צַו  לז- לט

בָּמַעֲשֵׂה שֶׁלֵמָּטַה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֵׂה לְמַעְלָה  [בעובדא דלתתא אתער דלעילא]

קד) פתח רבי יוסי: והתקדשתם והייתם קדושים. מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מקדשים מלמעלה, יפה הוא, שקדושת אדונו שורה עליו. אבל מאיזה מקום מטמאים אותו? והאם יש טומאה למעלה?

קה) אמר רבי חייא: במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שלמטה בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה, ובאה ושורה על האדם, ומתקדש בו. ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה, ובא ושורה עליו, ונטמא בו. כי במעשה של האדם תלוי הדבר.

קו) כי אין לך טוב ורע, קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה. ובמעשה של מטה מתעורר מעשה שלמעלה. מה שתלוי במעשה, מתעורר למעלה ונעשה מעשה. ומה שתלוי בדיבור, הוא בדיבור. כי כשנגזר דיבור למטה, מתעורר כך למעלה. מעשה למטה הוא גם מעשה חיצוני, גורם לגירוי לדבר למעלה. וכך ראינו שבלק היה מומחה במעשה ובלעם בדיבור, ובאו לפעול יחד. כאן למטה המעשה הוא חיצוני והדיבור פנימי,

קז) מהו דיבור שמתעורר למעלה? כתוב: ודבֵר דבָר. דיבור מעורר דיבור אחר למעלה, שנקרא דבָר, המלכות כמ"ש: דְבר ה' אשר היה כמ"ש: ודְבר ה' היה יקר. וכתוב: בדְבר ה' שמים נעשו. שכל אלו רומזים על המלכות, הנקראת דבָר. כי דיבור של האדם עולה ובוקע רקיעים עד שעולה במקומו, ומעורר: אם טוב – טוב, ואם רע – רע. כלומר, או שמעורר המלכות דקדושה להשפיע עליו, או שמעורר מלכות דטומאה להשפיע עליו. וע"כ כתוב: ונשמרת מכל דבר רע. ונתבאר, שהן מעשה והן דיבור, שהאדם עושה ומדבר למטה, אם הם מצוות, הוא מושך קדושה מלמעלה, ממלכות. ואם הם חטאים, הוא מושך טומאה מלמעלה. וההפרש בין מעשה לדיבור, כי ע"י מצוות התלויות במעשה, מעורר ומושך מחיצוניות המלכות, ששם בחינת מעשה. וע"י מצוות התלויות בדיבור, מעורר ומושך מפנימיות המלכות, ששם בחינת דיבור. מצוות ומעשים טובים מושכים קדושה מלמעלה, ומעשים ודיבורים אחרים ימשכו טומאה. אין מעשי התחתון יכולים להכתיב פעולה לעליון, אך הם מגרים את העליון לפעולה.

דַּ מִּינִים וְהוֹשָעַנא רַבָּה

קח) ארבעה מינים יש בלולב. והם שבעה: ג' הדסים, ב' ערבות, לולב, אתרוג. ובמעשה, בנטילתם לשם מצווה, מתעוררים שבעה אחרים למעלה, ז"ס חג"ת נהי"מ: ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבות כנגד נו"ה, לולב כנגד יסוד, אתרוג כנגד מלכות, להטיב העולם בכמה בחינות, המושפעות מז"ס. ז ספירות שיכולים למשוך מז"א בגדלות אורות לנוקבא.

קט) כנסת ישראל, המלכות, אע"פ שהיא בכלל ז"ס, מתברכת מכל ו"ס שלמעלה ממנה, שהם חג"ת נה"יח גם מהאתרוג המייצג את המלכות, ומהנחל העמוק שהמעיין נמשך, ומימיו אינם נפסקים לעולם מלהימשך על ו"ס חג"ת נה"י, והיא מניקה את הבת, המלכות, כי משום שהמלכות בת לעולם העליון, בינה, ולעולם התחתון, ז"א, היא מתברכת מהם בהתעוררות הזו. כי בשעה שכנסת ישראל מתברכת מהם, כל העולמות מתברכים, שמקבלים ממנה. וע"כ סובבים את המזבח בז' ימי סוכות, כי המזבח, המלכות, מקבלת מבינה ומז"א. ובז' הקפות ממלאים אותה בז"ס. האתרוג, הלב הוא כמו המזבח, שסובבים ובכל נענוע מושכים את ארבעת המינים ללב.

