תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 14

מונה כאן שש מדרגות בעבודת השם

החסדים הם המתחסדים עם קונם ועושים אכסניא בליבם לקב"ה, בהתאם לגודל החסד שתיקנו.

מידת הגבורה היא נתינת תוקף ליראת הרוממות, כח לכבוש עבד/שפחה תחת הגבירה. לכאורה אפשר היה לחשוב שתיקון מידת החסד מספיק, אך לא כך. מצוות הנחת תפילין היא כנגד פחד יצחק. מידות הנפש של אברהם שבאה בכוונות של קריאת שמע, וכנגד תפילין, והבחינה הנפשית של יראה, פחד יצחק. יש לחבר את שתי המדרגות הללו, ולכוון למידות האלו.

והנה סוד קריאת שמע ותפילין ה״ס אברהם ויצחק. .ורמ״ח תיבות גימטרייה אברהם לכן התקינו בתפילה לפני ק"ש, הבוחר בעמו ישראל באהבה, הכלולים באברהם שנאמר בו זרע אברהם אוהבי.

תפילין הם נעשו מבחינת היראה לקבל בכח השמאל, כח השלילה כדי לדחות את הקבלה לפרטיות וזה פחד יצחק שמסלק את כל המקטרגים. בזרוע עוזו זה תפילין בחינת י״ה משם הויה, וביראה ו״ה באהבה.

י"ה היא בחינת התבטלות מוחלטת שהיא דחיית האור. יש להתגבר על עבד כי ירש את אדונו, ושפחה כי תירש גבירתה. להתגבר על לקיחת האמצעי ולעשות ממנו כאילו הוא המטרה. העולם הזה, החיצוניות הוא רק אמצעי ואין לעשותו עיקר המטרה, שזה אומר להפוך העבד למלך. הכוונה בתפילין היא כבישת העבד/שפחה, אותם צריכים שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
וענין עבד ושפחה הוא רצונות הקבלה של שלא לשמה, המשמשים את הקדושה בבחינה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומכניעים את הרצונות האלה ע״י ק״ש ובקשר התפילין, אשר הם נקראים עז ועליהם נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ובזה נעשה בית קבול לשכינה הקדושה.

ע״י מדת הגבורה בסוד ופחד יצחק, לכבוש עבד תחת רבו וכו' המכניע כל כוחות של קבלה אשר יקבלו רק מפני אשר המשפיע רוצה בכך בשלב זה עדיין זה לא לקבל על מנת להשפיע, אלא פועל את פחד יצחק בדחיית הקבלה לפרטיות.

בעלי הקבלה מעוררים את החשק רק כיוון שהם יודעים שבלי גדלות זו אין דירה לעליון, והם מקפידים שאחרי החשק יפעלו בקדושה. מצד הגיבורים הם שולטים על העבד ושפחה. אך בשעה שאינו פועל את כוח התפילין, בשעה זו רוגזת השכינה מפני שאינו מעלה מ״ן במצות תפילין להכניע את העבד והשפחה ביראה שהיא בחינת י״ה. השכינה רוגזת למה הוא תקוע בקטנות, במדרגת בצים ואפרוחים ואינו מעלה ביקוש לגדול.

אישה אינה צריכה להניח תפילין, אך עליה לעשות את אותה עבודה נפשית, ע"י התמסרות למשפיע.

ורוגז גדול יותר יש לשכינה על נבל כי ישבע לחם, שנאמר בו לכו לחמו בלחמי. והוא נקרא נבל מפני שהוא קמצן בממונו, נבל שמו, ואין הוא נדיב, ואין הוא מזרע האבות, שנאמר עליהם נדיבי עמים נאספו, כי קמצן הוא עני הדעת, אחר שאינו עושה טוב לבעלי תורה, להיות מחזיק בידיהם. ותורה בלי מצוות אין היא תורת ה'.
פירוש, כאן המדובר במי שלומד תורה שלא לשמה ובאופן שלא שם לבו לבוא מתוך שלא לשמה ללמוד לשמה, ע״י המאור שבתורה שיחזירהו למוטב, והוא אינו אפילו בבחינת עבד ושפחה, אשר תורתו נעשית לו לסם המות הוא הנקרא כאן נבל. כמ״ש חז״ל למשמאילים בה סמא דמותא (שבת פ״ח)

לרצות להגיע לשמה אין פירושו לומר לעצמך בעזרת השם יהיה בסדר, אלא כואב לך שזהו מצבך, ואתה מוכן להשקיע בממון ומעצמך כדי להגיע ללשמה.

הלומד לשמה נכנס ללמוד תורה דרך השער של יראת ה׳ בסוד: כדי להגיע ללשמה צריך את כח הגבורה להכניע את העבד והשפחה, זהו כוח היראה. ראשית חכמה יראת ה', וזוכה אז להיות מרכבה לחסדי דוד הנאמנים, הנקראים תומכי התורה.

ממונו של אדם מעמידו על רגליו שנותן יגיעה להיות תלמיד חכם, היינו לומד להיות משפיע וע״י הנדיבות מתגלה הדעת בכל הקומה.

 ויש אפילו רוגז גדול יותר מאותם שאינם מניחים תפילין אשר השכינה רגזה יותר על נבל כי ישבע לחם, נבל שמו והוא קמצן, נבל בממונו ואינו רוצה לתת יגיעתו בכדי לזכות ללמוד לשמה.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 14

כב המשך

ישנם שש מדרגות. החסדים הם המתחסדים עם קונם ועושים אכסניא בליבם לקב"ה, בהתאם לחסד שתיקן האדם.

מידת הגבורה היא נתינת תוקף ליראת הרוממות, כח לכבוד עבד/שפחה תחת הגבירה. לכאורה אפשר היה לחשוב שתיקון מידת החסד מספיק, אך לא כך. מצוות הנחת תפילין שהיא כנגד פחד יצחק. כך מידות הנפש של אברהם שבאה בכוונות של קריאת שמע, וכנגד תפילין, הבחינה הנפשית של יראה, פחד יצחק. יש לחבר את שתי המדרגות הללו, ולכוון למידות האלו. 

וכן יצחק הוא בשליטת קו השמאל וקו הימין והאמצע כלולים בו וכן יעקב כולל ב׳ הקוין ימין ושמאל בשליטת קו האמצע.
והנה סוד קריאת שמע ותפילין ה״ס אברהם ויצחק כמבואר בז״ח דף ק״ח ט״ד וז״ל ורמ״ח תיבות גימטרייה אברהם בקריאת שמע, ואתייהיבו מרחימו דאהבה. ובג״ד תקינו בתפילה לפני ק"ש הבוחר בעמו ישראל באהבה, ואינון כלילן באברהם נאמר בו זרע אברהם אוהבי. תפילין הם נעשו מבחינת היראה לקבל בכח השמאל, כח השלילה כדי לדחות את הקבלה ממעלה למטה, ודא פחד יצחק דתמן כל מקטרגין סלקין לתבוע את כל הדינים. ובג״ד ובזרוע עוזו דא תפילין י״ה ביראה ו״ה באהבה. הה״ד אהבו את ה׳ כל חסידיו עכ״ל. י"ה היא בחינת התבטלות מוחלטת שהיא דחיית האור. יש להתגבר על עבד כי ירש את אדונו, ושפחה כי תירש גבירתה. להתגבר על לקיחת האמצעי ולעשות ממנו כאילו הוא המטרה. העולם הזה, החיצוניות הוא רק אמצעי ואין לעשותו עיקר המטרה, שזה אומר להפוך העבד למלך. הכוונה בתפילין היא כבישת העבד/שפחה, אותם צריכים שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
וענין עבד ושפחה הוא רצונות הקבלה של שלא לשמה, המשמשים את הקדושה בבחינה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומכניעים את הרצונות האלה ע״י ק״ש בקשורא דתפילין, אשר הם נקראים עז ועליהם נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ובזה נעשה בית קבול להשכינה הקדושה ב – י"ה, ביראה להארת ג"ר בסוד י׳׳ה ביראה. לא תיקח האם על הבנים, האם שרובצת על הביצים והאפרוחים. הבנים הם בעלי הקבלה שעושים דירה לקב"ה זיווג רוחני והורדת אור ע"ב ס"ג ומביאים לגדלות במדרגה.
וז״א גבורים וכו' דיהבין תוקפא למאריהון ע״י מדת הגבורה בסוד ופחד יצחק, לכבוש עבד תחת רבו וכו' המכניע כל כוחות של קבלה אשר יקבלו רק מפני אשר המשפיע רוצה בכך בשלב זה עדיין זה לא לקבל על מנת להשפיע, אלא פועל את פחד יצחק בדחיית הקבלה לפרטיות.

בעלי הקבלה מעוררים את החשק רק כיוון שהם יודעים שבלי גדלות זו אין דירה לעליון, והם מקפידים שאחרי החשק יפעלו בקדושה. וממליך את הגבירה בהארת ג״ר ושלימות, בקשורא דתפילין הנקראים עוז וכל החיצונים בורחים מפחד הארתם כמ״ש ויראו ממך. ומי שאין לו תפילין וכו' ומשאיר את השכינה רק בהארת ו"ק ,בקטנות, כמו בצים ואפרוחים, בלי הכח להיות גיבור  מצד הגיבורים הם שולטים על העבד ושפחה בשעה שאינו פועל את כוח התפילים, בההיא שעתא רגזא שכינתא למה שאינו מעלה מ״ן במצות תפילין להכניע את העבד והשפחה ביראה דאיהי י״ה. השכינה רוגזת למה הוא תקוע בקטנות, במדרגת בצים ואפרוחים ואינו מעלה ביקוש לגדול.

אישה אינה צריכה להניח תפילין, אך עליה לעשות את אותה עבודה נפשית, ע"י התמסרות למשפיע.

כג) ואוף הכי איהי וכו': ואף כך היא השכינה רגזה יותר, על נבל כי ישבע לחם, שנאמר בו לכו לחמו בלחמי. והוא נקרא נבל מפני שהוא קמצן בממונו, נבל שמו, ואין הוא נדיב, ואין הוא מזרע האבות, שנאמר עליהם נדיבי עמים נאספו, כי קמצן הוא עני הדעת, אחר שאינו עושה טוב לבעלי תורה, להיות מחזיק בידיהם. ותורה בלי מצוות אין היא תורת ה'.
פירוש, כאן המדובר במי שלומד תורה שלא לשמה ובאופן שלא שם לבו לבוא מתוך שלא לשמה ללמוד לשמה, ע״י המאור שבתורה שיחזירהו למוטב, והוא אינו אפילו בבחינת עבד ושפחה, אשר תורתו נעשית לו לסם המות הוא הנקרא כאן נבל. כמ״ש חז״ל למשמאילים בה סמא דמותא (שבת פ״ח) לרצות להגיע לשמה אין פירושו לומר לעצמך בעזרת השם יהיה בסדר, אלא כואב לך שזהו מצבך, ואתה מוכן להשקיע בממון ומעצמך כדי להגיע ללשמה. והוא בדיוק ההיפך מהלומד לשמה, אשר נכנס ללמוד תורה דרך השער של יראת ה׳ בסוד: כדי להגיע ללשמה צריך את כח הגבורה להכניע את העבד והשפחה, זהו כוח היראה. ראשית חכמה יראת ה', וזוכה אז להיות מרכבה לחסדי דוד הנאמנים, הנקראים תמכין דאורייתא ע"י הנדיב עולים הנה"י לחג"ת ומחג"ת לחב"ד. כי על ידו עלו נה״י ונעשו לחג״ת, וחג״ת עלו ונעשו לחב״ד, ונעשו נה"י חדשים לז״א ובנין לנוקבא. בסוד ממונו של אדם מעמידו על רגליו שנותן יגיעה להיות תלמיד חכם, היינו לומד להיות משפיע (פסחים קי״ט), וע״י הנדיבות מתגלה הדעת בכל הקומה.
וז״א ויש אפילו רוגז גדול יותר מאותם שאינם מניחים תפילין אשר השכינה רגזה יותר על נבל כי ישבע לחם וכו', נבל שמיה בבחינת אמר נבל בלבו וגו'. והוא קמצן, נבל בממונו ואינו רוצה לתת יגיעתו בכדי לזכות ללמוד לשמה, אשר החג״ת שנקראים אבות בזמן שעולים לחב״ד, והתפארת נעשית לדעת ומתפשטת לכל הקומה, ואז נקראים החג״ת נדיבים והנה״י נקראים בנים זרעא דאבהן, דהא קמצן איהו עני הדעת, שאינו ממשיך הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה שהוא בחינת תפארת למהוי מחזיק בידייהו שהם חסד וגבורה ידייהו דתפארת. לכן ואורייתא בלא פקודיא לאו תורת ה׳.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 13

 אמר לו הזקן לר' שמעון ברוך אתה המאור הקדוש היינו ר׳ שמעון, דודאי כך הוא, ובנים הם ודאי תחת אם העליונה.

ומפרש חסידים מצד ספירת חסד מדרגת אברהם. ובארו חז״ל עליו, אין חסיד אלא המתחסד עם קונו. שעשה לו להקב״ה קן, שהוא אכסניא שלו, וזוהי השכינה שהיא קן שלו. בית שלו שעשה לו דירה בלב. היכל שלו. מלון שלו. וארץ הקדושה היא יחידו וביתו. ואין השכינה נעשית למלון ואכסניא אלא כפי אותו אדם שתקן אותה ומשום זה ניתנה מדת החסד לאברהם.

החסיד עושה מקום בנפשו לעליון, וכך צריך לחנך גם את הנער על פי דרכו, דר-כ"ו.

ביאור הדברים: הצדיקים ע״י מעשים הטובים הגורמים לזווג גדול זה, זוכים שהארת הזווג תתפשט עד לעולם הזה, לפי החוק מה שגורם התחתון לעליון, מקבל גם הוא והם נעשים למרכבה אליה אשר הארת הזווג שוכנת בהם, ואברהם הוא שורש החסד שבנשמות ישראל.

מידת החסד כפי שיכול אדם לבטל עצמו כי הוא תיקן השכינה הקדושה לבחינת בית קבול לאור החסד, וקבלה החסדים בעד כל נשמות ישראל בכל מלואן.

לכאורה היינו אומרים שאברהם הוא הגדול ביותר, אך יצאה ממנו קליפת ישמעאל, ולכן גם מהחסד יכולה לצאת קליפה. רק כאשר מידת החסד מתוקנת כולה, אז עולם חסד יבנה והכל מתחיל מאברהם.

גבורים מצד ספירת גבורה, שנותנים תוקף לאדונם לכבוש עבד תחת אדונו. ושפחה תחת גבירתה, בקשר של תפילין. כי מי שאין לו תפילין בשעת קריאת שמע, מצדו שולטים העבד והשפחה על העולם ובשעה ההיא השכינה מתרגזת, זה הוא שכתוב תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. לפיכך שרה שהייתה בחינת הגבורה שהשלימה את אברהם.
כי בתקונו של אברהם עוד לא נגמר מחשבת הבריאה,  כי מחשבת הבריאה היתה בעיקר להנות ולהיטיב לנבראיו, ואם משתמשים רק במידת החסד אין שימוש ברצון ולא מתקיימת מטרת הבריאה.

לפי גודל החשק כך גודל התענוג, אך כאן אפשר להתבלבל כאילו אפשר לקבל את התענוג במקום החשק. יצחק מביא את החשק בקדושה, ואז יהיה בעל מנת להשפיע ונודע שקבלה כזו נחשבת להשפעה גמורה ממש. וצריכים לדעת אשר מה שאומרים אברהם קו ימין ויצחק קו שמאל, ויעקב קו אמצעי. אין הפירוש שאברהם היה בקו ימין לבד בלי קו שמאל ואמצע. במדרגות של קדושה לכל אחד ג קווים, וכאן אומר שעיקר מידת אברהם היא בחסד. ורק במסגרת הכללית יעקב הוא הכולל ג הקווים.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 13

יט) עד דאמר מלין וכו': עד שאמר ר׳ שמעון דברים אלו, הנה נזדמן לו זקן, שאל ואמר, הרי כתוב ואת הבנים תקח לך, הרי משמע דשלח תשלח קאי על הבנים. אמר לו ר׳ שמעון זקן, הלא כל אתין הם לרבות, ומשום זה לא אמר והבנים תקח לך, אלא ואת הבנים, לרבות אפרוחים, אבל לא אמר הבנים תקח לך כלומר, אשר ואת הבנים תקח לך קאי על אותם הבנים שהם בבחינת ביצים, ומרבה גם אותם שהם בבחינת אפרוחים בקומת נשמה אבל לא בקומת חיה אבל לא על בעלי קבלה שהם במוחין דגדלות דאו״א עלאין כי עליהם אין מה להוסיף ולהרבות. ומשכתוב ואת, הרי משמע שקאי על בנים שהם בבחינת ביצים, ומרבה גם אפרוחים.

