למעלה. וזו הבדיקה שעושים אם היא פועלת באופן הראוי ולא מקבלת אור ממעלה למטה לרצון העצמי. ממטה למעלה אומר שדוחים את החכמה כדי לקבל אותה בזכות היחד, ובודקים האם האדם מאמין בחיבור, ביחד.

בלק כח – ל

הינוקא – הילד

אמר אותו הילד, מי שרוצה לחם, יאכל אותו ע"פ החרב.

אכילת לחם מבטאת בחכמה קבלת אור. מלמד הילד מה צריכים להניף בלחם, כלומר לתת תרומה, ומלמד על לחם שעורים שהם חומר הגלם הראשוני . כלומר כאשר מעלים ומניפים את הרצון למעלה, להתכלל בהשפעה, ניתן להתקדם, אחרת הוא מנותק מהעליון. השעורה היא בחינת הגילוי של הרצון, והתיקון ברצון הוא בחיטה.

אמר רבי אלעזר, כך אנו קוראים לה חיטה. אבל אנו רואים בכל השבטים, שאין בשמותיהם אותיות ח׳ ט׳, מפני שמורים על חטא ואחיזה לחיצוניים, אבל אצל המלכות, שנקראת חיטה, שורות האותיות ח׳ ט׳, המורות על אחיזת החיצוניים.

ומה שאמר הילד, שבחיטה אין חלק לס"א, פירושו, בה עצמה, שהוא יסוד דמלכות, המתוקנת בבינה. אבל בסמוך לה, במלכות דמלכות, שם גנוזה הארת המנעולא, ושם יש אחיזה לחיצוניים, ושם ח׳ ט׳ של חיטה. ויסוד עצמו, מפתחא, הוא אות ה׳ של חיטה. עונה הילד שאלו אותיות שבאו מהקדושה שלמעלה, שהאות ה מתקנת את האות ח והאות ט. השבטים הם כמו צד הזכר שאין בהם את הדין, והחיטה מצד המלכות, כלומר שיש בה גם דין.

בלק כה – כז

הינוקא – הילד

רואים החכמים שהילד אינו גלגול נשמה רגיל, אלא ישות רוחנית מיוחדת שבאה לעזור לבני העולם ללכת בדרך השם. ישות זו מתגלה ע"י גדול כמו רב המנונא סבא, ויש כילד שהוא מדרגת קטנות שמגלה לחכמים חסרונות כדי שיוכלו ללמוד.

כשאדם הולך בדרך של גילוי ההשתוקקות, של מדרגת חכמה, עליו לתקן את הדרך בדברי תודה.

הגאווה באה מבחינת המוח, והאנוכיות מבחינת הגוף, שתי בחינות שגם מהם צריך לצאת משהו אמיתי. הגאוותן מתבצר בעמדתו להראות שתמיד צודק, לכן יש להילחם בו כדי לשבור אותו בלי לוותר.  

סג רבי אלעזר רצה לראות את רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניה חמיו, והיו רבי אבא ורבי יוסי הולכים עימו. הלכו בדרך והיו אומרים דברי תורה כל אותו הדרך.

סד כתוב, ויאמר ה׳ אליי, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. וכתוב, וקָרבתָ מול בני עמוֹן, אל תְצוּרֵם ואל תִתְגָר בם. דבר זה, שבבני עמון, הוא כדבר זה, של מואב. מה ההפרש בין אלו לאלו? הרי נראה ששקולים הם. ולמדנו כשישראל היו מתקרבים לבני מואב, היו ישראל מראים עצמם אליהם בכל כלי מלחמה, כמו שהיו רוצים להתגרות בהם. ואצל בני עמון, היו ישראל מתעטפים בעיטופיהם, ולא נראו כלי מלחמה כלל. והכתובים מראים, שהם שווים זה לזה.

סה אמר רבי אלעזר ודאי כך הוא. כמ"ש בבת לוט הבכירה, ותקרא שמו מואב, נראו ישראל בחוצפה אליהם, כמו שהיא הייתה חצופה שאמרה, מואב, אשר מאב היה הבן הזה. אבל הצעירה, שאמרה בן עמי, והסתירה דרכיה, גם ישראל היו מסתירים דרכיהם אליהם, שהיו מתעטפים בטלית, ונראים לפניהם כאחים ממש. כשאדם גם מתגאה וגם חצוף מתייחסים אליו בהתאם, וכך התייחסו ישראל למואב. לכן על האדם לעשות חלק מהתיקונים בהסתר. עם חכם תתחכם ועם נבל תתנבל.

סו בעוד שהיו הולכים, נזכר רבי אלעזר מאותו הילד, נטו מהדרך ג׳ פרסאות, והגיעו לשם. התארחו בבית ההוא, נכנסו ומצאו אותו הילד, שהיה יושב ועורכים השולחן לפניו. כיוון שראה אותם, התקרב אליהם ואמר, היכנסו חסידים קדושים. היכנסו שתילי העולם, אלו שלמעלה ושלמטה משבחים אותם, אלו שאפילו דגי ים הגדול יוצאים ליבשה אליהם. שהכיר בהם, שרבי המנונא אביו נגלה להם. בא רבי אלעזר ונישק אותו בראשו, חזר עוד הפעם כבתחילה ונישק אותו בפיו. אמר רבי אלעזר, הנשיקה הראשונה הייתה על הדגים שעזבו המים והלכו ביבשה, על מה שרב המנונא אביו נגלה להם. והנשיקה השנייה היא על הביצים של הדג, שעשו פירות טובים בעולם, כלומר בשביל הילד עצמו, שהוא בנו של רב המנונא. ידע והכיר בו שהוא ישות רוחנית מעולם עליון

סז אמר אותו הילד, ברֵיח של הלבושים שלכם, אני רואה שעמון ומואב היו מתגרים בכם. איך ניצלתם מהם? כלי מלחמה לא היו בידיכם. ואם לא, איך הלכתם לבטח בלא יראה? לכל אדם לבושים המתראים בעולם הזה, ואמר להם הינוקא שיש כאן עניין יותר מופשט ועמוק. והלבושים הם עמון ומואב, והשיח וההבנות צריכים להיות מעבר אליהם, לכן אמר בריח לבושכם.  

סח אמר הילד, חכמים קדושים, האם אתם רוצים לחם מעדנים בלא מלחמה, ושולחן של כלי מלחמה, או גם לחם מלחמה. או תרצו לברך את המלך בכל כלי מלחמה, כי השולחן אינו עולה בלא מלחמה. אמר רבי אלעזר, בן אהוב וחביב וקדוש, כך אנו רוצים, בכל אלו כלי מלחמה השתדלנו, ואנו יודעים לערוך מלחמה בחרב, בקשת, ברומח, ובאבני קלע. ואתה ילד, עוד לא ראית, איך גיבורים חזקים של העולם עושים מלחמה. כמו שצריכים כלי מלחמה בעוה״ז לגרש ולהכניע את האויבים, שלא יחריבו את הארץ, כך ממש בעולמות העליונים, צריכים כמה מיני דינים, המכונים כלי מלחמה, כדי לגרש החיצוניים, שלא יטו שפע הקדושה לצידם ויחריבו מקורות השפע. ומקורם של אלו כלי מלחמה יוצא במדרגות הקדושה עצמן, ומשם נמשכים למטה להכניע ולהרחיק החיצוניים והקליפות משפע הקדושה.

אמנם יש המשכת שפע, שאין צריכים אליה שום מלחמות, משום שאין לחיצוניים שום אחיזה בו. והוא השפע מזיווג או״א עילאין, להחיות העולמות. וזה ששאל הילד, האם אתם רוצים לחם מעדנים בלא מלחמה, הוא השפע דאו״א, שנמשך בלא מלחמה, כי אין בו אחיזה כלל לחיצוניים. ועם חידושי התורה שהיו אומרים, היו ממשיכים שפע מאותה המדרגה, שהיו מחדשים בה חידושי התורה. וע״כ שאל אותם, מאיזה מדרגה הם רוצים לשמוע חידושי תורה. אמנם כל הנמשך מבחינת המלכות, צריכים מלחמה להרחיק ולהכניע החיצוניים שלא ייאחזו בשפע שלה. ולכן אמר, ושולחן של כלי מלחמה, כי השולחן, מלכות, צריכים בהכרח כלי מלחמה להילחם עם החיצוניים לגרש אותם. ואם רוצים שפע מזיווג זו״ן, שיש בהם אחיזה לחיצוניים, צריכים להילחם ולגרש אותם. וכן שאל אותם, אם הם רוצים שיאמר חידושי תורה ולהמשיך שפע מכל המדרגות שצריכים כלי מלחמה, שאמר, או תרצו לברך את המלך בכל כלי מלחמה, שלא יחסר מהם כלום. כי המלכות הנקראת שולחן המלך, אינה מתעלה להשפיע משהו בלי מלחמה.

השיב רבי אלעזר, שהוא רוצה חידושי תורה שבבחינת מלחמה, ומנה ד׳ מינים של כלי מלחמה, חרב קשת רומח אבני קלע. שבהם צריכים להילחם עד להיות בטוחים, שכל זר לא ייגע בקודש. חרב היא הדינים שבמסך דחיריק, שקו האמצעי משמש בו למעט ג״ר דשמאל, כדי לייחד אותו עם הימין.

החרב של הקב״ה, י׳ של הוי"ה היא ראש החרב, השביל דאו״א עילאין, שהם י׳ דהוי"ה, שורש הכול. ו׳ של הוי"ה היא גוף החרב, קו האמצעי, הנושא של מסך דחיריק, שפועל בו הייחוד של ב׳ קווים ימין ושמאל. אותיות ה׳ ה׳ של הוי"ה, הן ב׳ פיות של החרב, כי המסך דחיריק כולל בתוכו מלכות ובינה, מפתחא ומנעולא, שהם ב׳ כוחות לפעולת הייחוד הזה. המלחמה של החרב היא זיווג של קו אמצעי שבו בכוח לדחות החכמה ולקבל חסדים במפתחא.

קשת, היא התעוררות הדינים דנוקבא הקשים, כמ"ש, את קשתי נתתי בענן. והיא מלכות, שבתוכה ג׳ גווני הקשת, ג׳ קווים. רומח, הוא דומה לחרב, קו האמצעי, עם מסך דחיריק. אלא ההפרש ביניהם, הוא שבחרב יש שני פיות, וברומח יש פה אחד, דמפתחא. אבני קלע, הם מלכות דמדה"ד, שזורקים אותה למעלה לבינה, וממעטים הבינה מג״ר לו״ק, כדי להפיל בזה כל החיצוניים, הנאחזים בהתפשטות הארת החכמה שבקו שמאל דבינה. ויש בזה כמה בחינות קלע. כאשר דיבר על חרב, משתמשים בכל המדרגה, גם מחזה ולמטה וגם מלמעלה. ישנם כאן ארבע סוגי מלחמה. היכולת לדחות את האור ולבוא לקו אמצעי, יכולת ההסתרה שהיא בחינת הקשת היורה מרחוק, הרומח שזו עבודה לקבל את ההארה מתחת לחזה, ואבנין דקירטא שמפשיטים את הדבר ומביאים להשפעה.

סט שמח אותו הילד. אמר, ודאי לא ראיתי איך גיבורי עולם עושים מלחמה. אבל כתוב, אל יתהלל חוגֵר כִּמְפַתח. תחילה תשמעו דבר, ואח"כ תהללו את עצמכם. ערכו השולחן בלחם ובכל מה שצריך. אמר רבי אלעזר, כמה שמחה יש בליבי בילד הזה. וכמה חידושים יתחדשו על השולחן הזה, וע״כ אמרתי שאני יודע, שזוֹגים עם פעמונים של רוח הקודש הולכים בילד. זוג הוא כלי הפעמון בו מקשקש הענבל להשמיע קול

בלק כח – ל

הינוקא – הילד

ע אמר אותו הילד, מי שרוצה לחם, יאכל אותו ע"פ החרב. שמח רבי אלעזר, חזר וקירב הילד אליו. אמר לו הילד, משום ששיבחת את עצמך, יש לך לערוך מלחמה בתחילה. ובתחילה אמרתי, שהמלחמה תהיה אחר האכילה, אבל עתה, מי שרוצה סולת נקייה מסובין, מהקליפות, יביא כלי מלחמה בידיו. אמר רבי אלעזר, לך נאה להראות מאלו כלי מלחמה שבידך.

אכילת לחם מבטאת בחכמה קבלת אור. מלמד הילד מה צריכים להניף בלחם, כלומר לתת תרומה, ומלמד על לחם שעורים שהם חומר הגלם הראשוני . כלומר כאשר מעלים ומניפים את הרצון למעלה, להתכלל בהשפעה, ניתן להתקדם, אחרת הוא מנותק מהעליון. השעורה היא בחינת הגילוי של הרצון, והתיקון ברצון הוא בחיטה.

עא אמר הילד, והיה באֲכוֹלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לה׳. פסוק זה, אע״פ שהוא בְּחלה, נאמר על עומר התנופה. תנופה, משום שהניף אותה הכוהן למעלה. מה זה נוגע לנו, אם הניף אם מוריד?

עב אלא ודאי שצריך להרים אותה למעלה. וזוהי תרומה, שבשביל זה היה צריך לקרוא לה תרומה, לשון הרמה ולא תנופה. ואע״פ שתרומה היא אותיות תְרֵי ממאה, עכ״ז עיקר השם תרומה הוא מחמת ההרמה למעלה. אבל למה נקראת תנופה? הרי היא הרמה, האם לא היה צריך לקרוא לה תרומה?

עג תנופה, היא אותיות תְנו פֶּה, תנו כבוד לה׳ אלקיכם. כי פה הוא כבוד, מלכות, שצריכים לתת אותה אל הקב״ה, להעלות ולייחד המלכות עם ז״א עיניים בחינת חוכמה, אוזן בחינת בינה, חוטם ת"ת, ופה מלכות. וע״כ אנו צריכים להרים אותה למעלה, לז״א, להראות שאנו נותנים לז״א את הפה הזה, המלכות. כי אין שבח למלך העליון, ז״א, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה, המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד, ז״א. וזהו, תנו פה, תנו כבוד. והוא ודאי הרמה, להעלות המלכות לז״א.

