עמוד 5


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
hasulam.site@gmail.com
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

תיקוני זוהר שיעור 149

 

אין דורשים לא במרכבה ביחיד

מרכבה היא התנועה שעושה אדם כדי לתקן עצמו, ולעלות את הרצונות שלו ממקום עולמות בי"ע בהם יש קליפות, לאצילות. מט"ט הוא המרכבה מלשון רכב-מ"ה, לעלות למלכות דאצילות.

כפי שבחינת עריות, חבר מרעים אינו מתחבר לבורא, כך גם הגוף לא מתחבר, אלא הנשמה.

יחיד המבין מדעתו יכול לדרוש, ע"י שמסוגל לנקות את הרצונות מהקליפות, הורדת לב האבן, וקבלת רצון חדש, אודם דאימא, וזה נותן את הכוח להתעסק במעשי בראשית ביחיד.

כאשר רואים כח של אמצעי, כמו של כוכב או כח של ידע, אל תאמר שיש חלילה שיש שתי רשויות. כל הכח בא רק מהבורא יתברך.

 

כשאדם רוצה לעשות עבודה נפשית, ואין לו השראה של אצילות, כלומר תודעה גבוהה, אלא הוא מרגיש את החיים ממקום עולמות בי"ע. הוא חסר את תפיסת היחד, ולא תופס שאין עוד מלבדו, היינו אין עוד כח מלבד כח הבורא. אדם כזה עלול לחשוב שבעולמות התחתונים ישנה שליטה נוספת על שליטת הבורא. כאן הוא נופל לחשוב שאינו זקוק ליחד ויכול לפעול לבד. פתאום הוא מרגיש שלהתפלל לבד הוא יותר מרוכז והכל בסדר. להתחבר לבורא אפשר רק מכח הכלל.

לכן במדרגה זו, יש לקבל את הדברים באמונה, ולהיות מחויב אליהם.

וגם אם ימכור את בתו לאמה, כלומר את תפיסת היחד, עליו להבין שלבסוף היא תצא לחפשי. בתו היא השכינה, הגבירה, ואילו האמה היא השיפחה.

 

יש באדם כוח של זכר, וכח של רצון לקבל. לכן צריך לראות שלפעמים השלילה מתלבשת בחיוב כדי להטעות את האדם. כשהזכר, בחינת הנשמה מתלבשת בגוף, כדי שהגוף יניע אותה, אך וודאי שאין הגוף העיקר.

תיקוני זוהר שיעור 148

 

אין דורשים לא במרכבה ביחיד

 

עריות פירושו רצונות הגוף הקרובים. אסור לחשוב שבעריות ניתן לדרוש בשלושה, כפי שהצד האחר מציג, אין באפשרותם לעשות קו אמצעי, הם קליפות רעות הנק משחית אף וחימה, ואין לעורר אותם להתחבר לחבר מרעים.

ומעשה בראשית הוא להיפוך שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, כדי שלא יעשו פרוד, אלא ביחיד שהוא יחוד אחד בעולם אצילות. ומשום זה לא יאכל אדם שנים ולא ישתה שנים דהיינו זוגות. בעריות כן דורשים בשנים דווקא כדי לעשות פירוד.

 

בא ללמד כאן, שכאשר מדברים על השמות והכינויים, מדברים על מט"ט, מרכבה, אמצעי כדי להגיע לכוונות אמתיות ונכונות אל השכינה הקדושה.

כמו כן מלמד על העריות, לשון ערווה, שהם הרצונות הקרובים אליך, שנק ס"ם ונחש, אל תדרוש בשלושה, שלכאורה מחברים את הפירוד.

נמצא שבשעה החמישית של יום הששי נכנס חסד החמישי ונגמרו כל ששת ימי בראשית בבחינות החסדים שהם העיקר עד השעה השישית נכנס ההוד, תיקון החסדים של כל הימים א – ה. לכן מחצות היום, אפשר לעשות מלאכות השייכות ליום השבת, והעולמות מתחילים משעה הששית לעלות בעליות השבת. ועל זה רומזת ה׳ היתרה של יום הששי.

בשעה השישית נגמרו ה חסדים וישנה תוספת וכבר מתחילה אהרה של השבת.

כשאדם בא להתקדם בחייו, עליו להבין שיש לו קליפות לתקן. במקום זה לא לדרוש בשלושה, אל תקבל את המציאות שצריך. הבן שזה לא טוב, ואל תיתן כוח לרע. כשיש שלילה יש לדעת שאין זה נכון, ויש לדרוש את זה בנפרדות. עיקר עבודה זו היא ע.ז של בעל פעור. הצד האחר אומר שגם הביזוי הוא טוב, מראה כאילו הוא חופשי ואין לו גבולות. זוהי הפקרות ועבדות כאשר לא יודעים לעבוד במסגרת של גבולות.

טועים אנשים שאינם מבינים מדעתם, ונופלים לקליפת שווא מתוך גאווה כאילו הם יודעים כיצד להלך בעולמות הרוחניים. יש לפעול לפי דעת עליון של חז"ל מתוך התבטלות, שכך ישנה אפשרות להשתמש במרכבה, שהיא רכב מ"ה, היכולת להלך בבטחה ברוחניות.

תיקוני זוהר שיעור 147

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

 

מטטרו״ן הוא ארון גוף לתורה שבכתב שהיא עמוד האמצעי והוא בבחינת שלחן של המשכן. השלחן של השכינה, היינו מלכות דאצילות שהיא נקראת ל״ב ע״ש ל״ב נתיבות החכמה המתגלים בה, שאמרו בו לב מבין בסו״ה ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. לב המבין מדעתו, שזיכך אותו ויכול להתפשט דרך ל"ב נתיבות החכמה.

מטטרו״ן הוא נקרא מנורה מבחינת הימין, נר דלוק מבחינת השכינה היינו מלכות, שנאמר בה נר ה' ומנורה צריכה להיות בימין לקבל שמן, דהיינו חכמה דימין המאירה בחסדים, ומשום זה מנורה צריכה להיות בדרום שהוא ימין לכן הרוצה להחכים ידרים. שמן זך גימטרייה זית, בתוכו צפון האור.

הכלי הוא מט"ט, הפתילה זה הנפש, המלכות. האור בפנים, השמן זה רוח ז"א, האור למעלה, להבה היא בחינת הנשמה.

