שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קסט-קעא
1 במה התלבטו רבי יוסי ורבי ייסא ומה הדרך לפתור תעלומה זו?
2. מה תשובת רבי שמעון לרבי יוסי ורבי ייסא?
3. איזו בחינה מייצג אשר ומדוע צריך אותו לקו אמצעי?
4. כיצד זכה אשר לתת מעדני מלך?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קסט-קעא

ורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

ויחי

שיעור שמע:

וַיְחִי קסט-קעא

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ

תלמיד אינו אומר דבר תורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

תלמיד אינו אומר דבר תורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

שיעור שמע:

וַיְחִי קסו-קסח

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה

אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.

מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.

בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא.  המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.

אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות לככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?

שיעור שמע:

וַיְחִי קסג-קסה
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם
תפילת יחיד: תפילה ובקשות לפרטיות.
גם כשאדם מתפלל לבריאותו, בלי לבקש את הבריאות אגב הרצון המרכזי לקבל כוח ללמוד תורה למען הכלל, זו תפילת יחיד. התפילה נבדקת ונמדדת בהתאם לכוונה והרצונות של המבקש. תפילה ראויה היא בקשה לרצון להשפיע. בתפילת רבים, דהיינו כשמבקש עבור הכלל, אין השגחה מדוקדקת בעוונותיו.

מלמד הרב"ש שיצר הרע חזק, ובכדי להתגבר עליו יש לאחד את הרצונות ולפעול בקבוצה של אהבת חברים בכוח משותף. אִלְמָלֵא הַקָּדְוֹשׁ בָּרוּך הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, ואין הקב"ה עוזר אלא דרך השכינה, דרך היחד. תפילת רבים אומר שאדם מתפלל בכוח הכלל שבתוכו, בכוח הרצון להשפיע ולא בכוח פרטיותו.
ולמרות שאדם בהתבודדות יכול להגיע לנקודות פנימיות עמוקות, החוק הוא כשמעלים מ"ן (ביקוש) – מעלים אותו מטעם הכלל. כאשר אדם מקבל על עצמו עבודה ויגיעה, לוקח הוא מטעם הפרט – ביקוש מטעם הכלל, עבודה מטעם הפרט.
אומר הרשב"י במילה אַגִּידָה יש את סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם. ג'- גומל חסד, צדיק, יסוד – ד' מלכות שהיא דלה (חוסר אמונה), והשלמות היא באחדות בין הבורא המשפיע לבין הבריאה שהיא דלה, בין המח ללב וכדומה. כאשר אומר הנברא בגאוותו שאין הוא צריך את המשפיע, ניתק הקשר.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. רבי אבא פתח: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם. היה צריך לומר הקשיב, או שמע. מהו פָּנָה?
אלא כל תפילות העולם תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינם מן הצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר – פירושו שמהפך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל תפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם, אע"פ שאינם כולם בכוונה ורצון הלב וכמ"ש: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים, לא בָזה את תפילתם, אע"פ שאינם רצויים.
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר הוא כפשוטו שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים, ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם. ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה (של קו אמצעי הכולל ימין ושמאל), שלא יכַּלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה (כלל ישראל), היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות. יש להתפלל בשביל השכינה.

באותה שעה שיעקב קרא אל בניו, הסתלקה ממנו השכינה. כשיעקב קרא לבניו, נזדמנו שם אברהם ויצחק, והשכינה עליהם. והשכינה שמחה ביעקב, להתחבר עם האבות, להתקשר עם נפשם יחד להיות מרכבה.
בשעה שפתח: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. באחרית זו השכינה, שהיא סוף הספירות. שאמר, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שהזכיר את הגלות, נתן עצבות בשכינה והסתלקה (שאין השכינה שורה במקום עצבות). ואח"כ החזירו אותה בניו ע"י הייחוד שעשו בדיבורם, שפתחו ואמרו, שמע ישראל (סוד האמונה). באותה שעה העמיד אותה יעקב ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והתיישבה השכינה במקומה.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אל בניו – מהו וַיִּקְרָא? אלא כדי לקיים את מקומה שהיא המלכות הנק' מקום, שעם הקריאה שקרא להם, קשר אותם בשורשם, לקיים אותם למעלה בשורשם, ולמטה בעוה"ז כמ"ש: ויקרא שמו יעקב, קריאה, היא כדי לקיים המקום, המלכות, במקום שצריך, ולקשור אותו בה, וכן כתוב: ויקרא לו אל אלקי ישראל, שקיים מקום הזה, בשם הזה שקרא לו, כי קריאה היא לקיום ולחיזוק.
וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים. קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה. איזה קיום יש כאן? גם הקריאה שכאן, לקשור ולקיים קיום למעלה, סידור השבח לאדונו וכל הדברים שמתפללים לפני אדונו, נותנים קיום ותוקף לאדונו, שמראה בזה, שהכל תלוי בו, ולא במקום אחר. הרי שגם הקריאה שכאן קיים קיום. כעין זה, ויקרא יעקב אל בניו, שקיים אותם בקיום שלם. כעין זה, ויקרא אל משה, שהתקיים ע"י זה בקיומו.
שאל רבי יצחק: במילה ויקרא אל משה, למה האות א קטנה? אם ויקרא מורה קיום וחיזוק. ענה לו כי משה התקיים בשלמות, מחמת הקריאה, ולא בכולו, כי פרש מחמת זה מאשתו, ומשום זה כתוב א' קטנה. פרישתו מאשתו הוא שבח ולא גירעון, אבל מה שנסתלק מאשתו ונתדבק למעלה, צריך שיתקשר למעלה ולמטה, גם באשתו, ואז הוא שלם. והפרישה מאשתו הוא גירעון לו. וע"ז רומזת א' זעירא. א' קטנה רומזת שהקריאה ממקום קטן, מלכות, קטן שהוא גדול בהתחברותו למעלה, בז"א, משה. וע"כ, ויקרא אל משה, כדי שתהיה גדולה.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ – שואל משמע שעוד לא היו שם אצלו, אם כן למה אומר ויאמר? אמר, היאספו, אל שורשיהם העליונים שבמלכות, שיתאספו בקשר שלם בייחוד אחד. ואגידה לכם, הוא החכמה, ומורה שימשיך להם החכמה. וְאַגִּידָה לָכֶם – הוא סוד החכמה, כלומר שימשיך להם סוד החכמה.
שאל רבי יוסי את רבי שמעון: למה במילה וְאַגִּידָה יש סודות? אמר לו כל מקום שנאמר, הגדה, הוא סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם, כי ג' יסוד, ד' מלכות, שזה החכמה. כי המילה הבאה בשלמות באותיות ג' ד' היא של החכמה. אבל ד' בלי ג' אין שלמות, וכן ג' בלי ד'. כי ג'ד' נתקשרו זה בזה בלי פירוד, ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה, וזה החטא של אדם, שהמשיך אור המלכות ממעלה למטה, והפריד אותה מיסוד ז"א, והפריד הד' מן הג'. משום זה, הגדה, היא מילה של החכמה. ואע"פ שיש פעם י' בין ג' לד', כגון ואגידה, אינו פירוד, והכל קשר אחד. כי י' רומזת ג"כ ליסוד. אף כאן, ואגידה לכם, הוא החכמה, רצה לגלות את סוף כל מעשיהם של ישראל, את סוד הקץ.
ואם תאמר שלא גילה מה שרצה לגלות, א"כ למה כתוב בתורה הדבר של יעקב השלם, בעת שהתקלקל אח"כ ולא נשלם הדבר? אלא ודאי שנשלם, וכל מה שצריך לגלות, גילה וסתם. אמר דבר, וגילה לחוץ, וסתם בפנים. ודבר שבתורה אינו מתקלקל לעולם.
הכל סתום בתורה, משום שהתורה היא שלמות הכל, שלמות של מעלה ושל מטה, ואין מילה או אות בתורה שתהיה פגומה. ויעקב, כל מה שהיה צריך לומר, אמר. אבל גילה וסתם. ולא פגם מכל מה שרצה לגלות, אפילו אות אחת. גילוי הוא חוכמה, ואמונה היא הסתרה. חוכמה לא מתגלה כשאין חסדים.
רבי יהודה ורבי יוסי היום יושבים (מצב קטנות) יום אחד בפתחה של לוד (מוחין דהולדה). אמר רבי יוסי, זה שאנו רואים שיעקב בירך את בניו כמ"ש: ויברך אותם. אבל איפה הן הברכות שלהם? הכל הן ברכות שבירך אותם כמ"ש: יהודה, אתה יוֹדוּךָ אחֶיך. דן, ידין עמו. מאשר שמֵנה לחמו. וכן כולן.
אבל מה שרצה לגלות, לא גילה. כי רצה לגלות להם את הקץ. ויש קץ לימין ויש קץ לשמאל, והוא רצה לגלות להם את הקץ הימין, כדי להישמר ולהיטהר מעורלה, שבקץ השמאל. ומה שגילה להם, נודע ונגלה עד שבאו לארץ הקדושה. אבל דברים אחרים לא גילה בגילוי, והם סתומים בתורה, באלו הברכות.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קסו-קסח

1. מדוע יעקב מתחיל את הברכות בראובן ולא מיהודה? שלכאורה מברך את יהודה וכדאי להתחיל בברכה. ומה גם שיהודה הוא כעין מלך בין האחים ומוביל במסעות הדגלים?
2. איזו ברכה היתה לראובן? הסבר דרך המשל של בן האיש שבא למלך.
3. מדוע כתוב הנבא אל הרוח ולאחר מכן לכאורה כופל ואומר הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח?
4. מהו "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" למה איננו מלא?
5. מדוע הוריד הקב"ה נשמות לעולם ולמה צריך להם שהרי בני אדם ימותו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קסו-קסח

וַיְחִי קסו-קסח

אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.

מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.

בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא.  המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.

אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות ככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת  וְיֶתֶר עָז. מה ראה יעקב להתחיל הברכות בראובן, ולא התחיל ביהודה, שבנסיעת הדגלים נוסע הראשון לכל המחנות. והוא מלך. והלוא לא בירך את ראובן, ונסתלקו ממנו הברכות, עד שבא משה והתפלל עליו. ולפי זה מוטב היה שיתחיל ביהודה, והיה מתחיל בברכה. לכאורה לא נראה שדבריו לראובן היו ברכה?

אבל ודאי בירך את ראובן, ועלה הברכה למקומו. משל לאדם שהיה לו בן, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, בא אליו המלך ואמר, כל כספי יהיה ביד המלך שמור לבני. כשראה המלך שהבן ראוי לקבלו נתן לו. כך יעקב אמר: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אהוב ליבי, אבל הברכות שלך יהיו בידי המלך הקדוש, עד שראה אותך ראוי להן. אמר לראובן פחז כמים ולא פחז כאש שלכאורה מתאים יותר למידת הכעס שגילה ראובן בשכם, אלא המים מסמלים תאווה, שעלה על משכבי אביו. למעשה נתן לראובן ברכה עתידית, כאשר יהיה ראוי לקבל אותה.

רבי אלעזר פתח: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, כמה אטומים הם בני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד המלך, והרי התורה מכריז עליהם בכל יום, ואין מי שיטה אוזנו אליה. למה כתוב פעם שנית הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ?

סוד החכמה לומדים משני הציוויים, האחד להעיר ממטה למעלה כמ"ש: הינבא אל הרוח. כי אם אינם מתעוררים מקודם מלמטה, אינם מתעוררים למעלה. ובהתעוררות שלמטה, מתעורר למעלה. וציווי השני הוא להעיר ממעלה למטה כמ"ש: הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח.

כי אפילו למעלה, בהתעוררות של מטה, בהעלאת מ"ן, מקבל העליון מעליון ממנו. אפילו במדרגות העליונות, אין התחתונה מקבלת מעליונה ממנה, אלא רק ע"י התעוררות של מטה כמ"ש: כה אמר ה', מארבע רוחות בואי הרוח, חסד ת"ת גבורה ומלכות. הרוח בא ממערב, המלכות, בהתחברות של אלו האחרים, דרום מזרח צפון, שהם חג"ת. שהמלכות מעלה מ"ן אליהם, והם מתחברים בה. הרי שגם בעליונים נוהג התעוררות של מטה, העלאת מ"ן. התחתון חייב בעצמו לעורר את ההשתוקקות, ובכך להתחיל לבנות את הכלי לקבלת האור.

מהמלכות יוצאים רוחות ונשמות לבני העולם להצטייר בהם, לקבל מהם צורת ג"ר. ופְחי בהרוגים האלה כמ"ש: וייפח באפיו נשמת חיים. מלכות מקבלת מצד זה, ונותנת בצד אחר, וע"כ כמ"ש: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. איננו מלא, משום שמקבל ונותן, מכניס ומוציא. כי אע"פ שהמלכות מקבלת מג' צדדים דז"א, מדרום צפון ומזרח, מ"מ בתחילה מקבלת מקו שמאל, צפון, שאז יש לה ג"ר דחכמה. אמנם בלי חסדים וע"כ קופאים אורותיה בתוכה ואינה יכולה להאיר. ולאחר קו ימין רכישת אמונה, כשמקבלת מקו אמצעי, מזרח, מתייחד צפון עם דרום, והאורות נפתחים, ומאירה לתחתונים. אבל אז מתמעטת מג"ר דג"ר מכוח קו אמצעי, ונשארת בו"ק דג"ר (השפעה). כל הנחלים – ז"א

הולכים אל הנוקבא – הים, ולא מלא שחסר ג"ר דג"ר, חסר לב האבן.