קי) ועוד, כי בהתעוררות של נטילת ד' מינים, מתברכות כל ו"ס חג"ת נה"י במים, בשפע, להסתפק בו. ושואבים כולם ממעיין הנחל העמוק מכל, מבינה, להוריד לעולם. וע"כ צריכים כל ד' מינים להיות לחים ולא יבשים. כי לחים רומזים, שהם מלאי שפע להמשיך ברכות לעולם. כי אילנות הדס וערבה ולולב לחים תמיד, והעלים שלהם נמצאים תמיד באילן, בין בקיץ ובין בחורף, וזמן שמחתם הוא בז' ימי סוכות היינו בזמן שיכולים להשפיע. השפע והחיות לגוף הוא בחינת מים, והשפע לראש הוא בחינת אור.

זמן השמחה הוא כשפועל אדם את האני שלו לטובת הכלל.

ישנה ערבות הדדית, וכל השפע מגיע "לקופה" משותפת היא השכינה הקדושה, וסוכות הוא זמן המסוגל יותר למשיכת השפע הזה.

קיא) למדנו בספרו של רב המנונא סבא, כי כוח שנתמנה על האילנות של ד' מינים כל אחד אינו לוקח ברכות של שמחה למעלה, אלא בזמן ההוא. והשמחה של כולם למעלה, והשמחה של אילנות אלו למטה, היא כולה בזמן ימי הסוכות. והתעוררות שלהם תלויה באלו קדושי המלך, כלומר, בנטילת לולב של ישראל. וכשישראל נוטלים אותם, הכל מתעורר בזמן הזה, והעולם, המלכות, מתברך לשפוך ברכות אל עוה"ז.

קיב) כתוב: קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים. זהו אברהם, מידת החסד. קול ה' בכוח, זהו יצחק, גבורה. קול ה' בהדר, יעקב, ת"ת. קול ה' שובר ארזים, נצח. קול ה' חוצב להבות אש, הוד. קול ה' יָחיל מִדבר, צדיק, יסוד. קול ה' יחולל איילות, צדק, מלכות. וכולם גדלים על הים, בינה, ומושקים במים, בשפע בינה, להתגדל כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ואלו כולם מעוררים ברכות לעולם, משיקוי ההוא שהשקו כולם.

הדיבור בא לאחר המעשה להשלימו. המעשה הוא בחינת חסדים אותם יש למשוך, עושים זאת בסוכות. את החסדים מושכים כנגד החוכמה, שהרי כדי לכפר על עוונות, יש לקבל הנאה ותענוג רק מהאמת, דהיינו משיכת חוכמה במסגרת חסדים.  

קיג) שבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה. ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, ולא לדיבור, משום שבזמן של ז' ימי הסוכות מברך לכל השנה. כי מצוות התלויות בדיבור ממשיכות פנימיות, חסדים. אבל אינן ממשיכות הארת חכמה מקו שמאל, להיותה חיצוניות. ומצוות התלויות במעשה ממשיכות חיצוניות, את הארת חכמה מקו שמאל, מוחין דו"ק וחיצוניות. ובז' ימי סוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות, המשכת החכמה משמאל. וע"כ אנו צריכים למצוות מעשיות, המסוגלות לעורר זאת. ע"כ נאמר, ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, כדי להמשיך תיקון החיצוניות, שהוא הארת החכמה שמשמאל, ולא לדיבור, כי הדיבור ממשיך רק פנימיות, חסדים, שאת זה אנו ממשיכים בכל ימות השנה. ושבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה, ואינם צריכים למעשה, מטעם שבזמן של ז' ימי סוכות, מברך לכל השנה. כי אחר שהמשכנו הארת החכמה שבשמאל בז' ימי הסוכות לחג"ת נהי"מ, מספיק זה לכל ימות השנה, באופן שהחסדים שאנו ממשיכים ע"י מצוות התלויות בדיבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת החכמה מז' ימי הסוכות, והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה, לעניין הזה, אלא לשאר דברים.

