עמוד 122

שופטים ​​ א - ג

זה ישפיל וזה יָרים

יש לבנות תבנית מחשבה של השוואת צורה עם הבורא השם.

קריאת שמע נותנת את הכוח של היחד, ומונעת מהס"מ את מזימתו.

יש להציב שופטים ושוטרים בכל שערי הלב, דהיינו בהם באים לשער בלב מהי הדרך לקבל ולהפנים את המציאות אותה יש לפרש לפי החוקים העליונים. ישנה שפיטה של המציאות בקו ימין, היינו חסד. דרך זו אינה נכונה, שעלולים לשפוט בחסד את האכזריים. שפיטה בקו שמאל, הדין גם אינה ראויה, אלא רק שפיטה בקו אמצעי, ע"י שפועלים כל צד הפך מטבעו. השמאל שטבעו למשוך שפע ממעלה למטה לפרטיות, הופכים לתנועה נפשית ממטה למעלה, דהיינו חסדים. ואת הימין שטבעו ממטה למעלה הופכים לדחיית האור. כל זה מאחר והבריאה, הרצון לקבל הפוך מהנהגת הבורא, ויש לבוא בהשוואת צורה. יש לתת שליטה לימין בלי לוותר על השמאל, אלא להכפיפו לימין. ​​ 

א) שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה אלוקיך נותן לך. במצווה זו ציווה על שופטים ושוטרים. כמ"ש, כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים. כי, כ ​​ י ו ד, מ' (40), משום שיו"ד חשבונו כ' (20). לאחר מכן, אלקים שופט. זה ישפיל ה"ה דהויה, וזה יָרים ו"ו דהויה.

המשפט הוא בג' קווים המשמשים כאחד. אשר קו הימין נוטה לחסד, ושופט העולם בחסד. וקו שמאל נוטה לדינים, ושופט העולם בדין. וקו האמצעי מכריע ביניהם, ומקיים הארת שניהם. אלא שמשפיל את הארת השמאל, שלא יאיר אלא ממטה למעלה. ואז אין בו דינים, ומֵרים הארת הימין שיאיר ממעלה למטה, שזה אור ג"ר.

וכתוב, כי אלקים שופט. כי', מ' (40), שהמילה כי בגי' מ'. משום שיו"ד חשבונו כ' (20), כי אות י' של המילה כי במילואה, יוד, בגי' עשרים. ועם כ' עצמה של המילה כי, בגי' מ'. ומ' מורה על קו ימין, חסד. לאחר שהקו ימין, המרומז במילה כי, שופט, אלקים שופט, הקו שמאל. שהקו ימין, כי, שופט העולם בחסד. והקו שמאל, אלקים, שופט העולם בדין. ואחריהם בא קו האמצעי, שנקרא זה, כמ"ש, זה ישפיל ה"ה. שקו אמצעי, הנקרא זה, משפיל את ה"ה, השמאל, והמלכות, שמשפיל, שלא יאיר השמאל בה, אלא ממטה למעלה, רק בו"ק. וזה יָרים ו"ו, שמֵרים את קו ימין, המאיר בז"א בחסדים, שיאיר ממעלה למטה באורות דג"ר הוא התיקון של קו אמצעי

ד' מיתות לס"מ

ב) המצווה שלאחר זו, לדון בחרב, לדון בחנק, לדון בדין סקילה, לדון בדין שריפה. לדון בחרב לס"מ, כמ"ש, כי ריווּתָה בשׁמים חרבי, הנה על אֶדום תֵרֵד. על ס"מ, שָׂרו של אדום. ​​ מלמד כאן שכל אדם צריך להתגבר על ס"מ שבתוכו ע"י חרב הקדושה.

ג) החרב של הקב"ה, י' דהויה ראש החרב. ו' דהויה גוף החרב. ה"ה דהויה ב' פיות של החרב, שזה כמ"ש, צדק צדק תרדוף, שחותכים שני דינים, דין מפי ב"ד שלמעלה, ודין מפי ב"ד שלמטה. מכאן נודע, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שניתן לו רשות מלמעלה.

המוחין דז"א, המתגלים ביחוד קריאת שמע, מכונים חרב שעל ידיה נשמדת הס"א. ועיקר גילוי המוחין ע"י התחברות המלכות בבינה, שאז מקבלת המלכות כלים דבינה. ולולא זה לא היו ז"א ומלכות ראויים למוחין כלל. וע"כ יש לבינה ומלכות אותה צורת אות, ה', כי הן אותם המוחין. ולפיכך הן בצורה אחת בפי החרב, אלא שנבחנות לב' פיות, כמו בשם, שהן ב' אותיות ה ​​ 

ושכתוב, י' דהויה ראש של החרב, חכמה, י' דהויה, ראש הכל, המשפיע המוחין אל ה"ר, בינה. אמנם כשהמוחין בי"ה, אינם יכולים להשמיד הס"א, כי הס"א אינו נאחז בהם, אלא בו"ה. וע"כ רק ו"ה יכולים להשמיד הס"א. וכתוב, ו' דהויה גוף של החרב. כי ז"א, ו' דהויה, עיקר החרב המשמיד הס"א. ה"ה דהויה, שתי פיפיות שלו, שע"י השוואת הצורה שלהן באים המוחין לכלל גילוי. ולפיכך אינו מספיק פה אחד, אלא צריכים דווקא לב' פיות, שהפה שבבינה ישפיע לפה של המלכות, באופן אשר הי', שהיא ראש הכל, משפיעה אל ה"ר, ומהן מקבלת הו', שהיא גוף ועיקר החרב, משפיעה לה"ת, ואז נשלמת המציאות של החרב.

וכמ"ש, צדק צדק תרדוף, שב' פיות החרב נקראים צדק צדק, וב' פיות החרב האלו, הכולל שתי דינים בבת אחת, דין מפי ב"ד של למעלה, הבינה, ודין מפי ב"ד של מטה, המלכות. ע"כ כתוב, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, על פי דין של ב"ד של מטה, עד שניתן לו רשות מלמעלה, ע"י ב"ד של מעלה, בינה. כי כל המוחין שבמלכות מקובלים מהבינה, ואין למלכות מעצמה כלום. ​​ האם שהיא בינה משאילה בגדיה לבת ומקשטת את הבת, המלכות בקישוטי זכר, היינו ברצונות של השפעה. ​​ ניתן להילחם בס"א רק במקום בו היא נאחזת. ס"מ הוא דין של חרב, הכוח נגדה המוחין של ק"ש בעליית מלכות לבינה.

ד) הנרתיק של החרב, הכלי שטומנים בו החרב, הוא השם אדני. שם, באדני, נמצאות אותיות דין. כי באדני יש אותיות א' דין. בקריאת שמע הויה הוא חרבו של הקב"ה. עליה נאמר, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. בצדיק ח"י העולמים כלולות ח"י (18) ברכות, שע"י הצדיק, יסוד דז"א, נעשה זיווג ז"א ומלכות דגדלות, שזה ח"י ברכות שבתפילת העמידה. כמ"ש, אדני שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך. שהיסוד פותח את המלכות, שנקראת אדני. וביסוד נכנסת החרב בנרתיקה, שהוא זיווג הויה באדני, שנעשה ע"י היסוד, וחַמת המלך שָׁכָכָה. כי כבר נתבערו הקליפות ביחוד דקריאת שמע, ועתה בתפילת העמידה אין עוד אחיזה להן ונשקט הכעס. ומתחברים ב' השמות יאהדונה"י, שילוב הויה אדנ"י. ​​ חשיבות גדולה לק"ש שלפני תפילת עמידה, שזה יוצר את האמון, והמוחין שאדם קבל על הנאמנות לברית מזכים אותו להישמר מהקליפה.

ה) המצווה לדון בחנק. בטעם זַרְ̃קָא, יש שם קו, וי' כרוכה עליו, וקו, ו' שנתפשטה מי'. בו' תופש את ס"מ, כמ"ש, וישָׂאוהו במוט בשניים. מהו מוט של אותו רשע ס"מ? אדם, שהוא יוד הא ואו הא, שבגי' מ"ה (45), ועם ד' אותיות הויה, הרי מ"ט (49), כחשבון מ"ט אותיות, שהן בו' מילים של ייחוד העליון שמע ישראל, ובו' מילים של ייחוד התחתון בשכמל"ו. שהן ו' ו'. וזהו, וישָׂאוהו במוט בשניים, בפירוד מהן, בלא א' שבאמצע ו"ו, כי אין ייחוד לס"א, אלא וישָׂאוהו במוט בשניים, ס"מ ובת זוגו עולם הנפרדים.

ו) בחבל שיחנוק בו את ס"מ, אחוזות ה"ה. בה' אצבעות של יד ימין, ובה' אצבעות של יד שמאל. ו' היא חבל, י' החניקה של ס"מ ונחש. השם הויה הוא מיתה לס"מ ונחש וחיים לישראל. משום זה כתוב, ראוּ עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עימָדי. אני אָמית, לאלקים אחרים בשמי, ולכל שאינם מאמינים בי. ואַחַיֶיה, לאלו המאמינים בי ושומרים מצוותיי.

ז) לדון בסקילה לס"מ, באבן י', וזורק אותה אליו בחמש אצבעות ה', ובקנה הזרוע ו', ובכתף ה', והמחשבה זורקת את האבן אליו, שהיא שֵׁם המפורש יוד הא ואו הא. ​​ את ס"מ יש לתקוף לפי הדרך בה הוא מנסה להרוג. כאן הוא בא עם דין על המחשבה, ולכן צריך לבוא עם מחשבה אֳמוּנִית של שם הויה במילוי אלפין.

 

שופטים  א – ג

זה ישפיל וזה יָרים

יֵשׁ לִבְנוֹת תַּבְנִית מַחְשָׁבָה אֱמוּנִית שֶׁל הַשְׁוָאַת צוּרָה עִם הָשֵׁם.
קְרִיאַת שְׁמַע נוֹתֶנֶת אֶת הַכֹּחַ שֶׁל הַיַּחֵד, וּמוֹנַעַת מהס"מ אֶת מְזִמָּתוֹ.
נִתָּן לְהִלָּחֵם בס"א רַק בַּמָּקוֹם בּוֹ הִיא נֶאֱחֶזֶת.

ס"מ הוא דין של חרב, הכוח נגדה המוחין של ק"ש בעליית מלכות לבינה.

חשיבות גדולה לק"ש שלפני תפילת עמידה, שזה יוצר את האמון, והמוחין שאדם קבל על הנאמנות לברית מזכים אותו להישמר מהקליפה. את ס"מ יש לתקוף לפי הדרך בה הוא מנסה להרוג. כאן הוא בא עם דין על המחשבה, ולכן צריך לבוא עם מחשבה אֳמוּנִית של שם הויה במילוי אלפין.

יש להציב שופטים ושוטרים בכל שערי הלב, דהיינו בהם באים לשער בלב מהי הדרך לקבל ולהפנים את המציאות אותה יש לפרש לפי החוקים העליונים. ישנה שפיטה של המציאות בקו ימין, היינו חסד. דרך זו אינה נכונה, שעלולים לשפוט בחסד את האכזריים. שפיטה בקו שמאל, הדין גם אינה ראויה, אלא רק שפיטה בקו אמצעי, ע"י שפועלים כל צד הפך מטבעו. השמאל שטבעו למשוך שפע ממעלה למטה לפרטיות, הופכים לתנועה נפשית ממטה למעלה, דהיינו חסדים. ואת הימין שטבעו ממטה למעלה הופכים לדחיית האור. כל זה מאחר והבריאה, הרצון לקבל הפוך מהנהגת הבורא, ויש לבוא בהשוואת צורה. יש לתת שליטה לימין בלי לוותר על השמאל, אלא להכפיפו לימין. 

תגיות: מלחמה עם היצר, כוח ק"ש

שאלות חזרה בזוהר שופטים א-ג
1. כיצד אנו לומדים מכתוב "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" את סדר המשפט?
2. אלו ד' מיתות בית דין מזכיר לנו את אות ב'?
3. הסבר את דין של מיתה בחרב? מה כוח הממית את ס' מבחינה פנימי ומהו הכלי מבחינה רוחנית?
4. כנזכר לעיל בשאלה הקודמת הסבר את דין חנק ושל סקילה?


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

עקב כח - ל ​​ שעור 10 סיום

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

ישנה חשיבות לסעודה שנערכת כראוי, מאחר והיא מסמלת את קבלת האור בכלי, שזו בחינת האושר שאדם מגיע באהבה לקשר עם הבורא. לכן אצל החסידים הסעודה חשובה, בה ישנו תהליך של לימוד עם הרב.

כך גם ישנה חשיבות לכוס הקידוש, אותה יש להדיח ולשטוף מבפנים ומחוץ, גם כשהכוס נקיה. בברכת המזון יש עניין גדול שידע האדם להודות על מה שקיבל, בעיקר לאחר שהוא שׂבע ​​ שאז תחושת המחויבות ליחד נחלשת.

נח) מהו כוס שלם? כוס, על דרך החכמה, מלכות, שנקראת אלוקים, מלא בי״ה. כי בקטנות נקראת המלכות אלם, בלי י״ה. והם שלם. שב׳ השמות, כוס ואלוקים, הם באופן זה שלם. אבל כוס בלא ו׳, כמו כס במקום כסא, שפגום וחסר בלי א׳, כך כס במקום כוס, חסר בלי ו׳, ופגום. הכסא כן עולה בגי׳ כוס. כי גם הכסא, שֵם המלכות, כמו כוס.

 

נט) כוס, מלכות, ה׳ דהויה במילוי אלפין. וצריך עשרה דברים, כנגד י׳, כדי להכפיל י״פ ה׳ ולהמשיך נ׳ (50) שערי בינה כדי להראות את צד הזיווג בין המלכות ליין: א. עיטור כתר, הרומז על העטרה, עטרת ת"ת, מלכות דיסוד. וזה עיטור, שלומדים, שמעטרו בתלמידים. והיא עטרת הברית, לחבר עימה מלכות דיסוד, שמורה על זיווג יסוד ומלכות, להולדת נשמות, שהם תלמידים. ב. עיטוף, רומז על, תפילה לעני כי יעטוף. שכל הברכות והתפילות מתעטפים, שמתאחרים מלהתקבל, עד שתעלה תפילת העני. ותפילת העני, תיקון המלכות מצד ד' דאחד, הנקראת עני. ועל תיקון זה רומז עיטוף. כאשר אדם בסעודה אומר דברי קדושה, הוא מחבר את היין עם הקדושה.

ס) ג, ו-ד. הדחה ושטיפה, שהם כמו, וטיהרו וקידשו. הטהרה, מימין, חסד. והקדושה, משמאל, גבורה. כוס של ברכה נקרא מלכות, מצד הבינה, אלוקים. ונקראת עטרה מצד הכתר. ה. ח״י נקראת מצד היסוד, הנקרא שלום, כמ"ש, וברית שלומי לא תָמוט. אלא יהיה חי לעולם. וע״כ נקראת המלכות מצידו, חי. ו. מלא, מצד ת"ת, כשמקבלת מת״ת שלמעלה מחזה, אז היא שלמה ומלאה. ז. ומקבלו בשתי ידיו, הרומזים על ב׳ אותיות ה' דהויה. שה"ר בינה, חסד. וה"ת מלכות, גבורה. אהבה באה בקדושה, דווקא מצד השמאל

סא) ונותנו בימין, כי ה"ר חסד, וה"ת גבורה. ע״כ ייתן אותו בימין, בה"ר. ח. ומסלקו מן הקרקע טֶפח. טפח מורה על אות י׳, כי העלאת ה׳ הוא בי׳, שמגביהים ה"ס המלכות ממקומה, קרקע מהארציות, וכן מעל גובה פני השולחן, ומכפילים אותה עם י׳, ולכוון שתקבל חמישים שערי בינה. ט. ונותן עיניו בו ביין שבכוס, שהם בייחוד יאהדונה״י, שילוב הויה אדני, שיכוון שהויה, ז״א, מאיר בבת עין, אדני. הויה מאיר בג׳ צבעי העין, לבן אדום ירוק, שהם חג״ת דז״א. אדני מאירה בב׳ עפעפי עין, הכיסויים שעל העיניים, ובב׳ אישונים שבעיניים, ובשערות של עפעפי העין שעין היא כללות החכמה.י. ומשלחו במתנה לא בצדקה, שהרי הם יצאו ידי חובה בשמיעת הקידוש לאנשי ביתו. ביתו היא בינה, שכתוב בה, ישמח משה במתנת חלקו, כי משה זכה לבינה. וצריכים להדביק הכוס, המלכות, באורות הבינה. הוספת המים ליין בא למתק את הדין של השמאל, ע"י החסדים מהמים.

סב) תיקון העשירי שעל השולחן של שבת. ברכת המזון, בשלושה שאכלו כאחד, צריכים כוס, משום ששלושה, בחינת אהבת כלולותייך, אהבה של ג׳ כל, שהם האבות, שכתוב בהם, בכל מכל כל. כי כלולותיך מלשון כל. באברהם כתוב, וה׳ ברך את אברהם בכל. וביצחק כתוב, ואוכַל מכל. וביעקב כתוב, יש לי כל שהוא סוד נסתר, שכאן מקבלים חסדים מכוסים שזה צד הנסתר שבאדם שבא לידי ביטוי בברכת המזון

סג) ברכת המזון מן התורה, כמ"ש, ואכלת ושׂבעת וברכת את ה׳ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. וברכת, זו ברכת הזן את הכול. את ה׳ אלוקיך, זו ברכת על הארץ ועל המזון. כי, את ה׳ אלוקיך, זה ברכת המזון. על הארץ, זו ברכת בונה ירושלים. וכן כתוב, ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא הברכות שלאחר המזון. הברכה שלפני המזון מנין? שכתוב, אשר נתן לך, משעה שנתן לך, עוד מטרם האכילה חייב אתה לברכו.

סד) משה תיקן לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ, בשעה שהכניסם לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים. עוד נמצא בפרשת המן, רמז לברכת המזון במן עצמו, כמ"ש, ובבוקר תשׂבעו לחם וידעתם כי אני ה׳ אלוקיכם.

שבע אותיות ז' [שבע זיינין]

אלו שבע קוצים שיש בשתי אותיות ש שבתפילין, מצד אחד 3 קוצים ובאות ש השניה 4

סה) הסוד של אלו שבע אותיות ז'. ג׳ אותיות ז' שבש׳ של ג׳ ראשים, וד׳ אותיות ז' שבש' של ד׳ ראשים, הרשומות בתפילין, שהוא אותיות ז' שבאותיות ש ​​ הרשומות משני צידי התפילין, הן רומזות לז׳ אונות שבריאה של האדם, שבהם שואב רוח, ומוציא ממנו ניצוץ אש דולק מפיו. כי הרוח כלול מאש מים רוח. ועוד, שהן רמז לז׳ ימי השבת, ולז׳ שבועות שמפסח עד עצרת. ועוד, שהן רמוזות בז׳ קני המנורה, שיש עליהם שבעה נרות קדושים בבית המקדש שהוא בחינת חכמה, ובחנוכה שמונה קנים בחינת נשמה. ועוד, שהן רמוזות לז׳ כוכבי לכת המאירים ברקיע. ועוד, שהן רומזות לשבע מדרגות, חג״ת נהי״מ, שהעולם עומד עליהם, שהם יסוד ושורש ועיקר הכול. ועל שבע אותיות ז' אלו, אמרו החברים, כל מי שרוצה להניח תפילין של ראש, צריך להסתכל באלו ב׳ אותיות ש', שהם רמוזים באלו שבע אותיות
ז', שיש בהן רמז לסודות סתומים, ורמזים עמוקים
כשיש ארבע ראשים באות ש אין בהם זיווג כאשר הדעת מחולקת לחסד וגבורה, וכאשר ישנם שלושה ראשים, יש זיווג שהדעת מחברת בלי להתחלק.

ודמות פניהם פני אדם

סו) ודמות פניהם פני אדם. אלו אינם ככרובים, הם פנים גדולים, כרובים הם פנים קטנים, כפני ילד. פני אדם, כל הצורות כלולות בהם, משום שהם פנים גדולים. ומצטיירים בהם צורות חקוקות בחקיקת שם המפורש בארבע רוחות העולם, מזרח מערב צפון דרום.

סז) מיכאל רשם רשימה לצד דרום, וכל ג׳ הפנים, פני אריה פני שור פני נשר, מסתכלים אל פני אדם. אדם הוא זכר ונקבה, ולא נקרא בשם אדם זולתם. ומפני אדם הצטיירו הציורים שבכתוב, רכב אלוקים ריבותיים אלפי שנאן.

סח) שנאן שבכתוב, כולל כל ראשי תיבות, שור, נשר, אריה. ן׳ היא אדם, התפשטות של זכר ונקבה, הנכללים כאחד. וכל האלפים ורבבות יוצאים מאלו החיות שבשנאן, ומאלו הצורות מתחלקים כל אחד כמו שראוי לו. למטה מחזה נק מרכבות שנאן, ולמעלה מחזה נק שור נשר אריה אדם. כל מה שיש בעולמות בי"ע ובאצילות נולד מזו"ן שמופעים דרך המרכבות, שהמלאכים הם הממונים שלהם. כדי להתקשר לבורא דרך הסעודה, יש לפעול את צד האדם בנפש.

סט) אלו הן המשולבות אחת באחת, וכלולות זו מזו, שתהיה כל אחת כלולה בחברתה, שהן, שור נשר אריה אדם, מתנהגות בארבעה שמות חקוקים, שהם, אל, הגדול, הגיבור, והנורא, שעולים להתנהג ולהסתכל.

ע) עלה להתנהג ולהסתכל, שור אל פני אדם, עולה שֵם אחֵר, מתעטר ונחקק בשני צבעים, והוא השם אל. אז חוזר לאחור והכיסא חוקק ומפתח אותו, ונרשם על ידו להתנהג, בשם הזה.

עא) ועלה להתנהג ולהסתכל, נשר אל פני אדם. ועולה שֵם אחד לזיווג, מתעטר ומתנהג בב׳ פנים וצבעים, להתנהג ולהסתכל בדרך עלייה בעטרה, והוא השם גדול. אז חוזר לאחור, והכיסא חוקק ומפתח אותו, ונרשם להתנהג בשם הזה. כדי להגיע לגדול יש להתחבר ע"י קו אמצעי שבנפש. יכול אדם להגיע לגבורה, ע"י מידת החסד, בכך שמוכן לוותר על פרטיותו. יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן גיבור הוא מי שכובש ייצרו. הגיבור הוא בעל תאווה גדולה שיכול לכבוש אותה ולהפכה לקדושה, דהיינו שמוכן ליהנות רק מהאמת. היצר הוא כוח המצייר שבאדם, כאשר יצר הרע מצייר לו מציאות רעה ושקרית. בכוח האריה שבנפש, החסד, הוויתור והביטול העצמי, יכול אדם לצייר לו מציאות נכונה שמביאה לידי ביטוי את השגחת הבורא כטוב ומטיב.

עב) עלה להתנהג ולהסתכל אריה אל פני אדם. ועולה שֵם אחד, מתעטר ונחקק בב׳ פנים וצבעים להתאזר ולהתקשר בגבורה, והוא השם גיבור. אז חוזר לאחור, והכיסא חוקק ומפתח אותו, ונרשם להתנהג בשם הזה.

עג) פני אדם מסתכל בכל החיות וכולן עולות ומסתכלות בו. אז הצטיירו כולן בחקיקותיהן בציור זה, בשם אחד, הנקרא הנורא. ואז כתוב עליהם, ודמות פניהם פני אדם. כולן כלולות בצורה זו, וצורה זו כוללת אותם.

עד) ע"ז נקרא הקב״ה, האל הגדול הגיבור והנורא. כי שמות אלו הם תיקונים למעלה, במרכבה העליונה, כלול בד׳ אותיות הויה, שהוא שם הכולל כל הצורות. צורות אלו חקוקות ומפותחות בכיסא, והכיסא נחקק ונרקם בהם. אחד לימין, ואחד לשמאל, ואחד לפנים, ואחד לאחור. רשומות לארבע רוחות העולם בכל המרחב הנפשי.

עה) כשהכיסא עולה, הוא רשום בארבע צורות אלו. אלו ארבע שמות עליונים נושאים כיסא הזה, והכיסא נכלל בהם, עד שמקבל ומלקט אלו התענוגים והחמודות. אח״כ יורד הכיסא מלא, כמו אילן המלא ענפים לכל צד, ומלא עם פירות. אחר שירד הכיסא, יוצאות אלו ד׳ צורות של החיות, מצוירות בציוריהן, חקוקות מאירות, נוצצות ולוהטות, והן זורעות זרע על העולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

.

 

 

עקב כח – ל  שעור 10 סיום

עשרה דברים לעשות בסעודת השבת

כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁר לַבּוֹרֵא דֶּרֶךְ הַסְּעוּדָה, יֵשׁ לִפְעֹל אֶת צַד הָאָדָם בְּנֶפֶשׁ.
יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלָכֵן גִּבּוֹר הוּא מִי שֶׁכֻּבַּשׁ יִצְּרוּ.

הַגִּבּוֹר מִתְגַּבֵּר וְכוֹבֵשׁ תַּאֲוָה וְהֻפְּכָה לִקְדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוּכָן לֵהָנוֹת רַק מֵהָאֱמֶת. הַיֵּצֶר הוּא כּוֹחַ הַמְּצַיֵּר שׁבָּאָדָם, כַּאֲשֶׁר יֵצֶר הָרַע מְצַיֵּר לוֹ מְצִיאוּת רָעָה וְשִׁקְרִית, לְעֻמַּת כּוֹחַ הָאַרְיֵה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, הַחֶסֶד, הַוִּתּוּר וְהַבִּטּוּל הָעַצְמִי, כָּאן יָכוֹל לְצַיֵּר מְצִיאוּת נְכוֹנָה שֶׁמְּבִיאָה לִידֵי בִּטּוּי אֶת הַשְׁגָּחַת הַבּוֹרֵא כְּטוֹב וּמֵטִיב.

ישנה חשיבות לסעודה שנערכת כראוי, מאחר והיא מסמלת את קבלת האור בכלי, שזו בחינת האושר שאדם מגיע באהבה לקשר עם הבורא. לכן אצל החסידים הסעודה חשובה, בה ישנו תהליך של לימוד עם הרב.

כך גם ישנה חשיבות לכוס הקידוש, אותה יש להדיח ולשטוף מבפנים ומחוץ, גם כשהכוס נקיה. בברכת המזון יש עניין גדול שידע האדם להודות על מה שקיבל, בעיקר לאחר שהוא שׂבע  שאז תחושת המחויבות ליחד נחלשת. בסעודה יש לומר דברי תורה, ובכך לחבר את היין עם הקדושה. את הכוס יש להגביה מעל הארציות, וכן מעל גובה פני השולחן. הוספת המים ליין בא למתק את הדין של השמאל, ע"י החסדים מהמים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

עקב כה - כז ​​ שעור 9

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

דל הוא מי שמחוסר אמונה, שאז חסר הוא חסדים, שהם המקשרים בין רצונו לבין הקב"ה. דלות היא חוסר בכוח המקשר בין החוץ לבין הפנים, שאז הוא עיוור לראות את הסיבה שמביאה אותו לתוצאה של חוסר. מסובב הסיבות ברוך הוא תמיד טוב ומטיב, והדל מרגיש חסר בגלל שאינו קשור לבורא.

עם ישראל מיוחד בעניין הדלות, שיודעים להתפלל ולבקש את חידוש הקשר עם השם.

נא) תיקון השביעי, להאריך על שולחנו, כדי שיבואו עניים. ומשום זה, כל המאריך על שולחנו, מאריכים לו ימיו ושנותיו. ומשום זה, וצדקה תציל ממוות. כי עני חשוב כמת, והוא מחיה אותו עם הצדקה, אף הקב״ה מחיה אותו. תיקון זה מביא לכך שיאריכו את חייו למי שמזמין עניים לסעודה על שולחנו. מוות הוא הסתלקות ההארה, כאשר אדם לא מתנהג בהשפעה.

נב) ועוד, כי כל העניים מצד אות ד׳, שכתוב בה, דַלוֹתי ולי יהושיע. ואות ד׳ שבאחד צריכים להאריך בה בקריאת שמע, כמ"ש, להאריך ימים על ממלכתו, ומשום זה צריך להאריך על השולחן, שהוא ד׳, שכלול מן ד׳ רגלי השולחן. ומשום כבוד אות, ​​ צריכים להאריך על השולחן בשביל העניים. דל הוא מי שאינו יכול לעשות לבוש למה שיש לו. אף אחד לא מרגיש עני, כאשר חסר לו דבר שהוא בכלל לא רוצה, אך מי שיש לו דבר שאינו יכול להשתמש בו, מרגיש דל. החסדים הם המקשרים בין האדם לחכמה/לשפע.

כשהמלכות מקבלת משמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, היא בחושך ובדלות, משום שהחכמה אינה יכולה להאיר בה בלי התלבשות בחסדים. ונקראת אז המלכות ד׳, מלשון דלות. והשולחן שבצפון מורה על ד׳ הזו של המלכות. א״ח שבאחד מורה על ט"ס דז״א, שמשפיעים חסדים אל ד', שאז מתלבשת החכמה של ד׳ בחסדים של א"ח, והחכמה מתגלה במלכות. וגילוי חכמה מכונה אורך. לכן נאמר, שצריך להאריך בד׳, להמשיך לה חסדים, כדי שתתגלה החכמה. כמ"ש, להאריך ימים על ממלכתו. כי המלכות, ד׳ דאחד, קצרת ימים, שהחכמה שבה כבויה ואינה מאירה. וע״י החסדים היא משיגה אריכות ימים, שהוא גילוי הארת החכמה. ומשום כבוד אות ד', צריכים להאריך על השולחן בשביל העניים, ואותם ששורשם מאות ד׳, שהם עניים כמו המלכות, יקבלו שפע החסדים, ויחיו. ונאמר, שעני חשוב כמת, כי להיותו נמשך מד׳ זו, הרי כל אורותיו כבויים, והוא דומה למת. וע״י הצדקה, המשכת החסדים, מתלבשת החכמה בחסדים, ומאירה. ואור החכמה נקרא אור החיים. ולכן נאמר, שהוא מחיה אותו עם הצדקה.

הזמנת עניים לארוחה, או מתן צדקה באים כדי לעורר אצל הנותן נקודה פנימית, את הרצון לקבל שהוא עני מחסדים.

נג) ובשבילה לומדים, שביקש הקב״ה מידה יפה לישראל. ולא מצא, אלא מידת הדלות. ושאלו עליה, שהרי התבאר, שחשבון מיני מיתות הם כחשבון תוצאו״ת, וחֶסרון כיס קשה מכולן. ואיך הם אומרים, שלא מצא מידה יפה לישראל כעניות?

נד) אלא משום שכל עם ולשון, כתוב עליהם, והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ובאלוקיו ופנה למעלה. אבל ישראל הם בברית הקב״ה במידה זו, ואינם מכחישים בו. ומשום זה במידה זו ייגאלו. כמ"ש, ואת עם עני תושיע. עני לשון עינוי, שאפילו יש לאדם עושר והוא במחלות וייסורים, נקרא עני. או שמצֵרים אותו בשביל העושר שלו, ומצערים אותו בכל יום. וכש"כ מי שהוא רש ממנו, שחסר מלמלא צרכיו, והולך ממקום למקום, ודאי שנקרא עני. דווקא כשישראל בדלות, ולא בייללה שהרי נרגן מפריד אלוף, אז יודעים הם להודות להשם, מתפללים בכוונה ראויה. כאשר אדם בא בגאווה הופך הוא להיות נרגן, שחש שלא מקבל מה שמגיע לו. הנרגן מבטל את הקוץ שעל האות ד, הקוץ שהיא הקשר לגומל חסד, לקב"ה ע"י שהופך את תפיסת הבורא שבנפשו לאחר במקום לאחד.

רק מי שמרגיש דל, יכול להתפלל בכוונה להשם ולבקש, מקימי מעפר דל.

נה) ועוד יש עני, שהסתלק ממנו הדעת. כמו איוב, שכתוב בו, איוב לא בדעת ידבר. אף כך ד׳, השכינה, כשמסתלק ממנו א״ח דאחד, עמוד האמצעי, דעת, היא ענייה. וזה שאין לו דעת, אין לו עוון, במה שמדבר שלא כהוגן. ועוד, א״ח, תורה, כלולה מתרי״ג (613) מצוות. כמ"ש, זה שמי לעולם, וזה זִכרי לדור דור. שמי עם י״ה בגי׳ שס״ה (365). זכרי עם ו״ה בגי׳ רמ״ח (248). ומשום זה, אין עני אלא מן התורה ומן המצוות מפני שתורה ומצוות נותנים את הכוח לקבלת החסדים, לקבלת הקשר להשם. לכן העני אותו יש להזמין לשולחן הוא אותה נקודה נפשית החסרה את החסדים, שהם תרי"ג מצוות התורה, כי שאר עניים אינם אלא עינוי ולא עני. ואות ד׳ מן אדני, מלכות, היא ג״כ עני בלי הויה. וכן ד׳ דאחד, מלכות, דלה בלי א״ח דאחד, תרי״ג מצוות התורה, שהם חסדים.

נו) תיקון השמיני, מים אחרונים, שתיקנו אותם משום מלח סדומית המעוור את העיניים. ונקראים חובה, כי סם המוות שורה על ידיים מזוהמים, שעושים עליהם ברכה, ועל כוס, שמברכים עליו בלי טהרה, ונקרא טמא. וכמו כוס ששותים בו, טמא לברכה, עד שמטהרים אותו ברחיצה בפנים ומבחוץ, כש"כ הידיים. ומשום זה מים אחרונים חובה מתוך האכילה יש מלח שהוא מבטא את הרצון לקבל בעל מנת לקבל, בחינת סדום שהיו כולם בתאווה, לכן מים אחרונים חובה, כדי לברך ברכת המזון בטהרה, שנותנים קצת מים לתאווה שתעמוד בצד ולא נברך על תאוות האכילה. והתקדשתם, אלו מים ראשונים. והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. כי קדוש, זהו שמן ערב רצון לחכמה. שהיו מושחים את הידיים לאחר מים אחרונים. ואלו ג׳ דברים כנגד קדוש קדוש קדוש. ומשום זה, והתקדשתם, שיהיה ניכר, שאתם בנים להקב״ה. כמ"ש, בנים אתם לה׳ אלוקיכם.

מים אחרונים חובה, כדי לבוא בטהרה ונקיות מתאוות האכילה.

תאוות האכילה מעוורת את העינים, שלא יכולים לקבל בלי חסדים.

נז) תיקון התשיעי, כוס של ברכה. עשרה דברים לומדים בכוס של ברכה: עיטור, עיטוף, הדחה, שטיפה, חי, מלא, ומקבלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומסלקו מהקרקע טֶפח, ונותן עיניו בו, ומשגרו במתנה לאנשי ביתו. ועתה אין לנו מהם אלא ארבעה: הדחה, שטיפה, חי, מלא. ויש אומרים חי, ישר מהחבית, אבל בכוס אפשר לתת אותו מזוג במים. ויש אומרים, חי, פירושו שיהיה הכוס שלם, ואין פירושו, שלא יהיה מזוג במים. כי שבירתו זו היא מיתתו. וע״כ כשהוא שלם נקרא חי.

 

שאלות חזרה בזוהר עקב כה-כז
1. מהו התיקון השביעי אגב כך הסבר מהו עני בפנימיות וכיצד זה קשור לקראית שמע?
2. מה פרוש שביקש ק"ב מידה יפה לישראל ולא מצא אלה מידת הדלות והרי עני חשוב כמת?
3. מדוע מים אחרונים הם חובה אגב כך הסבר מהו מלח סדומי בפנימיות?
4. מהם י' דברים נאמרו בכוס הברכה ואלו מהם נוהגים?


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

עקב כה – כז  שעור 9

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

מְסוֹבֵב הַסִּבּוֹת בָּרוּךְ הוּא,  וְהַדַּל מַרְגִּישׁ חָסֵר בִּגְלַל שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר לַבּוֹרֵא.
הַחֲסָדִים הֵם הַמְּקַשְּׁרִים בֵּין הָאָדָם לַחָכְמָה/לְשֶׁפַע.
דַּל הוּא מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּשׁ בְּמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ.
מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, כְּדֵי לָבוֹא בְּטָהֳרָה וּנְקִיּוֹת מִתַּאֲוַת הָאֲכִילָה.
תַּאֲוַת הָאֲכִילָה מְעַוֶּרֶת אֶת הָעֵינַיִם, שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לְקַבֵּל בְּלִי חֲסָדִים.

מים אחרונים חובה מתוך האכילה יש מלח שהוא מבטא את הרצון לקבל בעל מנת לקבל, בחינת סדום שהיו כולם בתאווה, לכן מים אחרונים חובה, כדי לברך ברכת המזון בטהרה, שנותנים קצת מים לתאווה שתעמוד בצד ולא נברך על תאוות האכילה.

אף אחד לא מרגיש עני, כאשר חסר לו דבר שהוא בכלל לא רוצה, אך מי שיש לו דבר שאינו יכול להשתמש בו, מרגיש דל. דל הוא מי שמחוסר אמונה, שאז חסר הוא חסדים, שהם המקשרים בין רצונו לבין הקב"ה. דלות היא חוסר בכוח המקשר בין החוץ לבין הפנים, שאז הוא עיוור לראות את הסיבה שמביאה אותו לתוצאה של הרגשת חוסר. עם ישראל מיוחד בעניין הדלות, שיודעים להתפלל ולבקש את חידוש הקשר עם השם.

דווקא כשישראל בדלות, ולא בייללה שהרי נרגן מפריד אלוף, אז יודעים הם להודות להשם, מתפללים בכוונה ראויה. כאשר אדם בא בגאווה הופך הוא להיות נרגן, שחש שלא מקבל מה שמגיע לו. שאז מבטל הוא את הקוץ שעל האות ד, הקוץ שהיא הקשר לגומל חסד, לקב"ה ע"י שהופך את תפיסת הבורא שבנפשו לאחר במקום לאחד.

רק מי שמרגיש דל, יכול להתפלל בכוונה להשם ולבקש, מקימי מעפר דל.

כל המארח עניים לסעודה, מאריכים לו ימיו ושנותיו. ומשום זה, וצדקה תציל ממוות. כי עני חשוב כמת, והוא מחיה אותו עם הצדקה, אף הקב״ה מחיה אותו. מוות הוא הסתלקות ההארה, כאשר אדם לא מתנהג בהשפעה. הזמנת עניים לארוחה, או מתן צדקה באים כדי לעורר אצל הנותן נקודה פנימית, את הרצון לקבל שהוא עני מחסדים.

תגיות: כוס של ברכה, מים אחרונים

עקב כב - כד ​​ שעור 8

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

משה רבינו שהוא בחינת האמונה שבנפש, מתגלה בכל מקום שיש בו תורה.

מג) כששמעו דברים אלו החברים ואני, לא יכולנו לסבול עד שישלים עשרה דברים של הברכה, השתטחנו לפניו, ואמרנו לו, שבוודאי אין אדם שיוכל לומר דברים אלו אלא אתה, כי אתה כעין ד׳ מחיצות שבגן עדן, אשר אם אדם נכנס שם, במחיצת הילדים נעשה ילד, ובמחיצת הנערים נעשה נער, ובמחיצת בחורים נעשה בחור, ובמחיצת זקנים נעשה זקן. ומשום זה כתוב עליך, ממכון שִבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. שמרמז על משה. ואתה הוא שכתוב עליך, בשַגם הוא בשר. אשר בשגם אותיות משה, מ״ש, וב״ג שהם ה'. בדור של דור הפּלָגה היית, ובכל דור ודור אתה בא בגלגול, כמו גלגל המתהפך לכמה אופנים, ולא נגלית אלא בדור שניתנה התורה על ידך.

מד) מיד שנפטרת מהעולם, אתה הוא כשמש המאיר בכל דור ודור. כי כשנאסף השמש בלילה, הוא מאיר אז אל הלבנה ובשישים ריבוא כוכבים. כך הוא אתה, שאתה מאיר בשישים ריבוא בכל דור ודור זהו הכוח להגיע לשלמות, שישים ז"א וריבוא אריך אנפין. וזהו שרמז קהלת, דור הולך ודור בא. ולומדים, אין דור פחות משישים ריבוא. ועוד התבאר, הדור שהולך הוא שבא, שהנשמות שבדור העבר, מתגלגלות ובאות לדור שלאחריו, לקיים הכתוב, מה שהיה הוא שיהיה. מכאן ולהלאה, השְלם עשרת הדברים של השולחן של שבת בגלוי. אמר משה, רבי שמעון, אשרי חלקך, שהקב״ה גילה לך מה שלא גילה לכל נביא וחוזה, ולא למי ולמי.

מה) תיקון השני שעל שולחן של שבת, לבצוע על שני לחם בשבת, הרמוזים בשני לוחות התורה שניתנו בשבת, זוגות. ירדו מהשמיים ביום השלישי, ת״ת, שבו ב"פ טוב, להיותו כולל ימין ושמאל, ובשבת, מלכות, ניתנה התורה. שבמלכות, ב׳ נוקבאות, מחזה דז״א ולמעלה נוקבא א׳, ומחזה דז״א ולמטה נוקבא ב', שהן ב׳ נוקבאות לקבל ב"פ טוב, שכתוב ביום ג', ת״ת. ואע״פ שהתבאר, שהשדים ממונים להזיק על זוגות, כמו שהתבאר, שלא לאכול ב׳ ביצים, ב׳ אגוזים, וא״כ למה לוקחים בשבת ב׳ לחם, הרי הם זוגות? הלָכה למשה מסיני, ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. וע״כ אין לירוא בדבר מצווה משום זוגות. השמאל, הבריאה טובים כאשר מתכללים בחסד

מו) האם אין מתחילים בשני, ואין מסיימים ביום ד', בב׳ ד׳ שהם זוגות, שזה נאמר אפילו בדבר מצווה, והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים? עם ערב רב, כשישראל מעורבים עם ערב רב, שאינם שלוחי מצווה לעולם, כי לא התגיירו לשם שמיים. אז אסור להתחיל בב׳ ד׳. אבל לצדיקים שאין להם חיבור עם ערב רב, מותר להתחיל בב׳ ד׳ לשם מצווה. כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. וע״כ, אחרי שעברו מהעולם, אחר מעשה העגל, ציווה הקב״ה לקחת שני לוחות אבנים כראשונים, ואמר, וכתבתי על הלוחות. ולא חשש לזוגות.

אמנם הלכה למשה מסיני שלוחי מצווה אינם ניזוקים שהם בחינת אור חוזר, אך כאשר מערבים גם את הערב רב, את הרצונות הגויים, שערב בחינת השלילה, רב בחינת הריבוי של רצונות פרטיים, כאן כבר אין הבטחה שלא ניזוקים.

זוג זו בחינת קדושה כאשר באים למקום המשותף ולא באים למקום הפרטיות.

מז) ושני לחם בשבת, רמוזים לשתי אותיות י' של שילוב הויה אדני, יאהדונה"י. כי אדני, מלכות, יחידה מבעלה, הויה, בששת ימי החול, שאין להם אז זיווג שלם. ובשבת הויה יורד לאדנ"י, ונעשה השילוב יאהדונה"י. וע״כ לוקחים ב׳ לחם, שירמזו על ב׳ אותיות י', תחילה וסוף של השילוב יאהדונה״י. ומשום זה בשבת, כל הנשמות והרוחות והנפשות, יוצאים ויורדים זוגות, ואין שטן ואין מזיק שולט ביום השבת. ואפילו הגיהינום אינו שולט ואינו שורף בשבת. ומשום זה כתוב, לא תבַערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזהו אש זרה. אבל אש של הקורבן הוא אש דקדושה, שמותרת בביהמ"ק בשבת. ולפיכך אנו צריכים לקחת ב׳ כיכרות בשבת, ולא לפחד משום זוגות. ואין להאריך בעניין הבציעה שלהם, בשיעור כזית וכביצה. כזית זו עבודה שלא לשמה, עבודת העבד, וכביצה היא עבודת הצדיקים שמתוך שלא לשמה באים לשמה.

מח) תיקון השלישי שעל שולחן של שבת, לאכול שלוש סעודות בשבת, שלמדנו, יהי חלקי עם גומרי שלוש סעודות בשבת, שהם שלמוּת שבע ברכות התפילה, שמשלימים עימהם לעשר. והוא העונג, שכתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן פירושו עֹנג. וגן, המלכות, שבת. ענג ר״ת עדן נהר גן. ומי שאינו מקיים אותן, ויש לו רשות מטעם השבת לקיימן, מתהפך לו ענג לנגע צרעת. כי אותיותיהם שוות. ובכדי שלא יבוא לזה, אמר הקב״ה, לווּ עליי ואני פורע. וכתוב, אז תתענג על ה׳. לכבוד עונג שבת, יש להלוות כסף כדי לרכוש שלוש סעודות, עם הבטחה של השם שהוא פורע את ההלוואה. זה שיש לו את תפיסת השם מטעם אמונה, זה מה שפורע את ההלוואה. כך בנפש כשבא תענוג, יבדוק כל אחד שעונג לא יהפוך לנגע, הבדיקה היא האם זו בחינת שבת, כלומר שמגיעים לתכלית של הפעולה וליהנות. תענוג זה הוא קבלת אור החכמה, לכן יש ליהנות מסעודות השבת ולא לצאת לידי חובה. לשם כך יש לעשות דברים חיצוניים משמחים.

מט) תיקון הרביעי, להאיר במנורה על השולחן כלומר נרות שבת במקום הסעודה. כמו שלומדים, שולחן בצפון ומנורה בדרום. כי שולחנו של הקב״ה, המלכות, צריכה להיות כך. תיקון החמישי, הכוס של ויכֻלוּ, כוס של קידוש. כוס בחשבון אלקים, פ״ו (86). ויכֻלו בחשבון ע״ב (72), שהכלה הקדושה, המלכות, כוללת השם אלוקים ושם ע"ב. וכוס הזה, מלכות, מלא יינה, שפע הארת חכמה, של תורה, ז״א. צריך להעיד על מעשה בראשית, בינה. כי שפע הארת חכמה נקרא עדות, עדן. בינה היא המקור המשפיע אותה. וזהו שצריך להעיד על מעשה בראשית. כל העדות בקיום השבת שהיא תכלית המעשה, זה מטעם ​​ שמאמינים בכוח הברית שהבורא ברא את הבריאה, ומאחר והבורא לא עושה שום דבר ללא תכלית, אז שלמות השבת היא עדות למעשה בראשית. יש לבוא לשבת בשמחה כדי להאיר את הנשמה, ומיותר לציין שאסור בכלל לכעוס. השמחה בשבת מביאה שלום בית.

פירוש נכון לכל דבר תורה, יביא לעשיית נחת רוח לבורא.

נ) תיקון השישי, שיהיו על שולחנו דברי תורה. השולחן בצפון, והתורה ניתנה בימין, וע״כ צריך לומר על השולחן דברי תורה, כדי לחבר הימין, רחמים, בשמאל, דין. כי התורה הוא הויה, ז״א, ניתנה מימין. והשולחן, אדני, המלכות, משמאל, שהיא בצפון. וע״כ צריכים לחבר אותם, כי שמאל בלי ימין משפיע דינים קשים. ומשום שהשולחן בשמאל, לומדים, כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ומשום זה, צריך להזמין עימו תלמיד חכם, למי שיעסוק בדברי תורה.