מרכבה היא רכב מ"ה. כאשר המלכות בזיווג עם ז"א ויכולה להאיר את אור הנשמה, זו בחינת חכם לב.

מט"ט מביא את הרצונות מלמטה שהם בחינת שפחה, אולי אבנה ממנה, ולאחר התיקון ז"א שהוא התורה ומלכות שהוא השולחן, ויחד יכולים להאיר

 

אין דורשים לא במרכבה ביחיד

 

נאמר במשנה חגיגה ולא בעריות בשלשה. מהן עריות, סמא״ל ונחש. ולא צריכים להיות בשלשה שהם משחית אף וחימה, בדרך ימין שמאל ואמצע, שיהיה השלישי אמצעי ביניהם כמו בקדושה, שלא מתקשרים בהם, כלומר לא צריכים לעורר אותם להתקשר, אלא שיהיו שניהם ס״ם ונחש נפרדים, ומשום זה אין דורשין בעריות בשלשה.

הטומאה לא מחזיקה כלל, וכאשר היא מיצרת קשר זה נקרא חבר מרעים.

הלימוד החיצוני נצרך, יש לדעת שיש לזה ערך, אך מט"ט הוא בחינת מרכבה.

זוהר חדש שיעור 146 145 144

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

בשכמל"ו יש רק כד אותיות ולא כ"ה מפני שהמלכות חסרה, אינה יכולה להתגלות אלא לעתיד לבוא. ההשלמה שלה באה עם הכולל, שהוא הפוטנציאל לעתיד.

כל מי שזכה להלכה אחת, יורש עולם אחד, היינו התייחסות נכונה לנקודה הפנימית, כל שכן מי שזכה למסכת אחת, או לשתים, או לששים מסכתות שנאמר בהם ששים המה מלכות, כי כל מסכת מלכה היא בפני עצמה, אשרי הוא מי שיורש אותה בעולם הזה.

 

הלכה היא נערה של המלכה כלומר בחינה חיצונית של מלכות שהיא קבלה היינו פנימיות, כלומר המלכה היא הקבלה, אשרי הם המשתדלים בהשכינה, שהיא שורה על כולם העוסקים בהלכה לשמה להוציא אותה היינו השכינה מן הגלות שנאמר בה ובפשעיכם שולחה אמכם, ולהוליך אותה אצל בעלה ז"א בכדי שתהיה לה קבלה בזרועות בעלה לקיים בה שמאלו תחת לראשי וכו'.

חכמת הקבלה היא המלכה היא הפנימיות. ההלכה כפי שמופיעה בחוץ באה לשרת את המלכה, להביאה לחיבור עם הקב"ה. מי שפועל את ההלכה עם הכוונה הפנימית אז יכול לבוא למקום הנכון.

ישנה חשיבות גדולה לפעולה החיצונית, אך היא בחינת חוץ לארץ. בזמן הגלות בחינת חוץ לארץ שולטת.

 

אין דורשין במרכבה ביחיד, שואל מהו פירוש ביחיד ומשיב ביחודו של עולם, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, דהיינו שזכה לחב״ד, כי חכם הוא שזכה בחכמה ומבין בבינה ויודע בדעת, שנאמר בהם ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת.

מי שקונה חכמה, היינו חב"ד, הוא הזוכה לפנימיות התורה, לקבלה, ונק חכם המבין מדעתו, ויכול לדרוש ביחיד, זוכר בכל לימוד את הקב"ה, היינו לראות סימן יפה במשנתו, בנשמתו.

תפיסת הבורא אומר שהאור מתלבש בכלי, אך אם הכלי דק שכל מה שמתפשט בחינת הגוף, זהו נהירו דקיק, הארה קטנה ורחוקה. רק הרגשת הבורא מעבר לזמן ומקום, זו הארה לשמה שהיא תענוג גדול יותר מכל תענוגות העולם הזה. לשם כך יש לזכך את הכלי.

ישנו החוק שהעדר קודם להויה, בדומה לגרעין גשמי שצריך להירקב באדמה כדי להצמיח.

חכם המבין מדעתו, אומר שהבנתו מתאימה לחוקים העליונים, לדעת עליון, דעת הנעלם, ומבין את ההתפשטות, דעת המתפשט, זוהי צורת החיבור לתורת אצילות.

זוהר חדש שיעור 143

 

והמשכילים שפוון יזהירו עיינין

זהר הרקיע זהו המראה המאירה בפניו של אדם. מראה היא מעין סוג של תודעה שעליה לקבל נתונים.

החלוקה של זוהר הרקיע של הצורה שהמסך מאיר, תלויה באיזו מסגרת מדובר. את ההארה יש לקבל על פי הזהירות הראויה, זו בחינת שמירה היוצרת את הכלי הראוי לקבלה. זמן תיקון ניכר בעבודת השמירה, וגמר תיקון בזכירה, למרות שכבר בזמן התיקון ניתן לראות אור.

 

ישנו סוד בכתוב על רבקה כדה על שכמה. זהו התיקון של רבקה אמנו. כאשר מוכן אדם לתת שכם, יגיעה, קבלת עול מלכות שמים.

תעלה כדה אומר שהאור הגיע למלכות והיא מעלה אותו באור חוזר ממטה למעלה כדי שהדך יהפוך לכד

לימד כאן שהפסוק המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, מלמד כיצד מגיעה הארה ממעלה. מצד אחד ברא הבורא רצון לקבל, ומצד שני צריך לבנות כלים לקבלת הארה.

תפקיד האדם לקחת את הרצון כחומר גלם וממנו לבנות כלי. הרצון עצמו אינו כלי ראוי בלי שבונים מסכים וגבולות ברורים. לכן אותם משכילים לא יאירו כאור הרקיע, אלא יזהירו. גם לשון זוהר של אור, וגם לשון זהירות. משכילים אלו הם חכמי הסוד, העוסקים בחכמת הקבלה.

כלי הרצון העיגולים נפסל, ומה שנשאר הוא הכלי של אור חוזר, כלומר הפיכת הרצון לכלי שקשור לאידיאה, להכרה העליונה.

הרקיע הוא המסך המאפשר גם לדחות את האור, וגם לקבל באופן והמינון הנכונים.