לז-לט
א. מה עונה רבי חייא לרבי יוסי על שאלתו, ואם יש טומאה למעלה? ומה ההסבר?
ב. כיצד נמנים ד' המינים לשבע ומה תפקידם?
ג. מדוע מקיפים את המזבח עם ד' המינים ומדוע בהושענא רבא שבע פעמים?
ד. מדוע צריכים כל ד' המינים להיות לחים ולא יבשים?
ה. כיצד אנו רואים בנטילת המינים והקפת המזבח אחריות כלקטיבית?
ו. אלו שבעה קולות תלויים בדיבורי הפה בכל ימות השנה ולמי מיוחס כל קול?

צַו  לד- לו

הַשֵּׁם אֶל

מאחר וכתוב וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, לכאורה צריך לחשוש שהדין יכול לפגוש את האדם בכל מקום, אך השם אֶל מופיע פעמים רבות כשם החסד. כשנראה דין בעולם, סימן שבני אדם לא פעלו את החסד כפי שצריך.

צא) השם אֶל בכל מקום הוא חסד כמ"ש: האל הגדול. וזהו הארה של חכמה העליונה, כי חסד, לעת גדלות ז"א, עולה ונעשה לחכמה עליונה. והרי כתוב: ואל זועם בכל יום, שעוזב הכתוב כל אלו השמות שמוֹרים על חסד, ואוחז בדין. א"כ, אין הדברים אמיתיים. ועוד כתוב: אל גיבור. האם נעמיד השם אל בדין או ברחמים?

צב) הרשעים מהפכים הרחמים לדין, שאין לך בכל ספירות העליונות של מלך הקדוש שהרחמים לא יהיו כלולים בדין, והדין ברחמים. והרשעים מהפכים הרחמים לדין. וע"כ, אע"פ שהשם אל הוא חסד, הרשעים מהפכים אותו לדין.

צג) אמר לו רבי יהודה: כתוב אל גיבור, שלרשעים נהפך לדין. אבל הכתוב: וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, משמע שבכל יום ויום עומד בדין, בין שבני העולם צדיקים, בין שאינם צדיקים. אל זועם בכל יום, שלפעמים השם אל הוא דין, ולפעמים הוא רחמים. אם בני העולם זכאים, הרי עומד השם אל, חסד. ואם אינם זכאים, הרי נקרא גיבור. וע"ז עומד בכל יום, שבכל יום יש זכאים ואינם זכאים. וע"כ לאינם זכאים, וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.

צד) אבל התירוץ הטוב הוא, אֶל, הארת חכמה עליונה, חסד. ועמד בקיומו בכל יום כמ"ש: חסד אל כל היום. ולולא השם אל הזה, היה מתעורר בעולם, לא היה יכול העולם לעמוד, אפילו שעה אחת, מפני דינים קשים המתעוררים בעולם בכל יום כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָּראם. אל תקרא בהִבָּראם, אלא באברהם, חסד. כי בהתעוררות אברהם עומדים שמים וארץ. וכשמתעורר אברהם, החסד, בעולם, כל הדינים הנמצאים בכל יום ויום, דוחה אותם לחוץ ואינם עומדים לפניו.

צה) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. כתוב: זועם, כי בכל יום ויום שהדין נמצא דוחה אותו לחוץ, והוא עומד ומבשם העולם כמ"ש: יומם יצווה ה' חסדו. ולולא זה, לא היה יכול העולם לעמוד אפילו רגע אחד. וע"כ הכל עומד ומתקיים בשביל אברהם, חסד. יש דין בעולם, אך העולם עומד על מידת אברהם, החסד.

צו) ושכתוב: אל גיבור, אין הפירוש שהשם אל הוא גיבור, אלא זה מרמז על האבות, חג"ת, לאמונה העליונה הקדושה, בינה כמ"ש: פֶּלא יועץ אֵל גיבור אבי עד שַׂר שלום. פֶּלא, זו חכמה העליונה, שהיא פליאה ומכוסה מכל כמ"ש: כי יפָּלא ממך דבר. אשר פֶּלא היא מלשון העלם. יועץ, נהר העליון הנמשך ויוצא ואינו נפסק, בינה, וזה יועץ לכל ומשקה לכל. כי כל המוחין של זו"ן ובי"ע מבינה יוצאים. אל, זהו אברהם כמ"ש: האל הגדול, חסד. גיבור, זה יצחק, גבורה. אבי עד, זה יעקב, שאוחז לימין ולשמאל, ונמצא בקיום השלם. כי אבי עד, הוא לשון שלמות. שַׂר שלום, צדיק, יסוד, שלום העולם, שלום בית, שלום המלכה. פלא הוא חוכמה, יועץ בינה, אל חסד, גיבור יצחק. באידרא זוטא כתוב אל רחום וחנון ארך אפים, מכאן שאל מתייחס לצמצום א ב' מיצרי הזקן בתיקוני דיקנא, הנחשבים לדין כשהם עומדים לבד.

