• בשבתך בביתך היי לנהוג עצמו בביתו בדרך הישר ובדרך תקון שילמדו ממנו בני ביו וינהג עמהם בנחת ובשמחה ולא יטיל אימה יתרה בתוך ביתו. וכל מעשיו בבית יהיו בדרך תקון בקו אמצעי, ובלכתך בדרך להתנהג בדברי תורה ויתקן עצמו בהם כמו שצריך להנהיג עצמו בדרך התורה, הוא כמו שהתנהג יעקב בדרך ג' דברים לדורון תפילה ומלחמה, ותפלה צריך להתפלל לאדונו אבל דברי תורה הם חשובים מתפילה. ובקומך, כאשר אתה פוגש בתוכך נקודה של חַיּוּת, של גדלות, לזכור שהכל מהשם.

• ובשובך, לנהוג עצמו ביראת אדונו בקדושה דהיינו הבדלת האמת בין הערכים הגבוהים ולהחשיבם ביותר.בענווה שלא יהיה עז פנים לפני אדונו. ובקומך היי לתת תשבחות לאדונו שהשיב נשמתו, כי בכמה עוונות הוא נמצא לפני אדונו, והקב"ה עשה עמו חסד והשיב נשמו לגופות וקשרתם לאות על ידכה, העמדידו על יד כהה יד שמאל שהיא כהה וחלשה מימין. ובספר אגדה אמר, ידכה היי על יד כה שהיא מלכות הנק' כה. כה יהיה זרעך.

ארבעה בתי תפלין

• והחברים יושבי הדרום העמידו בסודות שלהם ארבעה בתי תפלין באפן זה. קדש לי כל בכור בכור סתם הוא כנגד כתר עליון על הכל, שהוא נק' כור והיה כי יביאך כנגד חכמה, שמע ישראל ואהבת כנגד בינה, והיה אם שמוע כנגד חסד. אח"כ כלולים כולם בתפילין אשר בזרוע שמאל הנק' עז שכתוב ובזרוע עזו, ואין עז אלא תורה ואין עז אלא תפילין.

• והדברים אינם מיושבים אצלנו משום שהכתר העליון כולל הכל ואינו בחשבון של ד הפרשיות. והיה כי יביאך לתלויה ביציאת מצרים שהוא אותו מקום שנמצא בו חירות לעבדים היי בינה שהיא הכוח להוציא לחירות ועל כן אין דרכם של חברינו יושבי הדרום מתוקן אלא אנו מתחילים מחכמה שקדש לי כל בכור הוא חכמה ולא כתר. וכך הוא. והקב"ה שהוא ז"א מניח אותם התפילין ארבעה פרשיות למעלה וארבעה למטה בראש וביד. ארבעה הם במוח היי שהם ארבעה מוחין דז"א חכמה בינה חסדים וגבורות שהדעת מחולקת היות וזה אור מקיף ואין בו זיווג. באור פנימי זה חוכמה בינה דעת, ארבעה הם במקום שהלב שורה שהוא המלכות, משום שזה נקשר בזה, שז"א נקשר במלכות.

• וצריך האדם להתעטר בהם משום ​​ שהם שם הקדוש העליון היי הויה שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נק' עליך שכל הרצונות הארציים שלך יראו ויתכופפו לפני העליון וכל מי שמתעטר בעטרה הקדושה העליונה הזו נק' מלך בארץ והקב"ה מלך ברקיע, ז"ש מלך למעלה הוא גם כן מל למטה וכתבתם על מזוזות בתיך היי כדי שהאדם יהיה שלם בכל ויהיה שלם במצוות אדונו רשום למעלה רשום למטה אשרי חלקם של ישראל.

• פתח ר"א ואמר ב' כתובים מצאתי ואע"פ שהכל במדרגה אחת תלוי, עכ"ז אינם ממדרגה אחת מקרא אחד כתוב כה אמר הויה אלקים, מה בין זה לזה, ומשיב אלא בזמן שכתוב כה אמר הויה צבאות אז הדבר בא ברחמים ובזמן שכתוב כה אמר הויה אלקים אז הדבר בא בדין כל ההבדל הוא בין שם צב-אות לבין אלקים ששניהם בלשון רבים.

• בכתוב כה אמר הויה צבאות הוא משום ככה הזה שהוא מלכות מתברכת מהצדיק שהוא יסוד ומנצח והוד הנק' ה' צבאות, ואז הדבר בא בהמתקה כי ממקום זה בא מיסוד. וכתוב כה אמר ה' אלקי, אז כה הזו שהיא מלכות יונקת מצד הדין, ממקום גבורה עליונה דהיינו גבורה דז"א ולמדתי מאבי שהדין הוא ברחמים משום שכתוב הויה אלקים שהויה הוא רחמים ואלקים הוא דין מי שמסוגל לחבר את הדין שנק אלקים, לשם הויה, אז הדין הוא רחמים.

• כי אלקים הוא בכל מקום גבורה, אדני הוא בכל מקום גבורה תחתונה ועל כן ניכרים הדברים מפי הנביא על פי השם שהזכיר מאיזו מדרגה הוא מתנבא שהוא היה מתכווין לומר דבר ממקומו וזאת היו יודעים בני האמונה מאיזה מקום תלוי הדבר.

• פתח רבי אלעזר ואמר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן. אשרי הם העוסקים בתורה. עד שלא הספיק לפתוח הדברים קרב אותו איש אליהם. אמר ר אלעזר, אין לנו להפסיק דברי תורה כי כל מי שעוסק בתורה זוכה לרשת ירושת הנחלה שלמעלה בכבוד מלך העליון הקדוש ז"א וזוכה לרשת ירושת נחלה בעולם הזה. ומה הוא אותו שנק' כבוד ה' היי המלכות הנק' עולם הזה שאינו פוסק מהם לעולם, ז"ש כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ היי שינחלו המלכות אותה הנק' כבוד ה'.

• וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן הוא ת"ח, כשאדם הולך בדרך הישר לפני הקב"ה ועוסק בתורה הנה הוא יורש לעצמו אותו כבוד ה' השכינה הקדושה והרגש היחד וכמה מגינים ומליצי יושר נמצאים למעלה על האדם וכולם מלמדים עליו זכות לפני המלך הקדוש. ואם האדם אינו עוסק בתורה ואינו הולך בדרך אדונו הוא עושה קטרוג קלון עליו, ואותו הקטגור משוטט באוויר ואינו עולה עוד למעלה, שחושב אולי ישוב האדם בתשובה, לאחר שרואה שהאדם אינו שב ואינו רוצה לעסוק בתורה, אז הוא עולה למעלה ומלמד עליו חוב ז"ש וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן כי עולה למעלה ועושה קטרוג.

• פו"א ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה וגו' שואל מה השינוי של מצרים כאן מכל שאר העמים שבכולם כתוב, ולא עליהם יהיה הגשם וכאן לא כתוב כן, ומשיב, אלא הרי העמידו החברים אשר ארץ מצרים אינה צריכה לגשם כי שותה ממימי הנילוס וע"כ אין היא בכלל של אותם הצריכים גשם, אבל הם יבוא עליהם דין אחר. כשאדם חוזר בתשובה עליו לשכוח את מצרים, בה לא יורד גשם ואת החַיּוּת מקבלים מהארציות, אלו כל אותם דמיונות ומחשבות שהיו לו קודם. יציאה ממצרים איננה רק מעבר נפשי גבוה יותר, אלא התקדמות ומעבר מטומאה לקדושה

• כתוב, כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם שהנהר עולה ומשקה הארץ אבל כאן ​​ למטר השמים תשתה מים. כלומר אין לרשת רצונות של פרטיות. השאלה מהיכן מקבלים את החַיּוּת שנק מים. ממצרים מקבלים מהארציות ובישראל מקבלים משמים, מהתכלית, כי ארץ הקדושה שותה משמים תמיד. וכשישראל עוסקים בתורה הייתה שותה כראוי. ומי שמונע התורה ממנה כאלו מונה הטוב מכל העולם. נכנסו למערה אחת שהייתה בדרך, נכנס עמהם אותו האיש וישבו.