 

 

זוהר חדש שיעור 142-3

 

גופא יזהירו ד חיות

 

והמשכילים: הם ארבעה יסודות הגוף שהוא הרצון לקבל שהם: אש, רוח, מים, עפר. מזל אדם. כי בפניו של אדם ניכר הפרצוף השורה על האדם כלומר דרך תבניות מחשבה אלו הוא חושב. וזה הוא שנאמר, הכרת פניהם ענתה בם. כזהר: זה הנשמה. ומצדיקי הרבים: היינו אברי הגוף שהם רבים יאיר בהם אור המזלות הכוכבים לעולם ועד. בדרך אותם מזלות תהיה הארה.

 

בנפש הבחינות של הכוכבים הם בחינת תת המודע הפנימי של האדם, ההכרה העליונה כנגד חכמה ובינה. י"ב המזלות הם המשפיעים עליו. הצד המודע של האדם שיכול כבר להתפשט לגוף, השכל והרגש הם כנגד שמש וירח, וכוכבי הלכת כנגד המידות שבאדם.

כל נשמה שיורדת לעולם, באה עם טבע בעזרתו עליה לפעול בעולם, וזו בחינת הכוכבים. השמש וירח קובעים את מבנה האישיות בתחילת העבודה. המידות שמהם מושפעים כל הרצונות, הם ז כוכבי הלכת, ונמצאים בחלוקה של כח המחשבה, ושאר כישרונות שיש באדם.

תיקוני זוהר שיעור 141

ל"ב נתיבות – חכם לך

 

האדם הוא עולם קטן בו צריך לשכון הבורא לפי הכתוב ושכנתי בתוכם, ברצון שלהם ולא בגוף הגשמי ועליו נאמר עשר אמות ארך הקרש. ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, בחכמה: זה י' בתבונה זה ה'. ובדעת זה ו' ובכל מלאכה זה ה

 

כשאדם רוצה לקבל הארה של תענוג שהיא הארת חכמה, חייב הוא לעשות זאת בחשבון, זיווג המצרף את הרצון שבלב לאידיאל שנושב בו, שזו רוחו. החסדים הם בחינת אידיאל מתוך כך שהבחירה ביתר דבקות, באה מבינה שהיא אור דחסדים, היא כוח הבורא שבבריאה.

באין סוף הייתה הבחירה ביתר דבקות, וכאן לאחר הצמצום לא ניתן לקבל אור חכמה ללא יתר הדבקות, שזו ההשפעה מטעם הערך.

על האדם לבדוק וללמוד האם התענוג שהוא צורך מגיע במסגרת האידאל אותו ניתן ללמוד מתוך דברי רבותיו, או מתוך בחירותיו כשהוא זך ונקי. כאשר בבחירה שלו ישנן נגיעות, כלומר קשורות לרצונות הלב. בחירה נכונה היא מהמוח ולא מהלב.

האידאל הגבוה של האדם היא הדבקות בבורא.

זוהר חדש שיעור 140

ל"ב נתיבות – חכם לך

 

הגוף הוא כנגד המשכן, ומשמש כאמצעי לבחינת הארון שהוא שבת, שלמות, בחינת ג"ר. הארון מחזיק את התורה, את הקשר לבורא.

לב שמבטא את השבת, היא נקראת תורת חכם, המקבל את החכמה דרך ל"ב נתיבות החכמה.

השבת היא בחינת חירות ממלאך המוות. הזוהר הקדוש מדמה כסימן גשמי את אברי הגוף, כדי ללמד על הבחינות הנפשיות שבאדם.

שואל ומי הוא הנושא של הגיהנם בגוף. ומשיב, זה הכבד והוא היינו הלב, הוא מזבח הנחשת במשכן עליו מקריבים קורבנות, כאשר במזבח הפנימי מקטירים קטורת. ואש המזבח הוא להעביר אותו הגיהנם, מן העולם. ובכבד שהוא הגיהנם בו המרה שהיא אש השורפת בו היא בחינת המקבל על מנת לקבל. המרה אוגרת את כל השאריות, את כל הרשמים של הדברים הלא טובים שיש באדם. כפרת הלב זוהי הפריסה של סכת שלום, שהיא מלכות בהארת חסדי הבינה, שנאמר בה, הפורס סוכת שלום. לשלום ניתן להגיע רק כאשר עולים למדרגת בינה, וכאשר נשארים הרצונות רק במלכות, הם בחינת הדין

 

מנורה היא הראש, היינו ז״א, ושבעה נרותיה עליה, הם: שתי אזנים, ושתי עינים, ושתי נקבי החוטם, ופה. המנורה היא לימין כלומר שמאירה בהארת חכמה דימין לעומת האור בשמאל ששורף, ונאמר בה הרוצה להחכים ידרים כדי להפשיר את הקיפאון ע"י חסדים. משום ששם בראש הוא המוח, וחכמה שורה במוח, ובו, במוח החכמה מאירה המנורה, משום שהוא שמן, שנאמר בו כשמן הטוב על הראש.

 

כנפי הריאה הנושבות על הלב, עליהן נאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת, זו כפרת הלב. השלחן היינו מלכות זה הלב, ונאמר בו השלחן בצפון.

השולחן הוא בחינת שליח, וגם מזבח

 

הרוצה להעשיר יצפין, עשיר הוא השמח בחלקו כי חכמה דשמאל נקראת עושר בסו״ה מצפון זהב יאתה. דווקא עושר האדם הוא צד הכסף, הכיסופים וההשתוקקות האמיתית שלו. ושורה עליה בינה, שנאמר בה, ברכת ה׳ היא תעשיר. וכשהיא לוקחת מן הגוף היינו תפארת, שהוא עמוד האמצעי הכלול מימין ושמאל, היא נקראת משכן כלולה משניהם. כיור וכנו הם שני הכליות, ובהן שורים שני סומכי אמת, היינו נצח הוד.

ישנה אמת בחינת תיתן אמת ליעקב שהוא תפארת, וגם בחינת הקו אמצעי, כאשר השליח שלו הוא יוסף המקבל את כותונת הפסים שבכך מחובר לבחינת היסוד.

 

ב חדרים בלב, בימין מאירה המנורה, זהו החלק המתקשר לנשמה, ובצד השמאל החלק שמביא לביטוי את צד הגוף. את השפע/החכמה מקבלים כראוי דרך לב נתיבות החכמה, בהתכללות הבינה, ההשפעה בחכמה.

