תרומה ד - ו  ​​​​ שעור 2

נפילת אפים

לאחר תפילת עמידה בה באים לאצילות, לקשר חזק עם השם, ​​ בא וידוי ונפילת אפים. יש ללמוד כיצד לתפקד בכל ירידה, ולדעת להסתדר עם הקליפות.

י שואל, נפילת אפים מה היא, ומשיב הרי העמדנו שעושה כל מה שעשה משה, שעשה תפלת ותחנונים ובקשות ונפילת אפים, שכתוב ואתנפל לפני ה' אבל אחר שגמר התפילה ונכנס בכל אלו המדרגות העליונות, והכלה שהיא המלכות, נקשרה בכולן, יש לרדת למטה למקום המלכות, וכיון שיורד למטה יש נפילת אפים באלף בית, היי במזמור המסודר בא"ב היי לדוד אליך ה' נפשי אשא

יא מהו הטעם הוא משום שכבר התפלל תפלתו והתודה על עונותיו מכאן ולהלאה, יראה את עצמו שמסר נפשו לאדונו באהבה. ויאמר לְדָוִד:    אֵלֶיךָ יְהוָה, נַפְשִׁי אֶשָּׂא, והוא לרצון לאותו הצד ששורה בו מות היי אל המלכות בשעה שמקבלת משמאל, ולא מקו האמצעי ועושה לו נחת בזה. מי זו המלכות אליה רוצים לרדת, לבטל אותה, בה יש את האני הכוזב, וכן יש בה גם קו אמצעי.

יב ישנם מספר מזמורים המסודרים בפסוקים לפי סדר ה - א ב.

ועם כל זה באלף בית הזה של לדוד, אליך ה' נפשי אשא, יש בו סודות לחכמים באלפא ביתא זה.

אין בו את האות ו שה"ס עץ החיים, היי הקו האמצעי ויש בו את האות פ פעמים. פעם במקומה ופעם לסיום המזמור.

כלומר במזמור זה מופיעה האות פ פעמים. והיינו פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו, שנכפל בסוף המזמור שהוא תפלה שלא יזיק חסרון ו, ​​ ואח"כ נאמר בו האות ריש ב' פעמים ואין בו האות ק

אנחנו צריכים את האות ו היא עץ החיים. אך לעיתים משתמשים בעץ חיים, באות וו כדי להחזיק את הטומאה. לכן מבקש דוד המלך שלא נינזק.

במקום האות ק מופיעה פעמים האות ריש

במקום האות ו מופיעה פעמים האות פ

יג שואל מה הטעם שאין בו קוף, ומשיב משום שנפילת אפים זו שבאדם מוסר נפשו למות, צריך לכוון רצונו ולעשות נחת רוח לאותו צד ששורה בו מות שהוא המלכות, בשעה שדבוקה בקו שמאל ולא בקו אמצעי, כמו שעושה הקוף בחרבות ובהרים, כמשל חיצוני, כאשר קוף פוחד שיטרפו אותו, עושה עצמו, שמראה את עצמו שמת, והוא מראה את עצמו שמת, לפני חיה אחת שהוא ירא ממנה.

שבשעה שאותה חיה קרבה אליו חושבת להרגו ולנשכו, היא רואה אותו נופל לארץ כמת, חושבת שהוא מת, אז חוזרת החיה לאחריה ואינה צוררת אותו.

תכונת הקוף שבנפש משחקת הרבה בכאילו.

על כן הסתלקו ב אותיות אלו, אות וו ואות ק

אות ק מסתלקת מפני שנותן את עצמו למקום המוות. באות וו ובאות ק אין יודע בהן, רק הקב"ה לבדו.

סוד המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא, היא לבחינת המלכות, בשעה שהיא דבוקה בשמאל. כמובן מסוכן להדבק בשמאל, שאם תקבל משמאל ולא דרך קו אמצעי, עלולה לקבל מוות. ​​ שאם לא בקו אמצעי שאז שורה בה מות. והיא אז בחינת ק כי המלכות הדבוקה בקו אמצעי היא צורת ה ואז היא דבוקה בעץ החיים. אות ה מראה שיש דבקות, אות ק ניתוק, ממות, וכשאינה דבוקה בקו אמצעי היא בצורת ק שזה מורה שהרגל השמאלית של האות ה ירדה ונמשכה למטה אל הקליפות בסו"ה רגליה יורדות מות.

ונהפכה ה לצורת ק והתקון, הוא למסור נפשו למיתה, ישתמש במוות אבל לתועלת. ואז הוא פודה את המלכות מהמשכת רגל ק לקליפות לכאורה עושה מעשה כמו הקוף, אך אומר אני יכול להרוג את עצמי, וזה שמביא המשל מהקוף שמראה עצמו כמת שלא תהרוג אותו חיה רעה. כן כשהאדם מוסר עצמו למיתה, שאז אין הדינים של המלכות שיורדת מוות, של האות ק, שולטים בהם. ואז פודה את המלכות מהמשכת רגל הקוף לקליפת. ​​ אין הדינים של המלכות שולטים בהם, וזה מרמז חסרון ק מהאלף בית במזמור הזה.

כי צריכה להסתיר עצמה מיניקת הקליפות, מחמת שרגלה נמשכת למטה ולעשות עצמה כמת כמו שאינה. עלו אלו ב האותיות, הסתלקו שלא ידע בהן חוץ מהקב"ה לבדו.

כי הקב"ה ה"ס קו האמצעי. ואם הקו אמצעי האות וו שומר את האות ק אז אינה מפחדת מהקליפות. כיוון שהמלכות אינה דבוקה בקו אמצעי בסוד המזמור הזה, ע"כ אין בה ק, כי הקליפות תאחזנה בה.

ואין בה ו כי ו ה"ס קו אמצעי והיא דבוקה בשמאל.

והנה במקום וו יש במזמור פ כפולה, ובמקום האות ק יש ר כפולה. והסוד הוא כי ר לשון רש, דל, מורה על עניות ודינים, מלשון ריש ועושר אל תתן לי. כי כשהמלכות היא במצב הזה של שמאל, נמשכים ממנה דינים ועניות כדי להרחיק הקליפות והרשעים שלא יינקו ממנה זה בקדושה, ונמצא שע"י דינים אלו, יש לה פדיון מהקליפות, במקום ההצלה של הקו האמצעי, כי במקום ו שהיא הקו האמצעי המציל את המלכות מהקליפות, יש לה פ שה"ס פדיון.

דומה לסיגופים שאדם עושה, או עבודה ביגיעה שלוקח על עצמו. אם הוא פועל בקו אמצעי, זה מצויין ואין סכנה לקבל תענוג בקדושה. אך כאשר דבוק בשמאל, עליו למעט את התענוג כדי לא להזין את הקליפה מעבר להכרחי.

והיינו ע"י הריש הכפולה שה"ס ריבוי הדינים, כי במקום הקוף החסרה מפחד הקליפות שלא תאחזנה בה נכפלת האות הריש שהם הדינים שע"י הדינים יש לה פדיון מאחיזת הקליפות.

אם אדם לוקח על עצמו את הדין, שלעיתים זו יגיעה, או מקבל יסורים לצורך הקדושה, או מוסר נפש כמו בצום, שמחסיר מעצמו למען השם. כאן אין לקליפה מה לומר, הוא מוכן בעצמו להמית עצמו על התורה, אז אין מה לחמוס.

יד ועם כל זה ברצון הלב, ימסור, ישום עצמו להקב"ה, שמסר לו נפשו באהבה, והקב"ה חושב לו כאלו נטלה ממנו הנשמה. וע"כ צריך לפול על הארץ כמת, בשעה שיאמר נפילת אפים, משום שיש חטאים שעושה האדם שאינם מתכפרים אלא במוות, כמו שכתוב, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עליו להסכים לקבל על עצמו את המוות, בבחירה.

קשה לדעת למות, לוותר על החיים, כאשר מבחינה נפשית בקטן, מוות זה ויתור על התענוג. מאחר והקב"ה טוב ומטיב, טבוע באדם, בטבעו הצורך לצרוך תענוג, וגם כשיודע שתענוג מסוים אינו בקדושה, קשה לו לוותר עליו.

המוות, ביטול ההארה נותן את הכוח לכפרה.

ועתה שנחשב לו, שהקב"ה לקח נשמתו והוא נתנה ברצון, אותה שעה עומדת לכפר על עונותיו ולהשלים לכל הצדדים ולתיקון לצד הזה השמאלי. תיקון קו שמאל הוא על וויתור על האור, כלומר להכות את האור ממטה למעלה, לא לקבל, לא לעבוד את הרב על מנת לקבל פרס.

טו ועם כל זה עולה התפלה מהמצב השמאלי ומתעלה בקו האמצעי בין ב זרועות ימין ושמאל בחבוק האהבה כראוי, והיא מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. כשאדם מוכן לתת את נפשו, בכל מאודך, למקום של היחד, של הקשר עם השם, ועושה זאת באהבה, אז יש לו כח אמיתי להתחבר להשם יתברך. זהו מזמור של מסירות נפש, כדי שלא להילקח בכח ע"י אחרים. אדם יודע שיש לו עוד מה לתקן, אז במקום לעשות זאת יבוא לצרוך תענוג אחר, הקליפה תהרוג אותו.

בנפילת אפים צריך לכוון להיות יכול לקבל על עצמו מוות. גאוותן לא יודע לעשות נפילת אפים, נפילה זו היא תיקון גדול לגאווה, לומר לא מגיע לי, מוכן לוותר על התענוג. כאשר דבוק אדם בשמאל, עליו לוותר על התענוג, וכשדבוק לקו אמצעי, שייהנה כמה שיותר מהקדושה.

ארבעים יום וארבעים לילה

טז הוצרך משה ארבעים יום, ללמוד תורה שבעל פה. משום שאותה מדרגה היי בינה נק ארבעים, כמו שאמרנו בן ארבעים לבינה, ולכך אמר, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, שפירושו שהתחברו תורה שבכתב, שהיא ז"א עם תורה שבע"פ שהיא מלכות. התחברו שניהם למקור, לבינה.

כי בינה היא שורשם של ז"א ומלכות וממנה יצאו והיא מיחדת אותם, חיבור בא מדבר עליון. ולכך הוצרך להזכיר ולפרט ארבעים יום וארבעים לילה מפני שרומז על ז"א ומלכות כי אם לא כן היה די שיאמר ארבעים יום.

יז ובארבעים יום הוציאה אותה הורתם בתורה ומצוה. את הזכר שהוא משה, ללמד תורה ומצוה לישראל, כנגד מ יום של יצירת הולד היוצא מהכח לתחילת הפועל.

העובר מחולק לשלשה מדורים, ובכל מדור נעשית בחינה אחת. במדור העליון נוצר בחינת הנפש, באמצעי הרוח, ובתחתון נשמה, חיה יחידה. אחרי שלשה ימים שנוצר בו נפש דנפש, אחרי ארבעים יום נפש רוח דנפש.

​​ שהוא בינה המוציא אל הפועל, שהוא מלכות, ונרשמו אבריו של אותו הזכר שהוא משה, בארבעים יום אלו, שיכלול בו האור שלמעלה של הבינה, וגופו יהיה נבנה מהאור שלמעלה, כדי שיהיה ראוי לשמש לפני המלך, ולהמשיך עליו רוח נבואה למטה. זה רק התחלת האור

שבתחילת הפרשה נאמר וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. ודורש הורתם על בינה, כי הורתם היא מלשון חדר הורתי שהוא לשון הריון.

בינה היא האם של תורה ומצוות, בה יש את ההרהור, את ההריון

ותורה היא ז"א ומצוה, היא מלכות, כי בינה התעברה עם הרשימות של ז"א ומלכות כדי להוליד אותם, והם נק' תורה ומצוה, ואחר שקבלו ממנה הריון של ארבעים יום שה"ס חו"ג תו"מ שבכל אחד ע"ס שה"ס חו"ג תו"מ שבכל אחד ע"ס הוציאה אותם למקומם שהיא בינה, בתורה ומצוה שילמד משה תורה ומצוה לישראל. כי משה התעבר בבינה יחד עם ז"א ומלכות, ויצא ממנה עמהם יחד, לקבל מ יום ליצירת הוולד, שבאותם מ יום יוצא מהכח אל הפועל, היי מבינה עד מלכות כי מבינה עד מלכות יש ד ספירות, חו"ג תו"מ נצח הוד יסוד הם בחינת ג' עדרי צאן הרובצים עליה שהם ארבעים יום שכל אחת מהן כלולה מעשר, מאחר ומדובר על ז"א ונשמרו אבריו, היי ד ספירות חו"ג תו"מ שגם גופו יהיה נבנה מד' ספירות אלו. בגין דיתחזי לשמשא קמי מלכא שהוא ז"א הכולל חסד וגבורה ות"ת להמשיך עליה רוח נבואה שהוא נצח והוד למטה אל המלכות.

יח כמו שהגוף שלמטה נשלם במעי אמו במ' יום כך הוא נשלם למעלה וע"כ נאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא, בכל ביתי מרמז על ב בתים העליון שהוא בינה והתחתון שהוא מלכות, כי השתכלל למעלה עשה הרהור במקום הבינה העליונה, בביתי שלי שהוא בינה כמו בבית למטה שהוא מלכות. יש קשר בין התוצאה להתייחסות. בבינה שהיא הצורה, לבין המעשה במלכות, שבא כנגד הצורה שלמעלה.

יט וע"כ קרן עור פני משה כי האיר מהקרן העליונה שהיא בינה, ומשך שמן הטוב על ראשו ונשלם כל אחד מארבעה יסודות שלו אש רוח מים ועפר בעשרה שהם מ הרי ארבעים יום מצד ז"א וארבעים לילה מצד המלכות, והמשיך שמן הטוב על ראשו ואז האיר

זוהר חדש תרומה א - ג

סדר תפילת שחרית

הטבע של האדם הוא להיות רדום מבחינה רוחנית. כאשר מתעורר בבוקר אדם, זהו סימן להתעוררות הרוחנית המתחדשת שלו.

בבוקר שורה בעולם מצב של חסד, וצריך להניח תפילין בראשו ובידו.

התפילה היא המאפשרת את הקשר עם בורא,

א א"ר שמעון בן יוחאי, בשעה שהאדם משכים בבוקר ומניח תפילין בראשו ותפילין ברושם קדוש בזרוע, ומתעטף בציצית בעטוף של מצווה ובא לצאת משער ביתו. יוצא מביתו אומר יוצא מפנימיותו לעולם עם כוח התפילין שזה צד המוחין, והציצית היא כוח הגוף.

ד מלאכים קדושים מתחברים עמו, ויוצאים עמו משער ביתו, כלומר מפנימיותו ומלוים אותו לבית הכנסת. בא לבית הכנסת, כלומר ללב בו מכונסים רצונותיו, ועליו לחבר כל רצונותיו לרצון מרכזי אחד, גאות בדרכי השם.

מלאכים הם כוחות בנפש האדם, וכאין מכריזים לפניו תנו לבן המלך לפנים היקר של המלך, רוח הקדוש שורה עליו מכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

אדם המעוטר בציצית ותפילין, ובא עם הכוונות הנכונות, הוא הפאר של המלך. וכשבא בצורת המלך, אפשר לתת לו את ההטבה השמורה עבורו.

תפילין של ראש הם כנגד המוחין, אותם יש להוריד ללב. הציצית היא כנגד המקרים אותם פוגשים, ויש לדעת, שמכל מקרה מציצה אמת.

גם נשים מחויבות בתפילה ובעבודה נפשית, למרות שאין הן מניחות תפילין.