רבי אלעזר שאל: כיוון שגלוי לפני הקב"ה, שבני אדם ימותו, למה הוריד נשמות בעולם? ולמה צריך להן? הקב"ה נותן נשמות היורדות לעוה"ז, להודיע כבודו, ולוקח אותן אח"כ, א"כ למה ירדו? משיב רבי שמעון: זהו סוד שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. בור מקום שאינו נובע מעצמו, באר נובע מעצמו. מים נובעים מעצמם, הנשמה שנשלמה בעוה"ז, ועולה למ"ן למקום שנקשרה בו, למלכות, אז היא שלמה מכל הצדדים, מלמטה ומלמעלה.

כשהנשמה עולה למ"ן למלכות, אז מתעוררת השתוקקות הנוקבא אל הדכר, ואז נובעים מים במלכות ממטה למעלה. ומה שהייתה בור, נעשית באר מים נובעים. ואז נמצא התחברות ייחוד השתוקקות ורצון, כי בנשמות הצדיקים נשלמה המלכות, והתעורר חביבות ורצון למעלה, וז"א והמלכות התחברו כאחד.

ראובן בכורי אתה. הוא טיפה ראשונה של יעקב, כי לא ראה קרי מימיו, ורצונו במקום אחר היה, ברחל. ראובן וכל י"ב השבטים נתאחדו בשכינה, וכשראה יעקב את השכינה עליו, קרא לי"ב בניו שיתחברו בה.

מטה שלמה לא נמצאה מיום שנברא העולם. כבשעה שרצה יעקב להסתלק מן העולם, אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב היה שוכב ביניהם, השכינה לפניו. כיוון שראה יעקב כך, קרא את בניו, והאחז אותם סביב השכינה, וסידר אותם בסדר שלם.

מאין לנו שסידר אותם סביב השכינה, כי כתוב היאספו, שיאספו למעלה מסביב השכינה. ואז נמצא שם כל השלמות, וכמה מרכבות עליונות מסביב להם פתחו ואמרו, לך ה' הגדולה והגבורה. אז נאסף השמש, יעקב, ז"א, אל הלבנה, הנוקבא, והתקרב המזרח, ז"א, למערב, הנוקבא. וכמ"ש: ויאסוף את רגליו אל המיטה, שמורה על הזיווג. והאירה ממנו הלבנה, ונמצאה בשלמות. יעקב לא מת, אלא הזדווג עם השכינה, כיוון שראה סדר שלם, שלא נמצא לאדם אחר, שמח ושיבח אל הקב"ה, ובירך את בניו. לא מת אומר שקיבל קו אמצעי, הארה שנשארת לעולם, שהרי אין העדר ברוחני.

אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.

מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.

בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא.  המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.

אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות ככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת  וְיֶתֶר עָז. מה ראה יעקב להתחיל הברכות בראובן, ולא התחיל ביהודה, שבנסיעת הדגלים נוסע הראשון לכל המחנות. והוא מלך. והלוא לא בירך את ראובן, ונסתלקו ממנו הברכות, עד שבא משה והתפלל עליו. ולפי זה מוטב היה שיתחיל ביהודה, והיה מתחיל בברכה. לכאורה לא נראה שדבריו לראובן היו ברכה?

אבל ודאי בירך את ראובן, ועלה הברכה למקומו. משל לאדם שהיה לו בן, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, בא אליו המלך ואמר, כל כספי יהיה ביד המלך שמור לבני. כשראה המלך שהבן ראוי לקבלו נתן לו. כך יעקב אמר: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אהוב ליבי, אבל הברכות שלך יהיו בידי המלך הקדוש, עד שראה אותך ראוי להן. אמר לראובן פחז כמים ולא פחז כאש שלכאורה מתאים יותר למידת הכעס שגילה ראובן בשכם, אלא המים מסמלים תאווה, שעלה על משכבי אביו. למעשה נתן לראובן ברכה עתידית, כאשר יהיה ראוי לקבל אותה.

רבי אלעזר פתח: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, כמה אטומים הם בני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד המלך, והרי התורה מכריז עליהם בכל יום, ואין מי שיטה אוזנו אליה. למה כתוב פעם שנית הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ?

סוד החכמה לומדים משני הציוויים, האחד להעיר ממטה למעלה כמ"ש: הינבא אל הרוח. כי אם אינם מתעוררים מקודם מלמטה, אינם מתעוררים למעלה. ובהתעוררות שלמטה, מתעורר למעלה. וציווי השני הוא להעיר ממעלה למטה כמ"ש: הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח.

כי אפילו למעלה, בהתעוררות של מטה, בהעלאת מ"ן, מקבל העליון מעליון ממנו. אפילו במדרגות העליונות, אין התחתונה מקבלת מעליונה ממנה, אלא רק ע"י התעוררות של מטה כמ"ש: כה אמר ה', מארבע רוחות בואי הרוח, חסד ת"ת גבורה ומלכות. הרוח בא ממערב, המלכות, בהתחברות של אלו האחרים, דרום מזרח צפון, שהם חג"ת. שהמלכות מעלה מ"ן אליהם, והם מתחברים בה. הרי שגם בעליונים נוהג התעוררות של מטה, העלאת מ"ן. התחתון חייב בעצמו לעורר את ההשתוקקות, ובכך להתחיל לבנות את הכלי לקבלת האור.

מהמלכות יוצאים רוחות ונשמות לבני העולם להצטייר בהם, לקבל מהם צורת ג"ר. ופְחי בהרוגים האלה כמ"ש: וייפח באפיו נשמת חיים. מלכות מקבלת מצד זה, ונותנת בצד אחר, וע"כ כמ"ש: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. איננו מלא, משום שמקבל ונותן, מכניס ומוציא. כי אע"פ שהמלכות מקבלת מג' צדדים דז"א, מדרום צפון ומזרח, מ"מ בתחילה מקבלת מקו שמאל, צפון, שאז יש לה ג"ר דחכמה. אמנם בלי חסדים וע"כ קופאים אורותיה בתוכה ואינה יכולה להאיר. ולאחר קו ימין רכישת אמונה, כשמקבלת מקו אמצעי, מזרח, מתייחד צפון עם דרום, והאורות נפתחים, ומאירה לתחתונים. אבל אז מתמעטת מג"ר דג"ר מכוח קו אמצעי, ונשארת בו"ק דג"ר (השפעה). כל הנחלים – ז"א

הולכים אל הנוקבא – הים, ולא מלא שחסר ג"ר דג"ר, חסר לב האבן.

רבי אלעזר שאל: כיוון שגלוי לפני הקב"ה, שבני אדם ימותו, למה הוריד נשמות בעולם? ולמה צריך להן? הקב"ה נותן נשמות היורדות לעוה"ז, להודיע כבודו, ולוקח אותן אח"כ, א"כ למה ירדו? משיב רבי שמעון: זהו סוד שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. בור מקום שאינו נובע מעצמו, באר נובע מעצמו. מים נובעים מעצמם, הנשמה שנשלמה בעוה"ז, ועולה למ"ן למקום שנקשרה בו, למלכות, אז היא שלמה מכל הצדדים, מלמטה ומלמעלה.

כשהנשמה עולה למ"ן למלכות, אז מתעוררת השתוקקות הנוקבא אל הדכר, ואז נובעים מים במלכות ממטה למעלה. ומה שהייתה בור, נעשית באר מים נובעים. ואז נמצא התחברות ייחוד השתוקקות ורצון, כי בנשמות הצדיקים נשלמה המלכות, והתעורר חביבות ורצון למעלה, וז"א והמלכות התחברו כאחד.

ראובן בכורי אתה. הוא טיפה ראשונה של יעקב, כי לא ראה קרי מימיו, ורצונו במקום אחר היה, ברחל. ראובן וכל י"ב השבטים נתאחדו בשכינה, וכשראה יעקב את השכינה עליו, קרא לי"ב בניו שיתחברו בה.

מטה שלמה לא נמצאה מיום שנברא העולם. כבשעה שרצה יעקב להסתלק מן העולם, אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב היה שוכב ביניהם, השכינה לפניו. כיוון שראה יעקב כך, קרא את בניו, והאחז אותם סביב השכינה, וסידר אותם בסדר שלם.

מאין לנו שסידר אותם סביב השכינה, כי כתוב היאספו, שיאספו למעלה מסביב השכינה. ואז נמצא שם כל השלמות, וכמה מרכבות עליונות מסביב להם פתחו ואמרו, לך ה' הגדולה והגבורה. אז נאסף השמש, יעקב, ז"א, אל הלבנה, הנוקבא, והתקרב המזרח, ז"א, למערב, הנוקבא. וכמ"ש: ויאסוף את רגליו אל המיטה, שמורה על הזיווג. והאירה ממנו הלבנה, ונמצאה בשלמות. יעקב לא מת, אלא הזדווג עם השכינה, כיוון שראה סדר שלם, שלא נמצא לאדם אחר, שמח ושיבח אל הקב"ה, ובירך את בניו. לא מת אומר שקיבל קו אמצעי, הארה שנשארת לעולם, שהרי אין העדר ברוחני.

ויחי

שיעור שמע:

וַיְחִי קסג-קסה

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם

תפילת יחיד: תפילה ובקשות לפרטיות.

גם כשאדם מתפלל לבריאותו, בלי לבקש את הבריאות אגב הרצון המרכזי לקבל כוח ללמוד תורה למען הכלל, זו תפילת יחיד. התפילה נבדקת ונמדדת בהתאם לכוונה והרצונות של המבקש. תפילה ראויה היא בקשה לרצון להשפיע. בתפילת רבים, דהיינו כשמבקש עבור הכלל, אין השגחה מדוקדקת בעוונותיו.

מלמד הרב"ש שיצר הרע חזק, ובכדי להתגבר עליו יש לאחד את הרצונות ולפעול בקבוצה של אהבת חברים בכוח משותף. אִלְמָלֵא הַקָּדְוֹשׁ בָּרוּך הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, ואין הקב"ה עוזר אלא דרך השכינה, דרך היחד. תפילת רבים אומר שאדם מתפלל בכוח הכלל שבתוכו, בכוח הרצון להשפיע ולא בכוח פרטיותו.

ולמרות שאדם בהתבודדות יכול להגיע לנקודות פנימיות עמוקות, החוק הוא כשמעלים מ"ן (ביקוש) – מעלים אותו מטעם הכלל. כאשר אדם מקבל על עצמו עבודה ויגיעה, לוקח הוא מטעם הפרט – ביקוש מטעם הכלל, עבודה מטעם הפרט.

אומר הרשב"י במילה אַגִּידָה יש את סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם.  ג'- גומל חסד, צדיק, יסוד – ד' מלכות שהיא דלה (חוסר אמונה), והשלמות היא באחדות בין הבורא המשפיע לבין הבריאה שהיא דלה, בין המח ללב וכדומה. כאשר אומר הנברא בגאוותו שאין הוא צריך את המשפיע, ניתק הקשר.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. רבי אבא פתח: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם. היה צריך לומר הקשיב, או שמע. מהו פָּנָה?

אלא כל תפילות העולם תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינם מן הצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.

פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר – פירושו שמהפך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל תפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם, אע"פ שאינם כולם בכוונה ורצון הלב וכמ"ש: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים, לא בָזה את תפילתם, אע"פ שאינם רצויים.

פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר הוא כפשוטו שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים, ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם. ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה (של קו אמצעי הכולל ימין ושמאל), שלא יכַּלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה (כלל ישראל), היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות. יש להתפלל בשביל השכינה.

באותה שעה שיעקב קרא אל בניו, הסתלקה ממנו השכינה. כשיעקב קרא לבניו, נזדמנו שם אברהם ויצחק, והשכינה עליהם. והשכינה שמחה ביעקב, להתחבר עם האבות, להתקשר עם נפשם יחד להיות מרכבה.

בשעה שפתח: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו  וַיֹּאמֶר  הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. באחרית זו השכינה, שהיא סוף הספירות. שאמר, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שהזכיר את הגלות, נתן עצבות בשכינה והסתלקה (שאין השכינה שורה במקום עצבות). ואח"כ החזירו אותה בניו ע"י הייחוד שעשו בדיבורם, שפתחו ואמרו, שמע ישראל (סוד האמונה). באותה שעה העמיד אותה יעקב ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והתיישבה השכינה במקומה.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אל בניו – מהו וַיִּקְרָא? אלא כדי לקיים את מקומה שהיא המלכות הנק' מקום, שעם הקריאה שקרא להם, קשר אותם בשורשם, לקיים אותם למעלה בשורשם, ולמטה בעוה"ז כמ"ש: ויקרא שמו יעקב, קריאה, היא כדי לקיים המקום, המלכות, במקום שצריך, ולקשור אותו בה, וכן כתוב: ויקרא לו אל אלקי ישראל, שקיים מקום הזה, בשם הזה שקרא לו, כי קריאה היא לקיום ולחיזוק.

וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים. קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה. איזה קיום יש כאן? גם הקריאה שכאן, לקשור ולקיים קיום למעלה, סידור השבח לאדונו וכל הדברים שמתפללים לפני אדונו, נותנים קיום ותוקף לאדונו, שמראה בזה, שהכל תלוי בו, ולא במקום אחר. הרי שגם הקריאה שכאן קיים קיום. כעין זה, ויקרא יעקב אל בניו, שקיים אותם בקיום שלם. כעין זה, ויקרא אל משה, שהתקיים ע"י זה בקיומו.

שאל רבי יצחק: במילה  ויקרא אל משה, למה האות א קטנה? אם ויקרא מורה קיום וחיזוק. ענה לו כי משה התקיים בשלמות, מחמת הקריאה, ולא בכולו, כי פרש מחמת זה מאשתו, ומשום זה כתוב א' קטנה. פרישתו מאשתו הוא שבח ולא גירעון, אבל מה שנסתלק מאשתו ונתדבק למעלה, צריך שיתקשר למעלה ולמטה, גם באשתו, ואז הוא שלם. והפרישה מאשתו הוא גירעון לו. וע"ז רומזת א' זעירא. א' קטנה רומזת שהקריאה ממקום קטן, מלכות, קטן שהוא גדול בהתחברותו למעלה, בז"א, משה. וע"כ, ויקרא אל משה, כדי שתהיה גדולה.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו,  וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ – שואל משמע שעוד לא היו שם אצלו, אם כן למה אומר ויאמר?  אמר, היאספו, אל שורשיהם העליונים שבמלכות, שיתאספו בקשר שלם בייחוד אחד. ואגידה לכם, הוא החכמה, ומורה שימשיך להם החכמה. וְאַגִּידָה לָכֶם – הוא סוד החכמה, כלומר שימשיך להם סוד החכמה.

שאל רבי יוסי את רבי שמעון: למה במילה וְאַגִּידָה יש סודות? אמר לו כל מקום שנאמר, הגדה, הוא סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם, כי ג' יסוד, ד' מלכות, שזה החכמה. כי המילה הבאה בשלמות באותיות ג' ד' היא של החכמה. אבל ד' בלי ג' אין שלמות, וכן ג' בלי ד'. כי ג'ד' נתקשרו זה בזה בלי פירוד, ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה, וזה החטא של אדם, שהמשיך אור המלכות ממעלה למטה, והפריד אותה מיסוד ז"א, והפריד הד' מן הג'. משום זה, הגדה, היא מילה של החכמה. ואע"פ שיש פעם י' בין ג' לד', כגון ואגידה, אינו פירוד, והכל קשר אחד. כי י' רומזת ג"כ ליסוד. אף כאן, ואגידה לכם, הוא החכמה, רצה לגלות את סוף כל מעשיהם של ישראל, את סוד הקץ.

ואם תאמר שלא גילה מה שרצה לגלות, א"כ למה כתוב בתורה הדבר של יעקב השלם, בעת שהתקלקל אח"כ ולא נשלם הדבר? אלא ודאי שנשלם, וכל מה שצריך לגלות, גילה וסתם. אמר דבר, וגילה לחוץ, וסתם בפנים. ודבר שבתורה אינו מתקלקל לעולם.

הכל סתום בתורה, משום שהתורה היא שלמות הכל, שלמות של מעלה ושל מטה, ואין מילה או אות בתורה שתהיה פגומה. ויעקב, כל מה שהיה צריך לומר, אמר. אבל גילה וסתם. ולא פגם מכל מה שרצה לגלות, אפילו אות אחת. גילוי הוא חוכמה, ואמונה היא הסתרה. חוכמה לא מתגלה כשאין חסדים.

רבי יהודה ורבי יוסי היום יושבים (מצב קטנות) יום אחד בפתחה של לוד (מוחין דהולדה). אמר רבי יוסי, זה שאנו רואים שיעקב בירך את בניו כמ"ש: ויברך אותם. אבל איפה הן הברכות שלהם? הכל הן ברכות שבירך אותם כמ"ש: יהודה, אתה יוֹדוּךָ אחֶיך. דן, ידין עמו. מאשר שמֵנה לחמו. וכן כולן.

אבל מה שרצה לגלות, לא גילה. כי רצה לגלות להם את הקץ. ויש קץ לימין ויש קץ לשמאל, והוא רצה לגלות להם את הקץ הימין, כדי להישמר ולהיטהר מעורלה, שבקץ השמאל. ומה שגילה להם, נודע ונגלה עד שבאו לארץ הקדושה. אבל דברים אחרים לא גילה בגילוי, והם סתומים בתורה, באלו הברכות.

שאלות חזרה ויחי קסג-קסה
1. מה ההבדל בין תפלת יחיד לתפלת רבים בפנימיות האדם, ומהי התוצאה של כל אחת מתפילות אלו?
2. מדוע תפילת יעקב נחשבת לתפילת רבים ואילו של אברהם ויצחק אינה?
3. היות והשכינה נחשבת לכלל, רבים מצויים בה וממנה ועליה צריך להתפלל, כיצד נכון יהיה לעשות זאת?
4. מהו "קריאה" והיכן לומדים אנו זאת מהפסוקים? כיצד א"כ מפרש את המלה "ויקרא" הרשומה בא' קטנה?
5. מדוע אסור להפרדי בין ג' ל-ד'?
6. מה רצה יעקב לגלות לבניו וכיצד נכון לגלות סודות עמוקים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קס-קסב

קוֹל גַּלְגַּל הַמִתְגָלְגֶל קל גלגלא מתגלגלא

ללא הגדלת האמונה, גדֶלָה התאווה האישית.

האדם בבחירתו יוצר לעצמו את הדין כאשר מתפתה לקחת את האור לפרטיות במקום לדחותו. גם החסדים וגם הגבורות מדרבנים את האדם לפעול, ועליו לשתף עצמו בתהליך. ודווקא בזמן שמגיעות הדאגות מנסים את האדם, האם יישאר באמונה, או חלילה ייפול וימשוך את האור לתענוג רגעי. לכן יש לשמור באדיקות באמונה בכל מצב נפשי, זאת בעזרת הברית ויראת הרוממות.

אי אפשר לזכות באמונה בלי לוותר על הגאווה. אי אפשר לרכוש אמונה בלי לחדור לפנימיות. יש לוותר על הנקודה החיצונית, לחדור לפנימית, להתפשט לנקודה החיצונית וחוזר חלילה.

אהבה אינה סיפוק אישי, כמו כן גם רק נתינה אינה אהבה – אהבה איננה מסחר של סיפוקים, אלא בנייה של אני משותף, של יחד. כך נוצר כלי של אמון הדדי, זוהי בחינת "קול" המשתף פנימיות היוצאת החוצה, השאיפה לקשר של חיבור ימין ושמאל, קשר של אהבה לנותן המתנה הבורא יתברך.

ההשגחה היא תמיד לטובת האדם ויוצאת לפועל ע"י הגלגלים, בכוח הדין שבשמאל וכוח החסדים מימין, והרחמים בקו אמצע.

כל גלגל המתגלגל ממטה למעלה, דהיינו כאשר יש קול מדובר על קו אמצעי, וכאשר נוצרת תנועה ובא אור המגלה את הרצון, וכאן יש לוותר עליו באמונה שיש דבר גדול וחשוב מזה. קו אמצעי הוא גלגול לטובת הקשר האמיתי עם הבורא, עם עם ישראל וכדומה. למרות ביטול הגאווה יש לרכוש את האמונה, ואז מגיע קול הבינה – קול שופר שמתפשט ללב האדם ממטה למעלה, שמאל ימין ואמצע עד אשר המדרגה מתוקנת.

קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה. מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות. קול נעימות עולה ויורד, הולך ומשוטט בעולם. קול שופר נמשך בעמקי המדרגות, ומסבב הגלגל סביב. המוחין יוצאים בג' מקומות בזה אחר זה, המכונים ג' נקודות חולם שורוק חיריק, שהם ג' קווים ימין ושמאל אמצע, וכן מאירים ע"י גלגול בג' מקומות, שהולכים ומתגלגלים בהם, בזה אחר זה. ולפיכך מכונה דרך הארתם בשם גלגול ג' נקודות הללו כלולות זו מזו. ע"כ יש ג' נקודות בחולם, קו ימין, ג' נקודות בשורוק, קו שמאל, ג' נקודות בחיריק, קו אמצעי. נמצא שיש גלגול בכל אחד מג' הקווים. וכאן הזוהר מדבר מג' הקווים שבחיריק, קו אמצעי, שהוא ז"א הנקרא קול. ע"כ מכנה אותם ג' קולות.

קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה, הגלגול מקו ימין לקו שמאל. והרי הארת השמאל אינו מאיר אלא רק ממטה למעלה, וע"כ נאמר, מתגלגל ממטה למעלה. אלא שמטרם שקו השמאל מתחבר עם הימין נמצאים הארותיו סגורות, שאינו יכול להאיר בלי חסדים. ואח"כ מתגלגל קו השמאל לקו הימין, שאז קול נעימות עולה ויורד, שהוא שפע הנעימות והחסדים המתגלים מקו ימין, והוא מאיר גם ממעלה למטה, ע"כ נאמר, הולך ומשוטט בעולם. ואח"כ מתגלגל מקו ימין לקו אמצעי. ז"א, קו אמצעי, הנקרא קול שופר, נמשך ויוצא על מסך דחיריק, שהוא דינים, בעומק הדינים, והוא עיקר המשלים ומגלה את הארת ג' הקווים, ועיקר המסבב את הגלגל סביב, ומייחד ג' הקווים זה בזה.

יושבים ב' מגרפות, כוחות הממונים להעניש ולתת שכר, הנמשכים מימין ומשמאל, בשני צבעים נכללים זה בזה, לבן ואדום, שניהם מסבבים גלגל למעלה, כשמסבב לימין הלבן עולה, וכשמסבב לשמאל האדום יורד. והגלגל מתגלגל תמיד ואינו שוקט. הם מסבבים הגלגל, ג' הקווים, לפי מעשה התחתונים. אם צדיקים, אז מסבב הכוח שבימין את הגלגל, ואז עולה הלבן, החסדים, לתת שכר לצדיקים. אם הם רשעים, כוח שמשמאל מסבב את הגלגל, והאדום, הדין, יורד ומעניש את הרשעים.

שתי ציפורים, חו"ב דנוקבא, עולות כשמצפצפות, אחת לצד דרום, חכמה, ואחת לצד צפון, בינה, ופורחות באוויר, שמאירים בו"ק דחו"ב, שו"ק מכונים אוויר. הצפצוף של הציפורים, הנוקבא, וקול נעימות של הגלגל, ז"א, מתחברים יחד, ואז, מזמור שיר ליום השבת. שאז בעת זיווגם מאירים האורות, המפורטים במזמור שיר ליום השבת. וכל הברכות, החכמה, נמשכות בלחש ומתלבשות בנעימות של הגלגל, קו ימין דז"א, חסדים. מתוך האהבה של קול שופר, קו האמצעי דז"א. הקו אמצעי, קול שופר, מיחד ב' הקווים. ומטרם שהחכמה מתלבשת בחסדים אינה מאירה. ונבחן שנמשכת בלחש, ואינה נשמעת. ואח"כ כשמתלבשות בנעימות הגלגל הן נשמעות. בקו אמצעי המאפשר את ההוצאה מהכוח אל הפועל של קו שמאל – שזו מטרת הבריאה. כאשר מקבלים את ההשתוקקות הגדולה ובא עליה אור, לא ניתן לקבלו ללא חסדים.

כדי לקבל אלו הברכות, כדי שהחכמה תתלבש בחסדים, יורדות הברכות, החכמה, ממעלה למטה, ונגנזו יחד בתוך עומק הבאר, הנוקבא, שאינה יכולה להאיר בלי חסדים, מעיין הבאר אינו פוסק מלהיות בלחש, שאינו מאיר, עד שנתמלא אותו גלגל המסבב, קו אמצעי, עיקר המסבב את הגלגל. וכשקו האמצעי, הגלגל המסבב, ממשיך ומתמלא בחסד, אז מתלבשת החכמה בחסדים דקו אמצעי ומאירה בשלמות, ואינה עוד בלחש.

אלו ב' מגרפות מגלגלים. האחד שמימין, שמגלגל ג' הקווים תחת שליטת ימין, קרא בכוח ואמר, הארת האורות שעולים ויורדים, כי להיותו ימין, הארתו יורדת ממעלה למטה. ב' אלפים עולמות, חו"ב המכונים אלפים, הנמשכים מב' הקווים ימין ושמאל, האירו. עולם האמצעי שבתוכם, דעת הנמשך מקו האמצעי, האר מאור של אדונך. כל אלו בעלי העיניים, הראויים להשיג חכמה, הסתכלו ופתחו עיניכם ותזכו לאור הזה, לעידון הזה. אלו הן הברכות הנמשכות מלמעלה. מי שזכה, עולה הגלגל ומתגלגל לימין, שמביא הארות ג' הקווים בשליטת הימין, ומוריד וממשיך לאותו שזכה, ומתעדן מאלו ברכות העליונות המאירים. אשריהם אלו שזכו בהן.

