תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 8

כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.

לכאורה מצוות שילוח הקן מעלה שאלה לא הגיונית, למה יעשה אדם כזה צער לציפור לקחת את הביצים או הגוזלים. ומצד שני מובטח כאן שכר גדול של אריכות ימים. אלא המעשה החיצוני בא לגרות נקודה פנימית. הציפור הוא השכינה ומכאן שמודבר על הרגשת השכינה שבנפש עושה המצווה.

ואין צפור אלא השכינה, שהיא נתגרשה ממקומה, זה הוא שכתוב, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.

שלח תשלח, שני שלוחים נגד בינה ומלכות אחד סילוק השכינה מבית ראשון, בינה. ואחד מבית שני מלכות לקיים בו אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, כן איש נודד ממקומו, זה הקב״ה שנאמר בו ה׳ איש מלחמה שנתגרש אחריהם.

האדם הוא פנימיות וכל מה שקורה בחוץ זה רק חומר גלם להפעים תמורה פנימית לעבודה, העולם הוא אמצעי לעבודה, כדי לשכלל את הנשמה. כציפור נודדת, היא השכינה שמסתלקת וזה כמובן משפיע על הנשמות, ואז בגלל החטא הנשמה נידונה בנשירת אברים ונפילה לעולמות בי"ע למקום הקליפות.

ע״י חטאו של אדם הראשון, נשרו האברים, היינו הנשמות מהן היה מורכב, ונטבעו תוך הקליפות. כעת הקליפה שולטת על הנשמה. נשמה היא תענוג (או ידיעה) הנאה מדבר רע אומר שהקליפה לקחה את התענוג, כלומר הנאה מהתפיסה הגשמית תחת זמן ומקום. אך הנאה כמו מסעודת מצווה שבאה לעשות נחת רוח לבורא, שייכת לנשמה.

תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 8

יא) ורשותא אתיהיב לאלין נשמתין דאתתרכו מאתרייהו שגורשו ממקומן בתר קב״ה ושכינתיה, לקננא בהאי חבורא. דאתמר בה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, ולית צפור אלא שכינתא, דאיהי מתתרכא מאתרהא גורשה ממקומה, הה״ד, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. 

לכאורה מצוות שילוח הקן מעלה שאלה לא הגיונית, למה יעשה אדם כזה צער לציפור לקחת את הביצים או הגוזלים. ומצד שני מובטח כאן שכר גדול של אריכות ימים. אלא המעשה החיצוני בא לגרות נקודה פנימית. הציפור הוא השכינה ומכאן שמודבר על הרגשת השכינה שבנפש עושה המצווה

את, לרבות שכינתא תתאה. האם, שכינתא עלאה, הה"ד ובפשעיכם שלחה אמכם. בינה שכינה עליונה, מלכות תחתונה דתרווייהו אתתרכו מאתריהון נודדות ממקומם. ובגין דא שלח תשלח, תרין שלוחין חד מבית ראשון, וחד מבית שני. לקיימא ביה אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. שכינתא עלאה. ותהלתי לפסילים שכינתא תתאה. כן איש נודד ממקומו, דא קב״ה דאתמר ביה ה׳ איש מלחמה דאתתרך אבתרייהו.

יא) ורשותא אתיהיב לאלין וכו': וניתנה רשות לאותן הנשמות שנתגרשו ממקומן אחר הקב״ה ושכינתו, לקנן בחבור זה. שנאמר בה בהשכינה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. ואין צפור אלא השכינה, שהיא נתגרשה ממקומה, זה הוא שכתוב, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. את, לרבות שכינה שלמטה היינו מלכות האם, שכינה העליונה היינו בינה זהו שכתוב ובפשעיכם שלחה אמכם. אשר שתיהן בינה ומלכות מתנדדות ממקומן. ומשום זה כתוב שלח תשלח, שני שלוחים נגד בינה ומלכות אחד מבית ראשון, בינה. ואחד מבית שני מלכות לקיים בו אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, שכינה עליונה, בינה. ותהלתי לפסילים שכינה תחתונה מלכות. כן איש נודד ממקומו, זה הקב״ה שנאמר בו ה׳ איש מלחמה שנתגרש אחריהם.
פירוש הדברים, מקום מלכות הוא מקום אבא שהוא חכמה בסוד ה׳ בחכמה יסד ארץ פעם ראשונה שמתגלה מלכות זה בחכמה, ואבא יסד ברתא. וכך הוא המקום הראוי להיות לה תמיד עליה לבוא למקום זה. ואז זעיר אנפין הוא במקום א״א הוא המשפיע ונמצא במקום גבוה יותר. וביום ו' דמעשה בראשית אחר שנברא אדם הראשון ועשה תיקונים ועליית עולמות, וע״י תוספות קדושה של אותו עש״ק נכנס כולו לגן עדן 

בתחילה רגליו היו מבחוץ ומגיעות עד חזה דיצירה. באצילות היה רק ראשו וגרונו כשנולד.

וזו״ן היו במקומם ז״א במקום א״א והנוקבא במקום אבא שזהו שיא הגדילה, לאחר שלוש עליות עד ראש דאריך, ועדיין חטא מפני שלא יכול היה להתפשט תחת הפרסא מאחר ולא חיכה ליום השבת. ואחר שחטא, גרם פגם אל המלכות שחזרה למטה תחת היסוד מצד האורות ומצד הכלים תחת ת"ת באחורי ז״א בלי זיווג פנים דפנים, מצב של גלות. ונשארה שם בבחי׳ נקודה א׳ לבד כלולה מי׳ וט״ס שלה ירדו למטה בקליפות, והוא המיעוט האחרון שלה. וכן ז״א ירד למטה כפי תחילת אצילותו ו״ק חסר ראש ונחשב כקטן מפני שהראש עובד רק בשביל הגוף. ואדם עצמו נידון בנשירת אברים הם הנשמות מהם היה מורכב האדם שהם כל נשמות הצדיקים שבג׳ עולמות בי״ע שהיו כלולות בו, כי נר״ן של הצדיקים הם מפנימיות העולמות, נפש מעשיה, רוח מיצירה נשמה מבריאה, כי הוא נולד מזו"ן דאצילות ונכללו בו כל הנשמות שלמטה מאצילות.

האדם הוא פנימיות וכל מה שקורה בחוץ זה רק חומר גלם להפעים תמורה פנימית לעבודה, העולם הוא אמצעי לעבודה, כדי לשכלל את הנשמה. כציפור נודדת, היא השכינה שמסתלקת וזה כמובן משפיע על הנשמות, ואז בגלל החטא הנשמה נידונה בנשירת אברים ונפילה לעולמות בי"ע למקום הקליפות.

וע״י חטאו נשרו כולן ונטבעו תוך הקליפות כעת הקליפה שולטת על הנשמה. נשמה היא תענוג (או ידיעה) הנאה מדבר רע אומר שהקליפה לקחה את התענוג, כלומר הנאה מהתפיסה הגשמית תחת זמן ומקום. אך הנאה כמו מסעודת מצווה שבאה לעשות נחת רוח לבורא, שייכת לנשמה. ובזמן בנין בית המקדש הראשון חזרו זו׳׳ן ועלו למקום או״א. והיתה מלכות במקום בינה וז״א במקום אבא בקביעות אפילו בימות החול המדרגה השישית. ובחורבן בית ראשון ירדו ממקום או״א עלאין ונסתלקה הארת בינה. עד בנין בית שני ואז לא עלתה המלכות שוב לבינה עלאה ואינה יונקת הארת הבינה העליונה רק מתבונה ובחורבן בית שני חזרו לאותו המצב כמו שהיו בחטאו של עץ הדעת שאז כל הנשמות צריכות תיקון אשר ז״א נשאר בו״ק ומלכות נשארה נקודה אחת שלה באצילות וט׳ הספירות התחתונות ירדו לתוך הקליפות.

המשכילים יזהירו שעור מס 7 המשך אות ט – י

הרקיע, אותיות העיקר נקרא כך מפני שיש הסתר ברקיע על השגחת הבורא, ורק בלימוד אֳמוּנִי ולא שכלי, מגלים שהבורא משפיע, טוב ומטיב. מלמד הרבי מלובביץ על נוסח התפילה: חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ, מהי יתרה ? ועונה ההסתר הוא חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה שמביא את האדם לעבוד בבחינת אמונה מעל טעם ודעת.

אמר הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו. כלומר רק מצד ההסתר, רק מצד זה שע"י הרקיע ניתן לדחות את האור, ניתן לקבל.

על הצדיק יסוד עולם מתקיים עולם המכוסה. ועל צדיק התחתון מתקיים עולם המגולה. ישנו צדיק עליון, יסוד המגלה עולמות עליונים, עולם הנסתר, וישנו צדיק תחתון עליו מתקיים העולם המגולה, היינו מצדיקי הרבים מאותו צדיק יסוד עולם תלויים הרבים ושואל מי הם הרבים. ומשיב, אלו שנאמר עליהם הלכה כרבים. שהם מבחינת האבות.

אין ההלכה כיחיד, כקו אחד, אלא ע"י ג קווים. כפי שעולם אצילות בנוי על ג קווים, לאחר צמצום ב שהעלה מלכות לבינה נגרם שיש רצון להשפיע ורצון לקבל, ומשני קווים אלו יש לבנות ולפעול בקו אמצעי.

וכך מתבלבלים המון העם שחושבים שאהבה זו רק נתינה, השפעה, היינו קו אחד. אהבה היא קו אמצעי שצריכה לאפשר לצד השני גם לתת לי, היכולת לקבל ליחד משותף.

לגויים נדמה שהרצון להשפיע הוא גורם לאהבה, כפי שחשב הגוי ששמאי יגייר אותו בעומדו על רגל אחת.

באצילות התחלקה כל מדרגה לשנים. יש צדיק מצד שמוותר לגמרי על הרצון העצמי, ויש צדיק שדווקא מגלה את הרצון לתחתונים. היות ובאצילות יש רק ג כלים, כתר חכמה ובינה, ומצד האורות יש בינה ז"א ומלכות. כל כלי מחולק לשנים.

ז"א ונוקבא מתחלקים, בחינת יעקב ולאה – יראה, ומתחת לחזה חסדים מגולים יעקב ורחל – אהבה.

היראה נקנית במקום הנסתר, שם קונים את האמונה, לכן בתורת הנסתר קונים את האמונה, שם הסודות מעל המדע והגשמיות. מחזה ולמטה זה כבר היישום המעשי של האמונה, הלכות וכדומה.

הצדיק בגלוי פועל רק על סמך הצדיק העליון הנסתר.

הכל מתחיל באמונה בשלוש האבות הקדושים. אמונה באברהם אבינו פירושה שיש להשתחרר לגמרי מהתפיסה הגשמית, לשבור את הפסלים ולבוא למציאות בבחינת חסד, שאני מאמין במשהו הגדול ממני מכל תפיסה אפשרית שלי.

הלכה כרבים, היא השכינה. ומשם ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כולם מצד המלכות, לעולם, אומר שבמצב העלם ירשו את הרצון. ואם יבואו אומות העולם ויאמר ליסטים אתם, כבשתם רצון שאינו שלכם, נאמר להם שהרצון שייך לקב"ה, שכתוב לי כל הארץ. הצדיקים יורשים את הרצון, ליבם בידם.

אי אפשר להשיג את תורה הנגלית בלי תורת הנסתר. אומר הלובן העליון ליעקב, במקומנו באצילות, אי אפשר לקחת קודם את הבת האהובה, מפני שאין שם חכמה, ויש לקבל את לאה קודם. יעקב אוהב את רחל אבל עליו לבחור קודם בנסתר.

אדם שלא יבחר קודם ביראה, זה נובע מכך שאין בו ענווה, הוא חושב שמגיע לו. לכן כתוב עקב ענווה יראת השם.

רחל יורשת את לאה אחרי שלאה עושה עבודה על היראה על הנסתר, ואז כשבאים למקום הגלוי עם הכח של הנסתר, אז הגילוי הוא פעולה נכונה. המלכות תוכל לקבל רק בבחינת אמונה. כאשר ז"א שהוא בחינת יעקב יהפוך להיות ישראל, אז יכולה להיות כניסה לארץ ישראל. במעבר יב"ק עליו לקנות את השליטה על החיצוניות, על שם אלקים. שם הויה הוא הפנימיות אותו יש להשליט על התפיסה של שם אלקים.

כאשר נסתר שולט על הגלוי אז יש מקום להיכנס לישראל. לכן במעבר יבק התגבר יעקב על שרו של עשיו, וקיבל את השם ישראל.

קודם רכש את הנסתר, שאמר עם לבן גרתי, רכשתי אמונה בלובן העליון. שם פעלתי את בחינת אברהם ויצחק, שם התגברתי על עבודה זרה, על הרצון לקבל.

בעזרת השם במהרה שנזכה לגילוי משיח, נזכה לרחל היושבת בבית לחם ( ג' פעמים הויה ) יש לחזור על פחים קטנים, מצוות שאדם דש בעקביו, מצוות האמונה. לוקח את הדין, שם אלוקים ועובד אתו באמונה, בהדרגה, כמו שאמר יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

המשכילים יזהירו שעור מס 7 המשך אות ט – י

הרקיע, אותיות העיקר שנקרא כך מפני שיש הסתר ברקיע על השגחת הבורא, ורק בלימוד אֳמוּנִי ולא שכלי, מגלים שהבורא משפיע, טוב ומטיב. מלמד הרבי מלובביץ על נוסח התפילה: חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ, מהי יתרה ? ועונה ההסתר שמביא את האדם לעבוד בבחינת אמונה מעל טעם ודעת.

כמו שהפתילה משמשת לאור להאחז בה, כך האור חוזר הנובע מהרקיע, יכול האור להאחז. על זה אמר הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו. כלומר רק מצד ההסתר, רק מצד זה שע"י הרקיע ניתן לדחות את האור, ניתן לקבל.

ט) ועליה אתמר וצדיק וכו': ועליו על הרקיע שהוא בפה דאריך אנפין נאמר וצדיק יסוד עולם. על צדיק העליון מתקיים עולם המכוסה. ועל צדיק התחתון מתקיים עולם המגולה ישנו צדיק עליון, יסוד המגלה עולמות עליונים, עולם הנסתר, וישנו צדיק תחתון עליו מתקיים העולם המגולה. והיינו מצדיקי הרבים מאותו צדיק יסוד עולם תלויים הרבים ושואל מי הם הרבים. ומשיב, אלו שנאמר עליהם הלכה כרבים. שהם מבחינת האבות. 

אין ההלכה כיחיד, כקו אחד, אלא ע"י ג קווים. כפי שעולם אצילות בנוי על ג קווים, לאחר צמצום ב שהעלה מלכות לבינה נגרם שיש רצון להשפיע ורצון לקבל, ולשני קווים אלו יש ללכת בקו אמצעי. 

וכך מתבלבלים המון העם שחושבים שאהבה זו רק נתינה, השפעה, היינו קו אחד. אהבה היא קו אמצעי שצריכה לאפשר לצד השני גם לתת לי, היכולת לקבל ליחד משותף.

לגויים נדמה שהרצון להשפיע הוא גורם לאהבה, כפי שחשב הגוי ששמאי יגייר אותו בעומדו על רגל אחת. 

שאין רבים פחות מג׳. פירוש, כי ב׳ עולמות יש, אשר מחזה ולמעלה נבחן לעולם העליון והוא בחסדים מכוסים אמונה שלמה בלי רצון עצמי לקבל ועומד על הרקיע העליון שבפה דא״א. ועל הרקיע האמצעי שבחזה עומד העולם המגולה כי ברוחניות עומד היסוד למעלה מן הבנין. (ועיין בזהר ויצא דף קל״ב במאמר תרין רקיעין שירותא וסיומא) וזהו פרושו ומצדיקי הרבים כי אין רבים פחות מג׳ והם האבות שהם חג״ת הנקראים רבים והם תלויים על הרקיע העליון שהוא ממעל להמרכבה העליונה כנ״ל.

באצלילות התחלקה כל מדרגה לשנים. יש צדיק מצד שמוותר לגמרי על הרצון העצמי, ויש צדיק שדווקא מגלה את הרצון לתחתונים. היות ובאצילות יש רק ג כלים, כתר חכמה ובינה, ומצד האורות יש בינה ז"א ומלכות. כל כלי מחולק לשנים.

מצד בינה הם מחולקים לעתיק, וא"א ושניהם כתר. מחזה ולמעלה חסדים מכוסים עתיקה קדישא, ומחזה ולמטה חסדים מגולים מבחינת א"א. 

אצל או"א שלמעלה מחזה חסדים מכוסים, וישסו"ת שתחת לחזה חסדים מגולים, היינו שיש כבר רצון לחכמה.

בחסדים מכוסים לא משתמשים כלל ברצון לקבל, שזה מקום אוויר.

ז"א ונוקבא מתחלקים, בחינת יעקב ולאה – יראה, ומתחת לחזה חסדים מגולים יעקב ורחל – אהבה.

היראה במקום הנסתר, שם קונים את האמונה, לכן בתורת הנסתר קונים את האמונה, שם הסודות מעל המדע והגשמיות. מחזה ולמטה זה כבר היישום המעשי של האמונה, הלכות וכדומה.

הצדיק בגלוי פועל רק על סמך הצדיק העליון הנסתר. 

הכל מתחיל באמונה בשלוש האבות הקדושים. אמונה באברהם אבינו פירושה שיש להשתחרר לגמרי מהתפיסה הגשמית, לשבור את הפסלים ולבוא למציאות בבחינת חסד, שאני מאמין במשהו הגדול ממני מכל תפיסה אפשרית שלי.