האדם נבחן ממה הוא בוחר לקבל את האור, האם מהתכלית אליה הוא שואף, כלומר בחינת השמים, או מהשאיפה לתענוגות הארציים.

• פתח אותו איש ואמר, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר וגו מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו ולא מלה זו כמלה זו כלומר לכאורה אין התוצאה שייכת לסיבה ואין הסיבה מביאה לתוצאה. כי בתחילה אמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים טוב הוא כאן צריך היה לכאורה לכתוב מה הוא דיבר, ולא מה עשה משה. ואח"כ אומר ושב אל המחנה שאין לו קשר אל ודבר ה' ואח"כ ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. מהו, הרי אין לו קשר אל ושב אל המחנה. א"ר אלעזר ודאי הקב"ה רוצה ביקר שלנו כי עתה חיבורנו היא בשכינה והשכינה לא תסור ממנו. מי שפתח הפתח יאמר הדבר כלומר מי שהקשה, שיענה.

פנים אל פנים

• פו"א ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. בכמה מדרגות עליונות ויקרות נבדל משה נביא הנאמן מכל שאר נביאי העולם, שכולם היו לפניו כקוף בפני אדם שינוי מדרגה גמור, שאר הנביאים היו מסתכלים במראה שאינה מאירה ועם כל זה לא היו נושאים פניהם למעלה להסתכל, אלא כמ"ש ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ולא עוד אלא שהדברים לא היו אצלם בגלוי.

• ומשה נביא הנאמן לא היה כן, שהוא היה מסתכל במראה המאירה, ועמד במעמדו לא צריך היה סביבת פעולה מיוחדת כדי לקבל נבואה, ממדרגתו העליונה לא צריך היה לשנות כדי לראות את המקום ואל עוד אלא שהיה נושא ראשו להסתכל כמי שאומר לחבירו נשא את ראשך ויסתכלו פניך בפני כדי שתדע דברי. כך משה פנים אל פנים נשא ראשו בלא פחד, פניו היו נשואים למעלה ומסתכל בזיו יקר העליון ולא השתנה דעתו ופניו כשאר הנביאים, כי שאר הנביאים כי היו מנבאים להסתכל, יצאו מרשותם ודעתם והשתנה זיו פניהם, ולא היו ידועים מעולם זה כלום ומשה יכול היה להחזיק בתפיסת העולם הזה וגם לראות דברים נשגבים בלי לשנות תודעה ולצאת מדעתו מפני שיודע היה לשייך כל פרט לכלל הגדול, לקב"ה, ויכול היה לשוב מיד למחנה.

• ומשה לא היה כן כי משה באותה מדרגה עליונה ממש היה מסתכל שהוא ז"א ולא יצא מרשותו ומדעתו, כי בשעה שהיה מסתכל בזיו יקר העליון, מיד ושב אל המחנה שדבר עמהם בכל מה שצריכים ודעתו היתה מיושבת עליו כבתחילה ועוד יותר. וע"כ אחר ודבר ה' אל משה פנים בפנים, נאמר ושב אל המחנה ואח"כ נאמר ומשרתו יהושע בן נון נער ודאי שהיה יונק מתוך האהל, שהיה לומד להסתכל ברוח הקדש, כש"א והנער שמואל משרת את ה'

• כל זמן שהיה יהושע אצל משה היה לומד ויונק מתוך האהל שהוא מלכות ולא היה מתירא, אחר שנפרד ממשה והיה לבדו כתוב, ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו שלא היה יכול להסתכל וזה היה מפני שליח אחד ומכל שכן ממקום אחר. יהושוע לא פחד כל זמן שהיה בביטול לרבו, והשתמש בכוחו.

• זה דומה לאדם שהמלך הפקיד אצלו כלי זהב ואבני יקר, כל זמן שנמצא אצלו היה גם המשמש של הבית אוחז בהם ומסתכל בהם, כיוון שנפטר אותו אדם מהעולם, לא עזב המלך אצל המשמש כלום ולקח הפקדון שלו. אמר אותו המשמש, אוי לי שאבדתי כל אלו דברים היקרים בימיו של אדוני וכל אלו היו בידי. לכן כדאי לו לאדם להסתופף בצילם של תלמידי חכמים שאז הוא יונק מהם תורה ונשמר.

• כך יהושע בימיו של משה היה יונק כל יום מתוך האהל שהוא המלכות ולא היה מתירא אחר שמת משה ויפול יהושוע על פניו. ואני בשביל שאני נמצא בתוכם אסתכל בדברי תורה ולא אהיה מתירא אחר שאפרד מכם לא אוכל להסתכל לבדי.

• יצר הרע למה הוא דומה, בשעה שבא להתחבר עם האדם הוא כברזל מטרם שמביאים אותו באש, אחר שהתחמם חזר כולו כמו אש יצר הרע לא נראה תמיד אותו דבר, הוא בחינת מלכות בחינת ברזל.

• רבי חייא אמר, יצר הרע בשעה שבא להתחבר עם האדם, הוא דומה לאדם הקרב לפתח ליבו של האדם ורואה שאין מי בבית שיעכב בידו שאין האדם שולט על ליבו. נכנס לבית ונעשה שמה אורח ורואה שאין מי שיעכב בידו שיצא משם לדרכו. כיוון שנכנס לבין ואין מי שיעכב בידו הוא התמנה על הבית ונעשה בעל הבית עד שנמצא שכל הבית עומד ברשותו לו היו מגרשים אותו בפתח, זמן ההרהור, אז לא יכול היה להיכנס, כמו מחשבות שבאות והולכות, וכשאין שליטה הופך הוא לבעל הבית. בשלב ראשון לא יאמר לאדם לך לחטא, אלא גורם היצר הרע רק להסתכל על החטא, ומהרהר בדבר בלי להרחיקו, ופתאום נראה לו כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, חושב לעצמו אפשר לחטוא פעם או פעמים בלבד, ואז כבר נעשה לו להרגל מותר לדעתו. לכן כתוב וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ כלומר מחסום להגיגים, למחשבות, שהרי הרהורי עברה קשים מעברה נוטריקון מעקה. לכן חייב אדם לבנות מסך, כלי לסנן מה מותר ומה אין להכניס לליבו.

• אני לומד זה מפרשה של דוד שכתוב, ויבא הלך עובר אורח שמסתובב ליד הפתח לאיש העשיר, הלך היינו שקרב אל הפתח ואינו רוצה להתעכב שמה אלא ללכת לדרכו. כך הוא היצר הרע בתחילה, אשר כמי שמתקרב אל הבית, הוא מתקרב אל האדם ומעוררו לחטוא מעט וזהו רק בדרך מקרה, רואה שאין מי שיעכב בידו מה כתוב, לעשות לאורח הבא אליו, כאן הוא נעשה אורח מתארח בבית, היי שמעוררו לחטוא יותר, יום אחד או יומים כאותו אורח שמחזיקים אותו בבית יום אחד או יומיים, כיוון שרואה שאין מי שיעכב בידו כתוב, ויעש לאיש הבא אליו, כי נעשה כבעל הבית, כש"א האיש, אדוני הארץ, איש נעמי, כך הוא יצר הרע שנעשה איש, בעל הבית על האדם כי נקשר האדם לעבודתו, והיצר הרע עושה בו כרצונו. מכאן שגם כאשר קורא אדם ספרים חיצוניים, או שומעים דעות משונות, או כל הנקרא בדרכו, עליו להעביר את פירושם דרך מסננת מדויקת של החוקים העליונים כפי שמלמד בעל הסולם בתלמוד עשר ספירות. יש להחזיק כל ידיעה כמו תאוריה מופרכת, אלא אם כן יודעים להעמידה מול יסודות האמת הקבליים.