תגיות: עונג שבת, עדות אות השבת, סעודות השבת

 

שאלות חזרה בזוהר עקב כב-כד
1.מהם דברי השבח שאומר רבי שמעון על משה רבנו לאחר ששמעו על תיקון הראשון ומהו כנגד השבח שאומר משה רבנו על רבי שמעון ומה אנו למדים מכך בעבודת השם?
2. מהו התיקון השני ואגב הסברו הסבר את היחס האמיתי של הזוגות בעולם של ב' ההפכים?
3. מהו התיקון השלישי ואגב כך הסבר מהו תענוג שאינו נכון ומדוע הוא מביא לצרעת?
4. על מה מסמנת המנורה בתיקון הרביעי שצריך להאיר אותה בשולחן ומדוע דווקא בדרום אם השולחן בצפון?
5. כיצד התיקון החמישי שהוא הכוס של ויכולו רומז על הזווג?
6. אילו דברי תורה יש לאמור כדי לקיים את התיקון השישי ומדוע אמרו חכמי המשנה כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף?

בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

עקב כב – כד  שעור 8

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת מְבִיאָה שְׁלוֹם בַּיִת.
פֵּרוּשׁ נָכוֹן לְכָל דְּבַר תּוֹרָה, יָבִיא לַעֲשִׂיַּת נַחַת רוּחַ לַבּוֹרֵא.

משה רבינו שהוא בחינת האמונה שבנפש, מתגלה בכל מקום שיש בו תורה. וכך בחינת משה מתגלה בכל דור. אמר משה, רבי שמעון, אשרי חלקך, שהקב״ה גילה לך מה שלא גילה לכל נביא וחוזה, ולא למי ולמי.

אמנם הלכה למשה מסיני שלוחי מצווה אינם ניזוקים שהם בחינת אור חוזר, אך כאשר מערבים גם את הערב רב, את הרצונות הגויים, שערב בחינת השלילה, רב בחינת הריבוי של רצונות פרטיים, כאן כבר אין הבטחה שלא ניזוקים.

לכבוד עונג שבת, ומי שאין לו צריך להלוות כסף כדי לרכוש שלוש סעודות, עם הבטחה של השם שהוא פורע את ההלוואה. זה שיש לו את תפיסת השם מטעם אמונה, זה מה שפורע את ההלוואה. כך בנפש כשבא תענוג, יבדוק כל אחד שעונג לא יהפוך לנגע, הבדיקה היא האם זו בחינת שבת, כלומר שמגיעים לתכלית של הפעולה וליהנות. תענוג זה הוא קבלת אור החכמה, לכן יש ליהנות מסעודות השבת ולא לצאת לידי חובה. לשם כך יש לעשות גם דברים חיצוניים משמחים כמו שירים וכלים נאים.

וזהו שצריך להעיד על מעשה בראשית. כל העדות בקיום השבת שהיא תכלית המעשה, זה מטעם  שמאמינים בכוח הברית שהבורא ברא את הבריאה, ומאחר והבורא לא עושה שום דבר ללא תכלית, אז שלמות השבת היא עדות למעשה בראשית. יש לבוא לשבת בשמחה כדי להאיר את הנשמה, ומיותר לציין שאסור בכלל לכעוס.

תגיות: עונג שבת, עדות אות השבת, סעודות השבת

עקב יט - כא ​​ שעור 7

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

מנהגים באים לעורר נקודה פנימית אותה אוהבת הנשמה.

בעבודת הנפש הדבר הראשון הוא טהרה, דהיינו ביטול הגאווה.

כל הדברים שתקנו חכמים לעשות בסעודת השבת, באים כדי להשוות המעשים לחוקים בעולמות העליונים. במיוחד לכבוד השבת צריך אדם לכוון לנקודה הפנימית של הרצון והרגש של שלמות באהבה, וביחד. לשם כך יש להוסיף גם דברים גשמיים כמו לבושים ומעדנים מצד אחד, ומצד שני להסיר את העצב והבדידות.

לא) עשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה: א. נטילת ידיים. ב. לערוך ב׳ חלות לשבת. ג. לאכול שלוש סעודות. ולהוסיף מחול על הקודש. ד. להאיר נר על השולחן, שולחן בצפון ומנורה בדרום. והסבה, שהסֵבו אחד מברך לכולם.

לב) ובשבת בכל דבריו צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו ומשתָיו, בין בלבושיו, בין בהסבותיו. שצריך לתקן לו הסבה יפה, בכמה כרים וכסתות מרוקמים, מכל מה שיש בביתו, כמו שמתקנים חופה לכלה. כי שבת, היא מלכה והיא כלה. ומשום זה היו יוצאים בעלי המשנה בערב שבת, ומקדימים לקראתה בדרך, והיו אומרים, בואי כלה, בואי כלה אדם צריך להסכים בנפשו ולצפות גם לדברים שממילא יקרו, כדי להפעים נקודה פנימית לעבודת השם. וצריכים לעורר על השולחן שירה ושמחה אליה.

לג) וצריכים לקבל השבת, כמו שצריכים לקבל גבירה, שידליק כמה אורות נרות בשבת, ובהרבה תענוגים, ולבושים יפים, ובית ערוך בכמה כלי תיקון, בהסבה יפה לכל אחד ואחד. כי בשמחה ותיקון הזה גורמים לשפחה הרעה, לקליפה, להישאר בחושך, ברעב, בבכייה, בהספד, בלבושים שחורים כאלמנה. כי כשמלאה זו, חרבה זו. כי אין הקליפה מתמלאת אלא מחורבן הקדושה, וכן הקדושה מתמלאת מחורבן הקליפה.

לד) יצה"ט, הוא המלכה הקדושה. מלכות הקודש שירדה בשבת, הכלולה מע"ס, מעוטרת בשבע שמות שאינם נמחקים, בכמה מרכבות של החיות, ובכמה חֵילות ומחנות מלאכים. והמלך יוצא כנגדה בכמה מחנות. והיצה"ר, שפחה רעה, נשארת בחושך, כאלמנה בלי בעלה, בלי מרכבות. קשה לסור מרע ולהשאר בלי כלום, לכן יש לעשות טוב, וממילא לא יהיה מקום לרע.

עצבות מעוררת את כוחות הטומאה.

לה) ואלו, שנאמר עליהם, למזבחים ולמקטרים למלֶכֶת השמיים ומזלות אשר לא ציוויתי, שהיא העבודה, שהם עובדים אל השפחה הרעה, השולטת בערבי שבתות, וערבי לילות רביעיות, מה הם עושים בשבת? הם לוקחים בגדים שחורים, ונחשכים האורות שלהם, ועושים הספד בליל שבת, כדי להשתתף עם השפחה הרעה, להיות בעצבות בצרה ובחושך, כמו שהיא שורה. כי גם זה לעומת זה עשה האלוקים.

לו) אחר שחטאו ישראל, ונחרב ביהמ"ק, כתוב בשכינה באמא הקדושה, איכה ישבה בדד העיר רבָּתי עָם הייתה כאלמנה הקב"ה בעלה של השכינה. וע״כ, מכבים בליל תשעה באב האורות והנרות, ועושים הספד ויושבים כאבלים, להשתתף בצער השכינה, משום שהם בעוונותיהם גרמו לה כל השבר ההוא. המצב ההופכי לעונג השבת, הוא גלות השכינה במצבה הירוד.

לז) דבר החמישי שצריכים לעשות בשבת, הוא קידוש לעניין מיוחד ע"י כוס יין של ויכוּלו, קידוש. ו. שדברי תורה יהיו על שולחנו. ז. להאריך על שולחנו כדי שיבואו עניים לשולחנו. ח. נטילת ידיים במים אחרונים לתת מעט לס"א כדי שיעמוד בצד עד גמר התיקון. ט. ברכת המזון. י. כוס של ברכת המזון. וצריך להתאמץ על עשרה דברים הנ״ל, לתקן אותם בקדוש, שהיא המלכות, כלולה מע"ס. והמלכות נבחנת לשולחנו של הקב״ה מהגבורה. ומשום זה לומדים שולחן בצפון, צד הגבורה.

לח) ועתה משה, מפרש עשרת הדברים, שאדם צריך לעשות בסעודת שבת. הראשון, נטילת ידיים, כי ידיים מזוהמות פסולות לברכה, משום שהן שניות לטומאה. כי כשהידיים טמאות הן אב הטומאה, ראשון לטומאה. וכשהן טהורות, הן שניות וראויות לברכה, כי הברכה אינה שורה אלא על טהרה. כי הכוהן, איש טהור, איש חסד, שורה עליו הברכה. כמ"ש, כשמן הטוב על הראש. ומשום זה, דבר אל אהרון ואל בניו לאמור
כה תברכו את בני ישראל. והתבאר, כל כוהן המברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך. ולומדים, כל ברכה שאין בה אזכרה, הויה, ומלכות, כלומר, מלך העולם, אין שמה ברכה. מלכות, אדני. וע״כ צריך להיות בכל ברכה אזכרה, הויה, ומלכות, אדני.

לט) וצריך ליטול ידיים עד הפרק, שבו חמישה אצבעות, שגזרו עליו ליטול י״ד ​​ (14) פרקים, שבחמישה אצבעות, שבכל אצבע יש ג׳ פרקים ובאגודל ב׳ פרקים. בשעה ההיא שורה י״ד ה׳ עליו. והוא י״ד של הברכה מצד החסד, שבו חכמה ביד ימין. כי בגדלות דז"א עולה החסד להיות חכמה. והיא י״ד דקדושה מצד הגבורה, ששורה בדין. והיא י״ד דייחוד מצד הת"ת, המייחד ימין ושמאל לאחד, שהוא שורה בי״ד פרקים של הגוף, שי״ב פרקים הם בב׳ זרועות, שבכל זרוע ג׳ פרקים, והם שישה, ובב' שוקיים שבכל שוק ג׳ פרקים, שהם שישה, וביחד הם י״ב. ועם ב׳ שבגוף וברית, הם י״ד. והתבאר ג״פ י״ד בג"ס חג"ת.

מ) וג"פ י״ד הם מ״ב (42). י' י' י' שבי״ד י״ד י״ד, רמוזים ביברכך יאֵר יישׂא, מן הויה, הויה, הויה, שבהם, ג׳ אותיות י' שבג׳ הויות, יברכך הויה, יאר הויה, יישׂא הויה. ד׳ ד׳ ד׳ מן יד יד יד, הן רמוזות באדני אדני אדני. ואמר הנביא על ג״פ הויה ועל ג״פ אדני, היכל הויה, היכל הויה, היכל הויה המה. שהיכל הוא מלכות, אדני. ע״כ אמר ג״פ היכל הויה, שהם ג״פ אדני וג״פ הויה. וזהו שניתקן נטילה ביד, לרמז על י״ד פרקים. וג׳ י״ד שבחג"ת, ג׳ הויות, וג׳ אדני.

מא) וכל צד מג׳ קווים חג"ת, ימין שמאל אמצע, ג״פ י״ד, מג׳ פנים שבחיות אריה שור נשר, הויה הויה הויה. ומג׳ כנפיים שבחיות, ד׳ ד׳ ד׳, ג״פ אדני. כולם צריכים להיות מן כ״ח אדם, הויה במילוי אלפין, יוד הא ואו הא, שבגי' אדם. כ״ח שלו, המילוי דמילוי של הויה דאלפין, יוד ואו דלת, הא אלף, ואו אלף ואו, הא אלף. שהם כ״ח (28) אותיות, כנגד כ״ח פרקים שבעשר אצבעות הידיים. והמלכה אינה שורה בכ״ח שלו, בכ״ח פרקי האצבעות, עד שעובר מהם הזוהמה של השפחה הרעה הפסולה, אשת הפסול. משום זה, ידיים מזוהמות פסולות לברכה, כי שפחה הפסולה שורה עליהם.

מב) ואלו המים לטהר היד, ששורה שם יד הויה. יד הויה, מים של תורה, שעמי הארץ, שהם שרץ, שאין להם תורה להוציאם מטומאתם, מה מועיל להם טבילה, בעת שהשרץ, שפחה הרעה, בידיהם, בגזל שבידיהם, בגזל של ברכות שגוזלים מהקב״ה, שאינם יודעים לברך, ואינם יודעים מה היא ברכה, ומה היא זוהמה. יש ליטול ידיים במים כדי לטהר, לא כדי לנקות בחיצוניות, למרות זאת יש לעשות נטילה עם מים זכים. עמי הארץ הם אלו השואפים לארציות, שאינם מחזיקים באידיאה גבוהה. הם חושבים שעולם זה הוא המוצר הסופי ממנו יש ליהנות, ואינם רואים צורך בקשר עם השם.

 

שאלות חזרה בזוהר עקב יט-כא
1.מהם עשרה דברים שצריך לעשות בסעודה?
2. מי נקראת השבת וכיצד עלי להתייחס אליה ובמה אני מראה את יחסי זה אליה?
3. מדוע צריך לנטול ידיים לסעודה ואילו סודות וכוונות למדנו בעניין נטילת הידיים?

בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

עקב יט – כא  שעור 7

עשרה דברים לעשות בסעודה בשבת [עשרה דברים למעבד בסעודתא]

מִנְהָגִים בָּאִים לְעוֹרֵר נְקֻדָּה פְּנִימִית אוֹתָהּ אוֹהֶבֶת הַנְּשָׁמָה.
עַצְבוּת מְעוֹרֶרֶת אֶת כּוֹחוֹת הַטֻּמְאָה.
בַּעֲבוֹדַת הַנֶּפֶשׁ הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן הוּא טָהֲרָה, דְּהַיְנוּ בִּטּוּל הַגַּאֲוָה.

כל הדברים שתקנו חכמים לעשות בסעודת השבת, באים כדי להשוות המעשים לחוקים בעולמות העליונים. במיוחד לכבוד השבת צריך אדם לכוון לנקודה הפנימית של הרצון והרגש של שלמות באהבה, וביחד. לשם כך יש להוסיף גם דברים גשמיים כמו לבושים ומעדנים מצד אחד, ומצד שני להסיר את העצב והבדידות.

עשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה: א. נטילת ידיים. ב. לערוך ב׳ חלות לשבת. ג. לאכול שלוש סעודות. ולהוסיף מחול על הקודש. ד. להאיר נר על השולחן, שולחן בצפון ומנורה בדרום. והסבה, שהסֵבו אחד מברך לכולם. ובשבת בכל דבריו צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו שצריך לתקן לו הסבה יפה, כמו שמתקנים חופה לכלה. כי שבת, היא מלכה והיא כלה. ומשום זה היו יוצאים בעלי המשנה בערב שבת, ומקדימים לקראתה בדרך, והיו אומרים, בואי כלה, בואי כלה. אדם צריך להסכים בנפשו ולצפות גם לדברים שממילא יקרו, כדי להפעים נקודה פנימית לעבודת השם. וצריכים לעורר על השולחן שירה ושמחה אליה.

יש ליטול ידיים במים זכים כדי לטהר, ולא כדי לנקות בחיצוניות. עמי הארץ הם אלו השואפים לארציות, שאינם מחזיקים באידיאה גבוהה. הם חושבים שעולם זה הוא המוצר הסופי ממנו יש ליהנות, ואינם רואים צורך בקשר עם השם.

תגיות: עונג שבת, טהרה, קבלת שבת

עקב טז - יח ​​ שעור 6

הילד [הינוקא]

מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ובלי מלחמה האור, הלחם יגיע בלי להיות מתוקן.

כד) בתוך כך, רבי שמעון בא למשה, ואמר: משה, יום אחד הלכתי אני והחברים למלון אחד, והיה שם ילד אחד, קם וערך לנו, מעצמו, מנורה ושולחן, כאילו היה בן עשרים שנה, ולא היה אלא כבן חמש שנה. וערך השולחן מכל מיני מאכל ומשתה. ואמר, הרי לומדים, שבעל הבית בוצע ואורח מברך. אבל צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא, מחוֹות דֵעי אֶתכם, עד שאקח מכם רשות. אמרו לו, אמור בני, מלאך ה׳. על הבא לדבר לפני גדול ממנו לקחת רשות.

כה) אמר לנו, אתם רוצים לחם מעדנים בלי מלחמה, או לחם במלחמה. כי כך לומדים, שעת אכילה הוא שעת מלחמה. ואם רצונכם שתהיה מלחמה עליה, לא יאכל אף אחד, אלא מי שינצח המלחמה, הוא יאכל ויִבצע לכולם שעת אכילה היא קבלת אורות, ואסור לקבל ללא מלחמה עם היצר הרע, כלומר זיווג דהכאה בקדושה, והסרת הקליפה, לב האבן ונתינת רצון דקדושה, בחינת אודם דאמא טרם האכילה. אמרו לו החברים, אתה קטן, בני, ועוד לא תדע, איך שרים גיבורים עורכים מלחמה, בחרב, ובנענוע החרב, ברומח, בקשת, בחיצי הקשת, בקלע, באבני הקלע. במלחמת האכילה מוציאים את הניצוצות הראויים מבית הכלא של הקליפה כדי להתחבר לבורא. אין שלום ללא מלחמה קודמת. המלחמה היא על היראה, על ביטול הגאווה לגמרי. עדיפה מלחמה המביאה לשלום, על פני שלום המסתיר את המלחמה. לנצח זה להביא את הרגע לנצח. לחבר את הזמני לנצחיות, להתחבר לאידיאה. קבלת תענוג אמיתי, היא הבנייה הנפשית החזקה ביותר. זו ההשבה אל הלב, זו עבודת היראה הנכונה.

כו) אמר לנו, אל יתהלל חוגר כמפַתֵח קודם תשמעו ואחר כך תאמרו מי יודע ומי לא. כי ודאי בק"ש התבאר, כל הקורא ק"ש על מיטתו, כאילו אוחז חרב פיפיות. שכתוב, רוממוֹת אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ב פיות מלכות ובינה ונענוע החרב, צריך לנענע אותה לו"ק, חג״ת נה״י, לכל המרחב כדי שתמליכֵהו על השמיים ועל הארץ ועל ד׳ רוחות העולם. ו' דהויה, ז״א, גוף החרב. י׳ דהויה, ראש החרב. ה׳ ה׳ שבהויה, שני פיות החרב. נרתיק של החרב, השם אדני, המלכות. חרב פיפיות יכולה להרוג גם מצד המלכות וגם מצד הבינה, גם מצד התבונה העליונה וגם מכוח הרצון להתגבר על התענוגות. עם חרב זו מקבלים עול מלכות שמים, ולשם כך יש לנענע את החרב. רצון לקבלת עול מלכות שמים צריך להתפשט לכל המרחב הנפשי.

כז) רומח, רמ״ח (248) מילים שבק"ש, ועם שישה מילים שבייחוד שמע ישראל, הם רומח, רמ״ח עם ו'. מגן עם החרב, ג׳ מלאכים מיכאל גבריאל נוריאל, ראשי תיבות מג"ן בחינת האמונה כנגד. משמשים של ג׳ אבות, חג״ת. כי מיכאל חסד, גבריאל גבורה, נוריאל ת״ת. קשת, הזורק חיצים. וכל זרע, שאינו יורה כחץ, אינו מוליד. שרומזת על יסוד. קלע, ק"ש. חמש אבני הקלע, הן חמש מילים, שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳, חג״ת נ"ה. כנגדן, וייקח דוד חמישה חלוקי אבנים מן הנחל, וכששם אותן בכלי הקלע, השפה, שקורא ק"ש, היא השכינה, נעשו כל החמש אבן אחת זו המילה אחד בק"ש, והרג את הפלישתי.

כח) עד עתה זרקתי אבן הזו לס"מ, אבן מצור, והרסתי המצור שלו והשפלתי אותו למטה. משום זה אמרתי לכם, אל יתהלל חוגר כמפתח. עתה יתברר לכם שאני יודע, איך שרים גיבורים עורכים מלחמה בחרבות, ברומח, בקשת, בקלע.

היינו תמהים ולא יכולנו לדבר לפניו. אמר לנו, חכמים, עתה נראה, מי ירוויח לחם, שהוא לחם המוציא. לחם מסמל את צד ליבו של האדם

כט) פתח הילד ואמר: והיה בַאכולכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳. במה מתרוממת השכינה, אות ה של המוציא, ש כל הבוצע צריך לדייק באות ה. אלא ודאי, הרי לומדים, מוץ ותבן הקליפות פטורים מן המעשר. כי כשהמלכות במוץ ותבן, שהקליפות יונקות ממנה, היא בבית האסורים. ואין רשות אל אות ה', השכינה, להתרומם אל המ׳, ז״א, להיעשות עימה מ״ה, הויה דאלפין שבגי׳ מ״ה (45). וזהו תרומה, אותיות תורה מ׳, ה׳ של ה׳ חומשי תורה, שבה מ', שכתוב, ויהי משה בהר מ׳ (40) יום. הבינה מראה על מופשטות שאדם יכול לעשות תיקון של 40 יום ו 40 לילה, שיכול לצאת מהנקודה המעשית למופשטת של אותו רעיון, ובאותם 40 יום לא מגיע לשלמות.

ל) ובמוץ ותבן של חיטה. אילן שאכל אדם הראשון, חיטה היה. כי ע״י אכילת עצה״ד, הקריב ח׳ ט׳, שהן הקליפות מוץ ותבן, לאות ה׳, המלכות, והסתלק ממנה י׳, יסוד, עשור שלה. משום זה, כשהיא במוץ ותבן, שהם כנגד עורלה ופריעה, שהם כנגד ב׳ עורות המילה, שהאחד העורלה חותכים והשני פורעים. פטוּר מהמעשר, ​​ שאין רשות לאות י׳ להתחבר עם אות ה׳, שהם איש ואישה, י׳ שבאיש וה׳ שבאישה. ומשום זה, כל הבוצע צריך לדייק באות ה וצריך לבצוע ממקום שבישולו יפה. כי בישול הוא גמר פרי. וזה ו׳, ז״א, שגומר את ה׳, המלכות. כאשר בוצע מהלחם יש לכוון להתחבר ללב, לשכינה הקדושה, שהבציעה היא כנגד צמצום ב שבא לחבר אות ה תחתונה עם בינה שהמלכות תקבל ניצוצי השפעה לתיקונה. צריך אדם לחבר את רצונו להשפעה.

 

שאלות חזרה בזוהר עקב טז-יח
1.מיהו הינוקא במאמר ומה אנו לומדים ממנו על דרכי שיחתו ועל כבוד תלמידי חכמים?
2. הסבר את דברי המשנה שעת אכילה היא שעת מלחמה בפנימיות ובעבודת השם?
3. מהם כלי המלחמה הנקראים חרב נענוע חרב רומח קשת קלע ואבני הקלע ?
4. מהי התרומה שצריך להרים להשם בטרם אוכלים מלחם הארץ ומדוע בשל כך צריך לבצוע ממקום שבישולו יפה וכיצד זה קשור לתיקון של חטא עץ הדעת?❦
בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

עקב טז – יח  שעור 6

הילד [הינוקא]

הַבָּא לְדַבֵּר לִפְנֵי גָּדוֹל מִמֶּנּו, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת.
רָצוֹן לְקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׂמִים צָרִיךְ לְהִתְפַּשֵּׁט לְכָל הַמֶּרְחָב הַנַּפְשִׁי.
אֵין שָׁלוֹם לְלֹא מִלְחָמָה קוֹדֶמֶת.
קַבָּלַת תַּעֲנוּג אֲמִתִּי, הִיא הַבְּנִיָּה הַנַּפְשִׁית הַחֲזָקָה בְּיוֹתֵר.

המלחמה היא על היראה, על ביטול הגאווה לגמרי. עדיפה מלחמה המביאה לשלום, על פני שלום המסתיר את המלחמה. לנצח זה להביא את הרגע לנצח. לחבר את הזמני לנצחיות, להתחבר לאידיאה.

מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ובלי מלחמה האור, הלחם יגיע ללא תיקון. שעת אכילה הוא שעת מלחמה של קבלת אורות, ואסור לקבל ללא תחבולות עם היצר הרע.  במלחמת זו מוציאים את הניצוצות הראויים מבית הכלא של הקליפה כדי להתחבר לבורא.

חרב פיפיות יכולה להרוג גם מצד המלכות וגם מצד הבינה, גם מצד התבונה העליונה וגם מכוח הרצון להתגבר על התענוגות. עם חרב זו מקבלים עול מלכות שמים, ולשם כך יש לנענע את החרב.

לחם מסמל את צד ליבו של האדם. כאשר בוצע מהלחם יש לכוון להתחבר ללב, לשכינה הקדושה, שהבציעה היא כנגד צמצום ב שבא לחבר אות ה תחתונה עם בינה שהמלכות תקבל ניצוצי השפעה לתיקונה. צריך אדם לחבר את רצונו להשפעה.

תגיות: בציעת לחם, מלחמה

עקב יג - טו ​​ שעור 5

התפילה

עיקר התנהלות החיים הנכונה נובעת מיכולת המפגש עם המציאות, ובחירה ביישום הערכים הגבוהים.

 

מי שמבקש להשוות צורה ולהיות משפיע, יכופף ראשו כל הזמן.

בזמן תיקון יש עניין להתכופף ולקבל את הראש מהחסדים ולא מהחכמה. שאמר ללבנה לכי מעטי עצמך, עד גמר תיקון. מידת החסד שבנפש, הנק כהן, צריכה להיות בביטול מוחלט כל זמן העבודה.

טז) במילה ברוך שבברכת תפילת שמונה עשרה, אדם כורע בו בברכיו בכך אומר שבא בקטנות ורצון לחכמה, וכופף ראשו באתה אומר שמוותר על החכמה ורוצה חסדים, ובשם הויה זוקף לומר שקבלת האור של חכמה וחסדים בקו אמצעי, משום ש"אתה" נקרא ראש. וע״כ כהן נוטל חלק בראש. והוא ראש תמיד. ומשום זה הכריעה בברוך, וכפיפת הראש באתה. והכוהן, בכל מקום שקורא "אתה", משתחווה בתפילה. והמלך, אחַר שכופף ראשו בתחילת תפילת שמונה עשרה, אינו זוקף עוד עד שמסיים התפילה, משום שהקב״ה אמר אל הלבנה, לכי ומעטי את עצמך ,כאשר הלבנה, הרגש הרגישו בחוזקה שלמים, כמו השמש שהוא בחינת הנשמה הרגיש שלמות ועוד לא הזדקפה הלבנה, המלכות, ממיעוט הזה. והמלך, בבחינת מלכות, ע״כ כופף ראשו ואינו מזדקף. ומשום זה, הברכה שאדם מברך להקב״ה, מתעורר להשפיע ברכות מלמעלה לכל העולמות. אשרי הם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב כאשר מתעורר רגש חזק, נראה שהשכל מפריע, ואז אומר אדם לעצמו, אם אתן שליטה לשכל, הרגש התמעט, ואם שליטה לרגש, השכל זז הצידה. אדם לא יכול לנהל את חייב בנקודה שגם השכל וגם הרגש שולטים. אומר הקב"ה ללבנה למעט עצמה, לא לבטל עצמה, אלא לכפוף עצמה לימין, לשכל. למעשה אומר לה, את רשאית להרגיש, אבל עם שכל ישר, להיות ספונטאני עם רציונאליות, עד גמר תיקון אין אפשרות לקבל החלטה רגשית כראוי. הרגש הוא צד שמאל, צד הבריאה, אך עליו להיות כפוף לאידאות, לערכים.

יז) כתוב, כי אתה אבינו כי אברהם לא ידָעָנו. לעת"ל אומרים ליצחק, כי אתה אבינו. הרי שיצחק, קו שמאל, נקרא אב, משום שהשמאל נכלל בימין. אבל מטרם שנכלל בימין, לא נקרא אב, משום שאז נמשכים ממנו דינים קשים. אבל ימין, מאין לנו שגם הוא נקרא אב? שנאמר, וישׂימהו לו לאב ולכוהן, משמע, שהכוהן, שהוא ימין וחסד, נקרא אב. ואע״פ שלמעלה נקרא אב, אפילו האור שאינו מאיר, מלכות, הנה בשעה שמתדבק בימין, נקרא "אתה", כמ"ש, אתה ה׳ אבינו גואלנו. הכפיפה בברכה באה לתת גם לשמאל, גם לרצון העצמי להיות אב, היינו לבוא בהתכללות בימין.

בעל הבית בוצעַ ואורח מברך

יח) בתוך כך הזדמן זקן אליו ואמר, משה, התקן שולחן לאדונך, לו ולמלכה, מכל מיני מעדנים, לקיים בו הכתוב, זה השולחן אשר לפני ה' השולחן הוא בחינת מזבח. והרי עד עתה, כולם מתענגים משולחן המלך, כמ"ש, לכו לַחמוּ בלַחמי. לחם, זהו תושב"כ, ז״א. יין של תורה, זהו תשבע"פ, המלכות. ובהמלכות כמה מטעמים ממיני טעמי תורה המתוקים, ומכל המאכלים ומעדני עולם, ושל המלך. תורה שבעל פה היא הפירוש והצורה הנכונה להסתכל בתורה. הדבר העיקרי הוא הפירוש הנכון של המציאות. המפגש עם התורה שבכתב הוא המפגש עם המציאות, שמצריך פירוש נכון על פי המצפן היהודי הפנימי, שבא מעל טעם ודעת באמונת חכמים. בהסתכלות רק על התורה שבכתב, כמו ראיה חיצונית, באים רק לעורר את הרצון, שזה אור ישר. על האדם לבוא כשותף ולפתח מסך לאור חוזר, שאז ניתן לפרש את התורה בפנימיותה כתבלין ליצר הרע, כדי להגיע לאהבה ויתר דבקות.

פירוש פנימי נכון של התורה מביא אחדות ודבקות בהשם.

כאשר מברכים ואומרים, זה השולחן אשר לפני השם, הכוונה שיש להביא לשולחן מעדנים שהם דברי תורה שבעל פה, המפרשים כראוי את התורה.

יט) קם משה ואמר, אהרון הכוהן קום משנתך, לשחוט פרים וצאן וטלאים ועופות וכל המינים הצריכים לסעודת המלך. ולחם הפָנים, י״ב כנגד ב׳ לוחות התורה, שמזה ומזה הם כתובים, "זה" בגי' י״ב פנים, י״ב אותיות שבג׳ הויות של הכתובים, יברכך הויה, יָאֵר הויה, יישׂא הויה. "זה" השני כנגד ג"פ אדני אדני אדני, שיש בהן י״ב אותיות, שהן י״ב חיות, שכתוב בהם, ופני אריה אל הימין לארבעתם כלול מהם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן, שהם ג׳ חיות אריה שור נשר. וכתוב עליהם, ארבעה פנים לאחת, שבכל חיה מהשלוש יש ד׳ פנים אריה שור נשר אדם. וג"פ ד׳ הם י״ב חיות. וזהו, וקרא זה אל זה ואמר, שהם י״ב פנים של הויה, לי״ב חיות של אדני. וכנגד עשרים וארבעה ספרי תורה, כנגד כ״ד ​​ (24) ספרים שבתנ״ך. וזהו, זה השולחן אשר לפני הויה, כי שולחן הוא מלכות. זה, הוא י״ב חיות אשר באדני, במלכות. אשר לפני הויה, כלומר, כנגד י״ב פנים שבהויה. הכלים של שולחן המלך הם בעלי המשנה, בעלי התפילה, שהתקינו אותם חכמים כנגד הקורבנות. התפילה היא כנגד הקורבנות, וכשמתקינים שולחן זה מעין תפילה או לימוד תורה.

כ) כתוב, ועשית שולחן עצי שיטים. מנהגים טובים ויפים היו נוהגים בעלי סעודת המלך, להראות שהם מבני שולחן המלך. אחד הגדול מבני הסעודה, נוטל ידיו תחילה. בזמן שנכנסים לסעודה להסֵב, גדול מֵסֵב בראש, השני תחתיו, השלישי תחת השני. ואלו נקראים ג׳ מיטות, כי היה דרכם להסב כל אחד על מיטה, כנגד ג׳ אבות, וכנגד כוהנים לויים ישראלים, חג״ת. מכאן ולהלאה אין להם סדר, אלא כל הקודם זוכה.

כא) מנהג שני. בעל הבית בוצעַ, כדי שיבצַע בעין יפה, ומשלים ברכת המוציא, ואח״כ בוצע. ולומדים, שאין המסובים מותרים לטעום, עד שיטעם המברך. ואין הבוצע מותר לטעום, עד שיִכלה אמן מפי המסובים. ואם רצונו לחלק כבוד, לכבד אחר בבציעה, הרשות בידו. ועוד התבאר, שהאורח מברך ברכת המזון, כדי שיברך את בעל הבית.

כב) בעל הבית בוצע, זהו עמוד האמצעי, קו האמצעי, ז״א. ובשבת צריך לבצוע מב׳ חלות, ה׳ ה׳ דהויה. בעל הבית זהו ו׳ דהויה שבאמצע ב׳ אותיות ה'. ובכדי שלא יהיה נראה כמו זוללות, יכול לבצוע בה לכל אחד ואחד כביצה. כביצה, הוא י׳ דהויה וכזית הוא י׳ דאדני, שהן נקודות של שם הקדוש. ונקראים, פירורים בכזית. והם הפירורים כנגד טיפות זרע. לפיכך, מי שמזלזל בפירורים וזורק אותם במקום שלא צריך, עניות רודפת אחריו, והולך נע ונד. כמ"ש, נודד הוא ללחם איֵה. ואין לחם אלא תורה. והוא צועק, איה מי שירחם עליו, ולא ימצא מי שירחם עליו. אין דבר העומד בפני התשובה. פירור אומר שהמדרגה חולקה לפרטים, הם מייצגים את כח החַיּוּת שבאדם, זרעו של האדם. אדם נבחן למה הוא מקצה את כוחו, האם להתכלל במטרה, או חלילה זורקם לארציות.

כג) פירורים כזית, הם בצדיק, יסוד, שהוא כותש כתישות מאלו הזיתים, הספירות, שמוציא מהן השמן, השפע. ואורח מברך, צדיק, כמ״ש, ואורַח צדיקים כאור נוגה. וכן, ברכות לראש צדיק חי עולמים. ומשום זה אורח, שהוא צדיק, יסוד, מברך.

 

שאלות חזרה בזוהר עקב י"ג-ט"ו
1. במה שונה תפילת הכהן לתפילת ישראל ומדוע, ואיך זה קשור למיעוט הלבנה?
2. מהם המטעמים שצריך האדם לשים על השולחן אשר לפני השם?
3. על מה מצביע המילה "זה" בכתובה "זה השולחן אשר לפני השם"?
4. אלו מנהגים טובים מלמד לנו הזהר בסעודת המלך?
5. מהו שאדם מזלזל בפרורים? ומה קורה לאדם כזה?


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

עקב יג – טו  שעור 5

התפילה

העיקר בהתנהלות הַחַיִּים הנכונה נוֹבֵעַ מיכולת המפגש עִם המציאוּת, ובחירה ביישום הַעַרְכִים הגבוֹהִים.
הַדָּבָר העיקרי הוּא פירוש נָכוֹן שֶׁל המציאוּת.
מִי שמבקש לְהַשְׁווֹת צוּרָה וְלִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַיכופף רֹאשׁוֹ כָּל הַזְּמָן.
עַד גְּמָר תיקוּן אֵין אֶפְשָׁרוּת לְקַבֵּל הַחְלָטָה רגשית כָּרָאוּי.
אָדָם לֹא יָכוֹל לְנַהֵל אֶת חַיָּיו בנקודה שֶׁגַּם הַשְׂכֵּל וְגַם הָרֵגֶּשׁ שׁוֹלְטִים.
אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.

הרגש הוא צד שמאל, צד הבריאה, אך עליו להיות כפוף לאידאות, לערכים. בזמן תיקון יש עניין להתכופף ולקבל את הראש מהחסדים ולא מהחכמה. שאמר ללבנה לכי מעטי עצמך, עד גמר תיקון. מידת החסד שבנפש, הנקראת כהן, צריכה להיות בביטול מוחלט כל זמן העבודה.

כאשר מתעורר רגש חזק, נראה שהשכל מפריע, ואז אומר אדם לעצמו, אם אתן שליטה לשכל, הרגש התמעט, ואם שליטה לרגש, השכל זז הצידה. אומר הקב"ה ללבנה למעט עצמה, לא לבטל עצמה, אלא לכפוף עצמה לימין, לשכל. למעשה אומר לה, את רשאית להרגיש, אבל עם שכל ישר, להיות ספונטאני עם רציונאליות,

המפגש עם התורה שבכתב הוא המפגש עם המציאות, שמצריך פירוש נכון על פי המצפן היהודי הפנימי, שבא מעל טעם ודעת באמונת חכמים. בהסתכלות רק על התורה שבכתב, כמו ראיה חיצונית, באים רק לעורר את הרצון, שזה אור ישר. על האדם לבוא כשותף ולפתח מסך לאור חוזר, שאז ניתן לפרש את התורה בפנימיותה כתבלין ליצר הרע, כדי להגיע לאהבה ויתר דבקות.

כאשר מברכים ואומרים, זה השולחן אשר לפני השם, הכוונה שיש להביא לשולחן מעדנים שהם דברי תורה שבעל פה, המפרשים כראוי את התורה. מי שמזלזל בפירורים וזורק אותם במקום שלא צריך, עניות רודפת אחריו, והולך נע ונד. כמ"ש, נודד הוא ללחם איֵה. ואין לחם אלא תורה. והוא צועק, איה מי שירחם עליו, ולא ימצא מי שירחם עליו. פירור אומר שהמדרגה חולקה לפרטים, הם מייצגים את כח החַיּוּת שבאדם, זרעו של האדם. אדם נבחן למה הוא מקצה את כוחו, האם להתכלל במטרה, או חלילה זורקם לארציות.

תגיות: תורה שבעל פה, מציאות,  שכל, רגש

ואתחנן א – ג

והגית בו יומם ולילה

מי שמכוון מטרה, מנווט כל מקרה להתקדמות.

ואתחנן גימטרייה תפילה, אגב כך מלמד רבי יוסי פתח, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' מלמד הרב"ש, קיר נק המלכות שלא יהיה דבר חוצץ בין השכינה הקדושה לבין המתפלל, כמה חזק כח התורה וכמה היא עליונה על הכל כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ותחתונים ואינו ירא מהמקרים הרעים שבעולם, משום שאחוז בעץ החיים שהוא התורה, ואוכל ממנו בכל יום. המקרה לא קובע למי שעוסק בתורה. הוא מכוון בבינה יציבה, דרך התורה אל המטרה ואינו מוטרד ממקרים חולפים. התורה היא נצחית, סם מרפא, הגנה מפני המקרים החיצוניים. 

כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך האמת, מלמדת לו עצה איך לשוב לפני אדונו ואפילו מות נגזר עליו, הכל מתבטל ומסתלק ממנו ואינו שורה עליו. וע"כ צריך לעסוק בתורה יומם ולילה ולא יסור ממנה. ז"ש והגית בו יומם ולילה, ואם מסיר ממנו התורה או שנפרד ממנה, הוא כאלו נפרד מהחיים. התורה מלמדת לאדם את הדרך, אך עליו ללכת בה בעצמו.

עצה לאדם כשהוא עולה על מטתו בלילה, צריך קבל עליו עול מלכות שמים בלב שלם. בקריאת שמע מקבלים עלינו עול מלכות שמים. השמים מסמלים את התכלית של האדם, ויש לקבל בשמחה את היגיעה הדרושה להגעה לתכלית. 

בלילה רוכשים אמונה כדי לקבל הארה בתפילת העמידה בבוקר, וזאת לאחר הכנה של קורבנות ותשבחות.

בתפילה צריך לכוון רצונו לפני אדונו ויבקש בקשתו, כלומר על המתפלל לתת לרצון צורת השפעה שתאפשר דבקות לקב"ה.

ואתחנן ד – ו שעור 2

בתפילה צריך לכסות עיניו שלא יסתכל בשכינה

אין אפשרות לבוא לתפילה בדרישות אלא בתחנונים.

הדמיון הוא הקשר בין הרוחניות לבין העולם הנראה.

בספרו של רב המנונא סבא אמר, שמי שפותח עיניו בשעת התפלה או שאינו משפיל עיניו לארץ, מקדים עליו מלאך המות, וכשנפשו יוצאת בשעת פטירתו מהעולם לא יסתכל באור השכינה ולא ימות בנשיקה. מי שמזלזל בשכינה מזלזל בשעה שנצרך לה, ז"ש כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

יש לעצום עיניים בתפילה, כדי לתרגל את התפיסה שאין להסתכל בשכינה, והכן יש לכוון שהכן השכינה עומדת לפניך.

לומדים ממשה שבא קודם כל בשבח, ואז בבקשה, והתחיל בשם אדנות ואז שם אלוקים, להראות שבאים בענווה ממטה למעלה, להכליל התחתון עם העליון. 

אתה החלות להראות

משה גדול מיעקב, שיעקב הוא חיצוניות תפארת ומשה פנימיות ת"ת. אתה החלות אומר שהחל בגדילה הרוחנית על לשיא שיכול לו בן אנוש.

אמר לו הקב"ה למשה, משה, רב לך שהתחברת בשכינה, מכאן ולהלאה אל תוסף. רבי יצחק אמר, רב לך באור השמש שהיה אצלך אל תוסף להאיר כי הגיע זמן הלבנה שהיא יהושוע והלבנה אינה יכולה להאיר עד שיאסף השמש. אבל, וצא את יהושע וחזקהו ואמצהו, אתה שהוא השמך צריך להאיר אל הלבנה שזה זמן ההסתרה, בו ניתן לתקן את האמונה. האמונה של הנברא לא יכולה להאיר עד שתבוא הסתרה שתאפשר מקום עבודה לתחתון. כלומר השם מורה למשה לפנות את מקומו מתוך יתרון שבהסתרה יוכלו ישראל לפתח את האמונה. כך ישנם מצבים שמסלקים את השכל כדי לפעול באמונה מעל טעם ודעת.

היהודי נבדל משאר העמים בכך שהאמונה מנהלת אותו, וכך באדם אחד, הוא פועל את צד היהודי שבו כאשר פועל כל דבר אגב האמונה בהשם.

ואתחנן ז – ט שעור 3

קול דברים

וידבר ה' אליכם מתוך האש. קול דברים פירושו קול הנק' דבור, שכל הדבור תלוי בו, אלו הגאים הבאים לבטא קול פנימי.

ורצע אדוניו את אזנו במרצע, הוא שגם אחרי שש שנים רוצה להמשיך להיות עבד. היהודי עמד במעמד הר סיני, שמע בקול פנימי שאין לו להיות עבד לאף אחד, אפילו לא לתאוותיו, אלא להשם יתברך בלבד. בזמן תיקון, אין ברירה אלא לעבוד גם שלא לשמה לצורך הקיום, אך כל פעולה כזו צריכה להיות אגב המטרה והתכלית, שהיא דבקות בהשם.

תאווה אינה דבר פסול, כאשר היא חומר גלם לרצון להגיע לקדושה, כמו סעודת שבת או סעודת חברים. אך כאשר התאווה היא המטרה, אז אסורה. אין הקב"ה דן את האדם כאשר כוונתו טובה, בתנאי שאינו פועל נגד חוקי התורה שהוא מכיר. כוונת לב אינה מספיק, צריך המעשה להביע את הכוונה.

ואתחנן י – יב שעור 4

ואתה עמוד פה עמדי

השמירה המעולה לאדם היא לימוד תורה באחדות חברים.

כאשר החברים מאוחדים ועסקים בתורה ביחד, נכנסים הם לעולם הזכר, הוא מקום השמירה. לצורך כך צריך את האמונה בהשם ואת האמונה ביחד, זוהי התפיסה האמונית.  

אמר רבי יהודה, כל מי שהולך בדרך, שמתירא מפני לסטים יכוון לג' דברים, דורון תפילה ומלחמה כמו יעקב.  החשוב מהם היא תפלה ואע"פ שהתפלה חשובה יותר. שני חברים או שלשה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל, כי אינם מתיראים מפני לסטים, משום שהשכינה מחוברת עמהם מחמת שעוסקים בתורה. התורה היא שמירת הנפש, היא שומרת מפני הליסטים, הם כוחות היצר הרע שבא להסיט האדם לדברים אחרים

ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, כי עד עתה היו מופשטים מעור ההוא, ומשיב, שעד עתה לא היו להם כותנות עור כי כלי לבושי יקר היו. הלבושים הם לבושי התודעה, ולאדם ראשון טרם החטא לא הייתה תודעה של זמן ומקום. לאחר החטא לקח אדם הראשון את לבושי העור שקיבל, לצורך תיקון, הצליח להשתמש בעולם הזה.

ותפקחנה עיני שניהם היינו שנפקחו עינים בטופס של עולם הזה, בציור הרגיל בעולם הזה, מה שלא היה מקודם שהיו משגיחים ופקחים למעלה בעולם העליון, מכאן שקודם החטא לא הייתה תפיסה של העולם הגשמי. 

בתפיסה חיצונית לא ניתן אפילו להכיר את הבורא בבחינת ממעשיך הכרנוך, אלא רק ע"י תפיסה פנימית. מלמד הרב"ש על הכתוב ותפקחנה עיניהם לראות, שרק לאחר שזוכה אדם להשיג פנימיות התורה, מבין הוא שקודם היה עיוור וחרש, שאומר הנביא וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר–אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

ואתחנן יג – טו שעור 5

ד' פרשיות התפילין

מַחְשָׁבָה נָכוֹנָה בנויה עַל אֱמוּנָה, בְּחִירָה, חֶסֶד, ויכולת כפייה עַצְמִית.
הַבִּינָה הִיא כֹּחַ הַבְּחִירָה שבאדם, המאפשר לָצֵאת מהאנוכיות.

התפילין הם סוד צורת המחשבה הנכונה של האדם, מייצגים הם את המוח, ובהתאם את הצורה הנכונה לכוון המחשבות. בשלב ראשון בבנית מחשבה נכונה על האדם לשים עצמו בצד, ולהקדיש כולו לעליון. לכן בית ראשון בתפילין, קדש לי כל בכור, כל מחשבה ראשונית, להקדיש להשם, לכוון לבוא בביטול בהשוואת צורה לרצון הקב"ה. 

ישנן מחשבות בתת המודע הנפשי המשפיעות על המחשבה המודעת, לכן עושים פעולות חיצוניות, שברור שהם משפיעות על הפנימיות.

פרשה שניה, יציאת מצרים, היא כוח הבחירה של האדם, מדרגת בינה, היא החרות שבאמונה מאפשרת בחירה. 

בית שלישי בתפילין, ואהבת את השם, בחינת חסד. המחשבה צריכה להיות בנויה על חסד, מפני שזה רצון המלך. מי שאוהב את המלך עושה חסד ביותר, שעושה חסד עם הכל, וחסד יותר ההוא נק' חסד של אמת, שאינו רוצה שכר בעד מעשיו, אלא עושה משום אהבת המלך שאוהב אותו ביותר ועושה בשמחה רצון המלך.

בית רביעי, והיה עם שמוע, בחינת דין, כאשר היכולת לעבוד ברוחניות מצריכה כפייה עצמית. 

ואתחנן טז – יח שעור 6

ד' פרשיות התפילין

על האדם לחבר ארץ ושמים, כלומר רצון עם התכלית.

הבתים שבתפילין הם כנגד הכלים, פרשיות כנגד האורות המלובשים בכלים. כלומר התפילין מייצגים את צורת המחשבה הנכונה שצריך האדם לאמץ. זוהי מחשבה הנובעת מאמונה, יכולת ביטול מכבלי היצר כדי לאפשר בחירה חופשית, ודעת לחיבור של אהבה בין הפרטיות לבין העליון. דעת זו מורכבת מאהבה, צד החסד, ומצד הגבורה שהוא שכר ועונש, כלומר פעמים שצריך לקבל שכר, ופעמים שיש לעשות תיקון. 

ואלו הם התפילין שמניח הקב"ה, ואנו רוצים להתדמות לו יתברך. רואים כאן שז"א דאצילות מניח תפילין ולא המלכות, כך על הזכר להניח תפילין. האישה אינה מחויבת להניח תפילין, אך בהחלט עליה לפתח את צורת המחשבה הראויה כפי סדר הפרשיות, דהיינו אמונה, ביטול, השפעה ואהבה. 

אמר רבי יהודה, כתוב בו בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. מהו הטעם שנק' אדמוני, הלוא אין מדובר שדוד היה ג'ינג'י אלא נק אדמוני על שם הדין שבמלכות, ויפה עיניים אומר שהיה כלול בו חסד.

ואתחנן יט – כא שעור 7

יחוד עליון ויחוד תחתון

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מצווה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה. מי שמיחד שמו של הקב"ה ישום לבו ורצונו ביחוד הלב הוא כוונת הרצון, כלומר צריך גם את הלב וגם את ההשתוקקות.  פעולת התחתון מגרה את המקום הפנימי, וכך מגלה את המקום העליון. מצוות צריכות כוונה, ולפי כל הפוסקים ישנן מצוות החייבות כוונה, כמו כוונת הייחוד, אחרת לא יצא ידי חובה. הייחוד הוא חיבור כל האברים למטרה שמעידה שהוא יתברך יחיד. 

ליחד שם הקב"ה אומר שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד. אחד הוא באחדות בעצם ולא שייך בו שינוי, מצד יחיד אומר שכל פעולותיו מיוחדות להטבה, מיוחד אומר שמושא הפעולות שלו אחד, גם פעולת ההטבה וגם מי שמקבל את ההטבה. כדי להגיע לכך צריך חדות של פרט מסוים כדי להיכנס לכלל, ואז דרכו לתקן פרטים רבים. 

השכינה נק השושנה הקדושה. כדי להגדיל את השושנה יש ללקט את כל הפרטים, את אברי הגוף שהם נשמות ישראל. פעולה זו נעשית ע"י אהבת הכלל.

ואתחנן כב – כד שעור 8

יחוד עליון ויחוד תחתון

סו. המשך

בייחוד שמע ישראל ישנם שש מילים, הייחוד נעשה ע"י אמון בין אמונה לרצון לקבל תענוג. תפיסת הבורא שבאדם חייבת להיות אֳמוּנִית בניגוד לטבע הרגיל המחפש תענוג לעצמו. ייחוד פירושו קבלת הקב"ה כשולט בעולם. 

ביחוד התחתון, המלכות, האני של האדם, יש לפעול כך שכל תענוג יש לקשר לבורא. הייחוד הוא בעבדות של יראה והאהבה, זיווג של קו אמצעי. היראה ע"י קבלת עול מלכות שמים, ויתור על קבלת האור שנק חסדים מכוסים. עבודת האהבה היא חסדים מגולים. זוהי האחדות, אמונה בבריאה ואמונה בבורא בו תלויה הבריאה. 

ואתחנן כה – כז שעור 9

היראה

לא הפחד צריך להניע את האדם, אלא האהבה.

האמונה בהשם, היא השמירה על האדם.

צווה ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. והרי היראה העמדנו שפירושו משום שיש לו לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד. ומשום יראה שהיא אמצעי זו ישמור דרכיו. יראת הפחד אינה הדרך המובחרת, אלא יראת הרוממות, בגין דהיו רב ושליט. יראת העונש היא השלא לשמה, יעילה לרשעים כדי להתקדם, אך אין היא מביאה לאהבת השם.

ואחר כך יש לפחד מפניו בדרך פרט באחריות אישית בידיעה שהוא עולם קטן, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה'.

יראת הפחד היא רק אמצעי בתחילת הדרך, אך מסוכנת מפני שברגע שירגיש בגאוותו שאינו מפחד, יפרוק עול. יראה ראויה באה ממקום החסד, ובה יש סיכוי להגיע לאהבה. 

האהבה

מי שאוהב את הקב"ה מקיים עשרה מאמרות דהיינו עשר ספירות למעלה ולמטה, וע"כ כל אלו עשרה ניסיונות שהתנסה בהם אברהם ועמד בכולם.

 הם כנגד עשרה מאמרות, כי כל ניסיון הוא מאמר אחד דהיינו ספירה אחת שהתנסה במאמר ההוא ועמד בו, זו היא אהבה רבה דהיינו חסד, אהבה נובעת מטעם הקשר לקב"ה.

המזוזה

מצוה שהאדם יקבע מזוזה לפתחו שיהיה כל אדם נשמר ע"י הקב"ה כשיוצא מהבית וכשיבוא אל הבית,  וזה סוד, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי סוד המזוזה הוא נמצא תמיד על הפתח, בליבו של האדם.

כיון שהאדם רואה מזוזה, נזכר בעצמו לעשות מצות אדונו וסוד האמונה היא שמזוזה כוללת זכר ונקבה יחד שם הויה מבפנים ומבחוץ שם שד"י.

אין להניח זבל מחוץ לבית ליד המזוזה, וכן מבחינה פנימית, אל לו לאדם לשים בשערי ליבו, במקום שמשער בליבו, תבנית התודעה שלו, לא ישים בו אשפה, דהיינו ספקות באמונה ורצונות לקבל לפרטיות.

ואתחנן כח – ל שעור 10

המזוזה

ע"י התקווה ניתן להתגבר על הדינים.

כשהאדם מתקן מזוזה לפתחו, כשאותו האדם נכנס לביתו, יצר הרע ההוא והשד ההוא שומרים אותו בעל כרחם, ואומרים זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשלא נמצאת מזוזה לפתחו של אדם, היצר הרע ואותו השד מתחזקים ומתקנים יחד ומניחים ידיהם על ראשו בזמן שנכנס ופותחים ואומרים אוי לו לפלוני שיצא מרשות אדונו. מאותו זמן והלאה הוא נמצא בלי שמירה, שאין מי שישמור עליו הרחמן יצילנו.

האדם נבחן בכל פעם כשעומדים לפתחו של הלב רצונות, וכאן אורבים לו שד ויצר הרע. שד הוא רצון לקבל תענוג בלי כלי ראוי. כלומר שאדם נבחן כיצד הוא מקבל חכמה/שפע בחיים. המסך לשמירה הוא שם שד"י המופיע על המזוזה, זהו המסך המכין את האדם לחיות את האני המשותף ולא את האני הכוזב הפרטי. לשם שד"י שני צדדים, האחד לעצור ולמנוע קבלת האור, וצד שני חיבור לכלל. כך שכאשר כבר מקבלים החכמה, יש להעמיד בראש את האמונה והערכים העליונים.   

וכן כאשר יש לאדם ידיעה שהיא בחינה של אור מקיף, או תקווה, אז התקווה יכולה להציל אותו, לעומתו אדם המיואש מקבלת חסדים, הדינים יכולים בקל להאחז בו.

לכן בכל פעם שבא לקבל חכמה, צריך הוא לזכור את הימין, היינו את האמונה, וכאשר מקבל כבר את התענוג עליו להישמר מהשמאל, שלא יסטה לקבל לעצמו, ולכן כשיוצא והמזוזה לשמאלו צריך את השמירה שתגביל את התענוג, וכן שידע לכוונו למקום הראוי, ליחד. 

ואתחנן לא – לג שעור 11

שמע ובשכמל"ו

כל המציאות הוא דבר אחד שלם.

תפיסת הנברא שלמה רק כשהיא נובעת מתפיסת הבורא.

למרות שנראה לאדם שאין שלמות במציאות, תפקידו לייחד הפרט והכלל כדי להגיע לשלמות, להבנת הכלל ששם הויה הוא האלוקים, שניהם מייצגים את הייחוד. זוהי תפיסה של קבלה של מעין שני הפכים שהם באחדות, כמו למשל הכל צפוי והרשות נתונה. המטרה להגיע לתפיסה שהשם אחד ושמו אחד. השם אחד זה מצד הכלל, ושמו גימטרייה, זוהי תפיסת חיים שכל המקרים, העליות והירידות הם שהביאו לשלמות, לתכלית. למלמד כאן שהויה הוא האלוקים ואז כאשר שני הייחודים בתפיסה באים בשלמות במלכות, אז הוא אחד ושמו אחד, שזה גמר תיקון, עצמאות הבריאה.

לתחתון אין אפשרות לתפוס את הכלל בלי הפרטים, ואין הפרטים יכולים להיות שלמים אלא אם כן הם מבטאים את הכלל. וכך יש לתפוס את התורה שבכתב שהיא כלל, יחד עם תורה שבעל פה.

התפילין הם סוד אור מקיף שעדיין לא שלם בתפיסת הנברא

ואתחנן לד – לו שעור 12

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

לאחר שנעשה הייחוד, דהיינו החיבור בראש, צריך שהדעת תתפשט גם לגוף. משה תיקן את סוד האמונה, ויעקב בא לתקן למטה במלכות כדי שתתפשט ההארה לתחתונים. זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא. 

השאיפה היא להגיע לשערי הבינה, שערי ההשפעה, ע"י כיוון הלב בשמע ישראל, שעולים למדרגת הבינה, מדרגה בה קונים את מידת ההשפעה, מקום הבחירה ביתר דבקות.  מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר. 

אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים  עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

ואתחנן לז – לט שעור 13

אלקינו אלקיך    

חָייב אָדָם אֶת המצוות כְּדֵי לְבַטֵּא עַצְמוֹ כָּרָאוּי בַּחַיִּים.
המצוות מצוותות ומקשרות בֵּין הַחוּץ לִפְנִים.
כָּל דָּבָר שעושה אָדָם בְּדֶרֶך בִּיזָיוֹן, מְעוֹרֵר הוּא שֵׁד.

משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ולמדנו מהו בקול, היי בקולו של משה.

הגה הוא מלכות, וקול הוא מה שבא מבפנים ומקבל ביטוי דרך ההגה. קולו של משה בא ממדרגת זעיר אנפין ושאר הנביאים מדברים ממדרגת המלכות. משה קנה מדרגה גבוהה מאדם הראשון, ומשה הוא שמוריד לנו את התורה. וקשה שאומרים חז"ל שמשנה תורה אמר משה מפי עצמו, אלא בדרגת משה, התורה עוברת דרכו.  

עשה הקב"ה לישראל ונתן להם מצוות התורה כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. המצווה היא כעין מזוזה שעומדת בין הפנים לחוץ, וכך הפעולה החיצונית של המצווה שומרת על האדם כשיש בה שם הויה ושם שדי. בפנימיות כל אחד ישנה נקודה שלמה, וכשזוכים לגעת בנקודה זו בהשראה, יש ענין לקליפות להאחז בדבר. כמו המזוזה השומרת, כך ניתן ע"י שמירת המצוות להנצל מהקליפות. היציאה החוצה מביאה עוד פרטים ומציאות כדי לעבוד בפנים בכוח האני האמיתי, ובכך להביא עצמו למימוש תכליתו. 

רבי יצחק אמר שלא ישפוך בין הפתחים מים דרך בזיון, מהטעם שיש לו לשד רשות להזיק. מים מסמלים חכמה, תענוג, וכאשר שופכים אותם בביזיון, נותנים כח לשד ומעוררים אותו. מפגש עם תענוג של זוהמה שבחוץ מסוכן, שכן עלול האדם לקחת אותו לפרטיותו, לכן הפתח בו רובץ החטאת בו נמצאת נקודת הבחירה המאתגרת לאדם, להביאו מהחוץ לפנים בדרך קדושה.

ואתחנן מ – מב שעור 14

הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם

כּשֶׁטוֹב לְיִשְׂרָאֵל, מתברכים גַּם אוּמוֹת הָעוֹלָם.
כְּדֵי לִבְנוֹת הֲגָנָה עַל הָאָדָם לכוון אֶת ליבו לאמונות הבסיסיות.
הַפְּנִימִיּוֹת נוֹתֶנֶת אֶת כֹּחַ השמירה מִבַּחוּץ.

ע"י הדמיון יכול לנסות אדם לתפוס חוויה קודמת של שלווה וחיבור לנקודה הפנימית ועליה להישען. ע"י הדמיון מכוונים את הלב כדי לתת את הכח לשמירה ממקרים חיצוניים. רק כוונה אינה מספיקה. דרושה מסגרת של תורה מצוות והנהגות, כאשר המעשה החיצוני נדרש גם הוא כדי לגבות את השמירה הפנימית. מזוזה הכוונה למצוות התורה שאדם מעבד את המציאות להנפשה דרכה, וכך בונה מזוזה בליבו. בכל מקרה או מפגש עם המציאות, יש לבחון כיצד יעבור הוא את המזוזה שבפתח הלב. וכך יוכל להימנע ממצב של עבד כי ימלוך, תאווה גשמית במקום אמונה בשם הויה. 

בנוסף לתפקידו של כל אחד, יש גם תפקיד לכלל עם ישראל לגדל ולטפח את הנקודה הפנימית ע"י תורה ומעשים טובים. אם צד אומות העולם שבנפש האדם מחפש הנאה לפרטיות, אין הוא ממלא תפקידו.

בנפש האדם הרצונות הגדולים נמצאים בשמירה ע"י הגויים, רצונות שיש לפדות בהדרגה כשבאים בגלות, ועד גמר תיקון יש להיבדל מהגויים, אך אין לתת לעבד למלוך. היציאה מהגלות הנפשית, ממצרים אומרת שניתן להשתחרר משליטת שרי האומות, ולבוא לאמונה בשם הויה ולא בכוחות, באלוקים אחרים שהם רק שליחים של השם שברא יש מאין. 

ואתחנן מג – מה שעור 15

אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים

הדבר החשוב ליהודי הוא האמונה בהשם. 

מזוזה מחברת בין הפנים לחוץ, ואם יוצאים מפנימיות הלב ובאים לרצון חיצוני, לקליפה, מאבדים את קשר הברית עם הקב"ה. מפגש חיצוני עם המציאות, אינו מציאת האור כמטרה, אלא זהו מפגש עם חומר גלם לעבודה נפשית, שמזמנת ההשגחה כדי לאפשר לאדם להתקדם. מכאן שכל מקרה או מפגש חיצוני יש להביאו דרך מבחן האמונה בשם הויה, ושמירה על הברית עם מקור הכוחות והבריאה כולה. 

בעוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא מה שכתוב אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. במקום להתחבר לשם הויה, מחפשים קשר עם שמות וכוחות אחרים. שם הויה הוא היסוד, הוא הבורא יש מאין, וכל שאר הכוחות נובעים ממנו יתברך. תענוגות העולם הזה הם הבורות נשברים, תענוג מידי שאינו מחזיק וודאי שאינו מועיל.

והעמיד ר"ש במקומו שמי שמשים עלילת דברים על אשתו הראשונה ומוציא עליה שם רע, הוא דומה כמו שמוציא שם רע למעלה במלכות, שכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שרומז על המלכות. המלכות מייצגת את תפיסת הבריאה, שהיא מתחדשת תדיר, ולכן משולה לבתולה. מי שמאמין שיש חידוש כפי שצריך, לא יוציא שם רע על המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית. הרגש הוא גמיש, לכן יש לרכך את הלב לקבל בשמחה את החוקים העליונים. כדי לעשות תנועה נפשית הכרחית זו, יש להתגבר על הפחד משינוי, ע"י מידת הגבורה, כפי שאומר דוד המלך גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ, היינו בכוח הגבורה להשיב אל הלב.

האובדים בארץ שור

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו. היובל הנק שופר גדול, בו אנו מבקשים לצאת לחרות. מאה ועשרים שנות חיי האדם, ומאה עשרים צירופי שמות אלקים, שהם הדינים שאותם יש להוציא לחרות בחמישים שערי בינה. חמישים כפול מאה ועשרים שווה ששת אלפי שנים זמן התיקון. 

האובדים ממש, משום שהם בארץ אחרת. אין לגור בארץ אחרת, אלא אם כן מביאים משם ניצוצות. יוצאים החוצה לא כדי לקבל שם את האור, אלא כדי לקחת רצונות ולגייר אותם לצורה של רצונות ישר-אל.

ואתחנן מו – מח שעור 16

ישמר צאתך ובואך

פעוּלה חִיצוֹנִית מָפעִימָה הִתְעוֹרְרוּת נפשית פנימית.
אַהֲבַת הַשֵּׁם הִיא הָמִגְדָלוֹר הָנַּפְשִׁי לֶבִּינָה יציבה.

רוגע נפשי אמיתי שורה במי שמסיר הספקות, לומד ומיישם את דברי הזוהר, ומפנים את הראייה והפירוש הנכון של המציאות.

צריך אדם לשים מזוזה בשעריו, בכניסה למה שמשער בליבו, כדי לפרש נכון את המציאות, להבין מה מוציא מתוכו, ואילו רשמים רשאי הוא לקלוט לפנימיותו. המצוות הן כמו המזוזה המורות לאדם כיצד להכניס את המציאות לתוכו, או לאיזו מציאות לצאת. 

מאחר ואין זמן ברוחניות, העולם הבא נמצא בהווה בפנימיות האדם, ניתן להגיע לפנימיות זו, ויש להישמר מה מכניסים לשם. לכן מי שלא שׂם מזוזה על פתח ליבו, יחטיא את המטרה, שהרי לפתח חטאת רובץ. 

אדם הזה המשים רושם קדוש לביתו  בדברי שם העליון דהיינו המזוזה, משומר מכל, כלומר המזוזה מעוררת רשימה קדושה בנפש, כמו כל מפגש עם דבר חיצוני, שבא להפעים התעוררות של רשימה נפשית. 

כיוון שגרמו עונותיהם של ישראל, היינו עוון שלא שמו מזוזה, שהתייחסו למציאות החיצונית באופן מעוות, גלו מארץ הקדושה, הקב"ה לא נכנס בגנותו שהיא המלכות ואינו משתעשע בו.  ואומר הנביא ישעיה וְעַתָּה מי לי [מַה לִּי] פֹה נְאֻם יְהוָה כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם. הוא כש"א חנם נמכרתם בגלל שהלכו למקום ריק, שהס"א קנתה אותם בכסף מזויף. 

בכל מקרה הקב"ה אוהב את ישראל, וכאשר מייצר לנו תפיסה בה ניראה שהוא מתרחק, זה כדי שנפסיק לפעול בצורה מעוות. 

אין לך דבר שחביב לפני הקב"ה כמי שאוהב אותו כראוי, כמו שכתוב בכלל לבבך, שבא לכלול ב לבבות אחד טוב ואחד רע, בכל נפשך, ב נפשות אחת טובה ואחת רעה, ברצון לקבל וברצון להשפיע. בכל מאודך, אמר אלעזר בין שנופל לו כסף בירושה או מצד אחר, או בין שהוא הרוויח אותו, עליהם כתוב בכל מאודך. כלומר עליך לתת הכל ולא משנה עם קיבלת ירושה, או ירשת כישרון מלמעלה, או נתת יגיעה להשיג יכולות כלשהן. 

ואתחנן מט – נא שעור 17

ואהבת את ה' אלקיך

אַהֲבָה חייבת לָבוֹא מבְּחִירָה, שהרי אֵין כְּפִיָּה בּרוּחָנִיוּת.
לֹא ניתן לְקַבֵּל אֶת אוֹר הָאַהֲבָה בְּלִי חיבור לעתיקה קדישה.
שְׁלֵמוּת מוּשֶׂגת כַּאֲשֶׁר כָּל פְּרָט פּוֹעֵל אֶת תפקידו בְּקֶשֶׁר לכלל.

אהבה היא בחירה ביחד, חווית התענוג מהמקום המשותף, תוך ויתור על הרצון לפרטיות והבאת הישות העצמית למתן עדיפות ליחד. אין דבר גדול יותר מהחיבור להשם יתברך, רק מסיבה אחת, שזו האמת. לכן כל עבודת השם צריכה להיות בשמחה, תוך הסכמה פנימית שתתגבר על הניסיונות.  

אמר רבי אבא, מי שאוהב את הקב"ה מתעטר בחסד מכל הצדדים ועושה חסד עם כל ואינו דואג על גופו ועל כספו. מאין לנו זה, מאברהם שמשום אהבת ריבונו לא חמל על לבו על נפשו ועל כספו. מכאן שקודם יש לפתח את האהבה, שאז החסד יתפתח ממילא.

אשרי חלקם של אלו שאהבת אדונם נדבקה בהם, לאלו אין שיעור לחלקם בעולם ההוא שבאהבת השם שלהם זוכים שההארה שלהם היא אין סופית, זוכים לאחדות פנימית שלמה, תוך נאמנות שמירה על הברית בראיה שקטן מתבטל בפני גדול. 

ואתחנן נב – נד שעור 18

בתחילה היצה"ר הוא כאורח

יֵצֶר הָרַע שבאדם לֹא רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ מהי הָאֱמֶת.
לֹא בודקים אֶת הָאֱמֶת עַל פִּי הֻרְגַּשׁ.
אִישָׁהּ הרוצה נֶאֱמָנוּת מִבַּעְלָהּ ,תִקְשׁוֹר אוֹתוֹ ללימוד תּוֹרָה.

רבי חייא אמר, יצר הרע בשעה שבא להתחבר עם האדם, הוא דומה לאדם הקרב לפתח, ליבו של האדם, ורואה שאין מי בבית שיעכב בידו, שאין האדם שולט על ליבו. כיוון שנכנס לבית ואין מי שיעכב בידו הוא התמנה על הבית ונעשה בעל הבית עד שנמצא שכל הבית עומד ברשותו. לו היו מגרשים אותו בפתח, בזמן ההרהור, אז לא יכול היה להיכנס, כמו מחשבות שבאות והולכות, וכשאין שליטה הופך הוא לבעל הבית. בשלב ראשון לא אומר לאדם לך לחטא, אלא גורם היצר הרע רק להסתכל על החטא, ומהרהר בדבר בלי להרחיקו, ופתאום נראה לו כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, חושב לעצמו אפשר לחטוא פעם או פעמים בלבד, ואז כבר נעשה לו להרגל מותר לדעתו. לכן כתוב וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ כלומר מחסום להגיגים, למחשבות, שהרי הרהורי עברה קשים מעברה נוטריקון מעקה. לכן חייב אדם לבנות מסך, כלי לסנן מה מותר ומה אין להכניס לליבו.

גם כאשר שומעים דעות משונות, או כל הנקרא בדרכך, יש להעביר את פירושם דרך מסננת מדויקת של החוקים העליונים כפי שמלמד בעל הסולם בתלמוד עשר ספירות. יש להחזיק כל ידיעה כמו תאוריה מופרכת, אלא אם כן יודעים להעמידה מול יסודות האמת הקבליים.

ועל כן צריך האדם לשום תמיד דברי תורה עליו כדי שאותו יצר הרע יהיה נשבר על ידיהם שאין לו ליצר הרע צורר כמו דברי תורה. היצר לא רוצה שאדם ישמע את האמת שהיא נצחית, אלא שיצרוך תענוגות זמניים שאין בהם שום תכלית. 

ישנה חשיבות שהפה ידבר דברי קדושה, שאז באים למחשבות באופן הנכון לרכישת הגיון אמוני נכון.

ואתחנן נה – נז שעור 19

כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ

יש ואדם פוגש רצונות שאינם נראים בדיוק רצונות השם, אך כאשר בוחן את הדברים מעבר לזמן ומקום, ולומד שכל פרט מלמד על הכלל אליו הוא שייך, אז גם רצונות כאלו יכולים להיכנס לדרך השם. 

פתח רבי אלעזר ואמר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן. אשרי הם העוסקים בתורה. כל מי שעוסק בתורה זוכה לרשת ירושת הנחלה שלמעלה וזוכה לרשת ירושת נחלה בעולם הזה, כשאדם הולך בדרך הישר לפני הקב"ה ועוסק בתורה הנה הוא יורש לעצמו אותו כבוד ה' וכמה מגינים ומליצי יושר נמצאים למעלה על האדם וכולם מלמדים עליו זכות לפני המלך הקדוש. ואם האדם אינו עוסק בתורה ואינו הולך בדרך אדונו הוא עושה קטרוג קלון עליו.

כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם שהנהר עולה ומשקה הארץ אבל כאן  למטר השמים תשתה מים. כלומר אין לרשת רצונות של פרטיות. השאלה מהיכן מקבלים את החַיּוּת שנק מים. ממצרים מקבלים מהארציות ובישראל מקבלים משמים, מהתכלית, כי ארץ הקדושה שותה משמים תמיד. האדם נבחן ממה הוא בוחר לקבל את האור, האם מהתכלית אליה הוא שואף, כלומר בחינת השמים, או מהשאיפה לתענוגות הארציים.

כשאדם חוזר בתשובה עליו לשכוח את מצרים, בה לא יורד גשם ואת החַיּוּת מקבלים מהארציות, אלו כל אותם דמיונות ומחשבות שהיו לו קודם. יציאה ממצרים איננה רק מעבר נפשי גבוה יותר, אלא התקדמות ומעבר מטומאה לקדושה.

פנים אל פנים

ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. נבדל משה נביא הנאמן מכל שאר נביאי העולם, שכולם היו לפניו כקוף בפני אדם, כלומר שינוי מדרגה גמור, שאר הנביאים היו מסתכלים במראה שאינה מאירה ועם כל זה לא היו נושאים פניהם למעלה להסתכל. ומשה נביא הנאמן לא היה כן, שהוא היה מסתכל במראה המאירה, ועמד במעמדו. לא צריך היה סביבת פעולה מיוחדת כדי לקבל נבואה, ממדרגתו העליונה לא צריך היה לשנות כדי לראות את המקום. משה יכול היה להחזיק בתפיסת העולם הזה וגם לראות דברים נשגבים בלי לשנות תודעה ולצאת מדעתו מפני שיודע היה לשייך כל פרט לכלל הגדול, לקב"ה, ויכול היה לשוב מיד למחנה. 

ואתחנן נח – ס שעור 20

ושננתם לבניך

לִימוּד תּוֹרָה צָרִיך לְהָבִיא ליידי יישׂוּם מדויק.
צָרִיך אָדָם לִנְהוֹג בְּבֵיתוֹ בֶלִיבּוֹ בְּנַחַת וּשְׂמֵחָה.
הַשְּׂמֹאל, הָרָצוֹן יָכוֹל לִהְיוֹת אֵין סוֹפִי כשכפוף לִימִין.

ושננתם לבניך ודברת בם , פירושו כש"א חציך שנונים כי אדם צריך לשנן לחדד דברי תורה לבנו כחרב שהיא ששונה בב' צדדיה כדי שיכניס בו חדוד ושמחה של תורה ולא יהיה נמצא לבו בסכלות. ודברת בם היי שכל הדברים שבתורה יש לו לכל דבר ודבר דרך בפני עצמו. ודברת בם, היינו תפעל בעצמך בדרך תורה, דוגמא לבנך. צריך האדם לשנן דברי התורה לבנו, בצורה מדויקת כמו חרב משני צדדיה, גם מצד החיבור לכלל, וגם הגבולות של ההלכה, כלומר מהו הגבול ולאיזו מדרגה מתייחס הדבר. ודיברת בם אומר שהאב המלמד את בנו צריך להיות בבחינת קו אמצעי בלי נטייה לימין או שמאל, הם בחינת הימין בו נמצאת ההשראה הגבוהה של הדברים, מהיסוד הרוחני, והן צד שמאל בו הגבולות ברורים.

בשבתך בביתך היי לנהוג עצמו בביתו בדרך הישר ובדרך תקון שילמדו ממנו בני ביו וינהג עמהם בנחת ובשמחה ולא יטיל אימה יתרה בתוך ביתו. וכל מעשיו בבית יהיו בדרך תקון בקו אמצעי, ובלכתך בדרך להתנהג בדברי תורה ויתקן עצמו בהם כמו שצריך להנהיג עצמו בדרך התורה.

ובקומך, כאשר אתה פוגש בתוכך נקודה של חַיּוּת, של גדלות, לזכור שהכל מהשם. 

ובשובך, לנהוג עצמו ביראת אדונו בקדושה דהיינו הבדלת האמת בין הערכים הגבוהים ולהחשיבם ביותר. בענווה שלא יהיה עז פנים לפני אדונו. ובקומך היי לתת תשבחות לאדונו שהשיב נשמתו.

ואתחנן סא – סג שעור 21

אוֹרוּ מֵרוֹז

במלחמת היצר, הקב"ה נותן כוח להצליח בתנאי ששומרים על הברית.

בשעה שהמלך הקדוש מסר ביתו  ליד המלכה, דהיינו את השליטה ללב, לשכינה הקדושה, ליחד שהוא כלי האהבה, כל כלי זיין ורמחים ומרגמות שלו הפקיד בידה, וכל אלו עושי מלחמה שלו הפקיד עמה, ז"ש הנה מטתו שלשלמה שה"ס המלכות ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. כאשר ישנה שליטה של השכינה הקדושה ניתן לה כוח ועליה לנהל דרך הגבורה את המלחמה בס"א, כח זה ניתן כשישראל מתנדבים בעצמם מכוח הבחירה שלמור על הברית ואז באים הכוכבים לעזור להם. אלו הכוכבים להם אין מספר, כלומר חסד אין סופי שמתפשט.

ומלאך זה הוא סוד שכל הדינים וכל המלחמות של המלך הם ברשותו ועל זה אמר מלאך ה' וזה הוא שכתוב המלאך הגואל אותי, שהוא כח הבחירה שבאדם. אלו גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ.

ואתחנן סד – סו שעור 22

הן עוד היום גדול

גָּלוּת הִיא נקודה בָּהּ אֵין הרצונות פּוֹעֲלִים אֶת תפקידם.
אָדָם צָרִיך לְהַפְנִים שניתנה לוֹ דֶּרֶך, אַך עָלָיו לָלֶכֶת בָּהּ בְּלִי לְחַפֵּשׂ הנחות ושינויים. אֵין זֶה מַסְפִּיק לימוד תּוֹרָה, צָרִיך לעסוק בַּתּוֹרָה.

עסק צריך להניב פירות ותוצאות רצויות. עסק התורה צריך להביא את האדם לתיקון פנימיותו. הרווח הוא חיבור לקב"ה וכלוואי אפשרות לקבלת האור. יש לפעול בהתמדה בכוח הסבלנות ובכוח התקווה.

מביא כאן הזוהר את סיפור הבאר בה מצאו האבות הקדושים את זיווגם, ומתאר את גמר התיקון. הבאר היא הנקודה הנפשית, מקור החַיּוּת שמאפשר לאדם להגיע לגאולה הפרטית. כשאדם בא בהסכמה מלאה פנימית שיש לקיומו כפרט תפקיד בתכלית הכללית, שהוא חש שהוא מקיים תפקידו מתוך בחירה, אז יכול לזכות לקבלת ההארה. 

אז יאמר הקב"ה הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בלא זכות ובלי מעשים טובים, אבל רפואה אחת יש לכם, השקו הצאן עסקו בתורה, שתהיינה נשקות ממימי התורה, ולכו רעו ותלכו למקום המנוחה, למקום טוב וחמדה של נחלתכם. 

ללא מעשים טובים של ישראל, עלולה הגלות להתארך, מפני שאינם מרגישים ומצפים מספיק חזק לגאולה, אמנם רוצים את תוצאת הגאולה, אך לא מוכנים לשלם במטבע המועיל, היינו בלימוד פנימיות התורה. 

צד שמאל בטבעו, הוא רצון לקבל תענוג מלא, אך לא ניתן לקבל זאת בזמן תיקון. לכן חייב אדם לוותר על השאיפה משמאל של רצון לקבל תענוג לפרטיות, ולהסכים לקבל את שליטת האמונה מימין. 

אי אפשר להגיע למטרת הבריאה וקבלת מלוא ההטבה,  טרם תיקון צמצום ב כלומר גאולה של בחינת משיח בן יוסף, התלויה בתורה שכתוב, מציון תצא תורה. וגמר הגאולה תהיה בדבר השם מירושלים שהיא המלכות.

ואתחנן סז – סט שעור 23

מראש האצילות עד תחה"מ

מלמד כאן על השורש לבריאת האדם, שבא מעולם אצילות המייצג את התוכנית הרוחנית של האדם, שבא מזיווג של ז"א והשכינה הקדושה. נקודה זו אינה תחילה ומחשבת הבריאה, אלא המקום ממנו אנחנו יכולים ללמוד בתפיסה של ג קווים. מעל נקודה זו הכל בנוי על אמונה של שלמות בלי שום חיסרון. המציאות מורכבת משלמות אותה ניתן לתפוס רק בבחינת אמונה של שלמות הבורא וקבלת ההטבה השלמה, וחלק של פרטים, של מדע שהוא כמו גוף כלפי הנשמה. בנקודה זו יש להבחין בין המופשט הבא מז"א לבין הפרקטיקה אותה יש ליישם.

הציווי לא לאכול מעץ הדעת הוא למעשה לא לפעול את צד המלכות, הרצון, אלא רק כאשר הוא תחת שליטת הנשמה, לא לתת שליטה לתודעת הגוף. החטא היה במתן שליטה לרצון הגופני לקבל, נגזר עליו מיתה. ירד האדם ממדרגתו לאחר החטא, והמחשבה מהעליון לוקחת החטא כדי למנף, להתגבר ולעלות למדרגה גבוהה יותר, עד שתגיע התחייה בכוח עצם הלוז.

ואתחנן ע – עב שעור 24

מראש האצילות עד תחה"מ

לְהַאֲמִין בתחיית הַמֵּתִים, אוֹמֵר לְהַאֲמִין שהבריאה נצחית.
יֵשׁ לְהַחֲזִיק בָּאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה שהבורא הוּא הַטּוֹב הַשְׁלֵם, וּבָרָא אֶת הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן.

מתוך אמונה זו, רשאי האדם לחקור, דהיינו לבוא כשותף ולהיבנות לפני תבנית עולם האצילות, דהיינו קביעות בקדושה. רק בניה אֳמוּנִית יכולה להיות שלמה ולא להיפגם. על האדם לבוא לשותפות עם הבורא, כאשר השלב הראשון מחייב עיצוב צורת מחשבה המקבילה לעולמות העליונים. 

היסוד הראשוני אומר שיש להחזיק באמונת חכמים גם אם רואים בגשמיות ההיפך. 

עצם הבריאה היא המלכות, ליבו של האדם, שצריך להרגיש עצמו משמעותי שרוצה לקבל.

באצילות בזיווג בין הקב"ה לשכינה הקדושה, נברא עולות בריאה יצירה ועשיה, שהם בחינת הגוף, ונברא אדם שהוא פנימיות העולמות. את ההטבה השלמה צריך לקבל האדם, שנברא עפר מן האדמה, כלומר רצון עם התכללות במידת ההשפעה. 

את הרצון לקבל הגדול, האדם לא מסוגל להקדיש לכלל, ליחד, לכן עליו לנעול אותו. ומאחר ולא הצליח אדם ראשון בכך, נולד קו שמאל הוא קין ראשון ורק אחריו הבל, ואז שמאל הרג את הימין. 

כעת התיקון הוא, כשמגיע רצון עצמי יש לנעול אותו, ומותר להשתמש רק ברצון שניתן להפכו להשפעה. כלומר התיקון הוא בניית מסך נפשי על הרצון הגדול לקבל, ובכך מרפא את כל המומים.  

כל התיקון שלנו בששת אלפי השנים הוא תיקון חטא אדם הראשון. אנחנו מאמינים בהישארות הרצון שהוא נצחי, שהבריאה נצחית, לכן לוקחים את הרצון וקוברים אותו, וצריך להאמין שיקום לתחיה.

ונודע שכל העצמות נרקבות בקבר חוץ מעצם קשה אחת שנק' לוז, או בתואל הארמי, בתואל נוטריקון ביתו של האל, כלומר שהרצון לקבל נצחי שבא מהבורא, עצם הבריאה, שבתחילה היא נלוזה מפני שנמצאת תחת הצמצום. בתחיית המתים נתקן את המום בארץ ישראל, ברצון ישר-אל.

ואתחנן א – ג

והגית בו יומם ולילה

מי שמכוון מטרה, מנווט כל מקרה להתקדמות.

  1. ואתחנן גימטרייה תפילה, אגב כך מלמד רבי יוסי פתח, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' מלמד הרב"ש, קיר נק המלכות שלא יהיה דבר חוצץ בין השכינה הקדושה לבין המתפלל, כמה חזק כח התורה וכמה היא עליונה על הכל כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ותחתונים ואינו ירא מהמקרים הרעים שבעולם, משום שאחוז בעץ החיים שהוא התורה, ואוכל ממנו בכל יום. המקרה לא קובע למי שעוסק בתורה. הוא מכוון בבינה יציבה, דרך התורה אל המטרה ואינו מוטרד ממקרים חולפים. התורה היא נצחית, סם מרפא, הגנה מפני המקרים החיצוניים. 
  2. כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך האמת, מלמדת לו עצה איך לשוב לפני אדונו ואפילו מות נגזר עליו, הכל מתבטל ומסתלק ממנו ואינו שורה עליו. וע"כ צריך לעסוק בתורה יומם ולילה ולא יסור ממנה. ז"ש והגית בו יומם ולילה, ואם מסיר ממנו התורה או שנפרד ממנה, הוא כאלו נפרד מהחיים. התורה מלמדת לאדם את הדרך, אך עליו ללכת בה בעצמו.
  3. עצה לאדם כשהוא עולה על מטתו בלילה, צריך קבל עליו עול מלכות שמים בלב שלם בקריאת שמע מקבלים עלינו עול מלכות שמים. כמו שהשמים קיבלו על עצמם ביום השני, ולא סרו מתפקידם, כך עלינו לעמוד בדבקות בדיבורנו. השמים מסמלים את התכלית של האדם, ויש לקבל בשמחה את היגיעה הדרושה להגעה לתכלית., ולהקדים למסור אליו פקדון הנפש והעמידו משום שכל אדם טועם בלילה טעם המות כי אילן המות שורה בעולם שהוא המלכות וכל רוחות בני אדם יצאים ועולים ומסתתרים אצלו אצל המלכות. ומשום שהם נתנים בפקדון, כולם חוזרים אח"כ למקומם. 

חצות לילה

  1. כשמתעורר רוח צפון צד הגבורה, אור להשלמת כלים הנותן לאדם השתוקקות בחצות לילה והכרוז יוצא, והקב"ה בא לגן עדן להשתעשע ברוחות הצדיקים אז מתעוררים כל בני המלכה וכל בני ההיכל לשבח את המלך הקדוש ז"א ואז כל אלו הפקדונות של הרוחות שנמסרו בידה של המלכות כולם מחזרת לבעליהם ורוב בני העולם נעורים משנתם בשעה ההיא ופקדונות של כולם מוחזרים להם.
  2. אלו שהם מבני ההיכל העליון, דהיינו עובדי השי"ת עומדים בקיומם ומתעוררים ועוסקים בתשבחות התורה, ומתחברים עם כנסת ישראל שהיא המלכות, עד שמאיר היום. כשבא הבוקר הוא וכל בני היכל המלך כולם באים אל המלך הקדוש ז"א ונק' בני המלך והמלכה. בלילה רוכשים אמונה כדי לקבל הארה בתפילת העמידה בבוקר, וזאת לאחר הכנה של קורבנות ותשבחות
  3. כשבא הבוקר צריך לנקות את עצמו בכל בנקיות הגוף ונקיות הנפש, ולהזדיין בזיון שלו בכלי המלחמה, דהיינו בציצית ותפילין, להשתדל עם מלך הקדוש ז"א כי בלילה השתדל במלכה עתה בבוקר בא עם המלכה לחבר אותה עם המלך. 
  4. בא לבית הכנסת מטהר עצמו באמירת הקרבנות משבח בתשבחותיו של דוד המלך, אחוז בתפילין בראשו, ציצית בכנפי בגדו, אומר תהלה לדוד. והרי העמידו, המתפלל תפלה לפני אדונו צריך לעמוד בתפלה כמו מלאכים עליונים ולהתחבר עמהם שהם נק' העומדים כמש"א ונתתי לך מהלים בין העומדים, וצריך לכוון רצונו לפני אדונו ויבקש בקשתו לאחר שכיוון הרצון, כלומר לתת לרצון צורת השפעה שתאפשר דבקות לקב"ה.
  5. בשעה שהאדם קם בחצות לילה ממטתו לעסוק בתורה, כרוז קרא עליו ואומר, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, עתה בבוקר כשהוא עומד בתפלה לפני אדונו, הכרוז הההוא קורא עליו ואומר, ונתתי לך מהלכים  בין העומדים האלה כלומר עליו להתפשט מהגשמיות, היא הרצון לקבל לעצמו.
  6. אחר שגומר תפלתו ברצון לפני אדונו, העמידו שצריך למסור נפשו ברצון הלב לאותו מקום שצריך, דהיינו למלכות.  כמה עצמות יש לאדם בכל דבר, ובשעה שהוא נמצא בתפלה כל אלו המלים שהאדם מוציא מפיו בתפילה ההיא עד שמגיעים למקום שמגיעים ומתעטרות בראש המלך ועושה מהם עטרה. והרי העמידו החברים, התפילה שמבקש האדם מהקב"ה, צריך לכוון שתהיה תפלת תחנונים. מאין לנו זה, ממשה שכתוב אתחנן אל ה' זו היא תפילה טובה.

ואתחנן ד – ו שעור 2

בתפילה צריך לכסות עיניו שלא יסתכל בשכינה

אין אפשרות לבוא לתפילה בדרישות אלא בתחנונים.

  1. מי שעומד בתפילה צריך ליישר רגליו וכבר העמידו, וצריך לכסות ראשו כמי שעומד לפני המלך וצריך לכסות עיניו כדי שלא יסתכל בשכינה כחוצפן. בספרו של רב המנונא סבא אמר, שמי שפותח עיניו בשעת התפלה או שאינו משפיל עיניו לארץ, מקדים עליו מלאך המות, וכשנפשו יוצאת בשעת פטירתו מהעולם לא יסתכל באור השכינה ולא ימות בנשיקה. מי שמזלזל בשכינה מזלזל בשעה שנצרך לה, ז"ש כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
  2. מי שמסתכל בשכינה בשעה שמתפלל, איך יכול להסתכל בשכינה, ומשיב, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו וע"כ אסור לו לפתוח עיניו, ז"ש ויסב חזקיה פניו אל הקיר כי שם שרתה השכינה, משום זה צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר בשעת תפילתו. הדמיון הוא הקשר בין הרוחניות לבין העולם הנראה. יש לעצום עיניים בתפילה, כדי לתרגל את התפיסה שאין להסתכל בשכינה, והכן יש לכוון שהכן השכינה עומדת לפניך.
  3. מי שעומד בתפילה צריך תחילה לסדר שבחו של אדונו ואח"כ להתפלל תפלתו. כי משה כך אמר בתחילה, אתה החילות וגו' ולבסוף אמר תפלתו, אעברנה וגו'. רבי יהודה אמר, מהו השינוי כאן שכתוב תחילה אדני, באלף דלת נון יוד ולבסוף הויה שאנו קוראים אלקים. דהיינו אדני הויה אתה החילות וגו, ומשיב, אלא הסדר כך הוא ממטה למעלה, כי אדני הוא מלכות, הויה ז"א ואמר כך כדי יום הוא ז"א ומדת לילה מלכות. לומדים ממשה שבא קודם כל בשבח, ואז בבקשה, והתחיל בשם אדנות ואז שם אלוקים, להראות שבאים בענווה ממטה למעלה, להכליל התחתון עם העליון. 

אתה החלות להראות

  1.  אתה החלות להראות, איזו התחלה היא כאן, שאמר אתה החלות, ומשיב, אלא ודאי משה היה התחלה בעולם להיות שלם לגמרי, ואם תאמר יעקב היה שלם תחילה למשה שהאילן שהוא ז"א נשלם בו למטה כעין של מעלה, כי היו לו י"ב בנים כנגד י"ב גבולים דז"א וע נפש כנגד ע ענפים שבאילן העליון שהוא ז"א, כך הוא ודאי, אבל מה שהיה למשה לא היה לאדם אחר כי התעטר ביותר שלמות בכמה אלפים ורבבות מישראל בתורה, במשכן, בכהנים ובלויים בי"ב שבטים. בי"ב נשיאים הממנוים עליהם בע סנהדרין והוא נשלם בגוף שלם שה"ס ת" הכולל ימין ושמאל כי אהרן היה לימינו נחשון לשמאלו והוא ביניהם. משה גדול מיעקב, שיעקב הוא חיצוניות ת"ת ומשה פנימיות ת"ת. אתה החלות אומר שהחל בגדילה הרוחנית על לשיא שיכול לו בן אנוש.
  2. משום זה כתוב אתה החלות להראות את גדלך היינו מימין שזהו אהרן ואת ידך החזקה היינו משמאל נחשון וע"כ משה היה התחלה בעולם ולא יעקב. ואם תאמר כמי הוא הסיום, משיב מלך המשיח הוא הסיום כי אז תמצא שלמות בעולם מה שלא היה כן לדורי דורות. בעת ההיא תמצא שלמות למעלה ולמטה ויהיו כל העולמות בזווג אחד, אז כתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
  3. אמר רבי חייא, אמר לו הקב"ה למשה, משה, רב לך שהתחברת בשכינה, מכאן ולהלאה אל תוסף. רבי יצחק אמר, רב לך באור השמש שהיה אצלך אל תוסף להאיר כי הגיע זמן הלבנה שהיא יהושוע והלבנה אינה יכולה להאיר עד שיאסף השמש. אבל, וצא את יהושע וחזקהו ואמצהו, אתה שהוא השמך צריך להאיר אל הלבנה שזה זמן ההסתרה, בו ניתן לתקן את האמונה. האמונה של הנברא לא יכולה להאיר עד שתבוא הסתרה שתאפשר מקום עבודה לתחתון. כלומר השם מורה למשה לפנות את מקומו מתוך יתרון שבהסתרה יוכלו ישראל לפתח את האמונה. כך ישנם מצבים שמסלקים את השכל כדי לפעול באמונה מעל טעם ודעת.
  4. רבי יוסי אמר, אשרי העם שככה לו שככה גימטרייה משה, אשרי העם שהקב"ה בחר בהם מכל העמים עקום והעלה אותם לגורלו וברך אותם בברכתו בברכת שמו, ז"ש כי הם זרע ברך ה' ברך ה' ממש דהיינו ברכת שמו.
  5. כל שאר העמים שבעולם מסר אותם הקב"ה למתווכים לשרים ממונים השולטים עליהם וישראל אחז אותם הקב"ה לגורלו ולחלקו להתאחד בהם ממש ונתן להם התורה הקדושה כדי להתאחד בשמו וע"כ ואת הדבקים בה' ולא בממונה אחר כשאר העמים. היהודי נבדל משאר העמים בכך שהאמונה מנהלת אותו, וכך באדם אחד, הוא פועל את צד היהודי שבו כאשר פועל כל דבר אגב האמונה בהשם.