כ) אמר ליה בריך וכו': אמר לו הזקן לר' שמעון ברוך אתה המאור הקדוש היינו ר׳ שמעון, דודאי כך הוא, ובנים הם ודאי תחת אם העליונה במוחין דאו״א עלאין, ומקבלים מו״ס תחתונות שלהם, ולכן הם חסידים. גבורים. בעלי תורה. חוזים. נביאים. צדיקים.
ואין להקשות למה לא חושב גם מלכים ממלכות כי בעת שמלכות משפיעה מוחין דחיה ועומדת במקום אימא עילאה אז הקשוטין הם במאני דדכורא בסוד הנה ארון הברית שהוא מלכות אדון כל הארץ. ואינה נקראת בשם אדני שהוא בחינת נקבה ובחינת מלכות, אלא בשם אדון שהוא זכר והיא כמו מדרגת יסוד שממנו צדיקים. (עיין בהקסה״ז אות י״ז).

רשב"י אומר שהוא מקבל את זה שהבנים הם בעלי קבלה. 

כא) חסידים מסטרא דחסד וכו': ומפרש חסידים מצד ספירת חסד מדרגת אברהם. ובארו חז״ל עליו, אין חסיד אלא המתחסד עם קונו. שעשה לו להקב״ה קן, שהוא אכסניא שלו, וזוהי השכינה שהיא קן שלו. בית שלו שעשה לו דירה בלב. היכל שלו. מלון שלו. וארץ הקדושה היא יחידו וביתו. ואין השכינה נעשית למלון ואכסניא אלא כפי אותו אדם שתקן אותה ומשום זה ניתנה מדת החסד לאברהם. החסיד עושה מקום בנפשו לעליון, וכך צריך לחנך גם את הנער על פי דרכו, דר-כ"ו.
ביאור הדברים: כי מלכות נקראת שכינה מבחינת הגילוי שאינה מסתלקת מאתנו אפילו בזמן שאנו רחוקים ממנה, בסוד בכל מקום שגלו שכינה עמהם. ומבחינה זו נקרא ז״א שוכן, והנוקבא שכינה, וגילוי זה הוא רק בזמן היות זו״ן פב״פ, והצדיקים ע״י מעשים הטובים הגורמים לזווג גדול זה, זוכים שהארת הזווג תתפשט עד לעולם הזה לפי החוק מה שגורם התחתון לעליון, מקבל גם הוא והם נעשים למרכבה אליה אשר הארת הזווג שוכנת בהם, ואברהם הוא שורש החסד שבנשמות ישראל, מידת החסד כפי שיכול אדם לבטל עצמו כי הוא תיקן השכינה הקדושה לבחינת בית קבול לאור החסד, וקבלה החסדים בעד כל נשמות ישראל בכל מלואן. וידוע שבדרך כלל השלימות התפשטות האור בכלי מתחלקת לה׳ מדרגות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. המתלבשים בה׳ כלים כח״ב תו״מ ומטעם ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות מתלבש תחילה אור נפש בכלי דכתר, וכשבא אור רוח יורד אור הנפש לכלי החכמה ואור הרוח מתלבש בכתר, וכן בבוא אור הנשמה יורד אור הנפש לכלי הבינה ורוח לחכמה ואור הנשמה נכנס בכתר, וכו'. וע״כ תמיד אנו מכנים להכלים ממעלה למטה כח״ב תו״מ, מתחילים בכתר עד מלכות לבסוף. ובאורות מתחילים ממטה למעלה נרנח״י נפש בראשונה ואח״כ רוח ואור היחידה הוא האחרון, כי כן סדר ביאתם של האורות שהתחתונים נכנסים תחילה, ובכלים העליונים מקבלים תחילה.
וז״א חסידים מסטרא דחסד דרגא דאברהם וכו' כי אברהם תיקן את השכינה הקדושה לבחינת כלי ובית קבול לאור החסד בכל ה׳ המדרגות, וז״א ודא שכינתא דאיהי קן דיליה שהוא אור הנפש בכלי דכתר, והארת נפש נקרא קן שהיא הארה לפרקים בסוד כצפור נודדת מן קנה. ואח״כ זכה יתיר והמשיך לאור הרוח ונכנס בכלי הכתר והנפש ירדה לכלי החכמה וז״א בית דיליה בסוד בחכמה יבנה בית. ואח״כ המשיך את אור הנשמה שהוא כבר אור ג״ר ואז המלכות נקראת היכל, בסוד היכל ה׳ כי אין המלך נמצא אלא בהיכלו, ורואי פני המלך שם הם. ואח״כ המשיך את אור החיה, והיות אשר בשתא אלפי שני אין אור החיה מאיר בקביעות רק בשבתות ועת רצון, ולכן אומר מלון דיליה שלא מאיר בקביעות כדרך בית והיכל. ואח״כ זכה לאור היחידה שה״ס ארץ הקודש בסו"ה ונתתי לך וגו' את ארץ מגריך. וז״א וארעא קדישא איהי יחודיה וביתיה כי מלבד מעלתו של אור היחידה שהוא אור הגדול יותר, יש עוד מעלה כי בביאת אור היחידה כל אור בא לכלי שלו, אור יחידה בכתר וחיה בחכמה וכו' עד אור הנפש בכלי מלכות.
ואין להקשות הלא חיה ויחידה אחר השתוף דמדה״ר בדין הרי נעשו למקיפים ואינם מאירים לתוך הכלים. כי המדובר הוא בנר״ן דחיה ונר״נ דיחידה, המאירים אפילו לפני גמר התקון. הרי אור חיה ויחידה אינם מאירים בזמן תיקון, בצמצום ב שיצאו ב בחינות מהמדרגה, לבוש והיכל ואז יש באצילות רק ג כלים. וכשאומרים חיה ויחידה, הם חלק ממדרגת הבינה.
ולפי שאברהם תיקן את השכינה לבלי שום אפשרות של פגם לאור החסדים, דהיינו שהעלה אותה לבחינת השפעת נ״ר ליוצרנו ית׳ ולא לקבל לעצמנו כלום, כי זוהי המדה והבית קבול לאור החסד כמ״ש חז״ל (אבות פ״ה) האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד. שאינו רוצה להנאת עצמו כלום, לכן אומר ולאו מלון ואכסניא וכו' כי כל הצמצומים וכל אחיזת ס״א הוא רק בבחינת קבלה לעצמו, ואברהם הסיר בזה כל חלאת הקליפות והס״א ונתקנה השכינה בתכלית הטהרה, ובגין דא יהיב להיות מרכבה אל מדת חסד לאברהם. לכאורה היינו אומרים שאברהם הוא הגדול ביותר, אך יצאה ממנו קליפת ישמעאל, ולכן גם מהחסד יכולה לצאת קליפה. העולם נברא באות ב שהיא חוכמה דבינה. חסד דבינה הוא אות ד שכל האותיות א-י הם בחינת בינה.

לכאורה כאשר מידת החסד מתוקנת כולה, אז עולם חסד יבנה והכל מתחיל מאברהם מצד זו"ן, מצד התלבשות אורות בכלים שאז החסד בחינת חכמה.  

כב) גבורים מסטרא דגבורה וכו': גבורים מצד ספירת גבורה, שנותנים תוקף לאדונם לכבוש עבד תחת אדונו. ושפחה תחת גבירתה, בקשר של תפילין. כי מי שאין לו תפילין בשעת קריאת שמע, מצדו שולטים העבד והשפחה על העולם כמו שרה שהייתה בחינת הגבורה שהשלימה את אברהם. ובשעה ההיא השכינה מתרגזת, זה הוא שכתוב תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה.
פירוש. כי בתקונו של אברהם עוד לא נגמר מחשבת הבריאה,  כי מחשבת הבריאה היתה בעיקר להנות ולהיטיב לנבראיו, ואם משתמשים רק במידת החסד אין שימוש ברצון ולא מתקיימת מטרת הבריאה. לפי גודל החשק כך גודל התענוג, אך כאן אפשר להתבלבל כאילו אפשר לקבל את התענוג במקום החשק. את התענוג יש לקבל בקדושה, בכלי של אור חוזר אשר מדת ההנאה תלויה ושקולה בשעור החשק וההשתוקקות לקבל, אשר כפי מדת גדלות החשק כך מדת התענוג, ולכן אחר אשר נתקנה השכינה רק בכלי של השפעה בלי לקבל משהו, רק להשפיע הרי לא הגיע מזה שום תיקון למחשבת הבריאה השורשיית שהיא באה רק בגדלות החשק לקבל ואם לא יכולים גונזים אותו ברדלא. לכן צריכים למדת הגבורה, שה״ס יצחק, אשר תיקן את השכינה לבית קבול, באופן שתהיה ראויה לקבל כל השלימות הנרצה והכלולה במחשבת הבריאה, והוא שעורר גם את החשק לקבל הימנו ית׳ אבל רק בבחינת קבלה ע״מ להשפיע. כלומר, אשר חושק מאד לקבל אבל רק מטעם שהמשפיע רוצה בכך ולולא שהמשפיע היה רוצה כן לא היה בו שום רצון של קבלה. יצחק מביא את החשק בקדושה, ואז יהיה בעל מנת להשפיע ונודע שקבלה כזו נחשבת להשפעה גמורה ממש. וצריכים לדעת אשר מה שאומרים אברהם קו ימין ויצחק קו שמאל, ויעקב קו אמצעי. אין הפירוש שאברהם היה בקו ימין לבד בלי קו שמאל ואמצע במדרגות של קדושה לכל אחד ג קווים, וכאן אומר שעיקר מידת אברהם היא בחסד. ורק במסגרת הכללית יעקב הוא הכולל ג הקווים, וכן יצחק שמאל לבד בלי קו ימין וקו האמצע, כי זה לא יתכן כלל במדרגות הקדושה, כי בכל מדרגות הקדושה, כל ג' הקוין כלולים זה בזה תמיד. והמדובר הוא רק בהשליטה כי אברהם הוא שליטת קו הימין וקו השמאל והאמצע נכללים בו. 

כשאומרים שאברהם מידת החסד, הכוונה שיש בו את כוחות ההשפעה. מדובר על צמצום ב שיצחק עובד עם הרצון לקבל, וכאן כל קבלת האור היא ממטה למעלה. אברהם לבדו מקבל ממעלה למטה אך רק ו"ק. יעקב משתמש ברצון לקבל עם מידת ההשפעה.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 12

 אנשים ללא שאיפה אמיתית להתקדם ולעלות ברוחניות, עליהם נאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, שלח תשלח מהם. אבל על בעלי קבלה נאמר, לא תקח האם על הבנים.

בניגוד לבעלי קבלה המעלים ביקוש, תפילה ושבח להשם שיעזור להם לעלות, אנשים בדרגה בצים ואפילו אפרוחים נמצאים בקטנות, עליהם השכינה רובצת, כלומרלא משתמשת ברגלים, מצב של קטנות.
בצים זו מדרגת נפש, כמו עובר שעדיין לא בקע, אפרוחים עדיין במדרגת קטנות, שנמצאים במצב היניקה שנקראים אפרוחים, נאמר עליהם שלח תשלח היינו להפרידם מן בינה, כדי לעוררם להתקדם ולעלות מ"ן להמשיך המוחין דפנים, אבל על בעלי קבלה שזכו להמשיך להם המוחין דגדלות מן בינה, נאמר עליהם לא תקח האם על הבנים. אלא ימשיכו הגדלות בקביעות.

לשלח את האם אומר לייצר מחלוקת כדי להתקדם ולעלות ממצב הקטנות. כל עוד אדם לא מגיע לשבת, למצב השלם, עליו להרגיש חסר כדי להגיע לגדלות, כלומר לעשות בנפש את המצווה של שילוח הקן. משלחים את האם כדי שבמדרגת בצים/אפרוחים יעלו ביקוש לגדלות.

אין אנו מבינים לדעת דרכי השכינה, כאותם בעלי קבלה. אשר הם עושים להקב״ה ושכינתו דירה. וכן פורחים עמה. לכל מקום שהיא פורחת כולם מתנדדים עמה, והולכים בשליחותיה. אבל האפרוחים, אין כנפיהן, היינו מצות עשה, הפורחים בהן שלמות וכל שכן ביצים. ומשום זה נאמר עליהם שלח תשלח את האם. לכן יש לכבד תלמידי חכמים, במיוחד את בעלי הקבלה.

 פירוש. ע״י עליית מלכות לבינה נעשה קשר בין כל עליון להתחתון שלו. עם חציית המדרגה החלק התחתון ירד, זהו מצב של אחים בכורים. זוהי תנועה נפשית משמעותית המאפשרת חיבור וקשר לעליון. כאן החלק התחתון של העליון מעלה את התפילה של התחתון.

אלו שבאמת עושים לקב"ה דירה בתחתונים, היינו בתוך ליבהם, הםבעלי קבלה הזוכים להמשיך הארת חכמה הם בונים לב שיכול לקבל את ההטבה, הם מחוברים לציפור, לשכינה ופורחים  עמה כי הם עצמם עולים עמה וממשיכים הארתה בכל העולמות. אבל אפרוחי שהם עוד במוחין דרובצת אין הכנפים שלהם ועוד לא זכו להעלות מ״ן במצוות והמעשים טובים שלהם לעורר הזווג, לכן עליהם נאמר על האם הרובצת עליהם, שלח תשלח את האם כדי שיתעוררו וימשיכו מוחין דגדלות גמורים.

תיקוני זוהר לא תקח האם על הבנים שעור 12

יז) ועלייהו אתמר וכו': ועליהם נאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, שלח תשלח מהם. אבל על בעלי קבלה נאמר, לא תקח האם על הבנים.

רובצת אומר לא משתמשת ברגלים, מצב של קטנות.
פירוש. כי סו״ה והאם רובצת ה״ס הקטנות אשר בינה השכינה משפעת קטנות, אל הבנים כי תקון ראשון אשר אמא מתקנת את זו״ן הוא העלאת מלכות אליה, שה״ס הבאת אות הי׳ באור גדלות הבינה ונעשה מאור לאויר קטנות, חסדים ואז מתמעטת הבינה מכח המלכות לו״ק חסרה ג״ר מקטינה עצמה ע"י כך שמורידה את האח"פ שלה ונשארת עם גלגלתא ועיניים. ואחריה מתמעטות כל המדרגות, וכולן כך בו״ק חסרי ג״ר, מחמת עליית מלכות לבינה חוצה את המדרגה ונשאר בלי רגלים וכאשר מתמעטים הכלים התחתונים, מסתלקים האורות הגבוהים, אשר בכל המדרגות. והשפעה זו נקראת האם רובצת על הבנים, כי אם לא היו זו״ן מקבלים הקטנות הזו מן הבינה, לא היו ראוים לקבל שום מוחין. וזה נבחן אשר חג״ת נה״י דז״א וכן מלכות עלו תחת כנפי בינה, ומקבלים כך את מוחין דקטנות שלהם, הנבחנים למוחין דו״ק, דהיינו המשלימים את הו"ק, אבל עוד אין בהם ראש, שהוא מוחין ממש דגדלות. ורביצה היא בהסתרת הרגלים, שהם סוד נה״י, ומטעם ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות נמצא אשר החסר נה״י דכלים, חסר ג״ר דאורות, וע״כ מכונים מוחין אלו בשם רובצת וכאן זו"ן מקבלים רק מוחין דקטנות, מוחין שמנהלים את הגוף. אמנם עד כאן נמשכים המוחין מהמצב הא׳ של זו״ן, בעוד שהם דבוקים בבינה הנקראת אם, וכדי לקבל מוחין דג״ר שהם גדלות גמורה, צריכים להמשיך המצב הב׳ של זו״ן ולהוציאם מתחת כנפי הבינה ולהפרידם מן הבינה ולבנותם בזווג חדש דפב״פ של או״א עלאין, ואז הם נקראים בנים גדולים.
בצים זו מדרגת נפש, כמו עובר שעדיין לא בקע, אפרוחים מדרגת קטנות, וזה אמרו כאן ועלייהו אתמר והאם רובצת וכו', היינו בזמן הקטנות שיש לזו״ן רק נפש שנקראים ביצים או בזמן היניקה שנקראים אפרוחים, שהם בחינת מוחין דרובצת אתמר עליהם שלח תשלח היינו להפרידם מן בינה, ולעלות מ"ן להמשיך המוחין דפנים, אבל על מארי קבלה שזכו להמשיך להם המוחין דגדלות מן בינה, נאמר עליהם לא תקח האם על הבנים. אלא ימשיכו הגדלות בקביעות.

לשלח את האם אומר לייצר מחלוקת כדי להתקדם ולעלות ממצב הקטנות. כל עוד אדם לא מגיע לשבת, למצב השלם, עליו להרגיש חסר כדי להגיע לגדלות, כלומר לעשות בנפש את המצווה של שילוח הקן. משלחים את האם כדי שבמדרגת בצים/אפרוחים יעלו ביקוש לגדלות. 

יח) דלית סכלתנו לאשתמודע וכו': כי אין מבינים לדעת דרכי השכינה, כאותם בעלי קבלה. אשר הם עושים להקב״ה ושכינתו דירה. וכן פורחים עמה. לכל מקום שהיא פורחת כולם מתנדדים עמה, והולכים בשליחותיה בעלי הקבלה. אבל האפרוחים, אין כנפיהן, היינו מצות עשה, הפורחים בהן שלמות וכל שכן ביצים. ומשום זה נאמר עליהם כלפי אורות דאמא במוחין דרובצת, שלח תשלח את האם. לכן יש לכבד תלמידי חכמים, במיוחד את בעלי הקבלה
פירוש. ע״י עליית מלכות לבינה נעשה קשר בין כל עליון להתחתון שלו עם חציית המדרגה החלק התחתון ירד, אח"פ דעליון יורדים לגלגלתא ועיניים של התחתון, מצב של אחים בכורים. זוהי תנועה נפשית משמעותית המאפשרת חיבור וקשר לעליון. כאן החלק התחתון של העליון מעלה את התפילה של התחתון, אשר בינה ותו״מ דעליון נתלבשו בכתר חכמה דתחתון. וכן בכל המדרגות, עד אשר בינה ותו״מ דמלכות דעשיה, נתלבשו בכתר חכמה של הצדיקים אשר בעולם הזה. וע״י מצות ומעשים טובים שעושים הצדיקים כדי להשפיע נ״ר ליוצרם כל פעם משבחים ועוסקים בגדלות השם, הם מעלים מ"ן וגורמים זווג דנשיקין לע״ב ס״ג שהם חכמה בינה דא״ק, אשר ע״י הארת זווג זה יורדת המלכות דכל המדרגות למקומה, כי ענין עליית המלכות לבינה התחילה רק בבינה דא״ק ולא למעלה ממנה שהוא חכמה, וע״כ כשחכמה זו דא״ק מזדווגת עם בינה, נדחה גם בבינה המלכות למקומה וכן נדחית בכל המדרגות, ובינה ותו״מ דכל מדרגה מתנשאים ועולים בחזרה ומתחברים מבחינה רוחנית לכתר וחכמה שלהם, וכן הם מעלים עמהם גם את כתר וחכמה של המדרגה התחתונה שנק אחים בכורים, מטעם להיות שבינה ותו״מ אח"פ דעליון נשתוו עם כתר וחכמה של התחתון בשעת הנפילה שהתחתון ראה את האחוריים של העליון שמאיר לך והייתה מאוחה אתו, שוב אינם נפרדים מהם בעת העליה. נמצא אשר ע״י המצוות נעשו בינה ותו״מ מכל מדרגה עליונה, לכנפים לטוס בהן חזרה למקומם, וגם להעלות עמהם את הכתר והחכמה של המדרגה התחתונה וכן בכל המדרגות עד לעולם הזה.
וזה אמרו, אלין עבדין לה דירה ולקב״ה, אשר בעלי קבלה הזוכים להמשיך הארת חכמה הנ״ל מזווג דע״ב ס״ג עושים להשכינה ולהקב״ה דירה, בסו״ה בחכמה יבנה בית.דירה זה לב שיכול לקבל את ההטבה ופרחין עמה כי הם עצמם עולים עמה וממשיכים הארתה בכל העולמות. אבל אפרוחי שהם עוד במוחין דרובצת לית גדפין דלהון שלמים דפרחין בהון דאינון פקודי דעשה ועוד לא זכו להעלות מ״ן בהמצוות והמעשים טובים שלהם לעורר הזווג דגדלות מע״ב ס״ג דא״ק להוריד את המלכות למקומה ובינה ותו״מ דעליון יתוקנו לבחינת כנפים לחזור למקומם. ובגין דא אתמר עלייהו לגבי אימא הרובצת עליהם שלח תשלח את האם כדי שימשיכו מוחין דגדלות גמורים.

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 11

אשרי הם בעלי ישיבה, בעלי מדרש, בעלי תורה. שגם צפור מצאה בית. היינו בית אשר נשמעים בו דברי תורה. כי במקום אשר יש שם תורה שהיא עמוד האמצעי, שם גם צפור מצאה בית. ומשום זה בארו החכמים את הכתוב (איוב כ') כל חשך טמון לצפוניו וגו' כמו האור כך גם החושך, מי שהולך בדרך לא טובה החושך מוכן לו, אשר כל בית שאין נשמעים בו דברי תורה לסוף תחרב.

פירוש, כי בזמן שב׳ הקוין הם במחלוקת כל אחד רוצה לבטל שליטת חברו ולקיים שליטתו לבדו קו ימין רוצה רק ימין, מפני שכך לא נפגם. השמאל אומר שכך לא מגיעים לשלמות, רק עם אמונה בלי הרצון לקבל לא מגיעים לתכלית, ומכאן המחלוקת מכיון שיש לכל אחד מעלה מיוחדת שאינה בחברו, כי לקו ימין יש מעלה שהוא כולו אור, היינו שמאיר בחסדים בזווג דלא פסיק, ורוצה לבטל את קו השמאל שהוא חשך. ולקו השמאל יש מעלה, להיותו אור חכמה הגבוה הרבה מאור החסדים אשר בימין ורוצה לבטל הארת הימין, והם מטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים, כי פעם נצח השמאל שהוא השתוקקות עצמית המושכת אור גדול וכל הקומה מאירה בבחינת דין שהוא חשך. ופעם נצח הימין וכל הקומה מאירה ברחמים שהוא אור. ואחר יציאת קומת החסדים על קו האמצע שהוא תפארת הנקרא תורה, קומה זאת נכנסת בין הימין לשמאל ומכריעה בחסדים שלה את קו השמאל שיתלבש בימין, ועל ידי זה הסירה את המחלוקת.

התורה משלבת בין ימין לשמאל, בין נברא לבורא, כי קו האמצע מקיים הארת שניהם, אשר הימין מאיר ממעלה למטה, כלומר לקבל במקום להשפיע בהארת ג״ר. והשמאל מאיר ממטה למעלה שלא כטבעו, והארת שניהם מתקיימת. כל אחד צריך לפעול הפוך מטבעו כדי לתקן. זיווג דהכאה שכל אחד מכה בטבע הפרטי שלו בכדי לבנות את היחד

הבית הוא ליבו של האדם, שיוכל לקבל עונג רק כשהוא בנוי מבעל ישיבה ובעל מדרש, מקטנות וגדלות, נקודת האיזון שנותנת הכוח לקבלת חכמה.

ואותם הבתים אשר נשמעים בהם דברי תורה נקראים: ביצים, אפרוחים. בנים. ומבאר, ביצים הם, בעלי מקרא. אפרוחים, הם בעלי משנה. בנים, הם בעלי קבלה. אמנם אדם מתחיל דרכו כעבד השם, אך המטרה להגיע למדרגת בן, ולכך יש ללמוד פנימיות התורה. מדרגת יראה אינה המטרה אלא אהבה. לכן אומר רבי חיים ויטאל שהאדם לא לבא לעולם אלא כדי ללמוד קבלה.

פירוש. ביצים הם מארי מקרא, שה״ס אור הנפש, שאין להם התפתחות מצד עצמם והיינו כמו ביצה שעוד לא מגולה בה החיות, אלא שהחיות עתידה לבוא. מדרגת הנפש היא מדרגת הדומם שפועלת על פי הכלל בלי תנועה עצמית.

אפרוחים הם מארי משנה שה״ס אור הרוח יש להם צמיחה מצד עצמם, וכבר יש להם גילוי לרצון פרטי אך יכולים לפעול אותו רק במקומם, שכבר נתגלה בהם החיות, ועדיין הם קטנים.

בנים, הם בעלי קבלה, שה״ס מוחין גמורים בגדלות. דהיינו בנים גדולים כל צרכם.

רק מדרגת מדבר יכול לפעול מחוץ לעצמו. חכמת הקבלה מגדירה את האפשרות להגיע לדרגת בנים. ישנם רמות של  אנשים, ובתוך המשכילים ישנם רמות של השכלה, הגבוהה ביותר היא שיחה עם הקב"ה על מחשבת הבריאה, שזה הדבר המשותף, הלימוד כיצד נברא האדם ומהו תפקידו. ומחשבת הבריאה היא הנקודה הקרובה ביותר האפשרית לאדם להתקרב לבורא, ולהגיע להשוואת צורה.

תורת הקבלה היא נשמת התורה, וכך בפנימיות האדם, הרגש לא מספיק, אלא נדרשת מוכנות לשלם ולתת יגיעה נכונה. מוכנות להכות באגו הפרטי, לתת לכלל את הרצון הפרטי.

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 11

טו) זכאה איהו מארי מתיבתא. מארי מדרש. מארי תורה. דגם צפור מצאה בית. בית דנשמעין ביה פתגמי אורייתא, דבאתר דאית תמן תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא, גם צפור מצאה בית תמן. ובגין דא אוקמוה רבנן כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה לסוף תחרב. 

פירוש מעלות הסולם

טו) זכאה איהו מארי וכו': אשרי הם בעלי ישיבה, בעלי מדרש, בעלי תורה. שגם צפור מצאה בית. היינו בית אשר נשמעים בו דברי תורה. כי במקום אשר יש שם תורה שהיא עמוד האמצעי, שם גם צפור מצאה בית. ומשום זה בארו החכמים את הכתוב (איוב כ') כל חשך טמון לצפוניו וגו' כמו האור כך גם החושך, מי שהולך בדרך לא טובה החושך מוכן לו אשר כל בית שאין נשמעין בו דברי תורה לסוף תחרב.
פירוש, כי בזמן שב׳ הקוין הם במחלוקת כל אחד רוצה לבטל שליטת חברו ולקיים שליטתו לבדו קו ימין רוצה רק ימין, מפני שכך לא נפגם. השמאל אומר שכך לא מגיעים לשלמות, רק עם אמונה בלי הצרון לקבל לא מגיעים לתכלית, ומכאן המחלוקת מכיון שיש לכל אחד מעלה מיוחדת שאינה בחברו, כי לקו ימין יש מעלה שהוא כולו אור, היינו שמאיר בחסדים בזווג דלא פסיק, ורוצה לבטל את קו השמאל שהוא חשך. ולקו השמאל יש מעלה, להיותו אור חכמה הגבוה הרבה מאור החסדים אשר בימין ורוצה לבטל הארת הימין, והם מטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים, כי פעם נצח השמאל שהוא השתוקקות עצמית המושכת אור גדול וכל הקומה מאירה בבחינת דין שהוא חשך. ופעם נצח הימין וכל הקומה מאירה ברחמים שהוא אור. ואחר יציאת קומת החסדים על קו האמצע שהוא תפארת הנקרא תורה, קומה זאת נכנסת בין הימין לשמאל ומכריעה בהחסדים שלה את קו השמאל שיתלבש בהימין, ועל ידי זה הסירה את המחלוקת התורה משלבת בין ימין לשמאל, בין נברא לבורא, כי קו האמצע מקיים הארת שניהם, אשר הימין מאיר ממעלה למטה, כלומר לקבל במקום להשפיע בהארת ג״ר. והשמאל מאיר ממטה למעלה שלא כטבעו, והארת שניהם מתקיימת. כל אחד צריך לפעול הפוך מטבעו כדי לתקן. זיווג דהכאה שכל אחד מכה בטבע הפרטי שלו בכדי לבנות את היחד

ועיין בזהר חדש שה״ש ובהסלם אות מ״ב כתוב שם ובחד היכלא מנייהו אית אתר טמיר וגניז מהכל, והיא היכל החכמה, כי החכמה מכוסה מכל הספירות. ולית מאן דידע בההוא אתר בר חד צפור
, שהיא מלכות שרק במלכות לבדה מתגלית חכמה.  בלי שימוש במלכות אין גילוי לחכמה דאתי בכל יומא תלת זמנין היינו שמקבלת ג׳ קוין מז״א ומצפצפא בגו אילני דגינתא ואמר גם צפור מצאה בית, כי בית ה״ס חכמה בסו"ה בחכמה יבנה בית, והצפור שהיא מלכות מצאה והשיגה הבית שהוא חכמה. וז״א זכאה וכו' דגם צפור מצאה בית וכו׳ דבאתר דאית תמן תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא המכריע בין הקוין גם צפור מצאה בית תמן. ומתגלה החכמה שבה ממטה למעלה. 

בעלי ישיבה צד ימין מצב הקטנות, בעלי מדרש שמאל, שדורשים את האושר המלא. בעלי תורה קו אמצעי תורה, שהם באים מבעלי ישיבה ומבעלי מדרש, ימין ושמאל של האמצע, אז גם ציפור מצאה בית, גם המלכות תזכה לחכמה.

הבית הוא ליבו של האדם, שיוכל לקבל עונג רק כשהוא בנוי מבעל ישיבה ובעל מדרש, מקטנות וגדלות, נקודת האיזון שנותנת הכוח לקבלת חכמה.  

טז) ואלין דנשמעין דברי וכו': ואותם הבתים אשר נשמעים בהם דברי תורה נקראים: ביצים, אפרוחים. בנים. ומבאר, ביצים הם, בעלי מקרא. אפרוחים, הם בעלי משנה. בנים, הם בעלי קבלה. אמנם אדם מתחיל דרכו כעבד השם, אך המטרה להגיע למדרגת בן, ולכך יש ללמוד פנימיות התורה. מדרגת יראה אינה המטרה אלא אהבה. לכן אומר רבי חיים ויטאל שהאדם לא לבא לעולם אלא כדי ללמוד קבלה.
פירוש. ביצים הם מארי מקרא, שה״ס אור הנפש, שאין להם התפתחות מצד עצמם והיינו כמו ביצה שעוד לא מגולה בה החיות, אלא שהחיות עתידה לבוא. מדרגת הנפש היא מדרגת הדומם שפועלת על פי הכלל בלי תנועה עצמית.  אפרוחים הם מארי משנה שה״ס אור הרוח יש להם צמיחה מצד עצמם, וכבר יש להם גילוי לרצון פרטי אך יכולים לפעול אותו רק במקומם, שכבר נתגלה בהם החיות, ועדיין הם קטנים, היינו שהם במוחין דקטנות חסרי ג׳ ראשונות, הנקראות גדלות. בנים, הם בעלי קבלה, שה״ס מוחין גמורים בגדלות. דהיינו בנים גדולים כל צרכם. רק מדרגת מדבר יכול לפעול מחוץ לעצמו.

חכמת הקבלה מגדירה את האפשרות להגיע לדרגת בנים. ישנם רמות של  אנשים, ובתוך המשכילים ישנם רמות של השכלה, הגבוהה ביותר היא שיחה עם הקב"ה על מחשבת הבריאה, שזה הדבר המשותף, הלימוד כיצד נברא האדם ומהו תפקידו. ומחשבת הבריאה היא הנקודה הקרובה ביותר האפשרית לאדם להתקרב לבורא, ולהגיע לשוואת צורה.

תורת הקבלה היא נשמת התורה, וכך בפנימיות האדם, הרגש לא מספיק, אלא נדרשת מוכנות לשלם ולתת יגיעה נכונה. מוכנות להכות באגו הפרטי, לתת לכלל את הרצון הפרטי. 

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 10

אדם נודד מפני שהוא מחפש את הקשר לבורא בכך שמוכן למעט עצמו כדי לא לבוא מתוך גאווה אישית, לבוא מתוך הבנה שיש לו תפקיד. עצם העלאת הביקוש היא מיעוט.

תלמידי חכמים נודדים כדי לחפש הארה אמיתית, נודדים ממקום בטוח שאינו אמיתי, למקום מסופק אבל אמיתי, בו אפשר לקבל חכמה במסגרת חסדים.
כאשר מרגיש אדם אמיתי שמחפש את הקשר, שהוא אינו מחובר, אינו בקשר של קדושה, ורואה שהוא יכול לקבל אור ממקום לא אמיתי, הוא מוותר כדי להגיע לאמת.