עד והיה באכולכם מלחם הארץ. האם לחם הארץ, שעורה הוא ולא יותר? לא, כי יש חמישה מיני דגן, ואנו מקריבים שעורה, משום ששעורה היא הראשונה לשאר מיני הלחם שבעולם. שעורה, היא אותיות שיעור ה', מקום בשיעור ה', המלכות.

חיטה היא נקודה האמצעית, שאין חלק לס״א של כף חוב שם. חיטה היא בת, החוטאת לפני אביה, ועושֶׂה לה רצונה. חיטה היא כלל כ״ב (22) אותיות.

שעורה היא מהארת המלכות, בעת שהיא שמאל בלי ימין, שהיא ראשית בניינה. כי בניין המלכות בראשונה הוא משמאל בלי ימין. מקום בשיעור ה"א, כי הארת השמאל היא מקום ידוע בשיעור המלכות, שנקראת ה׳, בכלים דאחוריים שבמלכות, שהם שיעור, חלק מהבניין שלה.

חיטה היא נקודה אמצעית, נקודת המפתחא הממותקת בבינה, יסוד דמלכות, נקודה אמצעית שביישוב כאן כבר ניתן לקבל הארת חכמה. ומתוך שהיא נמתקת בבינה, אין חלק לס"א בה.

המיתוק נעשה ע״י עליית המלכות לבינה, ואע"פ שהבינה מתמעטת ע״י עלייתה זו, עכ״ז היא עושה לה רצונה, ומשפיעה לה המוחין שלה, תחילה הקטנות ואח״כ הגדלות. שאע"פ שהמלכות חוטאת בעלייתה לבינה, שמערבת הדינים שלה בתוך הבינה, עכ״ז משפיעה לה אורותיה. ולולא המיתוק הזה של המלכות בבינה, לא היו זו״ן, המכונים כ״ב אותיות, ראויים לקבל כל תיקון וכל אור שאז הם היו רק נקודה אמצעית מצומצמת בסיום רגלין. ולמה נקראת חיטה? כי ממנה, מהמיתוק של מלכות בבינה, יצאו כל כ״ב האותיות, הן בז״א והן במלכות. כ״ב אותיות הן כללות כל האורות והמוחין דזו״ן, בדומה לכ״ב אותיות שבא"ב, שהן כללות כל התורה וכל החכמה. כי כל החכמה מצירופי כ״ב אותיות באה, ומושפעת ע״י צירופי כ״ב אותיות. ומשום זה נקראת חיטה, כי חִטָה היא בגי׳ כ״ב (22).

עה אמר רבי אלעזר, כך אנו קוראים לה חיטה. אבל אנו רואים בכל השבטים, שאין בשמותיהם אותיות ח׳ ט׳, מפני שמורים על חטא ואחיזה לחיצוניים. ובחיטה יש ח׳ ט׳, א"כ יש בה אחיזה לחיצוניים, ולא כמו שאמר הילד, שאין חלק לס״א של כף חובה שם. אמר אותו הילד, ודאי כך הוא, כי ח׳ ט׳ המורים על אחיזת ס״א, שורים בסמוך למלכות.

בשבטים לא היו אותיות אלו, משום שבאו מצד הקדושה שלמעלה, כי י״ב שבטים נמשכים מי״ב בחינות שבמלכות, שהם באים מי״ב צירופי הוי"ה, שכולם קודש. אבל אצל המלכות, שנקראת חיטה, שורות האותיות ח׳ ט׳, המורות על אחיזת החיצוניים.

ומה שאמר הילד, שבחיטה אין חלק לס"א, פירושו, בה עצמה, שהוא יסוד דמלכות, המתוקנת בבינה. אבל בסמוך לה, במלכות דמלכות, שם גנוזה הארת המנעולא, ושם יש אחיזה לחיצוניים, ושם ח׳ ט׳ של חיטה. ויסוד עצמו, מפתחא, הוא אות ה׳ של חיטה. עונה הילד שאלו אותיות שבאו מהקדושה שלמעלה, שהאות ה מתקנת את האות ח והאות ט. השבטים הם כמו צד הזכר שאין בהם את הדין, והחיטה מצד המלכות, כלומר שיש בה גם דין.

עו החטא של אדה"ר, שלומדים, עצה"ד חיטה היה. והאילן הזה, מלכות, כשהוא מנצח, הכול הוא צד הטוב, לוקח כל הס"א ומכניע אותו. ומשום זה אמר הילד, שאין אחיזה לס״א בחיטה. חיטה, שהוא תיקון המלכות בבינה, שע"י זה נעשית המלכות ראויה לקבל כל האורות, הוא עצה"ד טו"ר.

כי ב׳ נקודות יש במלכות, מפתחא ומנעולא. וכשהאדם זוכה, הנקודה דמפתחא בגלוי בשליטת המלכות, והנקודה דמנעולא בגניזה. וע״כ מלכות ראויה להמשיך אל האדם כל האורות, ואז הרי טוב. ואם אדם אינו זוכה, כמו שחָטא אדה"ר, שהמשיך החכמה שבה מלמעלה למטה, אז הרי רע, כי מנעולא הגנוזה יוצאת ומתגלה, שאז מסתלקים כל האורות ממלכות, והאדם נופל לקליפות. הכח לקבל בחסדים מכוסים שומר על האפשרות להגבר על כוח הדין במנעולא

כיוון שמלכות ממותקת בבינה, שאין אחיזה לחיצוניים, למה לה אותיות אלו ח׳ ט׳? כי אע״פ שנתקנה בנקודה האמצעית הממותקת במדה"ר, מ״מ יש בה בגניזה גם נקודת המנעולא, כי ע״כ נקראת המלכות עצה"ד טו"ר, זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ואדה"ר שלא זכה, נגלו לו אותיות ח׳ ט׳, מכוח גילוי המנעולא. אמנם, אם זכה הרי טוב, שהנקודה דמנעולא נגנזה והנקודה דמפתחא שולטת. ואז מנצחת המלכות, וכולה טוב ולא רע כלל, שאין בה אחיזה לחיצוניים כלל.

צד הטוב בעץ הדעת נק מפתחא וצד הרע מנעולא. כאשר מנסים למשוך חוכמה ממעלה למטה כפי שעשה אדם הראשון, פוגמים.

בלק כה – כז

הינוקא – הילד

רואים החכמים שהילד אינו גלגול נשמה רגיל, אלא ישות רוחנית מיוחדת שבאה לעזור לבני העולם ללכת בדרך השם. ישות זו מתגלה ע"י גדול כמו רב המנונא סבא, ויש כילד שהוא מדרגת קטנות שמגלה לחכמים חסרונות כדי שיוכלו ללמוד.

כשאדם הולך בדרך של גילוי ההשתוקקות, של מדרגת חכמה, עליו לתקן את הדרך בדברי תודה.

הגאווה באה מבחינת המוח, והאנוכיות מבחינת הגוף, שתי בחינות שגם מהם צריך לצאת משהו אמיתי. הגאוותן מתבצר בעמדתו להראות שתמיד צודק, לכן יש להילחם בו כדי לשבור אותו בלי לוותר.

כתוב, ויאמר ה׳ אלי, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. וכתוב, וקָרבתָ מול בני עמוֹן, אל תְצוּרֵם ואל תִתְגָר בם. דבר זה, שבבני עמון, הוא כדבר זה, של מואב. מה ההפרש בין אלו לאלו? הרי נראה ששקולים הם

אמר רבי אלעזר ודאי כך הוא. כמ"ש בבת לוט הבכירה, ותקרא שמו מואב, נראו ישראל בחוצפה אליהם, כמו שהיא הייתה חצופה שאמרה, מואב, אשר מאב היה הבן הזה. אבל הצעירה, שאמרה בן עמי, והסתירה דרכיה, גם ישראל היו מסתירים דרכיהם אליהם, שהיו מתעטפים בטלית, ונראים לפניהם כאחים ממש.

כשאדם גם מתגאה וגם חצוף מתייחסים אליו בהתאם, וכך התייחסו ישראל למואב. לכן על האדם לעשות חלק מהתיקונים בהסתר. עם חכם תתחכם ועם נבל תתנבל.

לכל אדם לבושים המתראים בעולם הזה, ואמר להם הינוקא שיש כאן עניין יותר מופשט ועמוק. והלבושים הם עמון ומואב, והשיח וההבנות צריכים להיות מעבר אליהם, לכן הרגיש בריח לבושכם.

בלק טז – יז

הינוקא – הילד

ינוקא הוא בחינת ילד הרואה את המציאות מעל טעם ודעת, וכן רואים כשאדם מקטין את עצמו יכול הוא לראות דברים גדולים. כך יכולים חכמים ללמוד מבחינת הילד.

מלמד כאן למה צריך אדם ללכת עם כיסוי ראש, שאז מבטא שהוא כפוף לשכינה, ועיניו בראשו, כלומר חושב דרך השכינה, דרך טובת הכלל.

לח אברכה את ה׳ בכל עת. מה ראה דוד לומר, אברכה את ה'? ראה דוד שצריכים הזמנה, ואמר, אברכה. משום שבשעה שאדם יושב על שולחנו, השכינה עומדת שם, והס"א עומדת שם. כשאדם מזמין לברך את הקב״ה, השכינה מיתקנת כלפי מעלה, לז״א, לקבל ברכות, והס"א נכנעת. ואם האדם אינו מזמין לברך להקב״ה, הס"א שומע, ושמח, שיהיה לו חלק בברכה זו. כשנותנים לס"א להתדבק היא לוקחת אהרה וכך מתחזק כוח השלילה בעולם

לט ובשאר ברכות למה אין הזמנה? אלא הדבר הזה של הברכה שמברכים עליו הוא ההזמנה. המברך על פרי, הפרי ההוא הוא הזמנה, ומברכים עליו. ואין בו חלק לס"א. אבל מקודם לכן, שהפרי ההוא היה ברשות הס"א, אין מברכים עליו, כמ"ש, ערלים לא ייאכל, שהוא ברשות הס"א, משום שאין מברכים על הפרי ההוא, כדי שלא יתברך הס"א. כיוון שיצא מרשות הס״א אחר שנות עורלה, ייאכל ומברכים עליו. והפרי הוא הזמנה לברכה. וכן כל הדברים שבעולם שמברכים עליהם, כולם הם הזמנה לברכה, ואין בהם חלק לס"א.

מ אף בברכת המזון הוא כך, שהכוס של ברכה נחשבת להזמנה, ולמה אומרים, תן ונברך, משום הזמנה? אלא משום שבתחילה כששתה, אמר, בורא פרי הגפן, הרי היין כבר שימש להזמנה, ועתה בברכת המזון צריכים שינוי להזמנה אחרת, כי כוס זו היא להקב״ה, ולא בשביל המזון, וע״כ צריכים הזמנה בפה. כוס של ברכה אינה ברכת הנהנין, ומי שאינו שותה יין בסעודה, הברכה היא לקב"ה

מא נברך שאכלנו משלו, זוהי הזמנה. ברוך שאכלנו, היא הברכה. וא"כ למה צריך לומר לפניהם, תן ונברך? כך הוא ודאי, אבל נברך שאכלנו משלו, היא הזמנה אחרת, היא הזמנה לברכת בורא פרי הגפן. כי בתחילה, שאומרים, תן נברך, היא הזמנה לכוס של ברכה סתם, המלכות, וכוס זו, כיוון שלקחו אותה, יש הזמנה אחרת במילה נברך, לעולם העליון, ז״א, שכל המזון והברכות יוצאים משם.

ומשום זה הוא בדרך סתום, שאינו מזכיר בו השם, אלא נברך שאכלנו משלו, כי עולם העליון סתום ואין בו הזמנה בגלוי, אלא רק במדרגה זו של כוס של ברכה יש הזמנה בגלוי. ששמע הילד שאמרו תנו ונברך, אמר להם שנכון הדבר, והדברים העליונים ששמעו אמרו עליו שהוא מעל מדרגת אדם

מב אמר לו בן, מלאך ה׳, אהוב שלו, זה שאמרת, ועשית בריחים עצי שיטים חמישה לקרשי צלע המשכן האחד, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתיים ימה. הרי יש כאן בריחים הרבה, והידיים אינן אלא שתיים, שבהן רק פעמיים חמש אצבעות. אמר לו הילד, זהו שאומרים, שמפיו של האדם ניכר מי הוא. אבל כיוון שלא הסתכלתם להבין, אני אומר.

מג פתח ואמר החכם: החָכם עיניו בראשו. הפסוק כך הוא ודאי. שלא ילך אדם ד׳ אמות בגילוי ראש, משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם, עיניו ודבריו הם בראשו, בשכינה השורה ועומדת על ראשו.

מד כשעיניו בראשו, בשכינה, יידע שאותו האור הדולק על ראשו, צריך שמן, משום שגופו של אדם הוא פתילה, והאור דולק למעלה בפתילה. ושלמה המלך צעק ואמר, ושֶׁמן על ראשךָ אל יחסר. כי האור שבראשו צריך שמן, והוא המע"ט. וע"ז אומר, החכם עיניו בראשו, ולא במקום אחר. רש"י מפרש בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר שנשמתך טהורה ונקיה. שמן יכול להתפרש כרצון או כחוכמה. האור דולק מהמעשים הטובים שעושה אדם, וכשאין לו שמן הפתילה לא תדלוק. לכן הארת העיניים באה מטעם המעשים הטובים, שמגלים שאדם מדבר מהשכינה, ולכן הכיפה על הראש מבטאת שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים ועליו לפעול למען הכלל. השמן על הראש הוא השכינה הקדושה, ולכן האש, התענוג של כל אחד צריך להיות רק דרך מעשים לטובת הכלל.

