עמוד 1421

בראשית זוהר חדש קפז - קפט שעור 63

יהי מאורות

הארה היא סוד של הרגשה, ידיעה שזה סוג של התחברות. בנפש האדם ישנו המאור של השכל, והמאור של הלב, מאור המדע ומאור האמונה. כך נתן באדם תודעה אמונית, ותודעה גופנית מדעית. התחברות פנימית היא חשובה לכל התפיסה של האדם.

שני מאורות אלו בנפש מאירים בשווה, ולאדם בחירה למה הוא נותן חשיבות, כאשר הבחירה הנכונה היא באמונה. כסימן בבריאת העולם, הורה הקב"ה ללבנה, ללב ואמר לה לכי מעטי את עצמך. שרק בכך, בביטול תוכל לקבל אור אהבה אמיתי.

 

תקסט. פרשה שישית, ויאמר אלקים ויהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. אמר רבי יצחק בר יעקב, הנך יפה רעיתי ומום אין בך, בא וראה, כשברא הקב"ה את עולמו, עשה אותו מאותו אור הנאצל מלמעלה, וברא השמיים מאותו הרקיע הראשון, שהכין אותו הקב"ה וברא אותו בתחילה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שהתהוו ממנו. כל דבר בחכמה, כשמסתכלים על השורשים, רואים בהם יסוד ובסיס לכל מה שקורה אחר כך, הכל נמצא בד' בחינות דאור ישר, וכל תהליך ראשוני הופך ליסוד לכל מה שקורה לאחר מכן. כך הצמצום הראשון, שלא לקבל בעל מנת לקבל, וכל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם. המסך הוא כוח הצמצום, ומצמצום זה נובעים כל הצמצומים לאחר מכן.

 

תקע. אמר רב יהודה אמר רב, אותו הרקיע, יסוד דז"א, הוליד כל המאורות מאותו האור שמקבל מלמעלה, מז"א. וכשברא הקב"ה אותו הרקיע, לקח את המאורות והניח אותם באותו הרקיע הנקרא רקיע השמיים, יסוד דז"א, כי אותו הרקיע, יסוד, התהווה מהשמיים, שהוא ז"א. זה הרקיע היסודי ממנו נבנו כל הרקיעים הנוספים

תקעא. אמר רב יהודה אמר רב הרקיע העליון, שהוא בחזה דישסו"ת, הוליד השמיים אשר תחתיו, ז"א. והשמיים, ז"א, הולידו את הרקיע הזה, כי ז"א האציל את היסוד שלו. ונקרא, רקיע השמיים. ולקח הקב"ה המאורות האלו ונתן אותם ביסוד דז"א, המשפיע אותם למלכות, הנקראת ארץ. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים. נתן את המאורות, השמש והירח ובהמשך את הכוכבים, ליסוד דז"א וממנו מושפעים כל הנבראים.

תקעב. עשה הקב"ה, בינה, את המאורות האלו, והניח אותם ברקיע הזה, יסוד דז"א, להיות ממשלה על הארץ, המלכות, ולהשתמש בהם הבריות, שהתחתונים יאותו לאורם התחתונים הם נשמות הצדיקים אשר ילכו לאור אותם כוחות. וכשברא אותם, נתנו שניהם את אורם בשווה.

השמש והלבנה, ז"א ומלכות, הייתה מדרגתם שווה, שז"א הלביש את קו הימין דבינה, והמלכות הלבישה את קו השמאל דבינה.

אמרה הלבנה, ריבונו של עולם, אין לך להתנהג בשני כתרים בשווה. לכאורה טענה נכונה, אומרת אני מושלת מצד החכמה, ז"א מצד החסדים, אז איזה כתר נתתה ברקיע שישלוט בעולם, מה עשה הקב"ה, בינה? המעיט אותה. וזוהי הכפרה של שעיר ר"ח, שכתוב בו, חטאת לה׳. מיעוט הלבנה היא המצב של המלכות שיש לה חוכמה ואינה יכולה להשתמש בה, כאן עליה למעט עצמה ולקבל שהאמונה חשובה יותר, וכך יש סיכוי שתוכל לקבל ההארה הגדולה. בלי שהחסדים והאמונה ישלטו אין קבלת הארה.

תקעג אמר רבי יעקב בכמה מקומות למדנו זה העניין ולא התיישב בליבי, כשבא רבי נחמן שאלוהו, אמר להם הוא כמשמעו, אמר רבי יהודה לרבי יעקב, אתה רוצה לעבור על דברי חבריך, שתק.

תקעד. רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא, בא לראות את רבי אלעזר ברבי שמעון חותנו. יצא ביתו ולקחה את ידיו לנשקה, אמר לה לכי מעטי עצמך לפני בעלך שהוא קדוש. שמע רבי אלעזר אמר עתה נזכרתי בדבר אחד שהוא מרגלית, שנאמר על הלבנה לכי ומעטי עצמך, כי הלבנה חשבה שניתנה לה השליטה. הלבנה היא ההרגשה הפרטית של האדם אמר לו רבי יוסי, כך שמעתי כדי שלא אעבור על דעת החברים שבוחרים באמונה, כדי שלא לבטל חשיבות חבריו.

תקעה. פתח רבי אלעזר את פיו ואמר, ​​ אשריך ישראל מי כמוך, עם נוֹשַׁע בה׳, מָגן עֶזרך ואשר חֶרב גאוותך. וכי גאוותם של ישראל היא החרב? לא. כי החרב ניתנה לעשיו, כמ"ש, ועל חרבך תחיה.

תקעו אמר רבי אלעזר, אלא כך שמעתי מאבי שהכתוב סובב על תלמידי חכמים, כאשר שומעים דבר ואינו מתיישב בליבם, הם נלחמים זה עם זה, כמו אלו לוחמי מלחמה בחרב, ורוצים להרוג זה את זה. ועליהם כתוב, ואשר חרב גאוותך. וזה רמז על קושי ההבנה שבאגדה של קטרוג הירח, שצריכים לבאר אותם ולא לבטל אותם. כל הבעיה היא כשמבקשים חכמה בלי חסדים, כלומר כל אחד אומר אני אמלוך. כל התיקון שיש לעשות כדי שלא יהיה ריב בין חברים, שילכו כתף אל כתף. מידת החסד מייצרת חיבור בין החברים, ולא מידת הדין, שמרגיש אדם שהוא החכם ואינו מסכים עם החברים. לכן אמר לו לאותו חבר, לך מעט עצמך לאהבת חברים. זהו התיקון באצילות, שו"ק הוא חפץ חסד בז"ת. התיקון הוא אהבת חברים.

תקעז. כשברא הקב"ה את השמש והלבנה, גזר על השמש, שתחזור להיות שליטתו של עשיו. וגזר על הלבנה, שתהיה בעוה"ז שליטתו של יעקב. ומינה עליהם שרים חזקים, עד שיבואו שתי האומות האלו. בעולם הזה החשוך, בו ההרגשה היא שליטה של הרצון לקבל הגופני, בחינת עשיו, כלומר הגילוי של השמש בבחינת הדין, והאמונה שהיא בחינת הלבנה נסתרת בעולם הזה ואינה שולטת. אולם אם אדם חי את עולם הבא שלו, את פנימיותו, אז הוא נותן ליעקב לשלוט, לאמונה.

תקעח. והשר ההוא, שהתמנה על הלבנה בשביל האומה של יעקב, ביקש מהקב"ה שתינתן השליטה ללבנה בעוה"ז שתהיה שליטת האמונה. שתינתן השליטה לאומה של יעקב. אמר הקב"ה, וכי מה צריכה האומה של יעקב לשליטה בעוה"ז, אלא לעוה"ב יהיו שולטים על כל אוה"ע. אבל בעוה"ז, לכי ומעטי את עצמך, ושעבדי עצמך בגלות לִזכוֹת לעוה"ב. בנקודה הפנימית, שהיא בחינת העולם הבא, כבר יכול לזכות בשליטה בעל אמונה. מלמד לנשמה שלא תשעבד עצמה לעשיו, להבלי העולם הזה, אלא עליך למעט עצמך כדי לזכות בעולם הבא, גם אם לא מרגישים כך, פועלים מעל טעם ודעת. מבחן התוצאה החיצונית אינו קובע. הפנימיות קובעת, ונראה בחיצוניות שיעקב אינו שולט, אך בעולם האמת הנצחי וודאי שולט. בעולם זה משעבד עצמו בגלות של עשיו, וכאשר פועלים ומעבדים עצמנו לעבודת השם פנימית, זוכים לבחינת עולם הבא.

תקעט כשבאה האומה של יעקב, התרעמו לפני הקב"ה, על שנלקחה מהם הממשלה וניתנה לעשיו. אמר להם הקב"ה, האם עוד אתם צריכים ממשלה בעוה"ז, שהרי אני ערב להשליט אתכם לעוה"ב על כל האומות. ומשום זה הקריבו עליי כפרה, על אותה הבטחה לעוה"ב אם בחוקותי תלכו, תזכו בנקודה הפנימית שאני ערב בו. הקריבו כפרה ועסקו בתורה, ועליי לתת לכם שכר טוב, ועליי להשליט אתכם על כל האומות, שמשום זה מיעטתי את הירח בעוה"ז. נותן לך השם יתברך את הנקודה הפנימית, אז למה מחפש אדם בעולם הזה יופי חיצוני, כסף, כבוד, וזהו עיוות מחשבתי לחשוב שפרס חיצוני יביא אותך לאושר פנימי. ​​ יש סדר התנהלות בחיים, ואומר הקב"ה לאדם שזאת מציאות העבודה שתאפשר לכם להגיע לאהבה, להשתעבד לעשיו בעולם הזה, כאן עליכם לרכוש כל יום אמונה. אל לו לאדם לחפש "רבנים של מצבים" של עולם הזה, שמבטיחים כאן שכר חיצוני, אלא יחפש רבנים של צורות כמו כל גדולי ישראל שמכוונים לנקודה הפנימית.

שואל רצון הגוף, עם מה תקנה במכולת, אלא שאין טעם אפילו לקבל את כל המכולת, אם אגב כך לא משיגים את הנקודה הפנימית. ​​ 

תקפ ​​ בא רבי יוסי חמיו ונשקו בראשו של רבי אלעזר. קרא את ביתו ואמר לה, התגלות של אור, ונר ​​ הנבדל בטובו יש אצלך. אשריך אשרי חלקך, אשרי חלקי בעולם הזה שזכיתי לראות כך. לראות בעולם הזה את בחינת העולם הבא ברבי אלעזר.

תקפא רבי יוחנן אמר זכו ישראל, מאיר להם הקב"ה, ואינם צריכים לנר אחר. כמ"ש, והיה לָך ה׳ לאור עולם. כשהקב"ה מאיר לאדם, הוא לא צריך מכונית יפה.

תקפב ישראל, כיוון שהתחלף להם השלטון, שלא לשלוט בעוה"ז אלא בעוה"ב לא במקרה אלא במעבר למקרה, לא במצב אלא בצורה, מונים חשבונם לפי מהלך הלבנה. שבה מנהיגים ישראל חשבונם. כמ"ש, הינך יפה רעייתי. רעייתי, פירושה מנהיגתי. ומום אין בך אם אדם מקבל את המציאות הזו שהאמונה, הנקודה הפנימית היא החשובה, אז אין בו מום. שלא נמצא בך חיסרון במועדים ובזמנים.

תקפג שנו חכמים בארבעה פרקים בשנה העולם נידון. אמר רבי אלכסנדראי, וכי לא נידון אלא רק בפרקים אלו, אמר רבי יצחק, אין כל רגע ורגע, שאין הקב"ה משגיח באדם בכל מה שהוא עושה. וכאן למדנו שרק בארבעה פרקים בשנה הוא נידון.

 

בראשית זוהר חדש קפד – קפו שעור 62

תַדְשא הארץ דשא

החכמה המושפעת למלכות לגן, מקורה בגן עדן, כלומר בדרך נכונה ניתן לקבל בגן לזון את הגן התחתון. האור העליון שניתן שלש פעמים ביום, זן את כל העולם, והכל לטובת האדם. שלב ראשון מלכות דאצילות מקבל הארה ולאחר מכן נותנת לעולמות בריאה יצירה עשייה שלא יכולים לקבל אורות גדולים ישירות.

אי אפשר לתפוס שום דבר ממלכות דאצילות, מלשון אצלו, אלא דרך עולמות בי"ע. וגם מלכות זו היא תוצאה של העולמות הקודמים לה.

אמר רבי יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמיים וארץ, עשו כולם התולדות שלהם. כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ. ומתי נעשו תולדות אלו? כמ"ש, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים. בו ביום נעשו כל צורכי העולם, כלומר נעשה בכלל, אך לא גלוי עדיין. ואח"כ גילה אותם, בכל יום דרך הפרטים שמגלים את הכלל. כל ידיעת הפרטים ולימודם הוא כדי להבין את הכלל.

ר יצחק הלך לרבי זירא, נכנס לביתו לליבו, ומצאו שהיה מטייל בגן כלומר נכנס גם הוא לאותה תודעה גבוה של טיול בגן, פתח ואמר, כתוב, ובני קֵיני חותן משה עלו מעיר התמרים. מה ראו בני יתרו לעלות משם? למה היו צריכים לעלות מיריחו, עיר כה חשובה, עיר בה יש תענוג של רוחניות.

אמר רבי יהודה אמר רב, יריחו הייתה שקולה כנגד כל ארץ ישראל, מרוב התענוגים הרוחניים שהיו בה. ונקראת יריחו ע"ש הריח. אמרו בני יתרו, אנו צריכים לעסוק בתורה, והתורה אינה צריכה תענוגים, נקום מכאן אל ההר ונעסוק בתורה. נלך להרהור יותר גבוה, נעסוק בתורה ונוותר על האור, ונלך להשיג דבר גדול יותר, בדומה לצמצום.