וכשאינו זוכה, הגלגל מתגלגל, ומגרפה שבצד שמאל, מגלגל אותו, מביא הארת הקווים בשליטת השמאל, ומוריד האור למטה, ממשיך הארת השמאל ממעלה למטה, וממשיך בזה דין על אותו שלא זכה, וקול יוצא. אוֹי לרשעים שלא זכו, משמאל, יוצא אש שלהבת, שדולק ושורה על ראש הרשעים. אשריהם ההולכים בדרך אמת בעוה"ז, לזכות באותו אור העליון, הברכות של הצחצחוֹת כמ"ש: והשׂביע בצחצחוֹת נפשך.

שאלות חזרה ויחי קס-קסב
1. מהן ג' בחינות: חלם, שורק וחיריק?
2. מה קובע חוק ההתכללות לגבי כל אחד מ-ג' הבחינות הנ"ל?
3. על אילו ג' בחינות מדובר כאשר מדבר על כל גלגל המתגלגל?
4. הסבר בפירוט מדוע הגלגל המתגלגל ממטה למעלה הוא בבחינת מרכבות סתומות? מה זה אומר בנפש האדם?
5. הסבר בפירוט מהו קול נעימות שעולה ויורד הולך ומשוטט בעולם ומדוע אין הוא מספיק אם הוא גם מתפשט ממעלה למטה?
6. הסבר בפירוט מהו קול שופר הנמשך בעמקי המדרגות ואם כבר גילה מדוע מסבב הגלגל סביב?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קס-קסב

קוֹל גַּלְגַּל הַמִתְגָלְגֶל

ללא הגדלת האמונה, גדֶלָה התאווה האישית.

האדם בבחירתו יוצר לעצמו את הדין כאשר מתפתה לקחת את האור לפרטיות במקום לדחותו. גם החסדים וגם הגבורות מדרבנים את האדם לפעול, ועליו לשתף עצמו בתהליך. ודווקא בזמן שמגיעות הדאגות מנסים את האדם, האם יישאר באמונה, או חלילה ייפול וימשוך את האור לתענוג רגעי. לכן יש לשמור באדיקות באמונה בכל מצב נפשי, זאת בעזרת הברית ויראת הרוממות.

אי אפשר לזכות באמונה בלי לוותר על הגאווה. אי אפשר לרכוש אמונה בלי לחדור לפנימיות. יש לוותר על הנקודה החיצונית, לחדור לפנימית, להתפשט לנקודה החיצונית וחוזר חלילה.

אהבה אינה סיפוק אישי, כמו כן גם רק נתינה אינה אהבה – אהבה איננה מסחר של סיפוקים, אלא בנייה של אני משותף, של יחד. כך נוצר כלי של אמון הדדי, זוהי בחינת "קול" המשתף פנימיות היוצאת החוצה, השאיפה לקשר של חיבור ימין ושמאל, קשר של אהבה לנותן המתנה הבורא יתברך.

ההשגחה היא תמיד לטובת האדם ויוצאת לפועל ע"י הגלגלים, בכוח הדין שבשמאל וכוח החסדים מימין, והרחמים בקו אמצע.

וַיְחִי קנז-קנט

וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא

האמת היא שאדם חי בשקר שהוא פרט בפני עצמו.

היכולת לחיות באמת מחייבת את האדם לרדת מגאוותו, מהגאות של רצונותיו הפרטיים, ולהבין שהוא משויך לכלל, לבורא.

יום הוא סוג של הארה אמונית בה יכול לזכות אדם ע"י פעולות זיכוך עם רצונות של השפעה, ומעשים טובים המובילים אל הטוב, ואז הוא מתברך. האדם נמדד לפי כמה ימים יש לו – יום הוא לבוש קדושה לפנימיות, לעולם הבא המושג כאשר לוקחים מעל טעם ודעת כל מקרה למקום של התייחסות אמונית מעבר לזמן ומקום. בכל מפגש עם המציאות בודק האדם באופן טבעי מה יצא לו מזה, אך בהתייחסות נכונה, דהיינו שלא חשוב מה קרה – לוקחים את המקרה כאתגר שבא לחזק את הקשר עם הבורא יתברך, כך רוכשים ימים, שזו המטרה אשר לשמה בא האדם להתאמן בעולם זה. כל מקרה יש לקחת כחומר גלם לבניית כלי אמוני לקשר עם הקב"ה. כלי אמוני אומר שאני מאמין שהבורא הוא הכלל, ואני פרט הכפוף לו, ואליו אני מקדיש את כל הרצונות.

המחשבה המדעית הגאוותנית בוחנת כל מקרה כעומד בפני עצמו, וזו בחינת לילה – לעומת המחשבה האמונית רואה כל פרט כחלק מהכלל אליו הוא שייך, ונק' יום.

וכך שואל דוד המלך מִדַּת יָמַי מַה הִיא – כמה כוח התכללות בבורא יש בי, כמה השֹכלתי לוותר על הגאווה ולהפנים שאני סך הכול פרט השייך לכלל, למשפיע.

שיעור שמע:

וַיְחִי קנד-קנו

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא

 הלב מוסיף ומגדיל על הבנת המוח.

כאשר אדם לא משאיר ראיון רק בהבנת הראש, אלא מוריד אותו ללב, יקבל תוספת ברכה על מה שהבין במוח. אין הוא צריך דבר חדש אלא: הורדת תובנה ללב, אל המורגש מזכה בתוספת הבנה. השארת הדברים רק במחשבה במופשט, בלי להורידם ללב, יביאו תסכול.

צד הזכר באדם הוא בחינת הכלל – הנשמה, והאישה בחינת הגוף. וכאשר האשה מתברכת אחרי הזכר, דרגת האדם גבוהה יותר מאשר הייתה קודם. הרב"ש זצוק"ל ציין פעמים רבות שהבעיה היא בשאיפה למטרה טרם התיקון, דהיינו אהבה לפני יראה, אך חוק הוא שאהבה בלי אמונה לא אפשרית.

אמנם המטרה היא האהבה, אך בזמן התיקון עבודה היא בחינת היראה, ולכן כאן צד הזכר צריך את הברכה תחילה, אחרת ללא העבודה הראויה בדרך, דהיינו רכישת יראה ואמונה – כל האהבה תלך לרצון לקבל. שהרי התכלית היא והשבות אל לבבך.

שיעור שמע:

וַיְחִי קנא-קנג

וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב

השבח הגדול לאדם – לגלות בעולם את רצון הבורא.

שבח צריך להיות מדויק לפי מעלתו של האדם ולא מוגזם. מותר לציין שבח בלי להזכיר את העוונות, אך שבח מוגזם מביא למעשה לגנות האדם, ומי שמרבה לשבח את עצמו מזמין לעצמו צרות.

תינוק הוא אדם שיודע להקטין עצמו, ובכך לגלות את האמונה. בשביל הילדים העוסקים בתורה העולם מתקיים, זוהי הבחינה שלמעלה מהדעת, זהו אדם שמקטין עצמו ומוותר על הגאווה.

שבח אמיתי להשם מתחיל מלמעלה מהנסתר, עד למטה למקום המגולה. שבח על מקום אמוני – הללו י-ה הוא גדול מאד. המטרה היא לחבר את הנסתר: שם הויה עם שם אדנות שהוא הגילוי בצורה זו יאהדונהי   יוד בתחילה ויוד בסוף שמבטא את הגילוי, כמו יהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה, וְעַד עוֹלָם. מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ  מְהֻלָּל, שֵׁם יְהוָה – השלמות היא החיבור שמה שיש למעלה יתפשט למטה. וזה בדיוק

אתגר האדם הוא לחבר עליונים עם תחתונים, עם סולם שראשו בשמים ומגיע עד לרצון בארץ. מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

 שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קנח-קנ
1. מי הם אהובים עליונים בעלי דין ידועים במקל חובלים ובעלי עניים בתבונה, מה היחס ביניהם ומה הם מייצגים בעולם העליון?
2. מה הם המושגים הולך עולה ויורד בתפקידי הצבעים והאבות?
3. מי הם פועלי הדין הקבועים במלכות ומה תפקידם?
4. מה יתרון הנוקבא בלילה ומה חסרונה? מה מעלה בזיווג ביום ומה חסרונו?
5. מה היחס בין תרי"ג אברים ושס"ה גידים ביחס לזיווג בין ז"א למלכות?
6. במה זוכה מי שמחזר במלכות באופן הראוי ובמה מי שאין לו זוג?

"וַ

וַיְחִי קמח-קנ

 שְׁלוֹשָׁה גְוָונִים

 החיסרון, המקום הפנוי בנפש, בא לתיקונים.

באופן טבעי לכולם יש רעב לתענוג, אך יש לדחות אותו כסיבה שבגללה פועלים. מותר ליהנות אך אסור שזו תהיה הסיבה שמפעילה את האדם. האושר מגיע כלוואי ולא כסיבה. תפיסה זו היא יסוד חשוב ביהדות.

מלמד כאן על הצורה שבה צריך האדם להתחבר עם המפגשים שמזמנים לו בחיים. הקב"ה מדבר עם האדם באופן תדיר, ותפקידו לפרש נכון מה להבין, לחשוב ולהרגיש – והכל מעל טעם ודעת.

האידיאה, ההשקפה העליונה היא שצריך להתדבק בהשם יתברך. מכאן יש לגזור כל תגובה לרצון שמתעורר, על ידי דחיית הרצון ובדיקה כיצד להגיב בהתאם לצורך הנפשי האמיתי: להשפיע, ולהקדיש את ההשתוקקות לקשר עם ה', כך שכל תגובה צריכה לייצר אמונה וקשר.

הבעיה והסכנה בקו שמאל, כשיש רצון חזק לחוכמה/שפע – מושכים אותו ממעלה למטה. כאשר מתעורר רצון: מחסור באור יש להבין, שהאור מסתלק בגלל בחירה ראשונית של הנשמה ביתר דבקות. מקום פנוי – דהיינו הרגשה של חוסר, בגין אי קבלת האור, משמע שיש כאן מקום פנוי לעבודה בתיקון הרצון. האור הסתלק בגלל הרצון לפנות מקום לעבודה נפשית. לכן הרגשה נפשית של מחסור באור, מסמנת שיש מקום פנוי לעבודה ולרכישת אמונה. העבודה היא דבקות בהשם.

ניסיון למשיכה גאוותנית של האור ממעלה למטה, תוך כוונה שהאור יגיע למלא את החיסרון, תביא לריקנות ותסכול, רק בהמה פועלת באופן אוטומאטי. כך למשל אין לאכול כי אני רעב, אלא יש כאן מקום לתיקון, דהיינו לברך את השם. עייף – יש לכוון שברצוי לצבור כוח לעבוד את השם וכדומה.

פעולה נכונה היא ממטה למעלה, דהיינו שהתחתון מתקן את רצונו בחסדים, ובא לדבקות בבורא תוך שיתוף ההשתוקקות והפנייתה לקשר – זהו התיקון.

קו ימין מצוות עשה, ושמאל מצוות אל תעשה – בהן דוחים את האור, מפני שאין לפעול לדרישת האור כבעל הבית גם אם אתה מאד רוצה. במקום בו אתה רוצה השפעה – מותר לקבל.

אורות אלו הם ג' גדרי אמונת האבות, ודרכם מסתכלים (מתחברים) הצדיקים. ההסתכלות האמונית היא השומרת את האדם בקו האמצעי ישר-אל התכלית הנרצית.

אהובים העליונים בעלי התבונה (נשמות הצדיקים), אותם הנשמות השייכים לקו ימין, הסתכלו. בעלי דין ידועים במקל חובלים קִרבו לדעת, השייכים לקו שמאל, שמשם כל הדינים. כי מכם בעלי העיניים בתבונה, השייכים לקו האמצעי, שזכו לחכמה המקובלת ע"י תבונה? ויודע, כשעלה ברצונו להוציא ג' צבעים הכלולים יחדיו, לבן אדום וירוק, ג' קווים: ימין לבן, שמאל אדום, אמצעי ירוק, ג' צבעים משולבים יחד ומתחברים, אז מגרפה תחתונה, הנוקבא, נצבעה ויצאה מתוך הצבעים האלה. קורא כאן לנשמות השייכות לימין שמאל ואמצע, ומודיע להם שהמלכות, האני של האדם בא ב – ג' קווים היוצאים מז"א.

