בראשית זוהר חדש ריז - ריט שעור 73

נעשֶׂה אדם

תרצח אמר לו רבי עקיבא מה ראה הקב"ה, שלא עשה את האדם אלא בשישי? אמר לו שלא יהיה פתחון פה לאדם לומר, שהוא עזר באיזה דבר בכל מה שנברא. אומר הקב"ה לאדם, אני מכניס אותך לעולמי, אחרת עלול האדם לחשוב שהוא בעל הבית ולא אורח. לצורך מילוי תפקידו צריך האדם היגיון של אורח שאומר, כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי.

מלמד בעל הסולם שיש ייסורים כאשר מסתכלים על חלק, על המקרה כעומד בפני עצמו, ולא בוחנים בראיה כללית. הברית עליה יש לשמור, היא מחויבות של הפרט לכלל, של הנברא לבורא.

תרצט בעוד שהיו הולים קם רבי אליעזר, השפיל ראשו, נתן ידיו על פיו, ובכה. אמר לו רבי עקיבא: רבי, למה אתה בוכה? אמר לו, על זה ששאלת, למה נברא אדם בשישי, ראיתי חיזיון והדבר מעיק לי.

תש עקיבא, מי יזכה לאריכות הגלות הזו, שנמשכת איך נוכל לעמוד בזה? הרי לא יקום אדם, המשיח, שעתיד להגיע לענני השמיים, לפני היום השישי. שאדם נברא ביום השישי, שזה ב-6000 שנה, באלף השישי. ולא במילואו, אלא בהמשכו של האלף השישי. חוץ מאשר אם יתחזקו בתשובה.

כי ממשלת האדם אינה אלא בשישי בעיתה, שזה יסוד. כי ששת הימים הם חג"ת נה"י, והיום השישי הוא יסוד. וכן 6000 שנה הם חג"ת נה"י, והאלף השישי הוא יסוד.

תשא ובאלף השביעי יישאר העולם שמיטה וחרוב. ובאלף השמיני יתחדש העולם כמקודם, ויהיה מה שיהיה, על דרך הכתוב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, קָדוש ייאמר לו. ועליהם כתוב, יהי כבוד ה' לעולם, יִשמח ה׳ במעשיו.

תשב אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּרְאם, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. אחר שסיפר כל התולדות שהוציאו שמיים וארץ, שלא תאמר, בשישה ימים נבראו כולם, ברייה זו ביום פלוני, וברייה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות, שהתהוו מהשמיים ומהארץ, היו, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים. כלומר, באותו היום ממש שנעשו שמיים וארץ, מיד היו בהם כל התולדות שהתהוו מהשמיים ומהארץ, כמ"ש, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים. שהשמיים והארץ וכל תולדותיהם כולם יצאו והתהוו ברגע אחד, עם מחשבתו שחשב שיתהוו, אלא שיצאו ונגלו כל אחד ביומו. כל הבריאה נעשתה מייד, הגילוי בא בהדרגה. כל דבר הבא מלמעלה בא בבת אחת, התנועה ממטה למעלה היא לאט לאט.

תשג אמר רבי יסא, הרי כתוב, זה ספר תולדות אדם, ביום ברוֹא אלקים אדם. א"כ, באותו יום ממש שנברא האדם, התהוו כל התולדות שלו, כמו אצל השמיים והארץ.

תשד אמר רבי ברכיה, כך הוא, באותו היום שנברא האדם, התהוו כל תולדותיו עימו. שהראה לו הקב"ה באותו היום כל תולדותיו, והעביר הנשמות לפניו בצורתן, והיה אומר, זה פלוני וזה פלוני, זה חכם הדור, וזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהם. קצת קשה, מפני שלפי החטא אין צורך בכל התולדות הללו, שכולם היו כנשמה אחת, ולפני החטא הראה לו את כל תולדותיו בעצמו. אלא כל התולדות הם פרטים של אדם הראשון.

תשה רבי יצחק בשם רבי חייא שואל מה כתוב, ויכוּלוּ השמיים והארץ וכל צבאם, לאחר שכתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. מהו, את כל אשר עשה? את כל, בא לרבות עניין המלאכים, שהם טוב מאוד. בכל הנבראים כתוב, כי טוב, בלבד. וכאן, והנה טוב מאוד. מלמד, שנבראו המלאכים, ועליהם כתוב, והנה טוב מאד. מאד אותיות אדם, וכן בכל מאודך, הוא הרצון לקבל, שגם אם ירצה לעבוד בכך שמוסר נפשו לשם שמים. כמו כן ויכולו, אומר שנעשו כלי ראוי לפי תכליתם.

תשו ואמר רבי יצחק למה עוד הוסיף הכתוב, ויכולו, אחר שכבר כתוב, את כל אשר עשה? אמר רבי ברכיה לשון חמדה הוא, מלשון, כָּלְתה אליך נפשי. וכל צבאם, בכלל, הם המלאכים, הנקראים צבא השמיים. כמ"ש, וכל צבא השמיים עומד עליו. וכשגמר המלאכה, נכספה וכלתה לכל רואיה. מי שרואה את הדבר השלם הזה, כלתה נפשו באהבה לדבר

תשז אמר רב נחמן ויכולו, פירושו נגמרו, כלו ממעשה כלו ממחשבה. ועשה הקב"ה את יום השבת דמיון לעוה"ב, שעתיד הקב"ה לשבות בשביעי, באלף השביעי, שאז העולם חרב. עלינו לפעול לתקן לפני החורבן, ההעלם יהיה חרב ובמקומו יהיה גילוי.

תשח אמר רב נחמן נפש יתרה מתווספת באדם ביום השבת. היא רוח הקודש ששורה עליו, ומכתיר את האדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים. והוא מאותו הרוח, שעתיד לשרות על הצדיקים לעת"ל. וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת, בשביל האורח הקדוש הזה ששורה עימו. למה אומר נפש יתרה ולא נשמה, אלא בתחילה נותנים לו נפש מצד הקדושה, ותלוי מה יעשה, ואם יפעל בקדושה יוכל לעלות לדרגת נשמה

תשט תוספת הרוח הזה של שבת נקרא מכובד ונקרא קדוש. כמ"ש, וקראתָ לשבת עונג. כפשוטו. לקדוש ה׳ מכובד. היא תוספת הרוח, הנקרא קדוש ה׳, הנקרא מכובד עליך לכבד את צד הקדושה שבך.

בראשית זוהר חדש ריד - רטז שעור 72

נעשֶׂה אדם

הרשע דבק בכוח הבהמי במקום בנשמה.

תרפא אמר רבי שמעון בן פזי מהו שכתוב, וכל יְקָר ראתה עינו. אלו נשמותיהם של צדיקים, שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים. יקר הם נשמות הצדיקים מפני שהולכים לדבקות בדרכי השם.

תרפב אמר רבי אבהו מעלתו של אדם, שהבדיל אותו הקב"ה מכל שאר הנבראים. איך הבדיל אותו? כל מה שברא הקב"ה, אמר לפועלים האלה, השמיים הארץ והמים, שהם יעשו לבדם, והוא לא התייחד עימהם. אמר על בריות הארץ, תוצא הארץ נפש חיה. אמר למים, ישרצו המים. והוא לא התייחד עימהם.

תרפג כשברא האדם, התייחד הקב"ה עימהם בעשייתו עם שמים ארץ ומים, ואמר, נעשה אדם. ונתן בו הדרת פנים ראייה ריח קומה הליכה מישוש דיבור עשיה. המשיל אותו במעשה ידיו. כמ"ש, תמשילהו במעשי ידיך, כל שַׁתה תחת רגליו.

תרפד האדם הוא לא רק צד הבריאה, ובוודאי לא הבורא, הוא ביניים וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו. ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ, ונשמתו לעליונים בתואר בהדר בכבוד באימה ביראה. כמ"ש, וכבוד והדר תעטרהו.

תרפה אמר רבי יהונתן, תחילת הכתוב קשה לי, ותְחַסרהו מעט מאלקים. איזו השוואה היא זו? בנשמתו, שהיא קדושה ודומה לו. אבל הגירעון שבו, עונה על הגוף הנלקח מהארץ. לכן חסר בו שלא נלקח ממקור עליון יותר. גוף הכוונה הרצון בעל מנת לקבל, ייקבר בעפר. הגוף שנשאר הוא גוף של נשמה, לבושי אור.

תרפו ואי אפשר שההשוואה לאלקים היא בדעת ובחכמה, שהרי האדם רחוק מעליונים. שהמלאכים הקרובים מקבלים כוח שפע מראָה של מעלה תחילה, ומהם יורד לאותם המלאכים שאינם קרובים, ומהם יורד לשמיים וכל צבאם, ומהם אל האדם.

תרפז אמר רבי יוסי כיסא הכבוד מלכות מקבל תחילה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם, שאינם כל כך עליונים וגבוהים כמוהם, ומהם לשמיים, ומהם אל האדם.

תרפח אמר רבי אבהו אבל דומה האדם אל הקב"ה בנשמה, שהיא קדושה ולא תכלה לעולם, משום שנלקחה ממנו, מכוחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף, שנלקח מהאדמה, ויִכלה וישוב עפר כשהיה. לא בגוף הגשמי יאיר האור בתחיית המתים. מתאווה הקב"ה לדירה בתחתונים אין הכוונה לעולם הגשמי, אלא לרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

תרפט אמר רבי יצחק אמר רב אדם וזיווגו עימו נבראו ביחד. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם. ולקח אותה מצלעותיו והכין אותה. והביא אותה אל האדם. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו. על מה מדבר שאומר אחת מצלעותיו, האם את המלכות, ולמדנו שבאצילות לקחו מעולם הנקודים, שזו תשקיף של חווה הראשונה, לילית הרשעה, המלכות של הנקודים שנשברה.

תרצ רבי יהושע אמר הצלע שלקח מצלעותיו הייתה חוה הראשונה, ולקח אותה ממנו, והיא מזיקה הבריות. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, זוהי הראשונה שנלקחה ממנו, משום שהיא רוח מזיקה. זוהי מלכות, נקודה דסיום רגלין שעלתה למקום הת"ת, וכשבא לתת בה אור, כמו בעץ הדעת, התגלתה שהיא גדלות כלי הקבלה. ויסגור בשר תַחְתֶנה, שהקים אחרת במקומה, בשר ולא רוח נלקחה חווה השניה ממקור שהוא רק התכללות, עם מלכות של צמצום ב' כאשר חווה הראשונה מצמצום א.

תרצא רבא אמר ויסגור בשר תחתנה, שזו הייתה בשר, אבל הראשונה לא הייתה בשר, אלא הייתה זוהמת הארץ ושְׁמריהָ מלכות של צמצום א שנק מלכות של עולם הזה. האדם הראשון חשב שיוכל לקבל את כל האור העצום דרכה.

