תיקוני זוהר שיעור 148

אין דורשים לא במרכבה ביחיד

אסור לחשוב שבעריות ניתן לדרוש בשלושה, כפי שהצד האחר מציג, אין באפשרותם לעשות קו אמצעי, הם קליפות רעות הנק משחית אף וחימה, ואין לעורר אותם להתחבר לחבר מרעים.

שלד) ועובדא דבראשית בהפוכא וכו': ומעשה בראשית הוא להיפוך שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, כדי שלא יעשו פרוד, אלא ביחיד שהוא יחוד אחד בעולם אצילות. ומשום זה לא יאכל אדם שנים ולא ישתה שנים דהיינו זוגות. בעריות כן דורשים בשנים כדי לעשות פירוד.

שלה) ולא במרכבה ביחיד וכו': ולא דורשין במרכבה ביחיד, משום דיחיד נקרא שאין לו שתוף שהוא מטטרו״ן שנאמר עליו כי שמי בקרבו, כמו הנשמה בזמן שאין לה שותפות עם הגוף. שואל, ולמה אומר אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, שמכאן משמע שיש לו אל הקב״ה מרכבה למעלה שהיא מלאכה שלו, ומי היא, זו שכלולה מחכמת ובינה ודעת, שהם י׳ חכמה ה׳ בינה ו׳ דעת.

שלו) מלאכה דתלת אתוון וכו': ומשיב, המלאכה של שלש אותיות יה״ו, היא ה׳ שכינה התחתונה שהיא מלכות, המשלימה באור חוזר שלה לשלש אותיות יה״ו שהן תשע ספירות ראשונות של אור ישר, כי קוצו של יוד הוא כתר י׳ חכמה. ה׳ בינה. ו׳ חג״ת נצח הוד יסוד על מלכות נאמר ותכל כל עבודת משכן וגו' שהיא, לשון תכלית ושלימות. והיא ה' של יום הששי. כי היה צריך לומר יום ששי (עי׳ להלן בד״ה ומ״ש) ומשום זה אע״פ שאמרינן אין דורשין במרכבה ביחיד, חוזר ואומר אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, שודאי באלו השלשה שהם חב״ד דורשין במרכבה ביחיד, ובאין שלשה אלה, אין הוא היחוד שלו. וזה הוא הסוד, אשר הקב״ה הוא אחד למעלה בשכינתו.

בא ללמד כאן, שכאשר מדברים על השמות והכינויים, מדברים על מט"ט, מרכבה, אמצעי כדי להגיע לכוונות אמתיות ונכונות אל השכינה הקדושה.

כמו כן מלמד על העריות, לשון ערווה, שהם הרצונות הקרובים אליך, שנק ס"ם ונחש, אל תדרוש בשלושה, שלכאורה מחברים את הפירוד.
פירוש, הזהר מבאר ההפרש בין ראש מלכות דאצילות המאיר ממטה למעלה באצילות עצמו, שה״ס מעשה בראשית מפני שאצילות היא ראשית לתיקון, ראשית חכמה, וה״ס חב״ד דמלכות. ובין גוף המלכות, המתפשט ממעלה למטה בבי״ע, שה״ס מטטרו״ן ומעשה מרכבה. ונודע כי הדינים שבמסך אינם פועלים כלום ממטה למעלה, רק הרווחים שאפשר להיות מן הדינים הם העולים בסוד חלון שהוא מעין השראת המסך, לא פתח ממש, רק האור יכול להיכנס. מעין נקודת השקפה שלא ניתן לחיות אותה למעשה, המכניס אור אל הבית ולא נקב (כנ״ל אות צ״ד) ולכן אומר (באות של״ד) אין דורשין במעשה בראשית בשנים וכו' אלא ביחיד וכו' כי מעשה בראשית ה״ס אצילות אשר איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, ומלכות מאירה ממטה למעלה בלי שום היכר של דינים, ולכן אצילות הוא ביחיד ולא בשנים, כמו במרכבה שה״ס בי״ע ומטטרו״ן. ולא במרכבה ביחיד, כי מרכבה ה״ס התפשטות המלכות ממעלה למטה אשר גם הדינים ישנם שם. בגין דיחיד שהוא ראש הנוקבא שבאצילות לית ליה שתוף דאיהו מטטרו״ן כי באצילות מאיר הריוח ואור החוזר של המלכות בלי שום מסך ודין, כי המסך אינו פועל בדינים רק ממעלה למטה, והוא דומה כגוונא דנשמתא דלית לה שותף בגופא היינו כמו הנשמה טרם התלבשותה בגוף, שאין בה שום מיעוט, והגוף אינו מגביל אותה, ושואל (באות של״ה) ואמאי אמר אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו הכא משמע דאית ליה מרכבה לעילא וכו' שמשמע שמי שזכה לחכמה בינה דעת אפשר לו לדרוש ביחיד ונמצא שישנה מרכבה גם באצילות. ומתרץ שחב״ד הם מדרגת ראשה של המלכות ממטה למעלה וכל היחוד מתגלה ע״י אור החוזר של המלכות שע״י מתקשרים יה"ו שהם תשע הספירות של אור הישר ומאירים, וה״ס המלאכה של מלכות שזולת הקשר והזווג של אור החוזר ממלכות לא היתה לנו שום תפיסה באור הישר ובלא אלין תלת שהם ראש המלכות הכולל עשר ספירות דאו״ח לאו איהו יחודא דיליה לא היתה לנו שום השגה בעשר הספירות דאור ישר, והיחוד לא היה מתגלה, ודא איהו רזא דאיהו קב״ה לעילא חד בשכינתיה אע״פ שקב״ה שהוא ז״א עיקר הארתו הוא חסדים, ומלכות שהיא הנוקבא עיקר הארתה היא חכמה, עכ״ז מתאחדים ומאירים שניהם בשוה באחדות גמורה בסו״ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. (עי׳ להלן תקון י״ח במעלות הסלם אות נ״ו ד״ה פירוש). כאשר משיגים את החכמה בינה ודעת שבאה לחבר כמו ביום השלישי, אז ניתן לחבר. מצד התודעה של האדם גם שם ישנו זיווג. מצד ז"ת דבינה שירדו למקום המלכות, ואו"א ירדו לז"א ועשו זיווג להאיר לבי"ע, גם שם יש זיווג.

כאשר יש בעליון הריון כדי להוליד לתחתון, כבר ניתן לראות פרטים בתודעה, בדעת המתפשט.
ומ״ש ואיהי ה׳ דיום הששי פירושו כי ששת ימי בראשית הם סוד חג״ת נה״י, ונמצא יסוד שהוא יום הששי בו נמתקו ונשלמו כל חמשת הימים שהם חג״ת נ״ה, בסו״ה יום הששי ויכולו השמים כי יסוד נקרא כל שכולל ה״ס חג״ת נ״ה ויום הששי עצמו נחלק לי״ב שעות שש שעות הראשונות הן חמשה חסדים חג״ת נ״ה ויסוד הכוללם. ושש שעות האחרונות הן מיתוק חמשת הימים חג״ת נ״ה מצד הגבורות לכן נדרשת זהירות, ושעה הששית ובין השמשות היא בחינת יסוד עצמו מצד הגבורות כאן היה חטא אדם הראשון. הגבורות זה צד הרצון, השתוקקות עם החסד. ועיקר המיתוק הוא ליום החמשי הוד, שהוא מלכות, הקרובה אל הקליפות. כנודע כי חג״ת נ״ה הם כח״ב תו״מ. ונמצא שבשעה החמישית של יום הששי נכנס חסד החמישי ונגמרו כל ששת ימי בראשית בבחינות החסדים שהם העיקר עד השעה השישית נכנס ההוד, תיקון החסדים של כל הימים א - ה, כי לא חסר עוד רק תשלום ה׳ הגבורות של אחר חצות היום והם אינם עיקרים כל כך כי הם מקבלים מן ה׳ החסדים, ולכן נחשבת שעה החמישית שהיא מלכות, לבחינת תשלום של ששת ימי המעשה ולתחלת הארתו של יום השבת לכן מחצות, אפשר לעשות מלאכות השייכות ליום השבת, והעולמות מתחילים משעה הששית לעלות בעליות השבת. ועל זה רומזת ה׳ היתרה של יום הששי. (עי' במאמרי רשב״י קדושים ובתלמוד ע״ס חלק ט״ז אות ע״ז).

בשעה השישית נגמרו ה חסדים וישנה תוספת וכבר מתחילה אהרה של השבת.

כשאדם בא להתקדם בחייו, עליו להבין שיש לו קליפות לתקן. במקום זה לא לדרוש בשלושה, אל תקבל את המציאות שצריך. הבן שזה לא טוב, ואל תיתן כוח לרע. כשיש שלילה יש לדעת שאין זה נכון, ויש לדרוש את זה בנפרדות. עיקר עבודה זו היא ע.ז של בעל פעור. הצד האחר אומר שגם הביזוי הוא טוב, מראה כאילו הוא חופשי ואין לו גבולות. זוהי הפקרות ועבדות כאשר לא יודעים לעבוד במסגרת של גבולות.

טועים אנשים שאינם מבינים מדעתם, ונופלים לקליפת שווא מתוך גאווה כאילו הם יודעים כיצד להלך בעולמות הרוחניים. יש לפעול לפי דעת עליון של חז"ל מתוך התבטלות, שכך ישנה אפשרות להשתמש במרכבה, שהיא רכב מ"ה, היכולת להלך בבטחה ברוחניות.

תיקוני זוהר שיעור 147

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

של) ושכינתא איהי מ״ה וכו': השכינה היא מ״ה הנקבה נקראת על שם הזכר כאשר הם מחוברים: יו״ד ה״א וא״ו ה״א נקראת, שהוא הוי״ה במלוי אלפין בגימטריא מ״ה. משום שהיא כוללת כל עשר הספירות של שם מ״ה. וכל חשבון וסיכום הוא במלכות, כנודע. רכב שלה הוא מטטרו״ן. עליו נאמר, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. מהו שנא״ן נוטריקון שור נשר אריה אדם (עי׳ זהר בראשית א׳ אות פ״ג) ן' דא איהו אדם. וזהו סוד מרכב"ה רכ״ב מ״ה ודאי כי מטטרו״ן הוא רכב למלכות דאצילות הנקראת מ״ה.

שלא) ומטטרו״ן איהו ארון וכו': ומטטרו״ן הוא ארון גוף לתורה שבכתב שהיא עמוד האמצעי היינו ז״א דאצילות המלובש בו. והוא בבחינת שלחן של המשכן. השלחן של השכינה, היינו מלכות דאצילות שהיא נקראת ל״ב ע״ש ל״ב נתיבות החכמה המתגלים בה, שאמרו בו (ברכות ס״א:) לב מבין בסו״ה ובלב כל חכם לב נתתי חכמה לב המבין מדעתו, שזיכך אותו ויכול להתשפט דרך ל"ב נתיבות החכמה. והוא לשמאל, דהיינו חכמה דשמאל. ומשום זה אמרו בעלי המשנה (יומא כ״א:) שלחן בצפון, היינו לצד שמאל.

שלב) ואיהו מנורה נור וכו': והוא היינו מטטרו״ן הוא נקרא מנורה מבחינת הימין, נר דלוק מבחינת השכינה היינו מלכות, שנאמר בה נר ה' ומנורה צריכה להיות בימין לקבל שמן, דהיינו חכמה דימין המאירה בחסדים, ומשום זה מנורה צריכה להיות בדרום שהוא ימין לכן הרוצה להחכים ידרים. זה הוא כלי היינו המנורה, לקבל בה פתילה ושמן ואור שהם נפש רוח נשמה: פתילה היא השכינה שהיא נפש. שמן שלה צדיק דהיינו יסוד רוח שמן כתית. אור שלה עמוד האמצעי שהוא ז״א במוחין דג״ר מבינה, והוא נשמה. ומפרש, כמו זה נפש שהיא משותפת בגוף היא פתילה. רוח זה שמן. אור זה נשמה. הכלי הוא הגוף, היינו מטטרו״ן, הוא עבד והוא רכב לשלש בחינות אלו שהן נר״ן שהם קשר של יחוד אחד, שהם נר ה׳ נשמת אדם. שמן זך גימטרייה זית, בתוכו צפון האור.

הכלי הוא מט"ט, הפתילה זה הנפש, המלכות. האור בפנים, השמן זה רוח ז"א, האור למעלה, להבה היא בחינת הנשמה.

מרכבה היא רכב מ"ה. כאשר המלכות בזיווג עם ז"א ויכולה להאיר את אור הנשמה, זו בחינת חכם לב.

מט"ט מביא את הרצונות מלמטה שהם בחינת שפחה, אולי אבנה ממנה, ולאחר התיקון ז"א שהוא התורה ומלכות שהוא השולחן, ויחד יכולים להאיר

אין דורשים לא במרכבה ביחיד

שלג) והאי עבד איהו וכו': ועבד זה היינו מטטרו״ן, הוא כולל הכנוים של כל השמות כגון רחום חנון טוב ישר. והשינוים לכל השמות, כגון מצפ״ץ שהוא שם הויה באת-בש כוז״ו במוכס״ז כוז"ו, ובו מרכיבים כל אילנות עליונים שהם הספירות מצד הטוב. כי נעשה לרכב אליהם. על הרכבות דצד הרע נאמר במשנה חגיגה ולא בעריות בשלשה. מהן עריות, סמא״ל ונחש. ולא צריכים להיות בשלשה שהם משחית אף וחימה, בדרך ימין שמאל ואמצע, שיהיה השלישי אמצעי ביניהם כמו בקדושה, שלא מתקשרים בהם, כלומר לא צריכים לעורר אותם להתקשר, אלא שיהיו שניהם ס״ם ונחש נפרדים, ומשום זה אין דורשין בעריות בשלשה.

הטומאה לא מחזיקה כלל, וכאשר היא מיצרת קשר זה נקרא חבר מרעים.

הלימוד החיצוני נצרך, יש לדעת שיש לזה ערך, אך מט"ט הוא בחינת מרכבה.

זוהר חדש שיעור 146

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

בשכמל"ו יש רק כד אותיות ולא כ"ה מפני שהמלכות חסרה, אינה יכולה להתגלות אלא לעתיד לבוא. ההשלמה שלה באה עם הכולל, שהוא הפוטנציאל לעתיד.

שכב) כזהר הרקיע דא וכו': כזהר הרקיע, זה הלכה היינו מלכות דאצילות, שהיא קבלה למשה מסיני, כי משה הוא בחינת ז״א. וכמה עלמות יש לה שהן הלכות פסוקות, שנאמר בהן ועלמות אין מספר. משום שהן מאירות בחסדים, כי מספר פירושו מוחין דהארת חכמה, ובלי מספר מורה על מוחין דחסדים.

שכג) ואיהי סלקא על וכו׳: והיא עולה על כלנה, ז״ש ואת עלית על כלנה, והיא המלכות הולכת עם כולן, כלומר שנכללת בהן. כמו שהעמידו החכמים הלכה כרבים. ומצדיקי הרבים, בה במלכות יהיו מאירים כככבים לעולם ועד. שהם מאירים במוחין דג״ר, כככבים ודאי שאין להם חשבון. (עי׳ לעיל אות ש״ז ד״ה בכדי להסביר).

שכד) דכל ככבא וככבא וכו': כי כל ככב וככב נקרא עולם בפני עצמו, וזה הוא ועלמות אין מספר, ואלו עלמות אל תקרא עלמות אלא עולמות. ומשום שהצדיקים הם כככבים, וכל אחד יש לו ככב, משום זה העמידו הראשונים, כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו.

שכה) וכל מאן דזכה וכו': וכל מי שזכה להלכה אחת, יורש עולם אחד היינו התייחסות נכונה לנקודה הפנימית, כל שכן מי שזכה למסכת אחת, או לשתים, או לששים מסכתות שנאמר בהם ששים המה מלכות, כי כל מסכת מלכה היא בפני עצמה, אשרי הוא מי שיורש אותה בעולם הזה.