• ועל כן צריך האדם לשום תמיד דברי תורה עליו כדי שאותו יצר הרע יהיה נשבר על ידיהם שאין לו ליצר הרע צורר כמו דברי תורה. יצר הרע שבאדם לא רוצה לשמוע מהי האמת וע"כ כתוב, והיו הדברים האלה על לבבך וגו' על לבבך היי על ב יצריך כי יצר הטוב מתעטר עמהם ויצר הרע נכנע בהם. אמר רבי יהודה, למה צריך יצר הטוב דברי תורה, אמר לו, יצר הטוב מתעטר בהם ויצר הרע כיוון שרואה שהאדם אינו שב ואינו רוצה לעסוק בתורה, אז הוא עולה למעלה ומלמד עליו חוב ז"ש וכסילים מרים כלון. היצר לא רוצה שאדם ישמע את האמת שהיא נצחית, אלא שיצרוך תענוגות זמניים שאין בהם שום תכלית. לא בודקים את האמת על פי הרגש.

הפרשה של קריאת שמע רמוזים בה עשרת הדברות

• כשבא רבי שמעון, אמר הנה ודאי פרשת ק"ש רמוזים בה עשרת הדברות, וכך הוא ודאי. והיו הדברים האלה הם כלל של עשרת הדברות וע"כ יש כאן עשר מצוות כנגד עשר מצוות שבתורה, היי שבעשרת הדברות. ומי הם, ושננתם לבניך א ודברת בם ב בשבתך בביתך ג ובלכתך בדרך ד ובשכבך ה ובקומך ו וקשרתם לאות על ידיך ז והיו לטופפות בין עיניך ח וכתבתם על מזוזות ביתך ט ובשעריך י הרי עשר כנגד עשרת הדברות, וע"כ פרשות אלו הן כלל רב בתורה, אשרי חלקו של מי שמשלים אותן בכל יום ב פעמים כי השם הקדוש התקדש בפיו כראוי ישנה חשיבות שהפה ידבר דברי קדושה, שאז באים למחשבות באופן הנכון לרכישת הגיון אמוני נכון.

• ר אחא היה נמצא לילה אחד עם רבי אלעזר לאחר חצות לילה והיו עוסקים בתורה. פתח ר אלעזר ואמר, כי הוא חייך ואורך ימיך וג' למעלה מכל המצוות שגזר הקב"ה כשנכנסו לארץ ישראל, היתה גזרת למוד התורה משום שהשכינה אינה מתיישבת בארץ אלא בתורה ואינה מתיישבת למעלה אלא בתורה שהוא ז"א לכן אומר הראי"ה קוק שיש קשר בין אהבת ארץ ישראל ללימוד פנימיות התורה.

כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ

• כי כך אמר אבי היי ר"ש, תורה שבעל פה שהיא השכינה אינה נודעת אלא בשביל תורה שבכתב שהיא ז"א והשכינה אינה מתיישבת למעלה אלא על ידי התורה שלומדים למטה. שכל זמן שהתורה נמצאת עמה יכולה השכינה להימצא בעולם, זה שכתוב כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ--לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה. על האדמה סתם שהיא המלכות. אם לא, שמבטלים לימוד התורה אינה יכולה להתקיים. שכתוב, על מה אבדה הארץ, וכתוב, ויאמר ה' על עזבכם את תורתי. על מה אבד הרצון הקדוש

• בעוד שהיו יושבים השפיל ר"ש ראשו ואמר, ודאי כך הוא וזהו סוד שמצאתי בספרו של רב המנונא סבא שהעמיד מקרא זה בסוד כנסת ישראל שהיא המלכות שכתוב, שארה כסותה ועונתה לא יגרע, היי ע"י שלומדים בתורה לא יגרעו הזווג והשפע מהמלכות והאם מונעים ממנה כתוב, ויצאה חנם אין כסף, כש"א אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וכתוב נמכרתם ולא בכסף תגאלו. ומי שמונע התורה מהמלכות הוא כמי שלוקח את הבעל מהאשה ומונע אותה ממנו כי גורם להסתלקות התורה של מעלה שהיא ז"א בעלה ונשארת כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כמו גוף בלי נשמה, יש לה רק מנה כלומר אור ישר בלי אור חוזר, וכל זה מפני שלא באים עם אמונה. אישה הרוצה נאמנות מבעלה, תקשור אותו ללימוד תורה.

• ישבו ועסקו בתורה עד שהאיר היום ואחר שהאיר היום קמו והלכו. בעוד שהיו הולכים ראו איש אחד שהיה הולך בדרך וראשו עטוף. קרבו אליו והיה דובב בשפתיו ולא השיב להם כלום. אמר ר אלעזר ודאי שזה נמלך באדונו, היי שמתפלל תפלת הדרך. ישבו ר אלעזר ורבי אחא והתפללו התפלה, ואות האיש עמד על מעמדו במקום אחר. אחר שגמרו תפלתם הלכו בדרך ואותו האיש נשמט מהם. אמר רבי אלעזר, איש הזה או הוא כסיל או דרכיו אינם ישרים. אמר נעסוק בתורה כי הזמן הוא לעסוק בתורה.

קמ. אמר רבי אבא על הכתוב ואהבת, מי שאוהב את הקב"ה מתעטר בחסד מכל הצדדים ועושה חסד עם כל ואינו דואג על גופו ועל כספו. מאין לנו זה, מאברהם שמשום אהבת ריבונו לא חמל על לבו על נפשו ועל כספו. כאשר צד אברהם, מידת החסד שבנפש פועלת, אין האדם דואג על גופו ואינו חס על ממונו.

• על לבו רצונו היינו שאברהם לא השגיח על רצונו מחמת אהבת אדונו, על נפשו היי שלא חמל על בנו ועל אשתו מחמת אהבת אדונו, על כספו היי שהיה עומד בפרשת דרכים ותקן מזונות לכל העולם. משום זה התעטר בעטרה של חסד היי בספירת החסד כמו שכתוב, חסד לאברהם. ומי שנקשר באהבת אדונו זוכה לזה ולא עוד, אלא שכל העולמות מתברכים בשבילו ז"ש וחסידך יברכו כה היי שהחסדים שהם אותם שזכו לספירת חסד יברכו השכינה הנק' כה, הרי שאפילו השכינה מתברכת בשבילם. קודם יש לפתח את האהבה, שאז החסד יתפתח ממילא.

• יום אחד היה חולה רבי יוסי, נכנסו אליו רבי אבא, ר יהודה ורבי יצחק ראו אותו שהיה נופל על פניו וישן, ישבו. כשהקיץ משנתו ראו את פניו שהיו שוחקות בהשראה עליונה ראה רבי יוסי את היכל האהבה, אמר להם ר אבא, דבר חדש ראיתי, אמר להם ודאי כי עתה עלתה נפשי וראתה כבוד אלו שמסרו עצמם על קדושת אדונם שהיו נכנסים בי"ג נהרות אפרסמון הטהור והקב"ה משתעשע בהם. וראיתי מה שלא נתנו לי רשות לומר, ושאלתי להם ואמרתי, כבוד זה של מי הוא, אמרו לי שהוא של אלו שאהבו את אדונם בעולם ההוא, היי בעולם הזה, ממה שנפשי ראתה הואר ליבי ועל כן פני שוחקות. ומי יכול לזכות להגיע להיכל האהבה, מי שמוכן לוותר לגמרי על השתוקקות עצמית חזקה, ומוכן להקדיש הכל להשם.