וכל הצבעים הללו, לבן אדום ירוק, נראים בנוקבא, היא המראָה להסתכל, שבה בלבד נוהגת ראייה, כשנראית כעין הבדולח. (ואם היא יודעת לעשות אור חוזר – היא נק' אספקלריא מאירה) כפי שהיכה בתוכה ז"א, לפי הזיווג דהכאה דז"א שהזדווג בה בשלושה גוונים שלו, כן נראה בנוקבא מבחוץ, שאֵלו ג' צבעים מסבבים אותה, לימין שלה ולשמאל שלה ולאמצע שלה. וצבע הולך, עולה ויורד. שצבע הלבן, ימין, הולך להיכלל בשמאל. וצבע האדום, שמאל, עולה, מאיר ממטה למעלה. וצבע הירוק, אמצע, יורד, המאיר מלמעלה למטה. ממונים פועלי הדין קבועים בתוכה. להעניש את הממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה.

הצבעים, שמסבבים את הנוקבא, הכלולים יחד, מעלים אותה לזיווג פב"פ עם ז"א ביום, ויורדת לבחינתה עצמה בלילה, והיא כמו נר הדולק, שהארתו נראה בלילה, וביום, הארתו נסתרת ואינו נראה. האור נסתר ברמ"ח (ימין המאיר ממטה למעלה) 248 עולמות, כולם הולכים ומאירים בתוכה ממעלה למטה, תוך שס"ה (מצוות לא תעשה – ההתנגדות לקבלה) 365 חלקים, שהם גנוזים ומכוסים למטה.

כי ב' זיווגים יש בנוקבא, של יום ושל חצות לילה. ויש מעלה בלילה, שאז מאירה בבחינתה עצמה, הארת חכמה. ויש חיסרון, זיווג דאחוריים, המחוסר חסדים ואינה מאירה משום זה. ויש מעלה בזיווג של יום, שאז מקבלת מזיווג פב"פ עם ז"א, אבל יש חיסרון, שאז מתבטלת בחינתה עצמה כולה לז"א. הן ביום והן בלילה הנוקבא מקבלת הארותיה מז"א, שנקרא תורה, שכולה ימין ושמאל. תורה (611) עם ב' כוללים דימין ושמאל בגי' תרי"ג (613), אשר רמ"ח בימין, נתונים לנוקבא ביום. שס"ה בשמאל שלו, נתונים לנוקבא בלילה. רמ"ח מאירים בה ממעלה למטה. שס"ה רק ממטה למעלה.

מי שמחזר להשיג אותה, ישבור כנפיים המסתירים אותה, וקליפות הנסתרות, ואז יפתח השערים. מי שזוכה לראות, יראה בדעת ותבונה, כמו הרואה דרך הכותל. לבד משה, הנביא הנאמן העליון, שהיה רואהו עין בעין למעלה, במקום שלא נודע, מחזה ולמעלה דז"א, ששם החסדים מכוסים בלתי נודעים. כל הנביאים קיבלו מנוקבא, מהכותל, ומשה קיבל מז"א, המראָה המאירה.

מי שלא זכה, דוחים אותו לחוץ. כמה גדודים מלאכים מוכנים בשבילו, מעותָדים יוצאים אליו ומוציאים אותו לחוץ, שלא יסתכל בעונג המלך. אוֹי להם לרשעי עולם, שאינם זוכים להסתכל כמ"ש: ולא יבואו לראות כְּבַלַע את הקודש. הסתכלות היא זיווג.

אמר רבי יהודה: מסתכל הייתי והנה מתוך אורות האלו, שהם שלושה גוונים, מסתכלים נשמות הצדיקים. אלו הצבעים, לבן אדום ירוק, עולים ונכללים יחד. אשרי מי שיודע לכלול ולייחד כולם כאחד, ולתקן הכל במקום שצריך, למעלה למעלה, ואז נשמר האדם בעוה"ז ובעוה"ב.

 שיעור שמע:

וַיְחִי קמח-קנ

שְׁלוֹשָׁה גְוָונִים

החיסרון, המקום הפנוי בנפש, בא לתיקונים.

באופן טבעי לכולם יש רעב לתענוג, אך יש לדחות אותו כסיבה שבגללה פועלים. מותר ליהנות אך אסור שזו תהיה הסיבה שמפעילה את האדם. האושר מגיע כלוואי ולא כסיבה. תפיסה זו היא יסוד חשוב ביהדות.

מלמד כאן על הצורה שבה צריך האדם להתחבר עם המפגשים שמזמנים לו בחיים. הקב"ה מדבר עם האדם באופן תדיר, ותפקידו לפרש נכון מה להבין, לחשוב ולהרגיש – והכל מעל טעם ודעת.

האידיאה, ההשקפה העליונה היא שצריך להתדבק בהשם יתברך. מכאן יש לגזור כל תגובה לרצון שמתעורר, על ידי דחיית הרצון ובדיקה כיצד להגיב בהתאם לצורך הנפשי האמיתי: להשפיע, ולהקדיש את ההשתוקקות לקשר עם ה', כך שכל תגובה צריכה לייצר אמונה וקשר.

הבעיה והסכנה בקו שמאל, כשיש רצון חזק לחוכמה/שפע – מושכים אותו ממעלה למטה. כאשר מתעורר רצון: מחסור באור יש להבין, שהאור מסתלק בגלל בחירה ראשונית של הנשמה ביתר דבקות. מקום פנוי – דהיינו הרגשה של חוסר, בגין אי קבלת האור, משמע שיש כאן מקום פנוי לעבודה בתיקון הרצון. האור הסתלק בגלל הרצון לפנות מקום לעבודה נפשית. לכן הרגשה נפשית של מחסור באור, מסמנת שיש מקום פנוי לעבודה ולרכישת אמונה. העבודה היא דבקות בהשם.

ניסיון למשיכה גאוותנית של האור ממעלה למטה, תוך כוונה שהאור יגיע למלא את החיסרון, תביא לריקנות ותסכול, רק בהמה פועלת באופן אוטומאטי. כך למשל אין לאכול כי אני רעב, אלא יש כאן מקום לתיקון, דהיינו לברך את השם. עייף – יש לכוון שברצוי לצבור כוח לעבוד את השם וכדומה.

פעולה נכונה היא ממטה למעלה, דהיינו שהתחתון מתקן את רצונו בחסדים, ובא לדבקות בבורא תוך שיתוף ההשתוקקות והפנייתה לקשר – זהו התיקון.

קו ימין מצוות עשה, ושמאל מצוות אל תעשה – בהן דוחים את האור, מפני שאין לפעול לדרישת האור כבעל הבית גם אם אתה מאד רוצה. במקום בו אתה רוצה השפעה – מותר לקבל.

אורות אלו הם ג' גדרי אמונת האבות, ודרכם מסתכלים (מתחברים) הצדיקים. ההסתכלות האמונית היא השומרת את האדם בקו האמצעי ישר-אל התכלית הנרצית.

שיעור שמע:

וַיְחִי קמה-קמז

 ג' מִשְׁמָרוֹת

 וותר על זה שאתה המחליט!

ויתור מוחלט על הגאווה אומר שחז"ל אומרים לו מה נכון לחשוב, להרגיש ובהתאם לכך לפרש את המציאות, תוך שהוא לא רוצה לעצמו כלום, אלא לתת הכול לכלל. יכולת הוויתור על הרצון מאפשרת להתבונן עליו מבחוץ, ולראות את הרצון כחומר גלם אותו יש לעבד בצורה חדשה של השפעה.

החופש הוא מהתפיסה הגשמית, והכרה ברורה שהכל חסדים, הכל טוב ושום דבר אחר אינו צריך לשלוט עלינו. זמן היקיצה הוא חיבור השמאל לימין – כשבימין האמונה שולטת.

כל הישן בחצות לילה מגדיל את גאוותו. היחד, הביקוש לשכינה הקדושה, הוא המלאך הגואל להקיץ מהגשמיות ומהאני הכוזב.

בנפש האדם הלילה הוא המקום בו מרגיש הוא את החיסרון. כאן יש סדר עבודה מדויק לתיקון הכלים ולא רדיפה אחר האור למילוי החיסרון.

הלילה הוא זמן הכנת הנקבה – הרצון לזיווג עם זעיר אנפין, הלב עם המוח – קו אמצעי, הקב"ה. בחלוקת הלילה לקו ימין: הכנעה, כאן העבודה הנפשית היא ויתור מוחלט על הרצון מתוך חסדים גמורים. קו שמאל: הבדלה באה דווקא לבטא את הרצון במסגרת החסדים. כאן בדיוק יש להקיץ, דהינו הפנמה שהרצון קובע, אך יש לעקוד אותו ולהכפיפו לימין.

אשרי הצדיקים, הזוכים לאותו אור העליון, האספקלריה המאירה, ז"א המאיר לכל הצדדים, לימין ולשמאל. וכל אחד ואחד מאלו הצדיקים מקבל לחלקו כראוי לו, מקבל כפי מעשיו שעשה בעוה"ז, ויש שמתביישים מאותו האור שחַברם קיבל ביותר להאיר. זוהי קנאת סופרים, קנאה בצורה ולא בחומר, קינאה בצורת ההשפעה שהשיג חברם בתיקון הרצון לקבל. כלומר זוהי קנאה טובה, היא החרטה שלא תיקנו יותר.

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים. כתוב: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ. זהו מלאך שגואל את העולם, שנקרא מלאך הגואל. והוא שמירה לבני אדם כמ"ש: לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ. וזהו המזמין ברכות לכל העולם, משום שמקבל אותם מתחילה. ואח"כ הוא, המלאך מט"ט, מזמין אותם בעולם. משום זה כתוב: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ וכתוב: ושלחתי לפניך מלאך (שיעזור לך בדרך לבוא אל הכלל ולא לסטות לפרטיות). השכינה הקדושה היא השומרת על האדם. קודם כל הכלל מקבל את הברכות, ולאחר מכן הפרט שקרוב וצמוד אליו.

וזהו מלאך, שפעם הוא זכר ופעם נקבה. בזמן שמזמין ברכות לעולם, נקרא זכר. כזכר המזמין ברכות לנוקבא, כך הוא מזמין ברכות לעולם. ובזמן שנמצא בדין על העולם, אז נקרא נקבה. כנקבה שמעוברת, כך הוא מתמלא מהדינים. וע"כ פעם נקרא זכר ופעם נקרא נקבה, והכל אחד.

שְׁלוֹשָׁה גְוָונִים

כעין זה כתוב: ואת להט החרב המתהפכת, דהיינו שיש מלאכים,  שליחים בעולם, שמתהפכים לכמה אופנים, פעם לנקבה ופעם לזכר, פעם לדין ופעם לרחמים. והכל הוא בעניין אחד. אותו מלאך באופנים רבים. וכל צבעי העולם, הנוקבא, לבן אדום ירוק, הם במקום זה כמ"ש: כמראה הקשת אשר יהיה בענן. ששלושה גוונים הם מראה הקשת, הנוקבא. וכמו שיש במלאך כל אלו הצבעים, כן הוא מנהיג לכל העולם.

שאלות חזרה חלק טז א'תתקכג-א'תתקכד
1. מה המיקום של בי"ע בעליה א' בשעה החמישית ביום השישי?
2. מהו מיקומם של פרצופי אצילות ביחס לעולם הנקודים במצב הגדלות ומדוכ ירדו ממעלתם שהיו בנקודים?
3. כמה עליות יש לז"א כדי שיגיע למקומו האמיתי, דהיינו למקום א"א דאצילות דקביעות שהוא במקום שליש אמצעי דנה"י דא"ק מתחילתו?
4. מדוע זו"ן הם אלו שצירכים לעשות את הבירורים לבי"ע?
5. מהי תחיית המתים מה השלב ה1 של תחיית המתים מה תהיה תחיית המתים הסופית שאז ניתן לומר שיבולע המוות לנצח.
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קמה-קמז

ג' מִשְׁמָרוֹת

וותר על זה שאתה המחליט!

ויתור מוחלט על הגאווה אומר שחז"ל אומרים לאדם מה נכון לחשוב, להרגיש ובהתאם לכך לפרש את המציאות, תוך שהוא לא רוצה לעצמו כלום, אלא לתת הכול לכלל. יכולת הוויתור על הרצון מאפשרת להתבונן עליו מבחוץ, ולראות את הרצון כחומר גלם אותו יש לעבד בצורה חדשה של השפעה.

החופש הוא מהתפיסה הגשמית, והכרה ברורה שהכל חסדים, הכל טוב ושום דבר אחר אינו צריך לשלוט עלינו. זמן היקיצה הוא חיבור השמאל לימין – כשבימין האמונה שולטת.

כל הישן בחצות לילה מגדיל את גאוותו. היחד, הביקוש לשכינה הקדושה, הוא המלאך הגואל להקיץ מהגשמיות ומהאני הכוזב.

בנפש האדם הלילה הוא המקום בו מרגיש הוא את החיסרון. כאן יש סדר עבודה מדויק לתיקון הכלים ולא רדיפה אחר האור למילוי החיסרון.

הלילה הוא זמן הכנת הנקבה – הרצון לזיווג עם זעיר אנפין, הלב עם המוח – קו אמצעי, הקב"ה. בחלוקת הלילה לקו ימין: הכנעה, כאן העבודה הנפשית היא ויתור מוחלט על הרצון מתוך חסדים גמורים. קו שמאל: הבדלה באה דווקא לבטא את הרצון במסגרת החסדים. כאן בדיוק יש להקיץ, דהינו הפנמה שהרצון קובע, אך יש לעקוד אותו ולהכפיפו לימין. המתקה: קו אמצעי, מותר ליהנות רק מהאמת.