אמר לו בני יתרו עדיין לא היו יודעים בתורה, והיו צריכים בהר, שזו דרכה של תורה, חיי צער תחיה וגו. מוסיף ואומר אני כבר יודע בתורה, אני כבר בשלב שצריך צחות כלומר כלים של תענוגות. ישנם זמנים בהם צריך האדם ללמוד גם להתענג, מצב של שבת, לאחר שטרח והכין אותה.

 כח המוליד הוא אור החכמה, כלומר גם צד האשה, הרצון לקבל מעורב. רק או דנשמה אין בו כח הולדה, כמו שיש רק את צד האיש שהוא לימוד התורה, אך צריך גם את יכולת החלוקה והארגון, בלי זה לא יכול האדם לראות את הדבר כראוי. רק רוחניות לא מספיק, צריך גם צד מעשי. כאשר עובדים עם הרצון להשפיע, יש את אור החסדים, וכשמשלבים את הרצון לקבל, מופיע אור החכמה. כמו האישה, כך הארץ צריכה את כוח ההולדה של המשפיע.

בראשית זוהר חדש קפד - קפו שעור 62

תַדְשא הארץ דשא

החכמה המושפעת למלכות לגן, מקורה בגן עדן, כלומר בדרך נכונה ניתן לקבל בגן לזון את הגן התחתון. האור העליון שניתן שלש פעמים ביום, זן את כל העולם, והכל לטובת האדם. שלב ראשון מלכות דאצילות מקבל הארה ולאחר מכן נותנת לעולמות בריאה יצירה עשייה שלא יכולים לקבל אורות גדולים ישירות.

אי אפשר לתפוס שום דבר ממלכות דאצילות, מלשון אצלו, אלא דרך עולמות בי"ע. וגם מלכות זו היא תוצאה של העולמות הקודמים לה.

תקנח. אמר רבי יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמיים וארץ, עשו כולם התולדות שלהם. ולא חסר מהם כלום. כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ. ומתי נעשו תולדות אלו? כמ"ש, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים. בו ביום נעשו כל צורכי העולם נעשה בכלל, אך לא גלוי עדיין. ואח"כ גילה אותם, בכל יום דרך הפרטים שמגלים את הכלל. ונתן טעם לכל דבר באותו היום שהתגלה. כל ידיעת הפרטים ולימודם הוא כדי להבין את הכלל.

תקנט. אמר רבי יוחנן, בו ביום שנבראה הארץ, הולידה והצמיחה כל תולדותיה, והיו כולן גנוזות תחתיה, עד שאמר לה הקב"ה, תוצֵא הארץ. לא אמר, תברא הארץ, אלא תוצא הארץ, דבר שהיה גנוז בה, והוציאה כל דבר ודבר, באותו הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם, למינם.

תקס. אמר רב יהודה כך עשה הקב"ה לארץ, כנקבה זו המעוברת, ואח"כ מוציאה עוברה ממנה. כך הייתה הארץ, בשעה שנבראה, התעברה מהיסודות כולם שנכנסו בה, והם הוציאו כל התולדות שלה.

תקסא. אמר רבי יהודה, כגידים של הרחם שבאישה המלאים מזרע האיש, שיש בו כל היסודות, כך הארץ, בו ביום שנבראה, בו ביום התעברה, מכל מה שהולידה מה שהזכר נותן את ההזרעה לאשה, נותן לה הכל בתחילה, והוולד מתפתח לפרטים רבים. כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, ומיד, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח. הרי כאן ארבעה יסודות: אש מים רוח חושך. אלו הולידו כל תולדותיה, ומאלו נוסדו כולם. וכל התולדות התהוו מכוחות אלו.

תקסב. א"ר אבא, הביצות הימים שמלאים מים, הם החומר גלם של הארץ שבארץ מלאות זרע כנקבה, מאלו המים העליונים, שהם זכרים, ומתעברת מהם, כנקבה המתעברת מהזכר. אומר שגילוי הפוטנציאל היה כבר. מכאן שדרושה התפתחות נפשית על פי החוקים העליונים, כדי לקבל את ההטבה האלוקית.

תקסג. שאל רבי חגי לרבי דוסתאי, והרי כתוב, תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו. אם הארץ הוציאה אילנות ופירות, למה כתוב אח"כ, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח?

תקסד. אמר לו כך הוא, שכבר הוציאה התולדות. אבל באותו הזמן עוד היה באילנות ובדשאים הכוח המוליד, שיוכלו להוליד אחרים. מפני שלא המטיר ה׳ אלקים על הארץ, ולא היה אֵד שעולה מהארץ, שאם היה כך, כבר היו כל כוחותיהם בהם להוליד ולהצמיח. אבל מפני זה שעוד לא המטיר, לא היה בארץ הכוח המוליד. כמו אדם קטן שיש בו כבר את כל החלקים, שיש בו כוח אך עדיין לא מוליד

תקסה. ר יצחק הלך לרבי זירא, נכנס לביתו לליבו, ומצאו שהיה מטייל בגן כלומר נכנס גם הוא לאותה תודעה גבוה של טיול בגן, פתח ואמר, כתוב, ובני קֵיני חותן משה עלו מעיר התמרים. מה ראו בני יתרו לעלות משם? למה היו צריכים לעלות מיריחו, עיר כה חשובה, עיר בה יש תענוג של רוחניות.

תקסו. אמר רבי יהודה אמר רב, יריחו הייתה שקולה כנגד כל ארץ ישראל, מרוב התענוגים הרוחניים שהיו בה. ונקראת יריחו ע"ש הריח. אמרו בני יתרו, אנו צריכים לעסוק בתורה, והתורה אינה צריכה תענוגים, נקום מכאן אל ההר ונעסוק בתורה. נלך להרהור יותר גבוה, נעסוק בתורה ונוותר על האור, ונלך להשיג דבר גדול יותר, בדומה לצמצום.

תקסז. אמר לו בני יתרו עדיין לא היו יודעים בתורה, והיו צריכים בהר, שזו דרכה של תורה, חיי צער תחיה וגו. מוסיף ואומר אני כבר יודע בתורה, אני כבר בשלב שצריך צחות כלומר כלים של תענוגות. ישנם זמנים בהם צריך האדם ללמוד גם להתענג, מצב של שבת, לאחר שטרח והכין אותה

תקסח אמר לו על הכתוב ותוצא הארץ דשא. הוציאה הארץ לחוץ כל התולדות שהיו בה, ושהיו גנוזות בה. ולא היו בהן כוחותיהן, עד שהמטיר ה׳ על הארץ, ועמדו כל התולדות בכוחן השלם. וכתוב, וירא אלקים כי טוב כח המוליד הוא אור החכמה, כלומר גם צד האשה, הרצון לקבל מעורב. רק או דנשמה אין בו כח הולדה, כמו שיש רק את צד האיש שהוא לימוד התורה, אך צריך גם את יכולת החלוקה והארגון, בלי זה לא יכול האדם לראות את הדבר כראוי. רק רוחניות לא מספיק, צריך גם צד מעשי. כאשר עובדים עם הרצון להשפיע, יש את אור החסדים, וכשמשלבים את הרצון לקבל, מופיע אור החכמה. כמו האישה, כך הארץ צריכה את כוח ההולדה של המשפיע.

 

בראשית זוהר חדש קפא – קפג שעור 61

תַדְשא הארץ דשא

 

כוח הזריחה וההתחדשות בנפש האדם, מאפשר לו לרפא מכאובים, וכל הברכות מתקיימות בו. על האדם למצוא את נקודת ההזרחה הנפשית שבו, שאז הוא נחשב צעיר ללא קשר לגיל גשמי. ומי שחי רק את העבר, ואת ההבלים הגשמיים, הוא זקן. זוהי רוח מזרח, שמפעימה את העבודה הנכונה בקו אמצעי, בכוח ההשפעה.

הרוח המערבית שבנפש מאפשר להגדיל את הנקודה הנפשית, ולהצמיח את כוח ההתחברות של כח המלאך רפאל שהוא קו אמצעי, כלומר כאן צריך האדם לחבר גם את הרצונות העצמיים שלו לקו אמצעי.

רוח דרומית היא הכוח שמביא תאווה לאדם, מחממת את הלב והרצונות, אך כאן עליו לדעת לתלות ארץ, את הרצון על בלימה, שאין להשתמש ברוח זו כשלא יודעים לנתב אותה. וכשפועל נכון, יכול האדם להוריד מעצמו את כל העיוותים.

מלמד האר"י הקדוש, שכל תחתון הוא מחצית מהעליון. כלומר על האדם לקבל שהוא רק חצי, והעליון הוא שלם המייצג את החסד וההטבה. עדן גימטריה 124 מחצית מאברהם שהוא 248. חצי זה ניתן לקבל למי שמוכן לקבל שהוא חצי, ומוכן לקום במחצית הלילה ללמוד תורה. חצות לילה הוא סימן חשוב לבוא להתעורר ולעבוד בקו אמצעי.

דוד המלך היה מלומד בתשבחות השם, בזכות כוח הביטול העצמי מחד, והגאווה בדרכי השם מאידך. כמה יודע האדם להתגעגע לקשר עם הקב"ה ? אומר בעל הסולם, געגוע פירושו כמה אתה יודע ומרגיש שהקב"ה רוצה להשתעשע אתך, ועונה שתלוי בך, כמה אתה רוצה.

בראשית זוהר חדש קפא - קפג שעור 61

תַדְשא הארץ דשא

 

בכוח הזריחה וההתעוררות בנפש האדם, מאפשר לו לרפא מכאובים, וכל הברכות מתקיימות בו. על האדם למצוא את נקודת ההזרחה הנפשית שבו, שאז הוא נחשב צעיר ללא קשר לגיל גשמי. ומי שחי רק את העבר, ואת ההבלים הגשמיים, הוא זקן. זוהי רוח מזרח, שמפעימה את העבודה הנכונה בקו אמצעי, בכוח ההשפעה.

הרוח המערבית שבנפש מאפשר להגדיל את הנקודה הנפשית, ולהצמיח את כוח ההתחברות של כח המלאך רפאל שהוא קו אמצעי, כלומר כאן צריך האדם לחבר גם את הרצונות העצמיים שלו לקו אמצעי.

רוח דרומית היא הכוח שמביא תאווה לאדם, מחממת את הלב והרצונות, אך כאן עליו לדעת לתלות ארץ, את הרצון על בלימה, שאין להשתמש ברוח זו כשלא יודעים לנתב אותה, וכשפועל נכון, יכול האדם להוריד מעצמו את כל העיוותים.

 

רוח צפונית מקררת וטובה לחולים, לקרר את החום הגדול שהוא טוב, הוא המייצר חיות, התלהבות בדרך השם.

מלמד האר"י הקדוש, שכל תחתון הוא מחצית מהעליון. כלומר אם אדם מקבל שהוא רק חצי, והעליון הוא שלם המייצג את החסד וההטבה. עדן גימטריה 124 מחצית מאברהם שהוא 248. חצי זה ניתן לקבל למי שמוכן לקבל שהוא חצי, ומוכן לקום במחצית הלילה ללמוד תורה.

תקמה. וכל הצדיקים כולם נהנים מזיו המראָה של מעלה, וניזונים ממנו, ומזמרים לפני יוצרם בגן עדן. זהו שכתוב, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. הייתכן, שאול רבי תנחום, היעלה על דעתך שהקב"ה יאכל? אינו כן, אלא כמי שאומר, יבוא המושל של הבית ויאכל האורח. כך כתוב, יבוא דודי לגנו. כלומר, כשיבוא דודי לגנו, יאכל הממתין לו שם, שהוא פרי מגדיו, הצדיקים, שהם פרי מגדיו של הקב"ה.

תקמו. כשמתחילה רוח צפונית לנשב, כל השמיים, וכל הרקיעים, וחיות הקודש, והאופנים, וכל צבא השמיים, כולם מזדעזעים ומתחלחלים ופוצחים ברינה ובשבח למי שאמר והיה העולם, עד שנכנס עם הצדיקים בגן עדן בחצות הלילה.

תקמז. אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש בו נשמה קדושה, ושומע קול תרנגול קורא בחצות הלילה. כי בחצות לילה כשנכנס הקב"ה בגן עדן, ניצוץ אש יוצא מבין גלגלי החיות, והולך בכל העולם, ונוגע תחת כנפיו של התרנגול. ובאותה שעה, הוא דופק כנפיו זה בזה, בפחד, וקורא. וזהו בחצות לילה.

תקמח. ומי שיש לו תבונה בליבו, ויתעורר ויקום לעסוק בתורה, הולך קולו ונשמע בגן עדן, והקב"ה מקשיב. והצדיקים שואלים אותו, ריבון העולם, מי הוא זה? והוא משיב ואומר, פלוני, והנשמה הקדושה שיש בו, עוסקת בתורה, הקשיבו כולכם, כי זה טוב לפניי מכל השִׁירות והתשבחות שאומרים למעלה. דבר גדול לעסוק בתורה בחצות לילה, שחצות לילה הוא סימן חשוב לבוא להתעורר ולעבוד בקו אמצעי

תקמט. כתוב, היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני. שהקב"ה אומר לנשמה, נשמה קדושה, שאת יושבת בעולם ההוא בגנים, בין גְנוּת וטינופת, ואת עוסקת בתורה. בשעה זו, חברים מקשיבים לקולך, שהוא עָרב. וכיוון שכך הוא, השמיעיני והרימי קולך בתורתי, ואתן לך שכר חסד בעוה"ב בפנימיות האדם, ואין לחפש את השכר בעולם זה.