• א"ל ר אבא, אשרי חלקך, אבל התורה מעידה בהם שכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. א"ל ר יהודה, הרי שאלו החברים, זה שכתוב יעשה, תעשה היה צריך לומר, ע"ד שכתוב זולתך לשום נוכח.

• א"ל הרי למדנו, אבל סוד הדבר הוא היי שכתוב לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. והעמדנו נעם ה' היי השפע הבא מעתיקא קדישא שהוא הכתר הנועם שבא ממקום שנעתק מהשגה, שהקב"ה משתעשע בו, כי נועם ההוא יוצא מעתיקא. ולבקר בהיכלו היי היכל העליון על כל שהוא בינה, אף כאן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה, י שיעשה היינו ​​ אותו עתיקא הסתום מכל, כי בו תלוי שפע זה, וע"כ כתוב יעשה לשון נסתר. אמר לו ודאי כך הוא, אשרי חלקם של אלו שאהבת אדונם נדבקה בהם, לאלו אין שיעור לחלקם בעולם ההוא שבאהבת השם שלהם זוכי שההארה שלהם היא אין סופית, זוכים לאחדות פנימית שלמה, תוך נאמנות שמירה על הברית בראיה שקטן מתבטל בפני גדול.

• אמר ר יצחק, כמה מדורים על מדורים יש לצדיקים בעולם ההוא ומדור העליון מכולם הוא לאותם שאהבת אדונם נקשרת בהם, כי המדור שלהם נקשר בהיכל העולה על הכל, משום שהקב"ה מתעטר בזה, באהבה.

• היכל זה העליון על הכל נק' אהבה ועל אהבה עומד הכל, כמ"ש מים רבים לא יוכלו ​​ לכבות את האהבה, והכל עומד באהבה, כי השם הקדוש הויה נמצא כך. י דהויה שהיא חכמה אין נפרד ממנה הקוץ שלה של מעלה שהוא כתר לעולם, כי באהבה שורה עליה הכתר ואינו נפרד ממנה לעולם. ה של הויה שהיא בינה, י שהיא חכמה אינה נפרדת ממנה ונמצאים יחד באהבה ואינם נפרדים זה מזה, וכמו זה היא ה דהויה, כמו שכתוב ונהר יוצא מעדן, שנהר היא בינה ועדן הוא חוכמה והבינה יוצאת תמיד מהחכמה ומתדבקים לעולם באהבה.

• ו"ה שהם ז"א ומלכות כשהם מתדבקים זה בזה, מתדבקים באהבה יחד חתן בכלה שדרכם תמיד נמצא באהבה. נמצא אשר י באות ה עם ו עם ה אחרונה מתקשרים זה בזה באהבה והכל נק' אהבה, וע"כ מי שאוהב את המלך נקשר באהבה ההיא ומשום זה, ואהבת את ה' אלקיך.

כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה

• רבי יצחק פתח כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה, מִי כָמוֹךָ: מַצִּיל עָנִי, מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן, מִגֹּזְלוֹ. מקרא זה אמרו דוד ברוח הקדש. שואל כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ומי ראה שעצמות תאמרנה שירה, ומשיב אלא מקרא זה נאמר בזמן שהקב"ה עתיד להחיות מתים ועתיד הקב"ה לתקן העצמות ולקרב כל אחת ואחת למקומה, שכתוב ותקרבו עצמות עצם אל מקומו כלומר שכל אחד ידע את תפקידו כפרט במארג הכללי וכתוב ועצמותיך יחליץ, אז עתידים ישראל לומר שירה שהיא שלמות בה כל פרט עושה תפקידו בכלל.

• איזו שירה אומרים, ומשיב ה' מי כמוך וזו שירה ​​ יותר חשובה ממה שאמרו ישראל על הים, כי הם לא הזכירו את השם הקדוש, אלא אחר ג מילים שכתוב מי כמוכה באים ה' וכאן מקדימים השם הקדוש שכתוב ה' מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו זהו יצר הטוב שמצילו מיצר הרע הוא חזק כאבן כמ"ש והסירותי את ​​ לב האבן, ויצר טוב הוא בשר שכתוב ונתתי לכם לב בשר כדי להתגבר על יצר הרע יש ללמוד מהן תחבולותיו.

• עוד אמר רבי אבא, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, שואל, ישמר צאתך נכון שהמזיקים נאחזים בחיצוניות אבל ובואך מה פירושו, הרי מי שנכנס ​​ לביתו לפנימיותו, או לעולם הבא אינו מפחד שיהיה צריך לשמירה, ומשיב, אלא אדם הזה המשים רושם קדוש לביתו ​​ בדברי שם העליון דהיינו המזוזה, משומר מכל כלומר המזוזה מעוררת רשימה קדושה בנפש, כמו כל מפגש עם דבר חיצוני, שבא להפעים התעוררות של רשימה נפשית. כשיוצא אותו אדם ממדורו לשער הבית, נושא עיניו ורואה הרושם הקדוש ומעיין בפתחו. כשיוצא האדם הוא מלווה אותו ושומרו, כשנכנס האדם הוא מכריז לפניו, הזהרו בכבוד צורך המלך הקדוש, וכל זה הוא משום אותו הרושם של השם הקדוש שנרשם בפתחו. מקום קדוש מסמל את פנימיות האדם, לכן יש לשמור על קדושתו.

• ולא די לו לאדם שנשמר בביתו אלא שהקב"ה שומר אותו כשנכנס וכשיוצא שכתוב, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובבא.

• רוח רע הזה השורה בן הפתחים, אוי לו לאדם שאינו יודע להזהר ממנו ואינו רושם פתח ביתו בשם עליון קדוש, דהיינו המזוזה שימצא עמו, כי יש לו לאותו רוח רע שה"ס משמשים רעים מקטרגים בשס"ה ימות השנה, כל אחד משמש ביומו וכולם נמצאים עם האדם בכל ימות השנה ומקטרגים עליו למעלה ולמטה, וכולם נמצאים עמו ביום ובלילה ונמצאים עמו ביום ובלילה כשאין לו מזוזה, מקטרגים עליו ובלילה מצערים אותו בחלומו דהיינו בתת המודע וכן במודע.

• כשיוצא לקטרג עליו כשהוא נכנס לביתו, משימים ידיהם על כתפיו ואומרים לו, אוי לו לפלוני בעולם הזה ובבא, משום זה צריכים בני האמונה להיות רשומים בכל, להיות רשומים ברושם אדונם היי במצוות שיראו מהם כל צדדי מינים רעים ויהיו שמורים בעולם הזה ובבא. אשרי חלקם של ישראל עליהם כתוב, ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ הם ירשו את הארץ שהיא השכינה הקדושה.

ואהבת את ה' אלקיך

• ואהבת את ה' אלקיך, רבי יוסי פתח, ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו' בוא וראה אהבת הקב"ה לישראל, אע"פ שהעוונות גרמו שיסתלק מבניהם והתפזרו בין האומות ​​ הוא תובע בשעה שישראל שורי בארצם ברצון ישר-אל הקב"ה משתעשע בגינתו שהיא המלכות וקרב אל ישראל ושומע קולם ומשבח אותם על זה נמצאים ברצון נכון שמביאם למטרה ונותנים יגיעה בשמחה.

