זוהר חדש יתרו קנא – קנג שיעור 51
וארא כעין חשמל
וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, וארא חסר ה למה לא כתוב ואראה, הוא משום שהסתלק ממנו אותה המראה שראה לפני שעה, משום זה אמר וארא ולא כתוב ואראה עם ה. כשהאות ה מסתלקת, יתכן שאות ה אחרונה משם הויה היא המלכות, ומלכות מצביעה על ראייה, היינו הארת חכמה, לכן חסרה לו האות ה.
כעין חשמל כתוב ולא חשמל ממש, כעין פירושו כצבע לוהט ונוצץ ועולה בצבעיו, שאין פירושו כמו עין שאינה יכולה להסתכל בהסתכלות נמשכת, אלא סוגר ופותח פותח וסוגר כך הוא החשמל. בעין ממצמצים סוגרים ופותחים, כך שגם החשמל אינו מאיר קבוע, הוא משהו חיצוני שפועל בסוגר ופותח.
ג' סוגי חשמל. יחזקאל א' ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
המילה אראה בלי האות ה מופיעה בפסוק כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.
פרק ח פסוק ב וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה-אֵשׁ–מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה, אֵשׁ; וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה, כְּמַרְאֵה-זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה.
תפקיד החשמל כאן הוא לגרות אותנו לפנימיות. לנסות להגיע כמו בנבואה, מעבר להתרחשות החיצונית. לראות דרך הנקודה הפנימית שהיא מדרגת בינה, בה הסודות הכמוסים לגלות דרך החשמל. לכן צריך לדעת מתי זה חלום, מתי מראה, ומתי נבואה.
קול ודבור
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי ולא יהיה לך, שתי הדיברות הראשונות בעשרת הדיברות, הוא בלבד נאמר בדבור אחד. כל עם ישראל שמעו את שתי הדיברות הראשונות מפי הגבורה, נאמרו בצורה שבאו יחד כיחידה אחת. וכבר העמדנו אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו. אז אם הם בכזאת אחדות, שלמות, ומביעים תפיסה אלוקית שלמה, האם שאר הדיברות הן לא כאלו ?
המצוות הם פיקודין, בהן מופקד אור פנימי שבא לתקן אותנו כדי לקבל את ההטבה. זה לא אור של תענוג, זה אור שבא לתקן. כלומר מתחיל להינות מהקדושה, ומייצר חוויות של תענוג מהקדושה.
אלא אלו אנכי ולא יהיה לך הם כלל הכל, אלו הכלל של כל התורה. וגם זכור ושמור כן, שזכור הוא רמ"ח מצוות עשה, ושמור שס"ה ל"ת, ומשום שזכור ושמור הם כלל כל התורהץ
שתי מצוות, לקבל את השם יתברך, אנכי השם, לקבל את מציאות הבורא.
ואסור שיהיה לך אלקים אחרים על פניו, אין משהו אחר. זכור הוא מצוות האהבה, ושמור מצוות היראה.
אמנם אהבה קודמת ליראה, אך כשבאים לפעול את זה, פועלים את השמור, לפני הזכור, מפני שאנו פועלים ממטה למעלה, ובצמצום ב' החסדים המכוסים שהם בחינת היראה, קודמים לאהבה, לאה קודמת לרחל.
תפו מהו בדבור אחד, כל קול וקול בטש בו היינו שהזדווג עם הדבור בלחש והדבור היה אומר. אדם לא יכול לומר כלום אם הוא לא נובע משתי הבחינות של זכור ושמור. יראה ואהבה.
כל מילה שלא באה מטעם האמונה הזו, של יראה ואהבה, לא קיימת.
בכל דיבור של אנשים, ישנה איזו שהיא נקודה שמחוברת ליראה ואהבה, אבל היא גנוזה ועליה הרבה קליפות. לכן טוב לאדם לא להרבות בדיבור, כדי לא להרבות קליפות.
מדברי קדושה של יראה ואהבה, טוב לו לדבר דיבורי תורה.
דיבור בסלע שתיקה בשתיים, אם הדיבור הוא שקר שעומד על רגל אחת, השתיקה עומדת על שתי הרגלים.
ומשום שכולם היו בלחש ולא נשמעו, כתוב וכל העם רואים את הקולות ולא כתוב שומעים, משום שלא נשמעו כלל, אלא כולם היו באים, וכל אחד ואחד נושק לדבור הזה בלחש, כמי שנושק בחביבות אהבה, ואח"כ פירש הדיבור ואמר דבר והכריז אותו. נָשק כמו משיק, נוגע ולא נוגע, יש לו נקודת השקה אחת, ובגודל נקודה שפירושו קיים ואין לה שיעור. זַכּוּת הַמִּפְגָּשׁ הָיְתָה כִּנְשִׁיקָה, בסוג של עדינות וזכות, כמעט בלי חומר. זו הייתה התפיסה הגבוה שכמעט אין כבר חומר.
כאשר אוהבים אז צריך להרגיש זאת בסוג של עדינות פנימית. בלי הכוח של נעשה ונשמע, של הקשר של היחד והברית עם הבורא, אי אפשר היה לראות את הקולות.
מצוות עשה צריכים להיות בתוך מסגרת של השמירה. האמונה היא בבורא הטוב והמטיב שברא את הנברא לקבל את ההטבה השלמה. מכאן שהרצון צריך להיות רצון להתדבק בו יתברך. זו יראת הרוממות.
מהמילה אנכי, אני, זה יסוד דז"א, צד הזכר, והאות כ היא הנקבה.
אפשר לפרש גם שכתר הוא הבריאה הדקה ביותר, שהרי היא ספירה והיא לא הבורא, לא המאציל. ואם נאמר שכאן מדובר ברצון הזך ביותר, לכן הוא בחינת כתר. כמו הרצון שהיה באין סוף שהוא כנגד כתר ולא נראה בו רצון לקבל, אפילו פחות מנקודה, לכן ניתן לפרש גם שהאות כ היא כתר.
גם בנקבה יש צד הזכר הוא האות וו שבמילה שמור. זכור, זכר מלשון זך. האות ר הוא בחינת ריבוע של השם אלקים. וריבוע מראה על נקבה.