זוהר חדש שיעור 139

ל"ב נתיבות – חכם לך

 

הגזירות שיש על האדם נובעים והניתוק והריחוק מהבורא. בכוונה נכונה של הייחוד בק"ש הויה אלוקינו השם אחד, מתחברים ומבטלים את גזר דינו של האדם.

התיקונים באים לידי ביטוי הכוונה של האותיות. תיקון יד ימין הוא בחינת הויה אלוקינו הויה, ותיקון יד שמאל, ע"י אותיות מאוחרות יותר, למשל במקום אותיות הויה אותיות השם כוזו.

הזוהר מראה על סימנים כמו יד, שיש להם קשר נפשי לעבודה. קשר זה לא שייך לתפיסה הגשמית, וע"י בחינת האמונה סימנים אלו מגרים את הנקודה הפנימית. כך למשל מלמד על כלי המשכן, אשר בגשמיות הוא המקום לעבודת הבורא.

כך למשל שכתוב ותורה "ועשו ארון"

ועשו ארון זה רומז ליום השבת היינו מלכות כשהיא מאירה בהארת ג״ר. ג"ר זו שלמות, והשבת מסמלת את מטרת הבריאה. כי המשכן הוא שש משזר כולל ששת ימי בראשית, שהם: ב' זרועות היינו חסד גבורה. וגוף עמוד האמצעי היינו תפארת. וב׳ שוקים שהם שני נביאי אמת היינו נצח הוד. וצדיק אות ברית היינו יסוד ביניהם. שהם ו״ק דז״א והמשכן היינו השכינה התחתונה מלכות כלולה מכל התקונים של הגוף והיינו בנין המלכות במוחין דו״ק.

יוצא שהמשכן הוא מעין כלל לכל הפרטים האחרים.

משכן הוא מצב הקנטות, והשכינה, כנסת ישראל מצב הגדלות.

 

השלמות הנפשית היא כשאדם מרגיש טוב, היינו כל רצונותיו מכוונים לרצון מרכזי אחד, שאז הוא בחינת כנסת ישר-אל. שלמה המלך ביקש לב חכם, היינו שהחכמה תוכל להתפשט ללב, כנגד השבת.

בראשית זו התורה 129  

חסר שידור ביו טיוב.

רנז) חולם מלא בוא״ו וכו': נקודת חולם מלאה עם ו', אותיותיה עולים במספר קטן כ״א כחשבון שם אהי״ה. ועם שלש נצוצות דהיינו הנקודה שעל ו׳ ושתי נקודות של צירי תחת ל׳ הם ג׳ יודין, כי כל נקודה נחשבת לי׳ הם בגימטריא שלושים כמנין ד' אותיות הוי״ה שהם כ״ו ועם ד׳ אותיות עצמן הם ל' ונמצא כי חולם עולה לחשבון הוי״ה אהי״ה שהם נ״א, בסוד הוי״ה של ג׳ יודין דהיינו כ״ו וד׳ אותיות השם. וסגולה שלו כלומר הסגול שהוא קו האמצעי הוא אל נא רפא נ״א לה. אנא ה׳ הושיעה נ״א.

 

רנח) אהי״ה כ״א כ׳ וכו': שם אהי״ה בגימטריא כ״א. כ׳ רומזת לכתר. א׳ רומזת לאור אין סוף בסו״ה אין קדוש כהוי״ה וגו'. וחולם מסוגל לחלום, שבו נאמר ויחלם והנה סולם מוצב ארצה כו'. ועוד חולם יש בו צרוף מוחל עונות ישראל.

 

רנט) חלם חסר איהו וכו': חלם חסר ו׳ הוא בגימטריא ה״י היינו ה״י מן שם אלקים, וג׳ נצוצות: א׳ שע״ג ח׳ וצירי תחת ל׳ מן חלם הם ל׳ מן שם אלקים. נשאר אם מן שם אלקים, שנאמר בה כי אם לבינה תקרא ואין צורך להאריך בענין הנקודות כי הרי למדנו אותם לעיל במאמר רזא דנקודין.
פירוש, אחר שביאר את סגולתא שהיא שורש אל תקון ג׳ קוים, וקו האמצעי הוא למעלה מב׳ קוים ימין ושמאל. מבאר תקון ג' קוים בחולם מלא, הרומז למוחין דפנים ולמוחין דאחורים הכלולים במוחין דפנים. וכן למוחין דאחורים לבד הנקראים בשם אלקים בסוד חלם חסר ו'.
וזה אמרו חולם מלא בוא״ו שהוא קו ימין שפירושו הארת חסדים לבד סליק באתווי אהי״ה היינו שהארתו היא הארת כלים שהם אותיות בחוסר הארת ג״ר. ותלת נצוצין יי״י וכו' הם סוד קו שמאל המאיר בהארת ג״ר שה״ס ג׳ נקודות של שורוק זו למעלה מזו שאינם מאירים בז״ת בלי הכרעת קו האמצעי. וסגולה דיליה וכו' היינו קו האמצעי שה״ס קומת חסדים חדשה, שאור זה נוסף על החסדים של קו הימין ונעשה לבוש יקר אל הארת חכמה של קו שמאל, וב׳ הקוים נכללים ע״י קו האמצעי זה בזה, באופן שבקו ימין מאירים חכמה וחסדים יחד, ובקו שמאל מאירים חכמה וחסדים יחד והוא נקרא נהירו דנהיר באסוותא כי ע״י החסדים שלו נתרפא קו השמאל ונמשכים רפואות וישועות. (עי׳ בסלס בראשית א׳ מאמר ג׳ נהורין).
וזה אמרו (באות רנ״ח) אהי״ה כ״א כ׳ כתר א׳ אין סוף כי אחר שמתקנים את המלכות במוחין דאחורים שאז מתגדלת קומתה עד לכתר בסוד שני המאורות הגדולים, צריכים לכוון להעלותה לעבור מחדש ולהמשיך לה מוחין דפנים והיינו להעלותה עד א״ס, (עיין בסלם בראשית א׳ במאמר הקירטא) וזה סוד הכתוב אין קדוש כהוי״ה הכ׳ רומזת לכתר שזוהי תכלית גידולה של הנוקבא בעת שהיא במצב אחורים והוי״ה ה״ס אור הפנים בסוד עלייתה לאין סוף. וחולם סגולתיה לחלמא וכו' כי חלום נמשך מקו שמאל, וקו האמצעי ממתיק אותו. ועוד חולם מוחל עונות ישראל כי כשבני ישראל חוטאים הם מוסיפים במעשיהם הרעים כח לקו שמאל, ובמעשים טובים מגבירים כח של קו אמצעי המשפיע חכמה וחסדים יחד ונחלש כחו של השמאל ונעשה הצרוף מוח״ל עונות ישראל. (ועי׳ בסלם ויצא מאמר נבואה מראה וחלום).
וזה אמרו (באות רנ״ט) חלם חסר וכו' מבאר ג' קוים של מוחין דאחורים לבד הנקראים אלקים וימין ה״ס ה״י שהם ב׳ כלים באורות נפש רוח. תלת נצוצות וכו' היינו קו שמאל. אשתאר אם וכו' כי שניהם זו״ן יונקים מן ימין ושמאל של בינה דאתמר בה כי אם לבינה תקרא.