תרצב אמר רבי תנחום כשברא הקב"ה את האדם, נתן לו זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיוון שחטא, כתוב, ועוז פניו ישונה. האור שיאיר בפניו יהיה שונה.

תרצג רבי אליעזר ורבי עקיבא היו הולכים בדרך תורה שאל רבי עקיבא, כתו ויאמר אלקים, נעשה אדם. למה לא כתוב מיד, ויהי כן, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב"ה דבר, ומיד כתוב, ויהי כן. וכאן לא כתוב, אלא לאחר שאמר, נעשה אדם, כתוב, ויברא אלקים את האדם. היה לו לכתוב, ויהי כן.

תרצד אמר לו, עקיבא אתה בא עם הנחה לא מדויקת אלא לא רק זה היה במעשה בראשית, שלא כתוב בו, ויהי כן. הרי כתוב, ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ולא כתוב, ויהי כן, אלא, ויעש אלקים את הרקיע. וכן, יהי מאורות ברקיע השמיים, היה לו לכתוב מיד, ויהי כן, וכתוב, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים.

תרצה אלא אומר רבי אליעזר תשאל מתי כתוב מייד לאחר הציווי האלוקי ויהי כן, ובאילו מקרים מופיעים פסוקים לפני שכתוב שהושלמה הפעולה כל דבר שלא היה בו כוח הנאצל מלמעלה, שיבוא וישלים אותו, כתוב מיד, ויהי כן. שהארץ הוציאה אותם בשלמות כל פעולתם ולא הוצרכו להמתין לכוח העליון, שיבוא להשלים שלמות אותה הפעולה. מה שניתן לתחתון לבצע מצד עצמו, לא צריך כוח נוסף מלמעלה להשלים הפעולה, אך מה שאין באפשרות הנברא לבצע גם בכוחו, חייב כח עליון להתערב ואז לא כתוב ויהי כן מייד.

תרצו אבל בכל דבר שהוציאה הארץ, וקיום שלמות הפעולה לא היה בה, הוצרכה להמתין עד שיבוא הכוח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה. ואז לא כתוב מיד, ויהי כן.

תרצז וכן באדם, הארץ הוציאה אותו דבר שהייתה יכולה לעשות, ועמדה עד שייתן הכוח, שיש בידו לתת. ולפיכך לא כתוב מיד, ויהי כן, עד שבא הקב"ה, ונתן בו הכוח מלמעלה, ועשה הקיום. ואז כתוב, ויברא אלקים. לעיתים נותנים לשליח כוח לעשות פעולות מסוימות. כך נותנים לכוחות הגוף רק לעשות פעולות מסוימות.

בראשית זוהר חדש ריד - רטז שעור 72

נעשֶׂה אדם

הרשע דבק בכוח הבהמי במקום בנשמה.

תרפא אמר רבי שמעון בן פזי מהו שכתוב, וכל יְקָר ראתה עינו. אלו נשמותיהם של צדיקים, שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים. יקר הם נשמות הצדיקים מפני שהולכים לדבקות בדרכי השם.

תרפב אמר רבי אבהו מעלתו של אדם, שהבדיל אותו הקב"ה מכל שאר הנבראים. איך הבדיל אותו? כל מה שברא הקב"ה, אמר לפועלים האלה, השמיים הארץ והמים, שהם יעשו לבדם, והוא לא התייחד עימהם. אמר על בריות הארץ, תוצא הארץ נפש חיה. אמר למים, ישרצו המים. והוא לא התייחד עימהם.

תרפג כשברא האדם, התייחד הקב"ה עימהם בעשייתו עם שמים ארץ ומים, ואמר, נעשה אדם. ונתן בו הדרת פנים ראייה ריח קומה הליכה מישוש דיבור עשיה. המשיל אותו במעשה ידיו. כמ"ש, תמשילהו במעשי ידיך, כל שַׁתה תחת רגליו.

תרפד האדם הוא לא רק צד הבריאה, ובוודאי לא הבורא, הוא ביניים וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו. ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ, ונשמתו לעליונים בתואר בהדר בכבוד באימה ביראה. כמ"ש, וכבוד והדר תעטרהו.

תרפה אמר רבי יהונתן, תחילת הכתוב קשה לי, ותְחַסרהו מעט מאלקים. איזו השוואה היא זו? בנשמתו, שהיא קדושה ודומה לו. אבל הגירעון שבו, עונה על הגוף הנלקח מהארץ. לכן חסר בו שלא נלקח ממקור עליון יותר. גוף הכוונה הרצון בעל מנת לקבל, ייקבר בעפר. הגוף שנשאר הוא גוף של נשמה, לבושי אור.

תרפו ואי אפשר שההשוואה לאלקים היא בדעת ובחכמה, שהרי האדם רחוק מעליונים. שהמלאכים הקרובים מקבלים כוח שפע מראָה של מעלה תחילה, ומהם יורד לאותם המלאכים שאינם קרובים, ומהם יורד לשמיים וכל צבאם, ומהם אל האדם.

תרפז אמר רבי יוסי כיסא הכבוד מלכות מקבל תחילה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם, שאינם כל כך עליונים וגבוהים כמוהם, ומהם לשמיים, ומהם אל האדם.

תרפח אמר רבי אבהו אבל דומה האדם אל הקב"ה בנשמה, שהיא קדושה ולא תכלה לעולם, משום שנלקחה ממנו, מכוחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף, שנלקח מהאדמה, ויִכלה וישוב עפר כשהיה. לא בגוף הגשמי יאיר האור בתחיית המתים. מתאווה הקב"ה לדירה בתחתונים אין הכוונה לעולם הגשמי, אלא לרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

תרפט אמר רבי יצחק אמר רב אדם וזיווגו עימו נבראו ביחד. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם. ולקח אותה מצלעותיו והכין אותה. והביא אותה אל האדם. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו. על מה מדבר שאומר אחת מצלעותיו, האם את המלכות, ולמדנו שבאצילות לקחו מעולם הנקודים, שזו תשקיף של חווה הראשונה, לילית הרשעה, המלכות של הנקודים שנשברה.

תרצ רבי יהושע אמר הצלע שלקח מצלעותיו הייתה חוה הראשונה, ולקח אותה ממנו, והיא מזיקה הבריות. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, זוהי הראשונה שנלקחה ממנו, משום שהיא רוח מזיקה. זוהי מלכות, נקודה דסיום רגלין שעלתה למקום הת"ת, וכשבא לתת בה אור, כמו בעץ הדעת, התגלתה שהיא גדלות כלי הקבלה. ויסגור בשר תַחְתֶנה, שהקים אחרת במקומה, בשר ולא רוח נלקחה חווה השניה ממקור שהוא רק התכללות, עם מלכות של צמצום ב' כאשר חווה הראשונה מצמצום א.

תרצא רבא אמר ויסגור בשר תחתנה, שזו הייתה בשר, אבל הראשונה לא הייתה בשר, אלא הייתה זוהמת הארץ ושְׁמריהָ מלכות של צמצום א שנק מלכות של עולם הזה. האדם הראשון חשב שיוכל לקבל את כל האור העצום דרכה.

תרצב אמר רבי תנחום כשברא הקב"ה את האדם, נתן לו זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיוון שחטא, כתוב, ועוז פניו ישונה. האור שיאיר בפניו יהיה שונה.

תרצג רבי אליעזר ורבי עקיבא היו הולכים בדרך תורה שאל רבי עקיבא, כתו ויאמר אלקים, נעשה אדם. למה לא כתוב מיד, ויהי כן, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב"ה דבר, ומיד כתוב, ויהי כן. וכאן לא כתוב, אלא לאחר שאמר, נעשה אדם, כתוב, ויברא אלקים את האדם. היה לו לכתוב, ויהי כן.

תרצד אמר לו, עקיבא אתה בא עם הנחה לא מדויקת אלא לא רק זה היה במעשה בראשית, שלא כתוב בו, ויהי כן. הרי כתוב, ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ולא כתוב, ויהי כן, אלא, ויעש אלקים את הרקיע. וכן, יהי מאורות ברקיע השמיים, היה לו לכתוב מיד, ויהי כן, וכתוב, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים.

תרצה אלא אומר רבי אליעזר תשאל מתי כתוב מייד לאחר הציווי האלוקי ויהי כן, ובאילו מקרים מופיעים פסוקים לפני שכתוב שהושלמה הפעולה כל דבר שלא היה בו כוח הנאצל מלמעלה, שיבוא וישלים אותו, כתוב מיד, ויהי כן. שהארץ הוציאה אותם בשלמות כל פעולתם ולא הוצרכו להמתין לכוח העליון, שיבוא להשלים שלמות אותה הפעולה. מה שניתן לתחתון לבצע מצד עצמו, לא צריך כוח נוסף מלמעלה להשלים הפעולה, אך מה שאין באפשרות הנברא לבצע גם בכוחו, חייב כח עליון להתערב ואז לא כתוב ויהי כן מייד.

תרצו אבל בכל דבר שהוציאה הארץ, וקיום שלמות הפעולה לא היה בה, הוצרכה להמתין עד שיבוא הכוח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה. ואז לא כתוב מיד, ויהי כן.

תרצז וכן באדם, הארץ הוציאה אותו דבר שהייתה יכולה לעשות, ועמדה עד שייתן הכוח, שיש בידו לתת. ולפיכך לא כתוב מיד, ויהי כן, עד שבא הקב"ה, ונתן בו הכוח מלמעלה, ועשה הקיום. ואז כתוב, ויברא אלקים. לעיתים נותנים לשליח כוח לעשות פעולות מסוימות. כך נותנים לכוחות הגוף רק לעשות פעולות מסוימות.

בראשית זוהר חדש ריא - ריג שעור 71

נעשֶׂה אדם

יש ואדם שואל עצמו ואומר, אני יודע את האמת, אז למה אינני הולך בה. עונה רבי שמעון, כי אתה עיוור, וממחיש זאת ואומר.

תרסז כשברא הקב"ה את העולם, היה עיקר הכול מים. וממים שתל כל העולם. ועשה הקב"ה שלושה אומנים, שיעשו אומנותו בעוה"ז: שמיים ארץ מים. וע"י אלו נברא כל מה שיש בעוה"ז.

תרסח והזמין אלו השלושה, שכל אחד מהם יוציא בריות הצריכות אל העולם לכל אחד תפקיד מיוחד. הזמין המים. אמר להם, אתם הוציאו את הארץ שמתחתיכם, ואתם תלכו ותיקוו למקום אחד. והמים עשו כך. כמ"ש, ייקוו המים.