י) הלכה כרבים דא וכו': הלכה כרבים, היא השכינה. ומשם ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ כולם מצד המלכות, לעולם אומר שבמצב העלם ירשו את הרצון. ואם יבואו אומות העולם ויאמר ליסטים אתם, כבשתם רצון שאינו שלכם, נאמר להם שהרצון שייך לקב"ה, שכתוב לי כל הארץ. הצדיקים יורשים את הרצון, ליבם בידם. אותה שנאמר בה והארץ הדום רגלי. זוהי השכינה שהיא כלולה מעשר ספירות, ומשם נקראים ישראל: מלכים. צדיקים. חוזים. נביאים. בעלי תורה. גבורים. חסידים נבונים. חכמים ראשי אלפי ישראל.
פירוש, הלכה היא מלכות אותיות הכלה ויש ב׳ בחי׳ מלכות אחת היא לאה המלבשת מחזה ולמעלה דז״א אי אפשר להשיג את תורה הנגלה בלי תורת הנסתר. אומר הלובן העליון ליעקב, במקומנו באצילות אי אפשר לקחת קודם את הבת האהובה, מפני שאין שם חכמה, ויש לקבל את לאה קודם. יעקב אוהב את רחל אבל עליו לבחור קודם בנסתר, שאם לא יבחר קודם ביראה, זה נובע מכך שאין בו ענווה, הואר חושב שמגיע לו. לכן כתוב עקב ענווה יראת השם. ואחת היא רחל המלבשת מחזה ולמטה דז״א, ובעת הארת מוחין השלמים בהארת החכמה אז נעשו ב׳ הנוקבין דז״א רחל ולאה פרצוף אחד אשר לאה היא בפנימיות ורחל בחיצוניות. ואז הלכה כרבים, שהם חג״ת ואז ומתמן ועמך כולם צדיקים וגו׳ כי השכינה הק׳ מקבלת אז מכל קומת ז״א וחג״ת דז״א נעשו לחב״ד ונשלם בג״ר ויש לו עשר ספירות שלימות והשכינה מקבלת מכל ע״ס דז״א לזה אומר דא שכינתא. דאיהי כלילא מעשר ספירן ואז היא משפיעה להתחתונים, מכל עשר הספירות. זה אומרו ומתמן אתקריאו ישראל וכו' אשר השכינה מעטרת לישראל מכל קומת עשר הספירות שלה, ונקראים מלכים צדיקים וכו'.

רחל יורשת את לאה אחרי שלאה עושה עבודה על היראה על הנסתר, ואז כשבאים למקום הגלוי עם הכח של הנסתר, אז הגילוי הוא פעולה נכונה. המלכות תוכל לקבל רק בבחינת אמונה. כאשר ז"א שהוא בחינת יעקב יהפוך להיות ישראל, אז יכולה להיות כניסה לארץ ישראל. במעבר יבק עליו לקנות את השליטה על החיצוניות, על שם אלקים. שם הויה הוא הפנימיות אותו יש להשליט על התפיסה של שם אלקים. נסתר שולט על הגלוי אז יש מקום להיכנס לישראל. לכן במעבר יבק התגבר על שרו של עשיו, וקיבל את השם ישראל. 

קודם רכש את הנסתר, שאמר עם לבן גרתי, רכשתי אמונה בלובן העליון. שם פעלתי את בחינת אברהם ויצחק, שם התגברתי על עבודה זרה, על הרצון לקבל.

בעזרת השם במהרה שנזכה לגילוי משיח, נזכה לרחל היושבת בבית לחם ( ג' פעמים הויה ) יש לחזור על פחים קטנים, מצוות שאדם דש בעקביו, מצוות האמונה. לוקח את הדין, שם אלוקים ועובד אתו באמונה, בהדרגה, כמו שאמר יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

המשכילים יזהירו שעור מס 6 המשך אות ז

התחתון יכול להשיג הארה רק כאשר הוא פועל תוספת אור בעליון שהוא הכלל שלו, כלומר הנברא יכול להשיג כאשר הוא פועל לטובת ורצון העליון.

כל הנשמות פורחות מן הרקיע, והוא צדיק חי העולמים, אשר ממנו פורחות נשמות הצדיקים. ומאירים באור הלבנה, כלומר אור האמונה שהיא מלכות שממנה בא אור, החוזר ועליהם כתוב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ.

צריך האדם להאמין שיש לו תפקיד למלא בעולם. יכול הוא לקנות את הרקיע, המסך דרכו הוא פועל בזכות מצוות ומעשים טובים, אותם הוא מעלה למעלה, מקדיש אותם כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמית.

ואותו הרקיע, אותיות העיקר, שמורה על חשיבות ועיקר העבודה, עשיית נחת רוח לקב"ה.

הרקיע הופך להיות יסוד, מסך ממנו נשמות הצדיקים יכולים לנהל את החיים, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרנו. היכולת להשתמש במסך זה גם בגדלות כלומר אדם יכול לחשוב אחרת, להתחבר למחשבה עליונה. זהו תיקון אמוני, הלב עולה למחשבה.

הסתר פנים הוא הסתר בהשגחת הבורא. בהסתרה שמקבלים באמונה, אפשר לראות לאחר מכן את אור החכמה. האורות מתגלים למי שמוכן לפעול באמונה, בהסתרה, כלומר ויתור על הרצון.

המשכילים יזהירו שעור מס 6 המשך אות ז

התחתון יכול להשיג הארה רק כאשר הוא פועל תוספת אור בעליון שהוא הכלל שלו, כלומר החתון יכול להשיג כאשר הוא פועל שלעליון יהיה

ז) וכלהו פרחין מן וכו': וכל הנשמות פורחות מן הרקיע, והוא צדיק חי העולמים, אשר ממנו פורחות נשמות הצדיקים. ומאירים באור הלבנה אור האמונה שהיא מלכות שממנה בא אור, החוזר ועליהם כתוב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ. הוא צריך להאמין שיש לו תפקיד למלא בעולם. הארץ מלכות, רקיע מסך אותו הוא קונה בזכות מצוות ומעשים טובים המעלה למעלה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו

ח) ואיהו רקיע דאיהו וכו': ואותו הרקיע, אשר הוא למעלה מן החיות, זה הוא שכתוב וממעל לרקיע אשר על ראשם. והפוך רקיע ותמצא לו עיקר ויסוד של המרכבה העליונה, שעליו מתקיימים החיות והכסא של המרכבה העליונה.
ביאור הדברים, כבר ביארנו לעיל אשר רקיע הוא הפרסא הפסק המדרגה כתוצאה מצמצום ב שמלכות עולה לבינה, עושה מיעוט, מחלקת את המדרגה למעלה ולמטה מפרסה ומוציאה את הבינה תחת הפרסה ומשם לא ניתן לקבל. 

בגדלות הפרסא חוזרת למקומה ומייצרת ביטול לחלוקה באופן חלקי, שגם אח"פ דעליה יקבלו.

שפירושו צמצום ב׳ מעליית המלכות לבינה, והוציא בינה ותו״מ דכל מדרגה ומורידם למדרגה שמתחתיה, ובעת גדלות חוזרת הפרסא שהיא הרקיע לסיום הצמצום א', ומחזיר הספירות בינה ותו״מ אל המדרגה. ובכלל יש ג׳ פרסאות בעולם אצילות. א׳ הוא הרקיע הראשון שבמקום הפה דא״א, שהוציא בינה ותו״מ מראש דא״א, למדרגת או׳׳א, ונשאר בראש א״א כתר וחכמה לבד והוא רקיע הראשון. כי פרצוף עתיק אמרנו לעיל שהוא כולל כל גוון והוא אמצעי ושורש, בבחי׳ בקע ולא בקע ועדיין לא נקבע בו פרסא. (עיין בסולם תחילת ב״א) ב׳ הוא רקיע אמצעי העומד במקום החזה דא״א ומוציא בינה ותו״מ דחג״ת דא״א מבחינת תוך למקום ישסו״ת וזו״ן שלמטה מחזה. ג׳ הוא רקיע התחתון העומד במקום סיום עולם האצילות, ומוציא בינה ותו״מ דזו״ן דאצילות לבי״ע נוצרו ג סיומים מצמצום ב. ונמצא ג׳ סיומים מכח צמצום ב': העליון בפה דא״א, האמצעי בחזה דא״א. התחתון הוא בסיום האצילות. ולעת גדלות שהארת ע״ב ס״ג דא״ק מבטלת לשעתה את הסיומים דצמצום ב׳ ומחזירה את הסיומים דצמצום א׳ אשר בזה מתבטל הגבול של סיום האצילות ביטול רק בכך שמפרידה את הכלים התחתונים אך מאפשרת להם לעלות למעלה, אז יורד רקיע התחתון מסיום האצילות למקום נקודה דעולם הזה בתחתית עולמו בי"ע, ומעלה את ג׳ עולמות בי״ע דפרודא לאצילות אל המקום שמחזה ולמטה דא״א ששם עומדים ישסו״ת וזו״ן. והם מלבישים עליהם. ואח״ז יורד רקיע האמצעי ממקום החזה דא״א למקום סיום האצילות ומעלה את הישסו"ת וזו״ן שעליהם מלבישים ג׳ עולמות בי״ע אל מקום או״א דאצילות, כי הגבול שבחזה כבר נתבטל. ואח״כ יורד רקיע העליון שבפה דא״א אל מקום החזה ומתבטל הגבול שבין הראש דא״א לחג״ת שלו, ששם או״א ועליהם מלבישים ישסו״ת וזו"ן, ועליהם ג׳ עולמות בי״ע ונמצא שכולם עולים אל ראש א״א, ומקבלים שם אור החכמה. וזה אמרו איהו רקיע דאיהו לעיל מחיוון הוא רקיע העליון שבפה דראש א״א הכולל כל התחתונים בזמן בטול הפרסאות והסיומים וזה שאמר הפוך רקיע היינו הורדת הנקודה דמדת הדין למקומה ותשכח ליה תמצא לו עיקר ויסודא דמרכבתא עלאה כי יש מרכבה דחג״ת שלמעלה מחזה ונקרא מרכבה עליונה ויש מרכבה דנה״י ונקרא מרכבה תחתונה להיותם למטה מחזה, וכן יש חיות גדולות שהן חג״ת וחיות קטנות שהן נה״י והפרסא שבפה דא״א הוא ממעל להמרכבה העליונה ולעת גדלות, מעלית את כולם. היינו שנתהפך הרקיע לשעתו תשכח ותמצא את העיקר שהוא החכמה סתימאה שעליה נאמר כולם בחכמה עשית, ומ״ש בזהר(אד"ר אות כ"א) שהיא מכוסה בקרומא דלא לאתפתחא. היינו בקביעות. כי אפילו אחרי בטול כל הפרסאות כבר ביארנו לעיל שכל הגדלות נקרא בשם זהר ולא אור הרומז על ג״ר דג״ר והגילויים הם בבחי׳ כוכבים טיפין טיפין של אור, ובכל העליות אשר אח״פ דכל מדרגה מתחברים לכתר וחכמה לא נעשים לאחד ממש, רק בבחי׳ ימין ושמאל כמ״ש במקומו. שזהו עיקר התקון של השבירה, שיש גדלות בבחי׳ עליית העולמות לבד בלי לבטל את המסכים. וגם שהזווג של ח״ס הוא רק מבחי׳ החסד שלה ולא מכל קומתה שחסד שלה לבד מספיק לבטל הפרסאות לשעתם שז״ס חסד עולה ע״ב.

הרקיע הופך להיות יסוד, מסך ממנו נשמות הצדיקים יכולים לנהל את החיים, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרנו. היכולת להשתמש במסך זה גם בגדלות הוא ע"י משיכת אור ע"ב שמבטל את הפרסאות בתיקון מצד הזמן. כלומר אדם יכול לחשוב אחרת, להתחבר למחשבה עליונה. זהו תיקון אמוני, הלב עולה למחשבה, אח"פ שהוא הרצון לקבל, בעליה שאינו מקבל במקומו עד האלף השביעי. בזמן תיקון אפשר להעלות את ההשתוקקות העצמית למקום ההתכללות, אח"פ דעליה, אך הפרסא נשארת, כמו בשבתות. 
ויש כאן עוד ענין נשגב, שבהתהפכות הרקיע וכל האורות מתגלים, רואים אשר, מלבד הנחת רוח והשעשועין הגדולים שיש למעלה מיגיעתנו בתורה ומצות בזמן הסתרת הפנים שהם גדולים יותר מפעולת המלאכים שהם מוכרחים בשליחותם. מתגלה עוד שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, הוא משמש כמו פתילה להאור הנאחז בה, וכל העב יותר נעשה לכלי לאור גדול וחשוב יותר וזה אמרו הפוך רקיע היינו ביציאה מן ההסתר פנים תשכח ליה עיקר חוץ מנחת רוח, זה יותר גדול להינות בקדושה, היינו לקבל תמצא לו לההסתר עצמו שהוא המקשר העיקרי לאור השי״ת, אשר על ידי זה הוא כל גילוי החכמה. והיא מאירה בכלים דאחוריים בסוד וראית אשר אורות דחכמה הנקראים ראיה והסתכלות, את אחורי מאירים בכלים דאחוריים דוקא. ובפנים אין חכמה מאירה בסוד ופני לא יראו רק חסדים. הסתר פנים הוא הסתר השגחת הבורא. בהסתרה שמקבלים באמונה, אפשר לראות לאחר מכן את אור החכמה. האורות מתגלים למי שמוכן לפעול באמונה, בהסתרה, כלומר ויתור על הרצון.

צדיק חי העולמים, בחינת יסוד, הוא העיקר שבזכותו ניתן לקבל דרכו את האור בהתכללות. 

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אות ה חלק ג שעור מס 5

המשך אות ה – ו

זהר מבהיק כליל ירוקא כחמה: הוא תפארת קו האמצע המכריע בין ימין ושמאל, ומתלבשים הגבורות דשמאל שהם גוון אדום בחסדים דימין אשר גוונם הוא לבן. ולכן מבהיק בהארה כלולה, ותדע שתפארת היא בינה דחסדים, כמו הבינה בג״ר. (עיין במראות הסלם בהקדמת ספר הזהר מאמר השושנה). אור ירוק מצד הכלי, אבל האור שמאיר בוא הוא מצד הנצח
זהר ירוק כככב: הוא נצח. והוא ו"ק דתפארת, ולכן הארתו ירוקה, ולהיות הנצח הוא ג״ר דנה״י, כמו החסד שהוא ג״ר דחג״ת ולכן עומד בימין ואין בו אדמימות כמו בתפארת (ועיין בשער עתיק בע״ח בדרוש הספיקות) ושולט בו הלבן על האדום בסוד נעימות בימינך נצח. ובסוד נצח ישראל לא ישקר. עומד בימין והגבורה לא שולטת בו. נצח הוא בחינת האידאה, שאין שקר בעליון
זהר כליל חוור וסומק: זהו הוד שהוא בקו שמאל והאודם שולט בו על הלבן. והוא יתוקן בגמר התקון ומ״ש בזהר בראשית אות קמ״ה יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתת מהודך עליו. ע״ש בהסולם כי הודו של משה, הוא מבחינת פנימיות ז״א, בסוד משה מלגאו.
זהר זהיר לכל עיבר, כמאן דמחא בפטיש וזריק שביבין לכל סטרא: זהו יסוד, כי זווג של היסוד נעשה על המסך בסוד ההכאה המעלה אוד חוזר להלביש את אור הישר, ואז ישנם חכמה וחסדים בהקומה. לזה אומר זהר זהיר לכל עיבר הן לחכמה והן לחסדים. ומ״ש כמאן דמחא בפטיש רומז על זווג דהכאה. (וענין זווג דהכאה והעלאת או"ח שנעשה לכלי קבלה במקום הרצון לקבל הוא ענין ארוך ומפורש היטב בפתיחה לחכמת הקבלה למרן בעל הסלם זיע״א ע״ש).

את המלכות לא סופר מאחר והיא נגנזה ברדלא, וסופרים כאן 9 אורות שמאירים.

מראה כאן שאי אפשר להאיר בשלמות, אלא הארה חלקית דרך ל"ב נתיבות החכמה. 

ו) הכי מהאי זהר וכו': כן מזהר הזה מאירים כמה נשמות, והם מאירים כולם בתקון הרקיע המסך. ואלה הם הנשמות מאותם המשכילים הנשמות שיש להם שכל אמוני לדעת סודות העליון. הם יודעים שהם רק חצי, באים בביטול ואמונה שיש להם שכל לדעת את סודות אדונם. כל אלה הנשמות רשומות ומצויירות במלכותו של הרקיע, כמו כוכבים שמאירים ברקיע. וזהו יזהירו כזהר הרקיע. מהו הרקיע. שואל מהו התקון הנקרא רקיע. ומשיב, הוא אשר הנשמות של המשכילים מאירות בו כמו הכוכבים ברקיע. וכן הם מאירים בהכסא.
פירוש הדברים, כי ע״י עבודת הצדיקים העושים מצות ומעשים טובים כדי לעשות נחת רוח ליוצרם עולה מ״ן למעלה ומתתקן ממ״ן אלו מסך, ואור העליון שאינו פוסק מלהשפיע מזדווג על מסך הזה ויוצאת קומה שלימה של אור ומתלבשת באור החוזר הזה שעלה ממטה למעלה אי אפשר להגיע לזיווג בלי להעלות ביקוש אמיתי או ביקוש לפרטיות. ואותו אור מגיע אל הנוקבא שהיא השכינה הקדושה וזה כלל גדול אשר כל מה שהתחתון גורם תוספות אור בהעליון, חוזר ויורד אותו האור גם אל התחתון. למה תולה את זה בתחתון, אלא האור מגיע מהעליון, אך כאשר התחתון פועל ממטה למעלה באור חוזר, ישנה תוספת אור שיכולה להתקבל בכלי. בנוסף כאשר רוצה להתקדם הוא מעלה ביקוש ובכך מוסיף. ולכן אחר הזווג הזה נעשה המסך לרקיע, שדרך בו משיגים הצדיקים לאותה קומת הזווג שנעשה עליו. חייב האדם להעלות ביקוש אמיתי ע"י כך שמעורר עצמו ע"י פירסום,  יגיעה של הדברים החשובים, תוך ויתור על דברים אחרים, וברוב עם, באהבת חברים, כלומר בסביבה שמאדירה את המלך, בעזרת חברים, ספרים ומוכנות לשלם ולוותר על הרצונות הפרטיים. להסכים להיות אדם יותר כללי ולא פרטי.

וכשהמדרגה יורדת אל הצדיקים דרך הרקיע היא מתלבשת בלבוש הנמשך מן הרקיע, שהוא בחי׳ אור חוזר המלביש שהופך לאור הע"ב המתהפך מן הרקיע ולמטה עם אור ישר שמן הרקיע ולמעלה. ופירושו של לבוש הבא מן הרקיע הוא, כי אפילו אחר שבאה המדרגה להשגת התחתון לגוף, לשון כי תשיג ידו אינו נהנה משהו מן אור העליון שבא אליו, אלא לפי מדת השפעת נחת רוח ליוצרו לא מוכן לקבל דבר אלא מטעם היחד, ואינו מקבל משהו אם לא ימצא בו השפעה ליוצרו לחשב לפי מה שהבורא רוצה, לפי רצון הכלל, ואז הקבלה מתלבשת תוך ההשפעה או״י באו"ח וזה אמרו הכי מהאי זהר שהוא הארת ג״ר של כל עשר הספירות זהרין כמה נשמתין דאינון זהרין כלהו ברקיע שכולם מאירים בלבוש של השפעה הבא מן תקון הרקיע שלמעלה. בסוד הזמירות ואלין מליא יהון לרקיעיא. ואומר הנשמות הללו הן מאלה המשכילים שיש להם שכל לדעת סודות אדונםמי שלא מקבל בצורה זו לא יגלה סודות, עם אם ידע פרטים רבים בעל פה אלא עליו לראות את המהלים הנפשיים של האדם והעולם על פי היסודות שמקשרים לבורא   כלהו רשימין ומצוירין במלכותא דרקיעא היינו בשליטה גמורה שהיא מלכותא לא להמשך ח״ו אחרי קבלה לעצמו. ככוכביא דנהרין ברקיעא היינו לקבל טיפין טיפין של אור לפי השיעור של הנחת רוח שיש אל הנותן. מאי הרקיע חוזר פעם ב׳ לבאר מהו תקון הרקיע. ומשיב היינו הארת הנשמות של המשכילים המאירים טיפין טיפין ככוכבים. היינו דנהרין ביה נשמתין דמשכילים ככוכביא ברקיע.
ומ״ש הכי נהרין בכרסיא: היינו בתקונים של עולם הבריאה שנקרא כסא מלשון כיסוי והעלם כי אור החכמה מסתיים במלכות דאצילות, ואינו עובר ממלכות דאצילות ולמטה. וכל המוחין דעולם הבריאה הם מבינה דאצילות בסוד אימא מקננא בכורסייא מצב קטנות שמקפלת רגליה וג״ר דבריאה נקראות כסא הכבוד, שהן כסא לאצילות שנקרא כבוד, בסוד ל״ב נתיבות החכמה שבגימטריא כבוד. וששה הקצוות נקראים שש מעלות לכסא. וכן יש לפרש ג״כ מלשון כסא שהיא בבחינת ישיבה כי אורות האצילות נקראים עמידה, מטעם שהם אורות החכמה, ומתגלה בהם כל שיעור הקומה בשלימותו כאדם העומד, משא״כ אור הבינה הוא כמו אדם היושב על הכסא אשר קומתו מתמעטת. ונשמות הצדיקים מאירות בכל התקונים והאורות דבריאה 

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אות ה חלק שני שעור מס 4

המשך אות ה

הספר נק ספר הזוהר ולא ספר האור, מפני שלא ניתן בזמן תיקון לקבל אור שלם, אלא רק ו"ק דרך ל"ב נתיבות החכמה, ובוסף זוהר לשון זהירות, שיש להיזהר לקבל רק כך והכי חשוב להאמין שבעולמות העליונים מעל הרקיע יש את הבחינה עין לא ראתה אלקים זולתך.

מביא כאן עשרה מדרגות של זוהר שכן ניתן לקבל, בכמה גוונים, זוהר שהוא אור בלי ג"ר, מפני שבנקודים הייתה שבירה בניסיון לקבל ג"ר

זהר טמיר וגניז הוא כתר דאצילות שהוא פרצוף א״א, ומה שאומר טמיר וגניז הכוונה על ב׳ הראשים אשר יש בא״א גלגלתא, ומוחא סתימאה, אשר הראש הא׳ שהוא גלגלתא הוא טמיר ונעלם להיותו קרוב לרישא דלא אתידע והוא בשליטת חסדים כמו רדל״א הוא מלביש על החסד, עליו ישנה טבעת, איזקא דכיא ולא מתקבל בו אור החכמה. לכן נקרא טמיר בלתי מגולה והראש הב׳ שהוא מוחא סתימאה נקרא גניז כמי שיש לו אוצר גנוז וחתום, לא להשתמש ממנו, רק לעתים רחוקות לעת צורך גדול לוקח משהו מן האוצר, כך היא חכמה סתימאה. הראש הג׳ לרדל״א, שהוא הראש לכל החכמות, וכל החכמה המתגלה באצילות היא רק טיפין טיפין מחכמה סתימאה ורק וע״י ז"ת דבינה דא״א שחזרה לראש ונקרא ל״ב נתיבות החכמה כמו״ש להלן בביאור חו״ב. (ועיין באדרא זוטא אות ל״ו ל״ז ובסלם כל ההמשך שם).

טמיר זו בחינת אמונה, וגניז אומר שיש, אך לא משתמשים אלא מעט לצורך מיוחד. כל בניית עולם אצילות מתחילה מאמונה, שעתיק מקשר בין א"ק שהוא מעל הפרסא, לבין עולם התיקון. גניז הוא אוצר חכמה גנוז, ולעיתים ניתן להמיר את החכמה דרך מסנן ז"ת דבינה, והאור שיעבור נק ל"ב נתיבות החכמה. זוהר הוא אור שמאיר בזהירות עם גבולים ברורים על פי התיקונים שעתיק עשה בראש דאריך
זהר בהיר בשחקים : זהו חכמה, פרצוף אבא דאצילות, ועיין באדרא זוטא אות ע״ה וז״ל שירותא דא, אב לכלא, התחלה זו, שהיא החכמה דל״ב נתיבות הוא אב לכל פרצופי אצילות. אב לכלהו אבהן אב לכל האבות, האבות הקדושים שהם חסד גבורה תפארת דז״א שנקראים אבות בסוד האבות הן הן המרכבה. אתחברו חכמה ובינה דא בדא ונהירו דא בדא, כד אתחברו אולידו ואתפשטת מהימנותא ע״י החבור של אבא ואמא נולדו זו״ן ואמונה שהיא מלכות נתפשטה. הכוונה היא היות כי מקום המלכות היא בתפארת, ובגדלות כשהיא נקראת חכמה תתאה היא מתפשטת ותופסת כל המקום שמן החזה ולמטה שהוא נצח הוד יסוד, ויונקת מהם כמ״ש בזהר בסוף האדר״ז ומטרוניתא לא מתברכא אלא בכללא דתלתא אלין דאינון נצח הוד יסוד. ונצח הוד נקראים שחקים ששוחקים מ״ן לצדיקים היינו יסוד, ולכן נקרא חכמה זהר בהיר בשחקים אשר הוא מאיר ומתגלה במלכות ע״י נ״ה שנקראים שחקים.
זהר זריק נצוצין. ומבהיק כברק לעיינין. זהו בינה. ותדע שבכל מקום שנזכר בזהר נצוצין רומז על אור חוזר שהוא אור דחסדים. ועינים הן תמיד אור החכמה. ובינה משורשה היא עצם חכמה היינו בחי״א שנתפשטה מן הכתר, בכדי לגלות את בחי״ד שהיא הכלי המשתוקק לקבל את אור החכמה. והיות אשר בכל התפשטות כלולה ג״כ הארת השורש שהוא הרצון להשפיע ולכן נתעורר רצון זה במלכות דחכמה וממנה נעשתה הבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, שהיא בינה. ולכן אומר כאן זהר זריק נצוצין שהוא בינה החפצה באור דחסדים.
ואחר שבינה הוציאה את אור דחסדים לחוץ פנתה פניה לחכמה בכדי להמשיך הארת החכמה שהיא אור חיה. שע״כ בינה נקראת אם בסוד אם לבינה תקרא, אשר כל הצטרכות של התחתונים ממנה באה, או חסדים או הארת חכמה מצד ז"ד דבינה שבה ולכן אומר כאן בספירת בינה ומבהיק כברק לעיינין אשר החכמה הנקראת עינים, הבאה לתחתונים ע״י הבינה היא רק הארה לשעתה, כמו הברק אבל עיקרה היא חסדים. כדי לגלות החכמה יש לגלות את ההשתוקקות. זריק ניצוצים אומר שישנה התנגדות לקבלת כל האור, ואז יכול לקבל כמו ברק שמאיר ואינו מאיר.  עיקר ישסו"ת שייכת לבינה כאשר השימוש שלה עם הרצון לקבל, זה רק על ההכרח וגם לא בשביל עצמה. זוהר זריק ניצוצין בא לבקש את ההארה בשם התחתונים כאשר הם מעלים ביקוש
זהר זהיר חוור כסיהרא זהיר אומר עם גבולות שלא תהיה שבירה  הוא חסד, בסוד חסד דמתגלייא אפומא דאמה שהוא עטרת היסוד ובעת אשר השכינה הקדושה מקבלת את אור החסד הזה אז מאירה בכל שלימותה וזוהי סיהרא באשלמותא שהיה בימי שלמה. לז״א חוור כסיהרא שמתגלה לנו גוון חסד זה ע״י הלבנה במלואה תפקיד הלבנה לקבל אור מז"א או מא"א דרך ישסו"ת, היא מקבלת כחסד שהוא התפשטות בצד הגוף מבחינת אמונה. לבנה שכולו השפעה.
זהר זהיר סומקא כמאדים: זהו גבורה. בסוד אברהם הוליד את יצחק יש גבורה בעולם הנובעת מאמונה שהוא קבלה ע״מ להשפיע (ועיין בהקדמת ספר הזהר אות קפ״ד ובהסולם שם) ובסוד אית רוגזא דאקרי ברוך (זהר וישב אות קי״ב) כעס של תלמידי חכמים, גבורה מצד הקדושה מפני שגבורה היא התנגדות של הרצון לקבל, ולא ברור איך אפשר שמהרצון להשפיע של אברה, יוולד קו שמאל. הפלא הוא שאדם לא תופס את המציאות של יש מאין, כלומר שהמשפיע מוציא רצון לקבל. אומר השם לאברהם, אתה חושב שאתה יכול להבין משהו, לכאורה ממך יושפע ממך רק חסד, וכך הבורא משפיע, מוציא רצון לקבל. יצחק גמטריה אריה, בו יש מצד אחד ראיה שהיא חכמה, וגם מדרגת יראה, מפני שיפעל ממטה למעלה ככעס של תלמידי חכמים.

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אות ה שעור מס 3

קוצרי השדה הם החכמים הבאים לגלות את סודות התורה והם נקראים המשכילים יזהירו כזהר הרקיע.

ה) כזהר הרקיע דאיהו וכו': יזהירו כזהר הרקיע. שהוא כולל כל הצבעים. זהר סתור וגנוז והסודות נגלים רק דרך הלבושים. זהר בהיר בשחקים. זהר הזורק ניצוצות ומבהיק כברק לעינים. זהר המזהיר בצבע לבן כלבנה חסד. זהר המזהיר בצבע אדום כמאדים גבורה. זהר המבהיק בהארה כלולה שהיא ירוקה כחמה ת"ת. זהר ירוק כככב. זהר הכולל לבן ואדום יסוד. זהר המזהיר לכל צד. כמי שמכה בפטיש וזורק שביבי אור לכל צד.
ביאור הדברים: הזהר בא להורות לנו כאן בהקדמה מקורם של כל הגילויים אשר בהם בא לבאר את תוה״ק. עד היכן מגיעים, ובזה יתבאר ג״כ שם קריאת הספר בשם ספר הזהר ולא בשם ספר האור. וכ״ז נדע ע״י פירוש הכתוב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו'. אשר זהר הרקיע פירושו הארת ג״ר המתגלה ע״י השתוף דמדת הרחמים במדת הדין, האור עצמו הוא ג"ר שלא ניתן לקבל, הוא גורם לחטא, אלא כאשר משתפים אותו במידת הרחמים לאחר מיעוטים וה״ס מה שאמרו חז״ל בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין הוא הרצון לקבל עליו יש צמצום לכן נקרא דין שהכוונה היא על מלכות דכתר דא״ק שמזווגה יצאו פרצופי א״ק, ששם אותה בסיום רגלין ואי אפשר להשתמש בה שהיא בחינת מה״ד ראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין מהתכללות זו ניתן לקבל זוהר במקום אור שאינו יכול להתקבל, אלא זוהר כו"ק. רחמים היא מידת הת"ת רצון המעורב עם החסד, קו אמצעי בינה דגוף מצד הכלים. הקדים את מידת הרחמים אומר שהקדים את מידת הת"ת למידת המלכות שנמצאת בחזה, המלכות שמקבלת קודם את היראה (ב״ר ספי״ב) פי׳ ראה שאין קיום להעולמות, העלה מדת הדין שהיא מלכות למדת הרחמים שהיא גוף דבינה אשר ע״י התחברותן של ב׳ מלכות ות"ת הנקודות יחד נעשה תקון הפרסא בכל המדרגות בסוד הכתוב יהי רקיע בתוך המים רקיע שפורס את המדרגה ולא מאפשר לקבל על הרצון לקבל אלא רק על הרצון להשפיע קודם יש לתקן את הזמן ורק לאחר מכן את תיקון המקום תיקון המזמן ע"י המחשבה ואת תיקון המקום שהוא רוצון לקבל ע" הדמיון, ע"י אח"פ דעליה, מעלים את הדמיון למקום השכל. לכאורה המחשבה מפריעה לדמיון, אך אין דרך של פעולת אמת של הדמיון במקומו, כל עוד המקום לא מתוקן כי הפרסא נקראת רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים מים זה הארה מצד ו"ק ומצד ג"ר נק אור וז״ס הפרסא שבגו מעוהי דבר נש המבדילה בין אברי החיות שהם הריאה והלב, ובין המעים שהם אברי המזון והיא פרסא באלכסונא מהחזה עד נגד הטבור. 

אברי הנשימה הם כנגד אברי ההשפעה, ואברי אכילה כנגד הרצון לקבל ופרסא זו נעשתה בפרצוף שני דנקודות דס״ג דא״ק, הנקרא נקודות דס״ג או עולם הנקודים. בנקודות דס"ג נעשה שורש לצמצום ב ולפיכך מגלגלתא ע״ב ס״ג שהם הפרצופים שיצאו למעלה מטבור אין לנו מושג כלל להיותם מבחינת הזווג של המלכות במקומה טרם עלייתה לבינה, והזהר אינו מדבר מהם אלא רק מעולמות בי"א לכן אין השגה בעולם א"ק ברמזים דקים, ותחלת הדבור של חכמי הזהר ורשב״י הוא מעולם הנקודים ולמטה, אשר כבר נתתקן בהם הפרסא הנקראת רקיע. ונמצא עי״ז שהמלכות עלתה במקום בינה שהיא הרויחה ב׳ ספירות הראויות לקבל אור העליון, שהן ספירת בינה וספירת תפארת. כי בהיות מלכות במקום בינה נמצאות בינה ותפארת מתחתיה והן כלולות בה. ולכן אחר שבני אדם מעלים מ״ן ע״י מצות ומעשים טובים, המה ממשיכים הארה חדשה מלמעלה המורידה את המלכות ומקום הזווג בחזרה למקומה, דהיינו למטה מתפארת ויוצאת המדרגה בשלימותה בה׳ האורות נפש רוח נשמה חיה יחידה. שהם מקובלים בהספירות בינה ותפארת שנכללו מקודם לכן במלכות ואז גם נשמות הצדיקים מקבלות מוחין עליונים להיותן נכללות במלכות העליונה. הרי שכל האורות והשפע העליונה מתגלים רק מכח מלכות שעלתה לבינה ונעשה שם סיום חדש שנקרא רקיע ואם לא תקון הרקיע לא היה שום קיום לעולמות, ולכן נקראים כל האורות הללו בשם זהר הרקיע היינו האור המתגלה בסוד הזווג על מסך משותף מרחמים ודין. וזהו פירוש הכתוב והמשכילים: שהם נשמות הצדיקים, המסתכלים בסודות החכמה שנקראת עינים יזהירו: יקבלו המוחין שלהם מזהר הרקיע אבל ממעל לרקיע עין לא ראתה. ולכן מביא הזהר את הכתוב הזה בתחילתו. והולך ומבאר עשרה מיני זהר, שהם עשר הספירות דאצילות ומתחיל מעתיק דאצילות להיותו אמצעי בין א״ק לאצילות וכלול בו המלכות שלא נמתקה בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה ונגנזה ברישא דלא אתידע (עי׳ בע״ח שער א״א פ״ב בסופו) אמנם מלכות זו היא שורש למלכות הממותקת והיא מדלקת את אורות הבינה אחר שכבו. וזה אמרו, דאיהו כליל כל גוון אפילו גוון המלכות הבלתי ממותקת.

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אותיות ג – ד שעור מס 2

אין חופש הפרט.

המשכילים: הם ר״ש והחברים. יזהירו, פירושו כי כשנתקבצו לעשות חבור זה, ניתנה להם רשות ועמהם ניתנה רשות לאליהו, ולכל הנשמות שבישיבה לרדת אליהם, ולכל המלאכים במכוסה, ובדרך שכל.

תמיד הכלל הוא הנותן רשות כאשר הפעולה אינה כנגדו.
בחסדים מכוסים בהם מתחיל התיקון. באין סוף האור קודם לכלי, אבל כשבאים לתקן מלמטה הכלי צריך להיות קודם לאורות, החסדים קודמים לאור חוכמה. הם חשובים יותר מצד התיקון, אך במטרה האור קודם. על הנברא להיות שותף, והצד שלו הוא הכלי.

מי שנותן את הרשות לפרט, הוא הכלל. הכלל הגדול הוא השם יתברך. אך מאחר ואין לנו שום תפיסה בעצמותו, לגבינו הכלל הוא מחשבת הבריאה שזה המקום המשותף שלנו עם הבורא, המחשבה של יתר דבקות, לכן האין סוף נותן את הרשות. הפרט לא יכול לקבל רשות, אלא אם הוא פרט שבא להלביש את הכלל ולגלות אותו.

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע אותיות ג – ד שעור מס 2

ג) והמשכילים אלין וכו': והמשכילים: הם ר״ש והחברים. יזהירו, פירושו כי כשנתקבצו לעשות חבור זה, ניתנה להם רשות ועמהם ניתנה רשות לאליהו, ולכל הנשמות שבישיבה לרדת אליהם, ולכל המלאכים במכוסה, ובדרך שכל.

תמיד הכלל הוא הנותן רשות כאשר הפעולה אינה כנגדו.
פירוש, כי כל קומה שלימה מתחלקת על החזה שעד החזה הם אורות מכוסים מחכמה, ונקראים אתכסייא, ומחזה ולמטה הם אורות מגולים בחכמה שזהו נקרא אורח שכל חסדים מכוסים באתכסיא וכשיש חכמה יש גילוי לחסדים. תיקון מיוחד באצליות שקודם תופיע היראה, חסדים מכוסים ולאחר מכן ניתן לקבל אור החכמה ואומר שכל אלה המדרגות שנתגלו כאן לר״ש והחברים היו קומתן שלימה. באתכסיא ובארח שכל.
ואין להקשות ע״ז הרי האורות המגולים הם לכאורה יותר חשובים והיו צריכים להיות למעלה והמכוסים למטה אפשר היה לחשוב שדווקא למעלה בחסדים מכוסים, מהם בא הגילוי. אלא ז״ס מה שאנו אומרים בזמירות שבת במלין דסתימין תגלון פתגמים שפירושו אשר כל האורות המגולים המה מסובבים ותולדה מהמלין דסתימין ואין בהמסובב אלא מה שהסבה לא נותנת לו, וברוחניות כל שיש בהמסובב נמצא תמיד בהסבה שלו חוץ מעתיק שלא בא בדרך של שכל. מלמד בעל הסולם שאין שום סיבה מתבטלת שאם כן היה מתבטל עמה כל המסובבות ממנה, ועיין בע״ח שער או״א פ״ב בענין התחלקות או"א וישסו״ת אשר או״א הם אורות מכוסים וישסו״ת הם אורות מגולים ואו״א הם מחזה ולמעלה דא״א וישסו״ת מחזה למטה דא״א. ועי׳ בזהר ב״א אות קל״ד וז״ל חיות דאתגליין אינון לתתא, תחות אלין עלאין דמטמרן, ואתנהרן מנייהו, ונטלן בגינייהו.

לכאורה האורות המגולים חשובים יותר, ואם נמצאים למטה, אך מלמד שחשוב ולא חשוב הוא לעיניין התיקון. חסדים מכוסים בהם מתחיל התיקון. באין סוף האור קודם לכלי, אבל שבאים לתקן מלמטה הכלי צריך להיות קודם לאורות, החסדים קודמים לאור חוכמה. הם חשובים יותר מצד התיקון, אך במטרה האור קודם. 

השותף צריך להיות שותף, והצד שלו הוא הכלי. 

ד) ועלת על כלא וכו': והעילה על הכל היינו א״ס נתן רשות לכל השמות הקדושים הכלל נותן רשות, מחשבת הבריאה דאין סוף ט ראשונות, הכלל, נותן את הרשות לכלי, למלכות דאין סוף, בכלל, לכל שמות הויו״ת ולכל שמות הכינויים, לגלות להם סודות נסתרים. כל שם במדרגה שלו. ונתן רשות לעשר הספירות לגלות להם סודות נסתרים, אשר לא נתנה רשות לגלות אותם הסודות עד שיבוא דורו של מלך המשיח. שאז נדע את הסודות הקדושים, בהם יש עניין של כוונות. 

מי שנותן את הרשות לפרט, הוא הכלל. הכלל הגדול הוא השם יתברך. אך מאחר ואין לנו שום תפיסה בעצמותו, לגבינו הכלל הוא מחשבת הבריאה שזה המקום המשותף שלנו עם הבורא, המחשבה של יתר דבקות, לכן האין סוף נותן את הרשות. הפרט לא יכול לקבל רשות, אלא אם הוא פרט שבא להלביש את הכלל ולגלות אותו. 

האורות המגולים חשובים יותר, אך הכלים של החסדים חשובים יותר. 

בעולם התיקון, באצילות קודם יש לגלות את ההתבטלות, היראה, את החסדים המכוסים, שעולם חסד יבנה. אך וודאי שהאורות הניתנים מלמעלה קובעים את המדרגה. 

תיקוני זוהר עם פירוש מעלות הסולם

המשכילים יזהירו כזהר הרקיע שעור מס 1

א) רבי שמעון אזל וכו': ר״ש הלך לו וברח למדבר של לוד ונחבא במערה אחת, הוא ורבי אלעזר בנו. קרה להם נס, ויצא חרוב אחד, ומעיין של מים אחד. אכלו מאותו החרוב, ושתו מאותו המים, ואליהו ז״ל היה בא אליהם ב׳ פעמים בכל יום, ולמד עמהם ואיש לא ידע מהם. זה כתוב בזהר חדש פרשת תבוא (אות א'). לא מדובר על אכילת חרובים ושתיית מים. מערה היא מצב של קטנות. היות וברחו מהרומיים לאחר שרשב"י אמר את האמת, שבגאוותם לא רצו לשמוע, שהרי כל מה שעשו הרומיים, עשו למען עצמה. כאן הקדושה צריכה לעשות תנועה אשר באה בהתקדמות של מצבי קטנות וגדלות. מדבר של לוד פירושו מדרגת מוחין דהולדה, חוכמה, היא מדרגה הבאה אליה עלו. חרובים פירושו שבאו לתקן את עולם הנקודים שנחרב, "אכלו חרובים" כלומר את זה הם תיקנו, ע"י זה ששתו מימי התורה.

אליהו הוא בחינת ב"ן מעולם החרובים שבא לבשר על הגאולה, כלומר אומר שהגיע הזמן לתקן את הבחינה שמתחת לחזה שהייתה בשבירת הכלים, ואת זה רשב"י ובנו תיקנו. 

מלמד בעל הסולם בפרשת מצורע, בכל מקום שכתוב בזוהר ענין של הליכה בדרך, או סתם הליכה, פירושו הליכה במדרגות עליונות ממדרגה למדרגה. וכאן התוספתא מתארת לנו את הליכת רבי אלעזר ממדרגת ג"ר דרוח וכן השלמת כלים למדרגת מוחין דגדלות. כי אושא רומזת על מדרגת ג"ר דרוח שהוא הארת ג"ר דחכמה בקו שמאל מטרם שנתחבר עם הימין, ועל שם הדינים שבהארת השמאל נק' אושא מלשום אש. והמוחין דגדלות מרומזים בשם לוד מלשון הולדה.

ורבי יוסי חמיו הוא מדרגת נשמה היה עוזרו בדרך. כל עניין המקומות והשמות לא מדבר אלא על מדרגות רוחניות, הליכה ועליה בדרך השם

מוסיף בעל הסולם בפרשת ויצא, כי אין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל. אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן.

מכאן שתיאורי הזוהר של זמנים ומקומות הם רק סימנים, כמו חרוב שמסמל את עולם החרובים, עולם שנחרב. עץ הוא ז"א שבא לתקן את הגדלות במערה בלוד. 

רבי שמעון יצא מגדלות של מדרגת נשמה, ובא לקטנות של מדרגת חיה, כלומר חזר למצב התבטלות, מעין עיבור. אליהו מבשר הגאולה, מדרגת ב"ן שהוא עולם החרובים, כלומר מבשר שכאן מתקנים את הגאולה, בחינת הדעת, משיח שהוא גדלות ההשגה, בחינת והשבות אל לבבך.

השבה אל הלב היא התיקון שצריך אדם לתקן היא ההשגה. בזמן תיקון תכלית הידיעה שלא נדע, בגמר תיקון השגה שלמה שידעו אותי מקטנם ועד גדולם. לכן רק בזכות הזוהר הקדוש, בזכות הגילויים של רבי שמעון שלמד בזמן הקטנות שלמד במערה, ובזכות תורת משיח שלימד אליהו הנביא, אז בחינת המשיח שבכל אדם מתעוררת. 

ב) ודא אתקרי וכו': וזה נקרא תקוני הזהר, שהם שבעים פנים לתורה, שפירש ר׳ שמעון בן יוחאי, במלת בראשית, מסתרי התורה. קום ר״ש פתח דברים לפני השכינה. פתח ואמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו'. למעשה אומר הרשב"י שניתן לפרש את כל התורה רק בצורת האות ב של המילה בראשית, ואפילו דרך הנקודה שבאות ב. 

שבעים פנים לתורה. אין זה אומר שכל אחד יכול לבוא ולתת פירוש כרצונו, אלא ישנם פירושים נכונים ורק עליהם ניתן להתסמך, אלו שבעים פנים להגיע לדבקות בהשם. שבעים פנים כנגד ז"ת, אותם יש לתקן. שבעים פירושים לתורה, ליראת השם, זוהי מורכבות של דרך המובילה לדבקות בהשם. אצל אומות כל אחד רוצה דבר אחר.

תורת הנסתר באה לעורר את המקום הנסתר שבנשמה, שרק במקום זה ניתן להגיע לאחדות, לשלום. לכן מלמד הרשב"י דרך סיתרי תורה, מקום ההתייחסות הפנימית.

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש איכה יח-כב
1.מה הפתרון כדי לא להגיע לחורבן בעת הירידה?
2. כיצד מתואר החורבן כיצד זה קשור לנפש האדם?
3. האם אחרי הספד זה מקבלים בני ירושלים שבני בבל הם אלו שצריכים לספוד הסבר ונמק?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש איכה יג-טו
1.מדוע מיללת וכואבת השכינה הקדושה הרי הצער מנוגד למטרה שהיא האושר?
2. על מה מצטערת וכואבת השכינה הקדושה מה תפקיד המזבח?
3. מה נקודת הקשר עם בעלה ראה אות סז והילך שעליה מצטערת השכינה הקדושה?
4. מהו הפתרון כפי המופיע באות עט?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש איכה י-יב
1.מהי בפנימיות השיחה וההתעוררות של האבות משה יהושע והאמאות הקדושות?
2. מיהי נקודת רחל באדם שממאנת להתנחם ומה פייס אותה למרות שמיאנה בהתחלה?
3. מהי הטענה של בני בבל בעקבות הדברים הקודמים על כך שהם צריכים לעשות את ההספד ומה עונים להם בני הארץ הקדושה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש מדרש איכה ז-ט
1.כיצד מפרשים רבי חנינאי ורבנן את המילה לקחו בכתוב ויקח השם אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן?
2. מדוע הנחש ולא סמ פיתה את האישה וכיצד עשה זאת ומה אנו לומדים מצורת הפניה שלו אליה?
3. כיצד צירף את תפיסת המות אצל האישה?
4. מה אנו למדים מכך שדווקא השכינה נפגמה כתוצאה מהחטא וכיצד זה קשור לאיכה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

א. ממתי יש איבה בין הנחש לבין השכינה הקדושה ?
2. ומהו זמן זה מבחינה נפשית?
3. מתי תוקף הנחש וכיצד אנו יכולים לראות את זה בתחילת איכה?
4. מהי נפילת הכיסא? ומיהו היושב על הכיסא? וכיצד זה קשור למחלוקת בין בני בבל לבני ארץ ישראל
? מי היא השפחה שירשה את הגבירה ומדוע כל כך רגזה על כך הארץ? ומהי התוצאה הנפשית שאדם חווה מכך?

איכה ישבה בדד ד – ו

ואיבה אשית

רבי לויטס פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. שנאה גדולה היתה מיום שנברא העולם, מאותה שעה שנתקלל הנחש מסבת עצת הנחש שהחטיא את חווה וקולל בעצמו, הוא נדח מלפני שער המלך והושם בשער בית הסוהר, והוא אורב תמיד בין גדרות העולם, דהייני בין הגדרים האלו שבתורה, שכל אלו הדשים בעקב הגדרים האלו, דהיינו שאינם נזהרים לשמרם, הנחש נושך אותם. מרגע החטא הקדמון ישנה מלחמה פנימית באדם בין הרצון לקבל לעצמו לבין עשיית רצון השם, להיות משפיע ואוהב הכלל. הנחש תופס את האדם בו יש ספק ומתלבט ומתחיל לזיף בגדרות של שמירת ההלכה.

ההבדל בין איבה לאהבה בין אות יוד לאות ה כמו ההבדל בין אויב לאוהב. יוד מראה על השורש שהאור והכלי באים כאחד, כלומר מה שאתה רואה כאויב זה פוטנציאל לאוהב. צריך האדם להפוך את האות יוד לאות ה. אל לו לאדם לומר כולם טובים והכל בסדר, אלא בזמן תיקון יש לתת את היגיעה לתיקון הכלי, לתקן את ההנפשה הנכונה ע"י כך שמגיעים לנקודה פנימית זו.

עץ הדעת שמר שלא לקבל ג"ר דחכמה, כלומר אורות רצונות גדולים שלא ניתן להפכם להשפעה טרם התיקון, בא הנחש והציע כבר להשתמש באורות אלו, שהרי זו מטרת הבריאה, קבלת כל ההטבה. אמר לה שהחיבור לעץ הדעת, לפעול את הרצון הגדול יביא אותך לחיבור, דעת עם הקב"ה.
בין העבודה לבין המטרה, כמו בין השמשות לכניסת השבת, צריך להמתין ל"אור ירוק" מלמעלה לאחר שההכנה תושלם. הנחש שבנפש הוא אותו הרצון לקבל לעצמו, שרוצה את כל ההנאה עכשיו טרם הזמן. זוהי נקודת האימון של האדם. מבחן התוצאה החיצוני לא קובע, אלא הפנימי.

אוי שמצא אותם. אוי שנשך אותם. אוי על השנאה הרעה שנוטר. על השנאה הרעה שהיתה לו באשה ההיא, הנקראת, אשה יראת ה', שהיא המלכות, שנאה רעה נטר לה מיום שנברא העולם, עד ששיבר אותה בשבירה לשכב לעפר. שנאה היא פירוד, תפיסה שונה. השאיפה היא לנצח, כלומר לבוא לתפיסת השכינה, היחד כדבר נצחי

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה. הסתכל באותיות שבראש כל מלה ומלה ותמצא נטירה של איבה רעה שנטר הנחש למלכות, עד שנחרב בית המקדש. כי איבה רעה נרשמה באותיות הראשונות של איכה ישבה וגו', שהנחש היה נוטר לה לאותה אשת חיל, שהיא המלכות, בשבירת בית המקדש, שתהיה שוכבת לעפר שעפר זו בחינת הרצון לקבל לעצמו. הנחש אורב תמיד  לאדם לשעת כושר. שכיבה היא בחינת עיבור, ביטול שאז השכיבה לעפר אומר שהאני של האדם מקבל את עמדת העפר שזה הרצון לקבל לעצמו, שאז היא בחינת אלמנה שאבדה את בעלה, את הקב"ה. אין שלמות בלי הקשר לבורא. ואהבת לרעך כמוך אני השם. לא העיקר הקשר החיצוני בין אדם לחברו, אלא צריך גם את המצוות בין אדם למקום.

השמים להשם, התכלית נקבעת מלמעלה, והארץ, הרצון ניתן לאדם כדי לתקנו ולהפכו למשפיע ואוהב בהתאם לעול של מלכות שמים. לא הארץ קובעת את התכלית. הנחש מציע תעשה מה שאתה מרגיש שטוב לך, הנחש מביא את האדם לבדידות, בדד ישבה.

זהו שכתוב  כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. תקרא למפרע באותיות הראשונות, לה בשברך. כי בשבירת בית המקדש, בשבירת כנסת ישראל, איבה רעה הדביק הנחש לה, בשברך.