זוהר חדש יתרו קמח – קנ שיעור 50
הכנפיים
למי שמשיג, המצוות כבר נק' פיקודין, היינו שבכל מצווה יש את האור השייך לה בהארה מיוחדת.
ארבעים ושמונה מרכבות המכוסות בעצמן שהן מכוסות מצד האדם היושב על הכסא שהוא ז"א בסוד מ"ח אותיות. ומאתיים אחרות חקוקות בעצמן שביחד הן רמ"ח כנגד רמ"ח אברי הגוף כולן שולטות על הכסא למטה שה"ס המלכות כחשבון רמ"ח מצוות עשה שבתורה בסוד זכור.
48 מרכבות מכוסות מהאדם ז"א שיושב על הכסא על כסא של תבונה עליונה הנק' בינה. מצד הספירות הוא ז"א. מ"ח אותיות ועוד מאתיים. זה רמ"ח אברים ורמ"ח מצות.
שנים עשר צירופים לשם הויה.
סוד רמ"ח מצוות עשה הם ממשיכים חסדים מכוסים, ונחלקים לפי ג קווים שבז"א, אשר ב' הספירות חסד וגבורה, שה"ס ב קווים ימין ושמאל הנמשכים לו מבינה, הם מאתים, כי ספירות הבינה הן בסוד מאות, וספירת ת"ת שהיא הקו האמצעי שהוא בחינת ז"א עצמו, המתקן ב הקווים דבינה נבחן לארבעים ושמונה, י"ב צירופי הויה שבכל אחת ד' אותיות הם מ"ח. ומכאן יצא המספר רמ"ח ומכונים ג"כ רמ"ח אברי הגוף ונקראים מידת ההשפעה.
כסא שלמעלה הוא של בינה, וכסא שלמטה מלכות, הרמ"ח שולטות על המלכות, היינו ששולטים למעט הג"ר דחכמה שבמלכות, שלא ינסה האדם למשוך את כל האור כשעדיין לא תיקן את הכלים, את הרצונות.
חייבת המלכות ( צד האישה שבכל אחד, הלב ) לפעול בהתמסרות מלאה ולא לפעול את עצמה, ולא תעבור על שס"ה מצוות לא תעשה, שאם חלילה תעשה, תמשוך ג"ר שהם אורות הגדולים למידתה.
בז"א, בחינת אדם, זכור ושמור, זכור למעלה מחזה חסדים מכוסים, השפעה גדולה. ושמור למטה מחזה, חסדים מגולים שצריך בהם שמירה מהתפיסות הנמוכות.
הטבע של הנברא לקבל חכמה, והחכמה מתגלית רק בזמן התנועה. הנברא לא יכול להישאר במקום, אך אל לו לבקש את כל האור, הוא יישרף. עליו לגלות רק חלק, ולשם כך הוא משתמש בשמות של העליון, והוא רק בכינויים.
זוהר חדש יתרו קמה – קמז שיעור 49
הכנפיים
כאן יש חמשה קולות כנגד חמשת העליונים הסתומים מחכמה, שכתוב ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים, כקול שדי בלכתם קול המולה, כקול מחנה. קול כנפיהם שהם ג כינויים גדול כנגד אברהם שם אל, גבורה יצחק שם אלקים ונורא, יעקב קו אמצעי שם הויה כקול מים רבים.
משום שקול יעקב שהוא קו אמצעי מפריד בין ימין ושמאל הדבקים במחלוקת זה בזה, ומחברם זה בזה להיות אחד. כלומר שע"י שמפריד ביניהם שקו ימין יאיר ממעלה למטה, וקו שמאל יאיר ממטה למעלה הפוך מטבעם הרגיל, עי"ז יוכל לחבר אותם לגוף אחד שכל אחד יוצר דרך להתחבר עם השני, שהשמאל פועל כמו ימין, אותו חלק מתחבר לימין.
כאשר מכסים על האחדות בין בני אדם אז נוצרת מחלוקת, המכסה על האחדות של החולקים. אם מתעלים מעל ההסתרה, יודעים שהמחלוקת באה לשלום, לשם שמים.
יש שם הנקרא ל"ב נתיבות החכמה, ויש את שם מ"ב.
הלב רוצה לקבל מהמוח, בו יש צד של הכרה עליונה, אליה באים בביטול, זה הידע העליון. ויש את התודעה המחוברת להיגיון הפרטי של האדם. גם הלב מחולק לימין ושמאל.
תודעה קו שמאל, הכרה צד ימין והיא האמת מצד עצמו, שניתן להיבנות ע"י האמונה.
התודעה היא תבנית ההיגיון של האדם ונקראים ל"ב, ההכרה יוד, עשר וביחד מ"ב.
זוהר חדש יתרו קמב – קמד שיעור 48
ודמות על ראשי החיה רקיע
השמות: אל, אלקים, הויה מתפרשים למטה ע"י הכינויים שלהם המגלים אותם.
אסור לכנות אדם בכינוי שאינו מגלה את נקודת היהודי שבו, אסור כינוי שמגנה אותו.
כך המשל, בא לגלות את הסוד הפנימי, וכשאין המשל מגלה יש לזרוק אותו. כאשר אדם מקבל משל, עליו לבדוק כיצד זה קשור אליו. לעתיד לבוא צדיקי האמת לא יצטרכו משל, לא יהיה צורך בכינויים, אלא יראו את האמת כפי שהיא. כאשר אדם מנסה לפרש את המציאות דרך הסתכלות של הרצון לקבל שלו, הוא לא תופס את הדבר. ככול שהלבוש הוא יותר בעל מנת להשפיע, הוא מדויק יותר.
העולם הזה מגלה לנו את סדר העבודה, כפי שהוא בחוקים העליונים, בהכנעה הבדלה המתקה.
צריך אדם זכות פנימית כדי לגלות מה שמעבר לחיצוני. השמות, החיות הפנימיות הם הנסתר, הם הנותנים את החַיּוּת הפנימית.
כדי לראות את הסודות צריך הסתכלות בענווה, לכן בתחילה מקבלים את השמות בחסדים מכוסים.
ג' השמות הסתומים שלמעלה מתלבשים בכינויים שלמטה, השמות לא יורדים למטה חשופים, אלא מלובשים, שהשמות הם בפנימיות הכינויים, והכינויים מכסים על השמות, וע"כ כוחם יפה לרדת ולהאיר מהרקיע ולמטה. אותה יראה שהייתה למעלה, מתפשטת גם למטה.
