שיעור שמע:

שַׁלַּח כה-כז

וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו

חָיַיב הָאָדָם לִשְׁמוֹר אֶת הַאֲנִי שֶׁלּוֹ קָשׁוּר לֶמִּידָת הַשְׁפָּעָה– לָעֵץ הַחַיִּים.

מרכבה היא בחינה שמסיעה ומקשרת את האדם לעולמות העליונים.

ה' מנהיג וקובע את חוקי העולם, ולא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. שלשת היסודות עליהם מושתת העולם: א' חסד ואמונה בהשם שהוא טוב ומטיב (אברהם). ב' שתל בעולם רצון לקבל קבוע (יצחק). ג' קבלת האור והשפע מתקבלים רק בקו אמצעי שאינו מת לעולם (יעקב). קו אמצעי המחבר בהליכה מעל הדעת בין תפיסת הבורא שהוא טוב ומטיב, לבין הרצון לקבל. אין מדברים כאן על בני אדם אלא על מדרגות רוחניות.

יש באדם שני צדדים, אחד שהתכלל בהשפעה והוא זה שיכול לקבל את האור, וצד דין שבא לבטא את הגבולות והמסגרת שניתן לקבל. מנעולא אומרת איפה לא, והמפתחא איפה כן.

הרוצה שלמור על דרך האמת, צריך שמידת הדין לא תתגלה, ע"י שמירת המלכות – האני שלו, דבוק לעץ החיים, לבינה. מפני שהרי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. רק הקשר לשלוש האמונות הראשוניות מאפשר הנהגה ראויה. לכן יבחן האדם האם האני שלו קשור לאמונה, מעל הדעת, שאז יוכל להוליך עצמו לקדושה. כאשר הלב קשור למוח אמוני, ומקבל את ההארה רק דרך ל"ב נתיבות החוכמה, דהיינו דרך ההשפעה, יוכל להצליח. ניסיון לחיבור הלב למוח מדעי, דהיינו שבודק מה יצא לי מזה, יוביל בהכרח לכישלון. שאיפה לרצון גשמי של העולם הזה, התייחסות למצבים שהם חד פעמיים, ממיתה את האדם.

מחשבה אמונית וחיבור אליה מגובה בהתנהגות בפועל, מבטיחים את הנצחיות, של מתן צורה נכונה למצבים. הַשְּׁאֵלָה הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב דֶּרֶך הַנְּשָׁמָה אוֹ דֶּרֶך הַגּוּף.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון בשלח כה-כז
1. מי הם ג' יסודית האמונה? וכיצד השתית הקב"ה את ממשלתו דרכם?
2. מה הכוונה שמצד אחד כ' יעקב לא מת ומצד שני שכן מת?
3. מה היחס בין המובאה "ויסר אופן מרכבותיו" למובאה שדרכה מסביר רשב"י "וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות"?
4. מהו שעפ"י המלכות תסענה כל המרכבות ועל פיה תחנינה? מהן ב' הנהגותיה ומה קובע הנהגותיה?
5. מי הם האוניות העולות ויורדות בים? מהן הסערות ומהם הדגים ומהן מערות העפר?

בְּשַׁלַּח כה-כז

וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו

 מרכבה היא בחינה שמסיעה ומקשרת את האדם לעולמות העליונים.

  צה) רבי שמעון פתח: וָאֵרֶא החיות, והנה אופַן אחד בארץ אצל החיות. הקב"ה מראה בכל דבר את הממשלה שלו, וממשלתו לא תסור לעולם ולעולמי עולמים. ה' מנהיג וקובע את חוקי העולם, ולא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. שלשת היסודות עליהם מושתת העולם: א' חסד ואמונה בהשם שהוא טוב ומטיב (אברהם). ב' שתל בעולם רצון לקבל קבוע (יצחק). ג' קבלת האור והשפע מתקבלים רק בקו אמצעי שאינו מת לעולם (יעקב). קו אמצעי המחבר בהליכה מעל הדעת בין תפיסת הבורא שהוא טוב ומטיב, לבין הרצון לקבל.  אין מדברים כאן על בני אדם אלא על מדרגות רוחניות.

צו) ועושה ממשלה באבות. לקח את אברהם וקיים בו את העולם כמ"ש:  אלה תולדות 5D7שמים והארץ בְּהִבָּראם. אל תקרא בהבראם אלא באברהם, שבו נתקיימו שמים וארץ. לקח את יצחק ושתל בו את העולם, שיהיה קיים תמיד כמ"ש: ואת בריתי אקִים את יצחק. לקח את יעקב והושיבו לפניו, והשתעשע עימו והתפאר בו כמ"ש: ישראל אשר בך אתפאר.

צז) יעקב אחוז בעץ החיים, שאין בו מוות לעולם, שכל החיים השתכללו באילן הזה, והוא נותן חיים לכל אלו שהם נאחזים בו. ומשום זה, י%T7קב לא מת. ומתי מת? הוא בשעה שכתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה. המיטה, הוא כמ"ש:  הנה מיטתו שֶׁלִשְׁלמה, שהיא המלכות. ומשום שבמיטה הזו כתוב:  רגליה יורדות מוות, וע"כ כתוב:  ויאסוף רגליו אל המיטה, ואז, ויגווע וייאסף אל עמיו. אבל כל עוד שהיה נאחז בעה"ח, שהוא ז"א, לא מת. כי אין מיתה אלא מצד המלכות. ועשה הקב"ה את יעקב לבחיר האבות כמ"ש: יעקב אשר בחר%T7יך.

וארא החיות, והנה אופן אחד בארץ אצל החיות. איזה יחס יש לכתוב הזה עם הכתוב:  וַיָסַר את אופן מרכבותיו? החיות הם בחג"ת דז"א עד החזה, והאופנים הם מחזה ולמטה בנה"י דז"א, ששם הנוקבא דז"א.

ובנוקבא דז"א יש ב' נקודות:

א.           נקודה הממותקת בבינה, שהוא רחמים, נקראת מפתחא,

ב.           נקודת מדה"ד דצ"א הבלתי ממותקת, נקראת מנעולא.

ומצד הנקודה השנייה אין המלכות ראויה לאור עליון, כי הצמצום רוכבת עליה (ועליה להתבטל מקבלת האור). וכל המוחין שמקבלת הוא רק בבחינת הנקודה הראשונה, הנקראת מפתחא (מלכות שהתכללה בבינה). ולפיכך נגנזה נקודה השנייה בתוך הראשונה, ונקודה הראשונה היא מגולה ושולטת. וע"י תיקון זה המלכות ראויה לקבל מוחין.

יש באדם שני צדדים, אחד שהתכלל בהשפעה והוא זה שיכול לקבל את האור, וצד דין שבא לבטא את הגבולות והמסגרת שניתן לקבל. מנעולא אומרת איפה לא, והמפתחא איפה כן.

ע"כ כ%QAוב:  והנה אופן אחד בארץ אצל החיות. שאע"פ שיש ב' נקודות במלכות, כמ"ש: ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופַן (מנועלא) בתוך האופַן (מפתחא), שאופן דמנעולא גנוזה בתוך אופן דמפתחא, מ"מ משמש בה רק אופן אחד, שהוא מפתחא, ואופן שני אינו ניכר כלל. שבתיקון אופן דמפתחא תלויים כל המוחין דמלכות, ומכ"ש הס"א המקבלת ממנה. וכ5D7רצה לאבד את המצרים, הסיר את תיקון הזה כמ"ש: ויסר את אופן מרכבותיו.

המרכבה העליונה שהיא שורש כל המרכבות, חג"ת דז"א והמלכות, שמחזה ולמעלה דז"א. האבות הם המרכבה. ושנאמר, ועושה ממשלה באבות. שהבינה עשתה ממשלה בחג"ת דז"א, שהם רגלי המרכבה שלה. לקח את אברהם וקיים בו את העולם, כי אברהם, קו ימין, חסד דז"א, בו מתקיים העולם, שהוא המלכות. כי כל עוד שהחכמה שבה אינה מתלבשת בחסד דז"א, אין לה קיום. לקח את יצחק ושתל בו את העולם, כי יצחק, קו שמאל, גבורה דז"א שממנו נבנה המלכות, כי המלכות נבנה מקו שמאל דז"א. הרי שיצחק שתל אותה, ואברהם רק קיים אותה, שהלבישה בחסדים. לקח את יעקב והושיבו לפניו, באמצע, כי יעקב קו האמצעי, ת"ת דז"א, המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל, ומקיים הארת שניהם. ושנאמר, והשתעשע עימו, והתפאר בו, כי ולולא קו האמצעי לא היה אור בבינה. יעקב אחוז בעה"ח, כי עה"ח אחוז בבינה, ששם החיים, והוא נקרא עה"ח. ומשום זה יעקב לא מת, שאין אחיזה בו לס"א, אבל כשיתחבר עם הנוקבא, יש אחיזה בס"א מחמת הנוקבא שהתחברה עימו. בחינת קו אמצעי נצחית, ורק האחיזה שלו בנוקבה יכולה למות. ומתי מת? הוא בשעה שכתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה, שהתחבר עם המלכות, ואז מת. משום שבמיטה הזו כתוב:  רגליה יורדות מוות. כי מפרנסת הס"א, שהם מוות. שכל מה שיש לס"א מקבלים מן המלכות, הנוקבא דז"א.

ונתבאר ד' רגלי המרכבה העליונה, ב%T7נה, שהם חג"ת דז"א והנוקבא המקבלת מהם. והם נקראים ג"כ ד' חיות. וד' רגלי המרכבה התחתונה שמחזה ולמטה, הם נהי"מ, ונקראים אופנים, מחמת האופן בתוך האופן המתוקן בהם. כי כל החלק שלמטה מחזה דז"א שייכת לנוקבא, המתוקנת באופן. מרכבה עליונה – בינה, ממנה מקבלת הנוקבא. האופנים הם המלכויות. ברגע שמסירים את האופן שהוא תחת החזה מהמפתחא, נשאר הקשר למנעולא – לדין.

הרוצה שלמור על דרך האמת, צריך שמידת הדין לא תתגלה, ע"י שמירת המלכות – האני שלו, לעץ החיים, לבינה. מפני שהרי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. חָיַיב הָאָדָם לִשְׁמוֹר אֶת הַאֲנִי שֶׁלּוֹ קָשׁוּר לֶמִּידָת הַשְׁפָּעָה– לָעֵץ הַחַיִּים

רק הקשר לשלוש האמונות הראשוניות מאפשר הנהגה ראויה. לכן יבחן האדם האם האני שלו קשור לאמונה, מעל הדעת, שאז יוכל להוליך עצמו לקדושה. כאשר הלב קשור למוח אמוני, ומקבל את ההארה רק דרך ל"ב נתיבות החוכמה, דהיינו דרך ההשפעה, יוכל להצליח. ניסיון לחיבור הלב למוח מדעי, דהיינו שבודק מה יצא לי מזה, יוביל בהכרח לכישלון. שאיפה לרצון גשמי של העולם הזה, התייחסות למצבים שהם חד פעמיים, ממיתה את האדם. מחשבה אמונית וחיבור אליה מגובה בהתנהגות בפועל, מבטיחים את הנצחיות, של מתן צורה נכונה למצבים. הַשְּׁאֵלָה הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב דֶּרֶך הַנְּשָׁמָה אוֹ דֶּרֶך הַגּוּף.

צח) כל המחנות של מעלה, שנמשכות מד' מחנות שכינה, האופנים. וכל המרכבות כולן אחוזות אלו באלו, מדרגות במדרגות, העליונות ותחתונות משתלשלות זו מזו ונכללות זו בזו. וחיה קדושה עליהן, שהיא הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, ששם ד' חיות. והנוקבא היא חיה הד'. וכל ההמון והמחנות כולן נוסעות תחת ידה, תחת רשותה, על פיה תיסענה ועל פיה תחנינה. כי כל המרכבות והחיות והאופנים, אין להם אלא מה שמקבלים מחיה העליונה הזו.

צט) וזו היא חיה, שכל שאר החיות נאחזות בה. והשתלשלו ממנה כמה חיות לחיות, שהרבה חיות השתלשלו זה מזה, ונכללו מדרגות במדרגות. וכל העליונים והתחתונים הולכים ושטים בים, בנוקבא. העליונים נכללים בה, שמשפיעים לה, והתחתונים נכללים בה, שמקבלים ממנה כמ"ש: זה הים גדול ורחב ידיים.

ק) וכשהים (המלכות שבה ישנם חומרי הגלם, המצבים הבאים על האדם) מעלה גליו, הדינים, כל האוניות (האני של האדם) עולות ויורדות כמ"ש:  יעלו שמים יירדו תהומות, וסערה נמצאת, ורוח חזק הולך עליו בחוזקה. ודגי (דאגות) הים מתפזרים לכל צד, אלו למזרח ואלו למערב, אלו לצפון ואלו לדרום. וכל בני העולם, שדגי הים האלו רואים רשימה עליהם מחמת חטאם, לוקחים אותם ובולעים אותם במערות (מצב הקטנות) העפר (הרצון לקבל).

כשהתחתונים חוטאים מתקלקל בשבילם התיקון של גניזת אופן בתוך האופן, ומתגלה המלכות דמדה"ד, שמצידה אין המלכות, הים ראויה לקבלת אורות. וע"כ האוניות שבים, שהם כמו המרכבות שביבשה, עולות ויורדות, וחושבות להישבר. ודגי הים, שהם המלאכים שבמלכות, שהיו מקושרים בד' רוחות, שהם חו"ג תו"מ, כיוון שנסתלק האור הזה, הותר הקשר הזה של חו"ג תו"מ, ומתפזרים כל אחד לצידו שנמשך משם. ובני העולם שקלקלו מעשיהם וגרמו את זה, שמחמת זה נרשם חטאם בהם, בולעים אותם במערות העפר, במלכות דמדה"ד. כי עפר היא שם המלכות, ומדה"ד שנגלה בה מכונה מערה.

תגיות: מרכבות, אופני הקדש

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח כח-ל

וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו

לְלֹא הַחֲסָדִים, הָאָדָם קָפוּא מִבְּחִינָה נַפְשִׁית.

לס"א אין לה קיום מעצמה, אלא ניזונת מהקדושה. כאשר הסיר ה' את האֹפַן המחבר בין הדין לרחמים, נשארו קליפות מצרים ללא חיוּת, עם מידת הדין בלבד שעשתה בהם פרעות.

יש מצב נפשי שהים קפוא – האני של האדם, למרות שיש בו שכל וחוכמה, הוא מרגיש תקוע מפאת חוסר חסדים. בתחילה ע"י מנעולא שרואה שלא ניתן לקבל, ולאחר מכן במפתחא – רק דרך קו אמצעי (הלוויתן), עם מידת ההשפעה. כוח הקו האמצעי מזיז את האדם, מוציא אותו מהקיפאון. קו זה הוא מקום היחד, הכלל.

לעם ישראל תפקיד מרכזי במסוגלות לפעול בקו אמצעי, הוא מרכז החיוּת של כל העולם, וכאשר מתנהג הוא בקדושה, כל העולם נוטה לקדושה. ככול שעם ישראל נאחזים יותר במידת האמת, מידת הרחמים שולטת ומידת הדין יורדת.

רק הנבדלות מאומות העולם מאפשרת לנו לעשות את העבודה, שלעתיד לבוא כולם יוכלו לקבל דרך הקו האמצעי. יעקב חלק נחלתו, קו אמצעי, וקבלת התורה היא הביטוי שהעם יונק מקו אמצעי.

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח יט-כא

יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

 עומד העם לפני הים, מצרים אחריהם וצועקים להשם להצילם. ישנם מצבים נפשיים בהם אין לראות את החיסרון ותיקונו, כפי שראוי בדרך, בזמן העבודה. כאן הבחינה היא של ים סוף, סוף של גמר תיקון, משיח. כאן התיקון שונה, זוהי בחינת שבת שאין לראות בה חסרונות ומצוקות, אלא שלמות. בזמן תיקון, בששת ימי המעשה יש לחפש אחר החסרונות ולתקן רצונות לא שלמים, אך כאן זוהי מלחמת השבת, התיקון בא מלמעלה.

ביהודי ישנם שורשי אמונה, כוח של שלמות, ומסוּגלות לקבל את המתנה, את השבת, את דרגת האהבה והקשר הנשמתי עם נותן המתנה. לכן מלחמה זו מנוהלת בשם הויה, שם הרחמים – יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם.

ע) רבי אבא פתח: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אוה"ע. ומתוך האהבה אליהם, קֵרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת, שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ושמחת כל. ושקול שבת כנגד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.

הקב"ה מתדבק בנשמה שיש בה השוואת צורה עמו יתברך. לכן הצד השווה בין האדם לבורא הוא הנשמה. וכך היחס בין ישראל לאומות העולם הוא כיחס בין הגוף לראש, בין הכלל לפרטים, ולכן עיקר הקשר של הקב"ה בעולם הוא דרך ישראל. כך ששת ימי השבוע הם הפרטים של הכלל, השבת.

עא) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד. עונג כל, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת, פירושו, שיזמין אותו, כמו שמזמינים אורח: בשולחן הערוך, בבית מסודר כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת, מבעוד יום (מצווה להוסיף מחול אל הקודש, להקדים בקבלת השבת), שיוסיף מֵחול על הקודש. לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, זהו יום הכיפורים, כי יום הכיפורים ושבת הם אחד. השפעה היא שמחה, וקבלת התענוג בא כתוצאה מהשמחה. שמחה באה על הרצון להשפיע הזכר, ותענוג בא גם על צד הנקבה.

על האדם לעשות בנפש שוני בין התכלית לבין הדרך. חוקי הדרך שונים מאשר במטרה. מצד האמת בשבת אין להניח תפילין, אלא שהפעולה בדרך חייבת להראות חיסרון, בתכלית בשבת חייבים לבטא שהכל כבר בשלמות. אי יצירת דברים חדשים בשבת מרגילה את הנפש שהתכלית שלמה ולא חסרה כלום. המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות, שאחר המעשים נמשכים הלבבות.

וכך אין לדבר דברי חולין בחול. אדם מזמין את השבת כיצד יכול להתעסק בדברי חול. כַּאֲשֶׁר מִתְּלוֹנֶנִים אֵין אַהֲבָה ! השבת מבטאת את התכלית את האהבה, ואין מקום לעסוק בה בחסרונות.

עב) מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. משום שמילה ההוא של חול שמדברים בשבת, עולה ומעוררת מילה של חול למעלה. ונפגם השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.

עג) מילה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת, אסור לו לעורר מילה של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך, אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.

עד) ובכל יום צריכים להַראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר. כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה. כך ראוי להתכונן כמו לפגישה חשובה, הכן דברי תורה וכדומה.

עה) כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההוא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זה מלמעלה, וזכותם עמד לפניו, ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל כמ"ש:  יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם. וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הויה, שהוא רחמים, שנאמר: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם. ואע"פ שהויה הוא רחמים והמלחמה הוא דין. זו מלחמה שבאה מצד הרחמים, היא הגבוהה ביותר, שמלחמה זו הייתה כנגד הגאולה וגמר תיקון, והמלחמה הייתה בשם הויה מתוך השלמות.

עו) רבי יוסי ורבי יהודה היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי: למדנו שהויה בכל מקום רחמים. ואע"פ שעושה מלחמות ועושה דין, דין ההוא הוא ברחמים. וכאן כתוב:  הויה ילחם לכם, ולא נראה בדין ההוא רחמים כלל, שהרי כתוב:  לא נשאר מהם עַד אחד.

עז) אמר לו דבר זה למדתי מרבי שמעון שאמר: שאפילו כאן היה דין ברחמים, כי כיסה עליהם הים ומתו, ואח"כ הוציאם הים. והקב"ה רצה בכבודם, ונקברו בארץ. ולא רצתה הארץ לקבלם, עד שהושיט לה הקב"ה ימִינו, וקיבלה אותם כמ"ש: נטיתָ ימינךָ (חסד) תִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. ומשום זה, היה דין הזה ברחמים. זהו חסד גדול לקבור את המת, הארץ יכולה להצמיח.

עח) וע"כ לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל דבר בעולם, מלמטה. כי אם היו מעוררים ישראל דבר מלמטה, לא היה מתעורר שם הרחמים, ולא נעשה הדין ברחמים. שכתוב: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. שלא תעוררו כלום, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כדי לעשות הדין ברחמים. וע"כ צריך שלא תעשו פגם ותעוררו דבר אחר. כלומר, דין בלי רחמים. כי התעוררות שלמטה, היה מפעיל רק דין בלבד. קשה לאדם לא להחזיק חיסרון כפי הנצרך בשבת, שאין לבשל וכדומה. הרגשת השלמות היא הנלחמת עבורכם, לכן יש להוסיף מחוֹל על הקודש להראות שהחול בא לשמש את השבת. עצם שמירת השבת ממילא מתקנת את החסרונות של ימי המעשה, זו עבודה מצד השלמות, חוויה של עבודה בזמן נצחי.

עט) הרי כתוב: ויצא הויה ונלחם בגויים ההם. וכי דין הזה ברחמים היה? כן היה הדין ברחמים, כי המיתה שלהם לא הייתה כמיתת שאר בני העולם, אלא ריחם עליהם הקב"ה, שלא יהיו כמיתת שאר בני העולם, שהרגו אותם רק בנחת בלי צער כמ"ש: הָמֵק בשרו והוא עומד על רגליו, הרי שהדין היה ברחמים.

פ) ובכל מקום, שם הזה הוא דין ברחמים. חוץ ממקום אחד שכתוב: יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא. והאם כגיבור הוא ה', ולא גיבור ממש? אלא שישנה את לבושיו וילבש לבושים אחרים. שישנה מדה"ר שלו וילבש לבושי דין, כאיש מלחמות ישנה כלי זין שלו מרחמים לדין. הרי, שבמקום הזה נשתנה הרחמים להיות דין. רק לבושי מוחין ולא שם הויה ממש.

פא) ועם כל זה, הדין כאן יותר מרחמים. אבל רחמים יש בו כמ"ש:  יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה. ולא גיבור ממש, שכולו דין. כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות ממש, שכולו דין. כי ודאי אע"פ שעושה דין, הוא מרחם על מעשיו. וע"כ ה' ילחם לכם ודאי, ואתם תחרישון. כדי שלא תעוררו דין בלבד. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה בחר אותם לחלקו ונחלתו. שכתוב: כי חֵלק ה' עַמו יעקב חֶבל נחלתו.

הקשר בין השם לעם ישראל הוא כקשר של שבת, שלמות, ואז השם נלחם עבורו. ראוי ליהודי שהם רחמנים בני רחמנים, צריך שהדין שלהם יהיה ברחמים. היהודי תמיד שואף לשלום ורודף אחריו.

תגיות: מלחמת השבת, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן

שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח יט-כא
1. מה למדנו לגבי הילכות שבת, הן בנפש והן בגוף, מהפסוק "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קודשי", ומדוע זה ניתן דווקא לישראל?
2. מדוע שקול שבת כנגד התורה כולה, עד כדי שמי ששומר שבת כאילו שמר התורה כולה?
3. מדוע צריך להוסיף מחול על קודש?
4. כיצד על האדם לקרוא לשבת, ומה זה מחייב אותו אם הוא קרא לשבת?
5. מובן הוא שלא צריך לעשות מעשים של חול בשבת אולי מדוע אסור גם לדבר דברי חול בשבת?
6. כיצד קשורה השבת לכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?
7. מהיכן אנו לומדים שהדין שהתעורר מה' ית' על המצרים בקריעת ים סוף היה של רחמים?
8. האם בכל מקום שכתוב "הויה ילחם" זה מלחמה של רחמים? ואם יש מקום שונה – הסבר אותו.
9. מה אתה מבין מתפקידו של עם ישראל כלפי אומות העולם מתוך הכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", כיצד זה מחייב אותך לחשוב לדבר ולנהוג כאדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח יט-כא

יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

כַּאֲשֶׁר מִתְּלוֹנֶנִים אֵין אַהֲבָה !

השבת מבטאת את התכלית את האהבה, ובה אין מקום לעסוק בחסרונות.

עומד העם לפני הים, מצרים אחריהם וצועקים להשם להצילם. ישנם מצבים נפשיים בהם אין לראות את החיסרון ותיקונו, כפי שראוי בדרך, בזמן העבודה. כאן הבחינה היא של ים סוּף, סוֹף של גמר תיקון, משיח. כאן התיקון שונה, זוהי בחינת שבת שאין לראות בה חסרונות ומצוקות, אלא שלמות. בזמן תיקון, בששת ימי המעשה יש לחפש אחר החסרונות ולתקן רצונות לא שלמים, אך כאן זוהי מלחמת השבת, התיקון בא מלמעלה.

על האדם לעשות בנפש שוני בין התכלית לבין הדרך. חוקי הדרך שונים מאשר במטרה. מצד האמת בשבת אין להניח תפילין, אלא שהפעולה בדרך חייבת להראות חיסרון, בתכלית בשבת חייבים לבטא שהכל כבר בשלמות. אי יצירת דברים חדשים בשבת מרגילה את הנפש שהתכלית שלמה ולא חסרה כלום. המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות, שאחר המעשים נמשכים הלבבות.

קשה לאדם לא להחזיק חיסרון כפי הנצרך בשבת, שאין לבשל וכדומה. הרגשת השלמות היא הנלחמת עבורכם, לכן יש להוסיף מחוֹל על הקודש להראות שהחול בא לשמש את השבת. עצם שמירת השבת ממילא מתקנת את החסרונות של ימי המעשה, זו עבודה מצד השלמות, חוויה של עבודה בזמן נצחי.

ביהודי ישנם שורשי אמונה, כוח של שלמות, ומסוּגלות לקבל את המתנה, את השבת, את דרגת האהבה והקשר הנשמתי עם נותן המתנה. לכן מלחמה זו מנוהלת בשם הויה, שם הרחמים – יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם.

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח כב-כד

מַה תִּצְעַק אֵלָי 

אֵין אֶפְשָׁרוּת לִבְרֹחַ מֶהָתַפְקִיד בַּחַיִּים, יְשֵׁנָה שְׁלֵמוּת שֵׁישׁ לְהַשִּׂיג.

מצודה פרוסה על כל החיים, וגם ניסיון בריחה לירכתי האניה, לדכאון שבתוך האני לא יועילו. ה' ברחמיו חובל, ורב עם האדם לעוררו לתשובה, לטובתו הוא. התשובה מגיעה כשאדם נאלץ לפגוש את המשמעות בחייו.

דג הוא סוד דאגה, ובים (בחינת המלכות) זהו חומר גלם שעדיין לא תוקן. וַיְמַן ה' דג גדול – ה' זימן לו דאגה גדולה הנצרכת לו לתיקון בזמן זה, זו הצעקה שעם ישראל נצרך בדאגה והמצוקה לפני ים סוף. בזמן הנכון השם ברחמיו מזַמֵּן לאדם דאגה גדולה ועיקרית, כדי שלא ילך לאיבוד ודאגות אחרות שוליות יואכלו אותו. ואז מתעורר לדבר האמיתי, לחיפוש המשמעות לחיים.

הָרֵם אֶת מַטְּךָ

המטה הוא מה שמטה אותך מדרך השקר, ומראה לך את דרך האמת. מים הם בחינת תענוג, וכאשר תענוג בא להרוג את האדם, המטה יפנה אותו הצידה. אין אפשרות לעבור לגמר תיקון, לחצות את ים סוף ללא ויתור על התענוג הגדול. ואז כשלוקחים לאדם את התענוג, היא בחינת קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם, עדיין יש בו רצון לתענוג. בתוך הים הגדול ישנו תענוג שאינו פוסק. רצון זה יש לייבש, מאחר ואין לאדם כוח להתמודד איתו מעצמו, זו הבחינה של וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. זו תנועה נפשית של גמר תיקון, משיח – תנועה עצומה של וויתור עצמי מוחלט מעל טעם ודעת על כל הדגים – הדאגות הקטנות, ולבוא לדבר הנצחי החדש, לשלמות, לשבת.

שיעור שמע:

זוהר שאלות חזרה אותיות יג-טו:
1. הראה את הדימיון של הסטרא אחרא לישראל ברדיפת מצרים אחריהם?
2. מהיכן אנו למדים ששש מאות רכב לא היו ממצרים אלא משאר העמים?
3. כיצד נלחמו המצרים בישראל, כפי המתבאר מהכתוב "לסוסתי ברכבי פרעה", ומה המקבילה מצד הקדושה, שהיא עם ישראל?
4. מהו "בצר פקדוך", וכיצד יש לנהוג בדרך תורה?
5. מדוע כתוב פרעה "הקריב" ולא קרב?
6. מדוע אנו אומרים כי שקול היה משה כנגד כל ישראל?
7. מהו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" בעבודת ה'? וכי אין האדם צריך לעשות את העבודה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בְּשַׁלַּח טז-יח

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר

 כאשר הטומאה באה להילחם בעם ישראל, היא יודעת בדיוק את דרכיהם, כפי שאמר המן: ישנו עם אחד, דהיינו תפיסת האלוקות אצלם במצב שינה. הס"א שהוא מלך זקן, מכיר את מבנה העולמות, את המבנה הנפשי של האדם, ומנצל זאת בכדי לנסות להפילו. לכן כה חשוב הלימוד הפנימיות בדרך הסולם, דרך הסוללת הבנה ברורה על מבנה הנפש, ולתפיסת השם באמונה שלמה.

סא וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר. למה שש מאות, רבי יוסי אמר שהוא כנגד מספר ישראל שכתוב: כשש מאות אלף רגלי. בחור כנגד הגברים שבישראל, שהם עיקר כל ישראל. וכל רכב מצרים הם שאר מרכבות שהם טפלים לאחורי שש מאות, שהם כנגד הטף שבישראל שאינם בחשבון שש מאות אלף רגלי. אלא טפלים להם שנאמר לבד מטף, והכול עשה בעצת מכשפיו וחכמיו. וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ הכול עשה בחוכמה שהם כנגד מדרגות עליונות.

סב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, רבי חייא אמר: כתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. בזמן שהקב"ה נותן ממשלה לשרי העמים למעלה, נותן לעמים שלהם למטה. וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר הוא הממונה שלהם, שנהג המרכבות של שאר העמים, שאלו שש מאות רכב לא היו ממצרים אלא משאר העמים. וכולם נפלו במחנה של סיסרא, והיינו שש מאות רכב בחור מיותר, אלא ודאי  שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר הוא משאר העמים, וע"כ אומר אח"כ וְכֹל  רֶכֶב מִצְרָיִם.

ישנו קשר רציף בין הכוחות המופשטים בראש האדם, לבין הכוחות המורגשים בלב. ישנם עמים נוספים המסונפים לקליפת מצרים, המצטרפים אף הם למרוץ להפיל את ישראל.

סג לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, בוא וראה, כדמיון סוסה נקבה נראה לסוסי פרעה, וע"כ רדפו אחריה אל הים. פרעה בשעה שהיה רודף אחרי ישראל, מה עשה, לקח סוסות נקבות ואסר אותן במרכבה תחילה, וסוסים זכרים אסר לאחוריהן, והיו הזכרים מתחממים כנגד הנקבות, והנקבות לא רצו ומיהרו לרוץ. כיוון שקרב לישראל לקח הנקבות ושם אותם לאחור והזכרים מתחילה, כדי להרע לישראל ולעשות בהם מלחמה, כי למחמה סוסים זכרים חזקים יותר.

מתחבולות הס"א לשים תאווה חזקה שתגרום לאדם לרוץ אחריה, ולאחר שאדם הופך רדוף מעצמו, ימצא עצמו מול כוח חזק יותר מהתאווה.

על האדם להיזהר ולראות, שכאשר הס"א רודפת אחריו, עליו להבחין שהתאווה רודפת אחריו. זו היא צד הנקבה שאינה באה למלחמה, אלא רק משמשת כפיתיון עבורו. וכאשר יבוא להילחם, לא היא, התאווה תהיה שם, אלא כוח הזכר, הגאוותן המצרי שבנפש שכוחו רב.

הָרוֹדֵף אַחֵר תָּאַווה,  יִמָּצֵא עַצְמוֹ בְמִלְחָמָה קָשֶׁה עִם הָגַאוַוה שֶׁבֶּנָפְשׁו.

הפיתוי של היצר מסוכן, שמראה הוא לאדם שקל להשיגו, ההנאה מיידית, מספיקה החיצוניות, ואף יזכה לחשיבות עצמית. לאחר הפיתוי באה נפילה שהאדם כבר אסור ע"י הייצרים.

סד כעין זה וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן ואח"כ חזרה השכינה לאחורי ישראל שכתוב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. משום זה דמיתיך רעיתי, דהיינו הוא ובית דינו. וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים שהוא מלכות, הולך לפניהם כדי להלחם עם מצרים. דמתיך רעיתי מלשון דממה, כי העמידה מאחורי ישראל כדי להילחם לבדו עם המצרים, ולכלותם שלא יישאר מהם עַד אחד.

וּפַרְעֹה הִקְרִיב.

 סה) וּפַרְעֹה, הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל  אֶל יְהוָה. שהקריב כל חילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים רבי יוסי אמר: שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. וע"כ כתוב:  ופרעה הקריב, ולא כתוב:  ופרעה קרב.

הקריב לשון הפעיל, גרם לאחר לעשות פעולה, כאן גרם פרעה לעם ישראל להתקרב להשם. הרגשת החיסרון והמצוקה טובה כאשר מפנים אותם לעבר המטרה. במקום להתלונן, על האדם להודות על מעשיו ולבקש מהשם יתברך. מי שיודע להודות, ולהבחין בחולשותיו, ידע לבקש כראוי מהשם.

סו) כתוב: ה' בַצַר פְקָדוךָ צָקוּן לַחַש מוּסָרְךָ לָמוֹ. בַצַר פְקָדוךָ פירושו, אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. צָקוּן לַחַש, שכולם מתפללים בתפילות ובקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? מוּסָרְךָ לָמוֹ, בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם ומתמלא עליהם רחמים.

סז) כמו משל היונה והנץ, כך כשישראל היו קרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה, היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחילו, ואבני קלע וחצים. אז: וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל  אֶל יְהוָה. מי גרם זה שקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה כמ"ש: ופרעה הקריב. כאשר נתקלים בקשיים וסכנות, אין לבכות ולבקש מקנה רצוץ, לא לנסות להאשים את המקל, השליח שבא להכותו – אלא יש לבקש מבעל המקל, הקב"ה מפעיל גם את הס"א. אדם בא להתאמן בכדי להפוך פניו ולשוב בתשובה. כאן תפיסת הייסורים מקבלת פירוש אמוני שקשה לכאורה להסתכל כך על החיים, זו תפיסה אמיתית.

סח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. אשרי חלקם של ישראל, שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב:  ויזכור ימי עולם משה עימו. ויזכור ימי עולם, זהו הקב"ה. משה עימו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם. אם הוא זכה, כל העם צדיקים. ואם הוא לא זכה, כל העם אינם זוכים ונענשים בשבילו.

סט) הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה. אין לכם לעשות מלחמה, כי הקב"ה יעשה מלחמה בשבילכם כמ"ש:  יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. בלילה ההוא אסף הקב"ה את הפמליה שלו, ודן דינם של ישראל. ואם לא הקדימו האבות להתפלל על ישראל, לא היו ניצולים מן הדין. זכותו של יעקב הֵגן על ישראל כמ"ש:  לוּלֵי יְהוָה  שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר-נָא, יִשְׂרָאֵל.

כאשר עומדת לנו זכות אבות, אז התפיסה האמונית עוזרת, וכשאין יש לעשות יותר פעולות חיצוניות. בכדי לנצח בכל המלחמות, יש לייחס את כל הקורה לתפיסה האמונית בקב"ה.

תגיות: יצר הרע, פרעה הקריב

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח טז-יח

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר

הָרוֹדֵף אַחֵר תָּאַווה,  יִמָּצֵא עַצְמוֹ בְמִלְחָמָה קָשֶׁה עִם הָגַאוַוה שֶׁבֶּנָפְשׁו.

מתחבולות הס"א לשים תאווה חזקה שתגרום לאדם לרוץ אחריה, ולאחר שנופל בפיתוי, שבוי הוא ע"י הייצרים, ימצא עצמו מול כוח חזק יותר מהפיתוי.

כאשר הס"א רודפת אחריו, עליו להבחין שהתאווה רודפת אחריו. זו היא צד הנקבה שאינה באה למלחמה, אלא רק משמשת כפיתיון עבורו. וכאשר יבוא להילחם, לא היא, התאווה תהיה שם, אלא כוח הזכר, הגאוותן המצרי שבנפש שכוחו רב. פיתוי היצר מסוכן, מראה שקל להשיגו, ההנאה מיידית, מספיקה החיצוניות, ואף ניתן לזכות לחשיבות עצמית.

כאשר הטומאה באה להילחם בעם ישראל, היא יודעת בדיוק את דרכיהם, כפי שאמר המן: ישנו עם אחד, דהיינו תפיסת האלוקות אצלם במצב שינה. הס"א שהוא מלך זקן, מכיר את מבנה העולמות, את המבנה הנפשי של האדם, ומנצל זאת בכדי לנסות להפילו. לָכֵן כֹּה חָשׁוּב לִמּוּד הַפְּנִימִיּוֹת בְּדֶרֶך הַסוּלָם, דֶּרֶך הסוֹלֶלֵת הֲבָנָה בְרוּרָה עַל מִבְנֵה הַנֶּפֶשׁ, ולתְּפִיסָת הַשֵּׁם בָּאֱמוּנָה שְׁלֹמֹה

וּפַרְעֹה הִקְרִיב.

הקריב לשון הפעיל, גרם לאחר לעשות פעולה, כאן גרם פרעה לעם ישראל להתקרב להשם. הרגשת החיסרון והמצוקה טובה כאשר מפנים אותם לעבר המטרה. במקום להתלונן, על האדם להודות על מעשיו ולבקש מהשם יתברך. מי שיודע להודות, ולהבחין בחולשותיו, ידע לבקש כראוי מהשם.

כאשר נתקלים בקשיים וסכנות, אין לבכות ולחפש קנה רצוץ, לא לנסות להאשים את המקל, השליח שבא להכותו – אלא יש לבקש מבעל המקל, הקב"ה המפעיל גם את הס"א. אדם בא להתאמן בכדי להפוך פניו ולשוב בתשובה. כאן תפיסת הייסורים מקבלת פירוש אמוני שקשה לכאורה להסתכל כך על החיים, זו תפיסה אמיתית. בִּכְדִי לָנֶצַח בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת,  יֵשׁ לייחס אֶת כָּל הַקּוֹרָה לָתְּפִיסָה הָאֳמּוּנִית בקב"הַ.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח יג-טו
1. מה זה להגות בתורה יומם ולילה?
2. מהו שכתוב "והגית בו" ומפרשים על התורה ולכאורה צריך היה להיות כתוב בה?
3. מהו ח"ל שדווקא שם בא הקב"ה בגן עדן להשתשע עם הצדיקים מדוע לא בחצות היום?
4. מה מרוצה להקב"ה יותר מכל ומדוע כפי שאמר באות נ'?
5. מדוע בנ"י הלכו יומם ולילה כבורחים? הרי הקב"ה שמר עליהם.
6. מדוע לילה ויום נקראים יום אחד ולמה לא לילה אחד, מדוע על שם היום? ואם היום הוא החשוב אז מדוע כל כך חשוב ליומד בלילה?
7. מהו שנאמר ליצחק ותכהין עיניו ובכך מגלה לנו על תחיית המתים?
8. כתוב "ויוגד למלך מצרים". מי אמר לו ומהיכן ידע? מה זה אומר בעבודת ה'?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בְּשַׁלַּח יג-טו

וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן.

בַּתּוֹרָה צָרִיך לַהֲגוֹת רַק בֶּהִגָיוֹן אֱמוּנִי.

וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. הגה הוצאה מהכוח אל הפועל, לשון היגיון, וכך צריך לראות את דרכי התורה, על פי ההיגיון האמוני של האדם, דהיינו שהבורא שלם, ולנברא אפשרות לשלמות כאשר הוא דבק בו יתברך. כלומר אם לימוד התורה מביא להשוואת צורה לבורא, אז נק' וְהָגִיתָ בּוֹ. לכאורה צריך היה לכתוב והגית בָּה, בתורה, אלא שכאשר אתה הוגה בתורה, תהגה בו בקב"ה, שכך מלמד בעל הסולם זצוק"ל על הגמרא בחולין כד: תלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו שלוש או חמש שנים כבר לא רואה. לא ראה סימן יפה, אומר שלא ראה את הקב"ה בלימודו.

מג) רבי יוסי פתח: למנצח על איילת השחר מזמור לדוד. כמה אהובה התורה לפני הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, אהוב הוא למעלה, אהוב הוא למטה, והקב"ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזב אותו בעוה"ז, ואינו עוזב אותו לעוה"ב.

מד) וצריכים לעסוק בתורה ביום ובלילה, כמ"ש:  וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ. וכתוב:  אם לא בריתי יומם ולילה. ביום זמן עבודה לכל, אבל בלילה, שהוא זמן מנוחה, למה צריכים לעסוק בתורה? כדי שיהיה נמצא אצלו שם שלם. כמו שאין יום בלי לילה. ואינו שלם אלא זה עם זה, כך צריכה התורה להימצא עם האדם יום ולילה, ויהיה השלמות אצל האדם יום ולילה. יום הוא ז"א, ולילה הוא הנוקבא. וכשעוסק בתורה יום ולילה, נמצא מייחד ז"א ונוקבא, שזהו כל השלמות, כמ"ש:  ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ביום לקיים הלכות וכל מה שגלוי, ובלילה בנסתר, בפנימיות התורה.

מה) עיקר הלילה הוא מחצות ואילך. ואע"פ שחצי לילה הראשונה הוא בכלל הלילה, אבל בחצות לילה הקב"ה בא בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים אשר שם, ואז צריך האדם לקום ולעסוק בתורה. חצות לילה זהו זמן היקיצה, נקודת החיבור – מקום האחדות בנסתר. בנקודת חיבור פנימית זו אפשר להרגיש את הקשר לקב"ה, כאן ניתן לחוש את גן עדן.

מו) הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מקשיבים לקולו. כתוב: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי. היושבת בגנים, כנ"י, המלכות. משבחת אל הקב"ה בשבח התורה, בלילה. אשרי חלקו של מי שמשתתף עימה לשבח אל הקב"ה בשבח התורה.

מז) וכשבא הבוקר, באה כנסת ישראל, המלכות, ומשתעשעת בהקב"ה. והוא מושיט לה שרביט החסד. ולא לה בלבד, אלא לה וכל אלו שמשתתפים עימה. מי שעוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום. וע"כ נקראת המלכות איילת השחר, ע"ש שמשבחת להקב"ה בלילה בשבח התורה. האם יכול האדם להתעורר כאשר האמת מתדפקת על ליבו? תלוי מה עושה כל היום, שכל מה שעושה לא בא אלא לנקודה פנימית זו, להשתעשע עם המלך.

מח) ואמר רבי שמעון: בשעה שצריך להאיר הבוקר, נחשך ונשחר האור, והשחרות נמצא. אז מתחברת אישה בבעלה, שזה אשמורת ג' כשאישה מספרת עם בעלה, כלומר זו"ן, לספר עימו, ובאה בהיכלו.

מט) אח"כ כשצריך השמש לבוא, הלילה מאיר ובא ולוקח את השמש, ואז כל השערים סתומים, וחמורים נוערים, וכלבים נובחים. וכשנחלק הלילה מתחיל המלך לקום, והמטרוניתא, המלכות, מתחילה לזמר. והמלך, ז"א, בא ודופק על שער ההיכל. ואומר: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי. ואז משתעשע עם נשמות הצדיקים.

נ) אשרי חלקו של ההוא, שהעיר בזמן ההוא בדברי תורה. משום זה, כל בני היכל המטרוניתא, כולם צריכים לקום בזמן ההוא לשבח את המלך, וכולם משבחים לפניו, והשבח העולה מעוה"ז, שהוא רחוק ממנו, זה רצוי להקב"ה יותר מכל.

נא) כשמסתלק הלילה ובא הבוקר, ונשחר, אז המלך והמטרוניתא בסוד החדווה, בזיווג. ונותן לה מתנות ולכל בני ההיכל. אשרי חלקו של מי שהוא במספר בני ההיכל.

נב) וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן: וה' פירושו, הקב"ה ובית דינו, המלכות. כי הו' של והויה מרבה את המלכות. השכינה נוסעת עם האבות. כי הולך לפניהם יומם, זהו אברהם. בעמוד ענן, זהו יצחק. לַנחוֹתם הדרך, זהו יעקב. ולילה בעמוד אש להאיר להם, זהו דוד המלך.

נג) וכולם הם מרכבה העליונה הקדושה. כי אברהם יצחק יעקב הם חג"ת, ג' רגלי הכיסא, ודוד המלך הוא רגל רביעי. כדי שילכו ישראל בשלמות הכול, וכדי שיראו האבות הגאולה שלהם. למה הלכו יומם ולילה, כאנשים הבורחים? הרי הקב"ה שמר אותם והם לא פחדו, אז למה הלכו כבורחים? אלא שיימצא בהם שלמות הכול, כי אין שלמות אלא יומם ולילה. כי יום הוא מידת ז"א, ולילה מידת הנוקבא, וכל השלמות הוא בהתחברותם יחד, כמ"ש:   ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

נד) אמר רבי אבא: וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן. זהו אברהם, חסד. ולילה בעמוד אש. זהו יצחק, גבורה. ואיפה יעקב, ת"ת? במילה הראשונה הוא נאמר, ושם הוא שורה כמ"ש: וה', שהוא ת"ת ומלכות, ויעקב הוא ת"ת.

נה) ולילה בעמוד אש היה מאיר, כדי להאיר ביום בחסד, ובלילה בגבורה. כדי שירדפו מצרים אחריהם ברכבו ופרשיו, לכבד שמו של הקב"ה, שיטבעו ולא יישאר מהם עַד אחד. וע"ז היה צריך למידת הגבורה. כדי ללכת יומם ולילה. מראה המאירה, ז"א, יום. ומראה שאינה מאירה, המלכות, לילה. ועוד. כדי להטעות את המצרים, שיאמרו מקרה הוא ולא ה' הוציאם, ע"כ ילכו יום ולילה כמו בורחים.

נו) רבי אבא אמר: אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה הוציאם ממצרים, כדי שיהיו חלקו ונחלתו. מצד היובל, בינה, נמצא החירות לישראל. וכן לעת"ל, כמ"ש:  ביום ההוא ייתָקע בשופר גדול.

נז) ומשום יובל התעכבו חמישים יום אחר יציאת מצרים, כדי לקבל התורה, ולהתקרב להר סיני. כי יש ביובל חמישים שערים, וכדי להיתקן בהם, היו צריכים חמישים יום. וכיוון שהלכו ביום, הלכו ג"כ בלילה, שיהיה הכול יום אחד, ולא יימצא פירוד בין יום ולילה, שהם זו"ן. על האדם לפעול וללכת גם בנסתר, למעלה מהדעת, מפני שלו היה הכל גלוי לא ניתן היה לרכוש אמונה. אדם בא להיות משפיע, ומרגיש שנעשה לו יותר רע, המצרי רודף אחריו, ונתקל בקשיים. כאן הוא נבחן האם יתמודד או חלילה יאמר נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

נח) ולא עוד, אלא שכולם הלכו בנחת לרצון עצמם. כדי לייחד יום ולילה, שהם זו"ן. וביום שקיבלו התורה, היו חמישים יום שלמים יום ולילה, כראוי. כי אין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום. שאין שלמות לז"א בלי המלכות, ואין שלמות למלכות בלי ז"א. ולילה ויום נקראים יום אחד כמ"ש: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וכיוון שהלכו חמישים יום שלמים, אז שרו עליהם אלו חמישים יום של יובל, שהם חמישים שערי בינה. ואז מצד היובל ניתנה להם התורה. ומשום זה הלכו יום ולילה.

נט) ואמר רבי אבא: ויהי כי זקן יצחק ותִכהֶינה עיניו מראות. מי שאוהב את הרשע, תכהינה עיניו. ביצחק, גבורה, נכלל לילה, מלכות. והלילה אינו בהיר. וע"כ, ותכהינה עיניו מראות. והכול אחד. כי התכללות הלילה ביצחק הוא עניין אחד עם אהבת יצחק את עשיו. אם אדם לוקח את צד שמאל, את היצר בכדי לעבוד גם איתו, חייב לעבוד בבחינת ותִכהֶינה עיניו, כמו בפורים שלא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, ואז יוכל לעבוד למעלה מהדעת, עבודה בנסתר. וכך יכל יצחק לתת את הברכות ליעקב, לעבוד את הנסתר ולהביא גם את עשיו החיצוני למקום זה.

ס) רבי יצחק פתח: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם. מי אמר לו? חכמיו ומכשפיו נתקבצו אליו והודיעו לו, כי ברח העם. ולמה אמרו זה. אלא שראו בחכמתם, שהיו ישראל הולכים יום ולילה. אמרו, ודאי שבורחים הם. ולא עוד, אלא שראו, שלא היו הולכים בדרך הישר כמ"ש: וישובו ויחנו לפני פי החִירוֹת. והודיעו לו גם זה, וע"כ רדף אחריהם.

אם אדם רוצה לעבוד רק את הגלוי, רק את המעשה ללא כוונה, אז היצר יודע שאדם זה עדיין ברשותו ואין לו אפילו צורך לרדוף אחריו. בכדי להגיע לחרות ממלאך המוות יש לעבוד גם בנסתר, בפנימיות.

תגיות: עבודה פנימית, וְהָגִיתָ בּוֹ

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח יג-טו

וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן.

בַּתּוֹרָה צָרִיך לַהֲגוֹת רַק בֶּהִגָיוֹן אֱמוּנִי.

וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. הגה הוצאה מהכוח אל הפועל, לשון היגיון, וכך צריך לראות את דרכי התורה, על פי ההיגיון האמוני של האדם, דהיינו שהבורא שלם, ולנברא אפשרות לשלמות כאשר הוא דבק בו יתברך. כלומר אם לימוד התורה מביא להשוואת צורה לבורא, אז נק' וְהָגִיתָ בּוֹ. לכאורה צריך היה לכתוב והגית בָּה, בתורה, אלא שכאשר אתה הוגה בתורה, תהגה בו בקב"ה, שכך מלמד בעל הסולם זצוק"ל על הגמרא בחולין כד: תלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו שלוש או חמש שנים כבר לא רואה. לא ראה סימן יפה, אומר שלא ראה את הקב"ה בלימודו.

עיקר הלימוד בחצות לילה, בזמן היקיצה, בנקודת החיבור – מקום האחדות בנסתר. בנקודת חיבור פנימית זו אפשר להרגיש את הקשר לקב"ה, כאן ניתן לחוש את גן עדן.

אם אדם רוצה לעבוד רק את הגלוי, רק את המעשה ללא כוונה, אז היצר יודע שאדם זה עדיין ברשותו ואין לו אפילו צורך לרדוף אחריו. בכדי להגיע לחרות ממלאך המוות יש לעבוד גם בנסתר, בפנימיות, למעלה מהדעת, מפני שרק בגלוי לא ניתן לרכוש אמונה.

אדם בא להיות משפיע, ומרגיש שנעשה לו יותר רע, המצרי רודף אחריו, ונתקל בקשיים. כאן הוא נבחן האם יתמודד או חלילה יאמר נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח י-יב
1. מדוע ומתי קורא לעם ישראל העם ומתי העמים?
2. מדוע משה מעלה את הערב רב יחד עם עם ישראל?
3. מה אנו למדים מהסיפור באותיות לב-לג על כך שרבי יצחק ורבי יהודה שנתרחקו מאותו סוחר?
4. הבא ד' פירושים על "חמושים עלו בני ישראל". מה ההבדל ביניהם ומה המקור של כל אחד מהם?
5. מדוע כשעסק משה בהעלאת עצמות יוסף בעוד שכל העם עסקו בלהשאיל כלים ממצרים בעת הגאולה?

"הסולם"- http://hasul

בְּשַׁלַּח י-יב

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם

הָשׁוֹאֶף לָפְּרַטִיוּת בְּלִי לְקַבֵּל אֶת הָאֱמוּנָה, הוֹפֵך לעֵרֶב רַב.

על האדם לעשות ניקיון פנימי בכדי להסיר מכשלות ומעקבים פנימיים.

המעבר הנפשי של קריאת ים סוף, הוא בחינת משיח, נקודה של גמר אותה ניתן לצלוח. אדם סוחב קלקולים מהעבר, וכפי שאת היצר הרע יש לקחת לבית המדרש, כך על האדם לקחת את הקלקולים הקבורים בו בכדי לתקנם. כאן דרושה זהירות, מפני שאפילו רוב המידות כבר מסכימות ליחד, לכלל – ההליכה לפרטיות עלולה להשתלט. מלכות צריכה להתכלל בבינה, אך על הבינה להוביל.

יצר הרע מפריע לאדם להתדבק בקדושה, ומנסה לנצל שאריות של בחינות שליליות מהעבר, ע"י שמזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות ופרטיות. במעבר לקדושה ולאמונה, חייבים לתקן בחינות אלו, או לפחות לאסור אותן עד  שניתן יהיה להתמודד איתן. מאחר ועל האדם לתקן, עליו להקפיד ולשמור על סביבה ראויה.

סרח בת אשר שהיא בחינת ראש, יכולה לדעת היכן נקודת הברית אותה יש לחפש בכדי לתקן.

ידע משה שבלי עצם הברית, הגאולה לא שלמה. הצדיק תמיד לוקח את התכונות הרעות כדי לתקנם, אך בתנאי שלא נותן להם שליטה. משה ניסה גם להעביר את הערב רב דרך גמר תיקון, והם הביאו תקלה עצומה על ישראל. לא פעם לוקחים סיכון כדי לתקן אחרים.

צריך זהירות גדולה כאשר הולכים לגדלות, ואין ברירה גם התכונות הרעות מצטרפות, אותם יש לשים בכלא הנפשי.

גאולה רק מצד הרגשה אינה גאולה, צריך את עצם הברית. לכן יזהר אדם לעבוד עם הברית, לקחת את עצמות יוסף איתו.

ל) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. לתקן את הדרך אל מקומו, כדי לעשות קריעת ים סוף (צמצום ב' ים זה מלכות, סוף בחינת סופיות). שאם לא כן, היה מספיק להנחותם דרך המדבר לבד, ולא דרך ים סוף. רבי יהודה שואל: מה השינוי, שכתוב: ויסב אלקים את העם, וכשהיו ישראל במצרים, כתוב: שַלח את עמי כמ"ש:   כי אם מָאֵן אתה לשלֵחַ את עמי. את בני בכורי ישראל, אע"פ שבעת ההוא לא היו נימולים ולא נקשרו בהקב"ה כראוי, וכאן שהיו נימולים, ועשו הפסח, ונקשרו בו, קורא להם את העם, ולא עמי. בגלל הערב רב שהסתפח אליהם לא קרא להם עמי.

לא) אלא משום ערב רב שנדבקו בהם והתערבו עימהם, קורא להם את העם סתם, ולא עמי כמ"ש:  וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם (לשון מגפה, גוף בלי ראש). וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן. בעת שישראל היו במצב גרוע, קורא להם עם סתם, ולא עמי.

לב רבי יצחק ורבי יהודה היו הולכים מאושא (ג"ר דרוח)  ללוד, והיה עמהם יוסי הסוחר, עם גמלים מקושרים זה בזה בשורה ומשא על כתפיהם. בעוד שהיו הולכים מצא יוסי הסוחר אשה אחת של שאר העמים, שהיתה מלקטת בעשבי השדה, פנה מהם ואנס אותה ובא עליה. תמהו רבי יצחק ורבי יהודה, אמרו נשוב מדרך הזה, שהרי הקב"ה רוצה להראות לנו שלא נתחבר עמו. שבו מן הדרך, בדקו אחריו ומצאו שהוא בנה של בת אל נכר, ואביו זרע פסול היה, אמרו ברוך הרחמן שהציל אותנו.

לג) פתח רבי יצחק: אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. מרעים הם שמריעים לעצמם ולאותם שמתחברים עימהם. אל תתחר במרעים, פירושו, הרחק עצמך ממרעים, שלא תהיו חברים ורֵעים עימהם יחד, שלא יזיקו לך מעשיו ולא תתפוש בחטאיו.

לד) אם לא היו אלו ערב רב שהתחברו בישראל, לא היה נעשה המעשה של העגל, ולא מתו מישראל אלו שמתו, ולא גרמו לישראל כל מה שגרמו. מעשה הזה ועוון הזה גרם הגלות לישראל.

לה) הקב"ה רצה שימָצאו ישראל בקבלת התורה, כמלאכים העליונים ולעשות אותם חירות מכל, חירות ממוות, ושיהיו בני חורין משעבוד שאר העמים כמ"ש:  חרות על הלוחות, אל תקרא חָרות, עם חית קמוצה, אלא חֵירות, עם ח' צרויה. במעמד הר סיני הביא הקב"ה את העם למציאות שבילע המוות לנצח, שזו האפשרות לקבל התורה. לו לא היו חוטאים בחטא העגל היו יכולים לעלות למדרגות עצומות.

לו) כיוון שנעשה אותו המעשה, גרמו מוות, גרמו שעבוד מלכויות, גרמו שנשברו לוחות הראשונות, גרמו שמתו מישראל כמה אלפים מהם. וכל זה משום התחברות הערב רב שהתחברו בהם.

לז) אף כאן בשביל הערב רב, לא נקראו בני ישראל, ולא ישראל, ולא עמי, אלא העם סתם. כשעלו ממצרים ועוד לא התחבר עימהם הערב רב, קורא להם בני ישראל. כיוון שהתחברו עימהם ערב רב, קורא להם העם.

לח) רבי יוסי הקשה,כתוב: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. א"כ, הרי בכל יום היו רואים את הערב רב, שהיו מצרים? אמר רבי יהודה: ערב רב כתוב ולא מצרים. כי כמה עמים אחרים היו במצרים, ומהם היו הערב רב. וכולם נימולו. וכיוון שנימולו, לא נקראו מצרִים. עבדים מעמים אחרים במצרים באו ונסתפחו כדי לצאת לחופש.

לט) וע"פ משה קיבלו אותם כמ"ש: לך רד, כי שׁיחֵת עמךָ סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים. ציוויתים כתוב:  שמשה ציווה אותם שיקבלו הערב רב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. פירושו, אחד מחמישה היו ישראל. רבי יוסי אומר, חמישה היו מישראל ואחד מערב רב. רבי יהודה אומר, אחד מחמישים היו הערב רב. משה שהוא בחינת הדעת, רצה לתקן את כל ניצוצות הקרי של אדם ראשון. מצד האורות כל בחינת ט ראשונות, ואם מבחינת המלכות מדבר על הכלים. מצד מלכות נספר ביחידות, וצד ז"א נספר בעשרות – חמישים.

מ) אמר רבי שמעון: משום שהיובֵל שהוא בינה. העלה אותם מארץ מצרים, משום זה כתוב: וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. בינה, הנקראת יובל, יש בה חמישים שערים. ואם לא היובל, לא היו עולים. וע"כ התעכבו חמישים יום לקבל התורה. וממקום ההוא, מיובל, יצאה התורה וניתנה. וע"כ וַחֲמֻשִׁים חסר. כלומר, אם פירושו מזוינים, היה צריך לומר חמושים, עם ו'. אלא מורה על מספר חמישים, יובל. שבשביל זה עלו בני ישראל ממצרים. לצאת ממצרים דרושה מדרגת הבינה, שבה שמחה והשפעה.

מא) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. שואל למה העלה משה עצמותיו? משיב משום שהיה הראשון לרדת לגלות. והיה סימן הגאולה. דהיינו פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. והשביע לישראל על זה, שכתוב: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יוסף הוא מדת היסוד שגם את עצמותיו צריך לתקן, נולד בישראל ומת במצרים, ונקבר בנהר כדי שלא יהפכו אותו לאלוה. כך על האדם שצריך לתקן משהו אצלו, יש לשמור על סביבה ראויה. סרח בת אשר שהיא בחינת ראש יכולה לדעת היכן נקודת הברית אותה יש לחפש בכדי לתקן. על האדם לעשות נקיון פנימי בכדי להסיר את המכשלות.

מב) אשרי חלקו של משה, שישראל היו עוסקים לשאול כסף ממצרים, ומשה היה עסוק בשבועה של יוסף. ויש אומרים, שהארון שלו בנילוס היה וע"י שם הקדוש העלה אותו. ועוד אמר משה, יוסף, הגיע הזמן של גאולת ישראל. ואמר עלה שור, ועלה. כי יוסף נקרא שור, כמ"ש:  בכור שורו הדר לו. ויש שאמרו, בין מלכי מצרים היה, ומשם עלה. ויש אומרים, שכדי שלא יעשוהו עבודה זרה, שמו אותו בנילוס, וסרח בת אשר, שהייתה חיה בשעת המעשה, הראתה למשה מקומו.

am.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח י-יב

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם

הָשׁוֹאֶף לָפְּרַטִיוּת בְּלִי לְקַבֵּל אֶת הָאֱמוּנָה, הוֹפֵך לעֵרֶב רַב.

על האדם לעשות ניקיון פנימי בכדי להסיר מכשלות ומעקבים פנימיים, אותם הוא סוחב מהעבר. וכפי שאת היצר הרע יש לקחת לבית המדרש, כך על האדם לקחת את הקלקולים הקבורים בו בכדי לתקנם. כאן דרושה זהירות, מפני שאפילו רוב המידות כבר מסכימות ליחד, לכלל – ההליכה לפרטיות עלולה לשוב ולהשתלט.

יצר הרע מפריע לאדם להתדבק בקדושה, ומנסה לנצל שאריות של בחינות שליליות מהעבר, ע"י שמזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות ופרטיות. במעבר לקדושה ולאמונה, חייבים לתקן בחינות אלו, או לפחות לאסור אותן עד  שניתן יהיה להתמודד איתן, לשם כך יש להקפיד ולשמור על סביבה ראויה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. ידע משה שבלי עצם הברית, הגאולה לא שלמה. הצדיק תמיד לוקח את התכונות הרעות כדי לתקנם, אך מקפיד שלא יקחו לעצמם שליטה. משה ניסה גם להעביר את הערב רב דרך גמר תיקון, והם הביאו תקלה עצומה על ישראל. דרושה זהירות גדולה כאשר הולכים לגדלות, שאז באין ברירה, גם התכונות הרעות מצטרפות, וכאן המקום לשים בכלא הנפשי.

גאולה רק מצד הרגשה אינה גאולה, צריך את עצם הברית. לכן יזהר אדם לעבוד עם הברית, לקחת את עצמות יוסף איתו.

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח א – ג

וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

אֵין הָאָדָם יָכוֹל לִקְלוֹט רַחֲמִי שָׁמַיִם בַּפּרָטִיוּת שָׁלֵו אֶלָּא רַק בִּכְלָל.

אדם ההולך לבדו, נשפט לבדו, וכאשר הוא במסגרת הכלל, נשפט עם כולם.

ישנה מדרגה באדם הנק' אֱלִישָׁע הנביא, שנמצא לבד ופוגש בשכינה הקדושה הנק' שׁוּנֵם לשון שנה. כעת רצונו לעשות תיקון של ראש השנה, כאשר השכינה יודעת שנקודה נפשית זו צדיקה, ועדיין שואל האדם מה יכול עוד לעשות למען השכינה. השכינה רוצה בן, דהיינו הבנה חדשה של בחינת חסדים וישר-אל.

פרשה חשובה זו מלמדת על התהליך הנפשי שעובר על האדם ביציאת מצרים הפרטית שלו, תהליך של חזרה בתשובה.

כל מה שמדבר הזוהר על אשה, מדבר על המלכות  – האני, הלב של האדם ולא על דמויות גשמיות. אשה גדולה היא השכינה הקדושה שגדולה במעשים שמעל טעם ודעת.

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח ז – ט

מִי שֶׁלּא מֶפָרְסֶם וּמְשַׁבַּח אֶת דֶּרֶך הָאֱמֶת, מַרְגִּישׁ מָוֶות בְּדַרְכּוֹ.

כדי להפעים את הנפש ולעורר אותה לדבר האמיתי צריך לעשות: א' פרסומת אישית ושבח לדבר. ב' – יגיעה, מוכנות לשלם עבור הדבר, שכך הוא הופך ליקר עבורך. ג' – כשמגיע האור/התענוג, חובה לוותר עליו כסיבה לפעולה. לא פועלים את האמת מהסיבה שזה מרגיש לי טוב, פּוֹעֲלִים אֶת הָאֱמֶת מִפְּנֵי שׁזוֹ הָאֱמֶת!

הַיְּהוּדִי לֹא מְחָפֶּשׂ אֱמֶת שִׂכְלִית אֶלָּא אֱמֶת אֶמּוּנִית, לא נשען על הוכחות מדעיות אלא על דעת חכמים, שהיא מעל טעם ודעת אישית שלו.

מוות הוא איבוד החיוּת ובאופן כלל זה ניתוק מנותן החיים. היצר הרע, הרצון לקבל, הגוף כל הזמן מדבר לשון הרע על האמונה, לכן אומר התנא "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". לעומת השתקת הגוף, כאשר אדם רוצה לתחזק את הצד הרוחני, עליו להפעיל שכנוע פנימי, לפרסם ולספר בכדי להגביר את הכוח החיובי.

כשאדם יוצא מיצר הרע (ממצרים), הוא מרגיש כאילו הוא מאבד את כל מה שיש לו, מאחר וכל תפיסתו גשמית, הפרטיות, וכאן באה ההרגשה שהרוח שבו נשברת, זהו המוות הגשמי. מבחינת התפיסה הגשמית, הוויתור עליה קשה כמוות. ולמרות שכל המלאכים שהם כוחות הנפש, משבחים את האדם על הצעד האמיץ ללכת למדבר הנפשי לרכוש אמונה – עדיין קשה ביותר.

כשהגוף מגיע לייאוש, הוא לכאורה מוכן להתחזק ולהאמין, כמו חילוני לפני ניתוח שקורא תהילים. ואז שלכאורה מתחיל הוא להשתחרר, בא הגוף ומזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות, איזה "חיים" היו בחילוניות.

הרג פרעה את כל אלו שהנחו אותו ללכת בדרך טומאה. אדם בייאוש כבר מוכן בעצמו להרוג את כל המחשבות והרעיונות המסיטים אותו מדרך האמת. בעומדו לפני שוקת שבורה מתחיל הוא רק לזמן מה, להילחם במחסומים שבחיים.

פרעה שבנפש הוא כלב, שלכאורה בזמן משבר מוכן להשפיע, או כשמוכן לך רק מפני שכיף לו או נותנים לו כבוד, אז כאמור זה זמני ובהזדמנות ראשונה יחזור לסורו. לכן אין לנו מה לסמוך על השכל, על התפיסה המדעית, על התפיסה הגשמית שהם יוציאו אותנו ממצרים. רק בדרך אמונה ניתן לצאת ממצרים.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון בשלח ד-ו
1. מדוע בן שנולד משונם מת?
2. היכן אנחנו למדים שהשונמית היתה עקרת הבית ולא בעלה? ושהוא היה בנה יותר מאשר בנו של בעלה?
3. מה הטעם שלא ידע אלישע שה' הולך להרוג את חבקוק?
4. מדוע התיקון של אלישע כדי להחיות את חבקוק היה ששם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו'?
5. מדוע קראו לחבקוק "חבקוק" ולא חבוק?
6. מהו תפילה שאומר כאן תפילה לחבקוק? ראה אות כ"א.
7. מהו על שגיונות? ולמה לא כתוב על שגיאות?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בְּשַׁלַּח ד – ו

וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

כּוֹחַ אֱמוּנָה עָצוּם עַד כְּדֵי תּחִיָית מֵתִים.

בעל תשובה המוכן לוותר על כל הרצון הפרטי, לבוא בביטול גמור, יכול הוא להגיע בזכות הימין להחיות את כל הרצונות בקדושה.

לעתים אדם מרגיש שהוא כל כך צודק בהבנה שלו, עד כדי שהוא נפרד מהכלל. כשאתה פוגש את צד הנקבה אל תנסה להוליד ממנו הבנה. כשאדם מחפש חיות,  הפיתרון הוא להתקשר לרוח העליון,  להתחבר להשקפה גבוהה שתחייה אותו מהקיבעון בשמאל. על כל אחד לקחת את הרצונות שמתו אצלו ולהחיותם מתוקנים בכוח האמונה.

לשם כך צריך גם את שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי – דהיינו ההשתוקקות הגדולה, וגם וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, שהוא חיבוק אחד הכולל את שניהם כשהרצון כפוף להשפעה. בלי הימין – האמונה לשום בן (הבנה) אין זכות קיום.

גחזי הוא כאן בחינת הנחש והשונמית אינה מוכנה אלא לשמש את הכלל. למועד יהיה לך בן, לראש השנה. בן זה הבנה – ההבנה שנולדה מהשכינה הקדושה מתה. כשגחזי בא ואומר לה לאכול, במקום להוליד הבנה אמיתית, זו בחינת מוות.

נולד בן, נולדה הבנה לאדם, אמר שרוצה להיות משפיע, להוליד את חבקוק שחובק גם את השמאל וגם את הימין.

יב) וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. אמר לה אלישע, הרי ודאי השעה עומדת לך להיוושע בבן, כי היום גורם. כי ברה"ש נפקדו עקָרות. וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן, וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. ואח"כ מת. מה הטעם שמת? אלא משום שהבן ניתן לה ולא לבעלה, וממקום הנקבה נקשר, ומי שנקשר בנקבה, מיתה נועדת לו. ומאין לנו, שהוא ניתן לה, כי כתוב: אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.

יג) באברהם כתוב:   שוֹב אשוב אליךָ. ולא אליה. אליך ודאי, בך התקשר, ולא בנקבה. כי מי שבא מצד הנקבה, המוות מקדים אותו. וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים, משום שראתה שם קדושה עליונה יותר מבכולם.

יד) וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. מכאן, שהיא עקרת הבית, שהקדים שלומה לשלום בעלה. ולא עוד, אלא שהיא הלכה אחריו, אחר הנביא, ולא בעלה. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ.

טו) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, מה השינוי כאן, שקרא לו הכתוב איש האלקים, וכאשר היה בעיר, קרא לו אלישע? אלא כאן ודאי הוא איש האלקים, כי כאן הוא מקומו, ולא בעיר, ולא בשעה שהיו בני הנביאים לפניו. וע"כ לא נקרא שם איש האלקים, אלא אלישע.

טז) וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי. כמ"ש:  וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם, אשר וה' פירושו, הוא ובית דינו. וזה ב"ד שלמטה, המלכות. כתוב:  ולא הגיד לי, מה הטעם שלא ידע אלישע? אלא אמר הקב"ה, ואיך אני הורג את זה, אם אומר לו, לא ימות, כי מתנה שלו הוא, ויתפלל עליו, ולא ייתן שימות. ויש לו למות ודאי. כי למדנו, שכתוב:   את חובקת בן, ונקשר במקום הנקבה, וממקום הנקבה נגרם המוות. ומשום זה לא אמר לו. נסיון למשיכת האור שלא דרך השפעה תגרום למוות.

יז) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל פְּנֵי הַנָּעַר. שנסתלק ממנו מעשה הנס, שלא היה כדאי לזה. ותאמר אם הנער, חַי ה' וחֵי נפשך אם אעזבך. למה הפצירה בו כ"כ, שילך בעצמו, כיוון שגֵיחַזי היה הולך? אלא היא ידעה דרכיו של אותו רשע גֵיחַזי, שאינו כדאי שיהיה נעשה נס על ידו. ידע שגחזי רשע ולא ראוי שיעשה נס על ידו, שכבר ראה שהיא באה ממקום השפעה, התנהג שלא בצניעות כשדחף אותה.

יח) וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. למה עשה אלישע כך? אלא שהסתכל אלישע וידע שמקום זה של הנקבה, שנקשר בו עתה, הוא שגרם לו למות. וע"כ, וישם פיו על פיו, ועיניו על עיניו, כדי לקשר אותו במקום אחר עליון, במקום הזכר, מקום ששם נמצאים חיים.

יט) ולא היה יכול לעקור אותו ממקום הנקבה (כמו אנשים שנקשרים לרצון לקבל שממית אותם ומסרבים לעזבו), שנקשר בו מתחילה, עד שהעיר רוח אחד מלמעלה, ונקשר במקום זה העליון, והשיב לו נפשו. ואם לא עשה כן לא היה קם לתחייה לעולם. ויזורר הנער עד שבע פעמים. ולא עלה יותר משבע, שהוא כנגד שבעים שנות חייו, כמ"ש: ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

כ) וזה הוא חבקוק הנביא. שכתוב עליו, את חובקת בן. וחבקוק הוא מלשון חיבוק. א"כ, חֲבוּק היה צריך להיקרא, ולמה נקרא חבקוק, שהמשמעות שני חיבוקים? אלא חיבוק אחד הוא של אימו, וחיבוק אחד של אלישע, שהתחבק עימו בשעה שהחיה אותו. פירוש אחר: שני חיבוקים היה לו, בין מצד זה של אימו, ובין מצד זה של הנביא. חיבוק אחד, ממקום שהיה תלוי בו מתחילה, מקום הנקבה. חיבוק אחר, שהעלה אותו יותר למדרגות העליונות, למקום הזכר. וב' חיבוקים אלו נכללים, בחיבוק אימו וכן בחיבוק הנביא. וע"כ נקרא חבקוק, שמשמעותו שני חיבוקים.

כא) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל  שִׁגְיֹנוֹת. מהו תפילה שאומר כאן? אלא זהו המקום, שהיה נקשר בו תחילה. מצד אימו. וזהו תפילה של יד, הנוקבא דז"א. על שגיונות, כי יום ההוא שנקשר בו, שגיונות העולם היו תלויים לפני הקב"ה, שהיה רה"ש. וגבורה, הנוקבא, הייתה שולטת. וע"כ נקשר בו תפילה הזו, הנוקבא.

כב) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, פירושו בשביל חבקוק, בשביל ב' החיבוקים, שהנביא עשה בשבילו כמ"ש: יְהוָה, שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי. כשהתעורר עליו רוח הנביא, זכר, בשעת החיבוק שלו על רוח הנקבה, שהוא תפילה, שהיה לו מחיבוק של אימו, היה בא ומתיירא ומזדעזע, שלא יחזרו עליו דינים של הנוקבא. וע"כ אמר, ה' שמעתי שמעך יראתי. משל אמרו, שהנשוך מכלב מזדעזע מקולו. מאחר וראה שהוא מת מבחינת השמאל, פחד שלא יחזרו עליו הדינים משמאל.

כג) יְהוָה פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. מי הוא פועלך? על עצמו אמר, שהוא פועל שלו. בקרב שנים חייהו. פירושו, תן לו חיים לפועלך בקרב שנים העליונים, שהם הספירות. פירוש אחר, חייהו שלא ימות כבתחילה.

כד) על שגיונות. כמ"ש: שגיון לדוד, שהוא זמר ושבח. כי מיני תשבחות היו לפני הנביאים להשרות עליהם רוח הנבואה כמ"ש: ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם תוף וחליל וכתוב: ועתה קחו לי מנגן. וכש"כ חבקוק, שהיה צריך יותר מכולם לנחת רוח, ולהמתיק אותו מקום, הנוקבא, שהיה מקושר בה תחילה, כדי להמשיך עליו רוח הנבואה. וכן כל הנביאים, חוץ ממשה, שעלה על כל נביאי העולם, אשרי חלקו.

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח ד – ו

וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

כּוֹחַ אֱמוּנָה עָצוּם עַד כְּדֵי תּחִיָית מֵתִים.

בעל תשובה המוכן לוותר על כל הרצון הפרטי, ולבוא בביטול גמור, יכול בזכות הימין להחיות את כל הרצונות בקדושה.

לעתים אדם מרגיש שהוא כל כך צודק בהבנה שלו, עד כדי שהוא נפרד מהכלל. כשאתה פוגש את צד הנקבה אל תנסה להוליד ממנו הבנה, אלא בשעה שאתה מחפש חיות,  הפיתרון הוא להתקשר לרוח העליון, להתחבר להשקפה גבוהה שמחייה מהקיבעון שבשמאל. על כל אחד לקחת את הרצונות שמתו אצלו ולהחיותם מתוקנים בכוח האמונה.

לשם כך צריך גם את שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי – דהיינו ההשתוקקות הגדולה, וגם וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, שהוא חיבוק אחד הכולל את שניהם כשהרצון כפוף להשפעה. בלי הימין – האמונה לשום בן (הבנה) אין זכות קיום.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח א-ג
1. מה שאלתו של רבי שמעון באות א', ומה זה קשור לאדם?
2. מיהי שונם ומדוע נקראת אישה גדולה?
3. במה גדולה שונם על כל שאר נשים שבעולם?
4. במה ראתה שונם שאלישע איש קדוש הוא, ומה הקושיות שהזוהר מעלה בעניין זה?
5. מהם התיקונים שעושה שונם עבור אלישע?
6. מדוע מקדימה את המיטה לפני שאר הפריטים שלא כסדר ההגיוני?
7. איזה משפט מנהל אלישע עבור השונמית?

בְּשַׁלַּח א – ג

וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

 פרשה חשובה זו מלמדת על התהליך הנפשי שעובר על האדם ביציאת מצרים הפרטית שלו, תהליך של חזרה בתשובה.

 א) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. רבי שמעון פתח: תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל  שִׁגְיֹנוֹת. מהו השינוי שכתוב תפילה לחבקוק הנביא יותר מכל שאר נביאי העולם, שלא כתוב בהם, תפילה לישעיהו הנביא, או לירמיה או ליחזקאל או להושע או לשאר נביאי העולם?

ב) אלישע זכה בעוה"ז מה שלא זכה נביא אחר, חוץ ממשה כתוב: וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה. גדולה במעשים, שכל בני הבית משתבחים בה, והיא עקרת הבית. ומשום שבעלה לא היה נמצא בבית שיהיה עיקר הבית, לא היה נזכר הוא אלא היא. כל מה שמדבר הזוהר על אשה, מדבר על המלכות  – האני, הלב של האדם ולא על דמויות גשמיות. אשה גדולה היא השכינה הקדושה שגדולה במעשים שמעל טעם ודעת.

ג) וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, שהיא גדולה על כל שאר נשים שבעולם. כי שאר נשי העולם, כשרואים אורח בבית, מצטערות עליו ודוחקות אותו ומכ"ש להוציא עליו כסף. וזו, שמחה באורח, ומוציאה עליו כסף. כיוון שראתה את אלישע, שמחה בו מאוד. וע"כ כל השבח היא לאישה, כי אורח הבית של האישה הוא, ומשום זה כתוב: ושם אישה גדולה. שהיא גדולה על שאר הנשים. בהתייחסו לנשי העולם, אומר שבד"כ המלכות היא רצון לקבל. וכאן אומר שהיא שמחה ברצון להשפיע, וכך עושה תיקון.

ד) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. במה ידעה שאלישע איש קדוש? סדין לבן הטילה במיטתו ולא ראתה בו קרי מעולם. גם לא עבר זבוב על שולחנו. זבוב הוא סימן ליצר הרע. הבחינה שהוא איש קדוש השומר על הברית.

ה) מהו השינוי שנאמר, שלא ראתה בו קרי, הרי רבים הם האנשים בעולם כן, שאינם רואים קרי? ולמה כתוב:   הנה נא ידעתי, שלא עבר זבוב על שולחנו? הרי כל שראו אותו אוכל על שולחנו, היו יודעים כמוה.

ו) אבל הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, היא ידעה ולא אחר, משום שהיא הייתה מתקינה מיטתו בשעה ששכב בה בלילה ובשעה שקם בבוקר. ומה שאמרו, שסדין לבן הטילה במיטתו, כן היה, ובו הייתה יודעת, כי מדרך העולם הוא, שכיוון שאדם קם ממיטתו, מעלה הסדין שישן עליו, ריח מזוהם. וזה, בשעה שהעלתה הסדין ממיטתו, היה מעלה ריחות כריחות שבגן עדן. אמרה, אם לא שהוא קדוש וקדושת אדונו עליו, לא היה עולה ריח קדוש מן הסדין.

ז) משום זה הוא צריך לפרוש מן הבית, כי אין אדם יכול להיזהר כל כך בבית. אבל, אמרה, נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה, שהם תיקון כנ"י, מלכות, הנקראת עליית קיר, שכתוב:   ויסב חזקיהו פניו אל הקיר.

ח) מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. סדר הכתוב אינו כסדר השימוש, שהרי כיסא צריכים מתחילה, ואח"כ שולחן, ואח"כ מנורה, ואח"כ מיטה. למה הקדימה מיטה? משום שמיטה חביבה עליה יותר מכל, ואדם מקדים מה שחביב עליו. כי במיטה ראתה קדושה עליונה יותר מבכולם.

ט) וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה. מי הוא יום זה? יום ההוא, יו"ט של רה"ש היה, שנפקדו בו עקָרות העולם ונפקדו בו בני העולם. קרא לשונמית ואמר, הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, בשביל זה אני צריך לעיין ביום הזה בדיני העולם, משום שהקב"ה דן ביום הזה את העולם, ובשביל שנפרשתי לבדי במקום הזה, בעליית קיר שעשית לי, אני צריך להסתכל בדיני העולם. שמי שנפרד לבדו ביום הדין, אע"פ שהוא זכאי, הוא נתפס מתחילה. אדם ההולך לבדו, נשפט לבדו, וכאשר הוא במסגרת הכלל, נשפט עם כולם.

י) מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא. והאם דבר זה נצרך אל אישה, שאינה יוצאת ואינה הולכת בהיכל המלך? אלא יום זה היה גורם, שכל בני העולם יושבים בדין, וביום ההוא נקרא הקב"ה מלך: המלך המשפט. אמר לה, אם את צריכה למלך העליון, שיכפר לך על המעשים שבידך, אדבר ואבקש בעדך.

יא) וַתֹּאמֶר  בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מה אומרת? אלא בשעה שהדין תלוי על העולם, לא ייפרד אדם מן הכולל בלבדו, ולא יצוין למעלה, ולא יידעו אותו בלבדו. כי בשעה שהדין תלוי על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אע"פ שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. וע"כ, אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ואיני רוצה להיפרד מהם, כמו שעשיתי עד היום הזה. דהיינו שעושה תשובה. אין האדם יכול לקלוט רחמי שמים בפרטיות שלו, אלא רק בכלל.

מדרגה באדם הנק' אֱלִישָׁע הנביא, שנמצא לבד ופוגש בשכינה הקדושה הנק' שׁוּנֵם לשון שנה. כעת רצונו לעשות תיקון של ראש השנה, כאשר השכינה יודעת שנקודה נפשית זו צדיקה, ועדיין שואל האדם מה יכול עוד לעשות למען השכינה. השכינה רוצה בן, דהיינו הבנה חדשה של בחינת חסדים וישר-אל.

שיעור שמע:

בֹּא סז-סט

התפילין

עַבְדוּת לֶהַשֶׁם הִיא אֶמְצָעִי הֶכְרֵחִי, בִּכְדִי לִהְיוֹת בֶּן לֶהַשֶׁם.

עבד השם היא בחינת יראה, ובן היא בחינת האהבה, שאינה אפשרית ללא יראה. הנחת התפילין היא ביטוי ליחס המיוחד, לאחדות שתי בחינות אלו. תפילין של יד – קשירה ועקדה של הרצון לקבל, זו היראה. ותפילין של ראש אהבה, המספקת את הכוח לשתי הבחינות. היראה – ההשפעה לא באה בשביל עצמה, אלא ככלי לשמש ולהכיל את התכלית, האהבה.

תפילין זו קדושה שמשלבת זכר ונקבה, גוף וראש יחד. כאן נלמד השילוב ע"י היסוד, הצדיק יוסף שהוא גם יפה תואר ויפה מראה – שהוא גם עבד נאמן וגם בן יחיד להשם יתברך.

לפני השלמת פעולת הנחת התפילין של יד, יש להשלים קודם את השלמת הראש, את ההשקפה העליונה, ואז חוזרים להשלים את הגוף, את היראה שמבטא תפילין של יד ובאים בכך לחיבור שלם –  וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה.

תפילין של ראש מבטאים את האורות המקיפים, את מקום השאיפה של היהודי להגיע לדרגת נשמה, לדבקות ואהבה בקב"ה.

רלח) פרשה השניה, והיה כי יביאך. זו היא בינה . כי בפרשה זו יש יציאת מצרים, שהיתה מצד היובֵל  שהיא בינה (הבחירה ביתר דבקות, לא להיות רק בחינת עבד המקבל מלמעלה הכל, אלא לבוא כבן, כשותף לאהבה). ועל כן התחלה שלה, והיה. כי מלה זו היא ביובֵל. ומשום זה השם שלה, והיה, כי אין לשון והיה, שהוא לשון עתיד, אלא במקום זה, בבינה, שפירושו, שהוא עתיד להיות נמשך למטה ולהאיר את המאורות, שהם זו"ן, ולהמצא במדרגה התחתונה, שהיא מלכות. ומשום שהיא מאירה בדרך נסתר, אינה נקראת בגלוי בשם, והיה, אלא שנמסר לחכמים לדעת. וע"כ נרשם הבינה בשם הקדוש במלה, והיה. פרשה שניה תפילין: והיה כי יביאך. זו היא בינה שרק בכוחה, ברצון לפעול את האמת ניתן לצאת ממצרים. זהו כוח השותפות אותו מבקש הנברא להשיג, בוויתור על קבלה בהווה, למען היחד בעתיד. אדם הרוצה לצאת ממייצרי הנפש חייב את המוחין הללו וכוח הדחייה של הסיפוק המיידי, ולבוא לעתיד, שהוא הפוטנציאל הטמון באדם אותו יש לבנות ולפתח. רק בשם העתיד וְהָיָה (וו ההיפוך מעבר לעתיד) – וְהָיָה, אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ ניתן לצאת מדרגת עבד בהווה, ולהגיע לדרגת בן בעתיד. רק היגיעה מאפשרת להגיע למטרה. המוכנות לוותר על התענוג המצרי ולצאת למדבר תוך רכישת אמונה, היא האפשרות היחידה לגאולה.

כי אע"פ שהמוחין דחכמה מתגלים בבינה, בסוד בינה החוזרת להיות חכמה, עם כל זה בבינה עצמה הם נעלמים ואינם מאירים. אלא שמבינה הם נמשכים לז"א, ומז"א למלכות, ובמלכות הם מתגלים ומאירים. וע"כ נקראת הבינה בשם של עתיד, כמו אהיה. וכן, והיה, כי במקומה אינה מאירה, אלא במקום המלכות היא עתידה להתגלות.

רלט) פרשה השלישית שהיא שמע, היא סוד הימין, הנקרא חסד עליון. פירוש, הדעת, קו האמצעי המכריע בין ב' הקוים חכמה ובינה, הוא נחלק לימין ושמאל, שהימין שבו הוא חסד עליון, ת"ת, והשמאל שבו הוא דינים, מלכות. ופרשה ג', היא כנגד החסד שבדעת, שהוא ת"ת. ופרשה ד', היא כנגד הגבורה שבדעת, שהיא מלכות.

שהדעת מיחד יחוד כל לד' צדדים, בסוד ג' קוים, ומלכות המקבלתם. והקב"ה מסדר בו סדר כל העולם, שכל העולם מתקיים על ידו. וזהו המתפשט בכל הצדדים. ואפילו לתוך תהומות התחתונים, בסוד דעת המתפשט לתחתונים. ובו ברא הקב"ה את העולם, כשהתעטף בעטוף של אור. וזהו המייחד את היחוד. כי הוא קו האמצעי, המייחד ב' הקוים ימין ושמאל, שהם חכמה ובינה. ומשום זה, שמע, סמוך אל, והיה. כי, והיה, היא בינה. ושמע, היא דעת המכריע בין חכמה ובינה.

רמ) יחוד של כל יום הוא יחוד לדעת, ולשום כונתו. יחוד של כל יום, הוא שמע ישראל ה' אלקינו ה'. וכולם הם אחד. וע"כ נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד?

רמא) אלא במראה של רוח הקודש נודע, שג' קוים המרומזים בה' אלקינו ה', הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד. ובו ג' בחינות, אש רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלקינו ה' הם אחד. ג' בחינות והן אחד. ז"א, רוח וקו אמצעי. בשעה שעולֶה לבינה, הנקראת אוזן, ומכריע בין ב' הקוים ימין ושמאל אשר שם, הנקראים מים ואש, מתיחדים בו ב' הקוים מים ואש, ונקרא קול הנשמע (הקול הוא המקשר בין בני אדם בסוד השיח היוצא מהפה, קול המבטא את החוכמה ומשמיע לאוזן – בינה. לכן קריאת שמע היא בחינת האמונה המחברת בין עליונים לתחתונים, בין נברא לבורא, בין שלמות למדבר). ועל ידו נפתחו האורות דבינה ונשמעים לחוץ, שמתפשטים לחוץ, כי כולל בתוכו כל ג' הקוים, המכונים אש רוח ומים. וג' קוים האלו אינם יכולים להאיר זה בלי זה, אלא בבת אחת, כי קו ימין בלי שמאל חסר ג"ר, ושמאל בלי ימין הוא חכמה בלי חסדים שאינה יכולה להאיר, ובלי קו האמצעי אין השמאל מתיחד בימין, הרי שג' הקוים תלוים זה בזה, ואינם מאירים רק בבת אחת. ובסוד הקול, נעשו כל הג' אחד. ואם היה חסר אחד מהם, לא היה הקול נשמע. ועל דרך זה נבחן אבא לקו ימין, ואמא לקו שמאל, וז"א עולה ומכריע ביניהם בסוד קו האמצעי. וז"ש, אף כאן, ה' אלקינו ה' אחד, כי ה' הוא אבא וקו ימין. אלקינו אמא וקו שמאל. ה' ז"א קו האמצעי, המכריע בין אבא ואמא. וכיון שהם ג' קוים, הרי גם הם אינם מאירים זה בלי זה אלא בבת אחת.

רמב) וזה הוא קול, שעושה האדם בסוד היחוד, לשום כונתו ביחוד כל המדרגות, מן אין סוף עד סוף הכל. ביחוד קול הזה, שהוא עושה באלו ג' הקוים שהם אחד. וזהו היחוד שבכל יום, שנתגלה בסוד רוח הקודש.

רוח הקודש פירושו, רוח ז"א בחינת דעת, קודש אחדות – מכאן שקדושה זה חיבור בין זכר לנקבה.

רמג) וכמה אופנים של יחוד נאמרו, וכולם אמת. מי שעושה יחוד זה, עושה טוב. ומי שעושה יחוד זה, עושה טוב. אבל יחוד הזה, שאנו מעוררים מלמטה, בסוד הקול, שהוא אחד, זה בירורו של שמע בכלל, הכולל בתוכו כל ג' הקוים, בסוד ה' אלקינו ה'. אבל חוץ מזה הוא פרט, שפרשת שמע הוא רק פרט אחד, ז"א, ימין של הדעת.

רמד) פרשה הרביעית, דין הקשה, המלכות, השמאל של הדעת שכתוב: הִשָּׁמְרוּ לכם, לשון דין. אלו הם ד' פרשיות של תפלין של ראש, שהם בד' בתים. ותפלין של יד הם ג"כ ד' פרשיות, אלא שהם בבית אחד. וכבר הערנו בהם שכולם הם סוד אחד.

רמה) הקשר של התפלין של ראש הוא בצורת ד'. ועל זה כתוב: וראיתָ את אֲחׂרָי. וע"כ הקשר הוא לאחור. ושם נקשר הכל בקשר אחד. כי הקשר רומז על מוחין דאחורים, הנמשכים מקו שמאל, מטרם שנתחבר עם הימין, שהיא חכמה בלי חסדים, שאינה יכולה להאיר. אבל במוחין דגדלות, שע"י קו האמצעי התחבר השמאל עם הימין, והחכמה שבו התלבשה בחסדים שבימין, נמצאת החכמה דקו שמאל שהיתה באחורים, יכולה עתה להאיר לתחתונים, כיון שהתלבשה בחסדים. כמ"ש: וראיתָ את אחורָי. כי ראיה היא חכמה. שמקורה היא בקו שמאל, בסוד האחורים. וע"כ הקשר הוא בצורת ד', מלשון דלה ועניה. כי מטרם שהתלבשה בחסדים היתה דלה ועניה.

רמו) המלכות, כשמניחה אלו תפלין של יד להתקשר בז"א, יש קשר אחר של תפלין של יד, שהוא בצורת י', ברית הקדוש, היסוד שהמלכות מתקשרת בו. אשרי הם ישראל היודעים סוד הזה. וצריך האדם להניחם בכל יום, להיות בצורה העליונה. ועליו כתוב: וְרָאוּ כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו מִמֶּךָּ.

תגיות: בנים להשם, תפילין, פרשיות התפילין

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא סד-סו
1. למה משול עם הארץ, וכיצד ניתן לתקנו, ואם לא מתקנים אותו – מה תכליתו כפי המוסבר באות ר"ל?
2. מדוע מצוות תפילין אינה נקראת מצווה אלא קדושה?
3. כיצד יוסף מתאר הן תפילין של יד והן תפילין של ראש, ומה ההבדל ביניהם?
4. מדוע בתפילין של ר

בֹּא סד-סו

בֹּא סד-סו

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה

הזוהר מכנה את עם הארץ חמור, שכל נפשו שקועה בארציות ובחומריות, אך ישנה אפשרות לפדותו להחזירו לתוכנת שֶׂה, להחזירו בתשובה לבחינת  ישר-אל. וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, דהיינו הוציאו מן הכלל.

על כל יהודי להחזיר את היצר הרע שבתוכו בתשובה, לפדות את הצד הבהמי שבו ולהביא לבחינת שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל

רל) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. מצווה זו הוא לפדות פטר חמור, ולערוף פטר חמור, אם לא יפדה אותו. כמ"ש: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. וזה סוד, שהיצר הרע יכול לחזור בתשובה, ואח"כ יחזור להיות יצר טוב כמ"ש: אעשה לו עזר כנגדו. אם זכה, עזר. אם לא זכה, כנגדו. משום שאֵלו הצורות, אחת של שה ואחת של חמור, שנאמר עליהם, וכל פטר חמור תפדה בשה. פירושו, ואם זכה לחזור בתשובה, אע"פ שהוא חמור, עם הארץ, תפדה מן הגלות בשה, שהוא שה פזורה ישראל. ואם לא חזר בתשובה, וערפתו. ששם עצמו, עם קשה ערף. שהם עתידים להמחות מן ספר חיים. ועליהם נאמר, מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. האם באים לתקן את החמור? אלא היצר הרע יחזור בתשובה ויצייר טוב את השגחת הבורא.

תפילין של ראש הם בחינת אור מקיף, ולשם יש לשאוף, לקבלת גדלות של מדרגת נשמה. לכן ביום טוב ושבת אין להניח תפילין, שממילא זוכים למדרגה זו. ביום חול אומרים למעשה לבורא, אנו שואפים להגיע לדרגת נשמה. התפילין מייצגות את השאיפה לשלמות זו, את היכולת לשאת הפכים. הנחת תפילין של יד היא פעולה חיצונית, וללא הפסקה באים לפנימיות בתפילין של ראש, ואז האיחוד ב: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה. רק לאחר השלמת הנשמה פועלים על בחינת הגוף.

רלא) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ מצווה זו היא מצווה, הנקראת באופן אחר, שאינה נקראת מצווה, אלא קדושה (חיבור בין זכר לנקבה). ואלו הם תפלין, תפלה של יד ותפלה של ראש, שהם תקון פאר ויופי של המראות העליונות. וע"כ נקראים, טוֹטָפוֹת, כמש"א, ישראל אשר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

רלב) וכתוב: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. הוא ישראל זוטא (קטן), ז"א במוחין דקטנות וכתוב: שמע ישראל, הוא ישראל סבא, בינה במוחין דגדלות, שהוא יופי של המראות, למעלה בבינה, ולמטה במלכות. ומפרש, איך באים המוחין דיש"ס למטה. ואומר, יוסף, יסוד דז"א, הנושא של מסך דחירק שבקו אמצעי, עולה למעלה לבינה, ומתעטר שם, בב' מראות לבן ואדום שבב' קוים דבינה, על ידי הכרעתו בב' קוים דבינה, בסוד שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם (ומקבל את כותונת הפסים). ומטרם שעלה לבינה נקרא נער, ואחר שנתעטר במוחין דבינה נקרא צדיק. כמה יפות בו המראות לִרְאוֹת. וזה סוד, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. הוא יפה בשני צדדים, ימין ושמאל. בשתי מדרגות, חכמה וחסדים. בשתי מראות, לבן ואדום. למעלה בבינה ולמטה בזו"ן. כי אחר שמכריע בבינה יורד ומכריע בזו"ן. את הצדיק מייצג יוסף, הוא יפה למעלה ויפה למעלה.

רלג) ועשית הישר והטוב: הישר הוא תפילה של יד, המלכות, להמשיך לה בתפילה של ראש (כנגד המקיפים), ז"א, שיתיחדו כאחד. ותפילה של יד מקדימים להניחה לתפילין של ראש. וצריך שלא יהיה פירוד ביניהם. שלימות הראש קודמת לשלימות הגוף.

רלד) מי שמתעטר בתפילין, עומד כעין העליון בב' סודות שאמרנו ביוסף, שנקרא נער ונקרא צדיק, בסוד עבד נאמן, ובסוד בן יחיד. ואלו הם תפילה של יד, נער ועבד נאמן, ותפילה של ראש, צדיק ובן יחיד (שתי מצוות שיש לאחד ביניהם). ושניהם הם כלל אחד. כך מתעטר ז"א בתפילין למעלה.

רלה) ד' פרשיות שבתפלין הם בד' בתים בתפילה של ראש (כנגד חב"ד שבינה מחולקת כנגד חסד וגבורה). וכמו שהם ד' בתים בתפילה של ראש, כן הם כולם בתפילה של יד בבית אחד. כי בתפילה של יד, שהיא המלכות, אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מלמעלה, מז"א. וכיון שמקבלתם בבת אחת (כך מגיע אור מלמעלה), ע"כ אין לה אלא בית אחד. אבל ז"א מקבלם בזה אחר זה. ע"כ הם בד' בתים.

וזש"כ, כל הנחלים הולכים אל הים. שהנחלים, שהם השפע מז"א, הולכים אל המלכות, שנקראת ים. ומשום שמקבלתם מלמעלה מבינה, היא נקראת תפילה, ומתקדשת מקדושתם ונקראת קדושה. כי מוחין דבינה נקרא קדושה. ונקרא תפילה. ואז נקראת המלכות, מלכות שמים השלמה.

כאשר מקבלת מז"א אור בשלמות אז נק' מלכות שהיא השכינה הקדושה.

רלו) ד' פרשיות. אבל פרשה ראשונה, קַדֶּשׁ לי כל בכור, חכמה, סוד עליון, הכולל כל ד' בתים, חו"ב תו"מ, בסוד אור העליון, חכמה, היוצא מֵאָיִן, כתר, הנקרא אָיִּן. כי ד' הפרשיות, חו"ב תו"מ, כל אחת כולל את כולן. ויש בכל אחת חו"ב תו"מ. כאשר הגוף שותף, הלב אז יש אהבה, לפני כן בראש יש רק אמונה.

רלז) וכל אלו הארבע חו"ב תו"מ, נרמזו כאן בפרשה הראשונה, קַדֶּשׁ. כי קַדֶּשׁ היא קדושה העליונה, סוד חכמה העליונה, הנקראת קדושה, שמשם התקדש הכל בסוד הגניזו העליונה, הנקראת קדש (פרשה ראשונה היא חוכמה דחוכמה). לִי. היא בינה, סוד עולם העליון, היכל הפנימי. כָל. החסד, בין למעלה ובין למטה, ת"ת מבחינת החסד. בְּכוֹר. זהו בן בכור, שכתוב: בני בכורי ישראל, ת"ת. ובן בכור הזה כולל כל הצדדים, וכל המראות, שכולל עמו גם המלכות. ובזה כולל הכתוב: כל הארבע, חו"ב תו"מ, בסוד החכמה העליונה, שהוא פרשה ראשונה. אבל זה הוא בדרך כלל, לדעת שהכל כלול בזה. אבל בדרך פרט, כל אחת בפני עצמה, הוא כנגד ספירה מיוחדת, וזה היא פרשה ראשונה, הכולל שאר הפרשות.

תגיות: תפילין, פטר חמור

הזוהר מכנה את עם הארץ חמור, שכל נפשו שקועה בארציות ובחומריות, אך ישנה אפשרות לפדותו להחזירו לתוכנת שֶׂה, להחזירו בתשובה לבחינת  ישר-אל. וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, דהיינו הוציאו מן הכלל.

על כל יהודי להחזיר את היצר הרע שבתוכו בתשובה, לפדות את הצד הבהמי שבו ולהביא לבחינת שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל

רל) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. מצווה זו הוא לפדות פטר חמור, ולערוף פטר חמור, אם לא יפדה אותו. כמ"ש: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. וזה סוד, שהיצר הרע יכול לחזור בתשובה, ואח"כ יחזור להיות יצר טוב כמ"ש: אעשה לו עזר כנגדו. אם זכה, עזר. אם לא זכה, כנגדו. משום שאֵלו הצורות, אחת של שה ואחת של חמור, שנאמר עליהם, וכל פטר חמור תפדה בשה. פירושו, ואם זכה לחזור בתשובה, אע"פ שהוא חמור, עם הארץ, תפדה מן הגלות בשה, שהוא שה פזורה ישראל. ואם לא חזר בתשובה, וערפתו. ששם עצמו, עם קשה ערף. שהם עתידים להמחות מן ספר חיים. ועליהם נאמר, מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. האם באים לתקן את החמור? אלא היצר הרע יחזור בתשובה ויצייר טוב את השגחת הבורא.

התפילין

תפילין של ראש הם בחינת אור מקיף, ולשם יש לשאוף, לקבלת גדלות של מדרגת נשמה. לכן ביום טוב ושבת אין להניח תפילין, שממילא זוכים למדרגה זו. ביום חול אומרים למעשה לבורא, אנו שואפים להגיע לדרגת נשמה. התפילין מייצגות את השאיפה לשלמות זו, את היכולת לשאת הפכים. הנחת תפילין של יד היא פעולה חיצונית, וללא הפסקה באים לפנימיות בתפילין של ראש, ואז האיחוד ב: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה. רק לאחר השלמת הנשמה פועלים על בחינת הגוף.

רלא) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ מצווה זו היא מצווה, הנקראת באופן אחר, שאינה נקראת מצווה, אלא קדושה (חיבור בין זכר לנקבה). ואלו הם תפלין, תפלה של יד ותפלה של ראש, שהם תקון פאר ויופי של המראות העליונות. וע"כ נקראים, טוֹטָפוֹת, כמש"א, ישראל אשר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

רלב) וכתוב: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. הוא ישראל זוטא (קטן), ז"א במוחין דקטנות וכתוב: שמע ישראל, הוא ישראל סבא, בינה במוחין דגדלות, שהוא יופי של המראות, למעלה בבינה, ולמטה במלכות. ומפרש, איך באים המוחין דיש"ס למטה. ואומר, יוסף, יסוד דז"א, הנושא של מסך דחירק שבקו אמצעי, עולה למעלה לבינה, ומתעטר שם, בב' מראות לבן ואדום שבב' קוים דבינה, על ידי הכרעתו בב' קוים דבינה, בסוד שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם (ומקבל את כותונת הפסים). ומטרם שעלה לבינה נקרא נער, ואחר שנתעטר במוחין דבינה נקרא צדיק. כמה יפות בו המראות לִרְאוֹת. וזה סוד, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. הוא יפה בשני צדדים, ימין ושמאל. בשתי מדרגות, חכמה וחסדים. בשתי מראות, לבן ואדום. למעלה בבינה ולמטה בזו"ן. כי אחר שמכריע בבינה יורד ומכריע בזו"ן. את הצדיק מייצג יוסף, הוא יפה למעלה ויפה למעלה.

רלג) ועשית הישר והטוב: הישר הוא תפילה של יד, המלכות, להמשיך לה בתפילה של ראש (כנגד המקיפים), ז"א, שיתיחדו כאחד. ותפילה של יד מקדימים להניחה לתפילין של ראש. וצריך שלא יהיה פירוד ביניהם. שלימות הראש קודמת לשלימות הגוף.

רלד) מי שמתעטר בתפילין, עומד כעין העליון בב' סודות שאמרנו ביוסף, שנקרא נער ונקרא צדיק, בסוד עבד נאמן, ובסוד בן יחיד. ואלו הם תפילה של יד, נער ועבד נאמן, ותפילה של ראש, צדיק ובן יחיד (שתי מצוות שיש לאחד ביניהם). ושניהם הם כלל אחד. כך מתעטר ז"א בתפילין למעלה.

רלה) ד' פרשיות שבתפלין הם בד' בתים בתפילה של ראש (כנגד חב"ד שבינה מחולקת כנגד חסד וגבורה). וכמו שהם ד' בתים בתפילה של ראש, כן הם כולם בתפילה של יד בבית אחד. כי בתפילה של יד, שהיא המלכות, אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מלמעלה, מז"א. וכיון שמקבלתם בבת אחת (כך מגיע אור מלמעלה), ע"כ אין לה אלא בית אחד. אבל ז"א מקבלם בזה אחר זה. ע"כ הם בד' בתים.

וזש"כ, כל הנחלים הולכים אל הים. שהנחלים, שהם השפע מז"א, הולכים אל המלכות, שנקראת ים. ומשום שמקבלתם מלמעלה מבינה, היא נקראת תפילה, ומתקדשת מקדושתם ונקראת קדושה. כי מוחין דבינה נקרא קדושה. ונקרא תפילה. ואז נקראת המלכות, מלכות שמים השלמה.

כאשר מקבלת מז"א אור בשלמות אז נק' מלכות שהיא השכינה הקדושה.

רלו) ד' פרשיות. אבל פרשה ראשונה, קַדֶּשׁ לי כל בכור, חכמה, סוד עליון, הכולל כל ד' בתים, חו"ב תו"מ, בסוד אור העליון, חכמה, היוצא מֵאָיִן, כתר, הנקרא אָיִּן. כי ד' הפרשיות, חו"ב תו"מ, כל אחת כולל את כולן. ויש בכל אחת חו"ב תו"מ. כאשר הגוף שותף, הלב אז יש אהבה, לפני כן בראש יש רק אמונה.

רלז) וכל אלו הארבע חו"ב תו"מ, נרמזו כאן בפרשה הראשונה, קַדֶּשׁ. כי קַדֶּשׁ היא קדושה העליונה, סוד חכמה העליונה, הנקראת קדושה, שמשם התקדש הכל בסוד הגניזו העליונה, הנקראת קדש (פרשה ראשונה היא חוכמה דחוכמה). לִי. היא בינה, סוד עולם העליון, היכל הפנימי. כָל. החסד, בין למעלה ובין למטה, ת"ת מבחינת החסד. בְּכוֹר. זהו בן בכור, שכתוב: בני בכורי ישראל, ת"ת. ובן בכור הזה כולל כל הצדדים, וכל המראות, שכולל עמו גם המלכות. ובזה כולל הכתוב: כל הארבע, חו"ב תו"מ, בסוד החכמה העליונה, שהוא פרשה ראשונה. אבל זה הוא בדרך כלל, לדעת שהכל כלול בזה. אבל בדרך פרט, כל אחת בפני עצמה, הוא כנגד ספירה מיוחדת, וזה היא פרשה ראשונה, הכולל שאר הפרשות.

תגיות: תפילין, פטר חמור

אש ישנם ד' בתים וד' פרשיות ולעומת זאת בתפילין של יד רק בית אחד?