הנחש שומר איבה מפני שהיא לקחה את הנקודה הפנימית והוא נשאר בחוץ. המאבק מי יהיה הבריאה הנחש או השכינה, איבה שנוצרה מאז הבחירה ביתר דבקות, מחלוקת זו יכולה להביא להעצמה או חלילה לפירוד שהאיבה תהפוך איכה, איפה הקב"ה

ויגרש את האדם

ומפרש דבריו ויגרש את, זה הוא כסאו של המלך, דהיינו המלכות הנקראת, את. אוי שגורשה, אוי שנפלה. האדם,כנגד ז"א היינו, אותו השולט על הכסא, שכתוב, בו, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. שהוא ז"א, שהוא הויה במילוי אלפין, שבגי' אדם. נפל הכסא שהוא המלכות, נפל הכל. על זה בוכים בני בבל שנפל צד האדם, היסוד. בני ארץ ישראל בוכים על השכינה הקדושה.

עם החורבן ז"א לא נפל אלא הסתלק, הוא כנגד האור שבאור ישנם ערכים של התפשטות והסתלקות, והכסא כנגד המלכות בו ערכים של עוביות או שבירה ותיקון.

כביכול השכין את גן העדן, שהוא המלכות, עם הכרובים למטה, וז"א נפרד מאותו הכבוד העליון, שהוא המלכות. והשכין אותו להט החרב, שהוא הקליפה, שתעמוד במקומה של הגבירה, לשמור ולשאוב ולהסתיר אותה הדרך הנמשכת מעץ החיים. החרב המתהפכת עומדת כעונש לחוטאים במקום שהרצון יפעיל אותם, במקום הרצון לדבקות, הקליפה מפעילה אותם.

הפחד הרצון השלילי בא רק לשרת את החיוב, אך כשהשפחה הופכת לגבירה אז טועים וגם הרצון של העולם הזה מתגבר במקום רצון פנימי של עולם הבא. ואז ישבה בדד, אנשים המרגישים בודדים במקום להיכנס למחנה בלי כח נפשי לשלם על הצורך ביחד

ושלמה המלך צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' ושפחה כי תירש גברתה. השפחה, שהיא הקליפה, בפנים, והגבירה, שהיא המלכות, מבחוץ. וזהו שכתוב, איכה ישבה בדד. מהו בדד. היינו כש"א, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כלומר, שבדד פירושו, שהמלכות יושבת בצד מבחוץ.

מגילת איכה זוהר חדש

איכה ישבה בדד א – ג

א) שלחו להו בני וכו': שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, לנו ראוי לבכות לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלקינו, על שנתפזרנו בין העמים, ויש לנו לפתוח ההספד, ולפרש האלפא ביתא, שרבון העולם שלח להספד חורבן ביתו. דהיינו ​ספר איכה. הוויכוח הוא מי צריך לומר לפרש את ספר איכה, מצד היסוד הם בחינת בני בבל, מלכות הם בני ירושלים, השכינה הקדושה. השאלה מי צריך לפרש את מגילת איכה הכתובה לפי סדר אלף בית, ושואלים מי יפרש את החורבן, האם יהיה הפירוש דרך איבוד הקב"ה או איבוד השכינה הקדושה. בני בבל אומרים שלהם ראוי לפרש. 

ב) שלחו להו בני וכו': שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם נתפזרתם בין העמים, ואתם מחוץ לארץ הקדושה, וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדונו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקב"ה ספר ההספד שכתב ירמיהו, שאנו בני המלכה, ואני מבני ביתה, ויודעים כבוד אדון העולם. וע"כ לנו ראוי לבכות ולפרש אלו האלפא ביתות, ​שבספר איכה.

השאלה היא על מי ראוי להיות יותר בצער, האם על אלו שבגולה, או אלו שבירושלים שפחות מרגישים את הגלות. 

מאיזו נקודה פנימית יש לעשות את ההספד כדי לחזור בתשובה, לחזור למקום בו יוכל להיות אדם אחר מתוך אמונה שאפשרי הדבר.

ג) ואנן יתמין בלא וכו': ו​אנו יתומים בלי אב ואם, דהיינו הקב"ה והשכינה, כי השכינה יצאה מארץ ישראל לגלות, והעינים מסתכלות לכותל, ביתה של אמנו, והנה נחרב, ולא מצאנו אותה. שהיתה מינקת אותנו בכל יום בימים הראשונים משפע המבחר שלה. והיתה מנחמת אותנו ומדברת על לבנו כמו אם לבנה. כש"א ​כאיש אשר אמו תנחמו וגו'.

ד) והשתא אסתכלן עיינין וכו': ​ועתה העינים מיסתכלות לכל צד, ומקום בית מושבה של אמנו נתבלבל והנה. נחרב. נכה ראשינו בכותלי ביתה ומושבה, מי ינחם אותנו, ומי ידבר על לבנו, ויגן עלינו לפני המלך.

ה) כד הוינן חטאן וכו': כשהיינו חוטאים לפני אבינו, והרים את השוט להכות אותנו, היא עמדה לפנינו, ומקבלת ההכאה של המלך כדי להגן עלינו. כש"א, ​והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו'. ובחבורתו נרפא לנו. ועתה אין לנו אם. אוי. אוי לנו, אוי לכם. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. לנו ראוי לבאר אלו הדברים המרים ​שבספר איכה, להודיע להם, לאותם היודעים לבכות, את דברי ההספד.

ו) נקרב בכל יומא וכו': ​אנו קרבים בכל יום למטתה של אמנו, ואין אנו מוצאים אותה שמה. אנו שואלים עליה, ואין מי שיביט עלינו. נשאל את מטתה, והנה מתבלבלת. נשאל את כסאה, והנהו נופל. נשאל את היכלותיה, והם נשבעים שאינם יודעים ממנה. נשאל את העפר, ורושם עקבותיה איננו שם.

ז) נשאל לאיגרא הא וכו': ​אנו שואלים את הגג, והנה הגג משיב לנו, שהיא יושבת שם מבכה ומיללת עלינו, והולכת מגג אל גג, ומבכה וצועקת בקול מר עלינו. כש"א, ​מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לדרכים ולשבילים, כולם אומרים, ששמעו קול מר של בכיה שבוכה על בניה, ואינם יודעים איפה היא הלכה.

ח) לן יאות למבכי וכו': ​לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. ננשק עפר רגליה, ננשק מקום בית מושבה, ננשק כותלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד מפני שאנו רואים כל כך בכל יום. נבכה תמיד, ומרירות הבכיה לא תשכח ממנו.

ויגרש את האדם

ט) פתחו אינהו ואמרי וכו': ​פתחו הם, בני בבל, ואמרו, ​איכה ישבה בדד העיר. כתוב, ​כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי יום, היינו, כי יום אחד יש להקב"ה, שהוא אהוב נפשו, הכלול מכל שאר הימים, ששה ימים כלולים בו, והוא כלל כולם, דהיינו היסוד שששת ימים, שהם חג"ת נה"י דז"א כלולים בו, ועל שנתרבו העונות נסתלק למעלה. לבית העולם של החיים, דהיינו לז"א הדבוק בבינה.

י) כדין מתחות שפולי וכו': ​אז מתחת שולי המשכן, שהוא סוף המלכות, קם היום המר, יום הבכיה, יום הצער, יום שנקרא מהומה ומבוסה ומבוכה, שהוא הס"א, ונכנס בתוך המשכן, והשחית וטמא. והאדון של המשכן, שהוא המלכות, הלך וברח וגורש ממושבו להר שמבחוץ, ולהר החרב, והמשכן נחרב.

יא) לבתר נחת ההוא וכו': ​לאחר כך, ירד אותו היום העליון, שהוא היסוד, שנסתלק, שאל על משכנו, והנה נחרב. נכנס והביט על אדון המשכן, שהוא המלכה אהובת נפשו, והיא מגורשת וברחה, וכל בנינה הוסתר, אז התחיל לגעות געיה אחר געיה כנהימת התרנגול, על נקבתו. ז"ש, ​מקרקר קיר, מקרקר, פירושו שנוהם כתרנגול. קיר, פירושו רבון, שליט.

יב/א) ​ושוע אל ההר: ​פירושו, שעושה שועה וצועק אל ההר, שהמלכה ברחה שמה. דהיינו שעושה שועה וצועק וקורא בנהימת בכיה, ​איכה. איכה אהובת נפשי, איכה יונתי תמתי, איכה יחידה שלי שנתיחדה עמי ביחוד. איכה שהיתה לוקחת בכל יום כ"ה אותיות היחוד, שבכתוב, ​שמע ישראל וגו'. שעל שם זה נקראת כה.

ב/ב) אחתי ברתי אמי וכו': אחותי בתי אמי, אנה הלכת, אנה את פונה ללכת. אנו, בני בבל, השומעים בכל יום הקרקור הזה של אדוננו, לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד, לנו ראוי לפתח ​איכה. ​איכה ישבה בדד וגו'.

ואיבה אשית

יג) רבי לויטס חוזאה וכו': ​ר"ל חוזאה פתח, ​ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. שנאה גדולה היתה מיום שנברא העולם, מאותה שעה שנתקלל הנחש מסבת עצת הנחש, הוא נדח מלפני שער המלך, והוא אורב תמיד בין גדרות העולם, דהייני בין הגדרים האלו שבתורה, שכל אלו הדשים בעקב הגדרים האלו, דהיינו שאינם נזהרים לשמרם, הנחש נושך אותם.

יד) ווי דאשכח ווי וכו': ​אוי שמצא אותם. אוי שנשך אותם. אוי על השנאה הרעה שנוטר. על השנאה הרעה שהיתה לו באשה ההיא, הנקראת, אשה יראת ה', שהיא המלכות, שנאה רעה נטר לה מיום שנברא העולם, עד ששיבר אותה בשבירה לשכב לעפר.

טו) ​איכה ישבה בדד וגו': ​איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה. הסתכל באותיות שבראש כל מלה ומלה ותמצא נטירה של איבה רעה שנטר הנחש למלכות, עד שנחרב בית המקדש. כי איבה רעה נרשמה באותיות הראשונות של איכה ישבה וגו', שהנחש היה נוטר לה לאותה אשת חיל, שהיא המלכות, בשבירת בית המקדש, שתהיה שוכבת לעפר.

טז) הדא הוא דכתיב וכו': ​זהו שכתוב, ​כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. תקרא למפרע באותיות הראשונות, לה בשברך. כי בשבירת בית המקדש, בשבירת כנסת ישראל, איבה רעה הדביק הנחש לה, בשברך.

יז) איכה דאתדבקת להאי וכו': ​איכה נדבק לאיבה הרעה ההיא שהיא קול הנחש, קול מר של הבכיה ברקיעים. אלו, שברקיעים, קוראים ​איכה, ומהצד האחר קוראים איבה. ז"ש, ​ואיבה אשית בינך ובין האשה. האיבה שבין צד זה של הקדושה, ובין הצד האחר של הקליפות נמצאה בחורבן בית המקדש. ובפסוק הראשון של מגלת איכה נרשם הכל בראשי תיבות, לדעת שכה זה, שהוא המלכות, כי איכה היא אותיות אי כ"ה, הדביק אותה איבה רעה שהנחש נטר לה מיום שנברא העולם.

יח) ​איכה ישבה בדד: ​רבי הרכינס פתח, ​ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן וגו'. ויגרש את, את, זו היא כנסת ישראל, שהיא המלכות הנקראת, את. והיינו בחורבן בית המקדש, שהיא גורשה בגירושים ונשלחה בשילוחים, הכסא של המלך, שהוא המלכות, נפל.

ויגרש את האדם

יט) ויגרש את דא וכו': ​ומפרש דבריו ​ויגרש את, זה הוא כסאו של המלך, דהיינו המלכות הנקראת, את. אוי שגורשה, אוי שנפלה. האדם, היינו, אותו השולט על הכסא, שכתוב, בו, ​ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. שהוא ז"א, שהוא הויה במילוי אלפין, שבגי' אדם. נפל הכסא שהוא המלכות, נפל הכל.

כ) ​וישכן, ההוא דתריך וכו': ​וישכן, היינו אותו שגרש את זו, המלכות וז"א, דהיינו הבינה, השכין והשרה ישוב אחר בהיפך ממה שהיה. כי בשעה שנחרב בית המקדש, עלה ז"א, לכבוד העליון למעלה, שהוא בינה, ומיעט דמותו ממה שהיתה. והכסא שהוא המלכות, נסע ממנו ונפרד.

כא) כביכול אשרי לג"ע וכו': ​כביכול השכין את גן העדן, שהוא המלכות, עם הכרובים למטה, שהם מטטרון וסנדלפון, וז"א נפרד מאותו הכבוד העליון, שהוא המלכות. והשכין אותו להט החרב, שהוא הקליפה, שתעמוד במקומה של הגבירה, לשמור ולשאוב ולהסתיר אותה הדרך הנמשכת מעץ החיים.

כב) ושלמה מלכא צווח וכו': ​ושלמה המלך צווח ואמר, ​תחת שלש רגזה ארץ וגו' ​תחת עבד כי ימלוך וגו' ​ושפחה כי תירש גברתה. השפחה, שהיא הקליפה, בפנים, והגבירה, שהיא המלכות, מבחוץ. וזהו שכתוב, ​איכה ישבה בדד. מהו בדד. היינו כש"א, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כלומר, שבדד פירושו, שהמלכות יושבת בצד מבחוץ.

וינחהו בגן עדן

כג) ​איכה ישבה בדד: ​ר' חנינאי ורבנן פתחו הכתוב באדם הראשון. שכתוב, ​ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. ויקח, במה לקחו. ר' חנינאי אמר לקחו בדברים, כש"א ​קח את אהרן, שפירושו לקחו בדברים. ורבנן אמרו, לקחו ברוח. כש"א, ​היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך.

כד) ​ויניחהו בגן עדן: ​היינו כדי שתהיה לו מנוחה לדעת ולהכיר החכמה והתורה. שא"ר חנינאי, שהקב"ה לימד את התורה לאדם. ז"ש ​אז ראה ויספרה וגו' ​ויאמר לאדם וגו'. והיו מלאכי השרת מהללים לפניו.

כה) עד שראה סמאל וכו': ​עד שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על הנחש. שה"ס זכר ונקבה דקליפה, הזכר נקרא סמאל, והנקבה נקראת נחש. הנחש נראה, והצל עליו שהוא התוקף והכח שלו, של הנחש.

כז) נטל סימן זה וכו': ​לקח לו הנחש הסימן הזה, לדעת אם תקבל דבריו אם לא תקבל, דהיינו אות מ', והמשיך אותה בדברים עד שפתחה באות מ', ואמרה ​מכל עץ הגן אכל נאכל. מיד לקח הנחש את האות וישם אותו על זרועו השמאלית, והיה מחכה על ו' ת' לשמוע מפיה, כדי שיהיה הצירוף מות נכון לפניהם.

ותרא האשה

כח) התחיל לפתותה עד וכו': ​התחיל לפתותה עד שכתוב, ​ותרא האשה, בטעם גדול וחזק, דהיינו שטוב למאכל ותאוה לעינים. מלמד, שפרחו האותיות ו' ת' של ותרא, ועלו להתחבר עם האות מ', והאות מ' היתה עולה ויורדת, ולא היתה מתחברת עמהם, עד שנתפתתה. ואז נגזרה המיתה לבני העולם.

כט) ופרחו ו' ת' וכו': ​ופרחו ו"ת ארבע פעמים, והקיפו את האות מ' לד' רוחות, שכתוב, ​ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ותפקחנה עיני שניהם. הרי כאן ארבע פעמים ו' ת', שזה מלמד שסבבו את האות מ' לארבעה צדדיה, והמ' באמצע, ונמצא הצירוף מות בכל הצדדים.

ל) כמד"א כי עלה וכו': ​כמש"א, ​כי עלה מות בחלונינו. זהו סמאל, שהוא אחד מחלוני השמים. ועל כן, ​מי גבר יחיה ולא יראה מות. מיד שלט בה, בחוה, והטיל בה זוהמא. ירד הקב"ה לראות, ​ויתחבא האדם ואשתו.

לא) תא חזי קודם וכו': ​בוא וראה, קודם שחטאו, היתה השכינה עטרה על ראשיהם, שתהיה שורה בשבילם על העולם. כיון שחטאו, כביכול, תש כחה, של השכינה, ונסתלקה ולא שלטה על העולם. והקב"ה התחיל לקונן, ואמר ​איכה, שהוא אותיות א"י כ"ה, שפירושו, מה יהיה ממנה, מן כ"ה, שהיא השכינה, כיון שהממשלה הוסרה ממנה. אף כאן בחורבן בית המקדש, הוסרה הממשלה מן השכינה, שאינה שולטת עוד על העולם, והקב"ה התחיל לספוד ואמר, איכה, שהיא א"י כ"ה, שפירושו מה יהיה עליה. על כ"ה שהיא השכינה.

קול ברמה נשמע

לב) ​איכה, רבי פנחס וכו': ​איכה. רבי פנחס פתח, ​קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו'. בשעה שבית המקדש נחרב ונשרף, בא קול והעיר על קברי האבות הראשונים, ואמר האבות הראשונים, אתם נרדמים בשינה, ואינכם יודעים צער העולם, בניכם שגדלתם בצער, והבאתם אותם באמונה רבה של הקב"ה, הנה מתו, והנה נהרגו, והנה הלכו בגלות בידי שונאיהם, ידיהם קשורים לאחוריהם, מתים מרעב, בתיהם נשרפו. איפה הם הרחמים שלכם, איפה היא האמונה שלכם. קומו התעוררו אליהם.

לג) מיד אתערו אבהן וכו': ​מיד נתעוררו האבות והאמהות, והלכו אל משה. אמרו לו, משה הרועה הנאמן, איפה הם הבנים, איפה עזבת אותם. מיד נתעורר משה, והלך עמהם ליהושע. אמר לו, בני האבות האלו, בני ישראל, שהקב"ה פקד אותי עליהם ועזבתי אותם על ידיך, איפה הם.

