כי תישא א - ג שעור 1

מחצית השקל

א שואל מהו כל העובר על הפקודים, מהו התיקון שעליו לעשות ומשיב, אלא זה הוא מי שעובר על מצוות התורה, אם רוצה להתקן לפני אדונו שלא ישלוט עליו דין שלמעלה, זה יתנו, צריך לתת זה שהוא ז"א ולקרבו בזאת שהיא המלכות, לחבר את האות ה לאות ו ולהאיר לה אור כדי שלא תשרוף העולם בלהביה. כי מי שעובר על מצוות התורה הוא מפריד זה מזאת, אז צריך לתקן אותו מקום היי המלכות ולהרים הראש בפני הדין, היי להמשיך ג"ר ולא ישלוט הדין עליו.

זאת היא המלכות, התכלית אליה צריך האדם להגיע, זה הוא היסוד שרק בחיבור אליו ניתן להתחבר לעליון. התיקון הוא לתת את הברית, את המחויבות לקשר.

ב זה יתנו, בוא וראה בית דין של מעלה אינו מעניש את האדם עד שיהיו לו עשרים שנה, משום שבעת ההיא הוא נשלם בב' חלקים, בחלק הקב"ה, וכנסת ישראל שהיא המלכות, כי עשרים שנה הם כנגד ע"ס דז"א וע"ס דמלכות. וע"כ אם באותו זמן עבר למצווה למי צריך לתת. הוא, במקום שחטא לו, שז"ס זה יתנו שהוא ז"א ולמי צריך להמשיך, חזר ואמר מחצית השקל שהוא יסוד

ג בוא וראה הקב"ה וכנסת ישראל שהם ז"א ומלכות נק אחד. וכשכנסת ישראל בגלות לא נק אחד מפני שיש פירוד ביניהם. ועל כן מחצית השקל שהוא עשר גרה הוא סוד י שהיא יסוד שצריך להמשיך ולהאיר במקום שפגם שהוא המלכות. אות יוד צריכה להאיר, ובמקרה זה יסוד. זיווג בין זה לזאת יכול להיות שלם ולהביא את התיקון.

ד וזה הוא כופר נפשו ודאי, כי נפשו היא אותיות נפש ו שהיא בית הדין, היי מלכות שנק נפש של ז"א שה"ס ו ובמה היא מתכפרת והדין מסתלק ממנה, הוא באותו מחצית השקל, וזה הוא טוב שהוא יסוד דז"א שמאיר לה וכשמתדבקים שניהם יחד, טוב, שהוא יסוד ונפש שהיא מלכות, אז נק שקל הקדש, וכסף שהוא ימין המלך היי חסד, התעורר להאיר אל תרומת ה' שהיא המלכות.

ה וע"כ התפלל משה בשעת הדין. ועתה יגדל נא כח ה' שיגדל הוא עם י גדולה. ופירושו שאות י הגדולה שהיא יסוד יתחבר עמה שהוא נקרא מחצית השקל. ובאיזה מקום יתחבר הוא בשקל הקדש. היי שיהיו שניהם שקל שלם אחד. וכששניהם מתחברים כל אלו בתי הדין שבשער המקדש שהוא מלכות, מסתלקים שלא לעשות דין כי כפר נפשו נתן, ודאי כי נפש היא מלכות והיסוד הוא כופר נפשו. אות רגילה המופיעה בתורה היא כנגד המלכות, ואות גדולה כנגד בינה.

ו בוא וראה הכופר הזה, הוא כדאי לכפר על עשרה שבטים שמכרו את יוסף שהוא יסוד מכרו את הברית למצרים והפרידו זה שהוא ז"א מזאת, שהיא המלכות ועברו על מצות אדונם. משום זה עשרים גרה השקל שהוא כנגד אותו הגר בארץ נכריה שהוא יוסף שהסתלק מהארץ הקדושה ונמכר בעשרים. ובני ישראל לא הרימו ראשם מאותה שעה משום העון הזה, אמר הקב"ה למשה, אם אתה רוצה להרים ראשם למעלה זה יתנו כל, שהוא יסוד שנק כל. ​​ צריך היום לעשות תיקון על דבר שקרה לפני הרבה זמן, מפני שעוון זה נמצא בנפשנו. יוצא שהתיקון על מכירת יוסף הוא לתת את הברית בשמחה, וזה קשה מפני שזו מחויבות שאומרת לאדם לא תעשה מה שכיף לך, אלא לפי הברית.

ז בוא רואה הצדיק הזה, היי יסוד שנק יוסף, נק כל וכנסת ישראל שהיא המלכות, העשירית של כל הספירות נכללת בו ביסוד מתקרבים זה אל זה, אז נק שקל הקדש, משום שהוא חצי גוף וכנסת ישראל חצי גוף כשמתחברים זה בזה נשלם הגוף.

ח וי"ב השבטים העליונים שמתחת הים שהוא המלכות יונקים כל אחד ממקום שלו. ז"ש זה יתנו, זה הוא חשבון י"ב שמתדבקים סביב המשכן העליון שהוא המלכות ובעת ההיא תהיה להם נשיאת ראש משום שהתדבק ראש המטה שהוא מלכות, במקומו של אותו ששומר י שהוא יוסף שומר הברית שהוא יסוד. וכשהלך יוסף לעולם הבא התווספה בו י שכתוב ויישם בארון במצרים שכתוב ויישם עם ב יודין. יוסף בארון במצרים צריך תיקון של הוצאת האות יוד ע"י הברית

ט ועל ידי משה שנולד באדר הסתלק יוסף משם ממצרים שכתוב, ויקח משה את עצמות יוסף זה לאחר שמונים שנה אלא רק לאחר לידת משה, היינו לאחר לידת האמונה אפשר להרים ראש וגו נותנים באדר השקלים האלו להרים ראשם למעלה ולקרב האורות הקדושים של המלך למקומם וצד ימין, שהוא חסד התעורר בעולם ואדני המשכן התקיימו על תקוניהם. וזאת שהיא מלכות באה ברשימו של הצדיק, היי יסוד שהוא י שמתדבק בה בכל האורות הקדושים שלמעלה, כשניתן מחצית השקל, שהוא מעות של כסף כי אז מתיחדים זה בזה.

י וע"כ באה קטרת לבטל הדין ולבטל המות משום שמקשר המלכות במקום שנק זה שהוא יסוד. ובוא ואר הקטרת וכל הקרבנות שמקריבים באים ממחצית השקל הזה שנותן כל אחד ואחד מישראל. ואז המלכות היא תרומת ה ודאי שמרימים אותה להתחבר עם ז"א

תרומה כה - כז  ​​​​ שעור 9

הכפורת וב' הכרובים

סט כרובים, היי נערים, והכל עומד בסוד אחד, שכתוב כי נער ישראל ואוהבו, ומשום זה הכל עומד בחידוש הלבנה כמו שזו התחדשה בהתחדשות, כך הוא הכל, ומשום נער נק' הכרובים נערים וז"ס אשת נעורים, שהמלכות שה"ס אשה עומדת על שני נערים בהתחדשות עליונה.

ע כרובים הם פנים גדולים ופנים קטנים, ודאי כך הם הפנים הנסתרים שלמעלה שאינם מגולים ובשבילם היתה התחדשות הלבנה והמילוי שלה.

עא פנים קטנים הם למטה כמו שהעמדנו בכפרת, למעלה ולמטה בסוד אחד עומד. את השמים ואת הארץ, ​​ הם סוד ב הכרובים, אחד זכר ואחד נקבה שיהיו דבוקים אלו באלו באהבה, כמו שאמרנו, את הוא לרבות למעלה ולמטה יחד כלומר שכאשר זה קורה למעלה, כך יקרה למטה, שיהיה סוד הכרובים הכל בכלל אחד. ואם חלילה למטה חוטאים, אז גם למעלה ישתנה כיוון הכרובים.

כבר התבאר סוד המוחין דנער שה"ס מוחין דאחור שהם בחינת השלמת כלים, יש השתוקקות ועליה צריך לבוא אור חוכמה. אך כנער אסור לו לקבל מפני שאין לו חסדים, בגדלות משתמשים בהשתוקקות זו בקדושה ואז אפשר להגיע לשמחה ואהבה. מוחין דאחור הכלולים במוחין דפנים שמעלתם חשובה ביותר.

וזסו"ה כי נער ישראל ואוהבו, והם סוד המוחין דחידוש הלבנה, היי שהמוחין דכרובים הם המוחין דנער שעליהם נאמר כי נער ישראל ואוהבו. שהם אותם האורות המאירים בחידוש הלבנה.

מוחין הם סוג של הארה, של הרגשה. בזמן הגדלות פועלת ההשתוקקות העצמית שזו בחינת נער ישראל.

ונותן טעם בזה, למה הם נק' מוחין דנער, שהוא משום שהם אותם האורות המאירים מתחדשים תמיד עומדים מחוברים להאיר כמו הלבנה המתחדשת וע"כ נק' נער, כמו שעתה נולד, ועוד הוא נער נק' נערים..

ומשום המוחין דנער נק' הכרובים ב נערים, שהלבנה שה"ס המלכות הנק' אשה עומדת בעת התחדשותה על ב נערים שהם מט"ט וסנדלפון שהם במוחין דנער ומשם זה נק'' המלכות אשת נעורים. המלכות עומדת על כוח ההתחדשות של הנערים.

ומלכות נק' אנפי רברבי, מט"ט וסנדלפון נק' אנפי זוטרי שהם ז"א ומלכות, שז"א ומלכות אינם מתגלים אלא הגילוי הוא בסוד חידוש הלבנה ומילואה, שאז מתגלית בה הארת החכמה בסוד המוחין דנער, וה"ס אנפי רברבי פנים גדולות שהם מט"ט וסנדלפון שהם למטה מאצילות.

שהכרובים העליונים והכרובים התחתונים הם בסוד אחד, היי סוד מוחין דאחור הכלולים במוחין דפנים.

את השמים ואת הארץ שבה לרבות את העליונים ואת התחתונים

עב לכאורה אדם מחפש מנוחה, אז איך תהיה עבודה בשמחה, כתוב עבדו את ה' בשמחה, היי השמחה של שני הכרובים, שנקראים נערים או ילדים, כי ילדים כל מי ששורה בתוכם חוזרים פניו להיות כילד, ושמח עמהם.

ילדים שמחים וזה סוד כיוון ששורה עליהם על מוחין דנער מי ששורה, היי המוחין דפנים, חוזר הנער שה"ס מוחין דאחור להיות בשמחת הכל וברצון, כי אע"פ שהמוחין דאחור באים בדין על העולם, לכאורה נערים זה דין, אבל זה כשעומדים לבד שרק השתוקקות בלי חסדים זה ודאי דינים. כיוון ששורה עליהם מוחין דפנים, חוזר להיות בשמחה. הנער קשור בשמחה והעולם חוזר להיות ברחמים.

נער בשמחה כאשר הוא פועל במסגרת הגדול בקדושה, שיש לו כיוון אמיתי ונכון.

התחדשות, כוח הנער שבנפש מביא שמחה. כדי לצאת מהכעס על האדם להתחדש, למצוא חידוש של הבנה, שיחה פעולה. ​​ 

עג מי שהוא בכעס יביאו אליו נער וישקוט כעסו ויחזור להיות בשמחה, וישום עצמו כילד ואז הכל הוא בשמחה ועל סוד זה כתוב כי נער ישראל ואוהבהו. אין אהבה וחביבות חוץ מבילד. יש ורצינות יתר גורמת לעצב. כאן יש מקום לבדיחותא דתלמידי חכמים, וכמובן שלא סתם בדיחות הדעת. בדיחות הדעת במסגרת קדושה מאפשרת להסתכל על דברים בצורות חדשות, קצת מרפים מהתפיסה של החוקים הרגילים. ​​ 

עד כתוב ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. שהיה עומד במשכן של משה, כי האוהל ההוא היה אהלו של משה, ובשעה שהשכינה היתה באה ומצאה שם את יהושע שהוא נער, מיד היתה בשמחה ורצון יהושע שהוא בחינת נער הביא שמחה לאוהל משה, ששמחת יהושע היא פני הלבנה בכל, כי יהושע היה מרכבה למלכות הנק' לבנה וכך היה בכל הסודות שלה, שמעשיו השלימו אותה בכל הבחינות.

עה כיוון שנבנה המשכן לא היה צריך יהושע להיות שם מפני שאת העבודה עושה השכינה שעומדת על הכרובים. אלא הכרובים שגם הם במוחין דנער, היו שם ונמצאים באהבה זה עם זה פנים בפנים כילד בשמחה. כיוון ששורה עליהם המוחין דפנים מיד הכל הוא בשמחה ולא נמצא דין כלל. אע"פ שהם בעיקרם מוחין דאחור, ומשום שרצונו של הקב"ה הוא בעם ישראל, צריכים להראות מעשה למטה היי בכרובים שבמשכן לעורר רחמים ולהעביר הדין, שלא ישלוט עליהם כלל, ויהיו עמו תמיד בשמחה, אשרי הם בעולם הזה ואשרי הם בעולם הבא.

והנער שמואל משרת

עו כתוב והנער שמואל משרת. כתוב נער וכתוב שמואל הקוראי שמו. ולמדנו שקול היה שמואל כמשה ואהרן. ואם הוא שקול כמשה ואהרן למה כתוב נער שהוא כמה מדרגות למטה שאפילו לא מתקרב למדרגת משה, שבכמה מדרגות הוא למטה, ואינו מגיע אפילו למדרגה קטנה של משה, מכל שכן להיות שקול כמו שניהם.

עז ומשיב, אלא מקרא זה כך הוא, משה ואהרון בכהניו, משה הוא הנביא הנאמן העליון על כל הנביאים האחרים, אהרן בכהניו היי שהוא כהן עליון על כל הכהנים שבעולם, שלא היה כהן גדול שיעלה במדרגה עליונה כאהרן, כי אהרן זכה לכהונה ונבואה, נביא וכהן, מה שלא זכה כהן אחר. ואם תאמר הרי זכריה היה כהן ונביא, הנבואה ההיא היתה לשעתה שכתוב ורוח לבשה את זכריה.

ודאי ששמואל קטן ממשה ואהרן, אלא מה שכתוב שקול אומר שכלפיהם הוא מוחין דאחורים. וודאי שמוחין דפנים שלהם גדולים ממנו. שקול אומר שהוא נותן את בחינת הנער והיה שלם מבחינת מוחין דאחורים למשה ואהרן.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תרומה כב - כד  ​​​​ שעור 8

הכפורת וב' הכרובים

נט הכרובים שבמשכן הם כמו הכרובים למעלה ועומדים באות ובנס וכבר העמדנו הסוד, שכתוב פורשי כנפים סוככים ולא כתוב פרושי כנפים ולא סוככים בכנפיהם, אלא על אות ונס היו עומדים, והיו פורשים כנפיהם כמו כרובים חיים, ולעיתים ידועות היו הכרובים מעלים כנפיהם ופרושים אותן למעלה בכל יום ויום ואח"כ היו חוזרים ומכסים על הכפורת וע"כ באות ובנס היו עומדים. היו מוחזקים ע"י העליון. נס הוא פעולה ע"י מדרגה עליונה על התחתונה. אחד מהניסים בבית המקדש היה שהכרובים היו פניהם אחד לשני, זה היה סימן שישראל זיככו עצמם ובאים בקשר ומחויבות לקב"ה.

ניתנו שלשה סימנים לדעת האם הכרובים בבית קודש הקדשים, אותם יכול לראות כהן גדול פעם בשנה. כדי ללכת בדרך האמת, צריך העם להזדכך כראוי, ואז שלושת הסימנים יאפשרו לו לעת האם הכרובים פנים בפנים, ויש לכך חשיבות גדולה, מפני שהכרובים בבית המקדש, מייצגים נאמנה את הכרובים בעולמות העליונים.

כשעשן הקורבנות היה עולה בצורה ישרה ידעו שישראל זכאים. העשן העולה נושא את הרשימות והחוויות שלך מהמעשה. עליך לבדוק האם אתה מעלה זיכרונות אמתיים שמקרבים אותך למטרה, או להיפך. חוויה לא טובה, שלא בדרך קדושה, בוודאי תעלה עשן כעלה נידף ברוח.

אם כשהעלה קורבן, הייתה האש היורדת מלמעלה לאכול את הקרבן היה בצורת אריה, חסד, אז הוא זכאי. אם חלילה יורדת אש בצורת כלב, סימן שהוא מעלה קורבן לעצמו, לרצון לקבל לפרטיות.

כך האדם בנפשו יכול לדעת, האם הוא שמח בעבודתו, אז יכול לקבל את הברכות דרך הכהן. וכך בסימן האש שבאה על המזבח, יכול להבחין בנפשו באש ההתלהבות, האם הוא מתלהב מהרצון לקדושה, בחינת החסד בצורת אריה, או מתלהב מלקבל לרצון לקבל לעצמו, זו בחינת קליפת הכלב.

אם ההתלהבות שלך היא לרצון לקבל, וכאן הרצון הגשמי מורגש, ותודעת הגוף לא מתנגדת, היצר הרע לא מתנגד. יכול אדם לבדוק זאת רק בהתבוננות פנימית, ולדעת האם הוא בכיוון.

אם ההתלהבות באה מהטעם שאתה רוצה בדרך הישר לעשות תפקידך בחיים, להשפיע לכלל, תוך ברית ומחויבות לקשר לעליון, אז אתה יודע שאתה זכאי.

עניין שלישי שמלמד כאן על ברכת כהנים.

כאשר אדם מברך את הרצונות שלו, למשל כשאומר בתפילה ונפשי כעפר לכל תהיה, השאלה האם כבד לו מזה או לו, האם הוא בטוח שהוא רוצה את זה. בנקודה נפשית זו, ידיו יהיו כבדות, כפי שמשה כבדו ידיו במלחמת עמלק.  ​​​​ 

ידיים הם גם בחינת המעשה, אז השאלה היא איך אתה עושה את המעשה השפעה, בשמחה או שזה קשה לך.

אדם צריך ידיים של ברכה, שעושה את המעשים בשמחה, ולא לצאת לידי חובה.

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

ידי משה כבדו מפני שישראל לא היו זכאים, כלומר לא זיככו עצמם כראוי. במצב זה קיבל משה על עצמו עונש, היינו תיקון.

ס בכל מקום שרוח עליון היה בא ושורה ודאי יש ממש וקיום באות ובנס מאחר והעליון לא נתון לחוקי התחתון באותו מקום ששורה האדם הוא מעפר ומטרם ששורה עליו התנוצצות הרוח שלמעלה אין בו ממש, כיוון ששורה עליו הרוח, יש בו ממש ועומד ומתקיים. לכאורה עצם האדם הוא מהעפר, היינו רצון לקבל. מכאן שאם אדם לא חי את בחינת ההתנוצצות העליונה ששורה עליו, אלא את בחינת העפר שבנפשו, אז אין בו ממש. הממשות באדם מתקיימת כאשר הוא חי את הרוח, את ההתנוצצות שמשפיע לו העליון.

סא/א ואם תאמר שזה בלבד שרק בכרובים יש את הנס שעומדים בלי תמיכה גשמית, הוא כן בוא וראה ממטהו של אהרן שהוא עץ בלי שום ממשות, כיוון ששלח בו הקב"ה מעט רוח עמד בקיום ונעשה בריה וממשות, ומה עץ שאין דרכו בכך, כיוון ששלח בו הקב"ה משהו אחד של רוח עמד בקיום והייתה בו ממשות, הכרובים שהם קדושים ועומדים בקדושה כעין שלמעלה על אחת כמה וכמה, שהרוח העליון היה עושה בהם נס.

מכאן, שכל מי שמדמה ועושה כמעשי העליונים הקדושים, מושך עליו רוח ממרום והופך להיות ממשי, אחרת הוא רק עפר.

סא/ב בכל זמן שישראל היו זכאים היו הכרובים דבקים בדבקות פנים בפנים כיוון שחטאו היו מחזירים פניהם זה מזה בגין החטא אינם יכולים לבטא את האהבה. שואל, מאין היו יודעים, הרי לא יכלו לבוא לקדש הקדשים לראות את זה, ומשיב, כאן נחלקו עמודי העולם, אבל בעשן הקרבן ובקרבן שעל המזבח, ובכהן כשהיה מברך את העם, בשלשה אלו היו יודעים שהכרובים החזירו פניהם זה מזה והקב"ה רוצה בתשובה של בניו

כעת מלמד על 3 סימנים המלמדים שהכרובים החזירו פניהם, כלומר שישראל לא חטאו. סימנים אלו הם בצורת האש היורדת מלמעלה לאכול את הקרבן, צורת העשן העולה, ובברכת הכהן.

סב עשן הקרבן הוא כשהיו ישראל זכאים היה עולה העשן למעלה בקו אמצעי בדרך ישר כהסתלקות של חיצים. אם העשן היא עולה לצד מזרח או מערב או בכל קצוי ארץ, היה עולה בדרך ישר, וכשלא סר לימין ושמאל, אז נמצא הרצון למעלה ולמטה, והקב"ה רצה במעשיהם של ישראל באהבה יתרה. כי תרגום לא סרו הוא לא עטרו, קלופין פירושו חצים כי תרגום מכת חרב והרג הוא קטולת גלמין גולפין וג' וק' מתחלפים במבטא

סג סימן ב הוא בקרבן שעל המזבח. כי כשישראל היו זכאים היתה נראית ​​ אש היורדת מלמעלה על המזבח צורת אריה אוכל קרבנות על המזבח, וכשלא היו זכאים היו רואים צורת כלב רובץ על המזבח.

סד סימן ג הוא בכהן כשהיה מברך את העם, כי בשעה שנושא ידיו כשהיו ישראל צדיקים והיו ראויים לברכה, ידיו היו נשואות בנשיאות בלי כבדות כלל, והורמו למעלה בשמחה וברצון ואז השכינה שורה עליהן והן נשאו מעצמן ואז היה הכהן יודע שישראל ראויים לברכה וברך אותם ברצון הלב הכהן מקבל כח ממעשי העם, זוהי בחינה של ערבות.

סה וכשידיו של הכהן המברך את ישראל היו כבדות וביגיעה רבה התנשאו, ולא היה יכול להרימן אלא ביגיעה מרובה, אז היה יודע שהשכינה אינה שורה על ידיו ושישראל אינם ראויים לברכה ברכה ראויה להינתן למי שקשור בברית לקב"ה

סו משום שבשעה שהשכינה היתה באה לשרות על ידיו רק דרך היחד השכינה שורה, כל האצבעות האלו של הכהן שהם בצורה עליונה היו שמחות בשמחה לקבל את השכינה עליהן והיו פורחות להיות נשואות למעלה כמו שהכרובים שבעולם הזה, שבמשכן ומכל שכן הכרובים שלמעלה היו שמחים לקבל עליהם את השכינה. הכהן כולו השפעה, והיה מרגיש דרך אצבעותיו כשאין קלות, שישראל זכאים

סז וזה סוד וידי משה כבדים, משום שבאותה שעה לא היו ישראל זכאים וידיו של משה כבדו, ולא היה יכול לשאת אותן למעלה, כי כתוב למעלה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' ואז ויבא עמלק וכבדו ידיו של משה, ולא היה יכול לשאת אותן, עד שקבל עליו עונש שכתוב, ויקחו אבן, והיה כאשר ירים משה וגו כעין זה היה בלוחות האבן כמו בכהן, היי שכבדו מחמת חטא העגל ונפלו מידיו ונשברו יש והצדיקים מקבלים עונש על עצמם בשביל העם.

סח וע"כ הכרובים באותו זמן שישראל היו זכאים שלא זיככו עצמם היו פנים בפנים מתדבקים זה בזה, וכשישראל לא היו זכאים היו מחזירים פניהם זה מזה. ועל ידי סודות אלו היו יודעים אם ישראל הם זכאים או לא

תרומה יט - כא  ​​​​ שעור 7

הכפורת וב' הכרובים

תיקון חשוב ביותר שעשה חנוך, הוא שעור לכל אחד מאתנו, לחנך עצמנו למעט הרצונות לקבל, לוותר לגמרי על ההשתוקקות הפרטית.

עבודה נפשית זו היא צמצום ב' בה לא רוצים לחזור לחטא של אדם הראשון, זהו כח גדול מאד.  ​​​​ 

סוד הכרובים הם מט"ט וסנדל, בחינת זכר ונקבה. יש והם עומדים בדבקות, בייחוד הראשון הכפורת העליונה נפרשת לדרום ומערב שהוא מלכות, כלומר המלכות מקבלת את החסד שהוא הראש לכל הז"ת, שכתוב בת הייתה לאברהם היא המלכות בה נטע אברהם את מידת החסד.

שלשה תיקונים בכפורת, כאשר דרום מערב קו ימין בחינת פסח, אברהם ושם נקראת בת ראש, מפני שחסד שהוא אברהם, ראש לז"ת.

שמאל, מערב צפון נקראת בת אש, הייחוד השני, מערב צפון, קו שמאל גבורה אש, השלמת כלים, המלכות מקבלת מהגבורה נקראת בת אש, ולא יכולה לקבל חכמה, שאין לה חסדים. הצפון משפיע בה את ההשתוקקות הדינים, זה מאפשר לה בקו אמצעי, תוך שהיא שומרת על המפרש הראשון, מערב ודרום עם החסד.

נא עתה מפרש היחוד הג' של ב הכרובים שהוא מערב עם מזרח ואומר. מוחזרת הכפורת ממערב ממלכות למזרח שהוא ת"ת היי קו אמצעי ופושרת מפרש לב' צדדים בצד מזרח שהוא הזכר ובצד מערב שהוא הנקבה. וכיון שהכפורת עומדת במזרח ומערב אז שמחה נמצאת והחיבור כראוי, להיותה דבוקה בקו אמצעי שהוא ת"ת והבת ההיא היי המלכות מעוטרת בעטרותיה כראוי.

ונמצאת במילואה, ואז היא בסוד שלו של ת"ת שהוא בראשית בלי פירוד כלל.

פירוש שאין הזכר והנקבה ב מלות בת ראש או בת אש, אלא כלולים במלה אחת בראשית להיותה כלולה בב' צדדים הן בבחינת בת ראש שהוא ימין והן בבחינת בת אש שהוא שמאל, כי המזרח כולל בתוכו דרום צפון שהוא ימין ושמאל וע"כ באים במילה אחת בראשית, שאש וראש הם ביחד.

נב וכנגד אלו ג פעמים היי ג יחודים הנ"ל עולים ישראל שלש פעמים לחוג חגיהם, בפסח מוחזרת הכפרות בצד דרום ומערב, שאז עומדת הבת היי המלכות באברהם שהוא חסד והיא בת ראש ושם הלל ואינו הלל שלם כי ב הכרובים אינם עוד במילואם כראוי, להיותם מחוברים בצד אחד ולא ב' צדדים, כי ישמעאל יוצא מצד ימין שהוא הפסולת של הכסף החסד מימין ומקטרג.

נג מיום רה"ש שאז מתחיל קו שמאל, עד יום ראשון של סוכות שעד אז עוד לא נעשה תיקון ראוי כדי להגיע להלל. מוחזרת הכפורת מצפון למערב, אז מתכסה הבת ההיא שהיא מלכות ועומדת ביצחק היי שמקבלת מצד שמאל ולא בשמחה והיא ביחוד בת אש והם אינם בשלמות, וע"כ אין שם הלל כלל, כי עשו שהוא פסולת הזהב יוצא ומקטרג.

בימין יש קדושה, אשר בבחינת פסח אינה שלמה, ובשמאל כשהוא עומד לבדו אין קדושה.

בסוכות עולה הבת ההיא המלכות ונשלמת ביצחק בשמחה שהוא קו שמאל שמתלבש בחסדים, שזו שלמותו כי הוא מתלבש בחסדים שזהו שלמותו ומתחברים זה בזה, ואז הלל שלם על ששקט הכעס, היי הדינים של ראש השנה ונמצא החיבור. כאן היא עדיין נקראת בת אש. היא תיקרא בראשית בחג השבועות.

שמאל לא יכול לעמוד בלי תיקון, מפני שאם היה עומד בלי תיקון סוכות אז הייתה שבירה. צריך תיקון לפחות לקיום, כדי שיהיה אפשר להשתמש בו בשבועות.

נד בשבועות שנק עצרת מוחזרת הכפורת בצד מזרח ומערב, אז נמצאת השלמות והאהבה והדביקות הם בכל הצדדים. כי מזרח שהוא ת"ת והוא הקו האמצעי כולל בתוכו כל הצדדים והוא שמחת העליונים והתחתונים, ואז תורת ה' תמימה משיבת נפש, כי תורה שבכתב שהיא ת"ת היי מזרח מתחברות יחד עם תורה שבעל פה שהיא מלכות, היי מערב והתורה תמימה כאן כבר הלל שלם.

הכרובים

נה ​​ ובשלוש פעמים אלו מוחזרת הכפורת בצדדיה כראוי, בפעם א' שהוא היחוד דרום ומערב נפרשת הכפורת למעלה, כלומר שאין לה התפשטות למטה באותה הנקודה הנסתרת, כלומר באותו האור של הנקודה הנסתרת, שהוא אור חסדים מכוסים מחכמה, וזהו באור הראשון שנפרשה.

שזהו ביחוד הראשון דרום מערב והטעם שאין לה התפשטות למטה, הוא משום שדרום שה"ס קו ימין נמצאת י באויר בדומה לא"א עלאין הוא ו"ק בלי ג"ר. יוד לא רוצה לצאת מהאוויר, ואפילו שיש חכמה אינה רוצה לקבל, היא מבטלת את כל הכוח של החמץ, של הרצון לקבל.

בתיקון זה של פסח, בגינו מתקיים הקיום של עם ישראל. השכלול הוא בקבלת תורה, שאז נקרא עם. לכן יציאת מצרים, פסח הוא כנגד קו ימין, הלבשה ראשונה של פרצוף אריך אנפין באצילות על ידי או"א עילאין ​​ שהם חסדים מכוסים. זו בחינת הכנעה, התבטלות.

אח"כ ביחוד צפון ומערב נפרשת בשלמות, כלומר שבקו שמאל יוצאת י מאויר והג"ר חוזרים אבל המלכות נבחנת כמכוסה ואינה יכולה להאיר למרות שיש השתוקקות . ואח"כ בפעם ג ביחוד מזרח ומערב, המלכות שורה על אותו המפרש, כלומר שהיחוד הוא במלואו כשכנפי הכרובים סוככות על הכפורת, כדי לכסות הכפורת ולא יהיה בגלוי, כלומר כדי לכסות הג"ר דחכמה דשמאל שאסור לגלותם.