תרסט קרא לארץ, אמר לה, את תוציאי ממך בריות, בהמות וחיות. מיד עשתה כך. כמ"ש, ויאמר אלקים, תוצֵא הארץ נפש חיה למינה. לא כתוב במקום זה ויפח באפיו נשמת חיים. נפש חיה היא צד הגוי שבאדם.

תרע קרא לשמיים, אמר להם, אתם תבדילו בין מים למים. עשו כך. כמ"ש, ויעש אלקים את הרקיע. שמים עשו הבדלה בין מים עליונים ומים תחתונים. אור הוא חַיּוּת של המוחין, מים חַיּוּת של הגוף כפי הסימן שבמוח האור הוא חשמלי, ובגוף הוא זרימת הדם. מאחר והאדם הוא עולם קטן, מלמד בריאת העולם על בריאת האדם.

קרא לארץ, אמר לה, הוציאי דשאים ועשבים ויבולים ועץ השדה. מיד, ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע לאכלה.

תרעא קרא לשמיים, אמר להם, יהיו בכם אורות ונרות להאיר על הארץ. כמ"ש, יהי מאורות ברקיע השמיים. קרא למים, אמר להם, אתם הוציאו רמשׂ דגים ועופות וכדומה להם. כמ"ש, ישרצו המים שרץ נפש חיה. ועל ידיהם של אלו השלושה נעשו כל מעשי בראשית, כל אחד למינו כל אחד ממלא תפקידו.

תרעב כשבא היום השישי, שבו נברא האדם, היו כולם מוכנים לברוא כבשאר הימים. אמר להם הקב"ה, אף לא אחד מכם יכול לברוא ברייה זו לבדו, כשאר כל הבריות שהיו עד כאן. אלא כולכם תתחברו יחד, ואני עימכם, ונעשה את האדם. כי אתם לא תוכלו לעשות אותו לבדכם. אבל הגוף יהיה שלכם שלושתכם, והנשמה שלי. נעשה אדם נאמר בלשון רבים, ואין כאן בכלל התיעצות, אלא מודיע להם, תפקידכם הוא בחלק הגוף, ואני יפח באפיו נשמת חיים. יש באדם את צד הגוף, זו הארץ, היינו הרצון לקבל שבו. השמים הם סימן לתכלית, והמים, הם החסדים שמאפשרים את החיבור בין תחתון לעליון, בין הגוף לנשמה. צד נשמתי באדם שרוצה להתחבר למקור, לקב"ה, וצד ארצי של עמי ארצות שפועלים רצונות ארציים גופניים.

תרעג ולפיכך קרא להם הקב"ה, ואמר להם, נעשה אדם אני ואתם, אני הנשמה, ואתם הגוף. וכך הוא, שהגוף הוא משלושתם, שהיו אומנים בשאר מעשה בראשית, והנשמה נתן אותה הקב"ה, שהשתתף עימהם בה.

תרעד בצלמנו כדמותנו. כמו שראוי לנו, אשר הגוף שנלקח מכם יידע ויידמה לכם, כאותה שנלקחה ממני, שהיא הנשמה. יידמה לי, שייפרד מדברי העולם, וחשקו ורצונו יהיו לעליונים הקדושים. אם תרצה לדעת אם פעלת עם צד הנשמה שבך, תרגיש שהבלי העולם הזה אינו מעניין אותך, אחרת זו פעולה של צד הגוף. כדי להבין את פנימיות התורה יש להקשיב באוזן של נשמה ולא באוזן של גוף. בתודעה הגשמים הדברים מבולבלים, וישנם זמנים שמקשיבים לנשמה, וזמנים שהולכים לפי תודעת הגוף.

תרעה עוד פירוש, בצלמנו כדמותנו. שהגוף שנלקח מכם לא יהיה בקיום לנצח, בסיבתכם כמו הגוף כשאר הבריות, שהוא כמו אלו הבריות שהוצאתם, משום שהוא עפר כשאר כל הבריות. והנשמה הקדושה, שאני נתתי בו, יהיה לה קיום לעולם, שאינה גוף, ותידמה אליי בקיום תמידי.

תרעו התירוץ הזה הוא בירורו של הדבר, משום שנמצא במעשה בראשית, שהיו אלו השלושה, שמיים וארץ ומים. ע"כ ייתכן שאמר להם הקב"ה, נעשה אדם, שהשתתף עימהם.

תערז רבי אלעזר בן רבי שמעון אמר יפה הוא, אבל יש לי עוד שאלה, הארץ לבדה לקחה כוח שלושתם, עד שהיו נמצאים בה ארבעה יסודות, אש רוח מים עפר. מהשמיים לקחה שניים, אש רוח. ומהמים אחד, מים.

ואחד שבה, עפר, הארץ, הוציאה הגולם של האדם, והקב"ה נתן בו הנשמה. כמ"ש, ויִיצֶר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים. הרי ששניהם, הארץ והקב"ה, השתתפו יחד לעשות אותו. ובגלל זה אמר, נעשה אדם. שהקב"ה אמר לה, עשי אֶת הגוף, ואני הנשמה. אמר רבי יצחק, כל הספק הזה שהיה לי בכתוב, עבר ממנו. רבי אלעזר מוסיף שהאדם נברא מכל היסודות, גם מהשמימיים. הרצון הוא זה שנברא, ומכל הבחינות של היש מאין, הרצון עשה את הגוף, מבחינת כתר ושורש עשה מהשמים.

תרעח עוד אמר רבי אלעזר, כעין זה שיתף הקב"ה את בני העולם בבריאת האנשים. כי שלושה שותפים באדם, האיש ואשתו והקב"ה. כעין זה, היו בבריאת אדה"ר, שמיים וארץ והקב"ה. שמיים כנגד איש, ארץ כנגד אשתו. ולעולם הקב"ה שותף עימהם. וע"כ כתוב, נעשה אדם, בלשון שותפות. ואין הקב"ה שותף עם שום ברייה שבעולם, זולת עם האדם. שנתן בו הנשמה. לאדם צד שותפות עם הקב"ה עם החלק הנשמתי שבו. המטרה היא דבקות בהשם, ואין דבקות אלא עם צד הנשמה שנתן הקב"ה. את הגוף נתנו השליחים של הבורא.

תרעט אמר רבי יוסי, ובשאר הבריות מי שותף עימהם, שהרי יש להם נפש חיה? אמר רבי שמעון, כוח האדמה, שהיא נפש חיה לכן גם לבעלי חיים ישנה הרגשה. אבל הקב"ה שותף עם האדם בלבד.

תרפ אמר רבי יהודה, אוי להם לרשעים, שאינם רוצים להידבק בשותפותו של הקב"ה, שאינם רוצים להידבק באותה הנשמה שנתן, אלא הולך ודבק בכוח הבהמות. כמ"ש, ואדם בִּיקָר בל ילין עיקר היא הנשמה, נמשל כבהמות נִדְמו. בל ילין, כלומר שלא רצה לעמוד באותו יְקָר ותפארת של הנשמה. אבל חטאתו שעשה, הוא שנמשל כבהמות, באותו הכוח שלהם. נדמו, כלומר הנִכְרת והנדמֶה מְהֵרה, ולא מתעלה למעלה. אומרים לאדם, בוא ללמוד על הנשמה, והוא בדמיון שלו מזהה את האני הבהמי שבו, אומר שאין לו זמן, ואינו מוכן לשלם ולתת יגיעה לאני הנשמתי האמיתי שלו. ​​ אדם כי יקריב מכם, יקריב את הצד דומם צומח חי שבו, לטובת צד האדם, שיכול להיות דומה לבורא. ​​ 

בראשית זוהר חדש רח - רי שעור 70

צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון

תרנא ויאמר אלקים יהיה מארת רבי פנחס פתח במקרא הזה, צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו. אמר רבי פנחס חזרנו על התורה כולה ולא מצאנו בתורה כולה, שבת שבע אם שלמה עשתה עטרה לשלמה. מהו, צאנה וראינה? היה לו לכתוב, בואו וראו, מהו צאנה?

תרנב אלא אמר רבי פנחס פסוק זה נקרא על אלו הצדיקים שנפטרו מהעוה"ז, אומר שלא מדובר בכלל על שלמה המלך, אלא על רעיון רוחני ונקברו בארץ הקדושה של ישראל. אמר רבי אלעזר ושיצאו נשמותיהם בארץ ישראל שהיו בארץ ישראל בשעת פטירתם. ועתידה בת קול להתעורר בכל ציוּן וציון שבבית הקברות. ואמרה, צאנה וראינה, צאנה מתחת לריקבון שבעפר ותתעוררנה משנתכן. המצבה נקראת ציוּן, והנקברות נקראות בנות ציוֹן. צאו מהקברים ותראו בעטרה שעיטרה לו אמו. ציון הוא היסוד, לימוד התורה, שהוא החיבור לנשמה. על האדם לעורר את הרצונות לקבל שלו, להוציאם מהקבר, מקום של קליפות בו אין הארה. רק כאשר נהנה האדם מהקדושה, אז הוא מאיר את הרצונות. ​​ 

תרנג צאנה וראינה. אמר רבי פנחס היינו זכאים אתם הצדיקים לראות בזיו כבוד העליון של המלך הקדוש, שכל השלום הוא שלו. אם אתם צדיקים, תוכלו לראות בזיו באור של המלך שהשלום שלו. וזוכים לזה בזכות עטרה, שעיטרה לו אימו, שפירושו, בזכות כתר תורה, שהכתירו לו הצדיקים בדברי תורה, בעוה"ז. היות ואדם למד בעולם הזה, והכתירו והמליך את הקב"ה על עצמו ונתן למלך כתר תורה אמר רבי אבהו אימו, כמו אוּמוֹ, האומה שלו. אוּמוֹ של הקב"ה הם הצדיקים ישראל הם האומה של הקב"ה.

תרנד ביום חתונתו. חתנות זו ממי היא? מי מיתחתן אמר רבי פנחס מהאום ההוא, חתונתו של אותה האומה שלו של הצדיקים. ביום חתונתו, ביום שנעשו מוכשרים לעשות מצוות התורה, שהיא שמחת הצדיקים. אמר רבי יצחק נעשו מוכשרים מ-13 שנים והלאה כמובן שאין מדבר על זמן גשמי, אלא על בחינות ודרגה רוחנית. כי ביום ההוא חובה על הצדיקים לעשות שמחת לב, כיום שהולך לחופה בגיל י"ג הם מתחתנים עם התורה. ובגלל זכות זו, עתיד הקב"ה לעורר אותם ולהעביר כרוז לפניהם בשמחה, צאנה וראינה בנות ציון. היציאה מהקבר, מהציון שעל זה נאמר צאנה וראינה, מדובר על מי שעדיין לא קיבל את דרכי התורה, היי טרם הגיע לגיל י"ג, ומעוררים אותו מלמעלה ואומרים לו צאינה וראינה, היינו אתה עדיין נחשב לבנות ציון, לאדם הקבור בתפיסת העולם הזה. זה משם ותראה בכתר תורה שעיטרו הצדיקים את הקב"ה, בכתר תורה שלמדו בעולם הזה. אומר לך בא צא מהתפיסה הכוזבת, בוא לחתונה עם הקב"ה, כנס לגיל י"ג שזו בחינת אהבה, ואל תתעסק עם הרצונות הפרטיים שלך.