לפני התפילה מביאים את הקורבנות, מפני שבשינה עולים מחשבות גשמיות, עליהן יש לכפר. הקורבנות הם בחינה של הסכמה לתת ולוותר על הצד הנפשי של דומם צומח חי, למען ולטובת צד האדם שבנפש, שהוא זה שיכול להגיע לקשר עם העליון. הוא צד האדם שעושה עבודה פנימית, עליו רוח הקדוש שורה מכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

​​ 

ב אח"כ יש לו לקרות פרשת בראשית עד יום אחד שהוא חשוב ושבח הכל, אח"כ יעסוק בפרשת קרבנות לכפר עליו ויאמר כל הקרבנות האלו ויאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, כדי לכפר על כל ההרהורים והמחשבות שבלילה שהוא זמן התגברות התאוות. ואח"כ ישבח בתשבחות של דוד המלך, ובשביל זה נכנס האדם בשערי בית הכלה שהיא המלכות, והיא מתתקנת והמדרגות מתתקנות עמה.

ג כיוון שהגיע ליוצר אור, שהוא תחילת תפילת הישיבה, אז כל המדרגות פותחות שערים ואז כתוב כתמרות עשן. מה תמרון עשן של הקטורת עולה והמדרגות מתחברות אלו באלו אף כאן התפילה היא כתמרות עשן של קטורת שעולה, והמדרגות מתחברות ומתקשרות אלו באלו, כי הוא מקשר אותן ע"י תפלתו. התפילה מחברת גלגלתא ועיניים דתחתון, עם אח"פ דעליון.

ד ואומר כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים ואח"כ אומר אהבה רבה לעלות ולהתקשר בימין, שה"ס אהבה. ואומר יחוד שמע והפרשיות של ק"ש ואז נק מקטרת מר ואח"כ אמת ויציב שהוא ולבונה, ואע"פ שהוא שלה של תפלת מיושב, כלומר אע"פ שק"ש עם אמת ויציב הם ג"כ של תפלת מיושב שנק תמרות עשן היא כלל, כלומר תפילת מיושב נק תמרות עשן בדרך כלל ובפרטות נק ק"ש ופרשותיה מקטרת מור היינו יראת הרוממות ואמת ויציב נק ולבונה. בפיטום הקטורת של הזהב נדרש דיוק רק, כאן הדברים עדינים.

ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים מטעם רוממות, יראה בגין דהיו רב ושליו.

ה שואל, כיון שאמר אמת, למה אומר ויציב שהוא תרגום של אמת. ולמה הוא נצרך כאן כיון שכבר אמר אמת, ומשיב, אלא ודאי כל אמת זהו יעקב שהוא ת"ת ויציב זהו יוסף שהוא יסוד. יציבות באה משמירת היסוד שהוא הברית. וצריך להתדבק בשניהם בת"ת ויסוד. ומשום שפרשת ציצית ה"ס הכלה שהיא מלכות, היא צריכה להם לת"ת ויסוד שיתחברו עמה. מיד אנו אומרים את שניהם אמת ויציב, וע"כ אמת זהו יעקב ויציב זהו יוסף שהם ת"ת ויסוד. שואל א"כ למה אומרים ויציב בלשון תרגום, ומשיב אלא משום שב' פעמים אמת אמת אין אנו אומרים משום שהוא פגם, וע"כ הוא תרגום ואין פגם כשאומר שתי פעמים כיון שאינם בשפה אחת. התרגום שבא לפרש את האמת, אין בו פגם אם אומרים פעמים, שזה רק פירוש.

ו מכל אבקת רוכל זו היא תפלת מעומד, ג ברכות ראשונות שהן מגן אברהם מחיה מתים ואתה קדוש. בברכת מגן אברהם יש מ"ב מילים שהן בסוד השם הקדוש של מ"ב אותיות ויש לכלול אותו את השם מ"ב בלב ולהתקשר בו בסוד הזה, כמו השלהבת הקשורה בגחלת באהבת אדונו וזו היא ברכה של ימין שהיא חסד שה"ס קו ימין. יש לקשור עצמו לימין, החסד, בחינת אברהם סוד באמונה.

ז בברכת מחיה מתים יש בה מ"ט מילות שה"ס חמישים שערי בינה חסר אחד כמו שסופרים בספירת העומר 49 יום, כאשר החמישים הוא הכלל של כולם, ויש בו שם שהוא סוד גבורות ה' והוא ראשי תיבות של אתה גבור לעולם ה' שסודו השם אגל"א ובסוד אחר הוא יגל"א והכל סוד אחד שהוא לשון גילוי הרומז על הגבורות דגילוי חכמה דשמאל והוא יוצא מהגבורות שבברכות היי מראשי תיבות של יהודה אתה יודוך. גור אריה יהודה לא יסור שבט מיהודה אוסרי לגפן עירה שהם ר"ת יגלא בשם הזה התעורר יהודה בגבורה הקדושה כי יהודה ה"ס המלכות הנמשכת משמאל וזו היא ברכה של שמאל היי גבורה שהיא קו שמאל. הגבורה מעוררת את קו שמאל, שבו רצון לחכמה, לכן בתחילה הוא מייצר גילוי של הכלים. אי אפשר שתהיה תחיית המתים, כלומר גילוי הרצון הגדול לקבל, לפני שעושים את התיקונים. אבל תמיד תבוא תפילת יצחק אחרי תפילת אברהם, והיא קשורה ועקודה במידת אברהם.

זו הברכה השנייה בתפילת עמידה, מחייה המתים, היא גילוי הרצון העצמי. ברכה זו מסוכנת כאשר עומדת בפני עצמה. לכן בעבודת הנפש יש להתייחס לשלוש הברכות הראשונות כיחידה אחת, ג' קווים.

ח קדושה היי בברכת אתה קדוש יש בה י"ד מלות שהן כנגד עשרה מאמרות וד' אותיות שם הויה וזה הוא ת"ת, שהוא הקו האמצעי הכולל לכל הצדדים, היי המיחד ברכה ראשונה של צד ימין ושניה של צד שמאל, ואחוז מסוף העולם העליון שהוא בינה עד סוף העולם שהוא מלכות.

ט ג ברכות אחרונות אינן בחשבון הזה של המילות, ב ברכות רצה ומודים הם תומכי התורה, ב עמודים היי נצח והוד שעליהם נסמך הת"ת שנק תורה. הברכה שים שלום היא עץ החיים היי יסוד שהוא שלום בית שלום הכל. כי היסוד נק שלום בין כך ובין כך היי בין ג ברכות ראשונות לבין ג ברכות אחרונות באמצע הם י"ב ברכות שהתקינו הקדמונים וכבר העמידוהו, אחר שהשלים התפלה והתודה על עוונותיו יאמר נפילת אפים.

כל ההכנות של האדם בבוקר באות כדי להכין אותו לקשר שלו עם הבורא, שזה תפקידו בעולם, לזה תת יגיעה. ​​ 

הברכה שים שלום, שהוא הכלי להחזיק ברכות, היא הנותנת את השלום בית, היא עץ החיים, צריכה להיות מטעם הקדושה, ולא מטעם רצון חיצוני אחר. אדם צריך לכוון לשלום, בלעדיו אין אהבה, אור לא מתקבל. ​​ 

זוהר חדש יתרו ​​ קס - קסב שיעור 54

הויה אלקים אלקיך אלקינו

השם אלקים הוא דין, וכשאומר הויה אלקים זה דין, שאלו אותיות שאין בהם חַיּוּת. וכשנברא האדם, מופיעים החסדים, מפני שהאשם הוא זה שמצרף את כל הבריאה.

רק צד האדם שבתוך האדם יכול לצרף את המקרים. כאשר פועל האדם את צד העולם שבו, דומם צומח חי בלי צד האדם, אינו יכול לצרף את הפרטים לכלל. לאחר שנברא האדם כתוב הויה אלקים.

אות ם במילה אלקים סותמת את הטבע, כי אין מי שיבא ויפעל, אלא יש הויה אלקים בשמים. ובהסכמה במתן תורה, הפכנו לשותפים לדרך שמתווה השם יתברך.

השותפות באה לידי ביטוי שלומדים ומקיימים את התורה, ובאים שותפים לעשות רצונו של הקב"ה.

כפי כמה שמסוגל האדם לקבל שיש אלוקים בשמים, שישנה אמת שאינה מושגת לו, כך יוכל להיות שותף לסודות העליונים.

תקח בוא וראה, הויה אלקים שבסו"ה ביום עשות הויה אלקים ארץ ושמים, הוא שם מלא על עולם מלא, כי מקודם לכן נזכר אלקים בלבד. שכתוב בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. כלומר נזכר שם אלקים בלבד. אלא אחר שנשלם העולם במלואו נזכר הויה אלקים שהוא שם מלא, שהוא נמצא בלבדו והתעטר בתוכו, כי בעת ההיא לא נמצא עם ולשון על מה שיתעטר, ומשום זה היה מתעטר בתוך העולם ונק הויה אלקים סתם. אם אומר אלקים זה לא עולם מלא, כשאומר הויה אלקים זה עולם מלא.

התיקון של עם ישראל, שנקרא הויה אלקיך, או הויה אלוקינו, הוא בכוח התורה.

תקט כיון שבאו ישראל ועמדו על הר סיני וקבלו התורה, אז התעטר שם השלם על ישראל ונק הויה אלקיך וכשאמר משה הויה אלקינו, משום שהוא שבחם של ישראל, ועמו אהרן הכהן הגדול ובניו של משה מהצד האחר, ע"כ היה מתעטר בו השם השלם יותר מעל ישראל, וע"כ אמר הויה אלקינו.

תקי ועם כל זה כלל עמו כל ישראל, כי לא כתוב הויה אלקים אלא הויה אלקינו, היינו על הכל ביחד להתעטר עליהם וע"כ התעטרו ישראל על הר סיני שהשם השלם יהיה מתעטר עליהם, היינו הויה אלקים כאחד. כי מקודם לכן לא נק הויה אלקיך אלא הויה אלקים. מכאן יש לנו שיוך של קשר שנקרא הויה אלוקינו, ואין זה אומר שאנחנו רוצים זאת לעצמנו, אלא השם הויה אלקים מצד עצמו, אין לנו תפיסה בו ובודאי אמיתי ונכון. ומה שמשוייך אלינו זה אומר שיש לנו גם מקום משותף למקום של היחד, לשכינה הקדושה, כפי שנכרת בברית בהר סיני.

תקיא כיון שקבלו ישראל את התורה, אות ם סתומה שהיתה סותמת בתוכה כמו רחם, נפתחה באותה שעה.

הסתובבו הצירים, ונפתחו הדלתות כמו אישה שיושבת על המשבר

ונמשכה להאיר למטה ולהתעטר על ישראל מהאות ם נפתח ונמשך להאיר למטה ונעשתה ך האות ם במילה אלקים הפכה לאות ך היינו שנמשכה למטה.

תקיב וע"כ למדנו בסוד האותיות ששיעור אות ך הוא כשיעור הסתימה של ם סתומה.

האות ך סופית נפתחת לתחתונים, לפי כמה שיכול הנברא להכיר כמה היא סתומה.

והמשיכה של אות ן למטה הוא שיעור כפול של נ כפופה. כי הכל הוא בסוד אחד והכל היה יוצא מקול הדברים ההוא שאמרו שכתוב וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.

נודע שבשליטת השמאל נסתמים האורות מהמדרגה ואינה יכולה להאיר לתחתונים כדי לא לגרום שבירה בתחתונים שאין להם כלים להכיל את האור, עד שבא הקו האמצעי, ומיחד השמאל עם הימין אז נפתחים האורות. וז"ש כיון שקיבלו ישראל את התורה, שהוא הקו האמצעי הנק' תורה, אז ם סתומה שנסתמה בתוכו, היינו שמחמת שליטת השמאל, נדבקו ד דפנות המדרגה שהם דרום צפון מזרח מערב ונסתמו כמו רחם, כמו ם סתומה, הנק' חו"ג תו"מ זה בזה בצורת ם סתומה וסתמו האורות בתוכם ולא נמשכו למטה. כלומר התחתון לא בנה מסכים בכוח עצמו, להיות עצמאי ולבוא לקשר.

באותה שעה שקבלו ישראל עליהם את הקו אמצעי שנק' תורה, שאמרו נעשה ונשמע. קו אמצעי המיחד השמאל שהוא ב דפנות, צפון שהוא גבורה ומערב שהוא מלכות, המקבלת משמאל, עם הימין שהוא חסד, אז נפתח ונמשך להאיר למטה.

כי ב' דפנות צפון ומערב של ם שהם שליטת השמאל, נמשכו לקו ימין של ם שהוא הדרום, והתלבשה החכמה בחסדים. ואז נעשה מהאות ם צורת ך ארוכה, שב' הדפנות צפון ומערב נתדבקו בצד ימין של ם ונמשכו כרגל ארוכה למטה, שזה מורה שהאורות נפתחו ונמשכים למטה.

ומאות ם נפתחו ונשמכו להאיר למטה ונעשתה ך כי בעת שאות ם נפתחה להאיר למטה, ירדו ב הדפנות צפון ומערב והתחברו תחת צד ימין ונעשו רגל ארוכה כצורת ך

שהרגל הארוכה של ך היא כשיעור ב דפנות צפון ומערב, שסתמו את ם מטעם שמירה. שלא לקבל את האורות, שלא יתפשטו למטה כשהשמאל שולט.

כי הסתימה של ם נעשתה מחמת שליטת השמאל שהוא ב דפנות צפון ומערב, וב' דפנות אלו נדבקו, תחת צד ימין של ​​ ם ועשו אותה ך ונמצא שהרגל הארוכה של ך היא כשיעור הסתימה של ​​ ם

כמה שהאדם מסוגל לייצר סתימה בשמאל, כלומר לדחות את ההשתוקקות כך, יוכל שיפתחו האורות למטה.

ונודע שבעת שאין במלכות אלא חצי המדרגה, היינו כתר חכמה דכלים ונפש רוח דאורות שזה מצב הקטנות, היא נק נ כפופה להיותה חסרה ג"ר דאורות ובינה ותו"מ דכלים. בעת שהיא משגת ג"ר דאורות ובינה ותו"מ דכלים היא נק ן ארוכה, כי בעת שמשגת חצי המדרגה החסרה לה אז נעשתה ן ארוכה, הרי ששיעור האורות והכלים שבאות ן ארוכה הם כפולים מאות נ כפופה במקום חצי מדרגה נעשתה לדבר שלם.

והתבאר אשר קול דברים פירושו שהקו האמצעי הנק קול, מלביש הארת החכמה שבאותיות, בחסדים שבימין, אז מצטרפות האותיות לדיבורים וע"כ נק קול דברים לא סתם קול, אלא קול דברים זה זיווג עם התחתון. היינו ע"י שהקו האמצעי מלביש הארת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין, שבזה מצטרפות האותיות לדברים. כתוב, וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, כי אחר שהקול היה מצרף האותיות לדברים, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. ​​ 

אלה הם האותיות בשם אלקים, החסרונות, הרצונות. ואותיות מי משם אלקים, זה קו ימין, השפעה, חסדים. קול דברים אומר שמי ואלה מצטרפים. היכולת שלנו לצרף אומר להוריד את הקליפות. הסיגים לא מאפשרים לצרף, אלא רוצים שהרצון לקבל והתאווה האישית ישלטו.

אנחנו מבקשים להצטרף, כלומר להתגבר על הקו שמאל, ואז אפשר שמשהו יצטרף לרצון לקבל שקבלנו, כמו שצריך בראש השנה לצרף את על הרצונות, ולהתעורר לקול השופר שנוכל לייחד לקול דברים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

זוהר חדש יתרו ​​ קנז - קנט שיעור 53

קול ודבור

השם מ"ב הוא שלמות של חסדים, ואת החכמה ניתן למשוך רק בו"ק, חלק מהאור כאשר פועלים כראוי ע"י הקו אמצעי.

גם כאן מלמד על על ג' הקווים ימין שמאל ואמצע, מביא פרטים כדי לפרש את המציאות דרך קו אמצעי וכך לבוא לבנות את המשכן בלב, בקו אמצעי.

הדינים שבכל קו הם כמו גלגלים, שמעבירים ההארה מקו לקו.

בהירות היא ידיעה אמונית, היינו ידיעה שמסתמכת על אמונה.