ואתחנן ז – ט שעור 3

קול דברים

  1. וידבר ה' אליכם מתוך האש. אמר רבי אלעזר, מקרא זהה יש להסתכל בו, אמר קול דברים, מהו קול דברים, ומשיב, אלא שפירושו קול הנק' דבור, שכל הדבור תלוי בו, קול הוא ז"א ודבור היינו המלכות כאשר יש זיווג מלכות ז"א, ההגאים באים לבטא קול פנימי אלא כיון שהדבור תלוי בקול, ע"כ נק' המלכות קול דברים. וע"כ כתוב וידבר ה' אליכם מתוך האש, כי דבור תלוי במקום  זה במלכות הנק' אש וזו המלכות הנק' דברים.
  2. אתם שומעים כי שמיעה אינה תלויה אלא בזו במלכות משום ששמיעה תלויה בדיבור ומשום זה כתוב אתם שומעים. וכבר העמידהו, ורצע אדוניו את אזנו במרצע שגם אחרי שש שנים רוצה להמשיך להיות עבד שהוא משום שפגם המקום שנק' שמיעה והיינו דבור והיינו שמיעה. למה את אוזנו שהיא מדרגת בינה, אלא גם באוזן יש נקב שנוצר מעליית המלכות לבינה. היהודי עמד במעמד הר סיני, שמע בקול פנימי שאין לו להיות עבד לאף אחד, אפילו לא לתאוותיו, אלא להשם יתברך בלבד. בזמן תיקון, אין ברירה אלא לעבוד גם שלא לשמה לצורך הקיום, אך כל פעולה כזו צריכה להיות אגב המטרה והתכלית, שהיא דבקות בהשם.
  3. קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, שואל מהו ותמונה, ומשיב, הוא כש"א ותמונת ה' יביט שהיא המלכות שזה נאמר רק בשבחו של משה שהיה מסתכל באספקלריא המאירה שהוא ז"א וע"כ ותמונת ה' יביט שהיא המלכות המגלה את הויה. פירוש אחר, ותמונה זה הוא קול פנימי דהיינו בינה שלא היה נראית כלל אפילו למשה זולתי קול, זה קול אחר חיצון שאמרנו דהיינו המלכות הנק' קול דברים. ותמונה למה נק' הבינה תמונה, ומשיב, משום שכל תקון הגוף שהוא ז"א המכונה גוף, דהיינו ציור ו"ק וי"ב גבולים וע' ענפים, יוצא ממנה מהבינה.
  4. ואם תאמר אחר, דהיינו המלכות הנ' גם כן תמונה שהיא נותנת את ההארה לגוף, ולמה נק' תמונה, משום שהקונים שלמטה דהיינו תקוני בי"ע ממנו יוצאים ומשום זה נק' הבינה והמלכות ה עלאה ה תתאה משום ששוין זו לזו. ה עליונה הסו"ה קול גדול ולא יסף, כי המבועים שלה אינם פוסקים לעולם. כי היא עם אבא שהוא חכמה בזווג דלא פסיק לעלמין. וכל אלו הקולות נמצאו שמה בעת שניתנה התורה לישראל שה"ס ז קולות דז"א כולם יצאו מהקול ההוא הפנימי של הכל שהוא בינה משום שבו תלוי הדבר, כי הם נאצלו מבינה. הקול שהוא חסדים בא מהבינה שהיא מקור החסדים
  5. זו שנק' משנה תורה, משה מפני עמו אמרם. וכבר העמידו הדבר. שואל, למה הוא כך, ומשיב אלא חכמה עלאה נק' כלל התורה וממנה יוצא הכל אל הקול הפנימי ההוא שהוא הבינה. אח"כ מתישב הכל ונאחז במקום שנק' עץ החיים שהוא ז"א שנק' משה ובו תלוי כלל ופרט, דהיינו תורה שבכתב שהוא ז"א שנק' כלל ותורה שבעל פה שהיא המלכות שנק' פרט אחרי שהבינה מאירה את החכמה לתחתונים אז נראה אותו קול פנימי בז"א שנק משה. וכן הם נק' תורה ומשנה תודה. שז"א נק' תורה והמלכות נק' משנה תורה. וע"כ אמרו שמשנה תורה שהיא מלכות משה שהוא ז"א מפני עצמו אמרם, דהיינו שנאצלה ע"י משה שהוא ז"א. בתחילה עשרת הדברות הראשונות הם יצאו מגבורה דלא פסיק דהיינו מבינה שעליה נאמר קול גדול ולא יסף, ועתה דהיינו עשרת הדברות שבמשנה תורה יצאו הכל ביחד, דהיינו מז"א ומלכות בסוד שמש שהוא ז"א מפי עצמו אמרם, משום זה כאן בעשרת הדברות אלו רשומים כולם ב ו ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד ולא תתאווה ו רומזת על ז"א. מה שנראה בתורה שבכתב, היא הכלל, ז"א והתורה שבע"פ היא פרטים. 
  6. שואל רבי יוסי את רבי אלעזר, מהו ולא תתאוה, כיון שכתוב ולא תחמוד, הרי די בזה. אמר לו אשרי הם צדיקי אמת, החמדה היא מדרגה אחת, התאווה מדרגה אחרת. חמדה פירושה שאם יכול ילך לקחת אותה משום אות החמדה שאחזה אותו, ילך לעשות מעשה. תאוה אינו כך, אלא אפילו שלא יקח דרך ללכת אחריה, נחשב גם כן לתאווה וכבר העמידו החברים. תאווה אינה דבר פסול, כאשר היא חומר גלם לרצון להגיע לקדושה, כמו סעודת שבת או סעודת חברים. אך כאשר התאווה היא המטרה, אז אסורה. 
  7. א"ל רבי יוסי, לא כתוב ולא תרצח עם ו תחילה כמו אלו האחרים, אמר לו משום שהמדרגה של רציחה היא דין ותלויה בגבורה בקו שמאל, ולא במקום הרחמים שהוא ז"א שנק' ו וע"כ בלא תרצח לא כתובה בו ו ומשום שצריכים ה ווין כנגד חג"ת נ"ה התווסף ו אצל ולא תתאווה כי בלא תרצח לא צריכה ו לשרות בו משום שהוא בגבורה ע"כ התווספה ה כאן. רציחה היא התנתקות גמורה מהחיות, ואינה יכולה לקבל חסד.
  8. שמע רבי פנחס שישב אחרי רבי אלעזר ונשקו, בכה וצחק. אמר על רבי אלעזר גור אריה אין מי שיעמוד לפניהם, מי יוכל לעמוד לפני אביו בעולם, אשר חלקם של הצדיקים ואשרי חלקי בעולם הזה ובעולם הבא, שזכיתי לזה שחתנו רבי שמעון, ונכדו רבי אלעזר על זה כתוב, יראו צדיקים וישמחו.
  9. רבי אלעזר פתח, קרב אתה ושמה, בוא וראה בשעה שנתנה התורה לישראל כל הקולות נמצאו דהיינו מבינה ומז"א וממלכות שבינה נק' קול פנימי וז"א חיצוני, והמלכות קול דברים. הקב"ה ישב על הכסא שהוא מלכות וזה מתוך זה נראה, שהז"א נראה מתוך המלכות והדיבור של זה של המלכות יצא מתוך העליון שעליו שהוא ז"א וזהו סוד שכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם מתוך האש. שז"א והמלכות היו פב"פ והדבור יוצא ודיבר מתוך האשם והשלהבת שהוא קו שמאל, שדחה הדבור לחוץ מז"א על ידי הדפיקה של רוח ומים שהם קו אמצעי וקו ימין הנותנים כל אל השמאל ונמצא הדבור שהוא המלכות יוצא מכל ג הקווים דז"א. כי אש רוח ומים שהם ג קווים דז"א כי אש רוח ומים שהם ג קווים יצאו מהשופר שהוא בינה כולל את כולם. וישראל התרחקו מתוך היראה הזו. אדם יכול לשמוע את הדיבורים העליונים רק כאשר נשמתו מצליחה לעלות, שאז שומע דברים הבאים מז"א, קול פנימי שבא מבינה. 
  10. ומשום זה היראה כנ"ל אמרו ישראל למשה ואת תדבר אלנו. שאמרו אין אנו רוצים בתוקף העליון שלמעל דהיינו מז"א אלא ממקום הנוקבא שהיא המלכות ולא יותר. וז"ש ואת תדבר אלינו אשר את רומז על הנוקבה, אמר להם משה, ודאי החלשתם הכח שלי והחלשתם כח אחר של המלכות, כי לולא לא התרחקו ישראל והיו שומעים כל אלו הדברים מז"א כבתחילה, לא היה העולם יכול אחר כך להחרב וישראל היו חיים לדורי דורות. ישראל עזבו את תורה החיים מפני ששמעו למלכות במקום לז"א. 
  11. כי בשעה הראשונה אחר ששמעו דבור הראשון מתו משום שכך צריך, כי אילן המוות שהיא המלכות גרם להם ואח"כ חזרו לתחיה וקמו והתגדלו דהיינו שהשיגו המוחין דגדלות. ורצה הקב"ה להכניסם לעץ החיים שהוא ז"א העומד למעלה מאילן המות הוא כדי שיהיו חיים לעולם, הם בחרו בגשמיות התרחקו ולא רצו, אז נחלש כחו של משה שעליהם ונחלש כח אחר של המלכות. אמר הקב"ה, אני רוצה לקיים אתכם במקום עליון שתתדבקו בחיים ואתם רוצים את המקום שהנוקבא שורה בו. ומשום זה לא אמור להם שובו לאהליכם כל אחד ילך לנוקבה ויתיחד ה, כיון שירדו לעלמה דנוקבא.
  12. ועם כל זה כיון שישראל לא עשו זה אלא מחמת יראה עליונה שהיתה עליהם, לא נאמר עליהם אלא מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' מכאן למדנו שכל מי שעושה דבר ואינו משים לבו ורצונו לצד הרע, אע"פ שהדבר רע, כיוון שלא עשה ברצון אין עונש שורה עליו ואינו כאדם אחר העושה ברצון, והקב"ה אינו דן אותו לרע. אין הקב"ה דן את האדם כאשר כוונתו טובה, בתנאי שאינו פועל נגד חוקי התורה שהוא מכיר. כוונת לב אינה מספיק, צריך המעשה להביע את הכוונה.

ואתחנן י – יב שעור 4

ואתה עמוד פה עמדי

השמירה המעולה לאדם היא לימוד תורה של החברים.

כאשר החברים מאוחדים ועסקים בתורה ביחד, נכנסים הם לעולם הזכר, הוא מקום השמירה. לצורך כך צריך את האמונה בהשם ואת האמונה ביחד, זוהי התפיסה האמונית.  

  1. ואתה עמוד פה עמדי מכאן נשמע שנפרד מכל וכל מאשתו מעולם הנוקבא ונתדבק ונתעלה במקום אחר של עולם הזכר ולא בנוקבא. אשרי חלקו של משה הנביא הנאמן שזכה למדרגות עליונות מה שלא זכה אדם אחר לעולם. על זה כתוב, טוב לפני האלקים ימלט ממנה. מהו טוב, זה משה שכתוב בו כי טוב הוא. ומשום שהיה טוב עלה למדרגה אחרת עליונה שהיא מדרגת ז"א מדרגת הזכר וע"כ כתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. עומד עליו בדיוק, עמידה משום כי טוב הוא וטוב הוא זכר, יסוד ז"א ובזכר נוהג עמידה.
  2. ואם תאמר הרי אמר רבי יהודה שדוד כתוב בו טוב, כמש"א וטוב רואי וא"כ למה לא עלה יותר דהיינו למדרגת ז"א כמו משה. אמר לו, וטוב רואי כתבו היינו אשר המראה להסתכל שה"ס המלכות הנק' מראה הייתה טוב, כך היה דוד טוב רואי שהמראה שלו היה טוב דוד שיקף את הטוב, הטוב נראה ממנו, אצל משה כתוב טוב הוא. ובמשה כתוב טוב הוא, דהינו הוא ממש, וכאן נאמר רק וטוב רואי, ועם כל זה היה אחוז דוד בשניהם, דהיינו ביסוד שנק' טוב, ובמלכו שנק' מראה, כי זה אחוז בזה, כי יסוד ומלכות הם תמיד אחוזים זה בזה, אלא שעיקרו היה בבחינת מלכות ובה נשאר. משה אחר שהיה טוב שהוא יסוד דז"א, עלה להיות בבחינת גוף שהוא ז"א עצמו, הנק' איש, שכתוב איש האלקים והאיש משה ענו מאד. בצמצום ב מלכות נגנזה ברדלא והיסוד שבו רק ב שלישים מטעם שהוא צר ואריך, וחסרה בו מדרגת בינה, מקבל השלמתו מהמלכות שנמצאת בשליש התחתון שלו, בחינת וקול בשליש ועפר הארץ. לכאורה דוד המלך שהוא בחינת משיח הגיע לפסגה הרוחנית האפשרית, אך בלי משה אין אפשרות להגיע למדרגה זו. משה 245 + אהבה = משיח
  3. אמר רבי יהודה, בכל מעשיו צריך האדם לשום כנגדו את הקב"ה. רבי יהודה הולך לטעמו ואמר, כל מי שהולך בדרך, שמתירא מפני לסטים יכוון לג' דברים, דורון תפילה ומלמה כמו יעקב בשעה ההיא שהיה מתירא מפני עשו. החשוב מהם היא תפלה ואע"פ שהתפלה חשובה יותר. שני חברים או שלשה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל, כי אינם מתיראים פני לסטים, משום שהשכינה מחוברת עמהם מחמת שעוסקים בתורה. התורה היא שמירת הנפש, היא שומרת מפני הליסטים, הם כוחות היצר הרע שבא להסיט האדם לדברים אחרים

כותנות עור

  1. רבי אלעזר ורבי חייא  היו הולכים בדרך. אמר רבי אלעזר, כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, כי עד עתה היו מופשטים מעור ההוא, ומשיב, שעד עתה לא היו להם כותנות עור כי כלי לבושי יקר היו. אמר לו רבי חייא, אם כן לא היו להם אפילו כותנות אור,  מאחר שחטאו בעץ הדעת. ואם תאמר שמטרם שחטאו הלביש אותם כותנות עור אינו כן, אלא לאחר שחטאו כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
  2. אמר לו כך הוא ודאי שלאחר החטא היה, אלא בתחילה היו מלובשים כעין של מעלה דהיינו בזהר העליון של ז"א והיו מופשטים מהגוונים שלמטה, של עולם זה הלבושים הם לבושי התודעה, ולהם לא הייתה תודעה של זמן ומקום, והיה אור העליון מסבב אותם ואחר שחטאו החזיר אותם בגוונים של עולם הזה, והעביר מהם הגוונים של מעלה, שהיה להם מז"א. כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כעין עולם הזה, ואת אהרן ואת בנין תקריב והלבשתם כתנות. שם היה כעין של מעלה, דהיינו מבחינת אור ז"א וכאן בכותנות עור של אדם הראשון, היו כעין של מטה, לפיכך שם נק' כותנות שש הרומז על ז"א שהוא נק' שש ע"ש ו"ק וכאן כותנות עור שהם מבחינת המלכות הנק' עור שהיא בחינת עולם הזה, ואע"פ שהוא כך, היופי שלו אלו הלבושים, היה עולה על הכל. ובעזרת לבושים אלו ידעו הכל. אדם הראשון לקח את הלבושים שקיבל לצורך תיקון, הצליח להשתמש בעולם הזה לצורך תיקון, ע"י שעוסקים בתורה. 
  3. ותפקחנה עיני שניהם היינו שנפקחו עינים בטופס של עולם הזה, בציור הרגיל בעולם הזה, מה שלא היה מקודם שהיו משגיחים ופקחים למעלה בעולם העליון מכאן שקודם החטא לא הייתה תפיסה של העולם הגשמי. לעתיד לבא כתוב, והולכתי עורים בדרך לא ידעו. כי עתיד הקב"ה לפקוח עיניים שלא היו חכמות שיסתכלו בחכמה עליונה ולהשיג מה שלא השיגו בעולם הזה, כדי שיכירו את רבונם. אשריהם הצדיקים שיזכו לחכמה ההיא שאין חכמה כאותה החוכמה, ואין ידיעה כאותה הידיעה, ואין דבקות כאותה הדבקות. בתפיסה חיצונית לא ניתן אפילו להכיר את הבורא בבחינת ממעשיך הכרנוך, אלא רק ע"י תפיסה פנימית. מלמד הרב"ש על הכתוב ותפקחנה עיניהם לראות, שרק לאחר שזוכה אדם להשיג פנימיות התורה, מבין הוא שקודם היה עיוור וחרש, שאומר הנביא וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר–אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

  1. בעוד שהיו הולכים ראו אשר לסטים הולכי אחריהם לשדוד אותם. הסתכל בהם רבי אלעזר, באו ב' חיות השדה והרגו אותם. אמר רבי אלעזר ברוך הרחמן שהצילנו. קרא עליהם, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל, כתוב כי מלאכיו יצווה לך, וכתוב כי בי חשק ואפלטהו.

ואתחנן י – יב שעור 4

ד' פרשיות התפילין

התפילין הם סוד צורת המחשבה הנכונה של האדם. 

שורש המחשבה הוא אריך אנפין, התפילין מייצגים את מוח האדם, ובהתאם על האדם לכוון צורת מחשבותיו. בשלב ראשון בבנית מחשבה נכונה על האדם לשים עצמו בצד, ולהקדיש כולו לעליון. לכן בית ראשון בתפילין, קדש לי כל בכור, כל מחשבה ראשונית, להקדיש להשם. עולם אצילות נק' אצלו יתברך, וצריך האדם לבוא בהשוואת צורה לרצון הקב"ה. 

ישנן מחשבות בתת המודע הנפשי המשפיעות על המחשבה המודעת, לכן עושים פעולות חיצוניות, שברור שהם משפיעות על הפנימיות.

פרשה שניה, יציאת מצרים, היא כוח הבחירה של האדם, מדרגת בינה, היא החרות שבאמונה מאפשרת בחירה. 

בית שלישי בתפילין, ואהבת את השם, בחינת חסד. המחשבה צריכה להיות בנויה על חסד, מפני שזה רצון המלך.

בית רביעי, והיה עם שמוע, בחינת דין, כאשר היכולת לעבוד ברוחניות מצריכה כפייה עצמית. 

המחשבה צריכה להיות בנויה על אמונה, בחירה, חסד, ויכולת כפייה עצמית.  

  1. למדנו בסוד העליון בספרא דצניעותא, ג חללים של אותיות רשומות שהם יה"ו דהויה מתגלים בגלגלתא ראש דז"א. ולמדנו ג מוחין הם שהם חכמה בינה דעת, הסתומים באלו החללים, הם כלים והמוחין הם האורות המתלבשים בהם. ומתחילת מוח העליון הסתוס דעתיקא קדישא, כלומר מהתפשטות הראשון של מוחא סתימאה דא"א שהתפשטות זו נק' או"א עלאין, שנמשך במוחין של ז"א ההוא, נמצאים ד מוחים, חכמה בינה וימין דדעת שה"ס ת"ת, ושמאל דדעת שה"ס מלכות. ואלו ד מוחין נמצאים בראש ז"א ומתפשטים בכל הגוף, והם ד פרשות שבד' בתים של התפילין שהקב"ה ז"א דאצילות מניחם. המוחין של ז"א נובעים משורשם, מהתיקון שנעשה באריך אנפין מעתיק, שורש מחשבה זה מצוי כבר באריך אנפין. התפילין הם אור מקיף, שצריך בעת עליה לקבל את האור. ז"א בקביעות בקטנות, וכדי לקבל המוחין עליו לעלות. 
  2. ומשום זה צריך האדם להניח תפילין בכל יום כדי להשוות צורה ולהתדמות למעשי הקב"ה משום שהם השם הקדוש העליון באותיות רשומות שהן י"ה ו"ה דהיינו ד מוחין. כתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נק' עליך, ולמדנו שם הויה ממש, אלו הם תפילין שבראש. 
  3. רבי יצחק אמר, היינו שכתוב קדש לי כל בכור פרשייה ראשונה בתפילין, זו היא ספירה הכוללת וסותמת כל אלו האחרות, דהיינו ספירת החכמה שכוללת בתוכה כל הספירות, המשכת אור שלמעלה סתומה בה, וזו נק' פטר כל רחם שהיא פתיחת כל המשכת הרחמים ואור העליון.
  4.  אמר רבי שמעון, ספירת החכמה הזו סתומה ב י של שם הקדוש הויה וזו היא בית אחד של התפילין שהוא קדש לי כל בכור, בכור סתם הוא מוח העליון חכמה.
  5. הבית השני של התפילין הוא, והיה כי יביאך ה', אמר רבי יהודה, הו מוח ששעריו יוצאים לחמשים שערים דהיינו בינה המתפשטת לחמישים שערי בינה, שערים רבים הם כנגד הרבה פעמים שכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך ה' ממצרים. וכמה פעמים נזכר זכר יציאת מצרים והם חמישים פעמים כנגד חמישים שערי בינה, כי יציאת מצרים היתה בהארת הבינה וע"כ הם חמישים כנגד מחמישים שעריה. 
  6. למדנו בספרו של רב המנונא סבא שאמר, שערים רבים שלמעלה ולמטה שהיו סתומים וקשורים בשלשלאות, שיבר הקב"ה כדי להוציא את ישראל ממצרים, כי מאלו שערים של מוח בינה ההוא, נפתחו והותרו כל שאר השערים הסתומים. ולולא שהתעוררו ונפתחו השערים של מוח בינה הזה, לא היו נפתחים שערים אחרים הסתומים לעשות דין במצרים ולהוציא את ישראל מהעבדות, משום זה נזכרו חמישים פעמים יציאת מצרים שהיו ע"י חמישים שערי בינה.  כח הבחירה שבאדם, בינה, מאפשר לצאת מהאנוכיות.  
  7. והכל סתום במח בינה הזה, הנק' אמא עלאה שממנה התעורר כח לאמא תתאה שהיא מלכות, ומה היא, היינו שכתוב בה ולאמי אלי האזינו, אל תקרי לאומי אלא לאמי כי לא זז הקב"ה מחבבה לכנסת ישראל, שהיא הלכות עד שקראה אמי, דהיינו עד שהמלכות קיבלה אורות דאמא עליונה, כי אורות אלו יוצאי מאמא עליונה, שהוא הבית השני של התפלין שנק' ה של השם הקדוש הויה שנפתחה לחמישים שערים וממוח זה יוצא רוח לנקב אחד של חלון החוטם דז"א.
  8. ולמדנו שנת יובל שבו יוצאים העבדים לחירות, מתאחד במוח בינה הזה. וחמישים שערי בינה הם חמישים שנה של יובל ואלו חמישים ימים של ספירת העומר מתאחדים במוח בינה שבו נחים הרוחות של העבדים, ורוחם יוצא לחירות למנוחה, כמו שכתוב, ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומהעבודה. משום זה ה ראשונה דהויה שהיא בינה, היא מנוחת הרוח ומוציא הרוח לחירות. והבית השני הזה של התפילין תלויה בו יציאת מצרים ובאות ה ראשונה של השם הקדוש. עד כאן דהיינו בב' בתים ראשונים דתפילין הם כלל י"ה של השם הקדוש. רואים כאן שיש קשר בין מקום לזמן, ומה שמקשר ביניהם היא תנועה.
  9. מצד אבא שהוא חוכמה יוצא חסד, ומצד אמא שהיא בינה יוצאת גבורה והכל אוחז הקב"ה שהוא ז"א ומתעטר בהם, שהוא אות ו כי ז"א הוא קו האמצעי הכולל לימין ושמאל שהם אבא וחסד שבימין ואמא גבורה שבשמאל.
  10. הבית השלישי של התפילין הוא שמע ישראל, שהוא ישראל סבא, עם ואהבת את ה' אלקיך. תנא רבי שמעון, זה הוא סוד עליון שישראל העליון שהוא ז"א, נתעטר מצד אבא, הוא אברהם, ונתעטר מצד אמא הוא יצחק. קו אמצעי המכריע ומיחד את או"א ה"ס ז"א שעלה ונעשה לדעת בין או"א, וז"ש שמע ישראל, ישראל סבא, שפירושו ישראל העליון שעלה להיות דעת לאו"א, וכיון שמייחד או"א ע"כ הוא כלול משניהם. התכללותו מאבא ה"ס הימין דדעת ונק' חסד שהוא אברהם. התכללותו מצד אמא, גבורה נק' יצחק, וז"ש אתעטר בסטרא דאבא, היינו מה שהדעת נכללת מצד אבא שהוא חחסד דדעת, וה"ס רשת שמע עם ואהבת. התעטר בצד אמא דהיינו מה שהדעת כלולה מאמא הוא יצחק, גבורה שבדעת, וה"ס פרשת והיה אם שמוע.
  11. ואהבת, מי שאוהב את המלך עושה חסד ביותר, שעושה חסד עם הכל, וחסד יותר ההוא נק' חסד של אמת, שאינו רוצה שכר בעד מעשיו, אלא עושה משום אהבת המלך שאוהב אותו ביותר ועושה בשמחה רצון המלך וע"כ נק' אברהם אוהבי שמשום שאהב אותו ביותר הרבה חסד בעולם. וע"כ כתוב כאן בבית ג' דתפילין שהוא חסד, ואהבת משו שבאהבה תלוי חסד וזה הוא בית שלישי בתפילין.
  12. הבית הרביעי של התפילין הוא והיה אם שמוע וג' השמרו לכם וג' וחרה אף ה' וג' שכל זה מורה על דין חזק ודין קשה הוא שיוצא מצד אמא עלאה כלומר שהיא בחינת השמאל שבדעת הכלולה מאמא עלאה שהיא גבורה המוחין מורכבים מחב"ד קדש לי חוכמה, יציאת בינה, דעת מורכבת מחסד וגבורה, חסד אהבה, הדין הגבורה שבחסד. ולמדנו אע"פ שאמא אינה דין, הדין יוצא מצדה שהיא גבורה עלאה, כלומר קו השמאל שבבינה שהוא שורש כל הדינים משמאל. ואם תאמר, והיה אם שמוע אינו דין, שהרי כתוב גם כן ונתתי מטר ארצכם וג' ואכלת ושבעת. משיב, אין ספירה בכל ספירות המלך שלא תהיה כלולה מדין ורחמים, כל שכן גבורה שנכללים בה טוב ורע, וע"כ כתוב בוהיה אם שמוע גם טוב אבל בכלל היא דין קשה

ואתחנן טז – יח שעור 6

ד' פרשיות התפילין

על האדם לחבר ארץ ושמים, כלומר רצון עם התכלית.

הבתים שבתפילין הם כנגד הכלים, פרשיות כנגד האורות המלובשים בכלים. כלומר התפילין מייצגים את צורת המחשבה הנכונה שצריך האדם לאמץ. מחשבה הנובעת מאמונה, יכולת ביטול מכבלי היצר כדי לאפשר בחירה חופשית, ודעת לחיבור של אהבה בין הפרטיות לבין העליון. דעת זו מורכבת מאהבה, צד החסד, ומצד הגבורה שהוא שכר ועונש, כלומר פעמים שצריך לקבל שכר, ופעמים שיש לעשות תיקון. 

  1. ואלו ארבע פרשיות שהן חכמה בינה ימין דדעת ושמאל דדעת, לוקח אותם ו שהיא ז"א ומתעטר בהם ונעשו לו מוחין, דהיינו שנעשו לו מוחין. ואלו הם התפילין שמניח הקב"ה ואנו רוצים להתדמות לו יתברך. רואים כאן שז"א דאצילות מניח תפילין ולא המלכות, כך על הזכר להניח תפילין. האישה אינה מחוייבת להניח תפילין, אך בהחלט עליה לפתח את צורת המחשבה הראויה כפי סדר הפרשיות, דהיינו אמונה, ביטול, השפעה ואהבה. למדנו ו זו שהיא ז"א עולה אל הבינה ומתעטרת בעטרותיו ואוחז לזה ולזה, דהיינו לקו ימין שהוא חכמה שלה, ולקו שמאל שהוא בינה שלה. ומתעטרת בכולם שמשום שיחד קו ימין ושמאל שבבינה ויצא שם ג קווים שהם חכמה בינה דעת, זכה גם ז"א באותם ג מוחין חב"ד ומתעטר בהם. כיוון דתלת מחד נפקי חד בתלת קיימא שהיא ז"א היא אמצע הל למעלה ולמטה בין ימן ושמאל דבינה והוא קו אמצעי למטה בימין ושמאל של המוחין שלו עצמו, להראות שלמות החכמה מכל צדדיה כי הכרעת קו אמצעי משלים החכמה מכל צדדיה. ז"א שעלה לבינה, גרם ל ג' קווים בדעת, ובכך זוכה גם הוא בתפיסה של ג קווים. 
  2. למד רבי אבא, כתוב רק באבותך חשק ה' מכאן אמר ר"ש האבות הן המרכבה הקדושה העליונה. כמו שיש מרכבה קדושה למטה במלכות שהיא מחזה ולמטה דז"א, כך יש מרכבה קדושה למעלה דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, ומי הם, היינו זה שאמרנו שהם האבות הנק' חג"ת והכל נק' המרכבה הקדושה כי הכל נקשר זה בזה ונעשו הכל אחד.
  3. שואל, כתוב, רק באבותיך חשק ה' שאמרת שהאבות הם המרכבה אינם אלא שלשה, והמרכבה היא ארבעה, ומאין לנו  הרביעי, ומשיב שהכתוב הזה בא לכלול באבות את דוד המלך שהוא הריעי להתקן במרכבה הקדושה. כי למדנו, האבות הם תקון ושלמות הכל בתיקון האמונה, והם גוף דהיינו חג"ת דז"א הנק' גוף ובהם השתכלל הגוף ונבנה ובהם התאחד. כלומר שעיקר הגוף שהוא ז"א הוא רק החג"ת שבו שהם למעלה מחזה הנק' אבות. בא דוד המלך ושכלל הכל והתקין הגוף והשלימו בהם כי נעשה להם רביעי שה"ס המלכות המשלמת את ז"א שנק' גוף. אמר רבי יצחק, כמו שזכו האבות להתעטר במרכבה הקדושה כך זכה דוד להתקן בעמוד הרביעי של המרכבה. אמנם משה כולל את כל ג האבות בפנימיות, אך מייחס השכלול לדוד שהוא צד הגוף, צד האישה שבנפש, ולכן ישנו בתפילין של ראש גם צד של האות ש עם 4 קווים.
  4. אמר רבי יהודה, כתוב בו בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. מהו הטעם שנק' אדמוני, הוא משום שחלק גורלו גרם לו, כי להיותו מרכבה למלכות היה בבחינת דין כמו המלכות. אדמוני הוא ודאי דין. עם יפה עינים היינו שהדין היה כלול ברחמים כמ"ש חסד דוד הנאמנים. אין מדובר שדוד היה ג'ינג'י אלא נק אדמוני על שם הדין שבמלכות, ויפה עיניים אומר שהיה כלול בו חסד
  5.  אמר רבי יצחק, חסדי דוד הנאמנים אינם רומזים על התכללות הדין בחסד, אלא והוא אדמוני פירושו כמו שאמרנו שהוא דין, עם יפה עינים הם האבות שהם חג"ת שמאירים בג' גוונים שבעין. ירושלים וציון הם דין ורחמים ירושלים מלכות היא דין וציון בחינת רחמים ואע"פ כן כתוב עיר דוד היא ציון ללמד שהדין כלול ברחמים, וכתוב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, שאמרו שזה רומז שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה. שואל מתי יהיה זה, אמר רבי יהודה כשתחזור מלכות בית דוד למקומה למטה אז יכנס הקב"ה בירושלים של מעלה. מלכות בית דוד אומר שליטה חזרה של המלכות, אלו ימות המשיח כשהעבודה נעשית גם על המלכות ולא רק על ט ספירות ראשונות. כך עיקר עבודת החסידות באה להפגיש את העבודה הרוחנית עם המלכות, עם חלקים הפשוטים במציאות. 
  6. רבי יצחק אמר ש הרשומה בג' קשרים דהיינו ג ראשים ו ש של ארבעה קשרים דהיינו ד ראשים רומזת לג' אבות חג"ת, ארבעה כוללת גם המלכות שיהיו מרכבה קדושה ביחד. כי מלכות משלמת את ז"א ומכאן מפרשים ונמשכים המדרגות התחתונות בדרכיהן ברצועותיהן כלומר שב' ש הרשומים בצדי התפלין הם ש דשדי שאחת מורה על חג"ת לבד ואחת מורה חג"ת ומלכות. ד י דשדי נמשכים ברצועות התפילין שקשר של ראש הוא ד וקשר של יד הו י והן תלויות בשערות הראש שתלויות בהן ונמשכות מהן כל אלו מדרגות האחרות שהם ד י דשדי עד שנקשרים במקומם כי אחר שהן מקבלות שפע משערות ראש הם נקשרים ב ש דשדי ונשלם השם שדי וענין שערות ראש.
  7. ו שהיא ז"א לוקח אלו המוחין העליונים חב"ד שאמרנו והם התפילין שמניח הקב"ה. משום זה צריך האדם להתפאר בהם, כי התפילין נק' פאר, עליהם כתוב וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נק' עליך. שם הויה ממש שהם המוחין חכמה ובינה שהם י"ה וימין ושאל דדעת שהם ו"ה ואלו הם תפלין של ראש. תפלין של הזרוע היא שמאל הנק' עז בסו"ה נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, שימינו זה תורה וזרוע עזו הוא תפלין והמלכות יורשת מעז שה"ס קו השמאל, ז"ש היה לאות על ידכה הם ה יתרה והיא ה שהעמדנו דהיינו המלכות, אשרי חלקם של ישראל וע"כ ה אחרונה שהיא המלכות לוקחת התפילין שהיא שמאל כי המלכות נבנית מקו שמאל, ע"כ לוקחת התפילין שבזרוע השמאלית באים לחזק את הצד שמאל שנקרא חלש, שהרי הימין הוא השפעה, צד הקב"ה.
  8.  שואל, למי הם אלו ארבע הפרשיות שהן גוף אחד שע"כ כלולים בבית אחד ומי הם, משיב הם ת"ת נצח הוד יסוד דהיינו ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א והם ה של ידכה שהיא המלכות שכולם כל ד הספירות תנה"י שמחזה ולמטה אחוזים במלכות כדי שתתברך מהם וע"כ היא כלולה מכל ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א.
  9. אמר רבי חייא, אם כן כתוב וראית את אחורי ולמדנו שזה קשר של תפילין, וכיון שכתוב בה ראיה משמע שהיא מלכות, ואתה אומר שתפילין של יד הם מלכות יש ובחינת אחוריים נראית שלילית, כמו שאלות מי ומה, אך יש גם שאלות אלו ראויות. אמר לו, הרי כבר העמדנו שתפלין של יד ה"ס המלכות המתקשרת ב י שהו יסוד דז"א והקשר של ד היא המלכות דאחורים שמבחינת מחזה ולמעלה דז"א מטרם שקבלה החסדים דיסוד דז"א שאז היתה דלה וריקה מאור מחמת שהחכמה שבה אינה מאירה בלי חסדים כמ"ש בסולם, ופירוש הזה יפה היא וכולו בירורו של הדבר וע"כ מזו מתפילין של יד תלויה רצועה אחת למטה שזה מורה שממנה תלוים התחתונים ונזונים ממנה וע"כ נק' אות ע"ש שהיא דבוקה ביסוד כש"א זאת אות הברית וכתוב, והיה לאות על ידכה ה יתרה. וכבר העמידוהו, משא"כ ממלכות דאחורים שהיא קשר של ד אין התחתונים יכולים לקבל ממנה להיותה חכמה בלי חסדים, וע"כ היא נק' ג"כ יבשה בסוד ד דאחד.
  10. שמע ישראל, אמר רבי ייסא שהוא ישראל סבא, כלומר שכל היחוד של ה' אלקינו ה' הוא בישסו"ת רבי יצחק אמר, ע גדולה שבשמע כוללת ע שמות שה"ס השם ע"ב שעקרו ע שמות וב' עדים שהוא עדות הכל עדות מפני שעיקר הקשר הוא אמוני, דהיינו המשכת הארת החכמה מעדן העליון הנק' עדות. שמע ישראל, שמעו שמים וכתוב האזינו השמים, שפירושם שהיו עדים אף כן שמע ישראל, מורה על מוחין דעדות והכל ענין אחד. 
  11. הויה היינו ראש הכל שבהארת עתיקא קדישא שהוא חכמה וזה שנק' אב דהיינו אבא. אלקינו הוא עמקות הנחלים והמבועים שמשם יוצאים ונמשכים לכל דהיינו בינה שזו"ן וכל התחתונים מקבלים ממנה שנק' אמא. הויה השני הוא גוף האילן דהיינו ז"א שהוא שלמות השרשים משום שהוא קו אמצעי הכולל חכמה ובינה שהם הויה אלקינו. אחד הוא כנסת ישראל דהיינו מלכות, וכל הספירות הם שלמות אחת ונקשרים זה בזה ולא נמצא ביניהם פרוד אלא הכל אחד. האמון הוא המאפשר להגיע לאהבה. 
  12.  רבי יצחק למד, מרכבה הקדושה העליונה שה"ס חו"ב תו"מ הם ארבע בתים של התפילין שמניח ו שהיא ז"א. מרכבה קדושה אחרת שהם ת"ת נצח הוד יסוד הם ארבע פרשות אחרות הכלולות בבית אחד שהם התפילין שמנחת ה אחרונה דהויה שהיא מלכות.

ואתחנן יט – כא שעור 7

יחוד עליון ויחוד תחתון

פעולת התחתון מגלה בעליונים.

  1. שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מצווה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה. מי שמיחד שמו של הקב"ה ישום לבו ורצונו ביחוד הלב הוא כוונת הרצון, כלומר צריך גם את הלב וגם את ההשתוקקות ההוא שאמרנו דהיינו שייחד שמו למטה ויחבר כל אבריו דהיינו הספירות באותו היחוד שיהיו כולם אחד. כי כמו שמשים כל אבריו של השם סוד אחד למטה כך למעלה מחבר כל אברים העליונים באותו היחוד שיהיו כולם אחד. פעולת התחתון מגרה את המקום הפנימי, וכך מגלה את המקום העליון. מצוות צריכות כוונה, ולפי כל הפוסקים ישנן מצוות החייבות כוונה, כמו כוונת הייחוד, אחרת לא יצא ידי חובה. הייחוד הוא חיבור כל האברים למטרה שמעידה שהוא יתברך יחיד. 
  2. בשעה שהאדם בא ליחד שם הקב"ה, כל צבאות השמים כולם עומדים שורות שורות כדי להתקן ושיתכללו כולם באותו היחוד לעמוד בסוד אאחד ביחוד אחד. כולם מתקנים בתקונם ע"י יחוד הזה כראוי. בשעה זו עומד ממונה ושמש אחד העומד תחת רמ"ח עולמות שכולם נק' אברי הגוף ושמש הזה נק' הלנ"ו ועומד ומחכה ליחוד ההוא וזה הוא מלקט שושנים כש"א וללקט שושנים שהם אברי הגוף. ליחד שם הקב"ה אומר שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד. אחד הוא באחדות בעצם ולא שייך בו שינוי, מצד יחיד אומר שכל פעולותיו מיוחדות להטבה, מיוחד אומר שמושא הפעולות שלו אחד, גם פעולת ההטבה וגם מי שמקבל את ההטבה. כדי להגיע לכך צריך חדות של פרט מסוים כדי להיכנס לכלל, ואז דרכו לתקן פרטים רבים. 

השכינה נק השושנה הקדושה. כדי להגדיל את השושנה יש ללקט את כל הפרטים, את אברי הגוף שהם נשמות ישראל. פעולה זו נעשית ע"י אהבת הכלל

  1. אברים העליונים לוקט אותם השם העליון הויה בסוד היחוד שמתיחד בסוד מ"ב שמות והוא לוקט כל אלו שושנים העליונים. ושמש זה לוקט כל אלו התחתונים שכולם ממונים בכלל ע"ב שמות ונלקטים כולם ע"י יחוד ההוא ונעשו כולם גוף אחד בסוד אחד. ויחוד ההוא עולה ומיחד הכל בב' צדדים ביחוד אחד. בשעה ההיא מתלקטים כל האברים ותחברים בחבור אחד שיהיו כולם בסוד אחד למעלה ולמטה בסוד הויה אחד ושמו אחד.
  2. ועל כן מאריכים באחד בב' אותיות ח ובאות ד ללקוט שושנים להתיחד בסוד אחד ביחוד שלם. כיון שהתיחדו כל האברי בסוד אחד דיחוד אחד אז נק' הכל קרבן שלם. על סוד זה הכניס הקב"ה את אדם הראשון בגן עדן לעבדה ולשמרה ולמדנו שאלו ב קרבנות בסוד הויה אחד ושמו אחד, שעל אלו הקרבנות כתוב וללקוט שושנים, אלו הם האברים של ב צדדים שהם אחד.
  3. שושנים הוא סוד כאשר מתחברים כל אלו האברים יחד שיהיו כולם ביחוד אחד בסוד הקרבן, אז מתעטר הקב"ה בראשו בעטרה בכתם פז שיהיה מתעטר ביקרו וזה סוד שכתוב שושנים שהם סוד כל אלו האברים שלמעלה ושלמטה וסוד פז ההוא שהוא עטרה המתעטרת ועלה מבניהם והכל הוא בהם בשושנים.
  4. בשושנים אלו יש בהם תרי"ג מצות שהם האברים של ב צדדים בסוד הויה אחד ושמו אחד, ויש בהם העליה של הפז ההוא העולה מבניהם ובכל מקום שהם נמצאים דהיינו יחוד האברים של ב הצדדים עליה ההיא העליונה דעטרת פז נמצאת עולה מבניהם וזה סוד תפוח בעצי היער ושושנה בין החוחים שזה וזה צריך לעלות כאחד ביחוד השלם. אשרי הוא מי שמקריב אלו הקרבנות דהיינו שמיחד אלו היחודים שהוא ודאי לרצון לו בעולם הזה ובעולם הבא. החג"ת נק תפוח, בחינת אמונה דרכה ניתן לתפוס את הקשר לעליון. 

כי יש בשמע ישראל שש מלים הרומזות על שש ספירות חג"ת נה"י דז"א שצריכים ליחד אותן שיהיו אחד, וכיון שז"א נחלק על החזה שמחזה ולמעלה נחשב לבחינתו עצמו מפני שבא ליישם את מידת הבינה, השפעה וחזה ולמטה נחשב לבחינת המלכות ע"כ יש ליחד ב יחודים, יחוד אחד לחג"ת דז"א שמחזה ולמעלה שהם ז"א עצמו וחוד אחד לנה"י דז"א שמחזה ולמטה שהם בחינת המלכות. והטעם שמחזה למטה שייך למלכות הוא כי ז"א ה"ס קו אמצעי אשר במסך דחיריק שבו ממעט ג"ר דשמאל ע"י המנעולא ומיחדו עם הימין ומקבל בו"ק. ומסך הזה הוא כח הדין ועומד בנקודת החזה של ז"א ולפיכך מחזה ולמטה שכבר שולט שם הדין כבר הסתיים בחינת ז"א ונחשב למלכות. לפיכך נחלק ז"א על החזה. היות ויש פרסה המחלקת את המדרגה בין חזה ולמעלה וחזה ולמטה, בסוד מפתחה ומנעולא, כך מחולקים פרצופי אצילות. מחזה ולמעלה מציאות האורות, ומחזה ולמטה מציאות הכלים.

וסוד היחוד הוא בעיקר לקשר וליחד ימין ושמאל שיהיו אחד שעי"ז נקשרים כל שש הספירות להיות אחד כי אע"פ שהמסך דחיריק עומד בקביעות בחזה דז"א. עכ"ז אין יחוד ימין ושמאל אצלו בקביעות, מב' טעמים שהם אחד. א מפני שעוונות התחתונים הולכים ומגבירים כח השמאל ומפרידים אותו מהימין שעי"ז נמצא מתבטל קשר הכרעת קו אמצעי שבמסך דחיריק. ב שאין המסך דחיריק מיחד ימין ושמאל אלא אם כן שנעשה עליו זווג אור עליון על המסך שממשיך קומת החסדים, ואז אברהם מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו ימין ויעקב מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו אמצעי מכניעים דיני יצחק שה"ס קו שמאל ומתיחד עם הימין, אמנם בסבת עוונות התחתונים דהיינו בזמן הגלות, נפסק הזווג דחסדים מהמסך דחיריק ואינו נוהג אלא בזמן העלאת מ"ן ע"י התפלה ומע"ט ואח"כ נפסק. כיון שנפסק אור החסדים חוזר ומתגבר השמאל ונפרד מהימין. לפיכך צריכים בכל יום לחזור ולעלות מ"ן לעורר המסך דחיריק עם הימין שאין רוכשים אמונה, אלא בפעולה רצופה. וזה שאנו עושים בקריאת שמע, שמעוררים המסך דחיריק שבקו אמצעי וממשיכים עליו הארת החסדים אשר אז הוא מיחד קו ימין וקו שמאל שיכללו זה בזה ויהיו כמו קו אחד. שבזה נקשרים כל ג הקווים ומתלכדים להיות אור אחד שאינו מאיר אלא ביחודם ביחס, כי קו ימין בלי שמאל נחשב כחסר ג"ר מטעם כי יציאת י מהאוויר נעשה רק בקו שמאל וע"כ אין הימין יכו להאיר בשלמותו אלא ע"י התכללותו לאחד עם קו שמאל. וקו השמאל בלי ימין אינו יכול להאיר כלום כי אין הכמה יכולה להאיר משהו אלא בהתכללות בחסדים דימין. 

הרי שאין קו השמאל יכול להאיר אלא אחר שנעשה אחד עם הימין. אמנם אין השמאל ראוי להתחבר עם הימין רק בכח מסך דחיריק שבקו אמצעי, נמצא שהן קו ימין והן קו שמאל, אינם יכולים להאיר זולת כשמתחברים עם קו האמצעי להיות אחד, הרי שהקשר דימין ושמאל הנעשה ע"י מסך דחיריק מקשר ועושה כל ג הקווים לאור אחד ממש שבהתחלש אחד מהם מתבטלים כולם, ולפיכך נק' זה בשם יחוד הימין והשמאל לקו אמצעי שדרכו ניתן להאיר לכל האברים.

ואתחנן כב – כד שעור 8

יחוד עליון ויחוד תחתון

סו. המשך

בייחוד שמע ישראל ישנם שש מילים, הייחוד נעשה ע"י אמון בין אמונה לרצון לקבל תענוג. תפיסת הבורא שבאדם חייבת להיות אֳמוּנִית בניגוד לטבע הרגיל המחפש תענוג לעצמו. ייחוד פירושו קבלת הקב"ה כשולט בעולם. 

ביחוד התחתון, המלכות, האני של האדם, יש לפעול כך שכל תענוג יש לקשר לבורא. הייחוד הוא בעבדות של יראה והאהבה, זיווג של קו אמצעי. היראה ע"י קבלת עול מלכות שמים, ויתור על קבלת האור שנק חסדים מכוסים. עבודת האהבה היא חסדים מגולים. זוהי האחדות, אמונה בבריאה ואמונה בבורא בו תלויה הבריאה. 