מה אתם ודאי חכמים, והשכינה שורה על ראשיכם, איך לא הסתכלתם לזה שכתוב, ועשית בריחים, חמישה לקרשי צלע המשכן האחד, וחמישה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. כתוב האחד והשנית, שלישית ורביעית לא כתוב. כי אחד ושנית, הם חשבון של ב׳ הצדדים, ימין ושמאל, חו״ג, הנקראים ב׳ ידיים, והשלישית, במערב, אינו מחשיב, להיותה רק המקבלת מב׳ הצדדים. וע"כ עשה חשבון רק בשתי ידיים. הידיים מצביעות על כך שישנם ב צדדים ימין ושמאל, המיצגים את הבורא והנברא שבבריאה, וכל העבודה היא חיבור בין ב ההפכים, בין נשמה לגוף, בין נברא לבורא, וכל החיבור יכול לבוא רק דרך קו אמצעי, דרך בינה יציבה לפיה פועלים.  

מו הם באו ונשקהו, בכה רבי יהודה ואמר, רבי שמעון, אשרי חלקך, אשרי הדור שלך, כי בזכותך אפילו הילדים שבבית הספר, הם הרים רמים חזקים. באה אימו, אמרה להם, רבותיי, בבקשה מכם, אל תביטו על בני, אלא בעין טובה עין רעה אומרת שמסתכלים על משהו שלא מגיע לו, כלומר יותר חוכמה מחסדים. עין זו חוכמה, רעה אומר מחסור בחסדים להלביש את החכמה. אמרו לה, אשרי חלקך, אישה כשרה, אישה נבחרת מכל שאר הנשים, כי הקב״ה בחר חלקך, והרים דגלך על כל שאר הנשים שבעולם.

 

בלק טז – יז

הינוקא – הילד

 ינוקא הוא בחינת ילד הרואה את המציאות מעל טעם ודעת, וכן רואים כשאדם מקטין את עצמו יכול הוא לראות דברים גדולים. כך יכולים חכמים ללמוד מבחינת הילד.

מלמד כאן למה צריך אדם ללכת עם כיסוי ראש, שאז מבטא שהוא כפוף לשכינה, ועיניו בראשו, כלומר חושב דרך השכינה, דרך טובת הכלל.

מלמד הילד את החכמים ואומר בשם שלמה, החָכם עיניו בראשו. הפסוק כך הוא ודאי. שלא ילך אדם ד׳ אמות בגילוי ראש, משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם, עיניו ודבריו הם בראשו, בשכינה השורה ועומדת על ראשו.

כשעיניו בראשו, בשכינה, יידע שאותו האור הדולק על ראשו, צריך שמן, משום שגופו של אדם הוא פתילה, והאור דולק למעלה בפתילה. ושלמה המלך צעק ואמר, ושֶׁמן על ראשךָ אל יחסר. כי האור שבראשו צריך שמן, והוא המע"ט. וע"ז אומר, החכם עיניו בראשו, ולא במקום אחר. רש"י מפרש בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר שנשמתך טהורה ונקיה. שמן יכול להתפרש כרצון או כחוכמה. האור דולק מהמעשים הטובים שעושה אדם, וכשאין לו שמן הפתילה לא תדלוק. לכן הארת העיניים באה מטעם המעשים הטובים, שמגלים שאדם מדבר מהשכינה, ולכן הכיפה על הראש מבטאת שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים ועליו לפעול למען הכלל. השמן על הראש הוא השכינה הקדושה, ולכן האש, התענוג של כל אחד צריך להיות רק דרך מעשים לטובת הכלל.

פחדה אמו של הילד שהחכמים לא יתנו עין הרע בילד שלה, אמרה להם, רבותיי, בבקשה מכם, אל תביטו על בני, אלא בעין טובה. עין רעה אומרת שמסתכלים על משהו שלא מגיע לו, כלומר יותר חוכמה מחסדים. עין זו חוכמה, רעה אומר מחסור בחסדים להלביש את החכמה. אמרו לה, אשרי חלקך, אישה כשרה, אישה נבחרת מכל שאר הנשים, כי הקב״ה בחר חלקך, והרים דגלך על כל שאר הנשים שבעולם.

בלק יט – כא

הינוקא – הילד

החכם עיניו בראשו, שאל לו לאדם ללכת בלי כיסוי ראש מפני שהשכינה שורה על ראשו, וכל מעשיו צריכים להיות למען הכלל.

מז אמר הילד, אני איני מפחד מעין הרע, כי בן דג גדול ומכובד אני, ודג אינו מפחד מפני עין הרע, כמ"ש, ויִדְגו לרוב בקֶרב הארץ בקרב בני אדם. לרוב, הוא לרבות על העין, שלא תשלוט בהם עין הרע.

כמו הדגים שבים, שהמים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף אלו אין עין הרע תשלוט בהם. וע״כ לרוב ודאי. בקרב הארץ, בתוך בני אדם שעל הארץ, שלא תשלוט בהם עין הרע, אע"פ שאינם מכוסים כמו הדגים. אמרו לו, בן מלאך ה׳, אין בנוּ עין הרע, ולא מצד עין הרע באנו, והקב״ה מכסה עליך בכנפיו. דג אינו מפחד מעין הרע מפני שנמצא בחסדים מכוסים. וכך אומר הילד שהוא בן של דג גדול, כלומר כל ההבנה שלו באה בעקבות החסדים המכוסים. וכשישנה הכנה של חסדים מכוסים, היינו ענווה ויראה, אין סכנה בקבלת האור.

מח פתח המלאך ואמר: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, וייקרא בהם שמי ושם אבותיי. פסוק זה אמר יעקב ברוח הקודש. ואם ברוח הקודש אמר לו, יש בו חכמה. כאן נקראת המלכות, מלאך. כשהמלכות היא שליח מלמעלה ומקבלת זוהר מהמראָה של מעלה, שאז מברכים אותה או"א, ואומרים לה, בתי, לכי שמרי ביתך, שהוא העולם, פקדי את ביתך, כך עשי לביתך, לכי והזיני אותם. לכי, כי העולם ההוא שלמטה מחכה לך, בני ביתך מחכים למזונות ממך, הרי לך כל מה שאת צריכה לתת להם. אז נקראת המלכות, מלאך. נק כאן המלכות מלאך מפני שבאה לזון את נשמות הצדיקים בעולם

מט והרי בכמה מקומות נקראת המלכות מלאך, ולא באה לזון את העולמות. ועוד, האם לא בשם מלאך זנה את העולמות, אלא בשם הוי"ה? כשהיא שליח מאו"א, נקראת מלאך. וכיוון ששורה על מקומה, על ב׳ כרובים, אדנ"י שְׁמה.

יש ב׳ זיווגים באו״א עילאין:

א. זיווג להחיות העולמות, שאינו נפסק ללא קשר למעשי התחתונים, אפילו כשבני העולם חוטאים ופוגמים בזיווג זו״ן בכך שאין מעלים ביקוש מלמטה ואין זיווג להשפיע אור חוכמה לעולמות. כי אם היה נפסק, היה חורבן העולמות. אמנם מזיווג זה לוקח העולם כדי צורכו ולא ברווחה לקיום ולא לשכלול. יש באדם תודעת קיום שכל נפשו צריכה לקבל מלמעלה ועליו לשמור, סוג של ערכי יסוד, כאן כל השמירה היא רק לא לקלקל. תודעה נוספת שמחויבת להתקדמות היא תודעת השכלול, להגיע לעבודת השם בגדלות. מבינה נפשית יש לדאוג קודם לקיום, לבסיס אמיתי וקבוע של תורה ומצוות, להגדיל את הבינה היציבה ולא להיות עלה נידף ואז ללכת לשכלול, אחרת השכלול יפגע באדם, זו בחינת עין הרע. כדי להינצל מעין הרע על האדם להיות מחובר לכלל, כפי שאמרה השונמית בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ולא בקשה אפליה וגדלות לטובתה.

ב. זיווג לתת מוחין לזיווג זו״ן, שאז יש זיווג זו״ן. ומזיווג זה לוקח העולם כדי צורכו וקיומו, שלא ייחרב העולם. ונפסק באו״א, אם בני העולם אינם ראויים.

והן מזיווג כדי להחיות העולמות, והן מזיווג זו״ן לתוספת שפע וברכה, אין העולם מקבל אלא ממלכות. ולפיכך כשהמלכות משפיעה לעולם מזיווג דאו״א, כדי להחיות העולמות, אז היא נקראת מלאך, שליח מאו״א, לפרנס העולם כדי צורכו וקיומו, שלא ייחרב העולם. אבל מעצמה אינה משפיעה להם כלום, כי אז אין זיווג ז״א ומלכות, וע״כ היא אינה עולה בשם כלל.

משא״כ בזיווג ב׳ דאו״א, שז״א ומלכות מקבלים מוחין לזיווג, והם מזדווגים להשפיע תוספת שפע וברכה, אז המלכות משפיעה לעולם מעצמה, מזיווגה עם ז״א, ואז היא נקראת בשם בפני עצמה, אדנ"י.

כשהמלכות היא שליח מלמעלה, שאז מברכים אותה או"א, ואומרים לה, הרי לך כל מה שאת צריכה לתת להם, זהו זיווג א׳ דאו״א, שהוא רק לפי מידת הצורך של העולמות שלא ייחרבו. כשהיא שליח מאו"א, מבחינת הזיווג כדי להחיות העולמות, שאז בז״א ומלכות אין זיווג, אז נקראת מלאך, כי אינה עולה אז בשם לפי עצמה, כי אינה נותנת מעצמה כלום נק המלכות א-ד-נ-י כשנותנת שפע של שכלול ונק מלאך כשנותנת קיום.

וכיוון ששורה על מקומה, על ב׳ כרובים, שיש זיווג ז״א ומלכות במקומם עצמם, כי מקבלים מזיווג ב׳ דאו״א, אז נקראת בשמה אדנ״י, כי אז משפיעה להם מבחינתה עצמה. כשנשמות הצדיקים מעלים מ"ן מלמטה למעלה ואז באו זו"ן בזיווג, כל מה שגורם התחתון מקבל על כך אהרה. כשאומר המלאך הגואל אותי מכל רע, מתכוון שנותן קיום.

נ כשהשכינה נראית למשה בתחילה, היא נקראת מלאך, כמ"ש, ויֵירָא מלאך ה׳ אליו בלַבַּת אש. ליעקב לא נראית כך, אלא בדוגמה, ברחל שלמטה, שהיא דוגמה לרחל עליונה, מלכות. כמ"ש, ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועָה היא. זוהי צורה של רחל שלמעלה, מלכות. וכמ"ש: כה אמר ה׳, קול ברָמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. שרחל זו, היא המלכות. גם כאן, ורחל באה, רמז על המלכות. עם הצאן, המדרגות של המלכות. אשר לאביה, כי אבא, חכמה, יָסד בתו, מלכות. וכל העולמות התמנו ונפקדו בידיה. כי רועה היא, היא מנהיגה אותם ונפקדה עליהם. אמנם רחל הייתה רועת צאן כשהייתה קטנה, כלומר ללא זיווג אז היא שליחה של אביה.

נא וכך כתוב במשה, ויירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש. כי בפעם הראשונה נראתה לו המלכות מלאך. וזה יותר חשוב מהמראָה של יעקב, שהייתה רק דוגמה. האם שבחו של אברהם הוא יותר ממנו? שהרי לא כתוב בו מלאך, אלא, ויֵירָא אליו ה׳ באֵלוֹני מַמרא.

אלא שָׁם באברהם נראה לו השם אדנ״י, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, כמ"ש, אדנ״י, אל נא תעבור מעל עבדך ניתן לומר ששם הויה התלבש בשם אדני, שהשם לא נודע לאבות, מפני שהיו בבחינת חסדים מכוסים. משום שבזמן ההוא קיבל ברית. ומה שהיה נעלם ממנו עד עתה, נראה לו עתה ריבון ושליט, אדנ״י, וכך היה ראוי לו, כי אז התקשר במדרגה ההיא, במלכות, ולא יותר. ומשום זה התגלה עליו ה׳ בשם של אדון וריבון עליו, בשם אדנ"י. וכתוב, ויירא אליו הוי"ה, כי השם הוי"ה, היה מתלבש אליו בשם אדנ"י, כמ"ש, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם.

נב אבל במשה לא היה פירוד, כמ"ש, משה משה, בלי טעם מפסיק ביניהם, ולא כמ"ש, אברהם אברהם, שטעם מפסיק ביניהם. כי הֶפסק הטעם מורה שאברהם השני עתה הוא שלם, מה שלא היה כן באברהם הראשון מקודם לכן. ויש הפרש בין אברהם של עתה לאברהם שמקודם לכן. אבל משה, מיד כשנולד, הייתה עימו המראה המאירה, אור ז״א, כמ"ש, ותֵרֶא אותו כי טוב הוא. וכתוב, ויַרְא אלקים את האור כי טוב, שסובב על ז"א. אף, כי טוב שכאן סובב על ז"א. כי משה התקשר מיד במדרגה שלו, ז״א, וע״כ משה משה, בלי טעם מפסיק, בין משה למשה.

נג וע״כ אל משה, שתמיד במדרגת ז״א, הקטינה עצמה המלכות, שכתוב, מלאך ה׳. ולא בשמה עצמה, כי המלכות מקבלת מז״א. יעקב, בשעה שהיה נפטר מהעולם, קרא למלכות בשם מלאך, כמו משה, משום שבאותה שעה היה יורש אותה לשליטה, כמו משה. כי משה התחבר עם המלכות בחייו, ויעקב התחבר עימה אחר שנפטר מהעולם. משה היה עם המלכות בעודו בגוף, ויעקב רק ברוח אחרי שיצא מהגוף. אשרי חלקו של משה. משה הוא בחינת הדעת, פנימיות יעקב, לכן משה התחבר במלכות גם בליבו, ויעקב רק ברוח לאחר פטירתו

 

בלק יט – כא

הינוקא – הילד

אמר הילד, אני איני מפחד מעין הרע, כי בן דג גדול ומכובד אני, ודג אינו מפחד מפני עין הרע, כמ"ש, ויִדְגו לרוב בקֶרב הארץ, כלומר בקרב בני אדם. לרוב, הוא לרבות על העין, שלא תשלוט בהם עין הרע. אין הוא מפחד מעין הרע מפני שנמצא בחסדים מכוסים. וכך אומר הילד שהוא בן של דג גדול, כלומר כל ההבנה שלו באה בעקבות החסדים המכוסים. וכשישנה הכנה של ענווה ויראה, אין סכנה בקבלת האור.