באים לתקן את השמאל, את הרצונות ע"י מיעוט, והתרכזות בפרטים כאשר ברור שהם חלק מהכלל, אותו לא ניתן לתפוס בלי הפרטים.

מצד אחד לא ניתן לתפוס שלמות בצד החיצוני של התורה, כלומר לא הסיפורים ההיסטוריים או המקרים הגשמיים הם העיקר, אלא השלמות, הקשר לכלל נמצא בפנימיות.

ברמה הפרקטית זו הסתכלות על החיים, מבלי לקחת את המקרה, כאילו הוא עצמו יכול לגלות את האמת. הנשמה מבינה שפה שמעבר לזמן ומקום, מעבר למקרה. המקרה לא בא, אלא לגרות נקודה פנימית, כדי להפעים תנועה נפשית פנימית.

חייב אדם להתגבר על התפיסה החיצונית, כאילו המקרה קובע. מלמד הרב"ש על הכתוב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקנה מנעלים לרגליו. תמכור את המקרים, ותקנה את כוח המנעולא, היא הנקודה הפנימית שבכוחה לוותר על האור, היינו לפעול חסדים ממטה למעלה.

תצד התפשט הנר וסיבב סביב סביב והתלהטו להבות ונצוצות ועלו למעלה למעלה והתלהטו השמים וכל הצבאות העליונים כולם התלהטו והתנוצצו יחד.

תצה אחר זה סיבב הנר מצד דרום ומודד ומסבב משם למזרח וממזרח לצפון עד שמסבב ושם לצד דרום כבתחילה.

תצו אחר זה מתגלגל הנר להסתלק והניצוצות והלהבות נשתככו. ואז יצאו אלו האותיות חקוקות ולוהטות מתנוצצות כמו זהב כשמתלהט בהתנוצצות כאומן הזה כשצורף כסף וזהב ומוציאם מתוך אש לוהטת ברור ומצורף לגמרי. כך יצאו האותיות מצורפות וברורות מתוך מדת הנר וע"כ כתוב, אמרת ה' צרופה כמי שצורף כסף וזהב. אמרת השם יצאה מזוככת ללא סיגים.

אחר שביאר פעולת הקו האמצעי בכללות, איך שהמשיך הארת השם מ"ב והשם ע"ב חוזר לפרש פעולת הקו האמצעי בפרטות. שתחילה מפרש ענין תקון קו השמאל ואח"כ מפרש סדר הארת ג קווים איך שמסבבים ומתגלגלים בג' מקומות, ולבסוף מבאר שאחר הגלגול הם נחים ומוציאים ההארות היינו צירופי אותיות התורה כשהן מצורפות וברורות כשהגיעו למנוחה לאחר התיקון.

ויש לדעת שהארת ג הקווים בזה אחר זה מכונה בשם גלגול וסיבוב, כי הדינים שבכל קו הם כמו גלגלים המעבירים ההארה ממקום למקום מקו לקו, ואפילו שכשהקו האמצעי בא למעט ולתקן קו השמאל, נבחן ג"כ שהתקון בא למעט ולתקן קו השמאל, נבחן ג"כ שהתקון בא ע"י גלגול שמקודם ממשיך את קו הימין, ואח"כ את קו השמאל, ואחר שממעטו מג"ר דחכמה הוא מיחד אותו עם קו הימין ויוצא הקו האמצעי, הרי שגם בבואו לתקן את השמאל הוא מתקן ע"י גלגול ג הקווים בזה אחר זה. התיקון של קו שמאל הארה מטה למעלה, ו"ק בלבד.

שהקו האמצעי התפשט סחור סחור היינו שמגלגל ג הקווים למעט את קו השמאל וליחדו עם הימין, שמחמת המיעוט התלהטו הארות קו השמאל עם דינים, שהארתם עלתה ממטה למעלה, היינו בבחינת ו"ק דחכמה המאירה רק ממטה למעלה, שזה כל התקון של קו השמאל וע"י פעולת המיעוט הזה שהקו האמצעי הנקרא שמים, התלהט מהדינים של מסך דחירק וכל מלאכי מרום התלהטו מחמת הדינים דמסך דחיריק דקו אמצעי.

ואחר שביאר ענין התקון של קו השמאל מבאר סדר ההארה המתגלגלת על ג הקווים אחר שנתקנו, שלאחר זה מסבב הנר שהוא הקו האמצעי מצד דרום שהוא קו ימין, ואחר שהמשיך את הקו הימין מעורר המסך דחירק של עצמו שהוא מדת עצמו הקו האמצעי.

ממזרח שהוא הקו האמצעי וממזרח לצפון בא וממשיך הצפון שהוא קו השמאל, שלבסוף חוזר למדת הימין שהוא דרום להמשיך חסדים ונקבע במדת קו ימין.

ואחר שביאר סדר הגלגול והנסיעה מבאר המנוחה. אחר שגמר הגלגול הוא מתגלגל להסתקל ולנוח, ואז שהדינים של כל קו וקו התשככו מקו ימין, מתלהט מקו שמאל נצוצים מקו אמצעי. תפקיד השמאל להתלהט, קו ימין בו נחקקים ונוצצים מקו אמצעי.

תצז כשיצאו האותיות האלו יצאו כולן צרופות חקוקות ברורות מתנוצצות ולוהטות. כך היה במעמד הר סיני, העם עומד ורואה כך את האותיות באות ומתוקנות בקו אמצעי וישראל כולם היו רואים אותן שהיו פורחות באוויר. ענין ביאת י באור ונעשה אויר אור חסדים שבקו ימין ה"ס פריחה, והולכת לכל הצדדים לכל ג קווים ובאות ונחקקות על לוחות האבן ונותנות את הצורה של ההשפעה העליונה.

תצח כשהאותיות האלו היו יוצאות בכלל זכר ונקבה שהם ז"א ומלכות המרומזים במלה אנכי ברורות חקוקות מתוך המילה אנכי, אני הוא צד היסוד, זכר הבא מלמעלה. האות כ היא כתר דתחתון הנמצא בעליון, אות אחת היתה עולה עליהן שהיה רושם ומחוקק לאותיות האלו ומעטר אותם והאות ההוא הולך בכולן שנחקק מסוד הנר, שהוא בינה וגם נק משום זה נר, והאות ההיא היא אות ו שהוא הקו האמצעי שהוא עולה על כל האותיות האחרות, ומחוקק אותן על הכל. כלומר על כל מה שצריכות כי הקו האמצעי הוא המודד הארת קו שמאל, והוא המיחד הימין והשמאל, והוא המגלגל אותם לגלות הארתם.

תצט וזה סוד כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר. את הקולות אלו הם האותיות האחרות שהיו יוצאות מקולות אלו, כמו שאמרנו, שנראו באוויר לעיני כל, פירוש הקולות עצמם ה"ס ג הקווים המתגלגלים בכח הקו האמצעי הנק קול, וע"כ נק כולם קולות. ואותיות הם היוצאים מקולות אלו כשהם בזווג עם המלכות הנק דבור, וע"כ יש בהם ראיה מצד המלכות, אבל בקולות עצמם אין ראיה להיותם בחסדים מכוסים כמו ז"א.

תק מביא ראיה שהראיה סובבת על האותיות ולא על הקולות, כי כתוב את הקולות ולא כתוב וכל העם רואים הקולות, אלא את הקולות היינו משום שאלו הם האותיות שיצאו מהם ולא הקולות עצמם. ואת קול השופר זה הוא אות ו שהיא הקו האמצעי, שהיה עולה על כל האותיות וחקק אותן כמו שאמרנו. כי סוד אות ו נק קול השופר המייצג את בינה, ומשום זה שסובב על האותיות, כתוב רואים, כי בהן נוהג ראיה. וכששמעו שה"ס הארת החסדים, לא שמעו אלא קול דברים אחד שהוא ז"א הקו האמצעי שכתוב קול דברים אתם שומעים, היינו הקול ההוא שנק דברים, שהוא היה אומר הדבר בלבדו.

ז"א היה שולט והמלכות שנק דברים היתה כלולה בו בלבד, וע"כ כתובה בו שמיעה שה"ס הארת החסדים אבל האותיות יצאו בעיקר משליטת המלכות וז"א היה רק נכלל בה, וע"כ נוהג בהן ראיה שה"ס הארת חכמה.

תקא ואע"פ שכל ישראל ראו יקרו של הקב"ה לא היו רואים אלא כמי שרואה מתוך מראה של זכוזית והיו מסתכלים לדעת חכמה באותיות אלו שהיו יוצאות והיו רואים אור המאיר מתוך אור אחר. וע"כ כתוב כי לא ראיתם כל תמונה. עששית אין פרושו כאן פנס כרגיל בשאר המקומות אלא פירושו מראה כמו ראינוה בעששית.

תקב אנכי סוד זכור שכולל ומ"ח מ"ע וה"ס חסדים בהתכללות מחכה הוא סוד הזכר שהוא ז"א שמזדווג ומאיר לדבור שהוא המלכות, ויצאו אותיות אלו, אנכי להתעטר ובאותיות אלו היו רואים והיו שומעים, הדבר שנק אנכי שה"ס הזווג דקול ודבור שהוא  ​​ ​​ ​​ ​​ ​​​​ היינו הארת חכמה היו רואים מן האותיות. השמיעה של התיבה שלהן היינו צירוף האותיות לתיבה שהוא ע"י חסדים שנק שמיעה, היו שומעים.

כמו שיש אותיות מפוזרות שאין בהן שום מובן עד שמצטרפות להיות מלים, כך האותיות המגלות חכמה אין בהן שום גילוי עד שמתלבשות בחסדים ואז נעשו מלים ודבורים המגלים חכמה והוא מטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. החסדים הם אלו שמצרפים את האותיות בדיבור להיות תיבה, שבלי החסדים אי אפשר לצרף.

תקג כתוב, כי קול דברים אתם שומעים, שפירושו השמיעה ההיא שה"ס הארת החסדים היא לעשות דברים, היינו צירופי תיבות, מאלו האותיות שהיו רואות. כלומר שהאותיות שה"ס חכמה וראיה אין להן פעולה, עד שמתלבשות בחסדים שהם סוד שמיעה אין להן פעולה אומר שאינן תכליתיות, כמו גיבוב אותיות . וע"כ נק קול דברים, שהקול שה"ס חסדים עושה ומתקן הדברים שה"ס חכמה, ואע"פ שקול דברים הוא ז"א שהיה מדבר, שז"א נק קול הוא השולט, אבל לא היה מדבר אלא הדבר של האותיות האלו, כלומר שלא היה פועל בחסדים אלא להלביש החכמה היוצאת מאותיות אלו החסדים נותנים את הצורה, אבל לחומר האותיות המסיימות.

תקד אנכי כאן הוא סוד כלל שכולל ז"א ומלכות ביחד, והפרט, הוא הויה אלקיך. הויה הוא סוד זכור שהוא ז"א, אלוקיך הוא סוד שמור שהוא מלכות, שנמצאים נפרטים בב' שמות. ועל כן יש כאן כלל ופרט, והתורה מתעטרת בסוד הזה בכלל ובפרט, כי אנכי הוא כלל של כל התורה וכל תרי"ג מצוות התורה, משום שהוא כלל זכור ושמור יחד, שזכור ה"ס רמ"ח מ"ע ושמות שס"ה ל"ת יחד כל התרי"ג מופיעים בזכור.

תקה כמו שהעמדנו בספרו של שלמה בחקיקה של עיטורי האותיות, אנכי, א"י דאנכי הן זכר היינו ז"א. נ"כ דאנכי הן נקבה היינו מלכות ויפה הוא. וכך פירושו, אני הוא זכר ונוקבא ביחד, כי א"י היא זכן ונון כפופה היא נקבה בכל מקום. כ היא ג"כ נוקבא שהיא מלכות, אף כאן אנכי הוא הכל כאחד היינו זכר ונקבה כאחד, אשר א"י הי זכר ונ"כ היא נקבה

תקו שואל למה אומר אנכי ולא אני, הרי גם אני מורה על כללות זכר ונקבה, ומשיב, אלא נ כ שתי נקבות הן, ולמדנו כשם שיש שכינה למטה שהיא מלכות, כך יש שכינה למעלה שהיא בינה. והכל נמצא במלת אנכי בחבור אחד. אנכי הוא כלל זל זכור, סוד של כל האמונה, כלל שלמעלה ושלמטה, ומפרש יוד דאנכי היא למעלה למעלה ראשית של כל האמונה, היינו אבא עלאה. נ כ דאנכי הן שתי נקבות העליונה שהיא בינה ותחתונה שהיא מלכות, שהן שתי עולמות למעלה ולמטה. א היא סוד הקו האמצעי הלוקח מכל הצדדים, מלמעלה שהם חו"ב ומצדדיו שהם חסד וגבורה, הי ימין ושמאל הכולל אותם, וע"כ נמצא כאן כל סוד האמונה באותיות הויה.

תקז ומשום שהכל תלוי כאן באנכי, בחבור אחד בכלל אחד, התחיל במלה ההיא לעטר סוד התורה. במלה זו אנכי יש כלל הכל. הויה אלקיך הוא פרט הכל שהוא שם שלם הנחקק על ישראל תמיד.

זוהר חדש יתרו ​​ קנד - קנו שיעור 52

קול ודבור

קול ודיבור הם דבר אחד, באים יחד כדי לבטא את הפנימיות. 2 הדברות הראשונות נאמרו בדיבור אחד.

למה רק אלו ולא כל התורה, אלא הם הכלל, שמור וזכור. דיבור זה כולל כל הקולות, זיווג בלחש ואז דיבור בקול.

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. אנכי בחינת זכור, לא יהיה לך בחינת שמור, שהם ​​ כלל של זכר ונקבה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ביחד הם נקראים זכור, משום שזעיר אנפין לוקח את הנקבה וכולל אותה בתוכו.

כאשר הנקבה באה בקדושה והשתוקקות אל בעלה, ואז ז"א בא אליה. היא זו שלוקחת את השם ונקראת שמור, וכל הבית עומד לראשותה. הזכר לא לבד, וגם היא לא לבד, ועליה להכין עצמה, לבוא ביראה אל קדושה, לזיווג עם ז"א.

יש והוא לוקח שליטה, ויש שהיא לקוחת שליטה כשעושה רצון בעלה.

אות כ במילה אנכי היא כתר, וכתר דתחתון בא ממלכות דעליון. מצד העליון התחתון כבר נמצא בתוכו, במשפיע.

תצב אנכי הוא כלל זכר ונקבה ביחד, והכל נק זכור, משום שז"א לוקח את הנוקבה וכולל אותה בתוכו, וע"כ לא נזכר אלא הוא לבדו. וכשהנוקבא ממשכת את בעלה עמה, יש צד שהזכר שולט ולוקח הנקבה אתו, ויש מצב שנותנים את השליטה לנקבה, כשהוא ז"א בא אליה, כמו שכתובעד שהבאתיו לבית אמי, אז היא לוקחת השם היינו השליטה, והכל נק שמור. ישנם עיתים שהשמירה צריכה לשלוט, ויש עיתים שהזכירה צריכה לשלוט. הזכר הזכירה הוא בחינת חסדים מכוסים, כלומר השפעה. הוא מבחינת ז"א מחזה ולמעלה, והיא הבחינה שתחת החזה, שמור.

שואל מה הטעם, שהיא מקבלת את השליטה בשמור ? ומשיב, משום שהיא המשיכה אותו אליה ולקחה אותו, אז כל הבית עומד ברשותה ואינה נזכרת אלא היא בלבדה, אבל לעולם אינם נפרדים זה מזה.

אין בעולם נקבה בלי זכר, זה כמו תוצאה בלי סיבה. גם הזכר בא מסיבה מוקדמת לו, הבורא הוא הסיבה לנברא, ולכן צריך בתוך מציאות הזכר, שהיא תוצאה, לראות שהזכר הוא נקבה כלפי העליון שלו.