אם ימשיך לצרוך אור/תענוג לא אמיתי, הוא יחריב את בית המקדש הפנימי שבתוכו. מי שלא מרגיש את הגלות, לא יכול לבוא לגאולה.

רק כאשר מוכן הוא לבוא בענווה, ולמעט את עצמו, שזו בחינת מיעוט הלבנה, ולוותר על תענוג שאינו בקדושה, שאינו קבלה מטעם רצון השם.

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 10

יד) ורזא דמלה וכו': וסוד הדבר הוא, נודד הוא ללחם איה, איה מי שירחם עליו. אף כך המלכות אין מנהל לה וגו'. ומשום זה די לעבד להיות כאדונו ואין לחם אלא תורה, זה גורם לבעלי תורה אשר הולכים ונודדים
פירוש, יש ב׳ מצבים בזו״ן: א׳ מצב אחוריים, בסוד ב׳ המאורות הגדולים, אשר שניהם, ז״א ומלכות הם בקומה שוה, וז״א מלביש על קו ימין דבינה על ישסו"ת או על או"א כשהם מאוחדים אז אבא מלביש על צד של אבא ושל ישראל סבא, ומלכות מלבשת את קו שמאל דבינה ותבונה, ואז הם בבחי׳ אפי זוטרי, לכאורה הם כבר גדולים, אך אינם במקומם כי הם מוחין דאחוריים אשר אינם מאירים כי החסדים של ז״א הם בקטנות בלי ג״ר, וחכמה של מלכות מאירה בדינים בעל הסולם מתאר זאת על מצב המלכות, שכאן היא כבר גדולה מצד הכלים, עדיין אינה יכולה לעשות זיווג מפני שאין לה חסדים ולכן אומר לה לכי מעטי עצמך, וב׳ הקוים ימין ושמאל הם במחלוקת, בסוד מצת בלי ו' וקטרוג הירח. ואח״כ מגיעים למצב ב ע״י מ"ן שמעלים התחתונים, המלכות מתמעטת וחוזרת לנקודה לכאורה צריך להיות הפוך, אם מעלים מ"ן צריכה הייתה המלכות להתעלות. וכעט שהגיע לגדלות אומרים לה לכי מעטי עצמך, אך זה נתן לה את הכוח, ואח״כ נבנים לבנין גדול ע״י או״א, וחוזרים למוחין דגדלות ומאירים בבחינת הרחמים דאו״א עלאין, בזווג דפב״פ ע"י תהליך, מסך דחיריק ולאט לאט מתעלים. וז״ס של ב׳ מיני לחמים: מין א׳ נקרא לחם עוני שאי אפשר לקבל הארה ומין ב׳ נקרא לחם הפנים, כי המלכות מקבלת אז את השפע מי״ב פנים דז״א שהם חו״ג תו"מ, שה״ס ד׳ פני החיות: פני אריה, פני שור, פני נשר. ופני אדם. וכל אחת מהן כלולה מג׳ פנים, דהיינו אריה, שור, נשר. וד׳ פעמים ג׳ הן י״ב. והם סוד י״ב חלות של סעודות שבת. והם הסוד של לחם אי״ה בסוד אי״ה מקום כבודו, 

אדם נודד מפני שהוא מחפש את הקשר לבורא בכך שמוכן למעט עצמו כדי לא לבוא מתוך גאווה אישית, לבוא מתוך הבנה שיש לו תפקיד. עצם העלאת הביקוש היא מיעוט.

אשר מבואר בשער הכוונות בענין מוסף של שבת, אשר זו"ן עלו ביום השבת בעת חזרת הש״ץ של תפילת מוסף, ועומדים במקום או״א עלאין בחב״ד שלהם. וכתוב שם וז״ל, ודע כי סוד אי״ה אות א׳ היא מזל הי״ג דדיקנא דא״א שהוא סוד הדעת של או"א הנקרא י״ה וזהו אי״ה, עכ״ל.
וזה. אמרו ורזא דמלה נדד הוא ללחם אי״ה היינו שמעלה מ״ן לקבל המוחין דפנים המרומזים במלת אי״ה. ומבאר אי״ה דמרחם עליה כי מוחין דפנים הם מאירים ברחמים גדולים מהמזל הי״ג דדיקנא קדישא דא״א, אשר אז מתלבשת החכמה שבמלכות בחסדים דז״א. והחסדים דז״א מאירים בג״ר שהן חכמה. שז״ס מקום שהיא מלכות היא כבודו איה המקום שאפשר לקבל במלכות את החכמה  הכבוד של הו׳ שהיא ז״א בסוד אשת חיל עטרת בעלה. וטרם שמקבל המוחין האלו, הצדיק נודד מאחר ולא רוצה לקבל אור לא ראוי, ודיו לעבד להיות כרבו ומעלה מ״ן, ומסלק את עצמו מן המוחין דאחוריים, שהם לחם עני, בסוד מעוט הירח וז״א ולית לחם אלא אורייתא שהיא מוחין, והאי היינו כשהמוחין הם בבחינת אחוריים ודין, גרם למארי תורה שהם הממשיכים את המוחין דאזלין מתתרכין בכדי להמשיך המוחין דפנים.

תלמידי חכמים נודדים כדי לחפש הארה אמיתית, נודדים ממקום בטוח שאינו אמיתי, למקום מסופק אבל אמיתי, בו אפשר לקבל חכמה במסגרת חסדים.
ואין להקשות איך אפשר זה, אשר בחינת דיקנא דא״א, אשר היא גבוה הרבה מבחינת או״א תשמש לאו״א לבחינת דעת, רק לדיקנא יש את כח צמצום א הלא נודע שדעת היא בחינה תחתונה המזווגת לחו״ב ממטה למעלה, ונחשבת תמיד לבחינת ז״ת שלהם, א״כ איך אומר שדיקנא דא״א היא דעת לאו״א ונמצא הדעת גבוה מהם. התשובה היא, כי יש ב׳ זווגים באו״א א׳ הוא להחיות העולמות, וזווג זה נמשך מקומתם הקבועה, שהיא קומת בינה, וזווג זה לא נפסק לעולם מהם, משא״כ הזווג הב׳ שהוא להולדות נשמות, זווג זה אינו קבוע בהם ונק אהבת דודים, כי הם צריכים לקומת חכמה, ואי אפשר להם זווג זה רק בעת שעולים לג״ר דא״א שאז משיגים קומת חיה וע״ב, וראוים להולדה, וזה נעשה ע״י הדיקנא כי כשהם בג״ר דא״א אז נבחן הדיקנא לדעת שלהם, והגם כי א״א עצמו עלה ג״כ לעתיק, הנה סולם המדרגות לא משתנה, ואו״א משיגים כעת בזמן עלייתם את המצב הקבוע של א״א במקומו.

משתמש בחיצוניות של דיקנא כדי לעורר את הנקודה הפנימית, חיצוניות שיצא מחוץ למדרגה. או"א הם פנימיות של אריך.

כאשר מרגיש אדם אמיתי שמחפש את הקשר, שהוא אינו מחובר, אינו בקשר של קדושה, ורואה שהוא יכול לקבל אור ממקום לא אמיתי, הוא מוותר כדי להגיע לאמת.

אם ימשיך לצרוך אור/תענוג לא אמיתי, הוא יחריב את בית המקדש הפנימי שבתוכו. מי שלא מרגיש את הגלות, לא יכול לבוא לגאולה.

רק כאשר מוכן הוא לבוא בענווה, ולמעט את עצמו, שזו בחינת מיעוט הלבנה, ולוותר על תענוג שאינו בקדושה, שאינו קבלה מטעם רצון השם. 

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 9

 לנו יש תפקיד להעלות ביקוש/תפילה וע"י מעשים טובים להעלות את המלכות, לזיווג בעליון מעל עולמות בי"ע בהם שולטות הקליפות.
והנה מלכות בהארת חכמה נקראת צפור. בחכמה עצמה ברצון לקבל אין את הכוח לקבל את החכמה ישירות מהבינה, אלא דרך המלכות שעולה ועושה מיעוט בבינה ועושה כלי קבלה, כלומר שיתוף הרצון לקבל במידת ההשפעה.

בתהליך התיקון מופיע פגם בו ממעטים הקומה כדי שלא יפגום יותר, נותנים לו אחריות קטנה יותר.

ככול שהמדרגה רוחנית יותר היא כללית יותר.

בתהליך התיקון יש לתקן קודם את מידת הגאווה, ולאחר מכן את מידת האהבה. כאן יש לפעול באחדות ואהבת חברים כאיש אחד בלב אחד.

בפשעכם שולחה אמכם, בגלל הניסיון לקבל את האור לפרטיות, במקום לקבל בצורה של השפעה, השפע הפך לפשע-כם.

מלמד האר"י הקדוש לומר לפני כל מצווה לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתא, לכוון את הנפש שלא אתה תקבל, אלא כדי לעשות נחת רוח ליוצר, מפני שזה רצונו, ולא עושים כדי לקבל.

השכינה הקדושה שהיא כנגד הציפור, כתוב בה שלח תשלח, כנגד שני מצבים של אותה שכינה, בינה ומלכות. מלכות עלתה לבינה ועשתה כלי

פירוש נוסף, כן איש נודד ממקומו זה משה. שכתוב והאיש משה ענו מאד שנשמתו מתנדדת אחרי הקב״ה ושכינתו.
פירוש, כי משה רבינו מבחר הנבראים, הוא פנימיות הדעת בעוד יעקב אבינו חיצוניות הדעת. כאשר נגיע למדרגת אהבה, בחינת משה הוא המשיח, משה + אהבה = משיח. כנגד ג' אבות האות ש שתיקן את בחינת מ"ה = אדם. משיח מקבל סיוע ממשה שהוא פנימיות הדעת, ומגיע להשגה שלמה, תיקון האהבה. משה תקן פגם אדם הראשון מה שלא תקן שום צדיק בעולם.

גם משה הרועה הנאמן לא נכנס לארץ, אלא נודד. אנחנו מאמינים בהשם ובמשה עבדו שהוא בחינה אמונה. בלי גוף האמונה הנשמה לא יכולה להתקבל.

ועוד יש לפרש כן איש נודד ממקומו, היינו מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו, כמו השכינה שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח כי כן בארו החכמים את הכתוב (ישעיה ה׳) באזני ה׳ צבאות אם לא בתים רבים לשמה וגו׳ אשר בשעה שנחרב בית המקדש, גזר על בתי הצדיקים שיחרבו, היינו שהולך כל אחד נודד ממקומו, כי די לעבד להיות כאדונו. יש עניין ביציאה לגלות כפי שעשו צדיקים גדולים, כדי להרגיש בלב את גלות השכינה, את צער השכינה.

התהליך הנכון לאדם הוא לעבור סוג של השפלה כדי להתקדם, כדי להרגיש את טעם השכינה שבעפר. הטעם הוא רכישת אמונה, שבתחילת הדרך יש לקנות את התפיסה שהמצב לא קובע, בחינת אברהם אבינו, שורש האמונה.

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 9 המשך אות יא

יא) המשך

לנו יש תפקיד להעלות ביקוש/תפילה וע"י מעשים טובים להעלות את המלכות, לזיווג בעליון מעל עולמות בי"ע בהם שולטות הקליפות
והנה מלכות בהארת חכמה נקראת צפור. וזה אמרו ורשותא אתיהיב וכו' לכל הנשמות שנתגרשו ממקומן אחר הקב״ה ושכינתו, לקננא בהאי חבורא שהוא מזוהרא דאמא שהיא בינה המתקנת את המלכות בל״ב נתיבות החכמה, בחכמה עצמה ברצון לקבל אין את הכוח לקבל את החכמה ישירות מהבינה, אלא דרך המלכות שעולה ועושה מיעוט בבינה ועושה כלי קבלה לכל הפחות בבחי׳ קן שהיא הארה לפרקים בדרך עליה. וז״א שלח תשלח את האם שהן המלכות הנקראת את והבינה הנקראת אם, שהארת בינה נסתלקה בזמן חורבן בית ראשון, והארת מלכות נסתלקה בזמן חורבן בית שני. וכליהן ירדו לקליפות, ואין להקשות הלא אין פגם מגיע לג״ר ולמה אומר אשר גם כלי הבינה נפלו לקליפות. אלא כי אחר השתוף וההתכללות המלכות בהבינה נאמר עליהן ותלכנה שתיהן, ומפגם המלכות סובלת גם הבינה אבל רק ז״ת דבינה ולא ג״ר שלה. וכן איש נודד ממקומו זה ז״א שחזר לו״ק חסר ראש כבתחילת אצילותו.

התהליך נק פגם בו ממעטים הקומה כדי שלא יפגום יותר, נותנים לו אחריות קטנה יותר.

ככול שהמדרגה רוחנית יותר היא כללית יותר. 

בתהליך התיקון יש לתקן קודם את מידת הגאווה, ולאחר מכן את מידת האהבה. כאן יש לפעול באחדות ואהבת חברים כאיש אחד בלב אחד. 

בפשעכם שולחה אמכם, בגלל הניסיון לקבל את האור לפרטיות, במקום לקבל בצורה של השפעה, השפע הפך לפשע-כם. 

מלמד האר"י הקדוש לומר לפני כל מצווה לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתא, לכוון את הנפש שלא אתה תקבל, אלא כדי לעשות נחת רוח ליוצר, מפני שזה רצונו, ולא עושים כדי לקבל.

השכינה הקדושה שהיא כנגד הציפור, כתוב בה שלח תשלח, כנגד שני מצבים של אותה שכינה, בינה ומלכות. מלכות עלתה לבינה ועשתה כלי

יב) ועוד כן איש וכו': ועוד יש לפרש כן איש נודד ממקומו זה משה. שכתוב והאיש משה ענו מאד שנשמתו מתנדדת אחרי הקב״ה ושכינתו.
פירוש, כי משה רבינו מבחר הנבראים פנימיות הדעת בעוד יעקב אבינו חיצוניות הדעת. כאשר נגיע למדרגת אהבה, בחינת משה הוא המשיח, משה + אהבה = משיח. כנגד ג' אבות האות ש שתיקן את בחינת מ"ה = אדם. משיח מקבל סיוע ממשה שהוא פנימיות הדעת, ומגיע להשגה שלמה, תיקון האהבה. משה תקן פגם אדם הראשון מה שלא תקן שום צדיק בעולם, ותדע שמלכות דמלכות ה״ס ה׳ דמשה וה״ס שער הנ׳ הנקרא נתיב לא ידעו עיט בחינת עתיקה קדישה זה משה. כי כח״ב תו״מ יש במלכות שכל אחת מהן כלולה מעשר הרי הן חמישים, וכיון דמלכות דמלכות חסר לה אין בה רק מ״ט שערים, שמבחינת כלים חסר לה מלכות דמלכות ומבחינת אורות חסר לה כתר דכתר, כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, וה״ס ה׳ דמשה גדלות כלי הקבלה. וז״ש להלן בת״ז (תקון כ״ב) אשר ה׳ דמשה איהי במשכונא לגביה אברהם. והענין הוא, כי ה׳ דאברהם היא ה׳ הממותקת במדת הרחמים שה״ס ה׳ זעירא דבהבראם 

ה היא מלכות כשבאים לתקנה אי אפשר ללא התכללות בבינה, שהרי היא גדלות הרצון לקבל, וכדי לתקנה יש להכלילה עם כוח הבורא שבנברא, בינה. 

שבלי מיתוק הזה לא היה שום מציאות מוחין לזו"ן ולתחתונים שבחינת מלכות דאין סוף בחינה ד עליה היה צמצום מפני שיש בה את ההשתוקקות העצמית. יש לפתח השתוקקות חדשה, היא האמונה, כלומר ויתור על השתוקקות עצמית. ואלו המוחין ה״ס גילוי שמותיו הק׳ השם הגדול הוא הויה, המשפיע, שניתן לגלותו ע"י כלי ראוי ולא ע"י המלכות טרם מקבלת ניצוצי השפעה. שבשבילם ברא העולמות וכל זמן שה׳ דאברהם לא גילתה כל השמות הקדושים אי אפשר לבטל את המיתוק של המלכות בבינה הכוונה שאי אפשר לוותר את המיעוט, שהרי צמצום ב לא יתבטל לעולם ושתתגלה ה׳ דמשה בשלימותה אכן בגמר גילוי כל שמותיו הקדושים תתבטל בחי׳ השתוף מצד המיעוט ותתגלה ה׳ דמשה הגנוזה ברדל״א ויהיה גמר התקון, וזה אמרו כן איש נודד ממקומו דא משה אשר נשמת משה תתגלה בשלימותה רק עם ביאת המשיח אחרי הבירור של כל הנשמות שנשרו מאדה״ר.