• כיוון שגרמו עונותיהם וישראל עוון שלא שמו מזוזה, שהתייחסו למציאות החיצונית באופן מעוות גלו מארץ הקדושה, הקב"ה לא נכנס בגנותו שהיא המלכות ואינו משתעשע בו ולא עוד אלא שהוא צווח ואמר, ועתה מה לי פה נאם ה' וכתוב שם פה אשב כי אויתיה, מה פה הנאמר שם הוא השכינה אף פה הנאמר כאן הוא השכינה, כי לקח עמי חנם הוא כש"א חנם נמכרתם בגלל שהלכו למקום ריק, שהס"א קנתה אותם בכסף מזויף.

• ומיום ההוא שגלו ישראל מארצם לא נמצאת שמחה לפני הקב"ה, ז"ש אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. וכל זה בשביל אהבתם שאהב אותם הקב"ה כש"א אהבתי אתכם אמר ה' ועל כן ואהבת את ה' אלקיך, ואהבת פירושו שצריך האדם להתקשר בו באהבה עליונה שכל עבודה שצריך האדם לעבוד לקב"ה, יעבד באהבה שאין לך עבודה כמו אהבת הקב"ה. רבי אבא אמר דברים אלו, היינו אהבה הם כלל התורה משום שעשרת הדברות שבתורה נכללו כאן. הקב"ה אוהב את ישראל, וכאשר מייצר לנו תפיסה בה ניראה שהוא מתרחק, זה כדי שנפסיק לפעול בצורה מעוות. יש לפעול

• אין לך דבר שחביב לפני הקב"ה כמי שאוהב אותו כראוי, כמו שכתוב בכלל לבבך. בכל מה פירושו, ומשיב אלא בא לכלול ב לבבות אחד טוב ואחד רע, בכל נפשך, ב נפשות אחת טובה ואחת רעה ברצון לקבל וברצון להשפיע. בכל מאודך, זה כפשוטו ואינו בא לדרוש. א"ר אלעזר אפילו זה בא לדרש מהו המטעם, הוא בין שנופל לו כסף בירושה או מצד אחר, או בין שהוא הרוויח אותו, עליהם כתוב בכל מאודך עליך לתת הכל ולא משנה עם קיבלת ירושה, או ירשת כישרון מלמעלה, או נתת יגיעה להשיג יכולות כלשהן.

• בעוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא מה שכתוב אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. אֹתִי עָזְבוּ זה הוא שמשקר באות רושם הקדוש, ובמה משקר בו, היינו שמכניסו ברשות אחר, כש"א ובעל בת אל נכר, שנק' בורות נשברים, כי העמים עובדי עבודה זרה נק' בורות נשברים. במקום להתחבר לשם הויה, מחפשים קשר עם שמות וכוחות אחרים. שם הויה הוא היסוד, הוא הבורא יש מאין, וכל שאר הכוחות נובעים ממנו יתברך.

• ושל ישראל שהיא המלכות נק' באר מקור מים חיים, זהו רשות הקדוש של האמונה הקדושה, שהיא המלכות ונק' באר מבועים שמם צלולים יוצאים ונוזלים ממנה כש"א ונוזלים מהלבנון, וכן ונוזלים מתוך בארך וכתוב מעין גנים באר מים חיים. הס"א נק' בורות נשברים אשר לא יכילו המים. תענוגות העולם הזה הם הבורות נשברים, תענוג מידי שאינו מחזיק וודאי שאינו מועיל.

• נהר הנמשך ויוצא שהוא יסוד משקה לכל הגן שהוא מלכות ומרוה לכל מקום ומקום כמו שהעמדנו, עד שממלא לאותו מקום של הגן, הנק' באר מים חיים שהוא יסוד המלכות שמשם נזונים העליונים ותחתונים כמש"א  ​​​​ ומשם יפרד.

• וכל אלו הצדדים של צד שמאל אינם נשקים מאותו מבוע מים נובעים משום שהם מצד שאר העמים ונק' בורות נשברים. ומי שמשקר ברושם הקדוש בצד ההוא מתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים שאינם נכנסים שם. ואותו שזכה לשמרו זוכה להישקות מאותו מבוע הנחל בעולם בא וזוכה שתתמלא הבאר ההיא העליונה שתמשכנה ברכות למעלה ולמטה. אשר הוא בעולם הזה ובבא, על זה כתוב והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. הדבר החשוב ליהודי הוא האמונה בהשם.

• אוי למי שמשקר ברושם הקדוש, כי משקר בשם העליון ולא עוד אלא שגורם לאותה הבאר שהיא מלכות שלא תתברך וקוראים עליו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, דהיינו המלכות שנק' בתולת ישראל, בסוד שחוזרת תמיד להיות בתורה והעמיד ר"ש במקומו שמי שמשים עלילת דברים על אשתו הראשונה ומוציא עליה שם רע, הוא דומה כמו שמוציא שם רע למעלה במלכות, שכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שרומז על המלכות. המלכות מייצגת את תפיסת הבריאה, שהיא מתחדשת תדיר, ולכן משולה לבתולה. מי שמאמין שיש חידוש כפי שצריך, לא יוציא שם רע על המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית. הרגש הוא גמיש, לכן יש לרכך את הלב לקבל בשמחה את החוקים העליונים. כדי לעשות תנועה נפשית הכרחית זו, יש להתגבר על הפחד משינוי ע"י מידת הגבורה, כפי שאומר דוד המלך גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ, היינו בכוח הגבורה להשיב אל הלב.

• וזה הולך על דרך שאמר רבי חייא בשם רבי יוסי שבתולה יורשת שבע ברכות כי מתברכת בשבע ספירות משום שבתולת ישראל שהיא המלכות יורשת שבע ברכות שה"ס שבע ספירות ועל כן נק' בת שבע שמקבלת את כל הפרטים מלמעלה והופכת להיות הכלל שלהם. כמו כן בת שבע שבה השׂביעה האמתית לקבלת הברכות.

• שואל, ואשה אחרת דהיינו אשה אלמנה או גרושה שנשאת לאיש, מאין הן הברכות שלה, ומשיב מהברכות של בעז ורות. כש"א ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את וגו' כי ודאי רק בתולה מתברכת בשבע ברכות, ואין אישה אחרת בסוד זה, כיון שהגיעו לשדה אחד ראו אילנות, ישבו תחתיהם. אמר רבי אבא הרי צחות לדברי תורה כאן נשב.

האובדים בארץ שור

• פתח ואמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' והיה ביום ההוא, מי הוא ביום ההוא, ומשיב, אלא יום ההוא הנודע אל הקב"ה כש"א והיה יום אחד הוא יודע לה' עוד ביום ההוא כש"א ביום בא גוג על אדמת ישראל.

• יתקע בשופר גדול, שואל מה לנו בו מה אכפת לנו אם השופר גדול או קטן, או האם זה בכלל שופר, אם הוא שופר גדול או קטן, ומשיב, אלא הוא שופר עליון שבו יוצאים תמיד עבדים לחירות וזה הוא יובל, דהיינו בינה, שיובל עליון וגדול הוא, וכשזה מתעורר להשפיע, כל חירות העולמות מתעוררים בו, וההוא נק' שופר גדול. הוא היובל הנק שופר גדול, בו אנו מבקשים לצאת לחרות. מאה ועשרים שנות חיי האדם, ומאה עשרים צירופי שמות אלקים, שהם הדינים שאותם יש להוציא לחרות בחמישים שערי בינה. חמישים כפול מאה ועשרים שווה ששת אלפי שנים זמן התיקון.