לד) אתיב יהושע ואמר וכו': ​השיב יהושע ואמר, משה רבינו, בארץ הקדושה עזבתי אותם, וחלקתי להם הארץ על פי הגורל כמו שצויתני, ועזבתי את כולם איש על נחלתו ועל גורלו.

לה) ומיד אזלו כולהו וכו': ​ומיד הלכו כולם לארץ הקדושה, ומצאו אותה שנחרבה וקול לא נשמע בה. הלכו לבית המקדש, וראו שנשרף. עשו בו הספד, עד שנשמע קול מרירות הבכיה לרום השמים, וכל מלאכים העליונים בכו עמהם למעלה.

לו) אתער קב"ה ואתא וכו': ​התעורר הקב"ה ובא אליהם, ומצא אותם ממררים בקול בכיה בתוך עפר בית המקדש. אמר להם, אהובי נפשי מה אתם כאן, מה לידידי בביתי.

לז) קם אברהם סבא בקדמיתא וכו': ​קם אברהם הזקן בתחילה, ואמר לפני רבון העולם, אתה ידעת שהלכתי לפניך בדרך האמת. עשר פעמים נסית אותי, ועמדתי בכולן. בני איפה הם, לא שמעתי קול דבריהם בארץ שנשבעת לי, לקיים אותם בה.

לח) אמר ליה קב"ה וכו': ​אמר לו הקב"ה, אהה אברהם אהוב נפשי, ​ובשר קודש יעברו מעליך. דהיינו, שבטלו מהם הברית הקדושה, ועבדו ע"ז, ועל זה חרה אפי בהם. ובשבילך הארכתי אפי להם כמה פעמים, ולא שבו לפני.

לט) כיון דשמע אברהם וכו': ​כיון ששמע אברהם כך, אמר, ​ימחו על קדושת שמך בין העמים, כל עונותיהם, עד שיהיה לך הרצון להשיבם אליך. וכן כולם, ענו להקב"ה, באפן הזה שענה אברהם, והלכו להם

מ) אשתארת תמן רחל וכו': ​נשארה שם רחל. והרימה קול בכיה במרירות תמרורים. אמר לה הקב"ה, רחל, מה את מבכה. אמרה לפניו. ולא אבכה, בני איפה הם, ומה חטאו לך. אמר לה. הקב"ה, העלו צרתי לפני, דהיינו שעשו פסל, והכניסו אותה בביתי. מיד אמרה, וכי אני לא עשיתי יותר, שהכנסתי צרתי בביתי.

מא) דתנן בשעתא דכתיב וכו': ​שלמדנו, בשעה שכתוב, ​ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. אמר לה, הזדווגי לי. אמרה לו כן, אבל יש לי אחות גדולה ממני, ואני יראה מאבי, שהוא רמאי. מיד ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא ברמאות.

מב) מיד יהב לה וכו': ​מיד נתן לה סימנים, שתאמר לו אותם בעת הזווג, כדי שלא יחליפנה בלאה אחותה. כיון שנכנסה לאה באותו הלילה, אמרה רחל, עתה תתבזה אחותי שיעקב יכירה על שלא תדע הסימנים. הלכה ומסרה לה הסימנים.

מג) ועל דא אמרה וכו': ​ועל כן אמרה לפני הקב"ה, ואני לא עשיתי יותר שהכנסתי בעצמי צרתי לביתי, ואתה שכתוב בך ​רחום וחנון ארך אפים, היה לך לעבור על עונותיהם.

מד) ובכל מה דאמר וכו': ​ובכל מה שאמר לה הקב"ה, לא קבלה תנחומים. ז"ש ​קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו' כי איננו. לא רצתה לקבל תנחומים, מהו הטעם. משום, כי איננו. שהקב"ה איננו כימים הראשונים לשרות ביניהם, שהרי נסתלק למעלה.

מה) ובגין דכי איננו וכו': ​ומשום, ​כי איננו בתוך הבנים לא קבלה תנחומים, עד שנשבע לה הקב"ה, שכתוב, ​כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה.

מו) כמה דעבדת רחל וכו': ​כמו שעשתה רחל, אף השכינה העליונה עשתה כך, כמו שמתרגם, ​קול ברום שמים נשמע שכינתא מבכה על בנהא. באותה שעה, שהשכינה היתה מבכה, נתעוררו אליה ששים רבוא מחנות מלאכים עליונים, וכולם נתעוררו בבכיה אליה.

מז) בההוא שעתא אשתמע וכו': ​באותה שעה נשמע הקול לרקיע ערבות, ונזדעזעו מאתים אלף עולמות, שהיו גנוזים מיום שנברא העולם. עד שאותו הקול נשמע לרום השמים, ומי הוא. הוא הרקיע כעין הקרח הנורא, שהוא על החיות.

מח) עד דאתגלית אמא וכו': ​עד שנגלית האם שהיא בינה, אל הבת, שהיא מלכות, ואמרה לה, ​מנעי קולך וגו'. אז נפרדה משם, והלכה היא וכל גדודיה בגלות. והוצרכו להתפזר לכמה צדדים, כדי שתהיה הגלות בכל המקומות. והיא, השכינה, ​ישבה בדד.

מט) רבי נחוניא אמר וכו': ​רנ"א, ​איכה, מי אמר זה. איכה. ומשיב, זה הוא רום עליון נעים, שהוא העולם הבא, דהיינו בינה. שבינה מקוננת על המלכות, ואומרת עליה איכה וגו'. וע"כ מלה זו, איכה, היא רוחנית כלומר שעוד אינן נגלמות, כי התגלמות האותיות מתחילה מז"א, ולא מבינה (
כנ"ל ז"ח שה"ש אות שפ"א) ואין בה שותפות כלל משאר מוצאות הפה, לא מלשון ושינים ולא משפתים.
פירוש ה' מוצאות הפה הם, כנגד חב"ד תו"מ, שהם גיכ"ק מחיך, אחה"ע מגרון, דטלנ"ת מלשון, זסשר"ץ משינים, בומ"ף משפתים. וכיון שהבינה אמרה איכה על המלכות, היא לא השתתפה עם ת"ת ומלכות, לומר איכה, ע"כ אין בה אלא ב' המוצאות מחיך וגרון, שהם חכמה ובינה, וחסרים לה ג' המוצאות התחתונים, מלשון ושינים ושפתים, שהם כנגד דעת ות"ת ומלכות. וז"ש, ולא אית בה שותפו כלל, מספירות שלמטה ממנה, וע"כ, לאו לישן ושיניין ולאו שפוון כלל, כי הם מבחינת דעת ות"ת ומלכות שלמטה ממנה, שאינה משותפת עתה עמהם.

נ) אמא שאלה על וכו': ​האם שאלה על הבת, זהו קרקורא דקיר (
כנ"ל אות י"א) אשר קיר פירושו. אדון רבון רב ושליט. ישבה, שכתוב, ​איכה ישבה, היינו, ולא עומדת, שבתחילה עמדה המלכות, וכל גדודיה. עומדים, עתה, היא יושבת ושוממה. בדד, הוא כמו שאתה אומר, ​בדד ישב. בדומה כמי שנטמא בטומאה. והשפחה, דהיינו הס"א, ​כי תירש גבירתה. שאותה שהיתה טומאה, ישבה במקום המלכות.

נא) שלחו להד בני וכו': ​שלחו להם, בני בבל לבני הארץ הקדושה. אמת היא שאתם צריכים לבכות, ולכם ראוי לספוד ולעשות אבל, בראותכם היכלות האם חרבים, ומקום מטתה נתהפך מחמת האבל, והיא, המלכות, האם, אינה שם, ופרחה מכם, ואינכם יודעים ממנה.

נב) תימרון דאיהי עמנא וכו': ​תאמרו, שהיא עמנו בתוך הגלות, ומשכנה ירד בתוכנו. אם כן, אנו צריכים לשמוח, כי יחזקאל הנביא ראה אותה כאן, וכל גדודיה.

נג) ודאי על דא וכו': ​ומשיבים. ודאי על זה, אנו צריכים לבכות ולספוד כתנין וכיעני המדבר, כי היא גורשה אל מחוץ להיכלה, ואנו בגלות, והיא באה עלינו במרירות, ורואה אותנו בכל יום בכמה צרות, בכמה חוקים שגוזרים עלינו בכל זמן, ואינה יכולה להסיר ממנו הצרות, וכל אלו חיסורים שאנו סובלים.

נד) שלחו להו בני וכו': ​שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת הוא, שאמנו ברחה וגורשה מתוך היכלותיה, וירדה אליכם במרירות ובקול עצוב, כאשה היושבת בלי דעת, ובגבר שאינו יכול להציל. וראוי לכם לספוד.

נה) אבל אנן אית וכו': ​אבל אנו, יש לנו לבכות ולספוד בנהי ובמרירות, שאנו רואים בכל יום את ההיכל חרב, ושועלי המדבר נכנסים ויוצאים, ויענים שורקים בתוכו. ואנו רואים ובוכים.

נו) ובעוד דאנן יתבין וכו': ​ובעוד שאנו יושבים נבוכים, ופיותינו שוכבים בעפר, אנו שומעים קול נעימות רגליה, של השכינה, בשלש משמרות הלילה, שיורדת ורואה את היכלותיה, איך הם חרבים ונשרפים. היא נכנסת מהיכל להיכל, ממקום למקום, וגועה ומיללת ובוכה עלינו ועל נפשינו.

נז) ואנן מתערין לקל וכו': ​ואנו מתעוררים לקול נעימות בכיתה ויללותיה, ורוחינו הולך אחריה, ופורח אצלה. ולפי שעה, פתאום, פורחת והולכת, ולא שמענו ולא ידענו כלום כי הולכת, ונשארנו נבוכים, נרדמים, בלי רוח, בלי דעת, צועקים ואומרים ​איכה.

שאג ישאג על נוהו

נח) תנינן בכל ליליא וכו': ​
למדנו, בכל לילה ולילה, קול מרירות מכאב של ציון, נשמע מרום הרקיע עד למטה, וממטה לרום רקיע, כמו שאתה אומר, ​ה' ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו.

נט) בשירוהא דליליא היא וכו': ​בתחילת הלילה, היא, השכינה, מכוונת בבכיה, ושואגת מרום הרקיע למעלה. יורדת למטה, למקום מזבח החיצון, ורואה, את מקומה חרב, טמא בטומאה, ושום מקום טהור אינו נמצא בו, גועה ומיללת, וצועקת בקול מר ואומרת, מזבחי, מזבחי, הכלכלה שלי, שהרוית לי, בכמה נסכים, בכמה עולות טהורות קדושות.

ס) כל גברין קדישין וכו': ​כל האישים הקדושים, השרים, והממונים, היו מרוים ושמחים ממך, אוכלים מעדנים, ומחלקים חלקיהם ברום הרקיע. עתה, נתנו בך נבלת החסידים הקדושים. בני שנשחטו עליך, אוי לי מדמם. וכל האישים, השרים והממונים, נפלו ממקומם לקול צעקתם.

סא) יתבין לבר צווחין וכו': ​המלאכים היושבים בחוץ צועקים, ובוכים והם האראלים הקדושים, שאות משמו הקדוש היתה מתעטרת עליהם, דהיינו האות י', ובה היו שמחים ועומדים, ולקול בכיתם, פרחה מהם אות זו, ועלתה לרומי מרומים, ונשארו כנקבה הבוכה ומיללת. ז"ש, ​הן אראלם צעקו חוצה. היינו אראלם בלי י' צעקו חוצה. שהיה צריך לומר אראלים, עם י', אלא שפרחה מהם מחמת אבלם.

סב) מדבחי מדבחי לבתר וכו': ​השכינה מקוננת ואומרת, מזבחי מזבחי, אחר שהרוית לי בנבלות בנים חסידים קדושים, שמסרו נפשותיהם וגופותיהם עליך, נגנזת. אנה אמצאך. איפה היא האש שעליך. כך היתה גועה ומיללת בקול עצוב.

סג) שתא אלפי גברי וכו': ​שש אלף אישים קדושים שבכל צד מארבע רוחות העולם, שהם היו אוכלים הקרבן בכל יום, ירדו עמה, עם השכינה, ומיללים ובוכים על מזבח העולה. ויותר מששה אלף היו, אלא שנתמעטו.

סד) ואפילו אינון דקיימין וכו': ​ואפילו אלו העומדים בחוץ בצד האחר, שהיו מרוים מאלו האיברים, והפדרים, של הקרבן, שנותרו מביום ונאכלים על המזבח כל הלילה (
כנ"ל זהר חדש צו אות ח'). בתחילת הלילה הם צועקים וגועים ומיללים על המזבח הזה. אוי לחמור שאבד אבוסו, המקום שרוה ממנו. מי ראה נהמת האישים הקדושים במלכה, ממטה למעלה ומלמעלה למטה.

סה) בפלגו ליליא עאל וכו': ​בחצות לילה, השכינה נכנסת לתוך נקודת ציון ההיא, שהיא מקום בית קדש הקדשים, ורואה אותו שנחרב, ובית מושבה ומטתה נטמא, היא גועה ומיללת, עולה ממטה למעלה, וממעלה למטה, מסתכלת במקום הכרובים, היא צועקת בקול מר ומרימה קולה ואומרת, מטתי מטתי, מקום בית מושבי.

סו) על האי דוכתא וכו': ​על המקום הזה כתוב, ​על משכבי בלילות. משכבי היינו מטתה של המלכה. היא גועה בבכיה ואומרת, מטתי, מקום מקדשי, מקום המרגליות הטובות, בית הפרכת והכפורת, שהיו סומכים עליו ששים אלפי רבבות אבני יקר, סדרים סדרים, טורים טורים, מסתכלים זה לזה. סדרים של דמונים פרושים עליו לארבע רוחות. העולם היה עומד בשבילך.

סז) רבון עלמא בעלי וכו': ​רבון העולם, בעלי, דהיינו ז"א, היה בא אלי, והוא שכב בין זרועותי, וכל מה שרציתי ממני, וכל בקשותי, עשה, בעת הזו כשהיה בא אלי ושם בי משכנו, ומשתעשע בין שדי.

סח) ערסי ערסי לית וכו': ​מטתי מטתי, דהיינו קדש הקדשים, אין את זוכרת כשהייתי בא אליך בשמחה ובטוב לב, והילדים עלמים אלו, דהיינו הכרובים, היו יוצאים לקראתי, ומכים בכנפיהם, בשמחה לקבלני.

סט) עפרא דבך הוה וכו': ​העפר שממך, של המטה, הוה קם ממקומו וראה, איך נשכח ארון התורה שהיה כאן, שמכאן יצא מזון לכל העולם, ואור, וברכות לכל.

ע) אשגח על בעלי וכו': ​אביט לבעלי. אינו כאן. ואביט לכל צד. בעת הזאת, כשהיה בא בעלי אלי, ומסביב לו כמה בנים חסידים, שהם הנשמות, וכל העלמות היו מוכנות לקבלו, שה"ס ז' הנערות

עא) והוינא שמעין מרחוק וכו': ​והיינו שומעים מרחוק קול זגי הפעמונים דופקים בין רגליו, שה"ס המסכים המייחדים ימין ושמאל יחד, כדי שאשמע קולו מטרם שיבא אלי. וכל העלמות שלי, משבחות ומודות לפני הקב"ה, ואח"כ הולכת כל אחת לבית מושבה, ומחבקות אותו בנשיקותיהן באהבה.

עב) בעלי בעלי אן וכו': ​בעלי בעלי, איפה פנית. עתה הוא העת שהייתי מסתכלת בך. והסתכלתי לכל צד, ואינך. אנה ראיתיך, שלא אבקשך שמה.

עג) דא הוא אתרך וכו': ​זה הוא מקומך בעת הזאת לבא אצלי, הנה אני מוכנה כאן. והרי נשכחת ממני. אינך זוכר ימי האהבה כשהייתי שוכבת בחיקך, וחקוקה בצורתך, וצורתי היתה חקוקה בך, כאותו חותם המניח צורתו בחקיקת הכתב, כך הנחתי צורתי בך, כדי שתשתעשע בצורתי, בעוד שאני בין צבאותי.

עד) געת בבכיה וצווחת וכו': ​געתה בבכיה, וצעקה, בעלי בעלי, אור עיני הנה נחשך. אינך זוכר, כשהיית פושט יד שמאלך מתחת ראשי, ואני מתענגת על רוב השלום, וימינך מחבקת באחוה, ובנשיקין. ונדרת לי שלא תעזוב אהבתי לעולם. ונשבעת לי, ​אם אשכח ירושלים תשכח ימיני. והנה נשכחתי ממך.

עה) לית אנת דביר וכו': ​אינך זוכר, כשעמדתי אצלך בהר סיני, וששים רבוא שלמים קבלו אותך עליהם, ונתעטרתי אליך בהם, יותר מכל העמים, והיינו הולכים אחריך לכל רצונך. ואותה שפחה, דהיינו הקליפה הרעה, הרגה בהם לאלפים ולרבבות, ולא הבטנו. ונאבדו כולם במדבר, ועזבת אותם שם, והכנסנו בניהם הקטנים לעמוד לפניך בארץ הזו. והבדלנו אותם, מאותם שהיו למעלה מעשרים בצאתם ממצרים, לעמוד לפניך בשביל רצונך.

עו) בעלי הוי דביר וכו': ​בעלי, הוה זוכר, בכמה בנים קדושים עמדתי לפניך בכל דור ודור, בימי דוד, ושלמה בנו. אין אתה זוכר כמה מעשים טובים עשו לפניך. הכי ראוי לך לזכור עונות, ולא לזכור זכויות, איפה נהפכו לך. לזכור את העונות ולא הזכויות. ואתה צריך לזכור את הזכויות ולא העונות, שזוהי מדת הרחמים.