יש באדם תודעת קיום שכל נפשו צריכה לקבל מלמעלה ועליו לשמור, סוג של ערכי יסוד, כאן כל השמירה היא רק לא לקלקל. תודעה נוספת שמחויבת להתקדמות היא תודעת השכלול, להגיע לעבודת השם בגדלות. מבחינה נפשית יש לדאוג קודם לקיום, לבסיס אמיתי וקבוע של תורה ומצוות, להגדיל את הבינה היציבה ולא להיות עלה נידף ואז ללכת לשכלול, אחרת השכלול יפגע באדם, זו בחינת עין הרע. כדי להינצל מעין הרע על האדם להיות מחובר לכלל, כפי שאמרה השונמית בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ולא בקשה אפליה וגדלות לטובתה.

בלק כב – כד

הינוקא – הילד

נד וכתוב, המלאך הגואל אותי מכל רע. שיעקב לא התקרב מעולם לצד הרע, והרע לא יכול לשלוט בו. יברך את הנערים. אז, לפני פטירתו, היה יעקב מתקן את ביתו, המלכות, כאדם ההולך לבית חדש, ומתקן אותו בתיקוניו ומקשט אותו בקישוטיו. יברך את הנערים. הנערים שהתמנו על העולם למשוך מהם ברכות, והם ב׳ הכרובים, מט"ט וסנדלפון. וייקרא בהם שמי. שהוא ת״ת, מידתו של יעקב. עתה התקין ביתו, המלכות, ועלה במדרגתו בת"ת, ומשום שהחיבור של המלכות ביעקב, ת״ת, אז הגוף, ת״ת, מתדבק במקום שצריך, במלכות. וב׳ זרועות עימו, אברהם ויצחק, חו"ג.

נה אחר שנערים אלו, מט"ט וסנדלפון, מתברכים כראוי, אז, ויִדְגו לרוב בקרב הארץ. כי דרך הדגים הוא להרבות ולהפרות בתוך המים. ואם יוצאים מהמים ליבשה, מיד מתים. אלו אינם כן, אלא הם מן ים הגדול, מהמלכות, והריבוי שלהם להפרות ולהרבות הוא בקרב הארץ, בעולמות התחתונים, הנמשכים למטה מהמלכות. משא"כ לכל הדגים שבעולם ברך אותו ברכה מיוחדת, שלא רק ישמרו מעין הרע כמו הדגים, ובנוסף שילכו ויתרבו גם בארץ, ולא כמו הדגים שאין להם קיום בארץ, כלומר ברצון העצמי.

נו ומקודם לכן כתוב, ויברך את יוסף, ויאמר. ולא מצאנו לו כאן ברכות, כי אח״כ בירך אותו, כמ"ש, בן פּוֹרָת יוסף. אלא כיוון שבירך אלו הנערים, בירך את יוסף. כי אין הם יכולים להתברך, אלא מתוך יוסף. כי המלכות אין לה מעצמה כלום, אלא מה שיוסף, יסוד דז״א, נותן לה. וע״כ בירך את יוסף, והוא השפיע אל המלכות, והמלכות אל הנערים, שהם מט"ט וסנדלפון. ומשום שיסוד הוא בסתר ואינו ראוי לגלות אותו, מפַּחד שלא תתקרב העורלה לינוק ממנו, ע״כ כתוב בסתר, וייקרא בהם שמי ושם אבותיי. כי מהאבות, חג״ת, מתברכים, ולא ממקום אחר. בקרב הארץ, זהו הכיסוי, לכסות היסוד, שהמלכות, הנקראת ארץ, מכסה אותו. וע״כ מרומז גם יוסף בכתוב, אלא בהסתר.

נז באו ונשקוהו כמקודם, אמר הילד, אני אברך, כי כל מה ששמעתם עד עתה, ממני שמעתם. ואקיים בי הכתוב, טוב עין הוא יבורך. קוראים בו, יברך. מהו הטעם? כי נתן מִלַחמו לדל. ומלחם וממאכל התורה שלי אכלתם. ומה שלומדים, בעל הבית בוֹצֵע ואורח מברך, אין אני בעל הבית, ואין אתם אורחים. אבל פסוק מצאתי ואקיים אותו, כי אני טוב עין ודאי, כי בלי שאלתכם אמרתי חידושי תורה עד עתה, ולחם ומאכל שלי אכלתם.

נח לקח כוס של ברכה ובירך. וידיו לא יכלו לסבול את הכוס, והיו ידיו רועדות. כשהגיע למילים, על הארץ ועל המזון, אמר, כוס ישועות אשׂא ובשם ה׳ אקרא. העמיד הכוס על תיקונה, והתיישב בימינו, ובירך. לבסוף אמר, יהי רצון, שלאחד מאלו, כלומר לרבי יצחק, יימשכו לו חיים מעה"ח, שכל החיים תלויים בו, והקב״ה יהיה עָרֵב בעדו, ויימצא ערב למטה, רבי שמעון, שיסכים להיות ערב עם המלך הקדוש. כמו שנאמר בזוהר, שרבי יצחק נטה למות, ורבי שמעון אחז בו, וערב בעדו, ונשאר בחיים.

נט כיוון שבירך, סגר עיניו רגע אחד, ואח״כ פתח אותן. אמר, חברים, שלום לכם מריבון הטוב, שכל העולם שלו הוא. תמהו ובכו, ובירכו אותו. לנו הלילה ההוא. בבוקר הקדימו והלכו. כשהגיעו לרבי שמעון, סיפרו לו המעשה. תמה רבי שמעון, אמר, בן סלע חזק הוא, וראוי הוא לזה, ועוד יותר ממה שאדם יוכל לחשוב, בנו של רב המנונא סבא הוא. הזדעזע רבי אלעזר. אמר, עליי ללכת לראות אותו הנר שדולק. אמר רבי שמעון, זה לא יעלה בשם בעולם, כלומר לא יאריך ימים, כי דבר עליון יש בו, והארת השמן של אביו מאירה עליו. וסוד זה אינו מתפשט בין החברים.

ס יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו, מתווכחים זה עם זה. אמרו, הרי כתוב, אל תָצַר את מואב ואל תיִתְגָר בם מלחמה. שזה בגלל רות ונעמה, העתידות לצאת מהם. וא"כ, ציפורה אשת משה, שהייתה ממדיין, ויתרו ובניו, שיצאו ממדיין, שהיו כולם צדיקי אמת, על אחת כמה וכמה, שהיה להם להגן על מדיין. ועוד, משה, שגידלו אותו במדיין, ואמר לו הקב״ה, נקוֹם נקמַת בני ישראל מאת המדיינים. וזכות משה לא הגנה עליהם. וא״כ משׂוֹא פנים יש בדבר, שהאם בני מדיין היו יותר ראויים להינצל ממואב?

סא אמר רבי שמעון: אינו דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר לקט אותם. כי רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון וממואב. משא"כ ציפורה כבר יצאה ממדיין. אבל אע״פ שכבר לקט התאנים הרי הוא שבח, והאם לא היה להם להינצל בזכותם? אלא מי שעוד לא לקט התאנים שומר את אילן התאנה תמיד שלא יהיה בו פגם, בשביל התאנים שהאילן עתיד להביא. ואחרי שכבר לקט התאנים, עוזב את האילן, ואינו שומר אותו. נכון שיש חשיבות לעץ התאנים, למדיין ומואב, אך לאחר שיצאו מהם ציפורה ויתרו וכבר גידלו את משה, הפרי, כבר לא צריך את העץ

סב כך מואב, שהיה עתיד להביא אלו התאנים, רות ותולדותיה, שמר אותו הקב״ה, כמ"ש, אל תצר את מואב. מִדְיין שכבר נתנו התאנים, ולקטו אותן, כתוב, צָרוֹר את המדיינים. כי מכאן והלאה, אילן תאנים זה אינו עתיד להביא פירות, ובגלל זה הוא ראוי לשרפת אש. אמר, ויאמר מואב אל זקני מדיין. מואב הם שהתחילו לצרור את ישראל, ומשום אלו התאנים, רות ותולדותיה, שעתיד מואב להוציא לעולם, ניצלו מעונש.

 

בלק כב – כד

הינוקא – הילד

לפני פטירתו, היה יעקב מתקן את ביתו, המלכות, כאדם ההולך לבית חדש, ומתקן אותו בתיקוניו ומקשט אותו בקישוטיו.

כתוב, ויברך את יוסף, ולא מצאנו לו כאן ברכות, כי אח״כ בירך אותו, כמ"ש, בן פּוֹרָת יוסף. אלא כיוון שבירך אלו הנערים, בירך את יוסף. כי אין הם יכולים להתברך, אלא מתוך יוסף.

ברך אותו ברכה מיוחדת, שלא רק ישמרו מעין הרע כמו הדגים, ובנוסף שילכו ויתרבו גם בארץ, ולא כמו הדגים שאין להם קיום בארץ, כלומר ברצון העצמי.

יום אחד היו החברים יושבים ומתווכחים זה עם זה. אמרו, הרי כתוב, אל תָצַר את מואב ואל תיִתְגָר בם מלחמה. שזה בגלל רות ונעמה, העתידות לצאת מהם. וא"כ, ציפורה אשת משה, שהייתה ממדיין, ויתרו ובניו, שיצאו ממדיין, שהיו כולם צדיקי אמת, על אחת כמה וכמה, שהיה להם להגן על מדיין. ועוד, משה, שגידלו אותו במדיין, ואמר לו הקב״ה, נקוֹם נקמַת בני ישראל מאת המדיינים. וזכות משה לא הגנה עליהם. וא״כ משׂוֹא פנים יש בדבר, שהאם בני מדיין היו יותר ראויים להינצל ממואב?

אמר רבי שמעון: אינו דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר לקט אותם. כי רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון וממואב. משא"כ ציפורה כבר יצאה ממדיין. נכון שיש חשיבות לעץ התאנים, למדיין ומואב, אך לאחר שיצאו מהם ציפורה ויתרו וכבר גידלו את משה, הפרי, כבר לא צריך את העץ.

שאלות חזרה בזוהר בלק יג-טו
1. מה ראה הילד ברבי יצחק ורבי יהודה שבשל כך לא רצה להתקרב לקבל מהם ברכות וכיצד ידע זה?
2. מדוע אסור לברך בידיים מזוהמות עד כדי שמי שעושה כן חייב מיתה?
3.מהי בקשתם של רבי יצחק ורבי יהודה בפנימיות שיגלה להם הילד מי אביו ומדוע אינו רוצה לגלות להם?
4. מהו הסיפור בפנימיות ובגוף אחד?

קרח   יג – טו

לא) ואל יאמר אדם, בשעה שאבוא אל עולם ההוא, אז אבקש מן המלך רחמים, ואשוב לפניו. אלא ע"ז כתוב, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה, אחר שיסתלק האדם מן העוה"ז. אלא אם אדם רוצה שהמלך הקדוש יאיר לו לעולם ההוא, ויתן לו חלק לעולם הבא, יעסוק בעוה"ז לכלול מעשיו בימין, וכל מעשיו יהיו לשם הקב"ה, כי אח"כ כשיסתלק מעוה"ז, לִידון בדין קשה, בדין של הגיהינום, אין שם עצה וחכמה ותבונה להינצל מן הדין.

לב) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשְאול. כי בגיהינום יש מדורים על מדורים. מדור התחתון הוא שְאול, מדור היותר תחתון ממנו, הוא אבדון. וזה סמוך לזה. מי שיורד לשאול, ידונו אותו, ומשם מצפצף ועולה. כמ"ש, מוריד שאול ויעַל. ומי שיורד לאבדון, אינו עולה משם לעולם.

לג) מי שיש בו מעשה טוב או שהוא מבעלי החשבון, בכל לילה מטרם שישכב ועוד אינו ישן, צריך לעשות חשבון ממעשיו, שעשה כל אותו היום, וישוב מהם ויבקש עליהם רחמים. וצריך לעשות חשבון באותה שעה, משום שבשעה ההיא אילן המוות שורה בעולם, וכל בני העולם טועמים טעם המוות. ע"כ צריך האדם באותה שעה לעשות חשבון ממעשיו, ויתוודה עליהם, משום שהיא שעת המוות, ואלו נקראים בעלי חשבון.

לד) וכן מי שמשתדל בדעת ובחכמה לדעת את ריבונו, לאחר פטירתו, כשיעברו אותו לראות ולהסתכל באלו הרשעים, הנידונים בגיהינום ובמדרגת שְאול, וכולם צווחים מאלו המדרגות, הוא לא ישאר שם, ולא ימָצא ביניהם. וכמ"ש, אין מעשה וחשבון ודעת בשאול. אין מעשה, מי שיש בו מעשה טוב. וחשבון, מי שמבעלי החשבון. ודעת, מי שמשתדל בדעת. שכל אלו אינם בשאול. ולא ימָצא אלא למעלה למעלה, במקום שכמה אורות ונרות וכמה חמודות שורים בו, והקב"ה בא להשתעשע עם שאר הצדיקים בגן עדן. אשרי חלקם של הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, אך צדיקים יודו לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ ישרים את פניך

 

וְעָבַד הלוי

כָּל אֶחָד צָרִיךְ לִמְצֹא אֶת צַד הַלֵּוִי שֶׁבְּנֶפֶש, דַּרְכּוֹ יוּכַל לְתַקֵּן.

הקב"ה ברא את העולם לפי התוכנית שבתורה, שהרעיון הוא לאפשר לבריאה לקבל בעל מנת להשפיע, וכך יוכל להגיע לאהבה, ליתר דבקות. התורה היא השיטה לבטא את הרעיון האלוקי לבוא ליתר דבקות. הקשר הוא ע"י האמונה בבורא, והאמונה שניתן לעשות תשובה, ושהבורא מרחם על הבריות.