• ובאו האובדים בארץ אשור, שואל, האבודים היה צריך לומר או הנאבדים, מהו אבודים, ומשיב האובדים ממש, משום שהם בארץ אחרת אין לגור בארץ אחרת, אלא אם כן מביאים משם ניצוצות. יוצאים החוצה לא כדי לקבל שם את האור, אלא כדי לקחת רצונות ולגייר אותם לצורה של רצונות ישר-אל, ומי ששורה בארץ אחרת יונק מרשות אחרת וכאלו אינו שורה באמונה משום זה הם נק' אובדים, שאבדו האמונה, אובדים הם בכל הצדדים, למעלה ולמטה. כי כשישראל שורים בארץ הקדושה הם צדיקים וזוכים תמיד בכל, למעלה בשפע ז"א ולמטה בשפע המלכות וכשהם בחוץ לארץ אובדים כל זה.

• ובאו האובדים, מי הם אלו הם צדיק שהוא יסוד וכנסת ישראל שהיא מלכות הנק' אובדים מאין לנו. בכנסת ישראל כתוב על מה אבדה הארץ, דהיינו המלכות הנק' ארץ. אבודה או נאבדת לא כתוב, אלא אבדה הארץ שהיא כנסת ישראל. ובצדיק כתוב הצדיק מיוזמתו אבד, אבוד או נאבד לא כתוב אלא אבד. הרי שצדיק וכנסת ישראל נק' אובדים.

• ואם תאמר ובאו, מאיזה מקום באים אלו אובדים, הצדיק וכנסת ישראל שהם יסוד ומלכות ומשיב, אלא כנסת ישראל באה מהגלות. צדיק כמו שהעמידו שכתוב בשוב ה' את שיבת ציון שהוא יסוד הנק' ציון, כדי שישוב למקומו ויבא להתחבר עם כנסת ישראל. ועל כן ובאו האובדים מארץ אשור על הצדיק לשוב מהניתוק שלו מארץ ישראל. שואל, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים פירושו, אם האובדים הם יסוד ומלכות, ומשיב אלא דבר זה והשתחוו לה'. סובב על הנדחים בארץ מצרים שהם ישתחוו לה' כי ישראל אינם יוצאים מהגלות אלא כביכול עם השכינה, ואלו נדחים השתחוו לה' שהוא השכינה, כלומר תעבדו כפרטים הכפופים לכלל, ליחד, לשכינה

• פרח רבי אבא, שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי--    הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. שיר זה לא כתוב מי אמרו, אלא בכל מקום שהוא סתום ולא נזכר מי אמרו, רוח הקדש שהוא מלכות, אמרו על ישראל בגלות. הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היה צריך לומר היושב.

• ומשיב מי שרוצה להתפלל תפלתו לפני המלך הקדוש צריך לבקש מהעמוקה מכל דהיינו מבינה, שתשפיע ברכות למטה. כמ"ש שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' ואותה י יתרה ב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היא העמוקה מכל מבינה ומזו צריך לבקש בקשתו להריק ברכות למקום ההוא שנק' שמים שהוא ז"א שיזונו ממנו הכל. וע"כ כתוב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם ממש דהיינו בז"א שנק' שמים, כי כשהברכות נוזלות ונמשכות מאותו המקום העמוק מכל שהוא בינה ומתישבות במקום שנק' שמים, דהיינו בז"א נמצאות אז הברכות בעליונים ותחתונים. אמנם המילה ברוך היא בחכמה, וברכה נמצאת בבינה, וכשיש ברכה אומר שבינה מחוברת לחכמה, ז"א עולה לבינה כשאו"א מחוברים.

• הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים ​​ אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ: כֵּן עֵינֵינוּ, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ ​​ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ, שואל מהו כְעֵינֵי עֲבָדִים ומשיב אלו הם שאר שרי העמים שהם ע שרים העליונים שאינם נזונים אלא משיורי נוף האילן, שהוא ז"א שישראל מתדבקים בו הם פרטים שמקבלים מהכלל ואינם מונהגים משם הויה, אלא בעיקר משמות אלקים צבאות ויתר השמות הנובעים משם הויה. וכשישראל לוקחים ברכות ממקום ההוא משם הויה כולם מתברכים מישראל. מכאן תפקיד לעם ישראל לגדל ולטפח את הנקודה הפנימית ע"י תורה ומעשים טובים. אם צד אומות העולם שבנפש האדם מחפש הנאה לפרטיות, אין הוא ממלא תפקידו.

• ​​ כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ זו היא השפחה שהעמדנו, שהרג הקב"ה הכח שלה במצרים, דהיינו שכתוב עד בכור השפחה. כי אין הכח שלה נמצא אלא כשנמשך מתמצית השפע של ארץ ישראל שהיא המלכות, וארץ ישראל נק' גברתה של השפחה. ועל זהה כתוב, תחת שלש רגזה ארץ. זו ארץ ישראל שהיא המלכות. תחת עבד כי ימלוך אלו הם העבדים שאמרנו שהם ע שרי האומות שזהה נאמר בעת שניתנה ממשלה לאחד מהם. וזה שכתוב, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דהיינו משעבוד השרים של האומות. שפחה כי תירש גבירתה, זו היא השפחה שאמרנו, שנאמר עליה עד בכור השפחה. בנפש האדם הרצונות הגדולים נמצאים בשמירה ע"י הגויים, רצונות שיש לפדות בהדרגה כשבאים בגלות, ועד גמר תיקון יש להיבדל מהגויים, אך אין לתת לעבד למלוך. היציאה מהגלות הנפשית, ממצרים אומרת שניתן להשתחרר משליטת שרי האומות, ולבוא לאמונה בשם הויה ולא בכוחות, באלוקים אחרים שהם רק שליחים של השם שברא יש מאין.

• מצד שפחה זו יצאו כמה רוחות חוקרי דין שמקטרגים כנגד ישראל, ובאים לקטרג עליהם. והקב"ה עשה שמירה לישראל כמו אב הרוצה לשמור את בנו מכל מקרה. אמר הקב"ה לישראל כמה מקטרגים מוכנים כנגדכם, עסקו בעבודתי ואני אהיה שומר אתכם מבחוץ. אתם תהיו נתונים בבתיכם מבפנים ותהיו ישנים במטתכם ואני אהיה שומר עליכם מבחוץ ומסביב מטותיכם. כמו שישים הגיבורים סביב מיטת שלמה המלך,, כאשר ששים הוא ז"א, הקב"ה שאומר לישראל, שההגנה עליהם היא ע"י שם הויה והתורה שאז לא תהיה שליטה לכוחות הנפשיים הגויים שבנפש בריצה אחרי כבוד, עוצמה וכדומה.

• ובא וראה בשעה שאלו מינים הרעים קרבים לפתחו של אדם, נושאים ראשם ומסתכלים בשם הקדוש הנראה מבחוץ שד"י, שהוא שדי המתעטר בעטרותיו דהיינו הממשיך כל המוחין אל המלכות. שם הזה שולט על כולם ממנו יראים ובורחים ואינם קרבים לפתחו של האדם. כפי שבמשכן יריעות העיזים שהם דין חופים עליו, כך ההגנה באה לשמור על האדם ע"י שד מהמילה שד"י עם האות יוד שהיא החכמה.