תרנה יהי מאורות ברקיע השמיים. רבי יצחק אמר, כשהקב"ה מחיה את המתים, ויעביר הכרוז על כל ציוּן וציון, בה בעת יורדת הנשמה כאור, וכנר המאיר באורו של רקיע השמיים, על הגוף שהתעורר מהארץ. כמ"ש, יהי מאורות ברקיע השמיים, שמאורות הם הנשמות. להאיר על הארץ, על אותו הגוף היוצא מהארץ. מדבר על תחיית המתים, בגיל י"ג נפש רוח דנשמה, כך בתחיית המתים ירד ג"ר דנשמה וינתן בגוף, כלומר ברצון לקבל שבאדם

תרנו רבי אבהו אמר זהו זוהר הרוח השורה על הגוף להחיות אותו, ולהאיר החושך שלו. כמ"ש, יהי מאורות ברקיע השמיים. להאיר על הארץ, על הגוף, היוצא מהארץ. התפיסה הגשמית תחת זמן ומקום היא רק פרטים. הנשמה נותנת את הכלל. המוציא לחם מן הארץ, שמוציא את אותה חמימות ע"י נתינת נשמה, שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים

תרנז רבי יהודה בן פזי פגש ברב נחמן, שאל אותו שאלה, אותו הרוח, שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים איזו רוח תהיה זו, עונה רבי נחמן הוא רוח מהמַראָה של מעלה, כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות דעה נכונה אינה טכנית, אלא על הדעות שבאות מצד הנשמה ולא מצד הגוף, כי דעת באה מקשר, מזווג, וכדי לראות המשותף יש להתחבר. אדם רואה רק את עצמו, כסימן לדוגמא כשהוא מתרגז. ומאין לנו זה, כמ"ש, ונתתי רוחי בכם וִחְייתם. לא כתוב, ונתתי רוח בכם, אלא, רוחי, אותו הנאצל מהמראה שלו מהתפיסה האלוקית ולא מהתפיסה הפרטית של תודעת הגוף. וכתוב, ואת רוחי אתן בקִרבכם. ואח"כ יהיה סימן ידוע בעולם. כמ"ש, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הזמן יהיה כזה שיראה לנו את הנקודות הנכונות והסימנים הנכונים של כל פרט ומקרה דרך הכלל. כמו שכתוב ביום חתונותו, ישנם מועדים בהם קל יותר לזכור ולבוא לבחינה הנפשית של חתונה, של חיבור, ביום שבו נעשים מוכשרים לעסוק במצוות התורה כשבנוסף למעשה החיצוני של המצווה, בגיל י"ג מוסיפים כוונה, ומעוררים את הלב לרצון לדבקות ואהבת השם. הכוונה בק"ש היא קבלת עול מלכות שמים. שמים מייצגים את התכלית, ואני מכוון לשאת בעול המכוון להגיע בדרך ישר לתכלית.

צאינה וראינה מדבר על מי שעדיין לא מכוון לתכלית, והוא קבור בתפיסה הגשמית, אותו מעוררים ואומרים לו צאינה מהגאווה ומהרצון לקבל לפרטיות.

תחיית המתים היא הוצאת הרצונות שלא כיוונו לרצון האלוקי, כדי לתת להם הזדמנות לתקן דרך לימוד פנימיות התורה. לימוד שמביא לדעות נכונות. לא לידיעות שכליות, אלא דעה שהיא חיבור הגוף לראש. מבחן האדם הוא לאיזה כיוון הוא מפנה את רצונותיו, האם לעצמו או לעשות נחת רוח לבורא יתברך. כל כוחות הנפש באדם הם כמו מאורות שצריכים להאיר על הארץ, על הרצון. יש לעשות תחיית המתים לרצונות הארציים, ולהגיע לתפיסה וחיבור לתפיסה האלוקית.

נעשֶׂה אדם

תרנח ויאמר אלקים, נעשֶׂה אדם בצלמנו. רבי אבהו פתח מה אנוֹש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותְחַסְרהו מעט מאלקים למה אתה עושה את האדם כל כך גדול. רבי תנחום אמר בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם, התייעץ עם המלאכים הסובבים את כיסאו, ואמר להם, נעשה אדם. אמרו לו, ריבונו של עולם, מה טיבו של אדם זה, מה אנוש כי תזכרנו. כשרוצים להוציא את צד האדם מכל אחד מאיתנו באים המלאכים ושואלים למה. האם בכלל צריך הקב"ה את הסכמת המלאכים לעשות אדם, עצם השאלה לא ברורה, האם צריך הקב"ה להתיעץ אתם. בזמן אנוש התחילו ע.ז ברגע שראו את הכוח שבכוכבים, ובמשך הזמן אמרו שהשליחים של הקב"ה הם הכוח והחלו לעבוד אותם

תרנט רבי בוטא בשם רבי בו אמר, חזרנו על כל התורה כולה ולא נמצא שיתייעץ הקב"ה עם המלאכים לעולם, על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות.

תרס ועוד מצאנו שאין למעלה ולמטה מי שמשיג דעתו של הקב"ה. וכשהם רצים להשיג, מיד חוזרים לאחור מהשגתם. כמו עוף, שפורח וחוזר למקום שהוא שורה. כך המלאכים, עד שחוזרים ואומרים, ברוך כבוד ה׳ ממקומו. וא"כ, איך ייתכן שהקב"ה יתייעץ עם המלאכים?

תרסא עוד אמר רבי בוטא, מצאנו שהקב"ה ברא את האור הראשון, ומהאור הזה ברא שאר המשמשים שלו ברור שהסיבה גדולה מהתוצאה. ואם לא התייעץ עם האור הראשון שנברא בתחילה, כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו, כש"כ שלא היה צריך להתייעץ, כשבא לברוא את האדם, אשר אדם להבל דָמה. האדם הוא דבר קטן, איך אתה אומר לי שבא להתייעץ אתו, כאשר אפילו עם האור שנגנז הגדול פי כמה וכמה מהאדם, לא התייעץ אתו.

תרסב אמר רבי יצחק, עזוב את רבי בוטא, שעם בעלי הברייתא נתן מדורו. אמר רבי בוטא, אני לא זכיתי להיות מדורי עמהם, עם בעלי הברייתא, אבל הקושיה היא שלהם. באמת חשבת שהקושיה באה ממקום יותר גבוה, ועדיין השאלה עומדת. וכשרוצים תשובות הולכים לרבי שמעון

תרסג ותירוץ ששמעתי על מה שכתוב נעה, כי אמר רבי בו כמו שהמלך, שהיה שליט על הכול, ורצה להראות עצמו, שכולם כלולים בו, והוא הכול, דיבר על עצמו בלשון רבים. כך הקב"ה, כיוון שרצה להראות, שכל העולם שלו, והכול כלול בידו, אמר לשון רבים, להראות שהוא הכול. אמר רבי יצחק, אם שמעתי תירוץ זה כל ממרומים הייתי אומר שהוא יפה. במילים עדינות אומר של מתיישב התירוץ

תרסד רבי שמעון בן יוחאי בא לטבריה מקום המלכות, מקום הטבור, בצמצום ב מקום החזה, לטהר כל שווקי טבריה את רשות הרבים שנק שווקים. מאחר ומלכות עלתה לבינה, צריך לטהר את רשות הרבים. ראו אותו רבי פינחס ורבי יצחק, אמרו, עד מתי נשב בקיום אחד, ולא נוכל ללכת, אמרו נשאל את רשב"י. עד מתי אנחנו חושבים בקו אחד

תרסה בא רבי אבהו, אמר לרבי שמעון, אם לא נשמע תירוץ על דבר זה, הנה יש פתחון פה אל המינים שמתנגדים לתורת ישראל בפסוק הזה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. שכתוב, נעשה, בלשון רבים.

תרסו אמר רבי שמעון כתוב, החירשים שְׁמָעוּ והעיוורים הַביטו לראות עונה להם רבי שמעון, מה נדמה לכם האם מדובר על סיפורים, על חיצוניות. האם לעיוורים ולחירשים אמרה תורה את זה? אלא עיוורים פירושו עיוורים בתורה, שיש לפניהם דרך הישר, והם הולכים אורחות עקלקלות כעיוורים, ואינם יודעים עיקר הדבר. כפי שאומר רבי חיים ויטאל על הרוצים ללמוד גמרא בחיצוניותה, כעוורים מגששי קיר. הם העם הולכים בחושך. רבי שמעון הוא רק פרסונל, הוא מייצג נקודה פנימית באדם שתופסת את הזוהר העליון דרך נשמתו. לרשב"י מתחברים דרך הפנימיות. רשב"י זה לא מנגל חיצוני בל"ג בעומר, אלא לימוד של השבה אל הלב את הרצון העליון. אל רשב"י מגיעים כאשר מפנימים שלא ניתן לתפוס נכון את המציאות בקו אחד, אלא דרך קו אמצעי משלושה קווים, הוא דרך המלך לדבקות ואהבת השם.

בראשית זוהר חדש רה - רז שעור 69

יהי מאורות

המעשה של העליון, הוא הנשמה של התחתון. כשמנשקים יד של צדיק, זהו סימן, שהרי ידי העליון הם כוח הנשמה שבתחתון, סימן לומר שכל חַיּוּת באה בזכות הצדיק. לכן יום הילולה של צדיק, הוא תזכורת נפשית, לאור הגדול, לנשמה בה זכינו בזכות הצדיקים, שבמותם נקראים חיים.

עשה לך רב אומר שאדם בא בביטול ומקבל אמונת חכמים, עשיה שהיא בחינת מעל טעם ודעת, בלי לערב את שיכלו. כך עליו לפעול, ככל אשר יורוך, כמו למשל ההוראה ללמוד תורה בלילה.

תרמז בא רבי אבָּהו לנשק ידיו של רבי אלעזר. אמר, עתה ידעתי שבאמת מאֹרֹת הזה חסר השמש הוא אור חסר שרק משמש כשליח שלא עליון ממנו, וצריך להיות חסר יותר מזה. אוי לעולם כשתצא ממנו, כי עד היום הזה שאלתי את זה, ולא מצאתי עיקר הדבר אלא רק עתה. אותה הדרך שיצאת בה, יהיה לי סימן של ברכה, על שפגשתי אותך.