לה) רבי אבא פתח, היושב על חוג הארץ וגו' כשרצה הקב"ה לברוא את העולם, עלה ברצון לפניו, וברא אותו בתורה. ובה נשתכלל. כמ"ש, בהכינו שמים שם אני. וכתוב, ואהיה אצלו אָמוֹן. אל תקרי אָמוֹן אלא אומן, שהייתה אצלו האומן של העולם הקב"ה ברא את העולם ע"י התורה, שהיא המגשר בין עולם זה לעולם האמת. עולם אומר ז"א ונוקבה מעין גוף, המקום הנעלם. מקום המאציל הוא מקום הראש. בתורה ישנם החוקים שיש בעליון דרכם באים לבנות את התחתון באופן שיבטא את המאציל.

לו) כשבא לברוא האדם, אמרה התורה, וכי בחינם נקראתָ ארך אפיים ורב חסד? ואם לא יהיה אדם שיחטא, למי תאריך אפך? באותה שעה שיצא האדם לעולם, היה זיו הפנים שלו ממעלה וממטה אור שהקרין, והיו יראים מפניו כל הבריות חשבו לעשות ממנו אלוקה. לא נתקיים העולם ולא נשלם, עד אותה שעה שיצא האדם בשלמות הכל ונתקדש היום, ונתתקן כיסא קדוש למלך, שהוא המלכות. אז נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שמחה בכל העולמות. כל העולם בא כאמצעי לאדם שנברא בצלם, לבטא את המאציל

לז) באותה שעה שרוצה להתקדש היום, היו יוצאים רוחות ושדים לברוא להם גוף צד הנקבה, שבא לבטא את הנשמה. כאן הייתה בעיה עקב חטא אדם הראשון נבראו נשמות, רצונות בלי גוף, שדים שלא יכלו לבוא לידי ביטוי כרצון מתוקן, זהו השמאל הלא מתוקן שניתן לאותם נשמות שלא קיבלו גוף לפי התורה. הלוי הוא צד שמאל דקדושה שבה לתקן חוסר הגוף לשדים אלו, שהם רצונות זרים בנפש המחפשים תענוג במקומות לא ראויים, ובאים לתקן ע"י כך שמשרתים את הכהן. הלוי היה בא בביטול, מוריד כסימן את כל שערות גופו, שכל רצונם יהיה לעבוד בבית המקדש, כאשר הוא נטול את ידי הכהן, היינו שמאל שמשרת את הימין. ונתקדש היום ולא נבראו. ונשאר העולם כמו נפגם ממלאכתו ונחסר, מחמת מציאות הרוחות ושדים. כיוון שנתקדשו ישראל ונשלמו במדרגתן, ונמצאו הלויים בצד שמאל, אז נשלם פגם ההוא של העולם, שנעשה בצד שמאל, מחמת מציאות הרוחות והשדים, כי ע"י הלויים נכלל השמאל בימין, וע"י זה נתתקן השמאל בגלל החטא לא נבראו גופים לכל הרוחות, והלוי נותן את ההשלמה החסרה משמאל.

לח) וע"כ צריכים הלויים להיטהר, ואז נכלל הכל בימין, והעולם אינו נפגם. ומשום זה כתוב, וְעָבַד הלוי הוא. הוא השלים את צד השמאל. הוא השלים פגם העולם. ואפילו אותו צד צפון, שהיה חסר בעולם, כשברא הקב"ה את העולם, השלימו ג"כ הלויים. כי הלויים בארון השלימו הכל, באותו משא שהיו נושאים במשכן, בעת נסיעת המשכן, נשלם על ידיהם כל פגם ההוא התיקון אפשרי כשהלוי מקבל על עצמו את העול הראוי לשמאל, היינו להתכופף לימין.

לט) וְעָבַד הלוי הוא. הוא, יורה למעלה בשמאל, שמתקן השמאל למעלה. הוא, יורה שנכלל בימין. הוא, זה עתיקא, כתר. שעבודתו ותיקונו מגיע עד הכתר. הוא, יורה על נסתר. אם לא היה נמצא דין בעולם, התיקון של הלויים, לא היו בני אדם יודעים אמונה העליונה, ולא היו בני אדם עוסקים בתורה, ולא נתקיימו מצוות התורה, ועבודה שלמה הנמצאת בעולם למלך הקדוש, מי עושה אותה, הֵוֵי אומר, הלויים.

מ) וְעָבַד הלוי הוא. הוא, כמ"ש, כי הויה הוא האלקים, שעל ידו נעשה ייחוד הזה. הוא, משלים השלֵמות, שיהיה הכל אחד, שיתייחדו כל המדרגות להיות אחד. הוא, יורה התפשטות השמאל לקבל את כנסת ישראל, המלכות. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. כדי לחבר אח"כ הזיווג יחד, וימינו תחבקיני. מי עורר את האהבה של שמאלו תחת לראשי, שהיא אהבת דודים? הוא, הלוי.

וכתוב, הוא עשנוּ ולא אנחנו עַמוֹ, שסובב על הקב"ה. הוא, יורה למטה, לתיקון הפגם שבעולם. הוא, יורה למעלה, לתיקון השמאל למעלה. הוא בגלוי, לגלות האמונה והעבודה בעולם. הוא סתום, שיורה על עתיקא. הוא אלקים, שיורה על הייחוד הויה הוא האלקים. בכל מקום שאומר הוא, הנסתר שבא לחבר את הקשר לקב"ה

מא) עתיד הקב"ה להאיר את הלבנה כאור השמש, ואור השמש יהיה על אחת שבע פעמים, כמ"ש והיה אור הלבנה כאור החמה. וכתוב, לא יבוא עוד שִׁמְשֵׁך וִירֵחֵךְ לא יֵאָסֵף. וכתוב, לא יהיה לָך עוד השמש. הוא מצב שלמות כשהנקבה מקבלת את אור החכמה בזיווג ראוי

רעיה מהימנא

מב) כל פֶּטֶר רֶחֶם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לָך, ואת בכור הבהמה תפדה את צד החומריות, לפדות עצמו מהעולם הזה, לעולם הבא. מצווה זו היא לפדות פטר חמור. לפדות עצמו לעולם הבא. ואם קודם שילך לעולם ההוא לא יפדה נפשו ורוחו ונשמתו בתורה, עתיד לחזור להתגלגל בעולם הזה כבתחילה, כמ"ש ישוב לימי עלומיו, ולקבל נפש רוח ונשמה.

מג) כתוב, הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר. ישראל, משום שפדיון שלהם היה בלי תורה, שהיא כסף, כיסופא, ההחמדה של עולם הבא, חזרו ג' פעמים אחרים בגלות, ובגאולה אחרונה, שהגאולה שלהם תהיה בתורה, לא יחזרו עוד לעולם לגלוּת, באו רבנן וברכו אותו. ואמרו, רעיא מהימנא, הקב"ה יפדה אותך, וכל ישראל יהיו פדויים על ידך, ותתחדש עימהם והם עימך בלי הכיסוף לפנימיות לא יוכלו לצאת מהגלות. ברכו את משה רבינו ואמרו שכאשר האמונה תיפדה, ויהיו מוכנים לשלם עבור האמונה, יוכלו כל ישראל לזכות בפדיון.

 

בלק יג – טו

הינוקא – הילד

רבי יצחק ורבי יהודה היו הולכים בדרך השם, הגיעו לאותה אכסניה שהיה לבעלת הבית לה בן אחד קטן. אמרה לו אימו, התקרב לאלו אנשים עליונים, ותקבל מהם ברכות. התקרב אליהם,  חזר לאחוריו. אמר לאימו, איני רוצה להתקרב אליהם כי יום זה לא קראו ק"ש, וכך לימדו אותי, שכל מי שאינו קורא ק"ש בזמנו, הוא בנידוי כל אותו היום. ק"ש היא האמון, הדבקות בקב"ה, שמוכנים לקבל בבחירה עול מלכות שמים.

אמרו, ודאי כך הוא, שלא קראנו ק״ש, שהיום הזה עסקנו בחתן וכלה שלא היה להם די צורכם, והיו מתאחרים להתחבר, ולא היה איש שישתדל בשבילם, ואנו השתדלנו בשבילם, וע״כ לא קראנו ק"ש בזמנה. ומי שעוסק במצווה פטור מהמצווה כלומר שעסקו בזיווג, להביא את שני הקווים לקו אמצעי.

ישבו, נטלו ידיהם ואכלו לחם היינו באו לעשות זיווגים לקבל אורות גבוהים. רבי יהודה, היו ידיו מלוכלכות מהבחינה של בעל מנת לקבל, ונטל ידיו ובירך. מטרם שנטל ידיו שיש לברך לאחר הנטילה ולפני הניגוב, אמר להם הילד, אם תלמידי הרב שמעיה החסיד אתם, לא היה לכם לברך בידיים מזוהמות. ומי שמברך בידיים מזוהמות חייב מיתה. הידיים הם כלי המעשה ועליהם להיות נקיות, כדי שהמעשה לא יהיה בעל מנת לקבל.

אמר להם הילד אתם שאלתם על אבי, וכבר הסתלק מהעולם, ובכל יום שחסידים קדושים הולכים בדרך, הוא מחַמֵר אחריהם. ואם אתם קדושים עליונים, איך לא מצאתם אותו הולך ומחמר אחריכם? אביו היה רב המנונא סבא, איך לא היה לכם ביקוש לחוכמה עליונה. כי אבי לא ראה קדוש רוכב על חמור, שלא יוליך אחריו חמור, כדי לסבול עול תורה, שהיה משמש תלמידי חכמים . וכיוון שלא זכיתם שאבי יחמר אחריכם, איני אומר לכם, מיהו אבי.

שאלות חזרה בזוהר בלק י-יב
1. מה קורה עם רוחות בני האדם שיוצאים מן העולם הזה
2. כיצד עושים תשובה על פי הכתוב 'עם עונות תשמור יה, אדני מי יעמוד'
3. מהי דרך התשובה שמרפאה הכל, בסוד מ"י ירפא לך
4. האם מותר לחדש חידושים בתורה? ומה קורה למי שמחדש חידושים לא נכונים?
5. האם יש אדם שנפטר והסתלק מן העולם בלא דין?
6. מהו כף הקלע? עפ"י אות כד
7. מה תפקיד השטן?
8. מתי הזמן שהשור בא לפגום באדם כפי הכתוב 'ילכחו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור'

קרח   ט – יב

כל אשר תמצא ידך בכוחך לעשות, עשה

מלכות שמים מורה לאדם את החוקים לפיהם עליו לפעול. מלכות הארץ היא הרצון הפרטי. וכאן נבחן האדם האם יפעל לפי חוקי העליון, או שיאלצו אותו לפעול כך. התיקון בעולם הזה נק חפץ חסד, כלומר כשיש חיסרון יש לבקש השפעה. כל רצון שמתגלה, יש להכליל אותו בימין. בעולם הזה נותנים לאדם לעבוד בזכות ההסתרה, היינו לפעול באמונה, ובדרך תורה לבקש דבקות בקב"ה.

כח) רבי אלעזר היה עומד לפני רבי שמעון אביו, אמר לו, רְאֵה חיים עם אישה אשר אהבת כל ימי חיי הֶבְלֶךָ. צריך האדם לכלול חיים מעץ החיים, ז"א, במקום זה, במלכות, הנקראת אישה. זה בלא זה, ז"א בלא מלכות, אינו הולך לקבל חיים, את אור החוכמה. וצריך האדם לכלול מידת יום בלילה לזיווג בקו אמצעי צריך את שני הצדדים. מידת ז"א, שנקרא יום, במלכות, שנקראת לילה. וכן להיפך, מידת לילה ביום. וזהו, ראה חיים עם אישה אשר אהבת. משום, כי הוא חלקך בחיים, כי החיים, הארת החכמה חיים גימטרייה חכמה, אינם שורים אלא על מלכות, שאין הארת החכמה מתגלה במקום אחר זולתה רק בזכות המלכות, האישה, אפשר לקבל את אור החכמה. ובעמלךָ אשר אתה עמל תחת השמש, כמ"ש, בכל דרכיך דעהו והוא יְיַשֵּׁר אורְחוֹתֶיךָ. כי דעהו אותיות דע ו"ה, שהם ז"א ומלכות. דע הוא זיווג, אות ה ואות וו

כט) כל דבריו של שלמה המלך, כולם סתומים לִפְנים בחכמה. ואלו הכתובים נראים שהותרה הרצועה, כי כתוב אח"כ, כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון. והאם שלמה, שחכמה עליונה הייתה בו יותר מכל בני העולם, אמר כך?

ל) אלא כל דבריו של שלמה המלך על סוד החכמה נאמרו. כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, זהו שאדם צריך לכלול השמאל בימין. וכל מה שהוא עושה, צריך שלא יהיו אלא כלולים בימין. כל אשר תמצא ידך, זה שמאל שנקרא יד. לעשות בכוחך, זה ימין, כמ"ש, ימינך ה' נֶאְדָּרִי בכוח. וכיוון שאדם נזהר, שכל מעשיו יהיו לצד ימין, ויכלול שמאל בימין, אז הקב"ה שורה בתוכו בעולם הזה, ויאסוף אותו אצלו לעולם הבא, ההוא יש כאן אמירה משמעותית. כדי להדבק בהשם, לא אומר לבטל את השמאל, אלא כל פוטנציאל שתמצא בשמאל, הבא אותו לביטוי דרך האמונה שבימין.

לא) ואל יאמר אדם, בשעה שאבוא אל עולם ההוא הנסתר הוא העולם הבא, אז אבקש מן המלך רחמים, ואשוב לפניו. אלא ע"ז כתוב, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה, אחר שיסתלק האדם מן העוה"ז. אלא אם אדם רוצה שהמלך הקדוש יאיר לו לעולם ההוא, ויתן לו חלק לעולם הבא, יעסוק בעוה"ז לכלול מעשיו בימין, וכל מעשיו יהיו לשם הקב"ה, כי אח"כ כשיסתלק מעוה"ז, לִידון בדין קשה, בדין של הגיהינום, אין שם עצה וחכמה ותבונה להינצל מן הדין. זמן המעשה הוא כאן בתפיסת העולם הזה. בעולם הבא כבר אין כלים לעשות, לכן יש לפעול כאן

לב) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשְאול המדור השישי בגיהנום. כי בגיהינום יש מדורים על מדורים. מדור התחתון הוא שְאול, מדור היותר תחתון ממנו, הוא אבדון. וזה סמוך לזה. מי שיורד לשאול, ידונו אותו, ומשם מצפצף ועולה. כמ"ש, מוריד שאול ויעַל לאחר שמתקן. ומי שיורד לאבדון, אינו עולה משם לעולם וקשה הרי כתוב ולא ידח ממנו נידח, אלא נשמתו מתפרקת מהיותה אישות נפרדת, ואחרים מתקנים.