גם משה הרועה הנאמן לא נכנס לארץ, אלא נודד. אנחנו מאמינים בהשם ובמשה עבדו שהוא בחינה אמונה. בלי גוף האמונה הנשמה לא יכולה להתקבל. 

יג) ועוד כן איש וגו': ועוד יש לפרש כן איש נודד ממקומו, היינו מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו, כמו השכינה שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח כי כן בארו החכמים את הכתוב (ישעיה ה׳) באזני ה׳ צבאות אם לא בתים רבים לשמה וגו׳ אשר בשעה שנחרב בית המקדש, גזר על בתי הצדיקים שיחרבו, היינו שהולך כל אחד נודד ממקומו, כי די לעבד להיות כאדונו. יש עניין ביציאה לגלות כפי שעשו צדיקים גדולים, כדי להרגיש בלב את גלות השכינה, את צער השכינה. 

התהליך הנכון לאדם הוא לעבור סוג של השפלה כדי להתקדם, כדי להרגיש את טעם השכינה שבעפר. הטעם הוא רכישת אמונה, שבתחילת הדרך יש לקנות את התפיסה שהמצב לא קובע, בחינת אברהם אבינו, שורש האמונה. 

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 8

כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.

לכאורה מצוות שילוח הקן מעלה שאלה לא הגיונית, למה יעשה אדם כזה צער לציפור לקחת את הביצים או הגוזלים. ומצד שני מובטח כאן שכר גדול של אריכות ימים. אלא המעשה החיצוני בא לגרות נקודה פנימית. הציפור הוא השכינה ומכאן שמודבר על הרגשת השכינה שבנפש עושה המצווה.

ואין צפור אלא השכינה, שהיא נתגרשה ממקומה, זה הוא שכתוב, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.

שלח תשלח, שני שלוחים נגד בינה ומלכות אחד סילוק השכינה מבית ראשון, בינה. ואחד מבית שני מלכות לקיים בו אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, כן איש נודד ממקומו, זה הקב״ה שנאמר בו ה׳ איש מלחמה שנתגרש אחריהם.

האדם הוא פנימיות וכל מה שקורה בחוץ זה רק חומר גלם להפעים תמורה פנימית לעבודה, העולם הוא אמצעי לעבודה, כדי לשכלל את הנשמה. כציפור נודדת, היא השכינה שמסתלקת וזה כמובן משפיע על הנשמות, ואז בגלל החטא הנשמה נידונה בנשירת אברים ונפילה לעולמות בי"ע למקום הקליפות.

ע״י חטאו של אדם הראשון, נשרו האברים, היינו הנשמות מהן היה מורכב, ונטבעו תוך הקליפות. כעת הקליפה שולטת על הנשמה. נשמה היא תענוג (או ידיעה) הנאה מדבר רע אומר שהקליפה לקחה את התענוג, כלומר הנאה מהתפיסה הגשמית תחת זמן ומקום. אך הנאה כמו מסעודת מצווה שבאה לעשות נחת רוח לבורא, שייכת לנשמה.

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 8

יא) ורשותא אתיהיב לאלין נשמתין דאתתרכו מאתרייהו שגורשו ממקומן בתר קב״ה ושכינתיה, לקננא בהאי חבורא. דאתמר בה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, ולית צפור אלא שכינתא, דאיהי מתתרכא מאתרהא גורשה ממקומה, הה״ד, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. 

לכאורה מצוות שילוח הקן מעלה שאלה לא הגיונית, למה יעשה אדם כזה צער לציפור לקחת את הביצים או הגוזלים. ומצד שני מובטח כאן שכר גדול של אריכות ימים. אלא המעשה החיצוני בא לגרות נקודה פנימית. הציפור הוא השכינה ומכאן שמודבר על הרגשת השכינה שבנפש עושה המצווה

את, לרבות שכינתא תתאה. האם, שכינתא עלאה, הה"ד ובפשעיכם שלחה אמכם. בינה שכינה עליונה, מלכות תחתונה דתרווייהו אתתרכו מאתריהון נודדות ממקומם. ובגין דא שלח תשלח, תרין שלוחין חד מבית ראשון, וחד מבית שני. לקיימא ביה אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. שכינתא עלאה. ותהלתי לפסילים שכינתא תתאה. כן איש נודד ממקומו, דא קב״ה דאתמר ביה ה׳ איש מלחמה דאתתרך אבתרייהו.

יא) ורשותא אתיהיב לאלין וכו': וניתנה רשות לאותן הנשמות שנתגרשו ממקומן אחר הקב״ה ושכינתו, לקנן בחבור זה. שנאמר בה בהשכינה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. ואין צפור אלא השכינה, שהיא נתגרשה ממקומה, זה הוא שכתוב, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. את, לרבות שכינה שלמטה היינו מלכות האם, שכינה העליונה היינו בינה זהו שכתוב ובפשעיכם שלחה אמכם. אשר שתיהן בינה ומלכות מתנדדות ממקומן. ומשום זה כתוב שלח תשלח, שני שלוחים נגד בינה ומלכות אחד מבית ראשון, בינה. ואחד מבית שני מלכות לקיים בו אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, שכינה עליונה, בינה. ותהלתי לפסילים שכינה תחתונה מלכות. כן איש נודד ממקומו, זה הקב״ה שנאמר בו ה׳ איש מלחמה שנתגרש אחריהם.
פירוש הדברים, מקום מלכות הוא מקום אבא שהוא חכמה בסוד ה׳ בחכמה יסד ארץ פעם ראשונה שמתגלה מלכות זה בחכמה, ואבא יסד ברתא. וכך הוא המקום הראוי להיות לה תמיד עליה לבוא למקום זה. ואז זעיר אנפין הוא במקום א״א הוא המשפיע ונמצא במקום גבוה יותר. וביום ו' דמעשה בראשית אחר שנברא אדם הראשון ועשה תיקונים ועליית עולמות, וע״י תוספות קדושה של אותו עש״ק נכנס כולו לגן עדן 

בתחילה רגליו היו מבחוץ ומגיעות עד חזה דיצירה. באצילות היה רק ראשו וגרונו כשנולד.

וזו״ן היו במקומם ז״א במקום א״א והנוקבא במקום אבא שזהו שיא הגדילה, לאחר שלוש עליות עד ראש דאריך, ועדיין חטא מפני שלא יכול היה להתפשט תחת הפרסא מאחר ולא חיכה ליום השבת. ואחר שחטא, גרם פגם אל המלכות שחזרה למטה תחת היסוד מצד האורות ומצד הכלים תחת ת"ת באחורי ז״א בלי זיווג פנים דפנים, מצב של גלות. ונשארה שם בבחי׳ נקודה א׳ לבד כלולה מי׳ וט״ס שלה ירדו למטה בקליפות, והוא המיעוט האחרון שלה. וכן ז״א ירד למטה כפי תחילת אצילותו ו״ק חסר ראש ונחשב כקטן מפני שהראש עובד רק בשביל הגוף. ואדם עצמו נידון בנשירת אברים הם הנשמות מהם היה מורכב האדם שהם כל נשמות הצדיקים שבג׳ עולמות בי״ע שהיו כלולות בו, כי נר״ן של הצדיקים הם מפנימיות העולמות, נפש מעשיה, רוח מיצירה נשמה מבריאה, כי הוא נולד מזו"ן דאצילות ונכללו בו כל הנשמות שלמטה מאצילות.

האדם הוא פנימיות וכל מה שקורה בחוץ זה רק חומר גלם להפעים תמורה פנימית לעבודה, העולם הוא אמצעי לעבודה, כדי לשכלל את הנשמה. כציפור נודדת, היא השכינה שמסתלקת וזה כמובן משפיע על הנשמות, ואז בגלל החטא הנשמה נידונה בנשירת אברים ונפילה לעולמות בי"ע למקום הקליפות.

וע״י חטאו נשרו כולן ונטבעו תוך הקליפות כעת הקליפה שולטת על הנשמה. נשמה היא תענוג (או ידיעה) הנאה מדבר רע אומר שהקליפה לקחה את התענוג, כלומר הנאה מהתפיסה הגשמית תחת זמן ומקום. אך הנאה כמו מסעודת מצווה שבאה לעשות נחת רוח לבורא, שייכת לנשמה. ובזמן בנין בית המקדש הראשון חזרו זו׳׳ן ועלו למקום או״א. והיתה מלכות במקום בינה וז״א במקום אבא בקביעות אפילו בימות החול המדרגה השישית. ובחורבן בית ראשון ירדו ממקום או״א עלאין ונסתלקה הארת בינה. עד בנין בית שני ואז לא עלתה המלכות שוב לבינה עלאה ואינה יונקת הארת הבינה העליונה רק מתבונה ובחורבן בית שני חזרו לאותו המצב כמו שהיו בחטאו של עץ הדעת שאז כל הנשמות צריכות תיקון אשר ז״א נשאר בו״ק ומלכות נשארה נקודה אחת שלה באצילות וט׳ הספירות התחתונות ירדו לתוך הקליפות.

המשכילים יזהירו שעור מס 7 המשך אות ט – י

הרקיע, אותיות העיקר נקרא כך מפני שיש הסתר ברקיע על השגחת הבורא, ורק בלימוד אֳמוּנִי ולא שכלי, מגלים שהבורא משפיע, טוב ומטיב. מלמד הרבי מלובביץ על נוסח התפילה: חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ, מהי יתרה ? ועונה ההסתר הוא חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה שמביא את האדם לעבוד בבחינת אמונה מעל טעם ודעת.

אמר הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו. כלומר רק מצד ההסתר, רק מצד זה שע"י הרקיע ניתן לדחות את האור, ניתן לקבל.

על הצדיק יסוד עולם מתקיים עולם המכוסה. ועל צדיק התחתון מתקיים עולם המגולה. ישנו צדיק עליון, יסוד המגלה עולמות עליונים, עולם הנסתר, וישנו צדיק תחתון עליו מתקיים העולם המגולה, היינו מצדיקי הרבים מאותו צדיק יסוד עולם תלויים הרבים ושואל מי הם הרבים. ומשיב, אלו שנאמר עליהם הלכה כרבים. שהם מבחינת האבות.

אין ההלכה כיחיד, כקו אחד, אלא ע"י ג קווים. כפי שעולם אצילות בנוי על ג קווים, לאחר צמצום ב שהעלה מלכות לבינה נגרם שיש רצון להשפיע ורצון לקבל, ומשני קווים אלו יש לבנות ולפעול בקו אמצעי.

וכך מתבלבלים המון העם שחושבים שאהבה זו רק נתינה, השפעה, היינו קו אחד. אהבה היא קו אמצעי שצריכה לאפשר לצד השני גם לתת לי, היכולת לקבל ליחד משותף.

לגויים נדמה שהרצון להשפיע הוא גורם לאהבה, כפי שחשב הגוי ששמאי יגייר אותו בעומדו על רגל אחת.

באצילות התחלקה כל מדרגה לשנים. יש צדיק מצד שמוותר לגמרי על הרצון העצמי, ויש צדיק שדווקא מגלה את הרצון לתחתונים. היות ובאצילות יש רק ג כלים, כתר חכמה ובינה, ומצד האורות יש בינה ז"א ומלכות. כל כלי מחולק לשנים.

ז"א ונוקבא מתחלקים, בחינת יעקב ולאה – יראה, ומתחת לחזה חסדים מגולים יעקב ורחל – אהבה.

היראה נקנית במקום הנסתר, שם קונים את האמונה, לכן בתורת הנסתר קונים את האמונה, שם הסודות מעל המדע והגשמיות. מחזה ולמטה זה כבר היישום המעשי של האמונה, הלכות וכדומה.

הצדיק בגלוי פועל רק על סמך הצדיק העליון הנסתר.

הכל מתחיל באמונה בשלוש האבות הקדושים. אמונה באברהם אבינו פירושה שיש להשתחרר לגמרי מהתפיסה הגשמית, לשבור את הפסלים ולבוא למציאות בבחינת חסד, שאני מאמין במשהו הגדול ממני מכל תפיסה אפשרית שלי.

הלכה כרבים, היא השכינה. ומשם ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כולם מצד המלכות, לעולם, אומר שבמצב העלם ירשו את הרצון. ואם יבואו אומות העולם ויאמר ליסטים אתם, כבשתם רצון שאינו שלכם, נאמר להם שהרצון שייך לקב"ה, שכתוב לי כל הארץ. הצדיקים יורשים את הרצון, ליבם בידם.

אי אפשר להשיג את תורה הנגלית בלי תורת הנסתר. אומר הלובן העליון ליעקב, במקומנו באצילות, אי אפשר לקחת קודם את הבת האהובה, מפני שאין שם חכמה, ויש לקבל את לאה קודם. יעקב אוהב את רחל אבל עליו לבחור קודם בנסתר.

אדם שלא יבחר קודם ביראה, זה נובע מכך שאין בו ענווה, הוא חושב שמגיע לו. לכן כתוב עקב ענווה יראת השם.

רחל יורשת את לאה אחרי שלאה עושה עבודה על היראה על הנסתר, ואז כשבאים למקום הגלוי עם הכח של הנסתר, אז הגילוי הוא פעולה נכונה. המלכות תוכל לקבל רק בבחינת אמונה. כאשר ז"א שהוא בחינת יעקב יהפוך להיות ישראל, אז יכולה להיות כניסה לארץ ישראל. במעבר יב"ק עליו לקנות את השליטה על החיצוניות, על שם אלקים. שם הויה הוא הפנימיות אותו יש להשליט על התפיסה של שם אלקים.

כאשר נסתר שולט על הגלוי אז יש מקום להיכנס לישראל. לכן במעבר יבק התגבר יעקב על שרו של עשיו, וקיבל את השם ישראל.

קודם רכש את הנסתר, שאמר עם לבן גרתי, רכשתי אמונה בלובן העליון. שם פעלתי את בחינת אברהם ויצחק, שם התגברתי על עבודה זרה, על הרצון לקבל.

בעזרת השם במהרה שנזכה לגילוי משיח, נזכה לרחל היושבת בבית לחם ( ג' פעמים הויה ) יש לחזור על פחים קטנים, מצוות שאדם דש בעקביו, מצוות האמונה. לוקח את הדין, שם אלוקים ועובד אתו באמונה, בהדרגה, כמו שאמר יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

המשכילים יזהירו שעור מס 7 המשך אות ט – י

הרקיע, אותיות העיקר שנקרא כך מפני שיש הסתר ברקיע על השגחת הבורא, ורק בלימוד אֳמוּנִי ולא שכלי, מגלים שהבורא משפיע, טוב ומטיב. מלמד הרבי מלובביץ על נוסח התפילה: חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ, מהי יתרה ? ועונה ההסתר שמביא את האדם לעבוד בבחינת אמונה מעל טעם ודעת.

כמו שהפתילה משמשת לאור להאחז בה, כך האור חוזר הנובע מהרקיע, יכול האור להאחז. על זה אמר הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו. כלומר רק מצד ההסתר, רק מצד זה שע"י הרקיע ניתן לדחות את האור, ניתן לקבל.

ט) ועליה אתמר וצדיק וכו': ועליו על הרקיע שהוא בפה דאריך אנפין נאמר וצדיק יסוד עולם. על צדיק העליון מתקיים עולם המכוסה. ועל צדיק התחתון מתקיים עולם המגולה ישנו צדיק עליון, יסוד המגלה עולמות עליונים, עולם הנסתר, וישנו צדיק תחתון עליו מתקיים העולם המגולה. והיינו מצדיקי הרבים מאותו צדיק יסוד עולם תלויים הרבים ושואל מי הם הרבים. ומשיב, אלו שנאמר עליהם הלכה כרבים. שהם מבחינת האבות. 

אין ההלכה כיחיד, כקו אחד, אלא ע"י ג קווים. כפי שעולם אצילות בנוי על ג קווים, לאחר צמצום ב שהעלה מלכות לבינה נגרם שיש רצון להשפיע ורצון לקבל, ולשני קווים אלו יש ללכת בקו אמצעי. 

וכך מתבלבלים המון העם שחושבים שאהבה זו רק נתינה, השפעה, היינו קו אחד. אהבה היא קו אמצעי שצריכה לאפשר לצד השני גם לתת לי, היכולת לקבל ליחד משותף.

לגויים נדמה שהרצון להשפיע הוא גורם לאהבה, כפי שחשב הגוי ששמאי יגייר אותו בעומדו על רגל אחת. 

שאין רבים פחות מג׳. פירוש, כי ב׳ עולמות יש, אשר מחזה ולמעלה נבחן לעולם העליון והוא בחסדים מכוסים אמונה שלמה בלי רצון עצמי לקבל ועומד על הרקיע העליון שבפה דא״א. ועל הרקיע האמצעי שבחזה עומד העולם המגולה כי ברוחניות עומד היסוד למעלה מן הבנין. (ועיין בזהר ויצא דף קל״ב במאמר תרין רקיעין שירותא וסיומא) וזהו פרושו ומצדיקי הרבים כי אין רבים פחות מג׳ והם האבות שהם חג״ת הנקראים רבים והם תלויים על הרקיע העליון שהוא ממעל להמרכבה העליונה כנ״ל.

באצלילות התחלקה כל מדרגה לשנים. יש צדיק מצד שמוותר לגמרי על הרצון העצמי, ויש צדיק שדווקא מגלה את הרצון לתחתונים. היות ובאצילות יש רק ג כלים, כתר חכמה ובינה, ומצד האורות יש בינה ז"א ומלכות. כל כלי מחולק לשנים.

מצד בינה הם מחולקים לעתיק, וא"א ושניהם כתר. מחזה ולמעלה חסדים מכוסים עתיקה קדישא, ומחזה ולמטה חסדים מגולים מבחינת א"א. 

אצל או"א שלמעלה מחזה חסדים מכוסים, וישסו"ת שתחת לחזה חסדים מגולים, היינו שיש כבר רצון לחכמה.

בחסדים מכוסים לא משתמשים כלל ברצון לקבל, שזה מקום אוויר.

ז"א ונוקבא מתחלקים, בחינת יעקב ולאה – יראה, ומתחת לחזה חסדים מגולים יעקב ורחל – אהבה.

היראה במקום הנסתר, שם קונים את האמונה, לכן בתורת הנסתר קונים את האמונה, שם הסודות מעל המדע והגשמיות. מחזה ולמטה זה כבר היישום המעשי של האמונה, הלכות וכדומה.

הצדיק בגלוי פועל רק על סמך הצדיק העליון הנסתר. 

הכל מתחיל באמונה בשלוש האבות הקדושים. אמונה באברהם אבינו פירושה שיש להשתחרר לגמרי מהתפיסה הגשמית, לשבור את הפסלים ולבוא למציאות בבחינת חסד, שאני מאמין במשהו הגדול ממני מכל תפיסה אפשרית שלי.

י) הלכה כרבים דא וכו': הלכה כרבים, היא השכינה. ומשם ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ כולם מצד המלכות, לעולם אומר שבמצב העלם ירשו את הרצון. ואם יבואו אומות העולם ויאמר ליסטים אתם, כבשתם רצון שאינו שלכם, נאמר להם שהרצון שייך לקב"ה, שכתוב לי כל הארץ. הצדיקים יורשים את הרצון, ליבם בידם. אותה שנאמר בה והארץ הדום רגלי. זוהי השכינה שהיא כלולה מעשר ספירות, ומשם נקראים ישראל: מלכים. צדיקים. חוזים. נביאים. בעלי תורה. גבורים. חסידים נבונים. חכמים ראשי אלפי ישראל.
פירוש, הלכה היא מלכות אותיות הכלה ויש ב׳ בחי׳ מלכות אחת היא לאה המלבשת מחזה ולמעלה דז״א אי אפשר להשיג את תורה הנגלה בלי תורת הנסתר. אומר הלובן העליון ליעקב, במקומנו באצילות אי אפשר לקחת קודם את הבת האהובה, מפני שאין שם חכמה, ויש לקבל את לאה קודם. יעקב אוהב את רחל אבל עליו לבחור קודם בנסתר, שאם לא יבחר קודם ביראה, זה נובע מכך שאין בו ענווה, הואר חושב שמגיע לו. לכן כתוב עקב ענווה יראת השם. ואחת היא רחל המלבשת מחזה ולמטה דז״א, ובעת הארת מוחין השלמים בהארת החכמה אז נעשו ב׳ הנוקבין דז״א רחל ולאה פרצוף אחד אשר לאה היא בפנימיות ורחל בחיצוניות. ואז הלכה כרבים, שהם חג״ת ואז ומתמן ועמך כולם צדיקים וגו׳ כי השכינה הק׳ מקבלת אז מכל קומת ז״א וחג״ת דז״א נעשו לחב״ד ונשלם בג״ר ויש לו עשר ספירות שלימות והשכינה מקבלת מכל ע״ס דז״א לזה אומר דא שכינתא. דאיהי כלילא מעשר ספירן ואז היא משפיעה להתחתונים, מכל עשר הספירות. זה אומרו ומתמן אתקריאו ישראל וכו' אשר השכינה מעטרת לישראל מכל קומת עשר הספירות שלה, ונקראים מלכים צדיקים וכו'.

רחל יורשת את לאה אחרי שלאה עושה עבודה על היראה על הנסתר, ואז כשבאים למקום הגלוי עם הכח של הנסתר, אז הגילוי הוא פעולה נכונה. המלכות תוכל לקבל רק בבחינת אמונה. כאשר ז"א שהוא בחינת יעקב יהפוך להיות ישראל, אז יכולה להיות כניסה לארץ ישראל. במעבר יבק עליו לקנות את השליטה על החיצוניות, על שם אלקים. שם הויה הוא הפנימיות אותו יש להשליט על התפיסה של שם אלקים. נסתר שולט על הגלוי אז יש מקום להיכנס לישראל. לכן במעבר יבק התגבר על שרו של עשיו, וקיבל את השם ישראל. 

קודם רכש את הנסתר, שאמר עם לבן גרתי, רכשתי אמונה בלובן העליון. שם פעלתי את בחינת אברהם ויצחק, שם התגברתי על עבודה זרה, על הרצון לקבל.

בעזרת השם במהרה שנזכה לגילוי משיח, נזכה לרחל היושבת בבית לחם ( ג' פעמים הויה ) יש לחזור על פחים קטנים, מצוות שאדם דש בעקביו, מצוות האמונה. לוקח את הדין, שם אלוקים ועובד אתו באמונה, בהדרגה, כמו שאמר יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

המשכילים יזהירו שעור מס 6 המשך אות ז

התחתון יכול להשיג הארה רק כאשר הוא פועל תוספת אור בעליון שהוא הכלל שלו, כלומר הנברא יכול להשיג כאשר הוא פועל לטובת ורצון העליון.

כל הנשמות פורחות מן הרקיע, והוא צדיק חי העולמים, אשר ממנו פורחות נשמות הצדיקים. ומאירים באור הלבנה, כלומר אור האמונה שהיא מלכות שממנה בא אור, החוזר ועליהם כתוב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ.

צריך האדם להאמין שיש לו תפקיד למלא בעולם. יכול הוא לקנות את הרקיע, המסך דרכו הוא פועל בזכות מצוות ומעשים טובים, אותם הוא מעלה למעלה, מקדיש אותם כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמית.

ואותו הרקיע, אותיות העיקר, שמורה על חשיבות ועיקר העבודה, עשיית נחת רוח לקב"ה.

הרקיע הופך להיות יסוד, מסך ממנו נשמות הצדיקים יכולים לנהל את החיים, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרנו. היכולת להשתמש במסך זה גם בגדלות כלומר אדם יכול לחשוב אחרת, להתחבר למחשבה עליונה. זהו תיקון אמוני, הלב עולה למחשבה.

הסתר פנים הוא הסתר בהשגחת הבורא. בהסתרה שמקבלים באמונה, אפשר לראות לאחר מכן את אור החכמה. האורות מתגלים למי שמוכן לפעול באמונה, בהסתרה, כלומר ויתור על הרצון.

המשכילים יזהירו שעור מס 6 המשך אות ז

התחתון יכול להשיג הארה רק כאשר הוא פועל תוספת אור בעליון שהוא הכלל שלו, כלומר החתון יכול להשיג כאשר הוא פועל שלעליון יהיה

ז) וכלהו פרחין מן וכו': וכל הנשמות פורחות מן הרקיע, והוא צדיק חי העולמים, אשר ממנו פורחות נשמות הצדיקים. ומאירים באור הלבנה אור האמונה שהיא מלכות שממנה בא אור, החוזר ועליהם כתוב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ. הוא צריך להאמין שיש לו תפקיד למלא בעולם. הארץ מלכות, רקיע מסך אותו הוא קונה בזכות מצוות ומעשים טובים המעלה למעלה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו

ח) ואיהו רקיע דאיהו וכו': ואותו הרקיע, אשר הוא למעלה מן החיות, זה הוא שכתוב וממעל לרקיע אשר על ראשם. והפוך רקיע ותמצא לו עיקר ויסוד של המרכבה העליונה, שעליו מתקיימים החיות והכסא של המרכבה העליונה.
ביאור הדברים, כבר ביארנו לעיל אשר רקיע הוא הפרסא הפסק המדרגה כתוצאה מצמצום ב שמלכות עולה לבינה, עושה מיעוט, מחלקת את המדרגה למעלה ולמטה מפרסה ומוציאה את הבינה תחת הפרסה ומשם לא ניתן לקבל. 

בגדלות הפרסא חוזרת למקומה ומייצרת ביטול לחלוקה באופן חלקי, שגם אח"פ דעליה יקבלו.

שפירושו צמצום ב׳ מעליית המלכות לבינה, והוציא בינה ותו״מ דכל מדרגה ומורידם למדרגה שמתחתיה, ובעת גדלות חוזרת הפרסא שהיא הרקיע לסיום הצמצום א', ומחזיר הספירות בינה ותו״מ אל המדרגה. ובכלל יש ג׳ פרסאות בעולם אצילות. א׳ הוא הרקיע הראשון שבמקום הפה דא״א, שהוציא בינה ותו״מ מראש דא״א, למדרגת או׳׳א, ונשאר בראש א״א כתר וחכמה לבד והוא רקיע הראשון. כי פרצוף עתיק אמרנו לעיל שהוא כולל כל גוון והוא אמצעי ושורש, בבחי׳ בקע ולא בקע ועדיין לא נקבע בו פרסא. (עיין בסולם תחילת ב״א) ב׳ הוא רקיע אמצעי העומד במקום החזה דא״א ומוציא בינה ותו״מ דחג״ת דא״א מבחינת תוך למקום ישסו״ת וזו״ן שלמטה מחזה. ג׳ הוא רקיע התחתון העומד במקום סיום עולם האצילות, ומוציא בינה ותו״מ דזו״ן דאצילות לבי״ע נוצרו ג סיומים מצמצום ב. ונמצא ג׳ סיומים מכח צמצום ב': העליון בפה דא״א, האמצעי בחזה דא״א. התחתון הוא בסיום האצילות. ולעת גדלות שהארת ע״ב ס״ג דא״ק מבטלת לשעתה את הסיומים דצמצום ב׳ ומחזירה את הסיומים דצמצום א׳ אשר בזה מתבטל הגבול של סיום האצילות ביטול רק בכך שמפרידה את הכלים התחתונים אך מאפשרת להם לעלות למעלה, אז יורד רקיע התחתון מסיום האצילות למקום נקודה דעולם הזה בתחתית עולמו בי"ע, ומעלה את ג׳ עולמות בי״ע דפרודא לאצילות אל המקום שמחזה ולמטה דא״א ששם עומדים ישסו״ת וזו״ן. והם מלבישים עליהם. ואח״ז יורד רקיע האמצעי ממקום החזה דא״א למקום סיום האצילות ומעלה את הישסו"ת וזו״ן שעליהם מלבישים ג׳ עולמות בי״ע אל מקום או״א דאצילות, כי הגבול שבחזה כבר נתבטל. ואח״כ יורד רקיע העליון שבפה דא״א אל מקום החזה ומתבטל הגבול שבין הראש דא״א לחג״ת שלו, ששם או״א ועליהם מלבישים ישסו״ת וזו"ן, ועליהם ג׳ עולמות בי״ע ונמצא שכולם עולים אל ראש א״א, ומקבלים שם אור החכמה. וזה אמרו איהו רקיע דאיהו לעיל מחיוון הוא רקיע העליון שבפה דראש א״א הכולל כל התחתונים בזמן בטול הפרסאות והסיומים וזה שאמר הפוך רקיע היינו הורדת הנקודה דמדת הדין למקומה ותשכח ליה תמצא לו עיקר ויסודא דמרכבתא עלאה כי יש מרכבה דחג״ת שלמעלה מחזה ונקרא מרכבה עליונה ויש מרכבה דנה״י ונקרא מרכבה תחתונה להיותם למטה מחזה, וכן יש חיות גדולות שהן חג״ת וחיות קטנות שהן נה״י והפרסא שבפה דא״א הוא ממעל להמרכבה העליונה ולעת גדלות, מעלית את כולם. היינו שנתהפך הרקיע לשעתו תשכח ותמצא את העיקר שהוא החכמה סתימאה שעליה נאמר כולם בחכמה עשית, ומ״ש בזהר(אד"ר אות כ"א) שהיא מכוסה בקרומא דלא לאתפתחא. היינו בקביעות. כי אפילו אחרי בטול כל הפרסאות כבר ביארנו לעיל שכל הגדלות נקרא בשם זהר ולא אור הרומז על ג״ר דג״ר והגילויים הם בבחי׳ כוכבים טיפין טיפין של אור, ובכל העליות אשר אח״פ דכל מדרגה מתחברים לכתר וחכמה לא נעשים לאחד ממש, רק בבחי׳ ימין ושמאל כמ״ש במקומו. שזהו עיקר התקון של השבירה, שיש גדלות בבחי׳ עליית העולמות לבד בלי לבטל את המסכים. וגם שהזווג של ח״ס הוא רק מבחי׳ החסד שלה ולא מכל קומתה שחסד שלה לבד מספיק לבטל הפרסאות לשעתם שז״ס חסד עולה ע״ב.

הרקיע הופך להיות יסוד, מסך ממנו נשמות הצדיקים יכולים לנהל את החיים, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרנו. היכולת להשתמש במסך זה גם בגדלות הוא ע"י משיכת אור ע"ב שמבטל את הפרסאות בתיקון מצד הזמן. כלומר אדם יכול לחשוב אחרת, להתחבר למחשבה עליונה. זהו תיקון אמוני, הלב עולה למחשבה, אח"פ שהוא הרצון לקבל, בעליה שאינו מקבל במקומו עד האלף השביעי. בזמן תיקון אפשר להעלות את ההשתוקקות העצמית למקום ההתכללות, אח"פ דעליה, אך הפרסא נשארת, כמו בשבתות. 
ויש כאן עוד ענין נשגב, שבהתהפכות הרקיע וכל האורות מתגלים, רואים אשר, מלבד הנחת רוח והשעשועין הגדולים שיש למעלה מיגיעתנו בתורה ומצות בזמן הסתרת הפנים שהם גדולים יותר מפעולת המלאכים שהם מוכרחים בשליחותם. מתגלה עוד שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, הוא משמש כמו פתילה להאור הנאחז בה, וכל העב יותר נעשה לכלי לאור גדול וחשוב יותר וזה אמרו הפוך רקיע היינו ביציאה מן ההסתר פנים תשכח ליה עיקר חוץ מנחת רוח, זה יותר גדול להינות בקדושה, היינו לקבל תמצא לו לההסתר עצמו שהוא המקשר העיקרי לאור השי״ת, אשר על ידי זה הוא כל גילוי החכמה. והיא מאירה בכלים דאחוריים בסוד וראית אשר אורות דחכמה הנקראים ראיה והסתכלות, את אחורי מאירים בכלים דאחוריים דוקא. ובפנים אין חכמה מאירה בסוד ופני לא יראו רק חסדים. הסתר פנים הוא הסתר השגחת הבורא. בהסתרה שמקבלים באמונה, אפשר לראות לאחר מכן את אור החכמה. האורות מתגלים למי שמוכן לפעול באמונה, בהסתרה, כלומר ויתור על הרצון.

צדיק חי העולמים, בחינת יסוד, הוא העיקר שבזכותו ניתן לקבל דרכו את האור בהתכללות. 

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אות ה חלק ג שעור מס 5

המשך אות ה – ו

זהר מבהיק כליל ירוקא כחמה: הוא תפארת קו האמצע המכריע בין ימין ושמאל, ומתלבשים הגבורות דשמאל שהם גוון אדום בחסדים דימין אשר גוונם הוא לבן. ולכן מבהיק בהארה כלולה, ותדע שתפארת היא בינה דחסדים, כמו הבינה בג״ר. (עיין במראות הסלם בהקדמת ספר הזהר מאמר השושנה). אור ירוק מצד הכלי, אבל האור שמאיר בוא הוא מצד הנצח
זהר ירוק כככב: הוא נצח. והוא ו"ק דתפארת, ולכן הארתו ירוקה, ולהיות הנצח הוא ג״ר דנה״י, כמו החסד שהוא ג״ר דחג״ת ולכן עומד בימין ואין בו אדמימות כמו בתפארת (ועיין בשער עתיק בע״ח בדרוש הספיקות) ושולט בו הלבן על האדום בסוד נעימות בימינך נצח. ובסוד נצח ישראל לא ישקר. עומד בימין והגבורה לא שולטת בו. נצח הוא בחינת האידאה, שאין שקר בעליון
זהר כליל חוור וסומק: זהו הוד שהוא בקו שמאל והאודם שולט בו על הלבן. והוא יתוקן בגמר התקון ומ״ש בזהר בראשית אות קמ״ה יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתת מהודך עליו. ע״ש בהסולם כי הודו של משה, הוא מבחינת פנימיות ז״א, בסוד משה מלגאו.
זהר זהיר לכל עיבר, כמאן דמחא בפטיש וזריק שביבין לכל סטרא: זהו יסוד, כי זווג של היסוד נעשה על המסך בסוד ההכאה המעלה אוד חוזר להלביש את אור הישר, ואז ישנם חכמה וחסדים בהקומה. לזה אומר זהר זהיר לכל עיבר הן לחכמה והן לחסדים. ומ״ש כמאן דמחא בפטיש רומז על זווג דהכאה. (וענין זווג דהכאה והעלאת או"ח שנעשה לכלי קבלה במקום הרצון לקבל הוא ענין ארוך ומפורש היטב בפתיחה לחכמת הקבלה למרן בעל הסלם זיע״א ע״ש).

את המלכות לא סופר מאחר והיא נגנזה ברדלא, וסופרים כאן 9 אורות שמאירים.

מראה כאן שאי אפשר להאיר בשלמות, אלא הארה חלקית דרך ל"ב נתיבות החכמה. 

ו) הכי מהאי זהר וכו': כן מזהר הזה מאירים כמה נשמות, והם מאירים כולם בתקון הרקיע המסך. ואלה הם הנשמות מאותם המשכילים הנשמות שיש להם שכל אמוני לדעת סודות העליון. הם יודעים שהם רק חצי, באים בביטול ואמונה שיש להם שכל לדעת את סודות אדונם. כל אלה הנשמות רשומות ומצויירות במלכותו של הרקיע, כמו כוכבים שמאירים ברקיע. וזהו יזהירו כזהר הרקיע. מהו הרקיע. שואל מהו התקון הנקרא רקיע. ומשיב, הוא אשר הנשמות של המשכילים מאירות בו כמו הכוכבים ברקיע. וכן הם מאירים בהכסא.
פירוש הדברים, כי ע״י עבודת הצדיקים העושים מצות ומעשים טובים כדי לעשות נחת רוח ליוצרם עולה מ״ן למעלה ומתתקן ממ״ן אלו מסך, ואור העליון שאינו פוסק מלהשפיע מזדווג על מסך הזה ויוצאת קומה שלימה של אור ומתלבשת באור החוזר הזה שעלה ממטה למעלה אי אפשר להגיע לזיווג בלי להעלות ביקוש אמיתי או ביקוש לפרטיות. ואותו אור מגיע אל הנוקבא שהיא השכינה הקדושה וזה כלל גדול אשר כל מה שהתחתון גורם תוספות אור בהעליון, חוזר ויורד אותו האור גם אל התחתון. למה תולה את זה בתחתון, אלא האור מגיע מהעליון, אך כאשר התחתון פועל ממטה למעלה באור חוזר, ישנה תוספת אור שיכולה להתקבל בכלי. בנוסף כאשר רוצה להתקדם הוא מעלה ביקוש ובכך מוסיף. ולכן אחר הזווג הזה נעשה המסך לרקיע, שדרך בו משיגים הצדיקים לאותה קומת הזווג שנעשה עליו. חייב האדם להעלות ביקוש אמיתי ע"י כך שמעורר עצמו ע"י פירסום,  יגיעה של הדברים החשובים, תוך ויתור על דברים אחרים, וברוב עם, באהבת חברים, כלומר בסביבה שמאדירה את המלך, בעזרת חברים, ספרים ומוכנות לשלם ולוותר על הרצונות הפרטיים. להסכים להיות אדם יותר כללי ולא פרטי.

וכשהמדרגה יורדת אל הצדיקים דרך הרקיע היא מתלבשת בלבוש הנמשך מן הרקיע, שהוא בחי׳ אור חוזר המלביש שהופך לאור הע"ב המתהפך מן הרקיע ולמטה עם אור ישר שמן הרקיע ולמעלה. ופירושו של לבוש הבא מן הרקיע הוא, כי אפילו אחר שבאה המדרגה להשגת התחתון לגוף, לשון כי תשיג ידו אינו נהנה משהו מן אור העליון שבא אליו, אלא לפי מדת השפעת נחת רוח ליוצרו לא מוכן לקבל דבר אלא מטעם היחד, ואינו מקבל משהו אם לא ימצא בו השפעה ליוצרו לחשב לפי מה שהבורא רוצה, לפי רצון הכלל, ואז הקבלה מתלבשת תוך ההשפעה או״י באו"ח וזה אמרו הכי מהאי זהר שהוא הארת ג״ר של כל עשר הספירות זהרין כמה נשמתין דאינון זהרין כלהו ברקיע שכולם מאירים בלבוש של השפעה הבא מן תקון הרקיע שלמעלה. בסוד הזמירות ואלין מליא יהון לרקיעיא. ואומר הנשמות הללו הן מאלה המשכילים שיש להם שכל לדעת סודות אדונםמי שלא מקבל בצורה זו לא יגלה סודות, עם אם ידע פרטים רבים בעל פה אלא עליו לראות את המהלים הנפשיים של האדם והעולם על פי היסודות שמקשרים לבורא   כלהו רשימין ומצוירין במלכותא דרקיעא היינו בשליטה גמורה שהיא מלכותא לא להמשך ח״ו אחרי קבלה לעצמו. ככוכביא דנהרין ברקיעא היינו לקבל טיפין טיפין של אור לפי השיעור של הנחת רוח שיש אל הנותן. מאי הרקיע חוזר פעם ב׳ לבאר מהו תקון הרקיע. ומשיב היינו הארת הנשמות של המשכילים המאירים טיפין טיפין ככוכבים. היינו דנהרין ביה נשמתין דמשכילים ככוכביא ברקיע.
ומ״ש הכי נהרין בכרסיא: היינו בתקונים של עולם הבריאה שנקרא כסא מלשון כיסוי והעלם כי אור החכמה מסתיים במלכות דאצילות, ואינו עובר ממלכות דאצילות ולמטה. וכל המוחין דעולם הבריאה הם מבינה דאצילות בסוד אימא מקננא בכורסייא מצב קטנות שמקפלת רגליה וג״ר דבריאה נקראות כסא הכבוד, שהן כסא לאצילות שנקרא כבוד, בסוד ל״ב נתיבות החכמה שבגימטריא כבוד. וששה הקצוות נקראים שש מעלות לכסא. וכן יש לפרש ג״כ מלשון כסא שהיא בבחינת ישיבה כי אורות האצילות נקראים עמידה, מטעם שהם אורות החכמה, ומתגלה בהם כל שיעור הקומה בשלימותו כאדם העומד, משא״כ אור הבינה הוא כמו אדם היושב על הכסא אשר קומתו מתמעטת. ונשמות הצדיקים מאירות בכל התקונים והאורות דבריאה 

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אות ה חלק שני שעור מס 4

המשך אות ה

הספר נק ספר הזוהר ולא ספר האור, מפני שלא ניתן בזמן תיקון לקבל אור שלם, אלא רק ו"ק דרך ל"ב נתיבות החכמה, ובוסף זוהר לשון זהירות, שיש להיזהר לקבל רק כך והכי חשוב להאמין שבעולמות העליונים מעל הרקיע יש את הבחינה עין לא ראתה אלקים זולתך.

מביא כאן עשרה מדרגות של זוהר שכן ניתן לקבל, בכמה גוונים, זוהר שהוא אור בלי ג"ר, מפני שבנקודים הייתה שבירה בניסיון לקבל ג"ר

זהר טמיר וגניז הוא כתר דאצילות שהוא פרצוף א״א, ומה שאומר טמיר וגניז הכוונה על ב׳ הראשים אשר יש בא״א גלגלתא, ומוחא סתימאה, אשר הראש הא׳ שהוא גלגלתא הוא טמיר ונעלם להיותו קרוב לרישא דלא אתידע והוא בשליטת חסדים כמו רדל״א הוא מלביש על החסד, עליו ישנה טבעת, איזקא דכיא ולא מתקבל בו אור החכמה. לכן נקרא טמיר בלתי מגולה והראש הב׳ שהוא מוחא סתימאה נקרא גניז כמי שיש לו אוצר גנוז וחתום, לא להשתמש ממנו, רק לעתים רחוקות לעת צורך גדול לוקח משהו מן האוצר, כך היא חכמה סתימאה. הראש הג׳ לרדל״א, שהוא הראש לכל החכמות, וכל החכמה המתגלה באצילות היא רק טיפין טיפין מחכמה סתימאה ורק וע״י ז"ת דבינה דא״א שחזרה לראש ונקרא ל״ב נתיבות החכמה כמו״ש להלן בביאור חו״ב. (ועיין באדרא זוטא אות ל״ו ל״ז ובסלם כל ההמשך שם).

טמיר זו בחינת אמונה, וגניז אומר שיש, אך לא משתמשים אלא מעט לצורך מיוחד. כל בניית עולם אצילות מתחילה מאמונה, שעתיק מקשר בין א"ק שהוא מעל הפרסא, לבין עולם התיקון. גניז הוא אוצר חכמה גנוז, ולעיתים ניתן להמיר את החכמה דרך מסנן ז"ת דבינה, והאור שיעבור נק ל"ב נתיבות החכמה. זוהר הוא אור שמאיר בזהירות עם גבולים ברורים על פי התיקונים שעתיק עשה בראש דאריך
זהר בהיר בשחקים : זהו חכמה, פרצוף אבא דאצילות, ועיין באדרא זוטא אות ע״ה וז״ל שירותא דא, אב לכלא, התחלה זו, שהיא החכמה דל״ב נתיבות הוא אב לכל פרצופי אצילות. אב לכלהו אבהן אב לכל האבות, האבות הקדושים שהם חסד גבורה תפארת דז״א שנקראים אבות בסוד האבות הן הן המרכבה. אתחברו חכמה ובינה דא בדא ונהירו דא בדא, כד אתחברו אולידו ואתפשטת מהימנותא ע״י החבור של אבא ואמא נולדו זו״ן ואמונה שהיא מלכות נתפשטה. הכוונה היא היות כי מקום המלכות היא בתפארת, ובגדלות כשהיא נקראת חכמה תתאה היא מתפשטת ותופסת כל המקום שמן החזה ולמטה שהוא נצח הוד יסוד, ויונקת מהם כמ״ש בזהר בסוף האדר״ז ומטרוניתא לא מתברכא אלא בכללא דתלתא אלין דאינון נצח הוד יסוד. ונצח הוד נקראים שחקים ששוחקים מ״ן לצדיקים היינו יסוד, ולכן נקרא חכמה זהר בהיר בשחקים אשר הוא מאיר ומתגלה במלכות ע״י נ״ה שנקראים שחקים.
זהר זריק נצוצין. ומבהיק כברק לעיינין. זהו בינה. ותדע שבכל מקום שנזכר בזהר נצוצין רומז על אור חוזר שהוא אור דחסדים. ועינים הן תמיד אור החכמה. ובינה משורשה היא עצם חכמה היינו בחי״א שנתפשטה מן הכתר, בכדי לגלות את בחי״ד שהיא הכלי המשתוקק לקבל את אור החכמה. והיות אשר בכל התפשטות כלולה ג״כ הארת השורש שהוא הרצון להשפיע ולכן נתעורר רצון זה במלכות דחכמה וממנה נעשתה הבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, שהיא בינה. ולכן אומר כאן זהר זריק נצוצין שהוא בינה החפצה באור דחסדים.
ואחר שבינה הוציאה את אור דחסדים לחוץ פנתה פניה לחכמה בכדי להמשיך הארת החכמה שהיא אור חיה. שע״כ בינה נקראת אם בסוד אם לבינה תקרא, אשר כל הצטרכות של התחתונים ממנה באה, או חסדים או הארת חכמה מצד ז"ד דבינה שבה ולכן אומר כאן בספירת בינה ומבהיק כברק לעיינין אשר החכמה הנקראת עינים, הבאה לתחתונים ע״י הבינה היא רק הארה לשעתה, כמו הברק אבל עיקרה היא חסדים. כדי לגלות החכמה יש לגלות את ההשתוקקות. זריק ניצוצים אומר שישנה התנגדות לקבלת כל האור, ואז יכול לקבל כמו ברק שמאיר ואינו מאיר.  עיקר ישסו"ת שייכת לבינה כאשר השימוש שלה עם הרצון לקבל, זה רק על ההכרח וגם לא בשביל עצמה. זוהר זריק ניצוצין בא לבקש את ההארה בשם התחתונים כאשר הם מעלים ביקוש
זהר זהיר חוור כסיהרא זהיר אומר עם גבולות שלא תהיה שבירה  הוא חסד, בסוד חסד דמתגלייא אפומא דאמה שהוא עטרת היסוד ובעת אשר השכינה הקדושה מקבלת את אור החסד הזה אז מאירה בכל שלימותה וזוהי סיהרא באשלמותא שהיה בימי שלמה. לז״א חוור כסיהרא שמתגלה לנו גוון חסד זה ע״י הלבנה במלואה תפקיד הלבנה לקבל אור מז"א או מא"א דרך ישסו"ת, היא מקבלת כחסד שהוא התפשטות בצד הגוף מבחינת אמונה. לבנה שכולו השפעה.
זהר זהיר סומקא כמאדים: זהו גבורה. בסוד אברהם הוליד את יצחק יש גבורה בעולם הנובעת מאמונה שהוא קבלה ע״מ להשפיע (ועיין בהקדמת ספר הזהר אות קפ״ד ובהסולם שם) ובסוד אית רוגזא דאקרי ברוך (זהר וישב אות קי״ב) כעס של תלמידי חכמים, גבורה מצד הקדושה מפני שגבורה היא התנגדות של הרצון לקבל, ולא ברור איך אפשר שמהרצון להשפיע של אברה, יוולד קו שמאל. הפלא הוא שאדם לא תופס את המציאות של יש מאין, כלומר שהמשפיע מוציא רצון לקבל. אומר השם לאברהם, אתה חושב שאתה יכול להבין משהו, לכאורה ממך יושפע ממך רק חסד, וכך הבורא משפיע, מוציא רצון לקבל. יצחק גמטריה אריה, בו יש מצד אחד ראיה שהיא חכמה, וגם מדרגת יראה, מפני שיפעל ממטה למעלה ככעס של תלמידי חכמים.

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אות ה שעור מס 3

קוצרי השדה הם החכמים הבאים לגלות את סודות התורה והם נקראים המשכילים יזהירו כזהר הרקיע.