כמו לבוש המכסה את גוף האדם מצד אחד, ומצד הב' מגדיל ומפאר את האדם, שהקב"ה שהוא הקו האמצעי נק באלו הכנויים כי הם מגלים פעולותיו. ממעשיך הכרנוך.
ודווקא היות וישנה הסתרה, השמות יכולים להתגלות, שבלי הלבושים אין החיות שהם השמות הפנימיים מתגלים. אדם שאומר שהוא חי רק את הנסתר, לא מועיל מפני שאין לזה גילוי, ביטוי.
זוהר חדש יתרו קלט – קמא שיעור 47
ודמות על ראשי החיה רקיע
כעת בא ללמד על החיות הנמוכות שבמלכות, שהיא יותר קשורה לאדם, כמו השכינה הקדושה שמשפיע לנשמות בהשפעה ישירה.
כאן מלמד איפה יש לנו רשות להסתכל, ואיפה אין רשות.
עולם אצילות קובע עבורנו את המבנה שדרכו אנחנו יכולים לחשוב ולהרגיש.
כי עד כאן יש רשות לפרש, מכאן ולהלאה, מי שרואה רואה ואין רשות להסתכל. מהרקיעה זה ולמטה יש רשות לראות, ומהרקיע הזה ולמטה יש רשות להסתכל.
ישנו מחסום עליון שאסור לעבור אותו, ומי שמנסה לעבור אותו גורם לנזק ושבירה.
אדם רוצה לראות את הכל ולדעת את הכל, אך אין זה אפשרי.
זה לא אפשרי מפני שזה לא טוב לו לדעת. האור גדול מידי לדרגתו הרוחנית, וכך כסימן גשמי, אם ירצה להסתכל בשמש בשיאה, הוא מסתנוור.
לרקיע קוראים אמונה, כלומר אם תסתכל שלא דרך אמונה אלא דרך הגאווה, תפסיד את כל האור, והאור יזיק לך. במקום הגאוה יש י"ה גימטרייה גאוה. באצילות הם אבא ואמא, וישסו"ת.
יוד כנגד אבא ואמא, ה כנגד ישסו"ת, ב' קריעים אלו בחסדים מכוסים, והם שונים זה מזה.
אבא ואמא זו בחינה שיש לקבל באמונה שאין לי אף פעם רשות להסתכל בה. זו בחינת מנעולא שחייב לנעול ולא לרצות את הידיעה ששם.
המבנה הוא בג' זוגות, שבכל זוג בחינת אמונה ותחתיה ידיעה. אמונה וידיעה בשורשי המוחין עתיק וא"א, אמונה וידיעה במוחין או"א וישסות, אמונה וידיעה בקבלת המוחין שהם ז"א ומלכות באופן שיש אמונה בז"א וידיעה במלכות.
ידיעה היא הסתכלות, אמונה זו בחינה שאין רשות לגלות בה, ודרושה הסכמה של האדם לוותר על גאוותו לחקור מה שאסור לו.
כאשר רוצים לתת חכמה למטה, אז ישסו"ת צריכה לגילוי חכמה, אך לא בשבילה היא צריכה אלא כדי לתת לתחתון. אז היא לא במקומה.
ובמבנה זה קיים היחס בין השכל ללב, בין ז"א למלכות. יש דברים שצריך לגלות, וישנם דברים שלא.
ז"א מסודר בצורת האות וו ובצורת האות א. צורת האות א כאשר משפיע חוכמה למלכות. צורת וו הוא משפיע רק חסדים ואמונה.
כסימן, לצורת האות א יש שתי אותיות יוד ואות וו. יוד עליונה קו ימין, ותחתונה שמאל, וו באמצע הוא קו אמצעי שמייחד ימין ושמאל, דרכו אפשר לתת חכמה.
בצורת וו הוא לא משפיע חכמה אלא חסדים ואמונה, כמו או"א עילאין, שולטת בו המנעולא, הנסתר.
רקיע פרוש למעלה על ראשי החיות, שלא יוכלו החיות לדעת ולהסתכל בראשם. לו יכלו להסתכל בראשם, היו משנים אותו ומתים, והכל אחוז זה בזה, וסוד זה שהוא סימן בלבד, שאדם אינו יכול להתסכל בראשו, שרק בגופו יכול אדם להסתכל ולא בראשו, הסתכלות היא זיווג דהכאה, חכמה, אז כדי להשיג את ראשו הוא צריך חסדים מכוסים.
את הגוף אתה צריך לנהל, אך הראש בא באמונה מלמעלה, למעלה מהדעת.
זוהר חדש יתרו קלו – קלח שיעור 46
בלכתם ילכו.
בנקודה הפנימית שבאדם יש ג' רוחות, בינה ז"א ומלכות. הנקודות מניעות את הכלים. התזוזה באה מפני שלא הגיעו למקומם. יש מצב לאדם שהגיע למטרה, ומצב שבדרך.
גאוותו של הקב"ה, שיכול לתת את ההארה לעם ישראל, שרצון זה של קו אמצעי, גואה על הרצונות של ב' קווים.
ישנם שתי צורות הסתכלות על הסתלקות האור, ייסורים. או כי רוצים להתקדם ולקחת עוד חיסרון כדי לתקן, או שאור מסתלק כאשר פוגמים.
מלמד יחזקאל, שגם כשנמצאים בגלות, צריכה להיות השאיפה ליסוד, לקו אמצעי
זוהר חדש יתרו קל – קלב שיעור 44
על ארבעת רבעיהם בלכתם וגו
כתוב וּבְלֶכֶת, הַחַיּוֹת, יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים, אֶצְלָם; וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ, יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים. שואל, ואם אופנים הם רבוצים תחת החיות, היה צריך לומר ובלכת האופנים ילכו החיות אצלם, ומשיב אלא מכאן שהחיות נושאות את האופנים הנושאים אותן, כעין זה הארון נושא את נושאיו.
החיות הולכות על האופנים וגם נושאות את האופנים.