בראשית ברית אש 122

 

האבנים הם בחינת ההבנות השכליות של האדם, וכאשר הבנות אלו באות מהקלע, הנשמה, משם הויה אז יכולים לנצח גם את גוליית
הברית אותה צריכים כשמירה בעיקר כאשר אין אהבה כלומר את הברית יש לשמור גם כשלא נהנים ממנה. ברית היא מחויבות ולא תענוג. כן מותר ליהנות ממנה בדרך לואי.

אין הדבר קל לאדם האומר ק"ש ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, מפני שכאן הוא מוותר על עול "מלכות עצמית" ומוכן לוותר על הנאה פרטית לצורך התקדמות לתכלית. כך עשה יעקב ששם את ההבנות האלו בראשו, את האבנים מראשותיו, ובראש סדר העדיפויות שם את התכלית. כך מתגברים על אחיזת הנחש, ועולים עד לכתר.

יש כח לתחתונים ע"י הליכה בדרך הישר, בדרך ברית, לנצח. זהו כח האמונה של האדם

בראשית ברית אש 122  – 123

הקלע היא בחינת האבנים, ההבנות של הבינה, שהן כנגד הבנות המלכות, הן אבני הבניין של הכלי האמיתי, הרצון לקבל לעצמו. הבנות הבינה הן צד הנשמה והבנות המלכות מצד הגוף.

קשת היא בחינת הברית, יסוד דמלכות בו משתמשים מאחר ואות ה אחרונה, מלכות נגנזה ברדלא. אין להסתכל בקשת מפני שהסתכלות היא זיווג דהכאה, וכאן זה אומר שמנסים לקבל ג"ר דחכמה ממעלה למטה, ובגלל רצון כזה היה המבול. יש לשמור על צמצום ב על שמירת הפרסא. הברית אומר שיהיה קיום, אך תוך שמירה על הרצון לקבל.

לאחר הברית משליכים את העורלה לכלי עם עפר. כל פעולה חיצונית באה להפעים נקודה נפשית, זהו סימן למה שצריך לעורר את האדם, והדם שיוצא מהתינוק בברית, הוא מעין הבאת התינוק כקורבן עולה להשם. קורבן עולה בא לתקן את המחשבה, להיות מחשבה של ברית ולא מחשבה עצמית.

באופן רגיל אדם שלא הולך בדרך הישר, עליו לעבור את חיבוט הקבר, כלומר סבל מהחשבת העולם הגשמי כאילו הוא העיקר.

השלכת העורלה לעפר אומרת שאדם לא רוצה לחיות את רצון הגוף, ורוצה לחיות את בחינת הנשמה, ומסמן את צורת החיים הרוחניים שיותר חשובה מחיים גשמיים.

 

ק"ש ותפילין הם הכלים של ישראל למלחמה בס"א, תפילין אור מקיף וק"ש פנימי. ד כלי המלחמה כנגד שם הויה, הם אבן יוד, ה ראשונה קלע, וו רומח, ה אחרונה קשת. הרומח בחינת פה, מפתחא, קבלה בקו אמצעי. הקלע מדרגת הבינה, אבנים, הבנות של הנשמה כנגד הבנות המלכות.

קשת, בחינת מלכות סוד הברית.

הקליפה של הערלה בפירות, מכסה על המוחין שה״ס אות י' יש לה ג׳ קליפות, כגלדי בצלים זו על זו, והן כקליפות של אגוז, שנאמר עליהן והארץ היתה תהו, זה קו ירוק, קליפה ראשונה של האגוז. ובהו, היינו אבנים מפולמות, זו קליפה שניה של האגוז קשה כאבן. וחשך קליפה שלישית. ובהן העמידו החכמים אין דורשים בעריות בשלשה. שלש שנים יהיה לכם ערלים צריך בשלוש שנים אלו כשהפרי גדל על העץ, יתנתקו משלוש הקליפות הטמאות, ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת. ונגד המוח הוא נאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'.

ארבעה נכנסו לפרדס נוטריקון פשט רמז דרוש סוד. האר"י הקדוש שם את הסוד בתחילה, בסדר ספרד, סוד קודם לפשט מפני שאי אפשר להבין שום דבר בלי הסוד. שלשה חברי רבי עקיבא אכלו מאלו הקליפות ומתו מהקדושה היינו בן זומא, ובן עזאי, ואחר. והרביעי היינו ר׳ עקיבא אכל הפרי וזרק את הקליפות וחי כי נכנס בשלום ויצא בשלום.

כעין זה למדנו ר׳ מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. רימון אומר שמלא מצוות תרי"ג כרימון. ראה את המצוות, עשה את הפעולה החיצונית אך זרק את החשיבות של המעשה החיצוני, ומעלה את התפיסה הפנימית.

היכולת לחיות בעולם הזה, לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה, אומר לחיות את הנקודה הפנימית ולזרוק את הקליפה החיצונית המורכבת משלוש הקליפות. שלושת החברים שמתו מהקדושה רצו לאכול גם את הרצונות של העולם הזה.

 

וכעין אלו הקליפות הם הקושיות המחפות על ההלכה, שהיא המוח מבפנים. הקושיות באו כדי לחדור לפנימיות של ההלכה, ואין האדם יכול לאכול מלחמה של תורה שנאמר בה עץ חיים היא, עד שזורק ומתרץ את הקושיות מן ההלכות. יש ללמוד את חטא אדם הראשון כדי להבין שהגשמיות היא לא הבריאה, שהרי לאדם ראשון לא היה מעולם הזה כלום, כולו פנימיות.