תרמח ישב עימו עם רבי אלעזר שלושים יום ולמד כל ספק ושאלה שהיה לו. ולימד אותו שישים טעמים בפרשת בראשית. והלך לדרכו. היכולת ללמוד לא תלויה רק ברב, אלא גם בגמישות מחשבתית והשקעה של הלומד. שלושים יום היא בחינת החידוש של הלבנה. כאשר אומר שלמד כל ספק ושאלה שהיה לו, מלמד שהתרת ספק היא רק ע"י הוודאי, שהוודאי הראשוני הוא הבורא יתברך.

תרמט מצא את רבי חייא. אמר לרבי אבהו, בבקשה ממך, שאטעם ממתיקות הדבש הזה, שינקת מגזרת הקדושים העליונים.

אמר לו, לולבים של ראש הדקל, וסובאות הדבש, אינם מתיישבים יחד. ואע"פ כן, לימד אותו. אתה מבקש לקבל חוכמה, שבכלל הכלי אצלך אינו מוכן, שלולב עדיין אינו בשלב שהוציא פרי.

פירוש. רבי חייא עוד לא היה תלמיד חכם, אלא היה דומה כחֲרויות של דקל, העתידים להוציא פירות. אמר לו רבי אבהו, שיש עוד מרחק רב, בין חרויות הדקל ובין הדבש, היוצא מהתמרים שיצמחו על ידו. ולפיכך, עוד אינו ראוי לשתיית הדבש. אומר לו שעדיין אינו ראוי להבין דברים אלו.

תרנ בכה רבי חייא ואמר, אני נודר ומקבל על עצמי, שמטרם שאלמד לפני בעלי הברייתא העליונה, לא אשוב מכאן. ישב שם 12 שנים. כשבא, קראו לו רבי חייא הגדול גדולה היא חסד, מדרגת אברהם אבינו. אור הגנוז לצדיקים לעת"ל. כמ"ש, אור זָרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. על התלמיד להיות עקשן בדרך השם, ולהיות מוכנים לשלם ולתת יגיעה עד שמשיגים. ​​ י"ב שנים הוא זמן החלוקה. כך נדר רבי חייא נדר שיקדיש י"ב שנים ללמוד על כל הספקות, וכך ישב רשב"י י"ב שנים במערה, במצב קטנות וביטול לעליון.

ד׳ חכמות:

א. חו"ס דא"א, שעליה כתוב, האור שורה עימו, כי נסתמה בא"א ואינה נגלית לתחתונים מעצמותה.

ב. הבינה שחזרה להיות חכמה, נהר היוצא מעדן, ונקראת ל"ב נתיבות החכמה. מקבלת הארת חכמה מחו"ס, בעת שחוזרת לראש א"א.

ג. החכמה שבז"א, הנקרא שמש, שמקבל ו"ק דחכמה מבינה. ד. המלכות, המקבלת הארת הו"ק דחכמה מהשמש, ז"א. והמלכות נקראת נרתיק של השמש. כי אין מגולה מהארת חכמה שבשמש, אלא רק לפי שיעור הארת הנרתיק, שזה המלכות. שרק בה מתגלה החכמה ולא במקום אחר. דרך ל"ב נתיבות החכמה מקבלים ו"ק דחכמה, ובז"א זה ו"ק דו"ק

ההפרש בין ד׳ החכמות. חו"ס דא"א אינה מאירה למטה ממקומה, אלא הארתה מגיעה לבינה בעת שחוזרת לראש א"א, שמקבלת כשהיא במקום החכמה דא"א, ורק הארתה. באופן שחו"ס היא עצם אור החכמה, והבינה היא בעצם חסדים, ורק כשהיא במקום חו"ס מקבלת ממנה חכמה. החכמה העליונה שקיימת נמצאת במקום אותו לא ניתן להשיג, לכן חייב האדם להקטין עצמו ולהסכים לקבל חכמה יותר קטנה, ולהסכים שיש דבר גדול מאיתנו.

אמנם במקום בינה עוד אין גילוי לחכמה, אלא היא משפיעה לז"א, שנקרא שמש. וז"א משפיע אותה למלכות, נרתיקו של השמש. באופן שכל גילויי החכמה, שהיו בג׳ החכמות הראשונות, לא היו אלא להשפיע אל המלכות, כי למעלה ממנה לא תוכל החכמה להתגלות.

גם נודע שהג"ר של חכמה ב', הוא או"א הפנימיים שנגנזו. וכל מה שמאיר בחכמה זו, הוא רק ו"ק דחכמה אור ג"ר דחכמה גרם לשבירת הכלים, והוא האור שפיתה הנחש את חווה לקבל. ולפיכך נבחן, שגם מה שחו"ס מאירה מהארתה אל הבינה הזו בעת שהיא במקומה, אינה יותר אלא מו"ק דחכמה. וזה מספר 60,000 מאה אלף זה כבר ג"ר, כי הו"ק, חג"ת נה"י, כל אחד כלול מעשר, שישים ספירות, וכל ספירה שבחכמה אלף. וגם הארת הפנים דא"א מתחלקת לג"ר ולו"ק, שהם 375 אורות, שהג"ר 300, והו"ק 75.

ואינו ראוי להיקרא שלם, אלא אותו האור שהוא חכמה א', חו"ס דא"א, שהאור שורה עימו במקומו, ואינו מאיר למטה ממנו, והוא חכמה השלמה, חכמה דאו"י. כי אותו האור שנגנז לצדיקים, החכמה ב', בינה שחזרה לראש א"א ונעשתה חכמה, הוא אחד מ-60,075 חלקים, מהאור השורה עם הקב"ה. שאפילו בינה החוזרת לראש א"א, אינה מקבלת מג"ר דחו"ס, אלא מהו"ק דחו"ס, שהם 60,075.

וגם הו"ק דחו"ס שמקבלת הבינה, אינה מקבלת כולם, כי הבינה אינה מקבלת החכמה בשביל עצמה, כי היא ח"ח, ומקבלת חכמה רק בשביל שיגיע לז"א ומז"א למלכות כמו אדם שמחפש רק להשפיע בלי לקבל לעצמו. אשר המלכות לבדה היא בית הקיבול לחכמה. ולפיכך הבינה לוקחת מהארת הו"ק דחו"ס רק חלק אחד, כשיעור הנצרך אל המלכות.

ואותו החלק של החכמה שהבינה מקבלת, מתפשט בכל ע"ס דבינה, והג"ר שבהם נגנזו, שהם או"א הפנימיים שנגנזו. והו"ק שבהם מאירים בה, שהם 60,075. שמהם מקבל ז"א, הנקרא שמש. ואור השמש, ז"א, הוא אחד מ-60,075 חלקים מהאור הגנוז לצדיקים לעוה"ב, שהשמש מקבל רק מהו"ק דבינה, שהוא 60,075, ולא כולם, אלא לפי שיעור המלכות, חלק אחד מהם. השמש הוא בחינת השכל של האדם, שעליו להיות עניו, שזה רק חלק קטן מהאור העליון.

ואותם ו"ק דחכמה שבבינה נבחנים לאור הגנוז, כי אינם מגולים אלא לצדיקים שזכו לעוה"ב, לבינה. אבל לאותם הצדיקים, שעוד לא זכו לבינה, מגולה רק חלק אחד מהם, חלק המלכות, המושפע משם אל השמש, ז"א. לכן השמש אינו מקבל את כולם, אלא רק מה שמגיע אל המלכות, שהוא חלק אחד מהם. היכולת של האדם לקבל היא לפי מה שמשער בליבו את גדלות הבורא. אדם כזה לא שואל מה אני רוצה, אלא מה השם רוצה, זה ענינו.

ולפיכך אמר הקב"ה, לא יקשה לכם, שכתוב מארת בלי ו׳, שאינו שלם, שהשמש אינו מקבל כל ה-60,075 החלקים, אלא רק חלק אחד מהם. כי אני לא עשיתיו יותר, אלא לְמה שכתוב, להאיר על הארץ, כי כל אור החכמה לא נמשך אלא לפי שיעור הקבלה של המלכות, הנקראת ארץ, להאיר על הארץ, וע"כ אין השמש מקבל אלא חלק אחד מהם, לפי שיעור בית הקיבול של המלכות.

אמר רבי יצחק, האור הגנוז לצדיקים, שגנוז ואינו מתגלה לצדיקים, גם בעוה"ב, אלא לעת"ל, בגמה"ת, הוא הג"ר דחכמה, הגנוז לגמרי באו"א הפנימיים שנגנזו, ואינם מאירים אף לצדיקים. וראיה מהכתוב, אור זרוע לצדיק, שמשמע, שגם בשביל הצדיק הוא אור זרוע, אור גנוז ואינו מגולה, הג"ר ממש, או"א פנימיים, המכונים, לעת"ל לעתיד לבוא זה ג"ר דבינה, אחר שזוכים לצמצום א, ומתבטל צמצום ב. עולם הבא זה ז"ת דבינה, גדלות של צמצום ב' זה האור שיש לאו"א. לעתיד לבוא זה האור שיש באריך אנפין. כאן שואלים איזה אור גנוז. רבי אבהו מדבר על לפני שבילע המוות לנצח, בזמן שנמצאים בעולם הבא, אך עדיין לפני גמר תיקון השלם. באלף השמיני נקבל גם ג"ר דבינה.

ישנם כמה סוגי חוכמות בעולם אצילות, זהו מקום ההשראה העליונה, המקום המתוקן של האדם. האני הכוזב של האדם, הוא כל עיוותי החשיבה הפרטית שלו. כדי לתקן עיוותים אלו, יש לבוא בביטול לרב, לתובנות גבוהות, וכל אחד מקבל לפי מדרגתו בלבד.

אל לו לאדם לעשות עניין מעצמו, כל האור שהוא מקבל הוא חלק זעיר ביותר מהחוכמה העליונה. עליו לבוא כקטן בפני גדול. מה חושב עצמו אדם כמבין, כאשר צדיק גדול זוכה לדעת רק חלק אחד מלמעלה משישים אלף חלקים.

בראשית זוהר חדש קצט - רא שעור 67

יהי מאורות

כשבא הקב"ה להאריך את חייו של אחז, שינה את מיקום הכוכבים, כלומר, השליטה וההשגחה על הקורה בארץ, ניתנה לשליחים של הקב"ה, הכוכבים.