שיעור שמע:

וַיְחִי קמב-קמד

 ג' מִשְׁמָרוֹת

 כשיש לך רצון גדול – היזהר שהוא לא יבלע אותך.

דווקא כשמוותרים על הרצון ניתן להרגיש אותו חזק, ואז יש את מה לתת בכדי להכלילו עם תובנה עליונה. היכולת להתנגד לאוטומט של הרצון, מאפשר יקיצה. נקודת היקיצה של האדם, קו אמצעי, אותה יש להשיג בכדי לתפוס את דרך השם.

המקבל צריך להראות שהוא משתוקק ושמח לקבל לטובת היחד. הלילה בא לבנות את ההשתוקקות הראויה – אבן טובה. כוח הרצון הגדול שמתכלל בכוח עליון, בהגיון אמוני תורני ולא ברצון הגופני.

אבן טובה היא הבנה שהתכללה בהשפעה בבינה, אחרת היא לב האבן שלא ניתן להשתמש בה ומאסו בה הבונים. רצון האדם נק' אבן וגם הבנה. כשאדם מבין לפי הבנתו האנוכית שלא מתכלל בהשפעה הוא רע.

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, (12 אבנים שהפכו לאחת – להבנה אחת, לרצון אחד ישר-אל). ישנה גם חלוקה של שבטים, חסידויות ותפיסות שונות – הכל טוב כאשר כולם באים לשם השם, ולא כדי להתגדל לעצמם. הכיוון צריך להיות אחדות, עם הייחודיות של כל אחד – זו אבן יקרה. ואז הצדיק – המשיח יניח ראשו על כולם, על אבן אחת.

במשמרת השלישית הכרובים מכים בכנפיהם ואומרים שירה כמ"ש: הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבורָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עולָם מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו. אז המלאכים, העומדים במשמרת השלישית, כולם אומרים שירה. השבח בשירה הוא שאומרים לעליון: אני מטה בחשיבות, שהרצון העצמי שלי אינו החשוב.

כרובים הם סוד פנים קטנות, ג"ר דקטנות. כי ג"ר, הנמשכים בלילה, ג"ר דאחוריים, חיצוניות וקטנות, והם עומדים בקודש הקודשים, ג"ר דנוקבא. ולפי שהם מוחין דאחוריים, לכן נאמר בגילויים, היו מכים בכנפיהם, כי האחוריים מכונים כנפיים (לשון הסתרה), וכן הימשכותם באה בהכאה. גם במוחין דלילה נוהג ג' קווים, ג' משמרות, הנמשכים ממוחין, המכונים כרובים. לפיכך גם שירתם נחלק לג' קווים. וע"כ במשמרת ראשונה, קו ימין, הנמשך מחולם, גילוי ו"ק בלי ראש שבהם, אומרים, הנה ברכו את ה', ואשא כפי, כי כפיים מורה על ו"ק חסר ראש. וכן נאמר שפורשים כנפיהם, שמגלים דין שבהם. בלילה קונים רק את האמונה, לבניית הכלים – וביום ניתן לקבל את האור. בלילה מכינים את האמונה בשביל הכלים.

ובמשמרת שנייה, הבוטחים בה' כהר ציון לא יימוט. שמורה על קו שמאל, הנמשך מנקודת השורוק, שבו מגולה עצם הג"ר הללו של האחוריים, ועל ג"ר נאמר לא יימוט. זיווג בין זכר ונקבה, פנים בפנים הזכר נותן את צד ההשפעה והנקבה את הרצון, ההשתוקקות.

ובמשמרת השלישית, קו אמצעי, הנמשך מנקודת החיריק, אומרים, הללויה, יהי שם ה' מבורך, ממזרח שמש עד מבואו. כי בקו השלישי תלוי כל השלמות וכל הקיום של מוחין האלו.

כל הכוכבים והמזלות שברקיע פותחים בשירה, במשמרת ג' כמ"ש: בְּרָן יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר  וַיָּרִיעוּ, כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. וכתוב: הַלְלוּהוּ, כָּל-כּוֹכְבֵי אוֹר. כי אלו כוכבי אור מנגנים על האור, שע"י שירה נמשך האור.

כשהאיר הבוקר, אומרים אחריהם שירה, ישראל למטה, שמקבלים ג"ר דפנימית, ג"ר דגדלות, ועולה כבודו של הקב"ה ממטה ולמעלה. ישראל אומרים שירה למטה ביום, ומלאכים העליונים בלילה, ואז נשלם השם הקדוש בכל הצדדים, הן ממוחין דאחוריים והן ממוחין דפנים.

ואבן ההוא שאומר הכתוב: והאבן הזאת וגו, כל מלאכים העליונים וישראל למטה, כולם נתחזקו באבן ההוא, המלכות, שקיבלו ממנה מוחותיהם, והיא עולה למעלה להתעטר, לקבל מוחין, מתוך האבות, מחג"ת דז"א, ביום. ובלילה, הקב"ה, ז"א, בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן, המלכות, שמקבל ממנה מוחין דאחוריים שלה.

אשרי הם הנמצאים בקיומם ועוסקים בתורה בלילה, משום שהקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן שומעים קולותיהם של בני אדם, העוסקים בתורה כמ"ש: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים (המלכות), חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי.

אבן זו היא אבן טובה, שנמתקה בבינה, טובה וראויה לקבל מוחין כמ"ש: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן. ואלו הם הסדרים של אבן טובה, המילואים של אבן יקרה, שהם המוחין דהארת חכמה המקובלים במלכות ג"פ ארבע שהם י"ב. משום שיש אבן אחר, שאינה ראויה למוחין, מלכות שלא נמתקה בבינה, שעליה כתוב: וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. וכתוב: וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, שמשמע, שכל זמן שלא הוסר לב האבן, אין רוח ה' שורה בנו, מטעם שלא נמתקה בבינה. והיא נקראת ג"כ, אבן בוחן פינת יִקרת.

ועל סוד זה כתוב: לוחות האבן. כי אלו הלוחות נחצבו מכאן, מאבן טובה. וע"כ הן נקראות על שמה של אבן הזו כמ"ש: משם רועה אבן ישראל, שהוא ג"כ אבן טובה.

פתח רבי חזקיה: וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם. אלו הן אבנים יקרות עליונים, הנקראות אבני המקום כמ"ש: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, (12 אבנים שהפכו לאחת – להבנה אחת, לרצון אחד) ספירות הנוקבא, כי הנוקבא נקראת מקום. והאבנים על שמות בני ישראל שתים עשרה: כי כמו שיש י"ב שבטים למטה, כן יש למעלה בנוקבא י"ב שבטים, והם י"ב אבנים יקרות. ארבעה טורי אבן, חו"ב תו"מ שבה, שכל אחת מהם כלול מג' קווים, הם שתים עשרה. וכמ"ש: ששָׁם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, זהו ישראל שלמעלה, ז"א, המשפיע י"ב הללו לנוקבא, וכולם, להודות לשם ה', לנוקבא. ע"כ נאמר, והאבנים על שמות בני ישראל תהיינה.

וכמו שיש י"ב שעות ביום, שהם י"ב דז"א, כן יש י"ב שעות בלילה, שהם י"ב של הנוקבא. ביום למעלה, בלילה למטה. י"ב דז"א הם למעלה, וי"ב דנוקבא הם למטה, שמקבלים מי"ב דז"א. וכולם זה כנגד זה. אלו י"ב שעות שבלילה מתחלקים לשלושה חלקים, שהם ג' משמרות, וכמה חֵילות ממונים עומדים תחתיהם מדרגות אחר מדרגות, שכולם ממונים בלילה, ומקבלים טרף מתחילה, ואח"כ אומרים שירה כמ"ש: וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה–וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ.

ואז כאשר נחלק הלילה, נמצאים ב' סדרים מצד זה, וב' סדרים מצד האחר. ורוח העליון יוצא ביניהם. ואז כל האילנות שבגן עדן פותחים בשירה, והקב"ה נכנס בגן עדן כמ"ש: אז ירננו, וכמ"ש: ושפט בצדק דַלים. משום שמשפט, ז"א, נכנס ביניהם, ונתמלא ממנו גן העדן.

לילה הוא פרצוף הנוקבא, ששולטת בה קו שמאל, חכמה בלי חסדים, ע"כ היא חושך. ונקודת חצות נקודת החזה שבה, מסך דחיריק, שעליו נגלה קו האמצעי, המייחד ב' הקווים. ואז יש ב' קווים מנקודת החזה ולמעלה, שהם מתחילת הלילה עד חצות, וב' קווים מנקודת החזה ולמטה, מחצות לילה עד הבוקר. וקו אמצעי, יוצא על המסך דחיריק, נקודת החצות, הנקרא רוח עליון, ז"א. כיוון שקו האמצעי, ז"א, מחבר ימין ושמאל, שבגן עדן, הנוקבא, נתמלאו כולם באור. וקב"ה, קו אמצעי, נכנס בגן העדן, הנוקבא. ז"א, קו האמצעי, נקרא משפט. ונתמלא ממנו גן העדן, כי נתחברו הצדדים שמחזה ולמעלה ושמחזה ולמטה זה בזה.

ורוח צפונית מתעורר בעולם, ושמחה נמצא, כי אחר הכרעת קו אמצעי, מתלבש הצפון בדרום, והחכמה מתלבשת בחסדים, ואז יש שמחה בהארת הצפון, קו שמאל. כי אותו הרוח, קו אמצעי, מנשב באלו הבשׂמים, הארת החכמה, שע"י זה מתלבשת הארת חכמה שבבשׂמים בחסדים שברוח, והבשמים מעלים ריח ממטה למעלה, ולא ממעלה למטה, והצדיקים מתעטרים בעטרותיהם, מקבלים מוחין, ונהנים מזיו מראה המאירה, ז"א.

שאלות חזרה ויחי קמב-קמד
1. הסבר את ג' המשמרות שיש בלילה ואת המזמורים האומרים בכל אחד מהם המציינים את תפקיד אותה משמרה.
2. מה תפקיד השירה בלילה ומה תפקידה ביום?
3. מדוע ישנה חשיבות לעוסקים בתורה בלילה?
4. מהי אבן טובה ומהי אבן שאינה טובה? ומה נחצב מהאבן הטובה כיצד זה נוגע לעבודת האדם בדרך ה'?
5. מה ההבדל בין י"ב השעות של הלילה לבין י"ב השעות של היום?
6. מהם ב' הסדרים עד חצות לילה ומהם ב' הסדרים מח"ל ומה תפקיד ח"ל לגבי שניהם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

חִי קמב-קמד

ג' מִשְׁמָרוֹת

כשיש לך רצון גדול – היזהר שהוא לא יבלע אותך.

דווקא כשמוותרים על הרצון ניתן להרגיש אותו חזק, ואז יש את מה לתת בכדי להכלילו עם תובנה עליונה. היכולת להתנגד לאוטומט של הרצון, מאפשר יקיצה. נקודת היקיצה של האדם, קו אמצעי, אותה יש להשיג בכדי לתפוס את דרך השם.

המקבל צריך להראות שהוא משתוקק ושמח לקבל לטובת היחד. הלילה בא לבנות את ההשתוקקות הראויה – אבן טובה. כוח הרצון הגדול שמתכלל בכוח עליון, בהגיון אמוני תורני ולא ברצון הגופני.

אבן טובה היא הבנה שהתכללה בהשפעה בבינה, אחרת היא לב האבן שלא ניתן להשתמש בה ומאסו בה הבונים. רצון האדם נק' אבן וגם הבנה. כשאדם מבין לפי הבנתו האנוכית שלא מתכלל בהשפעה הוא רע.

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, (12 אבנים שהפכו לאחת – להבנה אחת, לרצון אחד ישר-אל). ישנה גם חלוקה של שבטים, חסידויות ותפיסות שונות – הכל טוב כאשר כולם באים לשם השם, ולא כדי להתגדל לעצמם. הכיוון צריך להיות אחדות, עם הייחודיות של כל אחד – זו אבן יקרה. ואז הצדיק – המשיח יניח ראשו על כולם, על אבן אחת.

שיעור שמע:

וַיְחִי קלט-קלא

ג' מִשְׁמָרוֹת

אל תפחד לפגוש את האני שלך.

הטיפול באני הכוזב דורש התמודדות נכונה, והתורה היא זו שעושה גבולות, ומצד שני מחברת את האדם לעולם האין סופי, דהיינו מחברת בין עליונים לתחתונים. חיבור זה ברכישת האמונה אפשרי רק במקום הסתרה. כאן נדרשת זהירות מפני שזהו עצם (הלוז) הרצון שאסור להשתמש בו בצורה חופשית, אלא להסתפק רק בחלק, ולהכלילו בהשפעה, זוהי דרך התורה – קו אמצעי שמביאה לבניית המשכן בלב באדם.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. זאת היא בחינת אמונה, שלוקחים את האבן – ההבנה של מלכות שעלתה לבינה, דהיינו שהרצון מקבל כוח מעולם רוחני גבוה, ויוצרים ממנה מצבה – דהיינו שנקודת האמונה הניצבת כאנך בנפש, וממנה מושתת כל האדם. ואז כשאבן זו נמצאת בנפש ניתן לבנות את בית המקדש, דהיינו לב ישר ומתוקן, שהרי בכל מקום נקודת האמונה צריכה להיות ניצבת, ובכל זמן שאדם ניתקל ברצון פנימי הוא פועל לפי החוקים העליונים וידוע לעשות גבולות, אז יכול לבנות עולם המושתת על האמת. כאשר חלילה אין אמונה באבן זו – בהבנה, אך ליבו יהיה נתון לס"א, בחינת אדם בליעל.

