שיעור שמע

שאלות חזרה ויחי קעח-קפ
1. מה תפקיד של הירח לעומת תפקיד השמש?
2. הסבר את חלקי הפסוק ואת השיוך של כל אחד מהחלקים: "ויתן אותם אלוקים ברקיע השמשים להאיר בארץ".
3. מהו חשבון אומות העולם ומהו חשבון ישראל, ומי מהחשבונות הללו חשוב יותר?
4. מה זה השמש של הנוקבא? ובמה, אגב מושג זה, פוגמים אומות העולם?
5. מדוע עם ישראל משווים את שנותיהם גם לשנת החמה ולא די להם, כמו באיסלם, רק בחשבון הלבנה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קעח-קפ

אוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן לַשֶּמֶש וְיִשְׂרָאֵל לַלִִבַנָה

מהו החשבון של האדם, מדעי או אמוני.

בנפש שני צדדים: הרצון לקבל תענוג וצד לקשר אמוני, ובזה נבחן האדם, האם הוא מתגבר ומנצל את המועד שהוא זמן מסוגל לרכישת אמונה, או שיחפש את האור בלבד כפי טיבעו. בחינת השמש היא התענוג, והלבנה חידוש האמונה והקשר לקב"ה.

המבחן הוא בחשבון – במחשבה שאמורה להגדיר את המטרה ולומר מהי הדרך הראויה להגיע אליה. עצם השאלה היא כמה אמונה משיגים או כמה אור. חשבון מדעי על פי השכל היווני הטבעי, בודק כמה רצון יש וכמה אור מבקשים בכדי למלאו – זה חשבון של אומות העולם שבאדם שבא ממלכות של צמצום א'. חשבון של עם ישראל הוא אמוּני.

אומות העולם מחשבים את ההתקדמות לפי כמות התענוג שהם מקבלים (אור השמש הוא הגילוי), ועם ישראל מחשב לפי האמונה, אשר גילויה תלוי בשמש, בחסד הבורא. השמש בלי הנרתיק (הלבנה), בלי החסדים שורפת. תענוג שלא במסגרת אמונה מסוכן. תפיסת הבורא חייבת להיות אמוּנית, אחרת הגאווה תדביק אותו לתענוג זמני, שכל המקור שלו בא מחטאים של ישראל, שהם מזינים את בחינת השמש של אומות העולם. כך גם ניתן לראות של"גדולי" המהפכנים בעולם היו שורשים יהודיים.

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ  בְּנֵי אָבִיךָ רבי יוסי פתח: עשה ירח למועדים. עשה ירח, בשביל לקדש בו ראשי חדשים וראשי שנים. ולעולם אין הלבנה מאירה אלא משמש. וכשהשמש שולט, הלבנה אינה שולטת. כשנאסף השמש, אז שולטת הלבנה. ואין חשבון ללבנה, אלא כשנאסף השמש. שניהם עשה הקב"ה להאיר כמ"ש: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל הָאָרֶץ. והיו לאותות, אלו הם השבתות. ולמועדים, הימים טובים. ולימים, ראשי חדשים. ולשנים, ראשי השנים. ושיהיו אוה"ע עושים חשבון לשמש, וישראל ללבנה.אהל (הלב) מועד (המוח) שפועל על פי סיבה ותוצאה, קודם ונמשך. לכן יום טוב שהוא מועד, הוא מדרגת נשמה, והלב שהוא בחינת האהבה מדרגת השבת.

והוא הולך כפי שאמר רבי אלעזר. הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. הרבית הגוי, אלו הם ישראל, שכתוב בהם, כי מי גוי גדול. וכתוב: גוי אחד בארץ. לו, בשבילו. הגדלת השמחה, הלבנה, שנתגדל אורה בשביל ישראל. אוה"ע מחשבים הזמנים לפי מהלך השמש, וישראל לפי מהלך הלבנה.

איזה מהם חשוב יותר, אם חשבון השמש או חשבון הלבנה? הלבנה למעלה, והשמש של אוה"ע מתחת לבנה, ואותו השמש מקבל אור מלבנה ומאיר. ישראל אחוזים בלבנה ונשתלשלו בשמש העליון, ונתאחדו במקום המאיר משמש העליון, ונתדבקו בו כמ"ש: ואתם הדבקים בה' אלקיכם.

השמש רומז לז"א, והלבנה לנוקבא שלו. יש זמן שהנוקבא במדרגת השמש, אלא בשמאל ואחוריים. שאז ז"א מלביש ומקבל אורו מצד ימין דאמא, והנוקבא מלבישה ומקבלת אורה מצד שמאל דאמא, ולפיכך גם הנוקבא היא אז בבחינת שמש כמו ז"א, להיותה מקבלת מאותו המקום שמקבל ז"א. ואז היא במוחין דאחוריים, שאינם מאירים.

ואח"ז יורדת משם למטה מחזה דז"א ונעשית מקבלת מז"א, ואז נקראת לבנה. כמו לבנה המקבלת משמש, ובזה משיגה מוחין דג"ר. ובין אוה"ע, ובין ישראל, מקבלים מנוקבא דז"א. אלא אוה"ע, שמאל, מונים לשמש של הנוקבא, למוחין דאחוריים שלה, שאז הנוקבא כולה שמאל כראוי להם. וישראל מונים ללבנה, בעת שיורדת למחזה ולמטה דז"א, ומקבלת מהשמש, ז"א, שאז נקראת לבנה. השמש של אוה"ע תחת הלבנה, באחוריים של הלבנה, הנוקבא, כי תחת פירושו אחוריים. כלומר, בזמן שמקבלת משמאל דאמא, שאז היא בבחינת שמש. ואותו השמש מקבל אור מלבנה ומאיר, כי בזמן שהיא באחוריים אינה מאירה. וא"כ איך הם יכולים להתקיים? אלא ע"י חטאים של ישראל, הם נאחזים ויונקים חלק ישראל מהלבנה כמ"ש: לא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ונמצא שאותו השמש, שאוה"ע יונקים ממנה, מקבלת אור מלבנה, כדי לקיים האומות. כי השמש שלהם שורפת ואין לו אור, אלא ממה שמקבל מלבנה, מחלקם של ישראל.

ישראל אחוזים בלבנה, בנוקבא, בעת שהיא למטה מחזה דז"א, ומקבלת ממנו, ונשתלשלו וירדו למטה מחזה דז"א, שהוא שמש העליון, ששם הלבנה, ונתאחדו במקום המאיר משמש העליון, ונתדבקו בו. ולא כאוה"ע, שנתאחדו בנוקבא, בעת שמאירה מצד שמאל דאמא. אלא ישראל מתדבקים בה בעת שמאירה משמש העליון, שהוא ז"א כמ"ש: ואתם הדבקים בה' אלקיכם.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זוהר "ויחי" קע"ה-קע"ז
1. במה אנו רואים ששמעון ולוי הם קו שמאל בשכינה הקדושה?
2. במה אנו רואים את שלמותו של יעקב?
3. מדוע אין די בשלמותו של יעקב כדי לברך את שמעון ולוי, ומדוע מסר הברכות למשה רבנו?
4. מהו היחס בין משה רבנו לשכינה הקדושה, ומדוע זהו היחס, שנקרא "אדון הבית"? מה זה אומר בנפש האדם?
5. מהו ההבדל בין ברית אמיתית לברית כזב, כפי שאנו רואים בסיפור אנשי שכם וכן בזמרי בן סלוא?
6. מדוע אמר יעקב "בקהלם אל תחד כבודי", ויכול היה שלא לברכם כלל אך גם לא לקללם לכאורה? כיצד מתראים דברים אלו בנפש האדם?

וַיְחִי קעה-קעז

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים

הפתרון לחיכוך פנימי נמצא בנקודה האמונית העליונה.

רק מחשבה אמונית הנסמכת על כלל גדול מהגוף, יכולה להיות האדון ללב. רק מחשבה הנסמכת על אמונה תאפשר הורדה ללב. הגוף שבטבעו מפורד, יוכל להגיע לשלמות כאשר יקבל את האמונה העליונה כבעלים עליו. המשפיע הוא אדון למקבל, וכך משה יכול היה לברך את מי שרצה בלי לפחד, שהוא בעל הבית של השכינה בזכות האמונה הנסמכת על המקור העליון. התיקון ללב הוא לבקש אחדות ממקור האמונה העליון.

שמאל הוא צד הבריאה, הרצון לקבל – והימין מייצג את צד הבורא בבריאה. השמאל לא יכול להיתקן מעצמו, אלא רק באמונה – בחינת משה. לכן חשש יעקב לברך את צד השמאל  הדין המביא לפירוד, והשאיר את התפקיד למשה, שהוא בחינת פנימיות יעקב, האמונה, מפני שדין יכול להיתקן בשורשו. מי שתכונתו קו שמאל אינו יכול לקבל תיקון שלם בברכה, אלא לקבל עבודה מפני שקודם עליו להכיר את החסרון שלו.

כשיש לאדם מחלוקת פנימית עליו לעצור ולא לנסות לפתור אותה מבחינה חיצונית שגורמת לרעש נפשי. הנקודה בכלל לא שם, אלא בשורש הפנימי, וכאשר מגיעים לפנימיות, בה נמצאת התוצאה, ניתן לפתור כל מחלוקת, ואז בחיצוניות נפתרת הבעיה מעצמה. הצורך לוותר על הנקודה החיצונית מחייב ויתור על הגאווה. ברית חייבת להיות פנימית ולא שקרית שאינה מביאה לאמונה.

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. אמר רבי יצחק: כאן אחז אותם בצד שמאל של השכינה. כי ראה בהם מעשים של דין הקשה, שאין העולם יכול לסבול. שואל רבי יוסי: הברכה שלהם איפה היא? עונה רבי יצחק: שמעון לא היה ראוי לברכה, כי ראה בו כמה מעשים רעים. ולוי בא מצד דין הקשה, שהברכה אינה תלויה בו. ואפילו כשבא משה, לא תלה ברכתו בו כמ"ש: בָרך ה' חֵילוֹ, שבהקב"ה תלויה ברכתו.

כתוב: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת  עִם גְּדֹלוֹת. זה הים גדול, השכינה שעמדה על יעקב, כשרצה להסתלק מן העולם. ורחב ידיים, כי כל העולם מתמלא, ונשלם, ומצטמצם בשכינה (הרצון המשותף). שמתמלאת ונשלמת מכוח הדרום, ומצטמצמת מכוח הצפון. שָׁם רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר (חסדים), כי הרבה מלאכים עליונים וקדושים נמצאים שם. חיות קטנות עם גדולות, אלה י"ב שבטים, בניו של יעקב, שנמצאים שם בשלמות. איילה נפתלי, זאב בנימין עִם גדי גד, ארי יהודה, טלה יוסף. וכן כולם, להימצא חַיּוֹת קְטַנּוֹת  עִם גְּדֹלוֹת. כאשר ישנה שלמות, הכלל המאחד את הפרטים, אז גם כאלו שנראים נוגדים, יכולים הם להתכלל יחד. כך גם אנשים השונים בטבעם, יכולים להתאחד בזכות כלל שמאחד אותם.

רבי יהודה אמר: כולם, בכל השבטים, נמצאים חיות קטנות עם גדולות, אבל יהודה אריה, שמעון שור, כי שמעון היה גבורה וגבורה היא פני שור. והיו מסתכלים זה מול זה, יהודה מימין, שמעון משמאל. בדומה לשור, שמעשיו רעים. ויסתכל בצורת אריה המצויר ברפת שלו ויפחד ממנו. כך שמעון שור, יהודה אריה. ששמעון, שהוא שור, גבורה, נכנע מכוח הסתכלותו ביהודה, שהוא אריה, חסד.