תקנ. אמר רבי תנחום, דוד היה יודע את השעה של חצות הלילה. כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכשהיה חצות הלילה, רוח צפונית באה ומנשבת בו, ומיד היה קם ומתגבר בשירות ובתשבחות. כמ"ש, עורה כבודי עורה הנֵבל וכינור, אעירה שחר דוד המלך היה מלומד בתשבחות השם ע"י כוח הביטול העצמי, והגאווה בדרכי השם.

תקנא. אמר רבי זירא מאין לנו, שרוח צפונית מנשבת בכינור? כינור הוא כנגד מיתרי הלב. אמר רבי יצחק, כתוב כאן, עורה כבודי, וכתוב שם, עורי צפון. כמו ששם הוא צפון, אף כאן הוא צפון. והיו מקשיבים לדוד בכל לילה, הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן. וזהו בחצי הלילה.

תקנב. עשה הקב"ה גן עדן למטה בארץ, מכוּון כנגד כיסא הכבוד, שהוא המלכות, ופרוכת הנורא, שהיא הרקיע כעין הקרח הנורא, שממעל המלכות. מקום ידוע יש עליו בגן עדן, אשר לא שלטה בו עין נביא וחוזה לראות, לא במחזה ולא במראה. עדן שמו, חכמה עליונה. כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתךָ. שעל שמו נקרא גן עדן. עדן זו חכמה עליונה של א"א חכמה שלא ניתן להשגה.

תקנג. אמר רבי שמעון, מאותו עדן שלמעלה ממנו, החכמה העליונה, ניזון אותו הגן, המלכות, שלמטה ממנו מעבר דרך ל"ב נתיבות החכמה, משם לזקנו של ז"א ומשם למלכות. ומתדשנים משם כל האילנות וכל היבולים וכל הצמחים שבגן, שהם מדרגות האורות והנשמות והמלאכים שבגן.

תקנד. אמר רבי שמעון ג' פעמים בכל יום מנטף אותו עדן שלמעלה מעל הגן מכל הריחות הטובים, והזוהרים העליונים, וההנאות, והחמודות. ומאותו הריח, והחמדה, וההנאה, שיורדים עליו, ניזון ממנו כל העולם.

החכמה מושפעת אל המלכות ע"י ג׳ קווים דז"א, וזה ג' פעמים בכל יום שמנטף אותו עדן שלמעלה מעל הגן מכל הריחות הטובים. ומאותו הריח, והחמדה, וההנאה, מקבלים כל התחתונים שבבי"ע מאותה בחינה של ז"א שמזדווג עם המלכות, ואז מקבלים נשמות הצדיקים שבבי"ע.

תקנה. למדנו, אמר רבי שמעון, כשאמר הקב"ה, תדשא הארץ דשא, מיד הצמיחה הארץ כל היבולים וכל הדשאים וכל האילנות שבגן עדן בתחילה. ואח"כ הצמיחה לכל העולם. אמר רבי יהודה הארץ הצמיחה לכל העולם, והקב"ה הצמיח לגן עדן. כמ"ש, וייטע ה׳ אלקים גן בעדן מקֶדם. לפי רבי יהודה, הקב"ה מנהיג את ישראל שראויים להיות בגן עדן, את צד ישראל שבאדם, שהחוק אומר שהכלים העליונים נגדלים תחילה ומקבלים קודם את האורות.

תקנו. אמר רבי שמעון הארץ הצמיחה הכול. והקב"ה בירר כל המשובח שבהם ושתל אותם בגן עדן. וממה שיורד מעדן, ניזונים כולם. אומר שקודם נטע הקב"ה את הכל, ואז את המשובח שם בגן עדן ממנו מקבלים כמ"ש, ישׂבעו עצי ה׳ ארזי לבנון אשר נטע, אשר שָׁם ציפורים יקננו. הציפורים, אלו הצדיקים, שהקב"ה עושה להם כנפיים, כציפורים לעוף למעלה, בדעת ובתבונה לדעת להתמצא ולהסתובב גם בדברים המופשטים, ולהעלות אותם לאותו מקום הגנוז להם, שכתוב בו, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה לִמְחַכה לו. כמה יודע האדם להתגעגע לקשר עם הקב"ה, געגוע זה אומר בעל הסולם, כמה אתה יודע ומרגיש שהקב"ה רוצה להשתעשע אתך, תלוי בך, כמה אתה רוצה.

תקנז. אמר רבי יהודה הולידה הארץ דשאים, המגדלים לאח"כ, ע"י זריעתם, וצומחים, לעשות צורך העולם. וכל העשבים של רפואה לרפא בהם הבריות, כולם הולידה והצמיחה הארץ בבת אחת.

 


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

בראשית זוהר חדש קעח – קפ שעור 60

תַדְשא הארץ דשא

זמן הוא אינו זז בפני עצמו, אלא האדם נע בזמן, השינויים התודעתיים שלו הם מספר חידושי הצורה שנותן ברצון, לכן על האדם לדעת איך להזיז את התודעה שלו בזמן, ואם אילו כוחות עליו להשתמש כדי לעבור למצב תודעתי גבוה יותר.

רבי אבהו אמר, כמה יש לו לאדם להרהר במעשיו, ולפקוד אותם בכל יום כלומר לתת להם מודעות וזכירה כשעושה מעשיו, הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה מעולם אצילות, לדעת ולהכיר בוראו, ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה, בכל יום ויום. לצורך כך באה הנשמה, לראות את גדלות השם יתברך שהוא טוב ומטיב, בכל מפגש עם המציאות ישאל עצמו מה הבורא מצפה ממני, וכך מתאפשר לאדם להמליך על עצמו את הקב"ה, ולבוא לכלל כשהוא ממלא תפקידו היחודי.

בוקר הוא כאשר ישנה הארה של קו אמצעי שנק מזרח, אז יש רפואה לצד הדין שהוא מנותק, ויכול להתרפא ע"י חיבורו לימין, האמונה שמרפא את הדין, את הרצון לקבל שהוא חולי כאשר מנסה לעמוד מעצמו.

אמר רבי יוחנן בן זכאי, יש מלאך ממונה מהבוקר ועד חצי היום כשהחסד פועל בעולם. להגיד בבוקר חסדך. באותה הרוח הבאה ממזרח, ושמו מיכאל, בהסתכלות תמצא שמיכאל הוא אותיות מלאכי. וזה שאמר הקב"ה למשה, הנה מלאכי ילך לפניך. כלומר, הנה מיכאל ילך לפניך. למעשה אמר הקב"ה למשה, מיכאל, קו ימין, בחינת רפואה, מיכאל גימטרייה תשעים ואחת, גימטרייה אמן. רפואה היא בחינה אמונית מעל טעם ודעת, והיא החיבור לעליון, וזו הרפואה.

ילמד האדם שהמלאכים הם רק אמצעים, הגרזן ולא האוחז בגרזן שהכל בידו, וכך יתנו ליבם ישר לאביהם שבשמים. לא רפאל ומיכאל מרפאים מעצמם, אלא הכל בציווי הקב"ה.

בראשית זוהר חדש קעח - קפ שעור 60

תַדְשא הארץ דשא

 

זמן הוא אינו זז בפני עצמו, אלא האדם נע בזמן, השינויים התודעתיים שלו הם מספר חידושי הצורה שנותן ברצון, לכן על האדם לדעת איך להזיז את התודעה שלו בזמן, ואם אילו כוחות עליו להשתמש כדי לעבור למצב תודעתי גבוה יותר.

 

תקלא. ויאמר אלקים, תַדְשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו. רבי יצחק פתח, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני ייזלו בשׂמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מְגָדיו. רבי אבהו אמר, כמה יש לו לאדם להרהר במעשיו, ולפקוד אותם בכל יום כלומר לתת להם מודעות וזכירה כשעושה מעשיו, הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה מעולם אצילות, לדעת ולהכיר בוראו, ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה, בכל יום ויום. לצורך כך באה הנשמה, לראות את גדלות השם יתברך שהוא טוב ומטיב, בכל מפגש עם המציאות ישאל עצמו מה הבורא מצפה ממני, וכך מתאפשר לאדם להמליך על עצמו את הקב"ה, ולבוא לכלל כשהוא ממלא תפקידו היחודי.

תקלב. אמר רבי יצחק, ארבע רוחות מנשבות בכל יום, מארבע רוחות העולם. רוח מזרח מנשבת מהבוקר ועד חצי היום. ויוצאים עימו מאותו אוצר החמדה. אוצר יש למעלה בשערי מזרח, חמדה שמו, יש בו 3075 רוחות רפואה לעולם. מהמזרח, מקו אמצעי

תקלג. למדנו בברייתא של רבי אליעזר שכתוב, בוקר לא עבות. כשהוא בוקר, מי שיש לו כאבים וחוליים אינו נלכד בעבות, במדה"ד, הנקראת עבות.

בוקר הוא כאשר ישנה הארה של קו אמצעי שנק מזרח, אז יש רפואה לצד הדין שהוא מנותק, ויכול להתרפא ע"י חיבורו לימין, האמונה שמרפא את הדין, את הרצון לקבל שהוא חולי כאשר מנסה לעמוד מעצמו.

תקלד. אמר רבי יוחנן בן זכאי, יש מלאך ממונה מהבוקר ועד חצי היום כשהחסד פועל בעולם. להגיד בבוקר חסדך. באותה הרוח הבאה ממזרח, ושמו מיכאל, הממונה לצד מזרח. והוא מיכאל, שכתוב בו, הנה מלאכי ילך לפניך. בהסתכלות תמצא שמיכאל הוא אותיות מלאכי. וזה שאמר הקב"ה למשה, הנה מלאכי ילך לפניך. כלומר, הנה מיכאל ילך לפניך. למעשה אמר הקב"ה למשה, מיכאל, קו ימין, בחינת רפואה, שמרפא את בחינת גבריאל שברפאל. האמונה היא זו שמרפא את השמאל. מיכאל גימטרייה תשעים ואחת, גימטרייה אמן. רפואה היא בחינה אמונית מעל טעם ודעת, והיא החיבור לעליון.

תקלה. כשרוח מזרח מתעוררת לצאת לעולם, מי שהולך בדרך ויכוון רוחו לזה, באותה שעה בתפילת שחרית כל הברכות שמברכים אותו מתקיימות ויהיה שמח כל אותו היום. כוח החסד של תחילת היום, עומד גם לתפילת מנחה וערבית.

תקלו. רוח מערבית מנשבת מחצי היום עד הלילה, ויוצאים עימה מאוצר מַעיין 465 רוחות, להצמיח עשבים ואילנות ויבולים. המלאך הממונה מחצי היום עד הלילה, רפאל שמו, והוא ממונה לצד מערב.

תקלז. א"כ המלאך הממונה על הרפואה, רפאל שמו. אבל נאמר, שהרפואה באה ממזרח, ומיכאל ממונה עליו

תקלח עונה רבן יוחנן בן זכאי, אלא כל מעשיו של הקב"ה לבני אדם, הם כדי שיכירו אותו, שהוא מכה ומרפא. ובני אדם לא ייתנו ליבם לא למלאך ולא לשר. ומשום זה מחליף עיתים וזמנים, שלא יאמרו מלאך פלוני עשה לו זה, אלא הכול הוא בידו. ילמד האדם שהמלאכים הם רק אמצעים, הגרזן ולא האוחז בגרזן שהכל בידו, וכך יתנו ליבם ישר לאביהם שבשמים. לא רפאל ומיכאל מרפאים מעצמם, אלא הכל בציווי הקב"ה.

תקלט. ולפיכך מחליף רוחות, עד שיתפללו לפניו וישובו. ואז יצווה על הרפואה שתשרה עליו. ואותו המלאך הממונה על הרפואה, עושה מה שהצטווה מרצון אדוניו. לא הרופא מרפא, השם מרפא.

תקמ. רְאה רחמיו של הקב"ה, שאינו מכה את האדם, עד שמעשיו עולים במאזניים בב"ד של מעלה, ואותו שהתמנה על הדין הוא מיכאל. ורחמיו של הקב"ה, אע"פ שבשבילו מגיע לו הדין בידו, בדין, מביא לו רוח רפואה בכל יום, עד שהאדם מטיב מעשיו, וישוב מהם לפני אדונו, ואז שולח לו רפואה ע"י אותו השליח הממונה עליו, מיכאל שהוא המוציא לפועל.

תקמא. רוח דרומית מנשבת מתחילת הלילה עד חצות הלילה, ויוצאים עימה מאותו אוצר החמדה 275 רוחות, לדשן הארץ ולחמם הקרירות. ומלאך ממונה עליו אוריאל שמו, והוא ממונה לצד דרום באותה הרוח. והרוח ההיא קשה בשביל החולים ומצטערים בזה. וזה טוב לעולם. בעת ההיא דנים את הרשעים באש הגיהינום, וכל העולם שוכבים הוזים בשינה, ואין מי שיתפלל עליהם. אין הכח הרוח בתחילת הלילה מספיק כדי להתרפא, מפני שיש אור בלי חסדים.

תקמב. רוח צפונית מנשבת מחצות הלילה עד הבוקר. 300,000 רוחות וסערות באות עימה. וזה קשה מכולם לכל, וטוב לחולים, כי מרוב קרירות שבו מקרר את החום הגדול שבהם לאחר שסילק את המזיקים שלכך צריך חום שיוריד את צד הרשע, ואז טובה הרוח צפונית לקרר.

תקמג. אמר רבי שמעון בר יוחאי, בה בשעה יוצא הקב"ה מאלו העולמות המרובים שחושק בהם, ובא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. וקול הכרוז מכריז לפניו ואומר, עורי צפון ובואי תימן. כלומר, עורי רוח צפון. ומתעורר לבוא לעולם, ולהפיח בבשמים של העדן. זהו שכתוב, הפיחי גני ייזלו בשׂמיו.

תקמד. כשרוח צפון מנשבת בחצי הלילה, והקב"ה נכנס בגן עדן, כל הבשמים וכל האילנות שבגן עדן מעלים ריחם, ומזמרים לפניו, כמ"ש, אז ירננו עצי היער מלפני ה׳. אמר רבי שמעון, יער זה הוא כמ"ש, אכלתי יַעְרי עם דִבשי. שגם צד הנקבה וגם צד היער, שניהם קו שמאל חזק, מתקררים ע"י קו אמצעי של חצות.

 


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il

בראשית זוהר חדש קעה - קעז שעור 59

ייקוו המים

 

תקיח. שואל רבי יצחק את רבי אלעזר שהיו הולכים במדבר. אמר אני רוצה לשאול שאלה אחת, אם זה לא חטא לשאול שאלה שהרי שאלה היא חיסרון, ואם הוא מעלה חיסרון, ישנו חשש לפגם באמונה, אמר רבי יצחק, ראוי אתה לשאול בתורה, מה שאתה רוצה לשאול. הוא ראוי לשאול, מפני שהוא בעל אמונה. מכאן למדים שמי שאינו בעל אמונה, לא שואל כדי לברר את האמת, אלא למלא תאווה אישית. שאלה אמיתית היא שאלה אֳמוּנִית.

תקיט שואל רבי יצחק על הכתוב ויַרְא אלקים כי טוב. אם היה זה קודם הפעולה, היה נכון ויפה. אלא משמע מהכתוב ממה שאמר כי טוב שהיה לאחר הפעולה. אומן בשר ודם יכול להתפעל מעבודה מוצלחת שיצא תחת ידו, ומשמע, שלא היה יודע מקודם לכן עיקר הפעולה ותיקונה ויופיה, אלא כשהייתה הפעולה נגמרת. משמע שהיה מְעיין בה כמו שהיא עומדת, ואז היה אומר, כי טוב. כי כתוב, וירא, ואח"כ אמר, כי טוב.

תקכ. עונה רבי אלעזר, אין זה חטא ואתה צריך לשאול את זה והכתוב הזה, הוא אזהרה לאדם, כי אמר רבי יהודה, כשילמד אדם במעשה בראשית פעולתו של כל יום ויום, אין לו לשאול על מה שאינו מצוּוה כלומר הלימוד צריך להיות לשם עבודה, ואין שאלה בעצמותו יתברך, ואסור לו ולומר, פעולה זו למה נעשית כך בדמות הזו, וזו נעשית כך בדמות הזו. משום, וירא אלקים כי טוב לעשותו, וע"כ אל תשאל יותר. אינך יכול לשאול למה השם עשה כך וכך, אתה כן יכול לשאול איך אני צריך לפעול טוב יותר כדי לעשות נחת רוח לבורא. וכך מלמד בעל הסולם, אל תשאל למה יש לי חמש אצבעות, אלא תשאל מה לעשות עם חמשת האצבעות. שאלה למה כלפי הבורא שהוא הטוב והמטיב אינה חוקית, מפני שאין האדם יכול להבין למה הבורא עושה כך וכך. אין מדובר כאן על הבנה שכלית שאינה מובנת, לכן תשאל לשם מה עשה בהמות, שיש להקריבם כקורבנות, ואל תשאל מה אתה צריך לעשות עם הבהמות. לא הכל שפיט במופלא ממך אל תחקור, וכן בדברים פחות חשובים, יש לבא ולבדוק עם הקשבה נדיבה ולא עם דעות קדומות.

תקכא. ועוד, כדי להזהיר את בני אדם ולהורות להם הדרך הנכונה. כי גלויה וידועה לפניו הפעולה עוד קודם שיעשה. ועכ"ז לא רצה לומר, טוב הוא, עד גמר המלאכה. וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר עד סיומו. אולי ימצא בו חיסרון, ונמצא ששיקר, ויהיה נתפס בדבריו דברה תורה בלשון בני אדם, והכתיבה באופן הזה היא הדרכה לאדם, שישבח דבר בעת סיומו.

תקכב. אמר רבי ברכיה, כך ראינו בכמה מקומות נתן הקב"ה אזהרה לאדם להיזהר ממנו. ואע"פ שלא היה צריך לו, והכול גלוי לפניו, אבל כדי לתת אזהרה לאדם, הוצרך לעשות כך. כתוב, ארְדָה נא ואֶראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה. האם לא היה גלוי לפניו, והוא צריך לדעת ולחקור?

אלא אמר רבי ברכיה, מכאן אזהרה לב"ד, שאין להם להסתמך על דעתם, אלא יש להם לדעת ולחקור ולדרוש העניין יפה. כמ"ש, ודרשתָ וחקרת ושאלת היטב. ואין לך רשות להסתמך על דעתך. אל לו לאדם להיות שיפוטי, טרם חקר ובדק את הדבר. ארְדָה נא ואֶראה, הכצעקתה הוא לימוד לאדם שיעשה קל וחומר שעליו לבדוק, לחקור לפני שהוא שופט מדעתו כיצד לפרש את מציאות.

תקכג. בעוד שהיו יושבים, ראו את רבי אבא שבא, אמרו, מבעלי המשנה בא. שאלו אותו למה נאמר כי טוב לאחר המעשה.

תקכד רבי אבא בא ללמד שהכל נברא ברצונו של הקב"ה. כך פסקו בעלי המשנה, כל מה שעשה הקב"ה, עשה אותו בציוויו ע"י אמצעי. אמר לארץ, עשי כך. ועשתה כמו שהצטוותה ולא שינתה ממנו. אמר למים, עשו כך. ועשו המים פעולתם שהצטוו ולא שינו ממנו. וכן לרקיע, כך כאופן הזה.

תקכה. וכשאחד מהם עשה איזה מעשה כמו שהצטווה, היה רואה אותו הקב"ה, שעשה באותו האופן שציווה אותו, והיה משבח אותו באותה הפעולה. כמ"ש, וירא אלקים כי טוב. כלומר, וירא באותו המעשה, שעשה אותו כמו שציווה, והיה אומר, כי טוב. כלומר, כי טוב, עשה כמו שהצטווה. וזהו, וירא אלקים כי טוב. אמר רבי יצחק תשובה זו יפה מכול התירוצים עד כה

תקכו אמר רבי ברכיה לרבי יצחק, א"כ, זהו הפירוש הכי קשה. האם לא צריך היה לכתוב, וירא אלקים את כל אשר עשו, כי הים עשה כפי ציווי השם, השמים עשו הכוכבים עשו ועוד והנה טוב מאוד? מהו שכתוב, את כל אשר עשה, שמשמע, שכי טוב אינו סובב על האמצעים, אלא על מעשיו עצמו?

תקכז. הלכו לשאול את רבי אבא ואמרו לו על הקושיה של רבי ברכיה כתוב, את כל אשר עשה, בכלל. ולא כתוב, את כל אשר עשו. כי, את כל אשר עשה, משמע שסובב על אלו האמצעים שעשה. ועליהם כתוב, והנה טוב מאוד. כי הוציאו כל מה שהצטוו, והנה טוב. ומשום זה כתוב, את כל אשר עשה. האם יכול להיות שנברא לא יעשה מה שנצווה, לכן מה הטעם לתת שבח לתוצאה שמוכרחת.

תקכח. אמר רבי חייא וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב, להיותם עומדים תמיד באותו הקיום ובאותו הדרך שעשה אותם, ושלא ישתנו מדרך זו לעולם. לא בגלל שיש להם אפשרות להשתנות, אלא בכך שאין להם בחירה וזה טוב. יש יותר מטוב, טוב מאד שיכול האדם להגיע בדבקות ואהבת הבורא כשותף לייחוד.

תקכט. אמר רב הונא אמר רב, לשלושה קרא הקב"ה שמותיהם במעשה בראשית: השמיים הארץ המים. השמיים, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. הארץ, כמ"ש, ויקרא אלקים ליבשה ארץ. המים, כמ"ש, ולמקווה המים קרא ימים. וקרא להם שמות, כדי לעשות בהם כל מלאכתו. כי כל מלאכתו נעשתה ע"י שלושת אלו. שמים ארץ ומים

תקל. ומה שיצא משלושת אלו, השמיים הארץ המים, הניח הקב"ה בשביל אדם, שיקרא להם שמות לקרא שם אומר להבין את התפקיד של אותו דבר. כל מה שהוציאו השמיים והארץ, אדה"ר קרא להם שמות, כמ"ש, ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חיית השדה שם הוא המסך שהוא הדרך שבה אדם מתייחס למפגש שלו עם החיים. כח המסך הוא השם עם התפקיד הייחודי שלו בכלל.

 

ייקוו המים

שואל רבי יצחק את רבי אלעזר שהיו הולכים במדבר. אמר אני רוצה לשאול שאלה אחת, אם זה לא חטא ? שהרי שאלה היא חיסרון, ואם הוא מעלה חיסרון, ישנו חשש לפגם באמונה, אמר רבי יצחק, ראוי אתה לשאול בתורה, מה שאתה רוצה לשאול. הוא ראוי לשאול, מפני שהוא בעל אמונה. מכאן למדים שמי שאינו בעל אמונה, לא שואל כדי לברר את האמת, אלא למלא תאווה אישית. שאלה אמיתית היא שאלה אֳמוּנִית.

שואל רבי יצחק על הכתוב ויַרְא אלקים כי טוב. אם היה זה קודם הפעולה, היה נכון ויפה. אלא משמע מהכתוב ממה שאמר כי טוב שהיה לאחר הפעולה. אומן בשר ודם יכול להתפעל מעבודה מוצלחת שיצא תחת ידו, ומשמע, שלכאורה היה הקב"ה מְעיין בה כמו שהיא עומדת, ואז היה אומר, כי טוב. כי כתוב, וירא, ואח"כ אמר, כי טוב.

עונה רבי אלעזר, אין זה חטא ואתה צריך לשאול את זה והכתוב הזה, הוא אזהרה לאדם, שילמד אדם במעשה בראשית פעולתו של כל יום ויום, אין לו לשאול על מה שאינו מצוּוה כלומר הלימוד צריך להיות לשם עבודה, ואין שאלה בעצמותו יתברך.

אינך יכול לשאול למה השם עשה כך וכך, אתה כן יכול לשאול איך אני צריך לפעול טוב יותר כדי לעשות נחת רוח לבורא. וכך מלמד בעל הסולם, אל תשאל למה יש לי חמש אצבעות, אלא תשאל מה לעשות עם חמשת האצבעות. שאלה למה כלפי הבורא שהוא הטוב והמטיב אינה חוקית, מפני שאין האדם יכול להבין למה הבורא עושה כך וכך. אין מדובר כאן על הבנה שכלית שאינה מובנת, לכן תשאל לשם מה עשה בהמות, שיש להקריבם כקורבנות, ואל תשאל מה אתה צריך לעשות עם הבהמות. לא הכל שפיט במופלא ממך אל תחקור, וכן בדברים פחות חשובים, יש לבא ולבדוק עם הקשבה נדיבה ולא עם דעות קדומות.

אמר רבי ברכיה, זהו הפירוש הכי קשה. האם לא צריך היה לכתוב, וירא אלקים את כל אשר עשו, כי הים עשה כפי ציווי השם, השמים עשו הכוכבים עשו ועוד והנה טוב מאוד? אמר רבי חייא וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב, להיותם עומדים תמיד באותו הקיום ובאותו הדרך שעשה אותם, ושלא ישתנו מדרך זו לעולם. לא בגלל שיש להם אפשרות להשתנות, אלא בכך שאין להם בחירה וזה טוב. יש יותר מטוב, זהו טוב מאד שיכול האדם להגיע בדבקות ואהבת הבורא כשותף לייחוד.

ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חיית השדה שם הוא המסך שהוא הדרך שבה אדם מתייחס למפגש שלו עם החיים. כח המסך הוא השם עם התפקיד הייחודי שלו בכלל.

בראשית זוהר חדש קעב - קעד שעור 58

ייקוו המים

מי שרוצה לדעת עניין קיום העולם הזה שהוא המלכות, ידע עניין המלח שהוא הרצון לקבל. ודרך זה להסתכל בחכמה, לדעת את הסוד של התלבשות אור החכמה בחסדים, שרק כך ניתן לקבל חכמה.

מציאות סערת הנפש שיש באדם, באה ממכת חושך, היינו אורות גדולים שלא ניתן להשתמש בהם. כאן יש ללמוד לשלב השתוקקויות אלו ולהביאם לקו אמצעי, ולדעת את סוד המלח, התלבשות האורות בחסדים, רצון בהשפעה. לקחת את הרצון האישי כשותף תחת האמונה.

תקז. אלו החוזים בכוכבים המעמידים כוסות של מים ומלח, הוא עניין של אורה ואור הנר, כדי להסתכל בחכמה.

החוזים בכוכבים רוצים להידמות לייחוד הקדושה כקוף בפני אדם. וע"כ הם מעמידים כוסות של מים ומלח, אשר ייחודם בקו אמצעי מעורר גילוי החכמה. וזהו עניין של אורה, אור חסדים, הנקרא מים. ואור הנר, מאורי אש, המרומזים במלח. כדי להסתכל בחכמה, שבזה הם מעוררים הסתכלות בחכמה. יש להיזהר מהם מפני שמנסים לפעול קו אמצעי שלא בדרך הקדושה, אלא לתאוותם האישית.

תקח. ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד. רבי פתח, מִקולות מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים, אדיר במָרום ה'. מקולות מים רבים, כשאמר הקב"ה למים, שיתכנסו למקום אחד, היו משוטטים לכאן ולכאן, והתגאו למעלה. בשלב זה היו לאדם ידיעות רבות, אך הן לא היו מרוכזות במקום אחד, ידיעות מפוזרות בלי שיטה. כך המתחיל בדרך רוחנית, צובר ידיעות מפוזרות, כאשר בשלב מוקדם עדיין אינו יודע לגבש אותן לתבנית מסודרת.

תקט. אמר רבי יצחק, בשעה שאמר יקוו המים, לקחו המים את הארץ, שהייתה מכונסת בהם, והיו מכסים אותה. אמר להם הקב"ה, לא כך, אלא היכנסו כולכם למקום אחד, ותיראה היבשה. משמע, שהארץ הייתה מקודם בין המים, יבּשה בלי לחות. כי כתוב, היבשה, עם ה׳ הידיעה, שמשמע היבשה שמקודם לכן. אומר לאדם, יש רצון שנמצא בתוך המים, אותו צריך לגלות ולא משהו אחר. אין מה לחפש רצונות חדשים, אלא לגלות את הקיימים שניתנו לנו מלמעלה. מה שניתן מלמעלה צריך להיבחן לפי החוקים העליונים, ולא לפי גחמות אישיות.

תקי. והיו המים הולכים, מתרוממים ויורדים, ומשמיעים קולם לסוף השמיים, עד שגער בהם הקב"ה והכניס אותם לתהום, ושָׁם הוא מקור המים. ועד עתה קולם לא השתתק. וקרא להם יַמים. וכשהם מתרוממים, שָׁם במקום ההוא נשבר כוחם, ויורדים, ואינם יוצאים לחוץ, מפחד גבורת ה'. כמ"ש, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'.

תקיא. אמר רבי יוסי, אם כן מה כתוב אחריו, עֵדוֹתיך נאמנו מאוד, לביתך נאֲוָוה קודש, ה' לאורך ימים. עונה רבי יצחק, אמר דוד, ריבונו של עולם, עדוּת שעשית במעשה בראשית, הם אמת להעיד עליהם בכל יום. כל המעיד במעשה בראשית בכל יום, מובטח לו שהוא בן עוה"ב.

תקיב. ואמר דוד, אתה שעשית את כל העולם, ועשית את המים, והמים היו מכסים את העולם מהריבוי שבהם, ועשית להם שיתכנסו בצמצום כולם אל מקום אחד שתראה היבשה, כך יהי רצון מלפניך ששכינתך, שהיא מלאה כל העולם כולו, שתצמצם אותה בביתך, שיותר ראוי הוא שתהיה שם. כמ"ש, לביתך נאווה קודש כל היופי של הקודש שמובדל מחול ומרוכז במקום אחד לעבודה נפשית, ולא לזמן מועט, אלא, לאורך ימים.

תקיג. ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד, ותיראה היבשה. רבי תנחום פתח במקרא הזה, הצדיק אבד ואין איש שׂם על לב לא כל כך אכפת להם, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. כשהקב"ה מסתכל בעולם ורואה שאין בני האדם צדיקים, והרבה רשעים פורחים בעולם, אז עושה דין בעולם. אמר רבי תנחום, כמעשה הגוף עם הנשמה, כך עושה הקב"ה עם הדור.

תקיד. שואל איך זה נעשה, אמר לו, הצדיקים הם כמו הנשמה של הדור, והרשעים הם הגוף של הדור. כשהקב"ה מסתכל בעולם, לוקח הנשמה ונשאר הגוף ונסרח הבשר. נמצא, שלוקח הנשמה, שהם הצדיקים, ונשאר הגוף, שהם הרשעים. כל אחד יכול לבדוק בנפשו, שאם צד הצדיק שבתוכו נלקח ונשאר רק צד הרצונות הגופניים, אז הוא נשאר רחוק. גוף נסרח ומעלה רוחניות לא טובה שמזיקה ומעלה רימה ותולעים.

הצדיק הוא צד ההשראה הפנימית שבאדם, שמרגיש תודעה גבוהה. כאשר זה מסתלק ממנו, הוא מחפש תענוגות דומים, אך מזויפים.

תקטו. אמר רבי תנחום, זהו שכתוב, ויאמר אלקים, ייקוו המים. אלו הם הצדיקים, הנאספים לבית עולמם, שהוא מקום אחד, מיוחד להם למעלתם. וכשהם נאספים לעוה"ב, כתוב, ותיראה היבשה, שהם הרשעים, שהם בלי מעשה השפעה, שאין מי שיגן עליהם, ויכסה עליהם. כמ"ש, ויִראו כל העדה כי גָווע אהרון. אל תקרא, ויראו, אלא, ויִירָאו, מפני שאין מי שיגן עליהם.

תקטז. אמר רבי יצחק אמר רב, ויש אומרים אמר רבי יהודה אמר רב, שכל זמן שהצדיקים בדור, אין מדה"ד יכולה לשלוט בהם. כמ"ש, ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מֵהשְׁחית. וכשהקב"ה רוצה לעשות דין ברשעים, מסלק הצדיקים מביניהם, ואז עושה דין ברשעים.

תקיז. הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס. יום אחד נכנס לגנו, וראה שהיה שם כולו דרדרים רבים. אמר, אני רוצה לבער אותם מכאן. נשא עיניו וראה ורדים טובים ויפים. אמר, בשביל הורדים האלו אעזוב כל הדרדרים. וכשהורדים נתנו ריח, לקח ועקר אותם מהגן.

כיוון שעקר אותם, אמר, הנה הזמן לעקור את הדרדרים מהגן, ולבער אותם מכאן. כך הקב"ה, כל זמן שהצדיקים בדור, לא נעשה דין ברשעים. הסתלקו הצדיקים מביניהם, אז נעשה דין ברשעים. גם כשצדיק נפטר, יורש את מקומו עוד צדיק כדי להמשיך עבודתו בתיקון העולם

 

בראשית זוהר חדש קעב – קעד שעור 58

ייקוו המים

מי שרוצה לדעת עניין קיום העולם הזה שהוא המלכות, ידע עניין המלח שהוא הרצון לקבל, ודרך זה להסתכל בחכמה, לדעת את הסוד של התלבשות אור החכמה בחסדים, שרק כך ניתן לקבל חכמה.

מציאות סערת הנפש שיש באדם, באה ממכת חושך, היינו אורות גדולים שלא ניתן להשתמש בהם. כאן יש ללמוד לשלב השתוקקויות אלו ולהביאם לקו אמצעי, ולדעת את סוד המלח, התלבשות האורות בחסדים, רצון בהשפעה. לקחת את הרצון האישי כשותף תחת האמונה.

אלו החוזים רוצים להידמות לייחוד הקדושה כקוף בפני אדם, יש להיזהר מהם מפני שמנסים לפעול קו אמצעי שלא בדרך הקדושה, אלא לתאוותם האישית.

ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד. בשלב שלפני, היו לאדם ידיעות רבות, אך הן לא היו מרוכזות במקום אחד, ידיעות מפוזרות בלי שיטה. כך המתחיל בדרך רוחנית, צובר ידיעות מפוזרות, כאשר בשלב מוקדם עדיין אינו יודע לגבש אותן לתבנית מסודרת.

אומר לאדם, יש רצון שנמצא בתוך המים, אותו צריך לגלות ולא משהו אחר. אין מה לחפש רצונות חדשים, אלא לגלות את הקיימים שניתנו לנו מלמעלה. מה שניתן מלמעלה צריך להיבחן לפי החוקים העליונים, ולא לפי גחמות אישיות.

הצדיק אבד ואין איש שׂם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. כשהקב"ה מסתכל בעולם ורואה שאין בני האדם צדיקים, והרבה רשעים פורחים בעולם, אז עושה דין בעולם. אמר רבי תנחום, כמעשה הגוף עם הנשמה, כך עושה הקב"ה עם הדור.

הצדיקים הם כמו הנשמה של הדור, והרשעים הם הגוף של הדור. כשהקב"ה מסתכל בעולם, לוקח הנשמה ונשאר הגוף ונסרח הבשר. נמצא, שלוקח הנשמה, שהם הצדיקים, ונשאר הגוף, שהם הרשעים. כל אחד יכול לבדוק בנפשו, שאם צד הצדיק שבתוכו נלקח ונשאר רק צד הרצונות הגופניים, אז הוא נשאר רחוק. גוף נסרח ומעלה רוחניות לא טובה שמזיקה ומעלה רימה ותולעים.

הצדיק הוא צד ההשראה הפנימית שבאדם, שמרגיש תודעה גבוהה. כאשר זה מסתלק ממנו, הוא מחפש תענוגות דומים, אך מזויפים. גם כשצדיק נפטר, יורש את מקומו עוד צדיק כדי להמשיך עבודתו בתיקון העולם.

בראשית זוהר חדש קסט – קעא שעור 57

ייקוו המים

בבריאת העולם השאיר הקב"ה לנברא מקום לתיקון. בנס הוציא הקב"ה את הארץ מהמים, כלומר את הרצון לקבל, ממקום השפעה מהשפע האין סופי, זה השורש של יש מאין.

מלמד רבי שמעון סוד עצום, שהכח לדחות את האור, לבנות מסך כדי להתגבר על התאווה, כח זה שווה לכוח ההשתוקקות שיש באדם. רק בעומק יכול האדם להתקרב לרצונות הגדולים שלו, ואל לו לנסות לטפל בנפשו בצורה רדודה מעל פני השטח. עליו להתגבר ולדחות סיפוקים שאינו יכול לפעול אותם בקדושה.

כאשר אדם בא באמת להיכנס לרוחניות, עליו להיזהר ולהקפיד על סדר מאד מדויק של החוקים הרוחניים, הם אינם נזילים לפרשנות מדעית, הם חוקים בעולמות העליונים, אותם ניתן להשיג באמונה.

בעולם הגשמי המים מייצגים את האור, את החַיּוּת, האש מייצגת את השמאל, הרצון לקבל. השמים הם אש ומים, מייצגים את המיזוג הנכון של שני הפכים אלו, על ידי קו אמצעי המשלב את הרצון משמאל, עם המים, החסדים מימין, קו עם נטייה ימינה, לאמונה.

ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם. ויהי קול, זה קולו של יעקב. כשמרבים בתפילה, היא עולה מעל לרקיע אשר על ראשם של החיות, ששם מונחת תפילתם של צדיקים. מי שקולו מגיע רק עד המעיים, עד התאוות, הרצון לקבל, כלומר הקול אפילו לא יוצא ממנו. לעומתו אלו המבקשים את האמת, מנסים לגדול מעבר לעצמם, להתחבר לאין סוף, ולצאת מהמקום הנפשי הצר.

אמר רבי בא, כל מי שרוצה לדעת ולהסתכל בליבו מחכמת המלך העליון, יידע תחילה מהם מים. ומי שרוצה לדעת מהו הקיפאון שבכיסאו, יסתכל בקיום הדבר, שכתוב, ברית מֶלח עולם היא. העיקר הוא הבנת הלב, במורגש להסכים לבוא בביטול בלי גאווה ולבנות לב אוהב. לפעמים אומרים לנו הצדיקים דבר שלא מצליחים להבין, וזו לא בעיה שכלית, אלא אתגר נפשי של לב פתוח לשמוע מה הם מדברים. אדם לא יכול להגיע לתכליתו ללא מידת אברהם, החסד, וללכת מעצמו בחינת לך לך מהפרטיות ובוא לנקודת המים.

טרם מקבלת המלכות אורות של חסדים, היא במצב קיפאון שנק גם מלח. לאחר שעושה תיקון בקו אמצעי, כלומר מסכימה להיות תחת בעלה, והוא ימשול בך, וגם לכי מעטי את עצמך, שיבין הלב שהחסדים חשובים יותר מהתשוקה העצמית, השפעה גדולה מתאווה אישית אשר נמצאת בקיפאון אם לא פועלים את צד האמת.

את התשוקה, בחינת המלח צריך להביא לשיתוף, אך כפוף לימין, לחסדים, לאמונה.

בראשית זוהר חדש קסט - קעא שעור 57

ייקוו המים

 

בבריאת העולם השאיר הקב"ה לנברא מקום לתיקון. בנס הוציא הקב"ה את הארץ מהמים, כלומר את הרצון לקבל, השפעה מהשפע האין סופי, זה השורש של יש מאין.

מלמד רבי שמעון סוד עצום, שהכח לדחות את האור, לבנות מסך כדי להתגבר על התאווה, כח זה שווה לכוח ההשתוקקות שיש באדם. רק בעומק יכול האדם להתקרב לרצונות הגדולים שלו, ואל לו לנסות לטפל בנפשו בצורה רדודה מעל פני השטח. עליו להתגבר ולדחות סיפוקים שאינו יכול לפעול אותם בקדושה.

כאשר אדם בא באמת להיכנס לרוחניות, עליו להיזהר ולהקפיד על סדר מאד מדויק של החוקים הרוחניים, הם אינם נזילים לפרשנות מדעית, הם חוקים בעולמות העליונים, אותם ניתן להשיג באמונה.

בעולם הגשמי המים מייצגים את האור, את החַיּוּת, האש מייצגת את השמאל, הרצון לקבל. השמים הם אש ומים, מייצגים את המיזוג הנכון של שני הפכים אלו, על ידי קו אמצעי המשלב את הרצון משמאל, עם המים, החסדים מימין, קו עם נטייה ימינה, לאמונה.

תצה. בכה רבי פנחס מרוב התפעלות ואמר, במפתח העמקים נפתחים האוצרות החתומים שיש לו השגה בדרגה שיכול לפתוח כל עומק, בחינת אור ע"ב ס"ג, כלומר שרבי שמעון הוא כמו מפתח הפותח כל דבר עומק, וכל הסודות החתומים שאי אפשר לגלות אותם. וכמו המלאכים העולים היית, וע"כ אתה יודע סודם. בבקשה ממך, השלם הפסוק.