פתח רבי יוסי: עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, מקרא זה הקב"ה אמרו לאיוב כשברא הקב"ה העולם, הנוקבא, ברא אותו על עמודים, שהם ז' עמודי עולם חג"ת נהי"מ. ואלו העמודים לא נודע על מה הם עומדים כמ"ש: על מה אדניה הוטבעו, או מי ירה אבן פינתה. העולם צריך משהו שיסמוך אותו, אלו שבעת העמודים. עולם, הנוקבא, עומדת על ז' עמודים, ז"ס חג"ת נהי"מ, שמקבלת מבינה ומז"א. נוקבא מבחינתה עצמה אינה ראויה לקבל אור עליון, כי היא המלכות שנצטמצמה (צמצום א' שאין לקבל בנקודה הפרטית) בעת בריאת העולם שלא לקבל מאור העליון, ואלו העמודים, ז' האורות, חג"ת נהי"מ שבה, לא נודע על מה הם עומדים, כי הנוקבא לא תוכל לקבלם מחמת הצמצום שעליה.

משיב שהוא סוד עמוק, שהעולם, הנוקבא, לא נברא עד שהקב"ה לקח אבן אחת, הנקראת אבן שתיה (מלכות דמלכות – הנקודה האמצעית שבאמצע, המרכז ממנו יושקה כל העולם לאחר תיקונה) , וזרק אותה לתוך התהום, ונתקעה מלמעלה למטה. וממנה נשתל העולם, הנוקבא, והיא נקודה האמצעית של יישוב העולם, ובנקודה זו עומד קודש הקודשים, ג"ר דנוקבא כמ"ש: או מי ירה אבן פינתה. וכמ"ש: אבן בוחן פינת יקרַת. וכתוב: אבן מָאסו הבונים הייתה לראש פינה (מאסו בהבנה שמלכות נגנזה ברדלא, והביטוי שלה הוא לב האבן). שכל אלו אבן שתיה.

אבן שתיה, מלכות, המכונה אבן, עלתה לבינה, ונשתתפה בה, וע"י עלייה זו קיבלה הכלים דאמא, י"ה דהויה, וע"כ יכלה לקבל ז"ס חג"ת נהי"מ מאמא, וע"כ נקראת שתיה, כלומר שת י"ה, כי אמא שהיא י"ה תיקנה אותה. כי מטרם שעלתה המלכות לבינה והשיגה הכלים (דהשפעה) מבינה, שנקראת אז אבן שתיה, לא יכלה לקבל שום אור מחמת הצמצום שעליה, ולא יכלה להתקיים. והקב"ה זרק אבן שתיה, המלכות הממותקת, למקום מלכות שלה עצמה, הנקראת תהום – התהום זהו החלל הפנוי של כפירה, או של האמונה הגדולה. ונתקעה מלמעלה למטה, כי ירדה ממקום בינה ונתקעה בתהום, המלכות שלמטה, של הנוקבא. שעל ידה היא מקבלת ג"ר, שנקרא קודש הקודשים. למעשה מתאר כאן תהליך של השלמת כלים – בחינת השורוק, המושתת מהכוח של הרצון הגדול מהמלכות שצריכה לקבל את האח"פ דעליה. אבן השתיה היא עצם המלכות שהתכללה בבינה. כאן יכולים להיות צרות גדולות, אך אם נשמרים כראוי, מכאן יבנה בית המקדש.

אבן זו נברא מאש רוח ומים, שמקבלת מג' קווים דז"א, והתקשתה מכולם, ונעשתה אבן אחת, ועומדת על התהום. ולפעמים מים נובעים ממנה ומתמלאים התהומות. ואבן הזו עומדת לאות באמצע העולם. וזו היא האבן שהעמיד והשתיל יעקב להתפשטות וקיום העולם כמ"ש: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. שואל האם אבן זו שם אותה יעקב, הרי היא נבראה מתחילה כשברא הקב"ה את העולם? אלא ששׂם אותה לקיום למעלה ולמטה. וע"כ, אשר שמתי מצבה, כתוב. ומהו אשר שמתי? הוא שכתוב: יהיה בית אלקים, ששׂם כאן המדור שלמעלה. כלומר, שהמשיך בה המוחין העליונים.

אבן הזו יש עליה שבעה עיניים כמ"ש: על אבן אחת שבעה עיניים. עיניים חכמה. שמתגלה החכמה מחג"ת נהי"מ דנוקבא, נקראת שבעה עיניים. נקראת שתיה, משום שממנה נשתל העולם. שתיה אותיות שת י"ה. ששׂם אותה הקב"ה, בינה, י"ה, שיתברך ממנה העולם.

בשעה שבא השמש, תכף במשמרת ראשונה של הלילה, אלו כרובים העומדים בקודש הקודשים, העומד בנקודה האמצעית, שהיא אבן שתיה. והיו יושבים בנס, ע"י אורות דבינה, שאינם שייכים לה, הנבחנים לה לנס, מעין תודעה של עולם אחר, היו מכים בכנפיהם ופורשׂים אותם, ונשמע קול שירת כנפיהם למעלה. ואז מתחילים לשיר המלאכים, האומרים שירה בתחילת הלילה, כדי שיתעלה כבוד הקב"ה ממטה למעלה. שירה שהיו אומרים כנפיהם של הכרובים, היא כמ"ש: הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת-יְהוָה, כָּל-עַבְדֵי יְהוָה הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה  בַּלֵּילוֹת  שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ, אֶת יְהוָה, ואז מגיעה השירה למלאכים העליונים לזמר.

במשמרת שנייה, הכרובים מכים בכנפיהם למעלה, ונשמע קול שירה שלהם. ואז מתחילים לשיר מלאכים העומדים במשמרת השנייה, שירת כנפיהם של הכרובים כמ"ש: הַבֹּטְחִים בַּיהוָה  כְּהַר-צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט, לְעוֹלָם יֵשֵׁב. ואז מגיעה השירה למלאכים העומדים במשמרת השנייה, לזמר.

במשמרת השלישית הכרובים מכים בכנפיהם ואומרים שירה כמ"ש: הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבורָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עולָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו. אז המלאכים, העומדים במשמרת השלישית, כולם אומרים שירה. השבח בשירה הוא שאומרים לעליון: אני מטה בחשיבות, שהרצון העצמי שלי אינו החשוב.

וַיְחִי קלט-קלא

ג' מִשְׁמָרוֹת

אל תפחד לפגוש את האני שלך.

הטיפול באני הכוזב דורש התמודדות נכונה, והתורה היא זו שעושה גבולות, ומצד שני מחברת את האדם לעולם האין סופי, דהיינו מחברת בין עליונים לתחתונים. חיבור זה ברכישת האמונה אפשרי רק במקום הסתרה. כאן נדרשת זהירות מפני שזהו עצם (הלוז) הרצון שאסור להשתמש בו בצורה חופשית, אלא להסתפק רק בחלק, ולהכלילו בהשפעה, זוהי דרך התורה – קו אמצעי שמביאה לבניית המשכן בלב באדם.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. זאת היא בחינת אמונה, שלוקחים את האבן – ההבנה של מלכות שעלתה לבינה, דהיינו שהרצון מקבל כוח מעולם רוחני גבוה, ויוצרים ממנה מצבה – דהיינו שנקודת האמונה הניצבת כאנך בנפש, וממנה מושתת כל האדם. ואז כשאבן זו נמצאת בנפש ניתן לבנות את בית המקדש, דהיינו לב ישר ומתוקן, שהרי בכל מקום נקודת האמונה צריכה להיות ניצבת, ובכל זמן שאדם ניתקל ברצון פנימי הוא פועל לפי החוקים העליונים וידוע לעשות גבולות, אז יכול לבנות עולם המושתת על האמת. כאשר חלילה אין אמונה באבן זו – בהבנה, אך ליבו יהיה נתון לס"א, בחינת אדם בליעל.

פתח רבי יוסי: עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, מקרא זה הקב"ה אמרו לאיוב כשברא הקב"ה העולם, הנוקבא, ברא אותו על עמודים, שהם ז' עמודי עולם חג"ת נהי"מ. ואלו העמודים לא נודע על מה הם עומדים כמ"ש: על מה אדניה הוטבעו, או מי ירה אבן פינתה. העולם צריך משהו שיסמוך אותו, אלו שבעת העמודים. עולם, הנוקבא, עומדת על ז' עמודים, ז"ס חג"ת נהי"מ, שמקבלת מבינה ומז"א. נוקבא מבחינתה עצמה אינה ראויה לקבל אור עליון, כי היא המלכות שנצטמצמה (צמצום א' שאין לקבל בנקודה הפרטית) בעת בריאת העולם שלא לקבל מאור העליון, ואלו העמודים, ז' האורות, חג"ת נהי"מ שבה, לא נודע על מה הם עומדים, כי הנוקבא לא תוכל לקבלם מחמת הצמצום שעליה.

משיב שהוא סוד עמוק, שהעולם, הנוקבא, לא נברא עד שהקב"ה לקח אבן אחת, הנקראת אבן שתיה (מלכות דמלכות – הנקודה האמצעית שבאמצע, המרכז ממנו יושקה כל העולם לאחר תיקונה) , וזרק אותה לתוך התהום, ונתקעה מלמעלה למטה. וממנה נשתל העולם, הנוקבא, והיא נקודה האמצעית של יישוב העולם, ובנקודה זו עומד קודש הקודשים, ג"ר דנוקבא כמ"ש: או מי ירה אבן פינתה. וכמ"ש: אבן בוחן פינת יקרַת. וכתוב: אבן מָאסו הבונים הייתה לראש פינה (מאסו בהבנה שמלכות נגנזה ברדלא, והביטוי שלה הוא לב האבן). שכל אלו אבן שתיה.

אבן שתיה, מלכות, המכונה אבן, עלתה לבינה, ונשתתפה בה, וע"י עלייה זו קיבלה הכלים דאמא, י"ה דהויה, וע"כ יכלה לקבל ז"ס חג"ת נהי"מ מאמא, וע"כ נקראת שתיה, כלומר שת י"ה, כי אמא שהיא י"ה תיקנה אותה. כי מטרם שעלתה המלכות לבינה והשיגה הכלים (דהשפעה) מבינה, שנקראת אז אבן שתיה, לא יכלה לקבל שום אור מחמת הצמצום שעליה, ולא יכלה להתקיים. והקב"ה זרק אבן שתיה, המלכות הממותקת, למקום מלכות שלה עצמה, הנקראת תהום – התהום זהו החלל הפנוי של כפירה, או של האמונה הגדולה. ונתקעה מלמעלה למטה, כי ירדה ממקום בינה ונתקעה בתהום, המלכות שלמטה, של הנוקבא. שעל ידה היא מקבלת ג"ר, שנקרא קודש הקודשים. למעשה מתאר כאן תהליך של השלמת כלים – בחינת השורוק, המושתת מהכוח של הרצון הגדול מהמלכות שצריכה לקבל את האח"פ דעליה. אבן השתיה היא עצם המלכות שהתכללה בבינה. כאן יכולים להיות צרות גדולות, אך אם נשמרים כראוי, מכאן יבנה בית המקדש.

אבן זו נברא מאש רוח ומים, שמקבלת מג' קווים דז"א, והתקשתה מכולם, ונעשתה אבן אחת, ועומדת על התהום. ולפעמים מים נובעים ממנה ומתמלאים התהומות. ואבן הזו עומדת לאות באמצע העולם. וזו היא האבן שהעמיד והשתיל יעקב להתפשטות וקיום העולם כמ"ש: וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. שואל האם אבן זו שם אותה יעקב, הרי היא נבראה מתחילה כשברא הקב"ה את העולם? אלא ששׂם אותה לקיום למעלה ולמטה. וע"כ, אשר שמתי מצבה, כתוב. ומהו אשר שמתי? הוא שכתוב: יהיה בית אלקים, ששׂם כאן המדור שלמעלה. כלומר, שהמשיך בה המוחין העליונים.

אבן הזו יש עליה שבעה עיניים כמ"ש: על אבן אחת שבעה עיניים. עיניים חכמה. שמתגלה החכמה מחג"ת נהי"מ דנוקבא, נקראת שבעה עיניים. נקראת שתיה, משום שממנה נשתל העולם. שתיה אותיות שת י"ה. ששׂם אותה הקב"ה, בינה, י"ה, שיתברך ממנה העולם.