קושיה אמיתית היא חיפוש הנקודה שבאה לתאר מתוך העולם הרוחני, מאחר וכל הגשמיות היא צל חולף של העולם הרוחני. את ההלכה יש לתרגם לשפה הרוחנית.

בראשית שם בית שיעור 133 – 134

 

קם זקן אחד פתח ואמר, נר הקדוש היינו ר' שמעון כמה חיילות מלאכים מחכים לך בגן עדן. כמה מחנות מלאכים מסתכלים מחלונות הרקיע בגן, בעת שתכנס שמה וכלם מסתכלים בך וצבעי הרקיע של גן עדן בך יזהירו. משום שבך מאיר השכינה שהיא זהר הרקיע. והגן הוא סתום וחתום, עד שתכנס בו השכינה, שהיא מלכות דאצילות. ז״ש גן נעול אחותי כלה.  הגן, המלכות בה ישנה את בחינת המעולה עד שיש זיווג שהוא בחינת רשב"י בסוד הדעת, שיכול לפתוח את החכמה ולגרום לה להעיר לתחתונים.  כאשר אדם מבקש ומושך אורות מלמעלה, גם המלאכים וכל העולמות זוכים לאור זה, ובאים לשמוע את דברי ותפילות הצדיקים.

 

ר״ש הוא סוד הדעת, שהוא שורש לקו האמצעי שיש בראש ומחבר בין חכמה לבינה. בינה בטבעה אינה רוצה חכמה אלא חסדים, לכן חו"ב הם ב קווים מקבילים. הדעת היא הביקוש של התחתון מהעליון הוא בחינת רשב"י, ובחינת משה.

קם ר׳ שמעון הנקרא נר הקדוש, פתח כמתחלה ואמר והמשכילים יזהירו, הם האותיות, שכלן נכללות באות ב׳ מן בראשית. ב׳ היא רומזת, לבית היינו בית המקדש, ששם בה מאירים כל האותיות.

בראשית שם בית שיעור 137

 

ל"ב נתיבות

חכם לב יכול לגלות את סודות הבריאה, את דרך השגת החכמה העליונה, את כח מעשיו שהגיד לעמו. שם מ"ב המבטא שלמות, הוא ל"ב פעמים שם אלקים במעשה הבריאה ועד עשר ספירות/מאמרות בהן נברא העולם.

כ״ח אותיות בפסוק ראשון שבתורה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ועליהם נאמר כח מעשיו הגיד לעמו. הכח הוא הסוד שמניע את המעשה, כמו המחשבה שבאה לפני המעשה.

 

אמרו חז״ל (שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו. בכל כחו אומר בכוונה אמיתית ושלמה להגדיל את שם השם בעולם. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויעלה והתהלל, יש כאן שבע פעמים אות וו שהם מ"ב, שלמות תפיסת הבורא ע"י הנברא.

כל גזר דין נובע ממשהו שהנברא תופס בבריאה שכביכול מנותק מהבורא. לכן כאשר מקבלים באמונה בכל כח המחשבה והכוונה, מגדיל את תפיסת הבורא, וקטן מתבטל בפני גדול.

במחשבה כמה הבורא גדול, קורעים את כל גזרי הדין.

כאשר רוצים לקבל הארה באופן ראוי כלומר ליהנות מהאמת, יש למצוא אותה בכוח הפרסה המגיד לעמו, בצורה שבה נקבעה מחשבת הבריאה. לכאן כאשר אדם רוצה להשיג משהו בחייו, ונתקל בהפרעות או שיבושים, עליו לחזור למחשבת הבריאה, לתוכנית המקורית וממנה ללכת ולבדוק היכן הייתה סטייה ממחשבת הבריאה. לכן תורת הסוד, הקבלה מלמדת את כח מעשיו המגיד לעמו

 

בראשית שם בית שיעור 136

 

בחכמה יבנה בית. בית המקדש הוא אות ב שנבנה בדרך מיוחדת המאפשרת לחכמה להאיר דרך בינה למלכות, בדרך של ז"ת דבינה. בינה שהיא ב נסמכת על שלשה עמודים שהם יסודות האמונה, חסד גבורה ת"ת, אברהם יצחק יעקב. האור של אבות האמונה הוא של חסדים מכוסים.

בית המקדש גם נסמך על ב עמודים יכין ובועז, נצח הוד. האהרה נובעת מהנקודה שבתוך האות בְּ שנקראת ראשית, הנקודה בתוך האות ב מציינת החכמה בתוכה.

היסוד הוא הצדיק הנותן למלכות, נק חי העולמים. הזוהר מכוון במושג המשכילים יזהירו, על השכלת הזוהר, האור היוצא מאות ב דרך ל"ב נתיבות החכמה, היא האהרה הנכונה בזמן תיקון, תוך זהירות לא לקבל אור גדול מידי.

ל"ב נתיבות

 

פתח ר׳ שמעון ואמר, כתוב ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה וגו' שואל למה נאמר חכם לב הלא מוח חכמה הוא בראש. ומשיב, זהו חכם לב מי שהוא חכם בחכמה, ובל״ב נתיבות שלה.

ל״ב פעם אלקים שנאמר במעשה בראשית. והמשכילים בהם, בעשר המאמרות/ספירות ובל״ב נתיבות החכמה של ששת ימי בראשית, יודעים לצרף אותיות, שלמדנו בהם, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ.

לצרף פירושו להוריד את הסיגים, את הדברים המיותרים מהכלל הנחוץ לחיבור. כך המשכילים מורידים את ל"ב האבן כדי לצרף את האותיות, את החסרונות. בעבודת הנפש הצורך הוא בצירוף האותיות, היינו החסרונות, לאחד אותם לחיסרון אחד מרכזי, לרצון אמיתי של דבקות בהשם, כאשר כל שאר הרצונות רק נלווים לרצון זה.

למה פונה לחכמי לב ולא לחכמי מוח או ראש, אלא שהלב יכול לקבל כראוי בדרך ל"ב נתיבות החכמה.