החיות מזיעות, שלכאורה יש כאן מאמץ, כאשר בפועל הן נוסעות ורוכבות על האופנים. אז למה מזיעות, על מה מעיד המאמץ ?
התחתון לא מזיע בגלל שנושא על גבו את העליון, אלא מזיע מפני שמתאמץ להסתכל ולהשיג את מה שנסתר וגנוז.
להסתכל אומר לעשות זיווג, כלומר להתחבר.
כשאומרים שהנשמה נמצאת בגוף, אז לכאורה הגוף נושא את הנשמה. אך לא. הנשמה מאפשרת לגוף לנוע, הוא זז והנשמה נותנת לו את הכח.
תפקיד הגוף, להבין את הנשמה.
תפקיד הבריאה, להבין את הבורא, כל תפקיד התחתון, להבין את העליון.
הבריאה לא עושה טובה לבורא, הוא נושא אותה.
מרגיש אדם שווא מחזיק בערך גבוה, למשל שמתאמץ להיות אדם ישר. למעשה זה לא כך. אלא הישרות היא זו שמאפשרת לך בכלל לחיות.
לא אתה מתאמץ כדי להחזיק את התורה, התורה היא המחזיקה אותך.
כאשר מתביישים להזמין אדם לשיעור תורה, זה מוזר מפני שבכלל עושים לו טובה שמזמינים אותו להתחבר למקור החיים.
יבדוק כל אחד אצל עצמו מי נושא את מי, האם הפנימיות או החיצוניות
כשהנשמה זזה, היא נושאת את הגוף, לא החיצוניות מחיה את הפנימיות.
הערכים העליונים שלנו, הם הנושאים את כל הרצונות שלנו.
מכאן מסקנה חשובה. כאשר אתה עושה מעשה השפעה טוב, כמו לבוא בהתבטלות לאהבת חברים, אז לא אתה מחזיק באידיאה הזו, היא מחזיקה אותך בחיים. הכלל נותן את כוחו לפרט.
העני שמוכן לקחת נדבה, הוא נושא את הנותן הנדיב. העשיר צריך את העני.
נותנים יגיעה, מזיעים ומנסים להבין את הנקודה הפנימית, וכאשר משיגים אותה, כלומר זוכים לחיות את הערך העליון, את האני האמיתי, מתהפכת התפיסה ומרגישים שהפנימיות היא זו שמחייה את האדם.
כמו שאומר לא בי יגעת יעקב, אתה לא עושה לי טובה ואתה נושא אותי. לא אני נושא אותך.
וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב: כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל. היגיעה של האדם היא ביכולת להבין שהקב"ה נושא אותו.
אדם לא עושה טובה כשהוא פועל בקדושה, שהרי הקדושה נושאת אותו.
ע"י הארת ג הקווים מתהפכת המלכות לצורת בינה ומאירה בהארת החכמה כמו התבונה.
בבינה הרצון מועט, ובא רק לצורך ז"א. במלכות הרצון לקבל הוא לצורך עצמה ועל כל האור, לכן היא עבה יותר ויכולה לקבל חכמה, אבל היא דין שיכול לייצר פחד על התחתונים.
וגבותם מלאות עינים
כיצד מסתכל אדם על החיים?
המסתכל בקו אחד אומר אותי לא מעניין. יש, ואני רוצה.
עיקר ההסתכלות היא לשמאל, ששם מאירה החכמה. ומי שמסתכל על כל דבר כדי לראות איך הוא יכול לנצל הכל לטובתו האישית. מחפש שיהיה לו כיף. הסתכלות פסולה.
יש דרך הסתכלות ראויה. להסתכל בכל הצדדים. הימין שבנפש זו מידת ההשפעה, כיצד אתה משלב את הרצון שלך עם האמונה.
כן יש להסתכל גם לכח השמאל, לעשות ביקורת עצמית, לראות את השקר ואז, להתכופף לימין שזו דרך הסתכלות של קו אמצעי.
אין להסתכל רק בשמאל, לחפש מה עוד לקבל לרצון לקבל, ומצד שני אין להסתכל רק בקו ימין ולומר שהכל טוב, כולם טובים. וזה שקר.
כל עוד אנו בזמן תיקון, עדיין לא הגענו למטרת הבריאה שבה הכל טוב.
הסתכלות נכונה בחיים אינה רק לימין ושמאל, אלא גם לאחור וגם הסתכלות קדימה.
אדם יכול להסתכל בצורה חד צדדית ולחשוב שהוא רואה הכל טוב, לא מבחין בין פוטנציאל לבין מה שכבר יצא אל הפועל, אדם כזה הוא בתוך הקליפה. מכאן שאין להסתכל רק מצד ימין, אלא דרושה גם ביקורת משמאל.
אברהם התקרב לסוד הברית עד שעלה בסוד העליון שנעשה מרכבה לז"א, עדיין לא זכה כמו יעקב איש תם, בחיר האבות ומשה איש האלקים. שניהם רואים בצורה שלמה לארבע צדדים, ומשה מסתכל בנוסף גם מה למעלה ומה למטה. משה בעלה של המלכות בפנימיות ויעקב בחיצוניות.
זוהר חדש יתרו קלג – קלה שיעור 45
ובלכת החיות ילכו האופנים
טבע האדם לראות את החיצוניות מובילה, אך האמת היא שהפנימיות היא זו שנושאת את החיצוניות. העליון נושא את התחתון.
כוח החיות של האדם נבחן כמה אמת מוכנה הרוח לשאת, כמה אמת הוא מעז לשאת. אדם פוחד לשאת את האמת, פוחד לאבד את הרצון לקבל שלו. כמה אמת של הבינה מסוגל הרוח לשאת.
מסוגל לשאת כפי שזכה להשיג מהערך העליון.
כמה אמת הוא מעז לשאת, הוא לפי רצונו לקחת על עצמו יגיעה לפעול את האמת.
יש אמונה שנקראת חג"ת, אברהם יצחק ויעקב וצד המשיח. אמונה זו נובעת מהשם אהיה, מהבינה העליונה.
בדמיון נקי אפשר לדמיין את הכוונת העליון, ויכול רק מי שקשור לעליון. כל דמיון שאינו קשור לעליון הוא שקר וכזב.