לג) מי שיש בו מעשה טוב או שהוא מבעלי החשבון, בכל לילה מטרם שישכב ועוד אינו ישן, צריך לעשות חשבון לעשות מסך ממעשיו, שעשה כל אותו היום, וישוב מהם ויבקש עליהם רחמים בקריאת שמע שעל המיטה, ולאחריה להירדם עם לימוד תורה. וצריך לעשות חשבון באותה שעה, משום שבשעה ההיא אילן המוות שורה בעולם, וכל בני העולם טועמים טעם המוות. ע"כ צריך האדם באותה שעה לעשות חשבון ממעשיו, ויתוודה עליהם, משום שהיא שעת המוות, ואלו נקראים בעלי חשבון. רגע לפני המוות צריך לעשות וידוי, להתחרט אל המעשים הלא טובים וכך מקבלים כח לתשובה. לילה הוא בחינה שהנשמה עולה למעלה. כאן למעשה נדרש האדם לבוא עם התייחסות חדשה למה שעבר עליו

לד) וכן מי שמשתדל בדעת ובחכמה לדעת את ריבונו, לאחר פטירתו, כשיעברו אותו לראות ולהסתכל באלו הרשעים, הנידונים בגיהינום ובמדרגת שְאול, וכולם צווחים מאלו המדרגות, הוא לא ישאר שם, ולא ימָצא ביניהם. וכמ"ש, אין מעשה וחשבון ודעת בשאול. אין מעשה, מי שיש בו מעשה טוב. וחשבון, מי שמבעלי החשבון. ודעת, מי שמשתדל בדעת. שכל אלו אינם בשאול. ולא ימָצא אלא למעלה למעלה, במקום שכמה אורות ונרות וכמה חמודות שורים בו, והקב"ה בא להשתעשע עם שאר הצדיקים בגן עדן. אשרי חלקם של הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, אך צדיקים יודו לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ ישרים את פניך. עוד בהיותו בעולם הזה על האדם להכין עצמו.

וצריך האדם לכלול מידת יום בלילה. מידת ז"א, שנקרא יום, במלכות, שנקראת לילה. וכן להיפך, מידת לילה ביום. וזהו, ראה חיים עם אישה אשר אהבת. משום, כי הוא חלקך בחיים, כי החיים, הארת החכמה, אינם שורים אלא על מלכות, שאין הארת החכמה מתגלה במקום אחר זולתה. ובעמלךָ אשר אתה עמל תחת השמש, כמ"ש, בכל דרכיך דעהו והוא יְיַשֵּׁר אורְחוֹתֶיךָ. כי דעהו אותיות דע ו"ה, שהם ז"א ומלכות.

כט) כל דבריו של שלמה המלך, כולם סתומים לִפְנים בחכמה. ואלו הכתובים נראים שהותרה הרצועה, כי כתוב אח"כ, כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון. והאם שלמה, שחכמה עליונה הייתה בו יותר מכל בני העולם, אמר כך?

ל) אלא כל דבריו של שלמה המלך על סוד החכמה נאמרו. כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, זהו שאדם צריך לכלול השמאל בימין. וכל מה שהוא עושה, צריך שלא יהיו אלא כלולים בימין. כל אשר תמצא ידך, זה שמאל שנקרא יד. לעשות בכוחך, זה ימין, כמ"ש, ימינך ה' נֶאְדָּרִי בכוח. וכיוון שאדם נזהר, שכל מעשיו יהיו לצד ימין, ויכלול שמאל בימין, אז הקב"ה שורה בתוכו בעולם הזה, ויאסוף אותו אצלו לעולם הבא, ההוא.

 

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/VAJgMz
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/cPLdsk
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
✨לכל ההקדמות לחכמת האמת, תלמוד עשר הספירות, קורסים נבחרים בחכמת הקבלה, הדף היומי בזוהר, שער הגלגולים, כתבי האר"י, שיעורי השקפה, עבודת נפש, קבלה למתקדמים ועוד – היכנסו לאתר הסולם: https://www.hasulam.co.il ✨
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl
צור קשר: http://goo.gl/81NR6h
פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

בלק ז – ט

סיחוֹן ועוֹג

פנימיות גדולה מחיצוניות למרות שלא תמיד מגולה.

משה רבינו הצליח להתגבר על שני מלכים אלו בעבודה רוחנית, בהתגברות על דיני הזכר והנקבה שפעל אותם מצד הקדושה.

הגאוותן אינו מפסיק לדבר למרות שלא עוזר לו ולא מאמינים לו יותר. כל זאת מפני שאינו מוכן להיכנס למסגרת של אמונה, לכן כל הבטחותיו אינן שוות. כך מואב מצא עצמו נבוך, שעד שנוצח ע"י משה הדיבורים עזרו לו. מאז נצחונו של משה, הוא נקודת האמונה שבאדם, אין יותר הגנה על הגאווה.

ישראל שהם כלל האנושות, הנקודה הפנימית, גדולים יותר מאומות העולם החיצוניים, למעשה חזקה מהם. הדרך להתגברות היא רק על ידי הנאה מהאמת, מקדושה.

אין קדימת עשיו נחשבת לבכורה, כי קליפה קדמה לפרי. אמנם החיצוניות מתגלה קודם, אך מה שחשוב יותר היא הפנימיות.

כי מקודם, עשיו היה רב. ורב הוא קטן, שכתוב עליו, הנה קטן נתתיך בגויים. וישראל נעשו רב במקום עשיו, שכתוב בהם, ורב יעבוד צעיר, שהפנימיות הפכה להיות גדולה וסיחון, החיצוניות הפך לקטן.

בלק ז – ט

הציפור

סיחוֹן ועוֹג

פנימיות גדולה מחיצוניות למרות שלא תמיד מגולה

משה רבינו הצליח להתגבר על שני מלכים אלו בעבודה רוחנית, בהתגברות על דיני הזכר והנקבה שפעל אותם מצד הקדושה.

הגאוותן אינו מפסיק לדבר למרות שלא עוזר לו ולא מאמינים לו יותר. כל זאת מפני שאינו מוכן להיכנס למסגרת של אמונה, לכן כל הבטחותיו אינן שוות. כך מואב מצא עצמו נבוך, שעד שנוצח ע"י משה הדיבורים עזרו לו. מאז נצחונו של משה, הוא נקודת האמונה שבאדם, אין יותר הגנה על הגאווה.

ישראל שהם כלל האנושות, הנקודה הפנימית, גדולים יותר מאומות העולם החיצוניים, למעשה חזקה מהם. הדרך להתגברות היא רק על ידי הנאה מהאמת, מקדושה.

ט) סיחוֹן, סייח המדבר היה סיחון, והביטחון של מואב היה עליו, כמ"ש, כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האֱמוֹרי. שסיחון היה שכנו של מואב ושומר על גבולו. בשעה שהחריבו ישראל עיר סיחון, עבר הכרוז במלכות השמיים, בין שבעים שרים של שבעים האומות, התאספו גיבורים המושלים על שאר העמים, ותראו מלכות האמורי, איך נחרבת מלכותו.

י) בשעה ההיא, כל אלו השליטים, שהיו ממונים על שבע אומות, התאספו ורצו להחזיר המלוכה של סיחון לקדמותה. כיוון שראו גבורתו של משה, חזרו לאחור. כמ"ש, על כן יאמרו המושלים בואוּ חשבון. שהם השליטים הממונים על האומות, שהתאספו והיו אומרים, בואו חשבון נעשה דין, מיהו זה שהחריב אותה? תיבנה ותיכּונֵן, כבתחילה, ותחזור המלוכה לקדמותה.

יא) כשראו גבורתו של משה, והשלהבת של המלכות שלו, אמרו, כי אש יצאה מחשבון, להבה מקריית סיחון. כיוון שכתוב, מחשבון, למה כתוב עוד, מקריית סיחון? הרי קריית סיחון הייתה חשבון, כמ"ש, כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא.

יב) אלא שלהבת של מלך השמיים יצאה והחריבה הכול. ובשעה שהיו אומרים, תיבנה ותיכונן עיר סיחון, סתם, ולא אמרו, חשבון, משום שחשבו שמשום זה תיבנה למושב של האמורי, אז השיבו ואמרו, אין אנו יכולים. משום שכל הדרכים והשבילים נסתמו בגבורתו של משה הרב העליון שלהם.

ואם נחזור ונאמר ונזכיר חשבון שתיבנה, הרי אש יצאה מחשבון. ואם נחזור ונאמר קריית סיחון, הרי ודאי להבה יצאה מקריית סיחון. כיוון ששלהבת האש הזו שורה שם עליה, אין מי שיכול להחזיר אותה לקדמותה. כי מכל הצדדים אין לנו רשות.

משה הרג מלכֵי האמורי ע״י התעוררות החכמה דקו שמאל דקדושה, שעימה נמשכים ב׳ דינים על ראש הרשעים והחיצוניים, הממשיכים החכמה מלמעלה למטה:

א. הם דינים דדכורא,

ב. הם דינים דנוקבא.

המשכת החכמה נקראת חשבון. וזהו, שליטת סיחון בחשבון, שהיה ממשיך החכמה מלמעלה למטה. ולפיכך יצאו הדינים מקו השמאל דקדושה, והחריבו את ממלכת חשבון של הקליפה.

וכיוון שראו זאת מלכי שאר האומות, חשבו שעיר חשבון עצמה אי אפשר להציל מדינים דשמאל דקדושה, אבל אפשר שתחזור ותיבנה עיר מושב סתם לאמורי, שלא ימשיכו עוד חכמה, חשבון, אלא יסתפקו באותה החכמה שנקלטה בהם מכבר. וחשבו שעיר מושב כזו אפשר לבנות. ולכן, היו אומרים, תיבנה ותיכונן עיר סיחון, סתם, ולא אמרו, חשבון, משום שחשבו שמשום זה תיבנה מושב לאמורי ולא חשבון, שלא ימשיכו יותר החכמה מלמעלה למטה. וחשבו שאז לא ישלטו עליהם הדינים דשמאל.

אמנם, אז השיבו ואמרו, אין אנו יכולים, שהסתכלו בדבר, ואמרו, שאפילו עיר מושב אינם יכולים לבנות אותה. משום שכל הדרכים והשבילים נסתמו בגבורתו של הרב העליון שלהם, הארת החכמה שבשמאל. חשבו להשאיר לעצמם את מה שהשיגו עד עתה, ולא להמשיך למשוך ממעלה למטה, שהרי כעת הקדושה התגברה עליהם.

ונודע שע״י הארת השמאל בלי ימין שלמעלה, נסתמים כל האורות וקופאים. וכיוון שנסתמו האורות וקפאו, לא יכלו עוד לבנות אותה, אפילו לעיר מושב סתם. כי קפאו ונסתמו כל הדרכים והשבילים, עד שאין לעשות כלום מפני שלא היו חסדים. מחמת כוח הדינים של שמאל העליון שלהם, של שמאל בלי ימין, שמשם ממשיכים החיצוניים. שגם במושב סתם שורים הדינים והחורבן. ולכן אמרו, כי מכל הצדדים אין לנו רשות, הן בעיר חשבון הן בעיר סיחון סתם שכבר ניתנו לעם ישראל.

יג מכאן והלאה, אוי לך מואב, כי אותו שהיה מגן עליך, נשבר. משום זה, כיוון שראה מואב, שהמגן שלהם נשבר, אז, ויגר מואב מפני העם מאוד. מאוד, יותר ממוות. כי מאוד רומז על מלאך המוות.

יד כי רב הוא. כי מקודם, עשיו היה רב. ורב הוא קטן, שכתוב עליו, הנה קטן נתתיך בגויים. וישראל נעשו רב במקום עשיו, שכתוב בהם, ורב יעבוד צעיר שהפנימיות הפכה להיות גדולה וסיחון החיצוניות הפך לקטן. וחשבו את ישראל לרב, משום שראו ששלטו ישראל למעלה ולמטה, כי כתוב, את כל אשר עשה ישראל לאמורי. שהיה צריך לכתוב, אשר עשה ישראל. מהו שכתוב, את כל? הוא לרבות למעלה ולמטה.

למעלה, שהפילו משליטתם את השרים והשליטים שלהם שלמעלה, וכן הפילו משליטתם השרים והשליטים שלמטה בעוה"ז. וע״כ כתוב, את כל אשר עשה. וע״כ אמרו, כי רב הוא, במקום הרב, שהוא בכור קדוש. במקום בכורתו של עשיו. כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל.

טו האם הקב״ה רצה לתת הבכורה לישראל ואינו מהדין? עשיו היה קליפה וס"א. ונודע שהקליפה קדמה למוח, וע״כ יצא ראשון. כיוון שיצאה הקליפה ועברה, הנה נמצא המוח. העורלה הראשונה, עשיו, נמצאת בחוץ, וע״כ יצא ראשון. הברית, המכובד מכל, יעקב, הוא נגלה אח״כ. וע"כ אין קדימת עשיו נחשבת לבכורה, כי קליפה ועורלה הוא, שאין לו שום ערך והשוואה עם המוח והברית. אלא שגם הקדים לצאת מאותו הטעם. כי קליפה קדמה לפרי אמנם החיצוניות מתגלה קודם, אך מה שחשוב יותר היא הפנימיות

 

בלק ד – ו

הציפור

הַקְּדוֹשָׁה מְבַטֶּלֶת אֶת הַטֻּמְאָה.