שכו) דהלכה עולימא דמטרוניתא וכו': הלכה היא נערה של המלכה כלומר בחינה חיצונית של מלכות שהיא קבלה היינו פנימיות כלומר המלכה היא הקבלה, אשרי הם המשתדלים בהשכינה, שהיא שורה על כולם העוסקים בהלכה לשמה להוציא אותה היינו השכינה מן הגלות שנאמר בה ובפשעיכם שולחה אמכם, ולהוליך אותה אצל בעלה ז"א בכדי שתהיה לה קבלה בזרועות בעלה לקיים בה שמאלו תחת לראשי וכו'.

חכמת הקבלה היא המלכה היא הפנימיות. ההלכה כפי שמופיעה בחוץ באה לשרת את המלכה, להביאה לחיבור עם הקב"ה. מי שפועל את ההלכה עם הכוונה הפנימית אז יכול לבוא למקום הנכון.

ישנה חשיבות גדולה לפעולה החיצונית, אך היא בחינת חוץ לארץ. בזמן הגלות בחינת חוץ לארץ שולטת.

שכז) דבגלותא משנה דאיהי וכו': כי בזמן הגלות משנה שהיא בחינת מטטרו״ן שולט, והוא משנה למלך (כנ״ל אות שכ״א ד״ה פירוש) במקום המלכה יושב משנה, וזה הוא ושפחה כי תירש גבירתה. ובימיו של משה בגילוי האמונה האמיתית לא שלטה השפחה אלא המלכה, ואחר שמת משה, וירש יהושע שהוא נקרא נער כמ״ש ומשרתו יהושע בן נון נער, אז במקום המלכה שלטה השפחה כמש״א אני שר צבא ה' עתה באתי.

אחרי שמשה הסתלק, היינו האמונה נסתרת מהאדם, אז שולט יהושוע, צד הגוף. נער=ש"ך כנגד שך ניצוצין

שכח) והא אוקימנא מטטרו״ן וכו': והרי העמדנו מטטרו"ן הוא מעשה מרכבה, כי מטטרו״ן כולל כל ד' חיות המרכבה, (עי׳ פנחס אות רנ״ט) ועליו נאמר (במשנה חגיגה י״א:) אין דורשין במרכבה ביחיד, שואל מהו פירוש ביחיד ומשיב ביחודו של עולם, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, דהיינו שזכה לחב״ד, כי חכם הוא שזכה בחכמה ומבין בבינה ויודע בדעת, שנאמר בהם ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת. משום שהוא היינו מטטרו״ן כולל המשכן דהיינו בנין המלכות במוחין דו״ק, שמתמלא בשלש מדרגות אלו שהן חב״ד.

מי שקונה חכמה, היינו חב"ד, הוא הזוכה לפנימיות התורה, לקבלה, ונק חכם המבין מדעתו, ויכול לדרוש ביחיד, זוכר בכל לימוד את הקב"ה, היינו לראות סימן יפה במשנתו, בנשמתו.

תפיסת הבורא אומר שהאור מתלבש בכלי, אך אם הכלי דק שכל מה שמתפשט בחינת הגוף, זהו נהירו דקיק, הארה קטנה ורחוקה. רק הרגשת הבורא מעבר לזמן ומקום, זו הארה לשמה שהיא תענוג גדול יותר מכל תענוגות העולם הזה. לשם כך יש לזכך את הכלי.

ישנו החוק שהעדר קודם להויה, בדומה לגרעין גשמי שצריך להירקב באדמה כדי להצמיח.

חכם המבין מדעתו, אומר שהבנתו מתאימה לחוקים העליונים, לדעת עליון, דעת הנעלם, ומבין את ההתפשטות, דעת המתפשט, זוהי צורת החיבור לתורת אצילות.

שכט) ובכל מלאכה דא וכו': ובכל מלאכה, זה מעשה בראשית, היינו השכינה התחתונה מלכות דאצילות, שאין דורשין לה במעשה בראשית בשנים, אלא ביחידו של עולם, כי באצילות איהו חיוהי וגרמוהו חד בהון. מרכבה שלה הוא מטטרו״ן גוף השכינה היינו התפשטותה ממעלה למטה לבי״ע.

של) ושכינתא איהי מ״ה וכו': השכינה היא מ״ה הנקבה נקראת על שם הזכר כאשר הם מחוברים: יו״ד ה״א וא״ו ה״א נקראת, שהוא הוי״ה במלוי אלפין בגימטריא מ״ה. משום שהיא כוללת כל עשר הספירות של שם מ״ה. וכל חשבון וסיכום הוא במלכות, כנודע. רכב שלה הוא מטטרו״ן. עליו נאמר, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. מהו שנא״ן נוטריקון שור נשר אריה אדם (עי׳ זהר בראשית א׳ אות פ״ג) ן' דא איהו אדם. וזהו סוד מרכב"ה רכ״ב מ״ה ודאי כי מטטרו״ן הוא רכב למלכות דאצילות הנקראת מ״ה.

זוהר חדש שיעור 145

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שיח) ותכל להשקותו ותאמר וגו': ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב, גמליך הם רמ״ח. מלים שבקריאת שמע, שהם שקולים לרמ״ח מצוות שבתורה, שבהם גמולי חלב יונקים. ועתיקי משדים, שנאמר בהם שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, והם שני לוחות התורה.
פירוש, במלת אחד של שמע ישראל בק״ש של שחרית, עולה ז״א למ"ן לאו״א בבחינת עיבור ג׳ למוחין דהולדה היינו לקבלת אורות בשונה מעיבור א שזה לקטנות. עיבור ב להשלמת כלים, עיבור ג למוחין דהולדה במדרגת חיה, ונעשה הזווג דהולדה באו״א בכל השלימות, אמנם ז״א לא יכול לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד הוא מקבל ו״ק דגדלות אמא מבחינות מוחין דהולדה. וג״ר הוא מקבל אח״כ בתפלת שמונה עשרה, ובברכת שים שלום עושה הוא עצמו הזווג פב״פ, (מאמרי רשב״י אד״ר דף קל״ה).
וזה אמרו ותכל להשקותו ותאמר וגו' אלין רמ״ח תיבין דק״ש וכו' דבהון גמולי חלב ינקין וכו', אשר אחר שזו"ן עלו למ"ן ונעשה הזווג דפב״פ באו״א על ידו, בסוד תלת נפקי מחד, כשחוזרים למקומם הם ולמרות שזו בחינת אמונה מקבלים בק״ש רק ו״ק דגדלות שהם מוחין דיניקה של מוחין דהולדה, ונקראים גמולי חלב ועתיקי משדים. ובשמ״ע הם מקבלים ג״ר גמורים כנ״ל. והנה כשאין במדרגה אלא ו״ק, אז מלובשים חג״ת נה״י דאורות נפש רוח, בתוך חב״ד חג״ת דכלים, לכן אומר דאתמר בהון שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, כי מצד הכלים נשלמים עד חג״ת שהם שדים, ובחג״ת אלו מלובשים נה״י דאורות בראש, בחב"ד דכלים ואינון תרי לוחי אורייתא. שהם נצח הוד.

תחילת היציאה מהגלות, הגעה לגדלות שמהזיווג העליון או"א ישנה שאיבה, כמו שאיבה לגמלים, כלומר גם לרמ"ח תיבות ק"ש יש אב כדי שאפשר יהיה לבוא עם הפרטים לתפוס את כלל האמונה, ואם אין את הכלל, ניתן לקבלו בתפילת שמונה עשרה. כדי לתפוס את זה באופן פרטי נדרשת עבודה, רכישת האמונה ע"י הפרטים של ק"ש

שיט) כ״ה איהו שכינתא וכו׳: כ״ה הוא השכינה העליונה, היינו בינה, מלובשת במוחין דז״א שבה יצאו ישראל ממצרים, כמו שאתה אומר, כה אמר ה׳ כחצות הלילה וכו', היינו כ״ה אותיות מן היחוד של תפלת שחרית. וכ״ה אותיות מן היחוד של תפלת ערבית. היינו כ״ה אותיות שיש בפסוק שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. שביחד הן נ' אותיות רומזות לנ׳ שערי בינה.

שכ) ושמתי כ״ד כ״ד וכו': ושמתי כ״ד כ״ד שמשותיך, זוהי השכינה התחתונה היינו מלכות, שהיא כוללת כ״ד אותיות של היחוד הראשון של תפלת שחרית. וכ״ד אותיות מן היחוד של תפלת ערבית, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כ״ה כ״ד של תפלת שחרית הם מ״ט פנים. ובשער מאמרי רשב״י בתחלתו כתב מוהרח״ו ז״ל וזה לשונו:
יש לדעת מפני מה עמוד״א נטיל כ״ה תיבין ויסוד כ״ד תיבין לבד. ועוד מ״ש דבצדיק נקט כליל שית תיבין ובעמוד״א קאמר דאינון כ״ה אתוון דשית תיבין וכו' דאיהו עמודא וכו' ול״ק כליל ועוד אמאי בצדיק הקדים ענין התיבות של הפסוק לאותיות ובעמוד״א איפכא. ועוד מאי כוונתו באומרו דאיהו ו' זעירא ועוד שמעיקרא התחיל בענין האותיות דקאמר מ״ט אתוון וסיים במנין התיבות דקאמר שית תיבין ולמה לי מנין התיבות הכא ועוד אמאי נקט עמוד״א וצדיק ולא נקט ת״ת ויסוד כאורחי'.
ואפשר לתרץ דעמודא דאמצעיתא מכריע בין חו״ב בסוד הדעת ונכלל מהם ומש״ה נקט עמוד״א להורות שהוא מכריע מראש הבנין בסוד הדעת והוא באמצעם ומכריע ג״כ בין גדולה חסד לגבורה ונכלל מהם ונמצא נוטל ה׳ חלקים דעת חבג״ג וכל אחת כלולה מה׳ הרי כ״ה ויסוד מקבל מחגת נ״ה ולפיכך נק׳ כל שהוא הכולל הכל ולית ליה מדיליה כלום אלא שכולל העליונים ולהכי קרו ליה וא״ו זעירא לפי שאינו כמו ת״ת שמקבל מחו״ב שהם מעלמא עלאה ולפיכך נק׳ וא״ו גדולה משא״כ ביסוד שאינו מקבל כ״א מז״א מחסד ואילך ולפיכך נק׳ וא״ו זעירא וגם דומה בזה למלכות שהיא עיר קטנה דלית לה מדילה כלום וכל אחת כלולה מה' הרי כ״ה אלא שחסר מכאן נקודת הת״ת כי אלו הם תכשיטי כלה. ואין ראוי למנות עצם החתן בתכשיטי הכלה ולפיכך אין הת״ת נחשב כ״א כ״ד כי הת״ת שבת״ת הוא עצם החתן ונמצא חגנ״ה כל אחת בה׳ הרי עשרים. ות״ת בד׳ כדפי׳ הרי כ״ד ומש״ה קאמר כליל שית תיבין כי בו מתערבין ונכללין הה׳ ספי׳ באופן שהם ששה כי הם ה׳ ספי׳ ובהתחברם בו נעשה יסוד מכללותם ונמצאו שש וכנגדם שש תיבות יש בבשכמל״ו נמצא שע״י כללותו הם ו' תיבות. ועכ״ז אין בהם כלום כ״א כ״ד דיסוד לית מדיליה כלום. וזמ״ש דבהון כ״ד אתוון אמנם דשמע ישראל וכו' הם ו׳ תיבות כנגד חב״ד וחג״ת הרי ו׳ והם כ״ה אותיות בו׳ תיבין כי ת״ת הוא הדעת עצמו ושניהם אחד וזמ״ש דאיהו עמוד״א כי בערך הכרעתו לאמצע נחשב לא׳ כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה והוא המכריע בין גדולה לגבורה ואלו היו נחשבים לב׳ היו ראוי להיות לו׳ אותיות כי כל א׳ כלול מו׳ ונמצא דכ״ה אותיות שמע הם מו' תיבות כי ת״ת ודעת הכל א׳ משא״כ מכ״ד אותיות דברוך שם שאינם כ״א מה׳ והוא כולל אותם לבד והכ"ד אתוון הם דצדיק שהוא מקבלם ולפיכך לא אמר כ״ד אתוון דו' תיבין כי תיבה אחת רומזת לצדיק ואין בצדיק שום אות כדפי׳ אלא כ״ד אתוון דצדיק שהוא כוללם בתוכו ולפיכך אמר דבהון כ״ד אתוון ולא אמר דאינון כ״ד אתוון כדקאמר בשמע ולפי שבשמע מנין האותיות הם מהתיבות כ״א שוה לחברתה לפיכך הקדים האותיות עכ״ל.

בתיבות בשכמל"ו הדעת נחלקת לשנים.

שכא) דאית מ״ט אנפין וכו': וישנם מ״ט פנים למטה בבי״ע מבחינת ישראל הקטן ז"א נק ישראל שבקטנותו נמצא בבי"ע שהוא מלאך מטטרו״ן והוא כולל מ״ט פנים. ובהם יזהירו ומאירים בעלי המשנה, כי היא היינו המשנה היא שנית להלכה היינו מלכות, שפחה שלה, ​משום זה נאמר ​כי מרדכי היהודי משנה למלך, כעין זה משנה מלשון משניות משנה למלך, ובה יזהירו בעלי המשנה, כנ״ל (אות שי״א).
פירוש, כמו שיש זכר ונקבה באצילות שהם זו״ן כן יש זו״ן במלכות עצמה מפני שכלולה מעשר ספירות, ובחינת ז״א שבה המאיר ממטה למעלה הוא בחינתה עצמה, ובחינת הזכר שבה המאיר ממעלה למטה לבי״ע הנפרדים נקרא מטטרו״ן בבחינת המלכות, ונודע שיש בגוף כל מה שיש בראש, לזה אומר ואית מ״ט אנפין וכו' כגוונא דא משנה למלך היינו בחינת הגוף המאיר ממעלה למטה, וביה יזהירו מארי מתניתא אלו שהם בבי״ע, ולכן נקראים בעלי משנה שנוטלים הארתם ממטטרו״ן שהוא שני למלכות הוא לא נמצא במלכות עצמה.
ובזה מובן היטב מה שכתוב בזהר חדש שיר השירים (אות ק״ס) משנה איהי שרותא דרישא משנה היא התחלה בראש וכו' ברייתא איהי בתקונא ירכין ורגלין, גופא בתיקונא דאתחזי לה, שמשנה ה״ס קשוטי ג״ר וראש, וברייתא ה״ס קשוטי נה״י, וחלק התורה המיוחס לחג״ת שהוא גוף המלכות חסר, (עי׳ שם בסולם מאמר קשוטי כלה) כי הכונה היא לרישא דגופא שה״ס חג״ת, ולזה מסיק שם גופא בתקונא דאתחזי לה היינו שמחלוקת התנאים של המשנה ה״ס קשוטי ג״ר שה״ס חג״ת ראש הגוף עד החזה. וברייתא ה״ס קשוטי כלה של נה׳׳י שהם ירכיו ורגליו ושניהם חג״ת נה״י הם תיקונים של גוף המלכות אבל בראש המלכות שהוא חב״ד ה״ס אצילות ואין שם מחלוקת בסוד ולא במעשה בראשית בשנים, (עי' לקמן אות של״ו).

תיקוני זוהר  ​​ ​​ ​​ ​​ ​​​​ שיעור 144

קס - קסא

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שטז) ומאין שואבין מכ״ה וכו': שואל מאיזו מדרגה שואבים זו״ן הקטנים שהם יסוד ומלכות יחודא תתאה. ומשיב מכ״ה אותיות שמע ישראל וכו׳ היינו מיחודא עלאה וסוד הדבר, כה תברכו את בני ישראל את ודאי שהיא מלכות הכוללת כל כ״ב אותיות מא׳ עד ת׳. ושואל במה היא מתברכת ומתמלאת. ומשיב באות ו׳ היינו ז״א שהוא כולל ששת המלים של היחוד העליון שהם: שמע, ישראל, ה׳, אלקינו, ה׳, אחד. ובו נעשית אות. ומפרש כ״ה היא אמא העליונה היינו בינה ים התורה כי ב׳ פעמים כ״ה של שחרית וערבית הם י״ם נ׳ שערי בינה. ו' היא ז״א נהר היוצא משם, מבינה וממנו מתמלאת הכ״ד שהיא השכינה התחתונה היינו מלכות. כמ״ש להשקות את הגן  ​​​​ הנקרא מלכות
ומה שלפעמים קורא את הנהר היוצא מעדן בשם בינה ותו"מ, ולפעמים בשם תפארת שהוא ז״א. ולפעמים בשם יסוד הענין הוא, כי בינה תו״מ אלו הם חצי בינה ותו״מ כי ג״ר דבינה אינם נחשבים ליוצאים מעדן רק ז״ת דבינה, היינו זו״ן הכלולים בבינה, ונמצא שאין כאן בינה אלא תו״מ, ולכן נבחנים כולם לתפארת. ומבחינת הפרצוף שעשר ספירות שלו נחלקות לראש תוך סוף, נבחן כי בינה תו״מ הנופלים מן המדרגה מתחילים מחזה ולמטה, כי חג״ת דגוף נבחנים לג״ר דגוף שהם לא יצאו מעדן מהשלמות שלהם אינם רוצים חכמה, יש להם תיקון של חפץ חסד, אלא נה״י דגוף הם היורדים אל מדרגה התחתונה ויוצאים מעדן שלהם, ועיקרם של נה״י הוא יסוד, שהוא קו האמצעי, ע״כ נקראים בינה ותו״מ אלו ע״ש יסוד והכל הולך למקום אחד.

מלמד כאן על צמצום ב בראש דאריך, בעקבות מלכות שעלתה לניקבי עינים, וז"ת דבינה יצאו מהמדרגה. ​​ 

יש ובינה נקראת בחינת נהר היוצא מעדן, שהיא יצאה מאריך ודרכה מושפע אור דרך ל"ב נתיבות. מצד האור שניתן לגן הוא ניתן ע"י ז"א לכן הוא חלק מהירושה, ונחשב גם הוא לנהר היוצא מעדן, וכן היסוד דרכו מושפע האור.

שיז) ומנה אתשקיא בגלותא וכו': בימי הגלות הוא ז״א הושקה ממנה, מה שהיתה מקודם היא מלכות הושקתה ממנו. הנה בזמן הגלות מושקה ממנה. וסוד הדבר כמ״ש ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ועלה נאמר ותאמר שתה אדוני. כלומר שהוא אדון שלה, הכלול בה.
פירוש, בזהר תרומה (אות תשמ״ב) כתוב ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר, בגנתא לא עאל ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא וכו'. שואל ואם תאמר הרי בגלות נאמר אזלו מים מני ים, שהוא מלכות הנקראת ים, ונהר יחרב ויבש, שהוא יסוד הנקרא נהר יוצא מעדן, וא״כ איך עושה תולדות. ומשיב אלא זרוע כתוב, דהיינו אור זרוע לצדיק, כלומר האור זרוע אך כפוטנציאל וכן וכגנה זרועיה תצמיח, שפירושו שתמיד הוא זרוע, אפילו בזמן הגלות. ובגלות מיום שהפסיק נהר ההיא מלבא בגן, היינו יסוד שנקרא גנן לא נכנס בו הגנן הזה, ואור ההוא שהוא זרוע עושה פירות, כי ממנו ומעצמו הוא נזרע כבתחלה, ותמיד אינו שוקט. בדומה לגן שעושה תולדות ומאותה זריעה הראשונה נופל שוב במקומו, דהיינו בשעת קצירת השדה נופלים גרעינים לאדמה ועושה תולדות מעצמו כבתחלה, ואינו נפסק מלעשות תולדות לעולם.
וביאור הדברים הוא, כי בזמן שבית המקדש היה קיים, היה זווג זו"ן הגדולים בעת עליה לאו"א, הייתה עליה כמו בימים טובים ושבתות, שהלבישו לאו״א עלאין תמיד בשבת ובחול, ויסוד ז״א דגדלות השפיע ג׳ הזריעות של חולם שורוק חירק (כמ״ש בזהר בראשית א׳ אות ל״ח) דלית זרעא דאזדרעא בר ברזא דא, אל המלכות בלי הפסק, אבל בזמן הגלות נפסק זווג דגדלות הזה שזה סוד הכתוב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואע״פ שיש עלית זו״ן לאו״א גם בזמן הגלות כמו בשבת, אין זה נחשב לביאת הגנן אל הגן משום שאין זה בקביעות ולא נחשב למדרגה שלו, אמנם גם בזמן הגלות ישנו זווג עליון בכדי להחיות את העולמות, וזווג זה נחשב לזווג מלכות לבד היינו זו"ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות עצמה, וזה אמרו ומנה אתשקיא בגלותא מזה מושקים בגלות שבזמן הגלות כל הזווגים וכל המוחין באים ממלכות לבד, מה דהוה בקדמיתא היא אתשקיא מניה כי כל הזווגים היו מיסוד דגדלות דז״א בעת שזו"ן הלבישו לאו״א עלאין, וזו"ן הקטנים נכללו בזו"ן הגדולים וקבלו את אורות הגדולים של זו"ן הגדולים, ובזמן הגלות הוה מינה שכל המוחין באים מזו״ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות לבד.

יש זיווג תדיר ויש זיווג פסיק. התולדות באים מצד הקיום ולא מצד השיכלול שאינו בקביעות בעולמות. צד הקיום תמיד קיים, זה צד המלכות שברא הבורא ממעלה למטה. כך בגלות ממשיכים להוליד מצד הקיום, כאשר השיכלול בשבתות ובימים טובים בהם ניתן לייצר עליה כדי להוליד.

זוהר חדש שיעור 143

והמשכילים שפוון יזהירו עיינין

מביא כאן הסבר שלישי לזוהר הרקיע

שח) כזהר הרקיע דא וכו׳: כזהר הרקיע זהו המראה המאירה בפניו של אדם מראה היא מעין סוג של תודעה שעליה לקבל נתונים, שממנה תלוים האזנים והעינים והחוטם והפה, שהם מנהיגים את הגוף עם האברים שלו. כמו הטעמים שהם מנהיגים את האותיות והנקודות שבתורה.

הטעמים מנהיגים את האותיות כמו צליל מוסיקה וכך מחברים אותם לעליון. צליל גימטרייה צלם, זה המופשט המחבר את האותיות לעליון.

שט) כמה דשפוון ושינין וכו': כמו שהשפתים והשנים וחיך ולשון וגרון הם משמשים אל האותיות שבהם ה׳ מוצאות הפה, כן באופן זה כנפי העינים ועפעפי העינים שהם כתר חכמה בינה ז״א מלכות, שבכסות שעל העינים, (עיין באד״ר אות ר״ז ד״ה פירוש) ושלשת הצבעים שבעינים, הם משמשים לעינים שהן נקודות ​​ למעט הנקודה השחורה האמצעית הנקראת בת עין שהיא בחינת המלכות.

שי) וכלא אתקשר בחמש וכו': והכל היינו כל ה' מוצאות הפה שהם כ״ב אותיות שבמלכות, מתקשר בחמש נקודות של ישסו״ת, כעין זה א׳ בחירק, א' בשורוק, א׳ בצירי, א׳ בחולם, א, בקמץ. אותיות ונקודות חמש שהם כח״ב תו״מ של ישסו״ת בתוך חמש, שהם כח״ב תו״מ של מלכות. ועליהם נאמר ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל, הרי חמש, מדרגות של ישסו״ת. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך, עד שאב מימך, הרי חמש מדרגות אחרות של מלכות לה יש מצב של פנים ושל אחוריים. חמש מאירות לתוך חמש, הן ה״ה של שם הוי״ה ומהן כלומר ע״י חבורן של ב׳ ההי"ן ניתנו עשרת הדברות, שהם י׳ של השם הוי״ה (עי' בסוף הסבא דמשפטים על הכתוב והלוחות מעשה אלקים המה מאי המה הפוך מה״ה הוו.) וכל העם רואים את הקולות מצד אות ו׳ של הוי״ה. כי קול ודבור ה״ס ו״ה. (עי' לעיל אות ע״ו ד״ה ביאור ובאות פ״ג ז״ה פירוש. ובמה שכתוב שם מבואר מאמר זה ואין להכפיל הדברים).

החלוקה של זוהר הרקיע של הצורה שהמסך מאיר, תלויה באיזו מסגרת מדובר. את ההארה יש לקבל על פי הזהירות הראויה, זו בחינת שמירה היוצרת את הכלי הראוי לקבלה. זמן תיקון ניכר בעבודת השמירה, וגמר תיקון בזכירה, למרות שכבר בזמן התיקון ניתן לראות אור.

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שיא) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים: הם בעלי מקרא. יזהירו: אלו בעלי משנה, כי אותם בעלי המשנה מבררים מ״ט פנים טהור בתורה שבע״פ ומ״ט פנים טמא. מ״ט פנים טהור, הם מ״ט אותיות שבפרשה של היחוד העליון שהוא שמע ישראל, כ״ה אותיות צד הזכר. וכ״ד אותיות שבפרשה השניה של היחוד שהיא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד צד הנקבה, שביחד כ״ה וכ״ד הם מ״ט. (ענין ב׳ היחודים יחוד עליון ויחוד תחתון נתבאר לעיל אות ל׳ ע״ש).

שיב) כ״ה אתוון עלייהו וכו': כ״ה אותיות שביחוד עליון, עליהן נאמר כה תאמר לבית יעקב. ובכ״ד אותיות של יחוד תחתון שכלול בהן כ״ד ספרים מתורה שבכתב, שהם כ״ד השואב מן ים התורה, ובהם נאמר ותגיד לבני ישראל. בית יעקב, בית זו האישה לה יש לומר בלשון רכה

שיג) ומאי ניהו דשאבין וכו': שואל ומי הוא הנהר השואבים ממנו כ״ד זה שהיא השכינה הכלולה מכ״ד הספרים שבתורה. ומשיב, זה צדיק היינו יסוד שהוא הנהר היוצא מעדן העליון, ומשום שיורד ומתלבש בו אור ו׳ שהוא ז״א במוחין דאבא ואימא, שהוא בן י״ה כי י' היא אבא, וה׳ היא אימא. וו ז"א שיוצא מבינה. עדן חכמה, והנהר שיוצא מעדן יש ומסביר על ז"ת דבינה ויש שמסביר על היסוד.

שיד) ובגלותא אסתלק מניה וכו': ובזמן הגלות נסתלק ממנו מיסוד אורו של ז"א, מפני שגלות זו הסתלקות האהרה ונאמר בו ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני, והוא דך צירוף הפוך מכ״ד דך הוא דכדוך כאשר הנהר לא מאיר. בכ״ד ספרים שבתורה, ועם כל זה שהוא חרב ויבש, נאמר בו אל ישוב דך נכלם, אל ישוב דך שהוא צדיק ואומר בשכמל״ו הנאמר בלחש, שרק בנסתר ניתן להתחבר למקור השפע ומיחד הדך בשכינה נכלם, אלא זוכה להשיב את הדך לכ״ד שהיא כ״ד אותיות של היחוד, ואז נאמר עליו והמלך שלמה ברוך. ועל אלו כ״ד אותיות שה״ס מלכות נאמר ושמתי כ״ד כ״ד שמשותיך כו' כמ"ש בהקסה״ז (אות ר״ו) מה דהות יבשה אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין.

בגאולה, הארץ, הרצון יכול להוציא פירות ונשמות לעולם.

שטו) האי עני איהו וכו': עני זה היינו יסוד הוא דך, ובת זוגו היינו מלכות היא דכה, והיא משיבה דכה לכדה, בסוד כדה על שכמה התיקון של רבקה אמנו. כאשר מוכן אדם לתת שכם, יגיעה, קבלת עול מלכות שמים, כד״ה נוטריקון כד ה', שהיא חמשה חומשי תורה, והם חמש אצבעות, כמ״ש בזהר בראשית (אות קכ״ט) אצבען דבר נש אינון סתרא דדרגין ורזא דלעילא. שבהם נאמר ותמלא כ״דה ותעל באור חוזר העולה ממטה למעלה. תעלה כדה אומר שהאור הגיע למלכות והיא מעלה אותו באור חוזר ממטה למעלה כדי שהדך יהפוך לכד

לימד כאן שהפסוק המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, מלמד כיצד מגיעה הארה ממעלה. מצד אחד ברא הבורא רצון לקבל, ומצד שני צריך לבנות כלים לקבלת הארה.

תפקיד האדם לקחת את הרצון כחומר גלם וממנו לבנות כלי. הרצון עצמו אינו כלי ראוי בלי שבונים מסכים וגבולות ברורים. לכן אותם משכילים לא יאירו כאור הרקיע, אלא יזהירו. גם לשון זוהר של אור, וגם לשון זהירות. משכילים אלו הם חכמי הסוד, העוסקים בחכמת הקבלה.

כלי הרצון העיגולים נפסל, ומה שנשאר הוא הכלי של אור חוזר, כלומר הפיכת הרצון לכלי שקשור לאידיאה, להכרה העליונה.

הרקיע הוא המסך המאפשר גם לדחות את האור, וגם לקבל באופן והמינון הנכונים.

זוהר חדש שיעור 142-3

גופא יזהירו ד חיות

שג) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים: הם ארבעה יסודות הגוף שהוא הרצון לקבל שהם: אש, רוח, מים, עפר, נמשכים מפנימית חו״ג תו״מ. יזהירו: בהם בפניהם ארבע חיות של המרכבה שהן, מזל אריה, מזל שור, מזל נשר, מזל אדם. כי בפניו של אדם ניכר הפרצוף השורה על האדם כלומר דרך תבניות מחשבה אלו הוא חושב. וזה הוא שנאמר, הכרת פניהם ענתה בם. כזהר: זה הנשמה. ומצדיקי הרבים: היינו אברי הגוף שהם רבים יאיר בהם אור המזלות הכוכבים לעולם ועד. בדרך אותם מזלות תהיה הארה.

עלמא יזהירו ד מלא

שד) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים: הם ד׳ רוחות העולם, שהם דרום צפון מזרח מערב נמשכים מחיצוניות חו״ג תו״מ. יזהירו: אלו ד' המלאכים שהם: מיכאל, גבריאל, רפאל, נוריאל. כזהר: זה כסא הכבוד, שהוא מלכות. (עי׳ זהר וארא אות ל״ג).

והמשכילים שפוון יזהירו עיינין

שה) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר, והמשכילים הם השפתים שנאמר בהם (בנוסח התפלה) ושפתותינו שבח. ובהם ה׳ מוצאות שהם אחע״ה, מגרון. בומ״ף, משפתים. גיכ״ק, מחיך. דטלנ״ת, מלשון. זסשר״ץ, משנים. שהם נגד חו״ב תו״מ וכתר שהוא שורשם. המשמשים בפה בכ״ב אותיות. ובהם חתוך הדבור של התפלה לשבח אל המלך.

שו) יזהירו אלין עיינין וכו': יזהירו: הם העינים שנאמר בהן (בנוסח התפלה) ועינינו מאירות כשמש וירח. ז׳ קרומים הם בעין, שמאירים בהם ז' ככבי לכת, שהם שצ״ם חנכ״ל, ושמש וירח, שנאמר בהם ועינינו מאירות כשמש וכירח, הרי ט׳ כמו תשע הנקודות שבתורה.

שז) והא חמה ולבנה וכו': שואל, והרי חמה ולבנה הם בכלל שבעה הככבים, איך חושב אותם לתוספות על ז׳ ככבי לכת. ומשיב, אלא חמה היא נקבה אצל השמש שהוא זכר. ולבנה נקבה היא אצל הירח שהוא זכר. ושמש וירח הם מאירים לז׳ ככבי לכת, שהם כז׳ הקרומים שבעין, ועם שמש וירח הם תשעה, ואישון בת עין היא עשירית להם, והיא נקראת כלה הכלולה מכולם.
בכדי להבין הדברים צריכים לבאר שורש ז׳ ככבי לכת וחמה ולבנה הנכללים בהם, וענין שמש וירח שאינם בכלל ז׳ ככבי לכת, ושורש ענין הכוכבים בכלל, וכן ענין י״ב המזלות במקורם. הנה יסוד דז״א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר. וכיון שיסוד של ז״א הוא הסיום שלו, ולכן הוא מבדיל בין עלמא דדוכרא שהוא ז״א לעלמא דנוקבא שהיא מלכות , אמנם גם חיבורם תלוי ביסוד בסוד ח״י העולמים שהוא ח״י בב׳ עולמות בסוד ט' ספירות של אור ישר המתלבשות בט׳ ספירות של אור חוזר וביחד הן ח״י ספירות. והיות שאין העדר ברוחניות נמצא שאותה קומה של ט׳ ספירות שהוא משפיע אל הנוקבא נשארת קבועה גם ביסוד מאחר שעברה בו גם עבר בו האור וגם נשאר בו, ולכן ברקיע זה שהוא יסוד קבועים בו ככבים ומזלות ושמש וירח שהם בחינות מסתעפות בקומת תשע ספירות שלו המושפעת אל הנוקבא. לכן מונה את הירח והשמש וגם חמה ולבנה
כוכבים פירושם: ג״ר של הקומה, הנמשכות מבחינות אחסנתא דאו״א כלומר הירושה שמקבלים או"א שעולים לראש דאריך, את בחינת החכמה שהם בחינות חכמה ובינה העליונים של המוחין, בסוד הכתוב הנאמר בברכת הזרע הבט נא השמימה וספור הכוכבים והבט נא השמימה מורה על בחינות ג״ר, ולפי שמחו״ב אלו אין ז״א מקבל אלא טפות טפות לכן נקראות הארות אלה בשם כוכבים שמתראים כדמיון נצוצי אורות. והם השפעת ג״ר של בינה שהם אורות מכוסים המתגלים ע״י התכללות תפארת בבינה. מגדיר את הכוכבים הג"ר הנמשכים מאו"א דאצילות
י״ב מזלות פירושם: אורות הבאים מבחינת הזווג של ב׳ עטרין של המוחין הנקראים דעת, והם בחינות ו״ק של המוחין, כי עטרא דחסדים היא תפארת, ועטרא דגבורות היא יסוד. ונקראים מזלות על שם יסוד הנקרא מזל, והוא משום שאין תפארת מתגלה את בחינתו עצמו כמו שהוא מאיר במקום יציאת המוחין באו״א עלאין, כאן ישנה הארה גדולה מבחינת אחסנתא שעלו לראש דאריך, הארה גדולה מידי כלפי ז"א שאין לו מסכים לאור זה ​​ ששם תפארת הוא הנושא להארת חכמה בלי שום נרתק שאין צורך בחסדים לגילוי החכמה. אלא שמאיר כמדת המזל שהיא יסוד הנושא אל המסכים של או״א שהם צר וקצר. ולכן גם תפארת נקרא מזל. ומספר י״ב מזלות הוא, לרמוז שהם בחינות ו״ק ואין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה. ואין הכוונה לומר שהם חסרי ג״ר כי הרי המדובר הוא בקומת ע״ב דז״א דהיינו במוחין דהולדה, אלא בכדי להבחין בין מה שז״א לוקח מחו״ב, ובין מה שלוקח מב׳ עטרין. שמב׳ עטרין הוא לוקח עצמותם ממש, כי הם שורשו של ז״א, ואין לאו״א חלק בהם, אלא מבחינת עליית מ״ן לבד, ומבחינה זו הם י״ב המזלות.

י"ב מזלות הם הארה שבאה מזו"ן לנשמות, למעשה מהיסוד שהוא הרקיע מגיעים האורות מב' עטרין, הארה מצומצמת כמו הארה לגוף
משא״כ הכוכבים שהם הטפות הנמשכות מחו״ב הם חלקם ועצמותם של או״א, ואין לז״א חלק בהם, אלא בזה שמ״ן שלו גורם להם קומת חכמה, כי אין בינה הופכת פניה לקבל חכמה זולת ע״י תפארת המתחבר אליה ולכן נוטל ז״א חלק בחו״ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינות הכוכבים קומה שלימה של ט׳ ספירות, אבל במזלות אעפ״י שיש בהם הארת ג״ר אינה נחשבת בהם לעיקר כי שורשם מתחיל מתפארת.
הג"ר אצלם הוא רק לזמן קצר, שהתחתון פועל בעליון ומקבל גם הוא, אך חוזר לאחר מכן לקטנותו שמש וירח הם: ב׳ העטרין כשהם למעלה במקום יציאת המוחין בא״א, ששם מאיר תפארת שנקרא שמש בכל שלימותו הגמורה בלי שום נרתק שאין צורך בג"ר לבוש חסדים, ושם אינו נקרא בשם עטרא הרומזת לצמצום האור במדת המסכים שביסוד אלא נקרא שמש להורות שהוא היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו, ובחינת עטרא דגבורה עומדת למטה ממנו ואינה מכסית עליו, ולכן היא נקרא בשם ירח. אמנם שמש וירח אלו אינם מאירים ברקיע זה שהוא יסוד בגלוי אלא בהעלם ומכונים בשם שמשא וסיהרא הנעלמים כי אין גילוי אל השמש בלי נרתק אלא לאחר התיקון באלף השביעי. שהיא הארת ג"ר דחכמה שיכולה להאיר רק עם לבוש, רק ל"ב נתיבות החכמה. בגמר תיקון אפשר יהיה להאיר ג"ר דחכמה
ז׳ כוכבי לכת שבכללם חמה ולבנה הם: בנין היסוד עצמו, כי כלי היסוד כולל בבנינו כל חמשת הקצוות ומדתו עצמו ומדת מלכות ולכן יש בבנינו ז׳ כוכבי לכת. וזה אמרו חמה איהי נוקבא לגבי שמשא המקבלת הארה מן השמש הנעלם וכל מקבל נוקבא הוא. לבנה נוקבא לגבי ירח המקבלת הארה מן הסיהרא

הכוכבים זה הארה מאו"א שעלו וירשו להיות חכמה באצילות, הארה של ל"ב ממקור החכמה. גם המזלות מגיעים מלמעלה, אך רק בו"ק מב' עיטרין. בכוכבים בחינה שלמה, במזלות רק מבחינת הדעת. המזל מורגש יותר, אך מקור ההשפעה הוא הכוכב.

בנפש הבחינות של הכוכבים הם בחינת תת המודע הפנימי של האדם, ההכרה העליונה כנגד חכמה ובינה. י"ב המזלות הם המשפיעים עליו. הצד המודע של האדם שיכול כבר להתפשט לגוף, השכל והרגש הם כנגד שמש וירח, וכוכבי הלכת כנגד המידות שבאדם.

כל נשמה שיורדת לעולם, באה עם טבע בעזרתו עליה לפעול בעולם, וזו בחינת הכוכבים. השמש וירח קובעים את מבנה האישיות בתחילת העבודה. המידות שמהם מושפעים כל הרצונות, הם ז כוכבי הלכת, ונמצאים בחלוקה של כח המחשבה, ושאר כישרונות שיש באדם.

תיקוני זוהר שיעור 141

קנה-קנו

ל"ב נתיבות - חכם לך

שא) ושכינתא איהי דמות וכו': והשכינה שהיא מלכות היא דמות אדם. כי אריה שור נשר הם חג״ת, ומלכות היא פני אדם לארבעתם. כי היא מקבלת מכולם, וכולם כלולים בה. והיא משלימה את כולם, והיא מלכות היא ד׳ דאחד. כי א״ח דאחד הם חג״ת, וד׳ דאחד היא מלכות. והיא מלכות היא ד׳ פנים של כל חיה וכלולה מכולם, משום שבה מאירים ד׳ אותיות שהן י״ה ו״ה הרומזות לד' החיות. והיא דמות אדם, שהוא יו״ד ה״א וא״ו ה״א בגימטריא אדם שהוא שם מ״ה  ​​​​ שם הויה במילוי אלפין, שהוא עיקר ז"ן דעולם התיקון, אצילות.

שב) ועשר אתוון אלין וכו': ועשר אותיות אלה, של שם מ״ה, הן שיעור קומה של גוף זה שהוא המשכן. האדם הוא עולם קטן בו צריך לשכון הבורא לפי הכתוב ושכנתי בתוכם, ברצון שלהם ולא בגוף הגשמי (כנ״ל אות רצ״ג) ועליו נאמר עשר אמות ארך הקרש. ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, בחכמה: זה י' בתבונה זה ה'. ובדעת זה ו' ובכל מלאכה זה ה'.
ביאור המאמר: שורש גוף האדם הוא בחינה אחת הכוללת כל ד' עולמות אבי״ע שראשו נגד ז״א דאצילות שמשם השורש שנקרא אדם. ומגרון עד החזה היא בחינת בריאה נגד מלכות דאצילות כי בריאה היא אשת אצילות. ומחזה ולמטה הוא יצירה ועשיה. וכמו שב' עולמות יצירה ועשיה מעורבים בקליפות, שביצירה מחצה רע ומחצה טוב, ובעשיה רובו רע, כן יש בגוף האדם מחזה למטה אברים כנגד הקליפות, שהם הכבד ויותרת הכבד ומרה וטחול.
והלב ה״ס הביטוי של ל״ב נתיבות החכמה דהיינו חכמה דשמאל דבינה, והוא אש שורף מחמת שבעת גילוי חכמה מתלוים עמה דינים קשים לשרוף את כל אלה הרוצים להמשיך את החכמה ללא חסדים מלמעלה למטה, והדינים אינם נשקטים עד שמתחיל שליטת חסדים דהיינו סוד הרוח שב' כנפי ריאה נושבות על הלב, ורוה זה שהוא אור חסדים בא מזווג הלב שהוא מלכות עם ז״א שהוא הראש ואז יורד רוח החסדים מן המוח שה״ס ג״ר דז״א, אל החוטם שה״ס תפארת דז״א, ודרך ב׳ נוקבי החוטם דרך הנקב הימני יורד אל קנה הריאה שהוא בינה דמלכות, ומן הקנה אל ב' כנפי ריאה שהם חסד דמלכות ומב׳ כנפי ריאה בא רוח החסדים אל הלב, שז״ס שהריאה נושבת רוח על הלב, ואז מתלבשת החכמה שבלב בחסדים אלו, ובזה נשלמת הארת הזווג שממנה מגיעה שפע לכל העולמות.

כשאדם רוצה לקבל הארה של תענוג שהיא הארת חכמה, חייב הוא לעשות זאת בחשבון, זיווג המצרף את הרצון שבלב לאידיאל שנושב בו, שזו רוחו. החסדים הם בחינת אידיאל מתוך כך שהבחירה ביתר דבקות, באה מבינה שהיא אור דחסדים, היא כוח הבורא שבבריאה.

באין סוף הייתה הבחירה ביתר דבקות, וכאן לאחר הצמצום לא ניתן לקבל אור חכמה ללא יתר הדבקות, שזו ההשפעה מטעם הערך.

על האדם לבדוק וללמוד האם התענוג שהוא צורך מגיע במסגרת האידאל אותו ניתן ללמוד מתוך דברי רבותיו, או מתוך בחירותיו כשהוא זך ונקי. כאשר בבחירה שלו ישנן נגיעות, כלומר קשורות לרצונות הלב. בחירה נכונה היא מהמוח ולא מהלב.

האידאל הגבוה של האדם היא הדבקות בבורא.

וכן נחלקים ד' העולמות אבי״ע בהוי״ה אחת הכוללת כל העולמות כי כל ד' העולמות אבי״ע נחשבים כמו אדם אחד וי׳ של הוי״ה הכוללת ה״ס אצילות וראש האדם, ובריאה ה״ס ה׳ ראשונה עד החזה, ויצירה ה״ס ו' ועשיה ה״ס ה׳ תחתונה. ושניהם יצירה ועשיה הם מחזה ולמטה.

זוהר חדש שיעור 140

קנד - קנה

ל"ב נתיבות - חכם לך

הגוף הוא כנגד המשכן, ומשמש כאמצעי לבחינת הארון שהוא שבת, שלמות, בחינת ג"ר. הארון מחזיק את התורה, את הקשר לבורא.

לב שמבטא את השבת, היא נקראת תורת חכם, המקבל את החכמה דרך ל"ב נתיבות החכמה.

השבת היא בחינת חירות ממלאך המוות. הזוהר הקדוש מדמה כסימן גשמי את אברי הגוף, כדי ללמד על הבחינות הנפשיות שבאדם.

רצו) ומאי ניהו גיהנם וכו': שואל ומי הוא הנושא של הגיהנם בגוף. ומשיב, זה הכבד והוא היינו הלב, הוא מזבח הנחשת במשכן עליו מקריבים קורבנות, כאשר במזבח הפנימי מקטירים קטורת. ואש המזבח הוא להעביר אותו הגיהנם, מן העולם. ובכבד שהוא הגיהנם בו המרה שהיא אש השורפת בו היא בחינת המקבל על מנת לקבל. המרה אוגרת את כל השאריות, את כל הרשמים של הדברים הלא טובים שיש באדם. כפרת הלב זוהי הפריסה של סכת שלום, שהיא מלכות בהארת חסדי הבינה, שנאמר בה, הפורס סוכת שלום. לשלום ניתן להגיע רק כאשר עולים למדרגת בינה, וכאשר נשארים הרצונות רק במלכות, הם בחינת הדין

רצז) מנרתא דא רישא וכו': מנורה היא הראש, היינו ז״א, ושבעה נרותיה עליה, הם: שתי אזנים, ושתי עינים, ושתי נקבי החוטם, ופה. שהם חג״ת נהי״מ דגולגלתא דז״א, ובגדלות הם חו״ב תו״מ: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. והמנורה היא לימין כלומר שמאירה בהארת חכמה דימין לעומת האור בשמאל ששורף, ונאמר בה הרוצה להחכים ידרים כדי להפרשיר את הקיפאון ע"י חסדים. משום ששם בראש הוא המוח, וחכמה שורה במוח, ובו, במוח החכמה מאירה המנורה, משום שהוא שמן, שנאמר בו כשמן הטוב על הראש.

רצח) כנפי ריאה עלייהו וכו': כנפי הריאה הנושבות על הלב, עליהן נאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת, זו כפרת הלב. השלחן היינו מלכות זה הלב, ונאמר בו השלחן בצפון.

השולחן הוא בחינת שליח, וגם מזבח

רצט) ודא שכינתא תתאה וכו': וזו השכינה התחתונה היינו מלכות, כשהיא לוקחת מימין היא נקראת מנורה, ושורה עליה חכמה דימין ונאמר בה הרוצה להחכים ידרים. וכשהיא לוקחת משמאל דהיינו חכמה דל״ב נתיבות, שהיא גבורה העולה לבינה, נקראת שלחן, ונאמר בה הרוצה להעשיר יצפין, עשיר הוא השמח בחלקו כי חכמה דשמאל נקראת עושר בסו״ה מצפון זהב יאתה. דווקא עושר האדם הוא צד הכסף, הכיסופים וההשתוקקות האמיתית שלו. ושורה עליה בינה, שנאמר בה, ברכת ה׳ היא תעשיר. וכשהיא לוקחת מן הגוף היינו תפארת, שהוא עמוד האמצעי הכלול מימין ושמאל, היא נקראת משכן כלולה משניהם. כיור וכנו הם שני הכליות, ובהן שורים שני סומכי אמת, היינו נצח הוד.

ישנה אמת בחינת תיתן אמת ליעקב שהוא תפארת, וגם בחינת הקו אמצעי, כאשר השליח שלו הוא יוסף המקבל את כותונת הפסים שבכך מחובר לבחינת היסוד.

ש) מוחא עליה נאמר וכו': על המוח נאמר ופני אריה אל הימין, אריה גם בחינת ראיה, הסתכלות ושם מאירה המנורה, בחכמה דימין בו ישנה התכללות של הגבורה משמאל עם חסד הימין וכך החסד מפשיר את הקיפאון שבשמאל. על הלב נאמר ופני שור מהשמאל, ושם השלחן מתתקן להאיר בל״ב נתיבות החכמה, משום שהלב הוא לשמאל, ומאיר בחכמה דשמאל. על הגוף נאמר ופני נשר, היינו תפארת שהוא רחמים, כלול מימין ושמאל. ושם המשכן מתתקן דהיינו בנין המלכות בהארת ו״ק.

ב חדרים בלב, בימין מאירה המנורה, זהו החלק המתקשר לנשמה, ובצד השמאל החלק שמביא לביטוי את צד הגוף. את השפע/החכמה מקבלים כראוי דרך לב נתיבות החכמה, בהתכללות הבינה, ההשפעה בחכמה.

זוהר חדש שיעור 139

ל"ב נתיבות - חכם לך

הגזירות שיש על האדם נובעים והניתוק והריחוק מהבורא. בכוונה נכונה של הייחוד בק"ש הויה אלוקינו השם אחד, מתחברים ומבטלים את גזר דינו של האדם.

התיקונים באים לידי ביטוי הכוונה של האותיות. תיקון יד ימין הוא בחינת הויה אלוקינו הויה, ותיקון יד שמאל, ע"י אותיות מאוחרות יותר, למשל במקום אותיות הויה אותיות השם כוזו.

הזוהר מראה על סימנים כמו יד, שיש להם קשר נפשי לעבודה. קשר זה לא שייך לתפיסה הגשמית, וע"י בחינת האמונה סימנים אלו מגרים את הנקודה הפנימית. כך למשל מלמד על כלי המשכן, אשר בגשמיות הוא המקום לעבודת הבורא.

כך למשל שכתוב ותורה "ועשו ארון"

רצג) ועשו ארון דא וכו': ועשו ארון זה רומז ליום השבת היינו מלכות כשהיא מאירה בהארת ג״ר. ג"ר זו שלמות, והשבת מסמלת את מטרת הבריאה. כי המשכן הוא שש משזר כולל ששת ימי בראשית, שהם: ב' זרועות היינו חסד גבורה. וגוף עמוד האמצעי היינו תפארת. וב׳ שוקים שהם שני נביאי אמת היינו נצח הוד. וצדיק אות ברית היינו יסוד ביניהם. שהם ו״ק דז״א והמשכן היינו השכינה התחתונה מלכות כלולה מכל התקונים של הגוף והיינו בנין המלכות במוחין דו״ק.

יוצא שהמשכן הוא מעין כלל לכל הפרטים האחרים.

משכן הוא מצב הקנטות, והשכינה, כנסת ישראל מצב הגדלות.

רצד) צלע המשכן דא וכו': צלע צד המשכן זה מטטרו"ן בבחינת שפחה של המלכה, עיין בזהר תחלת משפטים מאן גופא דברתא דמלכא דא מטטרו״ן והאי גופא איהו אמה דשכינתא. עלה נאמר עצם מעצמי, עצם השמים לטוהר. כלומר שנמצא תמיד באור החסדים שהוא לבן ונקרא עצם.

רצה) ארון ודאי דא וכו': הארון הוא הלב ודאי, למרות שהלב שייך לגוף הוא בחינת ו"ק אלא האשר האורות מתפשטים לגוף בבחינת והשבות אל לבבך. אש שורף כולל ל״ב נתיבות החכמה. והוא שבת היינו מלכות, ובו, במלכות כלולה השכינה העליונה, שהיא בינה, שהיא נקראת תורת חכם, כי בינה היא נוקבא לאבא שהוא חכמה, ולכן היא נקראת תורת חכם. ובה היינו בהתכללות הבינה לב מבין והוא, הלב הוא נשמה יתירה של שבת, והוא החרות של שבת, שבשבילה לא שולטים בעלי הגיהנם על העולם.

השלמות הנפשית היא כשאדם מרגיש טוב, היינו כל רצונותיו מכוונים לרצון מרכזי אחד, שאז הוא בחינת כנסת ישר-אל. שלמה המלך ביקש לב חכם, היינו שהחכמה תוכל להתפשט ללב, כנגד השבת.

בראשית ברית אש 122

רומח, הוא דומה לחרב שהוא בחינת קו האמצעי, עם מסך דחירק, אלא ההפרש הוא שבחרב ישנן ב' פיות וברומח פה אחד של מלכות הכלולה בבינה. והיינו פה של מפתחא ​​ כלומר ניתן לקבל אור בקו אמצעי.
קלע, ה״ס בינה הכוללת בה את מדת הדין של מלכות בסוד האבנים שבתוך הקלע כדי להפיל בזה כל החצונים הנאחזים בהתפשטות הארת חכמה מקו שמאל של הבינה. האבנים הם בחינת ההבנות השכליות של האדם, וכאשר הבנות אלו באות מהקלע, הנשמה, משם הויה אז יכולים לנצח גם את גולית
קשת, ה״ס מלכות בסוד הכתוב את קשתי נתתי בענן, שקשת הוא יסוד דמלכות, הברית אותה צריכים כשמירה כאשר אין אהבה וענן הוא מלכות דיסוד ונתן זה בזה ונמתקו שניהם, ומתגלים עליה כל המוחין לקיום העולם, עוד לא לשכלול, שזו הברית וכוללת בתוכה ג׳ גווני הקשת, שה״ס ג׳ קוים. וכשחצונים מתקרבים לאחוז בה בסוד הסתכלות בקשת שפירושו המשכת אורה ממעלה למטה כלומר נהנים הברית, אך את הברית יש לשמור גם כשלא נהנים ממנה. ברית היא מחויבות ולא תענוג. כן מותר ליהנות ממנה בדרך לואי, אז מתעוררים הדינים הקשים הגנוזים בה בסוד חצים חצי המדרגה של שמאל בלי ימין. בסו״ה וישטמוהו בעלי חצים.
ומבואר כאן ב׳ מיני המוחין שהם ב׳ שמות הוי"ה הן במוחין המקיפים שהם תפילין, והן במוחין הפנימים של קריאת שמע. וזה אמרו ועוד ק״ש איהי רומ״ח וכו' היינו קו האמצעי ו׳ של הוי״ה, הכולל בו את הדינים של מלכות בסוד מפתחא כרומח בפה אחד .במילה אחד ישנה האחדות והוא קירטא שהוא קלע שהיא בינה הכוללת בה חמש אבנין ה' שהן חמש מלכיות מכל ע"ס של הקומה כח״ב תו״מ באת י'. שה״ס י' של יעקב, עיין בזהר (בראשית א׳ אות ר״ב) ההוא אבן דאיהו י׳ דיעקב דאתמר בה ומשם רועה אבן ישראל לא יפסיק לסלקא לה לההוא אתר דאתנטילת. כי יעקב אבינו תיקן אותה שהעלה למראשותיו בסו״ה ויקח מאבני המקום דהיינו הי׳ שהיתה בסוף עקב, בסו״ה בעון עקבי'. וישם מראשותיו של יעקב, דהיינו שהעלה אותה לבינה שהיא מראשותיו של ז"א שהוא יעקב, ועי״ז נמתקה, עד שנעשית נוקבא אל ישראל, נוטריקון לי ראש כעת עליה להוביל, ונקראת אבן ישראל. וקטל בה ליצר הרע, שמקודם התיקון נאמר ואתה תשופנו עקב וכעת הוא ישופך ראש, ונעשה בטוח שלא יפסיק מחמת אחיזת הנחש מלהעלותה עד לכתר.

אין הדבר קל לאדם האומר ק"ש ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, מפני שכאן הוא מוותר על עול "מלכות עצמית" ומוכן לוותר על הנאה פרטית לצורך התקדמות לתכלית. כך עשה יעקב ששם את ההבנות האלו בראשו, את האבנים מראשותיו, ובראש סדר העדיפויות שם את התכלית. כך מתגברים על אחיזת הנחש, ועולים עד לכתר.

​​ וזה אמרו (באות רל״ז) ואיהו ק״ש קשת דזריק חצים וכו', היינו מלכות ה׳ תחתונה של השם, כי עד כאן ביאר סוד יה״ו כי י' של השם, היא אבן אחת הכוללת כל חמשת האבנים בסוד אחד של ק״ש. וה׳ ראשונה היא הקלע הכוללת בתוכה חמשת האבנים להמתיקן, בסוד שמע, ישראל, ה', אלקינו, ה׳. ו׳ של השם היא הרומח הכולל כל רמ״ח מלים של הק״ש עם יחודא עלאה של פסוק הראשון ו׳ מלים שביחד עולה לחשבון רומח. וקשת ה״ס ה׳ תחתונה של השם דזריק חצים מסטרא דברוך שם כבוד מלכותו וכו' המבואר לעיל אות זה בד״ה קשת.
וזה אמרו (באות רל״ז) ובאן אתר איהי קירטא בתפילין וכו' כאן מבאר שם הוי״ה של התפילין (הנ״ל באות ק״צ ובאות קצ״ג ד״ה פירוש) שצרופו הוא הוי״ה בסו״ה הנה יד ה׳ הוי״ה, שהקלע הוא ה׳ עלאה לשמאלא בסוד תפילין אמא על ברא ו׳ ה״ס המניח את התפילין שהוא מרכבה לז״א, וקושרן בה׳ אצבעות של יד ימין שהיא ה׳ תחתונה הנכללת בימין דחסד דרגיה דאברהם וכו' ועם ו׳ דעמודא דאמצעיתא אתעביד רומח. בסוד דינין דמפתחא כנ״ל והיינו ו׳ ה' של הוי״ה. י׳ אבנא דקלע שהיא קשר תפילין של יד, יסוד הממשיך המוחין אל הנוקבא בסוד אבא יסד ברתא כנ״ל.
וכלא י״ה עם שמי שס״ה מבואר לעיל (אות כ״ו ד״ה פירוש) סוד י״ה עם שמי שה״ס ג״ר שצריכים להעלימם, ולא להמשיך הארת ג״ר ממעלה למטה. זכרי עם ו״ה רמ״ח שה״ס ו״ק דחכמה שמצוה להמשיך אותם מצווה דווקא ליהנות מהם גם כאשר הנאה זו חלקית והיינו זכרי בחינת זכר שפניו למטה להשפיע ​​ רק בהארת ו"ק ומאן דאיהו נטיר וכו' היינו תיקון הכלים בהארת ו״ק לבד, כ״ש מאן דקשיר בשלשלאין וקטיל ליה דהיינו הממשיך המוחין בסוד ד' אותיות הוי״ה כנ״ל כי שמא דהוי״ה מיתה לסמא״ל ונחש, כי בזה נפסק כל חיותו. וחיים לישראל כי החיים של ישראל ממיתים את הסטרא אחרא.

יש כח לתחתונים ע"י הליכה בדרך הישר, בדרך ברית, לנצח. זהו כח האמונה של האדם

בראשית שם בית שיעור 137

ל"ב נתיבות

חכם לב יכול לגלות את סודות הבריאה, את דרך השגת החכמה העליונה, את כח מעשיו שהגיד לעמו. שם מ"ב המבטא שלמות, הוא ל"ב פעמים שם אלקים במעשה הבריאה ועד עשר ספירות/מאמרות בהן נברא העולם.

רפח) ואינון כ״ח אתוון וכו': והן כ״ח אותיות של בינה, וי״ד אותיות אחרות של כתר וחכמה, גנוזות בהן, שמלובשים תוך כלי בינה. ואלה הם כ״ח אותיות בפסוק ראשון שבתורה ​בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. ועליהם נאמר כח מעשיו הגיד לעמו (עי׳ בפירש״י בפסוק ראשון של בראשית). אות היא חיסרון. ד בחינות דאור ישר, כתר כולו השפעה, חכמה האור והכלי באים כאחד, לכן אין אפשרות להרגיש את הרצון, אלא בבינה מתחילים להרגיש, וכאן בז"ת דבינה מרגישים את חיסרון האור שהסתלק, לכן לפני בינה אין מדברים על רצון.

כח מעשיו הגיד לעמו, הכח הוא הסוד שמניע את המעשה, כמו המחשבה שבאה לפני המעשה.

רפט) ובגלותא אסתלק האי וכו': ובגלות נסתלק כ״ח זה מהם היינו מזו"ן ואתמר בהם בישראל וילכו בלא כח לפני רודף. ומשום זה אומרים בקדיש ועתה יגדל נא כח ה'. נגד כ״ח אותיות אחרות שישנו באלו ז׳ תיבות, שהם יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. וזהו שאמרו חז״ל (שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו. (ועי׳ לעיל אות פ״ט). בכל כחו אומר בכוונה אמיתית ושלמה להגדיל את שם השם בעולם. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויעלה והתהלל, יש כאן שבע פעמים אות וו שהם מ"ב, שלמות תפיסת הבורא ע"י הנברא.

כל גזר דין נובע ממשהו שהנברא תופס בבריאה שכביכול מנותק מהבורא. לכן כאשר מקבלים באמונה בכל כח המחשבה והכוונה, מגדיל את תפיסת הבורא, וקטן מתבטל בפני גדול.

במחשבה כמה הבורא גדול, קורעים את כל גזרי הדין.

​​ 

רצ) י״ד אחרנין אינון וכו': י״ד אותיות אחרות הן הוי״ה אלקינו הוי״ה, וסימנם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ובאלה י״ד אותיות השבועה שזהו שנאמר כי י״ד על כס י״ה שם אלקים, מידת הדין משמאל, כלולה בתוך שם הויה, הרחמים. קם הזקן ואמר לר״ש נר הקדוש בודאי אלו ​י״ד דפורים שהם מחיית עמלק הם נרמזים במשנה א׳ של חוגגים את פורים יומיים בערים המוקפות חומה מסכת מגילה בארבעה עשר בו ובחמשה עשר בו שזה י״ד י״ה (עי׳ בספר מאור ושמש פרשת תצוה במה שמתרץ למה נאמר במשנה לא פחות ולא יותר והיה צריך לומר לא קודם ולא אח״כ.) אבל סימנים של כח הם אור לארבעה עשר י״ד ראשונים של כ״ח. וי״ד שניים הם מרומזים במה שנאמר בתורה בראשון בארבעה עשר יום וכו'.
פירוש, שם מ״ב זה נקרא שם המעלה שנתחדש מכח שא״א העלה אליו את מלכות שלו לחכמה צמצום ב ​​ והוציא את בינה מחוץ לראשו, ובינה נקראת אלקים, ומתחלקת לג״ר וז״ת שג״ר נקראות מ״י מאלקים. וז״ת נקראות אל״ה מאלקים. אל"ה מבטא את הרצון לקבל, אשר בקטנות מורידה את אותיות אלו תחת המדרגה ואותיות אל״ה ה״ס ג׳ ידים דאמא שנתלבשו בעת יציאתם מראש א״א בזו"ן, שלכן בעת שבינה מעלה אליה את אותיות אל״ה שלה, ומתחברות עם מ״י שלה, יסוד השם אלקים, בזה נמשכים עמהם גם זו"ן לראש. והן כדוגמת ידים המעלות את זו״ן ממקומם התחתון למקום בינה עצמה.
וז״ס שתוף מדת הרחמים בדין לקיים את העולם שהם זו"ן הנקראים עולם, וכן נכללו בני אדם שבעולם הזה, כי כל המקובל לזו"ן דאצילות אפשר שיקובל לבני אדם שבעולם הזה והרי זו"ן שייכים לאצילות, אך זו"ן הוא השורש, לכן מדובר על הצד הנפשי של בני אדם ולא על הרצון לקבל שלהם, ומלמעלה מזו״ן אין אנו מקבלים כלום, ואם נוקבא דז״א שהיא מלכות דאצילות לא היתה נמתקת בבינה לא היתה ראויה לקבל שום אור ישר, ולא היה לה רק אור חוזר ואנו לא היינו יכולים לקבל שום מוחין שמהם באים כל התקונים, להשבתת שאור ומחיית עמלק.
וזה אמרו י״ד אחרנין אינון, היינו ג׳ ידים דאמא הנבחנות לחג״ת דאמא שיצאו מחוץ לראש א״א להעלות את זו"ן, אינון הוי״ה אלקינו הוי״ה שהוא יד ימין חסד, וסימן אור לארבעה עשר וכו' ובאלין י״ד אתוון אומאה וכו' היינו תקון המלכות שנקראת שבועה. קם סבא ואמר וכו' הסבא תקן את דברי ר׳ שמעון שענין הי״ד השייך למחיית עמלק נאמר בפורים ומרומזות בארבעה עשר בו ובחמשה עשר בו הנאמר במשנה לזמן קריאת המגילה ודא י״ד י״ה.
אבל סימנין דכ״ח דהיינו ב׳ ידים אחרות של שם מ״ב הן אור לארבעה עשר של המשנה בריש מסכת פסחים לבדיקת החמץ הרומז לביעור הקליפות והסט״א, שנקראים חמץ, ויד השלישי הוא מה שנאמר בפסוק בראשון בארבעה עשר יום זמן הקרבת קרבן פסח שה לבית, לקיים ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים.

כאשר רוצים לקבל הארה באופן ראוי כלומר ליהנות מהאמת, יש למצוא אותה בכוח הפרסה המגיד לעמו, בצורה שבה נקבעה מחשבת הבריאה. לכאן כאשר אדם רוצה להשיג משהו בחייו, ונתקל בהפרעות או שיבושים, עליו לחזור למחשבת הבריאה, לתוכנית המקורית וממנה ללכת ולבדוק היכן הייתה סטיה ממחשבת הבריאה. לכן תורת הסוד, הקבלה מלמדת את כח מעשיו המגיד לעמו.

בראשית שם בית שיעור 133 - 134

רעד) קם סבא חד וכו': קם זקן אחד פתח ואמר, נר הקדוש היינו ר' שמעון כמה חיילות מלאכים מחכים לך בגן עדן. כמה מחנות מלאכים מסתכלים מחלונות הרקיע בגן, בעת שתכנס שמה וכלם מסתכלים בך וצבעי הרקיע של גן עדן בך יזהירו. משום שבך מאיר השכינה שהיא זהר הרקיע. והגן הוא סתום וחתום, עד שתכנס בו השכינה, שהיא מלכות דאצילות. ז״ש גן נעול אחותי כלה. ​​ הגן, המלכות בה ישנה את בחינת המעולה עד שיש זיווג שהוא בחינת רשב"י בסוד הדעת, שיכול לפתוח את החכמה ולגרום לה להעיר לתחתונים. ​​ כאשר אדם מבקש ומושך אורות מלמעלה, גם המלאכים וכל העולמות זוכים לאור זה, ובאים לשמוע את דברי ותפילות הצדיקים.

רעה) וגוונין לא נהרין וכו': וצבעי הרקיע אינם מאירים עד שהקב״ה נכנס שם. ומיד שנכנס שם נאמר בהם נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. שואל, מה הם מראות, ומשיב, אלא מראות נוטריקון מר אות. ומפרש מר: שנאמר בו מלאכי שלום מר יבכיון. והוא אות בצבא שלו. לו נפתחים השמים, ובו מאירים כל הצבעים שלהם.

רעו) וכען בוצינא קדישא וכו': וכעת נר הקדוש קום להאיר צבעי הרקיע באותיות התורה. ולהאיר הככבים שברקיע בנקודות. כזהר, זהו כסא הכבוד שכל הנשמות הקדושות משם נחצבו.
פירוש, כי ר״ש הוא סוד הדעת, שהוא שורש לקו האמצעי שיש בראש ומחבר בין חכמה לבינה. בינה בטבעה אינה רוצה חכמה אלא חסדים, לכן חו"ב הם ב קווים מקבילים. הדעת היא הביקוש של התחתון מהעליון הוא בחינת רשב"י, ובחינת משה, (עי׳ באד״ר אות ז׳ בסלם פירוש על מה שאמר אנן כללא דכלא) המכריע בין חו״ב דז״א, דהיינו קו האמצעי שבג״ר, שממנו נעשו הרקיעים שעל גן עדן גן מלכות, עדן חכמה, אחרי שנתפשט אור החכמה עד למלכות דאצילות, כי במקום ז״א אינו בהשגה מפני שבמקום ז"א, חג"ת יש חסדים מכוסים, כלומר אין הארת חכמה שנק השגה, אלא רק במלכות שהיא בחינת נה"י למטה מחזה דז"א בעת עליה, וה״ס ג׳ גוונים לבן אדום וירוק, ומלכות היא סוד גוון שחור. וכן קרקע הגן שה״ס הגן עצמו מקבלת מארץ העליונה שהיא מלכות דאצילות. זהו תיקון מיוחד באצילות שלא יתקבל אור חוכמה בחג"ת מפני שאסור ג"ר לאחר גניזו דאו"א.
וזה אמרו קם סבא חד וכו', בגין דבך נהרא שכינתא כי ע״י ר״ש שה״ס הדעת המיחד ימין ושמאל דז״א והאור מתפשט עד למלכות שהיא השכינה דאיהו זהר הרקיע כי ממלכות מתגלים כל האורות למטה בגן עדן, וכל אחד מקבל על ידה מבחינה שכנגדו למעלה, ולכן היא זהר הרקיע היא המלכות שמאירה. ​​ ע"י הדעת נק זהר הרקיע, אור שמקבלים בזהירות, לכן נק זוהר. ו"ק דחכמה, או ל"ב נתיבות החכמה, מאיר בזהירות.
וגן איהו סתים וחתים וכו' היינו קרקע הגן שהוא הגן עצמו הוא סתום וחתום כל זמן שלא מגיעה לו הארת המלכות שהיא הבחינה שכנגדו להאיר בו.
וזה אמרו (באות רע״ה) וגוונין לא נהרין ברקיע וכו' כי כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה והרקיע מקבל מבחינת קב״ה דעת ז״א, והגן מקבל מבחינת מלכות, ומיד דיעול תמן וכו', כי יש להבין היטב מה שאנו אומרים בכל מקום שבינה ותו"מ דעליון יוצאים ממדרגתו של עליון ומתלבשים בתחתון, הם בחינת יסוד דעליון (כמ"ש לעיל אות רי״ח בסוד שם צבאות צא ובא.) כי בינה שיצאה מן המדרגה אינה ג״ר דבינה רק ז״ת שפירושו תו״מ הכלולים בבינה. ועל כן נבחנים בינה תו״מ היוצאים לתפארת ומבחינות הפרצוף שעשר ספירות שלו נחלקות לראש תוך סוף, נבחן שבינה ותו"מ הנופלים מן המדרגה מתחילים מן החזה ולמטה כי חג״ת נבחנים לג״ר דגוף, ולא יוצאים מן המדרגה רק נה״י מפני שמלכות עלתה לת"ת והנ"י יצאו תחת מדרגה והיות שעיקרם של נה״י הוא יסוד שהוא הקו האמצעי, לכן מכנים לבינה ותו״מ שנפלו מן המדרגה בשם יסוד. וזה שאמר ומיד כשעולה לשם נאמר בהם נפתחו וגו' כי אחר שקו אמצעי הכריע בין הקוים דימין ושמאל, חוזרים בינה ותו״מ ומתחברים למדרגתם. ולכן יסוד הכולל את בינה ותו״מ אלו נקרא מר אות שבעת נפילתו מן המדרגה הוא בסוד מלאכי שלום שהוא יסוד הנקרא שלום, מר יבכיון  ובעת חזרתו הוא אות בצבא דיליה וליה מתפתחין רקיעין וכו'. (ועי׳ כל זה בפרשת ויקהל בסלם מאמר הרקיעים שעל גן עדן). צבא יוצא לבחינות החיצוניות, ובא חזרה לנקודה הפנימית עם הניצוצין שלקח, וכך לומד התחתון את סוד התפילה, שעולה לעליון וגורם למדרגה להתפתח

רעז) קם בוצינא קדישא וכו': קם ר׳ שמעון הנקרא נר הקדוש, פתח כמתחלה ואמר והמשכילים יזהירו, הם האותיות, שכלן נכללות באות ב׳ מן בראשית. ב׳ היא רומזת, לבית היינו בית המקדש, ששם בה מאירים כל האותיות. ראשית היינו א״א, נקודה היינו מלכות בהיכלו שהוא בינה. כי העלה את מלכות שלו לתוך בינה. כעין זה בּ', עלה נאמר כל כבודה בת מלך פנימה.
פירוש, כי ע״י עליית מלכות למקום בינה דא״א נעשה שם מסך המסיים אל הראש דא״א שזה במצב קטנות, צמצום ב ובמקום שהראש יסתיים בפה מסתיים בניקבי עיניים ובינה ובינה תו״מ דא״א יצאו לחוץ מראש למקום חג״ת שנק גוף דא״א ששם מקום או״א דאצילות וכן נעשה פרסא ומסך במקום החזה דא״א, ממעל לישסו״ת וזו״ן דאצילות, ועוד פרסא בין אצילות לבי״ע, העומדת בסיום עולם אצילות. ולעת גדלות שהארת ע״ב ס״ג דא״ק מבטלת לשעתה הסיומים של הגדלות וקטנות בצמצום הב׳ ומחזיר הסיומים של צמצום א' עם הגבלות של אח"פ דעליה, בזה מתבטל הגבול דסיום אצילות, ויורד מסיום אצילות למקום הנקודה דעולם הזה ומעלה את ג׳ עולמות בי״ע לעולם אצילות במקום ישסו״ת וזו"ן העומדים מחזה ולמטה דא״א, ובי״ע מלבישים עליהם. ואחר זה יורדת הפרסא שבמקום החזה דא״א למקום סיום האצילות ואז עולים ישסו״ת וזו"ן עם בי״ע שעלו ומלבישים עליהם, למקום או״א דאצילות למעלה מחזה דא״א, כי הגבול שבחזה כבר נתבטל. ואחר זה יורדת הפרסא שבין ראש א״א לאו"א עלאין, ומתבטל הגבול בין ראש א״א לבין חג״ת שלו, ועולים או״א, עם ישסו״ת וזו״ן המלבישים עליהם, וגם בי״ע התחתונים המלבישים לישסו״ת וזו״ן כולם יחד עולים לראש א״א ומקבלים שם את אור החכמה.

בראשית שם בית שיעור 133 - 134

רעד) קם סבא חד וכו': קם זקן אחד פתח ואמר, נר הקדוש היינו ר' שמעון כמה חיילות מלאכים מחכים לך בגן עדן. כמה מחנות מלאכים מסתכלים מחלונות הרקיע בגן, בעת שתכנס שמה וכלם מסתכלים בך וצבעי הרקיע של גן עדן בך יזהירו. משום שבך מאיר השכינה שהיא זהר הרקיע. והגן הוא סתום וחתום, עד שתכנס בו השכינה, שהיא מלכות דאצילות. ז״ש גן נעול אחותי כלה. ​​ הגן, המלכות בה ישנה את בחינת המעולה עד שיש זיווג שהוא בחינת רשב"י בסוד הדעת, שיכול לפתוח את החכמה ולגרום לה להעיר לתחתונים. ​​ כאשר אדם מבקש ומושך אורות מלמעלה, גם המלאכים וכל העולמות זוכים לאור זה, ובאים לשמוע את דברי ותפילות הצדיקים.

רעה) וגוונין לא נהרין וכו': וצבעי הרקיע אינם מאירים עד שהקב״ה נכנס שם. ומיד שנכנס שם נאמר בהם נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. שואל, מה הם מראות, ומשיב, אלא מראות נוטריקון מר אות. ומפרש מר: שנאמר בו מלאכי שלום מר יבכיון. והוא אות בצבא שלו. לו נפתחים השמים, ובו מאירים כל הצבעים שלהם.

רעו) וכען בוצינא קדישא וכו': וכעת נר הקדוש קום להאיר צבעי הרקיע באותיות התורה. ולהאיר הככבים שברקיע בנקודות. כזהר, זהו כסא הכבוד שכל הנשמות הקדושות משם נחצבו.
פירוש, כי ר״ש הוא סוד הדעת, שהוא שורש לקו האמצעי שיש בראש ומחבר בין חכמה לבינה. בינה בטבעה אינה רוצה חכמה אלא חסדים, לכן חו"ב הם ב קווים מקבילים. הדעת היא הביקוש של התחתון מהעליון הוא בחינת רשב"י, ובחינת משה, (עי׳ באד״ר אות ז׳ בסלם פירוש על מה שאמר אנן כללא דכלא) המכריע בין חו״ב דז״א, דהיינו קו האמצעי שבג״ר, שממנו נעשו הרקיעים שעל גן עדן גן מלכות, עדן חכמה, אחרי שנתפשט אור החכמה עד למלכות דאצילות, כי במקום ז״א אינו בהשגה מפני שבמקום ז"א, חג"ת יש חסדים מכוסים, כלומר אין הארת חכמה שנק השגה, אלא רק במלכות שהיא בחינת נה"י למטה מחזה דז"א בעת עליה, וה״ס ג׳ גוונים לבן אדום וירוק, ומלכות היא סוד גוון שחור. וכן קרקע הגן שה״ס הגן עצמו מקבלת מארץ העליונה שהיא מלכות דאצילות. זהו תיקון מיוחד באצילות שלא יתקבל אור חוכמה בחג"ת מפני שאסור ג"ר לאחר גניזו דאו"א.
וזה אמרו קם סבא חד וכו', בגין דבך נהרא שכינתא כי ע״י ר״ש שה״ס הדעת המיחד ימין ושמאל דז״א והאור מתפשט עד למלכות שהיא השכינה דאיהו זהר הרקיע כי ממלכות מתגלים כל האורות למטה בגן עדן, וכל אחד מקבל על ידה מבחינה שכנגדו למעלה, ולכן היא זהר הרקיע היא המלכות שמאירה. ​​ ע"י הדעת נק זהר הרקיע, אור שמקבלים בזהירות, לכן נק זוהר. ו"ק דחכמה, או ל"ב נתיבות החכמה, מאיר בזהירות.
וגן איהו סתים וחתים וכו' היינו קרקע הגן שהוא הגן עצמו הוא סתום וחתום כל זמן שלא מגיעה לו הארת המלכות שהיא הבחינה שכנגדו להאיר בו.
וזה אמרו (באות רע״ה) וגוונין לא נהרין ברקיע וכו' כי כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה והרקיע מקבל מבחינת קב״ה דעת ז״א, והגן מקבל מבחינת מלכות, ומיד דיעול תמן וכו', כי יש להבין היטב מה שאנו אומרים בכל מקום שבינה ותו"מ דעליון יוצאים ממדרגתו של עליון ומתלבשים בתחתון, הם בחינת יסוד דעליון (כמ"ש לעיל אות רי״ח בסוד שם צבאות צא ובא.) כי בינה שיצאה מן המדרגה אינה ג״ר דבינה רק ז״ת שפירושו תו״מ הכלולים בבינה. ועל כן נבחנים בינה תו״מ היוצאים לתפארת ומבחינות הפרצוף שעשר ספירות שלו נחלקות לראש תוך סוף, נבחן שבינה ותו"מ הנופלים מן המדרגה מתחילים מן החזה ולמטה כי חג״ת נבחנים לג״ר דגוף, ולא יוצאים מן המדרגה רק נה״י מפני שמלכות עלתה לת"ת והנ"י יצאו תחת מדרגה והיות שעיקרם של נה״י הוא יסוד שהוא הקו האמצעי, לכן מכנים לבינה ותו״מ שנפלו מן המדרגה בשם יסוד. וזה שאמר ומיד כשעולה לשם נאמר בהם נפתחו וגו' כי אחר שקו אמצעי הכריע בין הקוים דימין ושמאל, חוזרים בינה ותו״מ ומתחברים למדרגתם. ולכן יסוד הכולל את בינה ותו״מ אלו נקרא מר אות שבעת נפילתו מן המדרגה הוא בסוד מלאכי שלום שהוא יסוד הנקרא שלום, מר יבכיון  ובעת חזרתו הוא אות בצבא דיליה וליה מתפתחין רקיעין וכו'. (ועי׳ כל זה בפרשת ויקהל בסלם מאמר הרקיעים שעל גן עדן). צבא יוצא לבחינות החיצוניות, ובא חזרה לנקודה הפנימית עם הניצוצין שלקח, וכך לומד התחתון את סוד התפילה, שעולה לעליון וגורם למדרגה להתפתח

רעז) קם בוצינא קדישא וכו': קם ר׳ שמעון הנקרא נר הקדוש, פתח כמתחלה ואמר והמשכילים יזהירו, הם האותיות, שכלן נכללות באות ב׳ מן בראשית. ב׳ היא רומזת, לבית היינו בית המקדש, ששם בה מאירים כל האותיות. ראשית היינו א״א, נקודה היינו מלכות בהיכלו שהוא בינה. כי העלה את מלכות שלו לתוך בינה. כעין זה בּ', עלה נאמר כל כבודה בת מלך פנימה.
פירוש, כי ע״י עליית מלכות למקום בינה דא״א נעשה שם מסך המסיים אל הראש דא״א שזה במצב קטנות, צמצום ב ובמקום שהראש יסתיים בפה מסתיים בניקבי עיניים ובינה ובינה תו״מ דא״א יצאו לחוץ מראש למקום חג״ת שנק גוף דא״א ששם מקום או״א דאצילות וכן נעשה פרסא ומסך במקום החזה דא״א, ממעל לישסו״ת וזו״ן דאצילות, ועוד פרסא בין אצילות לבי״ע, העומדת בסיום עולם אצילות. ולעת גדלות שהארת ע״ב ס״ג דא״ק מבטלת לשעתה הסיומים של הגדלות וקטנות בצמצום הב׳ ומחזיר הסיומים של צמצום א' עם הגבלות של אח"פ דעליה, בזה מתבטל הגבול דסיום אצילות, ויורד מסיום אצילות למקום הנקודה דעולם הזה ומעלה את ג׳ עולמות בי״ע לעולם אצילות במקום ישסו״ת וזו"ן העומדים מחזה ולמטה דא״א, ובי״ע מלבישים עליהם. ואחר זה יורדת הפרסא שבמקום החזה דא״א למקום סיום האצילות ואז עולים ישסו״ת וזו"ן עם בי״ע שעלו ומלבישים עליהם, למקום או״א דאצילות למעלה מחזה דא״א, כי הגבול שבחזה כבר נתבטל. ואחר זה יורדת הפרסא שבין ראש א״א לאו"א עלאין, ומתבטל הגבול בין ראש א״א לבין חג״ת שלו, ועולים או״א, עם ישסו״ת וזו״ן המלבישים עליהם, וגם בי״ע התחתונים המלבישים לישסו״ת וזו״ן כולם יחד עולים לראש א״א ומקבלים שם את אור החכמה.

בראשית שם בית שיעור 132

רע) ועוד והמשכילים יזהירו, המשכילים הם היודעים במצווה השישית אלין דידעין בפקודא שתיתאה דאתרמיזת במלת בראשית ראש בית: בי״ת תמן, דאתמר בה, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה. והא ינוקין ידעין דדרור קן לה, הרי התינוקות יודעים שלדרור יש קן ומאי אתי דוד למימר ברוח קודשא. אלא דא מצות קן צפור דאית בית כמה רזין במצוות שילוח הקן. ועליה אתמר גם צפור מצאה בית, דכתיב בגינה בשביל הבית בו מקננת הציפור כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים דא בי כנישתא. ודרור קן לה דא בי מדרשא, אשר שתה אפרוחיה אלין מארי תורה מארי משנה מארי קבלה דבגינהון לא זזה שכינתא מישראל. דרור = קדוש, לאחר שאדם זוכה לדרור לחמישים שערי בינה, יכול להגיע לקדושה.

והמשכילים אתוון יזהירו

רעא) בראשית ברא אלקים וכו': פתח רבי שמעון ואמר, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, והמשכילים: הם אותיות, שהן לבושי התורה, אות היא חיסרון, הדיו השחור מחסיר מהרקע הלבן, התורה שהיא ז״א מרוקמים מכל מין צבע של אש. והם ד' צבעים כוללים, לבן, אדום, ירוק ושחור, ומהם מתפרשים לכמה מיני צבעים אחרים. וכל הצבעים הם מרוקמים בעור גוף האדם שהוא בגן עדן, והרקיע שעל הגן עדן, הוא מצויר ומרוקם באותיות אלה, של ז״א, משום שבהם היינו באותיות אלו נברא.

המשכילים הם האותיות, יזהירו הם הנקודות, זהר הוא בחינת טעמי התורה.

רעב) יזהירו אלין נקודין וכו': יזהירו: הן הנקודות, המאירות בתוך האותיות, ובהם, היינו בנקודות, מאירים הכוכבים ברקיע בגן עדן. וכולם היינו הנקודות והכוכבים מאירים בעינים של הגוף בגן עדן.

רעג) בזהר אלין טעמי וכו': כזהר: הם טעמי התורה, שבהם מתנהגים האותיות והנקודות. ופירושו של כזהר בגוף ההוא של הגן, זו הנשמה שהיא המנענעת את האותיות והנקודות, המאירים בפנים ובעינים של גוף ההוא בגן עדן. ונפש היא כולל של האותיות, והיא שותפו של הגוף. ורוח הוא כולל של הנקודות המאירות בעינים.
ביאור המאמר. ז״א נקרא תורה, והוא מקבל מבינה מוחין ולבושים, והמוחין הם אור התורה, ולבושי המוחין הם האותיות שבהם מלובשים המוחין, ובספר הזוהר (ב״א אות קפ״ג) כתוב ת״ח חשך איהו אוכמו דאורייתא אור חיוורו דאורייתא והיינו כי אור ה״ס מוחין ומרומזים בלבן שבס״ת דהיינו הגוילים שעליהם נכתבים האותיות ואותיות עצמן ה״ס השחור, ובעת שמוחין דאמא מלובשים בז״א, אז אומר ז״א שחורה אני ונאוה, וכשמסתלקים האורות אומר אל תראוני שאני שחרחורת כי הכלים שלו נופלים לחוץ מאצילות והחצונים נאחזים בהם.

האותיות הן הלבושים של המוחין. אל תראוני שאני שחרחורת, אל תסתכלו ותחשבו שהתורה היא האותיות הנראות בגשמיות, אלא השכינה הקדושה המביעה את התורה, מוסתרת בפנימיות.

התפיסה של האדם היא מעין לבוש לאור שמונח בתוך התפיסה.
וזה אמרו (באות רע״א) והמשכילים אלין אתוון היינו אותיות התורה דאינון לבושין דאורייתא כלומר לבושי מוחין מרקמן מכל גוונא דנורא היינו חשך דאמא הנקרא אש. חיור וסומק וירוק ואוכם היינו חו״ג תו״מ. ומנהון אתפרשן לכמה גוונין כי חג״ת בגדלות נעשים לחב״ד והם ע״ס וכל אחת כלולה מע״ס.
וכן ז״א נקרא אדם עליון וגוף שלו מתחלק לחמש בחינות, שהן: כח״ב תו״מ והן: עור, בשר, גידין, עצמות מוחין. ובהם מתלבשים חמשה אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והן נגד ה׳ בחינות שבתורה, שהן: טעמים, נקודות, תגין, אותיות, ושרשם. נמצא כי עור האדם ואותיות שבתורה הם בחינה אחת ולכן אומר וכלהו גוונין אינון מרקמן במשכא דגופא דב״נ דאיהו בגנתא דעדן שזכה להיות מרכבה לז״א דאצילות שנקרא אדם.
והנה גן עדן התחתון ה״ס בינה דבינה דמלכות דעשיה כי הארץ דעשיה מתחלקת לז' ארצות שהן ז' תחתונות דמלכות כי יסוד כולל גם מלכות והעליונה שבהן היא בינה הכוללת ג״ר, ובינה דבינה היא הארץ שאנו יושבים עליה אמנם גם בינה זו דארצות דעשיה שאנו יושבים עליה נחלקת לע״ס ואנו יושבים בז״ת דבינה זו, וארץ ישראל היא יסוד דבינה, ובינה דבינה זו הכוללת ג״ר, היא סוד גן עדן הארץ. והרקיע שעל הגן עדן נעשה, מאש ומים העליונים שהם חו״ב דז״א שנתחברו יחד ונעשה מהם הרקיע מרוקם מכ״ב אותיות התורה המזילים טל על כל אלו שלומדים תורה לשמה בעולם הזה, וזה שאמר ורקיע דאלין אתוון איהו מצוייר ומרוקם, בגין דבהון אתברי, ע״י קו אמצעי דז״א העולה ומכריע בין חו״ב דז״א וממנו נמשך הרקיע שעל הגן עדן, (עי׳ בפרשת ויקהל בסלם מאמר הרקיע שעל גן עדן). ומזה ביאר לנו פירושו של והמשכילים ואותיות, ורקיע של גן עדן, ועור גוף האדם בגן עדן, שכל אלה הם בחינה אחת.
ובאות (רע״ב) מבאר הנקודות המאירות באותיות, וכן הכוכבים המאירים ברקיע, ועינים של גוף האדם בגן עדן, וכל אלה הם בחינה אחת, ופירושו של יזהירו.
ובאות (רע״ג) מבאר הטעמים שהם הנשמה, כנודע כי טעמים הם או"א עלאין, ונקודות ישסו״ת ומאירים בפנימית הפנים ועינים של גוף האדם בגן עדן וזהו פירושו של כזהר. (ועי׳ לעיל אות קע"ב מבואר ענין נר״ן וטנת״א

המשכילים הם אותם בחינות שהן אותיות התורה, הלבושים המחזיקים את אור התורה. מכאן לומד על האדם שלומד תורה, עליו להחזיק את הסודות של כל הבריאה.

מי שלא מקיים את התורה אינו נחשב לאותיות התורה. אותיות של עיתונים למשל, הן קליפה מפני שאין קיום לדבר שהן מלבישות. אותיות התורה מחזיקות אור, מחזיקות את כל העולם.

בני אדם הלומדים פנימיות התורה, לומדים את הטעמים, את האור הפנימי.

בראשית ירא שבת – 130 - 131

רס) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר והמשכילים, הם אלו היודעים במצוה חמישית הנרמזת במלת בראשית, והוא ירא שבת, אזהרה שלו שלא לחלל בת המלך היינו מלכות, בט״ל מלאכות שהם מ׳ מלאכות חסר אחת. הנוהגות בימות החול. נגד מ׳ מלקות חסר אחת. היראה היא שמירה. ל"ט מלאכות שאסורות בשבת, הן מלאכות שנועדו לשכלול לא לקיום. ובשבת אין להוסיף ולשכלל, אלא לראות שלמות העשיה. השבת היא מעין התכלית, ואם עדיין רוצים ולהוסיף תיקון בתכלית, זאת עדות לחוסר אמונה שהעולם נברא לתכלית.

שבת היא מתנה ולא צדקה. מתנה ניתנת על דברים עודפים, וכך לשבת אין להוסיף. תפקידו של עם ישראל להוביל את העולם לתכלית, לשלמות, לגמר תיקון, בעוד אומות העולם בזמן תיקון הם רק אמצעי

רסא) רצועה לאלקאה איהי וכו': הרצועה להכות היא שפחה רעה. שעטנז, היינו שט״ן ע״ז כלול משור וחמור. שהם שני מזיקים שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור שהם תחת ידו. וכן נאמר על כל דבר פשע על שור על חמור. כי אין לוקים בשבת, מחמת שאין שפחה הרעה שולטת על העולם בשבת. אוי לו למי שמשליט אותה על העולם.

אמר לצד עשיו שבאדם, יש לי שור וחמור, היינו שליטה על המזיקים הנפשיים הללו. כאשר מברכים על רפואה בשבת, אומרים שבת היא מלזעוק, מפני שאין בשבת חסרונות, ובשבת לא לוקים. מי שמחלל שבת מוסיף כח לשפחה הרעה לשלוט בעולם

רסב) ובגין דא את וכו': ומשום זה נאמר את שבתותי תשמורו, זו בת יחידה היינו מלכות שהיא שמירה אחת לשבתות הרבה, כלומר, בה תלויות כל השמירות של עשר הספירות הנקראות שבתות הרבה. כי כל ספירה כלולה מע״ס ויש בה ג״ר וז״ת הנקראים ששת ימי המעשה ושבת. ושמרו בני ישראל את השבת, זו בת יחידה היינו מלכות, שהיא שמירה לישראל בכל שבת ושבת. השבת היא בחינת מלכות, השומרת על שאר הספירות ע"י אור חוזר, שזו הדרך להגיע לתכלית, ליתר דבקות. כשהמלכות דוחה את הרע, מסמלת בכך את דחיית האיסורים, מפני שהתכלית היא המטרה.

אדם שחי לכאורה, כלומר בלי תכלית, נמצא בנפסדות מתוך ידיעה שמעשיו ריקים, ורואה בכך חוסר ברירה, לא יודע לאן הולכים. כל זאת מפני שמחללים את התכלית, את השבת.

חזון גשמי הוא תכלית מזוייפת, אותה מצליח להציג היצר הרע, עד אשר החלום השקרי מתנפץ. כל עוד אדם לא מתייאש מהאני הכוזב, אין באפשרותו להתחבר לאני הפנימי האמיתי שיוביל אותו לתכלית ויתן טעם לחייו.

רסג) ומאן דמחלל לה וכו': ומי שמחלל את השבת, אין הקב״ה שומר אותו, ולא עוד אלא שנאמר בו מחלליה מות יומת, והיינו מי שמכניס ברשותה שפחה חללה זונה. כי רשותה הוא תחום שבת, כמו התחום והגבול של הים שנאמר שמתי חול גבול לים. דהיינו תקון המסך שלא יעבור האור מן המסך של מלכות ולמטה.

רסד) ומאי ניהו והיה וגו': שואל, ומי הוא הגבול של הים. ומשיב, ז״ש והיה מספר בני ישראל כחול הים, כלומר שבני ישראל שומרים את עצמם לא להמשיך המוחין של של שבת ממעלה למטה. ואין ים אלא התורה דהיינו המוחין הנקראים תורה. מי שעובר עליה ורוצה להמשיך האור מן המסך ולמטה, כאלו החזיר העולם לתהו ובהו. ומשום זה כתוב סמוך לו לבראשית שהוא ירא שבת פסוק ​והארץ היתה תהו ובהו.

עיקר שמירת המלכות, שמירת השבת היא לא לקבל אור ממעלה למטה, היינו קבלה לרצון הפרטי. השמירה היא עשיית גבול כמו תחום השבת.

רסה) דאיהו חול לים וכו': תקון זה שהוא חול לים דהיינו לא להמשיך המוחין מן המסך ולמטה, הוא כטבעת של שרשרת לכלב, מי שמוציא אותו מן השרשרת גורם כמה נשוכים מיסורים שהכלב נושך אותו. ובשבילו אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. וזה הכלב הוא סמא״ל שהוא תפוס בקולר, מצד אלו הקושרים אותו באות של תפילין הנקראים אות ורצועה עם קשר על זרועו, וקשור בשתי רצועות על הקרנים שלו, כי סמא״ל הוא שור מועד. שנאמר עליו והשור יסקל. כמו בשרשרת לכלב, שיחרור טבעת היא שיחרור הכלב, הרצון לקבל לפרטיות.

כאשר אדם עסוק במחשבות של קדושה, הוא מרוצץ את ראשו של ס"מ הרשע.

רסו) ושכינתא שבת יחידה וכו': והשכינה היינו מלכות. בשבת יחידה היא. רשותו דיחידו של עולם, היינו ז״א שהוא גבוה י׳ אותיות של שם המפורש יו״ד ה״א וא״ו ה"א. ורחבו ד׳ אותיות הוי״ה פשוטה בלי מילוי.
פירוש, בזהר ויקהל (אות ק״פ) כתוב מהו שבת וכו' ש׳ בת, רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי. וכלא איהו חד. ודא איהו ש׳ בת למהוי כלא חד. כי מלכות אינה מקבלת חכמה אלא בעלותה למעלה מחזה דז״א, במקום חג״ת שלו. ויש בזה ב׳ מצבים: א', כשהם בסוד ב׳ המאורות הגדולים שקומתם שוה ושניהם ז״א ומלכות מקבלים שפעם מבינה ז״א מקבל חסדים מימין דבינה, ומלכות מקבלת חכמה משמאל דבינה וזה נבחן למצב אחורים כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה. מצב ב׳ הוא, אחר שמלכות ירדה למטה מחזה דז״א ומקבלת חסדים מז״א, ואחר שיש לה חסדים, ז״א מעלה אותה לחג״ת שלו והיא מקבלת מהם חכמה, וז״ס ש׳ הרומזת לחג״ת, בת שהיא מלכות, מתחברת ומתאחדת עם חג״ת לאחד, ואיהי מתעטרא בהו שמקבלת מחג״ת חכמה וחסדים, ואינון חג״ת מקבלים ומתאחדים בעלמא דאתי דהיינו שחג״ת דז״א מקבלים מן בינה והם משפיעים למלכות. וע״כ מרומזים האבות שהם חג״ת דז״א בש׳ ומלכות בבת בשם אחד שבת.
וזה אמרו ושכינתא היינו מלכות בעת שנקראת שבת יחידה איהי לא כמצב א׳ דאחורים שזו״ן היו נפרדים זה מזה, אלא מתאחדת עם ז״א לאחד, רשות דיחודא דעלמא היא נקראת רשותו של יחיד העולם שהוא ז״א בגדלות דאיהו גבהו י׳ אתוון וכו' שעולה ומלביש גם את י״ה ג״ר וו״ק שאז נבחן שהוא במלוי אלפין ומזדווגים זו״ן פב״פ במוחין הגדולים של אור החיה המאיר בשבת. ורחבו ד׳ הוי״ה היינו ד׳ קומות המלבישות זו על זו הנקראות הוי״ה. במצב א יש חושך כפי שהיה במצרים, חכמה בלי חסדים. מצב ב אחרי שמלכות ירדה מחזה דז"א, שמסכימה לעשות תיקון של חסדים מכוסים.

לכאורה כאשר מקבלת המלכות חוכמה, מגיעים לתכלית, אלא שבזמן תיקון השבת היא מעין שבת של גמר תיקון. בשבת נק המלכות יחידה מפני שהיא בזיווג עם ז"א, זהו זיווג בו היא כבר יכולה לקבל את החכמה, שיש בשבת את החסדים.

רסז) ענג שבת בהפוכא וכו': ענג שבת בהפוכה נג״ע דהיינו מי שיש לו יכולת לענג את השבת ולא מקיים אותו נתהפך לו לנגע צרעת שמוציאה את האדם מהמחנה, מהיחד, שפחה המחריבה את ביתו, כמ״ש אצל נגע צרעת, ונתץ את הבית את אבניו את עציו וזהו עניות שהיא במקום נגע צרעת. ואם חוזר בתשובה אז נאמר בו וטיהרו הכהן זה מיכאל כהן גדול שהוא ממונה תחת יד ספירת חסד. אם במקום לענג את השבת הוא מענג את עצמו, היינו מנסה למשוך אור ממעלה למטה, הופך העונג לנגע. אך כאשר פועל בחסדים, ממטה למעלה יכול בזכות החסדים לקבל חכמה לשכינה הקדושה.

רסח) ענג איהו נהר וכו': ענג הוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כלומר ענג הוא מר״ת עדן נהר גן שהוא עדון הנשמות, ו׳ הוא נהר היוצא מעדן מבין י״ה. שה״ס חכמה. ואין עדן אלא כתר עליון דהיינו עדן העליון שהוא מופלא ומכוסה דהיינו מוחא סתימאה, ומשום זה נאמר בעדן, עין לא ראתה אלקים זולתך. להשקות את הגן זה ה׳ תחתונה, דהיינו מלכות.

נהר היוצא מעדן היא בינה שיצאה מראש דאריך ממוחא סתימאה, ובהיותה ז"ת דבינה דרכה מתקבלת החכמה בסוד ל"ב נתיבות החכמה, שהיא מותרת בעולם אצילות, אזי יש תיקון לקבלת החכמה ובזכות יציאה זו ניתן לקבל חכמה שהיא עדן להשקות הגן, היא הנהר אותו מבטא ז"א שדרך היסוד נותן בזיווג למלכות

רסט) מ' מלקויות חסר וכו': מ' מלקויות פחות אחת, הם כחשבון ט״ל, מי ששומר את השבת מהם דהיינו שאינו עושה מלאכה, יורד עליו ט״ל שהוא יו״ד ה״א וא״ו בגימטריא ט״ל להחיות המתים, ז״ש כי טל אורות טליך ומיד וארץ רפאים תפיל ועליו העמידו חכמי המשנה, כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו. לכן חשוב בשבת להתעסק בלימוד תורה, שמחייה את האדם, שאז מקבל את האור שנק טל.

בראשית זו התורה 126 ​​ 

ארבעה נכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא יצא בשלום מאחר וידע להתשמש האותה מלכות בדרך של זיווג דהכאה ממטה למעלה ולא כנגד ג הקליפות שרוצות לקבל את האור ממעלה למטה, דבר אסור בעולם אצילות.

הכאה זו פירושה היכולת לא להסכים למציאות של קבלת תענוג אסור, אלא התגברות. בכך יכולה הנקבה להיקרא על שם המשפיע, הזכר.

רק בכוח ההתגברות יכולה היא להוציא מהכח אל הפועל את רצונו.

חכמה עליונה נק ראשית א"א, וחכמה תחתונה יכולה להיקרא על שמו כאשר היא מבטאת ופועלת על פי חוקי התפשטות האור במדרגה.

הנקבה נק לב על שם ל"ב נתיבות החכמה שנמצאים בראש, ונק על שם המשפיע.

רמז) וכד אתנטילת מבינה וכו': וכשהיא התורה נלקחת מבינה, היא נקראת על שמה תבונה. וכשהיא נלקחת מחסד היא נקראת תורה שבכתב שניתנה מימין שכתוב מימינו אש דת למו. וכשהיא נלקחת מגבורה היא נקראת תורה שבעל פה, כי כך העמידו בעלי המשנה, תורה שבעל פה מפי הגבורה ניתנה. ושם בתורה שבעל פה גבורים עומדים בפרץ, ולא יכול להתקיים בה אלא גבור במלחמתה של תורה, גבור ביצרו. בתורה שבעל פה יכולים חכמים לפעול בגבורה נגד הס"א שמנסה לחמוס את האר/התענוג שבקדושה.

ברגע שיש עונג, זהו צד שבה לנשמה. כאשר בא העונג על צורה לא נכונה של הרצון, היינו רצון לקבל לעצמו, אז התענוג הופך לשבוי בידי הקליפה ובכך מתחזקת הס"א ומתרחקים מדרך תורה, מרצון בעל מנת להשפיע.

לכן יש לבדוק כל תענוג, עם איזה רצון וצורה פועלים אותו. צורה לא נכונה נקראת פרץ, וגיבורים עומדים בפרץ וגיבורים ביצר.

היצר פועל את כוח הדמיון (גימטרייה נס) וכל דבר שאדם תופס עובר דרך הדמיון. כאשר אדם פועל בתפיסה הגופנית, הדמיון מודרך בהתאם. תפיסת האדם היא של המציאות ותפיסה של עצמו, כלומר כיצד ההתייחסות שלו לקיים.

לאחר שאדם מגיע להבנה שכלית מה נכון, עליו לפעול כדי להרגיש את זה, כלומר להשיב אל הלב.

מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ברירת המחדל של הדמיון היא לראות את החבר באופן שלילי. כאן כאשר ההבנה השכלית היא יש לקיים ואהבת לרעך כמוך, יש להתגבר על היצר, שמצייר את המציאות כרעה, ולהגיע לאהבה בהרגשה בלב.

רמח) וביומא תליתאה נחיתת וכו': וביום השלישי היינו תפארת ירדה להיות נוקבא לעמוד האמצעי ע״י משה בסוד כלת משה, ז״ש ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. והוא הזווג של פנים בפנים, בשני לוחות אבנים היינו נצח והוד דא״א, כי איהו בנצח ואיהי בהוד. ז״ש כתובים משני עבריהם. היינו ימין ושמאל פנים ואחור (עי' ז״ח רות אות שצ״ד) והם שני נביאי אמת, כי להיותם נמשכים מבחינת עמוד האמצעי שה״ס תתן אמת ליעקב. הם נקראים נביאי האמת. והשכינה היא תורת אמת, תורת אמת היתה בפיהו. ונקראת מראה של נבואה ורוח הקודש מבחינת שניהם היינו נצח הוד.

בראשית זו התורה 126 ​​ 

ארבעה נכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא יצא בשלום מאחר וידע להתשמש האותה מלכות בדרך של זיווג דהכאה ממטה למעלה ולא כנגד ג הקליפות שרוצות לקבל את האור ממעלה למטה, דבר אסור בעולם אצילות.

הכאה זו פירושה היכולת לא להסכים למציאות של קבלת תענוג אסור, אלא התגברות. בכך יכולה הנקבה להיקרא על שם המשפיע, הזכר.

רק בכוח ההתגברות יכולה היא להוציא מהכח אל הפועל את רצונו.

חכמה עליונה נק ראשית א"א, וחכמה תחתונה יכולה להיקרא על שמו כאשר היא מבטאת ופועלת על פי חוקי התפשטות האור במדרגה.

הנקבה נק לב על שם ל"ב נתיבות החכמה שנמצאים בראש, ונק על שם המשפיע.

רמז) וכד אתנטילת מבינה וכו': וכשהיא התורה נלקחת מבינה, היא נקראת על שמה תבונה. וכשהיא נלקחת מחסד היא נקראת תורה שבכתב שניתנה מימין שכתוב מימינו אש דת למו. וכשהיא נלקחת מגבורה היא נקראת תורה שבעל פה, כי כך העמידו בעלי המשנה, תורה שבעל פה מפי הגבורה ניתנה. ושם בתורה שבעל פה גבורים עומדים בפרץ, ולא יכול להתקיים בה אלא גבור במלחמתה של תורה, גבור ביצרו. בתורה שבעל פה יכולים חכמים לפעול בגבורה נגד הס"א שמנסה לחמוס את האר/התענוג שבקדושה.

ברגע שיש עונג, זהו צד שבה לנשמה. כאשר בא העונג על צורה לא נכונה של הרצון, היינו רצון לקבל לעצמו, אז התענוג הופך לשבוי בידי הקליפה ובכך מתחזקת הס"א ומתרחקים מדרך תורה, מרצון בעל מנת להשפיע.

לכן יש לבדוק כל תענוג, עם איזה רצון וצורה פועלים אותו. צורה לא נכונה נקראת פרץ, וגיבורים עומדים בפרץ וגיבורים ביצר.

היצר פועל את כוח הדמיון (גימטרייה נס) וכל דבר שאדם תופס עובר דרך הדמיון. כאשר אדם פועל בתפיסה הגופנית, הדמיון מודרך בהתאם. תפיסת האדם היא של המציאות ותפיסה של עצמו, כלומר כיצד ההתייחסות שלו לקיים.

לאחר שאדם מגיע להבנה שכלית מה נכון, עליו לפעול כדי להרגיש את זה, כלומר להשיב אל הלב.

מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, ברירת המחדל של הדמיון היא לראות את החבר באופן שלילי. כאן כאשר ההבנה השכלית היא יש לקיים ואהבת לרעך כמוך, יש להתגבר על היצר, שמצייר את המציאות כרעה, ולהגיע לאהבה בהרגשה בלב.

רמח) וביומא תליתאה נחיתת וכו': וביום השלישי היינו תפארת ירדה להיות נוקבא לעמוד האמצעי ע״י משה בסוד כלת משה, ז״ש ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. והוא הזווג של פנים בפנים, בשני לוחות אבנים היינו נצח והוד דא״א, כי איהו בנצח ואיהי בהוד. ז״ש כתובים משני עבריהם. היינו ימין ושמאל פנים ואחור (עי' ז״ח רות אות שצ״ד) והם שני נביאי אמת, כי להיותם נמשכים מבחינת עמוד האמצעי שה״ס תתן אמת ליעקב. הם נקראים נביאי האמת. והשכינה היא תורת אמת, תורת אמת היתה בפיהו. ונקראת מראה של נבואה ורוח הקודש מבחינת שניהם היינו נצח הוד.

בראשית זו התורה 124 ​​ 125

המלחמה האמיתית בתורה ובהלכה היא לראות כיצד מגיעים לפנימיות לפרי, וזורקים את הקליפה החיצונית כאשר הפרי מוכן.

רמה) פקודא רביעאה במלת וכו': מצוה רביעית במלת בראשית, זו תורה, שנקראת ראשית, שנאמר בה ה׳ קנני ראשית דרכו. וזו שכינה תחתונה היינו מלכות שהיא ראשית לנבראים השכינה הקדושה, והיא אחרית לחכמה עליונה. ובשבילה נאמר מגיד מראשית אחרית.
פירוש, כי אין שום אור נמשך מא״ס ב״ה אלא על ידי זווג דהכאה מאור העליון על המסך שבכלי מלכות, ומלכות נקראת שכינתא מפני שכל האור ישר ואור חוזר שוכן בה, כל ההבנות נובעות ממנה, ומטעם זה נבחן כי השכינה היא בנין כל העולמות, כי בלי המסך שנתקן בה היו כל העולמות תהו ובהו היא מושכת את האור ישר , מכה על האור ובונה אור חוזר. לכאורה האני של האדם הוא אחרית, אך הוא גם ראשית מפני שכל הרצונות מקבלים מאותו אני של האדם שהופך להיות כתר ע"י שהופך שותף, ובזכות שעושה זיווג דהכאה יכול להתקבל האור בעולמות. וזה אמרו ודא שכינתא תתאה היינו מלכות דאיהי ראשית לנבראים, כי חוק הוא בעולמות העליונים שכל מדרגה תחתונה הגורמת תוספות אור אל המדרגה העליונה ממנה, שכ ל שיעור תוספות האור, חוזר ומושפע למדרגה תחתונה שגרמה אותו, ומתוך שמסך שעל מלכות גרם את האור החוזר לעלות ולהלביש לכל תשע ספירות העליונות של אור הישר ולהעשות להן כלים, באופן שזולת אור החוזר לא היה אור הישר מא״ס ב״ה נתפס ומלובש, כי אין שום אור מושג בלי כלי, ומתוך שמלכות עם מסך שלה גרמה לכל אותו התוספות, דהיינו או"ח וע״ס האמורים, לכן מתרחב המסך והכלי של מלכות בסבת אור החוזר, ויורד ממקום המסך למטה, וממשיך עמו כל אותן י׳ ספירות שלמעלה בדוגמתן ממש, באופן שמלכות לבדה הולכת ומתפשטת לעשר ספירות מינה ובה.
וזה אמרו איהי אחרית לחכמה עלאה אשר עליה נעשה זווג ההכאה, ובגינה אתמר מגיד מראשית אחרית כי ממשכת את אור החכמה עד סוף המדרגה.

אמונה ניבנית באופן כזה, כאשר פוגש אדם תופעה בחיים, המחשבה הטבעית בודקת איזה תענוג פרטי ניתן להפיק מתופעה זו. מעבר להרגש המיידי, יש לאדם אידיאלים וערכים עליונים בהם רוצה להאמין. כאן יש בו מלחמה פנימית בין החשק לבין אותו ערך.

כאשר דוחה את החשק בגלל הערך, היינו דוחה את האור עקב בחירתו ביתר דבקות, בכך הוא בונה את הכלי. כלומר סיבת הדחייה היא לא פיתוח כוח דחיית סיפוקים, אלא בזכות הערך העליון. זו בחינת סור מרע, זו פעולת אור חסדים. מתחסדים עם הערך העליון. החסדים בונים את האמונה, ואז מאמינים בערך, במחשבה, ואז יכולה להיות התפשטות ללב.

רמו) כד אתנטילת מכתר וכו': כשהיא נלקחת מכתר היא נקראת עטרת תפארת שהיא עטרה לז״א הנקרא תפארת עטרה בראש כל צדיק, כתר לספר תורה. ובשבילה למדנו כל המשתמש בתגא חלף. כי זהו תכלית גידולה של הנוקבא וקומה זו אינה משגת אלא במצב אחורים, וצריכים להזהר לא להשהות את זו״ן במצב אחורים כאן ישנה השתוקקות גדולה ואסור לקבל את האור, יש לנעול את המקרה, ולהמשיך תכף את מוחין דפנים היינו מסך דחיריק . (עי׳ בזהר בראשית ב׳ במראות הסלם דף ל״ט) וכשהיא נלקחת מחכמה עליונה זו שהיא ראשית היא נקראת על שמה, חכמה.

אל לו לאדם להתעלם מרצונות ותשוקות שליליים בהם הוא נפגש, אלא עליו ללמוד לנהל אותם נכון, כלומר בשלב ראשון דוחים ונועלים את המקרה, ורק לאחר שבונים תפיסה נכונה לגביו, ניתן לקחת את החלק הראוי שמקדם לתכלית.