וַיִּקְרָא ז-ט

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

על האדם להיות קשוב לקול שקורא לו תדיר

ויקרא היא מציאות של ענן, הסתרה הגורמת שלא ניתן להיכנס. כדי שהקריאה מלמעלה תיפתח לאדם, צריך את האות וו שתחבר. לא כל אחד שומע קול זה, משה כן שמע מפני שהיה בו את החיבור הזה.

יש ואדם בא לעשות שינוי פנימי ואינו מצליח. כדי לתקן את המעשה, יש לתקן תחילה בשורש, בתודעה העליונה על ידי ויתור על העצמי והתמסרות לעליון.

משה הצליח לתפוס את המציאות הפנימית של אוהל מועד, כלומר לתפוס את מציאות הזמן, המועד כפי שהעליון נותן בתחתונים. בעבודת הנפש המשמעות היא שמתגברים על התודעה של זמן ומקום.

טו) לִפנַי ולִפְנים במקום קדוש, בבינה, מתנוצצת אות ו' בסתר ובהעלם, והיא קו אמצעי, שמקור יציאתו עולה ומכריע בין ב' קווים ימין ושמאל לבינה. אות ו' הזו נוצצת בהתנוצצות על כל האותיות, כלומר שמכריע בין ימין ושמאל של כל האותיות שבז"א ושבמלכות. קול יוצא מבין אלו האותיות, הו' שנקראת קול. אשר בבינה הוא אינו נשמע, וכאן באותיות דז"א ומלכות יוצא קול הנשמע. ואז הוא ממתיק האותיות ק"ר, ואותיות יקר"א נפתחו מסתימתן. ואז מכה התנוצצות של הו' בהתנוצצות של אות י'. והתנוצצות הזו של הו', שיצאה ממקום הקדוש, בינה, מכה בהתנוצצות. שפותח אות הי' החסד מסתימתה, והאירה.

טז) ואז ההתנוצצות של אות י' מכה בהתנוצצות של אות ק'. ויוצאת התנוצצות של אות ק' ומכה להתנוצצות של אות ר'. ויוצאות כל אלו התנוצצויות ומתחברות תוך ההתנוצצות של אות א' העומדת, המלכות המקבלת כל מה שבאותיות יק"ר, בחג"ת. וקול יוצא ומכה בכל אלו התנוצצויות האותיות יחד, כדי לצרפן יחד לסוד קריאה, התנוצצות של אות ו' בי' והתנוצצות הי' בק', התנוצצות הק' בר', והתנוצצות הר' בא', ומתחברות חקיקות התנוצצויות של האותיות ואח"כ יוצאות לפעולתן, כי לאחר שההתנוצצויות מתחברות, יוצא קול מביניהן, ומתחברות בצירוף של ויקרא אל משה. ומשה היה מסתכל כל אלו הימים, שלא נכנס לאוהל מועד, שהוא המלכות. אחר שהגיעה התנוצצות הו', קו האמצעי, מאמא, וייחד ב' הקווים של אותיות י' ק', נפתחו אותיות ק"ר מסתימתן, ולא לבד שלא הפריעו עוד האורות מאות י' וא' אלא עוד שהשפיעו אורותיהן לי' וא', וכולן האירו יחד בצירוף של ויקרא, שהו' השפיעה לי', והי' לק', והק' לר', והר' לא'. וכיוון שנפתחו כל האורות המתנוצצים על ד' אותיות אלו, וד' המרכבות של צד ימין דמלכות, מיכאל, קיבלו הארתן, תיכף היה יכול משה לבוא אל אוהל מועד. ונבחן פתיחת האורות של ד' אותיות יקר"א, לקריאה והזמנה אל משה, שיבוא לאוהל מועד. ומשה שהיה מסתכל כל אלו הימים, שלא נכנס לאוהל מועד, הוא היה מסתכל בהפרש, שמקודם שהשפיעה הו', הייתה שליטה לדינים שבאותיות ק"ר, וכיסו כל האורות שבי' וא', והארתן עצמן של אותיות ק"ר. אשר ע"כ לא היה יכול משה לבוא אל אוהל מועד. ועתה, אחר שהאירה הו', קו האמצעי, שנפתחו כל ד' האורות שבאותיות יקר"א, כבר יכול לבוא לאוהל מועד, שמתוך הסתכלות בהבחן הזה, הבין משם את הקריאה וההזמנה, שיבוא אל אוהל מועד. האות וו גורמת לאות יוד שהיא החסד להיפתח, החסד משפיע על גבורה ועל אות ר שהיא קו שמאל שבקו אמצעי ואז כולם יחד השפיעו על המלכות, היא האות א. את הקו שמאל אין לבטל, אלא ההיפך כאשר מביאים אותו לקו אמצעי הוא עוזר לשמיעת הקול הקורא.

האות וו שהיא קו אמצעי של בינה היא היוצרת את האפשרות שבז"א יפתחו הדברים. בינה שהיא התודעה העליונה השקטה, מקום ההתבוננות העצמית מעבר לאגו, שם ניתן לעשות את התיקון ולהשתית אותו על התחתון, שאינו יכול לפתוח את הסתימה של הענן בעצמו, אלא בזכות התודעה העליונה של בינה.

יז) אח"כ חזרו האותיות והיו מתגלגלות בחקיקותיהן, בצירוף האותיות, שנמסרו לאדם הראשון בגן עדן, להכניס א', מלכות, בתוך ההעלם, אל המקום שנקרא קודש, אמא, ויצאה הו' ונתנה מקום בתחילת המילה לאות א', ונתחברה הא' עם ו', שלאחריה הן ק"ר, וי', חסד, נכנסה בין ק"ר ונעשה קי"ר, ונחקקו והתנוצצו כבתחילה, והקול, קו אמצעי, יצא מביניהם, והתחברו התנוצצויות האותיות, ויצאו לחוץ, ונתגלו לכל המחנות שהיו נוסעים עם אלו האותיות, שהם המחנות של ד' המרכבות דמיכאל, וכשמתחברות התנוצצויות האותיות בהצירוף, מכה קול ביניהן, וחקיקותיהם נראות לכל המרכבות, בצירוף אוקי"ר, והקול חוזר מהן וקורא בין המרכבות, אוקיר אנוש מפז ואדם מכֶּתם אופיר. אחר שכל האורות דחג"ת שבצירוף ויקרא השפיעו אל הא' זעירה של ויקרא, נעשתה הא', המלכות, מלאה בברכות והאירה בהארת חכמה שבה, ועלתה לאמא. ואז נעשתה המלכות חשובה יותר מז"א  כמ"ש: אשת חיל עטרת בעלה. ונמצא שהא', החכמה, עלתה לפני הו', ז"א, חסדים, ונעשה הצירוף א"ו. וגם הק', גבורה וקו שמאל, האירה בחכמה שבה ושלטה, ומשום זה הקדימה עצמה אל הי', חסד, כלומר ק"י. ובזה נהפך הצירוף ויקרא לצירוף אוקיר  כמ"ש: אוקיר אנוש מפז. שהצירוף הזה יורה על שליטת אור החכמה. בדרך אור החסדים חשוב יותר, ובמטרה אור החוכמה

יח) אשרי חלקו של משה, שראה כל זה. אבל צירוף אוקי"ר שהוא מעין גמר תיקון לא נראה לעיניו של משה, אלא צירוף הראשון ויקר"א. וצירוף זה לא גילו לו, משום שאין מודיעים שבחו של אדם בפניו. וסימניך  כמ"ש: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וכתוב: וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וכתוב: פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וכתוב: לא כן עבדי משה. שאמר כל זה רק לאהרון ומרים ולא למשה, משום שאין מודיעים שבחו של אדם בפניו. שאין הקב"ה מגלה שבחה של המדרגה אל המשיג אותה, אלא אחר שכבר חלפה המדרגה וזכה למדרגה חדשה, אז מגלה לו שבחה ושלמותה של ראשונה. הרי שאין הקב"ה מגלה שבח המדרגה בפניה, בשעת מציאותה. אדם לא משיג מדרגה עד אשר מגלה את המדרגה העליונה ממנה, לכן אין אדם יכול להבחין במי שגבוה ממנו ברוחניות, אלא רק מי שבמדרגה תחתיו, במקום בו הוא כבר היה לפני שעלה, מדרגה עליה כבר זכה לשליטת החוכמה.

יט) עלו האותיות וחזרו בכל המחנות בצירוף אוקי"ר, הקול יצא ואמר, אוקיר אנוש מפז. אח"כ נמשכו האותיות והיו מתנוצצות על ראשיהם של כל אלו מרכבות, ונשתככו עד שנתתקנו במקומם.

כ) הראש לצד שמאל, המלכות, חזקיא"ל, ממונה עליון, עליון על המחנות, כל אלו העומדים בשער המשכן, המלכות, תחת ממשלתו של גבריא"ל. כי מיכאל מושל בימין המלכות, וגבריאל בשמאלה. ועימו מתתקנים בשער ההוא כל אלו המחנות שמתחת ידו. וממונה אחד הוקם על השער מבחוץ ושמו גזריא"ל, ועימו י"ב ממונים המסבבים אותו ג' ג' לכל צד, לד' צדדים. המרכבה הכוללת התחתונה, י"ב, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שבכל אחד מהם ג' קווים חג"ת, שהם י"ב. ובפרטות יש י"ב בכל אחד. י"ב דמיכאל, עליהם מתנוצצות ד' אותיות יקר"א. כאן מבאר י"ב שבגבריאל, חו"ג תו"מ, שבכל אחד חג"ת, כמו במיכאל. ובתחילה מבאר המלכות שבגבריאל, שבו ג' מלאכים חג"ת, גבריאל, חזקיאל גזריאל. וגזריאל לבדו, ת"ת שבצד מלכות, כולל ג"כ י"ב.

כא) כתוב: ואלו הם שלהט החרב המתהפכת, מתהפכת בידיהם (ב"ב אות קיח). וממונה הזה חזקיאל, עומד עליהם למעלה למעלה בפנים. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם, והיא אות א', צד המלכות שבגבריאל, כי אלו המחנות אינם עומדים ואינם נוסעים אלא באות א', בימין, במלכות היוצאת בחסדים, הימין, משום שהשמאל דגבריאל אינו נוסע אלא בימין, ע"י התלבשות בחסדים. והימין נוסע תמיד לשמאל, בהתכללות השמאל, וא' היא אות המתנוצצת ויוצאת מן הימין. מלכות מצד החסדים שבה. אז נוסעים כל המחנות למקום ההוא שמתנוצץ התנוצצות ההיא.

שאלות חזרה:

1. מיהי האות "ו" שב-"ויקרא"? ומה חשיבותה בנפש האדם?
2. כיצד האות ו פותחת את הסתימה שיש במלה "יקרא"?
3. כיצד מתחלפת המילה "ויקרא" ל-"אוקיר"?
4. מדוע לא גילו למשה את סוד "אוקיר", ומהי הרעיה לחוק שאין מודיעים שבחו של אדם בפניו?
5. מיהו הראש לצד שמאל ומהי "להט החרב המתהפכת" שנמצאת בידיהם?

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

וַיִּקְרָא ז-ט

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

על האדם להיות קשוב לקול שקורא לו תדיר

יקרא היא מציאות של ענן, הסתרה הגורמת שלא ניתן להיכנס. כדי שהקריאה מלמעלה תיפתח לאדם, צריך את האות וו שתחבר. לא כל אחד שומע קול זה, משה כן שמע מפני שהיה בו את החיבור הזה.

יש ואדם בא לעשות שינוי פנימי ואינו מצליח. כדי לתקן את המעשה, יש לתקן תחילה בשורש, בתודעה העליונה על ידי ויתור על העצמי והתמסרות לעליון. בינה שהיא התודעה העליונה השקטה, מקום ההתבוננות העצמית מעבר לאגו, שם ניתן לעשות את התיקון ולהשתית אותו על התחתון, שאינו יכול לפתוח את הסתימה של הענן בעצמו, אלא בזכות התודעה העליונה של בינה.

משה הצליח לתפוס את המציאות הפנימית של אוהל מועד, כלומר לתפוס את מציאות הזמן, המועד כפי שהעליון נותן בתחתונים. בעבודת הנפש המשמעות היא שמתגברים על התודעה של זמן ומקום.

אדם לא משיג מדרגה עד אשר מגלה את המדרגה העליונה ממנה, לכן אין אדם יכול להבחין במי שגבוה ממנו ברוחניות, אלא רק מי שבמדרגה תחתיו, במקום בו הוא כבר היה לפני שעלה, מדרגה עליה כבר זכה לשליטת החוכמה

וַיִּקְרָא ד-ו

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

על האדם לחוש בנפשו שקוראים לו מלמעלה.