התורה ניתנה בקול ודבור שה"ס יחוד ז"א ומלכות, שז"א נק קול והמלכות דבור. וז"א ה"ס חסדים ומלכות סוד הארת החכמה, וז"א שה"ס קול הוא בחינת ג"ר.

והמלכות ה"ס נקבה שהיא ו"ק. גם התורה עצמה נחלקת לב' בחינות שהם חסדים וחכמה. שרמ"ח מצוות עשה שה"ס זכור הם חסדים, ושס"ה מצוות לא תעשה סוד שמור, מגלים ו"ק דחכמה.

את השמור פועלים בעקבות הזכר, כלומר פועלים שמירה כדי להשיג יכולת לבטא משהו מהזכור. גבול לא בא למען עצמו, אלא כדי לבטא את בחינת הזכור.

כשבני אדם רוצים לנהוג בלי גבולות, במופקרות, אז אין להם יכולת לבטא את מי שהם. ואז הם מרגישים שהם כבולים. מי שבא לבטא עצמו בלי בחינת שמור, האור ילך לצד האחר.

הכלל של כל התורה: אנכי ​​ וזכור, היינו שכולל רמ"ח מצות עשה שה"ס חסדים, לא יהיה לך, שמור, שכולל שס"ה מצוות ל"ת סוד הארת ו"ק דחכמה. כלל אחד נאמר בדיבור אחד.

וכולם בדבור אחד ולא בשנים. כלומר אע"פ שאנכי ולא יהיה לך הם ב בחינות מיוחדות, שזה הדיבור הוא חכמה, והקול וזה חסדים עכ"ז לא יצאו מב' מלכויות אלא ממלכות אחת היינו בדבור אחד ולא בשתי מלכויות.

אותה מלכות שרוצה לקבל את האור, את החסדים, שרוצה את ההשפעה, היא זו שעושה את הגבול.

לא לחשוב חלילה שיש למעלה את הבורא הטוב ומטיב, אבל השטן הוא זה שעושה לנו גבולות ודינים. זה לא כך.

יש שליט אחד, הקב"ה הוא המלך, אין עוד מלבדו טוב ומטיב, וממנו יש דרך צדדים גם דרך של חסדים, דרך של ו"ק דחכמה.

משום שהמלכות הזו המשפעת חכמה, נכללה מכל הקולות שהם חסדים, אחרת היא לא הייתה מדברת אם לא היה בה נקודה פנימית.

אנשים פטפטנים המדברים בלי קשר לנקודה הפנימית, מדברים מהשפה לחוץ, בלי חיבור לפנימי, ואז הדיבור שלהם עקר.

זה לא מבטא את זה שהדיבור צריך להיות השלכה של החסדים.

והמלכות שהיתה אומרת הדבור המגלה חכמה, שבכח כל החסדים שקבלה מז"א הנק קול, היתה יכולה להשפיע הדבור שה"ס הארת החכמה.

זו נקודה העיקרית

בכל החסדים שקבלה מז"א בקול הפנימיות שקבלה מהעליון, הייתה יכולה להשפיע הארת דיבור הקשורה לנקודה הפנימית.

זה כמו חיצוניות התורה ופנימיות התורה. אם התפיסה החיצונית של התורה אינה נובעת מפנימיות התורה, היא סתמית.

שרלטן אוחז ברוחניות שאינה נכונה ואומר, אני מרגיש קול פנימי אבל אני לא יכול להסביר ולהגיד אותו. אלו קליפות שיש גם בעולם הרוחני

​​ חיבור לנקודה הפנימית מאפשר דיבור והשפעה.

ויש לדעת שיש ב השפעות מזווג ז"א ומלכות הנק קול ודבור.

השפעה א' היא השפעת החסדים, ושפע זה יוצא מבין שניהם, שגם קול שה"ס ז"א נשמע, ההשפעה הב' היא השפעת החכמה היוצאת מהמלכות הנק דבור בלבדה, וז"א שנק קול אינו משתתף בשפע זה כלל מפני שאין הארת החכה מגולה אלא בבחינת ו"ק דחכמה, היינו בבחינת אור נקבה שמאיר ממטה למעלה.

וע"כ אם היה הוא משתתף בהשפעה זו היו מאירות הג"ר דחכמה, היינו ממעלה למטה כמו אור זכר. לפיכך נבחן בהשפעה זו שהדבור שה"ס החכמה היא בלחש, בלי שמיעת הקול שהוא השפעת ז"א כי אין כאן אלא השפעה הדבור בלבד.

התורה הקדושה נתנה בקול ודיבור, שהם ייחוד ז"א ומלכות ביחד. ז"א נקרא קול, שכתוב הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. המלכות נקראת דיבור, בה הארת חכמה, ומז"א השפעת חסדים, בלעדיהם אין גילוי לחכמה.

גם בתורה חלוקה של חסדים וחכמה, רמ"ח מצוות עשה, זכור, הם ג"ר, חסדים. ושס"ה מצוות לא תעשה בסוד שמור, כאשר בשמור, במלכות לא ניתן לקבל אורות חסדים כה גדולים, אלא ו"ק, באים ביראה וביטול לקבל רק החלק מהאור כדי לרסן את הרצון לקבל. שמור הוא בחינת הגבול לדעת מה לא לרצות לקבל.

כל העם רואים את הקולות אבל לא שומעים אותם מפני שהחסדים לא השתתפו בגילוי, בדיבור.

כשיש דיבור, ולא יכולים לשים לו קול, אז שפתיה נעות וקולה אינו נשמע. תפילה צריכה להיות בדיבור, חיתוך שפתיים אך בלי להשמיע קול. מפני שאם הוא בא להתפלל בקול, הוא מושך ג"ר דחכמה, אז קולו לא נשמע. דיבור צריך להיות בחינת חכמה ממטה למעלה

שכל קול וקול היה מזדווג עם הדבור בלחש, הדבור היה מגלה החכמה. והקול אל היה משתתף בזה, מפני שכל הזווגים קול ודבור היו בלחש, היינו בבחינת ו"ק דחכמה, מפני שהקול לא השתתף בגילוי. כתוב וכל העם רואים את הקולות ולא כתוב שומעים, כי הקול לא השתתף בהשפעת החכמה. ​​ אלא העם הנקראת ראיה בחינת ראיה היא חכמה בלי קול וע"כ לא יכלו לשמוע הקולות, אלא לראותם נכללים בדבור שה"ס החכמה בלחש בו"ק ממטה למעלה. והקולות עצמם לא היו נשמעים, כי אם היו נשמעים עם הדיבור, היו מתגלים הג"ר דחכמה. לעתיד לבוא אפשר יהיה לשמוע את הקולות הללו. בזמן תיקון לא ניתן לשמוע את הקולות הללו, ויש לומר את הדברים בלחישה, עבודת השם פנימית.

שכל זווד וזווג מקול שהוא ז"א, היה נוגע ולא נוגע, נושק לדבור שהיא המלכות היה בלחישה היינו שלא להשתתף כלל בהארת החכמה שבדבור, בדומה כמי שנושק בחביבות של אהבה, שה"ס הארת החסדים בלבד.

ואח"כ כשהדיבור שה"ס המלכות קבלה החסדים מז"א אחרי שהסכימה לוותר על החכמה ולפעול אותה ממטה למעלה, הם מעוררים בה הארת החכמה, ונבחן כמו שהדבור מפרש את הארת החסדים שקבלה. לבחינת הארת החכמה כדרכה. יכולה כבר לבטא את הדברים, זו בחינת מחזה ולמטה דז"א שאז יכולה לפעול את הדבר.

בזכות שהסכימה לפעול ממטה למעלה בלי החסדים, יכולה לקבל את החסדים ממעלה למטה.

והיא שאמרה הדבר היינו החכמה ומכרזת אותה, היינו שמגלית אותה לתחתונים ולא הקול שהוא ז"א.

וע"ד וידבר אלקים את כל הדברים האלה. אלקים, מידת המלכות שהם כלל זכור ושמור. אנכי, ולא יהיה לך. כי אלקים הוא שם המלכות והיא דברה את כל הדברים האלה שבתורה, שיש כלל של זכור שה"ס רמ"ח עשה שהם חסדים. וכלל של שמור שה"ס שס"ה ל"ת שהם הארת ו"ק דחכמה, ואע"פ שהיה בזווג עם ז"א שנק הויה עכ"ז קולו לא נשמע.

וע"כ כתוב השם אלקים, והן אנכי שה"ס חסדים והן לא יהיה לך שה"ס הארת חכמה, יצאו שניהם מזווג ז"א ומלכות ביחד.

בתוך המילה אנכי המילה אני לבדה, אבל אני הוא סוד הברית הקדושה, יסוד העולם מורה על יסוד ז"א אני של התחתון – השכינה הקדושה, ואני של העליון ז"א שנקרא יסוד.

כ כלולה בו היא סוד הנקבה, כ נכללה עם יסוד דז"א בזווג שהיא סוד הנקבה היינו המלכות וקורא לאות כ כתר, מפני שהמלכות של העליון, היא כתר לתחתון, ומשום זה ז"א ומלכות מרומזים יחד באנכי, שה"ס זכור, שהוא רמ"ח מ"ע שהם חסדים הכלולים מחכמה.

ועד"ז בשמור שה"ס הארת החכמה בעיקר, גם שם כלולים ז"א ונוקבא ביחד, כי שמר בלי האות וו ה"ס המלכות והאות ו שבשמור היא ז"א. אלא ההפרש הוא, שבזכור שולטים החסדים שהם מז"א, והנוקבא שה"ס הארת החכמה נכללת עמו, בשמור השליטה של הנקבה כי ז"א הוא עיקר והנוקבא רק נכללת בתוכו, היינו שהחסדים הם עיקריים, אלא שיש בהם התכללות מהארת החכמה אות כ שבמילה אנכי, שאז המלכות היא השולטת שה"ס הארת החכמה והארת החסדים דז"א רק נכללים בחכמה, אז נק הכל על שם הנקבה, שמור.

תצג אנכי סוד הסודות ליודעי החכמה. באותה שעה שאותיות אלו של אנכי יצאו בסוד שז"א ומלכות כלולים בהם יחד, אשר אני שבאנכי הוא יסוד דז"א ואות כ שבה היא המלכות, יצא הנר לחקוק המדה.

מדד בצד זה עשר אמות, ויצאו ניצוצים בשבעים ושנים ניצוצים, והתלהטו להבות ונצוצים עולים ויורדים. אחר זה משתככים ועומדים בבחינת עליה למעלה למעלה.

מדד זה האחר עשר אמות ויצאו גם כן ע"ב ניצוצות כמו באופן הראשון. וכן לכל הצדדים.

כל הארה שלמה, יש בה הארת שם מ"ב בג"ר שלה, והארת השם ע"ב בו"ק שלה מדובר על צמצום ב' ולא יכולים לקבל, אסור לקבל ג"ר בחכמה. והוא מטעם כי מתקון הקו האמצעי, הוא שלא תתגלה החכמה אלא בו"ק. וע"כ השם ע"ב המאיר בהארת החכמה הוא בו"ק ובג"ר אין חכמה, אלא השם מ"ב מאיר שם בחסדים מכוסים מחכמה.

השלמות יכולה להיות רק בחסדים בזמן התיקון, והחכמה תמיד חסרה עד גמר תיקון.

סוד השם מ"ב מבואר שד' צדדים יש בכל הארה שהם חו"ג תו"מ שבכל צד יש ג קווים כלולים זה מזה, היינו תשעה קווים ועם הכולל הם עשר בחינות לכל צד. ובארבעה צדדים יש מ בחינות ועם ב כוללים של ימין ושמאל שבהם הם מ"ב שז"ס השם של מ"ב אותיות ע"ש. שהוא מאיר בג"ר ובחסדים מכוסים.

וסוד שם ע"ב ה"ס הארת החכמה היוצאים מג' פסוקים ויסע ויבא ויט שיש בהם רי"ו אותיות וע"ב תיבות, וגם הוא סוד הארת י"ב צירופי הויה וכשהם מאירים בכל קצה מששה קצוות של ז"א הם שש פעמים י"ב שהם ע"ב ואז מאירה החכמה בנה"י דז"א ובמלכות שהם בחינת ו"ק.

בשעה שהארת האותיות אנכי יוצאת, שנעשה הדיבור הראשון שוודאי יצא מהעליון סוד שז"א ומלכות כלולות בו יחד, שאז נמצאת ההארה שלמה, שיש בה הארת החסדים המכוסים מז"א, שבו מאיר השם מ"ב והארת החכמה ממלכות.

בז"א מחזה ולמעלה חסדים מכוסים, ומלכות בחזה ולמטה הארת חכמה רק בו"ק.

שבה מאיר השם ע"ב יוצא הנר שהוא הקו אמצעי לחקוק המדה, היינו למעט הג"ר דחכמה וליחד קו ימין ושמאל זה בזה, ולהוציא הארת ג' קווים מיוחדים וכלולים זה בזה.

היינו שהוציא בצד אחד מד' צדדים חו"ג תו"מ ט קווים שעם הכולל הם עשר בחינות המכונות עשר אמות, שה"ס הארת השם מ"ב המאירה באותו הצד דבר שלם, כנ"ל שה"ס הארת החסדים המכוסים. שהוא סוד הארת השם ע"ב המאיר בהארת החכמה, כי אין החכמה מאירה אלא ביחד עם הדינים המכונים שביבין. שהתנוצצות מהארת החכמה עולה ויורדת, כי הארת החכמה פעם עולה כשפועלים אותה ממטה למעלה היינו שמאירה ממטה למעלה ופעם יורדת, אסור לקבל ג"ר שבא מלמעלה, אז היא עולה היינו שמאירה ממעלה למטה. עד שבא הקו האמצעי ומתקן אותה שלא תאיר אלא ממטה למעלה, אחר שהקו האמצעי תקן אותה, נשתככו ועמדו להאיר בבחינת עליה למעלה למעלה, ולא להאיר עוד ממעלה למטה. זהו התיקון, היינו שהוציא הארת שם מ"ב גם בצד אחר מד' צדדים חו"ג תו"מ היינו ע"ב זיקין, שה"ס הארת שם ע"ב. שבכל ד הצדדים יצאו כך שהשם מ"ב האיר בג"ר שלהם בחינת חסדים מכוסים והשם ע"ב האיר בו"ק שלהם בחינת הארת חכמה.

זוהר חדש יתרו ​​ קנא - קנג שיעור 51

וארא כעין חשמל

תעח ואראה כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב, וארא חסר ה למה לא כתוב ואראה, הוא משום שהסתלק ממנו אותה המראה שראה לפני שעה, משום זה אמר וארא ולא כתוב ואראה עם ה כשהאות ה מסתלקת, יתכן שאות ה אחרונה משם הויה היא המלכות, ומלכות מצביעה על ראייה, היינו הארת חכמה, לכן חסרה לו האות ה

תעט כעין חשמל כתוב ולא חשמל ממש, כעין פירושו כצבע לוהט ונוצץ ועולה בצבעיו, שאין פירושו כמו עין שאינה יכולה להסתכל בהסתכלות נמשכת, אלא סוגר ופותח פותח וסוגר כך הוא החשמל. בעין ממצמצים סוגרים ופותחים, כך שגם החשמל אינו מאיר קבוע, הוא משהו חיצוני שפועל בסוגר ופותח.

תפ ויש חשמל סתום שאינו נראה כלל, אלא מתוך מראה סתומה, שאין מי שיכול לעמוד בו ולהכיר בו כלל, המראה מראה דרך לבושים, ודימויים ויש חשמל הנמצא בצבעים תוך התנוצצות להאיר ולהסתכל לפי שעה, וזה הוא למטה. כי למעלה לא כתוב וארא אלא ואראה וזה הוא חשמל הנראה בצבעים, בצבע ארגמן ירוק אדום לבן, שה"ס קו אמצעי שהוא בצבע ירוק ובצבע ארגמן שכולל את כל הצבעים, ארוג מכל הצבעים, וקו שמאל שה"ס אדום. וקו ימין שה"ס לבן, זה עולה זה יורד כשצבע אחד עולה הצבע האחר יורד כלומר ששולטים בזה אחר זה, נוצץ ולוהן עולה ויורד.