שתי בחינות הסתכלות על המציאות, ממעלה למטה, וממטה למעלה. נדמה לאדם שהזמן זז, וכך ישנה אשליה אופטית שהשמש זזה ממזרח למערב. השמש שמייצגת את הזמן עומדת, וכך האדם זז ונע בתוך הזמן. מה שמשתנה זו התודעה של האדם, חידוש הצורה בתפיסה, וכסימן, ישראל מונים ללבנה שמתחדשת תדיר ובכך מתאפשר להם להתחדש ולעשות עבודתם כשותפים לבריאה.

מחזור היממה מאפשר לאדם ללמוד ולהכין עצמו לעבודת השם, ע"י ההשגחה וההסתרה של החושך. כאשר שוכח האדם שאין עוד מלבדו, ההסתרה מאפשרת לו להרגיש כאילו הוא הכוח הפועל.

תרכא וכזה, הולך אורו ויורד ומבדיל בין המים שמתחת למי אוקיינוס, ובין המים ההולכים למעלה, ומבדיל באמצע מימי הים, לעכב צינור של מים היוצא מגיהינום, שלא יעבור להזיק לבני אדם כלומר תפקיד השמש הוא ביחס לבני אדם. ולפיכך לא נקרא השמש, אלא לשַׁמש בני אדם, שמשום זה הוא נקרא, שמש. שמש המשמש את הכול. אמר רבי אלעזר אם אור השמש לא היה רוחץ עצמו בים אוקיינוס שוקע, היה שורף ומדליק את כל העולם. לכאורה נראה כציור שהשמש שוקעת, ובכך מאפשרת שאור הלבנה יאיר, וניתן יהיה להשיג את אור האמונה. לו הייתה רק השמש מאירה כל הזמן, לא הייתה אפשרות להשיג את האמונה. ההחשכה שבאה בהנהגת השם באה כדי לא לשרוף את בני האדם. שקיעת השמש מסמלת באדם, שתהליך יורד ועליו לעבד אותו ובזמן הלילה להשיג את האמונה, לקבל עוד אור לעיבוד לקשר מחדש.

תרכב השמש עולה מתחת לארץ הזריחה, ומגיע למדרגה הנקראת קַרְבוּסא, בלשון יוון. ומאותה מדרגה מתחיל לעלות למעלה, וקול גלגליו במסעו נשמע לכל הרקיעים, שילכו עם השירה שאומר. ולא היה אדם ששמע קולו, חוץ ממשה, שהיה נאמן המלך, שכתוב עליו, בכל ביתי נאמן הוא. ויהושוע, שהיה משרת משה. נאמנות משה אומר שכל מה שבא לעולם הוא לעשות שליחות השם, כאשר יהושוע משמש אותו בתפקידו.

תרכג וכשהיה צריך לו יהושוע לעשות מלחמה, ושמע קול נעימות ונהימת השמש, לא היה יכול לסבול. כמ"ש, ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום. דום מלומר שירה. דום מקול הנעימות והנהימות שלך. כי היה שומע קול נסיעותיו במסעיו, ולא היה יכול לסבול. באו מספר מלכים להילחם בגבעון שהייתה בת ברית ליהושוע, שפקד על השמש לעצור כדי שיוכל להשלים המרדף אחרי האמורים. היה נס לעיני כל העם. יהושוע הוא בחינת הלבנה, בא להגיד לשמש דום, מפני שהוא רוצה לעשות את העבודה.

תרכד 640 מסעות עושה השמש, כחשבון שמש, בין יום ולילה. ומסובב בסיבובו כל העולם. וצריך את זה, כדי לרכך ולחמם הארץ, ולדשן העשבים והיבולים, ולהצמיח פירות ואילנות.

תרכה אמר רבי יהודה כעין שהוא למעלה, עושה הקב"ה למטה. מה למעלה בעולמות העליונים שמיים אף למטה שמיים. ונקרא שמיים, אותיות אש ומים חיבור ב הפכים. השמים המראים לנו את התכלית, לכן אדם הרוצה להגיע לתכלית עליו לחבר את האש, הרצון לקבל עם החסדים, המים ההשפעה. התכלית היא לקבל בעל מנת להשפיע.

תרכו אמר רבי יצחק מכאן הכתוב, עושה שלום במרומיו. לא כתוב, במלאכיו, אלא במרומיו, בשמיים, בקו האמצעי האו הרקיע. משום שהם אש ומים. ועושה שלום ביניהם. וכעין זה השמיים של מטה, שהם אש ומים.

תרכז וחוזר הרקיע מתחת לארץ, ומחמם האדמה מחמימות האש שברקיע והשמש. ומוריד הקב"ה את המים על הארץ, ומקרר האדמה. והקרירות מסייעת את החמימות שלמטה. הקרירות והחמימות מולידות ומצמיחות את הארץ. והכול ברא הקב"ה לתועלת בני אדם. התרחבות מחימום האדמה, התכווצות מהקירור, הם סימן בין השכל המכווץ לרגש המתפשט, תנועה זו מקדמת את האדם.

תרכח רבי אבהו ורבי חייא רבי נתן היו הולכים בדרך. אמר רבי נתן השמש נאצל אורו מזיו המראָה שלמעלה, והאור שבו אינו שלו. זה משמע משכתוב, יהי מאורות. היה לו לומר, יהי אורות. אמר רבי זירא, מאורות מלשון מן אורות. האות מ' מורה מן, תוספת למילה אורות.

תרכט אמר רבי חייא בא להסביר את דברי רבי זירא אל תתמה על מה שאמרו, שאור השמש אינו מעצמותו של השמש, כי התורה נאצלה מחכמה העליונה, והשמיים נאצלו מאותו הרקיע העליון, שעל ראש החיות. וכעין זה כשאתה תסתכל, תמצא, שכל מה שלמעלה ושלמטה, נאצלו זה מזה, והקב"ה על הכול. ומכיסא הכבוד התחילו להיאצל זה מזה. וכיסא הכבוד מהקב"ה. וכולם כאפס נחשבים כנגדו. כמ"ש בדניאל, וכל דיירי הארץ כלא חשובים. ולפיכך אין לתמוה אם השמש מקבל אורו מעליון ממנו. כי כן נוהג למעלה ולמטה. באדם המאורות הם כמו הנפש השכלית והלב, שמובן שהם באים מלמעלה ונובעים מ-אורות גבוהים.

תרל אמר רבי זירא, שלא יקשה עליך שאור השמש הוא מעליון ממנו. כי כמו שהראש שלנו ראש הישיבה, להבדיל מהמאורות העליונים, מתחיל בתחילה ללמד תורה אל המתרגם שחוזר בקול רם לקהל את דברי הרב, המפרש דבריו לאחרים, והמתרגם מפרש לסמוכים אליו, והסמוכים אל הסמוכים אליהם. נמצא כשנגמר לימוד ההלכה, כולם תלויים מהראש. וכעין זה נמצא למעלה ובכל העולמות, שנאצלים זה מזה, וכולם תלויים מהקב"ה.

תרלא אמר רבי אבהו משה נאצל מהזיו העליון. יהושוע נאצל ממשה. הזקנים נאצלו מיהושוע. הנביאים נאצלו מהזקנים. הנשיאים וראשי העם נאצלו מהנביאים. וכן כולם זה מזה. זוהי המסורת, שמוסרים מהרב לתלמיד שמקבל על עצמו את מה שנמסר לו

תרלב בעוד שהיו הולכים, פגשו את רבי אלעזר. אמרו, הנה אחד מאלו הראשים בא. אמרו לו, השמש, אורו נאצל מזיו המראָה של מעלה. אמר, כך הוא.

תרלג פתח ואמר מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. הנה קורא לה מעיין, ואח"כ באר, ואח"כ נוזלים. בפסוק הזה יש להסתכל. כי המעיין הזה, המלכות, נמשך מהבאר, היסוד, הנמשכת מהנוזלים, ספירות דז"א, המזילים המים, השפע.

והנוזלים, ז"א, נמשכים מלבנון, חו"ב. כי לבנון הוא אותיות ל"ב נון, הרומז על ל"ב (32) נתיבות החכמה ונו"ן (50) שערי בינה. לדעת, שכולם נאצלו זה מזה. כך השמש, אין אורו שלו, אלא שנמשך אליו חוט אחד של זיו, המאיר אל השמש.

בראשית זוהר חדש קצו - קצח שעור 66

יהי מאורות

מלמד הילד, נכדו של רבי חייא, שכל מי שעושה את תפקידו על פי השם, שמו חקוק למעלה, אך מי שפועל לפי שרירות ליבו בלי הנקודה הנפשית שמאירה להם לכל הרצונות, אין להם יסוד שמנחה אותם, פועלים לשוא.

ביקש משה להיכנס לארץ כדי לקיים המצוות התלויות בארץ. עונה לו הקב"ה שלא קיום המצוות במעשה הוא כל העניין, ישנו משהו מעבר למעשה, שנשמת משה זכתה בו, זכות שתחולק לצדיקים, בזכות שהיה רועה נאמן שהסכים למות למען הכלל.

משה רבינו הוא המנהיג, שאינו רואה כל טעם בחייו או במצוות שצבר, אלא אם כן הוא מביא את צאן מרעיתו לרצון ישר-אל. לשם כך מוכן הוא אפילו למחות את שמו.

תרח הילד ששמע, שחושבים עליו שהוא שד, השיב ואמר, יהודי אני, ואבי, רבי חייא הגדול, היה מלמדני פסוקי שה"ש, ופרשת בראשית. ואבי מת, וגנבו אותי גנבים. ועתה ניצלתי מהם, וברחתי להר הזה.

תרט בכה רבי יוסי ואמר, אוי בן, בנו של רבי חייא הגדול, הולך כך. לקח אותו בידו, והלכו. אמר לו, אמור בני, מה היית עוסק עם אביך? אמר, בפרשת יהי מאורות ברקיע השמיים הייתי עוסק. אמר לו, מה היה אומר אביך בפרשה?

תרי פתח הילד את פיו ואמר, באר חפרוהָ שרים, כָּרוהָ נדיבי העם במחוקק במשענותם. שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, ע"י שלושה רועים אחים, משה אהרון מרים. בזכות משה היה המן יורד לישראל. בזכות אהרון היו ענני הכבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים הייתה הבאר הולכת עימהם.

תריא מתה מרים, נפסקה הבאר, וכמ"ש, לא היה מים לעדה. מת אהרון, נלקחו ענני הכבוד. ובזכות משה חזרו שלושתם. ואבי היה אומר, ששלושתם, צורותיהם חקוקות ברקיע, שתאיר זכותם על ישראל. כמ"ש, וייתן אותם ברקיע השמיים להאיר על הארץ.