כל מפגש עם המציאות, בהשגחה פרטית הוא למעשה קריאה רוחנית זו היא להתעוררות נפשית, ואם זוכה לשמוע, דהיינו להבין בלב, יוכל לראות מעבר להסתרה של הדינים הבאים בגין הרצון לקבל לעצמו.  

יש ענן מצד מלכות ויש מצד ת"ת ולא ניתן להיכנס לכל ענן, בעבודת הנפש ההבחנה מתי ועד כמה ניתן להיכנס לנסתר, וכאן בא ללמד כיצד ההסתרה במילה וַיִּקְרָא פתחה את צירף האותיות קר שהוא מעין גיהינום של קרח.

ט) ארבעה צדדים של מחנות המלאכים שבמלכות, המכונים מרכבה תחתונה, נגנזו ע"י הענן שירד על המשכן, שהוא המלכות. תיקון הראשון של הענן הזה, היה באשמורת א' מאלו ד' מחנות שכינה, מטרם שנתקן הכל. הראש שלצד ימין הוא צדקיא"ל, עליון הממונים, עליון על המחנות, שהם תחת ממשלתו של מיכאל, ועימו היו מתתקנים כל אלו המחנות, תחת ידו.

י) וממונה אחד הוקם על ד"פ שלושה, שהם ד' צדדים למטה, שכל אחד כלול משלושה. והנה כל אלו מחנות העליונים כשיורדים למטה משתנה שמם בשמות אחרים. וכשהם למעלה, אין השם שלהם משתנה לעולם. וממונה ההוא צדקיא"ל עומד עליהם בִפְנים. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם, והיא א' קטנה, כשאות הזו מתנוצצת, כולם נוסעים לאותו מקום שמתנוצצת ההתנוצצות. למלאכים שמות קבועים למעלה, ולמטה משתנה שמם לפי תפקידם. התנוצצות היא עניין של אור חוזר.

הזוהר מבאר עניין, ויקרא אל משה. כי ודאי קריאה זו אין לה שום דמיון לקריאה גשמית, אלא כמ"ש דיברה תורה כלשון בני אדם. וא"כ צריכים להבין פירושה הפנימי של קריאה זו. אות היא חיסרון במובן הטוב, דהיינו חומר גלם מניע לעבודה, ואותיות השם הויה הם הזכים והמורכבים באופן המאוזן ביותר וזהו, שאל לך אות מעִם ה' אלקיך. אות ממש, מן האותיות של שם הויה. העמק שאָלה, הוא אות ה"ת דהויה, מלכות. או הגבֵהַּ למעלה, זהו אות י' דהויה, חסד. הרי שהאותיות הם כלים של הע"ס, שהאורות מתפשטים בהם. שמאותיות אלו וצירופיהם נאצלו הדיבור והקריאה של מעלה, כמו שהקריאה הגשמית יוצאת מצירופי אותיות הגשמיים.  וכתוב: כשעלה הענן על המשכן ושרה עליו, כל אלו המרכבות וכל אלו הכלים של המשכן העליון, המלכות, כולם היו תוך הענן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן. שמחמת שהענן כיסה כל המרכבות והכלים שבמלכות, הנקראת אוהל מועד, לא יכול משה לבוא לאוהל מועד. ענן שכיסה את המלכות וכל המרכבות שבה, הוא ב' אותיות ק"ר שבמילה ויקרא, כי הק' של ויקרא הוא גבורה, הדינים הנמשכים מקו שמאל. והר' של ויקרא הוא ת"ת, הדינים הנמשכים מקו אמצעי. שצירופם אותיות ק"ר  כמ"ש: הקֶרַח הנורא, כי דינים דשמאל, קרח, ודינים דקו אמצעי, נורא.

ואֵלו ב' אותיות ק"ר כיסו כל החסדים שבאות י' של ויקרא, חסד. והקפיאו כל האורות שבאות א' של ויקרא, מלכות ואין אפשרות שתהיה הארה. שמחמת זה נתכסו כל המרכבות והכלים שבמלכות, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד. ב' אותיות אלו ק"ר, האותיות העומדות באמצע המילה ויקרא, אחת מכסה על אות א' של ויקרא, ואחת מכסה על אות י' של ויקרא. ונמשך החושך והענן הזה עד שהאירה אות ו' דהויה, קו האמצעי, ז"א, וייחד ב' הקווים חסד וגבורה זה בזה. ואז נתמתקו הדינים שבגבורה ות"ת דמלכות, ב' אותיות ק"ר, ולא כיסו יותר את האורות והמרכבות שבמלכות. וע"כ אז כבר יכול משה לבוא אל אוהל מועד.

ונבחן שנעשה הצירוף של ויקרא. כי ד' אותיות יקר"א הם חו"ג תו"מ, שבמרכבת הימין של המלכות, שהוא מלאך מיכאל. אשר בטרם שנתקנו עם הו' דהויה, היו אותיות ק"ר שבהם מכסות, על האורות שבאותיות י' א' שבהם. אשר אז לא היה משה יכול לבוא אל אוהל מועד משה הוא בחינת האמונה, והאמונה לא יכולה הייתה להאיר את הקרירות של בחינת הדינים, האותיות ק ר. ועתה שנתווסף עליהם ו' קו אמצעי, חיבור, כבר יכול לבוא אל אוהל מועד. וע"כ נבחן כללות הצירוף הזה של אותיות ויקר"א, שהוא קריאה והזמנה אל משה, לבוא אל אוהל מועד. כמובן שאין מדובר על קריאה גשמית, אלא זהו סוד קו אמצעי שמשחרר את החסדים ומפשיר את האורות, שהחסד מתגבר על הדינים, וכל אחד צריך לשמוע קריאה זו, להיות מסוגל להשיב אל הלב, לבוא למציאות של הנסתר מתוך רצון להשפיע נחת רוח לבורא.

ומתוך שהזוהר רוצה לפרש עניין הענן שכיסה על מרכבות שבמלכות, מה הוא ובאיזה מקום הוא שולט, ע"כ מביא עניין מרכבה תחתונה, ד' מלאכים, מיכאל גבריאל אוריאל ורפאל, שכל אחד מהם כלול מג' קווים, חג"ת, וג"פ ד' הם י"ב, שהם כנגד י"ב צירופי הויה שבמרכבה עליונה מחזה ולמעלה. אמנם הם כלולים זה מזה, וע"כ יש י"ב בכל אחד מד' מלאכים ההם, שבכל אחד מהם יש ד' צדדים, חו"ג תו"מ, ובכל צד יש חג"ת, שביחד הם י"ב. באופן, שיש ד' צדדים חו"ג תו"מ, שבכל אחד מהם ג' קווים חג"ת במיכאל. שבצד מערב, מלכות, יש ג' מלאכים, חג"ת אשר שם, מיכאל צדקיאל ועוד מלאך שלא נזכר שמו. ועליהם מתנוצצת אות א'. וצד מזרח, ת"ת, יש ג' מלאכים חג"ת, מיכאל רזיאל ורומיאל, ועליהם מתנוצצת אות ר'. ובצד צפון, גבורה, יש ג' מלאכים מיכאל יופיאל וחכמיאל, ועליהם מתנוצצת אות ק'. ולצד דרום, חסד, יש ג' מלאכים, מיכאל קדומיאל אוריאל, ועליהם מתנוצצת אות י'. וב' צדדים, גבורה ות"ת, אותיות ק"ר, מכסים על ב' אותיות י' א'. ואז לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, עד שהאירה עליה הו'. האות ק בצד הגבורה ובצד הת"ת האות ר. כלומר ב בחינות דינים, בשמאל ובצד שמאל של קו אמצעי. מהמילה ויקרא יוד חסד, ק גבורה, ר ת"ת ואות אלף מלכות.

ושכתוב: ארבעה צדדים של מחנות המלאכים שבמלכות, המכונים מרכבה תחתונה, נגנזו ע"י הענן שירד על המשכן, המלכות, הם ד' צדדים של מיכאל, שמטרם שנתקנו, שלטו בהם אותיות ק"ר, וכיסו הכל. תיקון הראשון של הענן הזה, היה באשומרת א' מאלו ד' מחנות שכינה. צד המלכות שבהם, מטרם שנתקן הכל בקו האמצעי. הוא הראש שלצד ימין, צדקיא"ל, עליון הממונים, עליון על המחנות, שהם תחת ממשלתו של מיכאל, ועימו היו מתתקנים כל אלו המחנות, תחת ידו. וממונה אחד הוקם על ד"פ שלושה, ג' מלאכים שבצד המלכות דד' צדדים של מיכאל, שעליהם מתנוצצת אות א' זעירה של ויקרא.

כשיישנם 12 צדדים, צורה של חלוקה, תמיד הי"ג בא לאחד, הוא האות ואו = 13  חלוקה גורמת להסתרה, אותה ניתן להסיר ע"י קו אמצעי, על ידי המאחד, הוא הכלל. לכן יכולת ההכללה של האדם היא רוחנית, זו היכולת לשמוע פרטים ולתפוס את הכלל שלהם. זו יכולת הקידום לאדם, לתפוס את הכלל, ובכך להבין כל פרט הכפוף לכלל. גם צורתה של האות א שהיא חלק מהמילוי של האות ואו, צורתה מצביעה על קשר בין תחתונים לעליונים, בין ארץ לשמים. כלומר שבמסגרת היחד, הקו האמצעי ניתן להתגבר על הדינים ועל ההסתרה.

יא) לִפְנים מצד המלכות, הוא ת"ת, רזיא"ל, הממונה העליון, עליון על המחנות, העומד בפנים תחת ממשלתו של מיכאל, חסד, ועימו כל אלו המחנות שתחת ידיו. וממונה אחד עומד עליהם בשער הנקרא, רומיא"ל, וסובבים אותו י"ב ממונים שלושה שלושה ד"פ, שהוא לבדו, ת"ת מצד דת"ת כולל י"ב. כי בצד הזה דת"ת יש ג' מלאכים, מיכאל חסד דת"ת, ורזיאל גבורה דת"ת, ורומיאל ת"ת דת"ת. ות"ת דת"ת בפרטיותו כולל ג"כ י"ב, כמו הכלל של ד' צדדים של מיכאל. ורזיאל ממונה העליון עומד על כולם, שלא נשתנה שמו. אות אחת מתנוצצת על ראשיהם של כל אלו המחנות, שהיא אות ר'. כשהיא מתנוצצת, נוסעים כולם לצד התנוצצות ההיא דווקא האות ריש היא קו שמאל של קו אמצעי, ת"ת והיות מדובר על רזיאל שהאות ריש תחתיו, אות זו עומדת להעניש אותם, המגלים סודות סוד יש לגלות רק למי שראוי, וסימנך כמ"ש: רֵיש וקלון, שהשם רֵיש יורה על דינים כפי האחוריים של השם אלקים  העולה האות ריש גימ' 200.

יב) לִפְנים מצד דת"ת, הוא גבורה, יופיא"ל ממונה עליון, ממונה על המחנות תחת ממשלתו של מיכאל, ועימו היו מתתקנים כל אלו המחנות שתחת ידיו. ולא נגלו כאן המחנות בחשבון, שהוא הארת חכמה, הנוהגת בקו שמאל, גבורה, משום שלא נשלמו כאן, עד שבאו לבית עולמים, בית המקדש שעשה שלמה, ששם נשלמו כולם, ונתגדלו המחנות בשלמות.

ומה שאמרנו כאן, במשכן מטרם שנשלמו, הוא. שכל אלו המחנות תחת ידיו של יופיאל, נמסרו בעת ההוא להיכנס עימו. וממונה אחד עומד עליהם ושמו חכמיא"ל. וי"ב ממונים מסבבים אותו, לכל צד ג' ג'. ונמצא גם בצד הגבורה יש ג' מלאכים, מיכאל יופיאל חכמיאל, חג"ת של צד הגבורה. וחכמיאל, ת"ת דגבורה, כולל בפרטיותו י"ב כמו הכלל כולו. כי ת"ת הוא תמיד כולל. ויופיאל, ממונה העליון, עומד על כולם, שלא נשתנה שמו.