צמצום א הוא רצון לקבל בעל מנת להשפיע, אך אם הוא עומד לבד שלא במסגרת צמצום ב אז הוא דין, וכאשר מושפעת עליו מידת החסד הוא רחמים מכוח ההתגברות שבו.

צז) באו רבי חזקיה ורבי יהודה ונשקו ידיו בכו ואמרו, אשרי חלקנו ששאלנו זאת, אשרי הדור שאתה שוכן בתוכם.

זֶה זֹאת

צח) אמר רבי שמעון: זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה'. רשעי העולם גורמים להקב"ה להסתלק מכנסת ישראל כמ"ש: איש תהפוכות יְשַלַח מָדון ונרגָן שהוא גאוותן שמתלונן מפריד אלוף. אלוף הוא הקב"ה. והם מפרידים זאת, המלכות, מזה, ז"א שהוא היסוד, שהוא שלום בית, יסוד, והם חיבור אחד. היסוד נק' שלום, והבית היא הנקבה, הקב"ה והשכינה הקדושה.

צט) בא אהרון הקדוש ובניו, ועל ידיהם התקרבו שניהם, והזדווג זה, ז"א, בזאת, מלכות כמ"ש: בזאת יבוא אהרון אל הקודש. זה, קרבן אהרון ובניו. והם מזווגים מלך הקדוש העליון, ז"א, במטרוניתא, המלכות. ועל ידיהם מתברכים העליונים והתחתונים, ונמצאות ברכות בכל העולמות. ונמצא הכל אחד בלא פירוד.

ק) למה לא כתוב זאת קרבן, לקרב זאת, המלכות לז"א? ולמה כתוב זה קרבן, שסובב על ז"א? והרי את המלכות אנו צריכים לקרב לז"א, ולא להיפך? כי בשעה שהכהן מקריב הקרבן מלמטה, הרי הכהן מלמעלה, החסד, מתחיל להביא החיבור לכנסת ישראל, המלכות, עד שמגיע אל זה, ז"א, לחבר אותו בזאת, המלכות, ולקרב אותם יחד. כלומר, כמו שהכהן למטה מקרב המלכות לז"א, כן כהן שלמעלה מקרב ז"א למלכות. ומשום זה הכהן משלים הקרבן ומקרב הזיווג. ההתקרבות היא כפולה, כפי שההתרחקות, דהיינו כשאדם הולך צעד אחורה, גם המלך מתרחק.

אדם שפועל חסד, דהיינו את מידת הכהן שבנפשו, יכול לעשות שלום בית.

שלום בית עושים ע"י מידת החסד.

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

קא) רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים מאושא לטבריה היא טבורה של עיר המלכות. אושא, אש השלמת כלים, מדרגת בינה או ז"ת דבינה, אמר רבי חייא: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ, לְמוֹשָׁב לוֹ, זאת מנוחתי עַדֵי עד, פה אשב כי איוויתיהָ. לפעמים נקרא ציון, יסוד דמלכות, בלשון זכר, רחמים. ולמה כאן קורא לו בלשון נקבה? כי יש פנימיות וחיצוניות ביסוד דמלכות. הפנימיות רחמים, ציון, והחיצוניות דין, ירושלים.

קב) בשעת הזיווג ז"א ומלכות, כדי להראות שהנוקבא נכללת בז"א, נקראת הנוקבא בשם הזכר, כי אז נמצאות הברכות של המלכות ואין בה פירוד כלל. כי המלכות, נוקבא, נקבה, מטעם שחסרת השלמות. אבל בעת הזיווג עם ז"א, היא מלאה ברכות וכל השלמות, וע"כ נבחנת בבחינת זכר. וע"כ כתוב: לְמוֹשָׁב לוֹ, ולא כתוב למושבה, לשון נקבה. כי למושב לו, סובב על זמן הזיווג, שאז היא זכר. וכתוב: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן, שפירושו בתוך ציון, יסוד הפנימי של המלכות. וע"כ לא כתוב לציון, שהיה משמע לחיצוניות שלה. וע"כ הכל אחד, בין שקורא לזה בשם זכר, ובין שקורא לזה בשם נקבה, כי במדרגה אחת עומדים. שע"כ כתוב פעם בלשון זכר, למושב לו, ופעם בלשון נקבה, כי איוויתיהָ.

קג) ע"כ כתוב: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר  אִישׁ וְאִישׁ, יֻלַּד-בָּהּ. ב"פ איש. איש אחד דין, ואחד רחמים. שיש ביסוד המלכות, שנקרא ציון, דין ורחמים. הדין מכונה ירושלים. אבל כשמזדווגים ז"א ומלכות, נקרא יסוד דמלכות בשם ציון לבד. וציון וירושלים נודעות, שציון פנימיות היסוד דמלכות, וירושלים חיצוניות היסוד דמלכות. ונמצא שזה בזה תלויים. ציון היא פנימיות וירושלים חיצוניות ועליהם להיות יחד. ואין לרדוף אחרי החיצוניות בלבד, שיש לפעול את הרצונות הפנימיים של החסד.

כי מציון, מהפנימיות תצא תורה, ואם מחפשים רק את החיצוניות, אז דבר השם שהוא דין, מירושלים.

צַו  לא- לג

ב מִזְבָּחוֹת  [תרין מדבחן]

בפנימיות האדם ישנה בחינה של מזבח, עליו יש להקריב אמונה. נקודה נפשית זו היא המוחין שיש לאדם, וזהו המקום בו צריך להשיג תבנית הגיון אמונית חדשה. עליו לעשות שינוי פנימי למחשבה, שתעבור דרך היגיון אמוני. כאן עליו לנהל ולסדר את רצונותיו והרגשותיו בהתאם לתפקידו.

לא המעשה מביא לשמחה, אלא צורת המחשבה הפנימית, וכאן עליו להקריב רצונות ורוחניות, דהיינו לוותר על גאוותו, להגיע להשפעה ואמונה כדי לשמח את הלב.

פד) אמר רבי אבא: ב' מזבחות הם למטה, וב' מזבחות הם למעלה. ב' המזבחות שלמעלה:

א. אחד פנימי מכל, שנקרבת בו קטורת פנימית ודקה, שהיא קשר האמונה. וכהן העליון מכל, קושר קטורת זו בקשר האמונה. וזה נקרא מזבח הזהב. ומכאן נקטר ונקשר קשר האמונה לקשר הכל בקשר אחד.

ב. ואחד הוא, מזבח אחר, שנקרא מזבח הנחושת, הוא מבחוץ. ומיכאל השר הגדול, מקריב עליו קרבן ניחוח להקב"ה.

וב' מזבחות למטה בביהמ"ק: מזבח הזהב ומזבח הנחושת. בזה בזהב קטורת ובזה חלבים ואמוּרים.

ג' פרצופים הם במלכות, שהם מלובשים זה בתוך זה. פרצוף חב"ד פנימי מכולם, ועליו מלביש פרצוף חג"ת, ועליו מלביש פרצוף נה"י. והם נחלקים לפנימי וחיצון. שפרצוף חב"ד הוא פנימי, וב' הפרצופים חג"ת נה"י הם חיצוניים. וקטורת הוא בינה.

מזבח אחד פרצוף הפנימי של המלכות, חב"ד, הפנימי מכל ג' הפרצופים שלה ישנה היררכיה בין פנימי לחיצון. בו מוקרבת קטורת פנימית ודקה, רומזת על בינה, שהיא דקה מלהשיג בה. שזה עושה קשר האמונה, המלכות, בקטורת, בינה. חכמה, הנקראת כהן גדול, מקשרת קטורת, בינה, במזבח, במלכות הפנימית. כי הבינה נקראת זהב. וע"ש הקטורת שבמלכות, שהיא בינה, נקראת מזבח הזהב. כי ע"י קשר בינה במלכות, נקשרים כל הספירות בקשר אחד, שכולן מתיחדות זו בזו. המזבח שבו"ק שלה, שבב' פרצופים החיצוניים חג"ת נה"י. ומיכאל השר הגדול מקריב עליה קרבן, קרבן של נשמות הצדיקים.

המזבח הפנימי יוצר את בחינת האמונה ע"י הקטורת, הרוחניות שעולה.

כאן מביא שבינה נק' זהב, ובד"כ מייחסים הזהב לחוכמה, אלא שבצמצום ב החוכמה באה דרך הבינה.

פה) וע"כ כתוב: שמן וקטורת ישַמח לב הם מקוטרים במזבח הפנימי, כלומר ששמחה היא פנימית . ולא כתוב: שמן וחלבים ואמוּרים ישַמח. אע"פ שגם הם המתקת הרוגז והדין, כמו שמן וקטורת. אבל יש הפרש. כי שמן וקטורת, הרומזים על ייחוד חו"ב, כי שמן חכמה, וקטורת בינה, הם שמחת הכל. ולא מצד הרוגז והדין, כי בהם עצמם אין שום דין כלל. משא"כ החלבים והאמוּרים שעל ידיהם נעשה הייחוד של ז"א ומלכות, לא נאמר בהם, ישַמח לב, מחמת שיש בהם אחיזה לדינים. וזה המזבח פנימי, אשר קטורת הדקה מכל, בינה, שאין השגה בה מחמת דקותה, היא בקשר האמונה, שנקשרת במלכות, הנקראת אמונה. הוא נקרא קול דממה דקה, משום שהוא מזבח פנימי, הנקשר בקשר האמונה.

פו) הפנימי נקרא מזבח ה'. ומזבח אחר נקרא מזבח החיצון, מזבח הנחושת כמ"ש: מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטון מהכיל. כתוב: וכליל על מזבחֶך, אשר האות ח' היא סגולה, שמורה על רבים, שמשמע שניים. וכתוב: את מזבחותיך ה' צבאות, שמשמע שניים.

התפשטות האמונה בהשפעה ללב היא השמחה.

כך רואים שבחג הסוכות, שהוא בחינת צל האמונה, מגיעים לשמחה בחינת ושמחת בחגך. האמונה היא הגורמת לשמחה. אמונה זו היא אמונה בהשפעה שעדיין לא מעורב בה דין.

פז) אמר רבי אחא: אין כאן אלא מזבח אחד, שלפעמים נקרא פנימי ולפעמים חיצוני. כתוב: וייבֶן משה מזבח. כנגד הפנימי בנה זה. וע"כ נקרא הויה ניסי. כי הפנימי נקרא מזבח הויה. ניסי, כלומר, שרשם ותיקן רשימת אות ברית קודש. כי בשעה שבא עמלק להעביר רשימה הקדושה הזו, ברית מילה, מישראל, מזבח הזה, המלכות, עמד כנגדו לנקום נקמה של אות ברית. וע"כ נקראת המלכות, חרב נוקמת נקם ברית. ומלכות תיקנה לישראל את הרשימה הקדושה. ומשה בנה כנגד מזבח הזה, וקרא לו הויה ניסי. וזה הוא מזבח הפנימי, שנקרא קול דממה דקה.

משה בנה את המזבח הפנימי שהוא העיקר כנגד עמלק שבא להסיר ולהסיט את האם מברית הקודש.

פח) ועל המזבח הפנימי נאמר, אש תמיד תוּקַד על המזבח. והיא אישו של יצחק, דינים דקו שמאל, שנמצאים תמיד. ואז שֵם המזבח אדני, דין. ואז נקרא מזבח חיצון. וכשיסדר עליו הכהן העצים, חסדים שקו שמאל מתלבש בהם, שמו של המזבח מתבשם, וקוראים לו בשם של רחמים מזבח הויה, שהוא אז מזבח פנימי יוצא שבתחילה כשהיה דינים הוא מזבח החיצון, וכשמתוקן בחסדים הופך להיות פנימי. ולפעמים עומד המזבח בבחינת דין מזבח חיצוני, ולפעמים בבחינת רחמים מזבח פנימי. ואינם ב' מזבחות נפרדים זה מזה. רבי שמעון אמר: שניים היו, והפנימי עומד על מזבח שמבחוץ, מתלבשים זה בזה, כי פרצוף הפנימי של המלכות מלובש בפרצוף החיצון, והחיצון ניזון מהפנימי, ונקשרים זה בזה. יתכן ומזבחות אלו יתאחדו לעתיד לבוא, כשלא נצטרך להקריב קורבנות בהמה

פט) רבי חזקיה פתח: צַדִּיק יְהוָה, בְּכָל-דְּרָכָיו וְחָסִיד, בְּכָל-מַעֲשָׂיו. כמה יש לבני אדם להסתכל בכבוד אדונם, ולא ייטו מדרכיהם לחוץ. כי בכל יום ויום דין תולה בעולם, משום שהעולם נברא בדין, ועומד על דין.

צ) וע"כ צריך האדם להישמר מעוונותיו, כי אינו יודע הזמן שהדין שורה עליו. יושב בביתו, שורה עליו הדין. יוצא מביתו לחוץ, שורה עליו הדין. ואינו יודע, אם ישוב לביתו או לא, שיכול למות ולא ישוב לביתו. יוצא לדרך על אחת כמה וכמה, שיש לחוש שלא ישוב לביתו. כי אז הדין יוצא לפניו כמ"ש: צדק לפניו יהלך. משום זה צריך האדם להקדים ולבקש רחמים לפני המלך, כדי שינצל מן הדין, בשעה ששורה בעולם. כי בכל יום ויום שורה דין בעולם כמ"ש: וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. על האדם להישמר גם אם יושב הוא במדרגה הגבוהה שלו הנק' ביתו, וגם אם יוצא לדרך להתקדם למדרגה גבוהה יותר. צדק היא המלכות, בחינת דין, לכן לפני שמגיע הדין עליו יקדים ויבקש רחמים מהמלך.

שאלות חזרה בזוהר הקדוש פרשת צו ל-לא
1. אלו ארבעה מזבחות מונה לנו רבי אבא באות פד ומה היחס בניהם?
2. מאיזה מזבח משיגים שמחה ומדוע?
3. במה שונה דעתו של רבי אחא מזאת של רבי אבא ורבי יוסי ומה מכריע רבי שמעון בעניין מספר המזבחות?
4. מדוע על פי רבי חזקיה צריך האדם להזהר בכל יום ובכל המצבים?

הירשמו לקבלת עדכונים ושיעורים נבחרים: https://goo.gl/gZKcpW
עשו מנוי לזוהר הקדוש לחיזוק הפנימיות בעולם: https://goo.gl/Ki4gQE
התקינו את אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/apps
אתר הבית- http://hasulam.co.il אתר ספר הרב: http://parasha.pw
מועדי ישראל האדם ומה שביניהם: http://moadim.co
פייס הרב: http://adamsinay.net הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

צַו  לא- לג

ב מִזְבָּחוֹת  

התפשטות האמונה בהשפעה ללב היא השמחה.

כך רואים שבחג הסוכות, שהוא בחינת צל האמונה, מגיעים לשמחה בחינת ושמחת בחגך. האמונה בהשפעה היא הגורמת לשמחה, השפעה שעדיין לא מעורב בה דין.

בפנימיות האדם ישנה בחינה של מזבח, עליו יש להקריב אמונה. נקודה נפשית זו היא המוחין שיש לאדם, וזהו המקום בו צריך להשיג תבנית הגיון אמונית חדשה. עליו לעשות שינוי פנימי למחשבה, שתעבור דרך היגיון אמוני. כאן עליו לנהל ולסדר את רצונותיו והרגשותיו בהתאם לתפקידו.

לא המעשה מביא לשמחה, אלא צורת המחשבה הפנימית, וכאן עליו להקריב רצונות ורוחניות, דהיינו לוותר על גאוותו, להגיע להשפעה ואמונה כדי לשמח את הלב.

על האדם להישמר גם אם יושב הוא במדרגה הגבוהה שלו הנק' ביתו, וגם אם יוצא לדרך להתקדם למדרגה גבוהה יותר, ולפני שמגיע הדין עליו יקדים ויבקש רחמים מהמלך.