שופטים  ז – ט  שעור 3

ע"פ שניים עדים יקום דבר

אָדָם נִבְחַן עַל פִּי הַחֲוָיוֹת וְהָרְשָׁמִים שֶׁקּוֹרִים בְּלִבּוֹ.
לֹא נִתָּן לִפְגֹּם בְּבַעַל אֱמוּנָה הַחוֹשֵׁב וּפוֹעֵל לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת.
לֹא נִתָּן לְהַסְתִּיר פְּשָׁעִים עִם תֵּרוּץ שכְּלִי.
אֵין הַיֵּצֶר הָרַע יָכוֹל לְהָעִיד נֶגֶד בַּעַל אֱמוּנָה.

ע"פ 2 עדים מפני שאדם בנוי מצד הבורא ומצד הנברא שבו. מעבר לנושא ההלכתי, מבחינה פנימית בית הדין הוא באדם עצמו, וכאשר מעיד שהבורא טוב ומטיב, זו עדות על רעך, שהוא הקב"ה, וזו מצווה לעדות כזו, להיות בשמחה כאורח בעולמו של השם.

על האדם עצמו מעידים קירות ליבו, וכאשר מעיד התנהגותו והרגשתו שהשם טוב ומטיב, דהיינו מרגיש טוב בעולם, אזי עדות זו חקוקה בעצמותיו.

מי מעיד על האדם, קורות ביתו מעידים בו. ביתו הוא ליבו, וקירות ליבו אלו המקרים שעוברים על ליבו המקום בו הוא חווה את הרגשותיו, וחוויה זה התפשטות אור בכלי וכך נשארים בליבו רשימות, חוויות אותן עבר.  אנשי ביתו הם רמ"ח איברים שלו, כי הגוף מכונה בית. רָשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו. וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו.

כאשר מתגלה דין יש לפעול למעלה מהדעת וכך מחזקים את הכוח המתנגד לס"מ. אדם יכול לחבר עוונותיו לכתר, כלומר כשאינו מזיד הוא מבין שמלמעלה נתנו לו לחטוא, להחטיא את המטרה כדי לתקן ולעבוד את השם. אבל לרשע אין מזַכין לו מפני שאינו קשור לאמונה, ע"כ נאמר, לא יצליח.

תגיות: שני עדים, אמונה, מלחמת היצר

שופטים  י – יג  שעור 4  סיום

ע"פ שניים עדים יקום דבר

הַכֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר בְּמִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הוּא הָאֱמוּנָה לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת.
לֹא נִתָּן לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה עִם תֵּרוּצִים, אֶלָּא בְּוִדּוּי אֲמִתִּי.
כְּדֵי לְהָמִית אֶת ס"מ הָרֶשַׁע, יֵשׁ לְהָבִיא שְׁנֵי עֵדִים בְּנֶפֶשׁ- שֶׂכֶל וָלֵב.

יש לבוא באמונה, היינו ברצון לחדש את הקשר, שאז מבינים שגם אם חוטאים בשוגג, הדבר בא בהשגחה מלמעלה כדי שנבוא בכוונה לתקן. ליצר הרע אין נגיעה עם האמונה, שהיא המקשרת מעל טעם ודעת את האדם לקב"ה, הנברא איננו שלם, לכן עליו לעשות צעד ולבוא בתנועה לקשר עם השלם. התנאי לכך הוא מוכנות לוויתור מוחלט של רצון לקבל תענוג פרטיות, כלומר מותר ליהנות רק מהקדושה, מהאמת.

על פי שני עדים או שלושה, מפני שהתיקון הנפשי דורש עד אחד, של דחיית הרצון, ומסך (דחיריק) שבו שני חלקים מנעולא המכסה את הרצונות הגדולים אותם נועלים מפני שלא יכולים לתקנם, ובחינה של מפתחא, בחינה של קבלה מצומצמת עם רצונות אותם ניתן לפעול לטובת הכלל.