מלמד כאן על בלק שהיה עושה כשפים בעזרת הציפור הנק ידוע, כשהיה משקיף דרך החלון בחכמה. לציפור דרכה ביקש לקבל ג"ר דחכמה נשרפו כנפיה בעקבות מלחמת משה בסיחון, הבין שאינו יכול לנצח את ישראל. הניסיון שלו למשוך בשמאל, גם קדושה ובכך בוטל צד הס"א. לאחר שהשתחווה לעבודה זרה זו, ביקש רוחניות ע"י העלאת קטורת, וכך לצאת מהגשמיות כדי להשיג מידע. הציפור הודיע לו שעליו לפחד מהחכמה של ישראל, אותה הם משיגים באמונה, היינו בתנועה ממטה למעלה שבכך מבטלים את כל חוכמתו.

לכן אמר בלק אל זקני מדיין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. כלומר, קו השמאל של ישראל, יעשה אותנו דלים וריקים, ולמעשה חשש שישראל יקחו לו את כל החכמה של קו שמאל וישאר דל.

וזהו הכלל, שלא ניתן לקבל את החכמה ממעלה למטה. וישראל פועלים בקדושה ממטה למעלה. כך גם אדם מחוסר אמונה המרגיש שישנה סכנה שמא יאבד את הצד של התענוגות או הידיעות הבאים שלא בקדושה.

בלק ד – ו

הציפור

הַקְּדוֹשָׁה מְבַטֶּלֶת אֶת הַטֻּמְאָה.

מלמד כאן על בלק שהיה עושה כשפים בעזרת הציפור הנק ידוע, כשהיה משקיף דרך החלון בחכמה. לציפור דרכה ביקש לקבל ג"ר דחכמה נשרפו כנפיה בעקבות מלחמת משה בסיחון, הבין שאינו יכול לנצח את ישראל. הניסיון שלו למשוך בשמאל, גם קדושה ובכך בוטל צד הס"א. לאחר שהשתחווה לעבודה זרה זו, ביקש רוחניות ע"י העלאת קטורת, וכך לצאת מהגשמיות כדי להשיג מידע. הציפור הודיע לו שעליו לפחד מהחכמה של ישראל, אותה הם משיגים באמונה, היינו בתנועה ממטה למעלה שבכך מבטלים את כל חוכמתו.

ד) וכל החכמה שהיה יודע, היה יודע בציפור ההיא. וכך היה עושה, כפף עצמו לפני הציפור, והקטיר קטורת, כיסה ראשו, וכפף עצמו ואמר. הוא אמר העם, והציפור השיבה לו ישראל. הוא אמר, מאוד, והציפור השיבה, רב. ע"ש רב עליון שהלך ביניהם הבין כאן בלק שיש לו עסק עם עם חזק וכוח גדול.

ע' (70) פעמים צפצפו זה וזה, בלק והציפור. הוא אמר דל והציפור אמרה רב. אז פחד, כמ"ש, ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא, רב הוא ודאי.

ד׳ שינויים נמצאים בפרשה ביראת בלק ומואב:

א. ויגר מואב מפני העם, שהעם מורה על דַלַת העם. שמשמע שמפני פשוטי העם הייתה עיקר יראתו.

ב. כי רב הוא, וַיָקָץ מואב מפני בני ישראל. שישראל, מורה על גדולי העם, כי ישראל, הוא אותיות לי ראש. וכן, כי רב הוא, משמע שהיה ירא בעיקר מפני הגדולים שבעם, ולא מפני פשוטי העם.

ג. מה ששלח לזקני מִדְיין, שכתוב, עתה ילַחכו הקהל את כל סביבותינו כלְחוֹך השור את ירק השדה. שאינו נזכר כאן, לא עם ולא ישראל, אלא הקהל. וכן הדמיון, כלחוך השור.

ד. מה ששלח אל בלעם, כמ"ש, הנה עַם יצא ממצרים, הנה כיסה את עֵין הארץ. שזה עניין חדש, שלא הוזכר עד הנה.

ואלו השינויים הרגיש הזוהר. ומשיב עליהם, שב׳ גופים דיברו כאן, בלק וציפור, ובב׳ זמנים, בזמן שהיו בו״ק, ובזמן שהיו בג״ר. והיה אחרי המקרה, ששלהבת אש שרפה כנפי הציפור, שפירושו שנשרפה בחינת ג״ר של הציפור, אז נשארו שניהם, בלק וציפור, בבחינת ו״ק חסר ראש.

כי כל חכמתו של בלק לא הייתה אלא מה שקיבל מהציפור, וכיוון שהסתלקו הג״ר מהציפור גם מבלק הסתלקו. וכיוון שהציפור נפלה לבחינת ו״ק נפל גם בלק לבחינת ו״ק.

וכך היה עושה, כפף עצמו לפני הציפור, והקטיר קטורת, כיסה ראשו, שעבד לפני הציפור עתה בכפיפת הגוף ובכיסוי הראש, שזה מורה על נפילתו ממדרגת ג״ר, שהן נקראות ראש, וכן הן קומה זקופה, ולא כפופה. גם הדיבור אליה היה בקומה כפופה, שכפף עצמו ואמר. כשהתכופף ירד למצב של ו"ק

והנה הנושאים של דינים דנוקבא, נקראים העם, שהם בחינת ו״ק בלי ראש. והנושאים של דינים דדכורא, נקראים ישראל, שהוא אותיות לי ראש. כי אין בהם דינים דנוקבא הגורמים להסתלקות הג״ר, אלא דינים דדכורא הנמשכים מחכמה בלי חסדים בלי מסך, הנוהגים גם בזמן הג״ר.

הוא אמר העם, כמ"ש, ויגר מואב מפני העם, כי אחר שנפל מחמת כוחן של ישראל לו״ק, היה חושב שעיקר היראה הוא מפני דינים דנוקבא, שהנושאים שלהם הם העם. אבל הציפור השיבה לו, ישראל, שהודיעה לו שעיקר היראה הוא מפני דינים דדכורא.

כי הם המשכה ישרה מקו שמאל של הקדושה, הנופלת על החיצוניים, אבל דינים דנוקבא באים אחריהם בדרך אגב, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ. וכן דינים דדכורא אינם בטלים לעולם, אבל דינים דנוקבא בטלים והולכים עד שבטלים לגמרי, כמ"ש, בִּילַע המוות לנֶצח. כאשר החיצונים רואים המשכה של קדושה, מסתלק מהם הג"ר דכחמה. בקדושה ניתן לקבל רק ממטה למעלה ולא כמו שמבקש הס"א

וכן, הוא אמר, מאוד. מאוד הם דינים דנוקבא, כמו שלומדים, מאוד זה מלאך המוות. והציפור השיבה, כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. הציפור אמרה את זה. כי קו שמאל נקרא רב, כמו שהתפאר עשיו הרשע ואמר, יש לי רב. והציפור רמזה במילים, כי רב הוא, לרב עליון שהלך ביניהם, הארת החכמה שבשמאל, שהיה לפנים בהם, שנקרא רב. שיש לפחוד מפני הארת השמאל שבישראל.

אמנם אח״כ התגבר בלק בכשפיו, וחזר והמשיך השמאל אל הציפור, מגלוי עיניים שבהרי חושך דיני צמצום א. וזה הרמז, ע' פעמים צפצפו, שע׳ רומז על חכמה, הנקראת עיניים. אמנם הדינים דדכורא עוד רבצו על הארת השמאל, והרגיש עניות ודלות עם חכמה זו שבשמאל, כי הדלות נמשכת מדינים דשמאל.

ואז, הוא אמר דל, שרמז לציפור על הדינים דדכורא, השולטים בו, הנקראים דל. כמו שאמר בלק אל זקני מדיין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. כלומר, קו השמאל של ישראל, יעשה אותנו דלים וריקים חשש שישראל יקחו לו את כל החכמה של קו שמאל וישאר דל. וזהו הדמיון, כלחוך השור את ירק השדה. כי שור נקרא קו השמאל דקדושה. אבל הציפור אמרה רב, שקו שמאל דישראל הוא רב וגדול ואין עצה כנגדו.

וזהו ששלח בלק לבלעם, כמ"ש, הנה עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ את החכמה שניתן לקבל מהארציות. כי הארת החכמה נקראת עין הארץ. וע״י תיקון הארת שמאל דישראל עם הדינים דדכורא, כיסו והעלימו את עין הארץ, שאי אפשר עוד להמשיך החכמה, שנקראת עין, אל הארץ, מלמעלה למטה, מחמת שליטת ישראל ולא ניתן לקבל את החכמה ממעלה למטה, מפני שישראל פועלים בקדושה ממטה למעלה. כך גם אדם המרגיש שישנה סכנה שמא יאבד את הצד של התענוגות או הידיעות הבאים שלא בקדושה.

בזה התבארו ארבע הנוסחות שבדברי בלק, כי נאמרו בב׳ גופים ובב' זמנים:

א. ויגר מואב מפני העם, אמר בלק.

ב. כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל, אמרה הציפור.

ג. עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, אמר בלק, בזמן שחזר והמשיך השמאל.

ד. הנה עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ, אמרה הציפור, או בלק מפיה של הציפור.

ה) ובמיני הכישוף של קַסְדיאל הראשון, נמצא, שהציפור הזו, היו עושים אותה בזמנים ידועים מכסף מעורָב בזהב, שכסף הוא קו ימין, חסדים, וזהב הוא קו שמאל, חכמה, והיו עושים ומרכיבים את הציפור, להידמות לקדושה כקוף בבני אדם. וכמו שבקדושה החכמה דשמאל מעורבת בחסדים דימין, היו רוצים להמשיך כך, אמנם כיוון שאין להם כוח הייחוד דקו אמצעי, נמצא בהם הכול פסולת.

הראש, הג״ר של הציפור, מזהב, פסולת הזהב. פיה מכסף, פסולת הכסף. כנפיה חו״ג, מנחושת קָלָל, שמאל, מעורב בכסף, ימין, כי כל אחת כלולה מימין ומשמאל. הגוף מזהב, נקודות כסף בנוצה שלה. רגליה נה״י מזהב. ושמים בפיה לשון, של הציפור ההיא הנקראת ידוע. כי הלשון הוא דעת, ומתוך שהקליפות אין להן דעת שזה חיבור בין ימין לשמאל, יש להן במקומו ידוע.

ו) והם שמים את הציפור בחלון אחד. וביום פותחים החלון כנגד השמש, ממשלת היום. ובלילה, פותחים החלון כנגד הלבנה, ממשלת הלילה. ומקטירים קטורת ועושים כשפים. וביום משביעים את השמש שתשפיע שפעה. ובלילה משביעים ללבנה. וכך עושים שבעה ימים.

מכאן והלאה, כבר הלשון ההיא מקשקשת בפי הציפור והיו שומעים ממנה. אבל לא תוכל לדבר. אח״ז מנקבים אותה הלשון, במחט של זהב, והיא מדברת גדולות מאליה. והכול ידע בלק ע״י הציפור הזו. ע״כ נקרא בן ציפור שבן זו בחינת הבנה, כלומר מהציפור היה מבין. ומשום זה ראה, מה שאדם אחר לא יכול לדעת, ולא יכול לראות.

תחילה ממשיכים לה ו״ק, ע״י השבעות בשמש ובלבנה שהם תו״מ, בכל שבעה ימים. ועוד לא תוכל לדבר כי הדיבור הוא מחכמה. וע״כ כדי שתקבל חכמה מנקבים הלשון לעשות אותה בית קיבול לחכמה, במחט של זהב נקב הוא חיסרון, וזהב מדרגת חכמה, ע״י כוח השמאל מהבינה שלהם, שנקראת מחט זהב. ואז מקבלת חכמה, ונעשית לשון מדברת גדולות, שהוא חכמה.

סיחוֹן ועוֹג

ז) אמר ה׳, מבָּשָן אשיב, אשיב ממצולות ים. יש לנו לשים הלב לאמונת הקב״ה, שכל דבריו דברי אמת ואמונה רבה. וכיוון שאמר דבר, נעשה כולו. וזה האדם צר הלב, אם אמר שלכמה שנים, ולכמה זמן יושלם זה, הוא כך. הקב״ה, לפי ממשלתו, שכל העולמות מלאים כבודו, כש"כ שהוא כך.

דבריו של אדם קטנים הם, וכל דבריו הם לפי שעה, וכך הוא עצמו, לפי שעה, כצל עובר, אבל בתשובה ובתפילה ובמע"ט ובדמעות רבות, הוא קדוש, כי הרב והעליון על כל העולם, מאיר אורו ומצמצם קדושתו אל האדם לעשות רצונו. גם רצונו של האדם יכול להתקיים מכוח הדבקות בקב"ה, אך לא מכוחו עצמו.

ח) לעת"ל, עתיד הקב״ה לעורר ולהשיב מבשן, את כל אלו שהרגו אותם חיות השדה, ואכלו אותם. כי מבשן, הוא אותיות מבין שיני החיות, משום שיש בעולם מקום מושב, שכל החיות הגדולות וההרים הרמים והרבים שם. ומסתתרים אלו באלו. שהחיות מסתתרות בהרים, שהמקום הזה נקרא בשן.

ושָׁם עָרו ֹד המדבָּר החזק, שהוא עוֹג, שבין ערודי המדבר היה, ושם נמצא כוחו. משום שהיה מלך הבשן, המלך של המקום ההוא. וכל מלכי העולם לא יכלו להילחם עימו, מחמת כוחו של הבשן, ובא משה ועשה עימו מלחמה. ערוד, הוא חיה הדומה לחמור.

 

בלק א – ג

הציפור

בלק ע"י היה מתקשר בדרך עבודה זרה ודרכה וכך היה משפיע על העולם. כיום אין מי שיודע בחכמה זו, אך עדיין ישנם שבבים של מידע שיכול לקבל מי שעוסק בטומאה זו, לוקחים מידע זה לתועלתם האישית או כדי לשלוט על אחרים. אמנם בקדושה גם מושכים אור, אך רק במסגרת האמונה בכדי להשפיע נחת רוח לקב"ה. בלק בן ציפור היה מומחה לטומאה זו, והיה מסתכל "מחלון" אסור לקבלת המידע.