אמנם יש ביחוד הזה ב אופנים. א הוא שכל ג הקווים מתיחדים לאחד תחת שליטת אור החסדים והארת הכמה מתכסה באור החסדים. ויחוד הזה נוהג בז"א דהיינו יחוד ג קווים שמחזה ולמעלה הנק' חג"ת, עד החזה ששם מסתיים ז"א כנ"ל. ב הוא שכל ג הקווים מתייחדים לאחד תחת הארת החכמה בחסדים ויחוד הזה נוהג במלכות, דהיינו בג' קווים שמחזה דז"א ולמטה נק' נצח הוד יסוד הנחשבים לבחינת המלכות להיותם מתחת המסך דחזה. ונמצא שיש לעורר את המסך דקו אמצעי שיעשה ב יחודים שנק יראה ואהבה, כאשר ייחוד היראה למעלה מחזה ואהבה מתחת לחזה שהם יחוד עליון דז"א שהוא יחוד דחג"ת ויחוד התחתון דנה"י שהוא מלכות. וגם אלו ב יחודים מתקשרים זה בזה כי יחוד העליון ממשיך חסדים בשביל יחוד התחתון, ויחוד התחתון ממשיך הארת חכמה בשביל יחוד העליון ולפיכך מתקשרים ג"כ חג"ת עם נה"י להיות לאור אחד. וז"ס יחוד של קריאת שמע שיש בו שש מילים כנגד ב יחודים האלו חג"ת נה"י שצריכים ליחד מקודם ב יחודים אלו כל אחד במקומו, ואח"כ לקשר החג"ת עם הנה"י עד שנעשו כולם אור חד ממש. וזה נבחן שמיחדים שש ספירות דז"א ועושים אותן לגוף אחד. ונמצא שעיקר היחוד אינו אלא קשר ימין ושמאל שיהיו אחד, אלא כיון שקו אמצעי הוא הפועל הוא מתחבר ג"כ עמהם ויש ע"כ ימין ושמאל אמצע, וכיון שיש הפרש בין ג קווים שלמעלה מחזה לג' קווים שלמטה מחזה, צריכים ליחד את הימין והשמאל בב' מקומות, נמצא שהיחוד הוא לבסוף בשש ספירות. כך לאה למעלה מחזה ורחל למטה.

וזה אמרו דהא כמה דמייחדי שמא דקב"ה לתתא, דהיינו למטה מחזה בג' קווים נה"י, הכי אתיחד שמיה לעילא דהיינו למעלה מחזה בג' קווים חג"ת נמצא קב"ה יחידי עילא ותתא שקב"ה ה"ס ז"א, נמצא שהוא אור אחד למעלה בחג"ת ולמטה בנה"י. כלומר שכל שש הספירות חג"ת נה"י הן אחד כו שבארנו. שז"ס יחוד שש המילים שבקריאת שמע שה"ס שש הספירות דז"א שיהיו אחד ע"י העלאת מ"ן לעורר המסך דקו אמצעי. וז"ש מאן דמייחד וכו בההוא יחודא דקאמרן דהיינו בב' מקומות מחזה ולמעלה ומחזה ולמטה, ויחבר כ שייפוי דהיינו כל שש הספירות דהיינו שיאירו כולם כאור אחד כנ"ל שכל קו צריך לחבירו וג' תיקון זה נק גם אהבת חברים קווים שלמעלה מחזה צריכים לג' קווים שלמטה מחחזה באופן שהם צריכים לג' קווים שלמטה מחזה באופן שהם כולם שלמות אחת ובהתחלש אחד מהם מתבטל כל האור שיש כאן עניין שצריך שלמות, שהמרחב צריך להיות מאוזן ושלם מכל הספירות. כמה דוי כל שייפוי ברזא דחד, כמו שאדם התחתון מעלה מ"ן ומיחד כל הספירות בסוד אחד, כך נעשה למעלה ביחוד הזה שמתקשרים כל שש הספירות להיות אור אחד.

וזה אמרו בשעתא דאתי ב"נ ליחדא שמא דקב"ה דהיינו בקריאת שמע, כל חילי שמיא כלהו קיימין שורות שורות דהיינו שהמלאכים מסתדרים תחת ג קווים כל אחד בקו שלו, בגין לאתתקנא ולאתכללא כלהו בההו יחודא שעושה האדם, כדי שיבלו הקשר דמסך דקו אמצעי מיחוד העליון שנעשה בחג"ת נה"י דז"א בקריאת שלמעל מיקם ברזא דחד, שגם הימין והשמאל שבהם וחג"ת נה"י שבהם יתקשרו להיות אור אחד כמו בז"א וכולם מתתקנים כמו שביארנו בחג"ת נה"י דז"א כי כל מה שנעשה למעלה בז"א נמשך לכל העולמות. יוצא שתיקון ק"ש לא מתקן רק את האדם, אלא גם את העולמות העליונים שמשפיעים עליו לאחר מכן. 

ויש לדעת שכל המסכים והדינים שמבארים באצילות אין פעולתם ניכרת כלל בעולם אצילות עצמו אלא כל מה שנרשם שם, הוא להפעיל כך בעולמות התחתונים. וגם אותו המסך דחיריק העומד בחזה דז"א. מראה פעולתו רק למטה בעולם היצירה שהוא בבחינת ז"א ששם עומדים המלאכים שעל כל בחינה ובחינה שאנו מבחינים בז"א דאצילות, ויש שם מלאך ממונה מיוחד מלאך הוא כוח, וכשרוצים לקבל כח בעולם היצירה שבנפש יש לפעול ייחוד זה, זהו כוח הגדילה. ואותו מסך דקו אמצעי העומד בחזה דאצילות נמשך כחו בחזה דעולם יצירה והממונה עליו שם נק' הלנ"ו וטעם השם הזה כי אוו סך דחיריק שהוא נושא כמושבשעת היחוד, כל התיקונים וכל האורות יוצאים ע"י פעולתו שמיחד ימין ושמאל זה בזה, הנה שלא בשעת היחוד כל הדינים נמשכים ממנו והוא הממעט כל המדרגות לו"ק בלי ראש, ובמקוות החסרון שנעשה מחמת המיעוט שלו נאחזים הקליפות ואין הפירוש שהוא משתנה, אלא בשעה שנעשה גורם ליציאת כל האורות דקדושה, הרי הרע שבו נהפך לטוב, ובשעה שאינו גורם ליציאות האורות דקדושה, ניכר הרע והדינים שבו. לפיכך כל הרואה אותו ממונה הנושא את מסך דחיריק שבחזה דיצירה, שואל, הלנו אתה או לצרינו ששאל יהושע, שזה המקום בו יכול האדם להצליח או חלילה ההיפך. במסך קטנות יש חיסרון, וכשמייחד הוא לנו, כי מטעם שעומד במקום הקדושה מסתבר שאלינו הוא דהיינו שעוזר אל הקדושה. אבל מתוך הדינים והמיעוטים שממעט כל מדרגות הקדושה מג"ר מסתבר שהוא לצרינו, שהוא בשעת יחוד העליון שעל ידו מתיחד הימין ושמאל וחג"ת נה"י ולכל המוחין מתגלים יודעים הכל שהוא לנו ולא לצרינו למרות שנראה לכאורה שהחסדים הם מהצדדים, עדין כוח המסך דחיריק הוא לנו מפני שעושה ייחוד בקו אמצעי וע"כ נק' המלאך בשם הלנו.

וז"ש בהאי שעתה דהיינו קודם היחוד דקריאת שמע קייא חד ממנא שמשא דהיינו הממונה על מסך דקו אמצעי שבמקום החזה דיצירה, דקיימא חות רמ"ח עלמין וכלו נק שייפין דגופא דהיינו שנק' רמ"ח אברי הגוף, שהם מתחלקים לפי ג קווים שאותו הממונה מקשר כל אלו אברים בכח המסך דחיריק ועושה אותם לגוף אחד, ע"ד שהתבאר בחג"ת נה"י דז"א. ודא אקרי הלנו שממונה הזה נק' הלנו מטעם שמטיל ספק אם הוא הלנו או לצרינו. והוא קיימא מחכה לההוא יחודא דהיינו ליחוד בקריאת שמע שהתייחדו חג"ת נה"י דז"א שמשם מקבל גם הוא כח ליחד כל האברים לגוף אחד. ודא איהו מלקט שושנים שהמסך דחיריק מלקט כל האברים של המלכות המפולגים לימין ושמאל כמו מלקט שושנים ועושה אותם לגוף אחד. כד"א וללקוט שושנים ועושה אותם לגוף אחד. כד"א וללקוט שושנים דאינו שייפין דגופא שלוקט אברי הגוף ומיחד אותם. מלקט את כל המצוות למצוות ואהבת לרעך כמוך

ונודע שיש ב שמות שם מ"ב ושם ע"ב והם כנגד ב יחודים כי שם מ"ב מורה על יחוד העליון שמחזה שאין בו חכמה ולמעלה שמבחינת התכללות חג"ת נה"י אלו באלו, נבחן שיש חג"ת נה"י בחג"ת למעלה מחזה וחג"ת נה"י למטה מחזה. וכיון שיחוד העליון הוא בחסדים מכוסים מחכמה, ע"כ הוא נבחן שאין בכל ספירה שבו"ק שלמעלה מחזה רק שבע ספירות ושש פעמים שבע הם בגימ' מ"ב ושם ע"ב מורה על יחוד התחתון שמחזה ולמטה שהם נה"י ומטעם התכללות יש גם שם חג"ת נה"י. וכיון שיחוד התחתון מגלה הארת חכמה, ע"כ יש בו סוד י"ב פנים בכל ספירה שההם חו"ב תו"מ שבכל אחד ג קווים. ושש פעים י"ב הם ע"ב ומחחזה ולמעלה דעולם היצירה מקבל מהארת השם מ"ב שהוא חסדים ממכוסים. ומחזה ולמטה דעולם היצירה מקבל מהאר השם מ"ב שהוא חסדים מכוסים. ומחזה ולמטה דעולם היירה מקבל מהארת השם ע"ב שיש בו הארת חכמה ואין הפירוש שהשמות בעצמם מאירים שם, כי הם מאירים רק בעולם אצילות אלא כל עולם ועלם ממקבל מהם כפי יכולתו, וז"ש שבאברים שלמעלה מחזה דיצירה שולט השם מ"ב שהוא שליטת החסדים, ולקיט כל אינון שושנים עלאין דהיינו אברים שלמעלה מחזה דיצירה. ושמש הזה לוקט כל אלו האברים התתונים דהיינו אותם שמחזה ולמטה שכולם הם ממונים שכל אבר הוא ממונה מיוחד. כי מחזה ולמטה מקבל מהארת ע"ב ונלקטו כולם, הן אותם שלמעה מחזה והן אותם שלמטה מחזה ואתעבידו כלהו גופה חדא רזא חדא.

וז"ש היינו היחוד של שמע ישראל שהוא מיחד בכל העולמות ב הצדים שבהם שהם קו ימין וקו שמאל ביחוד אחד. שזהו עיקר הייחוד שנעשה היחוד ימין ושמאל ע"י מסך דחזה מתלקטים כל האברים הן למעלה מחזה והן למטה מחזה, שחג"ת נה"י מתיחדים ג"כ להיות בסוד אחד. למעה מחזה ולמטה מחזה כי למעלה מחזה דז"א ה"ס הויה אחד, כי ז"א נק' הויה. ומחזה דז"א ולמטה כבר שייך למלרות הנק' שם וה"ס ושמו אחד.

וז"ש שמאריכים ב אות ד בלבד שלא יחטוף באות ח כי ח רומזת על ז"א שה"ס הויה אחד, שזהו יחוד השלם, קרבן פירושו יחוד דהיינו יחוד שהשלם. ועל זרא דה, לעובדה ולשמרה ותנינן דאילין אינון קרבנין תרין רזא דהויה אחד ושמו אחד, כי לעבדה ה"ס יחוד עליון ולשמרה יחוד תחתון, שב' יחודים אלו ה"ס הויה אחד ושמו אחד. שעל ב' קורבנות אלו נאמר וללקוט שושנים בב' בחינות, כי האברים שמזהה למעלה הם בחינת חדים ומזה ולמטה הם בחינת הארת חכמה וב' בחינות אלו מתיחדות להיות אור אחד.

וזה אמרו, מתי נק' האברים שושנים, היינו בשעה שמחברים האברים שלמעלה מחזה עם האברים שלמטה מחזה, שאז נכלל ז"א מחכמה שבמלות ומקבל מז עטרה דכתם פז שה"ס הארת ההחכמה ואז נק' האברים כולם שושנים. כי השם שושנה הוא שם המלכות שיחוד שלה הוא למטה מחזה, אלא אחר שז"א שלמעלה מחזה נכלל עם למטה מחזה ביחד, נק' גם האברים שלמעלה מחזה על שם המלכות דהיינו שושנים, כי בתרי"ג מצות יש ימין ושאל שהם רמ"ח לימין ושס"ה לשמאל, שרמ"ח מצות עשה ה"ס הויה אחד ושס"ה ל"ת ה"ס ושמו אחד, דהיינו שנמצאים חג"ת נה"י נכללים זה בזה, דהיינו העליה דכתם פז שעטרה זו ז"א מקבל מחמת היחוד דחג"ת נה"י זה בזה. וז"ש רזא דא תפוח בעצי היער שה"ס יחוד עליון הויה אחד, ושושנה בין החוחים שה"ס יחוד תחתון של מטה מחזה שהיא המלכות הנק' שושנה. שיחוד התחתון צריך לכלול כאחד ביחוד העליון ויחוד העליון בתחתון אז הוא יחוד השלם.

ואתחנן כה – כז שעור 9

היראה

לא הפחד צריך להניע את האדם, אלא האהבה.

האמונה בהשם, היא השמירה על האדם.

  1. צווה ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. והרי היראה העמדנו שפירושו משום שיש לו לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד. כש"א ליראת את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, ומשום יראה שהיא אמצעי זו ישמור דרכיו. ויראה היא מקום שנק' יראה דהיינו מלכות, משום ששם שורה יראת הקב"ה, היא נק' יראת הויה שצריכים לירא מפניו וזה הוא סוד הכתוב, וממקדשי תיראו. כי ביראה זו שהיא מלכות, שורה שבט של אש להכות את הרשעים שאינם שומרים מצות התורה כי העונשים באים ממלכות וע"כ יש לפחד בדרך כלל דהיינו יראת העונש. יראת הפחד אינה הדרך המובחרת, אלא יראת הרוממות, בגין דהיו רב ושליט. יראת העונש היא השלא לשמה, יעילה לרשעים כדי להתקדם, אך אין היא מביאה לאהבת השם.
  2. ואחר כך יש לפחד מפניו בדרך פרט באחריות אישית בידיעה שהוא עולם קטן, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהינו כשמשיג מדת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה. יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן לקב"ה. יראת הפחד היא רק אמצעי בתחילת הדרך, אך מסוכנת מפני שברגע שירגיש בגאוותו שאינו מפחד, יפרוק עול. יראה ראויה באה ממקום החסד, ובה יש סיכוי להגיע לאהבה. 

האהבה

  1. מצות לאהבה והרי העמדנו שאהבת הקב"ה פירושה שהאדם צריך לאהוב אותו אהבה רבה כאברהם שאהב את הקב"ה באהבה רבה, ומסר גופו ונפשו אליו. מכאן למדנו מי שאוהב את הקב"ה מקיים עשרה מאמרות דהיינו עשר ספירות למעלה ולמטה, וע"כ כל אלו עשרה ניסיונות שהתנסה בהם אברהם ועמד בכולם הם כנגד עשרה מאמרות, כי כל ניסיון הוא מאמר אחד דהיינו ספירה אחת שהתנסה במאמר ההוא ועמד בו.
  2. ע"כ הם עשרה ניסיונות כנגד ע"ס ובכולם עמד אברהם, משום שנקשר והתדבק בימינו של הקב"ה שנק' אהבה רבה דהיינו חסד דז"א. נק' אהבה רבה משום שמי שעומד באהבה זו נקשר בעולם העליון שהוא ז"א, אהבת עולם הוא סוד עולם התחתון דהיינו מלכות, שאהבת הקב"ה נקשרת בה, והכל אהבה רבה ואהבת עולם, הוא סוד אחד בלי פירוד ביניהם. למדנו סוד האהבה, שאהבה עולה על כל עבודות שבעולם, באהבה מתייקר שמו של הקב"ה יותר מכל, ומתברך, ברוך הוא לעולם ולעולמי עולמים. האהבה נובעת מטעם הקשר לקב"ה.
  3. מצוה לקרוא קריאת שמע ב פעמים בכל יום, אחת כנגד מדרגת היום שהוא ז"א ואחת כנגד מדרגת הלילה שהיא המלכות, לכלול ביום מדרגת לילה ולכלול בלילה מדרגת יום, וכבר למדנו, ע"כ צריכים ב פעמים בכל יום אחד ביום ואחד בלילה. יש חוזק בעבודה בזמן הסתרה, בו ניתן לרכוש אמונה, וכשמאיר היום לוותר על האור כסיבה לרצון בקשר.

המזוזה

  1. מצוה שהאדם יקבע מזוזה לפתחו שיהיה כל אדם נשמר ע"י הקב"ה כשיוצא מהבית וכשיבוא אל הבית,  וזה סוד, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי סוד המזוזה הוא נמצא תמיד על הפתח בליבו של האדם וזה הוא הפתח של מעלה שהוא המלכות שהיא פתח לז"א בסוד זה השער לה' וזה הוא מדרגה שנק' שומר להמצא בשמירה.
  2. כי האדם אינו שומר נשמר חוץ משמירה של הקב"ה שהוא שומר תמיד, ונמצא בפתח הבית, והאדם בפנים הבית, ועוד טעם למזוזה, כדי שלא ישכח האדם זכרון הקב"ה לעולם, וטעם זה הוא כמו ציצית, כש"א וראיתם אותו וזכרתם את וגו'. כיון שהאדם רואה זכרון ההוא, נזכר בעצמו לעשות מצות אדונו וסוד האמונה היא שמזוזה כוללת זכר ונקבה יחד שם הויה מבפנים ומבחוץ שם שד"י.
  3. בספרו של שלמה כתוב, סמוך לפתח, כנגד ב מדרגות מזדמן שד אחד שיש לו רשות להזיק. הוא עומד בצד שמאל של הפתח, נושא אדם את עיניו ורואה סוד השם של אדונו שבמזוזה שבימין המפתח ונזכר בו, אין השד יכול להזיק. ואם תאמר אם כן זה נכון כשהאדם בא אל הבית, אבל כשיוצא הפתח לחוץ, הרי השד שנמצא בצד שמאל של הפתח עומד אז לימינו צד האמונה של האדם, והמזוזה בשמאלו, איך נשמר האדם אם המזוזה שורה לשמאלו.
  4. משיב, אלא כל מה שעשה הקב"ה כל דבר ודבר הולך אר מינו. באדם נמצאים ב מדרגות אחת מימינו ואחת משמאלו, אותה שבימין נק' יצר הטוב ואותה שבשמאל נק' יצר הרע. כיון שיוצא האדם מפתח ביתו, אותו השד נושא עיניו ורואה את יצר הרע כשהוא שורה לשמאל, הוא נמשך לאותו הצד שהיצר הרע נמצא דהיינו לשמאל, והוסר מימין, ואז באותו צד שמאל עומד ז השם של אדונו, דהיינו המזוזה ואינו יכול לקבר אליו להזיק לו. והאדם יוצא וניצל ממנו. וכשנכנס אל הבית, נמצא השם הקדוש שבמזוזה עומד לימינו וע"ז שולט הימין על השמאל ואינו יכול לקטרג עליו. כאשר נכנס מהפתח, המזוזה מימינו ובכוח זה נשמר. כאשר יוצא המזוזה לשמאלו, אך היצר הרע תמיד הולך לשמאלו, כלומר בא למקום המזוזה, מקום האמונה של הקב"ה. 
  5. ליכלוך וטינופת הם מקום לס"א וע"כ צריך האדם להזהר שלא יעשה טנוף ולכלוך בשער ביתו ולא ישפוך שם מים עכורים מב' טעמים. א שלא יעשה בזיון אצל שם אדונו שבמזוזה ב שאז יש רשות לאותו המחבל דהיינו השד לחבל. ומשום זה יזהר האדם בזה ויזהר האדם שלא ידחה מפתח ביתו את השם של אדונו. וכן מבחינה פנימית, אל לו לאדם לשים בשערי ליבו, במקום שמשער בליבו, תבנית התודעה שלו, לא ישים בו אשפה, דהיינו ספקות באמונה ורצונות לקבל לפרטיות.

ואתחנן כח – ל שעור 10

המזוזה

האדם נבחן בכל פעם כשעומדים לפתחו של הלב רצונות, וכאן אורבים לו שד ויצר הרע. שד הוא רצון לקבל תענוג בלי כלי ראוי. כלומר שאדם נבחן כיצד הוא מקבל חכמה/שפע בחיים. המסך לשמירה הוא שם שד"י המופיע על המזוזה, זהו המסך המכין את האדם לחיות את האני המשותף ולא את האני הכוזב הפרטי. לשם שד"י שני צדדים, האחד לעצור ולמנוע קבלת האור, וצד שני חיבור לכלל. כך שכאשר כבר מקבלים החכמה, יש להעמיד בראש את האמונה והערכים העליונים.   

  1. וכשהאדם מתקן מזוזה לפתחו, כשאותו האדם נכנס לביתו, יצר הרע ההוא והשד ההוא שומרים אותו בעל כרחם, ואומרים זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשלא נמצאת מזוזה לפתחו של אדם, היצר הרע ואותו השד מתחזקים ומתקנים יחד ומניחים ידיהם על ראשו בזמן שנכנס ופותחים ואומרים אוי לו לפלוני שיצא מרשות אדונו. מאותו זמן והלאה הוא נמצא בלי שמירה, שאין מי שישמור עליו הרחמן יצילנו.

ביאור המאמר, היסוד הוא קו אמצעי שמבחינת למטה מחזה שהוא המיחד ב הקווים ימין ושמאל שלמטה מחזה. ונודע שהמלכות נבנית מקו שמאל, ומטרם שקו אמצעי ייחד הימין עם השמאל, שהמלכות קבלה משמאל בלי ימין, נעשתה מלכות בבחינת ימא דקאפו שנקפאה בתוכו אורותיה ונסתמת כלומר שיש מצב שהרצון העצמי גדל אצל האדם, זו חכמה בלי חסדים, אלא אחר שבא קו אמצעי ובכח המסך דחיריק שבו ממעט השמאל ומיחדו עם המין, אז נפתחת המלכות מהקפאות והסתימה שבבה, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים שבימין והיא מאירה בכל שלימותה. כי מלמד כוחות הדין שבמסך דחריק דקו אמצעי הממעט את הג"ר דשמאל, צריכים עוד לקומת חסדים שיצא על זווג אור העליון במסך דחיריק וזולת החסדים האלו אין השמאל נכנע להתיחד עם המימין ע"ש. באפן שאין היסוד יכול ליחד הימין ושמאל זב"ז לפתוח המלכות מקפאונה אלא א"כ, שיש בו כחות הדין למעט הג"ר דשמאל ויש בו קומת חסדים המתחברים עם חסדים דימין ואז מכניע השמאל ומיחדו עם הימין ותדע שכחות הדין של המסך דחיריק שביסוד, ה"ס ש"ד דשדי ואור החסדים שבו ה"ס י דשדי שבב' אלה מגביל השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה, ומיחדו עם הימין ו"ק דחכמה והנה המלכות בכללה נק' בשם בית להיות בית קבול לכל האורות העליונים בדומה לבית גשמי שהוא בית קבול לכל רכושו וצרכיו של האדם. ואותם הדינים והחסדים שהיסוד משפיע אל המלכות מהשם שדי נבחן לפתח הבית, כי זולת הדינים והחסדים האלו היתה המלכות שה"ס הבית, נשארת קפואה וסתומה ועל ידיהם היא נפתחת, ואפשר לבוא אל הבית לקבל משם כל האורות. והמזוזה ה"ס שם שדי הזה הפות את המלכות שע"כ רשום עליה השם שד"י.

וזה אמרו שסוד המזוזה עומד תמיד לבחינת הפתח שהמזוזה היא הפתח של מעלה דהיינו של המלכות כי מאלו הדינים והחסדים בשם שדי נעשה הפתח במלכות שיהיה אפשר לבוא אל הבית לקבל כל האורות שיש שם וזולת הפתח הזה היתה המלכות הנק' בית, קפואה וסתומה מכל צד. ודא איהו דרגא דאקרי שומר, כי הדינים שבשם שדי שומרים האדם שלא יכשל למשוך החכמה בדרך האסור, דהינו ממעלה למטה כי אז תיכף ירבצו עליו הדינים האלו. ותו, דלא ינשי בר נש דוכרנא דקב"ה לעלמין, כי המוחין שהאדם זוכה קבל אחר פתיחת המלכות ע"י שם שד"י נקראים זכרון. ומטרם הפתיחה בעוד שהיתה המלכות תחת קו שמאל בלי ימין, היתה נמשכת ממנה השכחה. ונמצא שעי"ז שרואה את השם שדי בפתח המלכות ניצל משכחה וזוכה לזכרון שה"ס המוחין. וז"ש כיון דחמי וכו אדכר בגרמי למעבד פקודא דמאריה, שכיון שזוכה למוחין דזכרון הוא זוכר לקיים כל מצות הש"י שהסו"ה אצל הציצית וראיתם אותו וגו וז"ש מזוזה כללא דכר ונוקבא כחדא כי ה"ס השם שדי שהוא שם של היסוד שהוא זכר וה"ס פתח הבית דהיינו הפתח של המלכות שהיא נוקבא. זכר הרוצה להייחד עם נקבה, עליו לרכוש את כוח שם שד"י, שיודע מתי להתקדם ומתי לבלום, ייחוד ימין ושמאל. 

והנה השם שדי אינו מקובל אל המלכות בבת אחת, אלא מתחילה מקלת המלכות את הדינים שבמסך שה"ס ש"ד דשד"י ואח"כ מקבלת י דשדי שה"ס ההחסדים. ונמצא שבבעת שמקבלת הדינים עוד אינם נעשים פתח אל המלכות, כי הדינים בלבד אינם יכולים ליחד הימין ושמאל מטרם ביאת החסדים וע"כ נבחן אז שהתווסף עוד דינים על המלכות הדין של הס"א ודינים של המסך כי מתחילה לא היו לה אלא דינים דשמאל שה"ס הקפאון ועתה עם המסך התווספו עליה דיני הנוקבא הממעטים הג"ר דשמאל ונמצא שנגרעה עוד יותר מחמתם כי נכפלו דיניה ע"כ נבחן זה לבחינת מיעוט וחלל בלבד ולא לפתח ובכל מקום שיש מיעוט וחלל בלבד ולא לפתח ובכל מקום שיש מיעוט וחסרון. יש שם מקום לאחיזת הס"א והקליפות. אמנם כיון שהיא עומדת לקבל גם י דשדי החסדים שאז נפתחים אורותיה על ידי הדינים והחסדים יחד ונעשים לה פתח, ע"כ אין הקליפות נאחזות בה גם בבחינת החלל והחסרון מטרם שנעשו לפתח אע"פ שיש להם רשות. מכאן שאם יש לאדם ידיעה של אור מקיף, או תקווה, אז התקווה יכולה להציל אותו. ע"י התקווה ניתן להתגבר על הדינים. אך אדם מיואש מקבלת חסדים, הדינים יכולים להאחז בו.

וז"ש סמיך  לפתח דהיינו בעת שהמלכות עוד מקבלת ש"ד דשדי שה"ס הדינים דמסך, שאך עוד אינם פתח אלא חלל וחסרון, אבל הם סמיך לפתח, כלומר שקרובה לקבל את י דשדי שאז נהפכים הדינים להיות פתח. לקבל השד העומד תחת שתי מדרגות כי אז יש ב מדרגות דינים במלכות, כי מלבד הדינים דשמאל שהיו  לה מכבר התווספו לה עוד דינים דמך שהם דיני הנוקבא, שכנגד ב מדרגות דינים הללו מוכנה הקליפה להאחז בהם שקליפה ההיא נק' שד משום שהיא נאחזות בדינים דש"ד של שדי בטרם שבאה י דשדי ואית ליה רשו לחבלא שיש לו רשות להזיק מכח מקום החסרון שנעשה במלכות אבל מתוך שהוא סמוך לפתח כלומר שהיא קרובה להמשיך י דשדי שאז נעשים הדינים לפתח ע"כ אינו מזיק אע"פ שיש לו רשות.

ויש להבין למה קובעים המזוזה לימין הנכנס אל הבית ושמאל היוצא מהבית, והענין הוא כי הארת הבית ה"ס חכמה שבשמאל בסוד בחכמה יבנה בית. וע"כ הנכנס שפירושו שעוד לא קבל המוחין שבבית נמצא השם שדי שבמזוזה שה"ס הפתח בימין. כי עודו הוא במוחין דימין שהם חסדים, אבל היוצא מהבית שכבר קבל המוחין דו"ק דחכמה שבבית, ויוצא לו משם למדרגה אחרת, הרי המוחין שלו הם ו"ק דחכמה שבשמאל וע"כ השם שדי שבמזוזה הוא בשמאל, כי היוצא מהפתח מקבל עמו המוחין שקבל בבית וצריך שמירה שלא ימשום אותם ממעלה למטה וע"כ צריך להסתכל בסוד השם שדי שבמזוזה השומר אותו ומזכיר אותו שלא יכשל בעצת השד שהוא מסית בני אדם למשוך המוחין ממעלה למטה שהוא בחינת החטא דעץ הדעת, וכל שכן הנכנס אל הבית שצריך שמירה שלא ינזק בעצת השם, כי השד נמצא בצד שמאל של התח ומוכן להסיתו להגביר השמאל על הימין, דהיינו שימשיך החכמה ממעלה למטה. ואז יוכל להזיק לו בין בדיני הזכר שהם דיני השמאל ובין בדיני הנקבה שבמסך להיות השד כלול מב' מדרגות. בכל פעם שאדם נכנס לקבל חכמה, צריך הוא לזכור את הימין, היינו את האמונה, וכאשר מקבל כבר את התענוג עליו להישמר מהשמאל, שלא יסטה לקבל לעצמו, ולכן לשמאל צריך את השמירה שתגביל את התענוג, וכן שידע לכוונו למקום הראוי, ליחד. 

לכן כאשר נכנס למדרגה, נכנס עם גלגלאת ועיניים ולאחר שמקבל את האח"פ ואת אורות החכמה, יש להישמר מקו שמאל. בשלב ראשון בא היצר הרע כנגד הימין כדי למנוע אמונה, לאחר שכבר נכנסים פונה הוא לקחת את האור משמאל. 

ונודע שהדינים שבמסך דחיריק דקו אמצעי כלולים ממנעולא ומפתחא ונמצא שגם השד כלול משניהם והמחוחין דבחינת השמאל אינם מהפכים הדינים להעשות פתח, רק את הדינים דמפתחא שבמסך, אבל דיני המנעולא אינם מהפכים אלא שנגנזים וא"כ הם נשארים עוד בשד והוא יכול להזיק עמהם למוחין דשמאל. וזהו שמקשה ר"מ שאע"פ שהאדם כבר קבל המוחין שבבית שהם ו"ק דשמאל, עוד השד נשאר בימינו דהיינו מדיני הנקבא דמנעולא שהם מבחינת ימין, ומזוזה דהיינו בחינת הפתח שנעשה ע"י גילוי המוחין שבבית, הוא בשמאל שאין להם פעולה כלל על דיני הימין האלו וא"כ אין להם פעולה זה על זה. ומשיב, אחר שכבר קבל הארת השמאל שבבית ויוצא משם ההוא שידא זקיף עינוי וחמי ליצר הרע, כלומר שגם השד נהנה מאלו המוחין דשמאל וע"כ הוא נמשך ליצר הרע של אדם שהוא שמאל, שגם היצר הרע נכנע ממוחין האלו וע"כ השד נמשך לגמרי לצד שמאל דהיינו ליהנות מהם, והוסר לגמרי מדיני הימין ואין לו עוד שום אחיזה בהם שיוכל להזיק עמהם, אמנם עוד הוא יכול להזיקו עי"ז שיטה אותו למשוך האור ממעלה למטה כנ"ל דהיינו בדיני השמאל, אמנם שם שורה השם שדי שהוא שומר שלא יבוא האדם להמשי ממעלה למטה. ע"כ הוא יוצא וניצל ממנו.

היינו שלא ימשיך האור ממעלה למטה שבזה ממשיך טנוף ולכלוך ומים עכורים, כי במעשה זה הוא מבזה השם שדי שהוא נותן הגבול שלא ימשוך ממעלה למטה. וחד דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא עי אז מתבטל הפתח שנעשה בסוד השם שדי וחוזרים הדינים דש"ד למקום שבהם נאחז השד ומזיק לו.

וכד בר נש אתקין מזוזה לפתחיה וכו ההוא יצר הרע וההוא שידא בכל כרחייהו נטרי ליה, כי אותם הדינים דנוקבא ודיני הזכר שהשד כלול מהם הם עצמם מתהפכים לפתח לפתוח כל אוצרות הבית, על ידי השלמת י דשדי, ושומרים אותו שלא יתקלקל הפתח הזה. ואמרי זה השער לה' צדיקים יבואו בו, כי הדינים שבידיהם נהפכו ונעשו לשער אל הויה שיוכלו לקבל כל הארותיו. וכד לא קאים מזוזה לפתחיה, דהיינו שאאינו ממשיך י דשדי המהפכת הדינים דש"ד לפתח. יצר הרע וההוא שידא מתקנין כחדא כלומר שפועלים ביחד שמשימים ידיהם דהיינו הכוחות שלהם שהם הדיני הזכר והנקבה יחד הכלולים בשד, על ראשו דהינו ע הנשמה לו מחאי זמנהא קאים בלא נטירו, והקליפות עושים בו מה שרוצים להסיטו מקדושה לרצון פרטי.

ואתחנן כח – ל שעור 10

שמע ובשכמל"ו

כל המציאות הוא דבר אחד שלם.

תפיסת הנברא שלמה רק כשהיא נובעת מתפיסת הבורא.

למרות שנראה לאדם שאין שלמות במציאות, תפקידו לייחד הפרט והכלל כדי להגיע לשלמות, להבנת הכלל שהויה הוא האלוקים, שניהם מייצגים את הייחוד. זוהי תפיסה של קבלה של מעין הפכים שהם באחדות, כמו למשל הכל צפוי והרשות נתונה. המטרה להגיע לתפיסה שהשם אחד ושמו אחד. השם אחד זה מצד הכלל, ושמו גימטרייה רצון גם אחד. זוהי תפיסת חיים שכל המקרים, העליות והירידות הם שהביאו לשלמות, לתכלית.

  1. שמע ישראל וגו' זה הוא יחוד אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד זהו יחוד אחר שיהיה שמו שהוא המלכות הנק' שם בסוד אחד. וזה סוד הויה הוא האלקים שהויה שהוא ז"א הוא המלכות הנק' אלקים שזה כתוב, כשז"א ומלכות הם ביחוד אחד, וע"כ שמע ישראל ה"ס הויה ובשכמל"ו ה"ס הוא האלקים. 
  2. ואם תאמר א"כ הרי היחוד דשמע ובשכמל"ו הם כעין שכתוב הויה אחד ושמו אחד, שאינו שווה אל ה' הוא האלקים, שאם היה כתוב הויה ושמו הוא אחד היינו אומרים כך, ששווה אל הויה הוא האלקים, אבל לא כתוב, אלא הויה אחד ושמו אחד, וא"כ היה צריך לומר כעין זה, הויה הוא, האלקים הוא, והיה שווה אל הויה אחד ושמו אחד. וכיוון שלא כתוב כן אלא הויה הוא האלקים, הרי אינו דומה להויה אחד ושמו אחד, ואיך נאמר שיחוד שמע ובשכמל"ו שהם ב' יחודים, בדומה להויה אחד ושמו אחד שהוא שווה להויה הוא האלקים.
  3. ומשיב, אלא הכל הוא אחד שיחוד שמע ובשכמל"ו שה"ס הויה אחד בשמע ושמו אחד בבשכמל"ו הם אחד עם ה' הוא האלקים. כי כשמתיחדים ב שמות זה ביחוד אחד, דהיינו ביחוד שמע ישראל וגו' וזה ביחוד אחד, דהיינו ביחוד  בשכמל"ו אז נעשים ב' שמות אלו אחד ונכללים זה בזה ונעשה הכל שם אחד שלם ביחוד אחד, ואז כתוב הויה הוא האלקים. כי אז נכלל הכל זה בזה להיות אחד. אבל מטרם שהתיחדו כל אחד בפני עצמו, וזה בפני עצמו אינם נכללים זה בז להיות הכל אחד. באפן שהויה אחד ושמו אחד ודאי אינו שווה אל הויה הוא האלקים, אלא שהויה הוא האלקים הוא תוצאה מהויה אחד ושמו אחד. למלמד כאן שהויה הוא האלוקים כשיש ביניהם איחוד. כאשר מייחדים את ז"א וכן ייחוד שם המלכות מצד אלוקים, ואז כאשר שני הייחודים באים בשלמות במלכות, אז הוא אחד ושמו אחד, שזה גמר תיקון, עצמאות הבריאה.
  4. הכלל של כל התורה היינו תושב"כ ותושב"פ יחד, כך הוא ודאי. כי התורה היא תורה שבכתב והיא ותורה שבעל פה שבעל פה, זה שכתוב הויה היי ז"א. תורה שבעל פה הוא שכתוב האלקים שהוא המלכות, ומשום שהתורה ה"ס השם הקדוש ע" נק' כך, זה נק' הויה וזה אלקים. כאשר יודעים לצאת מהגלות ולחבר תושב"פ שהיא מלכות, שם אלקים עם תושב"כ שם הויה, אז השם שלם הויה הוא האלוקים. 
  5. תורה שבכתב ותורה שבעל פה זו כלל וזו פרט, התושב"כ היא כלל היי ז"א ותושב"פ היי מלכות, הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל שאין שלימות לזה בלי זה עד שיתחברו שניהם, ומתיחדים זה בזה ונעשה הכל אחד לתחתון אין אפשרות לתפוס את הכלל בלי הפרטים, ואין הפרטים יכולים להיות שלמים אלא אם כן הם מבטאים את הכלל. וע"כ כלל כל התורה היא כלל שלמעלה ז"א ושלמטה המלכות. משום ששם הזה הוא למעלה ושם הזה למטה, תושב"כ סוד עולם העליון, ז"א תושב"פ הוא סוד עולם התחתון מלכות וע"כ כתוב אתה הראת לדעת כי הויה הוא האלקים שניהם אחד, וזה כלל הכל של כל העולמות, וכל זה שאמרנו צריך האדם לדעת בעולם הזה התפקיד שלנו לאחד את תפיסת הנברא עם תפיסת הבורא, וכל זה דרך ראיית העולם הזה.
  6. ואם תאמר מצוות התורה איפה הם בכלל הזה, אם הויה הוא האלקים הוא כלל הכל, ומשיב אלא זה הויה הוא זכור וזה האלקים הוא שמור וכל מצוות התורה באלו כלולות בסוד זכור ובסוד שמור, שזכור כולל רמ"ח מ"ע ושמור כולל שס"ה ל"ת והכל אחד. גם הגבול, לכאורה שלילה בונה את השלם, גם תפיסת הבריאה, הרצון לקבל הוא חלק מתפיסת השלמות. השלמות היא חיבור הרצון להשפיע עם הרצון לקבל. 
  7. פתח רבי יוסי ואמר זה שלמדנו שתפלת ערבית היא חובה הוא ודאי משום שק"ש של ערבית היא חובה כי הקב"ה מתיחד בלילה בסוד ק"ש כמו שמתיחד ביום. ומדת לילה נכללת ביום ומדת יום נכללת בלילה ונעשה היחוד, ומי שאומר רשות הוא מטעם התפלה שנתקנת כנגד אימורים ופרדים הנעכלים ונשרפים בלילה שהם אינם חוב, כי תפלת שחרית ומנחה הם כנגד ב תמידים שהם חוב ותפילת ערבית כנגד אימורים שהם רשות. וכבר העמדנו. התוצאה נמצאת גם בלילה בו צריכים לעכל את הקורבנות, לכן תפילת ערבית חובה.
  8. כתוב ואהבת את ה' אלקיך, ויש לשאול אם ביחוד הזה דשמע ישראל נכלל הכל, ימין ושמאל, למה כתוב אח"כ ואהבת שהוא ימין והיה אם שמוע שהוא שמאל, הרי ביחוד ק"ש כבר נכללו. ומשיב אלא שם בק"ש הוא בכלל שימין ושמאל דדעת נכללו בכלל אחד, בהויה וכאן בפרט שתחלה כתוב, ואהבת בפני עצמו שהוא חסד, ואח"כ כתוב, והיה אם שמוע בפני עצמו שהוא גבורה, כך צריך להיות. ק"ש היא בדעת, והתפשטות לגוף ואהבת. אין זה מספיק רק את הכלל, צריך גם את הפרט והיה אם שמוע.
  9. ובסוד היחוד אשר הערנו בו היחוד דק"ש הוא כמו היחוד תפילין של ראש ושל יד. בתפילין של ראש יש ד פרשיות וכבר למדנו אותן וכאן בק"ש יש ג שמות הויה אלקינו הויה, שם ארבע פרשיות שכל אחת ואחת היא בפני עצמה וכאן רק ג שמות מה ההפרש בין זה לזה. השאלה האם הדעת הכוללת חסד וגבורה היא אחד או שנים. כל זמן שלא עושים את היחוד הוא שנים במקיף, וכשנכנס למדרגה הוא אחד. 

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

  1. ומשיב אלא אלו ארבע פרשיות שאחת קדש היא הנקודה הראשונה היי י דהויה שהיא חכמה, ואחת היי והיה כי יביאך היא סוד עולם הבא שהוא בינה. ואחת היי שמע היא ימין דדעת ואחת שהיא והיה אם שמוע, היא שמאל דדעת, אלו הם סוד תפילין של ראש וכאן בסוד זה בק"ש היחוד הזה של ג שמות העליונים הויה אלקינו הויה, הם כעין אלו ארבע פרשיות דתפלין. הויה הראשונה היא נקודה עליונה ראשית הכל, היי חכמה אלקינו ה"ס עולם הבא דהיינו בינה, הויה האחרונה היא כלל ימין ושמאל דדעת, ביחד בכלל אחד, ואלו הם סדר תפילין של ראש וזה הוא יחוד הראשון בק"ש כל זמן שהאור מקיף שעדיין אין בו ייחוד והוא נפרד, ורק כאשר יכנס פנימה הדעת תהיה בחינה אחת, אלא מכוונים אותנו לייחוד כדי לכוון בתפילה ליחדם כמו שניתן בשבת ויום טוב. התפילין הם בסוד אור מקיף שעדיין לא שלם אצל הנברא. 
  2. תפילין של יד הן כלל של כל אלו ד פרשיות ביחד דהיינו בית אחד וזה הוא סוד יחוד ב שבק"ש שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כאן ביחוד ב הוא הכלל של ד פרשיות התפלין של ראש הנכללים תוך התפילין של יד בבית אחד. כלומר שיחוד בשכמל"ו דומה לחוד ד פרשיות תפילה של יד.
  3. וסוד זה הוא ברוך זה סוד נק' עליונה שהיא חכמה שהיא ברוך, משו שכל הברכות נובעות משם, ואם תאמר שעולם הבא נק' ברוך שהיא בינה, אינו כן כי נקודה עליונה חכמה היא זכר ועולם הבא בינה היא נקבה, לפיכך הוא הזכר נק' ברוך והיא הנקבה הנק' ברכה, ברוך הוא זכר וברכה היא נקבה וע"כ ברוך הוא נקודה עליונה דהיינו חכמה. זהו עולם הבא היי בינה שהיא שם גדול כמש"א ומה תעשה לשמך הגדול שמו גימטרייה רצון שהוא הנברא. כבוד זהו כבוד עליון היי דעת שהוא ימין ושמאל דדעת וכולם כלולים בתפלה של יד ההיא היי במלכות שהיא סוד המלה מלכותו, והמלכות לוקחת הכל בתורה, ובזה נכללו במלכות זו כל העולמות לזון אותם ולכלכל אותם במה שצריכים שזהו לעולם ועד. כי ועד לשון מזון כמו בבוקר יאכל עד. ולעולם ועד פירושו שהמלכות מזינה עולם כולו. ברוך חכמה, שם בינה, כבוד דעת, מלכותו שמקבלת, לעולם ועד שמזינה את כל העולמות. 
  4. וזה הוא גם כן היחוד של תפלין של ראש ותפילין של יד כי כעין סוד היחוד של התפלין כן הוא יחוד הכל וזה הוא בירורו של הדבר וכך סדרתי היחוד הזה לפני המאור הקדוש שהוא ר"ש ואמר לי, כי בד' אפני מסתדר היחוד דק"ש וסדר הזה הוא הברור מכולם וכך הוא ודאי. ובכולם הם סוד היחוד היי בק"ש ושאר דברים, אבל הסדר של התפלין הוא יחוד עליון כראוי.

ואתחנן לד – לו שעור 12

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

לאחר שנעשה הייחוד, דהיינו החיבור בראש, צריך שהדעת תתפשט גם לגוף. משה תיקן את סוד האמונה, ויעקב בא לתקן למטה במלכות כדי שתתפשט ההארה לתחתונים.

השאיפה היא להגיע לשערי הבינה, שערי ההשפעה, ע"י כיוון הלב בשמע ישראל, שעולים למדרגת הבינה, מדרגה בה קונים את מידת ההשפעה, מקום הבחירה ביתר דבקות.  