שמכסים את ג"ר דחכמה, מאפשרים לקבל ו"ק בגלוי. התיקון של כיסוי ג"ר נק מנעולא של קו אמצעי, גם בחינת מפתחא, הוא גילוי ו"ק.

נו כפרת כתוב חסר ו ומשיב כשהאור העליון בא, הכרובים האלו מכים בגדפיהם ומעלים אותם למעלה מאות ו שהוא ז"א היי לאו"א ואומרים שירה מרוב אותה השמחה של האור ההוא, וכיוון שעולים למעלה מאות ו ע"כ כפרת חסר ו

עלו לג"ר לכן אין בהם וו. וזאת התורה, כלומר שיש זיווג אז וו שהוא ז"א, וחיסרון וו הוא שאין ז"א גלוי.

נז כעין זה שאמרנו בכרובים בעליונים בז"א ומלכות הוא גם כן למטה בכרובים וכפרות שבשכן שה"ס מט"ט וסנדלפון שהכפורת מסתובבת לג' צדדים ומאלו ג נמצאים הכרובים ימין ושמאל, כלומר שהכרובים העומדים בימין ושמאל דכפורת מקבלים מאותם ג הצדדים, ומפרש הימין היי כרוב הזכר העומד בימין הכפרת שורה ו רוח שלמעלה מאותו הצד שנמצא בו בסבוב הכפורת, ושמאל המשפיע במערב בהסתובבות הכפרת עומד ומאיר לו בכרוב העומד מצד שמאל דכפרת ששורה בו רוח הנקבה, היי כרוב הנקבה ומתחברים הכרובים זה בזה באהבה של זכר ונקבה. וכן בכל הצדדים בהסתובבות הכפורת נבחנת הנקבה שמקבלת מצד שמאל ולעולם המזדווגים הם רק שנים זכר ונקבה, וכן למטה במשכן בעולם הזה הם שנים ולא יותר.

נח ואם תאמר למעלה, כיוון שאינו צריך דבקות בכפורת כמו למטה במשכן שהכרובים היו דבורים בכפורת איך הסתובבה הכפורת ביחד עם הכרובים ומשיב, ודאי בהסתובבות הזו נדבקו זה בזה ותמיד נדבק בה.

ששואל, שעניין הסתובבות הכפרת עם הכרובים יחד, הוא מובן למטה שהכרובים נעשות מקשה מהכפרת והם דבורים יחד. אבל למעלה מה הפירוש שהכרובים דבוקים בכפרת, ולמה צריכים לזה, משיב, שע"י הסתובבות בג' צדדים נעשו דבוקים זה בזה, היי שהכרובים נדבקו בכפרת. כי סוד הכפרת למעלה ה"ס המסך שנעשה מאות י שנכנסה לאוויר ולפי"ז יש לה השתוות עם הצד הימין שהשתוות זו נבחנת לדביקות של חסדים. ואח"כ כשהסתובב לצד שמאל ששם יצאה י מאוויר הנה בהסתובבות לצד אמצעי חזרה אותה בחינה דו"ק של י שנכנסה באוויר ע"י המסך דחיריק שבקו אמצעי.

גם בקו שמאל כשבא לישסו"ת גם נמצאת דבקות. בימין הדבקות מטעם של הרצון העצמי להיות כולו משפיע. דבקות של קו שמאל היא אמונה שכל הרצון שייך לבורא, ונתן לנברא להשתמש בו, כלומר ניתן לך כפיקדון. כאן אפשר להגיע לדבקות וגם להרגיש את הרצון.

ונמצא שוב דבוק בכפרת מחמת היותם בבחינה אחת, שע"י הסתובבות נמצא שהכרובים שהם בחינת ימין ושמאל דבוקים בכפרת תמיד, כמו שבארנו, כי יש להם השתוות לכפרת הן בקו ימין והן בקו אמצעי ומאחר שקו אמצעי ממע"ט הג"ר דחכמה דשמאל נמצאת השתוות לכפרת גם בשמאל ולפיכך דבוקים תמיד.

תרומה טז - יח  ​​​​ שעור 6

הכפורת וב' הכרובים

חנוך לשון חינוך. המלאכים קטרגו אצל הקב"ה שלא לברוא אדם, והתיקון של חנוך הוא התשובה למלאכים. אין דבר העומד בפני התשובה.

תפקיד האדם הוא לבטא את רצון השם, שהוא קבלת ההטבה השלמה. לשם קבלת ההטבה דרושה השתוקקות מצד האדם, שזה רצון לקבל שהוא בשינוי צורה לבורא שכולו משפיע.

כלל הבריאה והאדם שהוא כלל הבריאה, הוא רצון לקבל, בכך הוא נפרד מהבורא. התשובה היא אפשרות לאדם לתקן ע"י חינוך עצמי, ולבנות כלי השפעה למרות שכולו רצון לקבל.

חנוך לנער על פי דרכו. דר-כו לעשות דירה, משכן פנימי בלב לבורא. חנוך הוא בחינת כי יזקין לא יסור ממנה.

שפע/מוחין דאחור נק נער, מוחין דפנים נק זקן, זה שקנה חכמה ומאיר לו אור הפנים. לנער יש השתוקקות שמנתקת מהבורא. החינוך הוא בחינת נער הייתי וגם זקנתי, כלומר גם שומרים על ההשתוקקות בקדושה, וגם מתחברים לבורא.

חינוך נכון הוא איננו ניסיון לבטל את ההשתוקקות, את הרצון לקבל, כפי שלשווא מנסות תורות המזרח. ​​ יהודי שומר את הרצון לקבל, בתוך מסגרת וגבולות התורה. חינוך נכון מביא שילוב בין הרצון לקבל, לבין היכולת לאהוב, להתחבר, כלומר להגיע לתענוג מהיחד. ​​ 

שלב ראשון בחינוך, קבלת אמונה שלמה, כלומר וויתור עצמי מוחלט, והכל לעשות רצונו יתברך.

בתיקון הראשון מקבלת המלכות הנמצאת במערב, חסד מהדרום, זהו כוח ההשפעה, ההתמסרות כדי לא להגיע לרצון לקבל לפרטיות.

התיקון הבא מערב- מלכות לייחוד עם צפון, אש הגבורה היוצרת השתוקקות במלכות, בלב שכבר עשה תיקון של התמסרות.

זהו החינוך, זה הבסיס, שכל רצון שמתעורר באדם, עליו לפעול במסגרת החינוכית שמתחילה ברכישת אמונה, התמסרות. לוותר על האני הפרטי הכוזב, למען הכלל.

מג אח"כ התלבש אותו האור תוך הלבוש ההוא היי תוך גופו של חנוך להראות שלמותו למעלה בשמים ושיתביישו בשבילו, כל אלו המלאכים שקטרגו לפני אדונם שלא יברא את האדם בארץ

כל הבריאה היא רצון לקבל שנפרד מהבורא, ויש לנברא אפשרות לעשות תשובה כדי להתחבר.

מד ואיננו כי לקח אלקים, ואיננו בעולם הזה ואיננו כמו שהיה בעולם הזה. כי לקח אותו אלקים לצורה אחרת. בצורה זו היא תמיד נער. והעמדנו הסוד הזה בכתוב חנוך לנער על פי דרכו, היי להנהיג כל האולמות קם כי יזקין לא יסור ממנה, כי תמיד נמצא בו וחוזר להיות נער.

המוחין דאחור מכונים בשם נער מהמוחין דאחור מכונים בשם נער, והמוחין דפנים מכונים בשם זקן, בסוד אין זקן אלא מי שקנה חכמה, כי אע"פ שיש חכמה גם במוחין דאחור אינם נחשבים להשגת חכמה משום שאינה יוכלה להאיר שם מחמת חסרון חסדים, וכבר ידעת שהשם חנוך הוא על המוחין דפנים, היי במוחין דפנים כי לקח אותו אלקים לדיוקנא אחרא, היי שיאיר בבחינת מוחין דאחור. ואין לשאול א"כ הוא עוד ירד ממדרגתו כי חזר למוחין דאחור. אחוריים זה מצב כמו באו"א אילעין שלא נחשבת שם החכמה מפני שדוחים אותה, מאירים שם חסדים מכוסים

וסוד זה העמידו חנוך לנער לפי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. כלומר שלא הפסיד המוחין דפנים מחמת שמאיר במוחין דאחור, וז"ש גם כי יזקין, אע"פ שיש לו המוחין דפנים הנק זקן, לא יסור ממנה, אינו פוסק מלהאיר במוחין דאחור הנק נער. שתמיד נמצא במוחין דפנים שהוא זקנה וחוזר להאיר במוחין דאחור הנק נער. גם זסו"ה נער הייתי גם זקנתי וגו שאמרו שר העולם אמרו. גם זקנתי, אע"פ שיש לי מוחין דפנים שה"ס זקנה, עכ"ז אני נשארתי נער שאני מאיר גם במוחין דנער.

במוחין דאחור לא יכול להאיר כמו בערב יום כיפור, יש חוכמה ואין חסדים. גם אם חוזר להשתוקקות גדולה שזו בחינת נער, אין זה מפריע שיהיה לו גם מוחין דפנים.

מה בחנוך נכללה הצורה של העולם הנסתר שהוא ז"א שממנו מוחין דפנים, הוא כסא לאדונו שהוא כסא לז"א כלומר שז"א שורה עליו. עושה שליחות בעולם כשהעולם בדין, נמסרת ההנהגה למט"ט הוא יוצא ומט"ט נק רבון על כל הצבאות העליונים שכולם הם תחת הנהגתו. והזקן הוא נער כלומר שעוזב מוחין דזקנה ומקבל מוחין דנער ואז נמצא העולם בדין. נכנס מעולם לעולם היי שנכנס מעולם דמלכות לעולם ז"א שהוא מוחין דפנים אז נשקט הרוגז ומנהיג העולם ברחמים.

מו צורה זו של מט"ט היי שהוא בסוד מוחין דנער הכלולים במוחין דזקנה, נפרסה במפרס הכפורת שהצטיירו בה באותו המפרש ב צורות. א זכר וא' נקבה שה"ס מט"ט בחינת זכר וסנדלפון נקבה שהם ב נערים עלמים אהובים עומדים דבקים זה בזה, שה"ס ב הכרובים שהמוחין דנער מאירים בהם.

ב' הכרובים צריכים לבוא לידי איחוד.

מז וזה סוד בראשית ברא אלקים, בראשית היי הכפורת ברא אלקים היי שברא המפרש של הכפורת הסתומה. את השמים ואת הארץ. הם ב כרובים העומדים בדבקות של אהבה. שמים וארץ לא כתוב, אלא את השמים ואת הארץ, הן לרבות ב כרובים הדבקים יחד. כפורת זו פרושה לפנים, בסתרו של ההיכל ובב' הצדדים עומדים שני אלו.

מח בראשית עולה למעלה, סודו יורד למטה, כמו שהסוד ההוא של בראשית עולה למעלה ואינו נרשם ברשימה, יוצאת ממנו רשימה למטה, ונעשית ממנו כפורת עליונה הרשומה בג' רשימות בסוד הויה אלקינו הויה. מאלו ג יוצאים ג אחרים והם שש היי שבראשית היא אותיות ברא שית.

י נכנסה באור דאו"א ועשתהו לאויר היי שהסתלקו הג"ר שה"ס חכמה, אינה יוצאת משם לעולם, וע"כ או"א תמיד בחסדים מכוסים, אבל מסך זה מחמת י שנכנסה לאויר יורד לישסו"ת ובהם י יוצאת מהאויר והאוויר חזר להיות אור החכמה, והטעם הוא כי או"א ה"ס ג"ר דבינה שהם תמיד בסו"ה כי חפץ חסד הוא, שחפצים רק חסדים ולא חכמה, וע"כ אינם סובלים שום חסרון מחמת עליית י באויר הדוחה אור החכמה, כי גם בלי זה אינם מקבלים חכמה ואינם רוצים חכמה. יש את או"א בהם נכנסה יוד והפכה אוויר, ויש את ישסו"ת בה יש תנועה בעולה ויורד.

וע"כ אן צורך שאות י תצא מאויר שלהם, מה שאין כן ישסו"ת שהם בחינת זו"ן העולים הנכללים בבינה שהם צריכים חכמה וגורמים לה לרצות חכמה עבור הבנים, כי כל ההפרש וז"א הוא בחסדים שיש בהם הארת חכמה ולפיכך לעת גדלות יוצאת י מאויר דישסו"ת והאויר חוזר להיות אור.

בראשית, היי או"א נק ראשית אורותיהם מאירים למעלה ואינם מתפשטים למטה, משום שהם סתומים מחכמה מחמת י אינה יוצאת מאויר שלהם, סוד שלהם היי המסך של י נכנסה באויר שיש בהם המסך היורד ומתפשט לישסו"ת וגם ישסו"ת מתמעטים מחמתו לאויר. כלפי זה שסוד בראשית הזה שהוא או"א עלאין עולה הארתם למעלה היי שהם סתומים מחמת י שנכנסה באויר, שלא נרשמו באיזה חסרון מחמת י שנכנסה באויר שלהם מחמת שגם בלי זה אינם מקבלים חכמה.

יוצאת מאות י זו שבאויר דאו"א רשימת חסרון למטה בישסו"ת שבה נעשית ממסך של אותה י שבאויר כפרורת עליונה, היי ברשימת ג קווים ימין שמאל ואמצע, בסוד הויה אלקינו הויה, שב' קווים ימין ושמאל נק הויה אלקינו. והקו אמצעי נק הויה שה"ס חסד גבורה ת"ת, כי מהם יוצאים ג קווים למטה מטבור הנק נצח הוד יסוד, והם שש ספירות גח"ת נה"י היי ברא שית, וע"כ מרומז באותיות בראשית, ברא שית, שה"ס חג"ת נה"י. הויה ימין, אלקינו שמאל, הויה קו אמצעי.

מט עתה מפרש ג יחודים הפרשים על הכפורת בסוד ב הכרובים. ויחד א הכפורת הזו היי העליונה נפרשת לצד דרום שהוא חסד, ולמערב שהוא מלכות ומוציאה ב כרובים יחד זכר ונקבה שיהיו נמצאים זה כנגד זה. דרום שהוא חסד הוא ראש לז"ס תחתונות שז"ס כהן לוקח בראש והוא בן זכר. מערב היא הנקבה שנק בת יחידה שעליה נאמר בת היתה לאברהם שהוא חסד, היי בסוד בראשית שהיא אותיות בת ראש, שהם ב הכרובים, בת היא מלכות, ראש הוא חסד, קו ימין דז"א.

י שבבראשית היא הכפורת, היי המסך מביאת י באויר, שאינה נודעת עד שנפרשת במפרש, ומוציאה ב כרובים אלו בסוד בת ראש, כעין זה היא ה אחרונה דהויה, שהיא בבחינת היחוד דבת ראש, כלומר שהמלכות מיוחדת בחסד.

כי הויה ה"ס ז"א שהוא בבחינת חסדים מכוסים, ועל זה היי מבחינת היחוד הזה נק המלכות בת. היי בת ראש, בת לאברהם י דבראשית היא הכפורת להפרש.

נ עתה מפרש היחוד הב' של ב הכרובים היי מערב עם צפון, מוחזרת הכפורת ממערב שהוא המלכות, לצפון שהוא גבורה, היי קו השמאל. ונפרשת במפרש ומתגלה הזכר שנאחז בצד הכפורת. והנקבה היי המלכות מסתתרת למטה ונעשית באש של הצפון, וז"ס בראשית שהוא אותיות בת אש י שבבראשית, היא הכפורת. י היא שנפרש, והראה אחד ולא שנים כי הנוקבא התכסתה למטה. ואם תאמר המפרש העליון והתחתון הכל אחד, כך הוא שאינו נפרד שם זה מזה, הכל הוא אלקים.

נודע שהיחוד של מלכות עם קו השמאל דז"א שהוא גבורה אינו נעשה למעלה במקום הגבורה דז"א אלא למטה במקום המלכות. והוא מטעם כי הג"ר דחכמה במקום המלכות, מטעם כי הג"ר דחכמה דשמאל, התמעטו ע"י קו אמצעי, ורק הו"ק דחכמה דשמאל מאירים, וע"כ אי אפשר שיהיה היחוד במקום גבורה דז"א שהוא אור זכר המאיר ממעלה למטה, שהוא ג"ר כי הג"ר נעלמים ולפיכך היחוד הוא במקום הנוקבא המאירה אור נקבה שממטה למעלה שהוא ו"ק.

שלא התגלתה הנוקבא למעלה ביחד עם הזכר כדי שלא יתגלו הג"ר דחכמה, שהנוקבא התכסתה למטה, שלא לקבל ג"ר דחכמה אלא ו"ק והיא נעשתה באש של הצפון המשפיע בה הדינים שלו הנק אש, והיא מתתקנת בהם שתוכל להאיר החכמה כמו בצפון שאין החכמה מתגלה זולתם, שהמלכות נעשתה בת לצפון שהיא אש. כי לא נעשה היחוד למעלה במקום גבורה דז"א אלא במקום הנוקבא שהיא מתכסית מג"ר למטה במקומה, אבל אם היה היחוד למעלה היו הג"ר מתגלות.

ואם תאמר שהכל אחד, הן המפרש העליון שהוא גבורה והן המפרש התחתון שהוא המלכות שהתכסתה. ומשיב, שהם באמת אחד, הן הגבורה נק אלקים, והן המלכות נק אלקים מפני שהם אחד.

תרומה יג - טו  ​​​​ שעור 5

הכפורת וב' הכרובים

הכפורת היא כיסוי, מסך וכח מיוחד כדי להעלים ג"ר דחכמה, כח אֳמוּנִי שיכול להתגבר על כל הקליפות.

לעם ישראל יש את הנשק הזה, שכנגדו הס"א לא יכול למי שמוכשר לפעול את הכפורת שבנפשו. ​​ 

בשני נושאים בהם נמסרה העבודה למשה, בארון ובאפוד בהם כתוב ועשו ולא ועשית, מפני שהם כלל. ארון הוא מלכות, כמו ז"א שהוא התורה הנמצאת בארון. גם האפוד לא שלו, אלא תיקון המלכות, ואין משה צריך לעשות את עבודת אחיו.

לה ואם תאמר הרי כתוב והלבשת את אהרן וגו ואפדת לו, ושמת המצנפת על ראשו וגו הנה כל זה הוא עבודתו של משה והוא כבודו של אהרן ומשיב, אינו כן. אלא כבודו של משה הוא כי הקב"ה לא רצה עבודתו של אהרן אלא אם כן שתהיה על ידי משה, ובכל דבר היה אהרן צריך למשה וכל זה כבוד משה הוא

לו ועשית כפרת וגו בוא וראה בפרשה זו כתוב היי שרמוז במלאכת המשכן מעשה שמים וארץ וכל הצבאות אשר שם כי הקב"ה לא צווה לעשות משכן אלא שיהיה כעין מלאכת שמים וארץ כדי שיהיה המשכן שלמטה כעין המשכן של מעלה שהוא המלכות, ושיתחברו זה בזה כעין נשמה וגוף שיהיה הכל אחד העולם כולו בנוי כמו תבנית המשכן, כלומר באותם חוקים. יש כח חזק במשכן שהוא התבנית השורשית של בריאת שמים וארץ, מכאן שאפשר ללמוד מהפרטים של בניית המשכן סודות רבים.

כאשר אדם מרגיש כאוס בחייו, יכול הוא להסתכל על המשכן, וללמוד את הצורה לפני עליו לבנות את המשכן בליבו. כעין המשכן שלמעלה שהוא הנשמה, והמשכן שלמטה כגוף.

בדרך עבודת הנפש, ראשית השמים, צד הנשמה, ואת הארץ שהיא הרצון של האדם. הקשר עם הבורא חשוב לנו יותר מכל האור שנקבל. קשר למקור החיים. בכח הכפורת צריך האדם להסכים לעבוד בלי לקבל שום אור, לפעול באמונה מלאה.

בעקבות החטא איבד אדם הראשון את התלבשות האור בכלי, ואת הכלים עצמם. כשאיבד את אור הפנים, הבין שהוא פגם, אמר לעצמו לפחות אשמור את ההשתוקקות לאמת.

לז כתוב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. בראשית כבר העמידו אבל סוד מעשה הכפרת יש כאן ברמז שלמעלה שלשלת של מט"ט הגנוז במשכן להרים תרומת הקדוש למעלה ולמטה

לח בראשית ה"ס ראשית העליונה שהיא י חוכמה היא הכפורת הגנוזה ונסתרת הנמצאת מסוד הנקודה שהיא סתרה העליונה ונפרש מפרש, להיות מאיר בתוך האורה ולהעלם תוך העלם. מט"ט נסתר בתוך הכפורת הזו המתאחדת ממטה למעלה.

סוד הכפרת הוא הכסוי שנעשה להעלמת הג"ר דחכמה ע"י עלית המלכות לבינה וכל התיקונים שנעשו בצמצום ב בסוד י שנכנסה לאור הבינה והאור נעשה לאויר, לו"ק חסר ג"ר הנק אויר. והעלמה זו מקורה באו"א עלאין המקור היותר קדום בגלגלתא דאריך שה"ס י דהויה כי הכיסוי שה"ס י שנכנסה לאוויר אינה יוצאת משם לעולם. והוא כסוי בקו ימין דז"א שהוא קו ראשון לג' קווים, והכיסוי הזה מתגלה בקו שמאל כי בו יוצאת י מאויר והאור חוזר למקומו. וחוזרת ומתכסה בקו אמצעי ע"י כנפי הכרובים בכח המסך דחירק שבהן כמ"ש לפנינו והסובב הזה של הכפרת בג' קווים מכונה פריסו

שמעשה הכפרת רמוז במלת בראשית ברמז שלמעלה כי הכיסוי הזה י שנכנסה באויר המכונה כפרת נרמזת באות י דבראשית שה"ס או"א עלאין כי מט"ט הוא נושא המסכים דקו האמצעי והוא נאחז בכיסוי הזה הנק כפרת שמשם לוקח כחו אל המסך דחירק שבו, כי מט"ט פועל בכח הסיכוי הזה להרים הארת החכמה שתאיר רק ממטה למעלה, הן במשכן העליון והן במשכן התחתון.

וזה מפרש דבריו ואומר שהמלה בראשית פירושה הראשית העליונה שהיא י היי או"א רומזת על הכפרת הגנוזה הנסתרת שנמצאת מסוד הנקודה הנסתרת העליונה שהיא או"א כי הכפרת שה"ס הכיסוי מאות י שנכנסה באויר מקורה מן הי' שנכנסה באויר מקורה מן הי' שהיא או"א עלאין.

ונפרשה הכפרת למפרש היי לסיבוב על ג קווים, היי שתאיר בימין ששם מקום האור, ולהסתתר בשמאל ששם האור מתעלם מפני שפועלים אותו ממטה למעלה ויש ב שמות מיט"ט ומט"ט. כשהמלכות מלובשת במט"ט נק מט"ט עם י וכשאינה מלובשת בו נק מט"ט בלי י שהכפורת כוללת בתוכה ב בחינות מט"ט היי בעת שמט"ט משמש במסך דחירק הממעט השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה שזה התיקון של ג"ר דשמאל שלא יאיר ממעלה למטה, שאז הוא מתאחד עם הימין, בעת שהשמאל מתאחד עם הימין להאיר רק ממטה למעלה, שמט"ט לקוח כח המסך דחיריק שבו מן הכיסוי שבכפורת כמו כן לוקח כח גם מקו ימין הפועל ממעלה למטה בחסדים מכוסים.

מט"ט פועל מסך דחיריק למרות שהוא בעולם הבריאה, אל השורש שלו באצילות. הוא נחשב לקו אמצעי הפועל כלפי יצירה ועשיה, ולמעשה עבד ושליח של ז"א כמו עבד אברהם.

ויש לדעת שכל מעלותו של חנוך בן ירד שנהפך למלאך היה מטעם שזכה לזיהרא עלאה שה"ס המוחין דנר"ן מאצילות שנאבדו מאדם הראשון מחמת החטא דעץ הדעת. אמנם ב אבדות היו לו כי מחמת אכילת עץ הדעת לא נאבדו לו אלא המוחין דפנים ועוד נשארו לו המוחין דאחור, וזס"ה ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך עץ הגן הסתתר בתירוצים. כי המוחין דאחור שנשארו לו עשו אותו כמתחבא מפני אור הפנים ראה שאינו יכול לקבל אור הפנים ממעל למטה, התחבא כדי לפעול לפחות בקדושה ממטה למעלה.

ואחר זה גורש לגמרי מגן עדן, היי שאבד גם המוחין דאחור. ולפיכך חנוך שזכה לאלו המוחין שנאבדו לאדם הראשון, היה צריך לזכות בתחילה למוחין דאחור ואח"כ למוחין דפנים, וכשהשיג המוחין דאחור אז היה עוד בלי שם. אלא אח"כ כשהשיג המוחין דפנים קנה עמהם את השם חנוך בן ירד

נשאל, אם חנוך היה כל כך גדול, למה לא התחיל התיקון וחיכינו לנח ואברהם אבינו. חנוך התחיל התיקון מצד עצמו ולא מצד הכלל.

לט מתוך היראה שחנוך הלך בדרך אמת בארץ, הוא מצא את האור שאבד אדם הראשון, היי הזיהרא עלאה שאבד מחמת חטא עץ הדעת, אבל רק מוחין דאחור של זיהרא עלאה הזה. מצא עתה שהאור הזה נגנז בגן עדן, עלה למעלה, היי שהיה רוצה להשתמש עם האור, אבל האור לא התישב במקומו, כי לא היה שלם מכל צדדיו, כי השלמות שלמטה היתה חסר לו שנאבדה מחמת החטא של אדם הראשון.

ע"כ ירד למטה לג"ע התחתון והתחבא תוך עצי הגן, היי בחינת מוחין דאחור שהיה לו לאדה"ר אחר החטא מטרם שגורש מג"ע. שגם הוא התחבא אז תוך עצי הגן והתפשט שם בכל צדדי הגן עד שנולד חנוך בן ירד כלומר שהישות שלו שבשבילה בא לעולם התקיימה, כלומר עד שהשיג אותם המוחין דפנים של זיהרא עלאה שבשבילם נק חנוך בן ירד, כי עתה עוד לא נק בשם הזה. כדי להיכנס לגן עדן העליון צריך את המוחין דפנים.

מ כיון שנולד חנוך בן ירד היי המוחין דפנים הנק בשם הזה, הנה מתחילה היה נמצא סמוך לגן היי בעת שהשיג רק בחינת הקטנות דמוחין דפנים, שעוד לא היה ראוי להיכנס לגן עדן. התחיל אותו האור היי המוחין דפנים שהאיר בתוכו, והתגדל במשחת קודש, והאור ההוא שכן עליו כשהוא מתנוצץ נכנס לגן עדן ומצא שם עץ החיים שה"ס הקו האמצעי, ענפיו ופירות העץ הריח שבהם היי שהמשיך הארת חכמה ממטה למעלה המכונה ריח. התיישב בתוכו אותו הרוח של אור החיים שה"ס ו"ק דחכמה, כי אור החכמה נק אור החיים ורוח ה"ס קומת ו"ק את ג"ר דחכמה אפשר לקבל רק מעץ הדעת, אדם הראשון קיבל ו"ק דחכמה בגן עדן העליון, וכך השיג גם חנוך.

מא באו שליחים מלאכים עליונים ולמדו אותו החכמה העליונה ונתנו לו ספר שהיה גנוז תוך עץ החיים, ולמד ממנו וידע דרכיו של הקב"ה והלך אחריו, ז"ש ויתהלך חנוך את האלקים, עד שאותו האור נשלם בתוכו. אם כבר הגיע להשגה כזו, לא לא כתוב והתהלך חנוך את הויה, אלא שאלו לא מוחין דפנים שלמים אלא בחינת ו"ק.

מלאכים עליונים גילו ולמדו את חנוך את החכמה.

כאשר אדם לומד תורה, מתלהב ממנה, אוהב ומתענג ממנה, ויש בו גם יראת התורה, כלומר וירא שמא לא ישיג הסודות, אז כל הכוח הוא של השפעה, של חיפוש מה השם אומר, מה הוא רוצה. זוהי גישה חזקה וחשובה, לשמוע מה אומר הבורא, ולא מה אני רוצה לפרטיות.

לחנוך הייתה השתוקקות עצומה לתורה, וקבל המלאכים ספר שלימד אותו מה רוצה ממנו השם.

כמו כל למדנו שהמשכן הוא בתבנית של מעשה שמים וארץ, כך גם כאן מלמד על חנוך שהשיג את סודות המשכן

מב כיון שאותו האור נשלם למטה רצה לעלות למקומו היי להלביש האור למעלה בשמים במקום יצאתו של האור מפני שבדרך למטה האור מתמעט, בכדי להראות אותה השלימות שיש בסוד חנוך, חנוך לשון חינוך, הוצאה מהכח אל הפועל של האדם, שפוטנציאל זה צריך גם לרדת למטה, חנוך בן ירד.

כלומר השלמות אותם המוחין הנק בשם חנוך. יום אחד נכנס בגן עדן והראו לו הנסתרות שבגן, והניח אותו ספר וכל מה שראה מחוץ לגן, והספר גנוז בין החברים כלומר שמשם השיגוהו החברים וגנזוהו.

ספר זה מוכר למקובלים, הם מלמדים ממנו רק למי שראוי

תרומה י - יב  ​​​​ שעור 4

זהב ירקרק זהב סגור זהב תחתון

זהב הוא בחינת האור המתלבש ברצון לקבל, היינו קבלת חכמה.

זהב שבראש ז"א ​​ סגור, מפני שחסדים בז"א מעל החזה אינם מגלים חכמה מפני שאסור להשתמש בה.

זו"ן מייצגים את עולם אצילות, ולכן את כל מה שקורה לאדם.

יש ואדם פוגש בבחינה זו של זהב, היינו חוכמה, ועליו לפעול את המנעולא בנפשו ולדחות אותה לגמרי.

ישנם רצונות גדולים שאסור להשתמש בהם, עליהם יש לוותר. בלי לפעול את המנעולא שבנפש, בלי להיזהר במצוות לא תעשה, בלי גבולות, נשברים

אור החסדים הוא המקשר בין הנברא לבורא, הוא כמו משפך שהצד הצר, הפיה למטה, הרצון לקבל. החסדים מלמעלה הם בחינת הרוחב הגדול. יש לצמצם אותו לגודל של הנברא.

החסדים שבנברא, כלומר הרצון להשפיע, צד הבורא שבנברא, הוא המקשר בין הרצון לקבל לבין הבורא שכולו השפעה.

לב תחילת המאמר מובא בזוהר תרומה. זהב עלאה שהוא זהב דז"א הוא בסוד סתום והשם שלו זהב סגור, שהוא סגור מעין שאינה שולטת בו. זהב תחתון שהוא זהב של המלכות הוא בגלוי יותר.

ע"כ השם של זהב של המלכות נק זהב ירקרק, וז"ס שהעמידו החברים אסתר שהיא מלכות ירקרקת היתה היי גוון אתרוג והכל אחד. גם השמש נראית לכאורה צהובה, אך הגל הארוך שלה ירוק.

זהב זה של המלכות הוא ראש בסתום, אע"פ שהוא נבחן שהוא בגלוי כלפי זהב עליון שהוא ז"א, עד שנמשך ושורה לראש של גבריאל ומשום זה הכל הוא בסוד עליון בסוד ז"א ונמשך הסוד ההוא למטה למלכות ולגבריאל הכל באופן אחד.

הארת החכמה שבשמאל המאיר בכל שלמותו בהתלבשות החסידים נק זהב, ומאיר בראש דז"א היי בג"ר דז"א ובראש של המלכות. שואל מה ההפרש בין זהב שבראש ז"א לזהב שבראש המלכות. כיון ששניהם הם הארת החכמה שבשמאל ומשיב, שהזהב העליון דז"א הוא בסוד סתום היי שהארת החכמה סתומה ואינה מאירה בו. כי ז"א הוא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה ז"א מחזה ולמעלה שביחס למלכות שהיא תחת חזה דז"א, הוא נחשב לחסדים מכוסים, שמו זהב סגור היי סגור מלהאיר.

זהב תתאה של המלכות הוא המקום לגילוי החכמה, וע"כ החכמה מגולה בה יותר מבז"א יותר הכוונה בחסדים מגולים בו"ק דכחמה ולא בג"ר ממנו המלכות מכוסה, שירקרק וגוון אתרוג הוא אחד, שהיא הגוון של גילוי הארת החכמה שבמלכות הנק אסתר. שהזהב הזה של המלכות הוא עוד סתום ואינו מגולה, אע"פ שכלפי הזהב של ז"א היא נחשבת כמגולה, עכ"ז עודו סתום בה כי אין הארת החכמה מתגלה במלכות גופה, אלא במרכבה שלה שה"ס ד המלאכים מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, עד שנמשכת ושורה בראש גבריאל שהוא בחינת קו שמאל שבמרכבת המלכות ובו מתגלה הארת החכמה לגמרי.

הכפורת וב' הכרובים

לג רבי שמעון אומר, בכל הפרשה הזו מצאנו שנמסרה המלאכה בידו של משה, חוץ מבשנים. כי בכולם כתוב ועשית ובארון ואפוד כתוב ועשו ארון ועשו את האפוד, ולא כתוב ועשית. מהי הסיבה לכך שבאפוד ובארון הציווי הוא לשון רבים, שמשה לא לבד. ומשיב מה הטעם לא כתוב בארון ושעית משום שהארון שה"ס מלכות כולל בתוכו את משה שה"ס ז"א כדי להאיר ממנו כי המלכות אינה מאירה אלא מז"א וע"כ צריכים אחרים לתקן התקון והיופי שלה כדי להכניסו בתוכו בתוך הארון, להכניס את משה שמייצג את בחינת התורה, בתוך הארון.

לד ולפיכך לא כתוב ועשית באפוד, משום שהאפוד אינו שלו אינו שייך לז"א כי האפוד הוא תקון המלכות, ואינו שישתמש עמו משה. וע"כ אין משה צריך לעשות העבודה של אחיו כי משה איהו ששובינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניטא

תרומה ז - ט  ​​​​ שעור 3

ב טפי מרגליות על הזקן

כאשר אדם עולה בהשראה ומקבל אמונה, לקבל את מדרגת הבינה הפנימית שבנפשו, שהיא מדרגה עצומה. זה העולם הבא שלו, ז"ת דבינה.

כשיורד/נוחת לעולם הזה, לא תמיד הוא יודע כיצד הוא יצליח להסתדר עם העולם הזה, לאחר שחווה השראה כל כך עליונה.

במחשבה ראשונה הוא לא רוצה בכלל להתעסק עם העולם הזה, לא רוצים שום תזוזה חיצונית, כדי לשמר את ההארה הגדולה.

אבל האמת היא שצריך ללמוד כיצד להוריד את ההארה הזו לתחתונים.

זה תפקידו של אהרן. כמו שאמר משה כבד פה וכבד לשון אנכי. אומר משה, איך אני אוכל לפעול את זה מהפנים לחוץ.

הלשון הוא בחינת היסוד, המייצגת את ז"א, ומשה שואל כיצד יעשה זיווג עם המלכות.

לכאן נכנס אהרן, שהוא יהיה לך לאלקים, כלומר בחינת דין, מלכות פה.

בא אהרן והוריד את השפע דרך הזקן.

בעולם הנקודים כשהאירה הארה לתחתונים הייתה שבירה, כמו שנשרפו שבעים הזקנים.

משה מקבל מכוח הזקן של אהרן, להאיר לתחתונים.

תפקיד הזקן לייצר זיווגים של קו אמצעי. ​​ הזקן יכול לחבר בין פנימיות לחיצוניות. באור הגדול של אותה השראה, של בינה, אין האדם יכול לעמוד בזה, להוריד את זה ללב.

כל התיקון בא דרך הזקן מפני שבהם נמצאים המסכים והדינים שמאפשרים הארה בקו אמצעי.

​​ 

כ אחר שקבל משה את התורה, ארבעים יום וארבעים לילה, עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, כלומר גם במלכות וגם בבינה, וקרן אור פניו ולאח"כ בא אהרן ושנה לו שיעורו היי שהוריד לו אותה ההארה שלו על זקנו, והיי שתי טפי מרגליות שירדו על זקן אהרן והאירו הארה גדולה, שה"ס הארת חכמה. והן רמז לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ, שהם ז"א ומלכות שהם בחינת ימין ושמאל, שהתברכו בזקנו, היי שע"י המסכים המכונים שערות דיקנא שהם בחינת קו אמצעי, מתחברים ימין ושמאל, ​​ שה"ס ז"א ומלכות ומיחודם קבל ב טפין א מז"א וא' ממלכות, והחיבור שלהם תלוי במזל העליון שנמצא בתוך דיקנא דא"א הוא שורש היחוד דג' קווים לגלות החכמה

מאור חכמה של צמצום א אינם יכולים להתחבר, ואפילו בצמצום ב הוא נסתר במסך דראש דא"א, מוחא סתימא שיכולה להתקבל רק דרך תיקוני דיקנא, המאפשרים השפעת חוכמה לתחתונים.

אהרן הוריד את ההארה הגדולה הזו לזיווג כדי שניתן יהיה לתת לתחתונים. משה בחינת נצח שהוריד להוד כדי לתת לתחתונים

כא ואז כאשר מגיעים לחיבור הזה, מה טוב ומה נעים טוב זה תורה שבכתב וזהו צדיק שהוא יסוד דז"א, נעים זה זמירות ישראל שהיא מלכות, הנק נעים בעת ששורה עליה נועם שלמעלה של העולם הבא, נעמי או נועם שה"ס בינה והכל ע"י שחיבר ז"א ומלכות יחד ע"י קרבן.

כב ועל זה נאמר עליו בריתי היתה אתו החיים והשלום. בריתי זו המלכה שלי שהיא המלכות שהיתה עמו עם אהרן. החיים והשלום היי החיים של אמא עלאה שהיא בינה והשלום זהו שר שלום היי יסוד דז"א שנק שלום.

כג ואתנם לו, פירושו נתתי לו אלו המדרגות לחבר אותם שתי טיפות מרגליות האלו נתתי לו, וכשהעביר מורה על זקנו היי כשהיה גוזז זקנו, כ"א ומורא לא יעלה על ראשו, ויראני שהיה ירא אולי מעל באותו השמן שנמשך לו משמים עליונים שנק שם שהוא בינה שנמשך משם שמן הטוב, וע"כ ומפני שמי נחת הוא.

וָאֶתְּנֵם-לוֹ מוֹרָא, וַיִּירָאֵנִי פירושו שנתן לאדם את המדרגות לחבר את שתי טיפות מרגליות.

על פי הזוהר אסור לגלח את הזקן, מפני שתפקיד הזקן.

בארבעים יום שמשה השיג את הבינה העליונה שלו, את בחינת עולם הבא ע"י השראה הפנימית שבו, ואז כשירד למטה קרן עור פניו. אור הבינה האיר ממנו, לא יכול היה להאיר אור כה גדול ישירות לעם.

אור כה גדול לא יכול לרדת לתחתונים, אלא ע"י הזקן, דרכו ניתן לקחת את האור הפנימי ולהפוך אותו למשהו מעשי.

כשאדם מגלח את זקנו, הוא מסיר את האפשרות שההארה הפנימית תאיר באופן מעשי למידות שלו.

שערות הזקן מאפשרות את הייחוד בין ז"א למלכות, גורמות לייחוד בין איש לאשה.

 ​​ ​​​​ 

כבר התבאר שהמסכים המייחדים ז"א ומלכות נק שערות דיקנא ע"ש. ושיעור ההארה שהתחתון גורם לעליון, זוכה בו גם התחתון. וע"כ כיון ששערות דיקנא גרמו יחוד ז"א ומלכות, קבלו גם הם ב' הארות מהם המכונים ב טיפות מרגליות, המכסים בשערות דיקנא גרמו, ולכן הם גם הם מקבלים את האור טפה אחת מז"א ואחת ממלכות. וסוד גילוח השערות ה"ס ביטול הדינים והמסכים ההם המכונים שערות, ואם מבטל נמצא מבטל זווג ז"א ומלכות שהתיחדו על ידיהם.

דרך שערות הזקן ניתן חיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין הפנימיות לחיצוניות, בין המטרה לדרך, בין שלמות לחוסר שלמות, בין בורא לנברא.

לכן ההולכים דרך הקבלה לא מגלחים את הזקן. כל שערה שמוריד אדם מזקנו, הוא מוריד את יכולת החיבור.

הזקן החיצוני שמגדל יהודי, בא רק כדי לבטא נקודות פנימיות המאפשרים את הזיווג.

שני טפות מרגליות וכו הם רמז לתורה שבכתב ותורה שבע"פ שהם ז"א ומלכות, התחברו בזקן אהרן, כי ע"י השערות דיקנא שה"ס מסכים ודינים, נעשה זווג ז"א ומלכות כי הם בחינת הדינים דג' זריעות, המכונות בימין חולם שורוק בשמאל חירק קו אמצעי המוציאים ג הקווים להשפיע אל המלכות, וכיון שגרמו יחוד ז"א ומלכות זכו השערות לקבל מהם ב טפי מרגליות.

החיים והשלום זה שר שלום היי יסוד דז"א שעם שערות דיקנא דז"א התיחדו יסוד ומלכות והמשיכו החיים מאמא עלאה שה"ס בינה. שנתנו לו אותם המדרגות מלכות ויסוד דז"א כדי שיחברם ע"י המסכים דשערות דיקנא שלו, והם ב' טפות מרגליות שנתתי לו. בשעה שהזדכך הסתפר וביטל המסכים הללו הנק שערות, שאז התבטלה הארת היחוד דז"א ומלכות וב' טפי מרגליות הסתלקו לשורשם, ע"כ נפסקו הטפות והסתלקו ממנו, שהיה ירא ומפחד מחמת שהפסיק השמן משמי. אדם שמוריד את זקנו, צריך להיות ירא, שבכך הוא מוריד את הזיווגים והכוחות שיכולים לחבר פנימיות וחיצוניות.

כד והוא מה עשה, בשלום ומישור הלך אתי, היי שחיבר שלום במישור. מהו מישור, הוא כש"א צדיק וישר הוא שישר הוא מלכות ושלום הוא יסוד וחברם יחד, ואז ורבים השיב מעון היי על ידי הקרבנות שהקריבם לפני המלך, ואז ניתן השלום במישור, ובזה בחיבור שלום במישור, תולה סוד הקרבן שמסר הקב"ה לאהרן והמלכות נק מישור, משום שהמשיך תורה שהוא ז"א הנק ישר, ואור לעולם התחתון שהיא מלכות, פירוש ז"א שה"ס קו האמצעי נק ישר משום שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל אלא באמצעי בין שניהם. וכשמלכות מקבלת האור מקו אמצעי הנק ישר ונק גם היא מישור, משום שמקבלת מישר. כאשר המלכות מחוברת אתו היא מקבלת את האור, כשהנקבה מחוברת לזכר היא נקראת על שמו, הוא נק כל והיא כלה, הוא ישר והיא נק מישור.

כאשר מתעוררת השתוקקות חזקה לאדם, ואין לו את המזרח, את נקודת ההזרחה הפנימית שבו, ואין לו את החסד שבדרום, אז כל ההשתוקקות שלו שורפת את כל הרצונות.

אם מסובבים את אותה תאווה ברחמים וחסד בשני הצדדים, אז מתבשם הדין ברחמים, כמו בתקיעות השופר.

תקיעה ראשונה שזה חסד, לאחר מכן שברים ותרועה שהם דינים, ואז עוטפים את זה שוב בקו אמצעי, מזרח, יעקב.

יצחק הוא באמצע, ודווקא הוא חשוב לנו בתקיעות, מפני שהצפון, והתאוות, וגילוי רצון לקבל לעצמו הכל דבר מאד חשוב והכרחי, אבל עליהם להיות עטופים בחסד ורחמים.

מה גרם לשבעים הזקנים להישרף ? וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.

אומר בעל הסולם, נהגו קלות ראש, העיקר התענוג הגופני. ראה משה שאין ישראל יכולים להתקיים בלי הזקנים, שתפקידם להעביר את ההארה.

כדי שיוכל משה להעביר את ההארה, בא בסוד אחים בכורים, כלומר שבכור מקבל פי שנים. עלה משה ארבעים יום וארבעים לילה, כלומר קיבל הארה עצומה בעצמו וגם בשביל עם ישראל, והעביר להם לאט על סדר המדרגה.

הולך אל דרום וסובב אל צפון

כה וסדר היחוד הוא שמזרח שהוא ז"א מאיר תחילה לדרום שהוא חסד. שכתוב הולך אל דרום והשמש ה"ס ז"א. משום זה כתוב וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה, כי משה ה"ס מזרח היי ז"א אהרן זה סוד שהארן שהוא חסד האיר ממשה שהוא ז"א וכל הנשיאים זה נחשון שהוא ראש לכל הנשיאים וכולם נמשכו אחריו וה"ס גבורה וצד צפון ועומד לשמאלו של משה. משה הוא כלל שזכה להשיג האור מבינה, שהאירה דרך החסד בחינת כהן גדול. הנשיאים צד גבורה נמשכו אחריו. אהרן ימין, נשיאים בשמאל, ומשה באמצע.

כו וכבר העירו את גדלך גדולה חסד, דרום זהו אהרן שהוא מימין היי חסד ודרום ואת ידך החזקה, זהו נחשון שמשמאל שהוא גבורה וצפון, כי אחר שהדרום שהוא חסד היי אהרן האיר מהמראה המאירה שהיא ז"א שהוא משה. יהיה מאיר הצפון שהוא גבורה היי נחשון, שכתוב הולך אל דרום וסובב אל צפון שמסבב אותו את צד הצפון הארת הרחמים מכל הצדדים היי מצד דרום שהוא חסד, ומצד מזרח שהוא רחמים, כדי שלא יצא צד צפון שהוא שמאל בלהביו לשרוף העולם וכיון שנעשה מסובב ברחמים מב' הצדדים יתבשם הדין ברחמים, מי הוא רחמים היי השמש שהוא ז"א והוא נק ג"כ רוח שכתוב, סובב הולך הרוח, היי שרחמים הוא רוח סובב הכל. הולך אל דרום וסובב אל צפון, לא רק חסד שהוא ימין אלא גם שמאל.

כז ועל סביבותיו שב הרוח, שואל סביבותיו של מי, ומשיב, של אותו מקום שכתוב למעלה ואל מקומו שואף, וזהו מערב היי המלכות ועד שם עד המלכות, שב הרוח שהוא ז"א להאיר באלו ע שנים שהם ז"ס חג"ת נהי"מ שכל אחת כוללת ע"ס שמקומו שהוא מלכות, נכלל מהם להאיר אל העולמות ולהאיר לע' שרים ממונים העומדים סביב אותו המקום של השמש שאמרנו שהוא מלכות. אדם מקבל את חייו מקו אמצעי, ובהדרגה הוא שוקע והולך למערב. הכח של הזכר בתחילה עוזר גם לתפילת עברית. כשאין כח מספיק חזק של חסד, קשה לחבר את המלכות.

כח כעין זה משה למטה שה"ס ז"א האיר לאהרן שהוא צד דרום חסד, ואח"כ לנשיאים שהם צד צפון היי גבורה שכתוב וסובב אל צפון. ומסבב אותם מסביב המזבח שהוא מלכות. ואח"כ ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם על ע' זקנים וזה הוא ועל סביבותיו שם הרוח.

כט בוא וראה בתחילה היו אלו שבעים זקנים יונקים ממשה ואלו הם הזקנים שבקצה המחנה, שפירושו הקצינים שבמחנה, שנשרפו באש שורפת מפני שההארה לא הייתה בג' קווים בצורה מסודרת, וכבר העירו מי גרם להם שישרפו. שהוא משום שעליהם נאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, שנהגו קלות ראש. כיון שראה משה שאין ישראל יכולים להתקיים בלי זקנים, בקש עזרה להאיר לישראל. ואמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש וגו ואצלתי מן הרוח אשר עליך. זהו הרוח של המראה המאירה שהוא ז"א ששורה במשה ולא באחר, כי משה היה מרכבה לז"א משום זה היו צריכים להאיר ממנו, וזה הוא ועל סביבותיו שב הרוח, להאיר כבתחילה היי כמו לע' הזקנים הראשונים שנשרפו. כדי שהתחתון יוכל לקבל רוח שמאציל עליו העליון, עליו לפעול בסדר מדויק כדי להיות מסוגל לקבל.

ל כיון ששלמה המלך ראה זה, אמר הבל הבלים וגו' וזרח השמש, היי בימיו של משה, שהשמש ז"א האירה לישראל מ' שנה, כנגד האור שלמעלה שקבל בארבעים יום וארבעים לילה, שקיבל הארה בסוד אחים בכורים, גם למדרגה שלו שהיא בינה, וגם למדרגת ישראל שהיה בהם ומקצת שנה ראשונה חשובה ככולן ככל ארבעים שנה, כי בהם קבל האור להאיר למטה. ובא השמש היי כשמשה הסתלק מהעולם. ואל מקומו שואף, הוא כש"א ברוך כבוד ה' ממקומו שזה מקום עליון היי בינה המאיר למקום לתחתון שהוא מלכות.

לא פירוש אחר ואל מקומו לא חוזר לבינה למדרגה העליונה היי מקומו התחתון שהוא מלכות, שואף האור העליון זורח הוא שם, שמאיר שם ללבנה שהיא מלכות, וזהו יהושע שהאיר משה ממנו כי יהושע ה"ס מלכות שכתוב, ונתת מהודך עליו. והעירו שפני משה כפני חמה שהוא ז"א ופני יהושע כפני לבנה שהיא מלכות.

הולך אל דרום היה בתחילה כשמשה היה בעולם כל הצדדים האירו ממנו כמו שאמרנו, אבל עתה כשהסתלק משה במקומו זורח היי רק במלכות ולא יותר. מפני שהאיר למטה לנקבה שרק דרכה תהיה ההארה, אך זה לא מתוך חיבור שלם, לכן תמיד קיימת השאיפה לגדלות, לגילוי, וזה בהסתרה.

כאשר אדם יודע שהוא מאיר בהסתרה, הוא יכול לחשוב על זה בשתי צורות:

א יחשוב שאין זה מספיק טוב, ויהיה עצוב מזה.

ב יכול לחשוב נכון, שאת זה נתן לו השם כעת, כי כך זה צריך להיות, שעליו להיבנות לפני שיאיר משה, בחינת משיח.

כי לא יכול להיכנס לארץ.

הוד הוא בחינת מלכות של ז"א. משה נותן ליהושע מהודו. ז"א משה נותן ליהושוע מהמלכות שלו, למלכות של יהושע, הלבנה, ואז יהושע יכול להאיר לישראל, מפני שאי אפשר להיכנס לארץ ישראל עם הארה כה גדולה ממשה, ולכן הוא מסתלק ואנחנו מקבלים את הארץ להכינה לביאתו חזרה של משה שזו בחינת משיח. משיגים זאת ע"י בניית אהבה. משה + י"ג = משיח

תרומה ז - ט  ​​​​ שעור 3

ב טפי מרגליות על הזקן

כאשר אדם עולה בהשראה ומקבל אמונה, לקבל את מדרגת הבינה הפנימית שבנפשו, שהיא מדרגה עצומה. זה העולם הבא שלו, ז"ת דבינה.

כשיורד/נוחת לעולם הזה, לא תמיד הוא יודע כיצד הוא יצליח להסתדר עם העולם הזה, לאחר שחווה השראה כל כך עליונה.

במחשבה ראשונה הוא לא רוצה בכלל להתעסק עם העולם הזה, לא רוצים שום תזוזה חיצונית, כדי לשמר את ההארה הגדולה.

אבל האמת היא שצריך ללמוד כיצד להוריד את ההארה הזו לתחתונים.

זה תפקידו של אהרן. כמו שאמר משה כבד פה וכבד לשון אנכי. אומר משה, איך אני אוכל לפעול את זה מהפנים לחוץ.

הלשון הוא בחינת היסוד, המייצגת את ז"א, ומשה שואל כיצד יעשה זיווג עם המלכות.

לכאן נכנס אהרן, שהוא יהיה לך לאלקים, כלומר בחינת דין, מלכות פה.

בא אהרן והוריד את השפע דרך הזקן.

בעולם הנקודים כשהאירה הארה לתחתונים הייתה שבירה, כמו שנשרפו שבעים הזקנים.

משה מקבל מכוח הזקן של אהרן, להאיר לתחתונים.

תפקיד הזקן לייצר זיווגים של קו אמצעי. ​​ הזקן יכול לחבר בין פנימיות לחיצוניות. באור הגדול של אותה השראה, של בינה, אין האדם יכול לעמוד בזה, להוריד את זה ללב.

כל התיקון בא דרך הזקן מפני שבהם נמצאים המסכים והדינים שמאפשרים הארה בקו אמצעי.

​​ 

כ אחר שקבל משה את התורה, ארבעים יום וארבעים לילה, עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, כלומר גם במלכות וגם בבינה, וקרן אור פניו ולאח"כ בא אהרן ושנה לו שיעורו היי שהוריד לו אותה ההארה שלו על זקנו, והיי שתי טפי מרגליות שירדו על זקן אהרן והאירו הארה גדולה, שה"ס הארת חכמה. והן רמז לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ, שהם ז"א ומלכות שהם בחינת ימין ושמאל, שהתברכו בזקנו, היי שע"י המסכים המכונים שערות דיקנא שהם בחינת קו אמצעי, מתחברים ימין ושמאל, ​​ שה"ס ז"א ומלכות ומיחודם קבל ב טפין א מז"א וא' ממלכות, והחיבור שלהם תלוי במזל העליון שנמצא בתוך דיקנא דא"א הוא שורש היחוד דג' קווים לגלות החכמה

מאור חכמה של צמצום א אינם יכולים להתחבר, ואפילו בצמצום ב הוא נסתר במסך דראש דא"א, מוחא סתימא שיכולה להתקבל רק דרך תיקוני דיקנא, המאפשרים השפעת חוכמה לתחתונים.

אהרן הוריד את ההארה הגדולה הזו לזיווג כדי שניתן יהיה לתת לתחתונים. משה בחינת נצח שהוריד להוד כדי לתת לתחתונים

כא ואז כאשר מגיעים לחיבור הזה, מה טוב ומה נעים טוב זה תורה שבכתב וזהו צדיק שהוא יסוד דז"א, נעים זה זמירות ישראל שהיא מלכות, הנק נעים בעת ששורה עליה נועם שלמעלה של העולם הבא, נעמי או נועם שה"ס בינה והכל ע"י שחיבר ז"א ומלכות יחד ע"י קרבן.

כב ועל זה נאמר עליו בריתי היתה אתו החיים והשלום. בריתי זו המלכה שלי שהיא המלכות שהיתה עמו עם אהרן. החיים והשלום היי החיים של אמא עלאה שהיא בינה והשלום זהו שר שלום היי יסוד דז"א שנק שלום.

כג ואתנם לו, פירושו נתתי לו אלו המדרגות לחבר אותם שתי טיפות מרגליות האלו נתתי לו, וכשהעביר מורה על זקנו היי כשהיה גוזז זקנו, כ"א ומורא לא יעלה על ראשו, ויראני שהיה ירא אולי מעל באותו השמן שנמשך לו משמים עליונים שנק שם שהוא בינה שנמשך משם שמן הטוב, וע"כ ומפני שמי נחת הוא.

וָאֶתְּנֵם-לוֹ מוֹרָא, וַיִּירָאֵנִי פירושו שנתן לאדם את המדרגות לחבר את שתי טיפות מרגליות.

על פי הזוהר אסור לגלח את הזקן, מפני שתפקיד הזקן.

בארבעים יום שמשה השיג את הבינה העליונה שלו, את בחינת עולם הבא ע"י השראה הפנימית שבו, ואז כשירד למטה קרן עור פניו. אור הבינה האיר ממנו, לא יכול היה להאיר אור כה גדול ישירות לעם.

אור כה גדול לא יכול לרדת לתחתונים, אלא ע"י הזקן, דרכו ניתן לקחת את האור הפנימי ולהפוך אותו למשהו מעשי.

כשאדם מגלח את זקנו, הוא מסיר את האפשרות שההארה הפנימית תאיר באופן מעשי למידות שלו.

שערות הזקן מאפשרות את הייחוד בין ז"א למלכות, גורמות לייחוד בין איש לאשה.

 ​​ ​​​​ 

כבר התבאר שהמסכים המייחדים ז"א ומלכות נק שערות דיקנא ע"ש. ושיעור ההארה שהתחתון גורם לעליון, זוכה בו גם התחתון. וע"כ כיון ששערות דיקנא גרמו יחוד ז"א ומלכות, קבלו גם הם ב' הארות מהם המכונים ב טיפות מרגליות, המכסים בשערות דיקנא גרמו, ולכן הם גם הם מקבלים את האור טפה אחת מז"א ואחת ממלכות. וסוד גילוח השערות ה"ס ביטול הדינים והמסכים ההם המכונים שערות, ואם מבטל נמצא מבטל זווג ז"א ומלכות שהתיחדו על ידיהם.

דרך שערות הזקן ניתן חיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין הפנימיות לחיצוניות, בין המטרה לדרך, בין שלמות לחוסר שלמות, בין בורא לנברא.

לכן ההולכים דרך הקבלה לא מגלחים את הזקן. כל שערה שמוריד אדם מזקנו, הוא מוריד את יכולת החיבור.

הזקן החיצוני שמגדל יהודי, בא רק כדי לבטא נקודות פנימיות המאפשרים את הזיווג.

שני טפות מרגליות וכו הם רמז לתורה שבכתב ותורה שבע"פ שהם ז"א ומלכות, התחברו בזקן אהרן, כי ע"י השערות דיקנא שה"ס מסכים ודינים, נעשה זווג ז"א ומלכות כי הם בחינת הדינים דג' זריעות, המכונות בימין חולם שורוק בשמאל חירק קו אמצעי המוציאים ג הקווים להשפיע אל המלכות, וכיון שגרמו יחוד ז"א ומלכות זכו השערות לקבל מהם ב טפי מרגליות.

החיים והשלום זה שר שלום היי יסוד דז"א שעם שערות דיקנא דז"א התיחדו יסוד ומלכות והמשיכו החיים מאמא עלאה שה"ס בינה. שנתנו לו אותם המדרגות מלכות ויסוד דז"א כדי שיחברם ע"י המסכים דשערות דיקנא שלו, והם ב' טפות מרגליות שנתתי לו. בשעה שהזדכך הסתפר וביטל המסכים הללו הנק שערות, שאז התבטלה הארת היחוד דז"א ומלכות וב' טפי מרגליות הסתלקו לשורשם, ע"כ נפסקו הטפות והסתלקו ממנו, שהיה ירא ומפחד מחמת שהפסיק השמן משמי. אדם שמוריד את זקנו, צריך להיות ירא, שבכך הוא מוריד את הזיווגים והכוחות שיכולים לחבר פנימיות וחיצוניות.

כד והוא מה עשה, בשלום ומישור הלך אתי, היי שחיבר שלום במישור. מהו מישור, הוא כש"א צדיק וישר הוא שישר הוא מלכות ושלום הוא יסוד וחברם יחד, ואז ורבים השיב מעון היי על ידי הקרבנות שהקריבם לפני המלך, ואז ניתן השלום במישור, ובזה בחיבור שלום במישור, תולה סוד הקרבן שמסר הקב"ה לאהרן והמלכות נק מישור, משום שהמשיך תורה שהוא ז"א הנק ישר, ואור לעולם התחתון שהיא מלכות, פירוש ז"א שה"ס קו האמצעי נק ישר משום שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל אלא באמצעי בין שניהם. וכשמלכות מקבלת האור מקו אמצעי הנק ישר ונק גם היא מישור, משום שמקבלת מישר. כאשר המלכות מחוברת אתו היא מקבלת את האור, כשהנקבה מחוברת לזכר היא נקראת על שמו, הוא נק כל והיא כלה, הוא ישר והיא נק מישור.

כאשר מתעוררת השתוקקות חזקה לאדם, ואין לו את המזרח, את נקודת ההזרחה הפנימית שבו, ואין לו את החסד שבדרום, אז כל ההשתוקקות שלו שורפת את כל הרצונות.

אם מסובבים את אותה תאווה ברחמים וחסד בשני הצדדים, אז מתבשם הדין ברחמים, כמו בתקיעות השופר.

תקיעה ראשונה שזה חסד, לאחר מכן שברים ותרועה שהם דינים, ואז עוטפים את זה שוב בקו אמצעי, מזרח, יעקב.

יצחק הוא באמצע, ודווקא הוא חשוב לנו בתקיעות, מפני שהצפון, והתאוות, וגילוי רצון לקבל לעצמו הכל דבר מאד חשוב והכרחי, אבל עליהם להיות עטופים בחסד ורחמים.

מה גרם לשבעים הזקנים להישרף ? וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.

אומר בעל הסולם, נהגו קלות ראש, העיקר התענוג הגופני. ראה משה שאין ישראל יכולים להתקיים בלי הזקנים, שתפקידם להעביר את ההארה.

כדי שיוכל משה להעביר את ההארה, בא בסוד אחים בכורים, כלומר שבכור מקבל פי שנים. עלה משה ארבעים יום וארבעים לילה, כלומר קיבל הארה עצומה בעצמו וגם בשביל עם ישראל, והעביר להם לאט על סדר המדרגה.

הולך אל דרום וסובב אל צפון

כה וסדר היחוד הוא שמזרח שהוא ז"א מאיר תחילה לדרום שהוא חסד. שכתוב הולך אל דרום והשמש ה"ס ז"א. משום זה כתוב וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה, כי משה ה"ס מזרח היי ז"א אהרן זה סוד שהארן שהוא חסד האיר ממשה שהוא ז"א וכל הנשיאים זה נחשון שהוא ראש לכל הנשיאים וכולם נמשכו אחריו וה"ס גבורה וצד צפון ועומד לשמאלו של משה. משה הוא כלל שזכה להשיג האור מבינה, שהאירה דרך החסד בחינת כהן גדול. הנשיאים צד גבורה נמשכו אחריו. אהרן ימין, נשיאים בשמאל, ומשה באמצע.

כו וכבר העירו את גדלך גדולה חסד, דרום זהו אהרן שהוא מימין היי חסד ודרום ואת ידך החזקה, זהו נחשון שמשמאל שהוא גבורה וצפון, כי אחר שהדרום שהוא חסד היי אהרן האיר מהמראה המאירה שהיא ז"א שהוא משה. יהיה מאיר הצפון שהוא גבורה היי נחשון, שכתוב הולך אל דרום וסובב אל צפון שמסבב אותו את צד הצפון הארת הרחמים מכל הצדדים היי מצד דרום שהוא חסד, ומצד מזרח שהוא רחמים, כדי שלא יצא צד צפון שהוא שמאל בלהביו לשרוף העולם וכיון שנעשה מסובב ברחמים מב' הצדדים יתבשם הדין ברחמים, מי הוא רחמים היי השמש שהוא ז"א והוא נק ג"כ רוח שכתוב, סובב הולך הרוח, היי שרחמים הוא רוח סובב הכל. הולך אל דרום וסובב אל צפון, לא רק חסד שהוא ימין אלא גם שמאל.

כז ועל סביבותיו שב הרוח, שואל סביבותיו של מי, ומשיב, של אותו מקום שכתוב למעלה ואל מקומו שואף, וזהו מערב היי המלכות ועד שם עד המלכות, שב הרוח שהוא ז"א להאיר באלו ע שנים שהם ז"ס חג"ת נהי"מ שכל אחת כוללת ע"ס שמקומו שהוא מלכות, נכלל מהם להאיר אל העולמות ולהאיר לע' שרים ממונים העומדים סביב אותו המקום של השמש שאמרנו שהוא מלכות. אדם מקבל את חייו מקו אמצעי, ובהדרגה הוא שוקע והולך למערב. הכח של הזכר בתחילה עוזר גם לתפילת עברית. כשאין כח מספיק חזק של חסד, קשה לחבר את המלכות.

כח כעין זה משה למטה שה"ס ז"א האיר לאהרן שהוא צד דרום חסד, ואח"כ לנשיאים שהם צד צפון היי גבורה שכתוב וסובב אל צפון. ומסבב אותם מסביב המזבח שהוא מלכות. ואח"כ ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם על ע' זקנים וזה הוא ועל סביבותיו שם הרוח.

כט בוא וראה בתחילה היו אלו שבעים זקנים יונקים ממשה ואלו הם הזקנים שבקצה המחנה, שפירושו הקצינים שבמחנה, שנשרפו באש שורפת מפני שההארה לא הייתה בג' קווים בצורה מסודרת, וכבר העירו מי גרם להם שישרפו. שהוא משום שעליהם נאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, שנהגו קלות ראש. כיון שראה משה שאין ישראל יכולים להתקיים בלי זקנים, בקש עזרה להאיר לישראל. ואמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש וגו ואצלתי מן הרוח אשר עליך. זהו הרוח של המראה המאירה שהוא ז"א ששורה במשה ולא באחר, כי משה היה מרכבה לז"א משום זה היו צריכים להאיר ממנו, וזה הוא ועל סביבותיו שב הרוח, להאיר כבתחילה היי כמו לע' הזקנים הראשונים שנשרפו. כדי שהתחתון יוכל לקבל רוח שמאציל עליו העליון, עליו לפעול בסדר מדויק כדי להיות מסוגל לקבל.

ל כיון ששלמה המלך ראה זה, אמר הבל הבלים וגו' וזרח השמש, היי בימיו של משה, שהשמש ז"א האירה לישראל מ' שנה, כנגד האור שלמעלה שקבל בארבעים יום וארבעים לילה, שקיבל הארה בסוד אחים בכורים, גם למדרגה שלו שהיא בינה, וגם למדרגת ישראל שהיה בהם ומקצת שנה ראשונה חשובה ככולן ככל ארבעים שנה, כי בהם קבל האור להאיר למטה. ובא השמש היי כשמשה הסתלק מהעולם. ואל מקומו שואף, הוא כש"א ברוך כבוד ה' ממקומו שזה מקום עליון היי בינה המאיר למקום לתחתון שהוא מלכות.

לא פירוש אחר ואל מקומו לא חוזר לבינה למדרגה העליונה היי מקומו התחתון שהוא מלכות, שואף האור העליון זורח הוא שם, שמאיר שם ללבנה שהיא מלכות, וזהו יהושע שהאיר משה ממנו כי יהושע ה"ס מלכות שכתוב, ונתת מהודך עליו. והעירו שפני משה כפני חמה שהוא ז"א ופני יהושע כפני לבנה שהיא מלכות.

הולך אל דרום היה בתחילה כשמשה היה בעולם כל הצדדים האירו ממנו כמו שאמרנו, אבל עתה כשהסתלק משה במקומו זורח היי רק במלכות ולא יותר. מפני שהאיר למטה לנקבה שרק דרכה תהיה ההארה, אך זה לא מתוך חיבור שלם, לכן תמיד קיימת השאיפה לגדלות, לגילוי, וזה בהסתרה.

כאשר אדם יודע שהוא מאיר בהסתרה, הוא יכול לחשוב על זה בשתי צורות:

א יחשוב שאין זה מספיק טוב, ויהיה עצוב מזה.

ב יכול לחשוב נכון, שאת זה נתן לו השם כעת, כי כך זה צריך להיות, שעליו להיבנות לפני שיאיר משה, בחינת משיח.

כי לא יכול להיכנס לארץ.

הוד הוא בחינת מלכות של ז"א. משה נותן ליהושע מהודו. ז"א משה נותן ליהושוע מהמלכות שלו, למלכות של יהושע, הלבנה, ואז יהושע יכול להאיר לישראל, מפני שאי אפשר להיכנס לארץ ישראל עם הארה כה גדולה ממשה, ולכן הוא מסתלק ואנחנו מקבלים את הארץ להכינה לביאתו חזרה של משה שזו בחינת משיח. משיגים זאת ע"י בניית אהבה. משה + י"ג = משיח

תרומה ד - ו  ​​​​ שעור 2

נפילת אפים

לאחר תפילת עמידה בה באים לאצילות, לקשר חזק עם השם, ​​ בא וידוי ונפילת אפים. יש ללמוד כיצד לתפקד בכל ירידה, ולדעת להסתדר עם הקליפות.

י שואל, נפילת אפים מה היא, ומשיב הרי העמדנו שעושה כל מה שעשה משה, שעשה תפלת ותחנונים ובקשות ונפילת אפים, שכתוב ואתנפל לפני ה' אבל אחר שגמר התפילה ונכנס בכל אלו המדרגות העליונות, והכלה שהיא המלכות, נקשרה בכולן, יש לרדת למטה למקום המלכות, וכיון שיורד למטה יש נפילת אפים באלף בית, היי במזמור המסודר בא"ב היי לדוד אליך ה' נפשי אשא

יא מהו הטעם הוא משום שכבר התפלל תפלתו והתודה על עונותיו מכאן ולהלאה, יראה את עצמו שמסר נפשו לאדונו באהבה. ויאמר לְדָוִד:    אֵלֶיךָ יְהוָה, נַפְשִׁי אֶשָּׂא, והוא לרצון לאותו הצד ששורה בו מות היי אל המלכות בשעה שמקבלת משמאל, ולא מקו האמצעי ועושה לו נחת בזה. מי זו המלכות אליה רוצים לרדת, לבטל אותה, בה יש את האני הכוזב, וכן יש בה גם קו אמצעי.

יב ישנם מספר מזמורים המסודרים בפסוקים לפי סדר ה - א ב.

ועם כל זה באלף בית הזה של לדוד, אליך ה' נפשי אשא, יש בו סודות לחכמים באלפא ביתא זה.

אין בו את האות ו שה"ס עץ החיים, היי הקו האמצעי ויש בו את האות פ פעמים. פעם במקומה ופעם לסיום המזמור.

כלומר במזמור זה מופיעה האות פ פעמים. והיינו פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו, שנכפל בסוף המזמור שהוא תפלה שלא יזיק חסרון ו, ​​ ואח"כ נאמר בו האות ריש ב' פעמים ואין בו האות ק

אנחנו צריכים את האות ו היא עץ החיים. אך לעיתים משתמשים בעץ חיים, באות וו כדי להחזיק את הטומאה. לכן מבקש דוד המלך שלא נינזק.

במקום האות ק מופיעה פעמים האות ריש

במקום האות ו מופיעה פעמים האות פ

יג שואל מה הטעם שאין בו קוף, ומשיב משום שנפילת אפים זו שבאדם מוסר נפשו למות, צריך לכוון רצונו ולעשות נחת רוח לאותו צד ששורה בו מות שהוא המלכות, בשעה שדבוקה בקו שמאל ולא בקו אמצעי, כמו שעושה הקוף בחרבות ובהרים, כמשל חיצוני, כאשר קוף פוחד שיטרפו אותו, עושה עצמו, שמראה את עצמו שמת, והוא מראה את עצמו שמת, לפני חיה אחת שהוא ירא ממנה.

שבשעה שאותה חיה קרבה אליו חושבת להרגו ולנשכו, היא רואה אותו נופל לארץ כמת, חושבת שהוא מת, אז חוזרת החיה לאחריה ואינה צוררת אותו.

תכונת הקוף שבנפש משחקת הרבה בכאילו.

על כן הסתלקו ב אותיות אלו, אות וו ואות ק

אות ק מסתלקת מפני שנותן את עצמו למקום המוות. באות וו ובאות ק אין יודע בהן, רק הקב"ה לבדו.

סוד המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא, היא לבחינת המלכות, בשעה שהיא דבוקה בשמאל. כמובן מסוכן להדבק בשמאל, שאם תקבל משמאל ולא דרך קו אמצעי, עלולה לקבל מוות. ​​ שאם לא בקו אמצעי שאז שורה בה מות. והיא אז בחינת ק כי המלכות הדבוקה בקו אמצעי היא צורת ה ואז היא דבוקה בעץ החיים. אות ה מראה שיש דבקות, אות ק ניתוק, ממות, וכשאינה דבוקה בקו אמצעי היא בצורת ק שזה מורה שהרגל השמאלית של האות ה ירדה ונמשכה למטה אל הקליפות בסו"ה רגליה יורדות מות.

ונהפכה ה לצורת ק והתקון, הוא למסור נפשו למיתה, ישתמש במוות אבל לתועלת. ואז הוא פודה את המלכות מהמשכת רגל ק לקליפות לכאורה עושה מעשה כמו הקוף, אך אומר אני יכול להרוג את עצמי, וזה שמביא המשל מהקוף שמראה עצמו כמת שלא תהרוג אותו חיה רעה. כן כשהאדם מוסר עצמו למיתה, שאז אין הדינים של המלכות שיורדת מוות, של האות ק, שולטים בהם. ואז פודה את המלכות מהמשכת רגל הקוף לקליפת. ​​ אין הדינים של המלכות שולטים בהם, וזה מרמז חסרון ק מהאלף בית במזמור הזה.

כי צריכה להסתיר עצמה מיניקת הקליפות, מחמת שרגלה נמשכת למטה ולעשות עצמה כמת כמו שאינה. עלו אלו ב האותיות, הסתלקו שלא ידע בהן חוץ מהקב"ה לבדו.

כי הקב"ה ה"ס קו האמצעי. ואם הקו אמצעי האות וו שומר את האות ק אז אינה מפחדת מהקליפות. כיוון שהמלכות אינה דבוקה בקו אמצעי בסוד המזמור הזה, ע"כ אין בה ק, כי הקליפות תאחזנה בה.

ואין בה ו כי ו ה"ס קו אמצעי והיא דבוקה בשמאל.

והנה במקום וו יש במזמור פ כפולה, ובמקום האות ק יש ר כפולה. והסוד הוא כי ר לשון רש, דל, מורה על עניות ודינים, מלשון ריש ועושר אל תתן לי. כי כשהמלכות היא במצב הזה של שמאל, נמשכים ממנה דינים ועניות כדי להרחיק הקליפות והרשעים שלא יינקו ממנה זה בקדושה, ונמצא שע"י דינים אלו, יש לה פדיון מהקליפות, במקום ההצלה של הקו האמצעי, כי במקום ו שהיא הקו האמצעי המציל את המלכות מהקליפות, יש לה פ שה"ס פדיון.

דומה לסיגופים שאדם עושה, או עבודה ביגיעה שלוקח על עצמו. אם הוא פועל בקו אמצעי, זה מצויין ואין סכנה לקבל תענוג בקדושה. אך כאשר דבוק בשמאל, עליו למעט את התענוג כדי לא להזין את הקליפה מעבר להכרחי.

והיינו ע"י הריש הכפולה שה"ס ריבוי הדינים, כי במקום הקוף החסרה מפחד הקליפות שלא תאחזנה בה נכפלת האות הריש שהם הדינים שע"י הדינים יש לה פדיון מאחיזת הקליפות.

אם אדם לוקח על עצמו את הדין, שלעיתים זו יגיעה, או מקבל יסורים לצורך הקדושה, או מוסר נפש כמו בצום, שמחסיר מעצמו למען השם. כאן אין לקליפה מה לומר, הוא מוכן בעצמו להמית עצמו על התורה, אז אין מה לחמוס.