בשעה שבא השמש, תכף במשמרת ראשונה של הלילה, אלו כרובים העומדים בקודש הקודשים, העומד בנקודה האמצעית, שהיא אבן שתיה. והיו יושבים בנס, ע"י אורות דבינה, שאינם שייכים לה, הנבחנים לה לנס, מעין תודעה של עולם אחר, היו מכים בכנפיהם ופורשׂים אותם, ונשמע קול שירת כנפיהם למעלה. ואז מתחילים לשיר המלאכים, האומרים שירה בתחילת הלילה, כדי שיתעלה כבוד הקב"ה ממטה למעלה. שירה שהיו אומרים כנפיהם של הכרובים, היא כמ"ש: הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת-יְהוָה, כָּל-עַבְדֵי יְהוָה הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה  בַּלֵּילוֹת  שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ, אֶת יְהוָה, ואז מגיעה השירה למלאכים העליונים לזמר.

במשמרת שנייה, הכרובים מכים בכנפיהם למעלה, ונשמע קול שירה שלהם. ואז מתחילים לשיר מלאכים העומדים במשמרת השנייה, שירת כנפיהם של הכרובים כמ"ש: הַבֹּטְחִים בַּיהוָה  כְּהַר-צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט, לְעוֹלָם יֵשֵׁב. ואז מגיעה השירה למלאכים העומדים במשמרת השנייה, לזמר.

במשמרת השלישית הכרובים מכים בכנפיהם ואומרים שירה כמ"ש: הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה': יְהִי שֵׁם ה' מְבורָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עולָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבואו. אז המלאכים, העומדים במשמרת השלישית, כולם אומרים שירה. השבח בשירה הוא שאומרים לעליון: אני מטה בחשיבות, שהרצון העצמי שלי אינו החשוב.

שאלות חזרה ויחי קלא-קמא
1. מי הם אדני הנוקבא?
2. מהי אבן השתיה ומדוע נקראת כך?
3. מה הקשר בין אבן השתיה לבינה? כיצד רואים את זה בשמה וכיצד בתפקודה?
4. מהי השירה שהיו אומרים במשמרה השניה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

וַיְחִי קלט-קלא

ג' מִשְׁמָרוֹת

אל תפחד לפגוש את האני שלך.

הטיפול באני הכוזב דורש התמודדות נכונה, והתורה היא זו שעושה גבולות, ומצד שני מחברת את האדם לעולם האין סופי, דהיינו מחברת בין עליונים לתחתונים. חיבור זה ברכישת האמונה אפשרי רק במקום הסתרה. כאן נדרשת זהירות מפני שזהו עצם (הלוז) הרצון שאסור להשתמש בו בצורה חופשית, אלא להסתפק רק בחלק, ולהכלילו בהשפעה, זוהי דרך התורה – קו אמצעי שמביאה לבניית המשכן בלב באדם.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים. זאת היא בחינת אמונה, שלוקחים את האבן – ההבנה של מלכות שעלתה לבינה, דהיינו שהרצון מקבל כוח מעולם רוחני גבוה, ויוצרים ממנה מצבה – דהיינו שנקודת האמונה הניצבת כאנך בנפש, וממנה מושתת כל האדם. ואז כשאבן זו נמצאת בנפש ניתן לבנות את בית המקדש, דהיינו לב ישר ומתוקן, שהרי בכל מקום נקודת האמונה צריכה להיות ניצבת, ובכל זמן שאדם ניתקל ברצון פנימי הוא פועל לפי החוקים העליונים וידוע לעשות גבולות, אז יכול לבנות עולם המושתת על האמת. כאשר חלילה אין אמונה באבן זו – בהבנה, אך ליבו יהיה נתון לס"א, בחינת אדם בלייעל.

שיעור שמע:

וַיְחִי קלו-קלח

 ג' מִשְׁמָרוֹת

אין נחת לפניו, אלא רק בשעה שמתעוררים למטה בתורה.

אמונה היא תוצאה של מספר פעולות. חסד זה סוג של הטבה של התחתון כלפי העליון, לבוא ולהשתוקק לקשר עם השם. וכך כאשר מוכן האדם למסור ולהקדיש את הרצון לקבל להשתוקקות לקשר – יוכל אז לרכוש את האמונה.

כשאדם בא להתקדש מלמטה, גם מלמעלה יתנו לו את ההארה המתאימה לאותה מדרגה. לא ניתן להיכנס לירושלים של מעלה לפני שמבקשים להיכנס לירושלים של מטה, דהיינו לרכוש יראה שלמה קודם מצד התחתון. כך נשבע הקב"ה, שלא יכנס בירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה

הברית היא זו שתשמור ודרכה ניתן לרכוש אמונה.

חסדי ה' עולם אשירה. אלו החסדים שהקב"ה עושה עם העולם כמ"ש: לְדֹר וָדֹר, אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי, חסד ואמת שעושה עם הכל. לדור ודור אודיע אמונתך בפי, זו היא אמונת הקב"ה, שאברהם הודיע בעולם, והזכיר אותו בפה כל הבריות, וע"כ אודיע אמונתך בפי. שאפרסם גדולת השם בעולם.

והקב"ה הודיע לאברהם את סוד האמונה, הנוקבא. וכשאברהם ידע סוד האמונה, ידע שהוא עיקרו וקיומו של העולם, שבשבילו נברא העולם ונתקיים, בשביל שהוא החסד כמ"ש: כי אמרתי עולם חסד יבנה. כי כשברא הקב"ה את העולם, הנוקבא, ראה שאין העולם יכול לעמוד, עד שהושיט הימין שלו, החסד, ונתקיים. ואם לא היה מושיט ימינו עליו, לא היה מתקיים, משום שעוה"ז, הנוקבא, נברא בדין, וע"כ אין לו קיום בלי חסד. החסד הוא הדבק המקשר לקב"ה. ללא חסד מגיעים לחטאים ושבירה.

לומדים על בראשית, שב' אופנים בכלל אחד כאן. בראשית, התחלה ממטה למעלה, המלכות. ראשית, התחלה ממעלה למטה, חכמה, הבינה שחזרה להיות חכמה. בראשית, ב' ראשית, כמו בית קודש הקודשים, הנוקבא, בית לראשית חכמה. והמילה בראשית כולל הנוקבא והחכמה כאחד.

בבית (באות ב של בראשית) הזה נברא עוה"ז, הנוקבא, שהיא נבנית בית לחכמה, שמקבלת אותו מקו שמאל וע"כ חסרה מחסדים, ולא נתקיימה אלא בימין, חסד, כי חכמה בלי חסד אין לה קיום כמ"ש: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם, אותיות באברהם, החסד. וע"כ כתוב: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה. ובניין הראשון של העולם, הנוקבא, אותו האור של יום הראשון היה בו הקיום, חסד, ואח"כ ביום ב' נכלל בשמאל, גבורה, ובאלו נתקן השמים, ז"א. וכמ"ש: שמים תכין אמונתך בהם. שבשביל שנתקן השמים בב' הקווים חו"ג, נעשה הכנה אל האמונה, הנוקבא, שתתוקן בב' הקווים חו"ג.

שמים תכין אמונתך בהם. שמים ז"א, נתתקן באלו החסדים והאמונה הנוקבא, נתתקנה בהם כמ"ש: עולם חסד ייבנה. ונמצא שהשמים השפיע החסד אל הנוקבא, שנקראת עולם. וע"כ כתוב: שמים תכין אמונתך בהם. כי אין תיקון לנוקבא אלא משמים, ז"א.

כרתי ברית לבחירי. ברית זהו סוד האמונה, שניתנה לדוד. ברית, צדיק, יסוד, שממנו יוצאות ברכות לכל התחתונים, וכל חיות הקדושות, המלאכים, מתברכות כולן מאותו השפע השופע לתחתונים.

נשבעתי לדוד עבדי. שבועה זו האמונה, הנוקבא, העומדת תמיד בצדיק, יסוד. שבועת העולם, שלא ייפרדו לעולם. לבד בזמן הגלות, שאז נפרדים, ונמנע שפע הברכות, והאמונה לא נשלמת, וכל חדווה נמנעת. וכן כשנכנס הלילה מזמן ההוא, שמחות אינן נכנסות לפני המלך.

ואע"פ ששמחות אינן מתעוררות בלילה, אבל בחוץ מהיכל המלך עומדים מלאכים ומזמרים שירה. וכשנחצה הלילה, והתעוררות עולה ממטה למעלה, אז מעורר הקב"ה כל צבאות השמים לבכייה, ובועט ברקיע ומזדעזעים עליונים ותחתונים.

ואין נחת לפניו, רק בשעה שמתעוררים למטה בתורה. אז הקב"ה וכל נשמות הצדיקים, כולם מקשיבים ושמחים אל קול ההוא, ואז נמצא נחת לפניו. משום שמיום שנחרב ביהמ"ק למטה, נשבע הקב"ה, שלא יכנס בירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה כמ"ש: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר. שאע"פ שבקִרבךָ קדוש, מ"מ לא אבוא בעיר, ירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה.

כי לילה, הנוקבא, ויום ז"א. והם בזיווג כמ"ש: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וכל הסדרים הנוהגים ביום, נוהגים ג"כ בלילה. אלא ההפרש בשליטה, שהלילה בשליטת הנוקבא, משמאל, שאז נמשכים מוחין דאחוריים. והיום בשליטת ז"א, שאז נמשכים מוחין דפנים.

ולפיכך, כמו שיש בזיווגו של יום סדר ג' קווים, הנמשכים מג' נקודות חולם שורוק חיריק, כן יש בזיווגו של לילה ג' משמרות שבלילה, שהמלאכים מזמרים בהם. כי המוחין מתגלים בשירה. אמנם הם רק מוחין דאחורים, חיצוניות וקטנות, ומבחינת פנים ופנימיות חושך ולא אור. כי אז מבחינת אורות הפנים חושך ואין שמחה, אבל מוחין דאחוריים מאירים. כי אז נמשכים מוחין דאחוריים, ג"ר דחיצוניות. וע"כ עומדים המלאכים בחיצוניות ההיכל, ומזמרים שירה מהמוחין ההם.

וג' משמרות הן ג' קווים מג' נקודות חולם שורוק חיריק. ב' משמרות הראשונות ב' קווים ימין ושמאל, הנמשכים מחולם שורוק, ובאמצע משמרת השנייה, נקודת חצות לילה, נמשך המסך דחיריק, שעליו יוצא קו האמצעי, שיש לו ב' פעולות:

א. ממעט הע"ס דשמאל, המאירים באחוריים, מג"ר לו"ק,

ב. מחבר השמאל עם הימין.

וכשנחצה הלילה, והתעוררות עולה ממטה למעלה, שמעלים מ"ן לגילוי מסך דחיריק ליציאת קו אמצעי. אז מעורר הקב"ה כל צבאות השמים לבכייה. בכייה פירושו מיעוט ג"ר, כי ע"י גילוי המסך דחיריק מתמעטות ג"ר דשמאל, וכל המלאכים בוכים, אפילו המלאכים שבחיצוניות אין להם עוד ג"ר.

וכשהקב"ה מגלה המסך דחיריק, כי מתבטלים המוחין כולם, תכף יש פעולה ב', להמשיך קומת חסדים על המסך דחיריק, שעל ידו מחבר ב' הקווים ימין ושמאל וממשיך בחזרה את הג"ר, אלא בו"ק דג"ר. כשמעלים מ"ן להמשכת קומת החסדים, אז מתייחדים ימין ושמאל בזה, והג"ר חוזרות, וחוזרים ג"כ המלאכים לומר שירה.

נוקבא, המקדש, נחרבה בהארת השמאל, אז העלה הקב"ה את המסך דחיריק והמשיך קו אמצעי לייחד השמאל עם הימין, שמסיבה זו נתמעטו ג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. ומיעוט הזה נבחן לשבועה, כי מתיקון זה אין הג"ר דג"ר מאירים עוד עד גמה"ת. ובגמה"ת, שתתוקן המלכות כולה, אז חוזר הזיווג דג"ר דג"ר, שיכנס לירושלים של מעלה. ובזה מבואר, נשבעתי לדוד עבדי, השבועה שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה.

כל המזמרים עומדים מחוץ להיכל, ואומרים שירה בשלושה משמרות הלילה, כנגד ג' הקווים. וכל צבאות השמים מתעוררים בלילה, להיותם מהחיצוניות, ובלילה מאירים המוחין דחיצוניות. וישראל ביום, משום שהם מהפנימיות ואין מוחין דפנימיות מאירים אלא ביום. ואין אומרים קדושה למעלה, עד שמקדשים ישראל למטה, כי אין קיום למוחין דחיצוניות של המלאכים, זולת ע"י קו אמצעי המאיר ביום, לישראל. ואז כל צבאות השמים מקדשים את שם הקדוש ביחד. וע"כ ישראל הקדושים מתקדשים מעליונים ותחתונים ביחד כמ"ש: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

שאלות חזרה ויחי קלו-קלח
1. כיצד מבטא אברהם את אמונתו בקב"ה?
2. מה הכוונה שבראשית היא ב-ראשית?
3. איזה עוד שמות נותן באות תל"ט לגבי האמונה?
4. על מה היתה השבועה של העולם?
5. היכן עומדים מלאכים ומזמרים שירה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams