בֹּא נה-נז

קָרְבַּן הַפֶּסַח

עיקר הַבְּרִית, הוּא הָסַרת הַדָּבָר הָמַּפְרִיד.

המפריד בין בני אדם זו הגאווה שאומרת הגעתי הנה בכדי ליהנות. כל הסמל של יציאת מצרים, של ברית המילה היא ההצהרה של ויתור על הפרטיות למען היחד. בכדי לבוא ליחד על האדם לבוא בשפלות בחינת וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב – שיח שפל.

וכך ניראה אנשים כישרוניים נמצאים בודדים מפני שגאוותם אינם יודעים להביא עצמם ליחד. מי שאינו רוצה לקבל את הברית, או פוגם בברית ואינו רוצה להסיר את הערלה במסירות נפש, דהיינו את הנפרדות שלו מהקהל – לא יאכל.

בגמר תיקון שאדם יצטרך לעזרת ה' לצאת ממצרים, וכבר כעת עושים זכר לזה כל שנה ושנה. אמנם כעת הבית חרב, אז לפחות שריפת החמץ מבטאת את הברית, שמידת הנאמנות לברית היא המחזיקה את האדם, וכלל שמוכן הוא יותר לוותר על הפרטיות, כך ניצל הוא מהמוות – שזו הנפרדות.

שחיטת הקרבן מבטאת את הצד הבהמי שבאדם, הן בפסח והן בשמירת הברית, לכן ערל לא יאכל בו. הערל הוא מי שאינו מקבל עליו את ברית היחד, שהערלה יוצרת את ההפרדה.

בוויתור על הנפרדות מנצחים את מלאך המוות. הנפרדות ממררת את חיי האדם, למרות שיש לו בדרך הרגשה שטוב לו. וכאשר מגיע ליחד, עליו לרענן זכרונו כל פסח, שהתאוות האישיות פולטו אותו מהיחד. בד"כ תאוות אלו גשמיות, כמו של פרנסה וכבוד, גאווה שאומר שהרצון שלי גואה על שאר הרצונות, בלי התחשבות ברצונות הזולת. ובמצב זה לא ניתן לחיות את הערכים הפנימיים. הפרטיות היא דבר רע, ותמיד היחד מנצח.

 זוהר למתקדמים

בֹּא נה-נז

קָרְבַּן הַפֶּסַח

עיקר הַבְּרִית הוּא הָסַרת הַדָּבָר הָמַּפְרִיד.

 קפו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח. מצווה זו לשחוט את הפסח בין הערבים בי"ד בניסן, זֵכֶר לפסח דמצרים. וזה הוא חוב על הכל, כמ"ש: : וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. כאן הפסח הוא אותו אליל מצרי שיש לשחוט, ולהקריבו להשם.

קפז) פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים (עשירי לחודש) ולמעלה כמ"ש: בעשור לחודש הזה וְיקחו. משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ולמעלה, עד שנשלמה בחמשה עשר. ויהיה נשחט בארבעה עשר, בשעה שהדין תולה על העולם, בין הערביים. כאשר מתחילה השקיעה, מתחיל הדין.

קפח) סוד זה הוא להעביר את העורלה (המפרידה) מלפני הברית הקדוש, ולהנות בריח (מהרוחניות ולא מהאוכל שכתוב שהקרבן אינו נאכל אלא על השובע. הריח הוא החוש הראשון שמעביר בין ברצון לקבל לבין הרוחניות. מאחר והוא שייך ל – ט' ראשונות ) הזה שמתפשט מצלי אש. כלומר, שעיקר המצווה הוא להנות מן הריח שבו. ועל כן אינו בא אלא על השובע, שאינו צריך עוד לאכול. וע"כ, כל ערל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקדוש יאכל בו. כי זה שהוא מבני ברית משבר תוקפו של כח הס"א, ומעביר הערלה מפני הברית. משום זה הוא צריך להעשות בבני ברית, ולא בבני ערלה

קפט) כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, שכתוב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת. אזוב, שהוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו, לגאולה העליונה של ישראל.

קצ) לזמן הבא יבוא הקב"ה אל יצר הרע וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, שהוא זֵכֶר מזמן הבא לגאולה ההיא העליונה ממצרים.

קצא) וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, שהוא הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על הכל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.

קצב) אם הקב"ה בלבדו היה הורג, למה כתוב: ולא יתן המשחית, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיון שראה השבירה של הערלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם. מלמד הרב"ש שאז זכו כולם להבין שהקב"ה עושה הכול. לאף אחד אין כוח מצד עצמו, וגילוי זה מתאפשר על ידי הסרת הערלה – הגאווה. ישנם שליחים בעולם, אך בהם אין כוח מצד עצמם. מלאך המוות רוצה לגרום לנפרדות, ונצחון עליו מגיע ביחד, כאשר דם הפסח מצד הכללי ודם המילה מהצד הפרטי.

קצג) ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של צד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכל שמר אותם הקב"ה, כאַב על בנים. לכן ישראל נחשבים בכורים, בני בכורי, ולכן על האדם לפדות עצמו בחמשה סלעים לכהן הגדול, בחינת או"א עילאין – ויתור על הגאווה.

קצד) עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. מַצׂת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חִייב הכתוב לאכלם יחד. אלא להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, שכתוב: וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, להראות כל מה שעשו להם במצרים בגלות ההוא ובשעבוד ההוא. וע"כ אוכלים אותו על מצות ומרורים.

קצה) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. להראות בו בִּזָיון, ובכל אלהֵי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. לאלהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בִּזָיון. וע"כ כתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. העצם הזה הוא השלד של אלוקי מצרים, והכלב שבר אותו, כדי להיות גאה ביחד, ולהראות שהפרטיות לא שייך לך ויש לבזותה. מי שהולך לנפרדות בא לפגוע בקב"ה. אין חופש לפרט, כל תפקיד הפרטיות לבוא למען הכלל.

קצו) המצרים באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, היו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עבודת כוכבים ומזלות הגדול ביותר, מצדם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כוחות האחרים של העבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר כשהבטול ע"ז נמצא מצדם עצמם, שהטמינו עצמות אלהיהם בעפר. וע"כ לא בטלו ישראל אותם שכתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר

קצז) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. מצווה זו היא לקדש בכור בהמה. ועם הארץ צריך ב' דברים: אחד, שיהיה פדוי מתחת הממשלה של יצר הרע, שהוא אדונו. כעין שאמר יעקב לעשו: יעבור נא אדוני לפני עבדו, בעוה"ז. הוא אדוֹן מצד העוונות הרבים שעל הגוף. כמו שבארנוהו, הרשע, יצר הרע שופטו, הצדיק, יצר הטוב שופטו, בינוני, זה וזה שופטו. בינוני, היינו אח של יצר הרע ואח של יצר הטוב כמ"ש: אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶר לָךְ. גם כשהיצר הטוב אומר אין לי כלום, הכל של הקב"ה – אומר לו היצר הרע, דווקא יש לך בפרטיות בכדי להכניסו לגאווה. לבן ניסה הפוך ואמר הכל שלי, אין לך מה לעבוד את השם, ממילא אתה עושה הכול עבור הרצון לקבל. לכן יזהר האדם גם מיניקה וגם מאחיזה.

קצח) וכשהזכיות מרובות, הרוח שובר שתי משמרות של הלילה, שהם חמור נועֵר, כלבים צועקים ועולה למשמרת הג' של השחר, שבו אדם, אשה מספרת עם בעלה. וחזר האדם להיות אדון על כל הבריות. כמ"ש: ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. ועולה למדרגת אדם, שנאמר בו, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. ומוראכם וחִיתכם. וזהו דבר הב', שעם הארץ צריך להגיע אליו.

קצט) וכשהזכויות בינוניות, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. שהזכויות והעבירות מתאבקות לערוך מלחמה. מצד הזכויות כתוב: וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, ומצד העבירות כתוב: וַיִּגַּע, בְּכַף יְרֵכוֹ בגיד הַנָּשֶׁה. נשה לשון, כי נַשַּׁנִי אלקים את כל עמלי. והוא לשון נְשִׁיָה, שהוא מָדוֹר אחד מאלו שבע ארצות. מי שיורד לשם, נשכח ממנו התורה. אין לאכול מגיד הנשה. כל זמן תיקון ישנה סכנה בגיד זה, ששם המלאך גרם ליעקב להיות צולע. אומר הזוהר שצד האשה שבאדם, נשים – באו מצד הנשה. הוא הרצון לקבל, צד הגוף שעדיין לא בא לתיקון והוא הקשה.

תגיות: קרבן פסח, נפרדות, מלאך המוות, גאווה

שיעור שמע:

בֹּא נב-נד

לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם

 גָאַוותָן אֵינוֹ מֶסוּגָל לְהוֹדוֹת, לָכֵן תָּקַנתּוֹ שְׁבִירָה.

המספר בשבח יציאת מצרים, זוכה לשמחה, כך שלמעשה עושה זאת לטובתו. הקב"ה אומר לו, אמנם יצאת ממצרים, שזו ברית בין האדם לקב"ה וזהו לך שבח גדול שהתחייבת לוותר על עצמך הכוזב. אמנם נכון שהקב"ה עוזר לאדם לצאת מהתפיסה הגֹויית לחשוב רק על עצמו, ובכך זוכה לתמורה גדולה מאד בקשר עם השכינה, ששם שוכנות הנשמות לעולם הבא.

האם הקב"ה צריך שבניו יספרו בשִבחו? אלא הוויכוח הוא תמידי בתוך האדם בנפשו – בין תפיסת הבורא לבין תפיסת הנברא שבו, בין תפיסת התכלית לבין התפיסה הקיומית, בין שֵׁם אלקים לשֵׁם הוֹיָה – הָרַחֲמִים. נתן השם בנבראים כוח למשול בעולמות, ובסופו של וויכוח פנימי זה צריך שֵׁם הָרַחֲמִים – הויה לשלוט על שם אלקים בתפיסת האדם. שם הויה מתאר את התכלית אליה צריך להגיע, ולא רק את הכוחות העצומים המקיימים את העולם, שלכאורה משתלטים על תודעת האדם וגורמים לו לחשוב רק דרכם.

כלל עַם ישראל הוא בחינת האדם – עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ – אדם צריך לספר בשבח יציאת מצרים, ובזה הוא מודה ומראה את החשיבות של הכוח הפנימי על כל שאר הכוחות החיצוניים. האדם החפץ חיים, זוכה להפעים את פנימיותו, בתנאי שיראה טוב – שצד האדם הוא הקובע. רק לאחר שישנה בתוכו הסכמה לוותר על שאר הכוחות של הרצון לקבל, בא ביראה ליחד, לאהבה, לחיים. יוצא שהשבח התמידי הוא התחזוקה לשימור הברית, להודאה של יצאת מצרים, יציאה ממייצרי האנוכיות.

אומר בעל הסולם: "אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של ה' יתברך, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו כנ"ל". כוחות הדין לוחצים על האדם שלא לספר בשבח יציאת מצרים, ואם חלילה מתחיל להתרעם, עליו אומר בעל הסולם: "בה במידה שאדם מרגיש לא טוב, הוא למעשה כופר". מכאן שישנו צד בנפש שמוכן לשבח את הדברים וההחלטות הטובות, שבא בוידוי וביקורת עצמית נכונה, ובכך מקדים ומנטרל את המקטרג. וצד אחר הרסני בתוכו, שמביא תירוצים וסיפורים מדוע הרע אינו כל כך מזיק. וידוי הכרחי אך אינו מספיק, שאז המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, וְהִתְוַדָּה בעזות פנים, בעט באדונו. בתהליך שלם הוא מודה ועוזב.

קעח) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל-שִׁכְמָם. מצווה זו היא לבער חמץ. כי מצווה זו נמסרה להם לישראל, וישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתוב: שאור לא ימצא בבתיכם. ובארנו סוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים, שזה יצר הרע וזה יצר הטוב.

קעט) המצווה שלאחר זו, הוא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם. כל אדם המספר ביציאת מצרים. וְשָׂמֵחַ בספור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה הוא אדם השמח באדונו, והקב"ה שָׂמֵחַ בספור ההוא שלו.

קפ) בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הספור של השבח שלי שמספרים בני, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים ספור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אֵלו הנסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

קפא) אז נתוָסֵף לו כח וגבורה למעלה. וישראל בספור ההוא נותנים כח לאדונם. כמלך שנוסף לו כח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכל יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בספור הזה. כעין זה חוב הוא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הנסים שעשה. בתפיסת הנברא, ברוב עם הדרת מלך. וכשאדם מספר (לשון ספירה שהיא הצורה הנותנת את כוח הכלי) – צורה זו הופכת להיות חשובה, ובהתאם בא הרגש וביקוש לאור.

קפב) ולמה הוא חוב לספר את הנסים? והלא הקב"ה יודע הכל, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המלות עולות, וכל הפמליא של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.

קפג) כעין זה, מי שמספר ומפרט את חטאיו, מכל מה שעשה. ולמה צריך זה? הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב"ה, כדי לספר ולתבוע על עבירות של בני אדם, ולתבוע עליהם דין. כיון שהאדם מקדים עצמו, ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ואינו יכול לתבוע עליהם דין. כי תמיד הוא תובע דין תחילה, ואח"כ מספר ומקטרג, פלוני עשה כך. וע"כ צריך האדם להקדים אותו ולפרט חטאיו.

קפד) כיון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה, טוב. ואם לא, הרי המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, וְהִתְוַדָּה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך. ע"כ יפה שיזהר האדם בכל אלו, כדי שימצא עבד נאמן לפני הקב"ה.

קפה) המצווה שלאחר זו, הוא לאכול מצה בפסח. משום שהוא זכר לדורי דורות על סוד האמונה (הורדת העורלה). כי ישראל יצאו בזמן ההוא מסוד אלהים אחרים ובאו בסוד האמונה.

תגיות: לפרסם ולשבח החלטות טובות, לשבח את הבורא, מודה ועוזב.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא מג-מה
1. מדוע לא אמר ריח הבגדים אלא ריח בני?
2. מה ההבדל בין הלבושים שהיו לעשו ולנמרד לבין הלבושים של אדם וחוה הנקראים כותנות אור?
3. מהיכן למד יצחק אבינו שריח גן עדן נכנס יחד עם יעקב? ב' שאלות: כיצד ידע שהוא ריח של גן עדן וכיצד ידע שזה מיעקב ולא מהבגדים?
4. מדוע מקום תפילתם של אברהם ויצחק שונה? של אברהם בהר המוריה ושל יצחק בשדה
5. מה התשובה לשאלת רבי יצחק על הפסוק מדוע לא התחילה התורה מהחודש הזה לכם וגו'?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק –

בֹּא מג-מה

וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו

מְלֻמֶּדֶת הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם שׁהָרַצוֹן אֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא שֶׁל הַקַּב"הַ.

רש"י: ומה טעם פתח בבראשית, משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ (הרצון) של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ נֶטָלַה מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ. וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ – ותפקיד האדם: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ.

יש חומר ויש צורה, חיצוניות ופנימיות. הפנימיות, הצורה היא החשובה ולא החומר שמופיע ראשון. כך בתחילה כתוב ביצחק: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו – הריח רק בחיצוניות, אך כאשר בא לנקודה הפנימית ליעקב שלובש את הבגדים, אמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. את החיצוניות לקח יעקב מעשיו, אך מה שהכריע את הברכות – ע"י החיצוניות מושכים את האור, אך קבלתו היא בנקודה הפנימית.

קמח) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. משמע שהלבושים היו מעלים ריח טוב שלא נעדר מהם לעולם ריח ההוא. כתוב ריח בגדיו, וכתוב: ריח בני (גזירה שווה). ולא אמר ריח הבגדים, אלא ריח בני. כיון שנכנס יעקב, נכנס עמו גן עדן. ואותם הבגדים היו של אדם הראשון שכתוב: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

קמט) ואם תאמר שכתוב: וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת, ומהם היו הכתנות עור, שעשה להם ה'. אם כן למה כתוב: ויעש ה' אלקים, הלא תפרו מעצמם? וכתוב: כָּתְנוֹת עוֹר, הרי לא היו אלא עֲלֵה תְאֵנָה? אלא כתרגומו של כָּתְנוֹת עוֹר, יקר הלבושים. והיו מעלים ריח מן הבשמים שבעדן. לו היה אומר כתנות אור כפי שהיה לאדם ראשון טרם החטא – כלים דהשפעה איתם ניתן לקבל את אור החוכמה, לכאורה זה מתקבל, אך הם נענשו, אם כן למה ריח גן עדן בלבושים פחותים מעור?

קנ) בשם מלא נעשו שכתוב: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, שהוא שם מלא. מה שלא נעשו בו שמים וארץ, שבהם כתוב אלקים בלבד. אבל כתוב: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם? לא קשה זה, כי כשנעשו, לא נעשו בשם מלא. וכשהתקיימו, בשם מלא התקיימו. והכתוב: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים, נאמר לקיום. השם מלא כאשר כולל הויה רחמים, ואלקים דין. הקיום תלוי באדם, ולכן שם מלא.

קנא) ומה שאמרו, שאלו הלבושים באו לאותו רשע עשו, שלקחם מן נמרוד. וקשה הדבר, הרי כתוב: לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ. שעשה לבושים לאדם ולבושים לחוה. ומה נעשה עם הלבושים של חוה? אם כן, במה נקברו? היעלה על דעתך, שהם עזבו והשליכו מעצמם זהר העליון שנתן להם הקב"ה?

קנב) אלא, אֵלו הלבושים שהתלבשו בהם אדם וחוה, לא התלבש בהם אדם אחר. כי באלו הלבושים היו דומים כעין של מעלה. ואם יעלה על דעתך, שהתלבשו בהם מעצמם, כתוב: וַיַּלְבִּשֵׁם. שהקב"ה הלביש אותם. אשרי חלקם. מדובר בלבושים גדולים ועצומים שהיו לאדם וחווה, ולא אלו הלבושים של עשיו ונמרוד.

קנג) יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. וכתוב: הוד והדר לפניו. וכתוב: עוטה אור כַּשַּׂלְמָה. כיון שהתלבש, ברא העולם. מלמד שהתעטף הקב"ה באור וברא את השמים. וכעין התלבשות זה היו הבגדים של אדה"ר. החמודות פירושו בגדי מלכות, במשי וזהב, ודרך העולם הוא לגנוז אותם בבשמים וריחות, בשביל יקר הלבושים.

קנד) וירח את ריח בגדיו בתחילה. שהיה חושב שמהם בא הריח. וכשהרגיש, אמר, ראה ריח בני, כי ידע שבו תלוי הדבר, שבשבילו עלה הריח, ולא מן הלבושים. כריח שדה אשר ברכוֹ ה'. וכי מאין היה יודע יצחק, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה? יצחק הכיר את ריח גן עדן משדה מערת המכפלה.

קנה) אלא ב' דברים הם והכל הוא אחד שכתוב: ויצא יצחק לָשׂוּחַ בשדה לפנות ערב. והוא אחד עִם, השדה אשר ברכו ה'. וכי לא היה לו בית או מקום אחר להתפלל. אלא אותו השדה היה, אשר קנה אברהם סמוך למערת המכפלה, שכתוב: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת. ובשעה שהיה יצחק בא אל השדה, ראה השכינה עליו, והעלה ריחות עליונות קדושות. ומשום זה היה מתפלל שם, וקבע אותו למקום תפלה. הרגיש ריח של השפעה, זו רוחניות שבאה מסדר שקיבל מאברהם. לכן צריך מסורת, ולא כל רוחניות מזויפת טובה.

קנו) למה אברהם לא התפלל שם, בשדה מערת המכפלה, כמו יצחק? משום שקביעות של אתר אחר הייתה לו בתחילה, ודבר אחר של ריח ראה בהר המוריה. שֶׁלָּמָּה נקרא הר המוריה, על שם המׂר הטוב שהיה שם. לאברהם מידת החסד היה תיקון שונה מיצחק, תיקן בהר המוריה את יראת הרוממות – ראשית חכמה יראת השם. ויצחק בשדה – בחינת המלכות.

קנז) והכל היה אצל יעקב, כי מלבד הריח שלו, גם ג"ע נכנס עמו, וע"כ ברכו. וע"כ לא תלה הדבר בלבושים, אלא ביעקב ממש. שראה שבו תלוי דבר הריח. והוא ראוי וזכותו עולה להתברך. ונכנס עמו הגן עדן. ומשום זה, כשהתרעם עשו, אמר גם, ברוך יהיה.

קנח) אמר רבי יצחק: לא היה התורה צריך לכתוב: אלא, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. משום שהוא תחילת שליטת הלבנה. וע"כ היתה התורה צריכה להתחיל לכתוב מכאן. כי בהקב"ה נקשר הדבר. כי הלבנה היא המלכות, שבשלמותה מתיחדת עם הקב"ה. וע"כ היה צריך התורה להתחיל בתחילת שלמות הלבנה, שהוא, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. הרי זאת מצוות האמונה ובה צריך להתחיל הכל?

קנט) ולא קשה, שלא כתוב: זאת, החדש הזאת. כי שם הלבנה הוא זאת. כי זה וזאת מתקשרים יחד. ובמקום שיש זכר ונקבה ביחד, אין השבח אלא לזכר (שהוא הכלל והיא הפרט). וע"כ אומר, החדש הזה, ולא, זאת. וע"כ אומר, ראשון הוא לכם לחדשי השנה. לחדשי השנה, ללמד, שסובב על המלכות, הנקראת שנה. אלא תלה השבח בזכר. שאל רבי יהודה למה כתוב: לכם לכם. אמר רבי יצחק: שמכְּפִילוּת לכם, נשמע יותר, שהוא רק לישראל, ולא לשאר העמים כמ"ש: כי חֵלֶק ה' עַמּוֹ. התקשרות הזאת של החדש, הוא לכם ולא לשאר העמים. החידוש הוא חודש בחינת הזכר, ושנה היא בחינת הנקבה, לכן הבורא ברא נקבה ובה מתחיל הגילוי הראשון, ולאחר מכן בא התיקון. מכאן שחודש ניסן מתחיל עם עבודת האמונה, בחינת הזכר. והשבח של הנקבה: שעשני כרצונו – בא בחודש תשרי. כפי שאומר רש"י שבראשית ברא את הרצון: ברצונו נתנם להם וברצונו נתן לנו – שהרצון שייך להשם יתברך – כי לי כל הארץ.

תגיות: ריח גן עדן, בריאת הרצון.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא מ-מב

1. מהי המחלוקת בין שתי המובאות יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו, והמובאה השנייה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו?
2. מדוע צדיק מסתלק מהעולם בצדקו? מהו צדקו?
3. מה המסקנה לצדיק כדי שלא יאבד?
4. הסבר את סיפור רב חסדא באות קל"ט בפנימיות.
5. מהם 7 השמות של שלמה? מי הגדול מכולם ומה הרמז בכך?
6. מהו הבל טוב ומהו הבל שאין בו כלום אלא חורבן?
7. מדוע כתוב יש צדיק אובד בלשון אובד?
8. הסבר מהו פרי השדה אשר ברכו ה' בפנימיות.

בֹּא מ-מב

אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי

לְעוֹלָם אַל יָדּוּר אָדָם, אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁאָנְשֵׁי מַעֲשֵׂה דָרִים בְּתוֹכוֹ.

אוֹמֵר בַּעַל הסולם זצוק"לְ (מַאֲמָר הַחֵרוּת): "מִתּוֹך הַמַּגָע וּמַשָּׁא הָתְמִּידִי שָׁלֵו עִם הָסְבִיבָה וֶהָחֵבְרָה,  הָרֵי הוּא מִתְפָּעֶל עַל יְדֵיהֶם בֶמָהַלך הַדְרָגָתִי שֶׁל סֵדֶר מָצַבִים בָּזֶה אַחֵר זֶה,  וּבִזְמַן הַזֶּה מִתהָפְכוֹת בּוֹ הָנֶטִיוֹת הָכְּלוּלוֹת בָּמָצע (תכונות תורשתיות) שֶׁלּוֹ".

חשוב ביותר לבחור בסביבה של אנשי מעשה, דהיינו אנשי אמונה, שעשייה היא מעל טעם ודעת, עשיית כלי השפעה – כלי אמוניים. על האדם לעשות בזהירות חשבון האם הוא יכול להציל רשעים, אז טוב שינסה, אך אם לא ניתן להצילם, ודאי שאסור לשהות במחיצתם. מעבר לכך – אדם בא לתקן את עצמו בעולם. אך לעיתים באות נשמות לעולם שהתיקון שלהם הוא לקיחת אחריות על הכלל, כלומר זהו התיקון הפרטי שלהם.

לצדיק המגן על הפרטים יש תפקיד, וכאשר אין רצון העליון שיבקש רחמים על הדור, הוא מסתלק. כאשר אומר אֹבֵד אין הכוונה שהולך למדור הנק' אבדון, אלא זה ביטוי מושאל.

בדרך לקבלת אור החוכמה, יש להקדים וליצור הבל, דהיינו דחיית הרצון לקבל לפרטיות. יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הרשעים – דהיינו בחינות הרצון לקבל שבו.

קלו) אמר רבי שמעון: אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. שלמה שהיה בו חכמה יותר מכל אדם, מה אמר במקרא זה? אלא שלמה רֵמז בחכמה רַמז. כי אנו רואים שדרכיו של הקב"ה אינם כן, שהרי כתוב: לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו, שני עניינים מרמז כאן. לכאורה כל אחד צריך לקבל כפרי מעלליו, אז איך יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ?

קלז) כשעיניו של הקב"ה רוצות להשגיח בעולם ולעיין בו, כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, ונמצאו רשעים בעולם, צדיק ההוא הנמצא בדור נתפש בעונם, והרשעים (כי הוא הכלל), מאריך הקב"ה אפו עימהם עד שישובו. ואם אינם שבים, לא ימצא מי שיבקש רחמים עליהם, כי כבר מת הצדיק. כמ"ש: יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, ומשום שהוא צדיק, הסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הדור.

קלח) משום זה למדנו, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, משום שאוי לו לזה שמֵעוֹנוֹ בין הרשעים, כי הוא נתפש בעונם. ואם מעונו בין צדיקים, מטיבים לו בזכותם.

קלט) כי רב חסדא היה דר מתחילה בין אנשי קפוטקיא, ומחלות היו רודפות אחריו. לקח ושם דירתו בין בעלי המגן שבצפורי, בין תלמידי חכמים, שנקראים בעלי המגן. ועלה וזכה להרבה טוב, להרבה עושר, ולהרבה תורה. ואמר, כל זה זכיתי, משום שבאתי בין אלו, שהקב"ה משגיח להטיב להם.

קמ) פירוש אחר – אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי. וכי שלמה, שהיו בו מדרגות העליונות של חכמה יותר מכל בני הדור, שכתוב: וַיֶּחְכַּם מכל האדם, וכתוב: וישב שלמה על כסא ה' למלוך, אמר, על חייו, בימי הבלי? וכתוב: הֲבֵל הבלים, אמר קהלת.

קמא) ז' שמות נקרא שלמה: יְדִידְיָהּ, אָגוּר, בִּן יָקֶה, אִיתִיאֵל, לְמוּאֵל, קׂהֶלֶת. והשם קׂהֶלֶת הוא כנגד כולם. וכלם נקראים כעין של מעלה. קׂהֶלֶת, נקראת גם עדה קדושה של עשרה אנשים. ועל כך אמרו, אין קהל פחות מעשרה. וקהל הוא אפילו מאה ויותר. אלא לא פחות מעשרה, אבל קׂהֶלֶת, הוא כלל הכל של כל ישראל, כמש"א קהילת יעקב.

קמב) שמותיו על שם החכמה נקראו. ומשום זה עשה ג' ספרים: שיר השירים (קו אמצעי), קׂהֶלֶת (קו שמאל), משלֵי (קו ימין). וכולם הם להשלים החכמה. שיר השירים, הוא כנגד חסד. קׂהֶלֶת הוא כנגד דין. משלֵי כנגד רחמים, כנגד ג' קוים, חסד דין רחמים. כדי להשלים החכמה. והוא עשה כל מה שעשה כדי להראות חכמה, וכנגד מדרגה עליונה. והוא אמר על עצמו, בימי הֶבלי, הֲבֵל הבלים.

קמג) אלא הבל הוא סוד יקר. והוא הבל היוצא מן הפה, שנעשה ממנו קול. ואין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו (תינוק הוא בחינה של פעולה מעל הדעת). אלא שאינו נחשב להם לחטא מחמת קטנותם. והבל נעשה ברוח ומים. וכל מה שנעשה בעולם נעשה בהבל (באור חוזר). וסוד ההבל הזה של התינוקות, נעשה קול והתפשט בעולם. והם שומרי העולם ושומרי העיר כמ"ש: אִם יְהוָה, לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ.

קמד) הבל הוא קול. מה ההפרש בין זה לזה? הבל עומד בכח שיצא ממנו קול. אבל קול ממש עומד בקיומו שיצא ממנו מלה (מלכות). והבל ההוא, שהיה נחלתו מאביו, נקרא הבל, וממנו היה כל מה שראה שלמה. ואע"פ שהיה לו תמיכה רבה מלמעלה ממדרגות אחרות. ובכדי להודיע הדבר, אמר בימי הֶבלִי. להודיע, שמלה זו באה משם.

הבל הוא הארת קו שמאל דבינה, שנסתם ונחרב מפאת המחלוקת עם הקו ימין דבינה, ויצאה הארתו לחוץ, ונעשה הבל. שיוצא מפנימיות המדרגה לחוץ, והאור נעשה הבל. וכשזו"ן הם בג"ר דקטנות, שנקראו אז תנוקות של בית רבן, הם מקבלים הארת קו שמאל דבינה הזו, וגם הארתם יצא לחוץ מפיהם ונעשה הבל. וכמ"ש: אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. כי אח"כ, לעת גדלות, כשזו"ן נקראים פנים גדולות, הנה כל מדת החכמה שבהם הוא מהבל הזה, שהוציאו מפיהם בעודם שהיו פנים קטנות. וכיון שאין קיום לעולם רק בהארת החכמה, נמצא שהעולם מתקיים על הבל שלהם.

כי הארת החכמה שומרת העולם מן הקליפות והמזיקים. אמנם ההבל, במקום יציאתו, שהוא בקו שמאל דבינה, הוא הבל שאין בו כלום אלא חורבן. רק אח"כ, כשז"א עולה לבינה בסוד קו האמצעי, ומכריע ועושה שלום בין הקוים ימין ושמאל, ומיחדם זב"ז, אז חוזר ההבל להיות אור, ויוצאים ג' קוים חכמה בינה דעת, בבינה. ואז נולד ז"א במוחין דגדלות מן הבינה, כי כל מה שגורם התחתון בעליון, זוכה בו גם התחתון.

וכיון שלולא ז"א, הנקרא קול, שהכריע בין הקוים דבינה, והוציא בה חב"ד, היתה נשארת הבינה במחלוקת, ואורה היה נשאר בבחינת הבל. לפיכך זכה גם ז"א בג' מוחין חב"ד. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם. נמצא, שז"א נולד מתוך ההבל הזה דבינה שהחזירו לאור. וז"ש, שהבל דבינה יש בה כח להוציא ולהוליד הקול, ז"א, אחרי שעולה בסוד מ"ן, ומכריע ומחזיר ההבל לאור (זהו סוד השותפות של התחתון, שמתוך שהוא זה שמבקש את השלמות של ג' קווים, אז מתקיים גם בשבילו ג' קווים ממעלה למטה – עולה בסוד מ"ן של צדיקים, ומחזיר הבל כאור ). אבל הז"א, שנקרא קול, הוא כבר עומד במוחין דחב"ד, הנקרא קיום, להוציא הדבור, הנוקבא (שמחוברת לז"א), ונעשה היחוד של קול ודבור, שהוא יחוד השלם דפב"פ.

וז"ש, משום שהקול, ז"א, נולד מבינה, ע"כ נחשבת הבינה לאבא ואמא של הקול, מחמת שהקול זכה בהבל ההיא, כמו בן היורש את אביו ואמו. שהרי באמת אין לז"א שום חלק במוחין דבינה. אלא משום הכרעתו את הקוים שלה, זכה וירש המוחין ההם מהם. אמנם ההבל אינו אלא קו שמאל דבינה. וז"א ירש כל הג' קוים ממנה, שהם חב"ד. החכמה הנמשכת ע"י הדעת, שבאה רק מן ההבל. ועל חכמה זו הזכיר, בימי הבלי. הבל טוב עולה למעלה וגורם ל – ב' הקווים דבינה להיות ג' קווים ובזה מקבל גם הוא כוח. לכן ההבל של שלמה הוא טוב – שלמות, דחייה בכדי לקבל.

קמה) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, שהכל תלוי בימי הבלי. כלומר, בזמן שהבל זה יונק מן הדין, כדי לעשות דין, מטרם הכרעת קו האמצעי. צדיק אובד בצדקו, מכח הדין ההוא. ובזמן שהבל ההוא יונק מן רחמים, אחר הכרעת קו האמצעי, אז רשע מאריך ברעתו, שמכח הרחמים הוא ארך אפים. ושניהם, הרשע והצדיק, תלויים בהבל הזה. וע"כ כתוב: בימי, ולא כתוב: ביום. וכולם תלוים בהבל הזה, מי שיקרה בשעת הדין, הוא בדין. ומי שיקרה בשעת הרחמים, הוא ברחמים.

קמו) יש צדיק אובד, לשון הווה ותמידי, ואינו אומר אבוד? שאם תלוי בזמן, היה לו לומר לשון עבר ולא הווה? ומשיב, שהדין ההוא, כל פעם שמתעורר, אובד את הצדיק מן העולם ומן הדור. וזה נוהג תמיד. ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש בחטאו. כי דין ההוא, בעת שיונק מן הרחמים, עושה רחמים על רשע ההוא ומאריך לו.

קמז) בעוד שהיו יושבים ראו עשן קטורת עולה למעלה ויורד למטה. העשן מתעטר ברפש הארץ מן למעלה. וע"כ הוא עולה למעלה ויורד למטה. וזה רומז על ההבל, שמתוך שהוא שפל ומלא דינים, ע"כ נתעטר בו ז"א, שתקן אותו והרויח המוחין מבינה. בינתים העלה השדה ריח, שהריח יותר מכל הבשמים ועל זה כתוב: כריח שדה אשר ברכו ה'. כאשר אדם בוחר ללכת בדרך השפעה, ההבל – האור החוזר שדוחה, מתקן את הדין. התכלית היא להשפיע את הרצון לקבל. ע"י אור חוזר זה יוכל לזכות באור החוכמה.

תגיות: השפעת הסביבה, הבל

שיעור שמע:

בֹּא מ-מב

אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי.

לְעוֹלָם אַל יָדּוּר אָדָם, אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁאָנְשֵׁי מַעֲשֵׂה דָרִים בְּתוֹכוֹ.

אוֹמֵר בַּעַל הסולם זצוק"ל (מַאֲמָר הַחֵרוּת): "מִתּוֹך הַמַּגָע וּמַשָּׁא הָתְמִּידִי שָׁלֵו עִם הָסְבִיבָה וֶהָחֵבְרָה, הָרֵי הוּא מִתְפָּעֶל עַל יְדֵיהֶם בֶמָהַלך הַדְרָגָתִי שֶׁל סֵדֶר מָצַבִים בָּזֶה אַחֵר זֶה, וּבִזְמַן הַזֶּה מִתהָפְכוֹת בּוֹ הָנֶטִיוֹת הָכְּלוּלוֹת בָּמָצע (תכונות תורשתיות) שֶׁלּוֹ".

חשוב ביותר לבחור בסביבה של אנשי מעשה, דהיינו אנשי אמונה, שעשייה היא מעל טעם ודעת, עשיית כלי השפעה – כלי אמוניים. על האדם לעשות בזהירות חשבון האם הוא יכול להציל רשעים, אז טוב שינסה, אך אם לא ניתן להצילם, ודאי שאסור לשהות במחיצתם. מעבר לכך – אדם בא לתקן את עצמו בעולם. אך לעיתים באות נשמות לעולם שהתיקון שלהם הוא לקיחת אחריות על הכלל, כלומר זהו התיקון הפרטי שלהם.

לצדיק המגן על הפרטים יש תפקיד, וכאשר אין רצון העליון שיבקש רחמים על הדור, הוא אֹבֵד (מסתלק). כאשר אומר אֹבֵד אין הכוונה שהולך למדור הנק' אבדון, אלא זה ביטוי מושאל. יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הרשעים – דהיינו בחינות הרצון לקבל שבו.

בדרך לקבלת אור החוכמה, יש להקדים וליצור הבל, דהיינו דחיית הרצון לקבל לפרטיות. כאשר אדם בוחר ללכת בדרך השפעה, ההבל – האור החוזר שדוחה, מתקן את הדין, וע"י אור חוזר זה יוכל לזכות באור החוכמה.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא לז-לט
1. מה תשובת רשב"י על מה ששאלו רבי ויוסי ורבי חייא מדוע לא היה הנס של מצרים ביום?
2. מה תפקיד הלילה ומה תפקיד היום בסדר הגאולה?
3. במה שבחו רבי ויוסי ורבי חייא את רשב"י?
4. מהי השאלה שעדין לא ענה להם רשב"י כפי שמביא באות קכ"ז ומה תשובתו על השאלה?
5. על מה מצביע הפסוק "כי אין בית אשר אין שם מת" על דרכי ה' ועל דרכי המצרים?
6. מדוע כתוב ליל שימורים? וישנם כאן שתי שאלות: למה שימורים ולא שמור ולמה אמר בתחילה ליל ואח"כ לילה?
7. מדוע במקום שמוצאים זכר ונקבה אין השבח אלא לזכר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק –

בֹּא לז-לט

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

בִּכְדִי לַהֲרוֹג אֱמוּנָה תְּפֶלָּה, צָרִיך כֹּחַ אֱמוּנָה אָמִּיתִּית.

עצלנים המחפשים קיצורי דרך, יחפשו אמונות תפלות כמו סרט אדום, שום בנעלים וכדומה, הכול רק כדי לא להתייגע בעבודת נפש פנימית, ושמירה על תורה ומצוות. אך אין זה קשר אמיתי, בו יש לחבור לנותן המתנה ולא לחפש את המתנה עצמה. הפתיחות לאמונה אמיתית היא הדבק שיכול להסיר את המחשבות השטותיות.

עד יציאת מצרים לא האמינו באפשרות שניתן להימלט מהכישוף המצרי, משעבוד למחשבות סרק וגאווה, מביטול הקפיטליזם הרוחני. וזאת לאחר שראו שבכל בית מצרי מתה האמונה הטפלה, בכוח האמונה האמיתית, שהיא מעל טעם ודעת ומעל המקרה.

קכה) למה לא היה הדין של מצרים ביום? כתוב: היום אתם יוצאים. וכתוב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה. אלא עיקר הגאולה של ישראל לא היה אלא בלילה (מקום החושך בו קונים אמונה), שהיא המלכות הנקראת לילה, שהלילה פתח קשרים ועשה נקמות, והיום הוציא אותם ביד רמה. כמ"ש: יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מְקָברים את אשר הכה ה' שהם כל בכור. זה היה כדי לפרסם הנס.

קכו) באו רבי חייא ורבי יוסי והשתתחו לפניו (רבי שמעון) ונשקו ידיו ובחכו, ואמרו: צורות העליונים והתחתונים מרימים ראשם בזכותך, עשה הקב"ה ירושלים של מטה, המלכות, כעין ירושלים של מעלה, בינה. ועשה החומות של העיר הקדושה ושעריה. מי שנכנס אינו נכנס עד שיפתחו לו השערים. מי שעולה אינו עולה עד שיתקנו המדרגות אל החומות. מי יכול לפתוח את שערי העיר הקדושה. ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות? זהו ר' שמעון בן יוחאי, שהוא פותח השערים של סודות החכמה, והוא מתקן את מדרגות העליונות. וכתוב: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה, כָּל זְכוּרְךָ, אֶל פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה. מי הוא פני האדון ה'? זהו רשב"י, שמי שהוא זכר מן הזכרונות. כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונים הנקראים זכרונות, שהם מוחין דאו"א, צריך להֵרָאות לפניו.

קכז) אמר להם, עד עתה עוד לא כליתי להשיב על שאלותיכם, כי למדנו – וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. כל בכור סתם, שאינו אומר בכורי מצרים, משום שסובב גם על המדרגות שהמצרים נאחזים בהם, שהם ד' מדרגות הקליפות. והכל היה כמו אלו שמתו. שנעשה במדרגות הקליפות, כמו בבכורי מצרים שמתו. אלו קושרי הקשרים, שהיו משתמשים בכשפיהם באלו הכתרים, מהם היו משתמשים בעליונים ומהם בתחתונים, ואע"פ שכולם הם תחתונים, עם זה היו משתמשים גם בעליונים. וכל ארץ מצרים היתה מלאה כשפים, שכתוב: כי אין בית אשר אין שם מת. מפני שבכל מקום שעשו כשפים הרג אותם ה' – ע"י כוח האמונה האמיתית, את האמונה הטפלה. על זה אומר הרבי מקוצק – אותות ומפתים באדמת בני חם. וכך אומר גם הרמב"ם שאין להאמין בקב"ה על ידי אותות ומופתים, האמונה היא מעל טעם ודעת, מעל המקרה.

קכח) ונעשה הדין בכולם, בשעה שנתקבצו כולם בבתיהם, ולא היו מפוזרים במדבר ובשדה, אלא כולם נמצאו בבתיהם. ועשה הלילה, שהוא המלכות, את דיניו באותה שעה. והיה מאיר הלילה כיום בתקופת תמוז, וראו כל העם את דיניו של הקב"ה. כמ"ש: ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה. הלילה מאיר ע"י זה שמראה את הדין ברשעים.

קכט) ובשעה שיצאו ישראל, נמצאו כולם מתים בשווקים לעיני הכל (לפרסם הנס). ורצו לקבור אותם, ולא מצאו אותם, כי הכלבים אכלו אותם. אמנם לא כולם נאכלו, אלא גם נשארו מהם, שעליהם נאמר, ומצרים מקברים. וזה היה קשה להם מהכל, מצד אחד ראו את ישראל יוצאים, מצד האחר ראו את מתיהם. והכל היה כדי לפרסם את הנס, שלא היה כזה מיום שנברא העולם.

קל) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכתוב: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה, שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. למה אמר ליל שמורים ולא שמור? למה אמר בתחילה ליל, ואח"כ לילה?

קלא) אלא כתוב: כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה. נער כתוב: משום שכל זמן שלא קבלה זכר, נקראת נער. משקבלה זכר נקראת נערה. אף כאן, המלכות נקראת ליל, מטרם שקבלה זכר, ז"א. ואע"פ שכתוב בו, ליל שמורים, לשון רבים, שמשמע, שכלול בו גם ז"א, משום שהזכר, ז"א, עתיד להתחבר עמה, אבל עוד לא התחבר. ובשעה שהתחבר עמה זכר, כתוב הוא הלילה הזה לה' שמורים. שמורים יורה על זכר ונקבה, ז"א ומלכות. ומשום זה כתוב הלילה הזה. נער נק' ש"ך ניצוצין, מדרגה חמישית של התפתחות הנוק'.

קלב) ובמקום שנמצאים זכר ונקבה, אין השבח אלא לזכר (שהוא כלל). וכך שבחו ישראל בתשבחות שלהם, לזכר ולא לנקבה. כמ"ש: זה אלי ואנוֵהו. שאין השבח, במקום שנמצאים זכר ונקבה, אלא לזכר. ועל זה מחכים ישראל, כמ"ש: זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. משום שעתיד לעשות להם כן. שנאמר, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

קלג) כן עתיד הקב"ה לעשות להם. שכתוב: שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל. מה שם שמירה וליל, אף כאן שמירה וליל. מה שם שמירה ולילה, אף כאן שמירה ולילה.

קלד) ולילה נקראת משום הזכר הכלול בה. כמ"ש: אתה בקר וגם לילה, ז"א ומלכות. כי בקר פירושו, כמ"ש: וישכם אברהם בבקר, שמדתו חסד דז"א, שנקרא בקר. וכתוב: ה' בקר תשמע קולי. היינו ג"כ בקר ממש, ז"א במדת החסד.

קלה) ישבו רבי חייא ורבי יוסי, ורבי שמעון לימד אותם את סוד תורת כהנים. והיו חוזרים כל יום ללמוד איתו. יום אחד יצא רבי שמעון לחוץ, הלכו עימו, הגיעו לשדה אחד ישבו. עשו כרצונו.

http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

בֹּא לז-לט

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

בִּכְדִי לַהֲרוֹג אֱמוּנָה תְּפֶלָּה, צָרִיך כֹּחַ אֱמוּנָה אָמִּיתִּית.

עצלנים המחפשים קיצורי דרך, יחפשו אמונות תפלות כמו סרט אדום, שום בנעלים וכדומה, הכול רק כדי לא להתייגע בעבודת נפש פנימית, ושמירה על תורה ומצוות. אך אין זה קשר אמיתי, בו יש לחבור לנותן המתנה ולא לחפש את המתנה עצמה. הפתיחות לאמונה אמיתית היא הדבק שיכול להסיר את המחשבות השטותיות.

עד יציאת מצרים לא האמינו באפשרות שניתן להימלט מהכישוף המצרי, משעבוד למחשבות סרק וגאווה, מביטול הקפיטליזם הרוחני. וזאת לאחר שראו שבכל בית מצרי מתה האמונה הטפלה, בכוח האמונה האמיתית, שהיא מעל טעם ודעת ומעל המקרה.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא לד-לו
1. מהיכן אנו לומדים שפעולות הקב"ה בלילה הם בחצי הלילה השני?
2. למה כיוון משה כשאמר הכה כל בכור?
3. מדוע כאשר הזכיר משה לפרעה בזאת תדע כי אני ה' כתוב ויפן פרעה? על איזו בחינה נפשית מלמדת אותנו תכונה זו?
4. מה היא שליטת חכמת מצרים הנקראת "בכור מצרים" על עם ישראל ומדוע בהריגתם ישנה אפשרות ליציאת מצרים?
5. מדוע מוזכרת יצאת מצרים מס' רב של פעמים בתורה?
"

בֹּא לד-לו

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

בִּכְדִי לְהִתְגַּבֵּר עַל חָכְמָה (מִּצְרִית), צָרִיך אֱמוּנָה.

רשב"י בכה על הכוח העצום שנתן ה' לישראל בשורש האמונה באבות, שבזכות אמונה זו נגאלו. קשרי הטומאה נפתחים ע"י קשרי ג' האמונות. זהו הכוח בעזרתו יכול אדם לצאת ממייצרי נפשו – אלו ג' שורשים, אבות. כנגד עבודה זרה, בְּכוֹר פַּרְעֹה – אברהם אבינו, כנגד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, הגר – בא יצחק לתיקון של שפיכות דמים, ויעקב כנגד בְּכוֹר בְּהֵמָה.

כנגד חוכמה שאומרת מי השם אשר אשמע בקולו, על היהודי לממש את הפוטנציאל שטמנו בו האבות: א' מאמין שיש בורא שלם בכל השלמות. ב' מאמין שיכול הוא להגיע לאהבה עם השם. ג' מוכן לקבל תענוג רק מהאמת, לא ליהנות כמו בהמה.

יציאת מצרים – שורש לכל הגאולות, מגלה לנו את כוח ג' האבות, וכל החגים הם זיכרון ליציאת מצרים, זהו הכוח של היהודי להוביל את הגאולה לכל העולם. דין הזה של יציאת מצרים הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצות, וכל אמונה השלמה של ישראל. ולפיכך נזכר יציאת מצרים חמישים פעמים בתורה. בלי לצאת מהטומאה בכח ג' האמונות, אין כלום, לא מתחילים להיות יהודים. עם ישראל קיבל את האפשרות לצאת מעבודה זרה ולבוא לתחילת התיקון.

קורה שלעיתים אדם מדחיק ידיעה אותה הוא מרגיש כשזה לא נוח לו, ואפילו לא מנסה לדון בדבר, כי יתכן ויש בו אמת. זוהי שליטה  של מחשבות שליליות שאדם מאמין בהם, ורק ה' יכול להצילו מכך, רק בתפיסת הבורא השלמה האמונית.

מחצות לילה ואילך מתחיל התיקון, נקודת היקיצה לאחר הירידה. כאן יש לעשות תנועה נפשית וללכת מעבר למקרה. מה שמקשר בין ה' לבין תפיסת האדם זו בחינת – זאת – השכינה הקדושה, בחינת כלל אותה לא הכיר פרעה, המכיר רק בפרטים. על כן הודיע לו משה: כֹּה, אָמַר יְהוָה, בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה.

פרעה יודע שיש בזה משהו, אך פוחד להתעסק בזה, כמו חילוני שפוחד לשמוע על חזרה בתשובה, זו ידיעה בתוכם שיש אמת בעניין, אך לא רוצים להתאמת ולוותר על התאוות שלהם. וכך מי שהיה נתפס בחוכמת הגאווה והתאווה, הוא מכושף ולא יכול לצאת. בכדי להתגבר על שליטה זו צריך את ג' האמונות, זהו הדבק איתו ניתן להתדבק בה'.

שיעור שמע:

בֹּא לא-לג

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אָדָם הָרוֹצֶה חִיבּוּר צָרִיך לְהַשִּׂיג אֱמוּנָה.

האדם שרגליו בארץ וראשו בשמים, הוא זה שמחבר בין ימין ושמאל, בין שמים וארץ. זהו החיבור של התכונה הנפשית הנקראת חצות הלילה, שהאמונה – בחינת "זאת" היא הדבק המחבר. האמונה שהשם טוב ומטיב מחייבת את האדם לראות מעבר לעצמו. אם רואה הוא רק מתוך עצמו, כל השפיטה והפירוש שייתן למציאות תהיה מתוך המקום הפרטי שלו, בלי לראות את מקום הזולת. אי אפשר לשפוט את הזולת בראיה אנוכית בה רואים את התכונות החיוביות שבנו ואת השליליות שבו – כך לא באים למקום משותף. צָרִיך לִשְׁפּוֹט בְּצוּרָה אֱמוּנִית  – מעבר למקום של עצמי.

את החושך אפשר לראות כהעדר אור (תפיסת הגוי, תפיסת המדע), או בראיה נכונה – זהו צל. הגוי שבנפש פוגש בהעדר אור ומתחיל לילל שרוצה את האור/השפע. היהודי המאמין פוגש בצל, ומבין שהוא כעצם מסתיר את האור, כל שעליו לעשות זה להפנות פניו למקור האור, לקב"ה, וכך לפתח ראייה אמונית. וכך עצם הבריאה, האדם נבראו יש מאין, ומכאן שיש להם תפקיד להיות שותף פעיל בהשפעה, באהבה ובקשר האמוני עם הקב"ה. היווני שר באנו חושך לגרש בידנו אור ואש – היהודי שבוחר ולוקח אחריות, בא להתמודד עם החושך ע"י תורה ואמונה. האדם מסתיר את האור בגאוותו ע"י רצון פרטי לקבל לעצמו. כל שעליך לעשות זה לעשות פנייה נפשית, ולבוא בביטול לעליון.

פעולה בברית מחייבת בתוך המסגרות התורניות, תביא ליראת הרוממות של האידיאה, של ההשקפה העליונה – פעולה זו מביאה אמונה.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא לא-לג
1. מהו שכתוב ששמים וארץ יעמדו יחדיו ומה יחזיק אותם יחדיו?
2. כיצד ז"א משיג את השגותיו וכיצד זה מתבטא בפסוק "מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת וגו'"?
3. מהי דעת? כיצד זה קשור לז"א ומה זה מלמדנו על קניית האמונה?
4. מהן ג' הקושיות שעולות על הפירוש של אמירת משה שלא אמר "כחצי" שלכאורה שלא יאמרו אצטגנני פרעה שמשה שקרן.
5. למה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הרחיים?
6. מי יודע תשובה לשאלות אלה?
7. ממה לומד רשב"י שלא ניתן לומר על משה שלא אמר?
8. מדוע השכינה הקדושה נקראת תמר הבא ב' טעמים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא לא-לג

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אָדָם הָרוֹצֶה חִיבּוּר צָרִיך לְהַשִּׂיג אֱמוּנָה.

האדם שרגליו בארץ וראשו בשמים, הוא זה שמחבר בין ימין ושמאל, בין שמים וארץ. זהו החיבור של התכונה הנפשית הנקראת חצות הלילה, שהאמונה – בחינת "זאת" היא הדבק המחבר. האמונה שהשם טוב ומטיב מחייבת את האדם לראות מעבר לעצמו. אם רואה הוא רק מתוך עצמו, כל השפיטה והפירוש שייתן למציאות תהיה מתוך המקום הפרטי שלו, בלי לראות את מקום הזולת. אי אפשר לשפוט את הזולת בראיה אנוכית בה רואים את התכונות החיוביות שבנו ואת השליליות שבו – כך לא באים למקום משותף. צָרִיך לִשְׁפּוֹט בְּצוּרָה אֱמוּנִית  – מעבר למקום של עצמי.

את החושך אפשר לראות כהעדר אור (תפיסת הגוי, תפיסת המדע), או בראיה נכונה – זהו צל. הגוי שבנפש פוגש בהעדר אור ומתחיל לילל שרוצה את האור/השפע. היהודי המאמין פוגש בצל, ומבין שהוא כעצם מסתיר את האור, כל שעליו לעשות זה להפנות פניו למקור האור, לקב"ה, וכך לפתח ראייה אמונית. וכך עצם הבריאה, האדם נבראו יש מאין, ומכאן שיש להם תפקיד להיות שותף פעיל בהשפעה, באהבה ובקשר האמוני עם הקב"ה. היווני שר באנו חושך לגרש בידנו אור ואש – היהודי שבוחר ולוקח אחריות, בא להתמודד עם החושך ע"י תורה ואמונה. האדם מסתיר את האור בגאוותו ע"י רצון פרטי לקבל לעצמו. כל שעליך לעשות זה לעשות פנייה נפשית, ולבוא בביטול לעליון.

פעולה בברית מחייבת בתוך המסגרות התורניות, תביא ליראת הרוממות של האידיאה, של ההשקפה העליונה – פעולה זו מביאה אמונה.

קד) עוד פתח ואמר רבי שמעון: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. את, זהו ימינו של הקב"ה ואת, זה שמאלו. למדתי שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ כמ"ש: אַף-יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם; קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו.

קה) שואל מהו שאחר כך כתוב: יַעַמְדוּ יַחְדָּו? ומשיב פן יעלה על דעתך ששמים וארץ, ז"א ונוקבא, שאינם עומדים יחדיו? אלא שהם ימין ושמאל נפרדים, שהם את ואת. ע"כ אוה"כ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. ואיך יעמדו יחדיו? בזאת המלכות, השולטת בחצות לילה, שאז כלול את, חסד, בזאת, מלכות. ונמצאים אז עומדים ביחד.

קו) את הכל עשה יפה בעתו. את, חסד דז"א. הכל, כמ"ש: וה' בֵּרָך את אברהם בכל. בכל היא הספירה שנקראת זאת, המלכות, הכלולה מן את ואת, ושולטת בחצות לילה בשני צדדים, ברחמים ובדין, רחמים לישראל ודין לעמים עכו"ם. ואומר הכתוב: א"ת הכ"ל עשה שיהיו מחוברים יחד, יפה בעת"ו, בחצות לילה.

קז פתח רבי חייא: אם טוב לאדוני, אומר דבר אחד. כתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. ומדבר זה שאמר אדוני נשמע שגם מקרא זה יבואר בדבר ההוא, ואנו הדרך התתקן לפנינו .

קח) פתח רבי שמעון: מִי, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ  הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. מי כה' אלקינו, ז"א, העולה ומתעטר להתישב בכתר עליון הקדוש, בינה, שהארתו מעל כל האורות המאירים והכתרים והעטרות. כי כל המוחין שבעולמות, מבינה נמשכים. המשפילי לראות, היורד בספירותיו מכתר לכתר, מקו ימין דבינה לימין של עצמו. מנזר לנזר, מקו שמאל דבינה לשמאל של עצמו. מהארה להארה, מקו אמצעי דבינה לקו אמצעי של עצמו. ממאור למאור, ממלכות דבינה למלכות של עצמו. להשגיח בעליונים בשמים ובתחתונים בארץ. כמ"ש: ה' משמים השקיף על בני אדם.

מדבֵר בהשגות המוחין של ז"א. מתחילה עולה ז"א למ"ן אל הבינה, ומכריע בין ב' הקוים ימין ושמאל דבינה שהיו במחלוקת, ועושה שלום ביניהם. ואז יוצאים ג' קוים בבינה, והמלכות המקבלת מהם. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, שג' קוים דבינה יוצאים מאחד, שהוא ז"א. ועל זה אוה"כ, מי כה' אלקינו המגביהי לָשָׁבֶת. כי אע"פ שז"א בחי' ו"ק ולא מג"ר, מ"מ הוא עולה לבינה ונעשה בה קו המכריע, הנקרא דעת, שהוא ג"ר, והוא מתיישב שם בין ספירות דראש.

כאשר יש לאדם השתוקקות, ביקוש – אם הוא עולה לראש בכדי לחבר, אז לאחר מכן תבוא הארה ללב. ביקוש רק לעצמו תביא לנתק.

ואח"כ, כיון ששלושה מאחד יוצאים, נמצא, שאחד זוכה בשלושתם. שז"א עומד ג"כ באותם ג' קוים שהאיר בבינה. כי אותו השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון. וכמ"ש: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שאח"כ הוא משפיל עצמו, כי יורד מבינה למקום עצמו עם ג' המוחין ההם, המאירים בג' קוים, ועושה זה כדי להשפיע בשמים ובארץ. וקו ימין מכנה כתר. וקו שמאל מכנה נזר. וקו אמצעי מכנה אור. והמלכות מכנה ניצוץ.

קט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, כחצי, היה צריך לומר, או כחצות, כמו שאמר משה. ואם תאמר, כמו שאמרו החברים, שלא יאמרו מגידי פרעה, שמשה שקרן הוא. כי אי אפשר לדייק הרגע של חצות לילה. הרי הקושיא במקומה עומדת בג' אופנים, שאפילו ישראל יאמרו כך.

א. שאם כן היה לו לומר, ויאמר משה כחצות הלילה, למה אומר, כה אמר ה'. והרי ה' אמר, בחצות. וכמה שלא יכוון את השעה, לא יתפשו במשה, אלא באדון, שהרי אמר, כה אמר ה'.

ב. כי משה אמר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, ולא היה כן, אלא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. על כל פנים אפילו ישראל יאמרו, שהוא שקרן, כי לא התאמתו הדברים כמו שאמר.

ג. שהוא אמר בשם האדון, כחצות כתוב: ויהי בחצי הלילה. ולא כחצי, כמו שאמר משה.

קי) ועוד השאלה שלכם הכבדה יותר, ממשא שבהמה יכולה לסבול. ששאלתם, למה היה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הריחים? אלא הכל סוד עליון בין קוצרי השדה. אותם שזכו להשיג הצמחים של אור הגנוז שנזרעו במלכות, הנקראת שדה. והכל הוא ישר בדברי הנביא הנאמן.

קיא) אשרי חלקו של משה, שעליו כתוב: יָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, וכתוב שמן ששון מחבריך. יפיפיתָ מבני אדם, משֵׁת וחנוך (קו אמצעי). הוצק חן בשפתותיך, מנׂח ובניו. ע"כ מְשָׁחֲךָ אלקים אלקיך, מאברהם ויצחק. שמן ששון, מיעקב. מחבריך, משאר הנביאים. וכי גֶבר שעלה במדרגות עליונות שלא עלה אדם אחר, לא ידע מה שאמר?

קיב) אלא למדנו, ספירה שנקראת זאת, המלכות, נקראת אשה. כמ"ש: לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. האיש נקרא זה, וזהו איש זכר, ז"א. כמ"ש: כי זה משה האיש. האיש הזה. הרי שאיש נקרא זה, וזה נקרא איש. וזאת לוקחה מזה, שנקרא זכר.

קיג) ומשום זה המלכות, נקראת תמר. שיורה זכר ונקבה. כי התמר אינו עולה זה בלי זה, זכר בלי נקבה. כמ"ש כתמרות עשן. מה עשן עולה בלבן ושחור, אף כאן במלכות, הנקראת זאת, הכל כלול בה בחצות לילה, לעשות פעולותיה בשעה אחת, בבת אחת, לבן לישראל, שהוא רחמים, ושחור לעכו"ם, שהוא דין.

תגיות: חצות לילה, אמונה,

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא כח-ל
1. למה צריך להיות זהיר דווקא בשעת המנחה?
2. מה תפקיד ראשי העם והצדיקים? מה תפקידם בקשר הזה ומאין לנו זה?
3. מה קורה בח"ל ע"פ אותיות צח-צט ומה תפקיד האדם בזמן זה עפ"י אות ק'?
4. מה שאלתו של רבי יוסי באות ק"א?
5. מהם ב' הדברים שאומר רשב"י על הגויים?
"הסולם"- http://

בֹּא כח-ל

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אֵין הָאָדָם מִּתקָיים אֶלָּא עַל צוּרַת מַחֲשַׁבְתּוֹ

הזוהר מדבר רק על מצב הנשמה, לילה אומר חשכות נפשית הנגרמת ע"י הדין. התיקון הנדרש לאדם הוא תיקון של אמונה, דהיינו לכוון ליבו לדעת אמונית.

כאשר מענישים את המחשבה, בה עיקר התיקון, אין צורך לתיקון הגוף שהוא רק צד המעשה, שבא רק להביא לידי ביטוי את צורת המחשבה. לכן הראש, הקב"ה והאדם מצווה: עשה רצונך כרצונו.

אומות העולם טועים וחושבים שחושך הוא העדר אור. יהודי מאמין נשאר עירני, מפני ששינה היא מתן חשיבות לתפיסה המדעית.

הקול הפנימי של האדם הקשוב ולומד פנימיות התורה, קורא לו להתעורר שתפיסת הבורא שבו צריך להשתנות לתפיסה אמונית. יש עצם עולם שנברא יש מאין – זהו החושך. תפקיד האדם לבוא לקשר אהבה עם הבורא.

כשחשוך אין לחפש את האור, אלא את האמונה. האגדה של של פסח היא הגאולה לצאת מהתפיסה המדעית לתפיסה אמונית. את הראש יש לתקן.

כל אמונת הגויים תפלה ואין להם בכלל אור, אלא תענוג מזויף.

איך המחשבה שלי תעבוד – הכל תלוי בראשי העם.

צג) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים מאושא (אש, מוחין דהשלמת כלים) ללוד, והיה רבי חייא רוכב על חמור. אמר רבי יוסי: נשב כאן ונתפלל כי הגיע זמן מנחה. ולמדנו לעולם יהיה האדם זהיר בתפלת המנחה. משום שהיא השעה, שהדין תולה על העולם, וצריך האדם לכוון דעתו. ירד רבי חייא מעל החמור והתפלל.

צד) בעוד שהיו הולכים נטה השמש לבא (לשקוע). אמר רבי חייא לרבי יוסי: למה אתה שותק? אמר רבי יוסי: מסתכל הייתי בדעתי, שאין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם. הראש קובע ולכאורה אין תפקיד לאחרים. אמנם תלוי הכל בראש, אך המון העם צריך לתת אפשרות לראש לפעול. וכך באדם אחד, אם הגוף לא מוכן לסבול וללכת אחרי הראש באות צרות. צריך סביבה ראויה לביטוי ראש העם.

צה) אמר רבי חייא: ודאי כך הוא. כי כתוב: וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל-הֶהָרִים, כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה; וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. שואל, כתוב ישובו, הלא ישבו היה צריך לומר. וכן, לביתו, בביתו היה צריך לומר, שהרי העם היו נמצאים במקומם, ואנה היה להם לשוב. רואה שאין לעם אדון שמוביל אותם כמו צאן בלי רואה.

צו) אם ראש העם לא זכה במעשיו (לא זיכך עצמו), נתפש העם בעונו כי כתוב: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ. הרי שדוד חטא וישראל סבלו. ואם ראש העם נתפש בעונו נצולים העם. כי הדין אינו שורה עוד עליהם שכתוב: וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה כלומר, אם אינם ראשים לעם, ע"כ ישובו מדרך הזה איש לביתו בשלום. ואע"פ, שהדין כבר רכב עליהם בדרך הזה, מ"מ כיון שנהרג ראשם ונתפש בעונו, ישובו בשלום. כולם נצולים אם ראשיהם נתפש. לכאורה אם כך מה יש להתעסק עם העם, והכן נראה שלעתים ה' מתעסק עם הראשים.

צריך להיות מתאם בין המון העם לראש.

צז בעוד שהיו הולכים החשיך הלילה (הורגשה השתוקקות עצמית), אמרו מה נעשה? אם נלך כבר החשיך הלילה, אם נשב במקומנו הרי פחד הוא. סרו מן הדרך וישבו תחת אילן אחד, וישבו והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו.

צח) בחצות לילה (בקו אמצעי) ראו אילה (השכינה הקדושה) אחת, שעברה לפניהם והיתה צועקת, והרימה קולות. קמו רבי חייא ורבי ויוסי והזדעזעו (תיקון חצות), שמעו קול אחד המכריז ואומר, נעורים קומו, ישנים העירו. עולמות, הכונו לפני אדוניכם. כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, המלכות, להשתעשע עם הצדיקים. כשאדם רואה חושך, צל שהוא עצם המסתיר את האור, וכאן יש לו תפקיד, להשיב פניו אל השם, רכישת אמונה. לכן כאשר אדם רואה בחצות, במרכז החושך, את תפיסת הבורא, השכינה מעירה אותו. בזמן הסתרה רוכשים אמונה. חושך הוא העדר אור אצל הגויים, את החושך לא מגרשים ע"י שמביאים אור, אלא ע"י זה שמביאים אמונה.

צט) אמר ר' חייא, עתה חצות לילה ממש. וקול זה ששמענו, יוצא ומחלחל האילה של מעלה, שהוא המלכות, ושל מטה. שכתוב: קוֹל יְהוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. אשרי חלקנו שזכינו לשמוע את זה. אדם שזוכה שומע שבחצות האיילה קוראת לו, ומאמין שהשם יתן את האור.

ק) בשעה שהקב"ה נגלה על הגן (המלכות), מתאסף כל הגן, כל הצדיקים שבגן, ואינו נפרד מעדן, החכמה. ומעדן הזה יוצאים עינות, הארת החכמה, לכמה אורחות ושבילים להשגת הצדיקים. וגן הזה נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מהארת עולם הבא. ובשעה ההוא הקב"ה מתגלה אליהם.

קא) ישבו שניהם ואמר ר' יוסי: כמה פעמים שאלתי על הכתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, ולמה לא היה זה ביום שיגלה לכל פרסום הנס. ולמה מתו כל אלו החלשים שלאחר הריחים והטלאים שבצאן, ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסנחריב שכתוב: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מן הנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו, והלא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר. מכת בכורות הייתה ע"י ה' עצמו, ובסנחריב היה נס מגולה ע"י שליח, שהרג את ראשי העם.

קב) אמר לו יפה שאלת, ואני לא שמעתי משהו בזה, ואינני אומר. אבל כיון שזכינו לכל זה, והדרך התתקן לפנינו, שמעתי, שר' שמעון בן יוחאי מטהר שווקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו עד שהאיר היום. כשעלה האור קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאוהו, שהיה יושב וספר הגדה (של פסח) בידו. תלמיד חכם אינו אומר דבר שלא שמע מרבו. שווקים זה רשות הרבים, טיהור הוא חיבור הפרטים לכלל.

קג) פתח ואומר: כָּל-הַגּוֹיִם, כְּאַיִן נֶגְדּוֹ; מֵאֶפֶס וָתֹהוּ, נֶחְשְׁבוּ-לוֹ. שואל, כיון שאמר כל הגוים כאין כנגדו, למה כתוב עוד, מאפס ותהו נחשבו לו? אלא למדתי דעתם של כל העמים שבעולם, אשר אמונתם היא כאין, שאינם משיגים לא מדרגות העליונות ולא התחתונות. ומשימים לעצמם אמונה של סכלות, אבל מאפס ותהו נחשבו לו, כמוץ הזה המסתובב ברוח ומתגלגל בקיץ בשדות בריקנות, שאין בו תוכן מאומה. האמונה שלהם כאין, שלא משיגים כלום, והם כמוץ ברוח. כלומר שהם גם לא נהנים – ריקנים מאור וחסרי אמונה.

קד) עוד פתח ואמר: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. את, זהו ימינו של הקב"ה ואת, זה שמאלו. למדתי שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ כמ"ש: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו.

מנהיגי העם הם אלה שעל פיהם מתנהלים הדברים ויש לתמוך בהם. לכן יש לתמוך בראש.

תגיות: המון העם, ראשי העם,

hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שעור שמע:

בֹּא כח-ל

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אֵין הָאָדָם מִּתקָיים אֶלָּא עַל צוּרַת מַחֲשַׁבְתּוֹ.

אין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם. הראש קובע ולכאורה אין תפקיד לאחרים. אמנם תלוי הכול בראש, אך המון העם צריך לתת אפשרות לראש לפעול, לכן צריך סביבה ראויה לביטוי ראש העם. הצדיקים הם אלה שעל פיהם מתנהלים הדברים ויש לתמוך בהם. . וכך באדם אחד, אם הגוף לא מוכן לסבול וללכת אחרי הראש, באות צרות.