עז) בעינא עלך לית וכו': ​מבקשת אני אותך ואינך, מבקשת אני את בני, ואינם. מבקשת אני את הקדושה שבמקום הזה, והנה נטמא. כל העולם היה בשלום בשביל המקום הזה, בית המקדש, הכלבים לא נבחו בעת ההיא, כולם היו בשלום. היא גועה ומיללת, וכל אלו הגדודים שלמעלה, והכלבים, צועקים למטה בתחילת המשמרת השלישית.

עח) נפקת ואתת קיימא וכו': ​היא יוצאת ובאה ועומדת על מקום מזבח קטרת הסמים. היא גועה ומיללת ועולה למעלה, ומוצאת כרוב אחד מב' כרובים שהיו עמה, כי מאותו זמן של חורבן בית המקדש, אין לה אלא כרוב אחד. ואותו ילד עלם, דהיינו הכרוב, שנשאר, יונק ממנה מן השכינה, בכיה ויללה.

עט) כדין קב"ה אזדמן וכו': ​אז נועד לה הקב"ה, ויורד אליה, ומדבר עמה. ועל זה כתוב, ​כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש תקוה לאחריתך. ועל זה למדנו, שבמשמורת שלישית, ​תינוק יונק משדי אמו. ואשה מספרת עם בעלה. דהיינו השכינה עם ז"א בעלה. עד כאן היא הפתיחה למגילת איכה, מכאן ולהלאה היא התחלת מגילת איכה.

וזכור את בוראך בימי בחורותיך

פ) ​איכה ישבה בדד: ​החכמים פתחו המקרא הזה, ​וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה. מקרא זה העמידו אותו בישראל כשהיו בארץ הקדושה. וזכור את בוראך פירושו, הוה זוכר כל אלו הטובות, וכל אלו האותות והנסים, שעשה לך הקב"ה בימים הראשונים כשהיית נער באמונה, כש"א ​כי נער ישראל ואהבהו.

פא) ​בימי בחורותיך בזמנא וכו': ​בימי בחורותיך פירושו, בזמן שהוא בחר בך מכל עמי העולם. עד אשר לא יבואו ימי הרעה, פירושו, ימי הזקנה, ששלטו בך העמים האחרים. ופזרו אותך בין העמים.

פב) בימי בחורותיך יומין וכו': ​פירוש אחר. ​בימי בחורותיך, היינו ימי השנה שהם ברורים לך ושמירה עליונה עליך. והם ד' חדשים בשנה, אדר ניסן אייר סיון. שבהם נס פורים, ויציאת מצרים, וספירת העומר, ומתן תורה. אלו הם ימים שהקב"ה בחר בישראל, ובהם עשה עמהם נסים. וכנסת ישראל. שהיא המלכות, מתעטרת בבעלה, ז"א, ומתקרבת אליו.

פג) ​עד אשר לא וגו': ​עד אשר לא יבואו ימי הרעה, היינו ימי הזקנה, ימי הרעה ממש, שהם תמוז אב טבת, שבהם מתענים על חורבן בית המקדש, ושבט, הוא ג"כ ימי הרעה, אע"פ שלא נגלתה בו רעה כל כך. וסימנך ​ושבט לגו כסילים ינוח.

פד) ​והגיעו שנים שנים וכו': ​והגיעו שנים, פירושו, שני הגלות שישראל הולכים מטולטלים. אין לו בהם חפץ, היינו, כי למדנו, שעתיד להיות בימי הגלות, שלא יהיה נמצא ביד אדם לקנות בשוק, שאז ​תכלה פרוטה מן הכיס.

פה) ​עד אשר לא וגו': ​עד אשר לא תחשך השמש, היינו צורת פניה של השכינה מלמעלה ומלמטה. מי הם מלמטה. הם ​בעלי המשנה שהיו בארץ ישראל, פטיש הברזל, מכתתים סלעים, ועוקרים ההרים הרמים.

פו) ​והאור זה התלמוד וכו': ​והאור, זהו ​תלמוד ירושלמי, המאיר אור התורה. אחר שנתבטל זה, כביכול, נשארו בחשך. שכתוב, ​במחשכים הושיבני, זהו ​תלמוד בבלי, שבני העולם הולכים בו במחשכים.

פז) ​והירח אלין אינון וכו': ​והירח, הוא ​הברייתות שהיו מאירות אור חכמה סתימאה. והככבים, אלו הם המשכילים שהיו בארץ הקדושה, כל אלו התנאים והאמוראים שכל העולם עומד בזכותם. כי כשהיו עומדים ביחד, היה אומר אדם לחבירו, מתוך מלה זו שפרחה מפיו, אני רואה מה שיהיה ביום הזה או למחר, כך וכך.

פח) ד"א עד אשר וגו': ​פירוש אחר. ​עד אשר לא תחשך השמש, היינו אור תואר פניה של השכינה, שהיה ז"א מאיר לה בכל יום, ומאותו האור נתקיים העולם, וישראל יושבים על הארץ לבטח.

פט) ​והאור, אור שברא וכו': ​והאור, הוא אור שברא הקב"ה במעשה בראשית, שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו. ונגנז, והקב"ה היה מאיר והוציא ממנו חוט אחד של ימינו, דהיינו חוט של חסד, של הקב"ה, ואחז בו הלבנה. ובזמן ההוא, של חורבן בהמ"ק, כתוב, ​השיב אחור ימינו. שהוא חוט של חסד זה.

צ) ​והירח דכתיב צדק וכו': ​והירח, הוא המלכות, שכתוב, צדק ילין בה. דהיינו המלכות הנקראת צדק. והככבים, היינו מלאכי השרת, שהיו באים בה, במלכות, וידועים אצלה, ובביאתם בה, מתבטלים מקיומם. ואלו נקראים מלאכי שלום. ושבו העבים אחר הגשם, היינו שכתוב, ​מלאכי שלום מר יבכיון. העבים, היינו מלאכי השלום, שנעשו עבים מחמת החורבן, גשם, היינו בכיה בדמעות.

צא) ​ביום שיזועו שומרי הבית: ​אלו הם שלשה בתי דין, שהיו מלמדים תורה בלשכת הגזית. והתעוותו אנשי החיל, אלו הם סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה. ובטלו הטוחנות, אלו הם כהנים ולויים וכל המשמרות שהיו נמצאים בירושלים.

צב) ​וחשכו הרואות בארובות: ​אלו הם הנביאים והצופים שהיו רואים בנבואה וברוח הקודש. ​וסגרו דלתים בשוק, היינו שבני אדם צועקים בתפילה לגאולה, ואין מי שיענה אותם. כי כל שערי התפלה ננעלו, מיום שנחרב בית המקדש ונתבטלה עבודת בית אלקינו.

צג) ​בשפל קול הטחנה: ​אלו הם כותשי קטורת, שהיו נותנים קול בכל יום בכתישה שלו. פירוש אחר. קול הטחנה, היינו הקול של השכינה, הצועקת בכל יום, שובו בנים שובבים. ואין מי שיביט בה.

צד) ו​ישחו בל בנות השיר: ​אלו הם הלויים העולים בדוכן בכל יום ומנגנים נגון של שיר. כל, שאומר, כל בנות השיר, הוא לרבות מלאכי עליון למעלה, שהיו מתחלקים למשמרות למעלה כנגד המשמרות האלו שלמטה. ואם שחו אלו שלמטה, כביכול, אף אלו שלמעלה שחו. ​גם מגבוה ייראו, שייראו מפני הקליפות המחריבות את בית המקדש, ואע"פ שמגבוה, הם קטנים. כלומר אע"פ שהם קטני ערך כלפי הגבוהים עכ"ז ייראו.

צה) שחו אינון בנות וכו': ​ומפרש, ​שחו בנות השיר האלו, שהם הלויים כנ"ל, כי שמונים אלף לויים היו ידיהם קשורים לאחוריהם שהוליכו אותם לבבל. כשהגיעו לנהרות בבל, היו תולים כנורותיהם על האילנות אשר שם. היו מבקשים מהם שינגנו. ואמרו, ​איך נשיר את שיד ה' על אדמת נכר. היו נושכים את בוהנות ידיהם בשיניהם וכרתו אותם, ולא יכלו לנגן. והבבלים עמדו והרגו אותם.

צו) ​וחתחתים בדרך: ​כי היו הולכים לגלות, וריחים על צואריהם ומדוחק המשא שהיה קשה היו נופלות אצבעותיהם בדרך. וירמיהו היה לוקט אותם בבגדו ומנשק אותם, ובכה עליהם. והיה אומר להם, בני, וכי לא אמרתי לכם ​תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'. ועל זה כתוב, ​על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר וגו'. ומהדוקא פירושו מתוך הדוחק, מלשון, לא ליהדוק אינש אודרא 

צז) ​וינאץ השקד: ​כי מיום שהאילן הזה, דהיינו השקד, מתחיל לציץ עלים עד שעושה פירות, הם עשרים ואחד יום. כך מי"ז בתמוז, שנשברה החומה, עד ט' באב, שנחרב בהמ"ק, יש ביניהם כ"א יום. ז"ש, ​מקל שקד אני רואה. שהדין בא עליהם במהירות כמו אילן שקד הממהר להוציא פירות.

צח) ​ויסתבל החגב: ​היינו שניתן משא על כתפיהם של זרע דוד. כי ויסתבל. הוא סבל ומשא, חגב, הוא זרע דוד, על שם דוד הוא הקטן. כי חגב נשאל על קטנות כמו, ​והיינו בעינינו כחגבים (במדבר י"ג). ותפר האביונה היינו שנתבטלה עבודת בית אלקינו. כי ביהמ"ק ה"ס המלכות, הנקראת עניה ואביונה. כי הולך אדם לבית עולמו, זה הוא הכבוד, דהיינו המלכות, שה"ס פני אדם, שנסתלק למעלה, ואנשים צועקים בתפלה, ואין מי שיביט בהם.

צט) ​עד אשר לא ירתק חבל הכסף: ​הוא המקום שהכהן מקטיר קטרת על המזבח הפנימי. שהוא נקרא חבל הכסף. ותרוץ גולת הזהב, זה הוא בית קדש הקדשים, ששם הכרובים שהם של זהב. ותשבר כד על המבוע, זו היא מלכות בית דוד שנשברה.

ק) ​וישוב העפר על הארץ כשהיה: ​היינו שיחרב בית המקדש ויהיה כעפר. והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, זו היא השכינה, והסתלקות רוח הנבואה מן העולם.

קא) רבי יודאי פתח וכו': ​רבי יודאי פתח, ​ביום שיזועו שומרי הבית, אלו הם התנאים והאמוראים שהיו שומרים העם שבארץ ישראל, ועתה נזדעזעו ממקומם.

קב) ​והתעוותו אנשי חיל: ​היינו בני יעקב, כמו שאתה אומר, ​ויש בם אנשי חיל. החטא של בני יעקב, דהיינו מכירת יוסף, שהיו אנשי חיל, וסבלו עוות הדין. כש"א, ​האל יעוות משפט. אלו אנשי חיל קבלו עוות הדין. וע"כ נאמר עליהם, והתעוותו אנשי חיל. כי כך דרכו של הנחש, אחר שהרג את האדם חוזר ונושכו בלי רחמים. זהו עוות הדין. פירוש. כי בני יעקב כבר מתו, ומיתתם מכפרת על העון של מכירת יוסף, ועכ"ז חזר הנחש לקטרג עליהם אחר שמתו, ונהרגו עשרה הרוגי מלכות. (עי' לעיל ב
ז"ח רות אות תר"פ) שזה עוות הדין.

קג) שלחו להו בני וכו': ​שלחו להם בני הארץ הקדושה לבני בבל, אמת היא שאתם יש לכם לבכות, כמי שבוכה מרחוק. כי האבל והבכי והמספד בנהי ומרירות, לא הגיע לכם. כי רחצתם רגלכם, דהיינו שעשיתם תשובה, ואינכם רוצים לטנף אותם, דהיינו לחזור ולחטוא, כמקודם. כש"א ​רחצתי את רגלי איככה אטנפם.

עשרה הרוגי מלכות

קד) אבל אנן דשכנין וכו': ​אבל אנו השוכנים בין גדרי הנחש, ואורב לנו בכל יום, הורג ונושך, ואנו בעינינו ראינו עוות הדין שנעשה בינינו, באלו אנשי החיל, שהם בני יעקב, שנתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות, שבימיהם שתק הנחש המקטרג ולא ביקש דין. שירא מהם יראה גדולה. ולא יכול לעמוד בפניהם, וכיון שעברו לעולם ההוא בתשובה, דהיינו שמתו, עמד הנחש לפני הקב"ה, ודרש דין.

קה) ודייק קרא דכתיב וכו': ​והנחש דייק הכתוב, שכתוב, ​וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. אמר הקב"ה לנחש, יוסף לא היה איש, שהיה פחות מבן כ', שאין ב"ד של מעלה מענישים עליו, ונמצא בידו כתוב, והרי לא נמצא בידיהם. חזר ואמר הנחש, ​כי ימצא איש גונב נפש מאחיו בני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא. וכאן לא כתוב איש, ולא כתוב ונמצא בידו. ואע"פ כן, ומת הגנב ההוא.

קו) תמני מאה שנין וכו': ​שמונה מאות שנים עמד הנחש ההוא ודרש דין. ​ואנו למדנו. מי שנתחייב בב' דינים נידון בעונש החמור בלבד. וכיון שמתו, כבר קבלו העונש החמור. ופטורים מדינים אחרים. אוי למי שכבר קבל עונש על חטאו, כי מיתה מכפרת על החטאים, וחזר לקבל עונש אחר, שהוא עוות הדין. אוי כי ​התעוותו אנשי החיל. וסמאל ונחש עמדו לדרוש דין על זה.

קז) על דא יאות וכו': ​על זה ראוי לנו לבכות ולספוד שהעיר הקדושה נשארה בדד מכל טוב שהיה בה. באותה שעה, ירד סמאל ובלבל העולם, והכנים הרוח הזה במעיו של אותו רשע מלך רומי והוא דרש דין מאבירי העולם, שהם עשרה הרוגי מלכות. אוי לזה, אוי לעולם, לא נמצא עוות דין כזה מיום שנברא העולם.

קח) איכה בניך עמודים וכו': ​איכה בניך עמודי עולם, צדיקים, סומכים, שהעולם עומד עליהם, ואני מתעטר עליהם בכל יום ע"י מעשיהם הטובים, איך התעוותו על ידי הנחש. איך התעוותו הרוחות הקדושים שלהם להתלבש בלבושים נכריים אחרים לדון אותם בבזיון גדול. אוי לזה אוי לעוות הזה.
פירוש. בעת שהוצאו להריגה נחלפו גופותיהם הקדושים בגופות אחרות דס"א, והם לא שלטו בגופותיהם הקדושים, אלא בגופות דס"א, וז"ש, לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין למידן לון וכו', כי סוף סוף היה חילול השם, שהעולם חשבו, שהם גופותיהם הקדושים.

קט) מאן חמא גו וכו': ​מי ראה תוך גן עדן, בשעה שנמסר הדין למעלה, למסרם בידי המלכות הרשעה, עשר מרגליות יפות, דהיינו נשמותיהם של הרוגי מלכות, האור של כל הגן, דהיינו שכל גן העדן האיר מאורותיהם, בין כל האילנות, דהיינו הנשמות אשר שם, התפשטו מלבושיהם שבג"ע, ויצאו כולם לחוץ מג"ע. וכל אלו הנשמות צועקים ואומרים, ​אוי שהתעוותו אנשי החיל. ושומרי הפתח של גן עדן מזדעזעים, שהם הכרובים, עולים ויורדים, ולא נתנו מקום להוציא אלו האורות מגן עדן.

קי) כד אתפשטו מגו וכו': ​כשנתפשטו הנשמות דהרוגי מלכות, מתוך האורות של לבושיהם שבג"ע, ועליונים ותחתונים צועקים כנגדם, ושומרי החומות שלמעלה מזדעזעים, וכל הצבאות של רום השמים בוכים ומיללים, מי ראה אמנו גועה ומיללת. היא ירדה אל הכרובים שומרי שערי הגן, והם מזדעזעים, עלתה אמנו, דהיינו שנסתלקה השכינה, וכרוב אחד עמה.

קיא) ובדין להט החרב וכו': ​ואז, ​להט החרב המתהפכת שהיא חדה הרבה, הכה לתוך השערים, של ג"ע, ויצאו אלו עשר אורות, שהם הנשמות של הרוגי מלכות. העליונים והתחתונים צעקו, אוי לעולם, אוי לדור.

קיב) אנן יאות לן וכו': ​אנו, ראוי לנו לספוד כתנים, כשהאם, דהיינו השכינה, ירדה, ולא מצאה אותם שם בגן עדן, וכל אלו האורות והבשמים, דהיינו הנשמות, גועות ומיללות, אז השכינה גועה ומיללת. אלו הכרובים שומרי השערים בוכים ומיללים, ופותחים בבכיה, אנו על אחת כמה וכמה ראוי לנו לבכות על הכל ועל העוות הזה.

קיג) תו פתח ויצוו וגו': ​עוד פתח, ​ויצוו אל יוסף לאמר וגו' ​אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו' ויבך יוסף בדברם אליו. החטא, עשו לו, ליוסף, והוא כפר הכל, וכפר על חטאתם, כיון שהוא מחל, למי יש לו לדרוש על חטאתם. הוה, ​והתעוותו אנשי החיל, עוות דין גדול היה לאנשי חיל אלו. אוי לנו, מי ינחם אותנו.