כל היגיעה, בזעת אפיך תאכל לחם, עלינו להזיע ולתת יגיעה כדי לנסות להבין דרך הנקודה הפנימית את רצון העליון, שוודאי לנו שהוא הנושא אותנו.
חיבור בעליון שאפשרי כאשר בא התחתון בביטול גמור לעליון. ולאחר שיורד התחתון למקומו, כאשר באים לבטא את הדברים, וזה נקרא שרוח העליון יורד למקום הרוח של התחתון.
הכל תלוי איזה סוג של אמונה הוא אוחז. האמונה חייבת להחזיק באמונה בג' האבות.
וכל החיות מסתכלות אל הרוח אשר שם. להוסיף הזיו האור שלהן ומאותו הזיו התווסף הזיו שנק קרני החיות. יש וקרן היא בחינת המלכות, ויש בחינה של קרן אור הבינה שקורן ומשפיע.
והוא הזיו הלוהט ונוצץ לפי ההסתכלות היקרה של אותו רוח אחר, היינו הרוח של החיות, היוצא מהרוח הראשון, היינו מהרוח העליון שבבינה שהוא נסתר וגנוז בגניזה יקרה היינו בבינה.
הפנימיות היא זו שמאירה. ומה שאתה פועל במקומך, למרות הרגשת הפרטיות, זה לא בא ממך, הנשמה שהיא חלק מהעליון, הבזיקה בך רעיון, ויש להתחזק תדיר וללמוד לכבד את המקום הפנימי הזה. ואל כליך אל תקח, אל תחשוב דרך הכלים שלך, אלא התחבר לאמונת חכמים.
כי ז"ת דבינה עצמם נק הויה בניקוד אלקים שיש בהם כבר מידה של דין, אלא משום שהם שייכים לבינה, נכללו בשם אהיה. בתוך אהיה נכללו שם אלקים.
שהוא שם אהיה גדול ושולט. מהשם הזה רועדות ומפחדות החיות, אדם שנושא שם זה, החיות מפחדות ממנו.
שבילי החכמה עוברים דרך בינה, מאחר ובצמצום ב' אי אפשר לקבל ישירות את השבילים, את החכמה, דרך נתיבים של השפעה.
ואע"פ שיחזקאל לא ראה, אלא מתוך סוד החיות והאופנים שלמטה במלכות ראה במראה שאינה מאירה, הוא הסתכל מהם גם בסוד העליון היינו גם בחיות ובאופנים של ז"א. כתמונת מראה של החיות העליונות, ולא יכול היה להסתכל מאחורי הפרגוד כמו משה.
כאשר רואים את החיות, המרכבות של אד-ני, אז בתוכם יש את הסוד של מה שמזיז אותם, החיות והאפנים העליונים. העליון נושא את התחתון.
אות טז
זהר
טז) ואלין דנשמעין דברי תורה בהון, אתקריאו: ביצים. אפרוחים. בנים. ביצים, מארי מקרא. אפרוחים, מארי משנה. בנים מארי קבלה.
פירוש מעלות הסולם
טז) ואלין דנשמעין דברי וכו': ואותם הבתים אשר נשמעים בהם דברי תורה נקראים: ביצים, אפרוחים. בנים. ומבאר, ביצים הם, בעלי מקרא. אפרוחים, הם בעלי משנה. בנים, הם בעלי קבלה.
פירוש. ביצים הם מארי מקרא, שה״ס אור הנפש, והיינו כמו ביצה שעוד לא מגולה בה החיות, אלא שהחיות עתידה לבוא. אפרוחים הם מארי משנה שה״ס אור הרוח, שכבר נתגלה בהם החיות, ועדיין הם קטנים, היינו שהם במוחין דקטנות חסרי ג׳ ראשונות, הנקראות גדלות. בנים, הם בעלי קבלה, שה״ס מוחין גמורים בגדלות. דהיינו בנים גדולים כל צרכם.
אות יז
זהר
יז) ועלייהו אתמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, שלח תשלח מנייהו. אבל על מארי קבלה אתמר, לא תקח האם על הבנים.
פירוש מעלות הסולם
יז) ועלייהו אתמר וכו': ועליהם נאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, שלח תשלח מהם. אבל על בעלי קבלה נאמר, לא תקח האם על הבנים.
פירוש. כי סו״ה והאם רובצת ה״ס הקטנות אשת בינה משפעת אל הבנים כי תקון ראשון אשר אמא מתקנת את זו״ן הוא העלאת מלכות אליה, שה״ס הבאת אות הי׳ באור הבינה ונעשה מאור לאויר ואז מתמעטת הבינה מכח המלכות לו״ק חסרה ג״ר. ואחריה מתמעטות כל המדרגות, וכולן כך בו״ק חסרי ג״ר, מחמת עליית מלכות לבינה, אשר בכל המדרגות. והשפעה זו נקראת האם רובצת על הבנים, כי אם לא היו זו״ן מקבלים הקטנות הזו מן הבינה, לא היו ראוים לקבל שום מוחין. וזה נבחן אשר חג״ת נה״י דז״א וכן מלכות עלו תחת כנפי בינה, ומקבלים כך את מוחין דקטנות שלהם, הנבחנים למוחין דו״ק, דהיינו המשלימים את הו"ק, אבל עוד אין בהם ראש, שהוא מוחין ממש דגדלות. ורביצה היא בהסתרת הרגלים, שהם סוד נה״י, ומטעם ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות נמצא אשר החסר נה״י דכלים, חסר ג״ר דאורות, וע״כ מכונים מוחין אלו בשם רובצת. אמנם עד כאן נמשכים המוחין מהמצב הא׳ של זו״ן, בעוד שהם דבוקים בבינה הנקראת אם, וכדי לקבל מוחין דג״ר שהם גדלות גמורה, צריכים להמשיך המצב הב׳ של זו״ן ולהוציאם מתחת כנפי הבינה ולהפרידם מן הבינה ולבנותם בזווג חדש דפב״פ של או״א עלאין, ואז הם נקראים בנים גדולים.
וזה אמרו כאן ועלייהו אתמר והאם רובצת וכו', היינו בזמן הקטנות שיש לזו״ן רק נפש שנקראים ביצים או בזמן היניקה שנקראים אפרוחים, שהם בחינת מוחין דרובצת אתמר עליהם שלח תשלח היינו להפרידם מן בינה, ולעלות מ"ן להמשיך המוחין דפנים, אבל על מארי קבלה שזכו להמשיך להם המוחין דגדלות מן בינה, נאמר עליהם לא תקח האם על הבנים. אלא ימשיכו הגדלות בקביעות.