יג) אות ק' מתנוצצת בצד הגבורה על ראשיהם של כל אלו המחנות. וכשהיא מתנוצצת, נוסעים כולם לצד התנוצצות. אות ק' זו תלויה באוויר, והדינים שבה נכנעים ג"פ ביום, ע"י הארת ג' קווים העליונים של ז"א, הנקרא יום. אבל מטרם שנמתקה ע"י ג' קווים, היא עולה ויורדת, שהחכמה שבה נמשכת לרדת למטה, ואז היא בדינים. ואז ב' אותיות אלו ק"ר, האותיות העומדות באמצע המילה ויקרא, אחת מכסה על אות א' של ויקרא, ואחת מכסה על אות י' של ויקרא, לאחר האות ק', כשמתחילים מן המלכות, א'.

יד) לִפְנים מצד הגבורה, הוא חסד, קדומיא"ל ממונה עליון על המחנות, תחת ממשלתו של מיכאל, ועימו היו מתתקנים כל אלו המחנות שתחת ידיו. וממונה אחד עומד עליהם בשער, שנקרא אריא"ל, וי"ב ממונים מסבבים אותו, ג' ג' לכל צד מארבע צדדים. ונמצא בצד זה של החסד יש ג' מלאכים: מיכאל חסד דחסד, קדומיאל גבורה דחסד, אריאל ת"ת דחסד. ואריאל בפרטיותו כולל י"ב, כמו הכלל כולו. וממונה קדומיאל עומד עליהם, שלא נשתנה שמו לעולם. אות י' עומדת על ראשיהם. כשזו נוצצת, נוסעים כולם להתנוצצות ההיא שמתנוצצת. אות ק' מכסה על אות י', והר' מכסה על א' של ויקרא.

וַיִּקְרָא ד-ו

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

על האדם לחוש בנפשו שקוראים לו מלמעלה.

כל מפגש עם המציאות, הוא למעשה בהשגחה פרטית קריאה רוחנית להתעוררות נפשית, ואם זוכה לשמוע, דהיינו להבין בלב, יוכל לראות מעבר להסתרה של הדינים הבאים בגין הרצון לקבל לעצמו.  וכל אחד צריך לשמוע קריאה זו, להיות מסוגל להשיב אל הלב, לבוא למציאות של הנסתר מתוך רצון להשפיע נחת רוח לבורא.

יש ענן מצד מלכות ויש מצד ת"ת ולא ניתן להיכנס לכל ענן, בעבודת הנפש ההבחנה מתי ועד כמה ניתן להיכנס לנסתר, וכאן בא ללמד כיצד ההסתרה במילה וַיִּקְרָא פתחה את צירף האותיות קר שהוא מעין גיהינום של קרח.

הזוהר מבאר עניין, ויקרא אל משה. כי ודאי קריאה זו אין לה שום דמיון לקריאה גשמית, אלא כמ"ש דיברה תורה כלשון בני אדם. וא"כ צריכים להבין פירושה הפנימי של קריאה זו. אות היא חיסרון במובן הטוב, דהיינו חומר גלם מניע לעבודה, ואותיות השם הויה הם הזכים והמורכבים באופן המאוזן ביותר וזהו, שאל לך אות מעִם ה' אלקיך. אות ממש, מן האותיות של שם הויה.

את ההסתרה, אותה ניתן להסיר ע"י קו אמצעי, על ידי המאחד, הוא הכלל. לכן יכולת ההכללה של האדם היא רוחנית, זו היכולת לשמוע פרטים ולתפוס את הכלל שלהם. זו יכולת הקידום לאדם, להבין כל פרט הכפוף לכלל וכך להתגבר על הדינים ועל ההסתרה.

פיקודי רצ-רצב

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

אהרת המחשבה עוברת דרך האמונה

הקרבן הוא המקרב אין התחתון לעליון, בין המחשבה שהיא הצד הגבוה של התחתון, לבין האמונה שהיא בעליון. על האדם להכליל את המחשבה באמונה, כאשר כמובן האמונה היא הגוברת, והיא מקור המחשבה. לצורך קיום בלבד, ישנה אמונה הנמצאת באדם.

המקסימום שאליו מצליח המדע להגיע, שמקור התופעות הוא אקרעי, תוך מאמץ בלתי פוסק לנסות ולהתעלם מהאמונה.

תתקמט ונעשו ט' היכלות ברדל"א, כי ג' ראשים נכללים זה מזה ונעשו ט' היכלות, והיכלות אלו אינם אורות ואינם רוחות, ואינם נשמות, ואין מי שיעמוד בהם. הרצון של כל תשעת האורות העומדים כולם במחשבה דא"א, שהיא אחד מהם בחשבון התשעה. הנה רצון כולם לרדוף אחרי ט' היכלות שברדל"א, בשעה שתשעה אורות עומדים במחשבה דא"א. אבל הט' שברדל"א אינם מושגים ואינם נודעים. כי אלו ט' היכלות רדל"א אינם עומדים לא ברצון, ולא במחשבה עליונה, שהיא א"א, תופסים בה ואינם תופסים. באלו ט' היכלות רדל"א עומדים כל סודות האמונה. וכל אלו האורות מהמחשבה העליונה, א"א ולמטה, כולם נקראים א"ס. כי עד כאן האורות מגיעים ואינם מגיעים ואינם נודעים, אין כאן לא רצון ולא מחשבה. בקטנות אמונה יש רק את הקיום מצד האמונה, כמו הרגשה באדם שיש לו בחירה, שהוא חי ומרגיש – אלו אמונות שהאח"פ של עתיק נמצא באדם ללא כל מאמץ מצידו. כדי לגדול יש להבין שאח"פ אלו הם אמונה שניתנה מלמעלה. בהארת גדולת הבאה ע"י חיבור התפילה, מורגש הקשר עם העליון ואז ישנה אפשרות שהאמונה העליונה תאיר ותגדיל את המחשבה.

יש ואדם מרגיש פחד, והשאלה היא מהו המקור. בכל מקרה ישנו גורם עליון שמתחיל את הפעולות עוד לפני הביטוי שלהם בחומר.  

תתקנ כשמאירה המחשבה שלא נודעת ממי מאירה, מוחא דאוירא, אז היא התלבשה ונסתמה בתוך הבינה, ומאירה למי שמאירה. ונכנסים זו בזו עד שנכללים כולם כאחד.

תתקנא כשעולה הקורבן, הכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, אז נמצאים כל המדרגות בעלייה, והמחשבה התעטרה בא"ס. כי אותה ההארה שמחשבה עילאה מאירה ממנו, שלא ידע בה כלל, נקרא א"ס, שממנו נמצא עומד ומאיר למי שמאיר. וע"ז עומד הכול.

תתקנב ס"א זו שנקרא קץ כל בשר, כמו שהקשר נמצא למעלה בבינה ובא"א בשמחה, כך גם למטה בזו"ן ובבי"ע, נעשה התקשרות זה בזה בשמחה וברצון לתת סיפוק לכל למעלה ולמטה, ואמא עומדת על ישראל כראוי. כל זמן שיש חטא בעולם והארת האמונה אינה מתפשטת מרדלא בשלמות ואין ביטול הפרסה, זו קטנות האמונה והס"א מקבל אהרה מזה, אך זה שווה כדי שיקבלו אהרה הצדיקים אשר האכילה שלהם יותר מועילה מתפילת הרשעים, אך יש לעשות זאת בקדושה. ולכן מעלים קורבן בגלל העירוב של הלא לשמה שמחויב בזמן תיקון.

תתקנג בכל ר"ח כשהלבנה מתחדשת, שהמלכות מחדשת זיווגה עם ז"א, נותנים לקץ כל בשר הזה חלק נוסף, שׂעיר ר"ח על הקורבנות הרגילים, להתעסק בו ולהשתמש בחלקו, ויישאר הצד של ישראל להם לבדם, כדי שיתייחדו במלכם. כל זמן שלא בילע המוות לנצח, אין ברירה אלא ישנם שייורים שחייבים לתת לס"א מאחר והוא נימצא איתנו, אחרת לא יאפשר לנו לקבל את חלקנו, ויש לתת לו את המינימיום כפי האכילה, וכפי התפילה והלימוד במילים החיצוניות שיש בהם כשל, וחוכמה עילאה. וכך גם סיפורי התורה שניתנים תחת זמן ומקום, שזה הס"א, אך בילעדיהם אין דרך להראות את הסודות העליונים, מפני שכך עובדת המחשבה והתודעה הגשמית, תחת זמן ומקום.

אלו שלא השיגו עדיין חושבים שהסיפורים הם התורה, ואין זה כך.

תתקנד מקריבים שעיר משום שהוא חלקו של עשיו, כמ"ש: הן עשיו אחי איש שעיר. וע"כ הוא משתמש בחלקו, וישראל משתמשים בחלקם. משום זה כתוב: כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו. י"ה הוא הבירור העליון שאדם מסוגל להכיל, ולכן יעקב נותן מתנות לעשיו ויעקב עצמו משיג בכך את האורות.

תתקנה קץ כל בשר, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר, ומשום זה תיקון הבשר תמיד הוא אליו, וע"כ נקרא קץ כל בשר. וכשהוא שולט, שולט על הגוף ולא על הנשמה. הנשמה עולה למקומה, והגוף ניתן לקץ כל בשר. כמו הקורבן, שהרצון עולה לזו"ן והבשר עולה לקץ כל בשר.

תתקנו ואדם שהוא צדיק, הוא עצמו קורבן לכַפר וע"כ הצדיק הוא כפרה בעולם וקורבן ממש. אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב וזו אחת הסיבות שצדיקים נרדפים, ולכן הפנימיות נרדפת ולא רוצים לשמוע את האמת, ועובדים לקץ כל בשר. ושאינו צדיק אינו כן, משום שיש בו מום כמ"ש: כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם.

אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

וַיִּקְרָא א-ג

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

חומר הגלם לעבודת האדם הם רצונות, החסרונות שלו, שהם בחינת האותיות. את החסרונות על האדם לנהל, לכן פותח

א) רבי אלעזר פתח: שְׁאַל לְךָ אוֹת, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים? דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה עליונה, ויודעים לצרף האותיות, שניתנו למשה בסיני. ואפילו הרשעים שבישראל, כגון אָחָז, היו יודעים באותיות חכמה עליונה, שהרי אמר לו הנביא, שאל לך אות. ואם לא היה יודע חכמה עליונה שבאותיות, לא היה אומר לו הנביא את זה. ויודעים, באותיות עליונות, הנמשכות מבינה, ובאותיות תחתונות, הנמשכות ממלכות, חכמה להנהיג פעולות בעוה"ז. לכאורה לשם מה לדעת לעשות שינויים בעולם הזה ולא בעולם הפנימי, אלא על האדם לדעת אילו פעולות לעשות בחיצוניות כדי לגרות את הפנימיות, ויש לדעת כיצד לצרף את האותיות, דהיינו בין החסרונות, ודורות ראשונים ידעו לעשות זאת מפני שניתנה להם תכונת ההשפעה. כל אות/חיסרון שנמסר למשה הייתה מקבל הארה מישסו"ת.

דורות ראשונים ידעו לצרף את האותיות, החסרונות, וכך יכלו לתקן עצמם. את כל האותיות/חסרונות נתנו למשה בסיני, והוא העביר לעם ישראל את הצריך תיקון, דהיינו לצרף את כל היהודים שכל אחד מייצג אות בתורה. כל אות מכילה את הנכתב ואת הנשמע, דהיינו כולל את אותיות המילוי. כך למשל ל-ף הם המילוי של האות א.

ב) משום שכל אות ואות שנמסרה למשה, הייתה מתעטרת ועולה על ראשיהם של חיות העליונות הקדושות, מרכבה העליונה מחזה ולמעלה, חגת"מ. כל החיות היו מתעטרות באותיות, גם החיות המרכבה התחתונה שבמלכות. ופורחות באויר של ישסו"ת אוויר זה חסדים שיסו"ת מקבל מאו"א עליאין, היורד מאויר העליון הדק שלא ידוע, שהוא באו"א עילאין. האותיות הם הכלים והמוחין, ומוצאם מבינה, מישסו"ת, שמשם כל המוחין דזו"ן ובי"ע. כל אות ואות שנמסרה למשה, כלים ומוחין שנמסרו לז"א, המכונה משה, הייתה מתעטרת ועולה על ראשיהם של חיות העליונות הקדושות, חגת"ם דז"א שמֵחזה ולמעלה, המכונים חיות העליונות הקדושות, מרכבה עילאה, שעליהם רוכבת הבינה. ואֵלו חגת"ם דז"א היו מקבלים המוחין והכלים ההם מן הבינה. וכל החיות היו מתעטרות בהאותיות, אפילו החיות דמרכבה תתאה שבמלכות. ופורחות באויר, שיציאת המוחין נבחנת לפריחה באויר, הרומזת על הי', היוצאת מאויר ונשאר אור, מאויר דישסו"ת, שבהם הי' יוצאת מאויר. אמנם הם יוצאים מאו"א עילאין, שבהם אין הי' יוצאת מאויר. ואין החכמה נודעת בהם. שאויר דישסו"ת שנודע בחכמה, יורד מן אויר דאו"א עילאין הדק, שאין בהם חכמה, כי בהם אין הי' יוצאת מאויר.