כשאדם בא לתקן רצון רע, אין זה מספיק להקפיאו, כלומר סור מרע אינו מספיק, אלא יש למעט את השמאל, כדי לעורר את כוח החיוב בתפיסת הבורא שבו, ע"י תקיעת שופר. המלכות נקראת דבר, ועל פי שני עדים ניתן לבנותה מחדש, כך בכל ראש השנה. ללא תקיעת שופר לא ניתן לבנות רצון חדש.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תגיות: לנצח את היצר, וידוי, תשובה

שופטים  ד – ו  שעור 2

ד' מיתות לס"מ

כְּדֵי לִלְמֹד פְּנִימִיּוֹת הַתּוֹרָה, יֵשׁ לְפָרֵשׁ הַמְּצִיאוּת מֵעֵבֶר לַזְּמַן וּמָקוֹם, לְפָרֵשׁ הַכֹּל בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא עוֹלָם קָטָן, וּלְפִי סֵדֶר חָכְמַת הַקַּבָּלָה.

אִי אֶפְשָׁר לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָרָצוֹן הַגּוּפָנִי לְוַתֵּר עַל הַתְּשׁוּקָה.

ארבע מיתות בית דין, הבאים בחרב, חנק, סקילה ושריפה, באים בסדר כיצד לעשות עבודת השם הראויה, במלחמה עם הס"א המנסה להסית את האדם מדרך השם. כאשר הס"א נדבקת באדם בעקבות חטאיו, אז מתעוררים אצלו רצונות שעליו להמית בארבע מיתות בית דין.

הנחש הוא צד הנקבה של הס"א וס"מ צד הזכר, הם הגורמים למיתה, ופועלים כדי לינוק כל תענוג ושפע לטובתם. תפקידם בעולם להחזיק את הרצונות, ובכל פעם שבאים לתקן, יש להפקיע מהם את הכוח באותו רצון, ובהדרגה, טיפין טיפין לתקן. הם למעשה צד בתאוות והתשוקות שבאדם הרוצה לשלוט בעולם. את ההרגשה הזו יש להמית ע"י ארבע מיתות בית דין.

בתחבולות תעשה לך מלחמה. היצר הרע מחפש מקום של חיסרון, ולשם לוקחים אותו למחשבה העליונה, לבינה, ושם ניתן להביס אותו בתודעה אמונית. כלומר לוקחים את הרצון לקבל למקום רוחני גבוה ושם מטפלים בו. הס"א מסכימה לעלות למקום המחשבה מתוך ידיעה ששם תוכל לינוק הרבה יותר.

התיקון בראש לא מספיק, ויש להוריד לגוף את הרצון, תוך שריפת הרצון לעצמי והתעוררות לדבקות בהשם. ואז פועלים את הרצונות והתאוות, אבל רק בקדושה. שלב הבא לקשר, לעשות חיבור בין השמחה מהקדושה, לבין המחשבה לדבקות. כאן יש לוותר ולדחות את הרצונות, ופועלים רק בחסדים, בהשפעה, שניתן בעיקר לעשותו בלימוד בלילה ברכישת אמונה, והכנסת כל שמחה ותענוג לדרך תורה.

תגיות: מלחמת היצר, ס"מ

עקב כה – כז  שעור 9

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

מְסוֹבֵב הַסִּבּוֹת בָּרוּךְ הוּא,  וְהַדַּל מַרְגִּישׁ חָסֵר בִּגְלַל שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר לַבּוֹרֵא.
הַחֲסָדִים הֵם הַמְּקַשְּׁרִים בֵּין הָאָדָם לַחָכְמָה/לְשֶׁפַע.
דַּל הוּא מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּשׁ בְּמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ.
מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, כְּדֵי לָבוֹא בְּטָהֳרָה וּנְקִיּוֹת מִתַּאֲוַת הָאֲכִילָה.
תַּאֲוַת הָאֲכִילָה מְעַוֶּרֶת אֶת הָעֵינַיִם, שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְקַבֵּל בְּלִי חֲסָדִים.

מים אחרונים חובה מתוך האכילה יש מלח שהוא מבטא את הרצון לקבל בעל מנת לקבל, בחינת סדום שהיו כולם בתאווה, לכן מים אחרונים חובה, כדי לברך ברכת המזון בטהרה, שנותנים קצת מים לתאווה שתעמוד בצד ולא נברך על תאוות האכילה.

אף אחד לא מרגיש עני, כאשר חסר לו דבר שהוא בכלל לא רוצה, אך מי שיש לו דבר שאינו יכול להשתמש בו, מרגיש דל. דל הוא מי שמחוסר אמונה, שאז חסר הוא חסדים, שהם המקשרים בין רצונו לבין הקב"ה. דלות היא חוסר בכוח המקשר בין החוץ לבין הפנים, שאז הוא עיוור לראות את הסיבה שמביאה אותו לתוצאה של הרגשת חוסר. עם ישראל מיוחד בעניין הדלות, שיודעים להתפלל ולבקש את חידוש הקשר עם השם.

דווקא כשישראל בדלות, ולא בייללה שהרי נרגן מפריד אלוף, אז יודעים הם להודות להשם, מתפללים בכוונה ראויה. כאשר אדם בא בגאווה הופך הוא להיות נרגן, שחש שלא מקבל מה שמגיע לו. שאז מבטל הוא את הקוץ שעל האות ד, הקוץ שהיא הקשר לגומל חסד, לקב"ה ע"י שהופך את תפיסת הבורא שבנפשו לאחר במקום לאחד.

רק מי שמרגיש דל, יכול להתפלל בכוונה להשם ולבקש, מקימי מעפר דל.

כל המארח עניים לסעודה, מאריכים לו ימיו ושנותיו. ומשום זה, וצדקה תציל ממוות. כי עני חשוב כמת, והוא מחיה אותו עם הצדקה, אף הקב״ה מחיה אותו. מוות הוא הסתלקות ההארה, כאשר אדם לא מתנהג בהשפעה. הזמנת עניים לארוחה, או מתן צדקה באים כדי לעורר אצל הנותן נקודה פנימית, את הרצון לקבל שהוא עני מחסדים.

תגיות: כוס של ברכה, מים אחרונים

עקב כב – כד  שעור 8

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת מְבִיאָה שְׁלוֹם בַּיִת.
פֵּרוּשׁ נָכוֹן לְכָל דְּבַר תּוֹרָה, יָבִיא לַעֲשִׂיַּת נַחַת רוּחַ לַבּוֹרֵא.

משה רבינו שהוא בחינת האמונה שבנפש, מתגלה בכל מקום שיש בו תורה. וכך בחינת משה מתגלה בכל דור. אמר משה, רבי שמעון, אשרי חלקך, שהקב״ה גילה לך מה שלא גילה לכל נביא וחוזה, ולא למי ולמי.

אמנם הלכה למשה מסיני שלוחי מצווה אינם ניזוקים שהם בחינת אור חוזר, אך כאשר מערבים גם את הערב רב, את הרצונות הגויים, שערב בחינת השלילה, רב בחינת הריבוי של רצונות פרטיים, כאן כבר אין הבטחה שלא ניזוקים.

לכבוד עונג שבת, ומי שאין לו צריך להלוות כסף כדי לרכוש שלוש סעודות, עם הבטחה של השם שהוא פורע את ההלוואה. זה שיש לו את תפיסת השם מטעם אמונה, זה מה שפורע את ההלוואה. כך בנפש כשבא תענוג, יבדוק כל אחד שעונג לא יהפוך לנגע, הבדיקה היא האם זו בחינת שבת, כלומר שמגיעים לתכלית של הפעולה וליהנות. תענוג זה הוא קבלת אור החכמה, לכן יש ליהנות מסעודות השבת ולא לצאת לידי חובה. לשם כך יש לעשות גם דברים חיצוניים משמחים כמו שירים וכלים נאים.

וזהו שצריך להעיד על מעשה בראשית. כל העדות בקיום השבת שהיא תכלית המעשה, זה מטעם  שמאמינים בכוח הברית שהבורא ברא את הבריאה, ומאחר והבורא לא עושה שום דבר ללא תכלית, אז שלמות השבת היא עדות למעשה בראשית. יש לבוא לשבת בשמחה כדי להאיר את הנשמה, ומיותר לציין שאסור בכלל לכעוס.

תגיות: עונג שבת, עדות אות השבת, סעודות השבת

עקב יט – כא  שעור 7

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

מִנְהָגִים בָּאִים לְעוֹרֵר נְקֻדָּה פְּנִימִית אוֹתָהּ אוֹהֶבֶת הַנְּשָׁמָה.
עַצְבוּת מְעוֹרֶרֶת אֶת כּוֹחוֹת הַטֻּמְאָה.
בַּעֲבוֹדַת הַנֶּפֶשׁ הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן הוּא טָהֲרָה, דְּהַיְנוּ בִּטּוּל הַגַּאֲוָה.

כל הדברים שתקנו חכמים לעשות בסעודת השבת, באים כדי להשוות המעשים לחוקים בעולמות העליונים. במיוחד לכבוד השבת צריך אדם לכוון לנקודה הפנימית של הרצון והרגש של שלמות באהבה, וביחד. לשם כך יש להוסיף גם דברים גשמיים כמו לבושים ומעדנים מצד אחד, ומצד שני להסיר את העצב והבדידות.

עשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה: א. נטילת ידיים. ב. לערוך ב׳ חלות לשבת. ג. לאכול שלוש סעודות. ולהוסיף מחול על הקודש. ד. להאיר נר על השולחן, שולחן בצפון ומנורה בדרום. והסבה, שהסֵבו אחד מברך לכולם. ובשבת בכל דבריו צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו שצריך לתקן לו הסבה יפה, כמו שמתקנים חופה לכלה. כי שבת, היא מלכה והיא כלה. ומשום זה היו יוצאים בעלי המשנה בערב שבת, ומקדימים לקראתה בדרך, והיו אומרים, בואי כלה, בואי כלה. אדם צריך להסכים בנפשו ולצפות גם לדברים שממילא יקרו, כדי להפעים נקודה פנימית לעבודת השם. וצריכים לעורר על השולחן שירה ושמחה אליה.

יש ליטול ידיים במים זכים כדי לטהר, ולא כדי לנקות בחיצוניות. עמי הארץ הם אלו השואפים לארציות, שאינם מחזיקים באידיאה גבוהה. הם חושבים שעולם זה הוא המוצר הסופי ממנו יש ליהנות, ואינם רואים צורך בקשר עם השם.

תגיות: עונג שבת, טהרה, קבלת שבת

עקב טז – יח  שעור 6

הילד [הינוקא]

הַבָּא לְדַבֵּר לִפְנֵי גָּדוֹל מִמֶּנּו, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת.
רָצוֹן לְקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׂמִים צָרִיךְ לְהִתְפַּשֵּׁט לְכָל הַמֶּרְחָב הַנַּפְשִׁי.
אֵין שָׁלוֹם לְלֹא מִלְחָמָה קוֹדֶמֶת.
קַבָּלַת תַּעֲנוּג אֲמִתִּי, הִיא הַבְּנִיָּה הַנַּפְשִׁית הַחֲזָקָה בְּיוֹתֵר.

המלחמה היא על היראה, על ביטול הגאווה לגמרי. עדיפה מלחמה המביאה לשלום, על פני שלום המסתיר את המלחמה. לנצח זה להביא את הרגע לנצח. לחבר את הזמני לנצחיות, להתחבר לאידיאה.

מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ובלי מלחמה האור, הלחם יגיע ללא תיקון. שעת אכילה הוא שעת מלחמה של קבלת אורות, ואסור לקבל ללא תחבולות עם היצר הרע.  במלחמת זו מוציאים את הניצוצות הראויים מבית הכלא של הקליפה כדי להתחבר לבורא.

חרב פיפיות יכולה להרוג גם מצד המלכות וגם מצד הבינה, גם מצד התבונה העליונה וגם מכוח הרצון להתגבר על התענוגות. עם חרב זו מקבלים עול מלכות שמים, ולשם כך יש לנענע את החרב.

לחם מסמל את צד ליבו של האדם. כאשר בוצע מהלחם יש לכוון להתחבר ללב, לשכינה הקדושה, שהבציעה היא כנגד צמצום ב שבא לחבר אות ה תחתונה עם בינה שהמלכות תקבל ניצוצי השפעה לתיקונה. צריך אדם לחבר את רצונו להשפעה.

תגיות: בציעת לחם, מלחמה

עקב יג – טו  שעור 5

התפילה

העיקר בהתנהלות הַחַיִּים הנכונה נוֹבֵעַ מיכולת המפגש עִם המציאוּת, ובחירה ביישום הַעַרְכִים הגבוֹהִים.
הַדָּבָר העיקרי הוּא פירוש נָכוֹן שֶׁל המציאוּת.
מִי שמבקש לְהַשְׁווֹת צוּרָה וְלִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ, יכופף רֹאשׁוֹ כָּל הַזְּמָן.
עַד גְּמָר תיקוּן אֵין אֶפְשָׁרוּת לְקַבֵּל הַחְלָטָה רגשית כָּרָאוּי.
אָדָם לֹא יָכוֹל לְנַהֵל אֶת חַיָּיו בנקודה שֶׁגַּם הַשְׂכֵּל וְגַם הָרֵגֶּשׁ שׁוֹלְטִים.
אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.

הרגש הוא צד שמאל, צד הבריאה, אך עליו להיות כפוף לאידאות, לערכים. בזמן תיקון יש עניין להתכופף ולקבל את הראש מהחסדים ולא מהחכמה. שאמר ללבנה לכי מעטי עצמך, עד גמר תיקון. מידת החסד שבנפש, הנקראת כהן, צריכה להיות בביטול מוחלט כל זמן העבודה.

כאשר מתעורר רגש חזק, נראה שהשכל מפריע, ואז אומר אדם לעצמו, אם אתן שליטה לשכל, הרגש התמעט, ואם שליטה לרגש, השכל זז הצידה. אומר הקב"ה ללבנה למעט עצמה, לא לבטל עצמה, אלא לכפוף עצמה לימין, לשכל. למעשה אומר לה, את רשאית להרגיש, אבל עם שכל ישר, להיות ספונטאני עם רציונאליות,

המפגש עם התורה שבכתב הוא המפגש עם המציאות, שמצריך פירוש נכון על פי המצפן היהודי הפנימי, שבא מעל טעם ודעת באמונת חכמים. בהסתכלות רק על התורה שבכתב, כמו ראיה חיצונית, באים רק לעורר את הרצון, שזה אור ישר. על האדם לבוא כשותף ולפתח מסך לאור חוזר, שאז ניתן לפרש את התורה בפנימיותה כתבלין ליצר הרע, כדי להגיע לאהבה ויתר דבקות.

כאשר מברכים ואומרים, זה השולחן אשר לפני השם, הכוונה שיש להביא לשולחן מעדנים שהם דברי תורה שבעל פה, המפרשים כראוי את התורה. מי שמזלזל בפירורים וזורק אותם במקום שלא צריך, עניות רודפת אחריו, והולך נע ונד. כמ"ש, נודד הוא ללחם איֵה. ואין לחם אלא תורה. והוא צועק, איה מי שירחם עליו, ולא ימצא מי שירחם עליו. פירור אומר שהמדרגה חולקה לפרטים, הם מייצגים את כח החַיּוּת שבאדם, זרעו של האדם. אדם נבחן למה הוא מקצה את כוחו, האם להתכלל במטרה, או חלילה זורקם לארציות.

תגיות: תורה שבעל פה, מציאות,  שכל, רגש