תצו. אמר רבי שמעון, קול המולה כקול מחנה. כאשר המלאכים משבחים להקב"ה, כל מילה לפניו היא כמילה של התשבחות של מחנה ישראל, שמשבחים אותו למטה. קול ההמולה של המלאכים, הוא כקול מחנה ישראל.

תצז. וכתוב, בעומדם תְרַפֶּינה כנפיהן. בעומדם מלשבח, כי כשמחנה ישראל אינם משבחים להקב"ה למטה, מיד תרפינה המלאכים כנפיהם למעלה, כי רפה כוחם של הקבוצה הקדושה של המלאכים, ואין להם כוח לשבח תשבחה שלמה לפניו. הגדלות והכח של המלאכים העליונים, מושפעת בזכות התפילות, הביקוש והשבח שבא מעם ישראל. לכן כל אחד ראוי שעם הכוח למטה, יהיה כוח נפשי גם במופשט, שאז יוכל להתחבר, ואם חלילה משבח את עצמו, כוחי ועוצם ידי, בכך גאוותו מזיקה לו.

תצח. ועוד פסוק אחר המסייע לזה, שכתוב, ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם. ויהי קול, זה קולו של יעקב. כשמרבים בתפילה, לאן היא עולה? מעל לרקיע אשר על ראשם של החיות, ששם מונחת תפילתם של צדיקים. מי שקולו מגיע רק עד המעיים, עד התאוות, הרצון לקבל, כלומר הקול אפילו לא יוצא מהם. אלו המבקשים את האמת, מנסים לגדול מעבר לעצמם, להתחבר לאין סוף, ולצאת מהמקום הנפשי הצר.

תצט. וכשפוסקים להשמיע קולם ולהתפלל ולקרוא בתורה, כתוב, בעומדם, בשתיקתם מהתורה ומהתפילה, תרפינה כנפיהן של החיות. אמר לו רבי פנחס, בשביל זה באתי לשמוע מפיך, רוח חכמה, סדר ושלום של מעלה שנתן בך. כדאי לו לאדם לבחור בדרך תורה ולפעול בסדר ושלום של מעלה, בשלמות הסדר של החוקים העליונים שאנו לומדים מרבי שמעון.

תק. ייקוו המים, כקו זה, שמניחים האומנים לבנות בניין, שלא ייצא חוץ ממנו לכאן ולכאן. כך עשה הקב"ה קו אל המים, שלא ייצאו משׂפתם לכאן ולכאן. כמ"ש, ואומַר עד פה תבוא ולא תוסיף. מי שלא מקבל את הבחינה של שם שד"י שבו התגלה לאבות הקדושים, אם לא מקבל שהשורשים שלו חייבים להיות בגבול, ועליו לאסור אפילו הרהורים מחוץ לתחום העבודת השם שלו בעולם.

תקא. אמר רבי יהודה, גבול הגביל הקב"ה את הים. גבול, רבי אבא אמר, זהו החול שמסביב לים, כמ"ש, אשר שמתי חול גבול לים. וכשהגלים רואים את החול הזה, הם חוזרים לאחור, ואינם יוצאים מחוץ לאותו הקו, שנתן להם הקב"ה. כך יש לעשות גבולות עם קו מפריד ברור, כמו למשל בין חול לשבת קודש.

תקב. כמה המים הם עיקר העולם. כי השמיים לקחו שְׁמם מהם. כי שמיים הם אותיות ש׳ מים. ונקראים מים, שהוסיף הקב"ה על המים אש, וברא מהם השמיים. כלומר, אש ומים. כי השמיים נעשו מאש וממים. יש בשמים ב הפכים, ויש לעשות שלום בינהם, כלומר לסדר את הנפש שאש הרצון בצד שמאל, מידת החסד שבמים בצד ימין, ולהביא בקו אמצעי שלום ביניהם.

תקג. א"ר יודאי אינו כן, כי השמים נבראו מאהבה לפני הקב"ה. אמר רבי יצחק לא קשה מה שאמר ר יודאי וכשתדע מים, תדע עיקר הדבר. קו אמצעי המיחד הימין והשמאל נק שמים, וקו ימין נק מים וקו שמאל נק אש ולפי שקו אמצעי מיחד ומשלים ב הקווים ימין ושמאל שהם אש ומים ע"כ כולל בעצמו את שניהם.

​​ קו האמצעי המייחד הימין והשמאל נקרא שמיים. קו ימין, מים. קו שמאל, אש. ולפי שקו אמצעי מייחד ומשלים ב׳ הקווים מים ואש, הוא כולל בעצמו את שניהם, ויש גם בקו אמצעי מים ואש. ע"כ נקרא שמיים, אותיות אש ומים. אבל מים הם קו ימין וחסדים, והם עיקר השמיים, כי השליטה העיקרית בשמיים היא לקו ימין.

 

תקד. אמר רבי בא, כל מי שרוצה לדעת ולהסתכל בליבו מחכמת המלך העליון, יידע תחילה מהם מים. ומי שרוצה לדעת מהו הקיפאון שבכיסאו, יסתכל בקיום הדבר, שכתוב, ברית מֶלח עולם היא. ומשני אלה יסתכל בחכמה הקדושה שלמעלה. העיקר הוא הבנת הלב, במורגש להסכים לבוא בביטול בלי גאווה ולבנות לב אוהב. לפעמים אומרים לנו הצדיקים דבר שלא מצליחים להבין, וזו לא בעיה שכלית, אלא אתגר נפשי ולב פתוח לשמוע מה הם מדברים. אדם לא יכול להגיע לתכליתו ללא מידת אברהם, החסד, וללכת מעצמו בחינת לך לך מהפרטיות ובוא לנקודת המים.

תקה וכשבא רבי בא נכנסו לפניו ר יהודה ור חייא אמרו לוי אמר לנו אדוננו עיקר דבר אחד אלו סודות עליונים, אמר אמור דבר אחד והוא טוב למי שיש לו לב לדעת.

תקה בעלי סוד המשנה אומרים, כל מי שרוצה לדעת והסתכל בלבו מחכמת המלך העליון ידע תחילה מהו מים, ומי שרוצה לדעת מהו הקפאון שבכסאו, יסתכל בקיום הדבר, שכתוב ברית מלח עולם היא ומשני אלה יסתכל בחכמה הקדוש שלמעלה.

המלכות, כשהיא במצב אחוריים, היא דבוקה בקו שמאל דבינה, שאז מקבלת חכמה בלי חסדים, נמצאים אורותיה בקיפאון, שאינם יכולים להאיר. ואח"כ, כשהיא מיתקנת מז"א, קו האמצעי, כבר אינה יכולה לקבל חכמה משמאל דבינה, אלא שמקבלת חסדים מז"א. אמנם נשאר בה הקיפאון ממצב האחוריים, שהוא חכמה, ונמס עתה ומתלבש בחסדים. ובזה נשלמת מחכמה ומחסדים.

סוד האורות הקפואים נקראים מלח. וכתוב, על כל קורבנך תקריב מלח, כדי לקבל משם ניצוצי החכמה ממצב האחוריים, שיהיה הקורבן שלם מחכמה ומחסדים. המלח שומר על מקום החכמה, אך הוא לא העניין הוא כעין תבלין, הארוחה באה ממידת ההשפעה.

כל מי שרוצה לדעת, שרוצה לעורר חכמה במלכות, יידע תחילה מהם מים, שהם חסדים כלומר שתהיה בנפשו המידה. מלכות נקראת כיסא, וכשהיא הייתה באחוריים, היו אורותיה קפואים. ומי שרוצה לדעת מהו הקיפאון שבכיסאו, יסתכל בקיום הדבר, שכתוב, ברית מלח עולם היא, כי מהאורות הקפואים נתקן תיקון המלח, המקיים ומשלים כל דבר.

ומשני אלה, ממלח, שהוא ניצוצי הקיפאון שנעשו במצב האחוריים, וממים, שהם חסדים, יסתכל בחכמה הקדושה שלמעלה. שע"י התלבשות האורות הקפואים, המכונים מלח, בחסדים, המכונים מים, מתגלה החכמה. המים הקפואים הם במקום התאווה, שאסור לה לבוא לידי ביטוי ללא החסדים, כלומר ההסכמה לוותר על הגאווה העצמית

תקו. אמר רבי אבא מי שרוצה לדעת עניין קיום העוה"ז, המלכות, הנקרא עוה"ז, יידע עניין המלח, שנעשה מן המשַׁמש שהתמנה תחת אדונו. ויידע מהו מלח, ואיך הוא נמחה במים, ויסתכל בחכמה.

האורות קפואים במלכות במצב האחוריים, ואז משמש אותה מט"ט, והוא הפועל אז באורות הקפואים שבמלכות, שהם מלח. ובעת שאורות המלכות הם מלח, פועל אז המשמש מט"ט. וכשהמלכות חוזרת למצב החסדים, מים, אז נמסים האורות הקפואים בתוך המים, חסדים, ושניהם נשלמים יחד להאיר בחכמה ובחסדים.

ויידע מהו מלח, ואיך הוא נמחה במים, ויסתכל בחכמה, שיידע עניין התלבשות החכמה בחסדים, ואיך זה נעשה במצב ב׳ דמלכות, שכבר חזרה לחסדים, מים, שאז נמס המלח במים, והחכמה מתגלה כמובן שצריך יותר מים ממלח. טרם מקבלת המלכות אורות של חסדים, היא במצב קיפאון שנק גם מלח. לאחר שעושה תיקון בקו אמצעי, כלומר מסכים להיות תחת בעלה, והוא ימשול בך, וגם לכי מעטי את עצמך, שיבין הלב שהחסדים חשובים יותר מהתשוקה העצמית, השפעה גדולה מתאווה אישית אשר נמצאת בקיפאון אם לא פועלים את צד האמת.

את התשוקה, בחינת המלח צריך להביא לשיתוף, אך כפוף לימין, לחסדים, לאמונה. ​​ 

 

בראשית זוהר חדש קסו – קסח שעור 56

ייקוו המים

 

לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. אמר רבי אבא, שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מעשיו מבלים אותו. אבל הקב"ה מבלה את מעשיו. כוחו של האדם מוגבל, וגם המעט הזה מקבל הוא מהבורא יתברך. דווקא הצורה הנכונה של התחברות לבורא היא הרפיון, ושחרור מעצמו ולהתמסר לכוח האלוקי, תוך כדי שהוא שומר על עצמו ותפקידו בקשר לכלל.

מעשיו של הקב"ה, אשר כמעשיו בראש העולם, כך מעשיו בסוף העולם, כלומר הקב"ה פועל לפי החוקים שקבע בעולמות העליונים. לאדם ניתנה בחירה, אך יש בו גם יצר הרע. לקב"ה אין רצון לקבל, ופועל על פי החוקים העליונים. וכך הקב"ה מפעיל את השכר ועונש כלפי בני האדם

כשברא הקב"ה את העולם, היו המים הולכים ויורדים, וכשהשליך הארץ למטה, השליך אותה בין המים, והייתה נסתרת, וקפאה בין המים. הארץ היא בחינת הרצון לקבל שניתן בתוך האור, אשר בתודעת הגוף הם המים. מבחינת עולמות בי"ע המים הם האור. הרצון כמו בצמצום א לא יכול היה לבוא לידי ביטוי, מאחר והאור והכלי, הארץ והמים באו כאחד.

נתן הקב"ה מקום לרצון לבוא לידי ביטוי, שאחרת האור או המים היו משתלטים על הכל. הגילוי של הארץ הוא נתינת מקום הבחירה, עצמאות לצד הבריאה. גם כאן רואים את גדולת הבורא שעשה את הבריאה מעבר לחוקי הטבע, ונתן לנברא כוח להיות שותף בעצמו. כמ"ש, לרוקע הארץ על המים, כי לעולם חסדו.

בראשית זוהר חדש קסו - קסח שעור 56

ייקוו המים

 

תעט. ויאמר אלקים, ייקוו המים. חכמים פתחו במקרא זה, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. אמר רבי אבא, שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מעשיו מבלים אותו. אבל הקב"ה מבלה את מעשיו.

כוחו של האדם מוגבל, וגם המעט הזה מקבל הוא מהבורא יתברך. דווקא הצורה הנכונה של התחברות לבורא היא הרפיון, ושחרור מעצמו ולהתמסר לכוח האלוקי, תוך כדי שהוא שומר על עצמו ותפקידו בקשר לכלל.

תפ. כמ"ש חנה, אין קדוש כה׳ כי אין בִּלתֶך. מהו, כי אין בלתך? אל תקרא בלתך, אלא בַּלוֹתְך, שאין מעשיו מבלים אותו.

תפא. כתוב, לכו חזו מפעלות אלקים, אשר שׂם שַׁמות בארץ. אמר רבי אבא, על מעשיו של הקב"ה שעושה בעוה"ז, היה דוד המלך נבהל ואמר, לכו חזו. האם לא, בואו חזו, היה צריך לומר? למשה אמר הקב"ה בא אל פרעה, ולאברהם אמר לך לך.

תפב. אלא אמר דוד, כל יושבי הארץ אשר בעוה"ז, לכו, לכו מראש העולם עד סופו, ותמצאו מעשיו של הקב"ה, אשר כמעשיו בראש העולם, כך מעשיו בסוף העולם כלומר הקב"ה פועל לפי החוקים שקבע בעולמות העליונים. לאדם ניתנה בחירה, אך יש בו גם יצר הרע. לקב"ה אין רצון לקבל, ופועל על פי החוקים העליונים. מביא דיירים בעולם. אם זוכים מזככים עצמם, מושיב אותם ובניהם ובני בניהם עד סוף העולם. ואם אינם זוכים, מחריב אותם מהם, ומקום ועיר לא ייבנו לעולם. להראות לבני אדם, שמקום רשעים היה מקום, והקב"ה עשה בו דין. כמ"ש, אשר שם שמות בארץ, שעושה מקומות הרשעים שממה. הקב"ה מפעיל את השכר ועונש כלפי בני האדם

תפג. לכו חזו מפעלות אלקים. ראה דוד מפעלות אלקים, ולא אמר, מפעלות הוי"ה. אלא בשם אלקים השתכלל מעשה בראשית. וכשברא הקב"ה את העולם, היו המים הולכים ויורדים, וכשהשליך הארץ למטה, השליך אותה בין המים, והייתה נסתרת, וקפאה בין המים. הארץ היא בחינת הרצון לקבל שניתן בתוך האור, אשר בתודעת הגוף הם המים. מבחינת עולמות בי"ע המים הם האור. הרצון כמו בצמצום א לא יכול היה לבוא לידי ביטוי, מאחר והאור והכלי, הארץ והמים באו כאחד.