כשאדם רואה חושך, צל שהוא עצם המסתיר את האור, כאן בדיוק יש לו תפקיד, להשיב פניו אל השם, דהיינו רכישת אמונה. לכן כאשר אדם רואה בחצות, במרכז החושך, את תפיסת הבורא, השכינה מעירה אותו.

חושך הוא העדר אור אצל הגויים, את החושך לא מגרשים ע"י שמביאים אור, אלא ע"י זה שמביאים אמונה.

הזוהר מדבר רק על מצב הנשמה, לילה אומר חשכות נפשית הנגרמת ע"י הדין. התיקון הנדרש הוא תיקון של אמונה, דהיינו לכוון ליבו לדעת אמונית. הקול הפנימי של האדם הקשוב ולומד פנימיות התורה, קורא לו להתעורר שתפיסת הבורא שבו צריכה להשתנות לתפיסה אמונית, שתפקיד האדם לבוא לקשר אהבה עם הבורא.

כשחשוך אין לחפש את האור, אלא את האמונה. האגדה של של פסח היא הגאולה לצאת מהתפיסה המדעית לתפיסה אמונית. את הראש יש לתקן.

"אמונת" הגויים תפלה ואין לה בכלל אור, אלא תענוג מזויף. אומות העולם טועים וחושבים שחושך הוא העדר אור. אמונת הגוי שבאדם אינה משיגה כלום, כמוץ ברוח. כלומר שגם לא נהנים – ריקנים מאור וגם חסרי אמונה אמיתית.

תלמיד חכם אינו אומר דבר שלא שמע מרבו.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא כה-כז
1. מה עוד אומר רבי אבא ובמה מוסיף על מה שאמר באות פ"א?
2. מהו הטעם שנאסר להם לצאת מפתח ביתם?
3. כיצד אנו רואים שבאותו מעשה אפשר שיהיה דין למצרים וחסד לישראל? היכן אנו רואים את זה עוד?
4. מהו הפתח שכתוב "ופסח ה' על הפתח"? לכאורה היה צריך להיות כתוב עליכם.
5. מהו פתח האהל?
6. כיצד קשורה ברית המילה למזוזה?
7. מדוע מלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא כה-כז

וְעָבַר עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת.

אֵין לְהַכְנִיס שׁוּם מַחְשָׁבָה בְּפֶתַח, אֶלָּא דֶּרֶך מָסְנֶנֵת הָאֱמוּנָה.

על אדם הרוצה לשמור על ביתו, ליבּו – לשים בפתח הימין מזוזה, דהיינו לשים מסננת רעיונית, שכל הבא מבחוץ צריך לעבור דרך הגיון אמוני של שלמות השם. ואז בכל פעם שהצד המצרי שבנפש, מנסה לעבור דרך המזוזה, מלאך המוות הורג אותו.

כשמידת הדין מתוחה בחוץ, יש להתכופף, להוריד את הראש ולהישמר בפנים. זהו המצב הנפשי בו מתגלה השתוקקות חזקה במיוחד, הנקודה החיצונית לא באה בכדי להצטרף לפנימיות, אלא באה כדי לשלול את עצמה. כך למשל פרטים שיקריים, רעיונות של עבודה זרה וכדומה – אין לתת להם להיכנס. וכך אין לשבת בְּמוֹשַׁב לֵצִים, או לצרוך חומרים רוחניים מזיקים.

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל – הפתח בגוף הוא הברית, המאפשר קשר טוב להשם, אך הסכנה היא מקשר לא טוב, מרצון לסיפוק אישי לעצמו. לכן באה הסרת העורלה, הסרת הרע, בכוונה לקשר ראוי. במהלך החיים שמירת הברית היא בדיקה רציפה של כל רצון או מחשבה – האם הם תואמים את ערכי התורה, בשאיפה לקשר במסגרת המחויבות לאידיה ורצון משותפים בהשוואת צורת השפעה להשם יתברך. קשר זה מונע את הבכור המצרי – עבודה זרה להיכנס כהרהור, ומאפשר להחיות את בכור היהודי – אמונה.

לכן אל לו לאדם להתפתות אחרי רגש רגעי, ולפול בגאווה, אלא לעמוד איתן במסגרות לפי היסודות הבלתי משתנים, המוכתבים מהעולמות העליונים, כפי שמלמד בעל הסולם זצוק"ל.

פב) כעין השם הקדוש ה דברים עשו באותה שעה, שלושה קוים, שניים על המזוזות ואחד על המשקוף מלמעלה, שהוא דומה לצורת האות ה, שהיא המלכות. וע"כ, מה השם הקדוש חזר באותה שעה להיות דין על המצרים, כך חזר הדם באותה שעה להיות דין, שכתוב: וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהציון של כולם היה אדום, הרומז על דין. והוא להראות, שאע"פ שהוא רחמים לישראל, חזר להיות דין לעשות נקמות במצרים.

פג) סוד הדבר, כעין שהיא למע5D7ה, באותה שעה כך צריכים להראות למטה, אם רחמים רחמים, אם דין דין. ולפי שהיה למעלה דין על המצרים, ע"כ כתוב: וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף. אשר דם רומז על דין. ולעתיד לבא כתוב: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מִבָּצְרָה. שעתיד להראות כולם דין לעשות נקמות, יאדימו אז מלבושיו בדם.

פד) מהו הטעם, שנאסר להם לצאת מפתח ביתם? משום שאדם אינו צריך להמצא בשוק בשעה שהדין תולה על העיר, כי כיון שניתן רשות למשחית, מי שפוגע בו ינזק. וע"כ כאן, כיון שהדין היה נמצא למצרים, לא היו צריכים לצאת לחוץ.

פה) בהוא ממש שנמצא בו דין למצרים, נמצא בו רחמים לישראל. כמ"ש: וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכן למדנו, בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין, נמצא בהם רחמים. והכל הוא בשעה אחת. כתוב: וְנָגַף יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, נָגֹף וְרָפוֹא. פירושו, נגוֹף למצרים וְרָפוֹא לישראל. מהו וְרָפוֹא? ממה שנמולו היו צריכים רפואה.

פו) באותה שעה שנגפו המצרים, באותה שעה נתרפאו ישראל. כתוב: ופסח ה' על הפתח. פסח ה' עליכם, היה צריך לומר? אבל על הפֵתח, שזהו פֵתח הגוף, שזו מילה, שריפא אותה.

פז) רבי שמעון אמר: בשעה שנחצה הלילה, והכתר הקדוש, מלכות, התעורר אצלה חסד עליון, דז"א, שאינו עולה זה בלי זה, אע"פ שהלילה היא המלכות בלבדה, מ"מ לא יקרה לעולם שהמלכות תהיה בלי ז"א בעלה. ומשום זה, זה מכה וזה מרפא, המלכות מכה וז"א מרפא. והכל בשעה אחת.

פח) ופסח ה' על הפתח, דהיינו על הפֵתח הגוף, משום שהוא הפתח להמשכת הרוח, שמשם נולדו. עד שלא נמול אברהם, היה סתום מכל צדדיו, שלא היה יכול להוליד בקדושה. כיון שנמול, נפתח בו הכל, ולא היה סתום כבתחילה.

פט) והוא יושב פתח האהל, משום שנגלה האות י'. שהוא הִשּרַה בגילוי זה של הי', החסד בצדק. שע"י;המילה, נגלה הי' דשם שדי, שיורה, שנמשך החסד במלכות, הנקראת צדק. וזהו הפתח של משכן העליון הקדוש, המלכות. שזה משמע, שכתוב האהל, שהיא המלכות.

מטרם שנמול היתה המלכות מקבלת מצד שמאל לבד, מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז היא אטומה מכל צדדיה, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכשנמול, נגלו בה החסדים. ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים, ומאירה הן בחכמה והן בחסדים. ונבחן, שע"י המילה נפתח פתח במלכות, שתוכל לה5D7יר. וזהו, והוא יושב פתח האהל (שומר על היסוד, הברית).

צ) אמר רבי אלעזר: כשנתגלה י' הזו, נתבשר אברהם, ונתברך בפתח האהל, שהיא צדק, מלכות שנמתקה בחסד. שהחכמה שבמלכות התלבשה בחסדים כמ"ש: כחום היום. היום ששולט החסד, חלקו של אברהם, כי אברהם הוא מרכבה לחסד דז"א. פתח האהל, המלכות, נמתקה בחסד מכח אברהם, משום שכתוב: וה' בֵּרָך את אברהם בכל. בכל, הוא המלכות, %T7נמתקה בחסד ע"י אברהם, אחר שנגלה בו הי' ע"י המילה.

צא) אמר רבי אבא: וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כמ"ש: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם, בַּכֹּל. פתח האהל הוא המלכות, המכונה בכל, כתר העשירי. כתר פירושו ספירה. כחום היום פירושו, כמו שניתנה לו ספירת החסד, שנקרא יום, כך זכה בפתח האהל, כי החסד פותח את המלכות, שנקראת אהל, שתוכל להאיר. וכמו שיושב בחסד, שנקרא יום, כך יושב במלכות, שנקראת פתח האהל, כי המלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה, וחסד בלי הארת החכמה שבמלכות, הוא ו"ק בלי ראש.

צב) ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, היינו שעבר על שורת הדין של הכתרים, שהיו מתקשרים בכתרים אחרים למעלה, והתיר אותם מקיומם. שהכתרים התחתונים, שבהם דבוקים המצרים, היו מקושרים בכתרים העליונים דקדושה, שמשם קבלו חיותם. והתיר הקב"ה את הקשרים ההם, ונתבטל קיומם של הכתרים התחתונים, ואז נהרגו בכורי מצרים. ונמצא, שהקב"ה עבר על דרכיו, שקלקל ההשתלשלות של הכתרים, כדי לעשות דין במצרים, ולשמור את ישראל. וכזה הוא, בכל מקום שכתוב: ועבר, ועברתי, ויעבור – יורה שהקב"ה עבר על דרכיו, על סדרי השתלשלות של הספירות, או כדי לעשות דין או לרחמים. וכאן, ועבר, פירושו, כדי לעשות דין. ושם שכתוב: ויעבר ה' על פניו, הוא כדי לרחם.

תגיות: שמירת הברית, מידת הדין