שמעון לא זכה לברכות מיעקב, אלא משה חיבר אותו ביהודה כמ"ש: שְמע ה' קול יהודה וכתוב: כי שָמע ה' כי שנואה אנוכי. שע"כ לאה קראה לו שמעון. וכמו ששָמע ה' הוא בשמעון, אף שְמע ה' שביהודה כולל את שמעון. יעקב לא בירך את שמעון ולוי, משום שהעלה אותם למשה, שיברך אותם. מהו הטעם שאביהם לא בירך אותם?

יעקב, היה לו ארבע נשים, והוליד בנים מכולן, ונשלם ע"י נשיו. כשביקש יעקב להסתלק מן העולם, השכינה עמדה עליו, רצה לברך את שמעון ולוי, ולא יכול, שפחד מפני השכינה. אמר, איך אעשה זאת? הרי שניהם באים מצד דין הקשה, וברכתם תפגום בשכינה, ולהתקיף את השכינה איני יכול. כי ארבע נשים היו לי, שנמשכו לי מד' בחינות חו"ג תו"מ שבשכינה, ונשלמתי בהן, כי הולידו לי י"ב שבטים, שהם כל השלמות. וכיוון שקבלתי שלמותי מן השכינה, איך אברך את שמעון ולוי כנגד רצונה? אלא אמסור אותם לאדון הבית, משה, בעלה דמטרוניתא, שהבית ברצונו נמצא, ומה שירצה יעשה.

וכך אמר יעקב, חלקי בנשים ובנים, הרי קבלתי בעוה"ז מן השכינה, ונשלמתי, ואיך אתקיף עוד במטרוניתא, השכינה, אלא אמסור הדברים לאדון המטרוניתא, משה, והוא יעשה מה שירצה, ולא יירא.

כתוב: וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים–אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ. איש האלקים אדון הבית, אדון המטרוניתא. כי איש פירושו אדון כמ"ש: אישהּ יקימנו ואישהּ יפֵרֶנו. שהשכינה נקראת כלת משה. שמשה מרכבה למעלה מחזה דז"א, ומשום זה בעלה דמטרוניתא, כמו ז"א, והיה המשפיע אל השכינה, שהמשפיע הוא אדון למקבל, וע"כ נקרא איש האלקים. וע"כ בירך משה את מי שרצה, ולא יירא מפני פגם השכינה, כי היה יכול לתקן אותה כפי שרצה. ומשום זה אמר יעקב, אני רואה שבניי אלו הם בצד דין הקשה, יבוא אדון הבית ויברך אותם.

משה היה ודאי איש האלקים, וכרצונו עשה בביתו כמ"ש: אישהּ יקימנו, שישפיע לה מוחין דחכמה, המכונים קימה כמ"ש: ויאמר משה, קוּמה ה' ויפוצו אויביך. כי בדרך יש אחיזה לקליפות, ומוחין דחכמה מבריחים הקליפות ואישהּ יפרנו כמ"ש: ובנוחו יאמר, שובה ה', כי בהיות השכינה במקום מנוחה, אין אחיזה בה לקליפות, ואין פחד, וע"כ אישהּ יפרנו, שבכוח קו האמצעי הוא מפר הג"ר דחכמה, כדי להלבישה בחסדים כמ"ש: ובנוחו יאמר, שובה ה'.

ודאי שאדון הבית עושה כרצונו, ואין מי שימחה בידו. כאדם הגוזר על אשתו והיא עושה רצונו. וע"כ יעקב, אע"פ שהיה אחוז בעה"ח, ז"א, לא היה אדון הבית כמו משה, כי הוא היה אחוז למטה, למטה מחזה דז"א, ששם כבר שייך לנוקבא דז"א, אבל משה למעלה, אחוז למעלה מחזה דז"א, בעלמא דדוכרא. וע"כ היה אדון הבית, כמו ז"א. וע"כ מסר אותם יעקב לאדון הבית, שיברכם.

בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי. רבי אבא פתח: סוד ה' ליראיו, הוא סוד עליון שבתורה, שאין הקב"ה נותן אותו אלא ליראי חטא. מי שהוא ירא חטא, נגלה לו סוד העליון שבתורה, זהו אות ברית קודש, שנקרא סוד ה'.

שמעון ולוי הטריחו את עצמם על סוד הזה של אות ברית קודש באנשי שכם, שימולו את עצמם ויקבלו על עצמם סוד הזה, לשמור אות ברית קודש. אבל היה במרמה. וכן זִמרי, שהיה נשיא בית אב לשבט שמעון, פסל את סוד הזה, בדבר כוזבי בת צור. על זה אמר יעקב, בסודם אל תבוא נפשי. נפשי, זו היא הנפש, העולה ומתייחדת בברית העליון למעלה, מלכות המתייחדת עם ברית העליון, יסוד דז"א, ונקראת נפש צרור החיים.

בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כמ"ש: ויקהל עליהם קורח, שלא נזכר שם, אלא קורח בן יצהר בן לוי, ולא בן יעקב. אל תחד כבודי, כבוד ישראל, סתם. וע"כ, משום מעשים הללו, לא בירך יעקב את שמעון ולוי, אלא שמסר אותם למשה. משמע, שלא נתאחדו זה בזה, אלא שהם מפוזרים כמ"ש: אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. וכן צריך להיות, שמשום שהם דין קשה, צריכים פיזור. וע"כ יש בו הכל, שכל ישראל ישנם בדין קשה שלהם. כי עם פיזורם בישראל, קלטו ישראל מדין קשה שבהם. ואין לך דור בעולם, שלא ירד הדין שלהם לקטרג בעולם, ומתרבים מחמת זה מחזירים על הפתחים של בני אדם. הנה לך הכל, שכל ישראל נפגעו מן הדין שלהם.

 שיעור שמע:

וַיְחִי קעה-קעז

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים

הפתרון לחיכוך פנימי נמצא בנקודה האמונית העליונה.

רק מחשבה אמונית הנסמכת על כלל גדול מהגוף, יכולה להיות האדון ללב. רק מחשבה הנסמכת על אמונה תאפשר הורדה ללב. הגוף שבטבעו מפורד, יוכל להגיע לשלמות כאשר יקבל את האמונה העליונה כבעלים עליו. המשפיע הוא אדון למקבל, וכך משה יכול היה לברך את מי שרצה בלי לפחד, שהוא בעל הבית של השכינה בזכות האמונה הנסמכת על המקור העליון. התיקון ללב הוא לבקש אחדות ממקור האמונה העליון.

שמאל הוא צד הבריאה, הרצון לקבל – והימין מייצג את צד הבורא בבריאה. השמאל לא יכול להיתקן מעצמו, אלא רק באמונה – בחינת משה. לכן חשש יעקב לברך את צד השמאל  הדין המביא לפירוד, והשאיר את התפקיד למשה, שהוא בחינת פנימיות יעקב, האמונה, מפני שדין יכול להיתקן בשורשו. מי שתכונתו קו שמאל אינו יכול לקבל תיקון שלם בברכה, אלא לקבל עבודה מפני שקודם עליו להכיר את החסרון שלו.

כשיש לאדם מחלוקת פנימית עליו לעצור את גאוותו ולא לנסות לפתור אותה מבחינה חיצונית שגורמת לרעש נפשי. הנקודה בכלל לא שם, אלא בשורש הפנימי, וכאשר מגיעים לפנימיות, בה נמצאת התוצאה, ניתן לפתור כל מחלוקת, ואז בחיצוניות נפתרת הבעיה מעצמה. ברית חייבת להיות פנימית ולא שקרית שאינה מביאה לאמונה.

הפתרון לחיכוך פנימי נמצא בנקודה האמונית העליונה.

רק מחשבה אמונית הנסמכת על כלל גדול מהגוף, יכולה להיות האדון ללב. רק מחשבה הנסמכת על אמונה תאפשר הורדה ללב. הגוף שבטבעו מפורד, יוכל להגיע לשלמות כאשר יקבל את האמונה העליונה כבעלים עליו. המשפיע הוא אדון למקבל, וכך משה יכול היה לברך את מי שרצה בלי לפחד, שהוא בעל הבית של השכינה בזכות האמונה הנסמכת על המקור העליון. התיקון ללב הוא לבקש אחדות ממקור האמונה העליון.

שמאל הוא צד הבריאה, הרצון לקבל – והימין מייצג את צד הבורא בבריאה. השמאל לא יכול להיתקן מעצמו, אלא רק באמונה – בחינת משה. לכן חשש יעקב לברך את צד השמאל  הדין המביא לפירוד, והשאיר את התפקיד למשה, שהוא בחינת פנימיות יעקב, האמונה, מפני שדין יכול להיתקן בשורשו. מי שתכונתו קו שמאל אינו יכול לקבל תיקון שלם בברכה, אלא לקבל עבודה מפני שקודם עליו להכיר את החסרון שלו.

כשיש לאדם מחלוקת פנימית עליו לעצור את גאוותו ולא לנסות לפתור אותה מבחינה חיצונית שגורמת לרעש נפשי. הנקודה בכלל לא שם, אלא בשורש הפנימי, וכאשר מגיעים לפנימיות, בה נמצאת התוצאה, ניתן לפתור כל מחלוקת, ואז בחיצוניות נפתרת הבעיה מעצמה. ברית חייבת להיות פנימית ולא שקרית שאינה מביאה לאמונה.

שיעור שמע:

וַיְחִי קעב-קעד

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר

מחשבה גדולה ממעשה.

הרהורי עבירה קשים (לתיקון) מעברה. נקודה פנימית – הרהור חשובים ומכריעים יותר מהמעשה הנראה מבחוץ. אמנם המעשה נעשה בחיצוניות, אך ההארה מגיעה לפנימיות, וכך גם כל גירוי חיצוני בא להפעים נקודה נפשית פנימית. ראובן שעתיד לעשות את המלחמות בעתיד, לא הוא יקבל את הניצחון. לכאורה צריך היה ראובן כבכור לקבל את המלוכה הבכורה והכהונה, אך לא יגיע למקום הנק' ירושלים (יראה-שלמה). וזאת לא רק מפני שחטא, אלא מוקדם יותר – הוא בא לעולם בהסתרה, מפני שיעקב לא הרהר בו כאשר בא על לאה, אלא על יוסף.

גבולות ארץ ישראל לא יקבעו רק ממעשה חיצוני, הם גבולות התיקון שאדם צריך לעשות בנפשו, אך יש להקדים את התיקון בהשקפה העליונה, לעשות תשובה, ולאחר מכן יתפשטו לגוף, לארץ הגשמית.

ראובן היה בכור יעקב. אמר רבי חייא: לוּ היה ראוי הכל, מלכות בכורה וכהונה, ונעבר ממנו הכל, וניתן המלכות ליהודה, הבכרה ליוסף, הכהונה ללוי כמ"ש: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, שלא תישאר בהם. ומה שאמר יעקב, רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז, כאן בירכו והזכירו לפני הקב"ה. זה דומה לאהובו של המלך, שיום אחד עבר בנו בשוק. אמר אל המלך, זהו בני, אהוב נפשי. שמע המלך והבין שהוא ביקש על בנו, שיטיב עימו. כך יעקב אמר, ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני. הזכירו כאן למלך, שיטיב עימו.

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר. כאן אמר מה שיקרה לו, שלא יישאר בארץ ויישרה מחוץ לארץ, בעבר הירדן מזרחה. כנגד זה, ממונה אחד מצד המשכן, הנוקבא, למעלה, ממונה תחת יד מיכאל, נדחה ג"כ לחוץ ממשכן. כי יש לי"ב שבטים י"ב שורשים במשכן העליון, הנוקבא. וכיוון שראובן נדחה מא"י לעבר הירדן, כן שורשו למעלה נדחה לחוץ ממשכן.