קיד) אמאי הוה עוות וכו': ​שואל. למה היה עוות הדין הזה. ומשיב, הוא משום שאמנו גורשה וברחה והלכת לה, ומשום זה נמצא עוות הדין. כי אותו שהשטין עלינו נמצא לבדו ולא היה מי שיעכב בעדו, וימליץ עלינו זכות. ע"כ נמסרו בידיה של הקליפה, כל התקונים של אמנו.

קטו) דאלו אמנא אשתבחת וכו': ​שאלו אמנו היתה נמצאת שם, היתה מכניסה אותם לפנים משורת הדין. על זה היא בוכה, על זה היא מיללת, על הבנים שגלו ונהרגו ונשמדו לחנם.

קטז) ובדינייהו לא אשתכחת וכו': ​והשכינה לא היתה נמצאת בדיניהם, של הרוגי מלכות, ועשה אותו הנחש רצונו בהם. וע"כ כתוב ובפשעכם שולחה אמכם. דהיינו ששולחה אמכם שלא תהיה נמצאת בדיניכם. ​ השכינה בדד באותה שעה, כי היא היתה מקבלת טענות בניה, ובשבילה היה נקרע גזר דין.

קיז) וכד אינון עשר וכו': ​וכשאלו עשר מרגליות יצאו מגן עדן להתלבש בלבושים אחרים, דהיינו בגופות אחרים, כל הלבושים נמסרו ביד הנחש, חוץ מאחד, שהוא ראובן, שכתוב ​וישב ראובן אל הבור וגו'.

קיח) ועל דיהב עיטא וכו': ​ועל שראובן נתן עצה להשליך את יוסף אל הבור, נתפס גם הוא בבור, וניצל. וזה הוא רבי אליעזר הגדול, שהיה גלגול נשמת ראובן, וכשתפשוהו למינות הושיבוהו בבור, דהיינו בכלא, ונשמת ראובן ניצלה. שלא הרגוהו.

זוהר חדש הסולם – מדרש איכה | שיעור 2 |השקפה| ד-ו
א. ממתי יש איבה בין הנחש לבין השכינה הקדושה ?
2. ומהו זמן זה מבחינה נפשית?
3. מתי תוקף הנחש וכיצד אנו יכולים לראות את זה בתחילת איכה?
4. מהי נפילת הכיסא? ומיהו היושב על הכיסא? וכיצד זה קשור למחלוקת בין בני בבל לבני ארץ ישראל
? מי היא השפחה שירשה את הגבירה ומדוע כל כך רגזה על כך הארץ? ומהי התוצאה הנפשית שאדם חווה מכך?

מגילת איכה זוהר חדש

איכה ישבה בדד א – ג

 בא אדם לעשות תשובה, והוא בודק בנפשו על מה יש להצטער, ואיך ממנפים את הצער על הריחוק מהשם כדי לבנות אהבה שלמה.

שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, לנו ראוי לבכות לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלקינו, על שנתפזרנו בין העמים, ויש לנו לפתוח ההספד, ולפרש האלפא ביתא, שרבון העולם שלח להספד חורבן ביתו. דהיינו ספר איכה. אומר לפרש האלפא ביתא מפני שמגילת איכה שכתב ירמיהו כתובה לפי בכל תחילת פסוק בסדר האלף בית.

אותיות הן חסרונות, ושואלים כאן מי יפרש את סדר החסרונות כדי להביא עצמו לתשובה לאחר שחרב הבית. בודקים איזה חיסרון יש לעורר בנפש האם את תפיסת הבורא או את תפיסת הנברא שבנפש

הוויכוח הוא מי צריך לומר לפרש את ספר איכה, מצד היסוד הם בחינת בני בבל, מלכות הם בני ירושלים, השכינה הקדושה. השאלה מי צריך לפרש את מגילת איכה הכתובה לפי סדר אלף בית, ושואלים מי יפרש את החורבן, האם יהיה הפירוש דרך איבוד הקב"ה או איבוד השכינה הקדושה. בני בבל אומרים שלהם ראוי לפרש.

שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם נתפזרתם בין העמים, ואתם מחוץ לארץ הקדושה, וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדונו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקב"ה ספר ההספד שכתב ירמיהו, שאנו בני המלכה, ואני מבני ביתה, ויודעים כבוד אדון העולם. וע"כ לנו ראוי לבכות ולפרש אלו האלפא ביתות, שבספר איכה.

השאלה היא על מי ראוי להיות יותר בצער, האם על אלו שבגולה, או אלו שבירושלים שפחות מרגישים את הגלות.

מאיזו נקודה פנימית יש לעשות את ההספד כדי לחזור בתשובה, לחזור למקום בו יוכל להיות אדם אחר מתוך אמונה שאפשרי הדבר.

ואנו יתומים בלי אב ואם, דהיינו הקב"ה והשכינה, כי השכינה יצאה מארץ ישראל לגלות, והעינים מסתכלות לכותל, ביתה של אמנו, והנה נחרב, ולא מצאנו אותה. שהיתה מינקת אותנו בכל יום בימים הראשונים משפע המבחר שלה. והיתה מנחמת אותנו ומדברת על לבנו כמו אם לבנה. כש"א כאיש אשר אמו תנחמו וגו'.

ועתה העינים מיסתכלות לכל צד, ומקום בית מושבה של אמנו נתבלבל והנה. נחרב. נכה ראשינו בכותלי ביתה ומושבה, מי ינחם אותנו, ומי ידבר על לבנו, ויגן עלינו לפני המלך. מחזיקים בתפיסת המלך אך אין מי שיגן עלינו מתפיסת המלך בלי היחד, המלכה, השכינה שמגינה עלינו

כשהיינו חוטאים לפני אבינו, והרים את השוט להכות אותנו בחינת שונא בנו חוסך שבטו, היא השכינה, הדבר שמאחד אותנו עמדה לפנינו, ומקבלת ההכאה של המלך כדי להגן עלינו. כש"א, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו'. ובחבורתו נרפא לנו. ועתה אין לנו אם. אוי. אוי לנו, אוי לכם. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. לנו ראוי לבאר אלו הדברים המרים שבספר איכה, להודיע להם, לאותם היודעים לבכות, את דברי ההספד. אנחנו מרגישים את הריחוק וראוי שנתאר אותו

אנו קרבים בכל יום למטתה של אמנו, ואין אנו מוצאים אותה שמה. אנו שואלים עליה, ואין מי שיביט עלינו. נשאל את מטתה, והנה מתבלבלת. נשאל את כסאה, והנהו נופל. נשאל את היכלותיה, והם נשבעים שאינם יודעים ממנה. נשאל את העפר, ורושם עקבותיה איננו שם. כאשר אתה קרוב זה מאפשר לדעת אותה יותר

אנו שואלים את הגג, והנה הגג משיב לנו, שהיא יושבת שם מבכה ומיללת עלינו, והולכת מגג אל גג, ומבכה וצועקת בקול מר עלינו. כש"א, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לדרכים ולשבילים, כולם אומרים, ששמעו קול מר של בכיה שבוכה על בניה, ואינם יודעים איפה היא הלכה.

אומרים בני ירושלים  לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. ננשק עפר רגליה, ננשק מקום בית מושבה, ננשק כותלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד מפני שאנו רואים כל כך בכל יום. נבכה תמיד, ומרירות הבכיה לא תשכח ממנו.

פתחו הם, בני בבל בחינת מקום דל המרוחק מהמלכות, ואמרו, איכה ישבה בדד העיר. כתוב, כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי יום, היינו, כי יום אחד יש להקב"ה, שהוא אהוב נפשו, הכלול מכל שאר הימים, ששה ימים כלולים בו, והוא כלל כולם, דהיינו היסוד שששת ימים, שהם חג"ת נה"י דז"א כלולים בו, ועל שנתרבו העונות נסתלק למעלה. לבית העולם של החיים, דהיינו לז"א הדבוק בבינה. בני ירושלים בוכים על המלכות ובני בבל על היסוד, הצדיק שמייצג את הקב"ה. הנקודה עליה צריכה להיות החרטה שהיא תחילת התשובה, חרטה על איבוד האמונה, והשאלה על מה יש להתחרט על האמונה או על האהבה שאבדה.

איכה שהיתה לוקחת בכל יום כ"ה אותיות היחוד, שבכתוב, שמע ישראל וגו'. שעל שם זה נקראת כה. נקודת האמונה אבדה

אנה הלכת, אנה את פונה ללכת. אנו, בני בבל, השומעים בכל יום הקרקור הזה של אדוננו, לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד, לנו ראוי לפתח איכה. איכה ישבה בדד וגו'. הויכוח הוא מי צריך לבכות, להספיד, להרגיש על מה להתחרט, האם תפיסת הקב"ה חסרה או תפיסת השכינה, האם על חוסר האהבה או חוסר היראה. ספר איכה מראה לאדם את נקודת הריחוק שלו מהשם, ועל מה עליו להתחיל בחרטה שהיא הכרחית לתשובה.

איכה ישבה בדד ד – ו

ואיבה אשית

יג) רבי לויטס חוזאה וכו': ​ר"ל חוזאה פתח, ​ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. שנאה גדולה היתה מיום שנברא העולם, מאותה שעה שנתקלל הנחש מסבת עצת הנחש שהחטיא את חווה וקולל בעצמו, הוא נדח מלפני שער המלך והושם בשער בית הסוהר, והוא אורב תמיד בין גדרות העולם, דהייני בין הגדרים האלו שבתורה, שכל אלו הדשים בעקב הגדרים האלו, דהיינו שאינם נזהרים לשמרם, הנחש נושך אותם. מרגע החטא הקדמון ישנה מלחמה פנימית באדם בין הרצון לקבל לעצמו לבין עשיית רצון השם, להיות משפיע ואוהב הכלל. הנחש תופס את האדם בו יש ספק ומתלבט ומתחיל לזיף בגדרות של שמירת ההלכה. 

ההבדל בין איבה לאהבה בין אות יוד לאות ה כמו ההבדל בין אויב לאוהב. יוד מראה על השורש שהאור והכלי באים כאחד, כלומר מה שאתה רואה כאויב זה פוטנציאל לאוהב. צריך האדם להפוך את האות יוד לאות ה. אל לו לאדם לומר כולם טובים והכל בסדר, אלא בזמן תיקון יש לתת את היגיעה לתיקון הכלי, לתקן את ההנפשה הנכונה ע"י כך שמגיעים לנקודה פנימית זו.

עץ הדעת שמר שלא לקבל ג"ר דחכמה, כלומר אורות רצונות גדולים שלא ניתן להפכם להשפעה טרם התיקון, בא הנחש והציע כבר להשתמש באורות אלו, שהרי זו מטרת הבריאה, קבלת כל ההטבה. אמר לה שהחיבור לעץ הדעת, לפעול את הרצון הגדול יביא אותך לחיבור, דעת עם הקב"ה.

בין העבודה לבין המטרה, כמו בין השמשות לכניסת השבת, צריך להמתין ל"אור ירוק" מלמעלה לאחר שההכנה תושלם.

הנחש שבנפש הוא אותו הרצון לקבל לעצמו, שרוצה את כל ההנאה עכשיו טרם הזמן. זוהי נקודת האימון של האדם.

מבחן התוצאה החיצוני לא קובע, אלא הפנימי.

יד) ווי דאשכח ווי וכו': ​אוי שמצא אותם. אוי שנשך אותם. אוי על השנאה הרעה שנוטר. על השנאה הרעה שהיתה לו באשה ההיא, הנקראת, אשה יראת ה', שהיא המלכות, שנאה רעה נטר לה מיום שנברא העולם, עד ששיבר אותה בשבירה לשכב לעפר. שנאה היא פירוד, תפיסה שונה. השאיפה היא לנצח, כלומר לבוא לתפיסת השכינה, היחד כדבר נצחי

טו) ​איכה ישבה בדד וגו': ​איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה. הסתכל באותיות שבראש כל מלה ומלה ותמצא נטירה של איבה רעה שנטר הנחש למלכות, עד שנחרב בית המקדש. כי איבה רעה נרשמה באותיות הראשונות של איכה ישבה וגו', שהנחש היה נוטר לה לאותה אשת חיל, שהיא המלכות, בשבירת בית המקדש, שתהיה שוכבת לעפר שעפר זו בחינת הרצון לקבל לעצמו. הנחש אורב תמיד  לאדם לשעת כושר. שכיבה היא בחינת עיבור, ביטול שאז השכיבה לעפר אומר שהאני של האדם מקבל את עמדת העפר שזה הרצון לקבל לעצמו, שאז היא בחינת אלמנה שאבדה את בעלה, את הקב"ה. אין שלמות בלי הקשר לבורא. ואהבת לרעך כמוך אני השם. לא העיקר הקשר החיצוני בין אדם לחברו, אלא צריך גם את המצוות בין אדם למקום.

השמים להשם, התכלית נקבעת מלמעלה, והארץ, הרצון ניתן לאדם כדי לתקנו ולהפכו למשפיע ואוהב בהתאם לעול של מלכות שמים. לא הארץ קובעת את התכלית. הנחש מציע תעשה מה שאתה מרגיש שטוב לך, הנחש מביא את האדם לבדידות, בדד ישבה. 

טז) הדא הוא דכתיב וכו': ​זהו שכתוב  ​כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. תקרא למפרע באותיות הראשונות, לה בשברך. כי בשבירת בית המקדש, בשבירת כנסת ישראל, איבה רעה הדביק הנחש לה, בשברך.

יז) איכה דאתדבקת להאי וכו': ​איכה נדבק לאיבה הרעה ההיא שהיא קול הנחש, קול מר של הבכיה ברקיעים. אלו, שברקיעים, קוראים ​איכה, ומהצד האחר קוראים איבה אות כ מתחלפת באות ב. ז"ש, ​ואיבה אשית בינך ובין האשה. האיבה שבין צד זה של הקדושה, ובין הצד האחר של הקליפות נמצאה בחורבן בית המקדש. ובפסוק הראשון של מגלת איכה נרשם הכל בראשי תיבות, לדעת שכה זה, שהוא המלכות, כי איכה היא אותיות אי כ"ה, הדביק אותה איבה רעה שהנחש נטר לה מיום שנברא העולם. הנחש שומר איבה מפני שהיא לקחה את הנקודה הפנימית והוא נשאר בחוץ. המאבק מי יהיה הבריאה הנחש או השכינה, איבה שנוצרה מאז הבחירה ביתר דבקות, מחלוקת זו יכולה להביא להעצמה או חלילה לפירוד שהאיבה תהפוך איכה, איפה הקב"ה 

יח) ​איכה ישבה בדד: ​רבי הרכינס פתח, ​ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן וגו'. ויגרש את, את שבא לרבות, זו היא כנסת ישראל, שהיא המלכות הנקראת, את. והיינו בחורבן בית המקדש, שהיא גורשה בגירושים ונשלחה בשילוחים, הכסא של המלך, שהוא המלכות, נפל ע"י הגירושין שהאשה לא יכולה כבר לשמש כאישה, לכן ישנה מצווה חשובה להשיב את גרושתו.

ויגרש את האדם

יט) ויגרש את דא וכו': ​ומפרש דבריו ​ויגרש את, זה הוא כסאו של המלך, דהיינו המלכות הנקראת, את. אוי שגורשה, אוי שנפלה. האדם,כנגד ז"א היינו, אותו השולט על הכסא, שכתוב, בו, ​ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. שהוא ז"א, שהוא הויה במילוי אלפין, שבגי' אדם. נפל הכסא שהוא המלכות, נפל הכל. על זה בוכים בני בבל שנפל צד האדם, היסוד. בני ארץ ישראל בוכים על השכינה הקדושה. 

כ) ​וישכן, ההוא דתריך וכו': ​וישכן, היינו אותו שגרש את זו, המלכות וז"א, דהיינו הבינה, השכין והשרה ישוב אחר בהיפך ממה שהיה. כי בשעה שנחרב בית המקדש, עלה ז"א, לכבוד העליון למעלה, שהוא בינה, ומיעט דמותו ממה שהיתה. והכסא שהוא המלכות, נסע ממנו ונפרד. עם החורבן ז"א לא נפל אלא הסתלק, הוא כנגד האור שבאור ישנם ערכים של התפשטות והסתלקות, והכסא כנגד המלכות בו ערכים של עוביות או שבירה ותיקון.

כא) כביכול אשרי לג"ע וכו': ​כביכול השכין את גן העדן, שהוא המלכות, עם הכרובים למטה, שהם מטטרון וסנדלפון, וז"א נפרד מאותו הכבוד העליון, שהוא המלכות. והשכין אותו להט החרב, שהוא הקליפה, שתעמוד במקומה של הגבירה, לשמור ולשאוב ולהסתיר אותה הדרך הנמשכת מעץ החיים. החרב המתהפכת עומדת כעונש לחוטאים במקום שהרצון יפעיל אותם, במקום הרצון לדבקות, הקליפה מפעילה אותם.

הפחד הרצון השלילי בא רק לשרת את החיוב, אך כשהשפחה הופכת לגבירה אז טועים וגם הרצון של העולם הזה מתגבר במקום רצון פנימי של עולם הבא. ואז ישבה בדד, אנשים המרגישים בודדים במקום להיכנס למחנה בלי כח נפשי לשלם על הצורך ביחד

כב) ושלמה מלכא צווח וכו': ​ושלמה המלך צווח ואמר, ​תחת שלש רגזה ארץ וגו' ​תחת עבד כי ימלוך וגו' ​ושפחה כי תירש גברתה. השפחה, שהיא הקליפה, בפנים, והגבירה, שהיא המלכות, מבחוץ. וזהו שכתוב, ​איכה ישבה בדד. מהו בדד. היינו כש"א, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כלומר, שבדד פירושו, שהמלכות יושבת בצד מבחוץ.