תריב שאולה הילד ומאין לנו ששלושתם חקוקים ברקיע? בכולם כתוב שמתו, על פי ה׳. ובמרים לא כתוב, על פי ה׳, מפני שאינו דרך העולם. אלא אמר אבי, בכולם כתוב, שָׁם. ותמת שם מרים. וימת אהרון שם. וימת שם משה. וכתוב, ויהי שם עם ה'. משמע, ששלושתם חקוקים ברקיע עם ה'. למות בחוץ לארץ זו בחינה של מי שאין לו אלוקה, וזו מצווה גדולה למות בארץ. שואל למה מת משה בחוץ לארץ, הרי הוביל את העם והכין אותו לכניסה לארץ.

תריג מת משה בחוץ לארץ, להורות שבזכותו יקומו לתחייה מתי המדבר. אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אכנס לארץ לקיים מצוותיך. כי כתוב, כי תבואו אל הארץ. וכן, והיה כי תבואו אל הארץ. ששם הוא קיום המצוות.

תריד אמר לו הקב"ה, מה שהוזהרת לעשות המצוות בארץ, משלים אותך, נחשב לך כאילו קיימת אותם בפועל. ומה שיעשו ישראל בארץ ישראל, יהיה חלקך עימהם. אומר לו הקב"ה, לגביך יהיה כאילו קיימת את המצוות בארץ כמ"ש, לכן אחלק לו ברבים, שייקח חלקו בין צדיקי ישראל. ואת עצומים יחלק שָׁלל, אלו הם האבות. שייקח חלקו עימהם. ולמה? כמ"ש, תחת אשר הֶעֱרה למוות נפשוֹ.

תרטו לא מצאנו רועה שימסור נפשו על צאנו, כמו משה. שאמר, ועתה אם תישא חטאתם, ואם אַין מְחֵני נא מסִפְרך אשר כתבת. מהו, מחני נא? מהעוה"ז ומעוה"ב. לקיים, תחת אשר הערה למוות נפשו. משה רואה את כל המציאות שלו, שייכת לעם ישראל.

תרטז ואת הפושעים נמנה היינו ונקבר עם מתי מדבר, שהיו רשעים לפני הקב"ה. וכתוב, והוא חֵטא רבים נשא, שלא זז משם עד שמחל להם הקב"ה. ולפושעים יפגיע, שהִרבה תפילתו עליהם.

תריז ומשום זה שלושתם, משה אהרון ומרים, חקוקים למעלה. בא רבי יוסי ונישק אותו. והרכיב אותו על כתפו ג׳ מילין. וקרא עליו, וכל בנייך לימודי ה׳.

תריח אמר רבי שמעון לא עשה הקב"ה את השמש, אלא בשביל שימוש בני אדם. ב-390 מקומות היישוב של הארץ הולך השמש. עולה ויורד. ומדרגות ומעלות ידועות יש לו. כמ"ש, הנני משיב את צל המעלות, אשר יָרדה במעלות אָחָז.

תריט אמר רבי יוסי אמר רב, למדנו מראשי הישיבה שהעולם הוא עגול ככדור הזה. וכשהשמש יוצא ממזרח, הולך בעיגול עד שמגיע מתחת לארץ. ואז נעשה ערב. ובאותה שעה הולך ויורד בגלגלים של מדרגות ידועות, ויורד וסובב כל הארץ וכל היישוב.

תרכ וכשהשמש יורד ומתכסה מאיתנו, נחשך לנו, ומאיר לאותם היושבים מתחתינו, לאותם שהם מהעבר השני של הארץ, מתחת לרגלינו. וכן הולך ונחשך מצד אחד, ומאיר לצד השני שמתחתיו, לפי היישוב והעיגול של הארץ, סביב סביב.

בראשית זוהר חדש קצג - קצה שעור 65

יהי מאורות

במיעוט הלבנה מבחינה נפשית, גזר הקב"ה שבהרגשה תהיה שליטת השמש, היינו הגילוי של הרצון לקבל, שנותן את כוח ההשתוקקות, כמו שהבורא נותן את הרצון לקבל. והוא ימשול בך, כלומר תפקידך יהיה שלמרות שההשתוקקות שולטת בך, תהיה כפופה לאמונה.

צד הנקבה שבנפש, הצד המחלק, המדעי, חייב להיות כפוף לאמונה שהיא השורש לחלוקה. לכן חודש ניסן, הנס בו קונים אמונה, הוא חודש שהוא אב לי"ב חדשים, אביב.

עשיו, צד השמאל הוא רק המשקולת המאמנת את האדם לבוא לאמונה למרות ההשתוקקות והרצון לקבל שבו. הביטחון שיש לצדיק, נובע מהיציאה מתפיסת התודעה הגשמית, שאז אין מה שמעכב אותו מקבלת האור, שלא הרצון לקבל מנהיג אותו, אלא האמונה.  ​​​​ 

תקצז אמר רבי יהודה, ביטחון הצדיקים ושמחתם כשיוצאים מהעוה"ז בכישרון מעשים כשרים. וכשבאים לעיין בנשמה, אין מעכבים אותה מלהיכנס לגן עדן מאחר והכינה את הכלים הראויים לקבלת החכמה. ואומרים לה, כולך יפה רעייתי. הצדיק אומר זה על הנשמה שבו, כולך יפה רעייתי, מנהיגתי, כי לא הרעתי לך במעשים רעים, כמ"ש, ומום איך בך. מי יכול להגיד על עצמו שנשמתו יפה ומום אין בה. והרי אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, אלא צריך אדם להסתכל בהווה באיזה מצב נמצאת הנשמה, ואם הוא יכול להסתכל באופן כזה, עליו לדעת שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל, ואם מסוגל להתגבר על הרצון הגופני, יוכל לראות אותה בלי עיוותים, יראה שמום אין בה. הדרך של הסתכלות האדם קובעת איפה יהיה בגן עדן.

תקצח ויאמר אלקים יהי מאֹרֹת מדובר על ב הכוחות שבנפש כח הנשמה וכח התפיסה המדעית, של המצב, של המקרה. למה כתוב מארת חסר ו׳? אמר רבי יהושוע בן לוי זו תפילת הצדיקים שיצאו מהעוה"ז, כדי שלא יתעכב שׂכרם לעוה"ב. והם מתפללים, יהי מאורות, שהנשמה תהיה ברקיע השמיים, בגן עדן. וכתוב, דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה, זו מעלתם של הצדיקים, שהם למעלה על כל המעלות. כתוב מארת חסר וו כדי להורות שיש להתאמץ ולהתפלל להשיג וו זו, שאם לא כן, אין כניסה לגן עדן.

תקצט מהו עליו, שכתוב, כמראה אדם עליו מלמעלה? אמר רבי יצחק הוא יעקב, שמעלתו למעלה. שואל, איך משמע שהוא יעקב, אומר גזירה שווה

תר אמר רבי חייא בר יעקב אין בכל לילה ולילה, שאין הכרוז יוצא ואומר, עלו חסידים, בואו וברכו ליוצרכם. כמ"ש, וחסידיך יברכוּכָה, כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. כדי להודיע לבני האדם גבורותיו. שיקבלו אותו כמנהיג, כקטן המתבטל בפני גדול

תרא שנו חכמים, פעם אחת היה ר יוסי הולך בדרך, פגש אותו ר ירמיה, והלכו ביחד. פגשו באותו הר והיה ההר מפחיד אותם. א"ר יוסי לרבי ירמיה, נאמר דברי תורה ונלך.

​​ תרב אמר רבי חייא, בוודאי שאמרו חכמי המשנה השמש שהיה ליעקב, מתי יהיה זה, כלומר מתי יחזור אל יעקב השמש שהיה לו אותה הארת חכמה, הרצון לקבל שנותן השמש ? אותו השמש והאור הגדול שהיה ליעקב, גנוז לצדיקים לעת"ל, ולא זה הוא השמש, שמשתמשים בו בניו של עשיו, שנגזר, שבניו של יעקב ישתעבדו לו.

תרג בה בשעה היה יעקב עצוב, אמר, ריבון העולם, הנה האור שלי נתון לעשיו. יצאה בת קול ואמרה, ואתה אל תירא עבדי יעקב. כי האור שלך נגנז לך ולבניך. אמר, הראי לי אותו. בני יעקב באו ושאלו את הקב"ה למה הם לא מקבלים את האור בעולם הזה, אמר להם אתם מקנאים בדבר לא נכון. אמר להם מה שאתם רואים את האור שעשיו מקבל, זה כל כך זניח ורחוק, נהירו דקיק מרחוק ניתן להסתכל בו. התענוגות שבעולם הזה אינם שייכים ליעקב, התענוג לבני יעקב גנוז לעולם הבא. האור האמיתי לא ניתן לשליטת הגוף, לכן אל לו ליהודי לחפש את האור בעולם הזה.

תרד בה בשעה הוציא הקב"ה אותו השמש שראה יעקב, ולא אדם אחר. כמ"ש, ויזרח לו השמש. אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פְּנוּאל, אחר שניצח את שרו של עשיו. כתוב, לו, משמע, ולא לאחר היי לס"א. מרגיע הקב"ה את בני יעקב שהאור האמיתי גנוז עבורם לעתיד לבוא, ובזמן התיקון נותן לעשו כמעט כלום, בחינת מים אחרונים. ביקש יעקב לראות את האור הגנוז, את מצבו בגמר תיקון, ונפגע מזה והוא צולע על ירכו.

תרה ואע"פ שיעקב נהנה לראות, שניצח את שרו של עשיו שהוא שם אלקים, נהנה לראות שצד האמונה ניצח את צד הדין, כתוב, והוא צולע על ירכו. האור האיר, אבל ליבו היה חשוך על יוצאֵי יְרֵכוֹ, שישתעבדו תחת עשיו. וזהו שכתוב, צולע על ירכו אמר רבי אחא, האור האיר, אבל ליבו היה חשך על יוצאי ירכו. שם הויה ועוד שם אלקים גימטרייה יבק, זהו ההישג של יעקב, אך נפגע כשביקש לראות המופלא ממנו, למעשה כאב ליעקב שמראים לו את האור, ההשתוקקות גדולה, ואינו מקבל

תרו רבי יוסי ורבי אבא היו הולכים. שמעו קול ילד בהר, שהיה הולך ובוכה. אמר רבי יוסי, נלך אליו, כי איני מפחד. לאחד נראה המזיק, ומזיק לו. לשניים נראה המזיק, ואינו מזיק להם לכן כתוב שאין ללכת יחידי בלילה. וכיוון שאנו שניים, לא יוכל להזיק לנו. הלכו אליו. והילד היה בוכה.

תרז כשהגיעו אצלו, אמר רבי יוסי, בניו של ריבון העולם אנו, של אותו שנקרא שמו אחד על שניים, בשלוש אותיות הרשומות בארבע, חקוקות שתיים על אחת, ונקרא על החיה הקדושה. מה הטעם שאמר רבי יוסי כך? שפחד, אולי שד הוא אותו הילד, והשדים מפחדים הרבה משמו של ריבון העולם

רבי יוסי היה מפחד מפני אותו הילד, שחשב, אולי שד הוא, כיוון שהיה הילד יחידי במדבר, וכדי לגרש אותו, שלא יוכל להזיק לו, הזכיר הייחוד של ז"א ומלכות שזו קדושה. כי הטומאה בורחת מפני הקדושה, שלא תוכל להיות עם הקדושה במקום אחד.

וצריך לזכור ההפרש מספירת הכתר אל שאר הספירות, כי ג׳ הקווים שבספירת הכתר, הם אחד למעלה ושניים למטה. וג׳ הקווים שבשאר הספירות, הם שניים למעלה ואחד למטה. כל השאלה כאן האם הפרטים מובילים אל הכלל, או הכלל הוא זה שמוביל לפרטים.

לכן תחילה הזכיר ספירת הכתר, ואמר, של אותו שנקרא שמו אחד על שניים. כלומר ספירת הכתר שבו, שהאותיות שלו, ג׳ הקווים, קו האמצעי למעלה וב׳ קווים ימין ושמאל למטה.

ואח"כ הזכיר י"ב (12) צירופים שבז"א, שהם ג׳ קווים, שבכל אחד מהם יש ארבע, שהם ג׳ קווים ומלכות המקבלת אותם. וג"פ ארבע הם י"ב, ולכן אמר, בשלוש אותיות הרשומות בארבע. והם י"ב צירופי הוי"ה דז"א.

וסדר ג׳ הקווים שבהם, הוא שניים למעלה ואחד למטה. שעל אחד מלמטה חקוקים שניים מלמעלה. וכל אלו הבחינות שבז"א, משפיעות אל המלכות, הנקראת החיה הקדושה, שהשם בי"ב צירופיו נקרא על המלכות, שמקבלת מהם. ילד הוא בחינת מוחין דהולדה. חשב שרואה פה חכמה בלי נקבה, שזו בחינת שד

בראשית זוהר חדש קצ - קצב שעור 64

יהי מאורות

מיעוט הלבנה אומר שאדם צריך ללמוד למעט עצמו בדרך, וכך הוא נמדד עד כמה מוכן הוא למעט עצמו בעולם הזה, כדי לזכות בנקודה הפנימית, שהיא העולם הבא. לכן ישראל מונים לפי האמונה הלבנה, בעוד שאומות העולם מודדים לפי הכישרון והעוצמה החיצונית.

החלוקה בין בורא לנברא, בין מוח ללב, בין שמש ללבנה, היא אותה מבחינה נפשית. הבחירה הראשונה הייתה של יתר דבקות, דהיינו אמונה בבורא ולא באור, אמונה בנותן המתנה ולא במתנה עצמה. הרצונות הגויים שבאדם מונים לשמש, דהיינו שואלים מה אני מקבל מזה, וצד ישראל שבנפש מונה ומחשיב את הלבנה, האמונה המתחדשת בכל יום. היגיעה של האדם היא בהשגת האמונה, דרכה מגיעים לאהבת השם.

כאשר נראית לאדם סתירה בכתובים, או בדברי חכמים, עליו להבין שהוא צריך לבוא בביטול ולעלות לתפיסה אֳמוּנִית גבוהה יותר, מעבר לזמן ומקום. את האדם דנים בארבעה זמנים, ביגיעה ובטיב העבודה האֳמוּנִית שלו.

בפסח נידונים על התבואה, כלומר האם נתן האדם מהתבואה שקיבל הפרשת מעשרות, ומתן לעניים. בסוכות דנים על הפירות, כלומר האם חיכית לפרי בשל, כלומר לאחר שלוש שנות העורלה, היינו עבודה של פרי בג' קווים. ובשביעית, שמיטה להפנים שבעצם כל התבואה שייכת לבורא, ואתה שליח לתת לעניים, לפתח את החסד. בראש השנה הדין הוא על הכל, על מעשיו במהלך השנה. בשבועות דנים על המים שהם חסדים, ובודקים האם אדם מזלזל בחסדים, כאשר אינו נוטל ידיים, או טובל במקווה כראוי.

כדי לעמוד בדין, יש לדעת מיהו האויב בו אתה נלחם, ומול אלו כוחות בנפש, שהם המלאכים. אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, זה מספיק שיניחו לו. כלומר מספיק שיש לאדם נקודה אחת, כל עוד הנר דולק בו, יכול הוא לתקן ע"י חיבור אֳמוּנִי להשם יתברך. אמונה היא לא הרגשה שהבורא יסדר לך את כל הצרכים הגשמיים, אלא באמונה שהשם טוב ומטיב, ואין להתייחס לצרכים.

אל לו לאדם לברוח מביקורת, אלא להבין שבכל המציאות הבורא מדבר אליו, ומראה לו את הליקויים שעליו לתקן

תקפד אמר ר אלכסנדראי, אני חוזר בי מקושיתי, הדבר שבתורה היי באיוב הוא בעניין אחר ואינו בדבר ההוא שאמרו חכמים, כי הפסוק אמר פקידה ובחינה היי ותפקדנו תבחננו, וחכמים אומרים דין, היי העולם נדון, משמע שהקב"ה משגיח בכל יום ויום בעולם, אבל רק בארבעה פרקים נידון בהם כל העולם. ההשגחה היא תמידית, אך לדון דין הוא רק בארבע פרקים, זמנים אלו. אפשר אפילו לשפוט דבר מבלי לדון אותו, ששפיטה באה מרחמים שבדין. דין יש ארבע פעמים בשנה.

תקפה כל הדינים האלו שבארבעת הפרקים, הם, כי בשביל בני אדם עושה הקב"ה דין בעולם. בפסח נידונים על התבואה. בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה די סיפוקם. ואם בני אדם לא הפרישו מעשרות, ולא נתנו ממנו לאכול לעניים ליתומים ולאלמנות, כשבאה שנה זו, הוא דן כל העולם על התבואה ההיא, שהייתה בשנה שעברה.

תקפו בעצרת בשבועות דן את העולם על עוון פירות האילן, שלא המתינו שנת עורלתם, ושלא עזבו אותם בשביעית, לעני ולגר.

תקפז ברה"ש דן את כל העולם כולו, הגופות של בני אדם והנשמות. ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כולה. אפילו צעדיו של אדם נמנים ובאים בדין באותו היום. כמ"ש, וכל צעדיי יספור.

תקפח אמר רבי יוסי שלוש כיתות נכנסות ליום הדין: כיתת צדיקים גמורים, כיתת רשעים גמורים, כיתת בינוניים. וכנגדן שלושה כוחות באדם: כוח הנשמה הקדושה, הכוח המתאווה, והכוח המניע. אמר רבי יהודה הכוח המניע זה הכוח המגדל והמניע את הגוף בכל צרכיו.

תקפט אמר רבי יוסי בן פזי רְאה רחמיו של הקב"ה, אע"פ שבתי דין של מעלה באים לעמוד בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם ג׳ כיתות של מלאכי השרת עומדות על הדין ביום רה"ש, יש מהם שמוֹרים זכות לטובה, ויש מהם שמורים חובה לרעה. כשאדם נידון, ישנם סנגורים וקטגורים, ורְאה רחמיו של הקב"ה, שנתן עצה להינצל מהדין.

תקצ כתוב, זיכרון תרועה. וזכר לתרועה זו, אמר הקב"ה, הריעו לפניי בתרועה זו, שהיא זיכרון אותה התרועה, מיד, כמ"ש, ונושעתם מאויביכם. תרועה היא הכוח של יצחק שהסכים למסור עצמו בעקדה. כשאדם בצרה ומבין שיש לו אויב מבפנים, ומוכן להריע בשופר, היי בבחינת הבינה שבו. השאלה היא כיצד מפרש האדם את המציאות שמולו. ​​ אל לו להסכים בכלל לוותר על החיבור לבורא, אפילו הקטן ביותר. אין רע בעולם, יש לכאורה רע בפירוש האדם את המציאות.

קצא אויביכם, אלו המלאכים, המורים חובתם של בני אדם. יש מורים חובתם של בני אדם, ויש מורים זכותם. ואפילו אחד מני אלף מורה זכויותיו, עוזבים אותו. כמ"ש, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. וכתוב אחריו, ויחוננו ויאמר פְדָעֵהו מרדת שחת.

תקצב האם יש מלאך משׂטין זכותו של אדם? אמר רבי שמעון אין מלאך משׂטין זכות. אלא יש מלאכים ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם, בכל שעה שיחטא, והם מורים אותו דבר שהצטוו, שמורים העוונות של בני אדם מלאכים אלו מאבחנים ומראים לו את מקום עבודתו ומה עליו לתקן.

תקצג בדומה לזה כתוב, וכל צבא השמיים עומד עליו מימינו ומשמאלו. עליו, על אחאב, שהיו מעיינים בדינו של אחאב, מימינו ומשמאלו. האם יש ימין ושמאל למעלה? אלא אלו מֵימינים לזכות, ואלו מַשׂמאילים לכף חובה.

תקצד אמר רבי יהודה אמר רב מפני מה יש ברה"ש דין הגוף והנשמה? מפני שנולד בו אדה"ר, ובו ביום נעשה גוף, ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין מה תפקידו של האדם בעולם לדורות.

תקצה בחג סוכות נידונים על שהם מבזים בנטילת ידיים, ועל שהם מזלזלים במקוואות ובטהרות שהם מים. וע"כ נידונים על המים, על עניין המים. מהם הם חסד ​​ הוא התפיסה האֳמוּנִית שבאדם, שצריך לתקן את תפיסת הדין שבאדם. כשמזלזלים בתפיסה האמונית, וכסימן מזלזלים בנטילת ידים בדרך שלשה קווים, או בטבילה במקווה בבחינת כל הבוטח בהשם חסד יסובבנו. אמונה בהשם אומר שאדם מאמין, שבגין דהבורא הוא רב ושליט, הוא שלם, טוב ומטיב, ולכן אין סיבה לחשש.

תקצו אמר רבי אחא, כמו כן, בארבעה פרקים האדם נידון:

א. ביום שמהרהר העבירה,

ב. בזמן שעושה העבירה,

ג. ביום רה"ש,

ד. בעוה"ב.

וגם:

א. בזמן שעושה העבירות,

ב. בזמן שיחלה, כיוון שיחלה האדם מעלים אותו לדין,

ג. בזמן שמת, כשהנשמה יוצאת ממנו,

ד. בעוה"ב.