בראשית זוהר חדש קצו - קצח שעור 66

יהי מאורות

מלמד הילד, נכדו של רבי חייא, שכל מי שעושה את תפקידו על פי השם, שמו חקוק למעלה, אך מי שפועל לפי שרירות ליבו בלי הנקודה הנפשית שמאירה להם לכל הרצונות, אין להם יסוד שמנחה אותם, פועלים לשוא.

ביקש משה להיכנס לארץ כדי לקיים המצוות התלויות בארץ. עונה לו הקב"ה שלא קיום המצוות במעשה הוא כל העניין, ישנו משהו מעבר למעשה, שנשמת משה זכתה בו, זכות שתחולק לצדיקים, בזכות שהיה רועה נאמן שהסכים למות למען הכלל.

משה רבינו הוא המנהיג, שאינו רואה כל טעם בחייו או במצוות שצבר, אלא אם כן הוא מביא את צאן מרעיתו לרצון ישר-אל. לשם כך מוכן הוא אפילו למחות את שמו.

תרח הילד ששמע, שחושבים עליו שהוא שד, השיב ואמר, יהודי אני, ואבי, רבי חייא הגדול, היה מלמדני פסוקי שה"ש, ופרשת בראשית. ואבי מת, וגנבו אותי גנבים. ועתה ניצלתי מהם, וברחתי להר הזה.

תרט בכה רבי יוסי ואמר, אוי בן, בנו של רבי חייא הגדול, הולך כך. לקח אותו בידו, והלכו. אמר לו, אמור בני, מה היית עוסק עם אביך? אמר, בפרשת יהי מאורות ברקיע השמיים הייתי עוסק. אמר לו, מה היה אומר אביך בפרשה?

תרי פתח הילד את פיו ואמר, באר חפרוהָ שרים, כָּרוהָ נדיבי העם במחוקק במשענותם. שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, ע"י שלושה רועים אחים, משה אהרון מרים. בזכות משה היה המן יורד לישראל. בזכות אהרון היו ענני הכבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים הייתה הבאר הולכת עימהם.

תריא מתה מרים, נפסקה הבאר, וכמ"ש, לא היה מים לעדה. מת אהרון, נלקחו ענני הכבוד. ובזכות משה חזרו שלושתם. ואבי היה אומר, ששלושתם, צורותיהם חקוקות ברקיע, שתאיר זכותם על ישראל. כמ"ש, וייתן אותם ברקיע השמיים להאיר על הארץ.

תריב שאולה הילד ומאין לנו ששלושתם חקוקים ברקיע? בכולם כתוב שמתו, על פי ה׳. ובמרים לא כתוב, על פי ה׳, מפני שאינו דרך העולם. אלא אמר אבי, בכולם כתוב, שָׁם. ותמת שם מרים. וימת אהרון שם. וימת שם משה. וכתוב, ויהי שם עם ה'. משמע, ששלושתם חקוקים ברקיע עם ה'. למות בחוץ לארץ זו בחינה של מי שאין לו אלוקה, וזו מצווה גדולה למות בארץ. שואל למה מת משה בחוץ לארץ, הרי הוביל את העם והכין אותו לכניסה לארץ.

תריג מת משה בחוץ לארץ, להורות שבזכותו יקומו לתחייה מתי המדבר. אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אכנס לארץ לקיים מצוותיך. כי כתוב, כי תבואו אל הארץ. וכן, והיה כי תבואו אל הארץ. ששם הוא קיום המצוות.

תריד אמר לו הקב"ה, מה שהוזהרת לעשות המצוות בארץ, משלים אותך, נחשב לך כאילו קיימת אותם בפועל. ומה שיעשו ישראל בארץ ישראל, יהיה חלקך עימהם. אומר לו הקב"ה, לגביך יהיה כאילו קיימת את המצוות בארץ כמ"ש, לכן אחלק לו ברבים, שייקח חלקו בין צדיקי ישראל. ואת עצומים יחלק שָׁלל, אלו הם האבות. שייקח חלקו עימהם. ולמה? כמ"ש, תחת אשר הֶעֱרה למוות נפשוֹ.

תרטו לא מצאנו רועה שימסור נפשו על צאנו, כמו משה. שאמר, ועתה אם תישא חטאתם, ואם אַין מְחֵני נא מסִפְרך אשר כתבת. מהו, מחני נא? מהעוה"ז ומעוה"ב. לקיים, תחת אשר הערה למוות נפשו. משה רואה את כל המציאות שלו, שייכת לעם ישראל.

תרטז ואת הפושעים נמנה היינו ונקבר עם מתי מדבר, שהיו רשעים לפני הקב"ה. וכתוב, והוא חֵטא רבים נשא, שלא זז משם עד שמחל להם הקב"ה. ולפושעים יפגיע, שהִרבה תפילתו עליהם.

תריז ומשום זה שלושתם, משה אהרון ומרים, חקוקים למעלה. בא רבי יוסי ונישק אותו. והרכיב אותו על כתפו ג׳ מילין. וקרא עליו, וכל בנייך לימודי ה׳.

תריח אמר רבי שמעון לא עשה הקב"ה את השמש, אלא בשביל שימוש בני אדם. ב-390 מקומות היישוב של הארץ הולך השמש. עולה ויורד. ומדרגות ומעלות ידועות יש לו. כמ"ש, הנני משיב את צל המעלות, אשר יָרדה במעלות אָחָז.

תריט אמר רבי יוסי אמר רב, למדנו מראשי הישיבה שהעולם הוא עגול ככדור הזה. וכשהשמש יוצא ממזרח, הולך בעיגול עד שמגיע מתחת לארץ. ואז נעשה ערב. ובאותה שעה הולך ויורד בגלגלים של מדרגות ידועות, ויורד וסובב כל הארץ וכל היישוב.

תרכ וכשהשמש יורד ומתכסה מאיתנו, נחשך לנו, ומאיר לאותם היושבים מתחתינו, לאותם שהם מהעבר השני של הארץ, מתחת לרגלינו. וכן הולך ונחשך מצד אחד, ומאיר לצד השני שמתחתיו, לפי היישוב והעיגול של הארץ, סביב סביב.

בראשית זוהר חדש קצג - קצה שעור 65

יהי מאורות

במיעוט הלבנה מבחינה נפשית, גזר הקב"ה שבהרגשה תהיה שליטת השמש, היינו הגילוי של הרצון לקבל, שנותן את כוח ההשתוקקות, כמו שהבורא נותן את הרצון לקבל. והוא ימשול בך, כלומר תפקידך יהיה שלמרות שההשתוקקות שולטת בך, תהיה כפופה לאמונה.

צד הנקבה שבנפש, הצד המחלק, המדעי, חייב להיות כפוף לאמונה שהיא השורש לחלוקה. לכן חודש ניסן, הנס בו קונים אמונה, הוא חודש שהוא אב לי"ב חדשים, אביב.

עשיו, צד השמאל הוא רק המשקולת המאמנת את האדם לבוא לאמונה למרות ההשתוקקות והרצון לקבל שבו. הביטחון שיש לצדיק, נובע מהיציאה מתפיסת התודעה הגשמית, שאז אין מה שמעכב אותו מקבלת האור, שלא הרצון לקבל מנהיג אותו, אלא האמונה.  ​​​​ 

תקצז אמר רבי יהודה, ביטחון הצדיקים ושמחתם כשיוצאים מהעוה"ז בכישרון מעשים כשרים. וכשבאים לעיין בנשמה, אין מעכבים אותה מלהיכנס לגן עדן מאחר והכינה את הכלים הראויים לקבלת החכמה. ואומרים לה, כולך יפה רעייתי. הצדיק אומר זה על הנשמה שבו, כולך יפה רעייתי, מנהיגתי, כי לא הרעתי לך במעשים רעים, כמ"ש, ומום איך בך. מי יכול להגיד על עצמו שנשמתו יפה ומום אין בה. והרי אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, אלא צריך אדם להסתכל בהווה באיזה מצב נמצאת הנשמה, ואם הוא יכול להסתכל באופן כזה, עליו לדעת שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל, ואם מסוגל להתגבר על הרצון הגופני, יוכל לראות אותה בלי עיוותים, יראה שמום אין בה. הדרך של הסתכלות האדם קובעת איפה יהיה בגן עדן.

תקצח ויאמר אלקים יהי מאֹרֹת מדובר על ב הכוחות שבנפש כח הנשמה וכח התפיסה המדעית, של המצב, של המקרה. למה כתוב מארת חסר ו׳? אמר רבי יהושוע בן לוי זו תפילת הצדיקים שיצאו מהעוה"ז, כדי שלא יתעכב שׂכרם לעוה"ב. והם מתפללים, יהי מאורות, שהנשמה תהיה ברקיע השמיים, בגן עדן. וכתוב, דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה, זו מעלתם של הצדיקים, שהם למעלה על כל המעלות. כתוב מארת חסר וו כדי להורות שיש להתאמץ ולהתפלל להשיג וו זו, שאם לא כן, אין כניסה לגן עדן.