ג) ועולות ויורדות אותיות גדולות ואותיות קטנות. אותיות גדולות יורדות מן היכל העליון המכוסה מכל, בינה. ואותיות קטנות יורדות מהיכל אחר, תחתון, מלכות. ואלו ואלו נמסרו למשה בסיני.

ד) וחיבור אותיות המתחברות בהעלם בכל אות ואות, כגון א' שהיא אות יחידה, מתחברות עימה בהעלם שתי אותיות אחרות ל' ף', במבטא. וכן ב' במבטא, מתחברות עימה י' ת', וכן כולן נמסרו למשה בסיני. וכולן הן בסוד אצל החברים. אשריהם. החברים דהיינו החכמים יודעים בכל אות הכתובה גם את אותיות המילוי, ויודעים מכאן את הרצון בכל אות.

ה) שאל לך אות. אות ממש, כי כולם היו נושאים ונותנים באותיות. וכן ברָחָב, מה כתוב: וּנְתַתֶם לי אות אמת. זו היא אות ו', שזו נקראת אות אמת. והאם שאר האותיות אינן אמת? לא כן, אלא אות זו נקראת כך אות אמת. ושאר האותיות אינן נקראות כך. כי ו' רומזת על ז"א, הנקרא אמת  כמ"ש: תיתן אמת ליעקב. האמת שבדרך היא האות וו, המרחב האמוני, מקום היגיעה של האדם

ו) העמק שאָלה, זו היא אות ה"ת של השם הקדוש הויה. או הגבֵהַּ למעלה, זו היא אות י', הראש שבשם הקדוש הויה. וזה הוא שכתוב: שאל לך אות מעִם ה' אלקיך, אות משם הקדוש, מעִם הויה, שזה הוא השם הקדוש ברוך הוא, אות אחת שבו. והמשכן, מלכות, הנקרא אלקיך, עומד על זה האות. כי המלכות מקבלת מז"א, הויה. וע"כ כתוב: מעִם הויה אלקיך.

ז) כשעלה הענן על המשכן ושרה עליו, כל אלו המרכבות וכל אלו הכלים של המשכן העליון, המלכות, כולם היו תוך הענן. וע"כ כתוב: ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכתוב: ויבוא משה בתוך הענן, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. אם משה לא היה יכול לבוא למשכן, מפני הענן ששרה עליו, למה בא בענן וישב בהר כל אלו ארבעים יום? משמע שכן יכול היה לבוא בענן זה

ח) אלא שני עננים היו: א. ענן, שנכנס בו משה, וישב בהר מ' יום ומ' לילה. וענן זה הוא ממלכות. ב. וענן, ששרה על המשכן, שנמשך מקו שמאל דבינה, ובו משה לא היה יכול לבוא. כתוב: וכבוד ה' מָלא את המשכן. מִלא עם מ' חרוקה לא כתוב: אלא מָלא, עם מ' קמוצה, שזה משמע, שנעשה שלמות למעלה בבינה ולמטה במלכות עם התלבשות הענן במשכן שלמטה, כי תיקון נסתר המכונה ענן, ירד מקו שמאל לבינה למטה אל השכינה, שנקראת משכן ואוהל מועד, ונתתקנה השכינה. אלא הענן הזה היה מיוחד, ובניקוד קמץ, כנראה שאי אפשר היה שהאור יתפשט למטה, ולא ניתן היה להיכנס שם

וַיִּקְרָא א-ג

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

חומר הגלם לעבודת האדם הם הרצונות, החסרונות שלו, שהם בחינת האותיות. את החסרונות על האדם לנהל, לכן פותח  רבי אלעזר פתח: שְׁאַל לְךָ אוֹת, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה. מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים? דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה עליונה, ויודעים לצרף האותיות, שניתנו למשה בסיני. לכאורה לשם מה לדעת לעשות שינויים בעולם הזה ולא בעולם הפנימי, אלא על האדם לדעת אילו פעולות לעשות בחיצוניות כדי לגרות את הפנימיות, ויש לדעת כיצד לצרף את האותיות, דהיינו בין החסרונות, ודורות ראשונים ידעו לעשות זאת מפני שניתנה להם תכונת ההשפעה וכך יכלו לתקן עצמם. כל האותיות/חסרונות נתנו למשה בסיני, והוא העביר לעם ישראל את הצריך תיקון, דהיינו לצרף את כל היהודים שכל אחד מייצג אות בתורה.

פיקודי סיום

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

הכיסוי על הדעת נותן כוח של אמונה ואפשרות לפעול מעל הדעת

ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן. כי רוח הקדוש שרה על העולם. ורוח הטומאה הסתלק, חוץ אם הרשעים ממשיכים אותו כמתחילה על העולם. ואם הם אינם ממשיכים אותו, אינו נמצא מפני שהרשעים מסלקים את השכינה ע"י כך שרוצים מדע, הבנה בתוך הדעת ולפעול רק אם מבינים, או בבחינת הגוף רק כאשר הוא נהנה מזה. ובשתי הבחינות יש לפעול למעלה מהדעת. מחשבה נכונה רודפת אחרי מקור אמוני גבוה, שעל פיו בונים כל מחשבה.

ויכַס הענן את אוהל מועד. כי כשכיסה הענן את המשכן, שרתה השכינה בארץ מפני שענן מראה על אמונה, ועבר רוח הטומאה מעולם, שהיא בשם קץ כל בשר כאשר קץ זה סיום ובשר זו הבחינה ההפוכה לקדושה מאר ומהבשר נהנית הס"א והקדושה נהנית מהכוונה ביחוד עם הקב"ה.

בכל ר"ח כשהלבנה מתחדשת, שהמלכות מחדשת זיווגה עם ז"א, נותנים לקץ כל בשר הזה חלק נוסף, שׂעיר ר"ח על הקורבנות הרגילים, להתעסק בו ולהשתמש בחלקו, ויישאר הצד של ישראל להם לבדם, כדי שיתייחדו במלכם. מקריבים שעיר משום שהוא חלקו של עשיו, וע"כ הוא משתמש בחלקו, וישראל משתמשים בחלקם. משום זה כתוב: כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו.

ולעת"ל, עתיד הקב"ה להעבירו מן העולם, כמ"ש: בילע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר. וכתוב: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. יש תקווה, ישנה תכלית אליה מובל הקב"ה את העולם, וכדאי להצטרף ולקבל את המהלך, דהיינו לבחור במה שממילא צפוי

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

פיקודי סיום

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

תתקמט ונעשו ט' היכלות ברדל"א, כי ג' ראשים נכללים זה מזה ונעשו ט' היכלות, והיכלות אלו אינם אורות ואינם רוחות, ואינם נשמות, ואין מי שיעמוד בהם. הרצון של כל תשעת האורות העומדים כולם במחשבה דא"א, שהיא אחד מהם בחשבון התשעה. הנה רצון כולם לרדוף אחרי ט' היכלות שברדל"א, בשעה שתשעה אורות עומדים במחשבה דא"א. אבל הט' שברדל"א אינם מושגים ואינם נודעים. כי אלו ט' היכלות רדל"א אינם עומדים לא ברצון, ולא במחשבה עליונה, שהיא א"א, תופסים בה ואינם תופסים. באלו ט' היכלות רדל"א עומדים כל סודות האמונה. וכל אלו האורות מהמחשבה העליונה, א"א ולמטה, כולם נקראים א"ס. כי עד כאן האורות מגיעים ואינם מגיעים ואינם נודעים, אין כאן לא רצון ולא מחשבה.

תתקנ כשמאירה המחשבה שלא נודעת ממי מאירה, מוחא דאוירא, אז היא התלבשה ונסתמה בתוך הבינה, ומאירה למי שמאירה. ונכנסים זו בזו עד שנכללים כולם כאחד.

תתקנא כשעולה הקורבן, הכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, אז נמצאים כל המדרגות בעלייה, והמחשבה התעטרה בא"ס. כי אותה ההארה שמחשבה עילאה מאירה ממנו, שלא ידע בה כלל, נקרא א"ס, שממנו נמצא עומד ומאיר למי שמאיר. וע"ז עומד הכול.

תתקנב ס"א זו שנקרא קץ כל בשר, כמו שהקשר נמצא למעלה בבינה ובא"א בשמחה, כך גם למטה בזו"ן ובבי"ע, נעשה התקשרות זה בזה בשמחה וברצון לתת סיפוק לכל למעלה ולמטה, ואמא עומדת על ישראל כראוי.

תתקנג בכל ר"ח כשהלבנה מתחדשת, שהמלכות מחדשת זיווגה עם ז"א, נותנים לקץ כל בשר הזה חלק נוסף, שׂעיר ר"ח על הקורבנות הרגילים, להתעסק בו ולהשתמש בחלקו, ויישאר הצד של ישראל להם לבדם, כדי שיתייחדו במלכם.

תתקנד מקריבים שעיר משום שהוא חלקו של עשיו, כמ"ש: הן עשיו אחי איש שעיר. וע"כ הוא משתמש בחלקו, וישראל משתמשים בחלקם. משום זה כתוב: כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו.

תתקנה קץ כל בשר, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר, ומשום זה תיקון הבשר תמיד הוא אליו, וע"כ נקרא קץ כל בשר. וכשהוא שולט, שולט על הגוף ולא על הנשמה. הנשמה עולה למקומה, והגוף ניתן לקץ כל בשר. כמו הקורבן, שהרצון עולה לזו"ן והבשר עולה לקץ כל בשר.

תתקנו ואדם שהוא צדיק, הוא עצמו קורבן לכַפר. ושאינו צדיק אינו כן, משום שיש בו מום, כמ"ש: כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם. וע"כ הצדיק הוא כפרה בעולם וקורבן ממש. אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב.

תתקנז כתוב: ויכַס הענן את אוהל מועד. כי כשכיסה הענן את המשכן, שרתה השכינה בארץ מפני שענן מראה על אמונה, ועבר רוח הטומאה מעולם, שהיא בשם קץ כל בשר כאשר קץ זה סיום ובשר זו הבחינה ההפוכה לקדושה מאר ומהבשר נהנית הס"א והקדושה נהנית מהכוונה ביחוד עם הקב"ה, ומסתלק ונכנס בנקב של תהום הגדול, ורוח הקדוש שורה על העולם, שכתוב: ויכס הענן את אוהל מועד. הכיסוי על הדעת של האדם נותן כוח של אמונה ואפשרות לפעול מעל הדעת והשכינה שורה על האדם.

תתקנח וכתוב: ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן. כי רוח הקדוש שרה על העולם. ורוח הטומאה הסתלק, חוץ אם הרשעים ממשיכים אותו כמתחילה על העולם. ואם הם אינם ממשיכים אותו, אינו נמצא מפני שהרשעים מסלקים את השכינה ע"י כך שרוצים מדע, הבנה בתוך הדעת ולפעול רק אם מבינים, או בבחינת הגוף רק כאשר הוא נהנה מזה. ובשתי הבחינות יש לפעול למעלה מהדעת. מחשבה נכונה רודפת אחרי מקור אמוני גבוה, שעל פיו בונים כל מחשבה.

תתקנט  ולעת"ל, עתיד הקב"ה להעבירו מן העולם, כמ"ש: בילע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר. וכתוב: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. יש תקווה, ישנה תכלית אליה מובל הקב"ה את העולם, וכדאי להצטרף ולקבל את המהלך, דהיינו לבחור במה שממילא צפוי

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

פיקודי רפז-רפט

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

תתקלו עד כאן התבארו שבעה היכלות, מדורי צד הטומאה מצד הנחש. אשרי חלקו מי שיינצל ממנו ומלחשיו, שמוסרים לו מלמעלה, שלא יינשך ממנו, ולא יטיל בו ארס שימות ממנו. מכל הצדדים יש להישמר ממנו, מלמעלה ומלמטה, מי שיינצל מראש לא יינצל מזנב, כשמרכין ראשו זוקף זנבו ומכה והורג.

תתקלז ועכ"ז, אם ינשוך הנחש בלא לחש. שנוטל רשות ומוציא הנשמה. משום זה צריך האדם להישמר, שלא יחטא לפני הקב"ה, כדי שלא ילחשו לנחש ההוא שינשוך וימית.

על האדם להיזהר מתפיסת הנחש, דהיינו מהנקודה החלשה אצלו, שאחרת יש כוח שלוחש לנחש הנפשי להמית. הכלל, הנשמה היא הקובעת מה נכון לעשות. הפרטים, הרצונות הגופניים חייבים להיות כפופים לה כדי לא ליפול. הנחש אומר שאין אמת וודאית אלא הכל ניחוש. הנחש הוא הספק, העמלק שמכשיל את הכל. זוהי נשיכת הנחש, הספק.

עָפָר מִן הָאֲדָמָה

תתקלח וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים  וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. עפר הוא ולא חומר. כמ"ש: כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אחר שחטא, כתוב בנחש, ועפר תאכל כל ימי חייך. עפר זהו האדם, שכתוב בו, כי עפר אתה. ע"כ כתוב עפר, ולא כתוב אדמה או חומר. וכתוב: ונחש, עפר לחמו. עפר הוא בחינת הרצון לקבל

תתקלט עד שיתעורר הקב"ה, ויבער את רוח הטומאה מהעולם. כמ"ש: בילע המוות לנצח. ויקום העפר ההוא לתחייה, ויעורר אותו לשמוח בעולם. שכתוב: הָקיצו ורַננו שוכני עפר. לעפר זה יש סיכוי לתקומה כאשר תפיסת הקב"ה אצל האדם פועלת נכון.

תתקמ אבל הצד שרכב על הנחש, נתן לו כוח לשלוט ולפתות ולהסית. הרוכב עליו הוא הזכר של הנחש, כי הזכר שולט על הנקבה ונותן בה כוח. השמש והלבנה, זו"ן, משמשים כאחד ואינם נפרדים, כך חושך ואפלה משמשים כאחד. הזכר של הנחש, חושך. והיא, הנקבה, אפלה. כמ"ש: ויהי חושך אפלה. חושך וערפל. כי יש חושך זכר, ויש חושך נקבה.

קֵץ כָּל בָּשָׂר

תתקמא מי שראה גמל בחלומו, מיתה נגזרה עליו, וניצל ממנה, משום שהוא צד הטומאה. וזהו נקרא קץ כל בשר.

תתקמב האם קץ כל בשר הזה נהנה מאלו קורבנות שישראל מקריבים על המזבח או לא?הכול היו מקבלים סיפוקם כאחד, למעלה ולמטה.

תתקמג כוהנים לוויים וישראלים, ג' קווים, ימין שמאל ואמצע, הם נקראים אדם יחד, בחיבור הרצונות הקדושים העולים מהם למ"ן. הכוהנים בעבודתם, והלוויים בשירתם, וישראל במעמדם. וכבשה ההיא או האייל או הבהמה ההיא שמקריבים, מטרם שנקרב על המזבח, צריך להתוודות עליו כל החטאים, וכל העוונות, וכל הרהורים הרעים שהרהר. ואז הקורבן נקרא בהמה בכולה, באלו החטאים והרעות וההרהורים. אדם שלם פועל ג' קווים, וכדי שתהיה המשכת חוכמה צריך לפעול קו שמאל ע"י הווידוי לפני שמתחברים ג' קווים. אמנם מכוח הווידוי הקרבת קורבנות הוא נבחן לבחינת בהמה, וגם הס"א ניזון ממנו, אך משם גם באים כפרת העוונות. זהו החומר גלם לעבודה.

הֵיכַל סוֹד הקוֹרְבָּן

תתקמד כמו הקורבן לעזאזל, שכתוב: והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. כן הוא גם כאן, שנוהג וידוי עוונות. כי כשהקורבן עולה על המזבח, ואינו נשלח אל המדבר כמו העזאזל, מגיע לו וידוי עוונות כפליים. ומשום זה, זה עולה למקומו, וזה עולה למקומו, זה בסוד אדם וזה בסוד בהמה, כמ"ש: אדם ובהמה תושיע ה'.

תתקמה מנחת חביתים, וכל שאר המנחות, צריכות לעורר רוח הקדוש ברצון של הכוהנים, והשירה של הלוויים, והתפילה של ישראל. ובאותו העשן והשמן והקמח העולה על המזבח, מתרווים ומקבלים סיפוקם כל שאר בעלי הדין, שאינם יכולים לשלוט בדין שנמסר להם. והכול נעשה בזמן אחד. הכול נעשה באמונה, להשפיע זה לזה, שימין ושמאל ישפיעו זה לזה ויושלמו זה מזה, ולהעלות למעלה הארת החכמה, שצריכים להעלותה מלמטה למעלה עד א"ס.

תתקמו אמר רבי שמעון, הרימותי ידִי למעלה בתפילה. התפלל שגילוי הסודות האלו יהיו לרצון לפני ה'. כשהרצון העליון למעלה למעלה, בכתר דא"א, עומד על אותו הרצון שלא נודע ולא נתפס לעולם, שהוא רדל"א המתקן את כתר דא"א, ראש הסותם יותר למעלה. וראש ההוא האציל מה שהאציל ולא ידוע, שהוא מוחא דאוירא דא"א, והאיר מה שהאיר הכול בסתום, שהוא מו"ס דא"א.

תתקמז הרצון של מחשבה עליונה, כתר דא"א, לרדוף אחר רדל"א, ולהאיר ממנו. אבל פרסא אחת נפרשה בין רדל"א לכתר א"א. ומתוך פרסא הזו ברדיפת מחשבה העליונה, ברדיפת כתר דא"א להשגת אור רדל"א, מגיע האור ואינו מגיע לו, כי הפרסא מעכבת עליו. ועד הפרסא מאיר מה שמאיר, ולא מפרסא ולמטה. ואז מחשבה העליונה מאירה בהארה סתומה, שאינה ידועה למו"ס. והמחשבה עצמה, שהיא כתר דא"א, היא בבחינת לא ידע.

הכתר דאריך צריך לנהל את המחשבה והוא עצמו נימצא בדבקות אמונית בעתיקא קדישה וממנו מתפשט למוחא סתימאה. למעשה יש כאן דיוק עמוק למקור המחשבה, האם מהמקום שאני מרגיש שאני יודע או גבוה. יש מקור לא יודע הנק' עתיקא קדישה ממנו יונקים בדרך אמונית. אין אפשרות להגיע למקור המחשבה ללא אמונה. הודאי הראשוני הוא אמוני, ולא ניתן להתחיל שום הוכחה ללא הישענות אמונית. המחשבה היא הנקודה הכי גבוהה באדם של הוודאות, היא בחינת אריך אנפין, ולחשבה רצון לרודף ולשואף אחרי הלא יודע השלם, הוא הקב"ה.  

תתקמח אז הארה זו של המחשבה שלא נודעת האמונה, היכתה בהארת הפרסא הספק, העומדת והמאירה בג' מיעוטים, שהם ממה שאינו ידוע, מוחא דאוירא, ואינו נודע, כתר, ולא נגלה, מו"ס. וכך, היכה הארת המחשבה שלא נודע, רדל"א, באור הפרסא, ומאירים יחד. על האדם לקבל על עצמו סוג של השלכה של האמונה על המחשבה העובדת על פי הספק. כאשר יוצרים את הקשר בין המדע כשהוא כפוף לאמונה, ניתן לזכות בהארה.

פיקודי רפז-רפט

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

אין אפשרות להגיע למקור המחשבה ללא אמונה.

הודאי הראשוני הוא אמוני, ולא ניתן להתחיל שום הוכחה ללא הישענות אמונית. המחשבה היא הנקודה הכי גבוהה באדם של הוודאות, היא בחינת אריך אנפין, ולחשבה רצון לרודף ולשואף אחרי הלא יודע השלם, הוא הקב"ה. 

על האדם לקבל על עצמו סוג של השלכה של האמונה על המחשבה העובדת על פי הספק. כאשר יוצרים את הקשר בין המדע כשהוא כפוף לאמונה, ניתן לזכות בהארה.

עד כאן התבארו שבעה היכלות, מדורי צד הטומאה מצד הנחש. אשרי חלקו מי שיינצל ממנו ומלחשיו.

על האדם להיזהר מתפיסת הנחש, דהיינו מהנקודה החלשה אצלו, שאחרת יש כוח שלוחש לנחש הנפשי להמית. הכלל, הנשמה היא הקובעת מה נכון לעשות. הפרטים, הרצונות הגופניים חייבים להיות כפופים לה כדי לא ליפול. הנחש אומר שאין אמת וודאית אלא הכל ניחוש. הנחש הוא הספק, העמלק שמכשיל את הכל. זוהי נשיכת הנחש, הספק.

אמר רבי שמעון, הרימותי ידִי למעלה בתפילה. התפלל שגילוי הסודות האלו יהיו לרצון לפני ה'. כשהרצון העליון למעלה למעלה, בכתר דא"א, עומד על אותו הרצון שלא נודע ולא נתפס לעולם.

למעשה יש כאן דיוק עמוק למקור המחשבה, האם מהמקום שאני מרגיש שאני יודע, או גבוה יותר. יש מקור לא יודע הנק' עתיקא קדישה ממנו יונקים בדרך אמונית.

פיקודי רפד-רפו

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

כאמור ההיכלות אינן מייצגים מקום פיזי אלא תפיסה פנימית בלב האדם, וכאשר הוא נכנס לחדרי ליבו, בצד השמאלי שם הוא פוגש את הממונים ואת כוחות הס"א, ומכן נופל לכעסים רוגז וניתוק מהבורא

יין מייצג את התענוג. היין המשכר הוא אור חוכמה הבא ממעלה למטה ויין המשמח הוא אור חוכמה כשמגיע מלמעלה יש בידי האדם כוח לדחות אותו ולנהל אותו. יין מצביע על חוכמה/תענוג, אך כאשר מקבלים אותו בצורה הלא אמיתית, דהיינו לרצון העצמי לפרטיות – הופך הוא להיות היין המשכר. מהיין הזה נתנה חוה לבעלה לטעום, והכניסה אותו בהיכל הזה. סחטה ענבים ונתנה לו, וגרמה מוות לו ולכל העולם אחריו. הארת החכמה מכונה יין המשמח. ואז גם כשכבר לא שותים, עדיין ממשיכים שמרי היין להתסיס רצונות שהולכים ומגברים ברצון העצמי. כך כל קבלת תענוג לפרטיות מביאה להתמכרות למתנה במקום לחיפוש קשר עם נותן המתנה.

כאשר מחפשים דרך לצאת מהפתחים הללו, הדבר אפשרי רק דרך פתחי אומות העולם. אומות העולם הם בחינת הגוף לעם ישראל שהוא בחינת הנשמה. אומות העולם שלא הצרו לישראל, כלומר רצונות בגוף שאינם מתנגדים לנשמה הם מבורכים. לכן אפילו בגשמיות כל עניין אומות העולם הוא סביב ישראל, ומי שפועל כחסיד אומות העולם יש להעריכו ולהתייחס אליהם כגורמים רצויים.מראה לנו שהכל נובע מעם ישראל, ומאחר וזהו ההיכל האחרון הכולל את כולם, כך בחינת הנבואה שהיא גם לכלל העולם. יש החושבים שאומות העולם זה דבר רע, ואין זה נכון, כך גם רצון הגוף אינו דבר רע כאשר הוא מבטא את רצון הנשמה. וכך גם כל התומך בתלמידי חכמים יוצא מתוך ההיכל הנפשי הזה לחירות.

