בראשית זוהר חדש קעח - קפ שעור 60

תַדְשא הארץ דשא

זמן הוא אינו זז בפני עצמו, אלא האדם נע בזמן, השינויים התודעתיים שלו הם מספר חידושי הצורה שנותן ברצון, לכן על האדם לדעת איך להזיז את התודעה שלו בזמן, ואם אילו כוחות עליו להשתמש כדי לעבור למצב תודעתי גבוה יותר.

תקלא. ויאמר אלקים, תַדְשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו. רבי יצחק פתח, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני ייזלו בשׂמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מְגָדיו. רבי אבהו אמר, כמה יש לו לאדם להרהר במעשיו, ולפקוד אותם בכל יום כלומר לתת להם מודעות וזכירה כשעושה מעשיו, הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה מעולם אצילות, לדעת ולהכיר בוראו, ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה, בכל יום ויום. לצורך כך באה הנשמה, לראות את גדלות השם יתברך שהוא טוב ומטיב, בכל מפגש עם המציאות ישאל עצמו מה הבורא מצפה ממני, וכך מתאפשר לאדם להמליך על עצמו את הקב"ה, ולבוא לכלל כשהוא ממלא תפקידו היחודי.

תקלב. אמר רבי יצחק, ארבע רוחות מנשבות בכל יום, מארבע רוחות העולם. רוח מזרח מנשבת מהבוקר ועד חצי היום. ויוצאים עימו מאותו אוצר החמדה. אוצר יש למעלה בשערי מזרח, חמדה שמו, יש בו 3075 רוחות רפואה לעולם. מהמזרח, מקו אמצעי

תקלג. למדנו בברייתא של רבי אליעזר שכתוב, בוקר לא עבות. כשהוא בוקר, מי שיש לו כאבים וחוליים אינו נלכד בעבות, במדה"ד, הנקראת עבות.

בוקר הוא כאשר ישנה הארה של קו אמצעי שנק מזרח, אז יש רפואה לצד הדין שהוא מנותק, ויכול להתרפא ע"י חיבורו לימין, האמונה שמרפא את הדין, את הרצון לקבל שהוא חולי כאשר מנסה לעמוד מעצמו.

תקלד. אמר רבי יוחנן בן זכאי, יש מלאך ממונה מהבוקר ועד חצי היום כשהחסד פועל בעולם. להגיד בבוקר חסדך. באותה הרוח הבאה ממזרח, ושמו מיכאל, הממונה לצד מזרח. והוא מיכאל, שכתוב בו, הנה מלאכי ילך לפניך. בהסתכלות תמצא שמיכאל הוא אותיות מלאכי. וזה שאמר הקב"ה למשה, הנה מלאכי ילך לפניך. כלומר, הנה מיכאל ילך לפניך. למעשה אמר הקב"ה למשה, מיכאל, קו ימין, בחינת רפואה, שמרפא את בחינת גבריאל שברפאל. האמונה היא זו שמרפא את השמאל. מיכאל גימטרייה תשעים ואחת, גימטרייה אמן. רפואה היא בחינה אמונית מעל טעם ודעת, והיא החיבור לעליון.

תקלה. כשרוח מזרח מתעוררת לצאת לעולם, מי שהולך בדרך ויכוון רוחו לזה, באותה שעה בתפילת שחרית כל הברכות שמברכים אותו מתקיימות ויהיה שמח כל אותו היום. כוח החסד של תחילת היום, עומד גם לתפילת מנחה וערבית.

תקלו. רוח מערבית מנשבת מחצי היום עד הלילה, ויוצאים עימה מאוצר מַעיין 465 רוחות, להצמיח עשבים ואילנות ויבולים. המלאך הממונה מחצי היום עד הלילה, רפאל שמו, והוא ממונה לצד מערב.

תקלז. א"כ המלאך הממונה על הרפואה, רפאל שמו. אבל נאמר, שהרפואה באה ממזרח, ומיכאל ממונה עליו

תקלח עונה רבן יוחנן בן זכאי, אלא כל מעשיו של הקב"ה לבני אדם, הם כדי שיכירו אותו, שהוא מכה ומרפא. ובני אדם לא ייתנו ליבם לא למלאך ולא לשר. ומשום זה מחליף עיתים וזמנים, שלא יאמרו מלאך פלוני עשה לו זה, אלא הכול הוא בידו. ילמד האדם שהמלאכים הם רק אמצעים, הגרזן ולא האוחז בגרזן שהכל בידו, וכך יתנו ליבם ישר לאביהם שבשמים. לא רפאל ומיכאל מרפאים מעצמם, אלא הכל בציווי הקב"ה.

תקלט. ולפיכך מחליף רוחות, עד שיתפללו לפניו וישובו. ואז יצווה על הרפואה שתשרה עליו. ואותו המלאך הממונה על הרפואה, עושה מה שהצטווה מרצון אדוניו. לא הרופא מרפא, השם מרפא.

תקמ. רְאה רחמיו של הקב"ה, שאינו מכה את האדם, עד שמעשיו עולים במאזניים בב"ד של מעלה, ואותו שהתמנה על הדין הוא מיכאל. ורחמיו של הקב"ה, אע"פ שבשבילו מגיע לו הדין בידו, בדין, מביא לו רוח רפואה בכל יום, עד שהאדם מטיב מעשיו, וישוב מהם לפני אדונו, ואז שולח לו רפואה ע"י אותו השליח הממונה עליו, מיכאל שהוא המוציא לפועל.

תקמא. רוח דרומית מנשבת מתחילת הלילה עד חצות הלילה, ויוצאים עימה מאותו אוצר החמדה 275 רוחות, לדשן הארץ ולחמם הקרירות. ומלאך ממונה עליו אוריאל שמו, והוא ממונה לצד דרום באותה הרוח. והרוח ההיא קשה בשביל החולים ומצטערים בזה. וזה טוב לעולם. בעת ההיא דנים את הרשעים באש הגיהינום, וכל העולם שוכבים הוזים בשינה, ואין מי שיתפלל עליהם. אין הכח הרוח בתחילת הלילה מספיק כדי להתרפא, מפני שיש אור בלי חסדים.

תקמב. רוח צפונית מנשבת מחצות הלילה עד הבוקר. 300,000 רוחות וסערות באות עימה. וזה קשה מכולם לכל, וטוב לחולים, כי מרוב קרירות שבו מקרר את החום הגדול שבהם לאחר שסילק את המזיקים שלכך צריך חום שיוריד את צד הרשע, ואז טובה הרוח צפונית לקרר.

תקמג. אמר רבי שמעון בר יוחאי, בה בשעה יוצא הקב"ה מאלו העולמות המרובים שחושק בהם, ובא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. וקול הכרוז מכריז לפניו ואומר, עורי צפון ובואי תימן. כלומר, עורי רוח צפון. ומתעורר לבוא לעולם, ולהפיח בבשמים של העדן. זהו שכתוב, הפיחי גני ייזלו בשׂמיו.

תקמד. כשרוח צפון מנשבת בחצי הלילה, והקב"ה נכנס בגן עדן, כל הבשמים וכל האילנות שבגן עדן מעלים ריחם, ומזמרים לפניו, כמ"ש, אז ירננו עצי היער מלפני ה׳. אמר רבי שמעון, יער זה הוא כמ"ש, אכלתי יַעְרי עם דִבשי. שגם צד הנקבה וגם צד היער, שניהם קו שמאל חזק, מתקררים ע"י קו אמצעי של חצות.

בראשית זוהר חדש קעה - קעז שעור 59

ייקוו המים

תקיח. שואל רבי יצחק את רבי אלעזר שהיו הולכים במדבר. אמר אני רוצה לשאול שאלה אחת, אם זה לא חטא לשאול שאלה שהרי שאלה היא חיסרון, ואם הוא מעלה חיסרון, ישנו חשש לפגם באמונה, אמר רבי יצחק, ראוי אתה לשאול בתורה, מה שאתה רוצה לשאול. הוא ראוי לשאול, מפני שהוא בעל אמונה. מכאן למדים שמי שאינו בעל אמונה, לא שואל כדי לברר את האמת, אלא למלא תאווה אישית. שאלה אמיתית היא שאלה אֳמוּנִית.

תקיט שואל רבי יצחק על הכתוב ויַרְא אלקים כי טוב. אם היה זה קודם הפעולה, היה נכון ויפה. אלא משמע מהכתוב ממה שאמר כי טוב שהיה לאחר הפעולה. אומן בשר ודם יכול להתפעל מעבודה מוצלחת שיצא תחת ידו, ומשמע, שלא היה יודע מקודם לכן עיקר הפעולה ותיקונה ויופיה, אלא כשהייתה הפעולה נגמרת. משמע שהיה מְעיין בה כמו שהיא עומדת, ואז היה אומר, כי טוב. כי כתוב, וירא, ואח"כ אמר, כי טוב.

תקכ. עונה רבי אלעזר, אין זה חטא ואתה צריך לשאול את זה והכתוב הזה, הוא אזהרה לאדם, כי אמר רבי יהודה, כשילמד אדם במעשה בראשית פעולתו של כל יום ויום, אין לו לשאול על מה שאינו מצוּוה כלומר הלימוד צריך להיות לשם עבודה, ואין שאלה בעצמותו יתברך, ואסור לו ולומר, פעולה זו למה נעשית כך בדמות הזו, וזו נעשית כך בדמות הזו. משום, וירא אלקים כי טוב לעשותו, וע"כ אל תשאל יותר. אינך יכול לשאול למה השם עשה כך וכך, אתה כן יכול לשאול איך אני צריך לפעול טוב יותר כדי לעשות נחת רוח לבורא. וכך מלמד בעל הסולם, אל תשאל למה יש לי חמש אצבעות, אלא תשאל מה לעשות עם חמשת האצבעות. שאלה למה כלפי הבורא שהוא הטוב והמטיב אינה חוקית, מפני שאין האדם יכול להבין למה הבורא עושה כך וכך. אין מדובר כאן על הבנה שכלית שאינה מובנת, לכן תשאל לשם מה עשה בהמות, שיש להקריבם כקורבנות, ואל תשאל מה אתה צריך לעשות עם הבהמות. לא הכל שפיט במופלא ממך אל תחקור, וכן בדברים פחות חשובים, יש לבא ולבדוק עם הקשבה נדיבה ולא עם דעות קדומות.

תקכא. ועוד, כדי להזהיר את בני אדם ולהורות להם הדרך הנכונה. כי גלויה וידועה לפניו הפעולה עוד קודם שיעשה. ועכ"ז לא רצה לומר, טוב הוא, עד גמר המלאכה. וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר עד סיומו. אולי ימצא בו חיסרון, ונמצא ששיקר, ויהיה נתפס בדבריו דברה תורה בלשון בני אדם, והכתיבה באופן הזה היא הדרכה לאדם, שישבח דבר בעת סיומו.

תקכב. אמר רבי ברכיה, כך ראינו בכמה מקומות נתן הקב"ה אזהרה לאדם להיזהר ממנו. ואע"פ שלא היה צריך לו, והכול גלוי לפניו, אבל כדי לתת אזהרה לאדם, הוצרך לעשות כך. כתוב, ארְדָה נא ואֶראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה. האם לא היה גלוי לפניו, והוא צריך לדעת ולחקור?

אלא אמר רבי ברכיה, מכאן אזהרה לב"ד, שאין להם להסתמך על דעתם, אלא יש להם לדעת ולחקור ולדרוש העניין יפה. כמ"ש, ודרשתָ וחקרת ושאלת היטב. ואין לך רשות להסתמך על דעתך. אל לו לאדם להיות שיפוטי, טרם חקר ובדק את הדבר. ארְדָה נא ואֶראה, הכצעקתה הוא לימוד לאדם שיעשה קל וחומר שעליו לבדוק, לחקור לפני שהוא שופט מדעתו כיצד לפרש את מציאות.

תקכג. בעוד שהיו יושבים, ראו את רבי אבא שבא, אמרו, מבעלי המשנה בא. שאלו אותו למה נאמר כי טוב לאחר המעשה.

תקכד רבי אבא בא ללמד שהכל נברא ברצונו של הקב"ה. כך פסקו בעלי המשנה, כל מה שעשה הקב"ה, עשה אותו בציוויו ע"י אמצעי. אמר לארץ, עשי כך. ועשתה כמו שהצטוותה ולא שינתה ממנו. אמר למים, עשו כך. ועשו המים פעולתם שהצטוו ולא שינו ממנו. וכן לרקיע, כך כאופן הזה.