תפד. ועשה הקב"ה אות בתוך אות. אות א': כי דרכו וטבעו של העולם, שהמים קלים והארץ כבדה. ומי שכבד יורד למטה והקל עולה למעלה. אבל הקב"ה, להראות אותותיו ומעשיו לבני אדם, השפיל והוריד המים, שהם קלים, למטה, והארץ, שהיא כבדה, העלה למעלה, על הקל. כמ"ש, לרוקַע הארץ על המים. כלומר, המים שהם קלים, הם למטה, והארץ, שהיא כבדה, היא למעלה. זו האות הראשונה שמראה הקב"ה לאדם כדי ללמדו שהקב"ה מעל החוקים שמכיר האדם. ​​ 

תפה. אות ב': כי מִבין המים הראה והוציא את היבשה, כמ"ש, ותיראה היבשה. שאין דרך הארץ, שתעלה יבּשה ממים, אלא לחות האדים עולה ממים. וכשהעלה היבשה מהמים, קרא שְׁמה ארץ. כמ"ש, ויקרא אלקים ליבשה ארץ. אות א שהכבד עולה והקל יורד למטה, ואות ב שהיבשה עולה מהמים ולא לחות.

תפו. שבעה שמות קרא לה שקרא ליבשה ארץ, ארץ אדמה גֵיא נְשׁייה צייה אַרְקא ותבל. הגדולה שבכולם היא תבל, כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק. וכמ"ש, אשר שׂם שמות בארץ, שבעה שמות. שבעה רקיעים ברא הקב"ה, וכנגדם ברא שבע ארצות. ארץ אחת ממש הוציאו המים, וממנה התהוו שבע ארצות. רקיע הוא מלכות שעלתה לבינה, כלומר מסך, כך בין כל אחד משבעת הארצות ישנו מסך. ​​ 

תפז. אמר רבי יוסי, יסוד הכול היו המים כמו האור, המים הם חַיּוּת הכל. כי אנו מוצאים שעיקר כל מעשה בראשית היה מהמים. בתחילה היו המים מפוזרים תחת השמיים, עד שגער הקב"ה בהם והכניס ואסף אותם אל מקום אחד. כמ"ש, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותיראה היבשה. ואח"כ התפזרו כבתחילה, ורקע הארץ על המים ונתן מקום לרצון לבוא לידי ביטוי, שאחרת האור או המים היו משתלטים על הכל. הגילוי של הארץ הוא ניתנת מקום הבחירה, עצמאות לצד הבריאה. גם כאן רואים את גדולת הבורא שעשה את הבריאה מעבר לחוקי הטבע, ונתן לנברא כוח להיות שותף בעצמו. כמ"ש, לרוקע הארץ על המים, כי לעולם חסדו.

תפח. אמר רבי עולא, למה צריך חסד כאן? חסד גדול עשה הקב"ה בעולמו, שהעמיד הארץ על המים. שאם לא הייתה הארץ מלמעלה, היה העולם נמחק בבת אחת כלומר לא הייתה לו משמעות.

489. רמר רבי חיסדא, אם לא היה כך רוקע הארץ על המים, לא היו בני אדם נוטעים וחורשים וזורעים. עתה שהארץ למעלה נוטעים וזורעים, והארץ עומדת בכוחה ובקיומה, מפני לחות המים אשר מתחת לארץ. ומלמטה יוצאים כמה נהרות, כמה מעיינות, כמה מקוואות, לדשן כל העולם ולהצמיח הכול. וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו ועם כל העולם. החסד הוא שנתן הקב"ה ביטוי לבחירת האדם להיות שותף עם הקב"ה

תצ. יום אחד היה רבי שמעון יושב בפתח השער של לוד, והיו שם רבי יוסי, ורבי חגי, ורבי אלעזר בנו. בא רבי פנחס ואמר לו, הרי הנר של הברייתא בא. קם רבי שמעון והושיבו אצלו, אמר לו, מה יום זה משאר הימים, שאתה שותק, ואין פיך נוטף מתיקות הדבש של החכמה?

תצא. עונה לו רבי שמעון, הייתי מסתכל בליבי, בזה שאמר במרכבת יחזקאל, ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שד"י. שָׁקל מים רבים ושקל קול שד"י. שהשווה אותם זה לזה. ומשמע מזה, שקול מים רבים הוא כקול שד"י.

תצב. הנה זהו סוד המרכבה. ארבעה מלאכים קדושים נוסעים במסעם של כיסא הכבוד של המלך הקדוש. אלו המלאכים, הנקראים חיות הקודש, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. הם מכובדים ועליונים על כל שאר המלאכים חוץ ממט"ט שר הפָּנים.

תצג. ויש אומרים, שמט"ט הוא מאלו ארבעת המלאכים. והוא אינו כך, כי כך נמצא בספרו של שלמה המלך.

תצד. אלו ארבעת המלאכים, כשמתאספים בקיבוץ במסעיהם, נשמע בכל הרקיע קול נסיעתם כקול המלאכים הרבים העליונים, הנקראים אלף אלפים ורבי רבבות. וכקול ההוא של מט"ט, המשרת לפני מלך העליון, והקיבוץ שהם מתקבצים, הוא כשבא להשפיע עליהם חסד וכבוד מלכיהם.

כקול מים רבים, מלאכים רבים. כקול שד"י, המלאך מט"ט, שנקרא ע"ש רבו, שד"י שאמר לעולמו די. ואשמע את קול כנפיהם, של ארבעת המלאכים, שהם מרכבת המלכות, הנקראים ג"כ חיות.

 

בראשית זוהר חדש קסג - קסה שעור 55

תוצֵא הארץ נפש חיה

השחיטה הראויה מסמלת את הנכונות להקריב את הנפש החיה, הבהמית, לטובת צד נשמת האדם שבו. הגדלת צד הנשמה האלוקית אפשרית, כאשר מכוונים הפעולות לעשיית נחת רוח לבורא יתברך, ולא לשום סיבה אחרת.

נבחן האדם עד כמה מוכן הוא לשחוט את הנפש הבהמית, כדי לבוא ליחד, לקשר לכלל. כל יהודי עמד בהר סיני וקיבל על עצמו, נעשה ונשמע, נעשה את רצון השם.

יש לפעול את צד השוחט שבנפש, כדי להיבדל מעמי הארץ הפועלים את הנפש חיה, כדי להרוויח נפש אלוקית, אשר רק דרכה אפשר להתדבק במקור החיים.

בשחיטה יש לחתוך שני סימנים, קנה וושט. האדם צריך להיות חד כסכין לדעת את מה הוא חותך. הקנה הוא הרצון להשפיע, והוושט הרצון לקבל לעצמו. עשיית כל פעולה כהלכה, אינה מועילה אם לא עושים את הכוונה לשם שמים. ​​ 

תסט. רבי יהודה הזמין את רבי יוסי ואת רבי חגי. והיה שוחט, והיו קוראים לו רבי אבא, ושחט תרנגולת, והתכוון לשחוט ב׳ סימנים, הקנה והוושט, ובדקו ומצאו, ששחט רק סימן אחד, והשני לא שחט.

תע. אמר לו רבי יוסי, על מה התכוונת לשחוט. אמר, רציתי לשחוט ב׳ סימנים. אמר, והרי אני מצאתי שרק סימן אחד נשחט. אלא הבשר הוא כשר, ואתה לא תהיה עוד שוחט מכאן והלאה. ואע"פ שאין צריכים כוונה בשחיטה. למרות שאין צורך בכוונה בשחיטה, פסל אותו מלהיות שוחט

תעא. אמר לו רבי יוסי, הכוונה בשחיטה, לא לזה אמרו, אלא הכוונה להקב"ה, שישחט לשמיים, ולא לשם דבר אחר. אבל אם התכוון לב׳ סימנים ושחט אחד, מותר הוא בדיעבד. כמו שלומדים, השוחט אחד בעוף, בדיעבד מותר, מלכתחילה אסור. רוצה ללמד כאן על ההבחנה בכוונה, האם מכוון לשם שמים, למרות שאין כוונה בשחיטה עצמה.

תעב ​​ כל מה שנברא מנפש חיה זו, התיר אותו הקב"ה לבני אדם, מפני שאין להם נשמה, לדעת ולהכיר בעבודת בוראם, שאם הייתה להם נשמה, לא הותרו. לו הייתה נשמה בבהמה אסור היה לשוחטה. מותר לשחוט את הנפש חיה, וכך באדם עצמו, מותר להקריב את הנפש הבהמית, הנפש חיה, לטובת צד האדם שבאדם.

תעג ​​ הנשמה אינה נכנסת באדם עד שיסתכל בעבודת בוראו, ואז תהיה לו נשמה. והנשמה היא קדושה ונעלה על הכול. א"כ מה זה שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחָרָבה, מתו? למה מתו? כיוון שהייתה להם נשמה, האם לא היה להם להינצל?

תעד. הלכו ושאלו את אלעזר ברבי שמעון שאמר, כך הוא ודאי, שלא ניתנה נשמה אלא לעוסק בעבודת בוראו. כשבא המבול, לא היה אדם, שיעשה אותו הקב"ה בזכותו, חוץ מנוח ומבניו. וזכותם לא הייתה מספיקה אלא להגן על עצמם ועל בתיהם, וזכותם לא הייתה גדולה כל כך להגן על כל הדור.

תעה. ואלו שהיו צדיקים בתחילה, חנוך ויֶרֶד, שהייתה להם נשמה, והיו ראויים שהקב"ה יעשה בזכותם, מתו מקודם לכן. כמ"ש, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה ביבשה ולא במבול, מתו. כלומר, שסובב על חנוך וירד. על אלו שהייתה בהם נשמה קדושה. ואין הכתוב סובב על אלו, שהיו במבול. אומר שחנוך וירד נפטרו מהעולם לאחר שסיימו את תפקידם. אלו שמתו במבול, מתו מפני שלא עסקו בעבודת בוראם אלא כתוב, מכל אשר בחרבה מתו, שפירושו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן. אלא בחרבה מתו, חנוך וירד ועוד. שמתו ביבשה ולא במבול. שכבר הסתלקו מהעולם, ולא נשאר בעולם צדיק להגן על דורו. ואז נעשה דין ברשעים.

תעו א"ר ר חייא לרבי אבא, הלא אמרתי לך שראש הזהב, שהוא מבעלי המשנה, אשריכם בעלי המשנה, גדול חלקכם לעולם הבא.

תעז. עוד אמר רבי אלעזר, כתוב, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב. האם צריך הקב"ה לזה?

תעח. אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לפני הקב"ה באלו מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עתה עשה זה וזה. וכל מה שתעשה, אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצִלצלֵי שָׁמע, הללוהו בצלצלי תרועה. כלומר, אין זה הילול שלו, אלא הילולו הוא, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והילול אחר אינו כלום, אלא הילול הנשמה. כמ"ש, כל הנשמה תהלל יה הלוליה כלומר שכל הלל שעושה האדם אינו כלום אם אינו פועל את צד הנשמה שבו. נפש חיה אינה יודעת להלל אלא את עצמה. וכך גם אדם מקיים תורה ומצוות ולומד בשביל עצמו, אינו כלום.

אל לו לאדם לחפש את עצמו כמה הוא מתקדם, אלא לחפש את הבורא, את הקשר, בלי לבדוק האם זכה כבר לפעול את מדרגת הנשמה.

 

בראשית זוהר חדש קסג – קסה שעור 55

תוצֵא הארץ נפש חיה

השחיטה הראויה מסמלת את הנכונות להקריב את הנפש החיה, הבהמית, לטובת צד נשמת האדם. הגדלת צד הנשמה האלוקית אפשרית, כאשר מכוונים הפעולות לעשיית נחת רוח לבורא יתברך, ולא לשום סיבה אחרת.

נבחן האדם עד כמה מוכן הוא לשחוט את הנפש הבהמית, כדי לבוא ליחד, לקשר לכלל. כל יהודי עמד בהר סיני וקיבל על עצמו, נעשה ונשמע, נעשה את רצון השם.

יש לפעול את צד השוחט שבנפש, כדי להיבדל מעמי הארץ הפועלים את הנפש חיה, כדי להרוויח נפש אלוקית, אשר רק דרכה אפשר להתדבק במקור החיים.

בשחיטה יש לחתוך שני סימנים, קנה וושט. האדם צריך להיות חד כסכין לדעת את מה הוא חותך. הקנה הוא הרצון להשפיע, והוושט הרצון לקבל לעצמו. עשיית כל פעולה כהלכה, אינה מועילה אם לא עושים את הכוונה לשם שמים.

הנשמה אינה נכנסת באדם עד שיסתכל בעבודת בוראו, ואז תהיה לו נשמה. והנשמה היא קדושה ונעלה על הכול. א"כ מה זה שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחָרָבה, מתו? למה מתו? כיוון שהייתה להם נשמה, האם לא היה להם להינצל?