ויַרְא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאֱמוֹרי. רבי שמעון אמר: ראה בהסתכלות החכמה, כמ"ש, ויַשְקֵף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון. בעד החלון, הוא כמ"ש, בעד החלון נשקפה ותייבב אֵם סיסרא.

יש כוכבים, המאירים ומתנוצצים מהם חכמה, ובקצה הסיום של הארתם, שם החלונות, שהחיצוניים מקבלים מהם חכמה, הארה דקיקה ולא יותר. זו לא כל החכמה, אלא משהו שקשור אליה, ואהרה דקה זו יכולים הקליפות לקחת. אין הם רואים מסוד הלבנה, מסוד האמונה השלמה, אלא מהכוכבים.

אין לכל המתקשרים הללו אחיזה אלא במנעולא ולא במפתחא שהיא קו אמצעי, מסך דחיריק של חוכמה בלבוש חסדים. מאחר ואין להם בינה, הם צריכים גם ימין, אך לגביהם זו רק מעין אמונה מופשטת, בלי המעשים שיחזיקו באמונה, והוא חכמה דקליפה ההיא.

שאלות חזרה בזוהר בלק א-ג
1. מהי ההסתכלות דרך חלון העזר בחלק ב בתלמוד עשר הספירות בתשובה ל'
2.כיצד היה עסקו של בלק בכשפים
3. מדוע פחד בלק מפני ישראל

בלק א – ג

הציפור

בלק ע"י עושה היה מתקשר בעבודה זרה ודרכה היה משפיע על העולם. כיום אין מי שיודע בחכמה זו, אך עדיין ישנם שבבים של מידע שיכול לקבל מי שעוסק בטומאה זו, לוקחים מידע זה לתועלתם האישית או כדי לשלוט על אחרים. אמנם בקדושה גם מושכים אור, אך רק במסגרת האמונה בכדי להשפיע נחת רוח לקב"ה. בלק בן ציפור היה מומחה לטומאה זו, והיה מסתכל "מחלון" אסור לקבלת המידע.  

א) ויַרְא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאֱמוֹרי. רבי שמעון אמר: ראה בהסתכלות החכמה, וראה בעיני החכמה. ראה בהסתכלות החכמה, כמ"ש, ויַשְקֵף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון. בעד החלון, הוא כמ"ש, בעד החלון נשקפה ותייבב אֵם סיסרא. אלא ודאי חלון החכמה שבקצה שוּלי הכוכבים, הוא החלון של אם סיסרא ואבימלך, והם חלונות החכמה. הייתה להם שיטה לראות בחכמה.  

יש הרבה חלונות, וחלון אחד יש, שכל החכמה שורה בו, ובו רואה, מי שרואה בשורש החכמה. אף כאן, וירא בלק, בחכמה שלו, בחלון הפרטי.

הלבנה, היא המלכות, הנקראת חכמה תתאה. וממנה עיקר החכמה. ויש כוכבים, המאירים ומתנוצצים מהם חכמה, שהם חלקי המלכות וצבאותיה. ובקצה הסיום של הארתם, שם החלונות, שהחיצוניים מקבלים מהם חכמה, הארה דקיקה ולא יותר. זו לא כל החכמה, אלא משהו שקשור אליה, ואהרה דקה זו יכולים הקליפות לקחת. אין הם רואים מסוד הלבנה, מסוד האמונה השלמה, אלא מהכוכבים.

וירא בלק, שראה בהסתכלות החכמה, כמו אבימלך ואם סיסרא, חלון החכמה שבקצה שולי הכוכבים, שקצות שוליהם של הכוכבים נתקנו לחלונות בשביל החיצוניים. וחלון אחד יש, חלון של חכמה, חלון המלכות. ושם כל זר לא יבוא שזה שורש החכמה, שרק מי שראוי יכול לקחת, והקליפות חלקים קטנים.

ב) בן ציפור. שהוא מבני בניו של יתרו, שנקרא ציפור. אבל בן ציפור ממש, שכל עסקיו היו עם ציפור. כי כשָׁפיו היו בכמה מינים של אותה ציפור. לקח הציפור, ודפק עם עשב, ומפריח באוויר. עשה מעשים ולחש לחשים, ואותה ציפור הייתה באה, ובפיה אותו העשב, ומצפצפת לפניו.

והכניס אותה בכלוב אחד, הקטיר לפניה קטורת, והיא מודיעה לו כמה דברים. עשה כשפים, והציפור מצפצפת ופורחת ומשוטטת אל גלוי עיניים, ומודיע לה, והיא באה. וכל דבריו היו בציפור ההיא.

הציפור היא עבודה זרה בג״ר דקליפה. והמכשפים, הרוצים לקבל ממנה חכמה וידיעות, הם צריכים להמשיך לה ב׳ מוחין חו"ב, ימין ושמאל. ואז הציפור מודיעה להם כל מה שרוצים. אמנם החיצוניים, אין להם אחיזה אלא במנעולא, מסך דמלכות דמדה"ד. ואיך יוכלו להמשיך מוח הימין אל הציפור, שהיא ו״ק דבינה, הנקרא חכמה? אין לכל המתקשרים הללו אחיזה אלא במנעולא ולא במפתחא שהיא קו אמצעי, מסך דחיריק של חוכמה בלבוש חסדים. מאחר ואין להם בינה, הם צריכים גם ימין.  

ולפיכך תחילה מעוררים הדינים דמנעולא, הנותנים להם כוח להיאחז במלכות לבדה. ואח״כ מפריחים המנעולא באוויר הבינה כדוגמת הקדושה מסתכלים רק במופשט, ונאחזים הדינים בבינה, והדינים ממעטים הבינה לו״ק חסר ראש. ואז יוכלו גם הם להיאחז ולהמשיך אורות מו״ק דבינה, שהם נעשו למוח הימין של הציפור. רק מעין אמונה אך מופשטת, בלי המעשים שיחזיקו באמונה והוא חכמה דקליפה ההיא.

ואח״ז ממשיכים מוח השמאל אל הציפור, שע״י כשפים ולחשים, הם מדביקים את הציפור בעזאל, שנקרא גלוי עיניים, הארת הג״ר דחכמה דשמאל, שנפל להרי חושך כוחות של צמצום א. ומשם נמשך אל הציפור מוח השמאל, שמשמשים עימו מלמעלה למטה כדרך החיצוניים. ואחר שהמשיכו אל הציפור ב׳ מוחות אלו, אז הציפור מגלה להם כל מה שרוצים.

ונאמר, בן ציפור ממש, כי כשָׁפיו היו בכמה מינים של אותה ציפור, הן במינים דמוח הימין והן במינים דמוח השמאל. לקח הציפור, ודפק עם עשב שהרשעים נמשלים לעשב. עשב, דינים דמנעולא, שנותנים להם אחיזה במלכות בלבד. והיה מקשקש ומכה בעשב הזה לעורר הדין במלכות. ואח״כ מפריח העשב אל אוויר הבינה, כדי לפגום הבינה ע״י העשב.

וכדי שמעשיו יצליחו, עשה מעשים ולחש לחשים, כי אפילו בכשפים, בלי התעוררות של מטה אין הוא יכול לפעול כלל למעלה, על דרך שהוא בקדושה, והתעוררות של מטה צריכה להיות ע״י מעשה ודיבור.

וע"י זה שעשה מעשים ולחש לחשים, אותה ציפור הייתה באה, ובפיה אותו העשב, שהשיגה הציפור את העשב הדין מאוויר הבינה, וע"י זה ינקה בפיה ונאחזה בו״ק דבינה. ומצפצפת לפניו, ששמחה על קבלתה. אמנם מחמת החיסרון של הג״ר שגרם לה, נבחן, שהכניס אותה ע״י מעשיו בגבול, כמו בכלוב, שאינה יכולה להתפשט כחפצה. הקטיר לפניה קטורת, שהקטורת עושה לה נחת רוח, והציפור מגלה לו כמה דברים שהם מבחינת מוחין אלו דו״ק.

ובכדי להשלים אותה בג״ר צריך להמשיך לה מוח השמאל. ומתוך שהשמאל דקדושה אינו מאיר מלמעלה למטה. וכל תאוות החיצוניים היא רק להמשיך השמאל מלמעלה למטה. לפיכך שולח את הציפור לעזאל, שבהרי חושך. שהחכמה שבו היא מלמעלה למטה. ועושה כשפיו, ההתעוררות של מטה, ואז, והציפור מצפצפת ופורחת ומשוטטת אל גלוי עיניים, שהוא עזאל שבהרי חושך, ומודיע לה, משפיע לה מהארת השמאל שלו ג"ר ממעלה למטה.

והציפור, אחר שקיבלה מוח השמאל מעזאל, חזרה ובאה אל בלק, והוא משתמש עימה, ומקבל ממנה כל מה שרוצה. וכל דבריו היו בציפור ההיא, שהיה משתמש עימה תמיד. ציפור זו ושימוש בה זה מעין הפרחת מחשבות שבמקרים רבים מחשבות אלו מופרכות, ויש גם שיודעים לדייק בטומאה זו.

ג) יום אחד, עשה מעשיו ולקח הציפור ההיא, ופרחה והלכה, והתעכבה, ולא באה אליו. היה בלק מצטער בעצמו ומטרם שבאה, ראה שלהבת אש אחת, שפרחה אחרי הציפור, ושרפה כנפיה. אז ראה מה שראה, ופחד מפני ישראל.

מה שמה של אותה הציפור? ידוע. וכל אלו המשתמשים ויודעים להשתמש בציפור ההיא, לא ידעו כשפיה, כמו שהיה יודע בלק.

עם הארת החכמה שבשמאל, נמשכים דינים קשים על ראש הרשעים והחיצוניים, הרוצים להמשיך הארת החכמה מלמעלה למטה. ויש בהם ב׳ בחינות דינים:

א. דינים דדכורא, שבאים מהארת החכמה עצמה,

ב. דינים דנוקבא, מכוחות המסך, שמתגלים בסוף דינים דדכורא, כמ"ש, לפֶּתח חַטָאת רובץ.

ובב׳ מיני דינים אלו השמיד משה ב' מלכי האמורי. כי אז המשיך משה הארת החכמה שבקו שמאל, והתגלו עימה ב׳ מיני הדינים. ואלו ב׳ מלכים בהיותם ממשיכים החכמה מלמעלה למטה

, כדרך מלכי האמורי, נהרגו והושמדו ע״י דינים אלו, אשר סִיחוֹן מלך חשבון הושמד ע״י דינים דדכורא, ועוֹג מלך הבָּשָׁן הושמד ע״י דינים דנוקבא.

ובאותה שעה עסק גם בלק עם הציפור שלו, להמשיך החכמה מלמעלה למטה, וע״כ נפגעו גם הוא והציפור שלו, מב' מיני דינים אלו. שיום אחד, עשה מעשיו ולקח הציפור ההיא, וזה היה באותו זמן שהרג משה לסיחון מלך חשבון ועַמו. ע״י המשכת החכמה בקו שמאל דקדושה, המשמיד כל אלו הממשיכים החכמה מלמעלה למטה, שע"י זה השמיד את סיחון מלך חשבון, ומחמת זה נפלו אימה ויראה על הציפור ופרחה והלכה לה, ולא באה אליו כדרכה. וע״כ היה מצטער מאותו המקרה. התעסקות בקדושה מכלה גם דברים שנמצאים בתת המודע, אפילו בלי מחשבה עליהם. כך השמיד משה את עוג מלך הבשן.

ומטרם שבאה, ראה שלהבת אש אחת, שפרחה אחרי הציפור, ושרפה כנפיה. וזה היה בזמן שהשמיד משה את עוג מלך הבשן ע״י דינים דנוקבא שהם שלהבת אש. וע״כ אותה שלהבת אש רדפה ג״כ אחרי הציפור, שבה כוח המשכת חכמה מלמעלה למטה, ושרפה את כנפיה. ולא הרגה אותה לגמרי מחמת שהסתתרה ונעלמה מבלק, ולא שימש בה אז מלמעלה למטה. אמנם שרפת כנפיים היא שרפת הג״ר שלה, שאינה יכולה עוד לפרוח באוויר ולהמשיך חכמה.

אז ראה מה שראה, כמ"ש, וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, כי ראה כל זאת בציפור שלו, שגם היא ניזוקה מאותם ב׳ מיני דינים שבהם השמידו ישראל למלכי האמורי. ופחד מפני ישראל, כמ״ש, וַיָגָר מואב מפני העם מאוד.

שמה של אותה הציפור הוא, ידוע. מטעם שכל החכמה שבה, קיבלה ממלאך עזאל שנפל משמיים לארץ המלאכים מצמצום א, להרי חושך, ואחר שנפל להרי חושך, אינו יכול עוד להמשיך חכמה במשהו, וכל החכמה שבו היא מה שנקלט בו מכבר בעודו בשמיים. וע״כ הציפור המקבלת ממנו נקראת ידוע, שהוא לשון עבר, מעודו בשמיים, ולא דעת, שהוא לשון הווה. כי עתה הוא בהרי חושך קשור בשלשלאות של ברזל.

 

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/VAJgMz
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/cPLdsk
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
✨לכל ההקדמות לחכמת האמת, תלמוד עשר הספירות, קורסים נבחרים בחכמת הקבלה, הדף היומי בזוהר, שער הגלגולים, כתבי האר"י, שיעורי השקפה, עבודת נפש, קבלה למתקדמים ועוד – היכנסו לאתר הסולם: https://www.hasulam.co.il ✨
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl
צור קשר: http://goo.gl/81NR6h
פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/VAJgMz
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/cPLdsk
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
✨לכל ההקדמות לחכמת האמת, תלמוד עשר הספירות, קורסים נבחרים בחכמת הקבלה, הדף היומי בזוהר, שער הגלגולים, כתבי האר"י, שיעורי השקפה, עבודת נפש, קבלה למתקדמים ועוד – היכנסו לאתר הסולם: https://www.hasulam.co.il ✨
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl
צור קשר: http://goo.gl/81NR6h
פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams