עמוד 2528


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים קג-קה
1.מהי חשיבות של הקטורת שבבית המקדש ולמה זה דומה בבגדי הכהן הגדול?
2. כיצד ניתן היום לעשות את התיקון אם אין לנו בית מקדש?
3. מדוע קוראים למזבח הפנימי מזבח והרי הזבחים היו במזבח החיצון ולא בפנימי?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים ק- קב שיעור 34

למה בחר ה' בדוד

האדם הוא עולם קטן, ודוד המלך זו נקודה נפשית אצל כל אחד. התכונות המיוחדות של דוד המלך אמורות להביא כל אחד שעושה את העבודה הנפשית אל חדרי המלך. על האדם לעבוד כמו דוד על ביטול הגאווה שבאה לידי ביטוי בשבח השם גם כאשר קשה, וביטול האנוכיות כלומר הליכה במדבר במקום שאין אור/שפע.

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. כתוב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. בוא וראה, דוד המלך, בחר בו הקב"ה, יותר מכל המלכים שבעולם. כמו שנאמר, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל. שואל, מהו הטעם מה כל כך מיוחד בדוד שנבחר.

ומשיב, משום שדוד, מיום שהלך אחרי הצאן במדבר, היה מסתכל שם במדבר במעשה אומנותו של הקב"ה, והיה משבח ואומר, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. מנהיגי האמת של עם ישראל היו רועי צאן, וכאן ניתן היה לבחון את התכונה הנפשית שלהם. זאת בניגוד אצל פרעה שבז לרועי צאן. דוד ביטל את גאוותו בכך ששיבח את הבורא, ואת האנוכיות שלו שהלך אחרי הצאן.

במדבר, למרות שלא זוכים לשום מים, נשאר דבוק בהשם יתברך, זאת עבודת ההתמסרות הנדרשת. אדם ראשון נתן שבעים שנה מחייו לנקודה הנפשית שנקראת דוד המלך כדי שישלים את תיקונו.

היה דוד משבח בלילה, כלומר גם בזמן הסתרה, וגם כאשר נרדף ורצו להרוג אותו, לא הפסיק מלשבח את הבורא. הגאווה מפריעה לאדם להסתכל באמת ולחיות אותה, מחפש קיצורי דרך במיסטיקה ולכן אינו יכול לתקן. דוד היה בורח מפני חותנו, ובכל הצרות שהיו לו, היה משבח ומתפלל לפני הקב"ה. ועתה בהיותו במדבר יהודה, ששאול המלך היה רודף אחריו, היה אומר שירה, שכתוב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. במקום שהיו רודפים אחריו.

אומר דוד, אלקי"ם אל"י את"ה. אשחרך, היינו שאבקר אצלך בכל יום תמיד, שלא אחכה שתקרא לי, אלא אקום מוקדם כאשר מגיע החיסרון, השחר, ובכל מקרה אעבוד את השם.

צמאה לך נפשי: היינו, כמי שצמא לשתות, כך גם אני, נפשי צמאה לך, כמה לך בשרי, שהנפש והבשר יהיו דבקים בך. בארץ ציה ועיף בלי מים. מהו בלי מים, הוא, שאין שם אור תורה והארת האור העליון. אומר דוד גם כאשר אינני מקבל את האור, את המתנה, אני שואף להיתדבק בך, בנותן המתנה.

דוד לא מחפש את התורה לתענוג אישי, שהמדבר הוא בחינה של מקום ללא לתענוג, אלא מחזיק בתורה כדי לעשות רצון השם

אדם הראשון זכה לראות את כל הדורות אחריו,  כיון שהגיע למלך דוד, ראה אותו שאין לו חיים כלל. אמר לפני הקב"ה מי הוא זה, שאיני רואה בשבילו חיים. עד שאמר לו הקב"ה, שהוא דוד המלך. כיון שראה כך אדם הראשון, נתן לו ע' שנים משנותיו. והם ע' שנים של חיי דוד המלך.  לאחר החטא נאמר ביום אכלך ממנו מות תמות שאסור לקבל אור במלכות לפני התיקונים שיש לעשות. ויומו של הקב"ה הוא אלף שנים. כמ"ש חז"ל. וע"כ היה לו לחיות אלף שנים, ולא חי אלא תשע מאות ושלשים שנה, מפני שנתן ע' שנים לדוד המלך. רצה דוד להביא לגמר תיקון, אך היה עסוק במלחמות ומסר התפקיד לגמר תיקון לשלמה.


שיר השירים ק- קב שיעור 34

למה בחר ה' בדוד

האדם הוא עולם קטן, ודוד המלך זו נקודה נפשית אצל כל אחד. התכונות המיוחדות של דוד המלך אמורות להביא כל אחד שעושה את העבודה הנפשית אל חדרי המלך. על האדם לעבוד כמו דוד על ביטול הגאווה שבאה לידי ביטוי בשבח השם גם כאשר קשה, וביטול האנוכיות כלומר הליכה במדבר במקום שאין אור/שפע.

של) פתח ואמר משכני וגו': פו"א, משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. כתוב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. בוא וראה, דוד המלך, בחר בו הקב"ה, יותר מכל המלכים שבעולם. כמו שנאמר, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל. שואל, מהו הטעם מה כל כך מיוחד בדוד שנבחר.

שלא) בגין דדוד מן וכו': ומשיב, משום שדוד, מיום שהלך אחרי הצאן במדבר, היה מסתכל שם במדבר במעשה אומנותו של הקב"ה, והיה משבח ואומר, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. מנהיגי האמת של עם ישראל היו רועי צאן, וכאן ניתן היה לבחון את התכונה הנפשית שלהם. זאת בניגוד אצל פרעה שבז לרועי צאן. דוד ביטל את גאוותו בכך ששיבח את הבורא, ואת האנוכיות שלו שהלך אחרי הצאן.

במדבר, למרות שלא זוכים לשום מים, נשאר דבוק בהשם יתברך, זאת עבודת ההתמסרות הנדרשת. אדם ראשון נתן שבעים שנה מחייו לנקודה הנפשית שנקראת דוד המלך כדי שישלים את תיקונו.

שלב) מ"ט בגין דהא וכו': מהו הטעם שאמר זה. הוא משום שבלילה, כל בני העולם שוכבים ישנים על מטותיהם, והוא היה יושב במדבר, והיה מסתכל בשמים, בלבנה, בכוכבים, ובמזלות, ובמעשי השמים, והיה אומר, כי אראה שמיך וגו'. וכתוב, ה' אדוננו מה אדיר שמך וגו', והיה ירא תמיד, ומשבח ומרומם להקב"ה.  היה משבח בלילה, כלומר גם בזמן הסתרה, וגם כאשר נרדף ורצו להרוג אותו, לא הפסיק מלשבח את הבורא. הגאווה מפריעה לאדם להסתכל באמת ולחיות אותה, מחפש קיצורי דרך במיסטיקה ולכן אינו יכול לתקן.

שלג) לבתר הוה עריק וכו': אח"כ היה בורח מפני חותנו, ובכל הצרות שהיו לו, היה משבח ומתפלל לפני הקב"ה. ועתה בהיותו במדבר יהודה, ששאול המלך היה רודף אחריו, היה אומר שירה, שכתוב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. במקום שהיו רודפים אחריו.

שלד) ומה אמר, אלקים וגו': ומה אמר, אלקים אלי אתה אשחרך וגו'. אלקים אלי אתה, הם ג' שמות, אלקים, זו היא מדרגתו של דוד, שהיא ספירת המלכות. אלי, זה הוא ראש, שספירה זו עומדת עליו, והוא עמוד אחד שכל העולם, שהוא מלכות, עומד עליו, שכתוב, וצדיק יסוד עולם, דהיינו יסוד דז"א. אתה, זה הוא ימין עליון דהיינו חסד דז"א, שכתוב, אתה כהן לעולם. שאתה, פירושו חסד דז"א, שנקרא כהן. וע"כ ג' מדרגות כאן, אלקי"ם אל"י את"ה. אשחרך, היינו שאבקר אצלך בכל יום תמיד שלא אחכה שתקרא לי, אלא אקום מוקדם כאשר מגיע החיסרון, השחר, ובכל מקרה אעבוד את השם.

שלה) צמאה לך נפשי: היינו, כמי שצמא לשתות, כך גם אני, נפשי צמאה לך, כמה לך בשרי, שהנפש והבשר יהיו דבקים בך. בארץ ציה ועיף בלי מים. מהו בלי מים, הוא, שאין שם אור תורה והארת האור העליון. אומר דוד גם כאשר אינני מקבל את האור, את המתנה, אני שואף להיתדבק בך, בנותן המתנה. 

שלו) כן בקדש חזיתיך וכו': שואל, מהו הטעם של הכתוב הזה. ומשיב, אלא כן בקדש חזיתיך, פירושו, אע"פ שאני במדבר הזה, במקום שהוא כך, שאין שם אור תורה ואור עליון, אני רואה אותך להתדבק בך, וחושק אליך לראות עוזך וכבודך. וזה הוא כש"כ, משכני אחריך נרוצה, שפירושו, בשעה שתמשכני אחריך, כולנו נרצה להיות עמך. כי נרוצה, הוא לשון רצון, כנ"ל. דוד לא מחפש את התורה לתענוג אישי, שהמדבר הוא בחינה של מקום ללא לתענוג, אלא מחזיק בתורה כדי לעשות רצון השם

שלז) הביאני המלך חדריו: אלו הם חדרי גן עדן. שלמדנו, כשברא הקב"ה את אדם הראשון, לקחו מעפר בית המקדש, ומשם נברא. ונפח באפיו נשמת חיים, ומשם פתח לו פתח גן העדן, והכניסו בע' חדרים והיכלות קדושים, ועשה לו עשר חופות, כעין אלו החופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בגן עדן. והמלאכים העליונים היו רוקדים לפניו. והיתה שם שמחה.

שלח) ותמן אעבר קב"ה וכו': ושם העביר הקב"ה לפניו, הרוחות והנשמות העתידים והנועדים להיות בבני אדם שיצאו ממנו.

שלט) כיון דמטא למלך וכו': כיון שהגיע למלך דוד, ראה אותו שאין לו חיים כלל. אמר לפני הקב"ה מי הוא זה, שאיני רואה בשבילו חיים. עד שאמר לו הקב"ה, שהוא דוד המלך. כיון שראה כך אדם הראשון, נתן לו ע' שנים משנותיו. והם ע' שנים של חיי דוד המלך נתן לו את בחינת ז"ת. וכל אבר ואבר מכל אבריו של אדם הראשון נתן לו חיים משלו, וחסרו מאדם הראשון ע' שנה מאלו אלף השנים שהיו לו לחיות. פירוש. כי נאמר ביום אכלך ממנו מות תמות שאסור לקבל אור במלכות לפני התיקונים שיש לעשות. ויומו של הקב"ה הוא אלף שנים. כמ"ש חז"ל. וע"כ היה לו לחיות אלף שנים, ולא חי אלא תשע מאות ושלשים שנה, מפני שנתן ע' שנים לדוד המלך. רצה דוד להביא לגמר תיקון, אך היה עסוק במלחמות ומסר התפקיד לגמר תיקון לשלמה. 

שמ) כתיב משכני אחריך וכו': כתוב, משכני אחריך נרוצה. היינו כי אותיות השם הקדוש היו חקוקות למעלה בז"א, ולמטה במלכות. ובשעה שהאותיות האלו, של המלכות, היו בולטות ועולות אל האותיות האחרות, של ז"א, כל אלו המחנות הקדושים של המלכות, היו נוסעים במסעיהם באימה ובבושה. משום שאין להן עזות, כלפי האותיות העליונות מפני שההשתוקקות היתה יותר גדולה מהחסדים. בושה היא לקבל את החכמה בלי חסדים, שאז זו חוצפה לבקש את האור, לבקש את המתנה ולא את הקשר לנותן המתנה.

שמא) מהכא, כל אינון וכו': מכאן נשמע, שכל אלו בני העולם שאין להם בושה, אין להם חלק לעולם הבא. כל אלו עזי המצח שהיו בהם בישראל, כשהיו מסתכלים באותיות השם הקדוש שבציץ נזר הקדש של הכהן הגדול, היו נשברים לבבותיהם, ומסתכלים במעשיהם אם הם טובים, משום שהציץ על אות ונס היה עומד, שכל מי שהסתכל בו, היה מתבייש ממעשיו.

שמב) אתוון דרזא דשמא וכו': האותיות של השם הקדוש הויה, שהיה חקוק על הציץ, היו מאירות ובולטות ונוצצות. כל מי שהסתכל באותה התנוצצות, היה רואה האותיות כשהן בולטות, ופניו נופלים מאימת אדונו, ומשבר לבו לפני הקב"ה.

שיר השירים צז- צט שיעור 33

ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש

בזוגות האותיות של סדר אתב"ש,  א זכר ת נקבה, ש זכר ב נקבה, ג זכר ר נקבה.

טרם הזיווג המלכות, הנקבה נמצאת במצב א' כלומר יש בה השתוקקות גדולה, אך עדיין אין בה את החסדים של הזכר.  משכני אחריך נרוצה, אי אפשר לקבל חכמה/שפע בלי החסדים של הזכר. כי ישנה סכנה שיבוא פרעה/הנחש לקחת את האור. אך כאשר היא מתקשטת לכבוד בעלה, כלומר עוברת ממצב א' הוא ההשתוקקות, למצב ב' בו הסכימה לבוא בקדושה, ובאה ברצון ואומרת משכני, זאת לאחר שמיעטה עצמה, ואומרת לזכר, נעשה את התיקון, ניקח את הרצון כחומר גלם לבניית היחד. זו הגישה שהלב צריך לבוא איתה למוח ולקבל חסדים.

בשלב זה היא מקבלת על עצמה את השׂכל הישר, לא השׂכל כפי שהיא חושבת, אלא כפי שהמשפיע מבין את החכמה שזו בחינת החיבור של אות ג' עם ר'.

המעבר מאות ד' לאות ה' בה יש כבר שפע של הארת חכמה. האות צ הצדיק מבריח את האות ק שלא מאפשר לה לינוק מהקדושה.

 

אחר שהנחש ברח מפני שהקדושה יוצאת עם זנב עם האות ץ למטה למקום שהאות ק ירדה להזין הקליפות, והנחש רואה שהצדיק פועל, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר, ובלי בלבול.

מלמד כאן שאם יש לאדם מלחמה בין הערך לחשק, הוא יכול להתגבר ע"י מסך דחיריק שיכול לתלות את החשק על העץ כלומר לתלות על עץ הדעת את החשק בידיעה שזה אסור להיתלות בעץ הדעת.


שיר השירים צז- צט שיעור 33

ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש

בזוגות האותיות של סדר אתב"ש,  א זכר ת נקבה, ש זכר ב נקבה, ג זכר ר נקבה.

טרם הזיווג המלכות, הנקבה נמצאת במצב א כלומר יש בה השתוקקות גדולה, אך עדיין אין בה את החסדים של הזכר, כאן עליה לבקש משכני אחריך. אי אפשר לקבל חכמה/שפע בלי החסדים של הזכר.

כאן ישנה סכנה שיבוא פרעה/הנחש לקחת את האור. אך כאשר היא מתקשטת לכבוד בעלה, כלומר עוברת ממצב א הוא ההשתוקקות, למצב ב בו הסכימה לבוא בקדושה, באה ברצון ואומרת משכני, זאת לאחר שמיעטה עצמה, ואומרת לזכר, נעשה את התיקון, ניקח את הרצון כחומר גלם לבניית היחד. זו הגישה שהיא, הלב צריכה לבוא אליו, למוח לקבל חסדים. 

בשלב זה היא מקבלת על עצמה את השׂכל הישר, לא השׂכל כפי שהיא חושבת, אלא כפי שהמשפיע מבין את 

החכמה שזו בחינת החיבור של אות ג עם ר.

המעבר מאות ד לאות ה בה יש כבר שפע של הארת חכמה. האות צ הצדיק מבריח את האות ק שלא מאפשר לה לינוק מהקדושה. 

שכ) וכלה נפקת לגביה וכו': אחר שהנחש ברח מפני שהקדושה יוצאת עם זנב עם האות ץ למטה למקום שהאות ק ירדה להזין הקליפות, והנחש רואה שהצדיק פועל, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר, ובלי בלבול. וז"ס הצירוף ה"ץ, דא"ת ב"ש. אומר דלה מפני שלא ניתן לקבל אור במצב א ובמצב ב יש את המסך דחיריק.
ביאור הדברים. נודע שיש ב' מצבים במלכות (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח) שבמצב הא' חכמה בלי חסדים היא מקבלת מקו שמאל דבינה, בלבד, ואין לה חיבור עם הקו האמצעי ולא היתה יכולה להאיר בלי חסדים דימין, שאז היה קטרוג הירח, ונתמעטה המלכות ובאה למדרגה שמתחת ז"א, שאז היא מקבלת הכל מז"א, שהוא הקו האמצעי, הממעט קו השמאל מג"ר דחכמה ומיחדו עם הימין, וכיון שהארת החכמה נתלבשה בחסדים, היא יכולה להאיר. ע"ש. והנה דבר זה של מצב א ומצב ב נשנה בכל זווג וזווג של המלכות עם ז"א, שבשעה שמקבלת חכמה מז"א, בסו"ה שמאלו תחת לראשי, אז נתעורר בה תחילה המצב הא', שהוא שמאל בלי ימין, דהיינו מטרם שהקו האמצעי מיעט את ג"ר דחכמה. אשר אז אפשר להמשיך החכמה מקו שמאל ממעלה למטה, שה"ס ג"ר דחכמה, שכל הקליפות חושקות להמשיך אותה. ולפיכך תיכף מתקרב הנחש לינוק ממלכות, ולהמשיך החכמה ממעלה למטה. כאשר בא לקו אמצעי ממעט ג"ר דחכמה, ואז אי אפשר להמשיך ממעלה למטה. בגלל שקו אמצעי מאפשר לקבל רק ו"ק דחכמה, ועצם האפשרות לקבל גורמת לקליפה לרצות להמשיך ג"ר שכמובן שכל זמן שאוחזים בקו אמצעי, במסך דחיריק מתגברים על הטומאה, על ק שרוצה לינוק ולקחת החכמה אליה. עיקר העניין הוא שבמצב א רוצה הטומאה למשוך ג"ר דחכמה.
וז"ש (באות שט"ו), בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, דהיינו בתחילת הזווג, שנתעוררה בה יניקת השמאל בלי ימין מהמצב הא', דהיינו ג"ר דחכמה, כנ"ל, אז אידכרת דהא ערלה אתייא וכו' בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא, שכיון שהיא מרגישה בהארת ג"ר דחכמה תיכף נזכרת בנחש, שהוא הקליפה שנקראת ערלה, שיבא להמשיך החכמה דקדושה אל הטומאה, דהיינו שימשיך החכמה ממעלה למטה. וז"ש, וכד איהי חמת ליה דאחיד מסאבא, כשהמלכות רואה אחיזת הטומאה וכו', אזעירת גרמה בגין למיהב ליה תמצית דחיק זה מה שעושה ד מקטינה עצמו כמו במצב א , היא ממעטת עצמה כמו שהיתה במצב הא' שאז היתה החכמה בבחינת אור חשוך, כדי לתת לו הארה מועטת עד כמה שאפשר, שלא יספיק לו להמשיך ממעלה למטה. ואז נבחן, שהמלכות היא בסוד האות ד', שהיא דלה ועניה מאור. והקליפה היא בצורת האות ק'. שהרגל שלה נמשכת למטה מן השורה, הרומזת על תשוקתה להמשיך החכמה ממעלה למטה. וז"ש, וכדין ד' יהיב לאות ק', ואת ק' אתפשט בחדוא לנטלא חולקא מגו מקדשא, שאז, כיון שהקליפה נדבקה בשולי המלכות לינק ממנה, נמצאת שהמלכות, שהיא אז בסוד ד' כנ"ל, נותנת מהארתה לאות ק', שהיא הערלה הטמאה, והאות ק' מתפשטת בשמחה, דהיינו שממשכת רגלה למטה, כדי לקחת חלק מן הארת המלכות, ולהמשיכה כחפצה, מלמעלה למטה. וז"ש (באות שט"ז), ועל דא אחזיאת גרמה בחדוה, ד', דהיינו כדי לא להוציא אורות הקדושה אל הטומאה היא מראה את עצמה בצורת ד', בשמחה. כלומר שמדעתה ומרצונה היא מחזירה עצמה לבחינת דלות האור, כמו שהיתה במצב הא'.
וז"ש (באות שי"ז), כד חמת, חייבא דא, את ק' דאתפשטא כנחש, כשהמלכות ראתה את האות ק' הרשעה, שמתפשטת כנחש, דהיינו דפשיט זנביה, שפושטת את זנבה, שהיא רגלה של הק' הנמשכת למטה מן השורה, ואתקיף ליה בחדוא, לינקא מן מקדשא, אשר בפשיטת רגלה זו היא מתקיפה בחוצפה את המקדש, להמשיך החכמה ממעלה למטה, כנ"ל, וכו'. וז"ש (באות שי"ט), בשעתא דא אמרת מישרים. בשעה זו, כדי להבריח את הערלה הטמאה, היא אומרת, מישרים אהבוך. ואדכרת את חד מאינון מישרים, דהיינו שממשכת אות אחת מן המנצפ"ך של ז"א, שה"ס הארת החכמה המיוחדת עם החסדים שבימין, על ידי כח מסך דחירק שבקו האמצעי, הממעט ג"ר דחכמה שבשמאל, ומיחדה עם הימין (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) שמשום זה נקראות המנצפ"ך מישרים, משום שכח המסך דחירק של הקו האמצעי שולט עליהם, והקו האמצעי נקרא ישר, ע"כ נקראים גם הם מישרים (כנ"ל אות רצ"ז בהסולם), והמסך דחירק מבריח את הערלה שהיא מה שהאות ק רוצה לקבל ממצב א.
וז"ש, כדין נפקא את תקיף זנבא פשיט לתתא חמשין אמין וכו' ודא איהי את ץ'. דהיינו הץ' דמנצפ"ך. כי ה' אותיות מנצפ"ך כסדרן, הן, ך', ם', ן', ף', ץ'. וה"ס ה' ספירות (כנ"ל אות רצ"ז בהסולם ע"ש), וכל ספירה כלולה מעשר, והם חמשים אמה, שסיומם הוא באות האחרונה שהיא ץ', שז"ס העץ שנתלה עליו המן, שהיה גבוה חמשים אמה. וז"ש, ודא איהי את ץ', כי בספירה האחרונה, נמצא כח המסך דחירק הזה, שהוא השער הנ'. שהמן נתלה עליו מלמד כאן שאם יש לאדם מלחמה בין הערך לחשק, הוא יכול להתגבר ע"י מסך דחיריק שיכול לתלות את החשק על העץ כלומר לתלות על עץ הדעת את החשק בידיעה שזה אסור להיתלות בעץ הדעת, וז"ש, כיון דזקיף האי נחש עינוי, וחמא להאי זקפא, כיון שהנחש רואה כח הדין שבץ', שהוא עמוד התליה של המן, כדין אתפרש מגו מקדשא ועריק, אז נפרד מן המקדש ובורח. כי כח הדין הזה, ממעט את השמאל, וכל הנמשכים ממנו (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח ע"ש).
ונודע שהמצב הא' של המלכות נקרא ד', על שם שהיא דלה ועניה. ובמצב הב' אחר שקבלה הארת הקו האמצעי, היא נקראת ה', בסוד הנקודה האמצעית הרוכבת על המרכבה של ד' (כנ"ל בזהר חדש בראשית אות ל"ח). וז"ש (באות ש"כ), וכלה נפקת וכו' ואתעברת מאת ד' ועיילא באת ה' וכו'. שאז היא עשירה ומלאה בכל טוב.

שכא) הכא אית לאסתכלא וכו': חוזר על הדברים כדי לבארם ביותר. כאן יש להסתכל. בשעה שאמרה משכני, הוא, ז"א, א', והיא, המלכות, ת'. ובשעה שאמרה אחריך נרוצה, היא ב', והוא ש'. ובשעה שאמרה, נגילה ונשמחה בך, הוא ג', והיא ר'. ובשעה שבא הנחש, דהיינו כשאמרה, נזכירה דודיך מיין, היא, המלכות, ד' ואותו המקטרג הוא ק'. ושואל, למה מתחלפות האותיות כל כך ממקום למקום, הוא, ז"א, מתחלף באותיות אחרות, והיא, המלכות, מתחלפת באותיות אחרות.

שכב) אלא בשעתא דאמרת וכו': ומשיב. אלא בשעה שהמלכות אומרת משכני, אין אות שתמשיך את המלכות זולת הא', שהיא האות המאירה בבחינת האור הראשון. שהוא סוד הימין, שהוא חסד, כי הימין מקרב אותה תמיד, ומחזיק בה, להמשיכה למעלה. ומשום זה הוא א' והיא ת', שהמלכות שהיא ת', מתקשטת בכל הצדדים עוברת ממצב א למצב ב מוכנה למעט עצמה, כדי לעלות למעלה, לז"א, וע"כ משבחת, וחוזרת להתעורר למעלה. ונתבאר טעם יחוד ז"א ומלכות בצירוף א"ת דא"ת ב"ש. א סוד אות וו, היא ת אומרת לו מושכני, א יורדת למשוך אותה עם ה וו שבאות א, עם המסך. 

שכג) ובשעתא דאמרת אחריך וכו': ובשעה שהמלכות אומרת, אחריך נרוצה, אחרי שמשך אותה היא מסכימה ואומרת אחריך נרוצה  הנה כל המחנות הפנימיים שלה, שהם בחינת גוף שלה שהיא סומכת עליהם, היא לוקחת אותם אצלה, והיא בית לקבל את המחנות, שה"ס ז' הנערות שלה (כנ"ל אות קנ"ט בהסולם) ולהביאם אל המלך. כש"א, בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. וע"כ היא בית, דהיינו ב'. והוא, ז"א, מתעטר בש', ופותח ההיכלות, שהם חדרי המלך כדי לתת לה להיכנס עם נערותיה, שה"ס ג"ר, המרומזות בצורת ש' (כנ"ל אות שי"ג), לקבלה ולהביאה אליהם. ונתבאר טעם יחוד ז"א ומלכות בצירוף ב"ש דא"ת ב"ש.

שכד) ובשעתא דאמרת נגילה וכו': ובשעה שאמרה המלכות, נגילה ונשמחה בך, הוא שמחת הצדיקים, שהם יסוד דז"א ויסוד דמלכות, הנקראים צדיקים, שנזדמן לשמחה איך מקבלת שמחה לאחר שמיעטה עצמה, אלא על ידי אותן שבע נערות, הן הרצונות שהביאה איתה ממצב א עם רצון לחכמה. ועל כן הוא ג' שה"ס כ"ב אותיות, דהיינו שליטת החסדים, כנ"ל, והיא המלכות, ר'. כי אז היא נתתקנה לבדה, דהיינו בלי ז' הנערות, ונפרעה אליו לקחת שמחת המקום ההוא, כאשה שנפרעה להשתמש בבעלה.
פירוש. כי בשעה שאמרה אחריך נרוצה, דהיינו בצירוף ב"ש, לקחה המלכות עמה את שבע הנערות, שה"ס הכלים דאחורים של המלכות המקבלים חכמה (כנ"ל אות שכ"ג, וכנ"ל אות קנ"ט ע"ש), והביאה אותן אל המלך לאות ש. שהיא מפני שרצתה לקבל גם חכמה מז"א, והם בית הקבול לחכמה. אבל בזמן הזווג עם ז"א, אינה מקבלת אלא חסדים בלבד, וע"כ אינה צריכה עתה לשבע הנערות. וז"ש, אתתקנת איהי בלחודהא, דהיינו רק לקבלת החסדים בלבד בצירוף ב ש. וע"כ אינה צריכה עתה לתקן את שבע הנערות, שהן מקבלות חכמה. ונתבאר טעם יחוד ז"א ומלכות בצירוף ג"ר דא"ת ב"ש. 

שכה) ובשעתא דאמרה נזכירה וגו': ובשעה שהמלכות אמרה, נזכירה דודיך מיין, קרב אותו מקטרג, להמשיך החכמה ממעלה למטה, וכיון שראתה אותו, עשתה עצמה עניה בסוד אות ד', כדי שלא יטמא את המקדש את המלכות. ואותו המקטרג, פשט את זנבו בשמחה כדי לקבל מתענוג השמחה, דהיינו להמשיך הארת החכמה ממעלה למטה (כנ"ל אות שט"ו), וע"כ צורת המקטרג היא באות ק', שרגלה נמשכת למטה מן השורה כנ"ל. ונתבאר הטעם של הצירוף ד"ק שבא"ת ב"ש. נותנים ליצר הרע רק כדי חיותו, ממילא המלכות כאן שמה עצמה עניה

שכו) עד דאמרת מישרים וכו': עד שהמלכות אמרה, מישרים, ונתגלתה הץ', ואותו המקטרג ברח. והמלכות באה ועברה מאות ד', ונכנסה באות ה', ואז נתגלה מישרים. שזהו הצירוף ה"ץ דא"ת ב"ש (כנ"ל אות שי"ט וש"כ), שהוא מישרים, כלומר שהץ' היא מישרים, דהיינו ממנצפ"ך (כמ"ש שם), וכן הצירוף ו"ף מא"ת ב"ש, הוא מישרים. כי הף' היא מישרים. 

שכז) ועל דא מתחלפי וכו': ועל כן האותיות, דצירופי א"ת ב"ש, מתחלפות ממקום למקום וממדרגה למדרגה, כי כל צירוף מורה על יחוד אחר, כמו שנתבאר, והכל הוא בסוד אותיות התורה. אשריהם העם הקדוש, שהם דבקים במלך העליון, והכל נתתקן בשבילם  כדי שיוכלו לתקן לקבלת ההארה.

שכח) חדי רבי שמעון וכו': שמח ר' שמעון, אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך לפני עתיק יומין. פתח ר"ש ואמר, אם טוב לפני אדוני, שאשאל ממנו שאלה אחת. אמר ליה, רבי. קשר שאילת רשות בחקיקות האורות מה הוא. כלומר למה צריכים האורות לנטילת רשות.

שכט) א"ל הה"ד משכני וכו': א"ל אליהו, ז"ש, משכני אחריך נרוצה. כי משכני, פירושו תן לי רשות, ואז אחריך נרוצה, כנ"ל. כי במקום שהולך רשות של המלך העליון, שם הולכים כולם ונמשכים אחריו. עתה רבי, אמור דבריך וערוך את כלי הזיין שלך.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים צז-צט
1.הסבר כיצד הץ' מבריחה את הק' ומדוע מאפשרת במצב זה להיות מצורפת לה שיצאה מבחינת הד'?
2. מדוע שאומרת משכני רק הא' יכול למשוך אותה?
3. איזה הארה מקבלת שאומרת אחריך נרוצה ומדוע זה מאפשר לה לומר אח"כ נגילה ונשמחה בך?
4. מיהם ז' הנערות שהביאה המלכות לחדרי המלך ובאיזה מצב אינה צריכה לז' הנערות?
5. כיצד באמרה מישרים אהבוך מצליחה לסלק את הק' ויתרה מכך הד' הופכת לה'?
6. מה שאל רשב"י את אליהו ומה ענה לו אליהו?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים צד- צו שיעור 32

ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש

אתב"ש הוא צירוף אותיות של זכר ונקבה, האות הראשונה עם האחרונה אות שניה ב עם אות אחת לפני אחרונה ש. האותיות למפרע שהם צד הדין באות מהאות ת עד האות א, והאותיות באורח ישר, קו ימין הם על סדר א,ב,ג

בנפש האדם הרצון להשפיע הוא הזכר, קו ימין, רצון לקבל שמאל צד הנקבה. וכך גם באותיות. את הזכר והנקבה יש לחבר כדי להגיע לשלמות. חיבור זה אפשרי רק בפעולה של קו אמצעי. לכל זוג אותיות מבנה המתאים לחיבור כמו א שמושכת את האות ת המייצגת את הרצון הגדול. ב מושכת את האות ש וכך הלאה.

צירוף א ואות ת זה חיבור שמראה שמוכנים להביא את הרצון למקום העבודה הנפשית, בחינת מושכני. הצירוף אחריך נרוצה ב ואות ש כאן ב נקבה ואות ש זכר. באה האות ב אומרת אחריך נרוצה, הרצון שלי לבוא אליך. בצירוף הראשון הזכר בא אל הנקבה, ובצירוף שני הנקבה כבר מתאווה אליו.

צירוף האות ג עם האות ר נגילה ונשמחה בך, פתוחה כדי לקבל הארה מהזכר, לקבל מכל כ"ב האותיות, אך יש להיזהר מאותיות מנצפ"ך שהם מהשמאל, אז מגיעים לנזכירה דודיך מיין, שזהו הצירוף שך ד עם האות ק שעליה להראות עצמה כדלה ולא כשמחה מעולם הזה, אלא שמחה מהאמת.

מצד אחד צריך להגיע לנגילה ונשמחה בך, ומצד שני ממשיך הפסוק נזכירה דודיך מיין. כלומר שמחה היא חשובה בעבודת השם, אך מסוכנת כאשר אדם שמח ומראה שמחתו בדברים חיצוניים גשמיים. יש יין משמח ויש יין משכר. השיכורים המקבלים את האור ממעלה למטה באים כחצופים. מהקליפה אסור ליהנות, וכל העולם הזה הוא קליפה, אותה צריך רק לשמר עד שמגיעים לגמר תיקון, אך לא להפוך את החיצוניות לעיקר.

 

האות ב באה חדרי המלך, אחריך נרוצה. היא יכולה להיכנס לחדרי המלך רק כאשר היא מקושטת בחסדים, שהיא מיוזמתה אומרת אחריך נרוצה

ובשעה שהמלכות אומרת נגילה ונשמחה בך, באה הג', שהיא ז"א, להתדבק באות ר', שהיא המלכות. כי אז יש שמחה ורצון בכ"ב האותיות, שבשלמות באות ג', שהיא ז"א. והאות ר' פורעת את עצמה אליו לקבל ממנו, בלי בושה.כשישנה אהבה אין בושה בקבלה.

כי צורת ר', היא, כמו חצי עיגול, שהיא צורת בית קבול והוא, הג' בא להתדבק בר' ולהשפיע לה ברצון. בצירוף ג"ר אינה בושה, להיותה במצב הב', וכבר היא קטנה מיעטה עצמה ובאה בהתמסרות ליחד, מוכנה לשלם מה שצריך כדי לזכות ביחד.

 

המלכות נקראת דלות ועוני. דלות זו טובה מפני שאם היא תיתן את האור לאות ק אז העורלה באה להאחז. הקליפה מקבלת מעט אור כדי שתשמור את הפרי עד שתגדל.

אדם רואה שהוא נהנה מהגשמיות בעולם הזה, עליו להראות כדל, להקטין עצמו, לא להראות שבזה הוא שמח, שהרי הקליפה צריכה להיות ניזונת מהגשמיות, ואין לתת לה יותר מחיותה, מפני שהיא מחזיקה את הרצונות. האיזון הנכון הוא מרעיבו שבע, משביעו רעב.

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. דהיינו, למה אתם מראים את עצמכם, שאתם בשובע ובעושר, הרי רשעי העולם אצלכם, שירצו לינק מכם, ע"כ, הראו את עצמכם עניים ורעבים. וע"כ הראתה המלכות את עצמה בצורת דלת בשמחה.

כאשר מחזיק אדם ערך גדול לפנימיות, אז לא יראה חשיבות גדולה לחיצוניות. אצל הגויים האסתטיקה החיצונית בראש סדר העדיפויות אצלם, ובד"כ רקובים מבחינה פנימית. אצל ישראל הנקודה הפנימי חשובה.


שיר השירים צד- צו שיעור 32

ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש

אתב"ש הוא צירוף אותיות של זכר ונקבה, האות הראשונה עם האחרונה אות שניה ב עם אות אחת לפני אחרונה ש. האותיות למפרע שהם צד הדין באות מהאות ת עד האות א, והאותיות באורח ישר, קו ימין הם על סדר א,ב,ג

בנפש האדם הרצון להשפיע הוא הזכר, קו ימין, רצון לקבל שמאל צד הנקבה. וכך גם באותיות. את הזכר והנקבה יש לחבר כדי להגיע לשלמות. חיבור זה אפשרי רק בפעולה של קו אמצעי. לכל זוג אותיות מבנה המתאים לחיבור כמו א שמושכת את האות ת המייצגת את הרצון הגדול. ב מושכת את האות ש וכך הלאה.

צירוף א ואות ת זה חיבור שמראה שמוכנים להביא את הרצון למקום העבודה הנפשית, בחינת מושכני. הצירוף אחריך נרוצה ב ואות ש כאן ב נקבה ואות ש זכר. באה האות ב אומרת אחריך נרוצה, הרצון שלי לבוא אליך. בצירוף הראשון הזכר בא אל הנקבה, ובצירוף שני הנקבה כבר מתאווה אליו. 

צירוף האות ג עם האות ר נגילה ונשמחה בך, פתוחה כדי לקבל הארה מהזכר, לקבל מכל כ"ב האותיות, אך יש להיזהר מאותיות מנצפ"ך שהם מהשמאל, אז מגיעים לנזכירה דודיך מיין, שזהו הצירוף שך ד עם האות ק שעליה להראות עצמה כדלה ולא כשמחה מעולם הזה, אלא שמחה מהאמת.

מצד אחד צריך להגיע לנגילה ונשמחה בך, ומצד שני ממשיך הפסוק נזכירה דודיך מיין. כלומר שמחה היא חשובה בעבודת השם, אך מסוכנת כאשר אדם שמח ומראה שמחתו בדברים חיצוניים גשמיים. יש יין משמח ויש יין משכר. השיכורים המקבלים את האור ממעלה למטה באים כחצופים. מהקליפה אסור ליהנות, וכל העולם הזה הוא קליפה, אותה צריך רק לשמר עד שמגיעים לגמר תיקון, אך לא להפוך את החיצוניות לעיקר. 

שז) כתיב והמלך שלמה וגו': כתוב, והמלך שלמה ברוך וכסא דוד נכון עד עולם. שואל, למה נקרא כך. ומשיב, אלא והמלך שלמה, היינו המלך שהשלום שלו, שהוא יסוד ז"א. כי בכמה מקומות כתוב המלך סתם, ולא כתוב המלך שלמה. אלא המלך סתם, אומר על בית דוד, שהוא מלכות. המלך שלמה, על המלך שהשלום שלו שמחבר זכר ונקבה כמו יסוד שמחבר נצח הוד, והוא הכלל של ז"א שנותן את האור למלכות, אומר, שהוא ז"א.

שח) ברוך דהא כדין וכו': והמלך שלמה ברוך. ברוך, פירושו, כי אז נביעת הברכות אינם חדלים למעלה ולמטה. ברוך, פירושו, שכל הברכות נובעות משם. שיתברכו כל העולמות, ושיאירו כל האותיות, כולם בחבור אחד, בשלמות אחת. הברכה באה ממקור עליון ומצרפת את כולם בחיבור אחד

שט) וכדין ירתא שמא וכו': ואז, האות האחרונה שבשם הקדוש, שהיא מלכות, יורשת את השם הזה, שתהיה נקראת גם היא ברוך. שכתוב, ברוך ה' אלקי וכו' דוד אבי. שהיא מלכות  כלומר גם דוד יורש את השם הזה.

שי) דכד אתקרי ברוך וכו': כי כשהמלכות נקראת ברוך, אז הכל הוא שם שלם כראוי, וכל העולמות מתברכים ממקור החיים, שהוא בינה, ושם זה, ברוך, הוא למעלה ולמטה, לפעמים למעלה, בז"א. ולפעמים למטה, במלכות. אשרי אתם עם קדוש, שסודות קדושים עליונים מתגלים לכם.

שיא) כד מתחברין אתוון וכו': כשהאותיות של השם הקדוש מתחברות אז יורדת הו', שהיא ז"א, להמשיך את הה', שהיא מלכות, ממטה למעלה, להיות חיבור אחד. וזה סוד האלפא ביתא דא"ת ב"ש, וכו'. כי אז האותיות של האלפא ביתא א"ת ב"ש, יורדות ועולות. הא' יורדת אל הת' להמשיכה אליו, שיתחברו אלו באלו. הב' עולה אל הש', ממטה למעלה. כי נמשכת מלמטה, ממלכות, ורוצה להתעטר בבעלה, ז"א, שהוא למעלה.

שיב) א' רזא דו' וכו': ומפרש דבריו. א' היא סוד ו', שהיא ז"א, שהוא רוצה להקים את הכלה, שהיא המלכות, באלו השירים, שהיא מעוררת מלמטה בעת שהיא מתקשטת שעוברת מבחינה א לבחינה ב. בחינה א חוכמה בלי חסדים, ולא יכולה להאיר למרות שיש בה השתוקקות. הקישוט מעבר למצב ב שיש בה חסדים. וז"א נותן לה יד להמשיכה אליו, והאותיות שמחות זו לזו. בשעה שהיא אומרת אליו משכני, אז הא', שהיא ו', דהיינו ז"א, יורדת אל הת', שהיא מלכות, להמשיכה אליו.

שיג) ובשעתא דאיהי אמרת וכו': ובשעה שהיא אומרת, אחריך נרוצה, עולה הב', שהיא המלכות, ורצה אחר הש', שהיא ו', דהיינו ז"א, ואז היא נכנסת לחדרי המלך, שהם ג' נקודות, שהן ג"ר, וחדרים, שהם חג"ת, ואכסדרין אל החדרים, שזו היא צורת האות ש' שבה ג' נקודות מלמעלה, ומסדרונות אל החדרים, שהם ג' ווין שבה, ובסיסה למטה, שג' הווין מתקשרות בו. וז"ס הצירוף ב"ש.

האות ב באה חדרי המלך, אחריך נרוצה. היא יכולה להיכנס לחדרי המלך רק כאשר היא מקושטת בחסדים, שהיא מיוזמתה אומרת אחריך נרוצה

שיד) ובשעתא דאמרת נגילה וכו': ובשעה שהמלכות אומרת נגילה ונשמחה בך, באה הג', שהיא ז"א, להתדבק באות ר', שהיא המלכות. כי אז יש שמחה ורצון בכ"ב האותיות, שבשלמות באות ג', שהיא ז"א. והאות ר' פורעת את עצמה אליו לקבל ממנו, בלי בושה.כשישנה אהבה אין בושה בקבלה כי צורת ר', היא, כמו חצי עיגול, שהיא צורת בית קבול והוא, הג' בא להתדבק בר' ולהשפיע לה ברצון. וז"ס הצירוף ג"ר. פי'. שיש צירוף ג"ד בסוד גואל דלים, ועכ"ז נשארת ד' שהיא לשון דלות ועוני מפני שחסרה חסדים. והטעם כי ד' נמשכת ממצב הא' שבמלכות, שהיא אז בבחינת ג"ר דחכמה ע"כ היא בושה לרדת ולקבל מז"א חסדים. וע"כ נשארת ד'. משא"כ בצירוף ג"ר אינה בושה, להיותה במצב הב', וכבר היא קטנה מיעטה עצמה ובאה בהתמסרות ליחד, מוכנה לשלם מה שצריך כדי לזכות ביחד.

שטו) בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, אידכרת דהא ערלה אתייא גו אינון אוכלוסין, לערבבא חדוהא לערבב את השמחה ע"י היין המשכר, בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא. וכד איהי חמת ליה, דאחיד מסאבא בשיפולי מקדשא, כדין איהי אזעירת גרמה, בגין למיהב ליה תמצית דחיק וסתים, כמו שנובע מתוך האבן שאז המלכות נקראת דלות ועוני. דלות זו טובה מפני שאם היא תיתן את האור לאות ק אז העורלה באה להאחז. וכדין ד' יהיב לאת ק', ואת ק' אתפשט בחדווא, לנטלא חולקא מגו מקדשא. הקליפה מקבלת מעט אור כדי שתשמור את הפרי עד שתגדל.

אדם רואה שהוא נהנה מהגשמיות בעולם הזה, עליו להראות כדל, להקטין עצמו, לא להראות שבזה הוא שמח, שהרי הקליפה צריכה להיות ניזונת מהגשמיות, ואין לתת לה יותר מחיותה, מפני שהיא מחזיקה את הרצונות. האיזון הנכון הוא מרעיבו שבע, משביעו רעב

שטז) ועל דכלה דא וכו': ומשום שכלה זו, דהיינו המלכות, היא קדושה, ואין לה לתת אל הטומאה, ע"כ היא עושה את עצמה דלת, שהיא לשון דלות, דהיינו, כמו שלא קבלה לתוכה כל כך אור, והיא עניה וכך צריך להיות. וסימנך, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. דהיינו, למה אתם מראים את עצמכם, שאתם בשובע ובעושר, הרי רשעי העולם אצלכם, שירצו לינק מכם, ע"כ, הראו את עצמכם עניים ורעבים. וע"כ הראתה המלכות את עצמה בצורת דלת בשמחה.

כאשר מחזיק אדם ערך גדול לפנימיות, אז לא יראה חשיבות גדולה לחיצוניות. אצל הגויים האסתטיקה החיצונית בראש סדר העדיפויות אצלם, ובד"כ רקובים מבחינה פנימית. אצל ישראל הנקודה הפנימי חשובה.

שיז) כד חמת חייבא וכו': כשהמלכות ראתה את הרשעה הזו, שהיא אות ק שמתנהגת כמו קוף המחכה אדם שהיא מתפשטת כנחש הפושט זנבו, ומתקיפה אותה לינק בשמחה מן המקדש. אשר אז הוא מזדמן לבלבל את השמחה, בכל מקום שרואה אותה. 

שיח) וע"ד בכל אתר וכו': וע"כ בכל מקום שיש שמחה, יש להרבות כחות השמחה צריכה לבוא מטעם הנשמה ולא מטעם הגוף, כדי שהס"א לא יוכל לקטרג. וכן בכל מקום שיש אבל, יש להרבות כחות, כי הס"א הוא שם, כדי שלא יוכל לקטרג, ולשבור כחו. 

שיט) בשעתא דא אמרת וכו': בשעה זו אומרת המלכות, מישרים, דהיינו מישרים אהבוך, ומזכירה אות אחת מאלו מישרים, דהיינו מן אותיות מנצפ"ך הנקראות מישרים (לעיל אות רצ"א), אז יוצאת אות עם זנב חזק הנמשך למטה חמשים אמה, כעין אותו המקום שהמן נתלה עליו, שנאמר, יעשו עץ גבוה חמשים אמה (אסתר ה'), וזו היא האות ץ', כיון שאותו הנחש נושא את עיניו, ורואה אותה התליה שבאה, אז נפרד מן המקדש, ובורח מפני הצדיק שיכול לרדת למטה, ואז יתגבל שקר הנחש.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים צד-צו
1.הסבר את ה הצירופים של זכר ונקבה של את בש הראשונים דהיינו את בש גר דק והץ?
2. מיהו המחבר ביניהם ומדוע הברכה שורה רק בחיבורם?
3. כיצד הצירופים האלה מתוארים בכתוב משכני אחריך נרוצה נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים צא- צג שיעור 31

כ"ב אותיות ומנצפ"ך

האותיות שסוגרות את המדרגה, הם אותיות מצד הגוף. יש באותיות/חסרונות אלו סוג של רפיון. מצד אחד רפיון מאפשר להתחבר מאחר ובו מרגישים את הרצון החזק, הקושי לא מאפשר. הסכנה היא בחיבור למקום לא נכון. נרפים אתם נרפים, אומר שהרפיון יותר קשה מעצלות, מאחר וזהו מצב שכאילו מחוברים ולא מחוברים, מעין תלישות. איבר רפוי אינו מחובר ממש, אך עדיין יש בו אור מקיף, ואז הקליפה באה להשתוקקות הזו. כדי לרפא מחלה זו יש לחבר את המנצפ"ך לאות א' אלופו של עולם. החיבור הוא ע"י החסד, שנאמר נגילה ושמחה בך.

מבחין הגאון מווילנה בין שמחה לרינה. כתוב אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. אברהם הוא חסד שהגיל בא מצד החסד, מצד בתפילת הבוקר. יצחק ירנן, מנחה לעת ערב. מכאן שנגילה ונשמחה בך זה מצד החסד של אברהם. תורת חסד על לשונה, אומר שאותיות אלו המנצפ"ך מתחברים עם קו אמצעי אז יהיה גיל, חיבור ורפואה. 

 

כאשר לוקחים את המנצפ"ך לפרטיות, זהו שורש כל המחלות, כאשר אינם מחוברות לאות א לאלופו של עולם. פר דינים אותיות רפ שעולים מאתיים שמונים, יש לחבר לאלף לאלופו של עולם ואז יש רפא.

המלכות מתתקנת ביפי תקוניה ע"י כך שבאה לקו אמצעי. היא לא יפה כאשר היא בחינת שלג, ים קפוא, מצב א ואז יש להלבישה בצמר, בחסדים, ולפי רמת הקישוטים יהיה הגילוי. כשהיא עולה לז"א, אז הוא שם שלם בסוד הוי"ה אלקים. זהו מעבר יבק היכולת לקחת את הדין, את צד הרצון ולהכליל אותו בבחינת יעקב, שהוא שם הויה, יעקב שחזר ודש בעקביו שהם מצוות האמונה, הפעולה למעלה מהדעת, זהו חוק שמאפשר את החיבור.


שיר השירים צא- צג שיעור 31

כ"ב אותיות ומנצפ"ך

האותיות שסוגרות את המדרגה, הם אותיות מצד הגוף. יש באותיות/חסרונות אלו סוג של ריפיון. מצד אחד רפיון מאפשר להתחבר מאחר ובו מרגישים את הרצון החזק, הקושי לא מאפשר. הסכנה היא בחיבור למקום לא נכון.

נרפים אתם נרפים, אומר שהרפיון יותר קשה מעצלות, מאחר וזהו מצב שכאילו מחוברים ולא מחוברים, מעין תלישות.

איבר רפוי אינו מחובר ממש, אך עדיין יש בו אור מקיף, ואז הקליפה באה להשתוקקות הזו. כדי לרפא מחלה זו יש לחבר את המנצפ"ך לאות א אלופו של עולם. החיבור הוא ע"י החסד, שנאמר נגילה ושמחה בך. 

מבחין הגאון מווילנא בין שמחה לרינה. כתוב אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. אברהם הוא חסד שהגיל בא מצד החסד, מצד בתפילת הבוקר. יצחק ירנן, מנחה לעת ערב. מכאן שנגילה ונשמחה בך זה מצד החסד של אברהם. תורת חסד על לשונה, אומר שאותיות אלו המנצפ"ך מתחברים עם קו אמצעי אז יהיה גיל, חיבור ורפואה.  

רצז) וכתיב אתה כוננת וגו': וכתוב, אתה כוננת מישרים. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים 

בכל כ"ב האותיות יש מצד של קטנות וגדלות. למנצפ"ך יציאה מהמדרגה, אותיות א – ט בהם האח"פ ירדו לז"א, ובהמשך ירדו לנוקבה מחוץ למדרגה, לכלים בלבד בלי האורות.
ומה שאמרנו, שהמנצפ"ך דז"א, בעת קטנות, נופלות למדרגה התחתונה מז"א, שהיא הנוקבא, הכונה היא אל הכלים בלבד בלי האורות שבהם, אבל האורות שבהם, מסתלקים לשורשם למדרגה העליונה מז"א, שהיא בינה. התפשטות והסתלקות מאפיינים את האורות, זיכוך ועיבוי מאפיין כלים וז"ש (באות רצ"ג), אינון אתוון טמירין גניזין גו עלמא עלאה, דהיינו שבעת קטנות עולים אורותיהן ונגנזים במדרגה העליונה מז"א, שהיא בינה. וכד אתגניז אור קדמאה,אור ג"ר בעת צמצום ב דהיינו בעת שנגנזו אור ג"ר, הנקרא אור קדמאה, שזה היה מחמת עלית המלכות למקום בינה, שהוציאה הבינה ותו"מ לחוץ מז"א כנ"ל, אז אתגניזו אתוון אלין, דהיינו המנצפ"ך, שאורותיהן עלו לבינה, והכלים לנוקבא דז"א. ונעלמו מז"א. והוה ידע לון אדם, דהיינו מטרם שחטא היו לו ה' כלים כחבתו"מ וה' אורות נרנח"י כי היה בגדלות. כי המנצפ"ך היו מחוברות בכ"ב אותיות, והיו לו ט' כלים דבינה מא' עד י', שהן יחידות, וט' כלים דז"א מי' עד ק', שהן עשיריות, וט' כלים דמלכות שהן מק' עד ץ' ארוכה. בתר דחטא אדם, אתגניזו כמלקדמין, שהמנצפ"ך, שהן בינה ותו"מ, יצאו ממנו, למדרגה תחתונה. ונסתלקו ממנו אורות דג"ר. עד דאתא אברהם וידע לון ברוח קודשא דשראת עליה, שהעלה מ"ן והחזיר המנצפ"ך למדרגתם, וחזרו אורות דג"ר, שה"ס אור קדמאה, שמטרם עלית המלכות לבינה. וכן ליעקב שקבל מאברהם, וכן ליוסף שקבל מיעקב. כיון דמית יוסף ובני ישראל הוו בגלותא, נכנסו לגלות כשאיבדו את הברית דהיינו שחטאו ישראל, אז חזרו המנצפ"ך ונפלו מז"א, וחזר ז"א לקטנותו. ו"ק בלי ראש. וז"ש, אתגניזו אתוון ואסתלקו כמלקדמין. שהמנצפ"ך חזרו ונפלו, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וכו' אתגלו אתוון, שהמנצפ"ך חזר למדרגת ז"א, וחזר אור קדמאה, דהיינו ג"ר, כיון דחטאו, כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עדים. עדים, כולל מנצפ"ך דכלים וג"ר דאורות שהם הקישוט ולא הקיום. וכן משה ויהושע וזקנים ידעו המנצפ"ך היו בגדלות והעם לא, כלומר שהיו מחוברים בכ"ב איתיות דז"א. ובהו עאלו לארעא וכו' ואתגלי שיר דא, שה"ס אור הג"ר המלובש בשיר השירים, אתגליפו אלין אתוון נתחברו אלו האותיות מנצפ"ך, בעשרין ותרין אתוון, רזא ב"ך, דהיינו שמנצפ"ך חזרו למדרגה, ונכללו בימין, שה"ס כ"ב אותיות, והיינו מישרים אהבוך, כי אחר שנכללו בימין נקראים מישרים כנ"ל. והם אוהבים להתחבר בכ"ב אותיות. כנ"ל, כי אינם יכולים להאיר זולתן. באפשרותם להתחבר רק לאחר שהם מיואשים מעצמם
וז"ש (באות רצ"ז), וכתיב. אתה כוננת מישרים. וחכך וגו', כלהו ברזא דאילין אתוון אינון דאיקרון מישרים. שפירושו, אשר אתה, שהוא חסד כוננו את המנצפ"ך הנק' מישרים, כי מטרם שהמנצפ"ך נתלבשו בחסד, לא יכלו להאיר כנ"ל. ואלין וכו' גניזין גו עלמא דאתי, היינו שאורותיהן גנוזים בבינה, הנקראת עולם הבא. וכולהו נביעו בתר נביעו שהארת החכמה הנובעת ממנצפ"ך, רודפת להכלל בנביעת החסדים שבכ"ב אותיות. שכן הוא, גו מחשבה, שהיא בינה בסוד חקיקת השמות הקדושים. דהיינו בסוד מי אלה של השם אלקים (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר אות ז'), וכן בגליפו דכר ונוקבא, שהנוקבא, שיסודה היא משמאל, שה"ס מנצפ"ך, רודפת להכלל בז"א. שעיקרו הוא חסדים וימין, לאסתכמא כחדא, להיות בהסכם אחד, דהיינו בשליטת החסדים. דהא לית בכל אתוון אסכמותא אלין באלין למהוי דא בדא, בר אלין. כי אלו המנצפ"ך אינן יכולות להאיר כלל, בלי החיבור עם החסדים. כנ"ל, וע"כ הן רודפות אחריהם, להיות עמהם יחד.

כאן מדובר על מנצפ"ך מצד הקדושה, אך כאשר רוצים את המנצ"ך לפרטיות, זהו שורש כל המחלות, כאשר אינם מחוברות לאות א לאלופו של עולם. פר דינים אותיות רפ שעולים מאתיים שמונים, יש לחבר לאלף לאלופו של עולם ואז יש רפא. 

רצח) תו. מישרים, אלין יה, דרחימו דלהון לגבי ו', ואינון אסכמותא דכלא, וברעותא חדא לגבי ו. ועל דא, משכני לגביך, למהוי עמך, דהא אתוון קדישין עילאין אינון יה, אתחבר עמהון ו', ואיהו שמא קדישא עילאה. ה דיתבא תחותיה, ולית לה מגרמה כלום, תיאובתה דידה לסלקא לגביה, לאתחבר בהדיה, ולא סלקא אלא ברשו, ואיהי אומרת משכני, למהוי בהדך בחיבורא חדא

הוא מחובר לעולמות העליונים, י"ה והיא אין לה מעצמה כלום, וכל תשוקתה לעלות, ומבקשת מז"א מושכני להיות איתך בחיבור אחד. 

מדרגת נשמה לא מספיקה, אלא לשמחה שכתוב ושמחת בחגיך, התענוג של שבת צריך גם את המנצפ"ך

רצט) הביאני המלך חדריו: פירושו, שהמלכות אומרת, שהמלך הביאני חדריו, והתקין אותי בכל מיני תקונים ביופי העליון, כדי שאהיה אצלך. וע"כ, נגילה ונשמחה בך, אני וכל התקונים שלי, כשאהיה עמך בחיבור אחד.

אחר שמקבלת את אור הבינה בהתכללות, יכול לאחר מכן לקבל אור בגדלות. הביאני המלך זה מצד העליון.

ש) נזכירה דודיך כמה וכו': נזכירה דודיך, פירושו, כמו שלמדנו, נרוה לכל אחד ואחד, הן לאותן הצריכים חסדים והן לאותן הצריכים חכמה. ונשמח אותם מאותו היין המשמח את הכל, שה"ס הארת החכמה, ולא נחדל מלשמח אותם, כי מישרים אהבוך, שהם י"ה, דהיינו חכמה ובינה. שהם לא יחדלו לתת לך, משום שהם אהבוך לתת לך, ולהשפיע לך, ולהאיר לך. לא נחדל מלשמח אותם שהרי י"ה הם בזיווג תדיר ואינו פסיק. זהו תיקון עצום בעולמות העליונים, שזיווג תדיר הוא בחינת גמר תיקון, וחכמה ובינה צריכים לעלות לראש דאריך כדי להתתקן, והם לא נמצאים שם בקביעות. על זה שואל רשב"י

שא) אר"ש אי ניחא וכו': אמר ר' שמעון לאליהו, אם טוב לפני אדוני, אשאל אותך, הרי כתוב, אתה כוננת מישרים. ואם מישרים הם י"ה, שהם חו"ב, מי יכול לתקנם יש לתקנם מפני שבצמצום ב הם בו"ק, חוץ מעתיקא דכל עתיקין, שהוא כתר, דהיינו המדרגה שהיא למעלה מחו"ב, והוא אינו ידוע כלל בו החכמה סתימאה, ואותו הלא נודע הסתור והגנוז, שהוא כתר, אינו נקרא אתה, שהוא לשון נוכח וגלוי, ואיך אומר הכתוב, אתה כוננת מישרים. שאתה זה נוכח ולכאורה ניתן להשיג מדרגה זו

שב) אמר ליה הא וכו': אמר לו אליהו. הרי למדנו שאין צורה לאותיות בממשיות שלהן, עד שיוצאות חוץ מבינה מפני שהאור והכלי באים כאחד, ואם אין האור מסתלק לא נראה הכלי, כיון שיוצאות לחוץ נעשית בהן ממשיות, ונתתקנו שהקב"ה יהיה נקרא באותיות אלו. ומשום זה, כתוב, אתה כוננת מישרים, כי כיון שהגיעו למקום שנקרא אתה אז נתתקנו מישרים.
פירוש. שאליהו תירץ לו, שמישרים סובב רק על אותיות הבינה, שה"ס י"ה. ולמדנו (לעיל אות ר"פ), שאותיות הבינה אין להם ממשיות עד שבאים למקום ז"א, הם רק בתודעה, עדיין לא ממשיים לגוף ואז קונים ממשיות, ע"ש. וזסו"ה אתה כוננת מישרים, שז"א הנקרא אתה, הוא המתקן את האותיות דבינה הנקראות מישרים. עדיין השאלה עומדת איך ז"א מתקן את י"ה שצריכים תיקון גבוה, אלא בזכות ז"א שעולה לביקוש, י"ה מתתקנים בהארת חכמה ועליהם לעלות לאריך לבקש תיקון עבור ז"א

שג) ועל דא תיאובתא וכו': וע"כ חשקת המלכות היא, להתחבר באותיות אלו, שהן מישרים, כדי שיהיה הכל שם שלם, ומטרם שנתתקנו הבחינות שלה, שהן ז' הנערות (כנ"ל אות קנ"ט בהסולם), לא תוכל להתחבר באותיות אלו, להיות הכל שם שלם. ע"ש.

שד) ועל דא איהי וכו': וע"כ המלכות אומרת בתקוני יפיה, משכני אחריך נרוצה, נרוצה, היינו היא והבחינות שלה. הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך' נגילה, היינו היא והבחינות שלה, שהן ז' הנערות כנ"ל בדבור הסמוך, שמטרם שנתקנו הבחינות שלה לא תוכל להתחבר בו.

שה) בגין דאיהי אתתקנת וכו': כי המלכות מתתקנת ביפי תקוניה ע"י כך שבאה לקו אמצעי. היא לא יפה כאשר היא בחינת שלג, ים קפוא, מצב א ואז יש להלבישה בצמר, בחסדים, ולפי רמת הקישוטים יהיה הגילוי, כדי להתחבר בז"א בחבור אחד, להיות עמו שם שלם בחבור אחד. כי כשהיא עולה לז"א, אז הוא שם שלם בסוד הוי"ה אלקים. זהו מעבר יבק היכולת לקחת את הדין, את צד הרצון ולהכליל אותו בבחינת יעקב, שהוא שם הויה, יעקב שחזר ודש בעקביו שהם מצוות האמונה, הפעולה למעלה מהדעת, זהו חוק שמאפשר את החיבור

שו) ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי כשהיא עולה להתחבר לז"א אז הוא בשם שלם הויה, ולא יותר, איפה הוא סוד השם אלקים. ומשיב, אלא כשהשם הוא בשלמות, אז נכללים יחד למעלה ולמטה, למעלה, הוא שם הויה שהוא ז"א. למטה, הוא שם אלקים שהוא מלכות. ואז נשלמת בכל. שם אלקים שהוא דין יכול לבוא במלואו, היכולת להשתמש בגדלות כלי הקבלה, רק כשההויה שלמה. 


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים צא-צג
1.מצד אחד כתוב שבעת קטנות מסתלקים המנצפך למעלה ומצד שני כתוב שהם יורדים למטה מה הכוונה?
2. כיצד חקוקות האותיות למעלה וכיצד למטה?
3. מה הפירוש השני למושג מישרים?
4. מה שואל רשבי את אליהו באות שא ומה עונה לו אליהו ומה זה מורה לנו על עבודת השם?
5. מה התנאי המוקדם שתוכל להיות המלכות בבחינת נגילה?
6. מדוע אומר שכאשר עולה המלכות לז"א אז הוא שם שלם בסוד הויה אלקים מדוע גם בחינת אלקים נכלל בשלמות זו?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים פח- צ שיעור 30

כ"ב אותיות ומנצפ"ך

אות היא חיסרון, כלי להתלבשות האורות. האות היא גבול לכל אור לפי שיעור התפשטותו, כלומר האות לא מאפשרת לאור להתפשט מעבר לגבול שלה, ובכך לכל אות אופי ותפקיד מוגדרים. כך צריך כל אדם לדעת מהו תפקידו ביחס לכלל, מה תפקידו במערכת זוגית ובכל מסגרת. אומר בשיר השירים הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך (כ"ב אותיות). בחדרי המלך מקבלים יין, היינו חוכמה/שפע. באים לחדרי המלך כדי להתקשט, היינו לתקן ולפעול בקו אמצעי.

אותיות מנצפ"ך הן חמש אותיות אחרונות במדרגה, עליהן כתוב מישרים אהבוך. לאחר חטא אדם הראשון נגנזו אותיות אלו, עד שבא אברהם שהבין את מדרגת גדלות זו עד שעברו מדור לדור, נשכחו בגלות מצרים ונגלו שוב בהר סיני, ובכח זה נכנסו לארץ ישראל.

הכלים/האותיות אותם צריך האדם לתקן, הם עשרים ושבע אותיות. א – י ( לא כולל יוד) כלים של בינה, הם נספרים ביחידות. ספירת העשרות כנגד תפארת  י – ק (לא כולל ק). כנגד המלכות קרשת + חמש אותיות מנצפ"ך. סה"כ שלוש פעמים תשע, הם עשרים ושבע אותיות.

וכל זה משום שנגילה ונשמחה בך. ב"ך מורה כ"ב האותיות הרשומות העליונות וז"ס, אשר נשבעת להם בך נזכירה דודיך מיין: פירושו, כיון שנתחבר יחד בשמחה ההיא שלנו, ניתן חלק לכל אחד ואחד מהשמחה ההיא שלנו, ונרוה אותם, כש"א מיין, פירושו, מן השמחה שלנו מצד היין ההוא, שהוא הארת החכמה, המשמח הכל.

מישרים אהבוך: מישרים, הם שאר האותיות שנשארו מן כ"ב האותיות.

מישרים אלו, דהיינו מנצפ"ך. הן אותיות נסתרות וגנוזות בתוך העולם העליון. וכשנגנז האור הראשון, נגנזו האותיות האלו. והאדם הראשון היה יודע אותן. אחר שאדם חטא, נגנזו האותיות מנצפ"ך כבתחילה. עד שבא אברהם וידע אותן ברוח הקודש ששרה עליו. הייתה התחדשות שאדם ראשון ידע אותם את סוד האותיות הסופיות ולאחר מכן נעלמו ממנו. סוד זה של אותיות מנצפ"ך נשמר והועבר לעם ישראל.

 

הימין והשמאל הם אותיות רכות כמו נוזל שכל אחד חודר לתחום של השני. ברגע שיש קו אמצעי שבא לחבר ביניהם הם מתגלמים כראוי, כלומר נוצר גבול ברור שכל אחד יודע מהו גבולו ומהו תפקידו, קו אמצעי שמאפשר לכל צד לפעול את תפקידו ביחד. השמאל ממטה למעלה והימין ממעלה למטה.


שיר השירים פח- צ שיעור 30

כ"ב אותיות ומנצפ"ך

אות היא חיסרון, כלי להתלבשות האורות. האות היא גבול לכל אור לפי שיעור התפשטותו, כלומר האות לא מאפשרת לאור להתפשט מעבר לגבול שלה, ובכך לכל אות אופי ותפקיד מוגדרים. 

כך צריך כל אדם לדעת מהו תפקידו ביחס לכלל, מה תפקידו במערכת זוגית ובכל מסגרת. אומר בשיר השירים הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך (כ"ב אותיות). בחדרי המלך מקבלים יין, היינו חוכמה/שפע.

באים לחדרי המלך כדי להתקשט, היינו לתקן ולפעול בקו אמצעי.

אותיות מנצפ"ך הן חמש אותיות אחרונות במדרגה, עליהן כתוב מישרים אהבוך. לאחר חטא אדם הראשון נגנזו אותיות אלו, עד שבא אברהם שהבין את מדרגת גדלות זו עד שעברו מדור לדור, נשכחו בגלות מצרים ונגלו שוב בהר סיני, ובכח זה נכנסו לארץ ישראל. 

הכלים/האותיות אותם צריך האדם לתקן, הם עשרים ושבע אותיות. א – י ( לא כולל יוד) כלים של בינה, הם נספרים ביחידות. ספירת העשרות כנגד תפארת  י – ק (לא כולל ק). כנגד המלכות קרשת + חמש אותיות מנצפ"ך. סה"כ שלוש פעמים תשע, הם עשרים ושבע אותיות.

  

רפט) וכל דא בגין וכו': וכל זה משום שנגילה ונשמחה בך. ב"ך מורה כ"ב האותיות הרשומות העליונות. כי ב"ך הוא אותיות כ"ב. וזה הוא בך. וז"ס, אשר נשבעת להם בך.

רצ) נזכירה דודיך מיין: פירושו, כיון שנתחבר יחד בשמחה ההיא שלנו, ניתן חלק לכל אחד ואחד מהשמחה ההיא שלנו, ונרוה אותם, כש"א, יזכור כל מנחותיך וגו'. מיין, פירושו, מן השמחה שלנו מצד היין ההוא, שהוא הארת החכמה, המשמח הכל.

רצא) מישרים אהבוך: מישרים, הם שאר האותיות שנשארו מן כ"ב האותיות. ומי הן. הן מנצפ"ך. כי אין בכל האותיות שיהיו נקראות מישרים, חוץ מאלו. והן שנתכפלו מישרים אלו באלו, מ' בם' נ' בן', צ' בץ'פ' בף'כ' בך'. אלו הן מישרים אלו באלו וזו בזו.

רצב) דהא עשרין ותרין וכו': כי כ"ב אותיות כלולות במלה בך, אלו שנשארו שהן מישרים, דהיינו מנצפ"ך, אהבוך להתכלל עמך, דהיינו בכ"ב אותיות אלו.

רצג) אלין מישרים אינון וכו': מישרים אלו, דהיינו מנצפ"ך. הן אותיות נסתרות וגנוזות בתוך העולם העליון. וכשנגנז האור הראשון, גננזו האותיות האלו. והאדם הראשון היה יודע אותן. אחר שאדם חטא, נגנזו האותיות מנצפ"ך כבתחילה. עד שבא אברהם וידע אותן ברוח הקודש ששרה עליו. הייתה התחדשות שאדם ראשון ידע אותם את סוד האותיות הסופיות ולאחר מכן נעלמו ממנו. סוד זה של אותיות מנצפ"ך נשמר והועבר לעם ישראל

רצד) לבתר אורית לון וכו': אח"כ ירש יצחק אותן מנצפ"ך. שכתוב, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. יצחק הורישן ליעקב. יעקב הורישן ליוסף. כיון שמת יוסף, ובני ישראל באו בגלות, נגנזו האותיות מנצפ"ך, ונסתלקו כבתחילה.

רצה) עד דקיימו ישראל וכו': עד שעמדו ישראל על הר סיני ונמסרה התורה לישראל, נגלו האותיות מנצפ"ך, והיו ישראל יודעים אותן בברורם, בסוד שמות חקוקים. עד שחטאו. כיון שחטאו, כתוב, ויתנצלו בני ישראל את עדים. והיה יודע אותן. משה ויהושע ושבעים זקנים, ובהן באו לארץ. אלו אותן האותיות שנותנות את הקישוט למלכות

רצו) כיון דאתבני בי וכו': כיון שנבנה בית המקדש ונגלה השיר הזה, נחקקו אלו האותיות מנצפ"ך, בכ"ב אותיות, שה"ס ב"ך, והיינו, מישרים אהבוך. שמנצפ"ך שה"ס מישרים אוהבים לחתדבק בך, שה"ס כ"ב אותיות.

רצז) וכתיב אתה כוננת וגו': וכתוב, אתה כוננת מישרים. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים. כולם הם סוד אותיות אלו מנצפ"ך, שהן נקראות מישרים. ואלו האותיות הן ספירות גנוזות תוך העולם הבא, שהוא בינה, וכולן הן מבוע אחר מבוע תוך המחשבה בחקיקת סודות השמות הקדושים, בחקיקת דכר ונוקבא, שיתרצו ויסכימו זה לזה להיות יחד. כי אין בכל האותיות רצון והסכמה של אלו באלו להיות יחד זו בזו, חוץ מאלו האותיות מנצפ"ך.
ביאור המאמר. כבר ידעת שהאותיות ה"ס הכלים שבכל פרצוף ראש ג"ר וז"ת הכלים. גם נודע שבכללות אין יותר מג' כלים בכל פרצוף, שהם בינה וז"א ומלכות, כי לחיה ויחידה אין כלים. וה"ס ראש תוך סוף של הפרצוף. אמנם בפרטות, יש ט' ספירות בבינה, שה"ס ראש הפרצוף. ויש ט' ספירות בז"א, שה"ס תוך הפרצוף. ויש ט' ספירות במלכות שה"ס סוף הפרצוף.
וז"ס כ"ז אותיות, שהם לפי מספר הספירות שיש בפרצוף, דהיינו ט' כלים דבינה, וט' כלים דז"א, וט' כלים דמלכות. ט' הכלים דבינה, הם בסוד יחידות שהם האותיות מא' עד י'. וט' כלים דז"א, הם עשיריות, והם האותיות מי' עד ק'. וט' כלים דמלכות הם מאות, והם האותיות מק' עד ץ' ארוכה, שהן ק' ר' ש' ת' ך' ם' ן' ף' ץ'. והם סוד הצירוף של האלפא ביתא אי"ק בכ"ר וכו', אשר כל אחד הוא צירוף מרת"ס, שהם בינה ז"א ומלכות. כי אי"ק, הן ג' כתרים, דיחידות ועשיריות ומאות, כתר דבינה שהוא א', כתר דז"א שהוא י', וכתר דמלכות, שהוא ק'. בכ"ר, הן ג' חכמות, דיחידות ועשיריות ומאות, חכמה דבינה, שהיא ב', וחכמה דז"א, שהיא כ' וחכמה דמלכות, שהיא ר'. גל"ש, הן ג' בינות, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן בינה דבינה, ובינה דז"א ובינה דמלכות. דמ"ת, הן ג' חסדים, דיחידות ועשיריות ומאות, חסד דבינה, וחסד דז"א, וחסד דמלכות. הנ"ך, הן ג' גבורות, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן גבורה דבינה, וגבורה דז"א, וגבורה דמלכות. וס"ם, הן ג' ת"ת, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן ת"ת דבינה, ות"ת דז"א, ות"ת דמלכות. זע"ן, הן ג' נצחים, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן נצח דבינה, ונצח דז"א, ונצח דמלכות. חפ"ף, הם ג' מיני הוד, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן הוד דבינה, והוד דז"א, והוד דמלכות. טצ"ץ, הן ג' יסודות, דיחידות ועשיריות ומאות, שהן יסוד דבינה, ויסוד דז"א, ויסוד דמלכות. והנה נתבאר, שכ"ז אותיות, הן ט"ס דראש, וט"ס דתוך, וט"ס דסוף של הפרצוף.
אמנם לפי"ז יש לשאול, למה אנו אומרים תמיד רק כ"ב אותיות, ואין אנו אומרים כ"ז אותיות, ולפי האמור, אין אנו צריכים להזכיר כלל מספר כ"ב, אלא רק כ"ז. והענין הוא, כי ב' זמנים יש בכל פרצוף, זמן קטנות וזמן גדלות. אשר בקטנות עולה המלכות במקום הבינה של המדרגה ומסיימת שם המדרגה, וחצי בינה ותו"מ של המדרגה יוצאים מן המדרגה ונופלים למדרגה שמתחתיה, שמסבה זו נסתלקו ג"ר מן המדרגה, כי לא נשארו אלא הכלים דכתר וחכמה וחצי בינה במדרגה, באורות דרוח נפש. וזהו זמן הקטנות (כמ"ש בפלפה"ס אות ט"ז י"ז ע"ש). ולעת גדלות, יורדת המלכות ממקום בינה וחוזרת למקומה, ואז חוזרים הכלים דבינה ותו"מ אל המדרגה, ואז חוזרים ג"ר, כי כיון ששוב יש ה' כלים במדרגה, שהם כח"ב תו"מ, שוב מתלבשים בהם ה' אורות נרנח"י. (כמ"ש שם באות י"ח י"ט ע"ש)
ותדע, שאלו ג' הכלים חצי בינה ותו"מ, היוצאים מן המדרגה ונופלים למדרגה התחתונה ממנה בזמן הקטנות, וחוזרים אל המדרגה בזמן הגדלות, מכונים מבחינת האותיות, בשמות מנצפ"ך. שז"ס מה שאמרו חז"ל, מנצפ"ך צופים אמרום, ששכחום וחזרו ויסדום (שבת ק"ד.). כי בזמן קטנות המדרגה, הן נשכחות, מפני שאינן במדרגה, אלא שהן נמצאות במדרגה שמתחתיה. ולעת גדלות המדרגה, שאז חוזרים המנצפ"ך ומתחברים למדרגתם. נמצא שחזרו ויסדום ואז נקראים בעלי המדרגה בשם צופים, משום שמשיגים הארת החכמה המכונה ראיה.
והנה מקור האותיות הוא מבינה, אבל שם עוד לא נתגלמו כראוי, עד שבאות לז"א, ובז"א הן מתגלמות ונשלמות. ולפיכך נבחנות האותיות שמתחילות רק בז"א. ונודע, שעיקר ז"א הוא הקטנות שבו, שהוא בו"ק בלי ראש. כי הוא מדת הקביעות שבו. אבל מדת הגדלות, אינם עיקר בו, אלא תוספות מוחין בלבד. ונמצא שעיקר הז"א הוא רק כ"ב אותיות, והמנצפ"ך הן אצלו בבחינת תוספת ולא עיקר. ומשום זה, אנו חושבים רק כ"ב אותיות, ולא כ"ז.

הימין והשמאל הם אותיות רכות כמו נוזל שכל אחד חודר לתחום של השני. ברגע שיש קו אמצעי שבא לחבר ביניהם הם מתגלמים כראוי, כלומר נוצר גבול ברור שכל אחד יודע מהו גבולו ומהו תפקידו, קו אמצעי שמאפשר לכל צד לפעול את תפקידו ביחד. השמאל ממטה למעלה והימין ממעלה למטה
והנה אנו מבחינים יציאת בינה ותו"מ מן המדרגה, רק בט' ספירות דמלכות, שהם במספר מאות, אשר קרש"ת ה"ס כתר חכמה וחצי בינה שנשאר במדרגה, שק' היא כתר, ר' היא חכמה, ש' היא חצי בינה, והת' היא מסך המסיים את הפרצוף. ומנצפ"ך, הן חצי בינה ותו"מ שיצאו ממדרגת ז"א, מצד הכלים ק ר ש ת הם כמו גלגלתא ועיניים ומסך שבנקבי עיניים הוא מלכות שעלתה לנקבי עיניים המסך הוא אות ת שהיא המלכות ונפלו למדרגה שמתחתיו, שהיא הנוקבא. שמשום זה לא נשאר בז"א, אלא ט' אותיות דבינה, שבו, וט' אותיות דז"א שבו, וד' אותיות שבמלכות שבו, שהם כ"ב אותיות שאין לו את האח"פ, המנצפ"ך. והטעם שאין אנו מבחינים יציאת בינה ותו"מ מן המדרגה בט' אותיות דבינה שהן יחידות, ולא בט' אותיות דז"א שהן עשיריות, אלא בט' אותיות דמלכות בלבד. הוא משום, כי בינה ותו"מ שיצאו מט' אותיות דבינה, שה"ס ראש של ז"א, נפלו למדרגה שמתחתיה, שהיא ט' אותיות דז"א, שהן בחינת תוך של ז"א, וכן בינה ותו"מ שיצאו ממדרגת ט' אותיות דז"א, שה"ס תוך, נפלו למדרגה שמתחתיהן, שהיא האותיות דמלכות שה"ס סוף. אבל בין כך ובין כך לא יצאו מפרצוף ז"א כלל. וע"כ אינן חסרות מפרצוף ז"א. ורק בינה ותו"מ שנפלו מט' אותיות דמלכות יצאו מחוץ למדרגה, כמו שנפלו לקליפות, שהן מנצפ"ך, הן שיצאו לגמרי לחוץ מפרצוף ז"א וזה נקרא שכחה, ובאו בפרצוף הנוקבא, וע"כ הן חסרות בז"א, ואין שם אלא ט' דבינה וט' דז"א וד' דמלכות, שהם כ"ב אותיות בלבד.

מלכות עלתה לבינה אך אותיות שנפלו לז"א הם האח"פ שירדו מהמדרגה לז"א שגם לו יש את יכלמ, נסעפצ שהם האח"פ שנפלו למלכות. המלכות בה ק ר ש ת הם גלגלתא ועיניים והמנצ"ך הם האח"פ שלה.

המנצפ"ך של המלכות נפלו תחת הפרסה לכן נשכחו ורק הצופים, היכולת לראות יכולה להעלותם.
וז"ש (באות רפ"ג) כד ברא קב"ה, שה"ס בינה, לאדם שה"ס ז"א, שהוא בחינת הויה דאלפין, שהוא בגי' אדם. דו פרצופין אתבריאו, דהיינו בדכר ונוקבא, באתוון עלאין רברבין, דהיינו בכ"ב אותיות גדולות לז"א, ובאתוון זעירין תתאין, דהיינו כ"ב אותיות קטנות לנוקבא. וכבר נתבאר שה"ס ט' הכלים דראש וט' הכלים דתוך, וד' הכלים דסוף שבז"א או שבנוקבא שמספרן כ"ב. שהן עיקר המדרגה והן קבועות בה תמיד. אבל ה' אותיות מנצפ"ך אינן קבועות בה, כי אינן נמצאות אלא בשעת גדלות. וע"כ הן נבחנות לתוספת בלבד. ולא מונים אותם בעיקר המדרגה
ומהמתבאר, תבין להבחין בין כ"ב אותיות למנצפ"ך, שכ"ב אותיות ה"ס קו ימין שבמדרגה, שה"ס חסדים, שהם בחינת גלגלתא ועיניים שבמדרגה ומנצפ"ך הן קו שמאל שבמדרגה, שה"ס הארת החכמה שבשמאל. כי מצב הקטנות, בעת שבינה ותו"מ חסרים מן המדרגה, שה"ס כ"ב אותיות, הוא קו ימין, ואותם בינה ותו"מ החוזרים אל המדרגה לעת גדלות, שה"ס מנצפ"ך הן קו שמאל (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ג ול"ד) וז"ש (באות רפ"ט) וכל דא, בגין דנגילה ונשמחה ב"ך, עשרין ותרין אתוון וכו', דהיינו שאמרה שכל מה שהנוקבא זכתה לקבל מז"א לעת גדלות, הוא משום שזכתה להדבק בכ"ב אותיות דז"א, שה"ס החסדים הקבועים בז"א, שאינם משתנים. וז"ש, ורזא דא, אשר נשבעת להם ב"ך, דהיינו בכ"ב האותיות הקבועות בו תמיד, שהם החסדים, ששם היא השבועה. השבועה היא שנקבל את החסדים אם נלך בדרך תורה שהיא קו אמצעי, שנפעל את המקום המחבר
וז"ש (באות רצ"א), מישרים אינון שאר אתוון דאשתארו ומאן אינון מנצפ"ך. כי אלו האותיות נשארו בעת קטנות מחוץ מז"א, וע"כ אינן עיקרים בו, ואינן בחשבון האותיות הקבועות בו. וכבר ידעת שמנצפ"ך אלו ה"ס קו שמאל. ונודע שהשמאל אינו יכול להאיר מטרם שקו האמצעי מיחד אותו בימין (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ה ול"ח) והקו האמצעי נקרא ישר, משום שהארתו כוללת ימין ושמאל בדרך ישר, ואינה נוטה לא לימין ולא לשמאל. ומתוך שמנצפ"ך אלו הן בחינת קו שמאל, שאינן יכולות להאיר בלי תקון הקו האמצעי הנקרא ישר, ע"כ נקראות גם הן מישרים, מחמת התקון הישר הרובץ עליהם. וז"ש, דלית בכל אתוון דאיקרון מישרים בר אלין, שהוא מטעם האמור, שכ"ב האותיות כולן, יכולות להאיר בלי עזרת הקו האמצעי, חוץ מן המנצפ"ך, שהן אינן יכולות להאיר אלא בתקון הקו האמצעי הנקרא ישר, המתקנם שלא יאירו אלא ממטה למעלה כמ"ש שם. וז"ש, ואינון דאתכפלו מישרים אלין באלין מ' במ' וכו'. כלומר כשמנצפ"ך הסופיות, שהן שמאל, מתחברות בקו ימין, שהן מנצפ"ך הפשוטות שבכ"ב האותיות, שהיחוד הזה נעשה ע"י הקו האמצעי, אז הן נקראות מישרים. וז"ש (באות רצ"ב), מישרים אהבוך לאתפללא עמך באינון כ"ב אתוון, מפני שאינן יכולות להאיר זולת בהתכללות עם הימין, שה"ס כ"ב אותיות.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים פח-צ
1.מיהם האותיות מנצפך מה התפקיד שלהם ומה הכוונה שנשכחו?
2. מה הכוונה לזכור את בחינת אותיות מנצפך מי זכר אותם וכיצד אנחנו אמורים לזכרם?
3. מדוע באופן רגיל אנו מדברים על כב אותיות ולא על כז אותיות והרי גם המנצפך הם כב אותיות?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים פה- פז שיעור 29

חדר הד' שהג"ע ניזון ממנו

אותיות הן חסרונות, כלים. כאשר רוצים לקבל את האור בכלים ראויים, יש לבנות את החסרונות בסדר הנכון כפי שקיים בעולמות העליונים. כלומר יש לסדר את האותיות ו"ה לפי הסדר של י"ה.

בכל אות, בכל חיסרון יש את הצד ימין ואת השמאל. בכל כלי ישנה רשימה שהיא צד האור, בחינת ימין, ואת הרצון עצמו.

את הימין ושמאל יש לחבר בדרך של קדושה, ע"י צד הנשמה, מעבר לרצונות הגוף. זהו חיבור של קו אמצעי, שהוא עודף, הוא גדול יותר מכל רצון של ימין ושל שמאל.

הקו אמצעי הוא הדרך לנהל נכון את הרצונות. הוא מורה לרצון לקבל משמאל לפעול בניגוד לטבעו, שרוצה לקבל מלמעלה, לפעול הפוך, לדחות את האור ולפעול חסדים ממטה למעלה. ע"י ויתור עצמי ונתינה, כפוף לימין לאמונה, לחסד. כך הוא הסדר העליון, השכל הישר, תורת חסד.

בחיבור בין שמאל לימין, בין הרגש לשכל, על הרגש לפעול במסגרת השכל שיכול לקבל דעת חכמים, אפילו בניגוד למה שמורגש בלב. הימין הוא כוח הבורא שנמצא בנברא, הוא הקובע, ולמרות זאת יש לפעול את ההרגשה ליתר דבקות, עליך להרגיש לפי מה שנכון. זהו הקו אמצעי שיוצר את הגבול כדי לפעול בקדושה.

הביאני המלך חדריו, כדי להראות לאדם כיצד מתנהגים למעלה, מהם החוקים העליונים, ובסדר מדויק זה על האדם לפעול ולהרגיש בהתאם לאמת. ואז כאשר הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך, אשר בך הוא כ"ב אותיות. כדי שנתחבר בסדר האותיות הנכון.

אחור וקדם צרתני. תפקיד האדם לגלות את רצון הבורא בבריאה.  רצון זה הוא שטובו של המלך יתגלה בעולם, שהרי ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו. ברא את האדם זכר ונקבה, אחור וקדם צרתני, כלומר צר לו צורה של זכר ושל נקבה, נברא כך שצד הנקבה מאחור, וקדם שהוא צד הפנים. תפקיד האדם להגיע לזיווג פנים בפנים ע"י כך שהנקבה תסכים להפוך פניה, תסכים למעט עצמה ולבוא לקו אמצעי. 

 

כפי שהאות מגלה חיסרון וגבול על הלבן של הדף, כך האותיות עושות גבול מיוחד של צמצום ב.  בקו אמצעי יש משהו שהוא נוסף על צמצום א בו יש שני קווים. המיחד את הקו אמצעי הוא החיבור בין ימין ושמאל. יש בקו אמצעי מסך עודף על שני הקווים. האות הנוספת של קו אמצעי היא האות וו. האותיות ה"ס הכלים להתלבשות האורות, הנותנים גבול לכל אור בשיעור התפשטותו.

בכל אות יש את גבול ההארה המיוחד לה. הראה היא ידיעה או הרגשה, והגבול מגדיר את תפקידה של כל אות לפעול במדויק את תפקידה בין הימין לשמאל. הכוח לעשות את הגבול הנכון במחשבה, מונע בלבול, כך שהשׂכל הישר מסדר את הדמיון כדי לפעול כראוי.

אדם שלא מסוגל לעמוד בגבולות, אינו יכול לפעול בקדושה.


שיר השירים פה- פז שיעור 29

חדר הד' שהג"ע ניזון ממנו

אותיות הן חסרונות, כלים. כאשר רוצים לקבל את האור בכלים ראויים, יש לבנות את החסרונות בסדר הנכון כפי שקיים בעולמות העליונים. כלומר יש לסדר את האותיות ו"ה לפי הסדר של י"ה.

בכל אות, בכל חיסרון יש את הצד ימין ואת השמאל. בכל כלי ישנה רשימה שהיא צד האור, בחינת ימין, ואת הרצון עצמו. 

את הימין ושמאל יש לחבר בדרך של קדושה, ע"י צד הנשמה, מעבר לרצונות הגוף. זהו חיבור של קו אמצעי, שהוא עודף, הוא גדול יותר מכל רצון של ימין ושל שמאל. 

הקו אמצעי הוא הדרך לנהל נכון את הרצונות. הוא מורה לרצון לקבל משמאל לפעול בניגוד לטבעו, שרוצה לקבל מלמעלה, לפעול הפוך, לדחות את האור ולפעול חסדים ממטה למעלה. ע"י ויתור עצמי ונתינה, כפוף לימין לאמונה, לחסד. כך הוא הסדר העליון, השכל הישר, תורת חסד. 

בחיבור בין שמאל לימין, בין הרגש לשכל, על הרגש לפעול במסגרת השכל שיכול לקבל דעת חכמים, אפילו בניגוד למה שמורגש בלב. הימין הוא כוח הבורא שנמצא בנברא, הוא הקובע, ולמרות זאת יש לפעול את ההרגשה ליתר דבקות, עליך להרגיש לפי מה שנכון. זהו הקו אמצעי שיוצר את הגבול כדי לפעול בקדושה. 

הביאני המלך חדריו, כדי להראות לאדם כיצד מתנהגים למעלה, מהם החוקים העליונים, ובסדר מדויק זה על האדם לפעול ולהרגיש בהתאם לאמת. ואז כאשר הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך, אשר בך הוא כ"ב אותיות. כדי שנתחבר בסדר האותיות הנכון. 

אחור וקדם צרתני. תפקיד האדם לגלות את רצון הבורא בבריאה.  רצון זה הוא שטובו של המלך יתגלה בעולם, שהרי ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו. ברא את האדם זכר ונקבה, אחור וקדם צרתני, כלומר צר לו צורה של זכר ושל נקבה, נברא כך שצד הנקבה מאחור, וקדם שהוא צד הפנים. תפקיד האדם להגיע לזיווג פנים בפנים ע"י כך שהנקבה תסכים להפוך פניה, תסכים למעט עצמה ולבוא לקו אמצעי.  

רפא) גניזין הוו אתוון וכו': גנוזות היו האותיות בתוך השופר, שהוא בינה, בלי רשימה נראית כלל, כיון שיצאו, נגלמו כולן, ונרשמו בצורתן, כל אחת ואחת כראוי לה, כמו שנראה בסוד הנקודות שמתחתיהן.

כפי שהאות מגלה חיסרון וגבול על הלבן של הדף, כך האותיות עושות גבול מיוחד של צמצום ב.  בקו אמצעי יש משהו שהוא נוסף על צמצום א בו יש שני קווים. המיחד את הקו אמצעי הוא החיבור בין ימין ושמאל. יש בקו אמצעי מסך עודף על שני הקווים. האות הנוספת של קו אמצעי היא האות וו
פירוש. האותיות ה"ס הכלים להתלבשות האורות, הנותנים גבול לכל אור בשיעור התפשטותו. והן כ"ב אותיות, כי עיקרן הוא ז' אותיות, שהן ז' כלים, חג"ת נהי"מ, אלא לפי שיש בהם ג' קוין, יש ג"פ שבע אותיות, שהן כ"א אותיות, ובקו אמצעי יש תוספת אות אחת בסוד המסך דחירק שבו, שהיא שורש היחוד והגבולים היוצאים מקו האמצעי. וע"כ יש בקו האמצעי, שמונה אותיות, ועם י"ד שבב' קוין ימין ושמאל, הם כ"ב אותיות. וסדר יציאת האותיות הוא כסדר יציאת ג' קוין, שבב' קוין ימין ושמאל היתה מחלוקת ביניהם, עד שיצא הקו האמצעי ותקן אותם על היכנם. וז"ס שז' האותיות חג"'ת נהי"מ דימין וחג"ת נהי"מ דשמאל היו לחים, בלי גבול כלומר, שהיו נדחקים כל אחד בגבול של חבירו, דהיינו שהיתה ביניהם מחלוקת, עד שבא הקו הג', ונקרשו נעשה גבול שכל אחד יודע את תפקידו, כי הוא סידר גבולו של כל אחד, שהכלים דשמאל לא יאירו אלא ממטה למעלה, והכלים דימין יאירו ממעלה למטה, ולא נתערבו עוד כל אחד בגבול של חברו, דהיינו שנשקטה המחלוקת, שז"ס שנקרשו ע"י הקו האמצעי (ועי' כל זה בזהר בראשית א' אות ל"ד, שהארכתי בזה).
וכל כח הקו האמצעי להשקיט המחלוקת הוא בתוקף הדינים של מסך דחירק שלו (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח ע"ש) ונודע שכל דין אינו שולט אלא ממקום יציאתו ולמטה, ולא ממנו ולמעלה. וכיון שהמסך דחירק הוא בבחינת ז"א, שהוא למטה מן הבינה, יש לשאול, איך הוא שולט להכריע בכח הדין שלו את הקו השמאל שבבינה וליחדו עם הימין. והתשובה היא, כי זה הוא מחמת שז"א עלה למ"ן לבינה, מחמת היותו דבוק בבינה ותו"מ דבינה, וע"כ הוא נחשב כגוף הבינה, ויש לו כח ליחד הימין והשמאל דבינה, ולקבוע שם צורת כ"ב האותיות.

האותיות דקדושה בנויות מקו אמצעי בהם בחינה המייחדת בין ימין לשמאל. בעלי אמונה כותבים מימין לשמאל, כסימן שהימין קודם.
ועכ"ז, כיון שסוף סוף אין מקומו של ז"א בבינה, אלא שהוא שם בבחינת עלית מ"ן בונה רק את התוכנית שלו, אין האותיות נשלמות שם בבינה לגמרי, כי כח הדין המגביל שבמסך דחירק אין שם בכל תקפו. אלא אחר שז"א חוזר למקומו עם ג' הקוין שקבל מבינה, בסוד תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא, אז מתעורר כח הדין שבמסך דחירק שבו ומשלים גבולן של האותיות, ואז נשלמות לגמרי.
וז"ש (באות ר"פ) אתוון אלין וכו' כד נפקו לבר מחילא ותוקפא דשופר. כי לפני שהאותיות, שה"ס ג' קוין, יוצאות לחוץ מבינה למקום ז"א, אין בהם שלמות, משום שכח הדין שבמסך דחירק שבקו האמצעי אינו יכול לשלוט למעלה ממקום מציאותו. כנ"ל. כדין בשעתא דנפקי מחילא ותוקפא דשופר מגו דחיקו דאתעביד קלא כלילא מאש ורוח ומים, דהיינו מתוך דחקות הדינים שבמסך דחירק, שבקו האמצעי, שהוא ז"א הנקרא קול, כי במקום ז"א יש לו כח לשלוט בכל תקפו להיותו במקומו,לכן למעלה הם לא נגלמו  אתוון אתגלימו ואתרשימו בפרצופין דלהון אז נשלמו חקיקת ורשימת האותיות כשיצאו מבינה כל חד וחד כדקא חזי לון ואתיישרו בדוכתייהו כי אז נקבעו גבולותיה של כל אות ואות ובאו במקומן כראוי להן. וז"ש (באות רפ"א) גניזין הוו אתוון גו שופר, בלא רשימו דאתחזי כלל, שבעודן בבינה, לא נרשמו האותיות כל אחת בגבולותיה, מחמת חולשת כח הדין שבמסך דחירק, שהוא למעלה ממקום מציאותו כנ"ל, כיון דנפקי אתגלימו כלהו וכו' כיון שיצאו מן הבינה ובאו למקום ז"א, נתגלמו, דהיינו שקבלו ממשות מן הדין שבמסך דחירק ונקבע גבולה של כל אות וכו'.

הגבול של כל אות ניקבע על פי המסך דחיריק. בבינה ניתן רק לעשות גבול בכח. בפועל בודקים את הגבולות של הפעולה בקדושה. 

בכל אות יש את גבול ההארה המיוחד לה. הראה היא ידיעה או הרגשה, והגבול מגדיר את תפקידה של כל אות לפעול במדויק את תפקידה בין הימין לשמאל. הכוח לעשות את הגבול הנכון במחשבה, מונע בלבול, כך שהשׂכל הישר מסדר את הדמיון כדי לפעול כראוי. 

אדם שלא מסוגל לעמוד בגבולות, אינו יכול לפעול בקדושה.

רפב) חדריו חדרין טמירין וכו': וז"ס הביאני המלך חדריו.כאן מלמד איך מביא את המלכות לחדר הרביעי. חדריו הם אותם ההשפעות של הז"א למלכות חדריו היינו חדרים נסתרים, כלומר שהביאה באותיות הגנוזות שבבינה, שהדין דמסך דחירק אין לו תוקף שמה, כנ"ל בדבור הסמוך. הביאני, בתוך אותיות אלו דבינה, להיות בהתנשאות ביניהן בחבור אחד. וכל זה למה. הוא כדי נגילה ונשמחה בך, כדי שיהיה לנו שמחה בך.הביא אותה למטה לפי כח הבינה שלמעלה גופטרא פירושו התנשאות ורוממות, מלשון גיפתנותא, שעל גאונך תרגם יונתן גיפתנותא (שמות ט"ו ז').

כ"ב אותיות ומנצפ"ך

אותיות המנצפ"ך הם אותיות דמלכות שסוגרות את התיבות

רפג) על פומא דאליהו וכו': על פיו של אליהו נחתך המאמר הזה. דהיינו שאליהו אמרו. משכני אחריך נרוצה. כתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו וכו'. כשברא הקב"ה את אדם, הנה כמו שאמרו החברים אשרי הם, נברא דו פרצופין, כלומר, ב' פרצופים זכר ונקבה יחד. שה"ס ז"א ומלכות. דהיינו באותיות עליונות גדולות, לז"א, ובאותיות קטנות תחתונות, אל המלכות. כשהאותיות עולות בסדר ישר אלו חסדים, ובסדר הפוך זה דין.

רפד) אתוון עלאין רברבין וכו': ומפרש. האותיות העליונות הגדולות, היו בדרך ישר אל הזכר, שהוא ז"א. האותיות הקטנות התחתונות היו בסדר הפוך אל הנוקבא שהיא המלכות. ומפרש יותר. 
האותיות העליונות הגדולות היו בדרך ישר אל הזכר, היינו בסדר ישר, א"ב ג"ד, וכן כולן, כמו שהאותיות ראויות ללכת בדרך ישר אל הזכר, שה"ס פנים. האותיות הקטנות התחתונות היו בסדר הפוך, למפרע, אל הנוקבא, שהוא מלכות, היינו תשר"ק צפע"ס, וכן כולן. שמתחילים בת' ומסתיימים בא'. כמו שראוי להיות אצל הנוקבא שהיתה מאחורי ז"א, בסוד קשר של תפלין שנקרא אחור. שהוא מאחורי הראש. פנים האותיות הולכות ועולות באורח ישר, אחוריים בסוד ת,ש, ר

רפה) כד"א אחור וקדם וגו': כמו שאתה אומר, אחור וקדם צרתני, שפירושו, אחור אצל הנוקבא, שהיתה מאחוריו וקדם אצל הזכר. שהוא היה בבחינת פנים. וזהו שכתוב, וראית את אחורי. שזו היא הנוקבא, דהיינו המלכות, שהיתה מאחוריו. פירוש. שזה היה במצב הא' של המלכות, שהיתה אז הנוקבא מאחורי ז"א. שפירושו, שלא יכלה להשפיע כמו שאין אדם משפיע לחבירו אלא דרך פניו. ולא מאחוריו. והטעם הוא מפני שהיתה אז בבחינת חכמה בלא חסדים, ואין החכמה יכולה להשפיע כשהיא בלי חסדים. כאשר הנקבה לא מחוברת לזכר אלא לעצמה בלי להתחשב בחסדים, אין אפשרות לקבל הארה של השפעה. 

רפו) וכד אתקשטת נוקבא וכו': וכשנתקשטה הנוקבא, שהיא מלכות, דהיינו שבאה למצב הב', שאז חזרה להיות בבחינת פנים (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח ע"ש) שקישט אותה המלך העליון, שהוא ז"א, להחזיר האותיות שלה למקומן כראוי, הכניס אותה לחדריו להתתקן, ונתתקנו אותיותיה. מבקשת המלכות לדעת מהם החסדים דרכם תוכל להתפשט. הזכר נותן את הגבולים הנכונים של התפשטות החכמה

רפז) וכל את דנוקבא וכו': וכל אות של הנוקבא, שהיא המלכות, קראה לכל אות שבזכר, שהוא ז"א, ונכללו יחד, ונתקנה כל אות ואות להיות זכר ונקבה. וכל אות קראה ואמרה, משכני אחריך נרוצה.

רפח) כד אתתקנו לאתחברא וכו': כשנתתקנו להתחבר נתתקנו בסוד א"ת ב"ש, אשר א', שהיא אות זכר, נתחברה עם הת', שהיא אות נקבה. והב', שהיא אות נקבה, נתחברה עם הש', שהיא אות זכר. וכו' עד"ז (כמ"ש להלו אות שי"א) ונתישבו פנים בפנים. והנוקבא, כשהיא רוצה להראות אליו, לז"א, היא אומרת, שנתקשטה ברצון אמא, דהיינו בהארת הבינה, וכל האותיות נתתקנו, וע"כ, הביאני המלך חדריו, להתתקן ולהתקשט כראוי. שה"ס הארת ג"ר הנק' קישוטים. הוא נותן לה את השלמות לפיה תוכל ללכת בדרך הנכונה. השאלה איזה זהב היא מבקשת. זהב אמיתי הוא בקו אמצעי, ופסולת הזהב שאינה בקו אמצעי היא חושך


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים פה-פז
1.מה תפקיד האותיות?
2. למדנו שאות זה חיסרון ויש רק שבע ספירות מבחינת החיסרון שהם חג"ת נה"י כיצד אם כן יש כב' אותיות?
3. מתי האות היא דקדושה ומתי אינה כזאת אגב כך הסבר את תפקיד האותיות של קו האמצעי ואת יתרתם?
4. כיצד מתקשרות האותיות בבחינת האדם כפי הכתוב אחור וקדם צרתני?
5. מהי התכלית של הביאני המלך חדריו וכיצד נגילה ונשמחה בך ומהי התוצאה של שמחה זאת?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים פב- פד שיעור 28

ג שמות אלקים

חדר ראשון הוא בחינת י"ה שזו אמונה וחסדים מכוסים. חדר שני בחינת שם אל שזו מדרגת החסד שכלול מחכמה וחסדים בסוד האות א. חדר שלישי שם אלוקים מידת הגבורה שהוא כמו זהב שלפעמים מאיר ולפעמים הוא פסולת הזהב. כאשר הגבורה באה עם חסדים ובאה להשפיע למלכות אז היא זהב. וכאשר אינה כלולה עם החסד, עם השם אל אז היא חושך. חדר שלישי מאפשר שזעיר אנפין ישפיע חכמה למלכות, כלומר היסוד מתעורר ע"י קו שמאל למרות שהוא בחינת חסדים כשליח של הבינה.

החדר הרביעי הוא שמירה של קנאה מפני הזכר שלא יסתכל באישה אחרת. היכולת של הנקבה לראות שהזכר משגיח בה זו תזונה גדולה של גן עדן וביטחון של הברית

 

אלקים, ג' שמות הם. א) אלקים חיים, שהוא בינה, שהוא אלקים חיים ומלך עולם. ב) אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א. ג) אלקים אחרון, שה"ס המלכות, ושם במלכות, מתפשטים אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א.

 

חדר הד' שהג"ע ניזון ממנו

דרך הצניעות של כל העולם היא כמו סידור אותיות השם של רבון הכל, כמו שהן מסתדרות י"ה ו"ה. דרך הזכר הוא, לשים תמיד הנוקבא שלו לפניו, כדי להשגיח בה, ולהסיר ממנה חשד וקנאה, ולא יתן עיניו באשה אחרת של הס"א. הבן שה"ס ו', הולך לפני אמו שהיא ה' ראשונה, כדי לכסות עליה מעין זרים, בשביל כבודו וכבוד אביו, כמו שעשה יוסף עם רחל, וסימנך, בן פורת יוסף, וכתוב, ואחר נגש יוסף ורחל, שיוסף הלך לפני אמו. לכסותה מעינו של עשו הרשע. כאשר האדם הנוהג על פי חוקי העולמות העליונים הוא מקבל את ההארה כסדר העולמות העליונים, אין דרך אחרת לקבל את האורות, דרך הטומאה תגרום לשבירה והסתלקות האור.


שיר השירים פב- פד שיעור 28

ג שמות אלקים

חדר ראשון הוא בחינת י"ה שזו אמונה וחסדים מכוסים. חדר שני בחינת שם אל שזו מדרגת החסד שכלול מחכמה וחסדים בסוד האות א. חדר שלישי שם אלוקים מידת הגבורה שהוא כמו זהב שלפעמים מאיר ולפעמים הוא פסולת הזהב. כאשר הגבורה באה עם חסדים ובאה להשפיע למלכות אז היא זהב. וכאשר אינה כלולה עם החסד, עם השם אל אז היא חושך.

חדר שלישי מאפשר שזעיר אנפין ישפיע חכמה למלכות, כלומר היסוד מתעורר ע"י קו שמאל למרות שהוא בחינת חסדים כשליח של הבינה. 

החדר הרביעי הוא שמירה של קנאה מפני הזכר שלא יסתכל באישה אחרת. היכולת של הנקבה לראות שהזכר משגיח בה זו תזונה גדולה של גן עדן וביטחון של הברית

רעד) אלקים תלת שמהן וכו': אלקים, ג' שמות הם. א) אלקים חיים, שהוא בינה, שהוא אלקים חיים ומלך עולם. ב) אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א. ג) אלקים אחרון, שה"ס המלכות, ושם במלכות, מתפשטים אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א. בינה גבורה ומלכות. בקו שמאל היינו אומרים בינה גבורה הוד שהוא מלכות דז"א והפכה להיות חסד פרטי שלו ולא מלכות כללית, ונבנתה כהוד של ז"א

רעה) אשגחותא דיליה חציו וגו': ההשגחה שלו, של השם אלקים. חציה אל הים הקדמוני, הקדמוני הוא בדיוק, שהוא בינה. וחציה אל הים האחרון, אף הים האחרון, הוא בדיוק, שהוא מלכות, שהיא הספירה האחרונה, שהיא נקראת בשם הזה.

רעו) ובגין דנפיק מלעילא וכו': ומשום שהשם אלקים, שהוא גבורה דז"א, יוצא מלמעלה, משם אלקים שבבינה, יש לו רשות לכלול הימין עם השמאל. וכשנכלל הימין עם השמאל, אז ז"א הוא, בשמחה, ואוחז בים התחתון, שהוא המלכות, תחת הראש, כלומר, שמשפיע אל ג"ר שלה, שנק' ראש. שכתוב, שמאלו תחת לראשי. אז נקרא ז"א אלקים, כי הוא הולך אל הים האחרון. וזה הוא החדר השלישי הנמשך מאותו המלך העליון שהוא בינה. (כנ"ל אות רס"ז). הארה של בחינת הגבורה לשם אלקים
פירוש. ז"א נמצא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, דהיינו תחת שליטת הימין. כי אין השמאל יכול להתגלות בו מחמת שליטת הימין. חוץ משעה שמזדווג עם המלכות, שאז מתעורר להמשיך החכמה שבשמאל לצורך המלכות. וז"ש, כדין אתקרי אלקים, שה"ס הארת החכמה שבשמאל דהא אזיל אל הים האחרון, משום שהולך להשפיע אל הים האחרון שהוא המלכות. ולולא זה, אין השם אלקים מתעורר בו. היכולת של ז"א להיות חוכמה בגבורה שבו זה עניין של ג"ר דחכמה כשיש קשר עם המלכות. שמעל החזה הוא בחסדים מכוסים.

חדר הד' שהג"ע ניזון ממנו

רעז) חדרא רביעא וכו': החדר הרביעי מחדרים שג"ע ניזון מהם (כנ"ל באות רל"ג) הוא צורת יעקב סבא, שהוא ז"א, בסוד יה"ו, המקבל ירושת אבא ואמא, שהם י"ה, והוא, ז"א שה"ס ו', התגדל ביניהם בין י"ה, והולך לפניהם. דהיינו יה"ו. שהו' הולכת לפני י"ה. ו הולכת לפני י"ה

רעח) אורח דצניעו דכל וכו': דרך הצניעות של כל העולם כך נראה, כמו סידור אותיות השם של רבון הכל, כמו שהן מסתדרות י"ה ו"ה. דרך הזכר הוא, לשים תמיד הנוקבא שלו לפניו, כדי להשגיח בה, ולהסיר ממנה חשד וקנאה, ולא יתן עיניו באשה אחרת של הס"א. כך אותיות השם, י' ה"ס דכר, שהוא אבא. ה' ה"ס נוקבא, שהיא אמא, הרי שבשם י"ה, נמצאת הנוקבא לפני הדכר, כדי שיסתכל בה תמיד. הבן שה"ס ו', הולך לפני אמו שהיא ה' ראשונה, כדי לכסות עליה מעין זרים, בשביל כבודו וכבוד אביו כמו שעשה יוסף עם רחל  וסימנך, בן פורת יוסף, וכתוב, ואחר נגש יוסף ורחל, שיוסף הלך לפני אמו. לכסותה מעינו של עשו הרשע. ונתבאר למה ה' לפני י' וו' לפני ה'. שהן אותיות יה"ו שבשם.

רעט) יעקב נטיל נוקביה וכו': יעקב, שה"ס ו' דהיינו ז"א, לקח נוקביה, שהיא ה' שהיא מלכות, ושם אותה לפניו, כדי להשגיח בה תמיד, ולא באחרת. ז"ש, תמיד עיני ה' אלקיך בה, כדי שלא תסור מן העין אפילו רגע אחד. וזהו סדר אותיות הקדושות, שסדר זה יהיה למעלה ולמטה. ונתבאר סדר ד' אותיות י"ה ו"ה. אדם הנוהג על פי חוקי העולמות העליונים, מקבל את ההארה כסדר העולמות העליונים, אין דרך אחרת לקבל את האורות

רפ) אתוון אלין אתרשימו וכו': אותיות אלו נרשמו ברושם שלהם, לאחר שיצאו לחוץ מכחו ותקפו של השופר, שהוא בינה, אז כשיצאו מכחו ותקפו של השופר, מתוך הדחק מחמת שנעשה קול כלול מאש ורוח ומים, נגלמו האותיות, דהיינו שנעשה בהן ממשות, ונרשמו בפרצופין שלהם, כל אחת ואחת כראוי לה, ונתישרו במקומם. לפני כן היו גנוזות בשופר, ויצאו מהכח אל הפועל

זוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 28 |מתקדמים| פב-פד |הדף היומי
1. סכם את הרעיון של חדר הג' מד' החדרים שעליהם כתוב הביאני המלך חדריו
2. אלו ג' בחינות אלוקים יש ומה מיוחד ובאיזה תנאי הבחינה השניה של מלך שהיא גבורה
נקראת כך.
3. מי הוא החדר הרביעי
4. היכן ראינו שהנקבה באה לפני הזכר ומה הסיבה לכך.

שיר השירים עט- פא שיעור 27

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

אומרת המלכות הביאני המלך חדריו. חדרי גן עדן הם החדרים שגן עדן ניזון מהם, והמלכות נקראת על פי מה שהיא מקבלת מהם.

גן הוא המלכות, הלב שכאשר מקבלת את אור החכמה היא נקראת גן עדן, שהאור מגיע מעדן שהוא בחינת החכמה. לגן עדן שהוא נקודה פנימית בנפש האדם ניתן להגיע כאשר הוא מתקן דרכיו ובא בלי סיגים קליפות כדי לקבל ההטבה השלמה. המלכות היא כלי שמבטאת את גן עדן כשהיא מחוברת.

החדר השני נקרא אל, בו החכמה מאירה רק לפי שעה, ומיד שולט צד החסד. בצורת האות א יוד עליונה בחינת חסד, יוד תחתונה בחינת אש, והמחבר קו האלכסון בחינת הרוח.

כל העולם מושתת על חיבור של צד זכר וצד נקבה. סוד השכינה העליונה שהיא בינה, אינה שורה, אלא במקום שזכר ונוקבא מתחברים יחד. היות והוא מחבר זכר ונקבה יחד, אז יכול האור להאיר. הם לא מחוברים יחד באופן טבעי, אלא עושים עבודה כדי לעמוד בכללים של החיבור.

 

בראשית ברא אלקים את. הרי כאן ארבע אלפין, שכל א' מתחברת יחד זכר ונוקבא בארבע מלות. בכל מלה ומלה יש א' שהיא זכר, שה"ס ג' קוין דז"א. כנ"ל, ובכל מלה ומלה יש אות אחת, שהיא נוקבא. בבראשית, יש אות ת' שהיא נוקבא. בברא, האות ב' היא נוקבא, באלקים, האות ה' היא נוקבא. את, האות ת' היא נוקבא. מראה כאן שבדרך שברא את העולם בדרך שאור הבינה שנק אלקים האיר בעולם, יש חיבור של זכר ונקבה בכל ארבעת המילים. ארבעת הזוגות קבורים בחברון, מקום החיבור של זכר ונקבה

 

ל"ב נתיבות החכמה

 

ל"ב שבילי החכמה הם, היוצאים מהתורה, שהם עשר ספירות, וכ"ב אותיות שבתורה. ישנו נתיב בו יש ללכת כדי להתחבר לתורה. ל"ב נתיבות אומר שיש להבין את כ"ב האותיות דרך החיבור עם עשרה מאמרות. תורת חסד היא הקשורה לבינה, לבחינת העולם הבא שבלעדיה לא ניתן להגיע ליחד, אלא רק בנקודה פנימית שמעבר לתפיסת העולם הזה.  

 

החדר הג' שהג"ע ניזון ממנו

 

החדר השלישי, שגן עדן ניזון ממנו הוא השם אלקים. זה הוא זהר אדום נוצץ כזהב. זהר, שלפעמים הוא מאיר והוא טוב ולפעמים נחשך בחשכה, ואין לו התנוצצות כמו זהב.
אור הגבורה אינו אהוב על אנשים, הגבורה אפשר שיביא להערצה והערכה, אך אינו מביא אהבה, חסד, חיבור. אך גם חסד בלי גבורה לא מאשר קבלת אהבה. הנוקבא נבנית מצד הגבורה של הזכר.

גבורה מצד עצמה, עוצמה לא מביאה לחיבור ללא החסדים. גבורה זו היא הרצון המתגלה לאדם שבא בחיכוך פנימי, איתו מופיעים גם סיגים שאז זו בחינת זהב שאינו מאיר, זו אש שורפת. גבורה הקשורה לחסד היא הבחינה בה משתמש הצדיק כדי להתחבר.

 

על הזכר לרצות שהנקבה תהיה שלמה, כאשר היא מראה את ההשתוקקות ליחד, ומראה שהיא גוזרת את הרצון מבינה, מוכנה למעט עצמה בלי להתלונן.


שיר השירים עט- פא שיעור 27

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

רנז) כללא דתלת דאינון וכו': הא', היא כלל של שלשה שהם אחד. כי שלשה אורות כלולים באות א'. כי א', היא צורת ב' יודין בימין ושמאל שהן כמו ב' זרועות, וו' באמצע, שבזרוע אחת בצד אחד שהוא קו ימין, יש אור אחד שהוא חסד. וזרוע אחת בצד האחד, והוא קו שמאל, היא גבורה והו' באמצע, שהיא ת"ת, וקו אמצעי, שהוא כולל ב' הזרועות, של ב' הצדדים של הא'. הרי שג' אורות כלולים באות א'.

רנח) ואצטריך שיעורא דאמצעיתא וכו': והשיעור שבקו האמצעי. שבא', צריך להיות בשתי זרועות שבב' צדדים, דהיינו שיאיר כשיעור ב' הקוין. משום שהוא לוקח אותם, והוא בלבדו הוא בשניהם. א', מורה, אש מצד זה, שהוא גבורה, דהיינו בי' התחתונה השמאלית, מים מצד זה, שהוא חסד, דהיינו בי' עליונה הימנית. רוח שהוא ת"ת וקו אמצעי, דהיינו הו' שבא', מבדיל באמצע ולוקח בשני הצדדים. והכל נעשה אחד.

אומרת המלכות הביאני המלך חדריו. חדרי גן עדן הם החדרים שגן עדן ניזון מהם, והמלכות ניקראת על פי משה שהיא מקבלת מהם.

גן הוא המלכות, הלב שכאשר מקבלת את אור החכמה היא נק גן עדן, שהאור מגיע מעדן שהוא בחינת החכמה. לגן עדן שהוא נקודה פנימית בנפש האדם ניתן להגיע כאשר הוא מתקן דרכיו ובא בלי סיגים קליפות כדי לקבל ההטבה השלמה. המלכות היא כלי שמבטאת את גן עדן כשהיא מחוברת. 

החדר השני נק אל, בו החכמה מאירה רק לפי שעה, ומייד שולט צד החסד. בצורת האות א יוד עליונה בחינת חסד, יוד תחתונה בחינת אש, והמחבר קו האלכסון בחינת הרוח

כל העולם מושתת על חיבור של צד זכר וצד נקבה. 

רנט) תו א' דא וכו': עוד יש להבחין, שהא' הזו, מתפשטת ונכללת בכלל כולם, וכיון שהוא, הקו האמצעי שבא', כלול בשלמות שמאיר את ב קווים בתוכו שני הצדדים, שעמו עצמו, הם התעוררות של ג' קוין, הוא מתעורר לנוקבא שלו, שהיא המלכות, ונהפכה הא' להבחין בה בסוד אחר, אשר הו' שבאמצע הא', היא ז"א הכולל ג' קוין, וי' תחתונה הדבוקה בו' היא המלכות, וו' עליונה, היא בינה המשפעת אל ז"א. וז"א לוקח הנוקבא שלמטה ממנה, שהיא הי' התחתונה, ומתחברים יחד, ואז הנקודה העליונה, דהיינו הי' העליונה, שהיא בינה, שורה עליו, להראות שהאור העליון שהוא הנקודה הראשונה, שהיא סוד השכינה העליונה שהיא בינה, אינה שורה, אלא במקום שדכר ונוקבא מתחברים יחד. היות והוא מחבר זכר ונקבה יחד, אז יכול האור להאיר. הם לא מחוברים יחד באופן טבעי, אלא עושים כדי לעמוד בכללים של החיבור.

רס) בראשית ברא וגו': בראשית ברא אלקים את. הרי כאן ארבע אלפין, שכל א' מתחברת יחד דכר ונוקבא בארבע מלות. בכל מלה ומלה יש א' שהיא דכר, שה"ס ג' קוין דז"א. כנ"ל, ובכל מלה ומלה יש אות אחת, שהיא נוקבא. בבראשית, יש אות ת' שהיא נוקבא. בברא, האות ב' היא נוקבא, באלקים, האות ה' היא נוקבא. את, האות ת' היא נוקבא. מראה כאן שבדרך שברא את העולם בדרך שאור הבינה שנק אלקים האיר בעולם, יש חיבור של זכר ונקבה בכל ארבעת המילים. 

רסא) ובספר דרב המנונא וכו': ובספרו של רב המנונא סבא יש, בראשית, ה"ס אדם ואשתו. ברא, ה"ס אברהם ונוקביה. אלקים, ה"ס יצחק ונוקביה. את, יעקב ונוקביה.

רסב) ואי תימא את וכו': ואם תאמר, המלה את, היא נוקבא בכל מקום. ואיך נאמר שהא' של את, היא דכר. ומשיב בוא וראה. א' היא דכר, ת' היא נוקבא הכלולים שניהם יחד, והנוקבא נראית כשהיא בשלמות, שהיא כלולה בסוד כל האותיות מא' עד ת', ומשום זה המלה את, אע"פ שהיא נוקבא, אבל היא בסוד כללות הדכר שהוא א'.

המילה את היא נקבה תכליתית, שלמות הכוללת את הזכר 

רסג) וע"ד ארבעה זווגין וכו': וע"כ ארבעה זווגים הם כאן, בכתוב בראשית וגו', שה"ס אדם ואשתו אברהם וכו' כנ"ל, ובכל מקום, הא' היא דכר המתחבר בנוקבא, שהיא אות אחרת, כנ"ל, וה"ס שנקראת קרית ארבע, משום שנתחברו שם ארבעה גדולים ממוני מקיימי העולם. שהם אדם ואשתו וכו'.

ארבעת הזוגות קבורים בחברון, מקום החיבור של זכר ונקבה

רסד) ל' דא מגדל וכו': האות ל' שבשם אל, היא מגדל הפורח באויר, שהוא מלך גדול, שהוא בינה. ומשום זה נקרא ז"א אל, שהעליון, שהוא בינה, והאמצעי, שהוא ז"א, הם ביחד. כי הא' היא קו האמצעי, כנ"ל, והל' היא בינה. העליון, וראש ההשגחה, שהיא בינה היא ההשגחה של יתר דבקות, והראש של כל האותיות, שהוא א', שהוא ז"א, הם ביחד. השם אל, הוא, שהא', שהיא ז"א, לוקחת לה לעזרה אותו המגדל הפורח באויר, שהוא בינה, ובשבילו היא עולה בשם הזה.

ל"ב נתיבות החכמה

רסה) תלתין ותרין שבילין וכו': ל"ב שבילי החכמה הם, היוצאים מהתורה, שהיא ז"א. וה"ס עשרה מאמרות. שהם עשר ספירות, וכ"ב אותיות שבתורה. שהיא ז"א. וכולם יוצאים מסוד הנקודה העליונה, שהיא בינה, עשרה מאמרות, שהם ע"ס, כולם כלולים בסוד התורה, שהיא מלך עליון, דהיינו בבינה, שממנה נאצלת התורה, שה"ס תורה שבכתב, והיא עולם הבא, שהיא בינה (כמ"ש באדרא זוטא אות ע"ג ע"ש ישנו נתיב בו יש ללכת כדי להתחבר לתורה. ל"ב נתיבות אומר שיש להבין את כ"ב האותיות דרך החיבור עם עשרה מאמרות.

תורת חסד היא הקשורה לבינה, לבחינת העולם הבא שבלעדיה לא ניתן להגיע ליחד, אלא רק בנקודה פנימית שמעבר לתפיסת העולם הזה.  

רסו) ועשרין ותרין אתוון וכו': וכ"ב אותיות מתפשטות ומתחילות להאיר מראש האור הראשון, שהוא א', שהוא ז"א, בסוד היחוד, שמשם מתחילות האותיות להתגלות ומשם מאירות האותיות ועולות, שהיא א', שה"ס כל האותיות, בסוד של אחד. כי הא', הוא מספר אחד.

החדר הג' שהג"ע ניזון ממנו

רסז) חדרא תליתאה אלקים וכו': החדר השלישי, שגן עדן ניזון ממנו (כנ"ל אות רל"ג) הוא השם אלקים. זה הוא זהר אדום נוצץ כזהב. זהר, שלפעמים הוא מאיר והוא טוב ולפעמים נחשך בחשכה, ואין לו התנוצצות כמו זהב.
פירוש. החדר השני (הנ"ל באות רנ"ה) הוא חסד, קו ימין דז"א, שה"ס השם אל, כנ"ל. והחדר השלישי, ה"ס גבורה. קו שמאל דז"א, שה"ס השם אלקים. והקו השמאל ה"ס צבע אדום, וכשהוא מאיר בהארת החכמה, הוא מתנוצץ כזהב. וז"ש דא איהו זהרא סומקא נציץ כדהבא. אמנם כל זה אמור כשהשמאל מיוחד עם החסדים שבקו ימין, אבל אם אינו כלול עם הימין, אין החכמה שבו יכולה להאיר, והוא חשך ולא אור, (כנ"ל 
בראשית א' דף מ"ז אות ל"דד"ה נפק) וז"ש, זהרא דלזמנין נהיר וטב, דהיינו בשעה שהוא כלול עם הימין, ולזמנין אתחשך בחשוכא וכו' היינו בשעה שהוא שמאל בלי ימין. הוא נחשך. אור הגבורה אינו אהוב על אנשים, הגבורה אפשר שיביא להערצה והערכה, אך אינו מביא אהבה, חסד, חיבור. אך גם חסד בלי גבורה לא מאשר קבלת אהבה. הנוקבה נבנית מצד הגבורה של הזכר.

גבורה מצד עצמה, עוצמה לא מביאה לחיבור ללא החסדים. גבורה זו היא הרצון המתגלה לאדם שבא בחיכוך פנימי, איתו מופיעים גם סיגים שאז זו בחינת זהב שאינו מאיר, זו אש שורפת. גבורה הקשורה לחסד היא הבחינה בה משתמש הצדיק כדי להתחבר. 

רסח) אלקים, רזא דאתערותא וכו': השם אלקים, בצד הזה, שהוא שמאל, הוא סוד ההתעוררות אל הנוקבא, שהיא המלכות. כי המלכות נבנית מצד שמאל. כי השם הזה הוא בסוד הסודות ליודעי החכמה, כי השם הזה הוא דכר, דהיינו גבורה דז"א כנ"ל, וההתעוררות בשם הזה אל הנוקבא מעורר הכל. שה"ס הכתוב, שמאלו תחת לראשי כמ"ש לפנינו.

רסט) ואלמלא אתערו דשמא וכו': ולולא ההתעוררות של השם הזה, אלקים, שהוא קו שמאל, הצדיק, שהוא יסוד דז"א, לא היה מתעורר. ואע"פ שהשם הזה, כולו הוא דין, והצדיק הוא מצד ימין, שהוא חסד ההתעוררות משמאל והצדיק מימין שכל כולו התמסרות לעבודת השם, ומה שמעורר אותו זו הגבורה מהשמאל. אבל ההתעוררות של היסוד אינה אלא מצד שמאל.
פירוש. ז"א הוא בחינת קו ימין, כלומר שהוא בשליטת חסדים מכוסים מחכמה, ואין הארת החכמה מתעוררת בו אלא בשעת הזווג עם המלכות, כי אז הוא משפיע הארת החכמה אליה. ולפיכך בשעה שז"א רואה את המלכות, הוא מתעורר ליחוד עמה, כדי להשתלם בהארת החכמה. וז"ס הכתוב, הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני. כי עינים ה"ס החכמה. וז"ש, ואע"ג דכולא איהו דינא וצדיק מסטרא דימינא איהו, כי יסוד דז"א שנקרא צדיק, הוא בחינת קו ימין. שדרכו רק בחסדים מכוסים מחכמה. ואיך נאמר, שלולא השם אלקים, לא היה מתעורר הצדיק אל הנוקבא. ומשיב, אבל אתערו דיליה לאו איהו אלא מסטרא דשמאלא, כי מתוך שז"א חושק להשתלמות השמאל ע"כ הוא מתעורר אל היחוד עם המלכות על הזכר לרצות שהנקבה תהיה שלמה, כאשר היא מראה את ההשתוקקות ליחד, ומראה שהיא גוזרת את הרצון מבינה, מוכנה למעט עצמה בלי להתלונן. 

רע) אדם שבק סטרא וכו': אדם עזב את הצד הזה, דהיינו הצד השמאל הכלול בימין, שה"ס זהב, והתעורר בפסולת הזהב הזה השתוקקות לנפרדות, אפילו רוצים את היחד בלי להסכים לשלם, היוצא מהטינוף של ההתוך שלו. כי ע"י אכילת עצה"ד, הותך הזהב, שה"ס שמאל כלול בימין, והשמאל נפרד מן הימין ואז נעשה השמאל, פסולת הזהב, שלא יצלח לכלום

רעא) אלקים א' דכר וכו': השם אלקים בד"כ מובא כנקבה, אך יש בו את שני הצדדים, הא' דאלקים היא זכר, שהוא ז"א, להי"ם דאלקים, הם התעוררות הצדיק, שהוא יסוד דז"א, וליה"ם הם אותיות מילה, דהיינו מילה ופריעה, בלי צד ערלה כלל מוכנות לחתוך את הרצון לקבל ולזרוק אותו. וזה הוא כשנזכר שם זה, אלקים, לטוב. כמו ויזכור אלקים את בריתו, שנתעוררה הברית, שהיא יסוד. ובסוד זה, הוא ואלקים פקוד יפקוד שהוא בסוד מילה ופריעה.
פירוש. השם אלקים נזכר לפעמים לטוב, ולפעמים הוא נחשך (כנ"ל אות רס"ז) כי כשהשמאל כלול בימין ע"י הקו האמצעי הוא טוב. ואם נפרד מקו ימין הוא נחשך ומעניש את הרשעים. וז"ש אלקים א' דכר, כי הא' מורה על ג' קוין, שהם ז"א, הכלולים זה בזה, שאז נתעורר היסוד דז"א בבחינת מילה ופריעה, המרחיק הקליפות שלא יינקו מן השמאל, וז"ס אותיות להי"מ דאלקים שהם אותיות מילה, וז"ש להי"ם, אתערותא דצדיק ואיהו מילה בפריעו בלא סטר ערלה כלל, שאין ממנו יניקה לקליפה היונקת מיסוד הנק' ערלה. וכל מקום שנזכר אלקים לטוב, הוא בסדר הזה. מה שמעורר את הצדיק זו העובדה שהיחד בא נקי בלי הסיגים

רעב) בסטרא אחרא אורייתא וכו': בצד האחר, שנק אלקים אחרים דהיינו כשאינו כלול בימין, התורה מעידה על דיניו, כי משם יוצאת הערלה. לפעמים יורשת הנוקבא השם הזה, אלקים, כדי לדון העולם בסוד הערלה, דהיינו ע"י הקליפות הנקראות ערלה, והוא בעת כשמתגבר השם אלקים הזה למעלה בדינים שהוא הנוקבא, ומתקשה הערלה ההיא לדון העולם, ופריעה, שה"ס גילוי המוחין, אינה נמצאת. מילה ה"ס הרחקת הקליפה הנקראת ערלה. ופריעה ה"ס גילוי המוחין די"ה, שהיא אותיות פרע י"ה.

רעג) ועל דא לטב וכו': וע"כ אלקים לטוב הוא על ידי פריעה אצל המוסלמים אין פריעה, כי הערלה נפרעה ונעברה, ונגלה סוד הברית הקדושה, דהיינו המוחין די"ה. והכל הוא בסוד השם אלקים. כי גוון זה של השם אלקים, מתהפך לכמה אפנים, לפעמים כך ולפעמים כך (כנ"ל באות רע"א) וזה הוא בסוד השם אלקים. לא מספיקה הפריעה בחינת הסרת הרצון לקבל, יש הביא לגלוי הרצון להשפיע נחת רוח להשם


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים עט-פא
1.מיהי הא' שבחדר השני ומיהי הל' וכיצד הן מחוברות?
2. מה סוד ד' בחינות הא' בארבע התיבות הראשונות של סיפור מעשה הבריאה כיצד זה קשור לחברון?
3. כיצד קשורה התורה לעולם הבא?
4. עשה סיכום עד כאן מהו החדר הראשון מהו השני?
5. מתי הזהב הוא אדום ונוצץ שהוא החדר שלישי ומתי הוא נחשך ומה התהליך שצריך לעשות כדי לפגוש אותו בשתי צורות אליו אגב כך הסבר את הא' והלה"ים שבשם אלקים?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים עו- עח שיעור 26

חדרא קדמאה

כדי שיוכל האדם לבנות משכן בליבו, עליו לעשות את התנועות הנפשיות הנכונות כדי לקבל את האורות, ההטבה.

חכמי לב יודעים למשוך את הניקוד המתאים, שהוא התנועות שבאות ומחיות את האות, את הכלי, אז ניתן לקבל את האור שהוא בחינת הטעמים.

המשכן הוא אותו רצון שיש לבנות כך שיבטא את רצון השם בעולם.

וע"כ ספר תורה, שהוא בצורת בית המקדש, אין בו צורת טעמים ונקודות, שגם ניתנו במעמד סיני, אך יתגלו רק בקו אמצעי. בית מקדש הראשון הוא קו ימין, בשלב זה עדיין לא נגלה הרצון כמו הצורה של סוד בית המקדש הראשון, שהטעמים והנקודות היו סתומים בתוכו.

 

בשלב ראשון הדינים נראים כייסורים מפני שאינם באים במסגרת חסדים, אך מה שנראה לנו כייסורים, לאחר כך נגלה בו שם אלקים חיים.

 

מה שגורם לאדם להסכים לעבור מימין לשמאל הוא הגורם שלא ניתן להגיע לשלמות בלי ההרגש העצמי. אי אפשר לבורח מהרצון מצד שני פעולת הרצון רק לפרטיות מביאה לכעסים. השילוב הראוי הוא להכפיף את השמאל לימין, את הרצון לאמונה, בלי לוותר על השמאל. כאשר רוצים ללכת רק בימין בלי לקחת את השמאל, גורמים לדין

 

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

 

החדר השני שגן העדן שהוא המלכות, ניזון ממנו הוא השם אל. זהו חדר של ימין, שיש בה מראה, שהיא הארת החכמה המכונה ראיה, שמתכסה ונגנזת. כי כיון שיצאה והאירה לפי שעה מיד נגנזה. פירוש. השם אל, הוא חסד ואע"פ שכלול מחכמה, והחכמה מאירה בו, הוא רק לפי שעה, ומיד נגנז, מפני שהחסדים שולטים בו. אמנם ישנם מצבים שהוא בחינת אל זועם בכל יום, כלומר שהוא בא לבדו הוא דין, אך אל הוא חסד שמופיע כאל רחום וחנון, חסד שהוא קו ימין, אל משם אלקים


שיר השירים עו- עח שיעור 26

חדרא קדמאה

כדי שיוכל האדם לבנות משכן בליבו, עליו לעשות את התנועות הנפשיות הנכונות כדי לקבל את האורות, ההטבה. 

חכמי לב יודעים למשוך את הניקוד המתאים, שהוא התנועות שבאות ומחיות את האות, את הכלי, אז ניתן לקבל את האור שהוא בחינת הטעמים. 

המשכן הוא אותו רצון שיש לבנות כך שיבטא את רצון השם בעולם. 

רמח) ועל דא ספר וכו': וע"כ ספר תורה, שהוא בצורת בית המקדש, אין בו צורת טעמים ונקודות, שגם ניתנו במעמד סיני, אך יתגלו רק בקו אמצעי. בית מקדש הראשון הוא קו ימין, בשלב זה עדיין לא נגלה הרצון לקבל האח"פ שעלה להיות קו שמאל שהכל סתום בתוכו, כמו הצורה של סוד בית המקדש הראשון, שהטעמים והנקודות היו סתומים בתוכו.

רמט) ודחיקו דתוקפא דשירותא וכו': חוזר לענינו (לעיל אות ר"מ) ומפרש. והדוחק של תוקף הדין של התחלת הקול, שהוא מקו שמאל דישסו"ת, חזר למקומו בקו שמאל דז"א, וע"כ הנקודות של ז"א שבאותיות הוי"ה, הן בסוד הנקודות של השם אלקים. שהוא דין, האח"פ או המנצפ"ך שעלו למעלה שהי' דהויה היא בנקודה דא' דאלקים, שהיא חטף סגול. והה' דהויה היא בנקודה דל' דאלקים, שהיא בחולם. והו' דהויה היא בנקודה דה' דאלקים שהיא בחירק. וה' אחרונה היא בלי נקודה מפני שאותיות אחרונות ה ם בלי נקודה. ועל כן נקרא בשם הזה, דהיינו בניקוד אלקים, כדי שיתגלה בו אלקים חיים, שהיא הבינה במצב הזה אין גילוי של אלקים חיים, אלא קו שמאל, צירה, חושך, אבל אחר כך בהשלמתו בקו אמצעי שמתלבשת החכמה בחסדים נגלה. כלומר אח"כ בהשלמתו, כשמתלבשת החכמה דקו שמאל בחסדים דימין, אז נגלה בו מכאן שם אלקים חיים, שה"ס הבינה בהארת החכמה, הנקראת חיים. וע"כ אסף ולקח הנקודות, שה"ס החכמה, ממעלה למטה, שה"ס הארת שמאל בלי ימין, וחזר למקומו כח הדין של השמאל דבינה. בשלב ראשון הדינים נראים כיסורים מפני שאינם באים במסגרת חסדים, אך מה שנראה לנו כיסורים, לאחר כך נגלה בו שם אלקים חיים.

רנ) לבתר אתפשט בפשיטו וכו': אח"כ נתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה שלום הוא מנוחה, ולא רק קו ימין, אמונה (כנ"ל באות ר"מ) דהיינו שנתפשט בו הקו האמצעי המביא שלום ומנוחה לב' הקוין, וחזרו הנקודות להאיר כמו בסוד העליון, דהיינו כמו בבינה, שיהיה הכל סוד אחד כראוי, דהיינו שהחכמה והחסדים יכללו זה בזה ויאירו ביחד, והאותיות והנקודות יהיו באפן אחד. לא כמקודם, שהאותיות היו של רחמים, דהיינו הויה, והנקודות של דין, דהיינו נקוד אלקים, אלא שתהיינה שתיהן באפן אחד, של רחמים.

רנא) נקודי בתלת אתוון וכו': בג' האותיות הראשונות דהויה, שהם יה"ו, יש נקודות, שה"ס הארת חכמה. בה' אחרונה, אין נקודה, משום שאין לה אור מעצמה כלום. כי ה' אחרונה ה"ס מלכות, שאין לה, אלא מה שז"א, שה"ס יה"ו, נותן לה. הי', האירה בה אור הנקודה באותו אפן ממש, כמו הי', שהוא או"א עלאין, ובאותה צורה ממש, שהיא צורת קו הימין, הה', מאירה בה הארת הנקודה באותו אפן כמו אות ה', שהיא ישסו"ת, ובסוד אחד. דהיינו בהארת החכמה ממטה למעלה שבקו השמאל. הו' שהיא הקו האמצעי, מאירה בו הנקודה בסוד שלו, דהיינו בהארת קו אמצעי, שיהיה הכל גוף, שה"ס האות, והרוח, שה"ס הנקודה, בצורה שלמה ואור שלם כראוי.
פירוש, בתחילת הקול, דהיינו בקטנות ז"א, אין האותיות דהויה שוות לנקודות שלהם, כי האותיות הם סוד ג' קוין שהאות י' היא קו ימין, ואות ה' היא קו שמאל ואות ו' היא הקו האמצעי. אבל כל ג' הנקודות שמתחתיהם נמשכות משם אלקים, שהוא קו שמאל בלבד, וע"כ אין יחס בין האותיות שה"ס הכלים והגוף, לבין הנקודות, שה"ס האור המתלבש בהן. משא"כ בגדלות ז"א, כשנמשך לו גם הקו האמצעי שצריך לתת להם את התנועה, של הארת הנקודות, המיחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, ונמצא שיש לו גם ג' הקוין של הארת הנקודות, אז מתלבשות הנקודות והאותיות אלו באלו, ביחס השוה יש להסכים שיש שוויון בין האותיות לנקודות, שנקודת השוא, נמשכת מקו ימין דבינה, שה"ס או"א, ומתלבשת באות י', שהיא ג"כ קו ימין וסוד או"א. ונקודת החולם נמשכת מקו שמאל דבינה, שה"ס ישסו"ת, ומתלבשת באות ה' שהיא ג"כ בחינת קו שמאל וישסו"ת. ונקודת הקמץ נמשכת מקו אמצעי דבינה, שה"ס הדעת ומתלבשת באות ו', שהיא ג"כ הקו האמצעי. ונמצאים האותיות והכלים שוים אלו לאלו בבחינתם. מה שגורם לאדם להסכים לעבור מימין לשמאל הוא הגורם שלא ניתן להגיע לשלמות בלי ההרגש העצמי. אי אפשר לבורח מהרצון מצד שני פעולת הרצון רק לפרטיות מביאה לכעסים. השילוב הראוי הוא להכפיף את השמאל לימין, את הרצון לאמונה, בלי לוותר על השמאל.

טעמים נקודות אותיות

רנב) ועל דא שמא וכו': ועל כן השם הזה הוא שם של רחמים, משום שהאותיות והנקודות הם בצורה וסוד אחד בדרך יושר. שהנקודות הן מג' קוין שבבינה, והן מאירות בג' קוין שבאותיות כל אחת בקו שלה, כנ"ל בדבור הסמוך. אבל כשהאותיות והנקודות עקומות זו לזו, כלומר שאינן מתאימות זו לזו, כמו בקטנות ז"א שכל הנקודות הן מקו אחד, השמאל, ומאירות לאותיות שהן מג' קוין, כנ"ל בסמוך, אז אינן בדרך הרחמים כי עומדות הפוכות זו לזו. שנקודה דשמאל מאירה באות דימין וכו'.

רנג) ורזא דא ויבא וגו': וז"ס, ויבא בין מחנה מצרים וגו'. כי בסוד אותיות חקוקות של הקב"ה, דהיינו בשם ע"ב, הן נראות באלו ג' צדדים, דהיינו בג' קוין, ימין שמאל ואמצע, שהן חסד דין ורחמים, ואותו הקו שכתוב בסדר הפוך, שהוא הכתוב, ויבא בין מחנה מצרים וגו' הכתוב למפרע (כמו שכתוב בפרשת בשלח, אות קע"ג, עי' שם) אינו בדרך רחמים, אלא הוא דין, משום שסדר האותיות הוא הפוך. וכל שכן האותיות שהן הפוכות באופן אחר. דהיינו שהאור אינו מתאים אל הכלי, שנקודות דשמאל מאירות בכלים דימין כנ"ל, ודאי הוא שהוא דין כאשר רוצים ללכת רק בימין בלי לקחת את השמאל, גורמים לדין

רנד) ה' בתראה לית וכו': ה' אחרונה דהויה, אין לה מעצמה כלום, וע"כ אין לה נקודה מעצמה (כנ"ל אות רנ"א) חוץ כשהיא עושה שליחות, דהיינו להשפיע לתחתונים ולהנהיגם. משאילים לה נקודה אחת, לכנוס בתוכה ולעשות חיל ותוקף. וכמו שמשאילים לה נקודה שתכנוס בתוכה, שה"ס אור, כך משאילים לה אותיות, שה"ס כלים משאילים לה כלים מפני שנגנזה ברדלא, שהם סוד עליון, מבינה, להשלים אותה בשליחות ההיא. (ענין שאילת כלים ואורות עי' ענינם בהקדמת ספר הזהר במאמר אמא אוזיפת לברתא מנאה אות י"ז)

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

רנה) חדרא תנינא וכו': החדר השני שגן העדן שהוא המלכות, ניזון ממנו (כנ"ל אות רל"ג) הוא השם אל. זהו חדר ואדרא של ימין, שיש בה מראה, שהיא הארת החכמה המכונה ראיה, שמתכסה ונגנזת. כי כיון שיצאה והאירה לפי שעה מיד נגנזה. פירוש. השם אל, הוא חסד ואע"פ שכלול מחכמה, והחכמה מאירה בו, הוא רק לפי שעה, ומיד נגנז, מפני שהחסדים שולטים בו. אמנם ישנם מצבים שהוא בחינת אל זועם בכל יום, כלומר שהוא בא לבדו הוא דין, אך אל הוא חסד שמופיע כאל רחום וחנון, חסד שהוא קו ימין, אל משם אלקים

רנו) אל, אמאי אקרי וכו': שואל, אל, למה נקרא כך. ומשיב, הא' של השם אל, הוא סוד האור הראשון, שהוא חסד, הכלול בשני אורות, מחכמה וחסדים, שהרי חסד הוא ז"א הכלול מחסדים וחכמה ועל כן א' הוא במספר אחד, כי ב' האורות חכמה וחסדים נעשו אור אחד בשליטת החסד משם היא ההתחלה להאיר ולהמשיך אורות לכל צד, הן לחסד שבצד ימין, והן לחכמה שבצד שמאל. ועל כן היא אות ראשונה לכל האותיות, והתחלת כולן. להיותה מאירה לכל צד.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים לו-לח
1.מדוע כל צורת הטעמים ונקודות סתומים בבית ראשון?
2. מדוע יהוה מנוקדים בשם אלקים בקו שמאל ומה זה מורה?
3. כיצד מנוקד שם הויה בקו אמצעי?
4.מהו החדר השני שהגן עדן ניזון ממנו?
5. מהו סוד הא' של השם אל ומה זה מורה על שם זה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים עג- עה שיעור 25

אהיה אשר אהיה

משה רואה את הסנה שהוא דין בוער ואינו נשרף. סנה גימטרייה 120 כשם אלקים. הוא רואה דין, רצון לקבל שמקבלים בו אור ואינו נגמר. איך יש רצון ואין כעס, אין רגש שלילי. משה מתקרב, כך צריך אדם לגלות את הרצון האמיתי שרוצה גאולה, את הנקודה הנפשית דרכה מתחברים לאור אין סופי.אומר לו ה' לומר לישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. בהדרגה ושלבים ניתן להגיע באמונה לנקודה פנימית זו, ולא בבת אחת.

בתחילה פועלים קו ימין, באמונה ולאחר מכן שמאל, בלי ויתור על הרצון, לא לגרש את החושך, אלא להשתמש נכון עם הרצון, אחרת הסנה נשרף כשבאים לרצון פרטי.

קודם של נעליך מעל רגליך, נעליך זו בחינת האישה שבאדם, קודם לוותר על הרצון ומתוך הסכמה זו, לבוא ולהשתמש ברצון.

אהיה ראשון קו ימין, אשר קו שמאל, ואהיה אחרון הוא החיבור, הדעת. דעת יש לאדם שיודע לחבר שמאל לימין, רצון לקבל להשפעה.

אין לפחד אלא לסמוך על השם שאומר מי נתן פה לאדם, מי נתן את היסוד שהוא ברית. הלשון הוא דעת עליון כדי שנדע להוציא הגה בצורה נכונה.

הסנה בוער ולא אוכל זהו הרצון שלא נגמר, בחינת אור חוזר שהוא רצון אין סופי. דחיית האור שבא מלמעלה, ופעולה של אור חוזר, חסדים ממטה למעלה.

קו ימין הוא בחינת אותיות, אך צריך גם את הניקוד כדי שיתן חַיּוּת לאות, לרצון. בסוד הדעת מגיעים לטעמים, כאשר כל רצון פועלים לפי הרצון והחוקים העליונים.

אהיה הראשון הוא בחינת או"א, אשר בחינת ישסו"ת' אח"כ נגלה אהיה שהוא השם הג', דהיינו דעת, שפירושו, כי מוכנה להתגלות ולהמשיך אורות לכל צד, דהיינו לימין ולשמאל, שה"ס חסדים וחכמה, וזה הוא אהיה, שפירושו, הרי אני מוכן להתגלות. האות א היא מאותיות איתן, אותיות שמורות על העתיד.

וזה השם השלישי, הוא תיקון השופר להוציא הקול. אותה התחלת הקול נקראת הויה בניקוד אלקים, דהיינו הי' בשוא, והה' בחולם, והו' בחיריק. כי התוקף ההוא של התחלת הקול, הוא, שחוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, אח"כ כשנתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, אז נקרא הוי"ה בניקוד שוא חולם קמץ כדרכו. שהוא השם הנגלה. כאן מתגלה השם שמבשר את הגאולה, בתשובה לשאלה של משה רבינו כיצד להוכיח לזקנים שהשם שלח אותו.

על האדם לפתח אמונה, הסכמה פנימית שהגאולה היא דבר אמיתי, ומכאן יקח כוח להגבר על המצרי שבנפש.

קשה לאנשים לבוא לקו אמצעי מפני שעליהם לוותר על ההשתוקקות העצמית שתעמוד בפני עצמה. על הלבנה להסכים למעט עצמה. היכולת של או"א להתחבר זה רק ע"י הסגול העליון, היכולת להפנים שיש משהו מלמעלה שיש להיות כפופים לו וכך מגיעים למנוחה.

המנוחה היא שאין מחלוקת ולא שעושים מה שרוצים בקו שמאל. מנוחה היא הגעה לשלום. רוח החכמה היא מה שמניע את האותיות.

האותיות ניתנו בסיני וכן הניקוד והטעמים שנותנים התעוררות של החַיּוּת, וגם את התפשטות של האור בכלים.

אין התורה ניתנה אלא לחכמי לב, למי שמוכן שליבו יהיה חכם, לב שפועל את הצד הימין שמקבל מל"ב נתיבות החכמה, מקו ימין דרך י"ג תיקוני דיקנא. כדי להיות חכם לב, יש להתנהג למטה לפי החוקים העליונים.

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. משום שצריכים כוונה ורצון לכל אלו המלאכות והציורים העליונים שלמעלה, להמשיך הארתם על המלאכות שכנגדם במשכן שלמטה, והם היו יודעים מתוך סוד הציור של הנקודות, לשים הרצון והלב בכל מלאכה ומלאכה. הם יודעים לתת את הכוונה מתוך שהם קשורים לרצון העליון. כאשר מתעורר אצלם רצון, הם מכוונים אותו לפי העליון.


שיר השירים עג- עה שיעור 25

אהיה אשר אהיה

משה רואה את הסנה שהוא דין בוער ואינו נשרף. סנה גימטרייה 120 כשם אלקים. הוא רואה דין, רצון לקבל שמקבלים בו אור ואינו נגמר. איך יש רצון ואין כעס, אין רגש שלילי. משה מתקרב, כך צריך אדם לגלות את הרצון האמיתי שרוצה גאולה, את הנקודה הנפשית דרכה מתחברים לאור אין סופי.

אומר לו ה' לומר לישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. בהדרגה ולא בפעולה אחת ניתן להגיע באמונה לנקודה פנימית זו. זו הגאולה

בתחילה פועלים קו ימין, באמונה  ולאחר מכן שמאל, בלי ויתור על הרצון, לא לגרש את החושך, אלא להשתמש נכון עם הרצון, אחרת הסנה נשרף כשבאים לרצון פרטי.

קודם של נעליך מעל רגליך, נעליך זו בחינת האישה שבאדם, קודם לוותר על הרצון ומתוך הסכמה זו, לבוא ולהשתמש ברצון. 

אהיה ראשון קו ימין, אשר קו שמאל, ואהיה אחרון הוא החיבור, הדעת. דעת יש לאדם שיודע לחבר שמאל לימין, רצון לקבל להשפעה. 

אין לפחד אלא לסמוך על השם שאומר מי נתן פה לאדם, מי נתן את היסוד שהוא ברית. הלשון הוא דעת עליון כדי שנדע להוציא הגה בצורה נכונה.

הסנה בוער ולא אוכל זהו הרצון שלא נגמר, בחינת אור חוזר שהוא רצון אין סופי. דחיית האור שבא מלמעלה, ופעולה של אור חוזר, חסדים ממטה למעלה.

קו ימין הוא בחינת אותיות, אך צריך גם את הניקוד כדי שיתן חַיּוּת לאות, לרצון. בסוד הדעת מגיעים לטעמים, כאשר כל רצון פועלים לפי הרצון והחוקים העליונים. 

אהיה הראשון הוא בחינת או"א, אשר בחינת ישסו"ת

רלט) לבתר אהיה תליתאה וכו': אח"כ נגלה אהיה שהוא השם הג', דהיינו דעת, שפירושו, כי מוכנה להתגלות ולהמשיך אורות לכל צד, דהיינו לימין ולשמאל, שה"ס חסדים וחכמה, וזה הוא אהיה, שפירושו, הרי אני מוכן להתגלות. האות א היא מאותיות איתן, אותיות שמורות על העתיד.

רמ) ודא תליתאה תקונא וכו': וזה השם השלישי, הוא תקון השופר להוציא הקול. וכיון שהקול ההוא יצא בתוקפו של התחלת הקול, יצא בתקפו של אותו שתקע אותו, אותה התחלת הקול נקראת הויה בניקוד אלקים, דהיינו הי' בשוא, והה' בחולם, והו' בחיריק. כי התוקף ההוא של התחלת הקול, הוא, שחוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, אח"כ כשנתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, אז נקרא הוי"ה בניקוד שוא חולם קמץ כדרכו. שהוא השם הנגלה. לשם אהיה השלישי גרם שם הויה, ז"א שעלה לאו"א, לחכמה ובינה וגרם ליצר שם את בחינת הדעת. כאן מתגלה השם שמבשר את הגאולה, בתשובה לשאלה של משה רבינו כיצד להוכיח לזקנים שהשם שלח אותו.

על האדם לפתח אמונה, הסכמה פנימית שהגאולה היא דבר אמיתי, ומכאן יקח כוח להגבר על המצרי שבנפש.
פירוש. הקו השמאל דבינה, דהיינו בינה ותו"מ שלה, הנקראים ישסו"ת, נקראים שופר, שה"ס אתוון אל"ה דאלקים, המעלים את ז"א לבינה משם אלקים, מי זו בחינת השפעה, אלה הרצון לקבל, קו שמאל. ותקון השופר של הבחינה שעלתה למעלה, ה"ס יחוד שמאל בימין, שזה נעשה ע"י ז"א שעלה לבינה, ונעשה בסוד הדעת המיחדת חו"ב, ואז נתתקן השופר, שיוכל להאיר למטה. וז"ש, ודא תליתאה, הוא תקונא דשופר, שה"ס הדעת המתקן את השופר, שה"ס קו שמאל ומיחדו בימין, שמטרם זה אין השופר יכול להאיר. ובשביל שתקון זה נעשה ע"י ז"א בסוד הדעת, השיג גם ז"א ג' קוין חו"ב ודעת. בסוד תלת מחד נפקי בכך גם ז"א זכה. חד בתלת קיימא (כנ"ל בזהר בראשית א' אות שס"ג. דף רפ"ז ד"ה תלת ע"ש) שכל האורות שהתחתון גורם בעליון זוכה בהם התחתון, וכיון שז"א גרם ליציאת ג' קוין חב"ד, השיג גם הוא ג' קוין. הרי שבשביל שתקונא דשופר נעשה ע"י ז"א, ע"כ זכה בג' קוין שלו, וז"ש, ודא תליתאה, תקונא דשופר לאפקא קלא. ז"א נקרא קול, ומשום שהשם הג' שהוא דעת תקן את השופר, ע"כ יצאו ג' קוין לז"א הנקרא קול. כי כיון דג' יצאו מאחד, שהוא ז"א, קבל גם האחד ג' קוין, ומתחילה מקבל ז"א ב' הקוין הראשונים, שהם ימין ושמאל. ואז נסתמו אורותיו כמו השופר מטרם שהדעת תקנה אותו. ואח"כ נמשך לו הקו הג', המיחד ימין ושמאל ואז נפתחו אורותיו ונתתקן. תיקון הכלים קודם לביאת האורות בכלים. ב קווים מתקנים את הכלים, ואפשר לומר את חומר הכלים, ההשתוקקות בסוד זיווג דנשיקין. רק לאחר מכן מתפשט קו אמצעי. 

קשה לאנשים לבוא לקו אמצעי מפני שעליהם לוותר על ההשתוקקות העצמית שתעמוד בפני עצמה. על הלבנה להסכים למעט עצמה. היכולת של או"א להתחבר זה רק ע"י הסגול העליון, היכולת להפנים שיש משהו מלמעלה שיש להיות כפופים לו. 

השם השלישי הוא בחינת הדעת שגורם ז"א שעלה למעלה ועושה קו אמצעי ומקבל גם הוא ג קווים.
וז"ש, וכיון דנפק ההוא קלא בתקיפו דשירותא דקלא, וכיון שהקול הזה יוצא בתקפו של התחלת הקול, כלומר כשמקבל רק ב' קוין ימין ושמאל, מטרם שהספיק לקבל את הקו האמצעי, נפיק בתוקפא דההוא דתקע ליה, יצא באותו תוקף הדין כמו השופר שתקע את ז"א, דהיינו בדינין דשמאל שאינו מיוחד עם הימין. ההוא שירותא דקלא התחלת הקול הזה, שהוא בדינין דשמאל איקרי הוי"ה בנקוד אלקים. משום שתוקף הדין של ההתחלה שהיתה בשופר מטרם שהדעת תקנתו, שאז נקרא השופר, אלקים, חזר למקומו, בז"א. וז"ש בגין דההוא תוקפא דשירותא שתוקף הדין דשמאל שבהתחלה, שהיתה בשופר, תב לאתריה. בקו שמאל דז"א, ולא אתגליא כשאר שמהן, ואין האורות שלו מתגלים כשאר השמות. וע"כ ניקודו בניקוד אלקים. הי' בניקוד חטף סגול כמו הא' דאלקים. הה' בחולם, כמו הל' דאלקים. הו' בחירק, כמו הה' דאלקים. כי ז"א בעצמו נקרא הויה, והניקוד שבו, המורה על הארת החכמה שקבל מבינה, הוא בניקוד אלקים, שהוא דינים. מטעם שהשמאל אינו מיוחד עדיין בימין בז"א. אמנם האחד יוצא מהשלוש אך קודם ב קווים. כי האותיות בכל מקום ה"ס ז"א, והנקודות בכל מקום ה"ס רוח החכמה המחיה את האותיות, המקובל מבינה האותיות נותנות חיות לכלים, הם חומר שצריך תנועה מבינה, הניקוד. וז"ש, כד אתפשט קלא בפשיטו דנייחא דהיינו שנמשך בו הקו הג', הקו האמצעי, שאז מתפשט ז"א התפשטות של מנוחה דהיינו שאין עוד מחלוקת בין ימין לשמאל, כדין אקרי הויה בניקוד שבא חולם קמץ, שמא דאתגליא, שהוא שם שמגולה, ואין בו דינים המנוחה היא שאין מחלוקת ולא שעושים מה שרוצים בקו שמאל. מנוחה היא הגעה לשלום. רוח החכמה היא מה שמניע את האותיות. 

האותיות ניתנו בסיני וכן הניקוד והטעמים שנותנים התעוררות של החיות, וגם את התפשטות של האור בכלים. 

אין התורה ניתנה אלא לחכמי לב, למי שמוכן שליבו יהיה חכם, לב שפועל את הצד הימין שמקבל מל"ב נתיבות החכמה, מקו ימין דרך י"ג תיקוני דיקנא. 

כדי להיות חכם לב, יש להתנהג למטה לפי החוקים העליונים. 

רמב) ורזא דא ובלב וכו': וזה סוד, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. כי מסוד הנקודות והתנועות של הטעמים היו יודעים להאיר הציורים שלמעלה. כי היו יודעים הנקודות, שהאותיות מתנהגות בהן, ובסוד שלהן היו יודעים ומכירים לקיים אותו הציור, של כלי המשכן, בסוד עליון. דהיינו כמו שהוא נמצא במלכות העליונה הנקראת משכן. 

רמג) בגין דכוונה ורעותא וכו': משום שצריכים כוונה ורצון לכל אלו המלאכות והציורים העליונים שלמעלה, להמשיך הארתם על המלאכות שכנגדם במשכן שלמטה, והם היו יודעים מתוך סוד הציור של הנקודות, לשים הרצון והלב בכל מלאכה ומלאכה. הם יודעים לתת את הכוונה מתוך שהם קשורים לרצון העליון. כאשר מתעורר אצלם רצון, הם מכוונים אותו לפי העליון. 

רמד) כל אינון ציורין וכו': כל אלו הציורים שבמשכן, לא היו אלא סוד אותיות קטנות. כי יש אותיות עליונות גדולות, שהן מבינה, ויש אותיות קטנות דקות, שהן ממלכות. האותיות הקטנות והדקות הן מעשה המשכן. שה"ס מלכות, אותיות עליונות גדולות, הן מעשה המקדש דבית ראשון, שה"ס בינה, ואלו אינן נעשות ראויות להתקדש למעלה אלא בציור זה של הנקודות.

רמה/א) דרזא דנקודי דאתוון וכו': כי סוד הנקודות של האותיות הדקות, הן מצד שמאל, וסוד הנקודות של האותיות העליונות הגדולות, הן מצד ימין. ואלו כמו אלו נשכחו מן העולם, עד שבאו החכמים שקבלו אור החכמה מן הראשונים, והקימו הנקודות על האותיות, שיסעו האותיות על ידם למסעיהם. וע"כ מעשה המשכן, ומעשה בית המקדש היו שלמים בציור הנקודות ברצון וכוונה. לא מספיק מעשה המשכן, אלא יש לתת לו גם את התנועה הנכונה
פירוש. כי האותיות הדקות הן בחינות מלכות, ונודע שעיקר בנין המלכות הוא מצד שמאל, דהיינו מהארת חכמה. וז"ש, דרזא דנקודי דאתוון דקיקין, אינון מסטרא דשמאלא. והאותיות הגדולות הן בחינות בינה, שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, וז"ש, ואתוון עלאין רברבין, אינון מסטרא דימינא, דהיינו מחסדים, ועי' להלן (אות רצ"ז), שכ"ב אותיות ה"ס קו ימין, וה' אותיות מנצפ"ך, ה"ס קו שמאל הנשכח בקטנות המדרגה, שז"ס מנצפ"ך שנשכחו וחזרו ויסדום ע"ש. וז"ש, ואלין כגוונא דאלין אתנשו מעלמא וכו'. כי הנקודות באות מיחוד ימין ושמאל, וע"כ כיון שנשכחו המנצפ"ך נשכחו הנקודות.

רמה/ב) תנועי דטעמי קיימו וכו': התנועות של הטעמים, קימו הכל על ידי משה, כי חכמי לב המשיכו הנקודות למעשה המשכן, ומשה המשיך הטעמים. וע"כ, ויביאו את המשכן אל משה, שהוא קיים הכל בסוד הטעמים.

רמו) בתנועי דטעמי אית וכו': בתנועת הטעמים יש בהם תנועות בסוד שלמטה, של המלכות, להנהיג ולקיים מעשה המשכן, שהוא מלכות. ויש בהם תנועות בסוד שלמעלה, של הבינה, להנהיג ולקיים מעשה בית המקדש, שה"ס בינה.

רמז) שלמה מלכא לא וכו': שלמה המלך שבנה את בית המקדש, לא היה צריך להמשיך הנקודות והטעמים, אלא הם היו באים בסתום ובלחש ומצטיירים בחקיקות ציורי בית המקדש. ז"ש והבית בהבנותו, ודאי נבנה מעצמו שהיה במדרגת בינה במקום של חסדים ואין צורך בחכמה, ברצון לקבל, אבן שלמה מסע נבנה. אבן שלמה, המלכות שנקראת אבן, היתה בשלמות, כמו הבינה, ולא חסרה, באותיות דקות, כבמעשה המשכן. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, שהם דינים, לא נשמע בבית בהבנותו. לא נשמע ודאי כי המקום שלו גרם, שהיתה במקום בינה, שהיא בלחש. בלי דינים.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים עג-עה
1.מהו השם השלישי דהיינו אהיה בכתוב אהיה אשר אהיה ומדוע הוא מנוקד הויה בניקוד אלקים?
2. כיצד נתקן השופר שיכול להאיר גם למטה?
3. מיהם הנקודות והטעמים שהם הלכה למשה מסיני ומדוע ניתנו בדרך סתום לחכמי לב?
4. מהו סוד התנועה והטעמים בתורה וכיצד זה קשור לבית המקדש?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים ע- עב שיעור 24

ד' חדרים שהגן עדן ניזון מהם

חדרי גן עדן הם המקום הנפשי בו יכול אדם לקבל את החכמה שנקראת עדן. גן עדן אומר שהמלכות/הלב יכולים לקבל את החכמה. 

רלג) הביאני המלך חדריו: אלו הם חדרי גן עדן. ואם תאמר, חדרי גן עדן, הרי הוא עצמה היא גן העדן, כי המלכות ה"ס גן עדן, ואיך היא תאמר כך, שהביאה בחדרי גן עדן. ומשיב, אלא הם החדרים, שגן העדן ניזון מהם, ונקראת בהם. הביאני המלך חדריו אומר גרמת לי לסיבות הפנימיות שבתוכי שגורמות ללב להיות מסוגל להתחבר למלך. כאשר אתה מביא אותי לחדרים, אתה מעורר בי את הסיבות הפנימיות שמעוררות את האהבה. 

החדר העליון בנפש, הוא מקום ההכרה של האמת העליונה שאינה נגועה משום בחינה עצמית. היא נק י"ה אין שם רצון לקבל כלל, וכאן ניתן להגיע לחיבור אין סופי ללא הפרעה. 

אדם הרוצה להשיג את החיבור האמיתי, את ההכרה העליונה, עליו לדעת לעזוב עצמו לגמרי ולבוא בלי נגיעות אישיות אל האמת אל הרגשה של בהירות אין סופית. 

מתחת להכרה העליונה הזו, מדרגת ישסו"ת אשר כבר קשורה לתחתון אבל נמצאת אצל העליון, כמו אמא שנמצאת למעלה אבל קשורה לבן, היינו תפיסה עליונה שגם קשורה לעולם הזה.   

חדרא קדמאה

רלד) חדרא קדמאה י"ה וכו': החדר הראשון, שגן עדן ניזון ממנו, הוא השם י"ה. זהו חדר, וחדר עליון, שאין בו מראה, שהיא חכמה, ואין בו שום צבע, אלא כמו שנצטבע לפי שעה במדידת הניצוץ הקשה, וחזר לעלות אל אין סוף בסתר הגנוז. 

רלה) האי חדרא קדמאה וכו': החדר הראשון הזה, כשעלתה המדה, נעברה צביעת הצבע, והסתתר, ולא נראה בו צבע כלל. אז בארבעה צדדים, שהם דרום צפון מזרח מערב, נראים בסתר, דהיינו בדרום צפון, ומתכסים בגלוי, דהיינו במזרח מערב, והם ארבע אותיות, כי דרום צפון, ה"ס י"ה, ומזרח מערב, ה"ס ו"ה. והם אהיה אשר אהיה.
ביאור הדברים. נודע שאו"א וישסו"ת נעשו מבינה שיצאה לחוץ מראש דא"א, כי מחמת עלית המלכות למקום בינה דע"ס דבינה הזו, נתחלקו כח"ב תו"מ דבינה לב' מדרגות, שמכתר וחכמה דבינה זו, שהם למעלה מהמלכות שעלתה, נעשו ונתתקנו או"א עלאין. ומבינה ותו"מ דבינה זו, שהם למטה מן המלכות שעלתה, נעשו ישסו"ת מעל נקודת החזה של א"א. וזהו בעת קטנות. ולעת גדלות, אותה המלכות שעלתה וחצתה את או"א וישסו"ת לב' פרצופים, היא יוצאת משם למקומה, ואז נעשו או"א וישסו"ת פרצוף אחד, או"א לימין, וישסו"ת לשמאל. ועולים לראש א"א, ואז מקבלים או"א חכמה, מחכמה סתימאה דא"א, מראש דאריך ומשפיעים לישסו"ת.
והנה או"א מקבלים תקונם להיות פב"פ תכף מעת קטנות, בהיותם עוד בב' כלים כו"ח, ובב' אורות נפש ורוח. והוא מטעם שהבינה היא בסו"ה כי חפץ חסד הוא, והם דוחים חכמה, וע"כ הם מתתקנים בחסדים דרישא דלא אתיידע מיסוד דעתיק, אשר חסדים אלו הם חשובים מחכמה ונחשבים לג"ר. אבל ישסו"ת להיותם תחת המלכות דראש דאריך שנק כרומה דאיתחפיא שעלתה וסיימה את או"א, אינם יכולים להתתקן בחסדים אלו שהם אוירא דכיא, כי דיני המלכות מעכבים בעדם, וע"כ אין להם תקון ג"ר אלא בעת גדלות שגם עם חסדים אינם מרגישים שלמות אחר שיצאה המלכות המסיימת מתחת או"א, וירדה למקומה, שאז נעשו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד ימין ושמאל ועולים לא"א, ואו"א מקבל מחכמה סתימאה דא"א, ומשפיע לישסו"ת. ואחר שאו"א השפיעו החכמה לישסו"ת, הם חוזרים מיד לבחינתם, לחסדים מכוסים מחכמה, מטעם היותם תמיד בסו"ה, כי חפץ חסד הוא, ואינם חפצים בחכמה שכל החכמה הם רוצים עבור הבנים. במצב הקביעות של אצילות או"א שהם בחינת חסדים מכוסים נפרדו לב פרצופים, שישסו"ת .
וז"ש (באות רל"ד) חדרא קדמאה י"ה, שהי' היא או"א והה' היא ישסו"ת, דא חדרא, ואדרא עלאה, שיסו"ת, הם חדר. ואו"א, הם חדר עליון, דלית ביה חיזו ולא גוון כלל, שבאו"א אין מראה, שהוא חכמה, ושום צבע כלל. כי הארת החכמה שבשמאל עושה צבע אדום, ומשום זה נבחן הימין ללבן, אבל או"א שאין מקבלים חכמה לשמאל שלהם, ואין השמאל בצבע אדום, לא שייך להבחין את הימין ללבן, וע"כ נבחנים בלי צבע לגמרי. ואע"פ שלעת גדלות נעשים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד ועולים לא"א, ואו"א משפיע חכמה לישסו"ת, א"כ יש בהם צבע, אמנם נתבאר לעיל, שאחר שהשפיעו חכמה לישסו"ת, מיד חוזרים למדרגתם, לחסדים מכוסים, וע"כ תכף מתבטל הצבע מהם, טעם נוסף הוא שהאור עובר רק בדרך מעבר וז"ש, אלא כמא דאצטבע לפום שעתא במדידו דבוצינא דקרדינותא, והדר סלקא לאין סוף בסתירו דגניז, דהיינו לעת גדלות כשאו"א מקבלים חכמה מחכמה סתימאה דא"א בשביל ישסו"ת, והם מצטבעים בהכרח, הרי זה רק לפי שעה, ומיד חוזרים לקבל חסדים מאין סוף בסתר הגנוז, דהיינו הנעלם מחכמה. וזה מטעם היותם בסו"ה כי חפץ חסד הוא, כמ"ש לעיל, וז"ש (באות רל"ה) האי חדרא קדמאה כד סלקא משחתא, אחרי שעלתה המדה, דהיינו אחר שהשלימו השפעת החכמה לישסו"ת, אתעברא צביעו דגוונא, כי חזרו לבחינת אוירא דכיא, שלא שייך בו צבע לבן אדום ירוק,כי אין חכמה, אין רצון לקבל שיבדיל ואתטמר שנתקנו בחסדים מכוסים, ולא אתחזי ביה גוון כלל. וע"כ אין נראה בהם גוון. ולא עוד, אלא אפילו ישסו"ת שהם מקבלים החכמה, אינם מקבלים בשביל עצמם, כי להיותם ז"ת דבינה, גם הם בוחרים יותר בחסדים, אלא שצריכים להשתלם בחכמה כדי להשפיע חכמה לזו"ן.ואחר שהשפיעו חכמה לזו"ן חוזרים גם הם לחסדים מכוסים גם ישסו"ת מצד הטבע שלהם הם חסדים מכוסים כל זמן שזו"ן בחסדים מכוסים אין להם בשביל מה לבקש חכמה והרי הם מעצמם לא רוצים חכמה, אלא כש.
וז"ש כדין בארבע סטרין, אתחזיין בטמירו ואתכסיין באתגליא. שבב' סטרין, שהם דרום צפון, שה"ס י"ה, שבהם נראה החכמה, כי הם עולים ומקבלים חכמה מחכמה סתימאה, כנ"ל, הרי היא נראית שם בסתר, כי אחר המשכת החכמה הם חוזרים לחסדים מכוסים ונעלמים מחכמה, כנ"ל, וב' סטרין מזרח מערב, שהם ו"ה, דהיינו ז"א ומלכות. שבהם מתגלה החכמה, אבל בהם צריכה להיות החכמה מכוסה, כי אסור במקומם להמשיך החכמה, אלא מקבלים החכמה ממטה למעלה, דהיינו בשיעור שהמשיכו או"א וישסו"ת, ונמצא שאע"פ שהחכמה היא באתגלייא בז"א ומלכות, עכ"ז ואתכסיין, שאסור להמשיך החכמה למקומם. אלא רק ממטה למעלה. ארבע אתוון, וה"ס ד' אותיות י"ה ו"ה אשר בי"ה אתחזיין בטמירו, ובו"ה אתכסיין באתגלייא. הכיסוי הוא שמתגלה החכמה רק ממטה למעלה כנ"ל. ואינון אהיה אשר אהיה. כי אהיה אשר אהיה, ה"ס חכמה בינה דעת, שהאהיה הראשון הוא חכמה, שהיא או"א. אשר, היא בינה שהיא ישסו"ת. והאהיה האחרון, היא דעת, שהיא זו"ן שעלו לבינה. ולפי הנ"ל נמצא שאהיה אשר, שהם או"א וישסו"ת שה"ס י"ה, אתחזיין בטמירו. והאהיה האחרון שהם דעת שה"ס זו"ן, חם אתכסיין באתגלייא.

אהיה אשר אהיה

רלו) על מה אתקרי הכי וכו': ומפרש דבריו. למה הם נקראים כך, אהיה אשר אהיה, הוא כי אהיה הא' שה"ס או"א, פירושו, שעתיד להתגלות מתוך הריח שעליה, שה"ס החכמה סתימאה דא"א שאו"א עתידים לקבל משם חכמה, כנ"ל בסמוך רק במצב עליה. ומשום שעוד לא נתמלא בחכמה, להאיר למטה, לישסו"ת, הוא נקרא אהיה, שפירושו שאני עתיד להתגלות, ועתה אני מכוסה.

רלז) וסימנא דא שירותא וכו': וזה סימן התחלת הנבואה של משה ששאל, מה שמו מה אומר אליהם, נאמר לו השם הזה, שעד כאן עוד לא יצאה הלבנה, שהיא המלכות, מכיסוי שלה, להאיר מן השמש, שהוא ז"א. וכיון שהלבנה היתה בחשך, הרי, שעד עתה לא האיר לה השמש, שהוא ז"א, והחדר העליון זה, שהוא או"א, לא נגלה להאיר החכמה לישסו"ת וז"א, כי אותו הריח העליון, שבחכמה סתימאה דא"א, המאיר לאו"א, עלה לסתום דכל סתומים, דלא אתיידע כלל. שהוא רדל"א. ואז נקראים או"א אהיה. שפירושו, שעתה הם סתומים אלא שעתידים להתגלות. זה שם אהיה הראשון, או"א שתכונתם לא לקבל חכמה, ובעתיד כן יקבלו, כלומר כבר יש להם אור מקיף. בכח החכמה ידעו עם ישראל שהם עתידים להיגאל. 

רלח) וכד תב לאתריה וכו': וכאשר חזר הריח שהוא חכמה סתימאה, למקומו, להאיר לאו"א שעלו לראש א"א, אז עומדים ודאי או"א, להאיר לכל, לישסו"ת, ואז נקרא ישסו"ת, אשר, זו המידה השניה (ה"ג ולא גרסינן אשר אהיה) ישסו"ת נק אשר כאשר או"א עלו לאריך. כי אז נתתקנו ישסו"ת להתמלאות, בהארת החכמה, מתוך שביל אחד דק שהוא יסוד דאו"א, שנכנס בהם בסתום. ועם כל זה, בשמות אלו, שהם, אהיה, אשר, דהיינו או"א וישסו"ת, עוד לא נגלה עד עתה להאיר הנרות שהם ז"א ומלכות.
פירוש. כי השם, אהיה, שהוא או"א נבחן עתה לקו ימין, והשם אשר, שהוא ישסו"ת, נבחן לקו שמאל, וחסר להם הקו האמצעי, שהוא דעת, שה"ס אהיה האחרון. וע"כ עוד לא נגלו להאיר. כי מטרם שנגלה הקו האמצעי אין ימין ושמאל יכולים להאיר. ועוד כי מחכמה ובינה אין המשכה לתחתונים, אלא מן הדעת.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים ע-עב
1.כתוב הביאני המלך חדריו אם המדברת היא המלכות הרי היא עצמה גן עדן והחדרים המדוברים הם חדרי גן עדן אם כך מה ההבדל בין המלכות לחדרי גן עדן?
2. מיהו החדר הראשון ומדוע לא נראה בו צבע כלל?
3. מדוע אין אנו אומרים שבאו"א שהוא החדר הראשון יש צבע לבן אין אנו אומרים שאין בכלל צבע?
4. מהו סוד אהיה אשר אהיה שזה השם שקיבל משה רבנו כדי לומר לעם ישראל כסימן לגאולה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4