פיקודי רפד-רפו

הֵיכַל שְׁבִיעִי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שִׁמְרֵי הַיַּיִן

כאמור ההיכלות אינן מייצגים מקום פיזי אלא תפיסה פנימית בלב האדם, וכאשר הוא נכנס לחדרי ליבו, בצד השמאלי שם הוא פוגש את הממונים ואת כוחות הס"א, ומכן נופל לכעסים רוגז וניתוק מהבורא

תתקכה היכל שביעי. היכל שמרי היין, להתרוות בו, להשתכר. כמ"ש: ויישְת מן היין וישכר ויתְגל. הסחיטה של כל אלו הענבים, כאן היא הסחיטה של כל הענבים הרעים. וזה יין חָמַר, שבכתוב: ויין חמר מלא מֶסֶך ויַגֵר מזה, אך שמָריה יִמְצו ישתו כל רשעי ארץ. יין חמר, פירושו, שמרים של יין, שאין מי ששותה מהם, שלא יגרום מוות לעצמו. מהיין הזה נתנה חוה לבעלה לטעום, והכניסה אותו בהיכל הזה. סחטה ענבים ונתנה לו, וגרמה מוות לו ולכל העולם אחריו. הארת החכמה מכונה יין המשמח. וצריכים להמשיכה רק מלמטה למעלה. והמרבה בהמשכת החכמה, שממשיך אותה מלמעלה למטה, נבחן לסחיטת ענבים, שאז מתעוררים השמרים שביין, הקליפות, ונעשה יין המשכר. וזה היה החטא דעצה"ד. ובהיכל השביעי דס"א הזה, הוא מקום הפיתוי לסחיטה זו. יין מייצג את התענוג. היין המשכר הוא אור חוכמה הבא ממעלה למטה ויין המשמח הוא אור חוכמה כשמגיע מלמעלה יש בידי האדם כוח לדחות אותו ולנהל אותו. יין מצביע על חוכמה/תענוג, אך כאשר מקבלים אותו בצורה הלא אמיתית, דהיינו לרצון העצמי לפרטיות – הופך הוא להיות היין המשכר. ואז גם כשכבר לא שותים, עדיין ממשיכים שמרי היין להתסיס רצונות שהולכים ומגברים ברצון העצמי. זהו סוג היין שנתנה חווה לאדם הראשון וגרמה מוות לו ולעולם כולו. כך כל קבלת תענוג לפרטיות מביאה להתמכרות למתנה במקום לחיפוש קשר עם נותן המתנה.

תתקכו היכל זה עומדים כל אלו הנשמות הטמאות, היורדות לכל אלו המתדבקים בצד הטמא הזה. ורוח הטמא היורד לכל אלו, יוצא מכאן. כמו שעיוותו דרכם בעוה"ז ועסקו בזנות, במקום שלא צריך, להתרחק מדרך האמת, אז כמו שהתדבק ביצה"ר, בזנות, כך יוצא מהיכל הזה רוח הטומאה לטמא אותו, ואת הבן היוצא מהזנות. זנות היא כל בחינה בה אדם פועל רק את תענוגות הגוף ולא את תענוגי הנשמה. והעולם רדוף אחרי השתוקקות עצמית עליה יש להתגבר.

תתקכז והבן הזה נקרא ממזר, כי בא מצד אל זר. כמו שהאדם נמצא בצד היצה"ר, בתשוקה ובזנות, כך הוא מושך לבן ההוא רוח אחר טמא המטמא, והכול עדים עליו שהוא ממזר, וכך כל מעשיו וצדדיו הם באופן ההוא ממש. וכשאדם נופל למצב שפל כזה, כבר אין בכוחו לעצור את ההתדרדרות, אלא בתהליך הדרגתי וגמילה מהאהבה העצמית.

תתקכח מההיכל הזה יוצא רוח הממונה על הרוחות, שנקראות צפוֹני, השם השביעי של יצה"ר. כמ"ש: צופְניהָ צפן רוח. והרוח הזה ממונה על הצפוני. וההיכל השביעי הוא כנגד השם של גיהינום, שנקרא ארץ תחתית. ועל הצפוני כתוב: ואת הצפוני ארחיק מעליכם.

תתקכט נקודה אחת עומדת לִפְנַי ולִפְנים. ומכאן יוצאים כל הרוחות האחרים המשוטטים בעולם, ושולטים בעוה"ז, בכל אלו הדברים והמעשים, הנמסרים בצד שמאל. ומכאן יוצאים כל אלו זיקים, ניצוצים, הכָּבים מיד, לוהטים ומיד כבים. ומאלו יוצאים רוחות אחרים, המשוטטים בעולם, ומשתתפים עם אלו הרוחות היוצאים מתהום רבָּה. כמ"ש: משפטיךָ תהום רבָּה. והם רוחות שלא נמסרו להתלבש בעולם, במלבוש מעוה"ז, ונראים ואינם נראים.

תתקל ויש רוחות המשוטטות בעולם, העומדים לעשות ניסים לבני אדם, משום שאלו אינם עומדים בטינוף הטומאה כל כך כמו האחרים. רוח הממונה עליהם נקרא נסיר"א, כי הוא נוסר ונחלק מהצדדים הטמאים ביותר, ואלו פורחים באוויר, ומחלישים הצד שלהם הטמא, כדי לעשות ניסים לאלו שהם בצד הקדושה.

תתקלא ומהרוח הזה, שנקרא נסיר"א, שנוסר ונחלק מצד הטמא, ממנו יוצאים כמה צדדים אחרים, הנחלקים למיניהם. וכולם עושים שליחות בעולם, כל אחד כראוי לו, עד שמתמנים למטה מלכים ושרים. ואינם מתקיימים תמיד, כאלו האחרים שלמעלה.

תתקלב בהיכל הזה הוא דבקות של צד הטומאה, וכל התאוות הטמאות, ומטמאות העולם. הוא עתיד להוציא אש, בכל שעה ורגע, ואין מי שיקום לפניו. מכאן יוצא אש של רוח חזק למטה, לדון בו רשעי העולם. ומכאן יוצא רוח לוהט, שהוא אש ושלג, הנקרא צַלמוֹן.

תתקלג בהיכל הזה נמצאים ד' פתחים, המתחלקים לד' צדדים לחוץ. מאוחדים ואינם מאוחדים בצד הקדושה, אלא שנראה בפתחים אור המאיר מצד הקדושה. והוא מקום מתוקן בכל פתח לחסידי שאר העמים, שלא הצֵרו לישראל, והשתדלו עימהם בדרך אמת. אלו עומדים באלו הפתחים, ונחים שמה. כאשר מחפשים דרך לצאת מהפתחים הללו, הדבר אפשרי רק דרך פתחי אומות העולם. אומות העולם הם בחינת הגוף לעם ישראל שהוא בחינת הנשמה. אומות העולם שלא הצרו לישראל, כלומר רצונות בגוף שאינם מתנגדים לנשמה הם מבורכים. לכן אפילו בגשמיות כל עניין אומות העולם הוא סביב ישראל, ומי שפועל כחסיד אומות העולם יש להעריכו ולהתייחס אליהם כגורמים רצויים.

תתקלד בפתח ההיכל הזה באמצע, בחוץ, שישה פתחים מתאחדים בהיכל הזה. וכולם נאחזים בו. כאן יש חלונות פתוחים לצד האור הקדוש. ואלו המקומות מיתקנים למלכי שאר העמים, אלו שלא הצרו לישראל והגנו תמיד עליהם. לאלו יש כבוד בזכות ישראל, ונהנים באפלה ההיא שהם יושבים, מהאור המאיר בצד הקדושה. כמ"ש: כל מלכי גויים כולם שכבו בכבוד.

תתקלה ואם עשו רע לישראל או שעשו צרות שהצרו אותם, כמה הם שאוחזים בהם, ודנים אותם למטה ג"פ ביום, מכמה דינים משונים זו מזו, לאלו המלכים שהצרו להם, ונידונים בעולם ההוא בכמה דינים. וכל יום ויום מעידים עדות על ישראל ועל האמונה שלהם, ויורדים למטה ונידונים שם. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב. מראה לנו שהכל נובע מעם ישראל, ומאחר וזהו ההיכל האחרון הכולל את כולם, כך בחינת הנבואה שהיא גם לכלל העולם. יש החושבים שאומות העולם זה דבר רע, ואין זה נכון, כך גם רצון הגוף אינו דבר רע כאשר הוא מבטא את רצון הנשמה. וכך גם כל התומך בתלמידי חכמים יוצא מתוך ההיכל הנפשי הזה לחירות.

פיקודי רפא-רפג

הֵיכַל שִׂישִׂי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר רָע כְּנֶגֶד הַשֵּׁם צֵלְמַוֵות

מלמד כאן בעיקר על פיתוי מאשה זרה כאשר הממונה המקטרג מחפש דווקא את האדם שמסתכל במראה ומחפש ליפות עצמו ולסלסל בשערותיו. כתוצאה מכך מראים לו כזבים בחלומות שמראים דברים לבני אדם, ואינם מתקיימים בהם, אלא מערבב אותם.

היצר הרע מנסה לפתות את האדם בגיל צעיר ואומר: כי עד עתה אתה נער בכוחך, אם עתה לא תענג עצמך, מתי? כשתהיה זקן תענג עצמך? עתה הוא הזמן. מהו הטעם? כמ"ש: כי אין האיש בביתו, הלך בדרך מרחוק. זה יצה"ט, שאינו שורה כאן בתוכך, ואין הזמן שלו כל עוד היצר הטוב לא נמצא, אלא רק לאחר גיל 13 וגם זה לא אצל כולם.

פיקודי רעח-רפ

הֵיכַל שִׂישִׂי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר רָע כְּנֶגֶד הַשֵּׁם צֵלְמַוֵות

מותר ליהנות רק מהאמת.

על האדם להיזהר מעידונים ותענוגות שאינם מובילים לתכליתו. הסכנה היא בעיקר מתענוגי הגוף במקום תענוגי הנשמה. המתיקות בעולם הזה איננה מדד לדבר הנכון והאמתי.

שלמה המלך מזהיר את האדם בפרק ז במשלי מהתאוות הגשמיים שבאים לפתות את הפתאים.

בהיכל זה עומדים כל הנשיקות הרעות, ותאוות רעות, וכל מעדני הגוף שבעוה"ז, אשר באלו המעדנים גורש האדם מעוה"ז ומעוה"ב. על ההיכל הזה כתוב: כי נופֶת תיטופנה שִׂפתֵי זרה.

כדי להתגבר על בחינת האישה חסרת הלב, עליו להתרחק גם מהגורמים ולא רק מהאישה, כלומר עליו לברוח מהמקום ואז לא יבוא אפילו לידית של החטא, לידי חטא. עליו להיות חזק כנגד הס"א ולא להתקרב ולשחק באש התאווה.

פיקודי רעח-רפ

הֵיכַל שִׂישִׂי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר רָע כְּנֶגֶד הַשֵּׁם צֵלְמַוֵות

מותר ליהנות רק מהאמת.

על האדם להיזהר מעידונים ותענוגות שאינם מובילים לתכליתו. הסכנה היא בעיקר מתענוגי הגוף במקום תענוגי הנשמה. המתיקות בעולם הזה איננה מדד לדבר הנכון והאמתי.

שלמה המלך מזהיר את האדם בפרק ז במשלי מהתאוות הגשמיים שבאים לפתות את הפתאים.

תתקח ההיכל השישי עומד על כל שאר היכלות התחתונים. ארבעה פתחים יש להיכל הזה ונקראים: מוות, רע, צלמוות, אופל. אלו ד' פתחים עומדים תמיד להרע. אלו הם כלל הכול. כי להיותו לעומת היכל ת"ת דקדושה, הכולל כל שישה היכלות חג"ת נה"י, אף היכל הטומאה הזה כולל כל היכלות הטומאה.

תתקט כמו שיש בצד הקדושה באמונה, ארבעה פתחים לארבעה צדדים המתקשרים זה בזה. וכולם קדושים. כן גם למטה. וכשאלו מתקשרים ומתחברים זה עם זה כאחד בהיכל, אז נקרא ההיכל, בית חָבֶר. כמ"ש: מאשת מדיינים ובית חבר. והיכל זה עומד תמיד להרע.

תתקי על ההיכל הזה כתוב: ונעתרות נשיקות שונא. משום שכאן עומדים כל הנשיקות הרעות, ותאוות רעות, וכל מעדני הגוף שבעוה"ז, אשר באלו המעדנים גורש האדם מעוה"ז ומעוה"ב. על ההיכל הזה כתוב: כי נופֶת תיטופנה שִׂפתֵי זרה. ונשיקות ותענוגים אלו הטמאות שכאן הם כנגד נשיקות ותענוגים שבהיכל שישי דקדושה.

תתקיא בהיכל הזה עומד רוח אחד, ממונה על כל אלו שלמטה, והוא כולל כל שאר רוחות. ההיכל הזה מתקשט בקישוטי יופי, על כל ההיכלות שלמטה ממנו. בהיכל הזה נלכדות רגליהם של הכסילים. על ההיכל הזה כתוב: אל תחמוד יופייה בלבבך ואל תיקָחֲךָ בעפעפיה. כאן יש פיתוי של הס"א המפיל את הכסילים.

תתקיב בהיכל הזה תלויות כל התשוקות שבעולם וכל התענוגים של הכסילים חסרי לב, חסרי דעת. כמ"ש: וארֶא בפְּתָאים אבינה בבנים, נער חסר לב עובר בשוק אצל פינה, בנשף בערב יום. ואז קרבו רגליו להיכל הזה, שהוא הכלל של כל התחתונים ממנו, להיותו היכל ת"ת דטומאה, הכולל כל הו"ק. אז כתוב: והנה אישה לקראתו, שִׁית זונה ונצורַת לב. שית, זה ההיכל השישי לכל שאר היכלות. וכאן עומדת הזונה לפתות הפתאים כדי להתגבר על בחינת האישה חסרת הלב, עליו להתרחק גם מהגורמים ולא רק מהאישה, כלומר עליו לברוח מהמקום ואז לא יבוא אפילו לידית של החטא, לידי חטא. עליו להיות חזק כנגד הס"א ולא להתקרב ולשחק באש התאווה.

תתקיג בהיכל הזה, הזונה, עומדת ולא עומדת, כי יורדת ומפתה, ועולה ומשׂטינה. כמ"ש: בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות. פעם בחוץ, כשיורדת לפתות. פעם ברחובות, כשעולה למעלה להשׂטין. ואצל כל פינה תארוב, כשלוקחת ממנו הנשמה, כשתהרוג אותו.

תתקיד כתוב: והחזיקה בו ונשקה לו. אלו הן נשיקות לטמא ולהטעות בני אדם אחריה, משום שכאן הוא מקום לכל אלו נשיקות הרעות מכל זנונים זרים, שהם מתוקים לפי שעה. אוי לסופם, כמ"ש: וחָלק משמן חִכּה.

תתקטו כתוב: ואחריתה מרה כלענה. כשאדם התפתה אחריה בעוה"ז, והגיע זמנו להסתלק מעוה"ז, היא עומדת על האדם, ומתלבשת לפניו בלבוש גוף של אש, וחרב שנונה בידה, וג' טיפות רעל בה.

תתקטז טיפה אחת מהטיפות שבחרב, מרה, ובשעה שמטילה אותה לפיו של אדם, נכנסת במעיו, ואז הנשמה מתבלבלת, והטיפה משוטטת והולכת בתוך הגוף, ועוקרת את הנשמה ממקומה, ואינה נותנת מקום לנשמה לחזור. והטיפה מרה כלענה, והאדם טועם המרירות במקום המתוק, שטעם בה בעוה"ז, כשנמשך אחריה. ואח"כ זורקת טיפה אחרת, והנשמה יוצאת, והאדם מת. ואח"כ זורקת טיפה אחרת, ופניו נעשים ירוק, ומסריח. והנשמה יוצאת, משום שהנשמה קדושה, וכששולט עליה ס"א הטמא, היא בורחת מפניו, ואינה מתיישבת עימו יחד.

תתקיז משום זה, כמו שהתדבק האדם באלו נשיקות רעות בעוה"ז, אף כך הוא בשעה זו. אם האדם נמשך אחריה בעוה"ז, ועזב את הצד הקדוש, אז הנשמה אינה חוזרת למקום הקדוש ההוא, כי כמו שנמשך אחריה בעוה"ז, כך היא שולטת על נשמתו, ואז יוצאת הנשמה מהגוף, בחבלים. וכל זה בגלל אלו נשיקות, שנשקה לו בעוה"ז, שהן מתוקות, ואח"כ הן מרות בשעה ההיא. וע"ז כתוב: והחזיקה בו ונשקה לו. בעוה"ז.

תתקיח וכתוב: העֵזה פניה ותאמר לו, זִבחי שׁלָמים עליי, היום שילמתי נדריי. משום שבהיכל הזה עומדים כל הקטגורים, מלמדי חוב על האדם, וכל השליחים הרעים, ועושים שייתקן בתיקוניו ויסלסל בשׂערו, ויתרחץ וייתקן, כדי שיסתכלו בו. כאן עומד הרוח סְקָטוּפ"ה, ממונה על כל תיקון וסלסול של בני אדם המנסים להתייפות ולמשוך את הדברים שאינם ראויים.

פיקודי רעה-רעז

הֵיכַל חַמִּישִׁי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שְׁאֵוֹל כְּנֶגֶד הַשֵּׁם עֲרַל

כשדתיים לא לומדים קבלה, החילונים לומדים וחזקים את כוח החילוניות בעולם.

דומה הדבר ללימוד רוחניות, אך כאשר עם ישראל מתעסק בחיצוניות התורה, יחפשו אומות העולם את בפנימיות ויתנו בכך כוח לס"א. כשאומות העולם עושים חסדים, עושים זאת לאינטרס האישי, והיות ויש התגברות של הרצון לקבל, הם מבינים שההטבה השלמה היא הדבר האמיתי בעולם, הם מנסים להגדיל את הרצון לקבל שלהם כדי לקבל את ההטבה.

היכל זה נק' שאול ובו שולט בעיקר כוח הפירוד, וגורם לאיבה ושוד, והתיקון הוא כשישראל עושים חסד. העורלה שהיא בחינת בעל מנת לקבל גורמת פירוד.

במבנה העולמות אין ואקום, וכאשר ישראל אינם עושים חסדים, מחפשים אומות העולם שבנפש את החסדים ונותנים כוח לס"א. כל פעם שהפרט עושה מעשה טוב שלא למען הכלל, נותן הוא בכך כוח לצד הרע. לכן רק ישראל שהם כלל האומות יכולים להיטהר מטומאת העורלה ואז כשעושים חסד, מתחזק הצד הטוב.

מהיכל זה יוצא הרוח שוד. כששולט רעב על העולם, נמצא רוח שוד ורוח אחר משתתף עימו, שנקרא כָּפ"ן. ואלו הולכים בעולם ונמצאים כנגד בני אדם. ושודד ומחריב ומכלה הכול, חוזר ושודד בני אדם, ומתים מחולשה שמחליש אותם. וכשאנשים אוכלים אינם שבעים, משום שהוא שולט בעולם ונוצר באדם חוסר סיפוק, כמה שצורך אינו שבע בחינת צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. כשישראל אינם עושים חסד עם בני אדם, ושאר העמים עושים חסד לעצמם.

פיקודי רעה-רעז

הֵיכַל חַמִּישִׁי שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר שְׁאֵוֹל כְּנֶגֶד הַשֵּׁם עֲרַל

היכל זה נק' שאול ובו שולט בעיקר כוח הפירוד, וגורם לאיבה ושוד, והתיקון הוא כשישראל עושים חסד. העורלה שהיא בחינת בעל מנת לקבל גורמת פירוד.

במבנה העולמות אין ואקום, וכאשר ישראל אינם עושים חסדים, מחפשים אומות העולם שבנפש את החסדים ונותנים כוח לס"א. כל פעם שהפרט עושה מעשה טוב שלא למען הכלל, נותן הוא בכך כוח לצד הרע. לכן רק ישראל שהם כלל האומות יכולים להיטהר מטומאת העורלה ואז כשעושים חסד, מתחזק הצד הטוב.

תתצו ההיכל החמישי נקרא שְאוֹל, כנגד השם של היצה"ר, שנקרא ערל, שהוא עניין עורלה. בהיכל זה יש פתח אחד, וממונה אחד עליו, ממונה לעורר תמיד קטרוגים על העולם. הרוח הזה נקרא איבה, משום שהשם של הפתח הזה, איבה שמו. כמ"ש: ואיבה אָשׁית בינך ובין האישה האיבה מעורר קטרוגים על העולם.

תתצז בהיכל הזה עומד רוח אחד השולט על הכול, הנקרא שוד"ד, כמ"ש: שוד ושבר. שודד בהרים הרמים בין סלעים והרים. מהיכל זה יונקים כל השודדים והמשחיתים בחורבנות. ומכאן יוצאים כל אלו שהורגים בחרבות וברמחים, והולכים אחר להט החרב המתהפכת לכלות הכול בגלל אנשים שהולכים בדרך של הרס, וזה בא ממקום רוחני בנפש.

תתצח מהרוח הזה יוצא הרוח שוד. כששולט רעב על העולם, נמצא רוח שוד ורוח אחר משתתף עימו, שנקרא כָּפ"ן. ואלו הולכים בעולם ונמצאים כנגד בני אדם. כמ"ש: לשוד ולכָפן תשְׂחק. ואלו עושים קטרוג על בני אדם ושודדים הכול. שוד, אחר שהולך בין הרים הרמים, ושודד ומחריב ומכלה הכול, חוזר ושודד בני אדם, ומתים מחולשה שמחליש אותם. וכשאנשים אוכלים אינם שבעים, משום שהוא שולט בעולם ונוצר באדם חוסר סיפוק, כמה שצורך אינו שבע בחינת צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר.

תתצט ובעת ההיא מי שעושה חסד עם בני אדם, ונותן להם לאכול ולשתות, ראוי לדחות אלו ב' רוחות לחוץ, שלא ישלטו בעולם. וכשישראל אינם עושים חסד עם בני אדם, ושאר העמים עושים חסד בעולם, אז אלו ב' רוחות ממתיקים דבריהם על העמים, ומתקיפים את ישראל, כי אז מתחזק הס"א וישראל נכנעים.

תתק וכשישראל עושים חסד, נכנע ס"א ונחלש, וצד הקדושה מתחזק. וכשישראל אינם מתעוררים בחסד, אלו ב' רוחות מתהפכים להכניע את ישראל. ואז אלו הברכות, שיורדות מלמעלה מצד ימין, יונקים אותם שאר העמים. וזה שאמרה השכינה, שָׂמוּני נוטֵרָה את הכרמים, אלו שאר העמים. ואמרה, כרמי שלי לא נטרתי. שהם ישראל הנקראים כרם השכינה. משום ששאר העמים משכו את השכינה, בתוכם, ע"י החסדים שעושים עם בני אדם. וישראל מרחיקים אותם מתוכם, משום שאינם עוסקים בחסדים, כשאר העמים. כשאומות העולם עושים חסדים, עושים זאת לאינטרס האישי, והיות ויש התגברות של הרצון לקבל, הם מבינים שההטבה השלמה היא הדבר האמיתי בעולם, הם מנסים להגדיל את הרצון לקבל שלהם כדי לקבל את ההטבה. דומה הדבר ללימוד רוחניות, אך כאשר עם ישראל מתעסק בחיצוניות התורה, יחפשו אומות העולם את בפנימיות ויתנו בכך כוח לס"א. וכך בתוך עם ישראל אם הדתיים לא ילמדו קבלה, החילונים ילמדו קבלה ויגדילו את כוח החילוניות בעולם.

תתקא ותחת הרוחות עומדים כל אלו הנקראים עורלה, זְמוֹרי עורלה, ענפי עורלה. ולמעלה מהם ממונה שנקרא גְזַ"ר דינַיָ"א. עומד על אלו שאינם שומרים שנות עורלה של אילנות, ועל כל אלו המעכבים אות ברית מילה מבניהם. שע"ז רצה הנחש להרוג בנו של משה, עד שציפורה מלה אותו. כמ"ש: ותיקח ציפורה צוֹר ותכרות עורלת בנה. עם הס"א שנק' צור, חותכים את השמאל.

תתקב והרוח הזה ממונה על בני אדם המשחיתים דרכם, ואינם דואגים לכבוד אדונם, לשמור אות ברית הקדוש. והרוח הזה מכניסם לגיהינום, לשאול ולאבדון, ונידונים שם. אדם שאינו שומר את הברית פוגם בקשר עם אדונו

תתקג בהיכל הזה בפנים באמצע, נמצא רוח שעומד ואורב על דרכים ושבילים, לראות כל אלו העוברים על דברי תורה, כדי להביא שנאה בין האנשים שלמטה לבין מעלה, כי כל ההיכל הזה הוא איבה.

תתקד כולם דרכם להראות פנים מאירות לבני אדם, ולפתותם, כדי שיסורו מדרך האמת, ולהמשיכם אחריהם, ואח"כ הורגים אותם. וימותו בשני עולמות.

תתקה הרוח הזה נקרא אפריר"א, עפר מאֵפר, שאינו עושה תולדות ופירות לעולם. אינו העפר הקדוש העושה פירות, שנקרא עפרות זהב, אלא כמ"ש: מעפר שריפת הַחַטָאת. שאפר נקרא עפר. וזה עפר שריפת החטאת. והסימן שבמקרא הזה בא בב' אופנים:

א. משום שהרוח ההוא כלול בחטאת, שהוא הנחש החזק.