תקצט מהו עליו, שכתוב, כמראה אדם עליו מלמעלה? אמר רבי יצחק הוא יעקב, שמעלתו למעלה. שואל, איך משמע שהוא יעקב, אומר גזירה שווה

תר אמר רבי חייא בר יעקב אין בכל לילה ולילה, שאין הכרוז יוצא ואומר, עלו חסידים, בואו וברכו ליוצרכם. כמ"ש, וחסידיך יברכוּכָה, כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. כדי להודיע לבני האדם גבורותיו. שיקבלו אותו כמנהיג, כקטן המתבטל בפני גדול

תרא שנו חכמים, פעם אחת היה ר יוסי הולך בדרך, פגש אותו ר ירמיה, והלכו ביחד. פגשו באותו הר והיה ההר מפחיד אותם. א"ר יוסי לרבי ירמיה, נאמר דברי תורה ונלך.

​​ תרב אמר רבי חייא, בוודאי שאמרו חכמי המשנה השמש שהיה ליעקב, מתי יהיה זה, כלומר מתי יחזור אל יעקב השמש שהיה לו אותה הארת חכמה, הרצון לקבל שנותן השמש ? אותו השמש והאור הגדול שהיה ליעקב, גנוז לצדיקים לעת"ל, ולא זה הוא השמש, שמשתמשים בו בניו של עשיו, שנגזר, שבניו של יעקב ישתעבדו לו.

תרג בה בשעה היה יעקב עצוב, אמר, ריבון העולם, הנה האור שלי נתון לעשיו. יצאה בת קול ואמרה, ואתה אל תירא עבדי יעקב. כי האור שלך נגנז לך ולבניך. אמר, הראי לי אותו. בני יעקב באו ושאלו את הקב"ה למה הם לא מקבלים את האור בעולם הזה, אמר להם אתם מקנאים בדבר לא נכון. אמר להם מה שאתם רואים את האור שעשיו מקבל, זה כל כך זניח ורחוק, נהירו דקיק מרחוק ניתן להסתכל בו. התענוגות שבעולם הזה אינם שייכים ליעקב, התענוג לבני יעקב גנוז לעולם הבא. האור האמיתי לא ניתן לשליטת הגוף, לכן אל לו ליהודי לחפש את האור בעולם הזה.

תרד בה בשעה הוציא הקב"ה אותו השמש שראה יעקב, ולא אדם אחר. כמ"ש, ויזרח לו השמש. אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פְּנוּאל, אחר שניצח את שרו של עשיו. כתוב, לו, משמע, ולא לאחר היי לס"א. מרגיע הקב"ה את בני יעקב שהאור האמיתי גנוז עבורם לעתיד לבוא, ובזמן התיקון נותן לעשו כמעט כלום, בחינת מים אחרונים. ביקש יעקב לראות את האור הגנוז, את מצבו בגמר תיקון, ונפגע מזה והוא צולע על ירכו.

תרה ואע"פ שיעקב נהנה לראות, שניצח את שרו של עשיו שהוא שם אלקים, נהנה לראות שצד האמונה ניצח את צד הדין, כתוב, והוא צולע על ירכו. האור האיר, אבל ליבו היה חשוך על יוצאֵי יְרֵכוֹ, שישתעבדו תחת עשיו. וזהו שכתוב, צולע על ירכו אמר רבי אחא, האור האיר, אבל ליבו היה חשך על יוצאי ירכו. שם הויה ועוד שם אלקים גימטרייה יבק, זהו ההישג של יעקב, אך נפגע כשביקש לראות המופלא ממנו, למעשה כאב ליעקב שמראים לו את האור, ההשתוקקות גדולה, ואינו מקבל

תרו רבי יוסי ורבי אבא היו הולכים. שמעו קול ילד בהר, שהיה הולך ובוכה. אמר רבי יוסי, נלך אליו, כי איני מפחד. לאחד נראה המזיק, ומזיק לו. לשניים נראה המזיק, ואינו מזיק להם לכן כתוב שאין ללכת יחידי בלילה. וכיוון שאנו שניים, לא יוכל להזיק לנו. הלכו אליו. והילד היה בוכה.

תרז כשהגיעו אצלו, אמר רבי יוסי, בניו של ריבון העולם אנו, של אותו שנקרא שמו אחד על שניים, בשלוש אותיות הרשומות בארבע, חקוקות שתיים על אחת, ונקרא על החיה הקדושה. מה הטעם שאמר רבי יוסי כך? שפחד, אולי שד הוא אותו הילד, והשדים מפחדים הרבה משמו של ריבון העולם

רבי יוסי היה מפחד מפני אותו הילד, שחשב, אולי שד הוא, כיוון שהיה הילד יחידי במדבר, וכדי לגרש אותו, שלא יוכל להזיק לו, הזכיר הייחוד של ז"א ומלכות שזו קדושה. כי הטומאה בורחת מפני הקדושה, שלא תוכל להיות עם הקדושה במקום אחד.

וצריך לזכור ההפרש מספירת הכתר אל שאר הספירות, כי ג׳ הקווים שבספירת הכתר, הם אחד למעלה ושניים למטה. וג׳ הקווים שבשאר הספירות, הם שניים למעלה ואחד למטה. כל השאלה כאן האם הפרטים מובילים אל הכלל, או הכלל הוא זה שמוביל לפרטים.

לכן תחילה הזכיר ספירת הכתר, ואמר, של אותו שנקרא שמו אחד על שניים. כלומר ספירת הכתר שבו, שהאותיות שלו, ג׳ הקווים, קו האמצעי למעלה וב׳ קווים ימין ושמאל למטה.

ואח"כ הזכיר י"ב (12) צירופים שבז"א, שהם ג׳ קווים, שבכל אחד מהם יש ארבע, שהם ג׳ קווים ומלכות המקבלת אותם. וג"פ ארבע הם י"ב, ולכן אמר, בשלוש אותיות הרשומות בארבע. והם י"ב צירופי הוי"ה דז"א.

וסדר ג׳ הקווים שבהם, הוא שניים למעלה ואחד למטה. שעל אחד מלמטה חקוקים שניים מלמעלה. וכל אלו הבחינות שבז"א, משפיעות אל המלכות, הנקראת החיה הקדושה, שהשם בי"ב צירופיו נקרא על המלכות, שמקבלת מהם. ילד הוא בחינת מוחין דהולדה. חשב שרואה פה חכמה בלי נקבה, שזו בחינת שד

בראשית זוהר חדש קצ - קצב שעור 64

יהי מאורות

מיעוט הלבנה אומר שאדם צריך ללמוד למעט עצמו בדרך, וכך הוא נמדד עד כמה מוכן הוא למעט עצמו בעולם הזה, כדי לזכות בנקודה הפנימית, שהיא העולם הבא. לכן ישראל מונים לפי האמונה הלבנה, בעוד שאומות העולם מודדים לפי הכישרון והעוצמה החיצונית.

החלוקה בין בורא לנברא, בין מוח ללב, בין שמש ללבנה, היא אותה מבחינה נפשית. הבחירה הראשונה הייתה של יתר דבקות, דהיינו אמונה בבורא ולא באור, אמונה בנותן המתנה ולא במתנה עצמה. הרצונות הגויים שבאדם מונים לשמש, דהיינו שואלים מה אני מקבל מזה, וצד ישראל שבנפש מונה ומחשיב את הלבנה, האמונה המתחדשת בכל יום. היגיעה של האדם היא בהשגת האמונה, דרכה מגיעים לאהבת השם.

כאשר נראית לאדם סתירה בכתובים, או בדברי חכמים, עליו להבין שהוא צריך לבוא בביטול ולעלות לתפיסה אֳמוּנִית גבוהה יותר, מעבר לזמן ומקום. את האדם דנים בארבעה זמנים, ביגיעה ובטיב העבודה האֳמוּנִית שלו.

בפסח נידונים על התבואה, כלומר האם נתן האדם מהתבואה שקיבל הפרשת מעשרות, ומתן לעניים. בסוכות דנים על הפירות, כלומר האם חיכית לפרי בשל, כלומר לאחר שלוש שנות העורלה, היינו עבודה של פרי בג' קווים. ובשביעית, שמיטה להפנים שבעצם כל התבואה שייכת לבורא, ואתה שליח לתת לעניים, לפתח את החסד. בראש השנה הדין הוא על הכל, על מעשיו במהלך השנה. בשבועות דנים על המים שהם חסדים, ובודקים האם אדם מזלזל בחסדים, כאשר אינו נוטל ידיים, או טובל במקווה כראוי.

כדי לעמוד בדין, יש לדעת מיהו האויב בו אתה נלחם, ומול אלו כוחות בנפש, שהם המלאכים. אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, זה מספיק שיניחו לו. כלומר מספיק שיש לאדם נקודה אחת, כל עוד הנר דולק בו, יכול הוא לתקן ע"י חיבור אֳמוּנִי להשם יתברך. אמונה היא לא הרגשה שהבורא יסדר לך את כל הצרכים הגשמיים, אלא באמונה שהשם טוב ומטיב, ואין להתייחס לצרכים.