אות יח
זהר
יח) דלית סכלתנו לאשתמודע בשכינתא, כאלין מארי קבלה. ואלין עבדין לה דירה ולקב״ה. ופרחין עמה בכל אתר דאיהי פרחת כלהו מנדדין עמה, בשליחותא דילה. אבל אפרוחי, לית גדפין דלהון שלמין דפרחין בהון דאינון פקודי דעשה כל שכן ביצים. ובגין דא אתמר עלייהו לגבי אימא, שלח תשלח את האם.
פירוש מעלות הסולם
יח) דלית סכלתנו לאשתמודע וכו': כי אין מבינים לדעת דרכי השכינה, כאותם בעלי קבלה. אשר הם עושים להקב״ה ושכינתו דירה. וכן פורחים עמה. לכל מקום שהיא פורחת כולם מתנדדים עמה, והולכים בשליחותיה. אבל האפרוחים, אין כנפיהן, היינו מצות עשה, הפורחים בהן שלמות וכל שכן ביצים. ומשום זה נאמר עליהם כלפי אורות דאמא במוחין דרובצת, שלח תשלח את האם.
פירוש. ע״י עליית מלכות לבינה נעשה קשר בין כל עליון להתחתון שלו, אשר בינה ותו״מ דעליון נתלבשו בכתר חכמה דתחתון. וכן בכל המדרגות, עד אשר בינה ותו״מ דמלכות דעשיה, נתלבשו בכתר חכמה של הצדיקים אשר בעולם הזה. וע״י מצות ומעשים טובים שעושים הצדיקים כדי להשפיע נ״ר ליוצרם, הם מעלים מ"ן וגורמים זווג לע״ב ס״ג שהם חכמה בינה דא״ק, אשר ע״י הארת זווג זה יורדת המלכות דכל המדרגות למקומה, כי ענין עליית המלכות לבינה התחילה רק בבינה דא״ק ולא למעלה ממנה שהוא חכמה, וע״כ כשחכמה זו דא״ק מזדווגת עם בינה, נדחה גם בבינה המלכות למקומה וכן נדחית בכל המדרגות, ובינה ותו״מ דכל מדרגה מתנשאים ועולים בחזרה ומתחברים לכתר וחכמה שלהם, וכן הם מעלים עמהם גם את כתר וחכמה של המדרגה התחתונה, מטעם להיות שבינה ותו״מ דעליון נשתוו עם כתר וחכמה של התחתון בשעת הנפילה, שוב אינם נפרדים מהם בעת העליה. נמצא אשר ע״י המצוות נעשו בינה ותו״מ מכל מדרגה עליונה, לכנפים לטוס בהן חזרה למקומם, וגם להעלות עמהם את הכתר והחכמה של המדרגה התחתונה וכן בכל המדרגות עד לעולם הזה.
וזה אמרו, אלין עבדין לה דירה ולקב״ה, אשר בעלי קבלה הזוכים להמשיך הארת חכמה הנ״ל מזווג דע״ב ס״ג עושים להשכינה ולהקב״ה דירה, בסו״ה בחכמה יבנה בית. ופרחין עמה כי הם עצמם עולים עמה וממשיכים הארתה בכל העולמות. אבל אפרוחי שהם עוד במוחין דרובצת לית גדפין דלהון שלמים דפרחין בהון דאינון פקודי דעשה ועוד לא זכו להעלות מ״ן בהמצוות והמעשים טובים שלהם לעורר הזווג דגדלות מע״ב ס״ג דא״ק להוריד את המלכות למקומה ובינה ותו״מ דעליון יתוקנו לבחינת כנפים לחזור למקומם. ובגין דא אתמר עלייהו לגבי אימא הרובצת עליהם שלח תשלח את האם כדי שימשיכו מוחין דגדלות גמורים.
אות יט
זוהר חדש יתרו קכז – קכט שיעור 43
מטטרון
דעת היא חיבור של קו אמצעי של חכמה ובינה. החכמה היא מעין השראה אלוקית הבאה מלמעלה ויש לחבר אותה לבינה בה יש את כוח הפירוט, והחיבור הוא לראות את השלם ואת הפרטים המחזיקים אותו, לראות את כלל הגינה בערוגותיה.
כדי שאדם יגיע לתכלית עליו להשיב אל הלב את החכמה בצורה מסודרת לפי החוקים העליונים, דרך בחינות אבא ואמא, ישסו"ת וזעיר אנפין. הם כנגד הכרה ותודעה, או מודעות והרגשה. בחכמת הקבלה הם נקראים: דעת הנעלם, דעת המגולה, דעת המתפשט והדעת שבגוף.
דעת נעלם הוא באבא ואמא באצילות. מה שנעלם מהחכמה אין בו ראיה. זהו אור נוצץ וגנוז, אך כך מתחיל הלימוד, באמת שמחוץ לאדם. כאן אפשר לתפוס רק באמונה שהכן כך הדברים. צריך לשמוע את זה מרבותינו שהשיגו את המדרגה, ולהאמין לדבריהם. בעבודת הנפש זהו כוח ההתבטלות, כמו עובָּר שֶׁאֵין לוֹ מָסַכים בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אלא מקבל מהאם, מהעליון שלו.
כאן דרוש כח אמוני גדול הנקרא יסוד דאבא, שיכול לבטל את החכמה בכח האמונה.
בדעת המגולה, יכול כבר האדם בכלים שלו, להבין את הדבר, למרות שעדיין לא מרגיש את הדבר, בתודעה שבראש הוא יכול לראות את ההיגיון שמונח בדברים, ולהתחבר להגיון זה, זו כבר ידיעה שלו. דעת המגולה היא במדרגת תבונה, וזו שמחה גדולה לדעת, שמכאן אפשר לקבל את האור.
הדעת המתפשט זו כבר הידיעה, הוא יכול להבהיר ולומר את הדברים. אבל זה עדיין לא התפשט לגוף, ללב. כלומר הוא אומר את הדברים הנכונים, שעדיין לא הושבו אל הלב שלו עצמו, מפני שעדיין לא הכין כראוי את הכלי.
לב חכם מקבל את האור מבחינת המפתחא, אותה מחזיק הכוח הנפשי שנק מט"ט. דרך הלב מסתכלים על סודות עליונים, כפי שבקש שלמה המלך, וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע. זוהי בחינת ליישרי לב שמחה.
הָאֶפְשָׁרוּת לְהַשִּׂיג מַדְרֵגָה זוֹ עוֹבֶרֶת בְּהִתְבַּטְּלוּת, אַהֲבַת חֲבֵרִים, וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת.
כאן המפתח הרביעי הנקרא אור התבונה, הנותן תבונה בלב לדעת ולהסתכל ולעמוד על סודות עליונים והאור הזה המשמח את הלב נותן הארת החכמה והתבונה לדעת ולהסתכל.
כל המתקשרים למיניהם, כל אלו שמרגישים בלב אבל לא יכולים להסביר, הם מסוכנים מאד, יש לחשוד בכאלה, מפני שאנשים אלו מרגישים בלב גם דברים הפוכים מהאמת, ומאמינים בדברים. אצלם זה לא הרגשה בלב אלא כמו לב, כ-לב.
יש לכוון את הלב ולהתחבר לכוח הרוחני של מט"ט שהוא הראש לכל המלאכים.
דעת אמיתית שבלב חייבת לעבור את כל השלבים, מהדעת הנעלם, לגלוי, דעת המתפשט עד לדעת הגוף, שזו הבחינה של וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ וגו'
ש.ב זוהר
1. מתי נקרא מטט בשם שדי ומדוע נקרא בשם הויה?
2.אלו ד' מפתחות נתנו למטט ומה תפקיד של כל אחד מהם וכיצד הם כוללת את ל"ב נתיבות החכמה המתפשטת ללב?
זוהר חדש יתרו קכד – קכו שיעור 42
מטטרון
מט"ט המלאך הוא כח מופשט, בלי ביטוי של הרצון לקבל של.
מלאכים הם כוחות בנפש, ובאים לשמש את האדם, ולעיתים לא באופן ישיר.
מט"ט ראש המלאכים יש בו כח מיוחד להחזיק את הדבר החשוב ביותר שיש באצילות.
מט"ט מחזיק את המסך בחיריק דרך שלהבת שמחזיק בידו. בעולם אצילות אין מסכים, ובבריאה בה שולט מט"ט כבר מופיעים מסכים, כלומר כח נפשי המסוגל להתגבר ולדחות את האור, וכח לקבל אור , וזה תיקון גדול מאד.
בעולם הנקודים ובחטא אדם הראשון, באו לקבל חכמה/אור אהבה, נשברו ולא הצליחו.
בזווג המלכות וזעיר אנפין, הלב והראש, צריכים לבוא באהבה. אור האהבה נקרא אור הפנים, שבא לידי גילוי בזכות מט"ט.
מ"ט-רון וסנדל-פון הם כנגד ז"א ומלכות בעולם הבריאה, ומחזיקים את המסכים לז"א ומלכות בעולם אצילות.
פעולת המסך דחיריק כפולה. בכדי להחזיק חכמה/אהבה, יש לפעול בב' בחינות, מנעולא ומפתחא. מנעולא היא כוח לנעול, ולא לקבל, לבלום את הרצון. זו היא היראה, לעצור ולהגיד: לי לא מגיע. המנעולא פועלת בהסתרה, בחינת לאה אמנו שהיא מחזה ולמעלה של ז"א דאצילות.
כמו שאומר לבן, הלובן העליון: אין אפשרות לקבל חכמה לפני חסדים. אין אפשרות שתהיה אהבה לפני יראה. ואין אפשרות ליעקב לממש אהבתו לרחל, לפני שיפעל את בחינת לאה, שהיא חסדים מכוסים.
יש להימנע מכך שג' הקליפות הטמאות ישמשו אותנו, בכדי לקבל את האור מט"ט.
.
להשיג את השלהבת של מט"ט יש לחפש בשם המפורש בעולם אצילות, שם הויה במילוי אלפין, יוד הא ואו הא, שהם במספר אדם. זה סוד המסך דחיריק. ולא כל אחד יכול לפעול כמו משה את השם הזה, אלא רק מי שמגיע לדרגה בה הוא יכול לחיות את צד האדם שבו, כלומר חי את צד הבחינה העליונה.
כאשר אדם פועל את צד האדם שבנפשו, הוא בוחר בחיים, לעשות את העבודה לממש את הבחירה ביתר דבקות, בחירה לה מחויבת הנשמה. יש להתחבר למקום הנפשי, בינה דמלכות, ולפעול את צד האדם שבנו, כלומר מסך דחיריק הפועל מנעולא ומפתחא, מסך המבטא את היראה והאהבה, זהו צד האדם בו צריך לבחור. קודם יראה ואז אהבה. שני כוחות אלו נמצאים במסך דחיריק אותו מחזיק מט"ט.
אז למה זה מעניש את הרשעים המנסים למשוך ממעלה למטה, אלא האמת קשה לאדם ומכריחה אותו לסגת מהשקר בו הוא חי, וזה קשה. זה מפחיד לראות את האמת ולחיות אותה. לכן האמת מוסתרת ממי שאין לו מוכנות לראותה
ש.ב זוהר
1. היכן נמצאים כל המסכים והדינים של קו אמצעי מי הוא הנושא אותם ומה תפקידו?
2. מה הם המספרים שאומר לנו הזוהר בסוד אלפים וריבוא ויג נהרות אפרסמון וכו.
3.מי היא השלהבת של מט"ט ומה מאפשר את אותה שלהבת למי שמקבלה?
זוהר חדש יתרו קכא – קכג שיעור 41
ונוגה לאש
הלב, המלכות יכולה להיות יפת תואר ויפת מראה, כאשר נוגה מאירה בה.
מלכות לא יכולה לקבל אור בלי חסדים. היא לוקחת את כוח הביקוש מנוגה, כדי לקבל מזעיר אנפין את החסדים, שרק בהם ניתן לקבל את החכמה/השפע.
ונגה זה הוא התנוצצות המתנוצצת כאש, ומאיר האדום שבה במלכות, היינו הארת החכמה שבשמאל הכלול בנגה, ומשום זה בשעה שז"א, נכנס ונוקב תוך אותה האבן, שעושה אותה לבית קבול ומשפיע חסדים, היא יפת מראה, כי אז יש ביטוי לחכמה בחסדים, שהם היופי, כי אז יש לה חכמה וחסדים שמהם היופי.
אפשר שיהיה לה רק פוטנציאל של יפה, ואפשר שתהיה יפה. כלומר שתהיה משפיעה חסדים לכלל, שאז היופי הוא החכמה, יתגלה.
כדי לזכות באור, צריך האדם לבוא בהתמסרות וביטול כלפי ז"א, שאומר לה לכי מעטי את עצמך, אז היא באה במסך דחיריק והאור הלבן מאיר בה. כאן היא כמו בבחינה א' כלומר אור גדול לבן, אור שבאבן הבדולח בה נמצא הכל, אך עדיין לא יכולה לבוא לידי ביטוי, עדיין אין לה מראה של יופי.
עד שבא השמאל וגורם לה למשוך את הצבע האדום, הצד של הנוגה
היופי בא מנוגה, אבל הוא בא באופן שכאשר יש חסדים, אז הנוגה נותן את החכמה, את היופי.
לאחר שהאיר הלבן, החסדים, שאז החכמה נבטת ומתגלה היופי. אז היא יפת מראה ויפת תואר להסתכל.
כאשר באה בזיווג עם הזכר שנותן לה את הלובן. ומתוך ההתנוצצות ההיא יוצא ברק מברקת, היינו המאיר לפי שעה, ומיד נעלם כמו ברק בא-רק-לפי שעה.
למשפיע, לזכר קוראים ברק, וללב המקבל לשון נקבה, ברקת. וגה גורם לקו שמאל הנקרא אש להוציא ברק. אצל הרשע מאיר ברק זה כדינים. ברקת היא ההארה שהמלכות קבלה בקדושה מהנוגה.
סוד קדוש הוא לצבוע שאר אבנים מהאבן הטובה ההיא הנק ברקת, שמשום שנצבעה מאור הברק, נק' על שמו בָרֶקֶת, כי האבן הטובה, המרגלית העליונה הזו, היינו המלכות.
מלכות צריכה לקבל מהעליון שלה, ז"א, אלא שהיא מקבלת ביקוש מנוגה.
כשמסתכלים בברקת זו, היא אותו אור הנובע מהברק.
הברק יונק מהארת חכמה שהאירה עם החסדים. בחינה זו היא העצם של כל המדרגות של המלכות. היא שורש וכל השאר התכללות.
הבָרֶקֶת היא כל הרעיון של המלכות, לקבל חסדים בהארת חכמה.
מי שרוצה להתחבר ליופי, צריך להתחבר לאור הנוגה שבמלכות. רק ברק של קדושה מוסיף ליופי, העכירות לא מוסיפה ליופי. התנוצצות ברק שלא בקדושה מביאה עונשים.
והחיות רצוא ושוב
והחיות רצוא ושוב פירושו, אורות טמונים נגלים. והנסתרים שבהם עומדים ואין עומדים, כלומר אע"פ שנגלו, לא עברו מהם הנסתרות, ועומדים כמקודם לכן, ופעם יעברו מהם הנסתרות. פעם מאירים ופעם לא מאירים, פעם מאירים בצבע זה ומיד בצבע אחר, עתה מאיר שם, זה ומיד שם אחר, אין מי שיכול לעמוד באלו האורות. מפני שבזמן תיקון, תדירות השינויים יותר מהירה מתפיסת הנברא.
כל מה שאדם תופס מהשיח של הבורא אליו, הוא ראיה של הרבה מאד צורות מבולבלות. פעם מאיר שם הויה, פעם שם אלקים, פעם צבא-אות. רק מי שמסתכל במציאות מעבר להתגלויות המתחלפות הללו, יוכל לראות פנימה כמו הנביאים.
כאשר מסתכלים על כל הפרטים בגשמיות, דרך הראיה של החוקים העליונים, לא מתבלבלים.
כל המצוות לא באו, אלא להכשיר את האדם להתנהל ולהסתכל דרך הסדר הרוחני.
אדם מתבלבל כאשר אינו מכיר את הנקודה הרוחנית שמעבר למקרים. כל פעם רואה את תפיסה אחרת, ומפרש את המציאות החיצונית בצורה אחרת. וזה מבלבל, שאם לא מרכז את כל התפיסות הנפשיות לאחת מרכזית, הוא מפוזר.
שולט הימין שה"ס השם הקדוש: אל, שיש בשם קדוש זה גם בחינה של אֱלֹהִים, שׁוֹפֵט צַדִּיק; וְאֵל, זֹעֵם בְּכָל-יוֹם, ויש בשם קדוש זה את החסד, למי שפועל כראוי דרך קו אמצעי. ופעם שולט השמאל שה"ס השם אלקים. ופעם שולט קו אמצעי שה"ס שם הויה. ולפיכך:
כאן מביא בעל הסולם דוגמא של הארה כפי שהיא מופיע כסדר הראוי המביא לתיקון, ימין שמאל אמצע, אך כשאדם מושך דינים, המתחילים בשמאל, ואז פוגש כל רגע מקרה, במקום לתפוס את המציאות מעל טעם ודעת.
הנכון הוא לתפוס את כל האורות, אך הארה זו מופיעה בכזו מהירות, שלכאורה אין זמן לתפוס. מפני שלא מחזיקים את נקודת הזמן הזו, כלומר עוד לא מביאים את תפיסת הפרט, שהוא זמן, לתוך הקשר והתפקיד שלו בכלל.
וכמו שהן רצוא ושוב, כך המסתכל בהן הוא רצוא ושוב בלבו ודעתו, ולא יודע מה טוב, מה נכון, מה ישר, חוץ מנביאים הנאמנים.
אם אפשר היה להסתכל בסודות שמעבר לכותל, אפשר היה לראות את הדברים במקורם. מי שמסוגל להסתכל ביסוד של הדברים, יכול להבין, ואז לפרש נכון את המציאות תוך ידיעת תפקידו כפרט הכפוף לכלל.
הקודם