כיצד יוכל להתקבל אור מהראש כאשר קליפת פרעה יושב על הגרון ולא מאפשרת קבלת אור מלמעלה באופן קבוע שהלב חסר, חומד ואינו חכם, אלא כאשר ישנה התעלות רוחנית, אפשרות לקבל את החכמה דרך בינה שעולה לחכמה. יש ללמוד לצרף את החסרונות שנק ל"ב פעמים שם אלקים בבריאה, עם הארה של ע"ס מלמעלה, אז מקבלים דרך שם מ"ב, שם המבטא שלמות. זו

אלו חכמי לב, אלו שנהנים רק מהאמת. לכן בצלאל שהוא חכם לב יכול להנגיש כאן למטה בצורה אומנותית את החכמה העליונה.

בראשית שם בית שיעור 133 – 134

 

קם זקן אחד פתח ואמר, נר הקדוש היינו ר' שמעון כמה חיילות מלאכים מחכים לך בגן עדן. כמה מחנות מלאכים מסתכלים מחלונות הרקיע בגן, בעת שתכנס שמה וכלם מסתכלים בך וצבעי הרקיע של גן עדן בך יזהירו. משום שבך מאיר השכינה שהיא זהר הרקיע. והגן הוא סתום וחתום, עד שתכנס בו השכינה, שהיא מלכות דאצילות. ז״ש גן נעול אחותי כלה.  הגן, המלכות בה ישנה את בחינת המעולה עד שיש זיווג שהוא בחינת רשב"י בסוד הדעת, שיכול לפתוח את החכמה ולגרום לה להעיר לתחתונים.  כאשר אדם מבקש ומושך אורות מלמעלה, גם המלאכים וכל העולמות זוכים לאור זה, ובאים לשמוע את דברי ותפילות הצדיקים.

 

ר״ש הוא סוד הדעת, שהוא שורש לקו האמצעי שיש בראש ומחבר בין חכמה לבינה. בינה בטבעה אינה רוצה חכמה אלא חסדים, לכן חו"ב הם ב קווים מקבילים. הדעת היא הביקוש של התחתון מהעליון הוא בחינת רשב"י, ובחינת משה.

קם ר׳ שמעון הנקרא נר הקדוש, פתח כמתחלה ואמר והמשכילים יזהירו, הם האותיות, שכלן נכללות באות ב׳ מן בראשית. ב׳ היא רומזת, לבית היינו בית המקדש, ששם בה מאירים כל האותיות.

 

בראשית שם בית שיעור 132

 

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, המשכילים הם היודעים במצווה השישית הרמוזה במילה בראשית, ראש בית. גם צפור מצאה בית ודרור קן לה. והרי התינוקות יודעים שלדרור יש קן, אז מה מחדש כאן דוד המלך ברוח הקודש.

אלא מלמד על מצוות שילוח הקן, שעליה נאמר גם צפור מצאה בית, בשביל הבית בו מקננת הציפור, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, זהו בית הכנסת. וקן הציפור הוא בית המדרש.  אשר שתה אפרוחיה אלו לומדי המשנה ובעלי הקבלה שבזכותם לא זזה שכינה מישראל.

דרור = קדוש, לאחר שאדם זוכה לדרור לחמישים שערי בינה, יכול להגיע לקדושה.

 

פתח רבי שמעון ואמר, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, והמשכילים: הם אותיות, שהן לבושי התורה, אות היא חיסרון, הדיו השחור מחסיר מהרקע הלבן, התורה. זהר הוא בחינת טעמי התורה.

האותיות הן הלבושים של המוחין. אל תראוני שאני שחרחורת, אל תסתכלו ותחשבו שהתורה היא האותיות הנראות בגשמיות, אלא השכינה הקדושה המביעה את התורה, המוסתרת בפנימיות.

מכאן לומד על האדם שלומד תורה, עליו להחזיק את הסודות של כל הבריאה. מי שלא מקיים את התורה אינו נחשב לאותיות התורה.

אותיות של עיתונים למשל, הן קליפה מפני שאין קיום לדבר שהן מלבישות. אותיות התורה מחזיקות אור, מחזיקות את כל העולם.

בני אדם הלומדים פנימיות התורה, לומדים את הטעמים, את האור הפנימי.

אין שידור לשעור 129

בראשית ירא שבת – 130 – 131

המשכילים, הם אלו היודעים במצוה חמישית הנרמזת במלת בראשית, והוא ירא שבת, אזהרה שלו שלא לחלל בת המלך היינו מלכות, בט״ל מלאכות שהם מ׳ מלאכות חסר אחת. הנוהגות בימות החול. נגד מ׳ מלקות חסר אחת.

היראה היא שמירה. ל"ט מלאכות שאסורות בשבת, הן מלאכות שנועדו לשכלול לא לקיום. ובשבת אין להוסיף ולשכלל, אלא לראות שלמות העשיה. השבת היא מעין התכלית, ואם עדיין רוצים ולהוסיף תיקון בתכלית, זאת עדות לחוסר אמונה שהעולם נברא לתכלית.

שבת היא מתנה ולא צדקה. מתנה ניתנת על דברים עודפים, וכך לשבת אין להוסיף. תפקידו של עם ישראל להוביל את העולם לתכלית, לשלמות, לגמר תיקון, בעוד אומות העולם בזמן תיקון הם רק אמצעי

 

הרצועה להכות היא שפחה רעה. שעטנז, כלול משור וחמור. שהם שני מזיקים שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור שהם תחת ידו. וכן נאמר על כל דבר פשע על שור על חמור. כי אין לוקים בשבת, מחמת שאין שפחה הרעה שולטת על העולם בשבת. אוי לו למי שמשליט אותה על העולם.

אמר לצד עשיו שבאדם, יש לי שור וחמור, היינו שליטה על המזיקים הנפשיים הללו. כאשר מברכים על רפואה בשבת, אומרים שבת היא מלזעוק, מפני שאין בשבת חסרונות, ובשבת לא לוקים. מי שמחלל שבת מוסיף כח לשפחה הרעה לשלוט בעולם

 

ומשום זה נאמר את שבתותי תשמורו, זו בת יחידה היינו מלכות שהיא שמירה אחת לשבתות הרבה, כלומר, בה תלויות כל השמירות של עשר הספירות הנקראות שבתות הרבה.

השבת היא בחינת מלכות, השומרת על שאר הספירות ע"י אור חוזר, שזו הדרך להגיע לתכלית, ליתר דבקות. כשהמלכות דוחה את הרע, מסמלת בכך את דחיית האיסורים, מפני שהתכלית היא המטרה.