אל לו לאדם לברוח מביקורת, אלא להבין שבכל המציאות הבורא מדבר אליו, ומראה לו את הליקויים שעליו לתקן

תקפד אמר ר אלכסנדראי, אני חוזר בי מקושיתי, הדבר שבתורה היי באיוב הוא בעניין אחר ואינו בדבר ההוא שאמרו חכמים, כי הפסוק אמר פקידה ובחינה היי ותפקדנו תבחננו, וחכמים אומרים דין, היי העולם נדון, משמע שהקב"ה משגיח בכל יום ויום בעולם, אבל רק בארבעה פרקים נידון בהם כל העולם. ההשגחה היא תמידית, אך לדון דין הוא רק בארבע פרקים, זמנים אלו. אפשר אפילו לשפוט דבר מבלי לדון אותו, ששפיטה באה מרחמים שבדין. דין יש ארבע פעמים בשנה.

תקפה כל הדינים האלו שבארבעת הפרקים, הם, כי בשביל בני אדם עושה הקב"ה דין בעולם. בפסח נידונים על התבואה. בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה די סיפוקם. ואם בני אדם לא הפרישו מעשרות, ולא נתנו ממנו לאכול לעניים ליתומים ולאלמנות, כשבאה שנה זו, הוא דן כל העולם על התבואה ההיא, שהייתה בשנה שעברה.

תקפו בעצרת בשבועות דן את העולם על עוון פירות האילן, שלא המתינו שנת עורלתם, ושלא עזבו אותם בשביעית, לעני ולגר.

תקפז ברה"ש דן את כל העולם כולו, הגופות של בני אדם והנשמות. ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כולה. אפילו צעדיו של אדם נמנים ובאים בדין באותו היום. כמ"ש, וכל צעדיי יספור.

תקפח אמר רבי יוסי שלוש כיתות נכנסות ליום הדין: כיתת צדיקים גמורים, כיתת רשעים גמורים, כיתת בינוניים. וכנגדן שלושה כוחות באדם: כוח הנשמה הקדושה, הכוח המתאווה, והכוח המניע. אמר רבי יהודה הכוח המניע זה הכוח המגדל והמניע את הגוף בכל צרכיו.

תקפט אמר רבי יוסי בן פזי רְאה רחמיו של הקב"ה, אע"פ שבתי דין של מעלה באים לעמוד בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם ג׳ כיתות של מלאכי השרת עומדות על הדין ביום רה"ש, יש מהם שמוֹרים זכות לטובה, ויש מהם שמורים חובה לרעה. כשאדם נידון, ישנם סנגורים וקטגורים, ורְאה רחמיו של הקב"ה, שנתן עצה להינצל מהדין.

תקצ כתוב, זיכרון תרועה. וזכר לתרועה זו, אמר הקב"ה, הריעו לפניי בתרועה זו, שהיא זיכרון אותה התרועה, מיד, כמ"ש, ונושעתם מאויביכם. תרועה היא הכוח של יצחק שהסכים למסור עצמו בעקדה. כשאדם בצרה ומבין שיש לו אויב מבפנים, ומוכן להריע בשופר, היי בבחינת הבינה שבו. השאלה היא כיצד מפרש האדם את המציאות שמולו. ​​ אל לו להסכים בכלל לוותר על החיבור לבורא, אפילו הקטן ביותר. אין רע בעולם, יש לכאורה רע בפירוש האדם את המציאות.

קצא אויביכם, אלו המלאכים, המורים חובתם של בני אדם. יש מורים חובתם של בני אדם, ויש מורים זכותם. ואפילו אחד מני אלף מורה זכויותיו, עוזבים אותו. כמ"ש, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. וכתוב אחריו, ויחוננו ויאמר פְדָעֵהו מרדת שחת.

תקצב האם יש מלאך משׂטין זכותו של אדם? אמר רבי שמעון אין מלאך משׂטין זכות. אלא יש מלאכים ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם, בכל שעה שיחטא, והם מורים אותו דבר שהצטוו, שמורים העוונות של בני אדם מלאכים אלו מאבחנים ומראים לו את מקום עבודתו ומה עליו לתקן.

תקצג בדומה לזה כתוב, וכל צבא השמיים עומד עליו מימינו ומשמאלו. עליו, על אחאב, שהיו מעיינים בדינו של אחאב, מימינו ומשמאלו. האם יש ימין ושמאל למעלה? אלא אלו מֵימינים לזכות, ואלו מַשׂמאילים לכף חובה.

תקצד אמר רבי יהודה אמר רב מפני מה יש ברה"ש דין הגוף והנשמה? מפני שנולד בו אדה"ר, ובו ביום נעשה גוף, ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין מה תפקידו של האדם בעולם לדורות.

תקצה בחג סוכות נידונים על שהם מבזים בנטילת ידיים, ועל שהם מזלזלים במקוואות ובטהרות שהם מים. וע"כ נידונים על המים, על עניין המים. מהם הם חסד ​​ הוא התפיסה האֳמוּנִית שבאדם, שצריך לתקן את תפיסת הדין שבאדם. כשמזלזלים בתפיסה האמונית, וכסימן מזלזלים בנטילת ידים בדרך שלשה קווים, או בטבילה במקווה בבחינת כל הבוטח בהשם חסד יסובבנו. אמונה בהשם אומר שאדם מאמין, שבגין דהבורא הוא רב ושליט, הוא שלם, טוב ומטיב, ולכן אין סיבה לחשש.

תקצו אמר רבי אחא, כמו כן, בארבעה פרקים האדם נידון:

א. ביום שמהרהר העבירה,

ב. בזמן שעושה העבירה,

ג. ביום רה"ש,

ד. בעוה"ב.

וגם:

א. בזמן שעושה העבירות,

ב. בזמן שיחלה, כיוון שיחלה האדם מעלים אותו לדין,

ג. בזמן שמת, כשהנשמה יוצאת ממנו,

ד. בעוה"ב.

בראשית זוהר חדש קפז - קפט שעור 63

יהי מאורות

הארה היא סוד של הרגשה, ידיעה שזה סוג של התחברות. בנפש האדם ישנו המאור של השכל, והמאור של הלב, מאור המדע ומאור האמונה. כך נתן באדם תודעה אמונית, ותודעה גופנית מדעית. התחברות פנימית היא חשובה לכל התפיסה של האדם.

שני מאורות אלו בנפש מאירים בשווה, ולאדם בחירה למה הוא נותן חשיבות, כאשר הבחירה הנכונה היא באמונה. כסימן בבריאת העולם, הורה הקב"ה ללבנה, ללב ואמר לה לכי מעטי את עצמך. שרק בכך, בביטול תוכל לקבל אור אהבה אמיתי.

תקסט. פרשה שישית, ויאמר אלקים ויהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. אמר רבי יצחק בר יעקב, הנך יפה רעיתי ומום אין בך, בא וראה, כשברא הקב"ה את עולמו, עשה אותו מאותו אור הנאצל מלמעלה, וברא השמיים מאותו הרקיע הראשון, שהכין אותו הקב"ה וברא אותו בתחילה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שהתהוו ממנו. כל דבר בחכמה, כשמסתכלים על השורשים, רואים בהם יסוד ובסיס לכל מה שקורה אחר כך, הכל נמצא בד' בחינות דאור ישר, וכל תהליך ראשוני הופך ליסוד לכל מה שקורה לאחר מכן. כך הצמצום הראשון, שלא לקבל בעל מנת לקבל, וכל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם. המסך הוא כוח הצמצום, ומצמצום זה נובעים כל הצמצומים לאחר מכן.

תקע. אמר רב יהודה אמר רב, אותו הרקיע, יסוד דז"א, הוליד כל המאורות מאותו האור שמקבל מלמעלה, מז"א. וכשברא הקב"ה אותו הרקיע, לקח את המאורות והניח אותם באותו הרקיע הנקרא רקיע השמיים, יסוד דז"א, כי אותו הרקיע, יסוד, התהווה מהשמיים, שהוא ז"א. זה הרקיע היסודי ממנו נבנו כל הרקיעים הנוספים

תקעא. אמר רב יהודה אמר רב הרקיע העליון, שהוא בחזה דישסו"ת, הוליד השמיים אשר תחתיו, ז"א. והשמיים, ז"א, הולידו את הרקיע הזה, כי ז"א האציל את היסוד שלו. ונקרא, רקיע השמיים. ולקח הקב"ה המאורות האלו ונתן אותם ביסוד דז"א, המשפיע אותם למלכות, הנקראת ארץ. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים. נתן את המאורות, השמש והירח ובהמשך את הכוכבים, ליסוד דז"א וממנו מושפעים כל הנבראים.

תקעב. עשה הקב"ה, בינה, את המאורות האלו, והניח אותם ברקיע הזה, יסוד דז"א, להיות ממשלה על הארץ, המלכות, ולהשתמש בהם הבריות, שהתחתונים יאותו לאורם התחתונים הם נשמות הצדיקים אשר ילכו לאור אותם כוחות. וכשברא אותם, נתנו שניהם את אורם בשווה.

השמש והלבנה, ז"א ומלכות, הייתה מדרגתם שווה, שז"א הלביש את קו הימין דבינה, והמלכות הלבישה את קו השמאל דבינה.

אמרה הלבנה, ריבונו של עולם, אין לך להתנהג בשני כתרים בשווה. לכאורה טענה נכונה, אומרת אני מושלת מצד החכמה, ז"א מצד החסדים, אז איזה כתר נתתה ברקיע שישלוט בעולם, מה עשה הקב"ה, בינה? המעיט אותה. וזוהי הכפרה של שעיר ר"ח, שכתוב בו, חטאת לה׳. מיעוט הלבנה היא המצב של המלכות שיש לה חוכמה ואינה יכולה להשתמש בה, כאן עליה למעט עצמה ולקבל שהאמונה חשובה יותר, וכך יש סיכוי שתוכל לקבל ההארה הגדולה. בלי שהחסדים והאמונה ישלטו אין קבלת הארה.

תקעג אמר רבי יעקב בכמה מקומות למדנו זה העניין ולא התיישב בליבי, כשבא רבי נחמן שאלוהו, אמר להם הוא כמשמעו, אמר רבי יהודה לרבי יעקב, אתה רוצה לעבור על דברי חבריך, שתק.

תקעד. רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא, בא לראות את רבי אלעזר ברבי שמעון חותנו. יצא ביתו ולקחה את ידיו לנשקה, אמר לה לכי מעטי עצמך לפני בעלך שהוא קדוש. שמע רבי אלעזר אמר עתה נזכרתי בדבר אחד שהוא מרגלית, שנאמר על הלבנה לכי ומעטי עצמך, כי הלבנה חשבה שניתנה לה השליטה. הלבנה היא ההרגשה הפרטית של האדם אמר לו רבי יוסי, כך שמעתי כדי שלא אעבור על דעת החברים שבוחרים באמונה, כדי שלא לבטל חשיבות חבריו.

תקעה. פתח רבי אלעזר את פיו ואמר, ​​ אשריך ישראל מי כמוך, עם נוֹשַׁע בה׳, מָגן עֶזרך ואשר חֶרב גאוותך. וכי גאוותם של ישראל היא החרב? לא. כי החרב ניתנה לעשיו, כמ"ש, ועל חרבך תחיה.

תקעו אמר רבי אלעזר, אלא כך שמעתי מאבי שהכתוב סובב על תלמידי חכמים, כאשר שומעים דבר ואינו מתיישב בליבם, הם נלחמים זה עם זה, כמו אלו לוחמי מלחמה בחרב, ורוצים להרוג זה את זה. ועליהם כתוב, ואשר חרב גאוותך. וזה רמז על קושי ההבנה שבאגדה של קטרוג הירח, שצריכים לבאר אותם ולא לבטל אותם. כל הבעיה היא כשמבקשים חכמה בלי חסדים, כלומר כל אחד אומר אני אמלוך. כל התיקון שיש לעשות כדי שלא יהיה ריב בין חברים, שילכו כתף אל כתף. מידת החסד מייצרת חיבור בין החברים, ולא מידת הדין, שמרגיש אדם שהוא החכם ואינו מסכים עם החברים. לכן אמר לו לאותו חבר, לך מעט עצמך לאהבת חברים. זהו התיקון באצילות, שו"ק הוא חפץ חסד בז"ת. התיקון הוא אהבת חברים.

תקעז. כשברא הקב"ה את השמש והלבנה, גזר על השמש, שתחזור להיות שליטתו של עשיו. וגזר על הלבנה, שתהיה בעוה"ז שליטתו של יעקב. ומינה עליהם שרים חזקים, עד שיבואו שתי האומות האלו. בעולם הזה החשוך, בו ההרגשה היא שליטה של הרצון לקבל הגופני, בחינת עשיו, כלומר הגילוי של השמש בבחינת הדין, והאמונה שהיא בחינת הלבנה נסתרת בעולם הזה ואינה שולטת. אולם אם אדם חי את עולם הבא שלו, את פנימיותו, אז הוא נותן ליעקב לשלוט, לאמונה.

תקעח. והשר ההוא, שהתמנה על הלבנה בשביל האומה של יעקב, ביקש מהקב"ה שתינתן השליטה ללבנה בעוה"ז שתהיה שליטת האמונה. שתינתן השליטה לאומה של יעקב. אמר הקב"ה, וכי מה צריכה האומה של יעקב לשליטה בעוה"ז, אלא לעוה"ב יהיו שולטים על כל אוה"ע. אבל בעוה"ז, לכי ומעטי את עצמך, ושעבדי עצמך בגלות לִזכוֹת לעוה"ב. בנקודה הפנימית, שהיא בחינת העולם הבא, כבר יכול לזכות בשליטה בעל אמונה. מלמד לנשמה שלא תשעבד עצמה לעשיו, להבלי העולם הזה, אלא עליך למעט עצמך כדי לזכות בעולם הבא, גם אם לא מרגישים כך, פועלים מעל טעם ודעת. מבחן התוצאה החיצונית אינו קובע. הפנימיות קובעת, ונראה בחיצוניות שיעקב אינו שולט, אך בעולם האמת הנצחי וודאי שולט. בעולם זה משעבד עצמו בגלות של עשיו, וכאשר פועלים ומעבדים עצמנו לעבודת השם פנימית, זוכים לבחינת עולם הבא.

תקעט כשבאה האומה של יעקב, התרעמו לפני הקב"ה, על שנלקחה מהם הממשלה וניתנה לעשיו. אמר להם הקב"ה, האם עוד אתם צריכים ממשלה בעוה"ז, שהרי אני ערב להשליט אתכם לעוה"ב על כל האומות. ומשום זה הקריבו עליי כפרה, על אותה הבטחה לעוה"ב אם בחוקותי תלכו, תזכו בנקודה הפנימית שאני ערב בו. הקריבו כפרה ועסקו בתורה, ועליי לתת לכם שכר טוב, ועליי להשליט אתכם על כל האומות, שמשום זה מיעטתי את הירח בעוה"ז. נותן לך השם יתברך את הנקודה הפנימית, אז למה מחפש אדם בעולם הזה יופי חיצוני, כסף, כבוד, וזהו עיוות מחשבתי לחשוב שפרס חיצוני יביא אותך לאושר פנימי. ​​ יש סדר התנהלות בחיים, ואומר הקב"ה לאדם שזאת מציאות העבודה שתאפשר לכם להגיע לאהבה, להשתעבד לעשיו בעולם הזה, כאן עליכם לרכוש כל יום אמונה. אל לו לאדם לחפש "רבנים של מצבים" של עולם הזה, שמבטיחים כאן שכר חיצוני, אלא יחפש רבנים של צורות כמו כל גדולי ישראל שמכוונים לנקודה הפנימית.

שואל רצון הגוף, עם מה תקנה במכולת, אלא שאין טעם אפילו לקבל את כל המכולת, אם אגב כך לא משיגים את הנקודה הפנימית. ​​ 

תקפ ​​ בא רבי יוסי חמיו ונשקו בראשו של רבי אלעזר. קרא את ביתו ואמר לה, התגלות של אור, ונר ​​ הנבדל בטובו יש אצלך. אשריך אשרי חלקך, אשרי חלקי בעולם הזה שזכיתי לראות כך. לראות בעולם הזה את בחינת העולם הבא ברבי אלעזר.

תקפא רבי יוחנן אמר זכו ישראל, מאיר להם הקב"ה, ואינם צריכים לנר אחר. כמ"ש, והיה לָך ה׳ לאור עולם. כשהקב"ה מאיר לאדם, הוא לא צריך מכונית יפה.

תקפב ישראל, כיוון שהתחלף להם השלטון, שלא לשלוט בעוה"ז אלא בעוה"ב לא במקרה אלא במעבר למקרה, לא במצב אלא בצורה, מונים חשבונם לפי מהלך הלבנה. שבה מנהיגים ישראל חשבונם. כמ"ש, הינך יפה רעייתי. רעייתי, פירושה מנהיגתי. ומום אין בך אם אדם מקבל את המציאות הזו שהאמונה, הנקודה הפנימית היא החשובה, אז אין בו מום. שלא נמצא בך חיסרון במועדים ובזמנים.

תקפג שנו חכמים בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. אמר רבי אלכסנדראי, וכי לא נידון אלא רק בפרקים אלו, אמר רבי יצחק, אין כל רגע ורגע, שאין הקב"ה משגיח באדם בכל מה שהוא עושה. וכאן למדנו שרק בארבעה פרקים בשנה הוא נידון.

בראשית זוהר חדש קפד - קפו שעור 62

תַדְשא הארץ דשא

החכמה המושפעת למלכות לגן, מקורה בגן עדן, כלומר בדרך נכונה ניתן לקבל בגן לזון את הגן התחתון. האור העליון שניתן שלש פעמים ביום, זן את כל העולם, והכל לטובת האדם. שלב ראשון מלכות דאצילות מקבל הארה ולאחר מכן נותנת לעולמות בריאה יצירה עשייה שלא יכולים לקבל אורות גדולים ישירות.

אי אפשר לתפוס שום דבר ממלכות דאצילות, מלשון אצלו, אלא דרך עולמות בי"ע. וגם מלכות זו היא תוצאה של העולמות הקודמים לה.

תקנח. אמר רבי יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמיים וארץ, עשו כולם התולדות שלהם. ולא חסר מהם כלום. כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ. ומתי נעשו תולדות אלו? כמ"ש, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים. בו ביום נעשו כל צורכי העולם נעשה בכלל, אך לא גלוי עדיין. ואח"כ גילה אותם, בכל יום דרך הפרטים שמגלים את הכלל. ונתן טעם לכל דבר באותו היום שהתגלה. כל ידיעת הפרטים ולימודם הוא כדי להבין את הכלל.

תקנט. אמר רבי יוחנן, בו ביום שנבראה הארץ, הולידה והצמיחה כל תולדותיה, והיו כולן גנוזות תחתיה, עד שאמר לה הקב"ה, תוצֵא הארץ. לא אמר, תברא הארץ, אלא תוצא הארץ, דבר שהיה גנוז בה, והוציאה כל דבר ודבר, באותו הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם, למינם.

תקס. אמר רב יהודה כך עשה הקב"ה לארץ, כנקבה זו המעוברת, ואח"כ מוציאה עוברה ממנה. כך הייתה הארץ, בשעה שנבראה, התעברה מהיסודות כולם שנכנסו בה, והם הוציאו כל התולדות שלה.

תקסא. אמר רבי יהודה, כגידים של הרחם שבאישה המלאים מזרע האיש, שיש בו כל היסודות, כך הארץ, בו ביום שנבראה, בו ביום התעברה, מכל מה שהולידה מה שהזכר נותן את ההזרעה לאשה, נותן לה הכל בתחילה, והוולד מתפתח לפרטים רבים. כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, ומיד, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח. הרי כאן ארבעה יסודות: אש מים רוח חושך. אלו הולידו כל תולדותיה, ומאלו נוסדו כולם. וכל התולדות התהוו מכוחות אלו.

תקסב. א"ר אבא, הביצות הימים שמלאים מים, הם החומר גלם של הארץ שבארץ מלאות זרע כנקבה, מאלו המים העליונים, שהם זכרים, ומתעברת מהם, כנקבה המתעברת מהזכר. אומר שגילוי הפוטנציאל היה כבר. מכאן שדרושה התפתחות נפשית על פי החוקים העליונים, כדי לקבל את ההטבה האלוקית.

תקסג. שאל רבי חגי לרבי דוסתאי, והרי כתוב, תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו. אם הארץ הוציאה אילנות ופירות, למה כתוב אח"כ, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח?

תקסד. אמר לו כך הוא, שכבר הוציאה התולדות. אבל באותו הזמן עוד היה באילנות ובדשאים הכוח המוליד, שיוכלו להוליד אחרים. מפני שלא המטיר ה׳ אלקים על הארץ, ולא היה אֵד שעולה מהארץ, שאם היה כך, כבר היו כל כוחותיהם בהם להוליד ולהצמיח. אבל מפני זה שעוד לא המטיר, לא היה בארץ הכוח המוליד. כמו אדם קטן שיש בו כבר את כל החלקים, שיש בו כוח אך עדיין לא מוליד

תקסה. ר יצחק הלך לרבי זירא, נכנס לביתו לליבו, ומצאו שהיה מטייל בגן כלומר נכנס גם הוא לאותה תודעה גבוה של טיול בגן, פתח ואמר, כתוב, ובני קֵיני חותן משה עלו מעיר התמרים. מה ראו בני יתרו לעלות משם? למה היו צריכים לעלות מיריחו, עיר כה חשובה, עיר בה יש תענוג של רוחניות.

תקסו. אמר רבי יהודה אמר רב, יריחו הייתה שקולה כנגד כל ארץ ישראל, מרוב התענוגים הרוחניים שהיו בה. ונקראת יריחו ע"ש הריח. אמרו בני יתרו, אנו צריכים לעסוק בתורה, והתורה אינה צריכה תענוגים, נקום מכאן אל ההר ונעסוק בתורה. נלך להרהור יותר גבוה, נעסוק בתורה ונוותר על האור, ונלך להשיג דבר גדול יותר, בדומה לצמצום.

תקסז. אמר לו בני יתרו עדיין לא היו יודעים בתורה, והיו צריכים בהר, שזו דרכה של תורה, חיי צער תחיה וגו. מוסיף ואומר אני כבר יודע בתורה, אני כבר בשלב שצריך צחות כלומר כלים של תענוגות. ישנם זמנים בהם צריך האדם ללמוד גם להתענג, מצב של שבת, לאחר שטרח והכין אותה

תקסח אמר לו על הכתוב ותוצא הארץ דשא. הוציאה הארץ לחוץ כל התולדות שהיו בה, ושהיו גנוזות בה. ולא היו בהן כוחותיהן, עד שהמטיר ה׳ על הארץ, ועמדו כל התולדות בכוחן השלם. וכתוב, וירא אלקים כי טוב כח המוליד הוא אור החכמה, כלומר גם צד האשה, הרצון לקבל מעורב. רק או דנשמה אין בו כח הולדה, כמו שיש רק את צד האיש שהוא לימוד התורה, אך צריך גם את יכולת החלוקה והארגון, בלי זה לא יכול האדם לראות את הדבר כראוי. רק רוחניות לא מספיק, צריך גם צד מעשי. כאשר עובדים עם הרצון להשפיע, יש את אור החסדים, וכשמשלבים את הרצון לקבל, מופיע אור החכמה. כמו האישה, כך הארץ צריכה את כוח ההולדה של המשפיע.

בראשית זוהר חדש קפא - קפג שעור 61

תַדְשא הארץ דשא

בכוח הזריחה וההתעוררות בנפש האדם, מאפשר לו לרפא מכאובים, וכל הברכות מתקיימות בו. על האדם למצוא את נקודת ההזרחה הנפשית שבו, שאז הוא נחשב צעיר ללא קשר לגיל גשמי. ומי שחי רק את העבר, ואת ההבלים הגשמיים, הוא זקן. זוהי רוח מזרח, שמפעימה את העבודה הנכונה בקו אמצעי, בכוח ההשפעה.

הרוח המערבית שבנפש מאפשר להגדיל את הנקודה הנפשית, ולהצמיח את כוח ההתחברות של כח המלאך רפאל שהוא קו אמצעי, כלומר כאן צריך האדם לחבר גם את הרצונות העצמיים שלו לקו אמצעי.

רוח דרומית היא הכוח שמביא תאווה לאדם, מחממת את הלב והרצונות, אך כאן עליו לדעת לתלות ארץ, את הרצון על בלימה, שאין להשתמש ברוח זו כשלא יודעים לנתב אותה, וכשפועל נכון, יכול האדם להוריד מעצמו את כל העיוותים.

רוח צפונית מקררת וטובה לחולים, לקרר את החום הגדול שהוא טוב, הוא המייצר חיות, התלהבות בדרך השם.

מלמד האר"י הקדוש, שכל תחתון הוא מחצית מהעליון. כלומר אם אדם מקבל שהוא רק חצי, והעליון הוא שלם המייצג את החסד וההטבה. עדן גימטריה 124 מחצית מאברהם שהוא 248. חצי זה ניתן לקבל למי שמוכן לקבל שהוא חצי, ומוכן לקום במחצית הלילה ללמוד תורה.

תקמה. וכל הצדיקים כולם נהנים מזיו המראָה של מעלה, וניזונים ממנו, ומזמרים לפני יוצרם בגן עדן. זהו שכתוב, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. הייתכן, שאול רבי תנחום, היעלה על דעתך שהקב"ה יאכל? אינו כן, אלא כמי שאומר, יבוא המושל של הבית ויאכל האורח. כך כתוב, יבוא דודי לגנו. כלומר, כשיבוא דודי לגנו, יאכל הממתין לו שם, שהוא פרי מגדיו, הצדיקים, שהם פרי מגדיו של הקב"ה.

תקמו. כשמתחילה רוח צפונית לנשב, כל השמיים, וכל הרקיעים, וחיות הקודש, והאופנים, וכל צבא השמיים, כולם מזדעזעים ומתחלחלים ופוצחים ברינה ובשבח למי שאמר והיה העולם, עד שנכנס עם הצדיקים בגן עדן בחצות הלילה.

תקמז. אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש בו נשמה קדושה, ושומע קול תרנגול קורא בחצות הלילה. כי בחצות לילה כשנכנס הקב"ה בגן עדן, ניצוץ אש יוצא מבין גלגלי החיות, והולך בכל העולם, ונוגע תחת כנפיו של התרנגול. ובאותה שעה, הוא דופק כנפיו זה בזה, בפחד, וקורא. וזהו בחצות לילה.

תקמח. ומי שיש לו תבונה בליבו, ויתעורר ויקום לעסוק בתורה, הולך קולו ונשמע בגן עדן, והקב"ה מקשיב. והצדיקים שואלים אותו, ריבון העולם, מי הוא זה? והוא משיב ואומר, פלוני, והנשמה הקדושה שיש בו, עוסקת בתורה, הקשיבו כולכם, כי זה טוב לפניי מכל השִׁירות והתשבחות שאומרים למעלה. דבר גדול לעסוק בתורה בחצות לילה, שחצות לילה הוא סימן חשוב לבוא להתעורר ולעבוד בקו אמצעי

תקמט. כתוב, היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני. שהקב"ה אומר לנשמה, נשמה קדושה, שאת יושבת בעולם ההוא בגנים, בין גְנוּת וטינופת, ואת עוסקת בתורה. בשעה זו, חברים מקשיבים לקולך, שהוא עָרב. וכיוון שכך הוא, השמיעיני והרימי קולך בתורתי, ואתן לך שכר חסד בעוה"ב בפנימיות האדם, ואין לחפש את השכר בעולם זה.

תקנ. אמר רבי תנחום, דוד היה יודע את השעה של חצות הלילה. כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכשהיה חצות הלילה, רוח צפונית באה ומנשבת בו, ומיד היה קם ומתגבר בשירות ובתשבחות. כמ"ש, עורה כבודי עורה הנֵבל וכינור, אעירה שחר דוד המלך היה מלומד בתשבחות השם ע"י כוח הביטול העצמי, והגאווה בדרכי השם.

תקנא. אמר רבי זירא מאין לנו, שרוח צפונית מנשבת בכינור? כינור הוא כנגד מיתרי הלב. אמר רבי יצחק, כתוב כאן, עורה כבודי, וכתוב שם, עורי צפון. כמו ששם הוא צפון, אף כאן הוא צפון. והיו מקשיבים לדוד בכל לילה, הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן. וזהו בחצי הלילה.

תקנב. עשה הקב"ה גן עדן למטה בארץ, מכוּון כנגד כיסא הכבוד, שהוא המלכות, ופרוכת הנורא, שהיא הרקיע כעין הקרח הנורא, שממעל המלכות. מקום ידוע יש עליו בגן עדן, אשר לא שלטה בו עין נביא וחוזה לראות, לא במחזה ולא במראה. עדן שמו, חכמה עליונה. כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתךָ. שעל שמו נקרא גן עדן. עדן זו חכמה עליונה של א"א חכמה שלא ניתן להשגה.

תקנג. אמר רבי שמעון, מאותו עדן שלמעלה ממנו, החכמה העליונה, ניזון אותו הגן, המלכות, שלמטה ממנו מעבר דרך ל"ב נתיבות החכמה, משם לזקנו של ז"א ומשם למלכות. ומתדשנים משם כל האילנות וכל היבולים וכל הצמחים שבגן, שהם מדרגות האורות והנשמות והמלאכים שבגן.

תקנד. אמר רבי שמעון ג' פעמים בכל יום מנטף אותו עדן שלמעלה מעל הגן מכל הריחות הטובים, והזוהרים העליונים, וההנאות, והחמודות. ומאותו הריח, והחמדה, וההנאה, שיורדים עליו, ניזון ממנו כל העולם.

החכמה מושפעת אל המלכות ע"י ג׳ קווים דז"א, וזה ג' פעמים בכל יום שמנטף אותו עדן שלמעלה מעל הגן מכל הריחות הטובים. ומאותו הריח, והחמדה, וההנאה, מקבלים כל התחתונים שבבי"ע מאותה בחינה של ז"א שמזדווג עם המלכות, ואז מקבלים נשמות הצדיקים שבבי"ע.

תקנה. למדנו, אמר רבי שמעון, כשאמר הקב"ה, תדשא הארץ דשא, מיד הצמיחה הארץ כל היבולים וכל הדשאים וכל האילנות שבגן עדן בתחילה. ואח"כ הצמיחה לכל העולם. אמר רבי יהודה הארץ הצמיחה לכל העולם, והקב"ה הצמיח לגן עדן. כמ"ש, וייטע ה׳ אלקים גן בעדן מקֶדם. לפי רבי יהודה, הקב"ה מנהיג את ישראל שראויים להיות בגן עדן, את צד ישראל שבאדם, שהחוק אומר שהכלים העליונים נגדלים תחילה ומקבלים קודם את האורות.

תקנו. אמר רבי שמעון הארץ הצמיחה הכול. והקב"ה בירר כל המשובח שבהם ושתל אותם בגן עדן. וממה שיורד מעדן, ניזונים כולם. אומר שקודם נטע הקב"ה את הכל, ואז את המשובח שם בגן עדן ממנו מקבלים כמ"ש, ישׂבעו עצי ה׳ ארזי לבנון אשר נטע, אשר שָׁם ציפורים יקננו. הציפורים, אלו הצדיקים, שהקב"ה עושה להם כנפיים, כציפורים לעוף למעלה, בדעת ובתבונה לדעת להתמצא ולהסתובב גם בדברים המופשטים, ולהעלות אותם לאותו מקום הגנוז להם, שכתוב בו, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה לִמְחַכה לו. כמה יודע האדם להתגעגע לקשר עם הקב"ה, געגוע זה אומר בעל הסולם, כמה אתה יודע ומרגיש שהקב"ה רוצה להשתעשע אתך, תלוי בך, כמה אתה רוצה.

תקנז. אמר רבי יהודה הולידה הארץ דשאים, המגדלים לאח"כ, ע"י זריעתם, וצומחים, לעשות צורך העולם. וכל העשבים של רפואה לרפא בהם הבריות, כולם הולידה והצמיחה הארץ בבת אחת.

בראשית זוהר חדש קעח - קפ שעור 60

תַדְשא הארץ דשא

זמן הוא אינו זז בפני עצמו, אלא האדם נע בזמן, השינויים התודעתיים שלו הם מספר חידושי הצורה שנותן ברצון, לכן על האדם לדעת איך להזיז את התודעה שלו בזמן, ואם אילו כוחות עליו להשתמש כדי לעבור למצב תודעתי גבוה יותר.

תקלא. ויאמר אלקים, תַדְשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו. רבי יצחק פתח, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני ייזלו בשׂמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מְגָדיו. רבי אבהו אמר, כמה יש לו לאדם להרהר במעשיו, ולפקוד אותם בכל יום כלומר לתת להם מודעות וזכירה כשעושה מעשיו, הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה מעולם אצילות, לדעת ולהכיר בוראו, ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה, בכל יום ויום. לצורך כך באה הנשמה, לראות את גדלות השם יתברך שהוא טוב ומטיב, בכל מפגש עם המציאות ישאל עצמו מה הבורא מצפה ממני, וכך מתאפשר לאדם להמליך על עצמו את הקב"ה, ולבוא לכלל כשהוא ממלא תפקידו היחודי.

תקלב. אמר רבי יצחק, ארבע רוחות מנשבות בכל יום, מארבע רוחות העולם. רוח מזרח מנשבת מהבוקר ועד חצי היום. ויוצאים עימו מאותו אוצר החמדה. אוצר יש למעלה בשערי מזרח, חמדה שמו, יש בו 3075 רוחות רפואה לעולם. מהמזרח, מקו אמצעי

תקלג. למדנו בברייתא של רבי אליעזר שכתוב, בוקר לא עבות. כשהוא בוקר, מי שיש לו כאבים וחוליים אינו נלכד בעבות, במדה"ד, הנקראת עבות.

בוקר הוא כאשר ישנה הארה של קו אמצעי שנק מזרח, אז יש רפואה לצד הדין שהוא מנותק, ויכול להתרפא ע"י חיבורו לימין, האמונה שמרפא את הדין, את הרצון לקבל שהוא חולי כאשר מנסה לעמוד מעצמו.

תקלד. אמר רבי יוחנן בן זכאי, יש מלאך ממונה מהבוקר ועד חצי היום כשהחסד פועל בעולם. להגיד בבוקר חסדך. באותה הרוח הבאה ממזרח, ושמו מיכאל, הממונה לצד מזרח. והוא מיכאל, שכתוב בו, הנה מלאכי ילך לפניך. בהסתכלות תמצא שמיכאל הוא אותיות מלאכי. וזה שאמר הקב"ה למשה, הנה מלאכי ילך לפניך. כלומר, הנה מיכאל ילך לפניך. למעשה אמר הקב"ה למשה, מיכאל, קו ימין, בחינת רפואה, שמרפא את בחינת גבריאל שברפאל. האמונה היא זו שמרפא את השמאל. מיכאל גימטרייה תשעים ואחת, גימטרייה אמן. רפואה היא בחינה אמונית מעל טעם ודעת, והיא החיבור לעליון.

תקלה. כשרוח מזרח מתעוררת לצאת לעולם, מי שהולך בדרך ויכוון רוחו לזה, באותה שעה בתפילת שחרית כל הברכות שמברכים אותו מתקיימות ויהיה שמח כל אותו היום. כוח החסד של תחילת היום, עומד גם לתפילת מנחה וערבית.

תקלו. רוח מערבית מנשבת מחצי היום עד הלילה, ויוצאים עימה מאוצר מַעיין 465 רוחות, להצמיח עשבים ואילנות ויבולים. המלאך הממונה מחצי היום עד הלילה, רפאל שמו, והוא ממונה לצד מערב.

תקלז. א"כ המלאך הממונה על הרפואה, רפאל שמו. אבל נאמר, שהרפואה באה ממזרח, ומיכאל ממונה עליו

תקלח עונה רבן יוחנן בן זכאי, אלא כל מעשיו של הקב"ה לבני אדם, הם כדי שיכירו אותו, שהוא מכה ומרפא. ובני אדם לא ייתנו ליבם לא למלאך ולא לשר. ומשום זה מחליף עיתים וזמנים, שלא יאמרו מלאך פלוני עשה לו זה, אלא הכול הוא בידו. ילמד האדם שהמלאכים הם רק אמצעים, הגרזן ולא האוחז בגרזן שהכל בידו, וכך יתנו ליבם ישר לאביהם שבשמים. לא רפאל ומיכאל מרפאים מעצמם, אלא הכל בציווי הקב"ה.

תקלט. ולפיכך מחליף רוחות, עד שיתפללו לפניו וישובו. ואז יצווה על הרפואה שתשרה עליו. ואותו המלאך הממונה על הרפואה, עושה מה שהצטווה מרצון אדוניו. לא הרופא מרפא, השם מרפא.

תקמ. רְאה רחמיו של הקב"ה, שאינו מכה את האדם, עד שמעשיו עולים במאזניים בב"ד של מעלה, ואותו שהתמנה על הדין הוא מיכאל. ורחמיו של הקב"ה, אע"פ שבשבילו מגיע לו הדין בידו, בדין, מביא לו רוח רפואה בכל יום, עד שהאדם מטיב מעשיו, וישוב מהם לפני אדונו, ואז שולח לו רפואה ע"י אותו השליח הממונה עליו, מיכאל שהוא המוציא לפועל.

תקמא. רוח דרומית מנשבת מתחילת הלילה עד חצות הלילה, ויוצאים עימה מאותו אוצר החמדה 275 רוחות, לדשן הארץ ולחמם הקרירות. ומלאך ממונה עליו אוריאל שמו, והוא ממונה לצד דרום באותה הרוח. והרוח ההיא קשה בשביל החולים ומצטערים בזה. וזה טוב לעולם. בעת ההיא דנים את הרשעים באש הגיהינום, וכל העולם שוכבים הוזים בשינה, ואין מי שיתפלל עליהם. אין הכח הרוח בתחילת הלילה מספיק כדי להתרפא, מפני שיש אור בלי חסדים.

תקמב. רוח צפונית מנשבת מחצות הלילה עד הבוקר. 300,000 רוחות וסערות באות עימה. וזה קשה מכולם לכל, וטוב לחולים, כי מרוב קרירות שבו מקרר את החום הגדול שבהם לאחר שסילק את המזיקים שלכך צריך חום שיוריד את צד הרשע, ואז טובה הרוח צפונית לקרר.

תקמג. אמר רבי שמעון בר יוחאי, בה בשעה יוצא הקב"ה מאלו העולמות המרובים שחושק בהם, ובא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. וקול הכרוז מכריז לפניו ואומר, עורי צפון ובואי תימן. כלומר, עורי רוח צפון. ומתעורר לבוא לעולם, ולהפיח בבשמים של העדן. זהו שכתוב, הפיחי גני ייזלו בשׂמיו.

תקמד. כשרוח צפון מנשבת בחצי הלילה, והקב"ה נכנס בגן עדן, כל הבשמים וכל האילנות שבגן עדן מעלים ריחם, ומזמרים לפניו, כמ"ש, אז ירננו עצי היער מלפני ה׳. אמר רבי שמעון, יער זה הוא כמ"ש, אכלתי יַעְרי עם דִבשי. שגם צד הנקבה וגם צד היער, שניהם קו שמאל חזק, מתקררים ע"י קו אמצעי של חצות.

בראשית זוהר חדש קעה - קעז שעור 59

ייקוו המים

תקיח. שואל רבי יצחק את רבי אלעזר שהיו הולכים במדבר. אמר אני רוצה לשאול שאלה אחת, אם זה לא חטא לשאול שאלה שהרי שאלה היא חיסרון, ואם הוא מעלה חיסרון, ישנו חשש לפגם באמונה, אמר רבי יצחק, ראוי אתה לשאול בתורה, מה שאתה רוצה לשאול. הוא ראוי לשאול, מפני שהוא בעל אמונה. מכאן למדים שמי שאינו בעל אמונה, לא שואל כדי לברר את האמת, אלא למלא תאווה אישית. שאלה אמיתית היא שאלה אֳמוּנִית.

תקיט שואל רבי יצחק על הכתוב ויַרְא אלקים כי טוב. אם היה זה קודם הפעולה, היה נכון ויפה. אלא משמע מהכתוב ממה שאמר כי טוב שהיה לאחר הפעולה. אומן בשר ודם יכול להתפעל מעבודה מוצלחת שיצא תחת ידו, ומשמע, שלא היה יודע מקודם לכן עיקר הפעולה ותיקונה ויופיה, אלא כשהייתה הפעולה נגמרת. משמע שהיה מְעיין בה כמו שהיא עומדת, ואז היה אומר, כי טוב. כי כתוב, וירא, ואח"כ אמר, כי טוב.

תקכ. עונה רבי אלעזר, אין זה חטא ואתה צריך לשאול את זה והכתוב הזה, הוא אזהרה לאדם, כי אמר רבי יהודה, כשילמד אדם במעשה בראשית פעולתו של כל יום ויום, אין לו לשאול על מה שאינו מצוּוה כלומר הלימוד צריך להיות לשם עבודה, ואין שאלה בעצמותו יתברך, ואסור לו ולומר, פעולה זו למה נעשית כך בדמות הזו, וזו נעשית כך בדמות הזו. משום, וירא אלקים כי טוב לעשותו, וע"כ אל תשאל יותר. אינך יכול לשאול למה השם עשה כך וכך, אתה כן יכול לשאול איך אני צריך לפעול טוב יותר כדי לעשות נחת רוח לבורא. וכך מלמד בעל הסולם, אל תשאל למה יש לי חמש אצבעות, אלא תשאל מה לעשות עם חמשת האצבעות. שאלה למה כלפי הבורא שהוא הטוב והמטיב אינה חוקית, מפני שאין האדם יכול להבין למה הבורא עושה כך וכך. אין מדובר כאן על הבנה שכלית שאינה מובנת, לכן תשאל לשם מה עשה בהמות, שיש להקריבם כקורבנות, ואל תשאל מה אתה צריך לעשות עם הבהמות. לא הכל שפיט במופלא ממך אל תחקור, וכן בדברים פחות חשובים, יש לבא ולבדוק עם הקשבה נדיבה ולא עם דעות קדומות.

תקכא. ועוד, כדי להזהיר את בני אדם ולהורות להם הדרך הנכונה. כי גלויה וידועה לפניו הפעולה עוד קודם שיעשה. ועכ"ז לא רצה לומר, טוב הוא, עד גמר המלאכה. וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר עד סיומו. אולי ימצא בו חיסרון, ונמצא ששיקר, ויהיה נתפס בדבריו דברה תורה בלשון בני אדם, והכתיבה באופן הזה היא הדרכה לאדם, שישבח דבר בעת סיומו.

תקכב. אמר רבי ברכיה, כך ראינו בכמה מקומות נתן הקב"ה אזהרה לאדם להיזהר ממנו. ואע"פ שלא היה צריך לו, והכול גלוי לפניו, אבל כדי לתת אזהרה לאדם, הוצרך לעשות כך. כתוב, ארְדָה נא ואֶראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה. האם לא היה גלוי לפניו, והוא צריך לדעת ולחקור?

אלא אמר רבי ברכיה, מכאן אזהרה לב"ד, שאין להם להסתמך על דעתם, אלא יש להם לדעת ולחקור ולדרוש העניין יפה. כמ"ש, ודרשתָ וחקרת ושאלת היטב. ואין לך רשות להסתמך על דעתך. אל לו לאדם להיות שיפוטי, טרם חקר ובדק את הדבר. ארְדָה נא ואֶראה, הכצעקתה הוא לימוד לאדם שיעשה קל וחומר שעליו לבדוק, לחקור לפני שהוא שופט מדעתו כיצד לפרש את מציאות.

תקכג. בעוד שהיו יושבים, ראו את רבי אבא שבא, אמרו, מבעלי המשנה בא. שאלו אותו למה נאמר כי טוב לאחר המעשה.

תקכד רבי אבא בא ללמד שהכל נברא ברצונו של הקב"ה. כך פסקו בעלי המשנה, כל מה שעשה הקב"ה, עשה אותו בציוויו ע"י אמצעי. אמר לארץ, עשי כך. ועשתה כמו שהצטוותה ולא שינתה ממנו. אמר למים, עשו כך. ועשו המים פעולתם שהצטוו ולא שינו ממנו. וכן לרקיע, כך כאופן הזה.

תקכה. וכשאחד מהם עשה איזה מעשה כמו שהצטווה, היה רואה אותו הקב"ה, שעשה באותו האופן שציווה אותו, והיה משבח אותו באותה הפעולה. כמ"ש, וירא אלקים כי טוב. כלומר, וירא באותו המעשה, שעשה אותו כמו שציווה, והיה אומר, כי טוב. כלומר, כי טוב, עשה כמו שהצטווה. וזהו, וירא אלקים כי טוב. אמר רבי יצחק תשובה זו יפה מכול התירוצים עד כה

תקכו אמר רבי ברכיה לרבי יצחק, א"כ, זהו הפירוש הכי קשה. האם לא צריך היה לכתוב, וירא אלקים את כל אשר עשו, כי הים עשה כפי ציווי השם, השמים עשו הכוכבים עשו ועוד והנה טוב מאוד? מהו שכתוב, את כל אשר עשה, שמשמע, שכי טוב אינו סובב על האמצעים, אלא על מעשיו עצמו?

תקכז. הלכו לשאול את רבי אבא ואמרו לו על הקושיה של רבי ברכיה כתוב, את כל אשר עשה, בכלל. ולא כתוב, את כל אשר עשו. כי, את כל אשר עשה, משמע שסובב על אלו האמצעים שעשה. ועליהם כתוב, והנה טוב מאוד. כי הוציאו כל מה שהצטוו, והנה טוב. ומשום זה כתוב, את כל אשר עשה. האם יכול להיות שנברא לא יעשה מה שנצווה, לכן מה הטעם לתת שבח לתוצאה שמוכרחת.

תקכח. אמר רבי חייא וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב, להיותם עומדים תמיד באותו הקיום ובאותו הדרך שעשה אותם, ושלא ישתנו מדרך זו לעולם. לא בגלל שיש להם אפשרות להשתנות, אלא בכך שאין להם בחירה וזה טוב. יש יותר מטוב, טוב מאד שיכול האדם להגיע בדבקות ואהבת הבורא כשותף לייחוד.

תקכט. אמר רב הונא אמר רב, לשלושה קרא הקב"ה שמותיהם במעשה בראשית: השמיים הארץ המים. השמיים, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. הארץ, כמ"ש, ויקרא אלקים ליבשה ארץ. המים, כמ"ש, ולמקווה המים קרא ימים. וקרא להם שמות, כדי לעשות בהם כל מלאכתו. כי כל מלאכתו נעשתה ע"י שלושת אלו. שמים ארץ ומים

תקל. ומה שיצא משלושת אלו, השמיים הארץ המים, הניח הקב"ה בשביל אדם, שיקרא להם שמות לקרא שם אומר להבין את התפקיד של אותו דבר. כל מה שהוציאו השמיים והארץ, אדה"ר קרא להם שמות, כמ"ש, ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חיית השדה שם הוא המסך שהוא הדרך שבה אדם מתייחס למפגש שלו עם החיים. כח המסך הוא השם עם התפקיד הייחודי שלו בכלל.

בראשית זוהר חדש קעב - קעד שעור 58

ייקוו המים

מי שרוצה לדעת עניין קיום העולם הזה שהוא המלכות, ידע עניין המלח שהוא הרצון לקבל. ודרך זה להסתכל בחכמה, לדעת את הסוד של התלבשות אור החכמה בחסדים, שרק כך ניתן לקבל חכמה.

מציאות סערת הנפש שיש באדם, באה ממכת חושך, היינו אורות גדולים שלא ניתן להשתמש בהם. כאן יש ללמוד לשלב השתוקקויות אלו ולהביאם לקו אמצעי, ולדעת את סוד המלח, התלבשות האורות בחסדים, רצון בהשפעה. לקחת את הרצון האישי כשותף תחת האמונה.

תקז. אלו החוזים בכוכבים המעמידים כוסות של מים ומלח, הוא עניין של אורה ואור הנר, כדי להסתכל בחכמה.

החוזים בכוכבים רוצים להידמות לייחוד הקדושה כקוף בפני אדם. וע"כ הם מעמידים כוסות של מים ומלח, אשר ייחודם בקו אמצעי מעורר גילוי החכמה. וזהו עניין של אורה, אור חסדים, הנקרא מים. ואור הנר, מאורי אש, המרומזים במלח. כדי להסתכל בחכמה, שבזה הם מעוררים הסתכלות בחכמה. יש להיזהר מהם מפני שמנסים לפעול קו אמצעי שלא בדרך הקדושה, אלא לתאוותם האישית.

תקח. ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד. רבי פתח, מִקולות מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים, אדיר במָרום ה'. מקולות מים רבים, כשאמר הקב"ה למים, שיתכנסו למקום אחד, היו משוטטים לכאן ולכאן, והתגאו למעלה. בשלב זה היו לאדם ידיעות רבות, אך הן לא היו מרוכזות במקום אחד, ידיעות מפוזרות בלי שיטה. כך המתחיל בדרך רוחנית, צובר ידיעות מפוזרות, כאשר בשלב מוקדם עדיין אינו יודע לגבש אותן לתבנית מסודרת.

תקט. אמר רבי יצחק, בשעה שאמר יקוו המים, לקחו המים את הארץ, שהייתה מכונסת בהם, והיו מכסים אותה. אמר להם הקב"ה, לא כך, אלא היכנסו כולכם למקום אחד, ותיראה היבשה. משמע, שהארץ הייתה מקודם בין המים, יבּשה בלי לחות. כי כתוב, היבשה, עם ה׳ הידיעה, שמשמע היבשה שמקודם לכן. אומר לאדם, יש רצון שנמצא בתוך המים, אותו צריך לגלות ולא משהו אחר. אין מה לחפש רצונות חדשים, אלא לגלות את הקיימים שניתנו לנו מלמעלה. מה שניתן מלמעלה צריך להיבחן לפי החוקים העליונים, ולא לפי גחמות אישיות.

תקי. והיו המים הולכים, מתרוממים ויורדים, ומשמיעים קולם לסוף השמיים, עד שגער בהם הקב"ה והכניס אותם לתהום, ושָׁם הוא מקור המים. ועד עתה קולם לא השתתק. וקרא להם יַמים. וכשהם מתרוממים, שָׁם במקום ההוא נשבר כוחם, ויורדים, ואינם יוצאים לחוץ, מפחד גבורת ה'. כמ"ש, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'.

תקיא. אמר רבי יוסי, אם כן מה כתוב אחריו, עֵדוֹתיך נאמנו מאוד, לביתך נאֲוָוה קודש, ה' לאורך ימים. עונה רבי יצחק, אמר דוד, ריבונו של עולם, עדוּת שעשית במעשה בראשית, הם אמת להעיד עליהם בכל יום. כל המעיד במעשה בראשית בכל יום, מובטח לו שהוא בן עוה"ב.

תקיב. ואמר דוד, אתה שעשית את כל העולם, ועשית את המים, והמים היו מכסים את העולם מהריבוי שבהם, ועשית להם שיתכנסו בצמצום כולם אל מקום אחד שתראה היבשה, כך יהי רצון מלפניך ששכינתך, שהיא מלאה כל העולם כולו, שתצמצם אותה בביתך, שיותר ראוי הוא שתהיה שם. כמ"ש, לביתך נאווה קודש כל היופי של הקודש שמובדל מחול ומרוכז במקום אחד לעבודה נפשית, ולא לזמן מועט, אלא, לאורך ימים.

תקיג. ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד, ותיראה היבשה. רבי תנחום פתח במקרא הזה, הצדיק אבד ואין איש שׂם על לב לא כל כך אכפת להם, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. כשהקב"ה מסתכל בעולם ורואה שאין בני האדם צדיקים, והרבה רשעים פורחים בעולם, אז עושה דין בעולם. אמר רבי תנחום, כמעשה הגוף עם הנשמה, כך עושה הקב"ה עם הדור.

תקיד. שואל איך זה נעשה, אמר לו, הצדיקים הם כמו הנשמה של הדור, והרשעים הם הגוף של הדור. כשהקב"ה מסתכל בעולם, לוקח הנשמה ונשאר הגוף ונסרח הבשר. נמצא, שלוקח הנשמה, שהם הצדיקים, ונשאר הגוף, שהם הרשעים. כל אחד יכול לבדוק בנפשו, שאם צד הצדיק שבתוכו נלקח ונשאר רק צד הרצונות הגופניים, אז הוא נשאר רחוק. גוף נסרח ומעלה רוחניות לא טובה שמזיקה ומעלה רימה ותולעים.

הצדיק הוא צד ההשראה הפנימית שבאדם, שמרגיש תודעה גבוהה. כאשר זה מסתלק ממנו, הוא מחפש תענוגות דומים, אך מזויפים.

תקטו. אמר רבי תנחום, זהו שכתוב, ויאמר אלקים, ייקוו המים. אלו הם הצדיקים, הנאספים לבית עולמם, שהוא מקום אחד, מיוחד להם למעלתם. וכשהם נאספים לעוה"ב, כתוב, ותיראה היבשה, שהם הרשעים, שהם בלי מעשה השפעה, שאין מי שיגן עליהם, ויכסה עליהם. כמ"ש, ויִראו כל העדה כי גָווע אהרון. אל תקרא, ויראו, אלא, ויִירָאו, מפני שאין מי שיגן עליהם.

תקטז. אמר רבי יצחק אמר רב, ויש אומרים אמר רבי יהודה אמר רב, שכל זמן שהצדיקים בדור, אין מדה"ד יכולה לשלוט בהם. כמ"ש, ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מֵהשְׁחית. וכשהקב"ה רוצה לעשות דין ברשעים, מסלק הצדיקים מביניהם, ואז עושה דין ברשעים.

תקיז. הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס. יום אחד נכנס לגנו, וראה שהיה שם כולו דרדרים רבים. אמר, אני רוצה לבער אותם מכאן. נשא עיניו וראה ורדים טובים ויפים. אמר, בשביל הורדים האלו אעזוב כל הדרדרים. וכשהורדים נתנו ריח, לקח ועקר אותם מהגן.

כיוון שעקר אותם, אמר, הנה הזמן לעקור את הדרדרים מהגן, ולבער אותם מכאן. כך הקב"ה, כל זמן שהצדיקים בדור, לא נעשה דין ברשעים. הסתלקו הצדיקים מביניהם, אז נעשה דין ברשעים. גם כשצדיק נפטר, יורש את מקומו עוד צדיק כדי להמשיך עבודתו בתיקון העולם