ג' סוגי חשמל. יחזקאל א' ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ--כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

המילה אראה בלי האות ה מופיעה בפסוק כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.

פרק ח פסוק ב וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה-אֵשׁ--מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה, אֵשׁ; וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה, כְּמַרְאֵה-זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה.

תפקיד החשמל כאן הוא לגרות אותנו לפנימיות. לנסות להגיע כמו בנבואה, מעבר להתרחשות החיצונית. לראות דרך הנקודה הפנימית שהיא מדרגת בינה, בה הסודות הכמוסים לגלות דרך החשמל. לכן צריך לדעת מתי זה חלום, מתי מראה, ומתי נבואה.

ג חשמלים כתובים א בפסוק ד שכתוב ואש מתלקחת ונגה לה סביב ומתוכה כעין החשמל.

ב בפסוק כז וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה

ג פסוק ח שכתוב ואראה וגו וממראה מתניו ולמעלה כמראה זהר כעין חשמלה וז"ש יש חשמל סתום שלא נראה, זה החשמל הא' שהוא תחת רגלי החיות, והחשמל הקיים בגוונים נוצצים זה הוא החשמל ב' המאיר לפי שעה ומסתלק, וע"כ כתוב בו וארא חסר ה אין לו קביעות, ולא כתוב ואראה, החשמל ג' שהוא למעלה, לא כתוב ואורא אלא ואראה.

תפא וע"כ כתוב כעין חשמל, ולא כתוב וארא חשמל, ולא וארא החשמל כי אינו חשמל עצמו, אלא כצבע שלו, וכמו שנראה כך הוא צבעיו אבל חשמל זה הוא אור שאוחז אור בתוכו. ומלבד אותו האור הנראה בהתנוצצות שלו, יש בתוכו אור דק המזהיר ונוצץ יותר, ואותו שאומר כאן אינו חשמל, אלא כעין חשמל. אין בו את האור שמצא בתוכו, לא מאירה בו הנקודה הפנימית, לא נובע מעצמו.

תפב במראה של החשמל הראשון כתוב וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב ואח"כ ומתוכה כעין החשמל. וכאן תחילה כעין חשמל ואח"כ כמראה אש בית לה. ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה, היינו מאמצע הגוף ולמעלה מאמצע הגוף ולמטה. מדבר על מתניים ולא על חזה.

תפג ג' אופנים כאן. חשמל בתחילה, ואח"כ אש לפנים ממנה. אח"כ נגה. והם סודות חקוקים תוך השם הקדוש אדני הוא תחילה מבחוץ והוא כעין חשמל, אלקים אח"כ והוא כמראה אש בית לה, הויה לפנים מכולם והוא ונגה לו.

כל ג החקיקות בסוד הזה כלולים כאחד להיות הכל אחד זה בזה, וע"כ יחזקאל הסתכל למעלה בז"א ששם בחינת הויה והסתכל למטה תוך האמונה שהיא מלכות. בסודות העליונים ממראה מתניו ולמעלה.

קול ודבור

תפד וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי ולא יהיה לך, שתי הדיברות הראשונות בעשרת הדיברות, הוא בלבד נאמר בדבור אחד. כל עם ישראל שמעו את שתי הדיברות הראשונות מפי הגבורה, נאמרו בצורה שבאו יחד כיחידה אחת. ​​ וכבר העמדנו אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו. אז אם הם בכזו אחדות, שלמות, ומביעים תפיסה אלוקית שלמה, האם שאר הדיברות הן לא כאלו

המצוות הם פיקודין, בהן מופקד אור פנימי שבא לתקן אותנו כדי לקבל את ההטבה. זה לא אור של תענוג, זה אור שבא לתקן. כלומר מתחיל להינות מהקדושה, ומייצר חוויות של תענוג מהקדושה.

תפה וכי אלו שתי הדיברות הראשונות, אנכי ולא יהיה לך, נאמר בדבור אחד, ולמה לא יותר מזה, למה לא כל הדיברות וכל התורה לא נאמרו בדיבור אחד. ומשיב, אלא אלו אנכי ולא יהיה לך הם כלל הכל, אלו הכלל של כל התורה. וגם זכור ושמור כן, שזכור הוא רמ"ח מצוות עשה, ושמור שס"ה ל"ת, ומשום שזכור ושמור הם כלל כל התורה, תפש אלו לומר שנאמרו בדבור אחד, מפני שהם כלל שה"ס זכור ושמור, אנכי הוא זכור, ולא יהיה לך הוא שמור, והכל נאמר בדבור אחד.

שתי מצוות, לקבל את השם יתברך, אנכי השם, לקבל את מציאות הבורא.

ואסור שיהיה לך אלקים אחרים על פניו, אין משהו אחר. זכור הוא מצוות האהבה, ושמור מצוות היראה.

אמנם אהבה קודמת ליראה, אך כשבאים לפעול את זה, פועלים את השמור, לפני הזכור, מפני שאנו פועלים ממטה למעלה, ובצמצום ב' החסדים המכוסים שהם בחינת היראה, קודמים לאהבה, לאה קודמת לרחל. ​​ 

תפו מהו בדבור אחד, ומשיב, כך הוא ודאי, בדבור אחד ולא בשנים, משום שהדבור ההוא הוא נכלל מכל הקולות והוא היה אומר בתוקפם ובכחם של כולם, של כל הקולות, כי כל קול וקול בטש בו היינו שהזדווג עם הדבור בלחש והדבור היה אומר. אדם לא יכול לומר כלום אם הוא לא נובע משתי הבחינות של זכור ושמור. יראה ואהבה.

כל מילה שלא באה מטעם האמונה הזו, של יראה ואהבה, לא קיימת.

בכל דיבור של אנשים, ישנה איזושהיא נקודה שמחוברת ליראה ואהבה, אבל היא גנוזה ועליה הרבה קליפות. לכן טוב לאדם לא להרבות בדיבור, כדי לא להרבות קליפות.

מדברי קדושה של יראה ואהבה, טוב לו לדבר דיבורי תורה.

דיבור בסלע שתיקה בשתיים, אם הדיבור הוא שקר שעומד על רגל אחת, השתיקה עומדת על שתי הרגלים.

תפז ומשום שכולם היו בלחש ולא נשמעו, כתוב וכל העם רואים את הקולות ולא כתוב שומעים, משום שלא נשמעו כלל, אלא כולם היו באים, וכל אחד ואחד נשק לדבור הזה בלחש, כמי שנושק בחביבות אהבה, ואח"כ פירש הדיבור ואמר דבר והכריז אותו. נשק כמו משיק, נוגע ולא נוגע, יש לו נקודת השקה אחת, ​​ ובגודל נקודה שפירושו קיים ואין לה שיעור. זַכּוּת הַמִּפְגָּשׁ הָיְתָה כִּנְשִׁיקָה, בסוג של עדינות וזכות, כמעט בלי חומר. זו הייתה התפיסה הגבוה שכמעט אין כבר חומר.

כאשר אוהבים אז צריך להרגיש זאת בסוג של עדינות פנימית. בלי הכוח של נעשה ונשמע, של הקשר של היחד והברית עם הבורא, אי אפשר היה לראות את הקולות.

תפח וע"כ כתוב וידבר אלקים את כל הדברים האלה שהם הכלל של זכור ושמור שהם אנכי ולא יהיה לך. אנכי הוא כלל מצוות התורה שהם בכלל זכור ונק מצוות עשה, אנכי הוא כלל של זכר ונוקבא ביחד. בתוך האנכי קיים כבר השמירה.

תפט ומי שאמר שאנכי הוא סוד הכסא שהוא מלכות, הוא אינו כסא בלבד ואינו כך, כי אנכי ה"ס זכור, הוא זכר היינו ז"א לא מלכות ולא בינה, אבל אע"פ שהוא זכר, הוא כלל זכר ונקבה ביחד שהם ז"א ומלכות.

מצוות עשה צריכים להיות בתוך מסגרת של השמירה. האמונה היא בבורא הטוב והמטיב שברא את הנברא לקבל את ההטבה השלמה. מכאן שהרצון צריך להיות רצון להתדבק בו יתברך. זו יראת הרוממות.

תצ ואע"פ שהכל מסתדר יפה, אבל אני של אנכי הוא סוד הברית הקדוש שהוא יסוד העולם, היינו יסוד דז"א שהוא זכר. כ של אנכי נכללת בתוכו זה הוא סוד הנוקבה שהיא מלכות, ובכל מקום כ היא נוקבא הנק כתר. כי מלכות דאצילות ​​ נק כתר דבריאה כי מלכות דעליון הוא הכתר לתחתתון. מהמילה אנכי, אני זה יסוד דז"א, צד הזכר, והאות כ היא הנקבה.

אפשר לפרש גם שכתר הוא הבריאה הדקה ביותר, שהרי היא ספירה והיא לא הבורא, לא המאציל. ואם נאמר שכאן מדובר ברצון הזך ביותר, לכן הוא בחינת כתר. כמו הרצון שהיה באין סוף שהוא כנגד כתר ולא נראה בו רצון לקבל, אפילו פחות מנקודה, לכן ניתן לפרש גם שהאות כ היא כתר.

תצא ומשום זה הכל ביחד הוא סוד זכר ונקבה ביחד, והכל נק זכור, אלא שהזכר אינו לבדו, כי הוא כלול עם הנקבה האות כ, והנקבה גם כן אינה לבדה אלא עם ז"א ולעולם אינם נפרדים זה מזה. זכור שהוא זכר בא בנקבה ושמו שהוא נוקבא בא ג"כ בסוד ו של שמור שהוא זכר, כי אינם נפרדים זה מזה. גם בנקבה יש צד הזכר הוא האות וו שבמילה שמור. זכור, זכר מלשון זך. האות ר הוא בחינת ריבוע של השם אלקים. וריבוע מראה על נקבה.

זוהר חדש יתרו ​​ קמח - קנ ​​ שיעור 50

הכנפיים

למי שמשיג, המצוות כבר נק' פיקודין, היינו שבכל מצווה יש את האור השייך לה בהארה מיוחדת.

תעב ארבעים ושמונה מרכבות המכוסות בעצמן שהן מכוסות מצד האדם היושב על הכסא שהוא ז"א בסוד מ"ח אותיות. ומאתיים אחרות חקוקות בעצמן שביחד הן רמ"ח כנגד רמ"ח אברי הגוף כולן שולטות על הכסא למטה שה"ס המלכות כחשבון רמ"ח מצוות עשה שבתורה בסוד זכור.

48 מרכבות מכוסות מהאדם ז"א שיושב על הכסא על כסא של תבונה עליונה הנק' בינה. מצד הספירות הוא ז"א. מ"ח אותיות ועוד מאתיים. זה רמ"ח אברים ורמ"ח מצות.

שנים עשר צירופים לשם הויה.

שעומדים על קיומם, אינם נוסעים לגלות את החכמה, יש להם את השלווה של ג' האבות, ובאמונה שלמה זו יש שמות.

הטבע של הנברא לקבל חכמה, והחכמה מתגלית רק בזמן התנועה. הנברא לא יכול להשאר במקום, אך אל לו לבקש את כל האור, הוא יישרף. עליו לגלות רק חלק, ולשם כך הוא משתמש בשמות של העליון, והוא רק בכינויים.

תעג האדם ההוא היושב על הכסא ז"א לקח לכל רמ"ח מצוות אלו ולכול סודות האלו של רמ"ח אברי הגוף, והושיב את סודם לתוך הכסא הקדוש, ובהם התעלה הכסא בשס"ה מצוות אחרות, של אל תעשה בסוד שמור. זה מה שמחזיק את הזכור והשמור יחד.

סוד רמ"ח מצוות עשה הם ממשיכים חסדים מכוסים, מפני שהם באים מחג"ת דז"א, שהם חסדים מכוסים. ונחלקים לפי ג קווים שבז"א, אשר ב' הספירות חסד וגבורה, שה"ס ב קווים ימין ושמאל הנמשכים לו מבינה, הם מאתים, כי ספירות הבינה הן בסוד מאות, וספירת ת"ת שהיא הקו האמצעי שהוא בחינת ז"א עצמו, המתקן ב הקווים דבינה נבחן לארבעים ושמונה, כי יש בו בקו אמצעי בת"ת  ​​​​ י"ב צירופי הויה שבכל אחת ד' אותיות הם מ"ח. ומכאן יצא המספר רמ"ח מאתים מחסד וגבורה ומ"ח מת"ת, ומכונים ג"כ רמ"ח אברי הגוף ונקראים מידת ההשפעה כי ז"א נק גוף שעיקרו הוא ג ספירות חג"ת שבהם רמ"ח בחינות.

מ"ח מרכבות המכוסות בעצמן, מכוסות מצד האדם, ז"א שיושב על הכסא, ובו שולטים חסדים מכוסים. ​​ כלומר שהחכמה מכוסה ונעלמת בהן שהן מכוסות מצד האדם הזה היושב על הכסא שה"ס ז"א שהוא הקו האמצעי ובו שולטים חסדים מכוסים שהן סוד מ"ח אותיות מי"ב צירופי הויה שבקו אמצעי שהם מחסד וגובורה שהם ב קווים שבז"א שלוקח מבינה, שכל אחד מהם הוא במספר מאה והם מאתים שביחד הם רמ"ח והם לקבלת שייפין דגופא זה היופי של הגוף היינו כנגד רמ"ח אברי הגוף.

וכולם שולטים למטה על המלכות שנק כסא

כסא שלמעלה הוא של בינה, וכסא שלמטה מלכות, הרמ"ח שולטות על המלכות

היינו ששולטים למעט הג"ר דחכמה שבמלכות, שלא תרצה לשלוט ממעלה למטה, שלא תאיר אלא ממטה למעלה שה"ס ו"ק דחכמה. ובעת הזווג שולטים עליה לגמרי שמחזירים את המלכות להיות חסדים מכוסים, כמו המספר של מצוות התורה, בסוד זכור.

זכור עם ו"ה = רמ"ח, שמור עם י"ה = שס"ה

​​ היינו כרמ"ח מצוות עשה שהן בסוד זכור, כי ז"א ה"ס זכור והמלכות ה"ס שמור. ורמ"ח מצוות עשה שהן להמשיך חסדים מכוסים, הן מסוד ז"א שה"ס זכור.

חייבת המלכות לפעול בהתמסרות מלאה ולא לפעל את עצמה, ולא תעבור על שס"ה מצוות לא תעשה, שאם חלילה תעשה, תמשוך ג"ר.

מלכות עומדת בחזה דז"א .

את הנה"י שלו מחזה ולמטה. נצח הוד יסוד כל אחד מאה עולה האות ש. נ היא חצי מאה מאחר ות"ת אינה מדרגה שלמה. וכל אחת מהן בסוד מאה, סוד שס"ה לא תעשה, הן שס"ה תקונים להעלים הג"ר דחכמה משמאל. לפיכך הם במספר שס"ה כי שלוש ספירות וחצי שהן חצי ת"ת ונה"י יש מחזה ולמטה שכל אחת מהן בסוד מאה והם ש"נ בחינות, ולהיותן תקון החכמה שה"ס ג"ר, י"ה ע"כ התווסף עליהם ט"ו, שבגי י"ה והם שס"ה בחינות של המלכות.

אמנם כל כוחם של שס"ה תקונים אלו להעלים החכמה שממעלה למטה ולהמשיכה רק בדרך עליה, באים מחג"ת דז"א ששם הקו האמצעי הפועל כל אלה וכן החסדים המרובים.

ההוא אדם שמקיים כל המצוות, פקודי שהן רמ"ח מצוות עשה, וכל אלו הסודות דשייפין דגופא שהם רמ"ח אברים. שמושיב הארתם בתוך המלכות הנק כסא. ובהו בהארת רמ"ח החסדים שהכסא מקבל, מתעלה הכסא למעלה בשס"ה מצוות לא תעשה, היינו שהארת הכסא שהוא המלכות מתקנת להאיר בדרך עליה ממטה למעלה בשס"ה דרכים ותקונים שה"ס שס"ה מצוות ל"ת.

בסוד שמור ששס"ה מצוות ל"ת ה"ס שמור שה"ס המלכות כי רמ"ח צוות עשה שהם חסדים מכוסים מקומם בחג"ת, שה"ס גוף החיות המקבלים מחג"ת דז"א למעלה מחזה שה"ס חסדים מכוסים, וע"כ הם בסוד זכור, שהוא ז"א ושס"ה מצוות ל"ת שהם בהארת חכמה, מקומם במלכות יש חשש מהמזיקים ויש לשמור עליהם כי אין הארת החכמה מגולה, אלא במלכות או בתהי"מ שמחזה ולמטה דז"א, שהם שייכים למלכות וע"כ הם בסוד שמור שהוא מלכות. זכור למעלה מחזה חסדים מכוסים, השפעה גדולה. ושמור למטה מחזה, חסדים מגולים שצריך בהם שמירה מהתפיסות הנמוכות.

ואין לשאול הרי בכמה מקומות בזהר אומר ששס"ה הוא בג"ר ורמ"ח הוא בו"ק בסו"ה שמי עם י"ה הם בגימרטריה שה"ס, זכרי עם ו"ה הם בגימטריה שס"ה זכרי עם ו"ה הם בגימרטיה רמ"ח.

לכאורה היינו חושבים לייחס את רמ"ח לו"ק ואת השס"ה לג"ר.

​​ הרי ששס"ה הוא בסוד י"ה שהם ג"ר ורמ"ח הם בסוד ו"ה שהם ו"ק העניין הוא כי שס"ה לאווין הם תקוני החכמה שה"ס ג"ר, מתקנים את המקום שרוצה חכמה, שזה ג"ר. וע"כ הם בסוד י"ה, ורמ"ח הם תקוני החסדים שהם ז"א וע"כ הם ו"ה אמנם מקום הארתם הוא בהיפך, שרמ"ח שהם חסדים מכוסים מאירים בחג"ת שהוא בחינת ז"א וג"ר דגוף חג"ת ושס"ה שהם תקוני חכמה אינם מאירים אלא בתה"י דז"א ובמלכות שהם ו"ק דגוף.

למרות ששס"ה, קבלת חכמה היא צריך להיות ג"ר, אך הם מאירים רק בו"ק דגוף.

תעד הכסא העליון שהוא בינה, הוציא כל אלו תרי"ג אורות מתוך מבוע אחד גנוז שנגנז השולט עליו. המבוע ההוא, אין מי שיודע אותו, ואין מי שיסתכל בו, עליו כתוב ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה.

כי כל הגורם והמתקן את ג' הקווים הוא המסך דחירק של הקו אמצעי, שהוא הממעט את הג"ר דחכמה והוא המיחד הימין והשמאל המגלים החסדים סוד רמ"ח והחכמה בסוד שס"ה. את התיקון עושה קו אמצעי.

והמסך הזה שואב כחו ממלכות דמדת הדין הנגנזת באמא עלאה, שה"ס המסך דחיריק שבקו אמצעי שכוחו נגנז באו"א עלאין ולפיכך אין מי שיודע במבוע ההוא כי נגנז באו"א עלאין. אי אפשר עד גמר תיקון לקבל ג"ר דחכמה.

תעה וכתוב שש מעלות לכסא, שהם חג"ת ונה"י הכוללים בחג"ת, שהם מחזה ולמעלה אלו הם ששה צדדים למטה במלכות שהיא הכסא התחתון, כעין ששה צדדים שלמעלה בבינה שהיא הכסא העליון, כי יש שש מעלות לכסא העליון שהן חג"ת דז"א ונה"י הכולולים בחג"ת ושש מעלות לכסא התחתון שהן חג"ת דחיות שבמלכות, ונה"י הכלולים בחג"ת אלו. אלו ואלו שש של הכסא העליון ושש של הכסא התחתון אינן יכולות להסתכל לדעת את כבוד הכסא השורה עליהן, כל שכן את מי ששורה על הכסא, שעל הכסא העליון שורה חכמה, ועל התחתון שורה ז"א. התחתון לא יכול לגלות את העליון הזה

וכולן באימה וביראה עומדות תחת הכסא, נושאות עליהן את הכסא, ואינן יודעות לאיזה מקום מתחברים הגופים. כש"א חוברות אשה אל אחותה כנפיהם, כדי להעלות את הכסא ואז כל הכינויים המכסים את שמות הקודש שולטים על שמותיהם והקב"ה נק' בכינוי.

גופי החיות הנושאות את הכסא, הן גופי החיות הנושאות את הכסא העליון שהוא בינה שהן חג"ת דז"א והן גופי החיות הנושאות את הכסא התחתון שהוא מלכות, בדומה לבינה הן כולן בחסדים מכוסים מחכמה, ורק ברגלי החיות גם העליונות וגם בתחתונות שה"ס תנה"י או בכנפיהם שם הג"כ בחינת תנה"י בהם מתגלה החכמה, ואע"פ שאנו אומרים שגופי החיות הם סוד חג"ת בלבד, עכ"ז נה"י כלולים בהם נה"י עלו לחג"ת והם שש ספירות חג"ת נה"י, אלא שהן כולן למעלה מחזה וע"כ כולן בחסדים מכוסים.

שש מעלות לכסא העליון שהן חג"ת נה"י שבגח"ת דחיות דז"א שש מעלות לכסא תחתון שהן חג"ת נה"י שבחג"ת דחיות דמלכות, אלו ואלו אינם יכולים להסתכל ולדעת, את הכבוד של היושב על הכסא. מפני שהם בחסדים מכוסים מחכמה, שהם ביראה ובפחד מלגלות החכמה מפני שחג"ת הם ג"ר דגוף כאן אסור לגלות החכמה, יש תיקון גניזו דאו"א ואם היתה החכמה מתגלה בהם, היו מתגלות הג"ר דחכמה, ועל זה אין מסך. זה מה שגרם לחטא אדם הראשון.

אשר המסך דחיריק דקו אמצעי מטיל אימה לגלותם. האימה שלו נקראת מנעולא. הוא בא מציב תנאי ואומר או שמקבלים הכל או כלום, ומנעולא נעלה את החכמה.

והנה ימין ושמאל דגוף כשהם מתחברים לגוף אחד הם מגלות החכמה כמ"ש בסו"ה לאיש שתים חוברות לאיש, שהחיות אינן יודעות לחבר הגופים ולגלות החכמה,

כי רק הכנפים מתחברות אשה אל אחותה, כדי שהחכמה תאיר בדרך עליה, שה"ס כינויים ולא שמות הקודש, אבל הגופות שה"ס השמות הקדושים, אינם יודעים לחברם ולגלות חכמה, מפני שגופי החיות הם בחסדים מכוסים. מצד הגופים זה שמות, ומחזה ולמעלה כינויים.

בזמן הארת החכמה נמצאים הכינויים המגלים חכמה שולטים על השמות הקדושים, שהם בחסדים מכוסים, כלומר שההנהגה היא על פי הכינויים ולא על פי השמות הקדושים. בזמן הארת החכמה נק' הקב"ה בכינוי ולא בשם משום שאז הכינויים שולטים ופועלים ולא השמות הקדושים בזמן הארת החכמה.

תעו כשהכסא עומד בכינוי של שמחה שאור החכמה כבר יכול היה להתפשט, כלומר אחר שהכסא קבל הכינוי המגלה חכמה, במקום שצריכים, היינו שבאה לזווג עם ז"א, שאז חוזרת המלכות שהיא הכסא לבחינת חסדים מכוסים כמו ז"א. ולפיכך, החיות מרפים כנפיהן אז שאינן שולטות עוד באלו הכינויים והכנפים המגלות חכמה, והשמחה שלהם באותו זמן הזווג היא שהכינויים האלו תרפינה כנפיהם, היינו שלא ישלטו לגלות החכמה כדי שלא יפריעו את הזווג דז"א ומלכות, כי אז נק' הקב"ה בשמות הקדושים האחרים העליונים, כי השמות הקדושים פועלים אז ולא הכינויים.

תעז בעמדם פירושו בעמדם על קיומם, שאינן נוסעות לגלות חכמה, כי אין החכמה מתגלה אלא רק בזמן הנסיעה, שפירושו בהופעת ג קווים זה אחר זה, אלא שעומדים ושמחים משמחת הקדושה ומאירים מאור החסדים שלוקחים מהכסא שהוא המלכות, שהיא אז בזווג עם ז"א. ע"כ כתוב תרפינה כנפיהם ושולטים השמות העליונים הקדושים האחרים היינו אל אלקים הויה שהקב"ה נק אז בהם ולא בכינויים

זוהר חדש יתרו ​​ קמה - קמז ​​ שיעור 49

הכנפיים

תסח כאן יש חמשה קולות כנגד חמשת העליונים הסתומים מחכמה, שכתוב ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים, כקול שדי בלכתם קול המולה, כקול מחנה. קול כנפיהם שהם ג כינויים גדול כנגד אברהם שם אל גבורה יצחק שם אלקים ונורא יעקב קו אמצעי שם הויה כקול מים רבים. כי באלו הכינויים יש שם אחד שמאותו השם שהוא מהשמות האלו שמבפנים. מי הוא השם אל, כי שם זה הולך בפנימיות אלו הכינויים שהם הכנפים וזה הוא שם כשם של מים רבים כי מים רבים הם חסד המכונה מים והשם של החסד הוא אל, ומכאן התפשט השם הזה לתחתונים היינו לכינויים המאירים מחזה ולמטה השם אל צריך להיות בפנימיותם, שבלי חסדים תחת החזה לא יתקבלו האורות.

תסט כקול שדי היינו השם אלקים, כי בשם הזה מתכנים גם התחתונים כי הדיינים נק ג"כ אלהים ונחתם בתחתונים, אלקי כמו אלקי אברהם ואלקי נחור, וע"כ הוא מרומז ג"כ כקול שדי שהוא שם היסוד. קול המולה זה השם שנק אלוה ושם זה נבנה בבית דין שלמטה במקום שהזכות שורה בו, היינו במלכות ולא מצד החוב שבדין שבה אלא מצד הזכות שבדין שבה. כקול מחנה זהו השם שיעקב שורה בו שהוא השם של הקו האמצעי שכתוב בו מחנה אלקים זה. שלוש פעמים כתוב כקול. כקול מים רבים שם אל, כקול שדי בלכתם, ב' פירושים, שם אלקים. קול המולה מלכות, קול מחנה יעקב, שם הויה.

תע כי קול זה שיעקב שורה בו שהוא קו אמצעי הכפנים מכוסות גוף אחד הכולל ימין ושמאל, להפריש זה מזה היינו להפריש המחלקות שבין ימין ושמאל, כדי לגלות החכמה מתוך הדעת ולחבר גוף אחד כאן וגוף אחד כאן, כש"א לאיש שתים חוברות איש, שמחברים איש היינו הגוף כדי להמשיך הדעת ולהפריד המחלוקת זה מזה.

לפיכך נק קול שיעקב שורה בו בשם קול מחנה, משום שקול יעקב שהוא קו אמצעי מפריד בין ימין ושמאל הדבקים במחלוקת זה בזה, ומחברם זה בזה להיות אחד. כלומר שע"י שמפריד ביניהם שקו ימין יאיר ממעלה למטה, וקו שמאל יאיר ממטה למעלה הפוך מטבעם הרגיל, עי"ז יוכל לחבר אותם לגוף אחד שכל אחד יוצר דרך להתחבר עם השני, שהשמאל פועל כמו ימין, אותו חלק מתחבר לימין, היינו שמפריד בהארתם שהימין יאיר ממעלה למטה והשמאל יאיר ממטה למעלה כאשר מכסים על האחדות בין בני אדם אז נוצרת מחלוקת, המכסה על האחדות של החולקים. אם מתעלים מעל ההסתרה, יודעים שהמחלוקת באה לשלום, לשם שמים, שעי"ז מתגלית הארת החכמה שבבחינת הדעת, שיתחברו הימין עם השמאל, עי"ז אשר הימין דגוף יאיר מכאן ממעלה למטה. והשמאל דגוף יאיר מכאן ממטה למעלה, לאיש שתים חוברות איש, שפירושו לאיש שתים שעי"ז שמחלק האורות ימין ושמאל. דאיש היינו דגוף לשתים שהימין יאיר ממעלה למטה והשמאל ממטה למעלה, על ידי זה חוברות איש הם מתחברים לאיש אחד להארה אחת כדי לגלות הדעת. הנקבה דוחקת מלמטה, ולא מקבלת בצורה זו, אך כן מתחברים כאיש אחד לגלות הדעת, רק דרך קו אמצעי

שמחברים הימין והשמאל לאיש אחד לגלות הדעת כי ע"י יחוד ימין ושמאל נגלה הדעת ולהפריד הארתם שזה יאיר ממעלה למטה וזה ממטה למעלה כי לולא תקון זה לא היו יכולים להתיחד וע"ז נאמר לאיש שתים ומטעם זה נק הקול דקו אמצעי קול מחנה.

תעא ב כנפים אחרות מכסות את הגוף כמ"ש ושתים מכסות את גוויותיהנה וכולן חקוקות ומפותחות באותיות השם הקדוש של מ"ב אותיות תחת שתי אבנים, למעלה ולמטה כדי לדעת את הקב"ה בשמו ובכבודו להיות אחד.

יש ל"ב נתיבות החכמה שה"ס כ"ב אותיות דז"א וע"ס דישסו"ת ע"י שניהם מתגלה החכמ. צריך גם את ז"א מפני שהוא עולה לבינה לעשות מב' קווים ג' ​​ וזה נבחן להארת ו"ק דבינה ו"ק מראה על תכונה של חוסר שלמות ג"ר שלמות, וכאשר מראה בחינה של ג"ר דבינה וו"ק, מראה חסדים מכוסים וחסדים מגולים. כי ישסו"ת הם בחינת ו"ק דבינה ויש שם מ"ב אותיות והיינונו כשנוסף על ל"ב נתיבות החכמה הנ"ל מתגלים ע"ס החסדים של או"א שה"ס אווירא דכיא אור זך המקבל את הכוח מיסוד דעתיק. ועשר עם ל"ב הם מ"ב ואז מאירים הג"ר דבינה. ולפיכך השם מ"ב מאיר בראש ז"א משום שמקבל אותם מג"ר דבינה שהם או"א עלאין שהם סוד ראש. ז"א מקבל מ"ב מאו"א, ל"ב מישסו"ת

ול"ב נתיבות החכמה מאירים בו"ק דבינה שה"ס גוף ולא ראש. אמנם גם הגוף דז"א שה"ס חג"ת נה"י נחלק לג"ר וו"ק שחג"ת שמחזה ולמעלה הם ג"ר דגוף ונה"י שמחזה ולמטה הם ו"ק מקבלים הארת חכמה מישסו"ת שהם ו"ק דבינה וה"ס ל"ב נתיבות החכמה וחג"ת דז"א מקבלים מע"ס דחסדים דאו"א בנוסף על ל"ב דשיסו"ת שה"ס שם מ"ב ולפיכך בחג"ת דז"א שולטים מ"ב אותיות שהם החסדים דאו"א עלאין והארת החכמה מכוסה בהם ובנה"י דז"א מאירה החכמה דישסו"ת בסוד ל"ב נתיבות החכמה.