ב. כשהאדם חוטא, הוא מחזק את העפר הזה, והוא שולט בעולם. על שגגה מביאים חטאת. מי שחוטא גורם לאיבר הרוחני הקשור לאותו חטא להינתק ממקור החיות

תתקו והרוח הזה, שנקרא עפר, כלול במֵי המָרים הַמְאָרְרים. וע"כ האישה שסוטה תחת בעלה, ועשתה מעשה אשת זנונים, צריך להשקותה מים הכלולים בעפר, שהוא מקרקע המשכן. והעפר הזה מהמקום שנקרא קרקע, עולם הבריאה, נקרא קרקע של המשכן, מלכות דאצילות, הנקראת משכן. והעפר הזה, הרוח, הוא מאותו הקרקע. ומשום זה צריך הכוהן להשקות האישה ההיא באופן הזה, לתת עפר מקרקע המשכן בתוך המים.

תתקז אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה מטהר אותם במים טהורים עליונים, מימי הבינה, כמ"ש: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתֶם. מים ראשונים מבינה. מים אחרונים ממלכות. והנה נקראים מים ראשונים מצווה, שהיא מלכות, ומים אחרונים נקראים חובה. מים עליונים, קדושה, מצווה. ומים אחרונים, חובה, הס"א שבהיכל הזה. ומשום זה הס"א לוקח חלקו במים ההם. וע"ז כתוב: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

פיקודי רעא-רעד

הֵיכַל ד' שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר חוֹבָה כְּנֶגֶד טִיט היָוֵון כְּנֶגֶד אֶבֶן מִכְשׁוֹל

ההיכלות הם מקומות נפשיים בלב האדם שחלקו השמאלי הוא כנגד הס"א והיצר הרע. על האדם להכפיף את צידו השמאלי לצד ימין אשר הוא קשור למוחין ולנשמה. וכך ההיכל בצד השמאלי נק' חובה, ויש לפעול שיגברו הזכויות על החובות. הימין לא בא לבטל את השמאל אלא לתקנו ולפעול גם אותו בהשפעה. לעומתו השמאל רוצה להביס את צד האמונה.

כל הבעיות מתחילות כשאדם מחייב את הקב"ה במקום להצדיק את ההשגחה כפי שעושה הצדיק.

תתפב ההיכל הרביעי, נקרא חובה שם נוסף לס"א. זהו טיט היָוֵון כנגד שם אחר של יצה"ר, אבן מכשול. והכול אחד. נקרא חובה, משום שנמצאים שם כל עוונות העולם, ההכרעה של עוונות.

תתפג כאשר בני אדם חוטאים, כל מעוררי דין וחוק, לוקחים העוונות ומניחים אותן בהיכל חובה. וכל המצוות שבעולם, כל המלאכים הקדושים הממונים על זכויות העולם, כולם לוקחים אלו המצוות ומניחים אותן בהיכל רביעי דקדושה, הנקרא זכות. ונמצאים שם המצוות של בני אדם, והעוונות נמצאים בהיכל האחר, שנקרא חובה. ונשקלים יחד ברה"ש, כי זה לעומת זה עשה האלקים. ולפי הכרעת המצוות או העוונות, לצד זה או לצד זה, כך מנצח. אם העוונות מרובים, מנצח הס"א. ואם המצוות מרובות, מנצחת הקדושה.

תתפד וע"כ ברה"ש, כשמתעוררים אלו ב' צדדים, זכות וחובה, תלויים בהם חיים ומוות. אם הזכויות מכריעות לצד זה, שנקרא זכות, נכתב האדם בצד שנקרא חיים, משום שאלו ב' הצדדים עומדים ביום ההוא, זה בצד זה, וזה בצד זה. אם אדם זוכה והזכויות מנצחות, נכתב לחיים, משום שאוחז בו הצד הקדוש, שנקרא זכות, והחיים אוחז בו, ואומר, זה שלי הוא ושלי היה. ואז נכתב האדם לחיים.

תתפה ואם העוונות מנצחים, אז ס"א הטמא, הנקרא חובה ומוות, אוחז בו ואומר, זה שלי הוא ושלי היה. ואז נכתב שהוא שלו. ברה"ש נכתב האדם או לחיים או למיתה. אם נכתב בצד הקדושה, נכתב לחיים, ומתקיים שם ומתדבק בו. ואם נכתב בס"א, מתקיים בצד הטומאה ודבוק בו, שהוא מיתה. וזהו, הן לחיים והן למוות, שנמשך בצד זה או בצד זה.

תתפו כל זמן שעומד בצד של הקדושה, כל הקדושות וכל הטהרות מתדבקות בו, יקרא, והקב"ה ישיב וישמע לו. עליו כתוב: יקראֵני ואענהו, עימו אנוכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. אורך ימים אשׂביעהו ואַראהו בישועתי. וכל זמן שעומד בצד הטמא, כל הטומאה וכל העוון וכל הרעות מתדבקים בו, קורא ואין מי שישמע לו, מרוחק מהקב"ה. עליו כתוב: רחוק מרשעים ישועה. וכתוב: גם כי תרבו תפילה אינני שומע. השם יתברך שומע תפילת כל פה, לכל מי שיש פה. פה הכוונה למי שמוכן לעשות זיווג דהכאה, ולעשות דברים ראויים.

תתפז היכל זה, הוא מקום של כל אלו הנקראים אלוהים אחרים. משום שמתגלים כאן. וכן נמצאים כאן כל המסיתים בני אדם לתענוגי עוה"ז לזנות, להתענג בתענוגי ניאופי העולם, ומושכים אותם אחר תענוגים וניאופי עוה"ז.

תתפח בהיכל הזה רוח אחד חזק שולט על כולם, ונקרא ג"כ אל, כמו הרוח שבהיכל ד' שמצד הקדושה. זהו אל נכר. שמפתה האדם העוסק בתורה, או שעומד בבית המדרש, והאדם חושב כמה הרהורים. והרוח אומר, שמוטב ללכת בחברה המתגאים על בני אדם, וההולכים אחר נשים יפות, והמתענגים בתענוגי העולם. כיוון שהאדם התפתה אחריו, אז כל הרוחות משוטטים והולכים ונמשכים אחריו.

תתפט כמה רוחות אחרים עומדים תחת הרוח, וכולם מטמאים בעוה"ז ובעולם ההוא. ואלו הרוחות נקראים, צואה רותחת, כמ"ש: צא תאמר לו. שהוא מלשון צואה, שמפתים את האדם לצאת מבית המדרש ומהקדושה לתענוגי העולם. הן המדרגות העומדות לטמא תמיד.

תתק באמצע ההיכל יש רוח, שנקרא נֶגע, וממנו יוצא רוח, שנקרא נגע צרעת, העומד תמיד לטמא לכל בעלי לשון הרע, יותר על מה שמטמאים אותו בהיכל השלישי. והנגע העליון ממונה על כל שולחנות השבת, כי כשנכנסת השבת ואין עורכים השולחן, בתענוגי שבת כראוי, שהם מבזים השבת, הנגע הזה לוקח אלו שולחנות, שאין עליהם תענוגי שבת. השולחן מלשון שליח המקשר בין בעל הבית לבין המקום שאליו צריך להגיע, הוא בחינת לב האדם, והשאלה היא מה שם אדם על ליבו, האם דברי תורה או חלילה הבלים. במיוחד בשבת ויום טוב יש להיזהר, שאם לא פועלים בקדושה, הס"א גוזלת את כל השפע. יתרה מזו, ישנה ערבות הדדית בעם ישראל ומי שאינו שומר ומקדש את השבת כהלכתה פוגע בכלל.

תתקא וכשנגע לוקח אלו השולחנות, כל מעוררי הדין והחוקים העומדים שם, כולם פותחים ואומרים, ויֶאהב קללה ותבוֹאֵהו, ולא חפֵץ בברכה ותרחק ממנו. וילבש קללה כְּמַדו. ינַקש נושֶׁה לכל אשר לו, ויבוזו זרים יְגיעוֹ, אַל יהי לו מושך חסד.

תתקב באותו ליל שבת, כשהשולחנות ניתנו לצד הרע, אז מתחזק צד הרע הטמא, והאדם נמסר לצד האחר. אוי לו שנגרע מצד הקדושה, צד האמונה, וניתן בצד האחר הטמא. כעין זה בכל הסעודות של יו"ט.

תתקג בהיכל הזה, בנים, חיים ומזון, הם בהיפוך, שמונעים ג' אלו מבני אדם. ובהיכל הרביעי הקדוש לא נמצאים בנים, חיים ומזון, ותלויים למעלה. וכאן נמצאים לרע. כי כשהאדם מגיע להיכל הזה, נמצא שם חיים לכלות אותם. ושם, בנים כשהם קטנים, שיוצא מכאן הרוח להתמנות מקטרג עליהם. ושם נמצא מזון, להעבירו מן האדם. הכול לרע. והכול תלוי בחובה, בעוונות. וע"כ נקרא ההיכל הזה חובה.

תתקד ומכאן יוצא רוח טמא ארירי"א. וכמה אלף ורבבות עימו, וכולם נקראים אוֹרְרֵי יום. והרוח הזה, וכל אלו שעימו, כולם עומדים לקחת המילה ההיא, שהאדם מקלל עצמו מתוך כעסו. והם מעוררים את הנחש שנקרא, לוויתן נחש עקלתון, כדי להביא ולהעיר קללות על העולם. המקלל מתוך כעסו מעורר על עצמו את הנחש והופך לרדוף למלא את תאוותיו.

תתקה ואוררי יום אלו שולטים על הרגעים ועל שעות היום, שע"כ נקראים אוררי יום. ולוקחים אלו המילים, שהאדם קילל את עצמו, בין מתוך כעס בין בדרך שבועה, ובמילה ההיא מעוררים את נחש עקלתון, שנקרא לווייתן, כדי להעמידו שיחבל העולם. וע"כ קילל איוב בצערו את יומו ולא את גופו, כדי שלא יאחזו במילים שלו, שכתוב תחילה, ויקלל את יומו. ואח"כ כתוב: ייקְבוּהו אוררי יום.

פיקודי רעא-רעד

הֵיכַל ד' שֶׁל הַצָּד הָאַחֵר חוֹבָה כְּנֶגֶד טִיט היָוֵון כְּנֶגֶד אֶבֶן מִכְשׁוֹל

השם יתברך שומע תפילת כל פה ראוי.

כל הבעיות מתחילות כשאדם מחייב את הקב"ה במקום להצדיק את ההשגחה כפי שעושה הצדיק.

ההיכלות הם מקומות נפשיים בלב האדם שחלקו השמאלי הוא כנגד הס"א והיצר הרע. על האדם להכפיף את צידו השמאלי לצד ימין אשר הוא קשור למוחין ולנשמה. וכך ההיכל בצד השמאלי נק' חובה. הימין לא בא לבטל את השמאל אלא לתקנו ולפעול גם אותו בהשפעה. לעומתו השמאל רוצה להביס את צד האמונה.

יש לפעול שיגברו הזכויות על החובות מפני שבראש השנה נשקלים אלו מול אלו ואם העוונות מנצחים, אז ס"א הטמא, הנקרא חובה ומוות, אוחז בו ואומר, זה שלי הוא ושלי היה.

בהיכל זה יש רוחות נקראים, צואה רותחת, כמ"ש: צא תאמר לו. שהוא מלשון צואה, שמפתים את האדם לצאת מבית המדרש ומהקדושה לתענוגי העולם. באמצע ההיכל יש רוח, שנקרא נֶגע, וממנו יוצא רוח, שנקרא נגע צרעת, העומד תמיד לטמא לכל בעלי לשון הרע, והנגע העליון ממונה על כל שולחנות השבת, כי כשנכנסת השבת ואין עורכים השולחן, בתענוגי שבת כראוי, שהם מבזים השבת, הנגע הזה לוקח את הקדושה משולחנות שאין עליהם תענוגי שבת. השולחן מלשון שליח המקשר בין בעל הבית לבין המקום שאליו צריך להגיע, הוא בחינת לב האדם, והשאלה היא מה שם אדם על ליבו, האם דברי תורה או חלילה הבלים. במיוחד בשבת ויום טוב יש להיזהר, שאם לא פועלים בקדושה, הס"א גוזלת את כל השפע. יתרה מזו, ישנה ערבות הדדית בעם ישראל ומי שאינו שומר ומקדש את השבת כהלכתה פוגע בכלל.

המקלל מתוך כעסו מעורר על עצמו את הנחש והופך לרדוף למלא את תאוותיו.