  1. ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת בסוד שם אחד בק"ש היי בהויה אחרונה בדרך כלל הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט היי ואהבת בפני עצמו והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים בשמע ובבשכמל"ו שהיה הויה אחד תפילין של ראש שהוא היחוד דשמע ישראל ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד שהוא היחוד דבשכמל"ו ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד הסתדר הכל בכלל מראש נקודה עליונה צרים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל היי כתר. ע"י התחתון יש לעטר לפי מה שהיה בכלל.
  2. חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד יחוד הפסוק שכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והן כ"ה אותיות חקוקות בסוד של מעלה היי בסוד ז"א כי כ"ה רומז על כ"ב אותיות התורה ותנ"ך שה"ס ג קווים כמ"ש לפנינו. יעקב רצה לתקן למטה במלכות ביסוד היחוד ותקן בכ"ד אותיות והם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיעקב תקן אותו שיש בו כ"ד אותיות ולא השלים לכ"ה אותיות והוא משום שעוד לא התקן בזמנו המשכן שהוא כנגד מלכות, כיון שהתקן המשכן ונשלם הדבר שהמשכן נמשך ממנו, לא דיבר עמו אחר שנשלם, אלא בכ"ה אותיות להראות שזו המלכות, נשלמה כעין שלמעלה כמו ז"א שיש לו כ"ה אותיות שכתוב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הרי יש בו כ"ה אותיות.
  3. וע"כ יש כ"ה מינים להשלים תקון המשכן שהם י"ג מינים זהב וכסף וגו' וי"ב אבנים שבחשן וכל אלו האותיות למדנו באלו אותיות חקוקות שלמדנו מאדוני. ומשם שהמשכן נשלם בסודות אלו כ"ה אותיות ע"כ נק' המשכן היי המלות בשם כה, שמורה על יחוד השלמות שבמשכן שהוא המלכות וע"כ כתוב וחסידך יברכוכה שהוא אותיות יברכו  כה שה"ס שלימות כל המשכן התקון שלו. הייחוד של כה הוא דבר שלם שצריך להיות בק"ש וגם בבשכמל"ו. המשכן הוא גילוי המלכות, לכן לעתיד לבוא מוסיפים לגמטרייה את הכולל. 
  4. כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה נביאים וכתובים שג' וכ"ב הם כ"ה שהם כלל אחד וסוד אחד. בשעה שישראל מיחדים היחוד בסוד כ"ה אותיות שבמקרא הזה שהם שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד. והיחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם כ"ב אותיות ומכוין בכל אחד מהם כל האותיות מתחברות יחד ועולות לחבור אחד שהם מ"ט אותיות כנגד מ"ט שערים שבסוד היובל שהוא בינה ואז צריך להעלות היחוד עד המלה ועד ולא יותר, כי במלה ועד נגמר החשבון מ"ט ואז נפחים מ"ט שערי בינה, ומחשיב הקב"ה אותו האדם כאלו קיים התורה כולה הבה בכולה במ"ט פנים. מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר. 
  5. וע"כ צריך לכוון הרצון בכ"ה אותיות דשמע ובכ"ד של ברוך שם להעלותם ברצון הלב במ"ט שערי בינה שאמרנו. אחר שהתכוון בזה יכוון באותו היחוד שאמר אדוני אשר שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שיתכוון בהם, ודאי הוא כלל של כל התורה שלמעלה שהוא ז"א תורה שבכתב ושלמטה תורה שבעל פה שהיא מלכות, וזה הוא סוד אדם שהוא שלמות זכר ונקבה, היי השלמות של ז"א ומלכות ויחוד זה הוא סוד כל האמונה זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא. 
  6. רבי אבא שלח לרבי שמעו ואמר לו, זה שהעמיד אדוני בתפלין דרבון עולם ד פרשיות שהם קדש קדשים היי חו"ב ותו"מ דדעת יפה הוא. העור שעל התפילין והרצועות שנק' קדושה סמך על זה מאין לנו. שלח לו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' עור הוא בדיוק, היי מלכות הנק' עור וכך העמיד רב המנונא סבא ואלו הם  של ראש שד' פרשיות הם ד מוחין דז"א והעור הוא מלכות דז"א ותפלין שעל הזרוע כתוב ידכה עם ה ללמד שד' פרשיות הן המוחין של אות ה שהיא מלכות. העור מראה על המלכות. יש את ייחוד המלכות שמתאחדת עם ז"א ויש את הביטוי החיצוני שהוא עור. 
  7. אמר רבי שמעון, יש מי שלומד באפן זה אשר והיה אם שמוע, הוא זרוע שמאל של הקב"ה ונק' ספירת הגבורה, אם כן הרי לא נשאר בראש היי במוחין אלא ג פרשיות קדש והיה כי יביאך, שמע שהם חכמה ובינה וימין דחסד וחסר מוח ד שהוא שמאל דדעת שאת אומר אשר והיה אם שמוע הוא בספירת הגבורה שבוא בגו והרי הם בראש ארבעה מוין, אלא ב מרכבות קדושות הם של חו"ב תו"מ זה בתפילין של יד שנקשר בלב, שהוא מלכות וזה בתפילין של ראש, נקשר במוח שהוא ז"א. ונמצא שגם פרשה ד בתפילין של ראש היא ג"כ במוח דהיינו שמאל דדעת ולא בגוף והלב ומוח שהם ז"א ומלכות נקשרים זהה בזה וזווג אאחד להם. ויפה אמרו החברים והיה לאות על ידכה סובב על המלכות כמו שלמדנו שלא נק' המלכות אלא אות כי תפלין של יד הם מוחין דמלכות. מלמד כאן שגבורה זו אינה גוף אלא נמצאת בראש.
  8. אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים  עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.
  9. אז אותו רוח הקדוש עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, אז מצוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו, ז"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו יראת הרוממות הוא כש"א וחושבי מחשבות שהם מחשבות אומנות, אף כאן אלו שעושים לשמו אומנות בכל דבר אומנות התפילין בבתים  שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם, אומנות הציצית בחוטים שלהם בחוט התכלת אומנות המזוזה ואלו הם חושבי שמו כמ"ש וחושבי מחשבות זו האומנות, להביא לידי ביטוי את האמונה שהיא מופשטת.
  10. ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות, ראו מה בני עובד בעולמי, ומי  שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו ואומר אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך, אומר הקב"ה איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר מפני שלא מביא לידי ביטוי את האומנות של יראי שמו.
  11. אמר רבי יוסי אשרי חלקו של משה שאמר כאן בשמע ישראל אלקינו, כי אמר ר"ש משה נאחז במדרגה עליונה יותר על שאר נביאים הנאמנים וא"ר שמעון, אם היו ידועים בני אדם דברי תורה היו יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים.

ואתחנן לד – לו שעור 12

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

לאחר שנעשה הייחוד, דהיינו החיבור בראש, צריך שהדעת תתפשט גם לגוף. משה תיקן את סוד האמונה, ויעקב בא לתקן למטה במלכות כדי שתתפשט ההארה לתחתונים.

השאיפה היא להגיע לשערי הבינה, שערי ההשפעה, ע"י כיוון הלב בשמע ישראל, שעולים למדרגת הבינה, מדרגה בה קונים את מידת ההשפעה, מקום הבחירה ביתר דבקות.  

  1. ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת בסוד שם אחד בק"ש היי בהויה אחרונה בדרך כלל הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט היי ואהבת בפני עצמו והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים בשמע ובבשכמל"ו שהיה הויה אחד תפילין של ראש שהוא היחוד דשמע ישראל ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד שהוא היחוד דבשכמל"ו ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד הסתדר הכל בכלל מראש נקודה עליונה צרים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל היי כתר. ע"י התחתון יש לעטר לפי מה שהיה בכלל.
  2. חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד יחוד הפסוק שכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והן כ"ה אותיות חקוקות בסוד של מעלה היי בסוד ז"א כי כ"ה רומז על כ"ב אותיות התורה ותנ"ך שה"ס ג קווים כמ"ש לפנינו. יעקב רצה לתקן למטה במלכות ביסוד היחוד ותקן בכ"ד אותיות והם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיעקב תקן אותו שיש בו כ"ד אותיות ולא השלים לכ"ה אותיות והוא משום שעוד לא התקן בזמנו המשכן שהוא כנגד מלכות, כיון שהתקן המשכן ונשלם הדבר שהמשכן נמשך ממנו, לא דיבר עמו אחר שנשלם, אלא בכ"ה אותיות להראות שזו המלכות, נשלמה כעין שלמעלה כמו ז"א שיש לו כ"ה אותיות שכתוב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הרי יש בו כ"ה אותיות.
  3. וע"כ יש כ"ה מינים להשלים תקון המשכן שהם י"ג מינים זהב וכסף וגו' וי"ב אבנים שבחשן וכל אלו האותיות למדנו באלו אותיות חקוקות שלמדנו מאדוני. ומשם שהמשכן נשלם בסודות אלו כ"ה אותיות ע"כ נק' המשכן היי המלות בשם כה, שמורה על יחוד השלמות שבמשכן שהוא המלכות וע"כ כתוב וחסידך יברכוכה שהוא אותיות יברכו  כה שה"ס שלימות כל המשכן התקון שלו. הייחוד של כה הוא דבר שלם שצריך להיות בק"ש וגם בבשכמל"ו. המשכן הוא גילוי המלכות, לכן לעתיד לבוא מוסיפים לגמטרייה את הכולל. 
  4. כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה נביאים וכתובים שג' וכ"ב הם כ"ה שהם כלל אחד וסוד אחד. בשעה שישראל מיחדים היחוד בסוד כ"ה אותיות שבמקרא הזה שהם שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד. והיחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם כ"ב אותיות ומכוין בכל אחד מהם כל האותיות מתחברות יחד ועולות לחבור אחד שהם מ"ט אותיות כנגד מ"ט שערים שבסוד היובל שהוא בינה ואז צריך להעלות היחוד עד המלה ועד ולא יותר, כי במלה ועד נגמר החשבון מ"ט ואז נפחים מ"ט שערי בינה, ומחשיב הקב"ה אותו האדם כאלו קיים התורה כולה הבה בכולה במ"ט פנים. מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר. 
  5. וע"כ צריך לכוון הרצון בכ"ה אותיות דשמע ובכ"ד של ברוך שם להעלותם ברצון הלב במ"ט שערי בינה שאמרנו. אחר שהתכוון בזה יכוון באותו היחוד שאמר אדוני אשר שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שיתכוון בהם, ודאי הוא כלל של כל התורה שלמעלה שהוא ז"א תורה שבכתב ושלמטה תורה שבעל פה שהיא מלכות, וזה הוא סוד אדם שהוא שלמות זכר ונקבה, היי השלמות של ז"א ומלכות ויחוד זה הוא סוד כל האמונה זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא. 
  6. רבי אבא שלח לרבי שמעו ואמר לו, זה שהעמיד אדוני בתפלין דרבון עולם ד פרשיות שהם קדש קדשים היי חו"ב ותו"מ דדעת יפה הוא. העור שעל התפילין והרצועות שנק' קדושה סמך על זה מאין לנו. שלח לו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' עור הוא בדיוק, היי מלכות הנק' עור וכך העמיד רב המנונא סבא ואלו הם  של ראש שד' פרשיות הם ד מוחין דז"א והעור הוא מלכות דז"א ותפלין שעל הזרוע כתוב ידכה עם ה ללמד שד' פרשיות הן המוחין של אות ה שהיא מלכות. העור מראה על המלכות. יש את ייחוד המלכות שמתאחדת עם ז"א ויש את הביטוי החיצוני שהוא עור. 
  7. אמר רבי שמעון, יש מי שלומד באפן זה אשר והיה אם שמוע, הוא זרוע שמאל של הקב"ה ונק' ספירת הגבורה, אם כן הרי לא נשאר בראש היי במוחין אלא ג פרשיות קדש והיה כי יביאך, שמע שהם חכמה ובינה וימין דחסד וחסר מוח ד שהוא שמאל דדעת שאת אומר אשר והיה אם שמוע הוא בספירת הגבורה שבוא בגו והרי הם בראש ארבעה מוין, אלא ב מרכבות קדושות הם של חו"ב תו"מ זה בתפילין של יד שנקשר בלב, שהוא מלכות וזה בתפילין של ראש, נקשר במוח שהוא ז"א. ונמצא שגם פרשה ד בתפילין של ראש היא ג"כ במוח דהיינו שמאל דדעת ולא בגוף והלב ומוח שהם ז"א ומלכות נקשרים זהה בזה וזווג אאחד להם. ויפה אמרו החברים והיה לאות על ידכה סובב על המלכות כמו שלמדנו שלא נק' המלכות אלא אות כי תפלין של יד הם מוחין דמלכות. מלמד כאן שגבורה זו אינה גוף אלא נמצאת בראש.
  8. אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים  עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.
  9. אז אותו רוח הקדוש עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, אז מצוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו, ז"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו יראת הרוממות הוא כש"א וחושבי מחשבות שהם מחשבות אומנות, אף כאן אלו שעושים לשמו אומנות בכל דבר אומנות התפילין בבתים  שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם, אומנות הציצית בחוטים שלהם בחוט התכלת אומנות המזוזה ואלו הם חושבי שמו כמ"ש וחושבי מחשבות זו האומנות, להביא לידי ביטוי את האמונה שהיא מופשטת.
  10. ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות, ראו מה בני עובד בעולמי, ומי  שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו ואומר אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך, אומר הקב"ה איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר מפני שלא מביא לידי ביטוי את האומנות של יראי שמו.
  11. אמר רבי יוסי אשרי חלקו של משה שאמר כאן בשמע ישראל אלקינו, כי אמר ר"ש משה נאחז במדרגה עליונה יותר על שאר נביאים הנאמנים וא"ר שמעון, אם היו ידועים בני אדם דברי תורה היו יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים.

ואתחנן לז – לט שעור 13

אלקינו אלקיך    

  1. משה ידבר אל והאלקים יעננו בקול. ולמדנו מהו בקול, היי בקולו של משה ופה הוא בקולו של משה הוא בדיוק, היי באותו קול שהוא אוחז בו שהוא ז"א שהוא עולה בו על כל שאר הנביאים שאינם נאחזים אלא במלכות ולא בז"א. ומשום שהוא נאחז בקול הזה שההוא ז"א יותר מכולם, הנה בקול הזה שהוא מדרגה עליונה היה אמר לישראל ה' אלקיך שהיא המדרגה הנק' שכינה השורה בתוך ישראל שהיא למטה ממדרגת ז"א שנאחז בו משה, אשרי חלקו. הגה הוא מלכות, וקול הוא מה שבא מבפנים ומקבל ביטוי דרך ההגה. קולו של משה בא ממדרגת זעיר אנפין ושאר הנביאים מדברים ממדרגת המלכות. משה קנה מדרגה גבוהה מאדם הראשון, ומשה הוא שמוריד לנו את התורה. וקשה שאומרים חז"ל שמשנה תורה אמר משה מפי עצמו, אלא בדרגת משה, התורה עוברת דרכו.  
  2. אמר רבי שמעון, למדנו, קללות שבתורת כהנים בחומש ויקרא, משה אמרם מפי הגבורה קו שמאל וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.
  3.  וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.
  4. אלא יפה הוא, לא מעצמו אלא מפי עצמו, הוא אותו הקול שמשה אחוז בו דהיינו ז"א וע"כ הללו שבתורת כהנים מפי הגבורה שהיא בינה הנק' גבורה עליונה, והללו במשנה תורה מפי עצמו היינו מפי מדרגה ההיא שנאחז בה משה יותר מכל נביאים הנאמנים שהיא מדרגת ז"א. ועל כן בכל מקום נאמר אלקיך, משום שרומז על מלכות היא למטה מז"א וכאן בשמע ישראל נאמר אלקינו משום שרומז על בינה שהיא למעלה מז"א, שמשה נאחז בו. 
  5. כמה יש לבני אדם לשמור דרכיהם כדי שיעסקו בעבודת ריבונם ויזכו לחי עולם. תחת הכסא של המלך הקדוש שהוא המלכות יש מדורים עליונים. ובמקום ההוא של הכסא שהוא המלכות נקשרת המזוזה להציל האדם מכמה מיני דינים המוכנים לעורר בהם בני אדם בעולם ההוא. כעין זה עשה הקב"ה לישראל ונתן להם מצוות התורה כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. המצווה היא כעין מזוזה שעומדת בין הפנים לחוץ, וכך הפעולה החיצונית של המצווה שומרת על האדם כשיש בה שם הויה ושם שדי. חייב אדם את המצוות כדי לבטא עצמו כראוי בחיים. בפנימיות כל אחד ישנה נקודה שלמה, וכשזוכים לגעת בנקודה זו בהשראה, יש ענין לקליפות להאחז בדבר. כמו המזוזה השומרת, כך ניתן ע"י שמירת המצוות להנצל מהקליפות. היציאה החוצה מביאה עוד פרטים ומציאות כדי לעבוד בפנים בכוח האני האמיתי, ובכך להביא עצמו למימוש תכליתו. המצוות מצוותות ומקשרות בין החוץ לפנים.

מים ששופכים לפני הפתח

  1. רבי חייא אמר, כל מי שרוצה להשמר בדרכיו לא יעבור על מים ששופכים לפני הפתח משום ששם שורה שד אחד והוא בין ב דלתות הפתח, ופניו כנגד הפתח ורואה כל מה שעושים בבית. וע"כ אין אדם צריך לשפוך מים בין ב שערי הפתח השער בין הבית לשער החצר. רבי יצחק אמר, מים צלולים אין איסור בהם, אלא שלא ישפוך אותם דרך בזיון, מהטעם שיש לו לשד רשות להזיק. ולא עוד אלא שמחזיר ראשו כנגד הבית, ובכל מה שמסתכל נעשה מקולל. כל דבר שעושה אדם בדרך ביזיון, מעורר הוא שד. מים מסמלים חכמה, תענוג, וכאשר שופכים אותם בביזיון, נותנים כח לשד ומעוררים אותו. מפגש עם תענוג של זוהמה שבחוץ מסוכן, שכן עלול האדם לקחת אותו לפרטיותו, לכן הפתח בו רובץ החטאת בו נמצאת נקודת הבחירה המאתגרת לאדם, להביאו מהחוץ לפנים בדרך קדושה.
  2. שס"ה כחשבון ימות השנה, יש לו לדש משמשים שהוא שולט עליהם, וכולם יוצאים עם האדם כשיוצא מפתח ביתו, אמר רבי אלעזר, כל זה כי רצה הקב"ה לשמור את ישראל והתקין שמו הקדוש למעלה שהוא התורה וכל התורה היא שם קדוש אחד, ומי שעוסק בתורה עוסק בשמו.
  3. אדם צריך לרשום בפתח ביתו את השם הקדוש שהוא אמונת כל. כי בכל מקום שהשם הקדוש נמצא, מינים רעים אינם נמצאים שם, ואינם יכולים לקטרג על האדם, כמ"ש לא תאונה אליך רעה. כשאדם נמצא בתוך הכלל של מצוות התורה, אז הוא נשמר מפני שהכלל קובע, ואינו נסמך על עצמו כפרט.
  4. המקום שפתח הבית שורה שם הוא כעין שלמעלה המקום שפתח הבית העליון שורה, נק' מזוזה שהוא תקון הבית, ופתח הבית. מזוזה ההיא בורחים בעלי חוק ובעלי הדין אינם נמצאים לפניו. וכנגד זה למטה, כשהאדם מתקן מזוזה לפתח ביתו, וזה השם הקדוש שדי, רשום באותיותיו, הרי אותו האדם מעוטר בעטרותיו של אדונו, ומינים הרעים אינם קרבים לפתח ביתו, ואינם נמצאים שם. חייב אדם לפעול לפי החוקים העליונים, ולא משנה מה הוא חושב או מרגיש. 
  5. רבי אבא בא מלראות את רבי שמעון, פגש בו רבי יצחק אמר לו, מאין אתה בא בעל האור. איש המתדבק באש אוכלה כל יום, הרי האור שורה עמו ואינו צריך לבקש ממני. אמר לו, למדנו שחוב מוטל על אדם לקבל פני השכינה בכל ראש חודש ושבת. ומי הוא זה, זה רבו, וכל שכן מאור עליון קדוש שהוא ר"ש שכל העולם צריכים לקבל פניו, אמר רבי יצחק, אחזור עמך לר"ש ואקבל פני השכינה ואטעם אלו דברים העליונים שטעמת לפניו.

ואתחנן מ – מב שעור 14

הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם

כשטוב לישראל, מתברכים גם אומות העולם.

כדי לבנות הגנה על האדם לכוון את ליבו לאמונות הבסיסיות. 

הפנימיות נותנת את כח השמירה מבחוץ.

ע"י הדמיון יכול לנסות אדם לתפוס חוויה קודמת של שלווה וחיבור לנקודה הפנימית ועליה להישען. ע"י הדמיון מכוונים את הלב כדי לתת את הכח לשמירה ממקרים חיצוניים. רק כוונה אינה מספיקה. דרושה מסגרת של תורה מצוות והנהגות, כאשר המעשה החיצוני נדרש גם הוא כדי לגבות את השמירה הפנימית. מזוזה הכוונה למצוות התורה שאדם מעבד את המציאות להנפשה דרכה, וכך בונה מזוזה בליבו. בכל מקרה או מפגש עם המציאות, יש לבחון כיצד יעבור הוא את המזוזה שבפתח הלב. וכך יוכל להימנע ממצב של עבד כי ימלוך, תאווה גשמית במקום אמונה בשם הויה. 

  1. פרח רבי אבא, שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי–    הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. שיר זה לא כתוב מי אמרו, אלא בכל מקום שהוא סתום ולא נזכר מי אמרו, רוח הקדש שהוא מלכות, אמרו על ישראל בגלות. הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היה צריך לומר היושב.
  2. ומשיב מי שרוצה להתפלל תפלתו לפני המלך הקדוש צריך לבקש מהעמוקה מכל דהיינו מבינה, שתשפיע ברכות למטה. כמ"ש שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' ואותה י יתרה ב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היא העמוקה מכל מבינה ומזו צריך לבקש בקשתו להריק ברכות למקום ההוא שנק' שמים שהוא ז"א שיזונו ממנו הכל. וע"כ כתוב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם ממש דהיינו בז"א שנק' שמים, כי כשהברכות נוזלות ונמשכות מאותו המקום העמוק מכל שהוא בינה ומתישבות במקום שנק' שמים, דהיינו בז"א נמצאות אז הברכות בעליונים ותחתונים. אמנם המילה ברוך היא בחכמה, וברכה נמצאת בבינה, וכשיש ברכה אומר שבינה מחוברת לחכמה, ז"א עולה לבינה כשאו"א מחוברים. 
  3. הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים  אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ: כֵּן עֵינֵינוּ, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ  עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ, שואל מהו כְעֵינֵי עֲבָדִים ומשיב אלו הם שאר שרי העמים שהם ע שרים העליונים שאינם נזונים אלא משיורי נוף האילן, שהוא ז"א שישראל מתדבקים בו הם פרטים שמקבלים מהכלל ואינם מונהגים משם הויה, אלא בעיקר משמות אלקים צבאות ויתר השמות הנובעים משם הויה. וכשישראל לוקחים ברכות ממקום ההוא משם הויה כולם מתברכים מישראל. מכאן תפקיד לעם ישראל לגדל ולטפח את הנקודה הפנימית ע"י תורה ומעשים טובים. אם צד אומות העולם שבנפש האדם מחפש הנאה לפרטיות, אין הוא ממלא תפקידו.
  4.  כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ זו היא השפחה שהעמדנו, שהרג הקב"ה הכח שלה במצרים, דהיינו שכתוב עד בכור השפחה. כי אין הכח שלה נמצא אלא כשנמשך מתמצית השפע של ארץ ישראל שהיא המלכות, וארץ ישראל נק' גברתה של השפחה. ועל זהה כתוב, תחת שלש רגזה ארץ. זו ארץ ישראל שהיא המלכות. תחת עבד כי ימלוך אלו הם העבדים שאמרנו שהם ע שרי האומות שזהה נאמר בעת שניתנה ממשלה לאחד מהם. וזה שכתוב, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דהיינו משעבוד השרים של האומות. שפחה כי תירש גבירתה, זו היא השפחה שאמרנו, שנאמר עליה עד בכור השפחה. בנפש האדם הרצונות הגדולים נמצאים בשמירה ע"י הגויים, רצונות שיש לפדות בהדרגה כשבאים בגלות, ועד גמר תיקון יש להיבדל מהגויים, אך אין לתת לעבד למלוך. היציאה מהגלות הנפשית, ממצרים אומרת שניתן להשתחרר משליטת שרי האומות, ולבוא לאמונה בשם הויה ולא בכוחות, באלוקים אחרים שהם רק שליחים של השם שברא יש מאין. 
  5. מצד שפחה זו יצאו כמה רוחות חוקרי דין שמקטרגים כנגד ישראל, ובאים לקטרג עליהם. והקב"ה עשה שמירה לישראל כמו אב הרוצה לשמור את בנו מכל מקרה. אמר הקב"ה לישראל כמה מקטרגים מוכנים כנגדכם, עסקו בעבודתי ואני אהיה שומר אתכם מבחוץ. אתם תהיו נתונים בבתיכם מבפנים ותהיו ישנים במטתכם ואני אהיה שומר עליכם מבחוץ ומסביב מטותיכם. כמו שישים הגיבורים סביב מיטת שלמה המלך,, כאשר ששים הוא ז"א, הקב"ה שאומר לישראל, שההגנה עליהם היא ע"י שם הויה והתורה שאז לא תהיה שליטה לכוחות הנפשיים הגויים שבנפש בריצה אחרי כבוד, עוצמה וכדומה.
  6. ובא וראה בשעה שאלו מינים הרעים קרבים לפתחו של אדם, נושאים ראשם ומסתכלים בשם הקדוש הנראה מבחוץ שד"י, שהוא שדי המתעטר בעטרותיו דהיינו הממשיך כל המוחין אל המלכות. שם הזה שולט על כולם ממנו יראים ובורחים ואינם קרבים לפתחו של האדם. כפי שבמשכן יריעות העיזים שהם דין חופים עליו, כך ההגנה באה לשמור על האדם ע"י שד מהמילה שד"י עם האות יוד שהיא החכמה.
  7. אמר לו רבי יצחק, אם כן, ירשום האדם שם הזה שדי, בפתח הבית ולא יותר, למה צריכים כל הפרשה שבמזוזה. אמר לו יפה הוא, כי שם הזה, שדי שהוא יסוד אינו מתעטר, אלא באלו האותיות כולם הרשומים ברשימת המלך דהיינו הנכתבים במזוזה שה"ס המוחין הנמשכים ע"י אותו השם, וכשנכתבת כל הפרשה אז מתעטר שם הזה בעטרותיו. והמלך ז"א יוצא בכל צבאותיו כולם רשומים ברשימת המלך שהיא המלכות, אז מפחדים מפניו ובורחים מפניו כי אחר שמתגלה ע"י שם שד"י כל המוחין אל המלכות אז מתהפך החלל להיות מזוזה.
  8. והיה של והיה אם שמוע הוא שם קדוש הויה, ממטה למעלה, כי כתוב תחילה ו"ה ואח"כ י"ה שזה מורה על החכמה שבקו שמאל שאינה מאירה אלא ממטה למעלה ועל כן נרשם השם שדי מבחוץ כנגד השם הזה. השם והי"ה מבפנים ושדי מבחוץ כי השם שדי הוא המגביל את החכמה שבשם והי"ה שלא תאיר אלא ממטה למעלה, כדי שיהיה האדם נשמר מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים מוכנים בשעה ההיא שאדם מניח מזוזה לפתחו, כולם מכריזים ואומרים זה השער לה'
  9. אשרי חלקם של ישראל כי אז ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש, כי כולם רשומים ממנו רשומים בגופם ברושם הקדוש של ברית מילה רשומים בלבוש בעטוף של מצווה, רשומים בראשם בבתים של התפילין שהם שם של אדונם, רשומים בידיהם ברצועות של קדושה, רשומים בנעליהם בנעל של מצווה דהיינו בקרבן פסח שנאמר נעליכם ברגליכם ובחליצה רשומים בשדה בזריעה קצירה רשומים בבתיהם במזוזה בפתח, בכל דבר הם רשומים שהם בני מלך העליון אשרי חלקם. 

ואתחנן מג – מה שעור 15

אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים

מזוזה מחברת בין הפנים לחוץ, ואם יוצאים מפנימיות הלב ובאים לרצון חיצוני, הקליפה, מאבדים את קשר הברית עם הקב"ה. מפגש חיצוני עם המציאות, אינו מציאת מטרה, אלא זהו מפגש עם חומר גלם לעבודה נפשית, שמזמנת ההשגחה כדי לאפשר לך להתקדם. מכאן שכל מקרה או מפגש חיצוני יש להביאו דרך מבחן האמונה בשם הויה, ושמירה על הברית עם מקור הכוחות והבריאה כולה. 

  1. בעוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא מה שכתוב אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. אֹתִי עָזְבוּ זה הוא שמשקר באות רושם הקדוש, ובמה משקר בו, היינו שמכניסו ברשות אחר, כש"א ובעל בת אל נכר, שנק' בורות נשברים, כי העמים עובדי עבודה זרה נק' בורות נשברים. במקום להתחבר לשם הויה, מחפשים קשר עם שמות וכוחות אחרים. שם הויה הוא היסוד, הוא הבורא יש מאין, וכל שאר הכוחות נובעים ממנו יתברך.
  2. ושל ישראל שהיא המלכות נק' באר מקור מים חיים, זהו רשות הקדוש של האמונה הקדושה, שהיא המלכות ונק' באר מבועים שמם צלולים יוצאים ונוזלים ממנה כש"א ונוזלים מהלבנון, וכן ונוזלים מתוך בארך וכתוב מעין גנים באר מים חיים. הס"א נק' בורות נשברים אשר לא יכילו המים. תענוגות העולם הזה הם הבורות נשברים, תענוג מידי שאינו מחזיק וודאי שאינו מועיל.
  3. נהר הנמשך ויוצא שהוא יסוד משקה לכל הגן שהוא מלכות ומרוה לכל מקום ומקום כמו שהעמדנו, עד שממלא לאותו מקום של הגן, הנק' באר מים חיים שהוא יסוד המלכות שמשם נזונים העליונים ותחתונים כמש"א   ומשם יפרד.
  4. וכל אלו הצדדים של צד שמאל אינם נשקים מאותו מבוע מים נובעים משום שהם מצד שאר העמים ונק' בורות נשברים. ומי שמשקר ברושם הקדוש בצד ההוא מתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים שאינם נכנסים שם. ואותו שזכה לשמרו זוכה להישקות מאותו מבוע הנחל בעולם בא וזוכה שתתמלא הבאר ההיא העליונה שתמשכנה ברכות למעלה ולמטה. אשר הוא בעולם הזה ובבא, על זה כתוב והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. הדבר החשוב ליהודי הוא האמונה בהשם. 
  5. אוי למי שמשקר ברושם הקדוש, כי משקר בשם העליון ולא עוד אלא שגורם לאותה הבאר שהיא מלכות שלא תתברך וקוראים עליו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, דהיינו המלכות שנק' בתולת ישראל, בסוד שחוזרת תמיד להיות בתורה והעמיד ר"ש במקומו שמי שמשים עלילת דברים על אשתו הראשונה ומוציא עליה שם רע, הוא דומה כמו שמוציא שם רע למעלה במלכות, שכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שרומז על המלכות. המלכות מייצגת את תפיסת הבריאה, שהיא מתחדשת תדיר, ולכן משולה לבתולה. מי שמאמין שיש חידוש כפי שצריך, לא יוציא שם רע על המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית. הרגש הוא גמיש, לכן יש לרכך את הלב לקבל בשמחה את החוקים העליונים. כדי לעשות תנועה נפשית הכרחית זו, יש להתגבר על הפחד משינוי ע"י מידת הגבורה, כפי שאומר דוד המלך גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ, היינו בכוח הגבורה להשיב אל הלב.
  6. וזה הולך על דרך שאמר רבי חייא בשם רבי יוסי שבתולה יורשת שבע ברכות כי מתברכת בשבע ספירות משום שבתולת ישראל שהיא המלכות יורשת שבע ברכות שה"ס שבע ספירות ועל כן נק' בת שבע שמקבלת את כל הפרטים מלמעלה והופכת להיות הכלל שלהם. כמו כן בת שבע שבה השׂביעה האמתית לקבלת הברכות.
  7. שואל, ואשה אחרת דהיינו אשה אלמנה או גרושה שנשאת לאיש, מאין הן הברכות שלה, ומשיב מהברכות של בעז ורות. כש"א ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את וגו' כי ודאי רק בתולה מתברכת בשבע ברכות, ואין אישה אחרת בסוד זה, כיון שהגיעו לשדה אחד ראו אילנות, ישבו תחתיהם. אמר רבי אבא הרי צחות לדברי תורה כאן נשב.

האובדים בארץ שור

  1. פתח ואמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' והיה ביום ההוא, מי הוא ביום ההוא, ומשיב, אלא יום ההוא הנודע אל הקב"ה כש"א והיה יום אחד הוא יודע לה' עוד ביום ההוא כש"א ביום בא גוג על אדמת ישראל.
  2. יתקע בשופר גדול, שואל מה לנו בו מה אכפת לנו אם השופר גדול או קטן, או האם זה בכלל שופר, אם הוא שופר גדול או קטן, ומשיב, אלא הוא שופר עליון שבו יוצאים תמיד עבדים לחירות וזה הוא יובל, דהיינו בינה, שיובל עליון וגדול הוא, וכשזה מתעורר להשפיע, כל חירות העולמות מתעוררים בו, וההוא נק' שופר גדול. הוא היובל הנק שופר גדול, בו אנו מבקשים לצאת לחרות. מאה ועשרים שנות חיי האדם, ומאה עשרים צירופי שמות אלקים, שהם הדינים שאותם יש להוציא לחרות בחמישים שערי בינה. חמישים כפול מאה ועשרים שווה ששת אלפי שנים זמן התיקון. 
  3. ובאו האובדים בארץ אשור, שואל, האבודים היה צריך לומר או הנאבדים, מהו אבודים, ומשיב האובדים ממש, משום שהם בארץ אחרת אין לגור בארץ אחרת, אלא אם כן מביאים משם ניצוצות. יוצאים החוצה לא כדי לקבל שם את האור, אלא כדי לקחת רצונות ולגייר אותם לצורה של רצונות ישר-אל, ומי ששורה בארץ אחרת יונק מרשות אחרת וכאלו אינו שורה באמונה משום זה הם נק' אובדים, שאבדו האמונה, אובדים הם בכל הצדדים, למעלה ולמטה. כי כשישראל שורים בארץ הקדושה הם צדיקים וזוכים תמיד בכל, למעלה בשפע ז"א ולמטה בשפע המלכות וכשהם בחוץ לארץ אובדים כל זה.
  4. ובאו האובדים, מי הם אלו הם צדיק שהוא יסוד וכנסת ישראל שהיא מלכות הנק' אובדים מאין לנו. בכנסת ישראל כתוב על מה אבדה הארץ, דהיינו המלכות הנק' ארץ. אבודה או נאבדת לא כתוב, אלא אבדה הארץ שהיא כנסת ישראל. ובצדיק כתוב הצדיק מיוזמתו אבד, אבוד או נאבד לא כתוב אלא אבד. הרי שצדיק וכנסת ישראל נק' אובדים.
  5. ואם תאמר ובאו, מאיזה מקום באים אלו אובדים, הצדיק וכנסת ישראל שהם יסוד ומלכות ומשיב, אלא כנסת ישראל באה מהגלות. צדיק כמו שהעמידו שכתוב בשוב ה' את שיבת ציון שהוא יסוד הנק' ציון, כדי שישוב למקומו ויבא להתחבר עם כנסת ישראל. ועל כן ובאו האובדים מארץ אשור על הצדיק לשוב מהניתוק שלו מארץ ישראל. שואל, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים פירושו, אם האובדים הם יסוד ומלכות, ומשיב אלא דבר זה והשתחוו לה'. סובב על הנדחים בארץ מצרים שהם ישתחוו לה' כי ישראל אינם יוצאים מהגלות אלא כביכול עם השכינה, ואלו נדחים השתחוו לה' שהוא השכינה, כלומר תעבדו כפרטים הכפופים לכלל, ליחד, לשכינה

ואתחנן מו – מח שעור 16

ישמר צאתך ובואך

פעולה חיצונית מפעימה התעוררות נפשית פנימית.

אהבת השם היא המגדלור הנפשי לבינה יציבה.

רוגע נפשי אמיתי שורה במי שמסיר הספקות, לומד ומיישם את דברי הזוהר, ומפנים את הראייה והפירוש הנכון של המציאות.

צריך אדם לשים מזוזה בשעריו, בכניסה למה שמשער בליבו, כדי לפרש נכון את המציאות, להבין מה מוציא מתוכו, ואילו רשמים רשאי הוא לקלוט לפנימיותו. המצוות הן כמו המזוזה המורות לאדם כיצד להכניס את המציאות לתוכו, או לאיזו מציאות לצאת. 

מאחר ואין זמן ברוחניות, העולם הבא נמצא בהווה בפנימיות האדם, ניתן להגיע לפנימיות זו, ויש להישמר מה מכניסים לשם. לכן מי שלא שׂם מזוזה על פתח ליבו, יחטיא את המטרה, שהרי לפתח חטאת רובץ. 

  1. עוד אמר רבי אבא, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, שואל, ישמר צאתך נכון שהמזיקים נאחזים בחיצוניות אבל ובואך מה פירושו, הרי מי שנכנס  לביתו לפנימיותו, או לעולם הבא אינו מפחד שיהיה צריך לשמירה, ומשיב, אלא אדם הזה המשים רושם קדוש לביתו  בדברי שם העליון דהיינו המזוזה, משומר מכל כלומר המזוזה מעוררת רשימה קדושה בנפש, כמו כל מפגש עם דבר חיצוני, שבא להפעים התעוררות של רשימה נפשית. כשיוצא אותו אדם ממדורו לשער הבית, נושא עיניו ורואה הרושם הקדוש ומעיין בפתחו. כשיוצא האדם הוא מלווה אותו ושומרו, כשנכנס האדם הוא מכריז לפניו, הזהרו בכבוד צורך המלך הקדוש, וכל זה הוא משום אותו הרושם של השם הקדוש שנרשם בפתחו. מקום קדוש מסמל את פנימיות האדם, לכן יש לשמור על קדושתו. 
  2. ולא די לו לאדם שנשמר בביתו אלא שהקב"ה שומר אותו כשנכנס וכשיוצא שכתוב, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובבא.
  3. רוח רע הזה השורה בן הפתחים, אוי לו לאדם שאינו יודע להזהר ממנו ואינו רושם פתח ביתו בשם עליון קדוש, דהיינו המזוזה שימצא עמו, כי יש לו לאותו רוח רע שה"ס משמשים רעים מקטרגים בשס"ה ימות השנה, כל אחד משמש ביומו וכולם נמצאים עם האדם בכל ימות השנה ומקטרגים עליו למעלה ולמטה, וכולם נמצאים עמו ביום ובלילה ונמצאים עמו ביום ובלילה כשאין לו מזוזה, מקטרגים עליו ובלילה מצערים אותו בחלומו דהיינו בתת המודע וכן במודע
  4. כשיוצא לקטרג עליו כשהוא נכנס לביתו, משימים ידיהם על כתפיו ואומרים לו, אוי לו לפלוני בעולם הזה ובבא, משום זה צריכים בני האמונה להיות רשומים בכל, להיות רשומים ברושם אדונם היי במצוות שיראו מהם כל צדדי מינים רעים ויהיו שמורים בעולם הזה ובבא. אשרי חלקם של ישראל עליהם כתוב, ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ הם ירשו את הארץ שהיא השכינה הקדושה.

ואהבת את ה' אלקיך

  1. ואהבת את ה' אלקיך, רבי יוסי פתח, ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו' בוא וראה אהבת הקב"ה לישראל, אע"פ שהעוונות גרמו שיסתלק מבניהם והתפזרו בין האומות  הוא תובע בשעה שישראל שורי בארצם ברצון ישר-אל הקב"ה משתעשע בגינתו שהיא המלכות וקרב אל ישראל ושומע קולם ומשבח אותם על זה נמצאים ברצון נכון שמביאם למטרה ונותנים יגיעה בשמחה.
  2. כיוון שגרמו עונותיהם וישראל עוון שלא שמו מזוזה, שהתייחסו למציאות החיצונית באופן מעוות גלו מארץ הקדושה, הקב"ה לא נכנס בגנותו שהיא המלכות ואינו משתעשע בו ולא עוד אלא שהוא צווח ואמר, ועתה מה לי פה נאם ה' וכתוב שם פה אשב כי אויתיה, מה פה הנאמר שם הוא השכינה אף פה הנאמר כאן הוא השכינה, כי לקח עמי חנם הוא כש"א חנם נמכרתם בגלל שהלכו למקום ריק, שהס"א קנתה אותם בכסף מזויף
  3. ומיום ההוא שגלו ישראל מארצם לא נמצאת שמחה לפני הקב"ה, ז"ש אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. וכל זה בשביל אהבתם שאהב אותם הקב"ה כש"א אהבתי אתכם אמר ה' ועל כן ואהבת את ה' אלקיך, ואהבת פירושו שצריך האדם להתקשר בו באהבה עליונה שכל עבודה שצריך האדם לעבוד לקב"ה, יעבד באהבה שאין לך עבודה כמו אהבת הקב"ה. רבי אבא אמר דברים אלו, היינו אהבה הם כלל התורה משום שעשרת הדברות שבתורה נכללו כאן. הקב"ה אוהב את ישראל, וכאשר מייצר לנו תפיסה בה ניראה שהוא מתרחק, זה כדי שנפסיק לפעול בצורה מעוות. יש לפעול 
  4. אין לך דבר שחביב לפני הקב"ה כמי שאוהב אותו כראוי, כמו שכתוב בכלל לבבך. בכל מה פירושו, ומשיב אלא בא לכלול ב לבבות אחד טוב ואחד רע, בכל נפשך, ב נפשות אחת טובה ואחת רעה ברצון לקבל וברצון להשפיע. בכל מאודך, זה כפשוטו ואינו בא לדרוש. א"ר אלעזר אפילו זה בא לדרש מהו המטעם, הוא בין שנופל לו כסף בירושה או מצד אחר, או בין שהוא הרוויח אותו, עליהם כתוב בכל מאודך עליך לתת הכל ולא משנה עם קיבלת ירושה, או ירשת כישרון מלמעלה, או נתת יגיעה להשיג יכולות כלשהן

ואתחנן מט – נא שעור 17

ואהבת את ה' אלקיך

אהבה חייבת לבוא מבחירה, שהרי אין כפיה ברוחניות.

לא ניתן לקבל את אור האהבה בלי חיבור לעתיקה קדישה

אהבה היא בחירה ביחד, חווית התענוג מהמקום המשותף, תוך ויתור על הרצון לפרטיות והבאת הישות העצמית למתן עדיפות ליחד. ואין דבר גדול יותר מהחיבור להשם יתברך, רק מסיבה אחת, שזו האמת. לכן כל עבודת השם צריכה להיות בשמחה, תוך הסכמה פנימית שתתגבר על הניסיונות.  

קמ. אמר רבי אבא על הכתוב ואהבת, מי שאוהב את הקב"ה מתעטר בחסד מכל הצדדים ועושה חסד עם כל ואינו דואג על גופו ועל כספו. מאין לנו זה, מאברהם שמשום אהבת ריבונו לא חמל על לבו על נפשו ועל כספו. כאשר צד אברהם, מידת החסד שבנפש פועלת, אין האדם דואג על גופו ואינו חס על ממונו. 

  1. על לבו רצונו היינו שאברהם לא השגיח על רצונו מחמת אהבת אדונו, על נפשו היי שלא חמל על בנו ועל אשתו מחמת אהבת אדונו, על כספו היי שהיה עומד בפרשת דרכים ותקן מזונות לכל העולם. משום זה התעטר בעטרה של חסד היי בספירת החסד כמו שכתוב, חסד לאברהם. ומי שנקשר באהבת אדונו זוכה לזה ולא עוד, אלא שכל העולמות מתברכים בשבילו ז"ש וחסידך יברכו כה היי שהחסדים שהם אותם שזכו לספירת חסד יברכו השכינה הנק' כה, הרי שאפילו השכינה מתברכת בשבילם. קודם יש לפתח את האהבה, שאז החסד יתפתח ממילא.
  2. יום אחד היה חולה רבי יוסי, נכנסו אליו רבי אבא, ר יהודה ורבי יצחק ראו אותו שהיה נופל על פניו וישן, ישבו. כשהקיץ משנתו ראו את פניו שהיו שוחקות בהשראה עליונה ראה רבי יוסי את היכל האהבה, אמר להם ר אבא, דבר חדש ראיתי, אמר להם ודאי כי עתה עלתה נפשי וראתה כבוד אלו שמסרו עצמם על קדושת אדונם שהיו נכנסים בי"ג נהרות אפרסמון הטהור והקב"ה משתעשע בהם. וראיתי מה שלא נתנו לי רשות לומר, ושאלתי להם ואמרתי, כבוד זה של מי הוא, אמרו לי שהוא של אלו שאהבו את אדונם בעולם ההוא, היי בעולם הזה, ממה שנפשי ראתה הואר ליבי ועל כן פני שוחקות. ומי יכול לזכות להגיע להיכל האהבה, מי שמוכן לוותר לגמרי על השתוקקות עצמית חזקה, ומוכן להקדיש הכל להשם. 
  3. א"ל ר אבא, אשרי חלקך, אבל התורה מעידה בהם שכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. א"ל ר יהודה, הרי שאלו החברים, זה שכתוב יעשה, תעשה היה צריך לומר, ע"ד שכתוב זולתך לשום נוכח.
  4. א"ל הרי למדנו, אבל סוד הדבר הוא היי שכתוב לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. והעמדנו נעם ה' היי השפע הבא מעתיקא קדישא שהוא הכתר הנועם שבא ממקום שנעתק מהשגה, שהקב"ה משתעשע בו, כי נועם ההוא יוצא מעתיקא. ולבקר בהיכלו היי היכל העליון על כל שהוא בינה, אף כאן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה, י שיעשה היינו  אותו עתיקא הסתום מכל, כי בו תלוי שפע זה, וע"כ כתוב יעשה לשון נסתר. אמר לו ודאי כך הוא, אשרי חלקם של אלו שאהבת אדונם נדבקה בהם, לאלו אין שיעור לחלקם בעולם ההוא שבאהבת השם שלהם זוכי שההארה שלהם היא אין סופית, זוכים לאחדות פנימית שלמה, תוך נאמנות שמירה על הברית בראיה שקטן מתבטל בפני גדול
  5. אמר ר יצחק, כמה מדורים על מדורים יש לצדיקים בעולם ההוא ומדור העליון מכולם הוא לאותם שאהבת אדונם נקשרת בהם, כי המדור שלהם נקשר בהיכל העולה על הכל, משום שהקב"ה מתעטר בזה, באהבה.
  6. היכל זה העליון על הכל נק' אהבה ועל אהבה עומד הכל, כמ"ש מים רבים לא יוכלו  לכבות את האהבה, והכל עומד באהבה, כי השם הקדוש הויה נמצא כך. י דהויה שהיא חכמה אין נפרד ממנה הקוץ שלה של מעלה שהוא כתר לעולם, כי באהבה שורה עליה הכתר ואינו נפרד ממנה לעולם. ה של הויה שהיא בינה, י שהיא חכמה אינה נפרדת ממנה ונמצאים יחד באהבה ואינם נפרדים זה מזה, וכמו זה היא ה דהויה, כמו שכתוב ונהר יוצא מעדן, שנהר היא בינה ועדן הוא חוכמה והבינה יוצאת תמיד מהחכמה ומתדבקים לעולם באהבה.
  7. ו"ה שהם ז"א ומלכות כשהם מתדבקים זה בזה, מתדבקים באהבה יחד חתן בכלה שדרכם תמיד נמצא באהבה. נמצא אשר י באות ה עם ו עם ה אחרונה מתקשרים זה בזה באהבה והכל נק' אהבה, וע"כ מי שאוהב את המלך נקשר באהבה ההיא ומשום זה, ואהבת את ה' אלקיך.

כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה

  1. רבי יצחק פתח כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה, מִי כָמוֹךָ: מַצִּיל עָנִי, מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן, מִגֹּזְלוֹ. מקרא זה אמרו דוד ברוח הקדש. שואל כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ומי ראה שעצמות תאמרנה שירה, ומשיב אלא מקרא זה נאמר בזמן שהקב"ה עתיד להחיות מתים ועתיד הקב"ה לתקן העצמות ולקרב כל אחת ואחת למקומה, שכתוב ותקרבו עצמות עצם אל מקומו כלומר שכל אחד ידע את תפקידו כפרט במארג הכללי וכתוב ועצמותיך יחליץ, אז עתידים ישראל לומר שירה שהיא שלמות בה כל פרט עושה תפקידו בכלל.
  2. איזו שירה אומרים, ומשיב ה' מי כמוך וזו שירה  יותר חשובה ממה שאמרו ישראל על הים, כי הם לא הזכירו את השם הקדוש, אלא אחר ג מילים שכתוב מי כמוכה באים ה' וכאן מקדימים השם הקדוש שכתוב ה' מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו זהו יצר הטוב שמצילו מיצר הרע הוא חזק כאבן כמ"ש והסירותי את  לב האבן, ויצר טוב הוא בשר שכתוב ונתתי לכם לב בשר כדי להתגבר על יצר הרע יש ללמוד מהן תחבולותיו.