• אמר לו רבי יצחק, אם כן, ירשום האדם שם הזה שדי, בפתח הבית ולא יותר, למה צריכים כל הפרשה שבמזוזה. אמר לו יפה הוא, כי שם הזה, שדי שהוא יסוד אינו מתעטר, אלא באלו האותיות כולם הרשומים ברשימת המלך דהיינו הנכתבים במזוזה שה"ס המוחין הנמשכים ע"י אותו השם, וכשנכתבת כל הפרשה אז מתעטר שם הזה בעטרותיו. והמלך ז"א יוצא בכל צבאותיו כולם רשומים ברשימת המלך שהיא המלכות, אז מפחדים מפניו ובורחים מפניו כי אחר שמתגלה ע"י שם שד"י כל המוחין אל המלכות אז מתהפך החלל להיות מזוזה.

• והיה של והיה אם שמוע הוא שם קדוש הויה, ממטה למעלה, כי כתוב תחילה ו"ה ואח"כ י"ה שזה מורה על החכמה שבקו שמאל שאינה מאירה אלא ממטה למעלה ועל כן נרשם השם שדי מבחוץ כנגד השם הזה. השם והי"ה מבפנים ושדי מבחוץ כי השם שדי הוא המגביל את החכמה שבשם והי"ה שלא תאיר אלא ממטה למעלה, כדי שיהיה האדם נשמר מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים מוכנים בשעה ההיא שאדם מניח מזוזה לפתחו, כולם מכריזים ואומרים זה השער לה'

• אשרי חלקם של ישראל כי אז ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש, כי כולם רשומים ממנו רשומים בגופם ברושם הקדוש של ברית מילה רשומים בלבוש בעטוף של מצווה, רשומים בראשם בבתים של התפילין שהם שם של אדונם, רשומים בידיהם ברצועות של קדושה, רשומים בנעליהם בנעל של מצווה דהיינו בקרבן פסח שנאמר נעליכם ברגליכם ובחליצה רשומים בשדה בזריעה קצירה רשומים בבתיהם במזוזה בפתח, בכל דבר הם רשומים שהם בני מלך העליון אשרי חלקם.

• ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת בסוד שם אחד בק"ש היי בהויה אחרונה בדרך כלל הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט היי ואהבת בפני עצמו והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים בשמע ובבשכמל"ו שהיה הויה אחד תפילין של ראש שהוא היחוד דשמע ישראל ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד שהוא היחוד דבשכמל"ו ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד הסתדר הכל בכלל מראש נקודה עליונה צרים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל היי כתר. ע"י התחתון יש לעטר לפי מה שהיה בכלל.

• חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד יחוד הפסוק שכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והן כ"ה אותיות חקוקות בסוד של מעלה היי בסוד ז"א כי כ"ה רומז על כ"ב אותיות התורה ותנ"ך שה"ס ג קווים כמ"ש לפנינו. יעקב רצה לתקן למטה במלכות ביסוד היחוד ותקן בכ"ד אותיות והם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיעקב תקן אותו שיש בו כ"ד אותיות ולא השלים לכ"ה אותיות והוא משום שעוד לא התקן בזמנו המשכן שהוא כנגד מלכות, כיון שהתקן המשכן ונשלם הדבר שהמשכן נמשך ממנו, לא דיבר עמו אחר שנשלם, אלא בכ"ה אותיות להראות שזו המלכות, נשלמה כעין שלמעלה כמו ז"א שיש לו כ"ה אותיות שכתוב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הרי יש בו כ"ה אותיות.

• וע"כ יש כ"ה מינים להשלים תקון המשכן שהם י"ג מינים זהב וכסף וגו' וי"ב אבנים שבחשן וכל אלו האותיות למדנו באלו אותיות חקוקות שלמדנו מאדוני. ומשם שהמשכן נשלם בסודות אלו כ"ה אותיות ע"כ נק' המשכן היי המלות בשם כה, שמורה על יחוד השלמות שבמשכן שהוא המלכות וע"כ כתוב וחסידך יברכוכה שהוא אותיות יברכו ​​ כה שה"ס שלימות כל המשכן התקון שלו. הייחוד של כה הוא דבר שלם שצריך להיות בק"ש וגם בבשכמל"ו. המשכן הוא גילוי המלכות, לכן לעתיד לבוא מוסיפים לגמטרייה את הכולל.

• כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה נביאים וכתובים שג' וכ"ב הם כ"ה שהם כלל אחד וסוד אחד. בשעה שישראל מיחדים היחוד בסוד כ"ה אותיות שבמקרא הזה שהם שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד. והיחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם כ"ב אותיות ומכוין בכל אחד מהם כל האותיות מתחברות יחד ועולות לחבור אחד שהם מ"ט אותיות כנגד מ"ט שערים שבסוד היובל שהוא בינה ואז צריך להעלות היחוד עד המלה ועד ולא יותר, כי במלה ועד נגמר החשבון מ"ט ואז נפחים מ"ט שערי בינה, ומחשיב הקב"ה אותו האדם כאלו קיים התורה כולה הבה בכולה במ"ט פנים. מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר.

• וע"כ צריך לכוון הרצון בכ"ה אותיות דשמע ובכ"ד של ברוך שם להעלותם ברצון הלב במ"ט שערי בינה שאמרנו. אחר שהתכוון בזה יכוון באותו היחוד שאמר אדוני אשר שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שיתכוון בהם, ודאי הוא כלל של כל התורה שלמעלה שהוא ז"א תורה שבכתב ושלמטה תורה שבעל פה שהיא מלכות, וזה הוא סוד אדם שהוא שלמות זכר ונקבה, היי השלמות של ז"א ומלכות ויחוד זה הוא סוד כל האמונה זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא.

• רבי אבא שלח לרבי שמעו ואמר לו, זה שהעמיד אדוני בתפלין דרבון עולם ד פרשיות שהם קדש קדשים היי חו"ב ותו"מ דדעת יפה הוא. העור שעל התפילין והרצועות שנק' קדושה סמך על זה מאין לנו. שלח לו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' עור הוא בדיוק, היי מלכות הנק' עור וכך העמיד רב המנונא סבא ואלו הם ​​ של ראש שד' פרשיות הם ד מוחין דז"א והעור הוא מלכות דז"א ותפלין שעל הזרוע כתוב ידכה עם ה ללמד שד' פרשיות הן המוחין של אות ה שהיא מלכות. העור מראה על המלכות. יש את ייחוד המלכות שמתאחדת עם ז"א ויש את הביטוי החיצוני שהוא עור.

• אמר רבי שמעון, יש מי שלומד באפן זה אשר והיה אם שמוע, הוא זרוע שמאל של הקב"ה ונק' ספירת הגבורה, אם כן הרי לא נשאר בראש היי במוחין אלא ג פרשיות קדש והיה כי יביאך, שמע שהם חכמה ובינה וימין דחסד וחסר מוח ד שהוא שמאל דדעת שאת אומר אשר והיה אם שמוע הוא בספירת הגבורה שבוא בגו והרי הם בראש ארבעה מוין, אלא ב מרכבות קדושות הם של חו"ב תו"מ זה בתפילין של יד שנקשר בלב, שהוא מלכות וזה בתפילין של ראש, נקשר במוח שהוא ז"א. ונמצא שגם פרשה ד בתפילין של ראש היא ג"כ במוח דהיינו שמאל דדעת ולא בגוף והלב ומוח שהם ז"א ומלכות נקשרים זהה בזה וזווג אאחד להם. ויפה אמרו החברים והיה לאות על ידכה סובב על המלכות כמו שלמדנו שלא נק' המלכות אלא אות כי תפלין של יד הם מוחין דמלכות. מלמד כאן שגבורה זו אינה גוף אלא נמצאת בראש.

• אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים ​​ עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

• אז אותו רוח הקדוש עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, אז מצוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו, ז"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו יראת הרוממות הוא כש"א וחושבי מחשבות שהם מחשבות אומנות, אף כאן אלו שעושים לשמו אומנות בכל דבר אומנות התפילין בבתים ​​ שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם, אומנות הציצית בחוטים שלהם בחוט התכלת אומנות המזוזה ואלו הם חושבי שמו כמ"ש וחושבי מחשבות זו האומנות, להביא לידי ביטוי את האמונה שהיא מופשטת.

• ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות, ראו מה בני עובד בעולמי, ומי ​​ שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו ואומר אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך, אומר הקב"ה איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר מפני שלא מביא לידי ביטוי את האומנות של יראי שמו.

• אמר רבי יוסי אשרי חלקו של משה שאמר כאן בשמע ישראל אלקינו, כי אמר ר"ש משה נאחז במדרגה עליונה יותר על שאר נביאים הנאמנים וא"ר שמעון, אם היו ידועים בני אדם דברי תורה היו יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים.

• משה ידבר אל והאלקים יעננו בקול. ולמדנו מהו בקול, היי בקולו של משה ופה הוא בקולו של משה הוא בדיוק, היי באותו קול שהוא אוחז בו שהוא ז"א שהוא עולה בו על כל שאר הנביאים שאינם נאחזים אלא במלכות ולא בז"א. ומשום שהוא נאחז בקול הזה שההוא ז"א יותר מכולם, הנה בקול הזה שהוא מדרגה עליונה היה אמר לישראל ה' אלקיך שהיא המדרגה הנק' שכינה השורה בתוך ישראל שהיא למטה ממדרגת ז"א שנאחז בו משה, אשרי חלקו. הגה הוא מלכות, וקול הוא מה שבא מבפנים ומקבל ביטוי דרך ההגה. קולו של משה בא ממדרגת זעיר אנפין ושאר הנביאים מדברים ממדרגת המלכות. משה קנה מדרגה גבוהה מאדם הראשון, ומשה הוא שמוריד לנו את התורה. וקשה שאומרים חז"ל שמשנה תורה אמר משה מפי עצמו, אלא בדרגת משה, התורה עוברת דרכו. ​​ 

• אמר רבי שמעון, למדנו, קללות שבתורת כהנים בחומש ויקרא, משה אמרם מפי הגבורה קו שמאל וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.

• ​​ וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.

• אלא יפה הוא, לא מעצמו אלא מפי עצמו, הוא אותו הקול שמשה אחוז בו דהיינו ז"א וע"כ הללו שבתורת כהנים מפי הגבורה שהיא בינה הנק' גבורה עליונה, והללו במשנה תורה מפי עצמו היינו מפי מדרגה ההיא שנאחז בה משה יותר מכל נביאים הנאמנים שהיא מדרגת ז"א. ועל כן בכל מקום נאמר אלקיך, משום שרומז על מלכות היא למטה מז"א וכאן בשמע ישראל נאמר אלקינו משום שרומז על בינה שהיא למעלה מז"א, שמשה נאחז בו.

• כמה יש לבני אדם לשמור דרכיהם כדי שיעסקו בעבודת ריבונם ויזכו לחי עולם. תחת הכסא של המלך הקדוש שהוא המלכות יש מדורים עליונים. ובמקום ההוא של הכסא שהוא המלכות נקשרת המזוזה להציל האדם מכמה מיני דינים המוכנים לעורר בהם בני אדם בעולם ההוא. כעין זה עשה הקב"ה לישראל ונתן להם מצוות התורה כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. המצווה היא כעין מזוזה שעומדת בין הפנים לחוץ, וכך הפעולה החיצונית של המצווה שומרת על האדם כשיש בה שם הויה ושם שדי. חייב אדם את המצוות כדי לבטא עצמו כראוי בחיים. בפנימיות כל אחד ישנה נקודה שלמה, וכשזוכים לגעת בנקודה זו בהשראה, יש ענין לקליפות להאחז בדבר. כמו המזוזה השומרת, כך ניתן ע"י שמירת המצוות להנצל מהקליפות. היציאה החוצה מביאה עוד פרטים ומציאות כדי לעבוד בפנים בכוח האני האמיתי, ובכך להביא עצמו למימוש תכליתו. המצוות מצוותות ומקשרות בין החוץ לפנים.

מים ששופכים לפני הפתח

• רבי חייא אמר, כל מי שרוצה להשמר בדרכיו לא יעבור על מים ששופכים לפני הפתח משום ששם שורה שד אחד והוא בין ב דלתות הפתח, ופניו כנגד הפתח ורואה כל מה שעושים בבית. וע"כ אין אדם צריך לשפוך מים בין ב שערי הפתח השער בין הבית לשער החצר. רבי יצחק אמר, מים צלולים אין איסור בהם, אלא שלא ישפוך אותם דרך בזיון, מהטעם שיש לו לשד רשות להזיק. ולא עוד אלא שמחזיר ראשו כנגד הבית, ובכל מה שמסתכל נעשה מקולל. כל דבר שעושה אדם בדרך ביזיון, מעורר הוא שד. מים מסמלים חכמה, תענוג, וכאשר שופכים אותם בביזיון, נותנים כח לשד ומעוררים אותו. מפגש עם תענוג של זוהמה שבחוץ מסוכן, שכן עלול האדם לקחת אותו לפרטיותו, לכן הפתח בו רובץ החטאת בו נמצאת נקודת הבחירה המאתגרת לאדם, להביאו מהחוץ לפנים בדרך קדושה.

• שס"ה כחשבון ימות השנה, יש לו לדש משמשים שהוא שולט עליהם, וכולם יוצאים עם האדם כשיוצא מפתח ביתו, אמר רבי אלעזר, כל זה כי רצה הקב"ה לשמור את ישראל והתקין שמו הקדוש למעלה שהוא התורה וכל התורה היא שם קדוש אחד, ומי שעוסק בתורה עוסק בשמו.

• אדם צריך לרשום בפתח ביתו את השם הקדוש שהוא אמונת כל. כי בכל מקום שהשם הקדוש נמצא, מינים רעים אינם נמצאים שם, ואינם יכולים לקטרג על האדם, כמ"ש לא תאונה אליך רעה. כשאדם נמצא בתוך הכלל של מצוות התורה, אז הוא נשמר מפני שהכלל קובע, ואינו נסמך על עצמו כפרט.

• המקום שפתח הבית שורה שם הוא כעין שלמעלה המקום שפתח הבית העליון שורה, נק' מזוזה שהוא תקון הבית, ופתח הבית. מזוזה ההיא בורחים בעלי חוק ובעלי הדין אינם נמצאים לפניו. וכנגד זה למטה, כשהאדם מתקן מזוזה לפתח ביתו, וזה השם הקדוש שדי, רשום באותיותיו, הרי אותו האדם מעוטר בעטרותיו של אדונו, ומינים הרעים אינם קרבים לפתח ביתו, ואינם נמצאים שם. חייב אדם לפעול לפי החוקים העליונים, ולא משנה מה הוא חושב או מרגיש.

• רבי אבא בא מלראות את רבי שמעון, פגש בו רבי יצחק אמר לו, מאין אתה בא בעל האור. איש המתדבק באש אוכלה כל יום, הרי האור שורה עמו ואינו צריך לבקש ממני. אמר לו, למדנו שחוב מוטל על אדם לקבל פני השכינה בכל ראש חודש ושבת. ומי הוא זה, זה רבו, וכל שכן מאור עליון קדוש שהוא ר"ש שכל העולם צריכים לקבל פניו, אמר רבי יצחק, אחזור עמך לר"ש ואקבל פני השכינה ואטעם אלו דברים העליונים שטעמת לפניו.