תקכה. וכשאחד מהם עשה איזה מעשה כמו שהצטווה, היה רואה אותו הקב"ה, שעשה באותו האופן שציווה אותו, והיה משבח אותו באותה הפעולה. כמ"ש, וירא אלקים כי טוב. כלומר, וירא באותו המעשה, שעשה אותו כמו שציווה, והיה אומר, כי טוב. כלומר, כי טוב, עשה כמו שהצטווה. וזהו, וירא אלקים כי טוב. אמר רבי יצחק תשובה זו יפה מכול התירוצים עד כה

תקכו אמר רבי ברכיה לרבי יצחק, א"כ, זהו הפירוש הכי קשה. האם לא צריך היה לכתוב, וירא אלקים את כל אשר עשו, כי הים עשה כפי ציווי השם, השמים עשו הכוכבים עשו ועוד והנה טוב מאוד? מהו שכתוב, את כל אשר עשה, שמשמע, שכי טוב אינו סובב על האמצעים, אלא על מעשיו עצמו?

תקכז. הלכו לשאול את רבי אבא ואמרו לו על הקושיה של רבי ברכיה כתוב, את כל אשר עשה, בכלל. ולא כתוב, את כל אשר עשו. כי, את כל אשר עשה, משמע שסובב על אלו האמצעים שעשה. ועליהם כתוב, והנה טוב מאוד. כי הוציאו כל מה שהצטוו, והנה טוב. ומשום זה כתוב, את כל אשר עשה. האם יכול להיות שנברא לא יעשה מה שנצווה, לכן מה הטעם לתת שבח לתוצאה שמוכרחת.

תקכח. אמר רבי חייא וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב, להיותם עומדים תמיד באותו הקיום ובאותו הדרך שעשה אותם, ושלא ישתנו מדרך זו לעולם. לא בגלל שיש להם אפשרות להשתנות, אלא בכך שאין להם בחירה וזה טוב. יש יותר מטוב, טוב מאד שיכול האדם להגיע בדבקות ואהבת הבורא כשותף לייחוד.

תקכט. אמר רב הונא אמר רב, לשלושה קרא הקב"ה שמותיהם במעשה בראשית: השמיים הארץ המים. השמיים, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. הארץ, כמ"ש, ויקרא אלקים ליבשה ארץ. המים, כמ"ש, ולמקווה המים קרא ימים. וקרא להם שמות, כדי לעשות בהם כל מלאכתו. כי כל מלאכתו נעשתה ע"י שלושת אלו. שמים ארץ ומים

תקל. ומה שיצא משלושת אלו, השמיים הארץ המים, הניח הקב"ה בשביל אדם, שיקרא להם שמות לקרא שם אומר להבין את התפקיד של אותו דבר. כל מה שהוציאו השמיים והארץ, אדה"ר קרא להם שמות, כמ"ש, ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חיית השדה שם הוא המסך שהוא הדרך שבה אדם מתייחס למפגש שלו עם החיים. כח המסך הוא השם עם התפקיד הייחודי שלו בכלל.

בראשית זוהר חדש קעב - קעד שעור 58

ייקוו המים

מי שרוצה לדעת עניין קיום העולם הזה שהוא המלכות, ידע עניין המלח שהוא הרצון לקבל. ודרך זה להסתכל בחכמה, לדעת את הסוד של התלבשות אור החכמה בחסדים, שרק כך ניתן לקבל חכמה.

מציאות סערת הנפש שיש באדם, באה ממכת חושך, היינו אורות גדולים שלא ניתן להשתמש בהם. כאן יש ללמוד לשלב השתוקקויות אלו ולהביאם לקו אמצעי, ולדעת את סוד המלח, התלבשות האורות בחסדים, רצון בהשפעה. לקחת את הרצון האישי כשותף תחת האמונה.

תקז. אלו החוזים בכוכבים המעמידים כוסות של מים ומלח, הוא עניין של אורה ואור הנר, כדי להסתכל בחכמה.

החוזים בכוכבים רוצים להידמות לייחוד הקדושה כקוף בפני אדם. וע"כ הם מעמידים כוסות של מים ומלח, אשר ייחודם בקו אמצעי מעורר גילוי החכמה. וזהו עניין של אורה, אור חסדים, הנקרא מים. ואור הנר, מאורי אש, המרומזים במלח. כדי להסתכל בחכמה, שבזה הם מעוררים הסתכלות בחכמה. יש להיזהר מהם מפני שמנסים לפעול קו אמצעי שלא בדרך הקדושה, אלא לתאוותם האישית.

תקח. ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד. רבי פתח, מִקולות מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים, אדיר במָרום ה'. מקולות מים רבים, כשאמר הקב"ה למים, שיתכנסו למקום אחד, היו משוטטים לכאן ולכאן, והתגאו למעלה. בשלב זה היו לאדם ידיעות רבות, אך הן לא היו מרוכזות במקום אחד, ידיעות מפוזרות בלי שיטה. כך המתחיל בדרך רוחנית, צובר ידיעות מפוזרות, כאשר בשלב מוקדם עדיין אינו יודע לגבש אותן לתבנית מסודרת.

תקט. אמר רבי יצחק, בשעה שאמר יקוו המים, לקחו המים את הארץ, שהייתה מכונסת בהם, והיו מכסים אותה. אמר להם הקב"ה, לא כך, אלא היכנסו כולכם למקום אחד, ותיראה היבשה. משמע, שהארץ הייתה מקודם בין המים, יבּשה בלי לחות. כי כתוב, היבשה, עם ה׳ הידיעה, שמשמע היבשה שמקודם לכן. אומר לאדם, יש רצון שנמצא בתוך המים, אותו צריך לגלות ולא משהו אחר. אין מה לחפש רצונות חדשים, אלא לגלות את הקיימים שניתנו לנו מלמעלה. מה שניתן מלמעלה צריך להיבחן לפי החוקים העליונים, ולא לפי גחמות אישיות.

תקי. והיו המים הולכים, מתרוממים ויורדים, ומשמיעים קולם לסוף השמיים, עד שגער בהם הקב"ה והכניס אותם לתהום, ושָׁם הוא מקור המים. ועד עתה קולם לא השתתק. וקרא להם יַמים. וכשהם מתרוממים, שָׁם במקום ההוא נשבר כוחם, ויורדים, ואינם יוצאים לחוץ, מפחד גבורת ה'. כמ"ש, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'.

תקיא. אמר רבי יוסי, אם כן מה כתוב אחריו, עֵדוֹתיך נאמנו מאוד, לביתך נאֲוָוה קודש, ה' לאורך ימים. עונה רבי יצחק, אמר דוד, ריבונו של עולם, עדוּת שעשית במעשה בראשית, הם אמת להעיד עליהם בכל יום. כל המעיד במעשה בראשית בכל יום, מובטח לו שהוא בן עוה"ב.

תקיב. ואמר דוד, אתה שעשית את כל העולם, ועשית את המים, והמים היו מכסים את העולם מהריבוי שבהם, ועשית להם שיתכנסו בצמצום כולם אל מקום אחד שתראה היבשה, כך יהי רצון מלפניך ששכינתך, שהיא מלאה כל העולם כולו, שתצמצם אותה בביתך, שיותר ראוי הוא שתהיה שם. כמ"ש, לביתך נאווה קודש כל היופי של הקודש שמובדל מחול ומרוכז במקום אחד לעבודה נפשית, ולא לזמן מועט, אלא, לאורך ימים.

תקיג. ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד, ותיראה היבשה. רבי תנחום פתח במקרא הזה, הצדיק אבד ואין איש שׂם על לב לא כל כך אכפת להם, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. כשהקב"ה מסתכל בעולם ורואה שאין בני האדם צדיקים, והרבה רשעים פורחים בעולם, אז עושה דין בעולם. אמר רבי תנחום, כמעשה הגוף עם הנשמה, כך עושה הקב"ה עם הדור.

תקיד. שואל איך זה נעשה, אמר לו, הצדיקים הם כמו הנשמה של הדור, והרשעים הם הגוף של הדור. כשהקב"ה מסתכל בעולם, לוקח הנשמה ונשאר הגוף ונסרח הבשר. נמצא, שלוקח הנשמה, שהם הצדיקים, ונשאר הגוף, שהם הרשעים. כל אחד יכול לבדוק בנפשו, שאם צד הצדיק שבתוכו נלקח ונשאר רק צד הרצונות הגופניים, אז הוא נשאר רחוק. גוף נסרח ומעלה רוחניות לא טובה שמזיקה ומעלה רימה ותולעים.

הצדיק הוא צד ההשראה הפנימית שבאדם, שמרגיש תודעה גבוהה. כאשר זה מסתלק ממנו, הוא מחפש תענוגות דומים, אך מזויפים.

תקטו. אמר רבי תנחום, זהו שכתוב, ויאמר אלקים, ייקוו המים. אלו הם הצדיקים, הנאספים לבית עולמם, שהוא מקום אחד, מיוחד להם למעלתם. וכשהם נאספים לעוה"ב, כתוב, ותיראה היבשה, שהם הרשעים, שהם בלי מעשה השפעה, שאין מי שיגן עליהם, ויכסה עליהם. כמ"ש, ויִראו כל העדה כי גָווע אהרון. אל תקרא, ויראו, אלא, ויִירָאו, מפני שאין מי שיגן עליהם.

תקטז. אמר רבי יצחק אמר רב, ויש אומרים אמר רבי יהודה אמר רב, שכל זמן שהצדיקים בדור, אין מדה"ד יכולה לשלוט בהם. כמ"ש, ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מֵהשְׁחית. וכשהקב"ה רוצה לעשות דין ברשעים, מסלק הצדיקים מביניהם, ואז עושה דין ברשעים.

תקיז. הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס. יום אחד נכנס לגנו, וראה שהיה שם כולו דרדרים רבים. אמר, אני רוצה לבער אותם מכאן. נשא עיניו וראה ורדים טובים ויפים. אמר, בשביל הורדים האלו אעזוב כל הדרדרים. וכשהורדים נתנו ריח, לקח ועקר אותם מהגן.

כיוון שעקר אותם, אמר, הנה הזמן לעקור את הדרדרים מהגן, ולבער אותם מכאן. כך הקב"ה, כל זמן שהצדיקים בדור, לא נעשה דין ברשעים. הסתלקו הצדיקים מביניהם, אז נעשה דין ברשעים. גם כשצדיק נפטר, יורש את מקומו עוד צדיק כדי להמשיך עבודתו בתיקון העולם

בראשית זוהר חדש קסט - קעא שעור 57

ייקוו המים

בבריאת העולם השאיר הקב"ה לנברא מקום לתיקון. בנס הוציא הקב"ה את הארץ מהמים, כלומר את הרצון לקבל, השפעה מהשפע האין סופי, זה השורש של יש מאין.

מלמד רבי שמעון סוד עצום, שהכח לדחות את האור, לבנות מסך כדי להתגבר על התאווה, כח זה שווה לכוח ההשתוקקות שיש באדם. רק בעומק יכול האדם להתקרב לרצונות הגדולים שלו, ואל לו לנסות לטפל בנפשו בצורה רדודה מעל פני השטח. עליו להתגבר ולדחות סיפוקים שאינו יכול לפעול אותם בקדושה.

כאשר אדם בא באמת להיכנס לרוחניות, עליו להיזהר ולהקפיד על סדר מאד מדויק של החוקים הרוחניים, הם אינם נזילים לפרשנות מדעית, הם חוקים בעולמות העליונים, אותם ניתן להשיג באמונה.

בעולם הגשמי המים מייצגים את האור, את החַיּוּת, האש מייצגת את השמאל, הרצון לקבל. השמים הם אש ומים, מייצגים את המיזוג הנכון של שני הפכים אלו, על ידי קו אמצעי המשלב את הרצון משמאל, עם המים, החסדים מימין, קו עם נטייה ימינה, לאמונה.

תצה. בכה רבי פנחס מרוב התפעלות ואמר, במפתח העמקים נפתחים האוצרות החתומים שיש לו השגה בדרגה שיכול לפתוח כל עומק, בחינת אור ע"ב ס"ג, כלומר שרבי שמעון הוא כמו מפתח הפותח כל דבר עומק, וכל הסודות החתומים שאי אפשר לגלות אותם. וכמו המלאכים העולים היית, וע"כ אתה יודע סודם. בבקשה ממך, השלם הפסוק.

תצו. אמר רבי שמעון, קול המולה כקול מחנה. כאשר המלאכים משבחים להקב"ה, כל מילה לפניו היא כמילה של התשבחות של מחנה ישראל, שמשבחים אותו למטה. קול ההמולה של המלאכים, הוא כקול מחנה ישראל.

תצז. וכתוב, בעומדם תְרַפֶּינה כנפיהן. בעומדם מלשבח, כי כשמחנה ישראל אינם משבחים להקב"ה למטה, מיד תרפינה המלאכים כנפיהם למעלה, כי רפה כוחם של הקבוצה הקדושה של המלאכים, ואין להם כוח לשבח תשבחה שלמה לפניו. הגדלות והכח של המלאכים העליונים, מושפעת בזכות התפילות, הביקוש והשבח שבא מעם ישראל. לכן כל אחד ראוי שעם הכוח למטה, יהיה כוח נפשי גם במופשט, שאז יוכל להתחבר, ואם חלילה משבח את עצמו, כוחי ועוצם ידי, בכך גאוותו מזיקה לו.

תצח. ועוד פסוק אחר המסייע לזה, שכתוב, ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם. ויהי קול, זה קולו של יעקב. כשמרבים בתפילה, לאן היא עולה? מעל לרקיע אשר על ראשם של החיות, ששם מונחת תפילתם של צדיקים. מי שקולו מגיע רק עד המעיים, עד התאוות, הרצון לקבל, כלומר הקול אפילו לא יוצא מהם. אלו המבקשים את האמת, מנסים לגדול מעבר לעצמם, להתחבר לאין סוף, ולצאת מהמקום הנפשי הצר.

תצט. וכשפוסקים להשמיע קולם ולהתפלל ולקרוא בתורה, כתוב, בעומדם, בשתיקתם מהתורה ומהתפילה, תרפינה כנפיהן של החיות. אמר לו רבי פנחס, בשביל זה באתי לשמוע מפיך, רוח חכמה, סדר ושלום של מעלה שנתן בך. כדאי לו לאדם לבחור בדרך תורה ולפעול בסדר ושלום של מעלה, בשלמות הסדר של החוקים העליונים שאנו לומדים מרבי שמעון.

תק. ייקוו המים, כקו זה, שמניחים האומנים לבנות בניין, שלא ייצא חוץ ממנו לכאן ולכאן. כך עשה הקב"ה קו אל המים, שלא ייצאו משׂפתם לכאן ולכאן. כמ"ש, ואומַר עד פה תבוא ולא תוסיף. מי שלא מקבל את הבחינה של שם שד"י שבו התגלה לאבות הקדושים, אם לא מקבל שהשורשים שלו חייבים להיות בגבול, ועליו לאסור אפילו הרהורים מחוץ לתחום העבודת השם שלו בעולם.

תקא. אמר רבי יהודה, גבול הגביל הקב"ה את הים. גבול, רבי אבא אמר, זהו החול שמסביב לים, כמ"ש, אשר שמתי חול גבול לים. וכשהגלים רואים את החול הזה, הם חוזרים לאחור, ואינם יוצאים מחוץ לאותו הקו, שנתן להם הקב"ה. כך יש לעשות גבולות עם קו מפריד ברור, כמו למשל בין חול לשבת קודש.

תקב. כמה המים הם עיקר העולם. כי השמיים לקחו שְׁמם מהם. כי שמיים הם אותיות ש׳ מים. ונקראים מים, שהוסיף הקב"ה על המים אש, וברא מהם השמיים. כלומר, אש ומים. כי השמיים נעשו מאש וממים. יש בשמים ב הפכים, ויש לעשות שלום בינהם, כלומר לסדר את הנפש שאש הרצון בצד שמאל, מידת החסד שבמים בצד ימין, ולהביא בקו אמצעי שלום ביניהם.

תקג. א"ר יודאי אינו כן, כי השמים נבראו מאהבה לפני הקב"ה. אמר רבי יצחק לא קשה מה שאמר ר יודאי וכשתדע מים, תדע עיקר הדבר. קו אמצעי המיחד הימין והשמאל נק שמים, וקו ימין נק מים וקו שמאל נק אש ולפי שקו אמצעי מיחד ומשלים ב הקווים ימין ושמאל שהם אש ומים ע"כ כולל בעצמו את שניהם.

​​ קו האמצעי המייחד הימין והשמאל נקרא שמיים. קו ימין, מים. קו שמאל, אש. ולפי שקו אמצעי מייחד ומשלים ב׳ הקווים מים ואש, הוא כולל בעצמו את שניהם, ויש גם בקו אמצעי מים ואש. ע"כ נקרא שמיים, אותיות אש ומים. אבל מים הם קו ימין וחסדים, והם עיקר השמיים, כי השליטה העיקרית בשמיים היא לקו ימין.

תקד. אמר רבי בא, כל מי שרוצה לדעת ולהסתכל בליבו מחכמת המלך העליון, יידע תחילה מהם מים. ומי שרוצה לדעת מהו הקיפאון שבכיסאו, יסתכל בקיום הדבר, שכתוב, ברית מֶלח עולם היא. ומשני אלה יסתכל בחכמה הקדושה שלמעלה. העיקר הוא הבנת הלב, במורגש להסכים לבוא בביטול בלי גאווה ולבנות לב אוהב. לפעמים אומרים לנו הצדיקים דבר שלא מצליחים להבין, וזו לא בעיה שכלית, אלא אתגר נפשי ולב פתוח לשמוע מה הם מדברים. אדם לא יכול להגיע לתכליתו ללא מידת אברהם, החסד, וללכת מעצמו בחינת לך לך מהפרטיות ובוא לנקודת המים.

תקה וכשבא רבי בא נכנסו לפניו ר יהודה ור חייא אמרו לוי אמר לנו אדוננו עיקר דבר אחד אלו סודות עליונים, אמר אמור דבר אחד והוא טוב למי שיש לו לב לדעת.

תקה בעלי סוד המשנה אומרים, כל מי שרוצה לדעת והסתכל בלבו מחכמת המלך העליון ידע תחילה מהו מים, ומי שרוצה לדעת מהו הקפאון שבכסאו, יסתכל בקיום הדבר, שכתוב ברית מלח עולם היא ומשני אלה יסתכל בחכמה הקדוש שלמעלה.

המלכות, כשהיא במצב אחוריים, היא דבוקה בקו שמאל דבינה, שאז מקבלת חכמה בלי חסדים, נמצאים אורותיה בקיפאון, שאינם יכולים להאיר. ואח"כ, כשהיא מיתקנת מז"א, קו האמצעי, כבר אינה יכולה לקבל חכמה משמאל דבינה, אלא שמקבלת חסדים מז"א. אמנם נשאר בה הקיפאון ממצב האחוריים, שהוא חכמה, ונמס עתה ומתלבש בחסדים. ובזה נשלמת מחכמה ומחסדים.

סוד האורות הקפואים נקראים מלח. וכתוב, על כל קורבנך תקריב מלח, כדי לקבל משם ניצוצי החכמה ממצב האחוריים, שיהיה הקורבן שלם מחכמה ומחסדים. המלח שומר על מקום החכמה, אך הוא לא העניין הוא כעין תבלין, הארוחה באה ממידת ההשפעה.

כל מי שרוצה לדעת, שרוצה לעורר חכמה במלכות, יידע תחילה מהם מים, שהם חסדים כלומר שתהיה בנפשו המידה. מלכות נקראת כיסא, וכשהיא הייתה באחוריים, היו אורותיה קפואים. ומי שרוצה לדעת מהו הקיפאון שבכיסאו, יסתכל בקיום הדבר, שכתוב, ברית מלח עולם היא, כי מהאורות הקפואים נתקן תיקון המלח, המקיים ומשלים כל דבר.

ומשני אלה, ממלח, שהוא ניצוצי הקיפאון שנעשו במצב האחוריים, וממים, שהם חסדים, יסתכל בחכמה הקדושה שלמעלה. שע"י התלבשות האורות הקפואים, המכונים מלח, בחסדים, המכונים מים, מתגלה החכמה. המים הקפואים הם במקום התאווה, שאסור לה לבוא לידי ביטוי ללא החסדים, כלומר ההסכמה לוותר על הגאווה העצמית

תקו. אמר רבי אבא מי שרוצה לדעת עניין קיום העוה"ז, המלכות, הנקרא עוה"ז, יידע עניין המלח, שנעשה מן המשַׁמש שהתמנה תחת אדונו. ויידע מהו מלח, ואיך הוא נמחה במים, ויסתכל בחכמה.

האורות קפואים במלכות במצב האחוריים, ואז משמש אותה מט"ט, והוא הפועל אז באורות הקפואים שבמלכות, שהם מלח. ובעת שאורות המלכות הם מלח, פועל אז המשמש מט"ט. וכשהמלכות חוזרת למצב החסדים, מים, אז נמסים האורות הקפואים בתוך המים, חסדים, ושניהם נשלמים יחד להאיר בחכמה ובחסדים.

ויידע מהו מלח, ואיך הוא נמחה במים, ויסתכל בחכמה, שיידע עניין התלבשות החכמה בחסדים, ואיך זה נעשה במצב ב׳ דמלכות, שכבר חזרה לחסדים, מים, שאז נמס המלח במים, והחכמה מתגלה כמובן שצריך יותר מים ממלח. טרם מקבלת המלכות אורות של חסדים, היא במצב קיפאון שנק גם מלח. לאחר שעושה תיקון בקו אמצעי, כלומר מסכים להיות תחת בעלה, והוא ימשול בך, וגם לכי מעטי את עצמך, שיבין הלב שהחסדים חשובים יותר מהתשוקה העצמית, השפעה גדולה מתאווה אישית אשר נמצאת בקיפאון אם לא פועלים את צד האמת.

את התשוקה, בחינת המלח צריך להביא לשיתוף, אך כפוף לימין, לחסדים, לאמונה. ​​ 

בראשית זוהר חדש קסו - קסח שעור 56

ייקוו המים

תעט. ויאמר אלקים, ייקוו המים. חכמים פתחו במקרא זה, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. אמר רבי אבא, שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מעשיו מבלים אותו. אבל הקב"ה מבלה את מעשיו.

כוחו של האדם מוגבל, וגם המעט הזה מקבל הוא מהבורא יתברך. דווקא הצורה הנכונה של התחברות לבורא היא הרפיון, ושחרור מעצמו ולהתמסר לכוח האלוקי, תוך כדי שהוא שומר על עצמו ותפקידו בקשר לכלל.

תפ. כמ"ש חנה, אין קדוש כה׳ כי אין בִּלתֶך. מהו, כי אין בלתך? אל תקרא בלתך, אלא בַּלוֹתְך, שאין מעשיו מבלים אותו.

תפא. כתוב, לכו חזו מפעלות אלקים, אשר שׂם שַׁמות בארץ. אמר רבי אבא, על מעשיו של הקב"ה שעושה בעוה"ז, היה דוד המלך נבהל ואמר, לכו חזו. האם לא, בואו חזו, היה צריך לומר? למשה אמר הקב"ה בא אל פרעה, ולאברהם אמר לך לך.

תפב. אלא אמר דוד, כל יושבי הארץ אשר בעוה"ז, לכו, לכו מראש העולם עד סופו, ותמצאו מעשיו של הקב"ה, אשר כמעשיו בראש העולם, כך מעשיו בסוף העולם כלומר הקב"ה פועל לפי החוקים שקבע בעולמות העליונים. לאדם ניתנה בחירה, אך יש בו גם יצר הרע. לקב"ה אין רצון לקבל, ופועל על פי החוקים העליונים. מביא דיירים בעולם. אם זוכים מזככים עצמם, מושיב אותם ובניהם ובני בניהם עד סוף העולם. ואם אינם זוכים, מחריב אותם מהם, ומקום ועיר לא ייבנו לעולם. להראות לבני אדם, שמקום רשעים היה מקום, והקב"ה עשה בו דין. כמ"ש, אשר שם שמות בארץ, שעושה מקומות הרשעים שממה. הקב"ה מפעיל את השכר ועונש כלפי בני האדם

תפג. לכו חזו מפעלות אלקים. ראה דוד מפעלות אלקים, ולא אמר, מפעלות הוי"ה. אלא בשם אלקים השתכלל מעשה בראשית. וכשברא הקב"ה את העולם, היו המים הולכים ויורדים, וכשהשליך הארץ למטה, השליך אותה בין המים, והייתה נסתרת, וקפאה בין המים. הארץ היא בחינת הרצון לקבל שניתן בתוך האור, אשר בתודעת הגוף הם המים. מבחינת עולמות בי"ע המים הם האור. הרצון כמו בצמצום א לא יכול היה לבוא לידי ביטוי, מאחר והאור והכלי, הארץ והמים באו כאחד.

תפד. ועשה הקב"ה אות בתוך אות. אות א': כי דרכו וטבעו של העולם, שהמים קלים והארץ כבדה. ומי שכבד יורד למטה והקל עולה למעלה. אבל הקב"ה, להראות אותותיו ומעשיו לבני אדם, השפיל והוריד המים, שהם קלים, למטה, והארץ, שהיא כבדה, העלה למעלה, על הקל. כמ"ש, לרוקַע הארץ על המים. כלומר, המים שהם קלים, הם למטה, והארץ, שהיא כבדה, היא למעלה. זו האות הראשונה שמראה הקב"ה לאדם כדי ללמדו שהקב"ה מעל החוקים שמכיר האדם. ​​ 

תפה. אות ב': כי מִבין המים הראה והוציא את היבשה, כמ"ש, ותיראה היבשה. שאין דרך הארץ, שתעלה יבּשה ממים, אלא לחות האדים עולה ממים. וכשהעלה היבשה מהמים, קרא שְׁמה ארץ. כמ"ש, ויקרא אלקים ליבשה ארץ. אות א שהכבד עולה והקל יורד למטה, ואות ב שהיבשה עולה מהמים ולא לחות.

תפו. שבעה שמות קרא לה שקרא ליבשה ארץ, ארץ אדמה גֵיא נְשׁייה צייה אַרְקא ותבל. הגדולה שבכולם היא תבל, כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק. וכמ"ש, אשר שׂם שמות בארץ, שבעה שמות. שבעה רקיעים ברא הקב"ה, וכנגדם ברא שבע ארצות. ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה התהוו שבע ארצות. רקיע הוא מלכות שעלתה לבינה, כלומר מסך, כך בין כל אחד משבעת הארצות ישנו מסך. ​​ 

תפז. אמר רבי יוסי, יסוד הכול היו המים כמו האור, המים הם חַיּוּת הכל. כי אנו מוצאים שעיקר כל מעשה בראשית היה מהמים. בתחילה היו המים מפוזרים תחת השמיים, עד שגער הקב"ה בהם והכניס ואסף אותם אל מקום אחד. כמ"ש, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותיראה היבשה. ואח"כ התפזרו כבתחילה, ורקע הארץ על המים ונתן מקום לרצון לבוא לידי ביטוי, שאחרת האור או המים היו משתלטים על הכל. הגילוי של הארץ הוא ניתנת מקום הבחירה, עצמאות לצד הבריאה. גם כאן רואים את גדולת הבורא שעשה את הבריאה מעבר לחוקי הטבע, ונתן לנברא כוח להיות שותף בעצמו. כמ"ש, לרוקע הארץ על המים, כי לעולם חסדו.

תפח. אמר רבי עולא, למה צריך חסד כאן? חסד גדול עשה הקב"ה בעולמו, שהעמיד הארץ על המים. שאם לא הייתה הארץ מלמעלה, היה העולם נמחק בבת אחת כלומר לא הייתה לו משמעות.

489. רמר רבי חיסדא, אם לא היה כך רוקע הארץ על המים, לא היו בני אדם נוטעים וחורשים וזורעים. עתה שהארץ למעלה נוטעים וזורעים, והארץ עומדת בכוחה ובקיומה, מפני לחות המים אשר מתחת לארץ. ומלמטה יוצאים כמה נהרות, כמה מעיינות, כמה מקוואות, לדשן כל העולם ולהצמיח הכול. וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו ועם כל העולם. החסד הוא שנתן הקב"ה ביטוי לבחירת האדם להיות שותף עם הקב"ה

תצ. יום אחד היה רבי שמעון יושב בפתח השער של לוד, והיו שם רבי יוסי, ורבי חגי, ורבי אלעזר בנו. בא רבי פנחס ואמר לו, הרי הנר של הברייתא בא. קם רבי שמעון והושיבו אצלו, אמר לו, מה יום זה משאר הימים, שאתה שותק, ואין פיך נוטף מתיקות הדבש של החכמה?

תצא. עונה לו רבי שמעון, הייתי מסתכל בליבי, בזה שאמר במרכבת יחזקאל, ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שד"י. שָׁקל מים רבים ושקל קול שד"י. שהשווה אותם זה לזה. ומשמע מזה, שקול מים רבים הוא כקול שד"י.

תצב. הנה זהו סוד המרכבה. ארבעה מלאכים קדושים נוסעים במסעם של כיסא הכבוד של המלך הקדוש. אלו המלאכים, הנקראים חיות הקודש, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. הם מכובדים ועליונים על כל שאר המלאכים חוץ ממט"ט שר הפָּנים.

תצג. ויש אומרים, שמט"ט הוא מאלו ארבעת המלאכים. והוא אינו כך, כי כך נמצא בספרו של שלמה המלך.

תצד. אלו ארבעת המלאכים, כשמתאספים בקיבוץ במסעיהם, נשמע בכל הרקיע קול נסיעתם כקול המלאכים הרבים העליונים, הנקראים אלף אלפים ורבי רבבות. וכקול ההוא של מט"ט, המשרת לפני מלך העליון, והקיבוץ שהם מתקבצים, הוא כשבא להשפיע עליהם חסד וכבוד מלכיהם.

כקול מים רבים, מלאכים רבים. כקול שד"י, המלאך מט"ט, שנקרא ע"ש רבו, שד"י שאמר לעולמו די. ואשמע את קול כנפיהם, של ארבעת המלאכים, שהם מרכבת המלכות, הנקראים ג"כ חיות.

בראשית זוהר חדש קסג - קסה שעור 55

תוצֵא הארץ נפש חיה

השחיטה הראויה מסמלת את הנכונות להקריב את הנפש החיה, הבהמית, לטובת צד נשמת האדם שבו. הגדלת צד הנשמה האלוקית אפשרית, כאשר מכוונים הפעולות לעשיית נחת רוח לבורא יתברך, ולא לשום סיבה אחרת.

נבחן האדם עד כמה מוכן הוא לשחוט את הנפש הבהמית, כדי לבוא ליחד, לקשר לכלל. כל יהודי עמד בהר סיני וקיבל על עצמו, נעשה ונשמע, נעשה את רצון השם.

יש לפעול את צד השוחט שבנפש, כדי להיבדל מעמי הארץ הפועלים את הנפש חיה, כדי להרוויח נפש אלוקית, אשר רק דרכה אפשר להתדבק במקור החיים.

בשחיטה יש לחתוך שני סימנים, קנה וושט. האדם צריך להיות חד כסכין לדעת את מה הוא חותך. הקנה הוא הרצון להשפיע, והוושט הרצון לקבל לעצמו. עשיית כל פעולה כהלכה, אינה מועילה אם לא עושים את הכוונה לשם שמים. ​​ 

תסט. רבי יהודה הזמין את רבי יוסי ואת רבי חגי. והיה שוחט, והיו קוראים לו רבי אבא, ושחט תרנגולת, והתכוון לשחוט ב׳ סימנים, הקנה והוושט, ובדקו ומצאו, ששחט רק סימן אחד, והשני לא שחט.

תע. אמר לו רבי יוסי, על מה התכוונת לשחוט. אמר, רציתי לשחוט ב׳ סימנים. אמר, והרי אני מצאתי שרק סימן אחד נשחט. אלא הבשר הוא כשר, ואתה לא תהיה עוד שוחט מכאן והלאה. ואע"פ שאין צריכים כוונה בשחיטה. למרות שאין צורך בכוונה בשחיטה, פסל אותו מלהיות שוחט

תעא. אמר לו רבי יוסי, הכוונה בשחיטה, לא לזה אמרו, אלא הכוונה להקב"ה, שישחט לשמיים, ולא לשם דבר אחר. אבל אם התכוון לב׳ סימנים ושחט אחד, מותר הוא בדיעבד. כמו שלומדים, השוחט אחד בעוף, בדיעבד מותר, מלכתחילה אסור. רוצה ללמד כאן על ההבחנה בכוונה, האם מכוון לשם שמים, למרות שאין כוונה בשחיטה עצמה.

תעב ​​ כל מה שנברא מנפש חיה זו, התיר אותו הקב"ה לבני אדם, מפני שאין להם נשמה, לדעת ולהכיר בעבודת בוראם, שאם הייתה להם נשמה, לא הותרו. לו הייתה נשמה בבהמה אסור היה לשוחטה. מותר לשחוט את הנפש חיה, וכך באדם עצמו, מותר להקריב את הנפש הבהמית, הנפש חיה, לטובת צד האדם שבאדם.

תעג ​​ הנשמה אינה נכנסת באדם עד שיסתכל בעבודת בוראו, ואז תהיה לו נשמה. והנשמה היא קדושה ונעלה על הכול. א"כ מה זה שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחָרָבה, מתו? למה מתו? כיוון שהייתה להם נשמה, האם לא היה להם להינצל?

תעד. הלכו ושאלו את אלעזר ברבי שמעון שאמר, כך הוא ודאי, שלא ניתנה נשמה אלא לעוסק בעבודת בוראו. כשבא המבול, לא היה אדם, שיעשה אותו הקב"ה בזכותו, חוץ מנוח ומבניו. וזכותם לא הייתה מספיקה אלא להגן על עצמם ועל בתיהם, וזכותם לא הייתה גדולה כל כך להגן על כל הדור.

תעה. ואלו שהיו צדיקים בתחילה, חנוך ויֶרֶד, שהייתה להם נשמה, והיו ראויים שהקב"ה יעשה בזכותם, מתו מקודם לכן. כמ"ש, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה ביבשה ולא במבול, מתו. כלומר, שסובב על חנוך וירד. על אלו שהייתה בהם נשמה קדושה. ואין הכתוב סובב על אלו, שהיו במבול. אומר שחנוך וירד נפטרו מהעולם לאחר שסיימו את תפקידם. אלו שמתו במבול, מתו מפני שלא עסקו בעבודת בוראם אלא כתוב, מכל אשר בחרבה מתו, שפירושו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן. אלא בחרבה מתו, חנוך וירד ועוד. שמתו ביבשה ולא במבול. שכבר הסתלקו מהעולם, ולא נשאר בעולם צדיק להגן על דורו. ואז נעשה דין ברשעים.

תעו א"ר ר חייא לרבי אבא, הלא אמרתי לך שראש הזהב, שהוא מבעלי המשנה, אשריכם בעלי המשנה, גדול חלקכם לעולם הבא.

תעז. עוד אמר רבי אלעזר, כתוב, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב. האם צריך הקב"ה לזה?

תעח. אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לפני הקב"ה באלו מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עתה עשה זה וזה. וכל מה שתעשה, אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצִלצלֵי שָׁמע, הללוהו בצלצלי תרועה. כלומר, אין זה הילול שלו, אלא הילולו הוא, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והילול אחר אינו כלום, אלא הילול הנשמה. כמ"ש, כל הנשמה תהלל יה הלוליה כלומר שכל הלל שעושה האדם אינו כלום אם אינו פועל את צד הנשמה שבו. נפש חיה אינה יודעת להלל אלא את עצמה. וכך גם אדם מקיים תורה ומצוות ולומד בשביל עצמו, אינו כלום.

אל לו לאדם לחפש את עצמו כמה הוא מתקדם, אלא לחפש את הבורא, את הקשר, בלי לבדוק האם זכה כבר לפעול את מדרגת הנשמה.

בראשית זוהר חדש קס - קסב שעור 54

תוצֵא הארץ נפש חיה

כאשר אדם בא להוליד בן, כלומר הבנה נפשית, עליו לבדוק את כוונתו ומחשבתו. בכל מפגש עם המציאות, הצורה בה מגיבים אל המקרה, צריכה להיות מתוך ידיעה שכל מה שקורה, זהו שיח של הבורא אליו.

כמו בתשמיש בין איש לאישה, קיים הקשר בין הבורא לנברא, לכן עליו לקדש עצמו, כדי שלא יוליד הבנה מוטעית וחצופה. התוצאה הנפשית אותה רוצים להוליד, צריכה להיות בעקבות הרגשה פנימית שבאה ממקור החיים לשם שמים. כאן נבחן האדם כיצד הוא נהנה. אם זוכה ליהנות רק מהאמת, אז מוסיף לשכינה ברכה, ואם חלילה פועל את נפש החיה שבו, תענוג לפרטיות, הוא מתנתק ממקור החיים.  ​​​​ 

כל יגיעה שלא לשם שמים, יכולה להביא תענוג זמני, אך אין לו קיום, ואין שום בנייה נפשית שתוכל לקדם לקשר ודבקות. ​​ ההרגשה עצמה נובעת מהצורה בה מקדש עצמו האדם בזמן התשמיש.

תנה. אמר רבי יוסי, אראה פני השכינה, כי לאחר זמן נפגשתי שם, וראיתי אותו הבן שנולד להם, והיה בן שבע שנים. ראה אותי בבית, ולא רצה לדבר עימי. אמר לו אביו, לך אליו, כי אדם גדול הוא.

תנו. אמר הילד, אני מפחד לדבר עימו, ולהתקרב אליו, כי איני יודע, אם יש לו נשמה קדושה, אם לא. כי כך למדנו ביום הזה, שכל מי שאין לו נשמה קדושה נשמת חיים, ופועל את הנפש חיה שבו, אסור לדבר עימו, ולהתקרב אליו. אמר לו אביו, אדם גדול וחכם הדור הוא.

תנז. התקרב אליי, ומטרם הספיק לדבר עימי, אמר אליי, אני רואה בך, שנשמה חדשה יש בך מימים מועטים, ולא נזרקה בך בשעה שיצאת לעולם. גם אם אדם נולד עם נשמה שאינה קדושה, יכול להשיג נשמה קדושה בזכות מעשיו, כלומר אפשר לתקן. תמהתי. אמרתי, כך הוא. כי עוד פנוי בלי אישה הייתי, כשעסקתי בתורה, וניתנה בי הנשמה.

תנח. אמר לי הילד, האם ידעת נפש חיה, שכתוב עליה שהייתה מהארץ, והרי משמע שהיא נפש חיה, ולמה היא מהארץ?

תנט. אמר לו רבי יוסי, אמור בני. אמר הילד, כך אמר לי רבי כלומר הילד אינו אומר דבר מעצמו, אלא מה ששמע מרבו, והכן הגיע לדרגת הבנה כזו, בזכות התשמיש הקדוש של הוריו, כי היא נפש תענוג, שהוציאה הארץ, ומהארץ נחצבה. אבל היא חיה, שתוכל להתנענע לכאן ולכאן, שהדומם אינו זז, הצומח גדל אך לא זז, בעל החי הרצון שלו כבר מתנועע עם נפשו הבהמית, כמו שעושים הבהמות והשרצים והכול. אבל אין בה תבונה וחכמה בעבודת הקב"ה, כי לא נבראה אלא לבהמות ולחיות, להתנענע בה בלי תבונה, ולהיות כלה כשתצא מהגוף, כמו שיוצא ההבל מהפה. זה שאדם מרגיש, עדיין לא עושה אותו לבחינת נשמה, אלא יכול להשיג נשמה רק אם יש לו תבונה וחכמה בעבודת השם, שזו ההבחנה בין נפש אלוקית לנפש החיה. ​​ 

תס. אמרתי לו בני, מהו רבך, אמר לי רבי אלכסנדאי, שאלתי אותו ומה למדת ביום הזה. אמר הילד כתוב, ראשית חכמה יראת ה׳, שׂכל טוב לכל עושיהם. וכך אמר רבי אלכסנדראי, מה היא חכמה? היא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ואינה עתידה להתגלות, אלא קצת ממנה דרך ל"ב נתיבות החכמה, נגלה למשה בלבד. בריח התיכון הוא חכמה דאריך אנפין.

תסא. ולא עמד משה על כל ידיעתה לא קיבל ג"ר דחכמה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על ראשית זו, חכמה. כמ"ש במשה, ויַרְא ראשית לו, שזוהי חכמה שבלי יראה לא ניתן להשיג את האהבה.

תסב. הרי כתוב, וה׳ נתן חכמה לשלמה. לא כתוב, נתן החכמה, אלא, נתן חכמה, בלי ה׳ הידיעה בלי הג"ר דחכמה, שיש תיקון באצילות שבחינת ג"ר דחכמה נגנזה, שפירושו, שעמד על קצת אמיתתה ולא החכמה ממש. המשיח עתיד לדעת קְצתה, כמ"ש בו, ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה. שכתוב, רוח חכמה, ולא חכמה ממש. גם החכמה עצמה מתחלקת לנר"ן חי, ומלמד שמשיח מקבל רק רוח ג"ר דחכמה בתחילה. רק אחרי מלחמות השם וקיבוץ הגלויות ועושים תשובה, עולה המשיח במדרגות.

תסג. והחכמה היא ראשית הכול וקודם הכול, כמ"ש, ראשית חכמה. אבל, יראת ה׳ שׂכל טוב, כלומר, היראה נשארה בשכל ובבינה לדעת ולחקור יראת ה׳. לכל עושיהם לא רק בגוף, אלא עם הנשמה, עם הכוונה, לעושה המצוות ביראה בתחילה, עד שירגיל עצמו לעשות באהבה. גם מי שרק מתחיל לעשות את המצוות, צריך לעשותן מתוך יראת הרוממות, וזה רק אמצעי ותרגול כדי לעשות באהבה.

תסד. שאלתי את הילד, מה שמך? אמר לי, אהבה. אמרתי לו, אדון אהבה, וקראתי עליו, ואהבַת עולם אהבתיךְ. ואני זכיתי לראות את בנו של הילד כשגדל, רב אדא, וסיפרתי לו את זה.

תסה. אמר רבי יעקב בר אידי, חכם היה אדה"ר, שהיה מכיר ויודע כל מי שהייתה בו נפש חיה, ומי שהייתה בו נשמה. כשבאו אצלו, הכיר את כולם. כמ"ש, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה. זה למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, יש לו נפש חיה, ולא נשמה. האדם לא נבחן עם איזה שכל יש לו או כישרון או עוצמה, אלא אם יודע ומכיר בעבודת בוראו.

תסו. אע"פ שנפש חיה זו יש בבהמות ובחיות למיניהן, והתיר אותן לבני אדם, חס הקב"ה עליהן במיתתן, שלא יצערו לנפש החיה הזו. ואין לך אדם שלא תהיה בו נפש חיה. ובחסדי השם נתן לכל יהודי נפש חיה, כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי לעסוק בתורה ובמצוות, שבזה מרוויח הנשמה הקדושה. מכאן שנפש חיה היא אמצאי, בסיס שממנו יוכל לעבור למדרגת נשמה.

תסז. לפיכך השוחט, המוציא נבלה או טרפה מתחת ידו פעם אחת, מחרימים אותו. בפעם שנייה, מעבירים אותו מתפקידו. בשלישית מכריזים עליו בשוק, שכל מה ששחט הוא טרפה, ולעולם אין מעמידים אותו עוד להיות שוחט.

תסח. שואל רבי יצחק, האם על הפעם הראשונה אין מענישים אותו חוץ מזה? והרי אותו שוחט שאינו מראה סכינו לפני החכם, מחרימים ומעבירים אותו ולא צריך פעם שניה ושלישית, ומכריזים על בשרו, שהוא טרפה. ואם על סכין שתפקידה לעשות בירור דק את נקודת החיות, שאינה נמצאת יפה, הוא כך, אז על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, מכ"ש שמחרימים ומעבירים אותו, ומכריזים על בשרו שהוא טרפה.

בראשית זוהר חדש קנז - קנט שעור 53

תוצֵא הארץ נפש חיה

מגדיר אמת, כל שאינו מהרהר באישה אחרת ויש לו אמת עם אשתו. כלומר שאינו בא לקשר בתום לב ומהרהר ברצון אחר. מפגש כזה עם המציאות, בו שולט הרצון הפרטי, בו שולטת הנפש חיה, מוליד בנים, היינו הבנות שגויות.

למשל במפגש עם עסקה או אדם אחר, באים עם רצונות שאינם אמיתיים, בהכרח התוצאה תהיה של כעס ותיסכול, ואינו מבין שאת הרצונות שלו עליו לתקן. כל סביבת העבודה בה נולד, באה לאפשר לרצונות, שהם חומרי גלם, לעבד אותם נכון ולהפוך למשפיע.

איפה הבחירה של הוולד, אם הוריו חלילה לא כיוונו לקדושה בעת הזיווג, אלא כאן בדיוק הנקודה שהוא מגיע ישר למקום בו אפשרי התיקון אותו הוא צריך. נשמה באה לעולם כדי לעשות עבודה ותיקון מסוימים וייחודיים לה.

כשאדם פוגש בעצמו רגשות שליליים, עליו להבין שהתיקון הוא בנפשו ולא בחוץ. הזוהר מלמד שמקור הכעס הוא כבר בתחילת המפגש עם המעשה, שאז הכוונות היו זרות ובאו בעצת התודעה הגופנית, מדרגת הנפש חיה. הם הרצונות הארציים של עם הארץ.

הרגשה היא תוצאה ולא סיבה. את הסיבה יש לחפש בכוונה של המחשבה טרם המעשה. כוונה לא נכונה, לא זו בלבד שתוליד תוצאה שגויה, אלא גם את מה שהשיג עד כה, לא יצליח לשמור.

כדי לתקן ולהתקדם יש להתחיל בשלב ראשון לצאת מבית האסורים, ולבוא בענווה לביטול הרצון הפרטי שזו בחינת סור מרע, ורק לאחר מכן ניתן לגשת לשער המלך ע"י בחינת עשה טוב. בכל פעולה עליו לכוון ליבו לשם שמים.

​​ 

תמד. רב הונא אמר, שיכוון ויקדש עצמו לשם שמיים. כמ"ש, אם ה׳ לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו היינו צריך את הקשר והרצון האלוקי כדי שמעשי האדם יהיו לתועלת. כלומר, אם אין הכוונה לשם שמיים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שווא עמלוּ בוניו בו, שמכניס באותו הוולד עמל של שווא.

ומהו עמל של שווא? זוהי נפש חיה היא הבחינה שנותנת הרגשת חַיּוּת, אך אין חַיּוּת זו מגיעה מנשמת החיים, התענוג בה מצד הגוף, שתכלה ותיכרת כהבל היוצא מהפה, שהוא שווא, ומשום שהוא מכניס אותו באותו הילד, הרי עמלו לשווא לכן כל תענוג שאינו בה מהמכור הנצחי, מהנפש האלוקית, הוא תענוג שהולך לריק.

תמה. אמר רבי יצחק, אמ"ת ראשי תיבות של הכתוב, אמת מארץ תצמח. מלמדנו, שבשעת החיבור, צריך להיות שם האמת והיושר בזמן שאדם משמש עם אשתו, או משמש בכלל, צריכה להיות שם אמת, תכף בשעה שהתהווה מארץ והתייסד, ולא אח"כ בשעה שכבר נתגבל ונעשה. שאמר רב הונא, כל בניין שאין בו יסוד אינו כלום. ויסוד, הוא שצריך האדם להתקדש בשעת החיבור. בניית האדם מתחילה בזיווג של הוריו.

תמו. רבי זירא אמר, פעם אחת הלכתי במדבר, ומצאתי ערבי אחד, שהטיל על כתפו משא של עשר סאה. והיה זקן. אמרתי לו, הכוח הזה צריך לעסוק בתורה. אמר, לא עשו אותי אבי ואימי בשביל לעסוק בתורה, אלא לשאת משאות אומר הערבי, זה הטבע שלי.

תמז. ממשיך הערבי לספר, כי אני שמעתי, שאבי, בשעה שעשה אותי, הייתה תשוקתו לבן, שיהיה לו כוח להביא תבואה מהשדה. ובעצה הזו החזיק והתפלל באותה שעה. וכבר אני זקן, מה אעשה. כך גם בעץ, שאם שותל עץ לימונים, לא מצפים שיגדל עץ תמר.

תמח. אמר רבי יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מאין לנו? מבת שבע אם שלמה, שהכתוב מעיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, שהייתה ראויה להוליד אותו. משום שנוסד ממנה, מעניינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה. כמ"ש, מה בְּרי ומה בר בטני. אז מה נגיד על דוד המלך שהוליד בנים שהיו לא בסדר, האם נגיד שדוד פגם במחשבה בזמן הזיווג. ואיפה נכנס נושא הבחירה, שמולו עומד טבעו של האדם.

תמט. אימו, נכון. אביו, מאין לנו, שהרהר בדבר טוב? משכתוב, שיר המעלות לשלמה, אם ה׳ לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו. האם שלמה אמר המזמור הזה? אמר רבי יהודה, דוד אמר אותו ברוח הקודש על שלמה. בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו.

אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת. עתה, אחֵר ייוולד לי, מהשמיים הוא בא. ואמר השיר הזה, והתכוון בו לשם שמיים. כמ"ש, שיר המעלות לשלמה. בשביל שלמה. כבר ברוח הקודש ראה את הנולד, וחשב על שלמה המלך בשעת הזיווג.

תנ. אמר, אם ה׳ לא יבנה בית זה ליבו של האדם, אם עזרתו של ה׳ לא תעזרני בכוונה השלמה שלי שיש לכוון לשם שמים, שווא עמלו בוניו בו אם לא תהיה עזרת השם בכוונה. לשווא נעמול, כמו שהיה בראשונה, בילד הראשון, שעמלנו לשווא. שבגלל החטא הזה, שלא כיוונתי בכוונה השלמה, הוא מת. ואני, יש לי להיגרש מירושלים, ע"י אבשלום בני.

ובעוד שאני אצא, אם ה׳ לא ישמור עיר, מכל אדם, שווא שקד שומר. שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והיה מה שהיה שאבשלום בא עליהן. ועכ"פ שווא שקַד שומר הנשים האלו לא יכלו לשמור הבית. ידע דוד המלך שאבשלום מחפש להזיקו וברח מירושלים, מפני שלא רצה להילחם עם בנו.

תנא. אמר רבי יהודה שיר המעלות לשלמה, נאמר בשביל שלמה, שהתכוון עליו דוד לשם שמיים, ואימו ג"כ התכוונה לשם שמיים, ויצא מהם שלמה. שכתוב בו, ויישב שלמה על כיסא ה׳ למלך. אמר רבי יצחק, לפיכך נקרא לְמוֹאל. מלמד ששניהם, דוד ובת שבע, התכוונו לְמוֹ אל. לפי השם יתברך.

תנב. מכאן למדנו, כל המתכוון באותה שעה של החיבור לשם שמיים, יוצא ממנו בן נעלה. ומאין לנו? משמואל, שאימו התכוונה עליו תמיד לשם שמיים שכתוב בחנה, ונתתיב להשם, ועוד אמרה חנה לעלי הכהן, לבן הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, שלמה, מכאן יהיה נועד למו אל. כלומר, נתון לאל. דוד בשעת התשמיש התכוון ששלמה יהיה משמש את השם.

תנג. אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ופגשתי בהר שבכפר קַרדוֹ. והיו האנשים שמחים בחלקם, ולנתי שם בליל שבת ומוצאי שבת. וראיתי את בעל מלוני, שהיה רוצה להיות עם אשתו, היה זה עומד מצד זה ומתפלל, והיא עמדה מצד האחר והתפללה. אמרתי להם, מהי תפילתכם בשעה זו?

תנד. אמרו לי, עונָה שלנו, להתחבר משבת לשבת, ואנו מתפללים תפילה לפני הקב"ה, שיהיה לנו בן שיעבוד עבודתו, בן ירא חטא, בן שיעשה מצוותיו, ולא יסור מתורתו לימין ולשמאל. אמרתי להם, יהי רצון שתינתן לכם בקשתכם, כי לשם שמיים עשיתם.

בראשית זוהר חדש קנד - קנו שעור 52

תוצֵא הארץ נפש חיה

דרגת נפש חיה, היא נפש ארצית שניתנה בכל בעל חי ואדם, ליהודי ישנה אפשרות לבחור ולפעול את נשמת החיים.

תכז. אמר רבי יהודה אם אין לעכו"ם אמונה, למה אנו רואים, שהולכים לאלילים שלהם, כשהם חיגרים ועיוורים ומלאים מכות ומחלות, והם מתרפאים? זה נעשה להם בהשגחה עליונה, כדי להאביד אותם מעוה"ב, כמ"ש, מַשְׂגיא לגויים ויְאבדם משגיא אומר מעלה ונותן להם כח ורפואה בעולם הזה ולאחר מכן מאבדם.

תכח. וכתוב, וחולָיִים רָעים ונאמנים איך אומר רעים ונאמנים. מהו נאמנים, הנוהג בייסורים? שעושים אמונה, כי כשמגיע הזמן, הם יוצאים מהאיש. כי הייסורים יש להם זמן קצוב. ולפעמים בהגיע הזמן של הייסורים לצאת, הם נמצאים אצל האלילים, שהם הולכים בחולְיָם לאלילים שלהם, וכיוון שהגיע זמן הייסורים לצאת, הם נרפאים. והם אומרים שהאלילים עשו להם את זה. יש כאן הטעיה בהבנת הכלים דעיגולים לבין הקו, בין התאווה האישית לעומת הערך העליון. מי שאינו משתוקק לפנימיות אלא לחיצוניות, נותנים לו תוצאות למאווים שלו, ואז נופל יותר ומצדיק עצמו. נותנים לו הרגש של אמונה תפלה שהכן משפיעה. הם נרפאים מרופאי אלילים, אז זו לא אמונה אמיתית שאין לה בסיס. אמונה אמיתית מסתמכת על האמונה הראשונית בבורא יתברך, בתורה, ובעם ישראל. כל אמונה אחרת תפלה. על האדם לבודק האם האמונה שלו קשורה לדברים אמיתיים.

תכט. אמר רבי יוחנן, פעם אחת סיפר יהודי אחד, שהיו לו מחלות רבות ולא נרפא. וראה ערבִיים, שהיו הולכים במחלתם לאליליהם, ונרפאו. אמר, אלך לשם, אע"פ שאסור, אלך לראות מה הוא.

תל. והלך לשם, ונכנס ביניהם, ולן שם בין האנשים שהיו נגועים וחולים. כולם נרדמו, והוא לא ישן. עד שראה שטן אחד, שהיה הולך ביניהם וכלי רפואה בידו, והיה שׂם על כל אחד, והוא נרפא. עבר עליו ולא נתן עליו הרפואה. אמר לו, אדוני, הרי אני מהחולים, תן עליי הרפואה.

תלא. אמר לו, לא כאלה חֵלק יעקב לך יש נשמה אחרת. אל לך להסתכל על מבחן התוצאה החיצוני לא קובע, וכך כל אלו שלכאורה מקבלים השכר בעולם הזה, זה אינו סימן שזו תוצאה מוצלחת. כי הם נמסרו לי להאביד אותם מהעוה"ב, אבל בניו של יעקב, אינם כאלו. ומשום מה? על שום הכתוב, כי יוצר הכול הוא. כמו שהיוצר מחריב ובונה, אף הקב"ה מכה ורופא, מחריב ובונה.

יצא אותו האיש וסיפר המעשה. אמר רבי יוחנן ברוך הרחמן, ששלח אותו לשם לראות את זה ולשמוע זה מפיו. מלמד כאן על ההבדל בין נפש הגוי לנפש היהודי.

תלב. אמר רבי יצחק אמר רבי אחא, כתוב, ונִשמת שד"י תבינֵם. כי הנשמה של היהודי החי חיי נשמה מביאה את האדם להכיר את קונו, ולהכניס אותו בתורה ובמע"ט. ואשריהם אותם שנכנסים בדרך התורה, בדרך הנשמה שהתורה היא דרך הנשמה, שבזכותה יזכו לחיי העוה"ב ולמעלת הקדושים. ליהודי יש בחירה בין נשמת חיים בדרך תורה, או חלילה בנפש הגופנית. ההשתוקקות היא אמצעי ולא מטרה.

תלג. אמר רבי יצחק אמר רבי אחא, כל העוסק בתורה קונה הנשמה מעצמו. הבא להיטהר עוזרים לו הוא המוכן לוותר על גאוותו. אוי להם לרשעים, הנדבקים בכוח האדמה בעוצמה וכח הגוף, וכל שמעניין אותם הם תענוגות הגוף, שנקראת נפש חיה הנבראת מהאדמה, שבגללה הם כָּלים לעולם ולעולמי עולמים.

תלד. שאר רבי דוסתאי את ר אליעזר, אמר לו, אותה נפש חיה, מה נעשה ממנה לעוה"ב? אמר לו רבי אליעזר אמור, מה נעשה ממנה תמיד? מה תפקידה בעולם

תלה. אמר רבי בא, כתוב, הִיכרֵת תיכרת הנפש ההיא נפש חיה בדומה כהבל היוצא מפי האדם, שאינו יכול להעלות אותו למעלה, אפילו כמלוא עיניו, ומיד יִכלה אדם שמדבר מהבלי העולם, מיד נעלמים הדברים ואין להם ערך. כך היא אותה הנפש החיה, כאותו ההבל שנכרת מְהרה מהפה. ותכלה, ואינה נראית בעולם, והייתה כלא הייתה. זוהי מיתת כָּרֵת שנאמרה על הנפש מכאן שעונש כרת אומר שאדם לכאורה חי חיי נפש חיה.

תלו. והרי למדנו, נפשותיהם של רשעים הן המזיקות בעולם. המזיקות לבעליהם, ומונעות כוח הנשמה מעבודת בוראם, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה וכלתה עם הגוף. ועוד, אמר רבי אחא, לא כך למדנו, אלא שנפשותיהם של רשעים כשיוצאות מהגוף, הן המזיקות שבעולם מצד אחד אומר שנפש החיה מתפוגגת עם הגוף, ומצד שני הם מסתובבות ומזיקות לעולם.

תלז. שואל רבי יוסי, הרי למדנו הנזק הן עושות בעודן בגוף, אלא כשיוצאות מהגוף נמצא הנזק. ונראה בעוד הנפש חיה נמצאת בגוף היא נותנת תענוגות רגעיים, ובהפרדה מהגוף אז ניראה הנזק שעושה, שנראה שלא פעל את הנפש האלוקית, איך אותה הנפש הזיקה לגוף, והכול תמהים עליהן, איך אותן הנפשות הן המזיקות שבעולם, על שהן דבקות בבני אדם ומחטיאות אותם. כאשר אדם פועל את הנפש חיה כדי למלא תאוותיו הגשמיים, הוא גורם נזק שלא נראה, ורק לאחר הפטירה הנשמה בצער מהנזק של עבודה לריק, ועל שהמית עצמו. כל הנאה גופנית פסולה פוגמת את הנשמה.

תלח. אמר רבי יהודה בן יעקב, האם אנשי הדור, האם רובם נעשו באו לעולם בכשרות בקדושה? כתוב, והתקדִשתם והייתם קדושים. מלמד שאדם צריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

תלט. שואל, איזו קדושה שייכת כאן? אמר רבי יהודה בן יעקב, שלא יעשו פריצוּת וחציפות שכל מה שמעניין אותם זה הנאת גופם, ולא לשֵׁם זנוּת כבהמות, כי הבהמות אינן עושות אלא לשם זה רק להנאת הנפש החיה. שלא יאמר אדם שהוא נקי ברוחניות אבל הצד השני לא, אלא חפש את הקדושה באיש ובאישה.

תמ. כי למדנו, כל הבועל לשם זנות, או לשם פריצות וחציפות, ואינו שומר את עצמו מאותם הדברים הצריכים להישמר, אז אותו העובּר שייוולד, יהיה פרוץ חצוף זונֶה ורשע, ואינו בכלל זרע אמת. מה אשם העובר, אלא זו נשמה של רשע שבא לתקן בדיוק את המקום הזה. בקבלה בן הוא בחינת הבנה שכלית, וכאן מלמד שלא תיוולד הבנה נכונה ממחשבות והרהורים לפרטיות.

תמא. וכל הבועל לשם מצווה, ומקדש עצמו, ומכוון ליבו לשמיים, יהיו לו בנים טובים צדיקים חסידים יראי שמיים וקדושים. כמ"ש, והתקדשתם והייתם קדושים.

תמב. אמר רבי יהודה, הרשעים, משום שאינם מולידים אלא רק לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה נפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה כל מה שמעניין אותם בחיים אלו תאוות הגוף, ויש להימנע מקשר עם אנשים כאלו. כשיש תאווה גופנית, יש להשתמש בה בקדושה.

תמג. אבל הצדיקים היודעים לקדש עצמם, כתוב בהם, ואנוכי נטעתיךְ שׂורק כולו זרע אמת. מהי אמת? כל שאינו מהרהר באישה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו.

/

בראשית זוהר חדש קנא - קנג שעור 51

תוצֵא הארץ נפש חיה

נשמת חיים באה מתחת כסא הכבוד, והנפש הבהמית באה מכח האדמה שניתן לבעלי החיים ושאר האומות. גם יהודי יכול לגרום לעצמו בחטאו לחיות את הנפש הבהמית ​​ במקום את הנפש האלקית, וע"י עסק התורה יכול לחזור לבחור בחיים של הנפש האלקית.

לצד הגוי שבנפש אין נשמה גם אם מרגיש תענוג, אלא שמרגיש תענוג זמני מהנפש הבהמית. אדם הנהנה מהקשר הנפשי מפנימיות התורה, סימן שקיבל נשמה קדושה.

תיג. אמר רבי יצחק על הכתוב, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, זוהי הנשמה הקדושה של הצדיקים. ורוח הבהמה, זוהי נפש חיה, שנחצבה מהארץ בשביל הבהמות, שתכלה ותרד להיאבד מהעולם. הנשמה הנצחית היא רק זו שנחצבה מכסא הכבוד

תיד. אמר רבי חייא א"כ אין להם נשמה לגויים, אלא אותה הנפש החיה. אמר רבי אלעזר, ולישראל מי נותן אותה? אלא שלומדים, אמר רבי יוחנן הבא להיטהר ולוותר על גאוותו עוזרים לו. איזו עזרה נותנים לו? נותנים לו הנשמה הקדושה הזו, שתהיה לו תומכת לעבודת הקב"ה, שנותנים לו אותה, כדי לעזור לו בעוה"ז ובעוה"ב. נשמה היא התלבשות אור בכלי, תענוג בגוף, או ידיעה במוחין. נשמה היא תענוג מהאמת, תענוג בהמי אינו נשמה קדושה.

תטו. אמר רבי אלעזר, עד 13 שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה הבהמית. מ-13 שנה ולמעלה, אם רוצה להיות צדיק, לשלם ולעשות את עבודת הצדיק נותנים לו הנשמה הקדושה ההיא העליונה, שנחצבה מכיסא הכבוד של המלך.

תטז. רבי שמעון הזמין בעלי הברייתא לאכול בסעודה הגדולה שעשה להם. וכיסה כל ביתו בכלים מכובדים, והושיב החכמים מצד זה, והוא בצד זה. והיה בשמחה רבה.

תיז. אמרו לו, מהי השמחה של אדוננו ביום הזה יותר מבשאר הימים? אמר להם, ביום הזה ירדה נשמה קדושה עליונה בד׳ כנפי החיה אל רבי אלעזר בני וכל העומד להיגבות כגבוי דמה. ובסעודה זו תהיה לי שמחה שלמה.

תיח. הושיב את רבי אלעזר בנו אצלו, אמר, שב בני שב, כי ביום הזה אתה קדוש, ואתה בגורל הקדושים. אמר רבי שמעון דבר אחד, ואש סובבה את הבית. יצאו החכמים, ראו עשן עולה מהבית כל אותו היום.

תיט. בא רבי יוסי, מצא את החכמים, שהיו תמהים ועומדים בשוּק ברשות הרבים. אמר להם, מה הוא? למה אתם לא מצטרפים לדבר כזה עצום וגדול אמרו לו, ראה את העשן הזה מהאש של מעלה מכסא הכבוד. זהו, כי מכתירים ביום הזה את רבי אלעזר בכתר קדוש. וראו מרחוק דרך אור מקיף החכמים ארבע כנפי הנשר, שיורדים באש, וסבבו את רבי אלעזר ואת רבי שמעון אביו. ישב שם רבי יוסי עד שהלכה האש ​​ 

תכ נכנס לפניו, אמר לרבי שמעון הכתר והסתר הם חמדת הכל, שמחה מלאה שיש גם את מדרגת החכמה. אמר רבי יוסי, הנה ביתי לבינך, אמר לו בוודאי יהיה כך, קראו למניין החכמים ונתן לו את ביתו.

תכא. ישבו שלושה ימים ועסקו בתורה לפניו, ולא הניחו סוד של משנה, שלא לימד אותם רבי שמעון. אמרו על רבי שמעון, שלא נראתה קשת בימיו, כי הוא היה סימן בעולם, ​​ שזכותו הייתה מגנה על העולם, ולא היו צריכים לסימן קשת. רבי שמעון עצמו הוא סימן, ולא צריך את סימן הקשת שלא יהיה כליה לעולם.

תכב. אמר רבי יצחק הנשמה נצחית עומדת בקיום לעולם. כמו שהקב"ה קיים, אף היא קיימת, שאין מיתה נוהגת בה. אבל על נפש חיה הבהמית כתוב, הִיכָּרֵת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה. הרוצה חיים נצחיים צריכים לחיות את צד הנשמה. הגוף נפסד וכך גם תענוגותיו הזמניים.

תכג. אמר רבי יוסי, מה ראה אונקלוס בכתוב, ויהי האדם לנפש חיה, ותירגם, לרוח מְמַלְלא, כלומר נפש המדברת. ואם נפש חיה היא נפש הבהמות, א"כ למה אינן מדברות?

תכד. אמר רבי יצחק, אינן מדברות, משום שנילושו ונעשו מעוביות העפר המרובה יותר מבני אדם. ומשום שאינן זוקפות את ראשיהן, ואינן מסתכלות ברקיע כבני אדם. שאילו נילושו ונעשו מעפר נקי כבני אדם, וזוקפות ראשיהן, ומסתכלות ברקיע, היו מדברות כבני אדם. בהסתכלות ברקיע השאלה היא מהי המטרה, ארצית או שמיימית, כלומר שבמקור היו אחרת.

תכה. אמר רבי יוסי הלישה מעפר עכור, ושאינן זוקפות ראש, יפה הוא, שימנעו כוח הדיבור. אבל ההסתכלות זיווג דהכאה ברקיע למה תמנע את כוח הדיבור? ההסתכלות ברקיע היא עזרה רבה לבני אדם לקנות דעת הרקיע הוא המסך שמביא לקטנות ומאפשר גדלות, אליה יש לשאוף תוך הליכה בדרכי התורה, כדי להיות בדרגת מדבר. נבוכדנצר, כשגורש מבני אדם, והיה בהמה בהרים, לא הייתה לו עזרה עד שהסתכל ברקיע. שכל עוד שלא הסתכל ברקיע, לא הייתה בו הדעת, נבוכדנצר רק שהסתכלת בשמים, חזרה אלי המודעות של בן אדם. כך ה' מקטין כל גאוותן, ומגביה מי שמקבל את צמצום ב

תכו. א"ר כרוספדאי, הגויים ועמי הארץ שאינם מאמינים בהקב"ה ואינם עוסקים בתורה, אין להם חוץ מאותה נפש חיה שיצאה מהארץ. וע"כ אין להם אמונה אין להם את הכלי שמייצר את הקשר. אבל ישראל, המאמינים בהקב"ה, ועוסקים בתורה, ושומרים מצוותיו, אמר הקב"ה, לא כאלה חֵלק יעקב. שחלק יעקב אינו כגויים, שלא תהיה להם נפש חיה כמוהם.

אבל מה יהיה להם? מסיים הכתוב, כי יוצר הכול הוא. הכול, זו השכינה. והנשמה הקדושה נחצבה ממנה, להיות חלקו של יעקב. מה פירושו של יוצר הכול? הכול, זו הנשמה, משום שנחצבה מהשכינה, הנקראת הכול. והכתוב, כי יוצר הכול הוא, סובב על הנשמה, שנקראת הכול. נשמת החיים היא פנימיות האדם, והנפש הבהמית חיצונית

בראשית זוהר חדש קמח - קנ שעור 50

יהי רקיע

יש ואדם חושב נכון ויש וטועה. ישנו הרקיע שבנפש, שיכול לחבר למקור העליון של המחשבה, ויש שהרקיע מפריד. ארבע מאות הוא בחינת כלל הרצון, שכאמור חלקו גנוז, וחלקו ניתן להשיג.

הכיפה היא סימן, מעין רקיע לומר בענווה, יש עליון מעלי, ישנם מחשבות שלא ניתן להשיג. אותה הבדלה מאפשרת לאדם לבוא כשותף לעליון.

שצט. בעוד שהיו יושבים, ניגש בנו, של רבי יוסי לאביו, אמר לו, זה שאמר שלמה, ואתה תשמע השמיים מכון שִׁבְתך. והיה צריך לומר, מן השמיים. שמע רבי שמעון א"ל אמור בני אמור, כי הדבר שבפיך דבר קודש הוא. אר"י פסוק זה שאל, ואתה תשמע השמים מכון שבתך, היה לו לומר מן השמים

ת א"ל רבי יוחנן, הוא מקרא חסר, כמו שועת עניים, שהיה לו לומר מן העניים, וכן צעקת ענוים וכן הרבה. כמו שתלמיד לא מדבר לפני רבו ללא רשות, ובן לא לפני אביו, נגש הילד לאביו ואמר לו, דבר שמעתי בזה, א"ל ר יוחנן, אמור בני אמור.

תא. אמר רבי יוסי, ​​ בשעה שישראל מבקשים תפילותיהם ובקשותיהם בבית תפילתם, מט"ט שר הפנים לוקח כל תפילותיהם של ישראל ומעלה אותן לרקיע הזה מסך דישסו"ת. וכשרוצה הקב"ה להסתכל בזכותם של ישראל, הוא מתבונן ברקיע שמיים, ששם תפילתם של ישראל, ומרחם עליהם, כמ"ש, ואתה תשמע השמיים. השמיים ממש, ששם נשמעת תפילתם.

כן אמר דוד, הללו את ה׳ מן השמיים. ששׁם הן תשבחות של ישראל.

תב. עשה הקב"ה את הרקיע הזה, ועשה ממנו את השמיים, שהם ממונים תחת הרקיע. הרקיע למעלה, והשמיים למטה. ועשה תחת השמיים האלו שמיים אחרים, הנקראים רקיע השמיים, שבו ממונים כל הנרות המאירים.

הרקיע הראשון עשה הקב"ה בבינה, בחזה דישסו"ת פרצוף הז"ת דבינה המלביש לא"א עד הטבור. ומתחתיו נעשה השמיים, ז"א העומד מחזה דישסו"ת ולמטה. ובסיום ז"א רקיע השמיים, יסוד דז"א. הרקיע למעלה, בבינה, והשמיים למטה, ז"א, שנקרא שמיים, למטה מבינה. ועשה תחת השמיים האלו שמיים אחרים, יסוד דז"א, שבו ממונים כל הנרות המאירים, כי כל האורות היוצאים מז"א, יוצאים דרך יסוד דז"א.

תג. בין רקיע השמיים, יסוד דז"א, עד הרקיע הנטוי על החיות, רקיע שבבינה, הנטוי על חג"ת דז"א, הנקראים חיות, יש 390 רקיעים אחרים, ו-7450 חלקים סומכים על שני נרות אחרים, שהם ימין ושמאל דז"א. ומאלו הנרות לקח הקב"ה והניח ברקיע הזה של השמיים, יסוד דז"א, להאיר על הארץ, המלכות.

בין הרקיע העליון, שבחזה דבינה, עד השמיים, ז"א, יש ארבע בחינות, נהי"מ דבינה, העומדות תחת הרקיע דבינה, ולמעלה מז"א, הנקרא שמיים. ובהיות הספירות דבינה בחשבון מאות, שכל ספירה כלולה מעשר, שכל אחת מעשר כלולה ג"כ מעשר, ע"כ נבחנות ל-400 בחינות מחזה דישסו"ת עד התחלת ז"א. ובהיותן חסרות המלכות דמלכות, המנעולא, הגנוזה ולא משמשת בנהי"מ, נמצא שאין במלכות מאה ספירות אלא תשעים ספירות, שהן ט"ר דמלכות. כי העשר האחרונות, שהן מלכות דמלכות, חסרות.

ובכל ספירה מאלו יש רקיע. ע"כ הם 300 רקיעים, כנגד נה"י. ותשעים רקיעים כנגד המלכות. וז"א עצמו נחלק לימין ולשמאל. מצד ימין שבו מושפעים חסדים אל המלכות, ומצד שמאל שבו מושפעת חכמה אל המלכות.

בין רקיע השמיים, יסוד דז"א, עד הרקיע שבבינה, 390 רקיעים אחרים, נהי"מ דבינה, מפסיקים בין הרקיע דבינה לז"א. ו-7000, ז"ת דחכמה, המושפעים משמאל דז"א, ו-450 חלקים, המושפעים מימין דז"א, שהם חסדים. כי ה"ח הם בז"א שהם חג"ת נ"ה, והמחצית האחרונה של הוד חסרה, משום ששם מלכות דמלכות. 7000 סומכים על שמאל דז"א, ו-450 חלקים על ימין דז"א.

וכל 390 הרקיעים ו-7450 החלקים מפסיקים בין הרקיע העליון, בבינה, לבין רקיע השמיים, יסוד דז"א. ומאלו הנרות, ימין ושמאל דז"א, לקח הקב"ה, ז"א, והניח ברקיע הזה של השמיים, ביסוד דז"א, להאיר על הארץ, על המלכות. ישנו הרקיע העליון, תודעה של אלוקות, תודעה נבדלת. מכאן למעלה מכל דבר יש לתת ליסוד דז"א אך לא באופן ישיר. יסוד דז"א צריך להשפיע למלכות ללב. ש"צ חלקים בהכרה העליונה, להראות שישנה נקודה אותה לא ניתן להבין, מנעולא, רדלא. כדי לארגן את המחשבות של ז"א, בצורה של ימין ושמאל, חסדים וחכמה, ירידת החכמה תוך עיבוד ולימוד.

תוצֵא הארץ נפש חיה

תד. רב איבו פתח במקרא, לא כאלה חלק ביעקב, כי יוצר הכל הוא. כשברא הקב"ה את העולם, צפה וראה, שעתידים ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכיסאו כל אותן הנשמות העתידות להינתן בישראל. בנפש האדם יש את חלק היהודי וחלק הגוי, הרצונות הזרים שבו.

תה. ועשה למעלה אוצר מקום אחד, אשר כל הנשמות הגזורות מכיסאו עומדות שם, וקרא לו גופי הנשמות, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מהעוה"ז, עושה להן הקב"ה צורה של גופות, כמו שהיו בזה העולם, ומניח אותן באוצר הזה. עושה ה' לאדם שנפטר צורת גוף רוחני.

תו. והאוצר הזה אמר רבי יוחנן אמר רבי יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערָבוֹת. ובערבות יש גנזים הרבה, ושם גנזי הנשמות. הרי אוצר אחד, ואיך כאן נאמר, גנזי הנשמות?

תז. שני אוצרות הם. אוצר הנשמות, שעתידות להינתן בבני אדם. כי באותה צורה ובאותה הדמות ממש, שעתיד לעמוד בעוה"ז, באותה הצורה הוא נמצא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להן גוף, כמו שהן עתידות להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שכבר היו בעוה"ז וקיימו התורה. וע"כ נקראים, גנזי חיי העולם, בלשון רבים כך היה יודע רבי שמעון מקומו של כל אחד בעולם האמת.

תח. שנו חכמים, בכל יום הכרוז קורא, התעוררו בני קדושים עליונים, ועשו עבודת אדונכם, שהבדיל אתכם את עם ישראל משאר העמים, ונתן בכם נשמה קדושה, שנחצבה מתחת כיסא כבודו. הנשמות ישראל נחצבו מכסא הכבוד

תט. שאל רבי יהודה, מאיזה מקום נשמותיהם של שאר העמים? האדם מורכב מצד האדם שבו, יעקב, ומצד אומות העולם שבו אמר רבי אלעזר כתוב, וייפח באפיו נשמת חיים, זהו צד אחד, זוהי הנשמה הקדושה, שנחצבה מכיסא הכבוד של המלך העליון. וצד נוסף כתוב בו, ויהי האדם לנפש חיה. זהו הכוח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים, שנברא מהאדמה, כמ"ש, תוצא הארץ נפש חיה למינה. והיא נפש שאר האומות. צד הבהמה שבאדם אינו מחפש את הקשר לבורא. כך הגויים יכולים להתקשר לבורא דרך עם ישראל.

תי. אמר רבי יצחק התורה צועקת מרה על האדם, ואומרת, הקב"ה ברא את האדם, ונתן בו נשמה קדושה, שיהיו לו חיים לעוה"ב. והוא בעוונותיו הוחזר לאותה נפש חיה, שנחצבה מהארץ בשביל הבהמות והחיות, שחזר לבחינת הנפש הבהמית לאחר חטא אדם הראשון, במתן תורה קיבלו נשמה, וכך אדם יכול לזכות בנשמה בזכות עסק התורה.

תיא. אמר רבי יהודה, זה משמע כי כתוב, ויהי האדם לנפש חיה. לא כתוב, ויעשהו לנפש חיה, אלא, ויהי האדם לנפש חיה, מלמד, שהוא בעצמו גרם, שיחזור לאותה הנפש החצובה מהאדמה.

תיב. אמר רבי יוחנן, אמר הקב"ה: אדם, אני בראתיך עליון על כל בריותיי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכיסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מהאדמה בשביל הבהמות.

חייךָ, מכאן ואילך, כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכיסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו, למען שיהיו כָּלים עימה. בדרך שרוצה האדם לילך, מוליכין אותו.

בראשית זוהר חדש קמה - קמז שעור 49

יהי רקיע

שפו. כמה הצטער אותו האיש, שכתוב בו, לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, לראות שָׁמש אחד המשמש לפניו, ולא ניתנה לו רשות. כמ"ש, הראני נא את כבודך. זהו שכתוב בו, כבוד אל, והוא מט"ט שר הפָּנים. משה רבינו רואה את מט"ט ולו למשה עצמו לא נותנים להיכנס לראות את כבוד השם

שפז. איך ביקש משה לראות את זה? אלא משה חשב, כיוון שראה עצמו מ׳ (40) יום ומ׳ לילה שלא אכל ולא שתה התגבר על התפיסה הגשמית, והיה ניזון מהמראָה שלמעלה, חשב, שראוי הוא לבקש את זה. האם אדם שמגיע להשגות מאד גבוהות, יכול להיות בתפיסה שמעל עולם זה, כך חשב משה שחווה שהתזונה יכולה להיות רוחנית.

שפח. ומה השיב לו? לא תוכל לראות את פניי, שהוא שר הפנים. ולא ניתנה לו רשות עד שיצאה נשמתו, לקיים מה שכתוב, כי לא יִראַני האדם וחי. אבל כשאינו חי, יוכל לראות פניו. ולכל נשמה של צדיק, לאחר פטירתו מתפיסת עולם זה, ניתנה רשות לדעת ולהשיג מה שלא יכול להשיג בעוה"ז. אדם לא יכול לראות את הפנימיות, שזו בחינת מט"ט מבלי שהתעלה מעבר לתפיסת העולם הזה. לכן צריך האדם לראות מעבר לזמן ומקום, ע"י שיקח תפיסה שונה, כפי שעושים הצדיקים. ​​ 

שפט. שנו חכמים, כל יום עושה הקב"ה מלאכים קדושים, ואלו הם נשמות הצדיקים. כמ"ש, עושה מלאכיו רוחות, משׁרתיו אש לוהט. לא כתוב, עשה, אלא עושה. משמע, שעושה בכל יום. רק צדיק יכול להיות במסגרת של נשמת צדיק שהסתלק

שצ. אמר רבי אבהו הנשמות הן מלאכים קדושים. כי יש מלאכים שנבראו מכיסא הכבוד, והם שלוחים ממונים בשליחותו של הקב"ה. ואם שאר המלאכים שהם מכיסא הכבוד הם כך, הרי נשמות הצדיקים שהן מכיסא הכבוד, וגם קיימו התורה, על אחת כמה וכמה, שעושה אותן הקב"ה מלאכים עליונים קדושים. האדם גדול מהמלאכים מהבחינה שיש בו את הרצון לקבל, שבתיקונו יכול לקבל את ההטבה השלמה

שצא. כָּלל הקב"ה באדם ארבעה דברים, אש רוח מים ועפר. אמר רבי יהודה, הרי מהופכים הם כתובים בתורה שכתוב תחילה רוח ואח"כ אש. וזה הסדר שלהם, רוח אש מים עפר. בתורה מופיע הרוח לפני האש

שצב. שניים הם שנחצבו מהמשרתים שמלמעלה, ושניים הם שנחצבו מלמטה 2 שייכים לבחינת הג"ר ושנים לבחינת הגוף. כמ"ש, עושה מלאכיו רוחות. הנה רוח.

משרתיו אש לוהט. הנה אש.

יסד ארץ על מכוֹניהָ. כמשמעו, כי ארץ היא עפר. הנה עפר.

תהום כלבוּש כיסיתוֹ, על הרים יעמדו מים. הנה מים.

כולם מתחברים זה עם זה, רוח אש עפר מים. אמר רבי פנחס אע"פ שסדרם נהפך, שרוח מקודם ואח"כ אש, אינו משנה כלום.

שצג. אמר רבי יהודה כולם כלל אותם הקב"ה באדם, שגופו של אדם כלול מאש רוח מים עפר. אמר הקב"ה, אני בראתי אותך עליון, והמלכתי אותך על כל בריותיי, נתתי בך כוח מהמלאכים, וכוח מהמשרתים שלמעלה, וכוח התהום וכוח הארץ, ונתתי בך שׂכל טהור הנחצב מכיסאי, ואתה חוטא לפניי. יש הבדל בין העוצמה האדירה שהקב"ה נתן לאדם, לבין היות האדם צדיק או לא.

שצד. אמר רבי יצחק רצה הקב"ה לעשות האדם עליון על כל בריותיו, שיהיה יחיד בעוה"ז כמו שהוא יחיד למעלה. כיוון שחטא, אמר הקב"ה, הן האדם היה כאחד ממנו, שהיה בדעתי לעשות אותו כאחד. ועתה פן ישלח ידו. כל עוד אין לאדם שליטה על הרצון, הוא עלול לפגום. קיבל האדם את היכולת לרדות בדגי הים, כלומר להתגבר על כל הדאגות של המלכות, כח של המלאכים, וכח רצון שמאפשר לקבל ההטבה השלמה.

מי שמתנהג כאדם, אז הוא עליון על כל הבריות. אך כשהוא חוטא, ומחשיב יותר את העפר שהוא הרצון לקבל מאשר את המים שהם החסדים, אז כבר לא יכול לשלוט על הבריות.

שצה. אמר רבי יהודה רקיע אחד עשה הקב"ה, וממנו התהוו השמיים. כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. ולא זו בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, לא עשה אלא דבר אחד מהכול, ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו, כגון השמיים, עשה ממנו אחד, אותו המשובח מכולם. וארץ עשה אחד.

שצו. מהכול עשה אחד, אותו המשובח מכולם. וזהו הרקיע, כעין הקרח הנורא, שממנו התהוו השמיים, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. וארץ אותה המשובחת מכולם, וזו ארץ ישראל, וממנה התהוו שאר הארצות, כמ"ש, עד לא עשה ארץ וחוצות. ארץ, זו ארץ ישראל. חוצות, שאר הארצות שמחוץ לארץ. האדם אחד, וממנו התהוו כל השאר, כמ"ש, וראש עַפְרות תבל מכל דבר עשה הקב"ה קודם את הדבר המובחר, וממנו את שאר הפרטים שבו. וכן כל כיוצא בזה. זה שאמר דוד, הללו את ה׳ מן השמיים, מאותו שנעשו השמיים ממנו.

שצז. תנו רבנן פעם אחת היה הולך רבי יוחנן לראות את רבי שמעון. והיה רבי יוסי הולך עימו. שאל אותו רבי יוסי, לאן אתה הולך? אמר לו, לראות את רבי שמעון. אמר, לבעל מחלוקת שלך אתה הולך לראות אותו. אמר, משמע מזה, שרבי שמעון לשם שמיים הוא חולק, ומשום זה אהבת ליבי נמצאת בו לא מפחד מלקבל ביקורת על דבריו הסכימו ללכת. והיה לילה. אמרו נשב כאן, עד שיבוא אור הבוקר, ונעסוק בתורה. ישבו. חלוקה זו היא המסך המפריד. הרקיע נברא ביום ב' ולמרות שלא כתוב בו כי טוב, מחלוקת עם רבי שמעון תמיד היא לשם שמים, ולכן מתקיימת.

מי שלא מוכן לקבל תוכחת, סימן שאינו עוסק בתורה.

שצח. אמר רבי יוחנן רקיע שנברא בשני הוא הרקיע העליון, ונקרא שמים, העומד בחזה דז"א. והוא המסך המפסיק בחזה בין למעלה ולמטה. מלכות עומדת מחזה ולמטה דז"א, ומכונה חיה. כמ"ש, ודמות על ראשי החיה, רקיע כעין הקרח הנורא. ומהרקיע הזה נעשו כל שאר הרקיעים, הסובבים מימין לשמאל ומשמאל לימין, ושאינם סובבים. וכולם אחוזים ברקיע הזה. וקרא לו רקיע וקרא לו שמיים. כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. משום שהשמיים ז"א מחזה ולמעלה התהוו מהרקיע.

הרקיע הוא הפרסא, המבדילה בין מחזה ולמעלה לבין מחזה ולמטה, שבקטנות מתחברת שם המלכות עם הבינה, ובגדלות הרקיע מוריד המלכות מבינה, ויוצא ע"י זה קו השמאל. ומשום זה נתקן הרקיע ביום השני למעשה בראשית, שהוא קו שמאל. ומהרקיע הזה התהוו השמיים, קו האמצעי, המתקן ומייחד הימין והשמאל. השמים המסמלים את התכלית של האדם, מתהווים מהכוח שיש בו להפריד ולחבר.

א"כ, למה קורא הכתוב את הרקיע שמיים? כי כל הכוח של קו האמצעי לייחד ימין ושמאל זה בזה, הוא לוקח מהרקיע, הפרסא. ולפיכך נקראים השמיים, קו האמצעי, ע"ש הרקיע, משום שממנו לוקח כוחו. כל הבריאה בא כדי להטיב לנבראיו. אמנם הרקיע מפריד, אך זה לשמירה וטובת האדם במצב קטנות, ואותו רקיע מאפשר לחבר, תוך שהוא מעלה את הרצונות למצב גדלות בו ישנם שני דברים. מצד אחד אמונה ורצון להשפיע, ומצד שני חיסרון גדול מאד, וכשבאים בוויתור על השמאל, לתפיסת התכלית דרך קו אמצעי.

הוכח חכם ויהבך זה רבי יוחנן, שליבו ואהבתו לגדול ממנו, לרבי שמעון, ורץ הוא לבירור המחלוקת עם העליון ממנו, תוך שאיפה לעלות ולהתקדם לתכלית.