אדם שחי לכאורה, כלומר בלי תכלית, נמצא בנפסדות מתוך ידיעה שמעשיו ריקים, ורואה בכך חוסר ברירה, לא יודע לאן הולכים. כל זאת מפני שמחללים את התכלית, את השבת.

חזון גשמי הוא תכלית מזויפת, אותה מצליח להציג היצר הרע, עד אשר החלום השקרי מתנפץ. כל עוד אדם לא מתייאש מהאני הכוזב, אין באפשרותו להתחבר לאני הפנימי האמיתי שיוביל אותו לתכלית ויתן טעם לחייו.

אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. וזה הכלב הוא סמא״ל שהוא תפוס בקולר, מצד אלו הקושרים אותו באות של תפילין הנקראים אות ורצועה עם קשר על זרועו, וקשור בשתי רצועות על הקרנים שלו, כי סמא״ל הוא שור מועד. שנאמר עליו והשור יסקל. כמו בשרשרת לכלב, שיחרור טבעת היא שיחרור הכלב, הרצון לקבל לפרטיות.

כאשר אדם עסוק במחשבות של קדושה, הוא מרוצץ את ראשו של ס"מ הרשע.

 

מי שיש לו יכולת לענג את השבת ולא מקיים אותו נתהפך לו לנגע צרעת שמוציאה את האדם מהמחנה, מהיחד, שפחה המחריבה את ביתו, כמ״ש אצל נגע צרעת, ונתץ את הבית את אבניו את עציו וזהו עניות שהיא במקום נגע צרעת. ואם חוזר בתשובה אז נאמר בו וטיהרו הכהן זה מיכאל כהן גדול שהוא ממונה תחת יד ספירת חסד.

אם במקום לענג את השבת הוא מענג את עצמו, היינו מנסה למשוך אור ממעלה למטה, הופך העונג לנגע. אך כאשר פועל בחסדים, ממטה למעלה יכול בזכות החסדים לקבל חכמה לשכינה הקדושה.

אין שידור לשעור 129

בראשית ירא שבת – 130 – 131

המשכילים, הם אלו היודעים במצוה חמישית הנרמזת במלת בראשית, והוא ירא שבת, אזהרה שלו שלא לחלל בת המלך היינו מלכות, בט״ל מלאכות שהם מ׳ מלאכות חסר אחת. הנוהגות בימות החול. נגד מ׳ מלקות חסר אחת.

היראה היא שמירה. ל"ט מלאכות שאסורות בשבת, הן מלאכות שנועדו לשכלול לא לקיום. ובשבת אין להוסיף ולשכלל, אלא לראות שלמות העשיה. השבת היא מעין התכלית, ואם עדיין רוצים ולהוסיף תיקון בתכלית, זאת עדות לחוסר אמונה שהעולם נברא לתכלית.

שבת היא מתנה ולא צדקה. מתנה ניתנת על דברים עודפים, וכך לשבת אין להוסיף. תפקידו של עם ישראל להוביל את העולם לתכלית, לשלמות, לגמר תיקון, בעוד אומות העולם בזמן תיקון הם רק אמצעי

 

הרצועה להכות היא שפחה רעה. שעטנז, כלול משור וחמור. שהם שני מזיקים שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור שהם תחת ידו. וכן נאמר על כל דבר פשע על שור על חמור. כי אין לוקים בשבת, מחמת שאין שפחה הרעה שולטת על העולם בשבת. אוי לו למי שמשליט אותה על העולם.

אמר לצד עשיו שבאדם, יש לי שור וחמור, היינו שליטה על המזיקים הנפשיים הללו. כאשר מברכים על רפואה בשבת, אומרים שבת היא מלזעוק, מפני שאין בשבת חסרונות, ובשבת לא לוקים. מי שמחלל שבת מוסיף כח לשפחה הרעה לשלוט בעולם

 

ומשום זה נאמר את שבתותי תשמורו, זו בת יחידה היינו מלכות שהיא שמירה אחת לשבתות הרבה, כלומר, בה תלויות כל השמירות של עשר הספירות הנקראות שבתות הרבה.

השבת היא בחינת מלכות, השומרת על שאר הספירות ע"י אור חוזר, שזו הדרך להגיע לתכלית, ליתר דבקות. כשהמלכות דוחה את הרע, מסמלת בכך את דחיית האיסורים, מפני שהתכלית היא המטרה.

אדם שחי לכאורה, כלומר בלי תכלית, נמצא בנפסדות מתוך ידיעה שמעשיו ריקים, ורואה בכך חוסר ברירה, לא יודע לאן הולכים. כל זאת מפני שמחללים את התכלית, את השבת.

חזון גשמי הוא תכלית מזויפת, אותה מצליח להציג היצר הרע, עד אשר החלום השקרי מתנפץ. כל עוד אדם לא מתייאש מהאני הכוזב, אין באפשרותו להתחבר לאני הפנימי האמיתי שיוביל אותו לתכלית ויתן טעם לחייו.

אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. וזה הכלב הוא סמא״ל שהוא תפוס בקולר, מצד אלו הקושרים אותו באות של תפילין הנקראים אות ורצועה עם קשר על זרועו, וקשור בשתי רצועות על הקרנים שלו, כי סמא״ל הוא שור מועד. שנאמר עליו והשור יסקל. כמו בשרשרת לכלב, שיחרור טבעת היא שיחרור הכלב, הרצון לקבל לפרטיות.

כאשר אדם עסוק במחשבות של קדושה, הוא מרוצץ את ראשו של ס"מ הרשע.

 

מי שיש לו יכולת לענג את השבת ולא מקיים אותו נתהפך לו לנגע צרעת שמוציאה את האדם מהמחנה, מהיחד, שפחה המחריבה את ביתו, כמ״ש אצל נגע צרעת, ונתץ את הבית את אבניו את עציו וזהו עניות שהיא במקום נגע צרעת. ואם חוזר בתשובה אז נאמר בו וטיהרו הכהן זה מיכאל כהן גדול שהוא ממונה תחת יד ספירת חסד.

אם במקום לענג את השבת הוא מענג את עצמו, היינו מנסה למשוך אור ממעלה למטה, הופך העונג לנגע. אך כאשר פועל בחסדים, ממטה למעלה יכול בזכות החסדים לקבל חכמה לשכינה הקדושה.