ואתחנן נב – נד שעור 18

בתחילה היצה"ר הוא כאורח

  1. יצר הרע למה הוא דומה, בשעה שבא להתחבר עם האדם הוא כברזל מטרם שמביאים אותו באש, אחר שהתחמם חזר כולו כמו אש יצר הרע לא נראה תמיד אותו דבר, הוא בחינת מלכות בחינת ברזל
  2. רבי חייא אמר, יצר הרע בשעה שבא להתחבר עם האדם, הוא דומה לאדם הקרב לפתח ליבו של האדם ורואה שאין מי בבית שיעכב בידו שאין האדם שולט על ליבו. נכנס לבית ונעשה שמה אורח ורואה שאין מי שיעכב בידו שיצא משם לדרכו. כיוון שנכנס לבין ואין מי שיעכב בידו הוא התמנה על הבית ונעשה בעל הבית עד שנמצא שכל הבית עומד ברשותו לו היו מגרשים אותו בפתח, זמן ההרהור, אז לא יכול היה להיכנס, כמו מחשבות שבאות והולכות, וכשאין שליטה הופך הוא לבעל הבית. בשלב ראשון לא יאמר לאדם לך לחטא, אלא גורם היצר הרע רק להסתכל על החטא, ומהרהר בדבר בלי להרחיקו, ופתאום נראה לו כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, חושב לעצמו אפשר לחטוא פעם או פעמים בלבד, ואז כבר נעשה לו להרגל מותר לדעתו. לכן כתוב וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ כלומר מחסום להגיגים, למחשבות, שהרי הרהורי עברה קשים מעברה נוטריקון מעקה. לכן חייב אדם לבנות מסך, כלי לסנן מה מותר ומה אין להכניס לליבו.
  3. אני לומד זה מפרשה של דוד שכתוב, ויבא הלך עובר אורח שמסתובב ליד הפתח לאיש העשיר, הלך היינו שקרב אל הפתח ואינו רוצה להתעכב שמה אלא ללכת לדרכו. כך הוא היצר הרע בתחילה, אשר כמי שמתקרב אל הבית, הוא מתקרב אל האדם ומעוררו לחטוא מעט וזהו רק בדרך מקרה, רואה שאין מי שיעכב בידו מה כתוב, לעשות לאורח הבא אליו, כאן הוא נעשה אורח מתארח בבית, היי שמעוררו לחטוא יותר, יום אחד או יומים כאותו אורח שמחזיקים אותו בבית יום אחד או יומיים, כיוון שרואה שאין מי שיעכב בידו כתוב, ויעש לאיש הבא אליו, כי נעשה כבעל הבית, כש"א האיש, אדוני הארץ, איש נעמי, כך הוא יצר הרע שנעשה איש, בעל הבית על האדם כי נקשר האדם לעבודתו, והיצר הרע עושה בו כרצונו. מכאן שגם כאשר קורא אדם ספרים חיצוניים, או שומעים דעות משונות, או כל הנקרא בדרכו, עליו להעביר את פירושם דרך מסננת מדויקת של החוקים העליונים כפי שמלמד בעל הסולם בתלמוד עשר ספירות. יש להחזיק כל ידיעה כמו תאוריה מופרכת, אלא אם כן יודעים להעמידה מול יסודות האמת הקבליים.
  4. ועל כן צריך האדם לשום תמיד דברי תורה עליו כדי שאותו יצר הרע יהיה נשבר על ידיהם שאין לו ליצר הרע צורר כמו דברי תורה. יצר הרע שבאדם לא רוצה לשמוע מהי האמת וע"כ כתוב, והיו הדברים האלה על לבבך וגו' על לבבך היי על ב יצריך כי יצר הטוב מתעטר עמהם ויצר הרע נכנע בהם. אמר רבי יהודה, למה צריך יצר הטוב דברי תורה, אמר לו, יצר הטוב מתעטר בהם ויצר הרע כיוון שרואה שהאדם אינו שב ואינו רוצה לעסוק בתורה, אז הוא עולה למעלה ומלמד עליו חוב ז"ש וכסילים מרים כלון. היצר לא רוצה שאדם ישמע את האמת שהיא נצחית, אלא שיצרוך תענוגות זמניים שאין בהם שום תכלית. לא בודקים את האמת על פי הרגש.

הפרשה של קריאת שמע רמוזים בה עשרת הדברות

  1. כשבא רבי שמעון, אמר הנה ודאי פרשת ק"ש רמוזים בה עשרת הדברות, וכך הוא ודאי. והיו הדברים האלה הם כלל של עשרת הדברות וע"כ יש כאן עשר מצוות כנגד עשר מצוות שבתורה, היי שבעשרת הדברות. ומי הם, ושננתם לבניך א ודברת בם ב בשבתך בביתך ג ובלכתך בדרך ד ובשכבך ה ובקומך ו וקשרתם לאות על ידיך ז והיו לטופפות בין עיניך ח וכתבתם על מזוזות ביתך ט ובשעריך י הרי עשר כנגד עשרת הדברות, וע"כ פרשות אלו הן כלל רב בתורה, אשרי חלקו של מי שמשלים אותן בכל יום ב פעמים כי השם הקדוש התקדש בפיו כראוי ישנה חשיבות שהפה ידבר דברי קדושה, שאז באים למחשבות באופן הנכון לרכישת הגיון אמוני נכון.
  2. ר אחא היה נמצא לילה אחד עם רבי אלעזר לאחר חצות לילה והיו עוסקים בתורה. פתח ר אלעזר ואמר, כי הוא חייך ואורך ימיך וג' למעלה מכל המצוות שגזר הקב"ה כשנכנסו לארץ ישראל, היתה גזרת למוד התורה משום שהשכינה אינה מתיישבת בארץ אלא בתורה ואינה מתיישבת למעלה אלא בתורה שהוא ז"א לכן אומר הראי"ה קוק שיש קשר בין אהבת ארץ ישראל ללימוד פנימיות התורה. 

כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ

  1. כי כך אמר אבי היי ר"ש, תורה שבעל פה שהיא השכינה אינה נודעת אלא בשביל תורה שבכתב שהיא ז"א והשכינה אינה מתיישבת למעלה אלא על ידי התורה שלומדים למטה. שכל זמן שהתורה נמצאת עמה יכולה השכינה להימצא בעולם, זה שכתוב כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה. על האדמה סתם שהיא המלכות. אם לא, שמבטלים לימוד התורה אינה יכולה להתקיים. שכתוב, על מה אבדה הארץ, וכתוב, ויאמר ה' על עזבכם את תורתי. על מה אבד הרצון הקדוש
  2. בעוד שהיו יושבים השפיל ר"ש ראשו ואמר, ודאי כך הוא וזהו סוד שמצאתי בספרו של רב המנונא סבא שהעמיד מקרא זה בסוד כנסת ישראל שהיא המלכות שכתוב, שארה כסותה ועונתה לא יגרע, היי ע"י שלומדים בתורה לא יגרעו הזווג והשפע מהמלכות והאם מונעים ממנה כתוב, ויצאה חנם אין כסף, כש"א אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וכתוב נמכרתם ולא בכסף תגאלו. ומי שמונע התורה מהמלכות הוא כמי שלוקח את הבעל מהאשה ומונע אותה ממנו כי גורם להסתלקות התורה של מעלה שהיא ז"א בעלה ונשארת כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כמו גוף בלי נשמה, יש לה רק מנה כלומר אור ישר בלי אור חוזר, וכל זה מפני שלא באים עם אמונה. אישה הרוצה נאמנות מבעלה, תקשור אותו ללימוד תורה.
  3. ישבו ועסקו בתורה עד שהאיר היום ואחר שהאיר היום קמו והלכו. בעוד שהיו הולכים ראו איש אחד שהיה הולך בדרך וראשו עטוף. קרבו אליו והיה דובב בשפתיו ולא השיב להם כלום. אמר ר אלעזר ודאי שזה נמלך באדונו, היי שמתפלל תפלת הדרך. ישבו ר אלעזר ורבי אחא והתפללו התפלה, ואות האיש עמד על מעמדו במקום אחר. אחר שגמרו תפלתם הלכו בדרך ואותו האיש נשמט מהם. אמר רבי אלעזר, איש הזה או הוא כסיל או דרכיו אינם ישרים. אמר נעסוק בתורה כי הזמן הוא לעסוק בתורה.

ואתחנן נה – נז שעור 19

כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ

יש ואדם פוגש רצונות שאינם נראים בדיוק רצונות השם, אך כאשר נותנים להם את הכוח להתכלל בכלל של דרך השם, אז גם רצונות כאלו יכולים להיכנס לדרך השם, כאשר בוחן את הדברים מעבר לזמן ומקום.  

  1. פתח רבי אלעזר ואמר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן. אשרי הם העוסקים בתורה. עד שלא הספיק לפתוח הדברים קרב אותו איש אליהם. אמר ר אלעזר, אין לנו להפסיק דברי תורה כי כל מי שעוסק בתורה זוכה לרשת ירושת הנחלה שלמעלה בכבוד מלך העליון הקדוש ז"א וזוכה לרשת ירושת נחלה בעולם הזה. ומה הוא אותו שנק' כבוד ה' היי המלכות הנק' עולם הזה שאינו פוסק מהם לעולם, ז"ש כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ היי שינחלו המלכות אותה הנק' כבוד ה'.
  2. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן הוא ת"ח, כשאדם הולך בדרך הישר לפני הקב"ה ועוסק בתורה הנה הוא יורש לעצמו אותו כבוד ה' השכינה הקדושה והרגש היחד וכמה מגינים ומליצי יושר נמצאים למעלה על האדם וכולם מלמדים עליו זכות לפני המלך הקדוש. ואם האדם אינו עוסק בתורה ואינו הולך בדרך אדונו הוא עושה קטרוג קלון עליו, ואותו הקטגור משוטט באוויר ואינו עולה עוד למעלה, שחושב אולי ישוב האדם בתשובה, לאחר שרואה שהאדם אינו שב ואינו רוצה לעסוק בתורה, אז הוא עולה למעלה ומלמד עליו חוב ז"ש וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן כי עולה למעלה ועושה קטרוג.
  3. פו"א ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה וגו' שואל מה השינוי של מצרים כאן מכל שאר העמים שבכולם כתוב, ולא עליהם יהיה הגשם וכאן לא כתוב כן, ומשיב, אלא הרי העמידו החברים אשר ארץ מצרים אינה צריכה לגשם כי שותה ממימי הנילוס וע"כ אין היא בכלל של אותם הצריכים גשם, אבל הם יבוא עליהם דין אחר. כשאדם חוזר בתשובה עליו לשכוח את מצרים, בה לא יורד גשם ואת החַיּוּת מקבלים מהארציות, אלו כל אותם דמיונות ומחשבות שהיו לו קודם. יציאה ממצרים איננה רק מעבר נפשי גבוה יותר, אלא התקדמות ומעבר מטומאה לקדושה
  4. כתוב, כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם שהנהר עולה ומשקה הארץ אבל כאן  למטר השמים תשתה מים. כלומר אין לרשת רצונות של פרטיות. השאלה מהיכן מקבלים את החַיּוּת שנק מים. ממצרים מקבלים מהארציות ובישראל מקבלים משמים, מהתכלית, כי ארץ הקדושה שותה משמים תמיד. וכשישראל עוסקים בתורה הייתה שותה כראוי. ומי שמונע התורה ממנה כאלו מונה הטוב מכל העולם. נכנסו למערה אחת שהייתה בדרך, נכנס עמהם אותו האיש וישבו. 

האדם נבחן ממה הוא בוחר לקבל את האור, האם מהתכלית אליה הוא שואף, כלומר בחינת השמים, או מהשאיפה לתענוגות הארציים.

  1. פתח אותו איש ואמר, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר וגו מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו ולא מלה זו כמלה זו כלומר לכאורה אין התוצאה שייכת לסיבה ואין הסיבה מביאה לתוצאה. כי בתחילה אמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים טוב הוא כאן צריך היה לכאורה לכתוב מה הוא דיבר, ולא מה עשה משה. ואח"כ אומר ושב אל המחנה שאין לו קשר אל ודבר ה' ואח"כ ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. מהו, הרי אין לו קשר אל ושב אל המחנה. א"ר אלעזר ודאי הקב"ה רוצה ביקר שלנו כי עתה חיבורנו היא בשכינה והשכינה לא תסור ממנו. מי שפתח הפתח יאמר הדבר כלומר מי שהקשה, שיענה.

פנים אל פנים

  1. פו"א ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. בכמה מדרגות עליונות ויקרות נבדל משה נביא הנאמן מכל שאר נביאי העולם, שכולם היו לפניו כקוף בפני אדם שינוי מדרגה גמור, שאר הנביאים היו מסתכלים במראה שאינה מאירה ועם כל זה לא היו נושאים פניהם למעלה להסתכל, אלא כמ"ש ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ולא עוד אלא שהדברים לא היו אצלם בגלוי.
  2. ומשה נביא הנאמן לא היה כן, שהוא היה מסתכל במראה המאירה, ועמד במעמדו לא צריך היה סביבת פעולה מיוחדת כדי לקבל נבואה, ממדרגתו העליונה לא צריך היה לשנות כדי לראות את המקום ואל עוד אלא שהיה נושא ראשו להסתכל כמי שאומר לחבירו נשא את ראשך ויסתכלו פניך בפני כדי שתדע דברי. כך משה פנים אל פנים נשא ראשו בלא פחד, פניו היו נשואים למעלה ומסתכל בזיו יקר העליון ולא השתנה דעתו ופניו כשאר הנביאים, כי שאר הנביאים כי היו מנבאים להסתכל, יצאו מרשותם ודעתם והשתנה זיו פניהם, ולא היו ידועים מעולם זה כלום ומשה יכול היה להחזיק בתפיסת העולם הזה וגם לראות דברים נשגבים בלי לשנות תודעה ולצאת מדעתו מפני שיודע היה לשייך כל פרט לכלל הגדול, לקב"ה, ויכול היה לשוב מיד למחנה
  3. ומשה לא היה כן כי משה באותה מדרגה עליונה ממש היה מסתכל שהוא ז"א ולא יצא מרשותו ומדעתו, כי בשעה שהיה מסתכל בזיו יקר העליון, מיד ושב אל המחנה שדבר עמהם בכל מה שצריכים ודעתו היתה מיושבת עליו כבתחילה ועוד יותר. וע"כ אחר ודבר ה' אל משה פנים בפנים, נאמר ושב אל המחנה ואח"כ נאמר ומשרתו יהושע בן נון נער ודאי שהיה יונק מתוך האהל, שהיה לומד להסתכל ברוח הקדש, כש"א והנער שמואל משרת את ה'
  4. כל זמן שהיה יהושע אצל משה היה לומד ויונק מתוך האהל שהוא מלכות ולא היה מתירא, אחר שנפרד ממשה והיה לבדו כתוב, ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו שלא היה יכול להסתכל וזה היה מפני שליח אחד ומכל שכן ממקום אחר. יהושוע לא פחד כל זמן שהיה בביטול לרבו, והשתמש בכוחו.
  5. זה דומה לאדם שהמלך הפקיד אצלו כלי זהב ואבני יקר, כל זמן שנמצא אצלו היה גם המשמש של הבית אוחז בהם ומסתכל בהם, כיוון שנפטר אותו אדם מהעולם, לא עזב המלך אצל המשמש כלום ולקח הפקדון שלו. אמר אותו המשמש, אוי לי שאבדתי כל אלו דברים היקרים בימיו של אדוני וכל אלו היו בידי. לכן כדאי לו לאדם להסתופף בצילם של תלמידי חכמים שאז הוא יונק מהם תורה ונשמר. 
  6. כך יהושע בימיו של משה היה יונק כל יום מתוך האהל שהוא המלכות ולא היה מתירא אחר שמת משה ויפול יהושוע על פניו. ואני בשביל שאני נמצא בתוכם אסתכל בדברי תורה ולא אהיה מתירא אחר שאפרד מכם לא אוכל להסתכל לבדי. 

ואתחנן נח – ס שעור 20

ושננתם לבניך

לימוד תורה צריך להביא ליידי יישום מדויק.

צריך אדם לנהוג בביתו, בליבו בנחת ושמחה.

השמאל, הרצון יכול להיות אין סופי כשכפוף לימין.

קע) ושננתם לבניך ודברת בם , פירושו כש"א חציך שנונים כי אדם צריך לשנן לחדד דברי תורה לבנו כחרב שהיא ששונה בב' צדדיה כדי שיכניס בו חדוד ושמחה של תורה ולא יהיה נמצא לבו בסכלות. ודברת בם היי שכל הדברים שבורה יש לו לכל דבר ודבר דרך בפני עצמו. ודברת בם שואל, ותדבר בם היה צריך לומר, ומשיב, אלא האדם צריך לנהוג עצמו בהם ולהתנהג עצמו שלא יטה לימין ולשמאל ודברת בם, היינו תפעל בעצמך בדרך תורה, דוגמא לבנך. צריך האדם לשנן דברי התורה לבנו, בצורה מדויקת כמו חרב משני צדדיה, גם מצד החיבור לכלל, וגם הגבולות של ההלכה, כלומר מהו הגבול ולאיזו מדרגה מתייחס הדבר. ודיברת בם אומר שהאב המלמד את בנו צריך להיות בבחינת קו אמצעי בלי נטייה לימין או שמאל, הם בחינת הימין בו נמצאת ההשראה הגבוהה של הדברים, מהיסוד הרוחני, והן צד שמאל בו הגבולות ברורים.

  1. בשבתך בביתך היי לנהוג עצמו בביתו בדרך הישר ובדרך תקון שילמדו ממנו בני ביו וינהג עמהם בנחת ובשמחה ולא יטיל אימה יתרה בתוך ביתו. וכל מעשיו בבית יהיו בדרך תקון בקו אמצעי, ובלכתך בדרך להתנהג בדברי תורה ויתקן עצמו בהם כמו שצריך להנהיג עצמו בדרך התורה, הוא כמו שהתנהג יעקב בדרך ג' דברים לדורון תפילה ומלחמה, ותפלה צריך להתפלל לאדונו אבל דברי תורה הם חשובים מתפילה. ובקומך, כאשר אתה פוגש בתוכך נקודה של חַיּוּת, של גדלות, לזכור שהכל מהשם. 
  2. ובשובך, לנהוג עצמו ביראת אדונו בקדושה דהיינו הבדלת האמת בין הערכים הגבוהים ולהחשיבם ביותר.בענווה שלא יהיה עז פנים לפני אדונו. ובקומך היי לתת תשבחות לאדונו שהשיב נשמתו, כי בכמה עוונות הוא נמצא לפני אדונו, והקב"ה עשה עמו חסד והשיב נשמו לגופות וקשרתם לאות על ידכה, העמדידו על יד כהה יד שמאל שהיא כהה וחלשה מימין. ובספר אגדה אמר, ידכה היי על יד כה שהיא מלכות הנק' כה. כה יהיה זרעך.

ארבעה בתי תפלין

  1. והחברים יושבי הדרום העמידו בסודות שלהם ארבעה בתי תפלין באפן זה. קדש לי כל בכור בכור סתם הוא כנגד כתר עליון על הכל, שהוא נק' כור והיה כי יביאך כנגד חכמה, שמע ישראל ואהבת כנגד בינה, והיה אם שמוע כנגד חסד. אח"כ כלולים כולם בתפילין אשר בזרוע שמאל הנק' עז שכתוב ובזרוע עזו, ואין עז אלא תורה ואין עז אלא תפילין.
  2. והדברים אינם מיושבים אצלנו משום שהכתר העליון כולל הכל ואינו בחשבון של ד הפרשיות. והיה כי יביאך לתלויה ביציאת מצרים שהוא אותו מקום שנמצא בו חירות לעבדים היי בינה שהיא הכוח להוציא לחירות ועל כן אין דרכם של חברינו יושבי הדרום מתוקן אלא אנו מתחילים מחכמה שקדש לי כל בכור הוא חכמה ולא כתר. וכך הוא. והקב"ה שהוא ז"א מניח אותם התפילין ארבעה פרשיות למעלה וארבעה למטה בראש וביד. ארבעה הם במוח היי שהם ארבעה מוחין דז"א חכמה בינה חסדים וגבורות שהדעת מחולקת היות וזה אור מקיף ואין בו זיווג. באור פנימי זה חוכמה בינה דעת, ארבעה הם במקום שהלב שורה שהוא המלכות, משום שזה נקשר בזה, שז"א נקשר במלכות.
  3. וצריך האדם להתעטר בהם משום  שהם שם הקדוש העליון היי הויה שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נק' עליך שכל הרצונות הארציים שלך יראו ויתכופפו לפני העליון וכל מי שמתעטר בעטרה הקדושה העליונה הזו נק' מלך בארץ והקב"ה מלך ברקיע, ז"ש מלך למעלה הוא גם כן מל למטה וכתבתם על מזוזות בתיך היי כדי שהאדם יהיה שלם בכל ויהיה שלם במצוות אדונו רשום למעלה רשום למטה אשרי חלקם של ישראל.
  4. פתח ר"א ואמר ב' כתובים מצאתי ואע"פ שהכל במדרגה אחת תלוי, עכ"ז אינם ממדרגה אחת מקרא אחד כתוב כה אמר הויה אלקים, מה בין זה לזה, ומשיב אלא בזמן שכתוב כה אמר הויה צבאות אז הדבר בא ברחמים ובזמן שכתוב כה אמר הויה אלקים אז הדבר בא בדין כל ההבדל הוא בין שם צב-אות לבין אלקים ששניהם בלשון רבים.
  5. בכתוב כה אמר הויה צבאות הוא משום ככה הזה שהוא מלכות מתברכת מהצדיק שהוא יסוד ומנצח והוד הנק' ה' צבאות, ואז הדבר בא בהמתקה כי ממקום זה בא מיסוד. וכתוב כה אמר ה' אלקי, אז כה הזו שהיא מלכות יונקת מצד הדין, ממקום גבורה עליונה דהיינו גבורה דז"א ולמדתי מאבי שהדין הוא ברחמים משום שכתוב הויה אלקים שהויה הוא רחמים ואלקים הוא דין מי שמסוגל לחבר את הדין שנק אלקים, לשם הויה, אז הדין הוא רחמים.
  6. כי אלקים הוא בכל מקום גבורה, אדני הוא בכל מקום גבורה תחתונה ועל כן ניכרים הדברים מפי הנביא על פי השם שהזכיר מאיזו מדרגה הוא מתנבא שהוא היה מתכווין לומר דבר ממקומו וזאת היו יודעים בני האמונה מאיזה מקום תלוי הדבר.

ואתחנן סא – סג שעור 21

אוֹרוּ מֵרוֹז

במלחמת היצר, הקב"ה נותן כוח להצליח בתנאי ששומרים על הברית.

  1. פתח רבי אחא ואמר אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר
    יֹשְׁבֶיהָ על שלא באו לעזור במלחמה. מקרא זה סוד הוא בסודות עליונים. בשעה שהמלך הקדוש מסר ביתו  ליד המלכה דהיינו את השליטה ללב, לשכינה הקדושה, ליחד שהוא כלי האהבה, כל כלי זיין ורמחים ומרגמות שלו הפקיד בידה, וכל אלו עושי מלחמה שלו הפקיד עמה, ז"ש הנה מטתו שלשלמה שה"ס המלכות ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, שה"ס חג"ת נה"י מצד הגבורה שכל אחד כלול מעשר וכשעושה הקב"ה מלחמה עושה באלו הגבורים עושי מלחמה שאמרנו והם נק' מלומדי מלחמה כאשר ישנה שליטה של השכינה הקדושה ניתן לה כוח ועליה לנהל דרך הגבורה את המלחמה בס"א, כח זה ניתן כשישראל מתנדבים בעצמם מכוח הבחירה שלמור על הברית ואז באים הכוכבים לעזור להם. אלו הכוכבים להם אין מספר, כלומר חסד אין סופי שמתפשט.
  2. כתוב משמים נלחמו הכוכבים ממסלותם, באותה שעה שהתנדבו ישראל לגלות רושם הקדוש של מילה בבשר, אז אותה החרב הנוקמת נקם ברית שהיא המלכות, אספה כל הצבאות שלה וכל כלי זיין וכל אלו עושי מלחמה לעשות מלחמה עם סיסרא, והכוכבים היו שופכים אש מלמעלה. אמר ר שמעון כל כוכב וכוכב יש לו שם בפני עצמו כמ"ש וכולם בשמות יקרא יש שם מיוחד לכל כוח שעוזר מלמעלה
  3. אמר להם הקב"ה אל הכוכבים הכינו עצמכם לנקום מסיסרא נקבת בני. ב' נקמות אני עתיד להפרע מה, נקמה א על שש מאות רכב שהשאיל לשרי מצרים כדי שיעשו מלחמה בישראל, שכתוב ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים. ועד נקמה של בני על שהצירו להם עד עתה, ומשום זה נדונו בב' דינים א במים וא' באש, במים כי כתוב נחל קישון גרפם באש שכתוב הכוכבים ממסלותם.
  4. ובאלו הכוכבים היה כוכב אחד שלא בא לאותה הנקמה ונתקלל לעולם אשר כשמתחיל להאיר באים שאר הכוכבים ובולעים אותו ואת כל המחנה שלו ונאבדים כולם כאחד. כש"א אורו מרוז אמר מלאך ה' שואל וכי יש לו רשות למלאך בזה שיקלל למי, ומשיב אלא זהו מלאך שכתוב בו, ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וזה הוא שכל המלחמות הן שלו, דהיינו המלכות. המלכות היא זו שמוקיעה את הכוח שלא בא לעזור במלחמה 
  5. כי לא באו לעזרת ה' היי כשיצאו ישראל ממצרים לעזרת ה' בגבורים היי באלו ששים גבורים שהזדמנו להלחם עם סיסרא, היי ששים גבורים שסביב מטתו שלשלמה, ומלאך זה הוא סוד שכל הדינים וכל המלחמות של המלך הם ברשותו ועל זה אמר מלאך ה' וזה הוא שכתוב המלאך הגואל אותי שהוא כח הבחירה שבאדם וגו היי המלכות. ומלאך זה עתיד להיות עליון  ויקר לעתיד לבוא ובזה יתגדל השם הקדוש ובמלאך זה עתיד הקב"ה להפרע מעמים עכו"ם ועל זה כתוב ותגדלתי ותקדשתי וגו' הלכו עד שהגיעו לר"ש, כיוון שראה אותם א"ר שמעון השכינה היא כאן ודאי צריכים אנו להחזיק אנו להחזיק טובה לפני השכינה.

ואתחנן סד – סו שעור 22

הן עוד היום גדול

אין זה מספיק לימוד תורה, צריך לעסוק בתורה.

הגלות היא נקודה בה אין הרצונות פועלים את תפקידם.

כל עסק צריך להניב פירות ותוצאות רצויות. עסק התורה צריך להביא את האדם לתיקון פנימיותו. הרווח הוא חיבור לקב"ה וכלוואי אפשרות לקבלת האור. יש לפעול בהתמדה בכוח הסבלנות ובכוח התקווה.

מביא כאן הזוהר את סיפור הבאר בה מצאו האבות הקדושים את זיווגם, ומתאר את גמר התיקון. הבאר היא הנקודה הנפשית, מקור החַיּוּת שמאפשר לאדם להגיע לגאולה הפרטית. כשאדם בא בהסכמה מלאה פנימית שיש לקיומו כפרט תפקיד בתכלית הכללית, שהוא חש שהוא מקיים תפקידו מתוך בחירה, אז יכול לזכות לקבלת ההארה. 

  1. פו"א הן עוד היום גדול, כשישראל יתעוררו בתשובה לפני הקב"ה בזכות התורה ישובו לארץ הקדושה ויתקבצו מהגלות, כי ודאי יום אחד תהיה גלות לישראל ולא יותר, היי יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים והיי אלף החמישי ז"ש נתנני שוממה כל היום דווה, ואם לא ישובו אז יאמר הקב"ה הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בלא זכות ובלי מעשים טובים, אבל רפואה אחת יש לכם, השקו הצאן עסקו בתורה, שתהיינה נשקות ממימי התורה, ולכו רעו ותלכו למקום המנוחה, למקום טוב וחמדה של נחלתכם. ללא מעשים טובים של ישראל, עלולה הגלות להתארך. 
  2. פירוש אחר, הן עוד היום גדול, זה היום שנק' יום מהומה ומבוסה ומבוכה, אשר ביום ההוא נחרב בית המקדש וישראל נפלו בגלות, ומשום המעשים הרעים שעושים ישראל, יום ההוא נמשך ומתגדל משום שהם מאריכים לליום ההוא של הגלות מפני שאינם מרגישים ומצפים מספיק חזק לגאולה, אמנם רוצים את תוצאת הגאולה, אך לא מוכנים לשלם במטבע המועיל, היינו בלימוד פנימיות התורה. השקו הצאן הוא כמו שלמדנו היי בדברי תורה כי בזכות התורה יצאו ישראל מהגלות מעכבים את הגאולה ומחכים למקבצי-אל שיבוא ויאסוף את כל העדרים, את כל הכוחות למסך גדול בו ניתן לקבל בעל מנת להשפיע במלכות שנגנזה ברדל"א, שאז יכולו לקבל ג"ר בעל מנת להשפיע, מה שלא צלח לאדם הראשון, כלומר העיכוב הוא כשרוצים את עץ הדעת, את המטרה במקום לתת כעת יגיעה ראויה. כעת בזמן תיקון ישנם מטרות ביניים, לעבוד בצמצום ב.

הטבע של צד שמאל הוא רצון לקבל תענוג מלא, אך לא ניתן לקבל זאת בזמן תיקון. לכן חייב אדם לוותר על השאיפה משמאל של רצון לקבל תענוג לפרטיות, ולהסכים לקבל את שליטת האמונה מימין. 

  1. ישראל מה הם אומרים, היי ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים, היינו עד אשר יאספו כל העדרים היי עד אשר יאספו כל שאר הימים העליונים היי הספירות הקדושות וגללו את האבן וגללו דין קשה ההוא שבאותו יום השולט על פי הבאר ומשום זה נמצאת הבאר שהיא המלכות עמנו בגלות וכשתתגלה הבאר ההיא ואות אבן שהיא דין הקשה לא תשלוט עליה מיד והשקינו הצאן.
  2. ועתיד הקב"ה באחרית הימים להחזיר את ישראל לארץ הקדושה ולקבצם מהגלות, ומה הוא סוף הימים, היי אותה שהיא אחרית הימים היי מלכות שהיא סוף כל הספירות הנק' ימים. באחרית הימים הזה סובלים ישראל גלות. ז"ש בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים וכתוב וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. באחרית הימים הוא בדיוק כי זו היא כנסת ישראל שהיא מלכות שהיא בגלות. ועם אחרית הימים זו מקבלים עונש בגלות ובזו יעשה הקב"ה נקמות לישראל תמיד, ז"ש אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, ובכל מקום שכתוב אחרית הימים זו היא היי המלכות. והקב"ה עתיד להשיבה למקומה וז"ש והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' וזו היא שנק' יום היי יום האחרון כי כל ספירה נק' יום. 
  3. ומשהתחיל הצל להעשות היינו הסתרה כשלא מאיר ג"ר דחכמה בתחילת יום האחר אחר אלף החמישי כמו שבזמן שנחרב בית המקדש שהיה נוטה הצל להאסף. כמש"א אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, כלומר כמו שהחורבן היה בזמן שהתחיל הצל להאסף, יום נק כשמקבלים ו"ק דחכמה ונק צל מצד שלא מקבלים ג"ר כך תהיה הגאולה בזמן שיתחיל הצל לצאת. שבזמן שיהיה יום וצל הוא סוף הגלות . ושיעור של צל הזה הוא שש קמצין וחצי קמצין שהמלכות נמצאת בהתכללות היא מדה שנק' קמצא שהוא מדת גדלו של אדם, איש בין אנשים כלומר של אדם בינוני. וזכרון של סוד זה בין החברים הוא בכתוב, כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ, כי תמול אנחנו היי בגלות ולא היינו יודעים כי צל ימינו עלי ארץ דהיינו שהקב"ה רוצה להשרות אותם צל ויום עלי ארץ. 

כל השלמות באה מכח היחוד של קו ימין עם  קו שמאל שאז גם המלכות הנמשכת מקו שמאל מזדווגת עם ז"א שהוא ימין ומקבלת ממנו בשביל ישראל כל טוב. וכן כל החורבן בא מצד הפרוד קו השמאל מקו הימין. שאז גם המלכות נפרדת מז"א שהפרוד הזה נבחן לשכינה בגלות. גם נודע שאין קו אמצעי יכול ליחד הימין ושמאל אלא ע"י שממעט הג"ר דשמאל בכח המסך דחיריק שבו, ולפי"ז נמצא כשהשמאל מתגבר ונפרד מימין אז יש בו גם הג"ר וזה נבחן לבחינת יום שאין  בו צל כי אין בו מיעוט. וכשהוא מיוחד עם הימין שולט בו המסך דקו אמצעי הממעטו מג"ר ואין בו אלא ו"ק. ואז נבחן קו שמאל לבחינת יום וצל. כי בחינת ו"ק דחכמה המאירים עם החסדים שבימין ביחד נבחן ליום שאז יש גילוי להארה. ובחינת מיעוט הג"ר שלא מקבל לפרטיות שבו נבחן לצל שפירושו העלם האור. ולפיכך בעת שעוונות ישראל גרמו שיתגבר קו שמאל על הימין ויאיר בנפרד מימין, אז נחרב בית המקדש שה"ס המלכות כי מכח פרוד קו השמאל גם המלכות נפרדה מז"א שהוא ימין. ונבחן שאז נטה הצל להאסף ולעבור מהעולם מטעם שאין צל בשמאל אלא בשעה שמחובר עם הימין ובשעה שתחתונים ישובו בתשובה ועלו מ"ן לקו אמצעי שיחזור וייחד קו ימין עם השמאל. אז תהיה הגאולה הי שהשכינה תצא מהגלות ותחזור להזדווג עם ז"א אבל אז יתעלמו ג"ר דקו שמאל מכוח המסך דחיריק שבקו האמצעי. ונמצא שיום וצל יהיו משמשים קו שמאל, וזה שמשמיענו הזוהר שכמו שהחורבן היה מחמת ביטול הצל, שהיה יום בלי צל, כך הגאולה לא תהיה אלא אם כן הצן יחזור ויתחדש וישמשו יחד יום וצל.

שיחזור ויתחדש הצל באותו זמן, כמו שנטה הצל לעבור מהעולם בשעת חורבן בית המקדש, כן יחזור ויתחדש הצל בתחילת יום האחר שהוא אלף השישי ויהיה יום וצל שישמשו אור מצד הו"ק דחכמה בחסדים וצל מצד הג"ר דחכמה הנעלמים אז תלך ותסתיים הגלות ותתחיל הגאולה שהיא יחוד ז"א ומלכות והרי אם מאיר רק ו"ק ולא ג"ר, אז זה לא גמר תיקון אלא רק גדלות של אח"פ בעליה ולא במקומו. ויכול כל מקום מחזה ויצרה ומטה בחשכות. אלא מדבר כאן על תחילת הגאולה, שרק בסופה תהיה תחיית המתים עם מומם, ולאחר תיקון המשיח תהיה הגאולה השלמה עם קבלת הג"ר. אי אפשר להגיע למטרה זו טרם תיקון צמצום ב כלומר גאולה של בחינת משיח בן יוסף, התלויה בתורה שכתוב, מציון תצא תורה. וגמר הגאולה תהיה בדבר השם מירושלים שהיא מהמלכות.

נודע שמיעוט הג"ר בא מכח מסך דחיריק הממותק בבינה הנק' מפתחא כי אז אפשר שיאירו הו"ק דכחמה בחסדים. גם נודע שמסך הזהה דמלכות הממותקת בבינה אינו מאיר בכל ז ספירות חג"ת נהי"מ של המלכות אלא בשש ספירות וחצי ספירה, כי במלכות של מלכות דמלכות אינה מאירה אלא חצי ספירה עד החזה, ומזה ולמטה חסרה, כי המפתחא היא בחינת ט"ר ולא עצם המלכות, ע"כ נפסקת בחזה דמלכות דמלכות כמ"ש זה באורך.

וז"ש כי הצל הזהה להיותו בא ממלכות דמפתחא אינו מתפשט בל הפרצוף דמלכות אלא עד החצי של מלכות דמלכות ונמצא שאין בה אלא שש ספירות וחצי ספירה שזהו מד גדלו של אדם בינוני, כלומר שהאדם נמשך מהצל שבמלכות דמפתחא, ע"כ גם בו אין יותר משש ספירות וחצי כמו במלכות העליונה. כי תמול אנחנו דהיינו כשהיינו בגלות לא ידעתנו שכל המשך הגלות הוא משום שהקב"ה רוצה להשרות צל ימינו עלי ארץ דהיינו שישמשו יחד לדעת זה לא תיאורה, אלא חיבור עם הסכמה פנימית תוך שיחרור מהרצון לקבל לפרטיות. צל על הג"ר דחכמה וימנו על ו"ק דחכמה שבחסדים. ואם היינו יודעים זה היינו יכולים למהר הגאולה כי יום וצל הוא סוף הגלות.

  1. אשרי חלקו מי שרואה אותו את המשיח ואשרי חלקו מי שלא ראה אותו, אוי למי שיזדמן בעת שיתבע אריה הגדול להתחבר בנוקביה כל שכן בשעה שיזדווגו יחד, היי ז"א ומלכות בעת הגאולה על שעה ההיא כתוב אריה שאג מי לא ירא שאז כל אומות העולם שבנפש יצטרכו ליראה.
  2.  בתחילה כתוב שאג ישאג על נוהו שזהו בגלות ובאותו זמן כשיצא ז"א לקבל בת זוגו מלכות, אז נאמר אריה שאג מי לא יירא ה' אלקים דבר מי לא ינבא. בשעה ההיא כתוב ושב ה' אלקיך את שבותך, מהו ושב, ומשיב אלא הקב"ה שם את כנסת ישראל מהגלות ושב צדיק להתחבר במקומו אז כתוב, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. אדם צריך לראות שניתנה לנו דרך, אך עליו ללכת בה בלי לחפש הנחות ושינויים. הדרך נקבעת מלמעלה, ואפילו ניתנת לפעמים כדי לנסות את האדם. 

ואתחנן סז – סט שעור 23

מראש האצילות עד תחה"מ

מלמד כאן על השורש לבריאת האדם, שבא מעולם אצילות המייצג את התוכנית הרוחנית של האדם, שבא מזיווג של ז"א והשכינה הקדושה. נקודה זו אינה תחילה ומחשבת הבריאה, אלא המקום ממנו אנחנו יכולים ללמוד בתפיסה של ג קווים. מעל נקודה זו הכל בנוי על אמונה של שלמות בלי שום חיסרון. המציאות מורכבת משלמות אותה ניתן לתפוס רק בבחינת אמונה של שלמות הבורא וקבלת ההטבה השלמה, וחלק של פרטים, של מדע שהוא כמו גוף כלפי הנשמה. בנקודה זו יש להבחין בין המופשט הבא מז"א לבין הפרקטיקה אותה יש ליישם.

הציווי לא לאכול מעץ הדעת הוא למעשה לא לפעול את צד המלכות, הרצון, אלא רק כאשר הוא תחת שליטת הנשמה, לא לתת שליטה לתודעת הגוף. החטא היה במתן שליטה לרצון הגופני לקבל, נגזר עליו מיתה, עד שתגיע התחייה בכוח עצם הלוז.

  1. לכם בני אדם בעלי החכמה בעלי התבונה, קול קורא. מי מכם שהחכים ויודע בשעה שראש הלבן שהוא כתר גלגלתא דאריך אנפין, התקין ראש ב שהוא חכמה מוחא סתימאה הרושם ממעלה למטה וממטה למעלה, התקין צד צפון דהיינו קו שמאל שבבינה בעטרה של חפירת מים, בה רשם העומק של תהום העליון, היי עומק הבינה הנק' תהום העליון העולה ויורד בתוכו. מדרגה אחת נעלמת ירדה באלף ות"ק רשימות ובאלף ות"ק עולמות. קונאריתא הוא מלשון אריתא שפירושו אגם מים כי על אגם מים מתרגם אריתא. 

המשנה מבארת לנו ביאור מקיף כולל מראש האצילות עד תחיית המתים בקיצור נמרץ. כתר חכמה בינה וז"א ומלכות דאצילות וז"ש בשעתא דרישא חוורא שהוא הכתר דאצילות ראש א דאריך אנפין שכולו חסדים ונק לבן, היי החכמה דאצילות, תקין סטר צפון היי הבינה דאצילות ובה מאריך מעט לבאר ג הקווים  שבה, פירושו קו אמצעי דבינה שהוא המתקן את הקווים ימין ושמאל ומיחדם זהה בזה והחכמה שבשמאל מתלבשת בחסידים שבימין וז"ש אתקין סטר צפון, שקו האמצעי התקין קו השמאל שיתעטר באגם מים דהיינו ברוב החסדים שבקו ימין, היי בתקון זה דקו אמצעי שרשם שיעור ההעלם המכונה עומק אשר בבינה הנק' תהומא עלאה והוא תקן שאור קו השמאל יאיר ממטה למעלה, ונחית ואור קו הימין יאיר ממעלה למטה. היי בתוך הבינה ואחר שביאר הבינה בג' קווים שבה, מתחיל לבאר ז"א שירד מאור הבינה מדרגה אחת נסתרת שהיא ז"א שהחכמה שבו נסתרת ונעלמת באלף חמש מאות רשימות חכמה שהיא אלף וחסד מתוך הדעת שהוא חמש מאות היינו חכמה וחסד דדעת שהם רשומים בז"א דאלף וחמש מאה עלמין היי בינה וגבורה דדעת שהם נעלמים בו בינה אלף וגבורה דדעת חמש מאות ואינם מאירים להיותם בחינת השמאל דראש, ששם הארת החכמה הנעלמת בז"א שהוא מאיר בחסדים בלבד, שה"ס חכמה וחסד שבימין הראש, ונמצא שהימין שהוא חכמה וחסד שבדעת רשומים בו ומאירים והשמאל שהא בינה וגבורה דדעת הם בבחינת עלמין היי שנעלמים. ומה שמכנים אותם במספר אלף וחמש מאורת הוא שזהה מורה על קו וחצי שבראש.

כי ג קווים שבראש נק' חב"ד הם במספר ג אלפים, כי הספירות שבמוחין הם במספר אלף ונמצא שקו וחצי הם אלף ות"ק וקו הימין וחצי הימין של קו אמצעי שהם חכמה וחסד דדעת הם במספר אלף ות"ק וכן קו שמאל וחצי השמאל דקו אמצעי הם אלף ות"ק שנקראים עולמות.

קצב) תחתיו היי תחת ז"א תטייל חיית השדה אחת היי מלכות ועשר קרנים לה היי עשרה אורות, כי קרן היא לשון זיו ואור ויש עינים אל החיה כעיני אדם. החכמה נק' עינים והמלכות ה"ס פני אדם שאין החכמה מאירה רק בה וע"כ מיחס בה העינים לעיני אדם שהוא בחינת המלכות ופה מדבר גדולות היי שמשפעת מוחין דגדלות כי דבור ה"ס השפעה, כשהיא עולה הולכת ביום ונסתרת בלילה כשהיא יורדת היא נסתרת בלילה. כשהיא יורד היא נסתרת ביום והולכת בלילה וכשהיא נוסע מזדעזעים ד מגרופים שאוחזת בידה ונוסעים עמה ששים שבטים של אש, כל אחד חרב שנונה חדה משני צדדים על ירכו.

שהחכמה נעלמת בז"א שהיא בו בסוד אלף ות"ק עלמין, ומקום גילוי החכמה היא במלכות שבזכות האישה נמשכים האורות בסוד ואורו עיינין כעייני אנשא לחיותא ומשם זה יש במלכות ג מדרגות.

א כשהמלכות עולה ומזדווגת עם ז"א והיא נכללת בו שמבחינה זו היא הולכת ומשפעת ביום ובלילה היא נסתרת שאינה משפעת.

ב כשהיא יורדת לרשות עצמה טמירא ביממא ואתגליא בלילא כי בחינתה עצמה היא חכמה שביום היא נכללת בזווג ז"א ומשפעת רק חסדים שהיא מדרגת ז"א ובחינתה עצמה שהיא חכמה מתגלה בלילה בסו"ה ותקם בעוד לילה.

ג כשהמלכות נוסעת סוד ג קווים שמקבלת מז"א בזה אחר זה בג' קווים המכונים נסיעה, שאז מתגלה החכמה עם דינים קשים ומסבת הדינים שמתגלים עם החכמה, מזדעזעים ארבע מגרופי דאחידן בידהא שה"ס חו"ג תו"מ שבה, מזדעזעים מחמת הדינים שה"ס חג"ת נה"י הכלולים בקו שמאל שמקבלת שכל אחד מהם כלול בעשרה והם ששים. וה"ס הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים, סביב לה איש חרבו מפחד בלילות וז"ש כל אחד חרב שנונה על ירכו מפחד בלילות. כי שתין פולסין דנורא ה"ס ששים גבורים חג"ת נה"ם שהם שומרים מטת שלמה שה"ס המלכות הנק' מטה ושומרים אותה בעת הארת החכמה שהחיצונים לא יוכלו לינוק ממנה שמירה ע"י דינים. חרב שנונה ה"ס הדינים הקשים, על ירכו ה"ס היסוד שמשם יוצאים ומתגלים משפיעה בלילה מבחינת השלמת כלים והעבודה שעושה לרכישת אמונה. וצריכה שמירה כשבאה להאיר לתחתונים מפני החיצונים.

קצג) עלה ברצונו להוציא אדם שליט למטה על כל מה שקורה בעולמות שהוא הכלל והם הפרטים הבאים לשרתו והתקין בחיה האחת הזו שהיא המלכות, עפר דק מלכות שעושה אור חוזר כלול מכל הספירות נשב בו והתפשט בארבע רוחות העולם היי שהתפשט לגוף לארבע רוחות העולם. ד חתיכות מהגוף התגלגלו אחד למעלה שהוא נצח ואחד למטה שהוא הוד שתפקיד האדם לאחוז בשמים ובארץ שה"ס הרגלים המכונים נו"ה ואחד לצפון שהוא יד שמאל שה"ס גבורה ואחד לדרום שהוא יד ימין שה"ס חסד נו"ה הם בחינת חכמה וימין ושמאל הם בחינת חסדים.

עפר דקיק ה"ס מלכות הנמתקת כל כך בבינה עד שהמלכות הנק' עפר אינה נתפסת ונחשבת כולה לבינה ונק' משום זה עפר דקיק. שז"ס וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. אדמה ה"ס הבינה המכונית בעפר הנלקח מן האדמה שכולו בצורת אדמה שהיא בינה, אלא שכלול מכל עשר ספירות שבצמצום ב נולד בבחינת נקודים, כלומר יש בכל ספירה נקודה מפסקת, ויש לו בכל ספירה רצון. הכלל של האדם מלכות דאצילות, לכן כל פרט שבו נובע מכאן. עיקרו של האדם ז"א דאצילות, ויש בו גם את בחינת המלכות, הנקבה, זכר ונקבה בראהם.

קצד) אילן אחד גדול וחזק שהוא עץ החיים היי ז"א נתחבר והזדווג בענף יפה אחד שהוא המלכות, שמראהו היא שמחת הכל, כש"א יפה נוף משוש כל הארץ, בו הזדווג והוציאו רוח אחד נסתר ומילא לאותה עיסת העפר והאדם קם על רגליו, והמליכו על כל העולם והשליטו על כל, ז"ש תמשילהו במעשי ידיך, הצטווה על אותו האילן שהוא עץ הדעת שלא לאכול ממנו ולא שמר המצווה. השי המלך את רוחו של אדם אליו ואותה החיה שהיא המלכות לקחה את הרוח מן האדם. גבילו פירושו עסה מלשון גביל.