ויש אומרים, שממונה הנדחה ממשכן למעלה, היה תחת יד גבריאל, ואע"פ שראובן חסד, ומיכאל ראש המלאכים שמצד חסד, וגבריאל ראש מצד השמאל, גבורה, עכ"ז יש בראובן גם גבורה. ומביא ראיה משכתוב: ויהודה עוד רָד עִם אל, שירידה זו מורה, שהוא צד הגבורה, ונקרא בי"ד, וסמוך לנחלתו בארץ הוא ראובן, כי נחלת יהודה נמשך עד הירדן ממערב, ונחלת ראובן נמשך עד הירדן ממזרח. וסמיכות זו מורה, שיש גם בראובן גבורה. ואע"פ שמלכות, גבורה תתאה, נלקח מראובן והיא של יהודה, מ"מ עוד לא נקי לגמרי מגבורה, שהרי ראובן סמוך כנגדו היה נחלתו, ומורה שיש בו גבורה.

אמר רבי שמעון: עתידים בני ראובן לערוך שתי מלחמות בארץ. כתוב: כוחי, בגלות מצרים. וראשית אוני, שהיו הראשונים מאחיהם למלחמה. יתר שְׂאת, גלות אשור. שלשם הוגלו בני גד ובני ראובן ראשונים לכולם, וסבלו הרבה רעות, והרבה עינויים סבלו, ולא שבו משם עד עתה.

ויתר עָֹז (אור של גמר תיקון), בזמן שמלך המשיח יתעורר בעולם, הם (בני ראובן) יצאו ויערכו מלחמה בעולם וינצחו, ויתגברו על העמים, ובני העולם יפחדו מהם, ויתחלחלו לפניהם. ויחשבו בני ראובן להתגבר במלכות, ולא יישארו בה כמ"ש: פחז כמים אל תותר, שלא יישארו במלכות, אפילו בצד אחד בעולם, משום שכתוב: כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, שעתידים לבוא ולערוך מלחמה בתוך ארץ הקדושה. משכבי אביך זו ירושלים. שירצו לקחת אותה ממלך המשיח.

בארבע רוחות העולם נתפזרו בני ראובן בגלות, כנגד כל ישראל, שהוגלו ארבע פעמים בגלות בארבע רוחות העולם. כתוב: כוחי, גלות אחד. וראשית אוני, שתים. יתר שאת, שלוש. ויתר עז, ארבע. כעין זה עתידים הם לערוך מלחמה בארבע רוחות העולם, ולמשול במלחמתם על כולם. וינצחו עמים רבים וימשלו עליהם.

פחז כמים אל תותר. נרמז על הרהור הראשון, שהיה ליעקב בטיפה הראשונה, ברחל. כי אילו היה הרהור של טיפה ההיא במקומה בלאה, היה נשאר ראובן בכל, במלוכה ובכהונה ובבכורה. אבל, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, שעלית בהרהור אחר, אז חיללת.

פחז כמים אל תותר. כי כשבני ראובן יערכו מלחמה בעולם, וינצחו עמים רבים, לא יישארו בני ראובן במלכות. מפני שעתידים לערוך מלחמה בארץ הקדושה. כי בדיוק כתוב: כי עלית משכבי אביך, שזה ירושלים. הלוא משכב היה צריך לומר? אלא אביך ישראל סבא, ז"א, ע"כ אומר משכבֵי אביך ולא משכב, משום שב' פעמים נחרב ירושלים, ובשלישית תבנה בזמן מלך המשיח. וכאן נתגלה ברכה בכתוב: בכורי אתה, כוחי וראשית אוני. ומה שהיה, שנלקחה ממנו הברכה והמלכות והכהונה כמ"ש: פחז כמים אל תותר. ומה שיהיה כשיבואו ישראל לארץ, שלא יהיה לו חלק בארץ, אלא בעבר הירדן. ומה שיהיה בזמן מלך המשיח במעשה ראובן, שיעשה מלחמות בעמים רבים וגם בירושלים.

שיעור שמע:

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר

מחשבה גדולה ממעשה.

הרהורי עבירה קשים (לתיקון) מעברה. נקודה פנימית – הרהור חשובים ומכריעים יותר מהמעשה הנראה מבחוץ. אמנם המעשה נעשה בחיצוניות, אך ההארה מגיעה לפנימיות, וכך גם כל גירוי חיצוני בא להפעים נקודה נפשית פנימית. ראובן שעתיד לעשות מלחמות, לא הוא יקבל את הניצחון. לכאורה צריך היה ראובן כבכור לקבל את המלוכה הבכורה והכהונה, אך לא יגיע למקום הנק' ירושלים (יראה-שלמה). וזאת לא רק מפני שחטא, אלא מוקדם יותר – הוא בא לעולם בהסתרה, מפני שיעקב לא הרהר בו כאשר בא על לאה, אלא על יוסף.

גבולות ארץ ישראל לא יקבעו רק ממעשה חיצוני, הם גבולות התיקון שאדם צריך לעשות בנפשו, תחילה תיקון בהשקפה העליונה, דהיינו לעשות תשובה, ולאחר מכן יתפשטו לגוף, לארץ הגשמית.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קסט-קעא
1 במה התלבטו רבי יוסי ורבי ייסא ומה הדרך לפתור תעלומה זו?
2. מה תשובת רבי שמעון לרבי יוסי ורבי ייסא?
3. איזו בחינה מייצג אשר ומדוע צריך אותו לקו אמצעי?
4. כיצד זכה אשר לתת מעדני מלך?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קסט-קעא

ורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

ויחי

שיעור שמע:

וַיְחִי קסט-קעא

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ

תלמיד אינו אומר דבר תורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

תלמיד אינו אומר דבר תורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

שיעור שמע:

וַיְחִי קסו-קסח

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה

אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.

מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.

בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא.  המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.

אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות לככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?

שיעור שמע:

וַיְחִי קסג-קסה
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם
תפילת יחיד: תפילה ובקשות לפרטיות.
גם כשאדם מתפלל לבריאותו, בלי לבקש את הבריאות אגב הרצון המרכזי לקבל כוח ללמוד תורה למען הכלל, זו תפילת יחיד. התפילה נבדקת ונמדדת בהתאם לכוונה והרצונות של המבקש. תפילה ראויה היא בקשה לרצון להשפיע. בתפילת רבים, דהיינו כשמבקש עבור הכלל, אין השגחה מדוקדקת בעוונותיו.

מלמד הרב"ש שיצר הרע חזק, ובכדי להתגבר עליו יש לאחד את הרצונות ולפעול בקבוצה של אהבת חברים בכוח משותף. אִלְמָלֵא הַקָּדְוֹשׁ בָּרוּך הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, ואין הקב"ה עוזר אלא דרך השכינה, דרך היחד. תפילת רבים אומר שאדם מתפלל בכוח הכלל שבתוכו, בכוח הרצון להשפיע ולא בכוח פרטיותו.
ולמרות שאדם בהתבודדות יכול להגיע לנקודות פנימיות עמוקות, החוק הוא כשמעלים מ"ן (ביקוש) – מעלים אותו מטעם הכלל. כאשר אדם מקבל על עצמו עבודה ויגיעה, לוקח הוא מטעם הפרט – ביקוש מטעם הכלל, עבודה מטעם הפרט.
אומר הרשב"י במילה אַגִּידָה יש את סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם. ג'- גומל חסד, צדיק, יסוד – ד' מלכות שהיא דלה (חוסר אמונה), והשלמות היא באחדות בין הבורא המשפיע לבין הבריאה שהיא דלה, בין המח ללב וכדומה. כאשר אומר הנברא בגאוותו שאין הוא צריך את המשפיע, ניתק הקשר.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. רבי אבא פתח: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם. היה צריך לומר הקשיב, או שמע. מהו פָּנָה?
אלא כל תפילות העולם תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינם מן הצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר – פירושו שמהפך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל תפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם, אע"פ שאינם כולם בכוונה ורצון הלב וכמ"ש: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים, לא בָזה את תפילתם, אע"פ שאינם רצויים.
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר הוא כפשוטו שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים, ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם. ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה (של קו אמצעי הכולל ימין ושמאל), שלא יכַּלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה (כלל ישראל), היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות. יש להתפלל בשביל השכינה.

באותה שעה שיעקב קרא אל בניו, הסתלקה ממנו השכינה. כשיעקב קרא לבניו, נזדמנו שם אברהם ויצחק, והשכינה עליהם. והשכינה שמחה ביעקב, להתחבר עם האבות, להתקשר עם נפשם יחד להיות מרכבה.
בשעה שפתח: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. באחרית זו השכינה, שהיא סוף הספירות. שאמר, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שהזכיר את הגלות, נתן עצבות בשכינה והסתלקה (שאין השכינה שורה במקום עצבות). ואח"כ החזירו אותה בניו ע"י הייחוד שעשו בדיבורם, שפתחו ואמרו, שמע ישראל (סוד האמונה). באותה שעה העמיד אותה יעקב ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והתיישבה השכינה במקומה.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אל בניו – מהו וַיִּקְרָא? אלא כדי לקיים את מקומה שהיא המלכות הנק' מקום, שעם הקריאה שקרא להם, קשר אותם בשורשם, לקיים אותם למעלה בשורשם, ולמטה בעוה"ז כמ"ש: ויקרא שמו יעקב, קריאה, היא כדי לקיים המקום, המלכות, במקום שצריך, ולקשור אותו בה, וכן כתוב: ויקרא לו אל אלקי ישראל, שקיים מקום הזה, בשם הזה שקרא לו, כי קריאה היא לקיום ולחיזוק.
וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים. קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה. איזה קיום יש כאן? גם הקריאה שכאן, לקשור ולקיים קיום למעלה, סידור השבח לאדונו וכל הדברים שמתפללים לפני אדונו, נותנים קיום ותוקף לאדונו, שמראה בזה, שהכל תלוי בו, ולא במקום אחר. הרי שגם הקריאה שכאן קיים קיום. כעין זה, ויקרא יעקב אל בניו, שקיים אותם בקיום שלם. כעין זה, ויקרא אל משה, שהתקיים ע"י זה בקיומו.
שאל רבי יצחק: במילה ויקרא אל משה, למה האות א קטנה? אם ויקרא מורה קיום וחיזוק. ענה לו כי משה התקיים בשלמות, מחמת הקריאה, ולא בכולו, כי פרש מחמת זה מאשתו, ומשום זה כתוב א' קטנה. פרישתו מאשתו הוא שבח ולא גירעון, אבל מה שנסתלק מאשתו ונתדבק למעלה, צריך שיתקשר למעלה ולמטה, גם באשתו, ואז הוא שלם. והפרישה מאשתו הוא גירעון לו. וע"ז רומזת א' זעירא. א' קטנה רומזת שהקריאה ממקום קטן, מלכות, קטן שהוא גדול בהתחברותו למעלה, בז"א, משה. וע"כ, ויקרא אל משה, כדי שתהיה גדולה.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ – שואל משמע שעוד לא היו שם אצלו, אם כן למה אומר ויאמר? אמר, היאספו, אל שורשיהם העליונים שבמלכות, שיתאספו בקשר שלם בייחוד אחד. ואגידה לכם, הוא החכמה, ומורה שימשיך להם החכמה. וְאַגִּידָה לָכֶם – הוא סוד החכמה, כלומר שימשיך להם סוד החכמה.
שאל רבי יוסי את רבי שמעון: למה במילה וְאַגִּידָה יש סודות? אמר לו כל מקום שנאמר, הגדה, הוא סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם, כי ג' יסוד, ד' מלכות, שזה החכמה. כי המילה הבאה בשלמות באותיות ג' ד' היא של החכמה. אבל ד' בלי ג' אין שלמות, וכן ג' בלי ד'. כי ג'ד' נתקשרו זה בזה בלי פירוד, ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה, וזה החטא של אדם, שהמשיך אור המלכות ממעלה למטה, והפריד אותה מיסוד ז"א, והפריד הד' מן הג'. משום זה, הגדה, היא מילה של החכמה. ואע"פ שיש פעם י' בין ג' לד', כגון ואגידה, אינו פירוד, והכל קשר אחד. כי י' רומזת ג"כ ליסוד. אף כאן, ואגידה לכם, הוא החכמה, רצה לגלות את סוף כל מעשיהם של ישראל, את סוד הקץ.
ואם תאמר שלא גילה מה שרצה לגלות, א"כ למה כתוב בתורה הדבר של יעקב השלם, בעת שהתקלקל אח"כ ולא נשלם הדבר? אלא ודאי שנשלם, וכל מה שצריך לגלות, גילה וסתם. אמר דבר, וגילה לחוץ, וסתם בפנים. ודבר שבתורה אינו מתקלקל לעולם.
הכל סתום בתורה, משום שהתורה היא שלמות הכל, שלמות של מעלה ושל מטה, ואין מילה או אות בתורה שתהיה פגומה. ויעקב, כל מה שהיה צריך לומר, אמר. אבל גילה וסתם. ולא פגם מכל מה שרצה לגלות, אפילו אות אחת. גילוי הוא חוכמה, ואמונה היא הסתרה. חוכמה לא מתגלה כשאין חסדים.
רבי יהודה ורבי יוסי היום יושבים (מצב קטנות) יום אחד בפתחה של לוד (מוחין דהולדה). אמר רבי יוסי, זה שאנו רואים שיעקב בירך את בניו כמ"ש: ויברך אותם. אבל איפה הן הברכות שלהם? הכל הן ברכות שבירך אותם כמ"ש: יהודה, אתה יוֹדוּךָ אחֶיך. דן, ידין עמו. מאשר שמֵנה לחמו. וכן כולן.
אבל מה שרצה לגלות, לא גילה. כי רצה לגלות להם את הקץ. ויש קץ לימין ויש קץ לשמאל, והוא רצה לגלות להם את הקץ הימין, כדי להישמר ולהיטהר מעורלה, שבקץ השמאל. ומה שגילה להם, נודע ונגלה עד שבאו לארץ הקדושה. אבל דברים אחרים לא גילה בגילוי, והם סתומים בתורה, באלו הברכות.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קסו-קסח