ואין לשאול, כיוון שחג"ת דז"א מקבלים מע"ס דחסדים דאו"א עליאין, א"כ היה לו לכנותם עשר אותיות ולא מ"ב אותיות. כי הענין הוא שמטרם שז"א מקבל ל"ב נתיבות החכמה מישסו"ת, נבחנים החסדים שבו לו"ק בלי ראש, ולא יוכל לקבל מאו"א החסדים דאוירא דכיא שהם ג"ר, והם עדיפות מחכמה, אלא אם כן מקבל תחילה ל"ב נתיבות החכמה מישסו"ת. וכיון שנשלם בחכמה בחסדים בהארת חכמה יכול לעלות עוד ולקבל החסדים דאו"א שה"ס ג"ר וראש. בתחילה עליו לקבל קטנות חסדים בהארת חכמה, ואין אלו חסדים של ג"ר אלא של ו"ק של בינה וכאשר נותנים אותם לז"א הם מוקטנים. וכאשר רוצה לעלות לדרגת נשמה, עליו לקבל קודם ל"ב ורק לאחר מכן מ"ב. קודם עשר ואז ל"ב משלימים למ"ב

נמצא שאי אפשר לקבל עשר דאו"א אלא א"כ שיש לו מכבר ל"ב דישסו"ת ע"כ נק העשר דאו"א בשם מ"ב אותיות. אמנם אם הוא מקבל העשר דוא"א הן שולטות על ל"ב דישסו"ת להיותן ג"ר וע"כ החכמה מתכסה בחג"ת דז"א ובכל מקום שהשם מ"ב מאיר שם החכמה מתכסה. חכמה שלמה לא ניתן לקבל באצילות, חסדים שלמים כן

ושתים מכסות את גויותיהנה...שכל הכיסויים האמורים חקוקים ומפותחים ע"י השם מ"ב אותיות, שה"ס ע"ס דחסדים דאו"א הכוללות בתוכן ל"ב נתיבות החכמה. ששם מ"ב מאיר, שהאבן שלמעלה היא בינה והאבן שלמטה היא מלכות. כי הבינה ה"ס הכסא העליון שחגת"מ שהם החיות דז"א נושאות אותו שבהם מאיר השם מ"ב אתוון, והאבן שלמטה שהיא מכלות ה"ס הכסא התחתון שהחיות דמלכות נושאות אותו.

חיות עליונות נושאות את בינה, וחיות תחתונות בבריאה נושאות את המלכות וגם בחיות אלו מאיר השם מ"ב כמו בחיות דז"א שהשם הזה מכסה על החכמה. וזה שכתוב ושתים מכסות את גויותיהנה, היינו שמכסות הארת החכמה שבגוף החיות בכח השם מ"ב שמאיר בהם. אמנם חסדים מכוסים הם שלמות, אך לא של גמר תיקון, ועדיין זו אמונה והגנה טובה מפני החיצונים

כדי להכיר את הקב"ה בשמו וכבודו שהוא המלכות הנק שם וכבוד להיות אחד, היינו בהארה אחת, כי כמו שהשם מ"ב מכסה החכמה בחיות דז"א כך מכסה החכמה בחיות דמלכות. ומה שאמר מקודם לכן, בביאור הכתוב לאיש שתים חוברות איש, שהחיות מגלות החכמה אין זה במקומם עצמם, אלא ברגלי החיות שהן בחינת נה"י דחיות ששם מאירים הכינויים שה"ס הכנפים מגלות החכמה. אבל בגוף החיות ששם מאירים השמות, נמצאת החכמה מכוסה בהם.

יש שם הנקרא ל"ב נתיבות החכמה, ויש את שם מ"ב.

הלב רוצה לקבל מהמוח, בו יש צד של הכרה עליונה, אליה באים בביטול, זה הידע העליון. ויש את התודעה המחוברת להיגיון הפרטי של האדם. גם הלב מחולק לימין ושמאל.

תודעה קו שמאל, הכרה צד ימין והיא האמת מצד עצמו, שניתן להיבנות ע"י האמונה.

התודעה היא תבנית ההיגיון של האדם ונקראים ל"ב, ההכרה יוד, עשר.

זוהר חדש יתרו ​​ קמב - קמד ​​ שיעור 48

ודמות על ראשי החיה רקיע

השמות: אל, אלקים, הויה מתפשרים למטה ע"י הכינויים שלהם המגלים אותם.

אסור לכנות אדם בכינוי שאינו מגלה את נקודת היהודי שבו, כינוי אסור שמגנה אותו.

כך משל בא לגלות את הסוד הפנימי, וכשאין המשל מגלה יש לזרוק אותו. ​​ כאשר אדם מקבל משל, עליו לבדוק כיצד זה קשור אליו. לעתיד לבוא צדיקי האמת לא יצטרכו משל, לא יצטרו את הכינויים, אלא יראו את האמת כפי שהיא. כאשר אדם מנסה לפרש את המציאות דרך הסתכלות של הרצון לקבל שלו, הוא לא תופס את הדבר. ככול שהלבוש הוא יותר בעל מנת להשפיע, הוא מדויק יותר.

העולם הזה מגלה לנו את סדר העבודה, כפי שיש בחוקים העליונים בהכנעה הבדלה המתקה.

ברצון לקבל רוצים לקבל חכמה/שפע אך החסדים, ההשפעה מכוסים.

צריך אדם זכות פנימית כדי לגלות מה שמעבר לחיצוני.

השמות, החיות הפנימיות הם הנסתר, הם הנותנים את החַיּוּת הפנימית.

כדי לראות את הסודות צריך הסתכלות בענווה, לכן בתחילה מקבלים את השמות בחסדים מכוסים.

תסא הרקיע העליון הזה דז"א הנטוי על ראשיהם אין בו צורה כלל, היינו צורת החכמה את הצורה נותנת החכמה, וכאן הוא בעיזקא דחיא, עזוק בחסדים מכוסים, אין מי שמסתכל, משם ולהלאה הכל סתום וחתום בטבעת. הרקיע פרוש על ראשי החיות למעלה מהרקיע הזה נוטף המזון שלהם ולמטה נמצאים כולם בקיום היינו בהארת חכמה, תחת הרקיע הזה.

תסב הרקיע דז"א תלויים בו ג' שמות למעלה, שהם אל אלקים הויה, כמו שמתפרשים למטה, קדוש, רחום, חנון שהם כינויי השמות הקדושים. סתומים למעלה ומלובשים בסוד הכינויים שלמטה כלומר השמות שלמעלה סתומים ומלובשים בסוד הכינויים שלמטה, הכל כעין זה לפנים מזה.

תסג אלו השמות אל אלקים הויה, שה"ס גוף החיות בתוך סודות האמונה הסוד שלהם היינו בבינה שנק אמונה עלאה. כי החיות הם מרכבה לבינה. כל אלו כינויי השמות, תלויים בסוד השמות הקדושים האלו, אל אלקים הויה הנק חיות נסתרות, כי הכינויים מכסים על השמות שמבפנים היינו על החיות, והחיות מעופפות באלו הכינויים ומתכסות בהם, כי הכינויים הם בסוד כנפים אל החיות.

הקב"ה נק בהם בכינויים אלו שכתוב פשטתי את כתנתי את הכיסוי, הסרתי את הזהות החיצונית כדי להתחבר לנקודה הפנימית כדי להתקן אליה אל המלכות.

רקיע דז"א כולל ג קווים הנק בג' השמות הקדושים, קו הימין נק אל, קו שמאל נק אלקים, קו אמצעי נק הויה. ולכל קו יש ט כינויים וז"ש רקיע זה תלוי בו שלש שמות עליונים היינו אל אלקים הויה, והם נמצאים מרקיע ולמעלה דז"א, והרקיע הזה דז"א מאיר באות ו במקום באות א שפירושו שג' הקווים נכללים בו בקו אחד שהוא חסד, ולא בזמן שז"א בצורת א שפירושו שמתחלק להאיר כפי הארת ג הקווים שאז הוא מאיר גם בהארת חכמה. שני סוגי הארות. בסוד האות א כאשר ז"א משפיע חוכמה למלכות, וכאשר מאיר ז"א בקו אחד בסוד האות וו, חסדים מכוסים, ימין בלי קו שמאל

כי הכינויים נמשכים מז"א בזמן שהוא בצורת א שאז מתחלק כל קו וקו לט' קווים הנק ט כינויים, כי להארת הכינויים מתחלקים ג הקווים כבצורת א ואומרו לתתא מפני שהכינויים להיותם מאירים בהארת חכמה, אינם יכולים להימצא למעלה מחזה כאן כח המנעולא שסותם את החכמה, ששם נמצא ז"א תמיד בשליטת החסדים. וע"כ אומר לתתא היינו מרקיע ולמטה, כי הרקיע עומד במקום החזה דז"א, ואלו ג כינויים קדוש רחום וחנון, שייכים לט' כינויים של השם אל.

ואין לשאול, הלא הכינויים הם תלויים בג' השמות אל אלקים הויה שהם מרקיע ולמעלה, כי הם התחלקות כל קו לט' קווים, ואיך הם יכולים לרדת ולהאיר מרקיע ולמטה.

שאלו ג' השמות הסתומים שלמעלה מתלבשים השמות לא יורדים למטה חשופים, אלא מלובשים בכינויים שלמטה, שהשמות הם בפנימיות הכינויים, והכינויים מכסים על השמות, וע"כ כחם יפה לרדת ולהאיר מהרקיע ולמטה, כי הארת השמות שמהרקיע ולמטה כי הארת השמות שמהרקיע ולמעלה, נמשכת עמהם גם בהיותם מהרקיע ולמטה. אותה יראה שהייתה למעלה, מתפשטת גם למטה

כי ג השמות הקדושים שהם ג הקווים יוצאים מהבינה הנק אמונה עליונה, כי הכינויים ה"ס ​​ התחלקות כל קו מג' הקווים לט' קווים.

הרי שהם יוצאים מג' השמות הקדושים שהם ג קווים, כי ג קווים דז"א מכונים חיות נסתרות, כלומר שהארת החכמה מכוסה בהם. הכינויים מכסים על השמות המלובשים בפנימיותם. לכן תורת הנסתר מכונה חסדים מכוסים

כי בהתחלקות ג קווים כל אחד לבחינתו, מתגלים הדינים שבכל קו המכונים ג זריעות, חולם, שורוק חיריק ואלו הדינים נבחנים כמכסים על הארת השמות, כי ממעיטים את אורותיהם שזה תיקון, מפני שלו היו נשארים עם האורות הגדולים, לא ניתן היה לקבלם, אבל כלפי זה הם מתקנים את הארות השמות שיאירו בחכמה וחסדים יחדיו, ומבחינה זו הם מעלים ומגדילים את הארות השמות. שהם יכולים להאיר לתחתונים מה שלא אפשר היה לפני כן.

ועל בחינה זו אומר שהשמות מעופפים ומתעלים ע"י הכינויים, ועל הבחינה הראשונה, אומר ואתחפיין באילין היינו הדינים שבהם ממעטים הארות השמות כי ב הבחינות נמצאות בהם.

ומב' בחינות אלו נבחנים הכינויים שהם לבוש אל הקו האמצעי, כמו לבוש המכסה את גוף האדם. מצד אחד ומצד הב' מגדיל ומפאר את האדם, שהקב"ה שהוא הקו האמצעי נק באלו הכנויים כי הם מגלים פעולותיו. ממעשיך הכרנוך

כי סוד הזווג ז"א ומלכות הוא כשז"א הוא בבחינה ו היינו בשליטת החסדים. ואז מתפשט מהכינויים שהם לבוש שלו וכמו כתונת שלו מפני שהוא צריך להיות בבחינת ו והם מאירים בהארת החכמה, וז"ס פשטתי את כתנתי כי כבר פשטתי ממני את הכינויים להתתקן לזווג עם המלכות. אם פשטתי את כותנתי אז לא ניתן לקבל חכמה, אלא לאחר הזיווג הרוחני, אפשר לבוא לזיווג הגשמי, מפני שצריך גם את הכינויים

הכנפיים

תסד מהרקיע הזה ולמטה תלויים אלו הכינויים לכסות בהם סוד השם הקדוש מהרקיע הזה ולמעלה אין תלויים כינויים משום שהכינויים מאירים בהארת החכמה ומהרקיע ולמעלה שולטים חסדים מכוסים מחכמה. ז"ש ותחת הרקיע כנפיהם ישרות אשה אל אחותה היינו כדי לכסות בהם אלו הסותרים העליונים שבסודות השמות הקדושים. ודווקא היות וישנה הסתרה, השמות יכולים להתגלות, שבלי הלבושים אין החיות שהם השמות הפנימיים מתגלים.

אדם שאומר שהוא חי רק את הנסתר, לא מועיל מפני שאין לזה גילוי, ביטוי.

תסה כנפים אלו הן כיסויים לכסות בסתר את השמות ולעתיד לבא לא יתכסה סוד השם הקדוש, וכל צדיקי האמת ידעו את ה' בגלוי ולא מתוך כינויים יוכלו לקבל ג"ר דחכמה ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך. מוריך כבר לא צריך להיות נסתר הבא בכינויים, אלא יהיה גלוי

כי ב בחינות יש בכינויים הנק כנפיים.

א שמכסים על השמות, היינו שממעיטים אורותיהם ע"י הדינים שבהם.

ב שמגדילים את אורותיהם ומגלים את הארת החכמה,

בכיסוי על השמות יוצרים דינים שלא ניתן לגלות ג"ר, אך מגדילים את הגילוי בו"ק כי מבחינת הדינים שבהם הם ממעיטים את האורות שבשמות, והם מכסים ומעלימים אותם. לעתיד לבוא מצב של גילוי גמור, שאז לא יהיה שום מיעוט בשמות מחמת הכינויים יהיו כינויים אך לא יהיה מיעוט ג"ר כפי שיש בזמן תיקון מפחד החיצונים, כי לא ישמשו אז בכינויים לגילוי השמות הקדושים כי יתבטלו כל הדינים שבהם, והשמות הקדושים יתגלו בעצמם בלי עזרת הכינויים והדינים שבהם, וז"ס ולא יכנף עוד מוריך, כי יתבטלו הכנפים. מי שמוריד כעת את הכנפים, הלבושים, לא יוכל לקבל אהרת חכמה, כך הרשעים רוצים לקבל חכמה לפני התיקון ומקשים על המציאות

תסו לאיש שתים מכסות להנה, שתי כנפים הן לכל אחד ואחד להתכסות בהן, כי אותו שבימין, יש לו אחד של ימין ואחד של שמאל חוק ההתכללות ואותו של שמאל יש לו אחד של שמאל שהוא העצם שלו ואחד של ימין בהתכללות וכן כולם כלולים אלו באלו להתכסות בהן.

תסז כתוב ולאיש שתים מכסות להנה את גויתיהם, שהם הסודות שבפנים הכנפים, שהן הכינויים שהם השמות הקדושים, אל אלקים הויה, שמהם סוד הגוף שלהן של החיות שעליהם מלבישים הכנפים.

שהן הכינויים כי הגוף של החיות ה"ס חג"ת שה"ס ג השמות האמונות הפנימיות והכנפים הם הכינויים. ועם כל זה אלו כעין אלו, שהכנפים הן בחסדים מכוסים כמו הגוף שלהן. ז"ש ואשמע את קול כנפיהם כקול אל אלקים הויה אשר כנפיהם הן הכינויים של השמות האלו שהם גדול, גבור ונורא קו ימין שיש בו ג' קווים. גדול הוא הכינוי של אל. גבור הוא הכינוי של אלקים, נורא הוא הכינוי של הויה וקול כנפיהם שהוא גדול גבור ונורא שווה לג' שמות אל אלקים הויה שהם הגוף של החיות.

אבל זה הוא בסוד הסודות למעלה היינו מרקיע ולמעלה ששם הוא להסתיר הכל בגניזה, כלומר ששם שולטים החסדים המכוסים מחכמה וע"כ גם הכינויים נמצאים בחסדים מכוסים כמו השמות, אבל למטה עומדות הכנפים במראה היינו בהארת החכמה הנק ראיה בשיעור, היינו לא בכל קומת החכמה אלא בשיעור ממנה, היינו בשיעור ת"ק פרסאות שהם חג"ת נ"ה שכל אחדת היא במאה מדרגות, אבל הג"ר דחכמה חסרות בהן כי נגנזו ע"י הקו האמצעי והן הכנפים המאירות במראה.