קצה) אז הכינו ז"א ומלכות כלי אחרת דהיינו גוף חדש אחר והאדם קם ביניהם בקשר של נפש מצב קטנות עדיין בלי נשמה רוח החקוקים בין מלאכים קדושים שהתאחדו בציור העטרות של מלאכים קדושים שהתאחדו בציור העטרות של המלאכים. שמקודם החטא היה לו נר"ן מאצילות וגוף מבחינת בריאה ואחר שחטא ניתן לו גוף אחר מעולם הזה ונר"ן מבחינת המלאכים הקדושים ירד האדם ממדרגתו לאחר החטא, ולמרות שלא זאת חשבו מלמעלה למנף את החטא כדי להתגבר ולעלות למדרגה גבוהה יותר.

קצו) הדורות שלאחריהם של אדם וחווה נתפשו בחטא שלהם דעצה"ד ונגזרה עליהם מיתה שלולא החטא היה אמור לחיות לנצח שלבסוף הרוח שלהם נשלף מכלי ולבוש ההוא שלהם היי הגוף והגוף מת ואח"כ נגנז בעפר בין רגבי נחל שהוא הקבר מלשון מתקו לו רגבי נחל וכל המתים נסתרו ונגנז בעצם אחת חזקה שנשארה מהכלי ההוא דהיינו עצם לוז שאינה נרקבת בקבר ונק' ג"כ בתואל הארמי, שיהיו נבנים ממנו בתחילה ויקומו מחנות מחנות ויתערו שנית בארץ ישראל היי ע"י גלגול מחילות יבואו כולם לארץ ישראל ומשם תגמר שלמות תחיתם שיתוקן החטא ויבולע המוות לנצח

ואתחנן ע – עב שעור 24

מראש האצילות עד תחה"מ

האמונה הגדולה היא שהבורא הוא הטוב השלם, וברא את הבריאה יש מאין.

מתוך אמונה זו, רשאי האדם לחקור, דהיינו לבוא כשותף ע"י קו אמצעי.

אדם צריך להיבנות לפני תבנית עולם האצילות, דהיינו קביעות בקדושה. רק בניה אֳמוּנִית יכולה להיות שלמה ולא להיפגם. ומאחר ושלמות נבנית ע"י אמונה, צריך האדם לבוא לשותפות עם הבורא. 

שלב ראשון מחייב עיצוב צורת מחשבה המקבילה לעולמות העליונים. היסוד הראשוני אומר שיש להחזיק באמונת חכמים גם אם רואים בגשמיות ההיפך. 

עצם הבריאה היא המלכות, ליבו של האדם, שצריך להרגיש עצמו משמעותי שרוצה לקבל.

באצילות בזיווג בין הקב"ה לשכינה הקדושה, נברא עולות בריאה יצירה ועשיה, שהם בחינת הגוף, ונברא אדם שהוא פנימיות העולמות. את ההטבה השלמה צריך לקבל האדם, שנברא עפר מן האדמה, כלומר רצון עם התכללות במידת ההשפעה. 

את הרצון לקבל הגדול, האדם לא מסוגל להקדיש לכלל, ליחד, לכן עליו לנעול אותו. ומאחר ולא הצליח אדם ראשון בכך, נולד קו שמאל הוא קין ראשון ורק אחריו הבל, ואז שמאל הרג את הימין. 

כעת התיקון הוא, כשמגיע רצון עצמי יש לנעול אותו, ומותר להשתמש רק ברצון שניתן להפכו להשפעה. כלומר התיקון הוא בניית מסך נפשי על הרצון הגדול לקבל, ובכך מרפא את כל המומים.  

קצז) ועתיד הקב"ה ללוש אותו העפר הקודם של אותו הכלי היי הגוף הקודם לחטא עצה"ד ממש. ולהכניס בו עיסה דקה מן הדקה כשאור הזה שבעיסה כדי שיטפח ומאותה העיסה שהיא צחות שלמעלה, יתתקן ויתישר הכלי השלם כעין שאמר הכתוב, ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. משום שהנח ההוא מרבה אהבה בעולם וכשאותו המעיין הקדוש יצא ויכנס בו בנחל השיטים אז יתקן ויתיישר ולא יהא בקלקלו כבתחילה.

מתחילה נברא גופו של אדם מבחינת עולם הבריאה שהוא בחינת בינה ואע"פ שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ועפר הו מלכות, אמנם מן האדמה כתוב, ואדמה שה"ס בינה הנק' אדום האדם נברא מעירוב של מלכות ובינה. היי מלכות דבריאה אשר מלכות זו היא כמו בינה והעפר אשר שם אינו נתפש ואינו ניכר שהתקין בחינת מלכות היי שהיתה חומר זך דקה מן הדקה עד שלא היתה נתפסת כלל. ולפיכך היה הגוף נצחי שנקרא לבושי אור, שלא הייתה בו שום אחיזה לקליפות. אבל אחר שחטא בעץ הדעת טוב ורע נפל ממדרגתו ונבנה גופו מעולם הזה מגדלות כלי הקבלה בחינה ד הנתונה לצמצום. הנקודה החיצונית שמגרה נקודה זו נק עץ הדעת טוב ורע, מנעולא ומפתחא. שהוא נמשך מבחינת המלכות הנק ג"כ עץ הדעת טוב ורע. מטעם שיש בה ב נקודות, מנעולא ומפתחא שמנעולא הוא בחינת מלכות דמדת הדין הבלתי נמתקת בבינה שעליה רובץ צמצום א והמסך שלא לקבל מאור העליון היא המלכות המעורבת וממותקת בבינה שהיא ראויה לקבל כל האורות העליונים כמו הבינה. ומאלו ב נקודות נבנית המלכות וכן גופו של אדם, ואם אדם זוכה נגנזת נקודה דמנעולא ונקודה דמפתחא שולטת במלכות ואז האדם ראוי לקבל כל האורות העליונים לפי מדרגתו. כאשר מדבר על העולם הזה, אינו מדבר על העולם שנתפס כאן בחושים בתודעה של זמן ומקום, אלא בחינה ד של גדלות כלי הקבלה, בחינה שאפשר יהיה לתקן את העצם אלא רק בגמר תיקון, זה לב האבן, הרשימות שנגנזו ברדלא ואם האדם אינו זוכה אז בזמן תיקון נגנזת מנעולא וניתן לתקן חלקית בהתכללות במפתחא מתגלה בחינת המנעולא ונגלה שהיא מכלות המצומצמת ואז פורחים כל האורות מן האדם. כמ"ש כל זה לעיל שע"כ נק' המלכות עץ הדעת טוב ומטעם זכי הא טוב לא זכי רע.

ומשום זה עם אכילת עצה"ד נפלו למדרגת עץ הדעת טו"ר ונגזרה המיתה על האדם והבאים אחריו מכאן שלפני כן הגוף היה נצחי כי הגוף ירד לבחינת המלכות מבחינת עץ הדעת טוב ורע, שהם הכלים דנקודת המפתחא שהוא מקבל מן המלכות והם נמשכים מז" ספירות שלה שכל אחת כלולה מעשר והם ע' ספירות שמהם נמשכים שבעים שנה לאדם ובסופה של המלכות מתעוררת נק' המנעולא ולפיכך כשנקודה זו מתעוררת על האדם, תיכף פורחים ממנו אורות החיים הוא מת הסתלקות של אור החכמה, אור החיים, שלא ניתן לקבל את בחינת מנעולא. ולפיכך אחר שבעים שנה מוכרח האדם למות עם גילוי המנעולא, היי בהגעת זמן לגלוי המנעולא. אמנם אם לא זה האדם מתגלה עליו המנעולא גם מקודם שהשלים ע שנותיו שז"ס כרת ומיתה בידי שמים.

לא נטר פקודא אתיב מלכא רוחא לגבי, שאותו הרוח דאצילות לקח ממנו הקב"ה היי הגוף מבחינת עץ הדעת טוב ורע, שיש בו אחיזה לקליפה וע"כ אם זכי הוא טוב, והוא מוכרח למות אחרי ע שנה, שתחת הרוח דאצילות נתנו לו רוח ממקום המלאכים שבעולם היצירה ואין חיותו שלמה ונצחית, שכל הדורות אחריו שיצאו ממנו נתפסו בעונם של אדם וחוה שלהיותם צאצאיו גם הם קבלו גוף מבחינת עץ הדעת טו"ר ונגזרה המיתה גם עליהם היי שהרוח יוצא מהם לבסוף ומתים.

כל התיקון שלנו בששת אלפי השנים הוא תיקון חטא אדם הראשון. אנחנו מאמינים בהישארות הרצון שהוא נצחי, שהבריאה נצחית, לכן לוקחים את הרצון וקוברים אותו, וצריך להאמין שיקום לתחיה.

להאמין בתחיית המתים, אומר להאמין שהבריאה נצחית.

ונודע שכל העצמות נרקבות בקבר חוץ מעצם קשה אחת שנק' לוז, או בתואל הארמי בתואל נוטריקון ביתו של האל, כלומר שהרצון לקבל נצחי שבא מהבורא, עצם הבריאה, שבתחילה היא נלוזה מפני שנמצאת תחת הצמצום. בתחיית המתים נתקן את המום בארץ ישראל, ברצון ישר-אל והוא מטעם המבואר שפירושו כי העצם הזו היא מבחינת מנעולא צמצום א ששורשה גנוז במלכות כל ע שנות חיים ולפיך אינה יכולה לקבל מזונות. וגם אינה ראויה לקבל מזונות להיותה בחינת מלכות המצומצמת שלא לקבל אור עליון. ולפיכך כל העצמות שהם בחינת מפתחא וקבלו מזונות מהמלכות הנה בשעת מיתה שנגלה שלא היו ראויות לקבל מזונות. יש בהן אחיזה לקליפות וצריכות להרקב משא"כ אותם העצם שהיתה תמיד בבחינת מנעולא ולא קבלה שום מזונות ממלכות אין לקליפות במה להאחז בה וע"כ אינה נרקבת בקבר.

וז"ש אתטמרו ואתגניזו היי שנגנזים בקבר היי בעצם הלוז שזה יהיה בגמר התקון אחר שתתוקן מלכות דצמצום א והמלכות תהיה ראויה לקבל אור מבחינתה עצמה, היי מבחינת מנעולא. הנה אז כל הגופים שמתו מחמת גילוי מנעולא יקומו עתה לתחיה. כי עתה גם המנעולא ראויה לקבל אור, ומתחילה בעת שיקומו לתחיה יבנה כל הגוף מכלים דמנעולא בלבד להיותו ראוי אז לקבלת אור העליון כמו הכלים דבינה בעצם הנק בתואל יקומו בתחיה. עכ"ז צריכים להמשכת קדושה מבינה וע"כ כל המתים שיעמדו לתחיה בכל מקום שהם צריכים לבא לארץ ישראל ושם מקבלים השלמה מבינה. כי שם הם מקבלים קדושתם האחרונה.

סוד התחיה, שחוזר הקב"ה ללוש עפר הראשון של האדם של אותו הגוף ממש שמת, היי מבניין הנמשך מעצם המנעולא שנשאר מאותו הגוף היי שיכניס בו המסך דבינה עליונה שישמש בבניין הגוף לחזקו ולהשלימו כמו שאור בעיסה שזה נעשה בארץ ישראל. ומעיסה זו של הבינה שהיא צחות הבינה שלמעלה ויתישר מאנא דכשרא היי שיקבל גמר תקונו. 

וז"ש שעתידים המתים לעמוד במומם ואח"כ יתרפאו ויהיו שלמים בכל, ואז ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שיזכו לכלי שלם היינו כלי עם מסך. שאע"פ שאחר גמר התקון מקבלת המעולא כל תקונה עכ"ז כיוון שהמנעולא ה"ס הרצון לקבל הגדול שהייתה במלכות דצמצום א ע"כ אחר תקונו יש בו ג"כ מרצון לקבל ההוא שמשם היו כל המומים שבגוף. היי עם על המומים שהיה לו בגוף הראשון מטעם שליטת הרצון לקבל כי המנועלא הוא שורש השורשים לרצון לקבל הזה ואח"כ ולאעלא ביה גבילו דקיק שאז יתרפא מכל המומים.

כגוונא דאמר קרא ומעיין מבית ה' יצא שה"ס הבינה והשקה את נחל השטים שה"ס הגופים שעמדו לתחיה עם כל המומים שבהם למה לא ריפא אותם מקודם התחיה, כי הרצון לקבל הזה מרבה החביבות והתענוג כי מדת התענוג היא לפי מדת הרצון לקבל. אלא שצריכים לישר אותו שיהיה מוגבל לקבל, אלא שצריכים ליישר אותו שיהיה וקבל לקבל על מנת להשפיע וזה נעשה ע"י הארות הבינה כי הרצון לקבל מקולקל כמו בתחילה שבזה הוא מתרפא מכל המומים שהיו בו ולהבין היטב עניין הרצון לקבל צריך לעיין בהקדמה. כלומר ע"י הוספת הרצון העצמי לכוח ההשפעה של הבינה, יגדל התענוג מהתהליך ומהתיקון. 

קצח) ואלו שאינם זוכים יקומו להיות נדונים בין מלך העליון ז"ש ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, אז כתוב, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

עקב י - יב ​​ שעור 4

כשטוב ליחד, טוב לכולם.

צריך להרגיש את הפרטיות, אך מתוך בחירה לקבל תפקידו השייך לכלל.

בה במידה שאדם קשור לכלל, הכלל משפיע עליו.

ברכה בכוונה מייצרת את היחד.

ככול שקשורים יותר לכלל, כך תורמים יותר לכולם וגם לעצמנו. מכאן שיש לכוון בברכה להביא את התענוג הפרטי לטובת הכלל.

במילה ברוך מכוונים חכמה ובינה, המקור העליון.

אתה, החסד שאומרים לשון נוכח, שבעל החסד מרגיש את ההטבה.

השם, מידת התפארת שבאה להליכה בקו אמצעי.

אלוקנו, מעורר את הגבורה שהמלך הוא בחינת בינה.

בתפילה ישנה תנועה ממטה למעלה וממעלה למטה. כאן המתפלל מתכופף ואומר בכך שהוא מוכן לוותר לגמרי על עצמו, הכל בחינת חסדים מכוסים. בכוח זה ניתן להתגבר כל אומות העולם, כלומר על כל הרצונות החיצוניים, ומוותרים על תענוגות מזויפים. ​​ 

יב) המילה הויה שבברכות, היא קו האמצעי שבז״א, האמונה בכל הצדדים. המילה אלוקינו שבברכות, צד השמאל דז״א, הכלול בימין שלו והימין כלול בו, ונכלל זה בזה להיות אחד. ועד חג״ת דז״א נקשרו הברכות בז״א. וכיוון שאלו חג״ת דז״א התברכו, כולם שלמטה מתברכים.

יג) ואחר שחג״ת דז״א מתברכים ולוקחים ברכות לעצמם, חוזרים כולם כלולים כאחד למקור, בינה בפעם הראשונה כשעלו החג"ת וחזרו למקומם, הם עלו בקטנות כשהנ"י היו נפולים ולא יכולו לקבל אור הגדולת, כעת כשירדו וקיבלו חזרה את הנה"י שלהם למדרגתם, חוזרים למקור, לבינה. כי הם אינם יכולים לחזור לאותו מקום מטרם שהתברכו. כיוון שהתברכו מקודם, חוזרים ונכנסים לבינה, לקחת ברכות יתרות אחרות להשפיע למטה. ומטרם שהם מתברכים, אינם נכנסים ואינם חוזרים לבינה. כמ"ש, ולא ייראו פניי ריקם.

יד) וכשחוזרים לבינה ונכנסים שם, אז נקרא אותו מקום מלך, המילה מלך שבברכה, כי הבינה לא נקראת מלך, זולת כשאלו חג״ת דז״א, מתקרבים אליו ומתברכים כשידם מלאה והמלך נקרא מלך, כשהשרים שלו באים אליו, כשהם עשירים, ויש להם כל מה שצריכים בלי חיסרון, אז הוא מלך. מלך למטה, המלכות, בעת שספירות דז״א מעטרים אותה די סיפוקה בעטרות קדושות. וכאן, בברכה שנקראת מלך, מי הוא המלך? הוא העולם אשר קידשנו וציוונו, הבינה. ומשום שהוא עולם שאינו מגולה לחוץ, והוא סתום, קורא לו כך בדרך סתום, לשון נסתר, קידשנו, וציוונו, ולא בלשון נוכח, קידשתנו וציוויתנו. וע״כ לא נקרא אלא בדרך סתום.

טו) ולעולם, הימין, שהוא חסד, נקרא אתה לשון נוכח. וע״כ, כוהן כפוף ראשו למקום ההוא, אתה, בכל ברכה וברכה של תפילת שמונה עשרה, שמשתחווה בתחילת הברכה ובסוף הברכה. ועולם התחתון, מלכות, כשנקשר לימין, חסד, ומתדבק בו, נקרא מלמטה למעלה ברוך. ואינו נקרא ברוך, זולת במקור שהתדבק בו, החסד, שנכנס בתוכו, ומילא אותו, שאז נקראת המלכות ברוך שלא ניתן להשפיע רק חוכמה, צריך גם חסדים. כאשר כופף ראשו במילה אתה, אומר שמוותר על הג"ר ומקבל חסדים להשפיע למלכות. אתה, שבברכה, הוא כוהן, חסד, להידבק בו. וע״כ בתפילה אדם כורע בברוך, מלכות, משום שהוא עולם כפוף למעלה. וזהו השינוי בין ברוך שבתפילה, בין ברוך שבשאר ברכות. ברוך שבשאר ברכות הוא בחו"ב. וברוך שבתפילה הוא במלכות. והכול הוא להשפיע ברכות לכל העולמות.

מראות הסולם

יט) בעלייה הב׳ לישסו״ת, כשחג״ת דז״א מקבלים המוחין דחב״ד, נקראים אז ישסו״ת מלך. ולפיכך יש לכוון עלייה הב׳ הזו במילה מלך, של הברכה. כי ישסו"ת לא נקראת מלך, זולת כשאלו חג״ת דז״א, מתקרבים אליו, כלומר, רק חג״ת שבעלייה ב', והמלך נקרא מלך, כשהשרים שלו באים אליו, כשהם עשירים מסופקים, כי בעלייה א׳ שחג״ת דז״א היו עניים מחוסרי כל, בקטנות שבכלל לא היה להם גדלות וכאן עליהם לשנות את הטבע שלהם, אין ישסו״ת ז"ת דבינה נקרא מלך משום עלייתם. אלא עתה, בעלייה ב', אחר שכבר קיבלו הארת ו״ק, והכלים דחג״ת נה״י דז״א כבר נקשרו זה בזה, ומקבלים בעלייה הזו את המוחין דחב״ד, אז נקראים ישסו״ת מלך השאלה כיצד אתה בא לברך, האם מתוך גדלות כלומר שכבר יש לך, או מתוך מסכנות, האם אתה בא לקבל על מותרות שזו מתנה, או על ההכרח שזו צדקה. כי עתה הם עשירים, ויש להם לחג״ת כל מה שצריכים, בלי חיסרון. המלך שלמטה, מלכות, נקראת מלך, כשאלו החג״ת דז״א, שנעשו לחב״ד, משפיעים לה המוחין שלהם. בעת שז״א משפיע לה עטרות הקדושות, ג״ר, אז נקראת המלכות מלך כלפי התחתונים.

הבינה נק מלך כשהשרים עולים אליה לקבל, מלכות נק מלך כשמקבלת מז"א את אור הגדלות

כ) וכאן, בעלייה ב', נקראת מלך, מי הוא מלך? הוא העולם אשר קידשנו וציוונו. כי ישסו״ת נקראים העולם, וג׳ מוחין חב״ד שז״א מקבל להשפיע אל התחתונים. אשר, הוא כתר שעל המוחין. קידשנו הוא חכמה. וציוונו הוא בינה. על, זה מצוּוה ועושה, ת״ת ויסוד, שהם קו אמצעי, המייחד חו"ב. ויש הרבה דרכים בזה.

כא) ולעולם, הימין, שהוא חסד, נקרא אתה. שבכל מקום שנאמר אתה, הוא חסד. כשהמלכות נקשר בחסד, הוא נקרא מלמטה למעלה ברוך, כלומר, שהמלכות ברוך, רק באורות דו״ק, המאירים מלמטה למעלה. מפני שנקשרת בחסד, קו ימין, המאיר בחסדים בלי חכמה. שבמלכות הוא ו״ק, מפני שהיא צריכה לחכמה וחסדים יחדיו, שזהו שמקבלת מז״א, קו האמצעי, הזקיפה שבהויה. ואינו נקרא ברוך, זולת במקור שהתדבק בו, החסד, שנכנס בתוכו, ומילא אותו, שכשממלא את המלכות בחסדים, אז היא נקראת, ברוך. וזה שצריכים לכוון בברוך, שבברכות התפילה. אתה, שבברכות התפילה, הוא כוהן, חסד, להידבק בו, שצריך לכוון שהמלכות תעלה ותכלול עצמה בחסד.

כב) יש ג׳ בחינות: כריעה, השתחוויה, וזקיפה.

בכריעה בתפילה אומר המתפלל שהוא מוריד את הנ"י כמו קינון הציפור, השתחויה מוריד את הראש, וזקיפה מקבל חזרה את ההארה. טרם כפיפת הראש מצביעים בכך על הרצון לחכמה. כאשר אומרים את המילה הויה ומזדקפים, מכוונים לקו אמצעי, מורה על גדלות שיש לו חכמה וחסדים יחד.

א. כריעה, כריעת הברכיים וראשו זקוף, שפירושו חיסרון של ג״ר. כי כריעת הברכיים היא ביטול נה״י דכלים, והחסר נה״י דכלים חסר ג״ר דאורות, מטעם ערך ההופכי שיש מאורות לכלים. וזקיפת הראש עם כל הגוף, מורה על רצון לקבל חכמה, שהוא כריעה טרם כפיפת הראש מצביעים על הרצון לחכמה, שאנו כורעים במילה ברוך, מלכות, שמורה שהמלכות צריכה לחכמה, כי ע״כ הראש זקוף, ומורה שהיא חסרה מחכמה. וע״כ הברכיים כפופות, שמורה שאין שם ג״ר.

ב.השתחוויה, כפיפת הראש בלבד, שמורה שאין צריך לחכמה אלא לחסד, כי חפץ חסד הוא, וע״כ כופף ראשו, שהם כלים דג״ר. וזהו קו ימין דז״א, המקבל מאו״א, ואינו חפץ בחכמה אלא בחסדים. וע״כ משתחווים במילה אתה, קו ימין.

ג. זקיפה כשאומרים אדנות בשם הויה, שכל ג׳ חלקי הגוף חב״ד חג״ת נה״י זקופים, שמורה שיש לו חכמה וחסדים ביחד, וע״כ ראשו זקוף וגם הברכיים זקופות. וזהו קו האמצעי, ת״ת. ע״כ זוקפים במילה הויה, קו האמצעי, הכולל הכול ​​ חסדים וחכמה

כג) וע"כ בתפילה אדם כורע בברוך, משום שהוא עולם כפוף למעלה, כי המלכות כפופה, שחסרה ג״ר וראש, וכפופה למעלה לז״א, שאינה יכולה לזקוף את עצמה מעצמה, אלא ז״א צריך לזקוף אותה, כמ"ש, נפלה מצד עצמה לא תוסיף קום בתולת ישראל ,אך ז"א יכול להקימה שפירושו, שהמלכות לא תזדקף מעצמה, אלא בעלה יקים אותה. ע״כ צריכים לכרוע בברוך, שמורה על המלכות הכפופה. וזהו השינוי בין ברוך שבתפילה בין ברוך שבשאר ברכות, כי בברוך של ברכות המצוות וברכות הנהנין, אנו מכוונים בברוך להמשיך שפע מלמעלה למטה. כי ברוך של ברכות המצוות והנהנין, מורה על או״א עילאין, שממשיכים משם המוחין לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א, במילים, אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם. ומז״א למלכות ולתחתונים בשאר מילות הברכה. אבל כאן במצוות בתפילת עמידה, ממשיכים מלמטה למעלה, שמעלים הברכה עד למלכות, ובמילה ברוך מעוררים את המלכות בכריעה, לקבל חסדים מאתה. ואח״כ לקבל זקיפה מהויה כדי לקבל חסדים וחכמה יחד. ואח"כ מעלים אותה לקבל מאלוקינו, בינה. ואח״כ מאלוקי אבותינו, חכמה. ובשאר המילים ממשיכים השפע מלמעלה למטה. הרי שבברכות התפילה מכוונים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, שלא כבברכות המצוות והנהנין, שמכוונים מלמעלה למטה, להשפיע ברכות מלמעלה למטה, מאו״א לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א ולמלכות ולתחתונים. חוץ מברכות התפילה, שהם תיקון אדונם. הן עולות מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כי מתחילים במלכות בכריעה. ולחסד שהוא אתה. ולז״א, הויה. ואלוקינו, בינה. ואלוקי אבותינו, חכמה. ומשם ממשיכים מלמעלה למטה עד לעוה"ז. ​​ עד המברך עצמו וכל השלבים שבדרך.

כד) במילה ברוך שבברכת תפילת שמונה עשרה, אדם כורע בו בברכיו, כי מלכות כפופה, חסרת ראש וג״ר, כי כפיפת הברכיים מורה על חיסרון של נה״י דכלים וג״ר דאורות, הנקראות ראש. ולכפיפת הראש מכוונים באתה, שמורה על הכוהן, חסד דז״א, המקבל חסדים מאו״א עילאין, וע״כ אינו מרגיש שחסר הכלים של ג״ר, אלא שכופף הראש, ג״ר, שמורה שאינו רוצה בחכמה אלא בחסדים. אבל החסדים האלו הם ג״ר, משום שחכמה אינו חסרה לו, שזה מורה כפיפת ראשו חסדים מכוסים, ראש היות חסרון החכמה אינו מורגש בו, שאינו רוצה חכמה. ונמצא שכפיפת הראש הוא הראש שלו, ממש כאו״א עילאין. כי אחר שיש לז״א התכללות מחכמה, נבחן החסד שלו כמו אוירא דכיא דאו״א, שאינם מקבלים חכמה לעולם. וכופף ראשו באתה, משום ש"אתה" נקרא ראש, החסד המרומז באתה הוא ראש, אע״פ שהוא חסדים בלי חכמה. שזה הרמז, שכוהן נוטל בראש, לרַמז, אע״פ שהוא חסד לבד נחשב לו לראש, והוא תמיד ראש, משום שמקבל מאו״א שזיווגם אינו נפסק. ומשום זה הכריעה היא בברוך, שמורה על המלכות, שצריכה חכמה, כי ראשה זקוף, ואין לה חכמה, שזה מורה הכריעה. וע״כ היא חסרת ראש. וכפיפת הראש היא באתה, שמורה שדוחה חכמה שבראש, ובוחר בחסדים בלי חכמה, שמקבל מאו״א, שהם ראש וג״ר, כמו חכמה. ולולא כפיפת ראש של הכוהן, חסד, לא היה לו ג״ר, כי זקיפת הראש מורה שצריך חכמה. ואם צריך, הרי הוא בחיסרון כמו המלכות. אלא כפיפת הראש מורה על ג״ר של חסדים, מחמת דחיית ג״ר דחכמה. שזה תלוי בזה. אדם יכול להרגיש שלם כאשר מוכן הוא לכפוף ראשו.

בכל ברכה מברכות התפילה, כשהכוהן מגיע למילה אתה, שמורה על מידת החסד דז״א, הוא כופף ראשו, כדי להמשיך ג״ר דחסדים מאו״א, שאי אפשר להמשיכם, אלא ע״י כפיפת הראש. והמלך, כשכורע בתחילת שמונה עשרה, אינו זוקף עד שמסיים תפילתו. משום שהקב״ה אמר אל הלבנה, לכי ומעטי את עצמך, ועוד לא הזדקפה הלבנה, המלכות, ממיעוט הזה. כי זקיפת המלכות אינה מעצמה, אלא ע״י ז״א בעלה כמו שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. כי אחר מיעוט הירח, שירדה המלכות מחזה ולמטה, אין לה מעצמה כלום, והן חכמה והן חסדים צריכה לקבל מז״א. כמ"ש על זמן ששת אלפים שנה, נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. כי לא תוסיף קום מעצמה, אלא בעלה יקים לה. ולפיכך אין זקיפה זו, שאנו זוקפים הראש במילה הויה, שבברכות התפילה, נחשבת אל המלכות עצמה לזקיפה, אלא לעת"ל בגמה"ת, שייתקן מיעוט הירח, אז יקום המלכות מעצמה. כי הנביאים לא ניבאו אלא עד ימות המשיח, ולא בגמה"ת. ולפיכך המלך, שהוא מרכבה לעצם מידת המלכות, אין לו זקיפה מטרם גמה"ת. כי מזמן שנאמר ללבנה, שתמעט את עצמה, לא זקפה את עצמה עוד, אלא נפלה ולא תוסיף קום. ולפיכך גם המלך, שהוא מרכבה אליה, אין לו זקיפה עוד אחר הכריעה. עד גמה"ת, שייתקן מיעוט הירח. המלכות לא יכולה להשלים התיקון טרם שבילע המוות לנצח

 

שאלות חזרה בזוהר עקב י-י"ב
1.מהי המילה מלך בברכות הנהנים?
2. מה ההבדל בין ברכות המצוות והנהנים לברכות שבתפילת העמידה?
3. מה צריך לכוון בתפילת העמידה בכריעה בהשתחויה ובזקיפה?
4. כיצד נכון לפרש את הכתוב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" כיצד זה קשור לתפילה

בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt

 

אמירות מהזוהר

עקב י – יב  שעור 4

כּשֶׁטוֹב לְיָחַד, טוֹב לכּוּלָם.
צָרִיך לְהַרְגִּישׁ אֶת הפרטיות, אַך מִתּוֹך בְּחִירָה לְקַבֵּל תפקידו השייך לָכְּלָל.
בָּהּ במידה שאדם קָשׁוּר לָכְּלָל, הַכְּלָל מַשְׁפִּיעַ עָלָיו.
בְּרָכָה בכוונה מייצרת אֶת היחד.
אָדָם יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ שָׁלֵם כַּאֲשֶׁר מוּכָן הוּא לִכְפוֹף רֹאשׁוֹ.

השאלה כיצד אתה בא לברך, האם מתוך גדלות כלומר שכבר יש לך, או מתוך מסכנות, האם אתה בא לקבל על מותרות שזו מתנה, או על ההכרח שזו צדקה. ככול שקשורים יותר לכלל, כך תורמים יותר לכולם וגם לעצמנו. מכאן שיש לכוון בברכה להביא את התענוג הפרטי לטובת הכלל.

במילה ברוך מכוונים חכמה ובינה, המקור העליון. אתה, החסד שאומרים לשון נוכח, שבעל החסד מרגיש את ההטבה. השם, מידת התפארת שבאה להליכה בקו אמצעי. אלוקנו, מעורר את הגבורה שהמלך הוא בחינת בינה.

בתפילה ישנה תנועה ממטה למעלה וממעלה למטה. כאן המתפלל מתכופף ואומר בכך שהוא מוכן לוותר לגמרי על עצמו, הכל בחינת חסדים מכוסים. בכוח זה ניתן להתגבר כל אומות העולם, כלומר על כל הרצונות החיצוניים, ומוותרים על תענוגות מזויפים. 

תגיות: בחירה, תפקיד הפרט, ברכות

עקב ז – ט  שעור 3

הָאוֹר והשפע שייכים לָכְּלל וְלֹא לַפְרָט.
כשאדם נֶהֱנָה אָסוּר לוֹ לגזול אֶת הַכְּלָל שאליו צָרִיך לְהַגִּיעַ הָשֶׁפַע, לַמְרוֹת שהאור הִגִּיעַ אֵלָיו כפרט.

בברכות יש לכוון להתחבר לעליון כדי להוריד הארה ממעלה למטה.

במילה ברוך יש לכוון למקור העליון באצילות שאינו ידוע, שאין הדבר מגולה לנו, ורק מאמנים שיש מקור למקור עד אין סוף.

במילה אתה יש לכוון לצד ההטבה של הקב"ה, לאבינו שבשמים. אתה לשון נוכח אומר שהמברך מקבל בכבוד את ההשגה שהטבת הבורא נוכחת, שהחסד מורגש.

בשם הויה יש לכוון שרואים ומכירים את דרך ההטבה בדרך של חיבור, לעורר את דרך ההשפעה שהיא רק מהכלל, מהיחד.

תגיות: כוונות בברכות

שאלות חזרה בזוהר עקב ז-ט
1. מה צריך לכוון במילה ברוך?
2. מה לכוון במילה אתה?
3. מה צריך לכוון במילה הוויה?
4. מה צריך לכוון במילה אלוהנו?
5. מדוע צריך להמשיך קו אמצעי מבינה לז"א מטרם שממשיכים משם קו שמאל דה גבורה?


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt

עקב ז - ט ​​ שעור 3

השפע והאור שייך לכלל.

בברכות יש לכוון להתחבר לעליון כדי להוריד הארה ממעלה למטה.

כשאדם נהנה אסור לו לגזול את הכלל שאליו צריך להגיע השפע, למרות שהאור הגיע אליו כפרט.

במילה ברוך יש לכוון למקור העליון באצילות שאינו ידוע, שאין הדבר מגולה לנו, ורק מאמנים שיש מקור למקור עד אין סוף.

במילה אתה יש לכוון לצד ההטבה של הקב"ה, לאבינו שבשמים. אתה לשון נוכח אומר שהמברך מקבל בכבוד את ההשגה שהטבת הבורא נוכחת, שהחסד מורגש.

בשם הויה יש לכוון שרואים ומכירים את דרך ההטבה בדרך של חיבור, לעורר את דרך ההשפעה שהיא רק מהכלל, מהיחד.

י) עניין הברכות לעורר מלמעלה למטה. ברוך, הוא המקור העליון מכל, או״א עילאין, הנקראים חכמה בזמן עליה נק ג"ר דבינה, וצריכים לכוון להשפיע ולהמשיך ולהאיר משם כל הנרות, כלומר, מדרגות התחתונות. והוא ברוך, תמיד, כי מימיו אינם נפסקים, שהם בזיווג שאינו פוסק לעולמים, ושיפעם לתחתונים אינו נפסק. ומשם מקבל ההתחלה, שנקראת עוה"ב, בינה, והיא נקראת קצה השמיים, שקצה ההוא העליון של ז״א, ישסו"ת הנקרא שמיים. משום שיש קצה כעין זה למטה, שהוא עולם התחתון מלכות. והיא נקראת ג״כ ברוך, כנגד התחתונים, להשפיע הברכות למטה, ולהתעורר מלמטה למעלה בברכות התפילה. וכאן בשאר הברכות, נקרא ברוך, חכמה עליונה, או״א עילאין, הממלאת למקום, לבינה, הנקראת עוה"ב, בשביל אחד דק, יסוד החכמה, שמכניס בו. או"א נק ברוך וגם המלכות, כאשר במלכות הזיווג מעת לעת ובאו"א תדיר ולא פסיק.

יא) המילה אתה, שבברכה, היא המתחילה אח״כ להתגלות. כי ברוך, הוא סתום, חו"ב שאינם מושגים לתחתונים. ומשום זה נקרא בדרך סתום ברוך, להיותו מקור עליון שאינו מתגלה. אבל המילה אתה, היא ההתחלה להתגלות לחוץ. ומשום זה נקרא אתה, לשון נוכח, המגולה. והוא הימין, חסד דז״א, ונקרא כהן לאותו מקום, לבינה. כמ"ש, אתה כהן לעולם, שפירושו, מי הוא כהן לעולם ההוא, בינה? אתה, ימין העליון, חסד דז״א, שהרי הוא נמצא להתגלות.

מראות הסולם

יג) ועתה נפרש סדר כוונת הברכה בברכות שאינן תפילה. ברכת המצוות וברכת הנהנין, עולות מהמברך מלמטה למעלה, מעוה"ז ולמעלה, עד שמגיעות לתוך האור שאינו מאיר, המלכות, ומעוררות בכוח לאותו אור שאינו מאיר, בברכה ההיא, שבכוח הארת מ"ב אותיות הוא מעלה הברכה עד המלכות, הנקראת האור שאינו מאיר. וכיוון שהברכה הגיעה שמה, אז מתעוררים ז״א ומלכות ועולים עם המ״ן של הברכה עד הבינה, ונעשה זיווג חו״ב שם על המסך דזו״ן, ואז יוצאות מאותו מקור העליון, בינה, ברכות אחרות, שהם המוחין הנמשכים מבינה לזו״ן, מ"ד, ומתחברים עם המ״ן שבברכה, ובאות ושורות על ראש צדיק, יסוד דז״א, שנמשכים מראש ז״א אל יסוד שלו, הנקרא צדיק, להשפיע למטה, שהוא משפיע אותם אל המלכות, והמלכות לתחתונים. וכשיורדות מתברכים האבות, חג"ת דז"א, והבנים, נה"י דז"א, וכל הנרות שלהם, ספירות המלכות, שהן מאורי אש.

יד) עתה מבאר כוונת ברכות המצוות וברכת הנהנין על הסדר שלהם. ברוך, הוא המקור העליון מכל, או״א עילאין, הנקראים חכמה, וצריכים לכוון לרוקן ולהמשיך ולהאיר משם כל הנרות, כלומר, מדרגות התחתונות, כי כל המדרגות שמתחת או״א, נמצאים בגדלות רק בעת התפילה. אבל אחר התפילה, חוזרים לקטנותם, שהמלכות שוב עולה לבינה של כל מדרגה, וכל המדרגות חוזרות לקטנות. חוץ מאו״א עילאין, שבהם, בבחינת עצמותם, אפילו בזמן הגדלות אין המלכות יורדת מבינה שלהם, ועכ״ז הם תמיד בגדלות, ובזיווג שאינו נפסק לעולמים. ובכדי להמשיך תיקון למדרגות, צריכים להביאם למקום ג״ר. וע״כ אנו מכוונים בברוך להעלות זו״ן וישסו״ת לאו״א, שמשם יקבלו תיקונם. והוא ברוך, תמיד, שאו״א עילאין, הם ברוך תמיד, כי מימיו אינם נפסקים ,ע״כ מתחיל התיקון מהם, ואיך הם עולים לאו״א?

כבר ידעת, שע״י השם מ"ב אותיות, יורדת המלכות מהמסך המבדיל בין או״א לישסו״ת, ואז עולים ישסו״ת לאו״א, כשיש ביקוש לחכמה מלמטה, אז כל מה שהופרדו או"א וישסות מפני שלאו"א היה שלמות בקביעות, ולישסו"ת, ז"ת בבינה ביקשה חוכמה, וכאשר הורידו את הפרסות ​​ ונעשים שניהם למדרגה אחת, שאו״א, שהם כח״ב דבינה, נעשו לימין המדרגה, וישסו״ת, שהם בינה ותו״מ דבינה, נעשו לשמאל המדרגה. וגם ז״א עלה שמה עם בינה ותו״מ דישסו״ת, עם המ״ן של הברכה, ונעשה לדעת, קו האמצעי, המייחד או״א וישסו״ת, ימין ושמאל. ואחר שישסו״ת קיבלו הארת או״א עילאין ע״י הייחוד הזה, אז יורדים ישסו״ת למקומם, ויוצאים גם בהם ב׳ קווים ימין ושמאל, ע״י העלאת בינה ותו״מ שלהם. והם במחלוקת ואינם יכולים להאיר, עד שז״א נעשה להם לקו אמצעי, ומייחד את ימין ושמאל דישסו״ת. ואז נשלמים ומאירים בג׳ קווים חב״ד.

טו) ולכן נאמר, שמשם ההתחלה שנקראת עוה"ב, ישסו״ת לעתיד לבוא ג"ר דבינה, ועולם הבא מדרגת ישסו"ת, שבו נעשית התחלה לגילוי מוחין דחכמה, כי באו״א עילאין אין מאירים אלא חסדים בלי חכמה, כי הם ג״ר דבינה, והם לעולם כי חפץ חסד הוא, ואין מקבלים חכמה. אלא בישסו״ת מתחיל גילוי החכמה בקו שמאל שלו. וע״כ נעשית בו מחלוקת, והוא צריך לז״א, שייחד אותם ע״י מסך דחיריק שלו. וע״כ נקראים ישסו״ת ההתחלה, קצה השמיים, ולא או״א עילאין. שישסו״ת משפיעים לשמיים, ז״א. וע״כ נבחן ישסו"ת לקצה השמיים העליון. משום שיש קצה כעין זה למטה, קצה המקבל משמיים, ז״א. והיא נקראת ג"כ ברוך כנגד התחתונים, ולפיכך יש לכוון במילה ברוך גם במלכות. והטעם שאנו מכוונים באו״א ובמלכות, כי הברכה שאנו מעלים, עולה רק עד המלכות, ששם שורשינו. וע״כ יש לכוון במילה ברוך, במלכות.

אמנם המלכות ג"כ בקטנות כאשר בתפילה היא בגדלות, שגם היא צריכה תיקון. וע״כ אנו מעלים המלכות עם ז״א עד או״א עילאין, שלהיותם תמיד בשלמות, הם ראויים לתקן הכול. וע״כ יש לכוון במילה ברוך, גם באו״א עילאין וישסו״ת. וכאן בשאר הברכות, נקרא ברוך, חכמה עליונה, או״א עילאין, שממלאים ומתקנים את ישסו״ת כמו בשורשים העליונים, ז"א צריך למלא המלכות. הדעת מייחד או״א עילאין וישסו״ת זה בזה, שדעת הוא ז״א שעלה שם למ״ן, ואח״כ יורד ז״א עם ישסו״ת למקומם שגם במקומם הם שני קווים, וז"א צריך לעלות שוב ולבקש כדי להגיע לקו אמצעי גם בישסו"ת, ומייחד ב׳ קווים ימין ושמאל דישסו״ת, ויוצאים שם ע״י ז״א ג׳ קווים חב״ד. וע״כ, שלושה יוצאים מאחד אחד זוכה בשלושתם, מקבל גם ז״א ג׳ קווים אלו.

טז) וצריכים לכוון עתה ביציאת ג׳ קווים דז״א מישסו״ת. שיכוון במילה אתה, שאח״כ התחילו האורות דז״א להתגלות ולצאת מישסו״ת. ברוך, הוא סתום, כי ברוך, פירושו, או״א וישסו״ת, שבהם האורות סתומים מתחתונים. כי או״א וישסו״ת הם בינה, ואין לנו השגה בבינה, אלא בז״א. וברוך, הוא מקור עליון שאינו מתגלה, ישסו״ת. אבל "אתה", הוא התחלה להתגלות לחוץ, להיותו אור ראשון של ז״א שיצא מבינה, שהוא לשון נוכח, שהוא גלוי. קו ימין, חסד דז״א, היוצא מישסו״ת. כלומר, שיצא ממקום הסתום, בינה, למקום הגלוי, ז״א.

יז) הויה, קו האמצעי היוצא מישסו״ת, ת״ת דז״א, האמונה בכל הצדדים. כי קו האמצעי מייחד ב׳ הצדדים הימין והשמאל. וצריכים להמשיך קו האמצעי מהבינה לז״א, מטרם שממשיכים משם קו השמאל, מטעם שאסור להמשיך הקו שמאל מטרם שמתחבר עם הקו ימין. ולכן ממשיכים מקודם קו האמצעי, המייחד ימין ושמאל, ואח״כ ממשיכים קו השמאל. כי אחר שהמשכנו קו האמצעי, נמצא השמאל כבר כלול בימין, וימין בו. וזה שאנו ממשיכים במילה, אלוקינו קו שמאל, גבורה דז"א. עד כאן התקשרו הברכות זה בזה, ע״י המשכת ג׳ קווים. אבל המוחין עוד לא נמשכו, כי להמשכת המוחין צריכים לעלייה ב׳.

יח) ואחר שחג״ת דז״א מתברכים ולוקחים ברכות לעצמם, אחר שהמשכנו הארת ו״ק לז״א מישסו״ת, בעניין, שלושה יוצאים מאחד אחד זוכה בשלושתם, חוזרים חג״ת דז״א כלולים כאחד, אל המקור שלהם, ישסו״ת, כדי לקבל ממנו המוחין חב״ד, שהשאיר שם בעלייה ראשונה שעלה רק עם חג"ת ונה"י היו נפולים מבחינת המלכות, וכשירד היה עדיין בקטנות, מחמת חיסרון של הכלים דנה״י. ועתה, אחר שהמשיך הכלים דנה״י, יכול לקבל המוחין. כי אינם יכולים לחזור לאותו מקום לקבל המוחין, מטרם שקיבלו הברכות של הארת הו״ק, שע״י הברכות האלו יורד ז״א למקומו, ומוריד המלכות מבינה שלו למקומו, ומעלה הבינה ותו״מ שלו, שהם נה״י, ומתייחד בהם, ונשלמו הכלים שלו. ואז יכול לחזור לבינה לקבל מוחין. כיוון שהתברכו מקודם, שע"י זה המשיך אליו הנה״י, ונשלמו עשרה כלים שלו, חוזרים ונכנסים לאותו מקום, לישסו״ת, לקחת ברכות יתרות אחרות, המוחין דחב״ד, להשפיע אותם למלכות והמלכות לתחתונים.

 

 

 

עקב ד – ו  שעור 2

יֵשׁ לְבָרֵך מִתּוֹך ראיית הַכְּלָל, וכוונה לְצַרֵף אֲחֵרִים לכלל זֶה.
התענוג הוּא אֶמְצָעִי כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁר לָכְּלָל.
אפילו הֲנָאָה שנראית פרטית, שייכת לָכְּלָל. הֲנָאָה בָּאָה כְּדֵי שנברך, ובכך נגדיל אֶת תְּפִיסַת הַבּוֹרֵא בעיננו כַּטּוֹב וּמֵטִיב.
אֵין לְבַקֵּשׁ לִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע, אֶלָּא אֶת הָנֶצַח שֶׁבְּכָל רֶגַע.

הנצח הוא האני האמיתי, החלק שבא בשותפות לכלל, כאשר רק האני האמיתי יכול להתקשר להשם יתברך. תפקיד הברכה למשוך אור מהמקור, מבינה, שאז הברכה שורה על העולם כולו.  ישנה חשיבות עצומה כשעונים אמן על ברכה, אמן גימטרייה 91 סוד ייחוד שם אדני ושם הויה, וכך מקשרים ומייצרים אמון בין הבריאה לבורא.

כאשר אדם מברך ובכך הופך את הנאתו לרוחנית, הכלל נתרם מכך וגדל, מפני שאין העדר ברוחני. יתרה מזאת הכלל הוא אין סופי, ובו תענוג אין סופי. הקב״ה רוצה באלו שמברכים אותו, ותשוקתו אל הברכה שלמטה כדי שהתחתון יוכל בתפיסתו הוא לראות את הקב"ה כמשפיע טוב, כמ"ש, כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, שהם אלו המברכים להקב״ה. וּבֹזַי יֵקָלּוּ, הם אלו שאינם מברכים להקב״ה, ומונעים הברכה מפיהם.

סוד הסודות לאלו היודעים החכמה של אדונם, לדעת סוד הברכות על מצוות התורה, ועל כל הנאות וחמודות של העוה"ז, הוא להשפיע ברכות מלמעלה למטה. יש להבין כיצד זה עובד, שהרי סוד הוא הנקודה הפנימית המוסתרת, ומפעימה חיבור עם העליון. עיקר הסוד הוא לימוד צמצום ב' שהוא עמוד מרכזי בתורת בעל הסולם זהו לימוד והכוונה לשער לקשר התחתון לעליון ודרך שער זה מוריק העליון ברכה עד בלי די.

תגיות: ברכות, רוחניות, תרומה לכלל


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: http://bit.ly/2Vhv6Zt