ה) כזהר הרקיע דאיהו וכו': יזהירו כזהר הרקיע. שהוא כולל כל הצבעים. זהר סתור וגנוז והסודות נגלים רק דרך הלבושים. זהר בהיר בשחקים. זהר הזורק ניצוצות ומבהיק כברק לעינים. זהר המזהיר בצבע לבן כלבנה חסד. זהר המזהיר בצבע אדום כמאדים גבורה. זהר המבהיק בהארה כלולה שהיא ירוקה כחמה ת"ת. זהר ירוק כככב. זהר הכולל לבן ואדום יסוד. זהר המזהיר לכל צד. כמי שמכה בפטיש וזורק שביבי אור לכל צד.
ביאור הדברים: הזהר בא להורות לנו כאן בהקדמה מקורם של כל הגילויים אשר בהם בא לבאר את תוה״ק. עד היכן מגיעים, ובזה יתבאר ג״כ שם קריאת הספר בשם ספר הזהר ולא בשם ספר האור. וכ״ז נדע ע״י פירוש הכתוב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו'. אשר זהר הרקיע פירושו הארת ג״ר המתגלה ע״י השתוף דמדת הרחמים במדת הדין, האור עצמו הוא ג"ר שלא ניתן לקבל, הוא גורם לחטא, אלא כאשר משתפים אותו במידת הרחמים לאחר מיעוטים וה״ס מה שאמרו חז״ל בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין הוא הרצון לקבל עליו יש צמצום לכן נקרא דין שהכוונה היא על מלכות דכתר דא״ק שמזווגה יצאו פרצופי א״ק, ששם אותה בסיום רגלין ואי אפשר להשתמש בה שהיא בחינת מה״ד ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין מהתכללות זו ניתן לקבל זוהר במקום אור שאינו יכול להתקבל, אלא זוהר כו"ק. רחמים היא מידת הת"ת רצון המעורב עם החסד, קו אמצעי בינה דגוף מצד הכלים. הקדים את מידת הרחמים אומר שהקדים את מידת הת"ת למידת המלכות שנמצאת בחזה, המלכות שמקבלת קודם את היראה (ב״ר ספי״ב) פי׳ ראה שאין קיום להעולמות, העלה מדת הדין שהיא מלכות למדת הרחמים שהיא גוף דבינה אשר ע״י התחברותן של ב׳ מלכות ות"ת הנקודות יחד נעשה תקון הפרסא בכל המדרגות בסוד הכתוב יהי רקיע בתוך המים רקיע שפורס את המדרגה ולא מאפשר לקבל על הרצון לקבל אלא רק על הרצון להשפיע קודם יש לתקן את הזמן ורק לאחר מכן את תיקון המקום תיקון המזמן ע"י המחשבה ואת תיקון המקום שהוא רוצון לקבל ע" הדמיון, ע"י אח"פ דעליה, מעלים את הדמיון למקום השכל. לכאורה המחשבה מפריעה לדמיון, אך אין דרך של פעולת אמת של הדמיון במקומו, כל עוד המקום לא מתוקן כי הפרסא נקראת רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים מים זה הארה מצד ו"ק ומצד ג"ר נק אור וז״ס הפרסא שבגו מעוהי דבר נש המבדילה בין אברי החיות שהם הריאה והלב, ובין המעים שהם אברי המזון והיא פרסא באלכסונא מהחזה עד נגד הטבור. 

אברי הנשימה הם כנגד אברי ההשפעה, ואברי אכילה כנגד הרצון לקבל ופרסא זו נעשתה בפרצוף שני דנקודות דס״ג דא״ק, הנקרא נקודות דס״ג או עולם הנקודים. בנקודות דס"ג נעשה שורש לצמצום ב ולפיכך מגלגלתא ע״ב ס״ג שהם הפרצופים שיצאו למעלה מטבור אין לנו מושג כלל להיותם מבחינת הזווג של המלכות במקומה טרם עלייתה לבינה, והזהר אינו מדבר מהם אלא רק מעולמות בי"א לכן אין השגה בעולם א"ק ברמזים דקים, ותחלת הדבור של חכמי הזהר ורשב״י הוא מעולם הנקודים ולמטה, אשר כבר נתתקן בהם הפרסא הנקראת רקיע. ונמצא עי״ז שהמלכות עלתה במקום בינה שהיא הרויחה ב׳ ספירות הראויות לקבל אור העליון, שהן ספירת בינה וספירת תפארת. כי בהיות מלכות במקום בינה נמצאות בינה ותפארת מתחתיה והן כלולות בה. ולכן אחר שבני אדם מעלים מ״ן ע״י מצות ומעשים טובים, המה ממשיכים הארה חדשה מלמעלה המורידה את המלכות ומקום הזווג בחזרה למקומה, דהיינו למטה מתפארת ויוצאת המדרגה בשלימותה בה׳ האורות נפש רוח נשמה חיה יחידה. שהם מקובלים בהספירות בינה ותפארת שנכללו מקודם לכן במלכות ואז גם נשמות הצדיקים מקבלות מוחין עליונים להיותן נכללות במלכות העליונה. הרי שכל האורות והשפע העליונה מתגלים רק מכח מלכות שעלתה לבינה ונעשה שם סיום חדש שנקרא רקיע ואם לא תקון הרקיע לא היה שום קיום לעולמות, ולכן נקראים כל האורות הללו בשם זהר הרקיע היינו האור המתגלה בסוד הזווג על מסך משותף מרחמים ודין. וזהו פירוש הכתוב והמשכילים: שהם נשמות הצדיקים, המסתכלים בסודות החכמה שנקראת עינים יזהירו: יקבלו המוחין שלהם מזהר הרקיע אבל ממעל לרקיע עין לא ראתה. ולכן מביא הזהר את הכתוב הזה בתחילתו. והולך ומבאר עשרה מיני זהר, שהם עשר הספירות דאצילות ומתחיל מעתיק דאצילות להיותו אמצעי בין א״ק לאצילות וכלול בו המלכות שלא נמתקה בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה ונגנזה ברישא דלא אתידע (עי׳ בע״ח שער א״א פ״ב בסופו) אמנם מלכות זו היא שורש למלכות הממותקת והיא מדלקת את אורות הבינה אחר שכבו. וזה אמרו, דאיהו כליל כל גוון אפילו גוון המלכות הבלתי ממותקת.

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אותיות ג – ד שעור מס 2

אין חופש הפרט.

המשכילים: הם ר״ש והחברים. יזהירו, פירושו כי כשנתקבצו לעשות חבור זה, ניתנה להם רשות ועמהם ניתנה רשות לאליהו, ולכל הנשמות שבישיבה לרדת אליהם, ולכל המלאכים במכוסה, ובדרך שכל.

תמיד הכלל הוא הנותן רשות כאשר הפעולה אינה כנגדו.
בחסדים מכוסים בהם מתחיל התיקון. באין סוף האור קודם לכלי, אבל כשבאים לתקן מלמטה הכלי צריך להיות קודם לאורות, החסדים קודמים לאור חוכמה. הם חשובים יותר מצד התיקון, אך במטרה האור קודם. על הנברא להיות שותף, והצד שלו הוא הכלי.

מי שנותן את הרשות לפרט, הוא הכלל. הכלל הגדול הוא השם יתברך. אך מאחר ואין לנו שום תפיסה בעצמותו, לגבינו הכלל הוא מחשבת הבריאה שזה המקום המשותף שלנו עם הבורא, המחשבה של יתר דבקות, לכן האין סוף נותן את הרשות. הפרט לא יכול לקבל רשות, אלא אם הוא פרט שבא להלביש את הכלל ולגלות אותו.

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אותיות ג – ד שעור מס 2

ג) והמשכילים אלין וכו': והמשכילים: הם ר״ש והחברים. יזהירו, פירושו כי כשנתקבצו לעשות חבור זה, ניתנה להם רשות ועמהם ניתנה רשות לאליהו, ולכל הנשמות שבישיבה לרדת אליהם, ולכל המלאכים במכוסה, ובדרך שכל.

תמיד הכלל הוא הנותן רשות כאשר הפעולה אינה כנגדו.
פירוש, כי כל קומה שלימה מתחלקת על החזה שעד החזה הם אורות מכוסים מחכמה, ונקראים אתכסייא, ומחזה ולמטה הם אורות מגולים בחכמה שזהו נקרא אורח שכל חסדים מכוסים באתכסיא וכשיש חכמה יש גילוי לחסדים. תיקון מיוחד באצליות שקודם תופיע היראה, חסדים מכוסים ולאחר מכן ניתן לקבל אור החכמה ואומר שכל אלה המדרגות שנתגלו כאן לר״ש והחברים היו קומתן שלימה. באתכסיא ובארח שכל.
ואין להקשות ע״ז הרי האורות המגולים הם לכאורה יותר חשובים והיו צריכים להיות למעלה והמכוסים למטה אפשר היה לחשוב שדווקא למעלה בחסדים מכוסים, מהם בא הגילוי. אלא ז״ס מה שאנו אומרים בזמירות שבת במלין דסתימין תגלון פתגמים שפירושו אשר כל האורות המגולים המה מסובבים ותולדה מהמלין דסתימין ואין בהמסובב אלא מה שהסבה לא נותנת לו, וברוחניות כל שיש בהמסובב נמצא תמיד בהסבה שלו חוץ מעתיק שלא בא בדרך של שכל. מלמד בעל הסולם שאין שום סיבה מתבטלת שאם כן היה מתבטל עמה כל המסובבות ממנה, ועיין בע״ח שער או״א פ״ב בענין התחלקות או"א וישסו״ת אשר או״א הם אורות מכוסים וישסו״ת הם אורות מגולים ואו״א הם מחזה ולמעלה דא״א וישסו״ת מחזה למטה דא״א. ועי׳ בזהר ב״א אות קל״ד וז״ל חיות דאתגליין אינון לתתא, תחות אלין עלאין דמטמרן, ואתנהרן מנייהו, ונטלן בגינייהו.

לכאורה האורות המגולים חשובים יותר, ואם נמצאים למטה, אך מלמד שחשוב ולא חשוב הוא לעיניין התיקון. חסדים מכוסים בהם מתחיל התיקון. באין סוף האור קודם לכלי, אבל שבאים לתקן מלמטה הכלי צריך להיות קודם לאורות, החסדים קודמים לאור חוכמה. הם חשובים יותר מצד התיקון, אך במטרה האור קודם. 

השותף צריך להיות שותף, והצד שלו הוא הכלי. 

ד) ועלת על כלא וכו': והעילה על הכל היינו א״ס נתן רשות לכל השמות הקדושים הכלל נותן רשות, מחשבת הבריאה דאין סוף ט ראשונות, הכלל, נותן את הרשות לכלי, למלכות דאין סוף, בכלל, לכל שמות הויו״ת ולכל שמות הכינויים, לגלות להם סודות נסתרים. כל שם במדרגה שלו. ונתן רשות לעשר הספירות לגלות להם סודות נסתרים, אשר לא נתנה רשות לגלות אותם הסודות עד שיבוא דורו של מלך המשיח. שאז נדע את הסודות הקדושים, בהם יש עניין של כוונות. 

מי שנותן את הרשות לפרט, הוא הכלל. הכלל הגדול הוא השם יתברך. אך מאחר ואין לנו שום תפיסה בעצמותו, לגבינו הכלל הוא מחשבת הבריאה שזה המקום המשותף שלנו עם הבורא, המחשבה של יתר דבקות, לכן האין סוף נותן את הרשות. הפרט לא יכול לקבל רשות, אלא אם הוא פרט שבא להלביש את הכלל ולגלות אותו. 

האורות המגולים חשובים יותר, אך הכלים של החסדים חשובים יותר. 

בעולם התיקון, באצילות קודם יש לגלות את ההתבטלות, היראה, את החסדים המכוסים, שעולם חסד יבנה. אך וודאי שהאורות הניתנים מלמעלה קובעים את המדרגה. 

תיקוני זוהר עם פירוש מעלות הסולם

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע שעור מס 1

א) רבי שמעון אזל וכו': ר״ש הלך לו וברח למדבר של לוד ונחבא במערה אחת, הוא ורבי אלעזר בנו. קרה להם נס, ויצא חרוב אחד, ומעיין של מים אחד. אכלו מאותו החרוב, ושתו מאותו המים, ואליהו ז״ל היה בא אליהם ב׳ פעמים בכל יום, ולמד עמהם ואיש לא ידע מהם. זה כתוב בזהר חדש פרשת תבוא (אות א'). לא מדובר על אכילת חרובים ושתיית מים. מערה היא מצב של קטנות. היות וברחו מהרומיים לאחר שרשב"י אמר את האמת, שבגאוותם לא רצו לשמוע, שהרי כל מה שעשו הרומיים, עשו למען עצמה. כאן הקדושה צריכה לעשות תנועה אשר באה בהתקדמות של מצבי קטנות וגדלות. מדבר של לוד פירושו מדרגת מוחין דהולדה, חוכמה, היא מדרגה הבאה אליה עלו. חרובים פירושו שבאו לתקן את עולם הנקודים שנחרב, "אכלו חרובים" כלומר את זה הם תיקנו, ע"י זה ששתו מימי התורה.

אליהו הוא בחינת ב"ן מעולם החרובים שבא לבשר על הגאולה, כלומר אומר שהגיע הזמן לתקן את הבחינה שמתחת לחזה שהייתה בשבירת הכלים, ואת זה רשב"י ובנו תיקנו. 

מלמד בעל הסולם בפרשת מצורע, בכל מקום שכתוב בזוהר ענין של הליכה בדרך, או סתם הליכה, פירושו הליכה במדרגות עליונות ממדרגה למדרגה. וכאן התוספתא מתארת לנו את הליכת רבי אלעזר ממדרגת ג"ר דרוח וכן השלמת כלים למדרגת מוחין דגדלות. כי אושא רומזת על מדרגת ג"ר דרוח שהוא הארת ג"ר דחכמה בקו שמאל מטרם שנתחבר עם הימין, ועל שם הדינים שבהארת השמאל נק' אושא מלשום אש. והמוחין דגדלות מרומזים בשם לוד מלשון הולדה.

ורבי יוסי חמיו הוא מדרגת נשמה היה עוזרו בדרך. כל עניין המקומות והשמות לא מדבר אלא על מדרגות רוחניות, הליכה ועליה בדרך השם

מוסיף בעל הסולם בפרשת ויצא, כי אין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל. אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן.

מכאן שתיאורי הזוהר של זמנים ומקומות הם רק סימנים, כמו חרוב שמסמל את עולם החרובים, עולם שנחרב. עץ הוא ז"א שבא לתקן את הגדלות במערה בלוד. 

רבי שמעון יצא מגדלות של מדרגת נשמה, ובא לקטנות של מדרגת חיה, כלומר חזר למצב התבטלות, מעין עיבור. אליהו מבשר הגאולה, מדרגת ב"ן שהוא עולם החרובים, כלומר מבשר שכאן מתקנים את הגאולה, בחינת הדעת, משיח שהוא גדלות ההשגה, בחינת והשבות אל לבבך.

השבה אל הלב היא התיקון שצריך אדם לתקן היא ההשגה. בזמן תיקון תכלית הידיעה שלא נדע, בגמר תיקון השגה שלמה שידעו אותי מקטנם ועד גדולם. לכן רק בזכות הזוהר הקדוש, בזכות הגילויים של רבי שמעון שלמד בזמן הקטנות שלמד במערה, ובזכות תורת משיח שלימד אליהו הנביא, אז בחינת המשיח שבכל אדם מתעוררת. 

ב) ודא אתקרי וכו': וזה נקרא תקוני הזהר, שהם שבעים פנים לתורה, שפירש ר׳ שמעון בן יוחאי, במלת בראשית, מסתרי התורה. קום ר״ש פתח דברים לפני השכינה. פתח ואמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו'. למעשה אומר הרשב"י שניתן לפרש את כל התורה רק בצורת האות ב של המילה בראשית, ואפילו דרך הנקודה שבאות ב. 

שבעים פנים לתורה. אין זה אומר שכל אחד יכול לבוא ולתת פירוש כרצונו, אלא ישנם פירושים נכונים ורק עליהם ניתן להתסמך, אלו שבעים פנים להגיע לדבקות בהשם. שבעים פנים כנגד ז"ת, אותם יש לתקן. שבעים פירושים לתורה, ליראת השם, זוהי מורכבות של דרך המובילה לדבקות בהשם. אצל אומות כל אחד רוצה דבר אחר.

תורת הנסתר באה לעורר את המקום הנסתר שבנשמה, שרק במקום זה ניתן להגיע לאחדות, לשלום. לכן מלמד הרשב"י דרך סיתרי תורה, מקום ההתייחסות הפנימית.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש איכה יח-כב
1.מה הפתרון כדי לא להגיע לחורבן בעת הירידה?
2. כיצד מתואר החורבן כיצד זה קשור לנפש האדם?
3. האם אחרי הספד זה מקבלים בני ירושלים שבני בבל הם אלו שצריכים לספוד הסבר ונמק?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש איכה יג-טו
1.מדוע מיללת וכואבת השכינה הקדושה הרי הצער מנוגד למטרה שהיא האושר?
2. על מה מצטערת וכואבת השכינה הקדושה מה תפקיד המזבח?
3. מה נקודת הקשר עם בעלה ראה אות סז והילך שעליה מצטערת השכינה הקדושה?
4. מהו הפתרון כפי המופיע באות עט?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4