זוהר חדש יתרו ​​ קלט - קמא ​​ שיעור 47

ודמות על ראשי החיה רקיע

כעת בא ללמד על החיות הנמוכות שבמלכות, שהיא יותר קשורה לאדם, כמו השכינה הקדושה שמפיע לנשמות בהשפעה ישירה.

כאן מלמד איפה יש לנו רשות להסתכל, ואיפה אין רשות.

עולם אצילות קובע עבורנו את המבנה שדרכו אנחנו יכולים לחשוב ולהרגיש.

ישנו מחסום עליון שאסור לעבור אותו, ומי שמנסה לעבור אותו גורם לנזק ושבירה.

אדם רוצה לראות את הכל ולדעת את הכל, אך אין זה אפשרי.

זה לא אפשרי מפני שזה לא טוב לו לדעת. האור גדול מידי לדרגתו הרוחנית, וכך כסימן גשמי, אם ירצה להסתכל בשמש בשיאה, הוא מסתנוור.

לרקיע קוראים אמונה, כלומר אם תסתכל שלא דרך אמונה אלא דרך הגאווה, תפסיד את כל האור, והאור יזיק לך. במקום הגאוה יש י"ה גימטרייה גאוה. באצילות הם אבא ואמא, וישסו"ת.

יוד כנגד אבא ואמא, ה כנגד ישסו"ת, ב' קריעים אלו בחסדים מכוסים, והם שונים זה מזה.

אבא ואמא זו בחינה שיש לקבל באמונה שאין לי אף פעם רשות להסתכל בה. זו בחינת מנעולא שחייב לנעול ולא לרצות את הידיעה ששם.

המבנה הוא בג' זוגות, שבכל זוג בחינת אמונה ותחתיה ידיעה. אמונה וידיעה בשורשי המוחין עתיק וא"א, אמונה וידיעה במוחין או"א וישסות, אמונה וידיעה בקבלת המוחין שהם ז"א ומלכות יש אמונה בז"א וידיעה במלכות.

ידיעה היא הסתכלות, אמונה זו בחינה שאין רשות לגלות בה, ודרושה הסכמה של האדם לוותר על גאוותו לחקור מה שאסור לו.

כאשר רוצים לתת חכמה למטה, אז ישסו"ת צריכה לגילוי חכמה, אך לא בשבילה היא צריכה אלא כדי לתת לתחתון. אז היא לא במקומה.

באו"א גם אם מגיעה חכמה אין הם מגלים אותה וכך גם עתיק וא"א.

ובמבנה זה קיים היחס בין השכל ללב, בין ז"א למלכות. יש דברים שצריך לגלות, וישנם דברים שלא.

ז"א מסודר בצורת האות וו ובצורת האות א. צורת האות א כאשר משפיע חוכמה למלכות. צורת וו הוא משפיע רק חסדים ואמונה.

כסימן, לצורת האות א יש שתי אותיות יוד ואות וו. יוד עליונה קו ימין, ותחתונה שמאל, וו באמצע הוא קו אמצעי שמייחד ימין ושמאל, דרכו אפשר לתת חכמה.

בצורת וו הוא לא משפיע חכמה אלא חסדים ואמונה, כמו או"א עילאין, שולטת בו המנעולא, הנסתר.

​​ 

 ​​​​ 

​​ 

תנד עד כאן הוא בסוד העליון שבז"א החיות העליונות, כעין זה הוא למטה במלכות. דומות על ראשי החיה רקיע. ודמות מורה שהצורה של הרקיע של מטה היא כעין הרקיע שלמעלה, כי עד כאן יש רשות לפרש, מכאן ולהלאה, מי שרואה רואה ואין רשות להסתכל. מהרקיעה זה ולמטה יש רשות לראות, ומהרקיע הזה ולמטה יש רשות להסתכל.

ממקום ההסתכלות ומלמעלה, נתכסו השבילים והאורחות אין עין שתסתכל בו כי הכל התכסה.

הרקיע שעל ד החיות שבמלכות הוא חזה ולמעלה דז"א, שהוא בחסדים מכוסים מחכמה, ואין רשות להסתכל בו כי הסתכלות ה"ס גילוי החסדים ע"י החכמה, כמו שאין רשות להסתכל ברקיע העליון דאו"א, להיותם בחסדים מכוסים אותו דבר בז"א אין רשות להסתכל מחזה ולמעלה, שהחסדים מכוסים, למעלה מהדעת, אין רצון לקבל, אבל למטה מהרקיע היינו במלכות יש רשות להסתכל כי מקום גילוי החכמה הוא במלכות מחזה ולמטה דז"א שירשה המלכות.

בד' החיות של המלכות, ודמות וגו' רקיע, שצורת הרקיע למטה בז"א הוא כעין הרקיע העליון שבאו"א ז"א בחסדים מכוסים כמו או"א, כמו בעתיקא קדישה בו שולט המנעולא, היינו למטה מהרקיע יש רשות לפרש מפני שלמטה מרקיע דז"א שהוא במלכות הוא מקום גילוי החכמה.

מכאן ולהלאה, היינו למעלה ברקיע דז"א מי שרואה רואה, כלומר מי שרואה בלי עיון והסתכלות באמונה למעלה מהדעת, בהתחברות של חסדים ללא נגיעה עצמית יוכל לראות, אבל להסתכל ולעיין אין רשות, היינו במלכות יש רשות להסתכל. הוא במלכות שיורשת מחזה דז"א ומטה הוא מקום גילוי החכמה.

למעלה התכסו השבילים והאורחות, שבילים הם באו"א אורחות הם בישסו"ת ומשמיענו בזה שאפילו באורחות דישסו"ת ששם המקור לגילוי החכמה, אין החכמה מתגלית שם כלל עד שמתפשטת למקום המלכות שהוא מרקיע ולמטה. עולם אצילות מחולק ל 3 זוגות, כנגד בינה ז"א ומלכות. עתיק וא"א, או"א וישסות, ז"א ומלכות. כל אחד למעלה מחזה ולמעלה בחסדים מכוסים, ולמטה מחזה בחסדים מגולים. בכל אחד מפרצופים אלו סדר דומה מתיקונים שנעשו בראש דא"א.

תנה ראשי החיה הם המרכבות שהם ד ראשי אורות לד' זוגות והם י"ב חדשים והם י"ב מדות ואחת השולטת עליהן, שיהיו י"ג מדות הרחמים, ואלו נק ראשי שלטונות שליטים המאירים לכלם, פירושו זוגות מלשון זווין

אחר שביאר שמהרקיע שעל החיות ולמעלה אין הסתכלות משום שהחכמה מכוסה שמה, מבאר עתה שמהרקיע ולמטה, היינו בחיות שבמלכות יש הסתכלות, היינו גילוי החכמה. שראשי החיה פירושו המרכבות המגלות חכמה שהם ד רשאי נהורין לד' זיווין כי ה"ס ג קווים ומלכות שבכל אחד יש ג קווים. שיש ג קווים בימין וג' קווים בשמאל, ג קווים בקו אמצעי ג קווים במלכות. יש בכל אחד מהם כלל, שהוא הקובע.

ההפרש הוא בשליטה כי בג' קווים דימין שולט הימין שהוא חסד ובג' קווים דשמאל שולט השמאל שהוא בהארת חכמה, ובג' קווים דקו האמצעי שולט הקו האמצעי ובג' קווים דמלכות שולטת המלכות באופן שהימין שולט על זוג הקווים שהם ימין ואמצעי השולט על זו הקווים שהם ימין ושמאל. וכן המלכות שולטת על ג הקווים.

נמצא שיש כאן ד ראשי אורות שהם ג קווים ומלכות שהם ראשים לד' זוגות, שביחד הם י"ב מיני אורות. שי"ב אורות אלו ה"ס י"ב חדשים שבשנה.

שנה ה"ס מלכות וי"ב חדשים הם י"ב אורות שד' אורות דג' קווים ומלכות כל אחד כלול מג' והם י"ב.

שאלו י"ב אורות ה"ס י"ג מדות הרחמים כי האורות הם י"ב ואחד הכולל אותם הם י"ג, היינו ד ראשי האורותהם ראשי שלטונות שכל אחד מד' שולט על הזוג אשר תחתיו ואלו הד' הם שליטים המאירים לכולם.

ראשי החיה הם מרכבות המחולקים לי"ב

תנו שני רקיעים הם, באחד יש סוד צורות שאינן נראות ובאחד אין בו צורות ולא גוונים ולא לדעת ולא להסתכל ואין מי שיעמוד עליו. זה הוא רקיע עליון נסתר הגונז מה שגונז ונותן שמחה וקיום לכל.

יש רקיע שבאו"א עלאין ויש רקיע שבישסו"ת ואע"פ ששניהם הם בחסדים מכוסים כל זמן שאין עליה, המסך של צמצום ב, קרומא דאתכפיא גורם שלא תרד הארת חכמה מא"א. עכ"ז יש הפרש גדול ביניהם כי או"א עלאין אין מקבלים חכמה לעולם והם בסוד כי חפץ חסד הוא יוד לא יוצאת מהם, הם בחסדים מכוסים, יש להם תיקון מיוחד של ג"ר דבינה. אבל ישסו"ת מקבלים חכמה אלא שאינה נגלית במקומם אלא שמתפשטת למלכות, ובמקומם גם הם בחסדים מכוסים הם לא צריכים את החכמה בשבילם אלא בשביל המלכות, ברקיע אחד יש סוד של צורות כלומר ששם יש צורת חכמה, אלא שאינן נראות, כי החכמה שבהם אינה נגלית במקומם עצמם אלא במלכות. ובמקומם עצמם החכמה מכוסה ואינה נראית, באחד אין דיוקנין, אין שם צורות חכמה באו"א שהם בחסדים מכוסים ולא גוונים שאין שם לבן אדום וירוק, מפני שהאות י המלכות אינה יוצאת מהאוויר שלהם, ואין שם גוון השמאל שהוא אדום הנעשה מיציאת י מאוויר. ומכל שכן שאין שם גוון ירוק של קו אמצעי כיון שלא שייך שם מחלוקת דימין ושמאל ואין צורך לקו אמצעי שייחד אותם. וע"כ אין אפשרות לדעת ולהסתכל ברקיע דאו"א ואין מי שיעמוד עליו. זה הוא רקיע עליון נסתר שגנוז בו מה שגנוז כי ברקיע דאו"א נגנזת המלכות דמנעולא הפועלת בעתיקא קדישא, באו"א עילאין, ובז"א מחזה ולמעלה, ויהב חידו וקיימא לכלא כי אע"פ שעצמם אינם מקבלים חכמה הם המשפיעים החכמה לישסו"ת כשעובר דרכם באופן שכל האורות והמוחין נמשכים מאו"א עלאין והם נותנים קיום לכל הן למדרגות המאירות בחסדים והן למדרגות המאירות בחכמה.

תנז וחוזר לפרש הרקיע דישסו"ת בסוד שם אהיה שהוא שלמות כל השמות שהוא בינה, והכוונה לז"ת דבינה הנק ישסו"ת וע"כ אומר בסוד השם אהיה. הוא סוד המרכבה הקדושה כלפי זו"ן המגלה חכמה שתתפשט למלכות. שהיא ג קווים ומלכות בסוד שהם שולטים על ד זוגות שבעולם העליון שכל אחד שולט בזוג אחד והם י"ב וה"ס ד שמות הכלולים באחד היינו ג שמות עליונים של ג קווים שהם אל אלקים הויה ואחד שמתחבר עמהם בכלל אחד שהוא אדני היינו המלכות שג' השמות כלולים בו כי היא מקבלתם.

תנח י"ה שה"ס או"א וישסו"ת, ה"ס הסתר העליון שה"ס ג"ר הנסתרות ומפרש כלל הכל הוא הרקיע העליון הנסתר העומד בגניזה שהוא רקיע דאו"א דגניז מה דגניז. ועליו ספיר אחד גנוז שה"ס מלכות דמנעולא, שהוא הנסתר מכל, זה המנעולא, התאחד ולא התאחד במה דלא אתיידע שהוא או"א, ואינו עומד להבנה, הוא סוד הכל, כלל הכל, ב"ה וברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים והוא י דהויה כשהתפשט השם הזה למטה, היינו לישסו"ת, שהם ה דהויה ואח"כ, לז"א זה הוא ו במקום אחד בסוד אחד. אז הוא רקיע למטה, כעין רקיע דאו"א למעלה, ואבן ספיר אחת היא למעלה על הרקיע, שה"ס המלכות דמנעולא הגנוזה שם, כמו ברקיע דאו"א וזה סוד ה אחרונה שהשם מתפרש למטה מרקיע במלכות עצמה, ששם מקום גילוי החכמה וזה סוד י"ה ו"ה.

כי יש ב בחינות בז"א בסוד צורת אות א ובסוד צורת אות ו כי בהיותו משפיע חכמה למלכות, הוא בסוד צורת א שהיא צורת ג' קווים שאות י עליונה ה"ס קו ימין ואות י תחתונה ה"ס קו שמאל, והקו שבאמצען ה"ס קו אמצעי המיחד הימין והשמאל. ובזמן שהוא ז"א המשפיע למלכות בחסדים מכוסים מחכמה, הוא בצורת ו שהיא התפשטות אחת מכל ששה קצוות שבו בקו אחד היינו רק בחסדים שבקו ימין. וו מורה שהוא קו ימין, ואות א מורה שהוא בג' קווים ויכול להפשיע חכמה, לאחר שהוא מנמיך את החכמה הופך אותה לו"ק דחכמה המתאימה למלכות.

כשז"א הוא בצורת ו במקום בצורת א, בסוד אחד שכל ששה קצוות שלו הם הבתפשטות אחת של חסדים מכוסים, כאשר הוא ב - וו אז כל ההתפשטות שלו היא בחסדים מכוסים. אז הוא רקיע נעלם ונסתר כמו הרקיע דאו"א עלאין כמו שהם בחסדים מכוסים, כך גם הוא. וכמו שספירה גנוזה על הרקיע דאו"א שה"ס המנעולא, באו"א פועלת המנעולא שנועלת את החכמה, ואז ז"א מתנהג כמו וו בחסדים מכוסים. כך אבן ספיר עליונה על גבי הרקיע שגם על רקיע דז"א גנוזה המנעולא ולפיכך הרקיע דז"א הוא מכוסה ונעלם כמו הרקיע דאו"א הוא מכוסה ונעלם כמו הרקיע דאו"א. אבל למטה מרקיע דז"א שולטת מלכות דמפתחא, שבה מקום גילוי החכמה שסוד ה אחרונה היא מתפרשת למטה מרקיע דז"א היינו שמתגלה בה החכמה.

בג' הזוגות מופיע מפתחא בא"א, בישסו"ת ובמלכות.

תנט ולפעמים במתחברת בשם זה הויה אות ו היינו והויה מורה שהוא כלל אחד הוא ובית דינו, שז"א, ומלכות שהיא בית דינו הם נכללים יחד והכל אחד, שהוא סוד הסודות בשמות הקדושים.

תס רקיע פרוש למעלה על ראשי החיות, שלא יוכלו החיות לדעת ולהסתכל בראשם לו יכלו להסתכל בראשם, היו משנים אותו ומתים, והכל אחוז זה בזה, וסוד זה שהוא סימן בלבד, שאדם אינו יכול להתסכל בראשו, שרק בגופו יכול אדם להסתכל ולא בראשו, הסתכלות היא זיווג דהכאה, חכמה, אז כדי להשיג את ראשו הוא צריך חסדים מכוסים ואע"פ שהוא עצמו, מכל שכן ​​ מה שסתום בראשו, היינו הג"ר ודאי שלא יוכל להסתכל ולהשיג ו"ק דאורות יכול להשיג ולתפוס.

את הגוף אתה צריך לנהל, אך הראש בא באמונה מלמעלה, למעלה מהדעת.