יד ועם כל זה ברצון הלב, ימסור, ישום עצמו להקב"ה, שמסר לו נפשו באהבה, והקב"ה חושב לו כאלו נטלה ממנו הנשמה. וע"כ צריך לפול על הארץ כמת, בשעה שיאמר נפילת אפים, משום שיש חטאים שעושה האדם שאינם מתכפרים אלא במוות, כמו שכתוב, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עליו להסכים לקבל על עצמו את המוות, בבחירה.

קשה לדעת למות, לוותר על החיים, כאשר מבחינה נפשית בקטן, מוות זה ויתור על התענוג. מאחר והקב"ה טוב ומטיב, טבוע באדם, בטבעו הצורך לצרוך תענוג, וגם כשיודע שתענוג מסוים אינו בקדושה, קשה לו לוותר עליו.

המוות, ביטול ההארה נותן את הכוח לכפרה.

ועתה שנחשב לו, שהקב"ה לקח נשמתו והוא נתנה ברצון, אותה שעה עומדת לכפר על עונותיו ולהשלים לכל הצדדים ולתיקון לצד הזה השמאלי. תיקון קו שמאל הוא על וויתור על האור, כלומר להכות את האור ממטה למעלה, לא לקבל, לא לעבוד את הרב על מנת לקבל פרס.

טו ועם כל זה עולה התפלה מהמצב השמאלי ומתעלה בקו האמצעי בין ב זרועות ימין ושמאל בחבוק האהבה כראוי, והיא מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. כשאדם מוכן לתת את נפשו, בכל מאודך, למקום של היחד, של הקשר עם השם, ועושה זאת באהבה, אז יש לו כח אמיתי להתחבר להשם יתברך. זהו מזמור של מסירות נפש, כדי שלא להילקח בכח ע"י אחרים. אדם יודע שיש לו עוד מה לתקן, אז במקום לעשות זאת יבוא לצרוך תענוג אחר, הקליפה תהרוג אותו.

בנפילת אפים צריך לכוון להיות יכול לקבל על עצמו מוות. גאוותן לא יודע לעשות נפילת אפים, נפילה זו היא תיקון גדול לגאווה, לומר לא מגיע לי, מוכן לוותר על התענוג. כאשר דבוק אדם בשמאל, עליו לוותר על התענוג, וכשדבוק לקו אמצעי, שייהנה כמה שיותר מהקדושה.

ארבעים יום וארבעים לילה

טז הוצרך משה ארבעים יום, ללמוד תורה שבעל פה. משום שאותה מדרגה היי בינה נק ארבעים, כמו שאמרנו בן ארבעים לבינה, ולכך אמר, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, שפירושו שהתחברו תורה שבכתב, שהיא ז"א עם תורה שבע"פ שהיא מלכות. התחברו שניהם למקור, לבינה.

כי בינה היא שורשם של ז"א ומלכות וממנה יצאו והיא מיחדת אותם, חיבור בא מדבר עליון. ולכך הוצרך להזכיר ולפרט ארבעים יום וארבעים לילה מפני שרומז על ז"א ומלכות כי אם לא כן היה די שיאמר ארבעים יום.

יז ובארבעים יום הוציאה אותה הורתם בתורה ומצוה. את הזכר שהוא משה, ללמד תורה ומצוה לישראל, כנגד מ יום של יצירת הולד היוצא מהכח לתחילת הפועל.

העובר מחולק לשלשה מדורים, ובכל מדור נעשית בחינה אחת. במדור העליון נוצר בחינת הנפש, באמצעי הרוח, ובתחתון נשמה, חיה יחידה. אחרי שלשה ימים שנוצר בו נפש דנפש, אחרי ארבעים יום נפש רוח דנפש.

​​ שהוא בינה המוציא אל הפועל, שהוא מלכות, ונרשמו אבריו של אותו הזכר שהוא משה, בארבעים יום אלו, שיכלול בו האור שלמעלה של הבינה, וגופו יהיה נבנה מהאור שלמעלה, כדי שיהיה ראוי לשמש לפני המלך, ולהמשיך עליו רוח נבואה למטה. זה רק התחלת האור

שבתחילת הפרשה נאמר וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. ודורש הורתם על בינה, כי הורתם היא מלשון חדר הורתי שהוא לשון הריון.

בינה היא האם של תורה ומצוות, בה יש את ההרהור, את ההריון

ותורה היא ז"א ומצוה, היא מלכות, כי בינה התעברה עם הרשימות של ז"א ומלכות כדי להוליד אותם, והם נק' תורה ומצוה, ואחר שקבלו ממנה הריון של ארבעים יום שה"ס חו"ג תו"מ שבכל אחד ע"ס שה"ס חו"ג תו"מ שבכל אחד ע"ס הוציאה אותם למקומם שהיא בינה, בתורה ומצוה שילמד משה תורה ומצוה לישראל. כי משה התעבר בבינה יחד עם ז"א ומלכות, ויצא ממנה עמהם יחד, לקבל מ יום ליצירת הוולד, שבאותם מ יום יוצא מהכח אל הפועל, היי מבינה עד מלכות כי מבינה עד מלכות יש ד ספירות, חו"ג תו"מ נצח הוד יסוד הם בחינת ג' עדרי צאן הרובצים עליה שהם ארבעים יום שכל אחת מהן כלולה מעשר, מאחר ומדובר על ז"א ונשמרו אבריו, היי ד ספירות חו"ג תו"מ שגם גופו יהיה נבנה מד' ספירות אלו. בגין דיתחזי לשמשא קמי מלכא שהוא ז"א הכולל חסד וגבורה ות"ת להמשיך עליה רוח נבואה שהוא נצח והוד למטה אל המלכות.

יח כמו שהגוף שלמטה נשלם במעי אמו במ' יום כך הוא נשלם למעלה וע"כ נאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא, בכל ביתי מרמז על ב בתים העליון שהוא בינה והתחתון שהוא מלכות, כי השתכלל למעלה עשה הרהור במקום הבינה העליונה, בביתי שלי שהוא בינה כמו בבית למטה שהוא מלכות. יש קשר בין התוצאה להתייחסות. בבינה שהיא הצורה, לבין המעשה במלכות, שבא כנגד הצורה שלמעלה.

יט וע"כ קרן עור פני משה כי האיר מהקרן העליונה שהיא בינה, ומשך שמן הטוב על ראשו ונשלם כל אחד מארבעה יסודות שלו אש רוח מים ועפר בעשרה שהם מ הרי ארבעים יום מצד ז"א וארבעים לילה מצד המלכות, והמשיך שמן הטוב על ראשו ואז האיר

זוהר חדש תרומה א - ג

סדר תפילת שחרית

הטבע של האדם הוא להיות רדום מבחינה רוחנית. כאשר מתעורר בבוקר אדם, זהו סימן להתעוררות הרוחנית המתחדשת שלו.

בבוקר שורה בעולם מצב של חסד, וצריך להניח תפילין בראשו ובידו.

התפילה היא המאפשרת את הקשר עם בורא,

א א"ר שמעון בן יוחאי, בשעה שהאדם משכים בבוקר ומניח תפילין בראשו ותפילין ברושם קדוש בזרוע, ומתעטף בציצית בעטוף של מצווה ובא לצאת משער ביתו. יוצא מביתו אומר יוצא מפנימיותו לעולם עם כוח התפילין שזה צד המוחין, והציצית היא כוח הגוף.

ד מלאכים קדושים מתחברים עמו, ויוצאים עמו משער ביתו, כלומר מפנימיותו ומלוים אותו לבית הכנסת. בא לבית הכנסת, כלומר ללב בו מכונסים רצונותיו, ועליו לחבר כל רצונותיו לרצון מרכזי אחד, גאות בדרכי השם.

מלאכים הם כוחות בנפש האדם, וכאין מכריזים לפניו תנו לבן המלך לפנים היקר של המלך, רוח הקדוש שורה עליו מכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

אדם המעוטר בציצית ותפילין, ובא עם הכוונות הנכונות, הוא הפאר של המלך. וכשבא בצורת המלך, אפשר לתת לו את ההטבה השמורה עבורו.

תפילין של ראש הם כנגד המוחין, אותם יש להוריד ללב. הציצית היא כנגד המקרים אותם פוגשים, ויש לדעת, שמכל מקרה מציצה אמת.

גם נשים מחויבות בתפילה ובעבודה נפשית, למרות שאין הן מניחות תפילין.

לפני התפילה מביאים את הקורבנות, מפני שבשינה עולים מחשבות גשמיות, עליהן יש לכפר. הקורבנות הם בחינה של הסכמה לתת ולוותר על הצד הנפשי של דומם צומח חי, למען ולטובת צד האדם שבנפש, שהוא זה שיכול להגיע לקשר עם העליון. הוא צד האדם שעושה עבודה פנימית, עליו רוח הקדוש שורה מכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

​​ 

ב אח"כ יש לו לקרות פרשת בראשית עד יום אחד שהוא חשוב ושבח הכל, אח"כ יעסוק בפרשת קרבנות לכפר עליו ויאמר כל הקרבנות האלו ויאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, כדי לכפר על כל ההרהורים והמחשבות שבלילה שהוא זמן התגברות התאוות. ואח"כ ישבח בתשבחות של דוד המלך, ובשביל זה נכנס האדם בשערי בית הכלה שהיא המלכות, והיא מתתקנת והמדרגות מתתקנות עמה.

ג כיוון שהגיע ליוצר אור, שהוא תחילת תפילת הישיבה, אז כל המדרגות פותחות שערים ואז כתוב כתמרות עשן. מה תמרון עשן של הקטורת עולה והמדרגות מתחברות אלו באלו אף כאן התפילה היא כתמרות עשן של קטורת שעולה, והמדרגות מתחברות ומתקשרות אלו באלו, כי הוא מקשר אותן ע"י תפלתו. התפילה מחברת גלגלתא ועיניים דתחתון, עם אח"פ דעליון.

ד ואומר כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים ואח"כ אומר אהבה רבה לעלות ולהתקשר בימין, שה"ס אהבה. ואומר יחוד שמע והפרשיות של ק"ש ואז נק מקטרת מר ואח"כ אמת ויציב שהוא ולבונה, ואע"פ שהוא שלה של תפלת מיושב, כלומר אע"פ שק"ש עם אמת ויציב הם ג"כ של תפלת מיושב שנק תמרות עשן היא כלל, כלומר תפילת מיושב נק תמרות עשן בדרך כלל ובפרטות נק ק"ש ופרשותיה מקטרת מור היינו יראת הרוממות ואמת ויציב נק ולבונה. בפיטום הקטורת של הזהב נדרש דיוק רק, כאן הדברים עדינים.

ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים מטעם רוממות, יראה בגין דהיו רב ושליו.

ה שואל, כיון שאמר אמת, למה אומר ויציב שהוא תרגום של אמת. ולמה הוא נצרך כאן כיון שכבר אמר אמת, ומשיב, אלא ודאי כל אמת זהו יעקב שהוא ת"ת ויציב זהו יוסף שהוא יסוד. יציבות באה משמירת היסוד שהוא הברית. וצריך להתדבק בשניהם בת"ת ויסוד. ומשום שפרשת ציצית ה"ס הכלה שהיא מלכות, היא צריכה להם לת"ת ויסוד שיתחברו עמה. מיד אנו אומרים את שניהם אמת ויציב, וע"כ אמת זהו יעקב ויציב זהו יוסף שהם ת"ת ויסוד. שואל א"כ למה אומרים ויציב בלשון תרגום, ומשיב אלא משום שב' פעמים אמת אמת אין אנו אומרים משום שהוא פגם, וע"כ הוא תרגום ואין פגם כשאומר שתי פעמים כיון שאינם בשפה אחת. התרגום שבא לפרש את האמת, אין בו פגם אם אומרים פעמים, שזה רק פירוש.

ו מכל אבקת רוכל זו היא תפלת מעומד, ג ברכות ראשונות שהן מגן אברהם מחיה מתים ואתה קדוש. בברכת מגן אברהם יש מ"ב מילים שהן בסוד השם הקדוש של מ"ב אותיות ויש לכלול אותו את השם מ"ב בלב ולהתקשר בו בסוד הזה, כמו השלהבת הקשורה בגחלת באהבת אדונו וזו היא ברכה של ימין שהיא חסד שה"ס קו ימין. יש לקשור עצמו לימין, החסד, בחינת אברהם סוד באמונה.

ז בברכת מחיה מתים יש בה מ"ט מילות שה"ס חמישים שערי בינה חסר אחד כמו שסופרים בספירת העומר 49 יום, כאשר החמישים הוא הכלל של כולם, ויש בו שם שהוא סוד גבורות ה' והוא ראשי תיבות של אתה גבור לעולם ה' שסודו השם אגל"א ובסוד אחר הוא יגל"א והכל סוד אחד שהוא לשון גילוי הרומז על הגבורות דגילוי חכמה דשמאל והוא יוצא מהגבורות שבברכות היי מראשי תיבות של יהודה אתה יודוך. גור אריה יהודה לא יסור שבט מיהודה אוסרי לגפן עירה שהם ר"ת יגלא בשם הזה התעורר יהודה בגבורה הקדושה כי יהודה ה"ס המלכות הנמשכת משמאל וזו היא ברכה של שמאל היי גבורה שהיא קו שמאל. הגבורה מעוררת את קו שמאל, שבו רצון לחכמה, לכן בתחילה הוא מייצר גילוי של הכלים. אי אפשר שתהיה תחיית המתים, כלומר גילוי הרצון הגדול לקבל, לפני שעושים את התיקונים. אבל תמיד תבוא תפילת יצחק אחרי תפילת אברהם, והיא קשורה ועקודה במידת אברהם.

זו הברכה השנייה בתפילת עמידה, מחייה המתים, היא גילוי הרצון העצמי. ברכה זו מסוכנת כאשר עומדת בפני עצמה. לכן בעבודת הנפש יש להתייחס לשלוש הברכות הראשונות כיחידה אחת, ג' קווים.

ח קדושה היי בברכת אתה קדוש יש בה י"ד מלות שהן כנגד עשרה מאמרות וד' אותיות שם הויה וזה הוא ת"ת, שהוא הקו האמצעי הכולל לכל הצדדים, היי המיחד ברכה ראשונה של צד ימין ושניה של צד שמאל, ואחוז מסוף העולם העליון שהוא בינה עד סוף העולם שהוא מלכות.

ט ג ברכות אחרונות אינן בחשבון הזה של המילות, ב ברכות רצה ומודים הם תומכי התורה, ב עמודים היי נצח והוד שעליהם נסמך הת"ת שנק תורה. הברכה שים שלום היא עץ החיים היי יסוד שהוא שלום בית שלום הכל. כי היסוד נק שלום בין כך ובין כך היי בין ג ברכות ראשונות לבין ג ברכות אחרונות באמצע הם י"ב ברכות שהתקינו הקדמונים וכבר העמידוהו, אחר שהשלים התפלה והתודה על עוונותיו יאמר נפילת אפים.

כל ההכנות של האדם בבוקר באות כדי להכין אותו לקשר שלו עם הבורא, שזה תפקידו בעולם, לזה תת יגיעה. ​​ 

הברכה שים שלום, שהוא הכלי להחזיק ברכות, היא הנותנת את השלום בית, היא עץ החיים, צריכה להיות מטעם הקדושה, ולא מטעם רצון חיצוני אחר. אדם צריך לכוון לשלום, בלעדיו אין אהבה, אור לא מתקבל. ​​