1. מדוע יעקב מתחיל את הברכות בראובן ולא מיהודה? שלכאורה מברך את יהודה וכדאי להתחיל בברכה. ומה גם שיהודה הוא כעין מלך בין האחים ומוביל במסעות הדגלים?
2. איזו ברכה היתה לראובן? הסבר דרך המשל של בן האיש שבא למלך.
3. מדוע כתוב הנבא אל הרוח ולאחר מכן לכאורה כופל ואומר הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח?
4. מהו "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" למה איננו מלא?
5. מדוע הוריד הקב"ה נשמות לעולם ולמה צריך להם שהרי בני אדם ימותו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קסו-קסח

וַיְחִי קסו-קסח

אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.

מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.

בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא.  המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.

אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות ככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת  וְיֶתֶר עָז. מה ראה יעקב להתחיל הברכות בראובן, ולא התחיל ביהודה, שבנסיעת הדגלים נוסע הראשון לכל המחנות. והוא מלך. והלוא לא בירך את ראובן, ונסתלקו ממנו הברכות, עד שבא משה והתפלל עליו. ולפי זה מוטב היה שיתחיל ביהודה, והיה מתחיל בברכה. לכאורה לא נראה שדבריו לראובן היו ברכה?

אבל ודאי בירך את ראובן, ועלה הברכה למקומו. משל לאדם שהיה לו בן, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, בא אליו המלך ואמר, כל כספי יהיה ביד המלך שמור לבני. כשראה המלך שהבן ראוי לקבלו נתן לו. כך יעקב אמר: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אהוב ליבי, אבל הברכות שלך יהיו בידי המלך הקדוש, עד שראה אותך ראוי להן. אמר לראובן פחז כמים ולא פחז כאש שלכאורה מתאים יותר למידת הכעס שגילה ראובן בשכם, אלא המים מסמלים תאווה, שעלה על משכבי אביו. למעשה נתן לראובן ברכה עתידית, כאשר יהיה ראוי לקבל אותה.

רבי אלעזר פתח: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, כמה אטומים הם בני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד המלך, והרי התורה מכריז עליהם בכל יום, ואין מי שיטה אוזנו אליה. למה כתוב פעם שנית הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ?

סוד החכמה לומדים משני הציוויים, האחד להעיר ממטה למעלה כמ"ש: הינבא אל הרוח. כי אם אינם מתעוררים מקודם מלמטה, אינם מתעוררים למעלה. ובהתעוררות שלמטה, מתעורר למעלה. וציווי השני הוא להעיר ממעלה למטה כמ"ש: הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח.

כי אפילו למעלה, בהתעוררות של מטה, בהעלאת מ"ן, מקבל העליון מעליון ממנו. אפילו במדרגות העליונות, אין התחתונה מקבלת מעליונה ממנה, אלא רק ע"י התעוררות של מטה כמ"ש: כה אמר ה', מארבע רוחות בואי הרוח, חסד ת"ת גבורה ומלכות. הרוח בא ממערב, המלכות, בהתחברות של אלו האחרים, דרום מזרח צפון, שהם חג"ת. שהמלכות מעלה מ"ן אליהם, והם מתחברים בה. הרי שגם בעליונים נוהג התעוררות של מטה, העלאת מ"ן. התחתון חייב בעצמו לעורר את ההשתוקקות, ובכך להתחיל לבנות את הכלי לקבלת האור.

מהמלכות יוצאים רוחות ונשמות לבני העולם להצטייר בהם, לקבל מהם צורת ג"ר. ופְחי בהרוגים האלה כמ"ש: וייפח באפיו נשמת חיים. מלכות מקבלת מצד זה, ונותנת בצד אחר, וע"כ כמ"ש: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. איננו מלא, משום שמקבל ונותן, מכניס ומוציא. כי אע"פ שהמלכות מקבלת מג' צדדים דז"א, מדרום צפון ומזרח, מ"מ בתחילה מקבלת מקו שמאל, צפון, שאז יש לה ג"ר דחכמה. אמנם בלי חסדים וע"כ קופאים אורותיה בתוכה ואינה יכולה להאיר. ולאחר קו ימין רכישת אמונה, כשמקבלת מקו אמצעי, מזרח, מתייחד צפון עם דרום, והאורות נפתחים, ומאירה לתחתונים. אבל אז מתמעטת מג"ר דג"ר מכוח קו אמצעי, ונשארת בו"ק דג"ר (השפעה). כל הנחלים – ז"א

הולכים אל הנוקבא – הים, ולא מלא שחסר ג"ר דג"ר, חסר לב האבן.

רבי אלעזר שאל: כיוון שגלוי לפני הקב"ה, שבני אדם ימותו, למה הוריד נשמות בעולם? ולמה צריך להן? הקב"ה נותן נשמות היורדות לעוה"ז, להודיע כבודו, ולוקח אותן אח"כ, א"כ למה ירדו? משיב רבי שמעון: זהו סוד שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. בור מקום שאינו נובע מעצמו, באר נובע מעצמו. מים נובעים מעצמם, הנשמה שנשלמה בעוה"ז, ועולה למ"ן למקום שנקשרה בו, למלכות, אז היא שלמה מכל הצדדים, מלמטה ומלמעלה.

כשהנשמה עולה למ"ן למלכות, אז מתעוררת השתוקקות הנוקבא אל הדכר, ואז נובעים מים במלכות ממטה למעלה. ומה שהייתה בור, נעשית באר מים נובעים. ואז נמצא התחברות ייחוד השתוקקות ורצון, כי בנשמות הצדיקים נשלמה המלכות, והתעורר חביבות ורצון למעלה, וז"א והמלכות התחברו כאחד.

ראובן בכורי אתה. הוא טיפה ראשונה של יעקב, כי לא ראה קרי מימיו, ורצונו במקום אחר היה, ברחל. ראובן וכל י"ב השבטים נתאחדו בשכינה, וכשראה יעקב את השכינה עליו, קרא לי"ב בניו שיתחברו בה.

מטה שלמה לא נמצאה מיום שנברא העולם. כבשעה שרצה יעקב להסתלק מן העולם, אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב היה שוכב ביניהם, השכינה לפניו. כיוון שראה יעקב כך, קרא את בניו, והאחז אותם סביב השכינה, וסידר אותם בסדר שלם.

מאין לנו שסידר אותם סביב השכינה, כי כתוב היאספו, שיאספו למעלה מסביב השכינה. ואז נמצא שם כל השלמות, וכמה מרכבות עליונות מסביב להם פתחו ואמרו, לך ה' הגדולה והגבורה. אז נאסף השמש, יעקב, ז"א, אל הלבנה, הנוקבא, והתקרב המזרח, ז"א, למערב, הנוקבא. וכמ"ש: ויאסוף את רגליו אל המיטה, שמורה על הזיווג. והאירה ממנו הלבנה, ונמצאה בשלמות. יעקב לא מת, אלא הזדווג עם השכינה, כיוון שראה סדר שלם, שלא נמצא לאדם אחר, שמח ושיבח אל הקב"ה, ובירך את בניו. לא מת אומר שקיבל קו אמצעי, הארה שנשארת לעולם, שהרי אין העדר ברוחני.

אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.

מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.

בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא.  המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.

אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות ככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת  וְיֶתֶר עָז. מה ראה יעקב להתחיל הברכות בראובן, ולא התחיל ביהודה, שבנסיעת הדגלים נוסע הראשון לכל המחנות. והוא מלך. והלוא לא בירך את ראובן, ונסתלקו ממנו הברכות, עד שבא משה והתפלל עליו. ולפי זה מוטב היה שיתחיל ביהודה, והיה מתחיל בברכה. לכאורה לא נראה שדבריו לראובן היו ברכה?

אבל ודאי בירך את ראובן, ועלה הברכה למקומו. משל לאדם שהיה לו בן, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, בא אליו המלך ואמר, כל כספי יהיה ביד המלך שמור לבני. כשראה המלך שהבן ראוי לקבלו נתן לו. כך יעקב אמר: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אהוב ליבי, אבל הברכות שלך יהיו בידי המלך הקדוש, עד שראה אותך ראוי להן. אמר לראובן פחז כמים ולא פחז כאש שלכאורה מתאים יותר למידת הכעס שגילה ראובן בשכם, אלא המים מסמלים תאווה, שעלה על משכבי אביו. למעשה נתן לראובן ברכה עתידית, כאשר יהיה ראוי לקבל אותה.

רבי אלעזר פתח: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, כמה אטומים הם בני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד המלך, והרי התורה מכריז עליהם בכל יום, ואין מי שיטה אוזנו אליה. למה כתוב פעם שנית הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ?

סוד החכמה לומדים משני הציוויים, האחד להעיר ממטה למעלה כמ"ש: הינבא אל הרוח. כי אם אינם מתעוררים מקודם מלמטה, אינם מתעוררים למעלה. ובהתעוררות שלמטה, מתעורר למעלה. וציווי השני הוא להעיר ממעלה למטה כמ"ש: הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח.

כי אפילו למעלה, בהתעוררות של מטה, בהעלאת מ"ן, מקבל העליון מעליון ממנו. אפילו במדרגות העליונות, אין התחתונה מקבלת מעליונה ממנה, אלא רק ע"י התעוררות של מטה כמ"ש: כה אמר ה', מארבע רוחות בואי הרוח, חסד ת"ת גבורה ומלכות. הרוח בא ממערב, המלכות, בהתחברות של אלו האחרים, דרום מזרח צפון, שהם חג"ת. שהמלכות מעלה מ"ן אליהם, והם מתחברים בה. הרי שגם בעליונים נוהג התעוררות של מטה, העלאת מ"ן. התחתון חייב בעצמו לעורר את ההשתוקקות, ובכך להתחיל לבנות את הכלי לקבלת האור.

מהמלכות יוצאים רוחות ונשמות לבני העולם להצטייר בהם, לקבל מהם צורת ג"ר. ופְחי בהרוגים האלה כמ"ש: וייפח באפיו נשמת חיים. מלכות מקבלת מצד זה, ונותנת בצד אחר, וע"כ כמ"ש: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. איננו מלא, משום שמקבל ונותן, מכניס ומוציא. כי אע"פ שהמלכות מקבלת מג' צדדים דז"א, מדרום צפון ומזרח, מ"מ בתחילה מקבלת מקו שמאל, צפון, שאז יש לה ג"ר דחכמה. אמנם בלי חסדים וע"כ קופאים אורותיה בתוכה ואינה יכולה להאיר. ולאחר קו ימין רכישת אמונה, כשמקבלת מקו אמצעי, מזרח, מתייחד צפון עם דרום, והאורות נפתחים, ומאירה לתחתונים. אבל אז מתמעטת מג"ר דג"ר מכוח קו אמצעי, ונשארת בו"ק דג"ר (השפעה). כל הנחלים – ז"א

הולכים אל הנוקבא – הים, ולא מלא שחסר ג"ר דג"ר, חסר לב האבן.

רבי אלעזר שאל: כיוון שגלוי לפני הקב"ה, שבני אדם ימותו, למה הוריד נשמות בעולם? ולמה צריך להן? הקב"ה נותן נשמות היורדות לעוה"ז, להודיע כבודו, ולוקח אותן אח"כ, א"כ למה ירדו? משיב רבי שמעון: זהו סוד שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. בור מקום שאינו נובע מעצמו, באר נובע מעצמו. מים נובעים מעצמם, הנשמה שנשלמה בעוה"ז, ועולה למ"ן למקום שנקשרה בו, למלכות, אז היא שלמה מכל הצדדים, מלמטה ומלמעלה.

כשהנשמה עולה למ"ן למלכות, אז מתעוררת השתוקקות הנוקבא אל הדכר, ואז נובעים מים במלכות ממטה למעלה. ומה שהייתה בור, נעשית באר מים נובעים. ואז נמצא התחברות ייחוד השתוקקות ורצון, כי בנשמות הצדיקים נשלמה המלכות, והתעורר חביבות ורצון למעלה, וז"א והמלכות התחברו כאחד.

ראובן בכורי אתה. הוא טיפה ראשונה של יעקב, כי לא ראה קרי מימיו, ורצונו במקום אחר היה, ברחל. ראובן וכל י"ב השבטים נתאחדו בשכינה, וכשראה יעקב את השכינה עליו, קרא לי"ב בניו שיתחברו בה.

מטה שלמה לא נמצאה מיום שנברא העולם. כבשעה שרצה יעקב להסתלק מן העולם, אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב היה שוכב ביניהם, השכינה לפניו. כיוון שראה יעקב כך, קרא את בניו, והאחז אותם סביב השכינה, וסידר אותם בסדר שלם.

מאין לנו שסידר אותם סביב השכינה, כי כתוב היאספו, שיאספו למעלה מסביב השכינה. ואז נמצא שם כל השלמות, וכמה מרכבות עליונות מסביב להם פתחו ואמרו, לך ה' הגדולה והגבורה. אז נאסף השמש, יעקב, ז"א, אל הלבנה, הנוקבא, והתקרב המזרח, ז"א, למערב, הנוקבא. וכמ"ש: ויאסוף את רגליו אל המיטה, שמורה על הזיווג. והאירה ממנו הלבנה, ונמצאה בשלמות. יעקב לא מת, אלא הזדווג עם השכינה, כיוון שראה סדר שלם, שלא נמצא לאדם אחר, שמח ושיבח אל הקב"ה, ובירך את בניו. לא מת אומר שקיבל קו אמצעי, הארה שנשארת לעולם, שהרי אין העדר ברוחני.

ויחי

שיעור שמע:

וַיְחִי קסג-קסה

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם

תפילת יחיד: תפילה ובקשות לפרטיות.

גם כשאדם מתפלל לבריאותו, בלי לבקש את הבריאות אגב הרצון המרכזי לקבל כוח ללמוד תורה למען הכלל, זו תפילת יחיד. התפילה נבדקת ונמדדת בהתאם לכוונה והרצונות של המבקש. תפילה ראויה היא בקשה לרצון להשפיע. בתפילת רבים, דהיינו כשמבקש עבור הכלל, אין השגחה מדוקדקת בעוונותיו.

מלמד הרב"ש שיצר הרע חזק, ובכדי להתגבר עליו יש לאחד את הרצונות ולפעול בקבוצה של אהבת חברים בכוח משותף. אִלְמָלֵא הַקָּדְוֹשׁ בָּרוּך הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, ואין הקב"ה עוזר אלא דרך השכינה, דרך היחד. תפילת רבים אומר שאדם מתפלל בכוח הכלל שבתוכו, בכוח הרצון להשפיע ולא בכוח פרטיותו.

ולמרות שאדם בהתבודדות יכול להגיע לנקודות פנימיות עמוקות, החוק הוא כשמעלים מ"ן (ביקוש) – מעלים אותו מטעם הכלל. כאשר אדם מקבל על עצמו עבודה ויגיעה, לוקח הוא מטעם הפרט – ביקוש מטעם הכלל, עבודה מטעם הפרט.

אומר הרשב"י במילה אַגִּידָה יש את סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם.  ג'- גומל חסד, צדיק, יסוד – ד' מלכות שהיא דלה (חוסר אמונה), והשלמות היא באחדות בין הבורא המשפיע לבין הבריאה שהיא דלה, בין המח ללב וכדומה. כאשר אומר הנברא בגאוותו שאין הוא צריך את המשפיע, ניתק הקשר.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. רבי אבא פתח: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם. היה צריך לומר הקשיב, או שמע. מהו פָּנָה?

אלא כל תפילות העולם תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינם מן הצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.

פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר – פירושו שמהפך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל תפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם, אע"פ שאינם כולם בכוונה ורצון הלב וכמ"ש: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים, לא בָזה את תפילתם, אע"פ שאינם רצויים.

פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר הוא כפשוטו שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים, ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם. ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה (של קו אמצעי הכולל ימין ושמאל), שלא יכַּלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה (כלל ישראל), היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות. יש להתפלל בשביל השכינה.

באותה שעה שיעקב קרא אל בניו, הסתלקה ממנו השכינה. כשיעקב קרא לבניו, נזדמנו שם אברהם ויצחק, והשכינה עליהם. והשכינה שמחה ביעקב, להתחבר עם האבות, להתקשר עם נפשם יחד להיות מרכבה.

בשעה שפתח: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו  וַיֹּאמֶר  הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. באחרית זו השכינה, שהיא סוף הספירות. שאמר, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שהזכיר את הגלות, נתן עצבות בשכינה והסתלקה (שאין השכינה שורה במקום עצבות). ואח"כ החזירו אותה בניו ע"י הייחוד שעשו בדיבורם, שפתחו ואמרו, שמע ישראל (סוד האמונה). באותה שעה העמיד אותה יעקב ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והתיישבה השכינה במקומה.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אל בניו – מהו וַיִּקְרָא? אלא כדי לקיים את מקומה שהיא המלכות הנק' מקום, שעם הקריאה שקרא להם, קשר אותם בשורשם, לקיים אותם למעלה בשורשם, ולמטה בעוה"ז כמ"ש: ויקרא שמו יעקב, קריאה, היא כדי לקיים המקום, המלכות, במקום שצריך, ולקשור אותו בה, וכן כתוב: ויקרא לו אל אלקי ישראל, שקיים מקום הזה, בשם הזה שקרא לו, כי קריאה היא לקיום ולחיזוק.

וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים. קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה. איזה קיום יש כאן? גם הקריאה שכאן, לקשור ולקיים קיום למעלה, סידור השבח לאדונו וכל הדברים שמתפללים לפני אדונו, נותנים קיום ותוקף לאדונו, שמראה בזה, שהכל תלוי בו, ולא במקום אחר. הרי שגם הקריאה שכאן קיים קיום. כעין זה, ויקרא יעקב אל בניו, שקיים אותם בקיום שלם. כעין זה, ויקרא אל משה, שהתקיים ע"י זה בקיומו.

שאל רבי יצחק: במילה  ויקרא אל משה, למה האות א קטנה? אם ויקרא מורה קיום וחיזוק. ענה לו כי משה התקיים בשלמות, מחמת הקריאה, ולא בכולו, כי פרש מחמת זה מאשתו, ומשום זה כתוב א' קטנה. פרישתו מאשתו הוא שבח ולא גירעון, אבל מה שנסתלק מאשתו ונתדבק למעלה, צריך שיתקשר למעלה ולמטה, גם באשתו, ואז הוא שלם. והפרישה מאשתו הוא גירעון לו. וע"ז רומזת א' זעירא. א' קטנה רומזת שהקריאה ממקום קטן, מלכות, קטן שהוא גדול בהתחברותו למעלה, בז"א, משה. וע"כ, ויקרא אל משה, כדי שתהיה גדולה.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו,  וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ – שואל משמע שעוד לא היו שם אצלו, אם כן למה אומר ויאמר?  אמר, היאספו, אל שורשיהם העליונים שבמלכות, שיתאספו בקשר שלם בייחוד אחד. ואגידה לכם, הוא החכמה, ומורה שימשיך להם החכמה. וְאַגִּידָה לָכֶם – הוא סוד החכמה, כלומר שימשיך להם סוד החכמה.

שאל רבי יוסי את רבי שמעון: למה במילה וְאַגִּידָה יש סודות? אמר לו כל מקום שנאמר, הגדה, הוא סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם, כי ג' יסוד, ד' מלכות, שזה החכמה. כי המילה הבאה בשלמות באותיות ג' ד' היא של החכמה. אבל ד' בלי ג' אין שלמות, וכן ג' בלי ד'. כי ג'ד' נתקשרו זה בזה בלי פירוד, ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה, וזה החטא של אדם, שהמשיך אור המלכות ממעלה למטה, והפריד אותה מיסוד ז"א, והפריד הד' מן הג'. משום זה, הגדה, היא מילה של החכמה. ואע"פ שיש פעם י' בין ג' לד', כגון ואגידה, אינו פירוד, והכל קשר אחד. כי י' רומזת ג"כ ליסוד. אף כאן, ואגידה לכם, הוא החכמה, רצה לגלות את סוף כל מעשיהם של ישראל, את סוד הקץ.

ואם תאמר שלא גילה מה שרצה לגלות, א"כ למה כתוב בתורה הדבר של יעקב השלם, בעת שהתקלקל אח"כ ולא נשלם הדבר? אלא ודאי שנשלם, וכל מה שצריך לגלות, גילה וסתם. אמר דבר, וגילה לחוץ, וסתם בפנים. ודבר שבתורה אינו מתקלקל לעולם.

הכל סתום בתורה, משום שהתורה היא שלמות הכל, שלמות של מעלה ושל מטה, ואין מילה או אות בתורה שתהיה פגומה. ויעקב, כל מה שהיה צריך לומר, אמר. אבל גילה וסתם. ולא פגם מכל מה שרצה לגלות, אפילו אות אחת. גילוי הוא חוכמה, ואמונה היא הסתרה. חוכמה לא מתגלה כשאין חסדים.

רבי יהודה ורבי יוסי היום יושבים (מצב קטנות) יום אחד בפתחה של לוד (מוחין דהולדה). אמר רבי יוסי, זה שאנו רואים שיעקב בירך את בניו כמ"ש: ויברך אותם. אבל איפה הן הברכות שלהם? הכל הן ברכות שבירך אותם כמ"ש: יהודה, אתה יוֹדוּךָ אחֶיך. דן, ידין עמו. מאשר שמֵנה לחמו. וכן כולן.

אבל מה שרצה לגלות, לא גילה. כי רצה לגלות להם את הקץ. ויש קץ לימין ויש קץ לשמאל, והוא רצה לגלות להם את הקץ הימין, כדי להישמר ולהיטהר מעורלה, שבקץ השמאל. ומה שגילה להם, נודע ונגלה עד שבאו לארץ הקדושה. אבל דברים אחרים לא גילה בגילוי, והם סתומים בתורה, באלו הברכות.

שאלות חזרה ויחי קסג-קסה
1. מה ההבדל בין תפלת יחיד לתפלת רבים בפנימיות האדם, ומהי התוצאה של כל אחת מתפילות אלו?
2. מדוע תפילת יעקב נחשבת לתפילת רבים ואילו של אברהם ויצחק אינה?
3. היות והשכינה נחשבת לכלל, רבים מצויים בה וממנה ועליה צריך להתפלל, כיצד נכון יהיה לעשות זאת?
4. מהו "קריאה" והיכן לומדים אנו זאת מהפסוקים? כיצד א"כ מפרש את המלה "ויקרא" הרשומה בא' קטנה?
5. מדוע אסור להפרדי בין ג' ל-ד'?
6. מה רצה יעקב לגלות לבניו וכיצד נכון לגלות סודות עמוקים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קס-קסב

קוֹל גַּלְגַּל הַמִתְגָלְגֶל קל גלגלא מתגלגלא

ללא הגדלת האמונה, גדֶלָה התאווה האישית.

האדם בבחירתו יוצר לעצמו את הדין כאשר מתפתה לקחת את האור לפרטיות במקום לדחותו. גם החסדים וגם הגבורות מדרבנים את האדם לפעול, ועליו לשתף עצמו בתהליך. ודווקא בזמן שמגיעות הדאגות מנסים את האדם, האם יישאר באמונה, או חלילה ייפול וימשוך את האור לתענוג רגעי. לכן יש לשמור באדיקות באמונה בכל מצב נפשי, זאת בעזרת הברית ויראת הרוממות.

אי אפשר לזכות באמונה בלי לוותר על הגאווה. אי אפשר לרכוש אמונה בלי לחדור לפנימיות. יש לוותר על הנקודה החיצונית, לחדור לפנימית, להתפשט לנקודה החיצונית וחוזר חלילה.

אהבה אינה סיפוק אישי, כמו כן גם רק נתינה אינה אהבה – אהבה איננה מסחר של סיפוקים, אלא בנייה של אני משותף, של יחד. כך נוצר כלי של אמון הדדי, זוהי בחינת "קול" המשתף פנימיות היוצאת החוצה, השאיפה לקשר של חיבור ימין ושמאל, קשר של אהבה לנותן המתנה הבורא יתברך.

ההשגחה היא תמיד לטובת האדם ויוצאת לפועל ע"י הגלגלים, בכוח הדין שבשמאל וכוח החסדים מימין, והרחמים בקו אמצע.

כל גלגל המתגלגל ממטה למעלה, דהיינו כאשר יש קול מדובר על קו אמצעי, וכאשר נוצרת תנועה ובא אור המגלה את הרצון, וכאן יש לוותר עליו באמונה שיש דבר גדול וחשוב מזה. קו אמצעי הוא גלגול לטובת הקשר האמיתי עם הבורא, עם עם ישראל וכדומה. למרות ביטול הגאווה יש לרכוש את האמונה, ואז מגיע קול הבינה – קול שופר שמתפשט ללב האדם ממטה למעלה, שמאל ימין ואמצע עד אשר המדרגה מתוקנת.

קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה. מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות. קול נעימות עולה ויורד, הולך ומשוטט בעולם. קול שופר נמשך בעמקי המדרגות, ומסבב הגלגל סביב. המוחין יוצאים בג' מקומות בזה אחר זה, המכונים ג' נקודות חולם שורוק חיריק, שהם ג' קווים ימין ושמאל אמצע, וכן מאירים ע"י גלגול בג' מקומות, שהולכים ומתגלגלים בהם, בזה אחר זה. ולפיכך מכונה דרך הארתם בשם גלגול ג' נקודות הללו כלולות זו מזו. ע"כ יש ג' נקודות בחולם, קו ימין, ג' נקודות בשורוק, קו שמאל, ג' נקודות בחיריק, קו אמצעי. נמצא שיש גלגול בכל אחד מג' הקווים. וכאן הזוהר מדבר מג' הקווים שבחיריק, קו אמצעי, שהוא ז"א הנקרא קול. ע"כ מכנה אותם ג' קולות.

קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה, הגלגול מקו ימין לקו שמאל. והרי הארת השמאל אינו מאיר אלא רק ממטה למעלה, וע"כ נאמר, מתגלגל ממטה למעלה. אלא שמטרם שקו השמאל מתחבר עם הימין נמצאים הארותיו סגורות, שאינו יכול להאיר בלי חסדים. ואח"כ מתגלגל קו השמאל לקו הימין, שאז קול נעימות עולה ויורד, שהוא שפע הנעימות והחסדים המתגלים מקו ימין, והוא מאיר גם ממעלה למטה, ע"כ נאמר, הולך ומשוטט בעולם. ואח"כ מתגלגל מקו ימין לקו אמצעי. ז"א, קו אמצעי, הנקרא קול שופר, נמשך ויוצא על מסך דחיריק, שהוא דינים, בעומק הדינים, והוא עיקר המשלים ומגלה את הארת ג' הקווים, ועיקר המסבב את הגלגל סביב, ומייחד ג' הקווים זה בזה.

יושבים ב' מגרפות, כוחות הממונים להעניש ולתת שכר, הנמשכים מימין ומשמאל, בשני צבעים נכללים זה בזה, לבן ואדום, שניהם מסבבים גלגל למעלה, כשמסבב לימין הלבן עולה, וכשמסבב לשמאל האדום יורד. והגלגל מתגלגל תמיד ואינו שוקט. הם מסבבים הגלגל, ג' הקווים, לפי מעשה התחתונים. אם צדיקים, אז מסבב הכוח שבימין את הגלגל, ואז עולה הלבן, החסדים, לתת שכר לצדיקים. אם הם רשעים, כוח שמשמאל מסבב את הגלגל, והאדום, הדין, יורד ומעניש את הרשעים.

שתי ציפורים, חו"ב דנוקבא, עולות כשמצפצפות, אחת לצד דרום, חכמה, ואחת לצד צפון, בינה, ופורחות באוויר, שמאירים בו"ק דחו"ב, שו"ק מכונים אוויר. הצפצוף של הציפורים, הנוקבא, וקול נעימות של הגלגל, ז"א, מתחברים יחד, ואז, מזמור שיר ליום השבת. שאז בעת זיווגם מאירים האורות, המפורטים במזמור שיר ליום השבת. וכל הברכות, החכמה, נמשכות בלחש ומתלבשות בנעימות של הגלגל, קו ימין דז"א, חסדים. מתוך האהבה של קול שופר, קו האמצעי דז"א. הקו אמצעי, קול שופר, מיחד ב' הקווים. ומטרם שהחכמה מתלבשת בחסדים אינה מאירה. ונבחן שנמשכת בלחש, ואינה נשמעת. ואח"כ כשמתלבשות בנעימות הגלגל הן נשמעות. בקו אמצעי המאפשר את ההוצאה מהכוח אל הפועל של קו שמאל – שזו מטרת הבריאה. כאשר מקבלים את ההשתוקקות הגדולה ובא עליה אור, לא ניתן לקבלו ללא חסדים.

כדי לקבל אלו הברכות, כדי שהחכמה תתלבש בחסדים, יורדות הברכות, החכמה, ממעלה למטה, ונגנזו יחד בתוך עומק הבאר, הנוקבא, שאינה יכולה להאיר בלי חסדים, מעיין הבאר אינו פוסק מלהיות בלחש, שאינו מאיר, עד שנתמלא אותו גלגל המסבב, קו אמצעי, עיקר המסבב את הגלגל. וכשקו האמצעי, הגלגל המסבב, ממשיך ומתמלא בחסד, אז מתלבשת החכמה בחסדים דקו אמצעי ומאירה בשלמות, ואינה עוד בלחש.

אלו ב' מגרפות מגלגלים. האחד שמימין, שמגלגל ג' הקווים תחת שליטת ימין, קרא בכוח ואמר, הארת האורות שעולים ויורדים, כי להיותו ימין, הארתו יורדת ממעלה למטה. ב' אלפים עולמות, חו"ב המכונים אלפים, הנמשכים מב' הקווים ימין ושמאל, האירו. עולם האמצעי שבתוכם, דעת הנמשך מקו האמצעי, האר מאור של אדונך. כל אלו בעלי העיניים, הראויים להשיג חכמה, הסתכלו ופתחו עיניכם ותזכו לאור הזה, לעידון הזה. אלו הן הברכות הנמשכות מלמעלה. מי שזכה, עולה הגלגל ומתגלגל לימין, שמביא הארות ג' הקווים בשליטת הימין, ומוריד וממשיך לאותו שזכה, ומתעדן מאלו ברכות העליונות המאירים. אשריהם אלו שזכו בהן.

וכשאינו זוכה, הגלגל מתגלגל, ומגרפה שבצד שמאל, מגלגל אותו, מביא הארת הקווים בשליטת השמאל, ומוריד האור למטה, ממשיך הארת השמאל ממעלה למטה, וממשיך בזה דין על אותו שלא זכה, וקול יוצא. אוֹי לרשעים שלא זכו, משמאל, יוצא אש שלהבת, שדולק ושורה על ראש הרשעים. אשריהם ההולכים בדרך אמת בעוה"ז, לזכות באותו אור העליון, הברכות של הצחצחוֹת כמ"ש: והשׂביע בצחצחוֹת נפשך.

שאלות חזרה ויחי קס-קסב
1. מהן ג' בחינות: חלם, שורק וחיריק?
2. מה קובע חוק ההתכללות לגבי כל אחד מ-ג' הבחינות הנ"ל?
3. על אילו ג' בחינות מדובר כאשר מדבר על כל גלגל המתגלגל?
4. הסבר בפירוט מדוע הגלגל המתגלגל ממטה למעלה הוא בבחינת מרכבות סתומות? מה זה אומר בנפש האדם?
5. הסבר בפירוט מהו קול נעימות שעולה ויורד הולך ומשוטט בעולם ומדוע אין הוא מספיק אם הוא גם מתפשט ממעלה למטה?
6. הסבר בפירוט מהו קול שופר הנמשך בעמקי המדרגות ואם כבר גילה מדוע מסבב הגלגל סביב?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קס-קסב

קוֹל גַּלְגַּל הַמִתְגָלְגֶל

ללא הגדלת האמונה, גדֶלָה התאווה האישית.

האדם בבחירתו יוצר לעצמו את הדין כאשר מתפתה לקחת את האור לפרטיות במקום לדחותו. גם החסדים וגם הגבורות מדרבנים את האדם לפעול, ועליו לשתף עצמו בתהליך. ודווקא בזמן שמגיעות הדאגות מנסים את האדם, האם יישאר באמונה, או חלילה ייפול וימשוך את האור לתענוג רגעי. לכן יש לשמור באדיקות באמונה בכל מצב נפשי, זאת בעזרת הברית ויראת הרוממות.

אי אפשר לזכות באמונה בלי לוותר על הגאווה. אי אפשר לרכוש אמונה בלי לחדור לפנימיות. יש לוותר על הנקודה החיצונית, לחדור לפנימית, להתפשט לנקודה החיצונית וחוזר חלילה.

אהבה אינה סיפוק אישי, כמו כן גם רק נתינה אינה אהבה – אהבה איננה מסחר של סיפוקים, אלא בנייה של אני משותף, של יחד. כך נוצר כלי של אמון הדדי, זוהי בחינת "קול" המשתף פנימיות היוצאת החוצה, השאיפה לקשר של חיבור ימין ושמאל, קשר של אהבה לנותן המתנה הבורא יתברך.

ההשגחה היא תמיד לטובת האדם ויוצאת לפועל ע"י הגלגלים, בכוח הדין שבשמאל וכוח החסדים מימין, והרחמים בקו אמצע.

וַיְחִי קנז-קנט

וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא

האמת היא שאדם חי בשקר שהוא פרט בפני עצמו.

היכולת לחיות באמת מחייבת את האדם לרדת מגאוותו, מהגאות של רצונותיו הפרטיים, ולהבין שהוא משויך לכלל, לבורא.

יום הוא סוג של הארה אמונית בה יכול לזכות אדם ע"י פעולות זיכוך עם רצונות של השפעה, ומעשים טובים המובילים אל הטוב, ואז הוא מתברך. האדם נמדד לפי כמה ימים יש לו – יום הוא לבוש קדושה לפנימיות, לעולם הבא המושג כאשר לוקחים מעל טעם ודעת כל מקרה למקום של התייחסות אמונית מעבר לזמן ומקום. בכל מפגש עם המציאות בודק האדם באופן טבעי מה יצא לו מזה, אך בהתייחסות נכונה, דהיינו שלא חשוב מה קרה – לוקחים את המקרה כאתגר שבא לחזק את הקשר עם הבורא יתברך, כך רוכשים ימים, שזו המטרה אשר לשמה בא האדם להתאמן בעולם זה. כל מקרה יש לקחת כחומר גלם לבניית כלי אמוני לקשר עם הקב"ה. כלי אמוני אומר שאני מאמין שהבורא הוא הכלל, ואני פרט הכפוף לו, ואליו אני מקדיש את כל הרצונות.

המחשבה המדעית הגאוותנית בוחנת כל מקרה כעומד בפני עצמו, וזו בחינת לילה – לעומת המחשבה האמונית רואה כל פרט כחלק מהכלל אליו הוא שייך, ונק' יום.

וכך שואל דוד המלך מִדַּת יָמַי מַה הִיא – כמה כוח התכללות בבורא יש בי, כמה השֹכלתי לוותר על הגאווה ולהפנים שאני סך הכול פרט השייך לכלל, למשפיע.

שיעור שמע:

וַיְחִי קנד-קנו

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא

 הלב מוסיף ומגדיל על הבנת המוח.

כאשר אדם לא משאיר ראיון רק בהבנת הראש, אלא מוריד אותו ללב, יקבל תוספת ברכה על מה שהבין במוח. אין הוא צריך דבר חדש אלא: הורדת תובנה ללב, אל המורגש מזכה בתוספת הבנה. השארת הדברים רק במחשבה במופשט, בלי להורידם ללב, יביאו תסכול.

צד הזכר באדם הוא בחינת הכלל – הנשמה, והאישה בחינת הגוף. וכאשר האשה מתברכת אחרי הזכר, דרגת האדם גבוהה יותר מאשר הייתה קודם. הרב"ש זצוק"ל ציין פעמים רבות שהבעיה היא בשאיפה למטרה טרם התיקון, דהיינו אהבה לפני יראה, אך חוק הוא שאהבה בלי אמונה לא אפשרית.

אמנם המטרה היא האהבה, אך בזמן התיקון עבודה היא בחינת היראה, ולכן כאן צד הזכר צריך את הברכה תחילה, אחרת ללא העבודה הראויה בדרך, דהיינו רכישת יראה ואמונה – כל האהבה תלך לרצון לקבל. שהרי התכלית היא והשבות אל לבבך.

שיעור שמע:

וַיְחִי קנא-קנג

וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב

השבח הגדול לאדם – לגלות בעולם את רצון הבורא.

שבח צריך להיות מדויק לפי מעלתו של האדם ולא מוגזם. מותר לציין שבח בלי להזכיר את העוונות, אך שבח מוגזם מביא למעשה לגנות האדם, ומי שמרבה לשבח את עצמו מזמין לעצמו צרות.

תינוק הוא אדם שיודע להקטין עצמו, ובכך לגלות את האמונה. בשביל הילדים העוסקים בתורה העולם מתקיים, זוהי הבחינה שלמעלה מהדעת, זהו אדם שמקטין עצמו ומוותר על הגאווה.

שבח אמיתי להשם מתחיל מלמעלה מהנסתר, עד למטה למקום המגולה. שבח על מקום אמוני – הללו י-ה הוא גדול מאד. המטרה היא לחבר את הנסתר: שם הויה עם שם אדנות שהוא הגילוי בצורה זו יאהדונהי   יוד בתחילה ויוד בסוף שמבטא את הגילוי, כמו יהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה, וְעַד עוֹלָם. מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ  מְהֻלָּל, שֵׁם יְהוָה – השלמות היא החיבור שמה שיש למעלה יתפשט למטה. וזה בדיוק

אתגר האדם הוא לחבר עליונים עם תחתונים, עם סולם שראשו בשמים ומגיע עד לרצון בארץ. מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

 שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קנח-קנ
1. מי הם אהובים עליונים בעלי דין ידועים במקל חובלים ובעלי עניים בתבונה, מה היחס ביניהם ומה הם מייצגים בעולם העליון?
2. מה הם המושגים הולך עולה ויורד בתפקידי הצבעים והאבות?
3. מי הם פועלי הדין הקבועים במלכות ומה תפקידם?
4. מה יתרון הנוקבא בלילה ומה חסרונה? מה מעלה בזיווג ביום ומה חסרונו?
5. מה היחס בין תרי"ג אברים ושס"ה גידים ביחס לזיווג בין ז"א למלכות?
6. במה זוכה מי שמחזר במלכות באופן הראוי ובמה מי שאין לו זוג?

"וַ

וַיְחִי קמח-קנ

 שְׁלוֹשָׁה גְוָונִים

 החיסרון, המקום הפנוי בנפש, בא לתיקונים.

באופן טבעי לכולם יש רעב לתענוג, אך יש לדחות אותו כסיבה שבגללה פועלים. מותר ליהנות אך אסור שזו תהיה הסיבה שמפעילה את האדם. האושר מגיע כלוואי ולא כסיבה. תפיסה זו היא יסוד חשוב ביהדות.

מלמד כאן על הצורה שבה צריך האדם להתחבר עם המפגשים שמזמנים לו בחיים. הקב"ה מדבר עם האדם באופן תדיר, ותפקידו לפרש נכון מה להבין, לחשוב ולהרגיש – והכל מעל טעם ודעת.

האידיאה, ההשקפה העליונה היא שצריך להתדבק בהשם יתברך. מכאן יש לגזור כל תגובה לרצון שמתעורר, על ידי דחיית הרצון ובדיקה כיצד להגיב בהתאם לצורך הנפשי האמיתי: להשפיע, ולהקדיש את ההשתוקקות לקשר עם ה', כך שכל תגובה צריכה לייצר אמונה וקשר.

הבעיה והסכנה בקו שמאל, כשיש רצון חזק לחוכמה/שפע – מושכים אותו ממעלה למטה. כאשר מתעורר רצון: מחסור באור יש להבין, שהאור מסתלק בגלל בחירה ראשונית של הנשמה ביתר דבקות. מקום פנוי – דהיינו הרגשה של חוסר, בגין אי קבלת האור, משמע שיש כאן מקום פנוי לעבודה בתיקון הרצון. האור הסתלק בגלל הרצון לפנות מקום לעבודה נפשית. לכן הרגשה נפשית של מחסור באור, מסמנת שיש מקום פנוי לעבודה ולרכישת אמונה. העבודה היא דבקות בהשם.

ניסיון למשיכה גאוותנית של האור ממעלה למטה, תוך כוונה שהאור יגיע למלא את החיסרון, תביא לריקנות ותסכול, רק בהמה פועלת באופן אוטומאטי. כך למשל אין לאכול כי אני רעב, אלא יש כאן מקום לתיקון, דהיינו לברך את השם. עייף – יש לכוון שברצוי לצבור כוח לעבוד את השם וכדומה.

פעולה נכונה היא ממטה למעלה, דהיינו שהתחתון מתקן את רצונו בחסדים, ובא לדבקות בבורא תוך שיתוף ההשתוקקות והפנייתה לקשר – זהו התיקון.

קו ימין מצוות עשה, ושמאל מצוות אל תעשה – בהן דוחים את האור, מפני שאין לפעול לדרישת האור כבעל הבית גם אם אתה מאד רוצה. במקום בו אתה רוצה השפעה – מותר לקבל.

אורות אלו הם ג' גדרי אמונת האבות, ודרכם מסתכלים (מתחברים) הצדיקים. ההסתכלות האמונית היא השומרת את האדם בקו האמצעי ישר-אל התכלית הנרצית.

אהובים העליונים בעלי התבונה (נשמות הצדיקים), אותם הנשמות השייכים לקו ימין, הסתכלו. בעלי דין ידועים במקל חובלים קִרבו לדעת, השייכים לקו שמאל, שמשם כל הדינים. כי מכם בעלי העיניים בתבונה, השייכים לקו האמצעי, שזכו לחכמה המקובלת ע"י תבונה? ויודע, כשעלה ברצונו להוציא ג' צבעים הכלולים יחדיו, לבן אדום וירוק, ג' קווים: ימין לבן, שמאל אדום, אמצעי ירוק, ג' צבעים משולבים יחד ומתחברים, אז מגרפה תחתונה, הנוקבא, נצבעה ויצאה מתוך הצבעים האלה. קורא כאן לנשמות השייכות לימין שמאל ואמצע, ומודיע להם שהמלכות, האני של האדם בא ב – ג' קווים היוצאים מז"א.

וכל הצבעים הללו, לבן אדום ירוק, נראים בנוקבא, היא המראָה להסתכל, שבה בלבד נוהגת ראייה, כשנראית כעין הבדולח. (ואם היא יודעת לעשות אור חוזר – היא נק' אספקלריא מאירה) כפי שהיכה בתוכה ז"א, לפי הזיווג דהכאה דז"א שהזדווג בה בשלושה גוונים שלו, כן נראה בנוקבא מבחוץ, שאֵלו ג' צבעים מסבבים אותה, לימין שלה ולשמאל שלה ולאמצע שלה. וצבע הולך, עולה ויורד. שצבע הלבן, ימין, הולך להיכלל בשמאל. וצבע האדום, שמאל, עולה, מאיר ממטה למעלה. וצבע הירוק, אמצע, יורד, המאיר מלמעלה למטה. ממונים פועלי הדין קבועים בתוכה. להעניש את הממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה.

הצבעים, שמסבבים את הנוקבא, הכלולים יחד, מעלים אותה לזיווג פב"פ עם ז"א ביום, ויורדת לבחינתה עצמה בלילה, והיא כמו נר הדולק, שהארתו נראה בלילה, וביום, הארתו נסתרת ואינו נראה. האור נסתר ברמ"ח (ימין המאיר ממטה למעלה) 248 עולמות, כולם הולכים ומאירים בתוכה ממעלה למטה, תוך שס"ה (מצוות לא תעשה – ההתנגדות לקבלה) 365 חלקים, שהם גנוזים ומכוסים למטה.

כי ב' זיווגים יש בנוקבא, של יום ושל חצות לילה. ויש מעלה בלילה, שאז מאירה בבחינתה עצמה, הארת חכמה. ויש חיסרון, זיווג דאחוריים, המחוסר חסדים ואינה מאירה משום זה. ויש מעלה בזיווג של יום, שאז מקבלת מזיווג פב"פ עם ז"א, אבל יש חיסרון, שאז מתבטלת בחינתה עצמה כולה לז"א. הן ביום והן בלילה הנוקבא מקבלת הארותיה מז"א, שנקרא תורה, שכולה ימין ושמאל. תורה (611) עם ב' כוללים דימין ושמאל בגי' תרי"ג (613), אשר רמ"ח בימין, נתונים לנוקבא ביום. שס"ה בשמאל שלו, נתונים לנוקבא בלילה. רמ"ח מאירים בה ממעלה למטה. שס"ה רק ממטה למעלה.

מי שמחזר להשיג אותה, ישבור כנפיים המסתירים אותה, וקליפות הנסתרות, ואז יפתח השערים. מי שזוכה לראות, יראה בדעת ותבונה, כמו הרואה דרך הכותל. לבד משה, הנביא הנאמן העליון, שהיה רואהו עין בעין למעלה, במקום שלא נודע, מחזה ולמעלה דז"א, ששם החסדים מכוסים בלתי נודעים. כל הנביאים קיבלו מנוקבא, מהכותל, ומשה קיבל מז"א, המראָה המאירה.

מי שלא זכה, דוחים אותו לחוץ. כמה גדודים מלאכים מוכנים בשבילו, מעותָדים יוצאים אליו ומוציאים אותו לחוץ, שלא יסתכל בעונג המלך. אוֹי להם לרשעי עולם, שאינם זוכים להסתכל כמ"ש: ולא יבואו לראות כְּבַלַע את הקודש. הסתכלות היא זיווג.

אמר רבי יהודה: מסתכל הייתי והנה מתוך אורות האלו, שהם שלושה גוונים, מסתכלים נשמות הצדיקים. אלו הצבעים, לבן אדום ירוק, עולים ונכללים יחד. אשרי מי שיודע לכלול ולייחד כולם כאחד, ולתקן הכל במקום שצריך, למעלה למעלה, ואז נשמר האדם בעוה"ז ובעוה"ב.

 שיעור שמע:

וַיְחִי קמח-קנ

שְׁלוֹשָׁה גְוָונִים

החיסרון, המקום הפנוי בנפש, בא לתיקונים.

באופן טבעי לכולם יש רעב לתענוג, אך יש לדחות אותו כסיבה שבגללה פועלים. מותר ליהנות אך אסור שזו תהיה הסיבה שמפעילה את האדם. האושר מגיע כלוואי ולא כסיבה. תפיסה זו היא יסוד חשוב ביהדות.

מלמד כאן על הצורה שבה צריך האדם להתחבר עם המפגשים שמזמנים לו בחיים. הקב"ה מדבר עם האדם באופן תדיר, ותפקידו לפרש נכון מה להבין, לחשוב ולהרגיש – והכל מעל טעם ודעת.

האידיאה, ההשקפה העליונה היא שצריך להתדבק בהשם יתברך. מכאן יש לגזור כל תגובה לרצון שמתעורר, על ידי דחיית הרצון ובדיקה כיצד להגיב בהתאם לצורך הנפשי האמיתי: להשפיע, ולהקדיש את ההשתוקקות לקשר עם ה', כך שכל תגובה צריכה לייצר אמונה וקשר.

הבעיה והסכנה בקו שמאל, כשיש רצון חזק לחוכמה/שפע – מושכים אותו ממעלה למטה. כאשר מתעורר רצון: מחסור באור יש להבין, שהאור מסתלק בגלל בחירה ראשונית של הנשמה ביתר דבקות. מקום פנוי – דהיינו הרגשה של חוסר, בגין אי קבלת האור, משמע שיש כאן מקום פנוי לעבודה בתיקון הרצון. האור הסתלק בגלל הרצון לפנות מקום לעבודה נפשית. לכן הרגשה נפשית של מחסור באור, מסמנת שיש מקום פנוי לעבודה ולרכישת אמונה. העבודה היא דבקות בהשם.

ניסיון למשיכה גאוותנית של האור ממעלה למטה, תוך כוונה שהאור יגיע למלא את החיסרון, תביא לריקנות ותסכול, רק בהמה פועלת באופן אוטומאטי. כך למשל אין לאכול כי אני רעב, אלא יש כאן מקום לתיקון, דהיינו לברך את השם. עייף – יש לכוון שברצוי לצבור כוח לעבוד את השם וכדומה.

פעולה נכונה היא ממטה למעלה, דהיינו שהתחתון מתקן את רצונו בחסדים, ובא לדבקות בבורא תוך שיתוף ההשתוקקות והפנייתה לקשר – זהו התיקון.

קו ימין מצוות עשה, ושמאל מצוות אל תעשה – בהן דוחים את האור, מפני שאין לפעול לדרישת האור כבעל הבית גם אם אתה מאד רוצה. במקום בו אתה רוצה השפעה – מותר לקבל.

אורות אלו הם ג' גדרי אמונת האבות, ודרכם מסתכלים (מתחברים) הצדיקים. ההסתכלות האמונית היא השומרת את האדם בקו האמצעי ישר-אל התכלית הנרצית.

שיעור שמע:

וַיְחִי קמה-קמז

 ג' מִשְׁמָרוֹת

 וותר על זה שאתה המחליט!

ויתור מוחלט על הגאווה אומר שחז"ל אומרים לו מה נכון לחשוב, להרגיש ובהתאם לכך לפרש את המציאות, תוך שהוא לא רוצה לעצמו כלום, אלא לתת הכול לכלל. יכולת הוויתור על הרצון מאפשרת להתבונן עליו מבחוץ, ולראות את הרצון כחומר גלם אותו יש לעבד בצורה חדשה של השפעה.

החופש הוא מהתפיסה הגשמית, והכרה ברורה שהכל חסדים, הכל טוב ושום דבר אחר אינו צריך לשלוט עלינו. זמן היקיצה הוא חיבור השמאל לימין – כשבימין האמונה שולטת.

כל הישן בחצות לילה מגדיל את גאוותו. היחד, הביקוש לשכינה הקדושה, הוא המלאך הגואל להקיץ מהגשמיות ומהאני הכוזב.

בנפש האדם הלילה הוא המקום בו מרגיש הוא את החיסרון. כאן יש סדר עבודה מדויק לתיקון הכלים ולא רדיפה אחר האור למילוי החיסרון.

הלילה הוא זמן הכנת הנקבה – הרצון לזיווג עם זעיר אנפין, הלב עם המוח – קו אמצעי, הקב"ה. בחלוקת הלילה לקו ימין: הכנעה, כאן העבודה הנפשית היא ויתור מוחלט על הרצון מתוך חסדים גמורים. קו שמאל: הבדלה באה דווקא לבטא את הרצון במסגרת החסדים. כאן בדיוק יש להקיץ, דהינו הפנמה שהרצון קובע, אך יש לעקוד אותו ולהכפיפו לימין.

אשרי הצדיקים, הזוכים לאותו אור העליון, האספקלריה המאירה, ז"א המאיר לכל הצדדים, לימין ולשמאל. וכל אחד ואחד מאלו הצדיקים מקבל לחלקו כראוי לו, מקבל כפי מעשיו שעשה בעוה"ז, ויש שמתביישים מאותו האור שחַברם קיבל ביותר להאיר. זוהי קנאת סופרים, קנאה בצורה ולא בחומר, קינאה בצורת ההשפעה שהשיג חברם בתיקון הרצון לקבל. כלומר זוהי קנאה טובה, היא החרטה שלא תיקנו יותר.

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים. כתוב: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ. זהו מלאך שגואל את העולם, שנקרא מלאך הגואל. והוא שמירה לבני אדם כמ"ש: לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ. וזהו המזמין ברכות לכל העולם, משום שמקבל אותם מתחילה. ואח"כ הוא, המלאך מט"ט, מזמין אותם בעולם. משום זה כתוב: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ וכתוב: ושלחתי לפניך מלאך (שיעזור לך בדרך לבוא אל הכלל ולא לסטות לפרטיות). השכינה הקדושה היא השומרת על האדם. קודם כל הכלל מקבל את הברכות, ולאחר מכן הפרט שקרוב וצמוד אליו.

וזהו מלאך, שפעם הוא זכר ופעם נקבה. בזמן שמזמין ברכות לעולם, נקרא זכר. כזכר המזמין ברכות לנוקבא, כך הוא מזמין ברכות לעולם. ובזמן שנמצא בדין על העולם, אז נקרא נקבה. כנקבה שמעוברת, כך הוא מתמלא מהדינים. וע"כ פעם נקרא זכר ופעם נקרא נקבה, והכל אחד.

שְׁלוֹשָׁה גְוָונִים

כעין זה כתוב: ואת להט החרב המתהפכת, דהיינו שיש מלאכים,  שליחים בעולם, שמתהפכים לכמה אופנים, פעם לנקבה ופעם לזכר, פעם לדין ופעם לרחמים. והכל הוא בעניין אחד. אותו מלאך באופנים רבים. וכל צבעי העולם, הנוקבא, לבן אדום ירוק, הם במקום זה כמ"ש: כמראה הקשת אשר יהיה בענן. ששלושה גוונים הם מראה הקשת, הנוקבא. וכמו שיש במלאך כל אלו הצבעים, כן הוא מנהיג לכל העולם.

שאלות חזרה חלק טז א'תתקכג-א'תתקכד
1. מה המיקום של בי"ע בעליה א' בשעה החמישית ביום השישי?
2. מהו מיקומם של פרצופי אצילות ביחס לעולם הנקודים במצב הגדלות ומדוכ ירדו ממעלתם שהיו בנקודים?
3. כמה עליות יש לז"א כדי שיגיע למקומו האמיתי, דהיינו למקום א"א דאצילות דקביעות שהוא במקום שליש אמצעי דנה"י דא"ק מתחילתו?
4. מדוע זו"ן הם אלו שצירכים לעשות את הבירורים לבי"ע?
5. מהי תחיית המתים מה השלב ה1 של תחיית המתים מה תהיה תחיית המתים הסופית שאז ניתן לומר שיבולע המוות לנצח.
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קמה-קמז

ג' מִשְׁמָרוֹת

וותר על זה שאתה המחליט!

ויתור מוחלט על הגאווה אומר שחז"ל אומרים לאדם מה נכון לחשוב, להרגיש ובהתאם לכך לפרש את המציאות, תוך שהוא לא רוצה לעצמו כלום, אלא לתת הכול לכלל. יכולת הוויתור על הרצון מאפשרת להתבונן עליו מבחוץ, ולראות את הרצון כחומר גלם אותו יש לעבד בצורה חדשה של השפעה.

החופש הוא מהתפיסה הגשמית, והכרה ברורה שהכל חסדים, הכל טוב ושום דבר אחר אינו צריך לשלוט עלינו. זמן היקיצה הוא חיבור השמאל לימין – כשבימין האמונה שולטת.

כל הישן בחצות לילה מגדיל את גאוותו. היחד, הביקוש לשכינה הקדושה, הוא המלאך הגואל להקיץ מהגשמיות ומהאני הכוזב.

בנפש האדם הלילה הוא המקום בו מרגיש הוא את החיסרון. כאן יש סדר עבודה מדויק לתיקון הכלים ולא רדיפה אחר האור למילוי החיסרון.

הלילה הוא זמן הכנת הנקבה – הרצון לזיווג עם זעיר אנפין, הלב עם המוח – קו אמצעי, הקב"ה. בחלוקת הלילה לקו ימין: הכנעה, כאן העבודה הנפשית היא ויתור מוחלט על הרצון מתוך חסדים גמורים. קו שמאל: הבדלה באה דווקא לבטא את הרצון במסגרת החסדים. כאן בדיוק יש להקיץ, דהינו הפנמה שהרצון קובע, אך יש לעקוד אותו ולהכפיפו לימין. המתקה: קו אמצעי, מותר ליהנות רק מהאמת.