שאלו את אלעזר ברבי שמעון שאמר, כך הוא ודאי, שלא ניתנה נשמה אלא לעוסק בעבודת בוראו. כשבא המבול, לא היה אדם, שיעשה אותו הקב"ה בזכותו, חוץ מנוח ומבניו. וזכותם לא הייתה מספיקה אלא להגן על עצמם ועל בתיהם, וזכותם לא הייתה גדולה כל כך להגן על כל הדור.

עוד אמר רבי אלעזר, כתוב, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב. האם צריך הקב"ה לזה? אלאכל הלל שעושה האדם אינו כלום אם אינו פועל את צד הנשמה שבו. נפש חיה אינה יודעת להלל אלא את עצמה. וכך גם אדם מקיים תורה ומצוות ולומד בשביל עצמו, אינו כלום.

לכן אל לו לאדם לחפש את עצמו כמה הוא מתקדם, אלא לחפש את הבורא, את הקשר, בלי לבדוק האם זכה כבר לפעול את מדרגת הנשמה

בראשית זוהר חדש קס - קסב שעור 54

תוצֵא הארץ נפש חיה

 

כאשר אדם בא להוליד בן, כלומר הבנה נפשית, עליו לבדוק את כוונתו ומחשבתו. בכל מפגש עם המציאות, הצורה בה מגיבים אל המקרה, צריכה להיות מתוך ידיעה שכל מה שקורה, זהו שיח של הבורא אליו.

 

כמו בתשמיש בין איש לאישה, קיים הקשר בין הבורא לנברא, לכן עליו לקדש עצמו, כדי שלא יוליד הבנה מוטעית וחצופה. התוצאה הנפשית אותה רוצים להוליד, צריכה להיות בעקבות הרגשה פנימית שבאה ממקור החיים לשם שמים. כאן נבחן האדם כיצד הוא נהנה. אם זוכה ליהנות רק מהאמת, אז מוסיף לשכינה ברכה, ואם חלילה פועל את נפש החיה שבו, תענוג לפרטיות, הוא מתנתק ממקור החיים.  ​​​​ 

 

כל יגיעה שלא לשם שמים, יכולה להביא תענוג זמני, אך אין לו קיום, ואין שום בנייה נפשית שתוכל לקדם לקשר ודבקות. ​​ ההרגשה עצמה נובעת מהצורה בה מקדש עצמו האדם בזמן התשמיש.

 

תנה. אמר רבי יוסי, אראה פני השכינה, כי לאחר זמן נפגשתי שם, וראיתי אותו הבן שנולד להם, והיה בן שבע שנים. ראה אותי בבית, ולא רצה לדבר עימי. אמר לו אביו, לך אליו, כי אדם גדול הוא.

תנו. אמר הילד, אני מפחד לדבר עימו, ולהתקרב אליו, כי איני יודע, אם יש לו נשמה קדושה, אם לא. כי כך למדנו ביום הזה, שכל מי שאין לו נשמה קדושה נשמת חיים, ופועל את הנפש חיה שבו, אסור לדבר עימו, ולהתקרב אליו. אמר לו אביו, אדם גדול וחכם הדור הוא.

תנז. התקרב אליי, ומטרם הספיק לדבר עימי, אמר אליי, אני רואה בך, שנשמה חדשה יש בך מימים מועטים, ולא נזרקה בך בשעה שיצאת לעולם. גם אם אדם נולד עם נשמה שאינה קדושה, יכול להשיג נשמה קדושה בזכות מעשיו, כלומר אפשר לתקן. תמהתי. אמרתי, כך הוא. כי עוד פנוי בלי אישה הייתי, כשעסקתי בתורה, וניתנה בי הנשמה.

תנח. אמר לי הילד, האם ידעת נפש חיה, שכתוב עליה שהייתה מהארץ, והרי משמע שהיא נפש חיה, ולמה היא מהארץ?

תנט. אמר לו רבי יוסי, אמור בני. אמר הילד, כך אמר לי רבי כלומר הילד אינו אומר דבר מעצמו, אלא מה ששמע מרבו, והכן הגיע לדרגת הבנה כזו, בזכות התשמיש הקדוש של הוריו, כי היא נפש תענוג, שהוציאה הארץ, ומהארץ נחצבה. אבל היא חיה, שתוכל להתנענע לכאן ולכאן, שהדומם אינו זז, הצומח גדל אך לא זז, בעל החי הרצון שלו כבר מתנועע עם נפשו הבהמית, כמו שעושים הבהמות והשרצים והכול. אבל אין בה תבונה וחכמה בעבודת הקב"ה, כי לא נבראה אלא לבהמות ולחיות, להתנענע בה בלי תבונה, ולהיות כלה כשתצא מהגוף, כמו שיוצא ההבל מהפה. זה שאדם מרגיש, עדיין לא עושה אותו לבחינת נשמה, אלא יכול להשיג נשמה רק אם יש לו תבונה וחכמה בעבודת השם, שזו ההבחנה בין נפש אלוקית לנפש החיה. ​​ 

תס. אמרתי לו בני, מהו רבך, אמר לי רבי אלכסנדאי, שאלתי אותו ומה למדת ביום הזה. אמר הילד כתוב, ראשית חכמה יראת ה׳, שׂכל טוב לכל עושיהם. וכך אמר רבי אלכסנדראי, מה היא חכמה? היא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ואינה עתידה להתגלות, אלא קצת ממנה דרך ל"ב נתיבות החכמה, נגלה למשה בלבד. בריח התיכון הוא חכמה דאריך אנפין.

תסא. ולא עמד משה על כל ידיעתה לא קיבל ג"ר דחכמה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על ראשית זו, חכמה. כמ"ש במשה, ויַרְא ראשית לו, שזוהי חכמה שבלי יראה לא ניתן להשיג את האהבה.

תסב. הרי כתוב, וה׳ נתן חכמה לשלמה. לא כתוב, נתן החכמה, אלא, נתן חכמה, בלי ה׳ הידיעה בלי הג"ר דחכמה, שיש תיקון באצילות שבחינת ג"ר דחכמה נגנזה, שפירושו, שעמד על קצת אמיתתה ולא החכמה ממש. המשיח עתיד לדעת קְצתה, כמ"ש בו, ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה. שכתוב, רוח חכמה, ולא חכמה ממש. גם החכמה עצמה מתחלקת לנר"ן חי, ומלמד שמשיח מקבל רק רוח ג"ר דחכמה בתחילה. רק אחרי מלחמות השם וקיבוץ הגלויות ועושים תשובה, עולה המשיח במדרגות.

תסג. והחכמה היא ראשית הכול וקודם הכול, כמ"ש, ראשית חכמה. אבל, יראת ה׳ שׂכל טוב, כלומר, היראה נשארה בשכל ובבינה לדעת ולחקור יראת ה׳. לכל עושיהם לא רק בגוף, אלא עם הנשמה, עם הכוונה, לעושה המצוות ביראה בתחילה, עד שירגיל עצמו לעשות באהבה. גם מי שרק מתחיל לעשות את המצוות, צריך לעשותן מתוך יראת הרוממות, וזה רק אמצעי ותרגול כדי לעשות באהבה.

תסד. שאלתי את הילד, מה שמך? אמר לי, אהבה. אמרתי לו, אדון אהבה, וקראתי עליו, ואהבַת עולם אהבתיךְ. ואני זכיתי לראות את בנו של הילד כשגדל, רב אדא, וסיפרתי לו את זה.

תסה. אמר רבי יעקב בר אידי, חכם היה אדה"ר, שהיה מכיר ויודע כל מי שהייתה בו נפש חיה, ומי שהייתה בו נשמה. כשבאו אצלו, הכיר את כולם. כמ"ש, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה. זה למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, יש לו נפש חיה, ולא נשמה. האדם לא נבחן עם איזה שכל יש לו או כישרון או עוצמה, אלא אם יודע ומכיר בעבודת בוראו.

תסו. אע"פ שנפש חיה זו יש בבהמות ובחיות למיניהן, והתיר אותן לבני אדם, חס הקב"ה עליהן במיתתן, שלא יצערו לנפש החיה הזו. ואין לך אדם שלא תהיה בו נפש חיה. ובחסדי השם נתן לכל יהודי נפש חיה, כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי לעסוק בתורה ובמצוות, שבזה מרוויח הנשמה הקדושה. מכאן שנפש חיה היא אמצאי, בסיס שממנו יוכל לעבור למדרגת נשמה.

תסז. לפיכך השוחט, המוציא נבלה או טרפה מתחת ידו פעם אחת, מחרימים אותו. בפעם שנייה, מעבירים אותו מתפקידו. בשלישית מכריזים עליו בשוק, שכל מה ששחט הוא טרפה, ולעולם אין מעמידים אותו עוד להיות שוחט.

תסח. שואל רבי יצחק, האם על הפעם הראשונה אין מענישים אותו חוץ מזה? והרי אותו שוחט שאינו מראה סכינו לפני החכם, מחרימים ומעבירים אותו ולא צריך פעם שניה ושלישית, ומכריזים על בשרו, שהוא טרפה. ואם על סכין שתפקידה לעשות בירור דק את נקודת החיות, שאינה נמצאת יפה, הוא כך, אז על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, מכ"ש שמחרימים ומעבירים אותו, ומכריזים על בשרו שהוא טרפה.

 

בראשית זוהר חדש קס – קסב שעור 54

תוצֵא הארץ נפש חיה

כאשר אדם בא להוליד בן, כלומר הבנה נפשית, עליו לבדוק את כוונתו ומחשבתו. בכל מפגש עם המציאות, הצורה בה מגיבים אל המקרה, צריכה להיות מתוך ידיעה שכל מה שקורה, זהו שיח של הבורא אל הנברא.

כמו בתשמיש בין איש לאישה, קיים הקשר בין הבורא לנברא, לכן עליו לקדש עצמו, כדי שלא יוליד הבנה מוטעית וחצופה. התוצאה הנפשית אותה רוצים להוליד, צריכה להיות בעקבות הרגשה פנימית שבאה ממקור החיים לשם שמים. כאן נבחן האדם כיצד הוא נהנה. אם זוכה ליהנות רק מהאמת, אז מוסיף לשכינה ברכה, ואם חלילה פועל את נפש החיה שבו, תענוג לפרטיות, הוא מתנתק ממקור החיים.

כל יגיעה שלא לשם שמים, יכולה להביא תענוג זמני, אך אין לו קיום, ואין שום בנייה נפשית שתוכל לקדם לקשר ודבקות.  ההרגשה עצמה נובעת מהצורה בה מקדש עצמו האדם בזמן התשמיש.

אמר הילד לרבי יוסי, כך אמר לי רבי. כלומר הילד אינו אומר דבר מעצמו, אלא מה ששמע מרבו, והכן הגיע לדרגת הבנה כזו, בזכות התשמיש הקדוש של הוריו. מלמד על הנפש חיה, הבהמית, שאין בה תבונה וחכמה בעבודת הקב"ה, כי לא נבראה אלא לבהמות ולחיות, להתנענע בה בלי תבונה, ולהיות כלה כשתצא מהגוף, כמו שיוצא ההבל מהפה. זה שאדם מרגיש, עדיין לא עושה אותו לבחינת נשמה, אלא יכול להשיג נשמה רק אם יש לו תבונה וחכמה בעבודת השם, שזו ההבחנה בין נפש אלוקית לנפש החיה.

החכמה היא ראשית הכול וקודם הכול, כמ"ש, ראשית חכמה. אבל, יראת ה׳ שׂכל טוב, כלומר, היראה נשארה בשכל ובבינה לדעת ולחקור יראת ה׳. לכל עושיהם. לא רק בגוף, אלא עם הנשמה, עם הכוונה, לעושה המצוות ביראה בתחילה, עד שירגיל עצמו לעשות באהבה. גם מי שרק מתחיל לעשות את המצוות, צריך לעשותן מתוך יראת הרוממות, וזה רק אמצעי ותרגול כדי לעשות מאהבה.

בראשית זוהר חדש קנז – קנט שעור 53

תוצֵא הארץ נפש חיה

מגדיר אמת, כל שאינו מהרהר באישה אחרת ויש לו אמת עם אשתו. כלומר שאינו בא לקשר בתום לב ומהרהר ברצון אחר. מפגש כזה עם המציאות, בו שולט הרצון הפרטי, בו שולטת הנפש חיה, מוליד בנים, היינו הבנות שגויות.

למשל במפגש עם עסקה או אדם אחר, אם באים עם רצונות שאינם אמיתיים, בהכרח התוצאה תהיה של כעס ותסכול, ואינו מבין שאת הרצונות שלו עליו לתקן. כל סביבת העבודה בה נולד, באה לאפשר לרצונות, שהם חומרי גלם, לעבד אותם נכון ולהפוך למשפיע.

איפה הבחירה של הוולד, אם הוריו חלילה לא כיוונו לקדושה בעת הזיווג, אלא כאן בדיוק הנקודה שהוא מגיע ישר למקום בו אפשרי התיקון אותו הוא צריך. נשמה באה לעולם כדי לעשות עבודה ותיקון מסוימים וייחודיים לה.

כשאדם פוגש בעצמו רגשות שליליים, עליו להבין שהתיקון הוא בנפשו ולא בחוץ. הזוהר מלמד שמקור הכעס הוא כבר בתחילת המפגש עם המעשה, שאז הכוונות היו זרות ובאו בעצת התודעה הגופנית, מדרגת הנפש חיה. הם הרצונות הארציים של עם הארץ.

הרגשה היא תוצאה ולא סיבה. את הסיבה יש לחפש בכוונה של המחשבה טרם המעשה. כוונה לא נכונה, לא זו בלבד שתוליד תוצאה שגויה, אלא גם את מה שהשיג עד כה, לא יצליח לשמור.

כדי לתקן ולהתקדם יש להתחיל בשלב ראשון לצאת מבית האסורים, ולבוא בענווה לביטול הרצון הפרטי שזו בחינת סור מרע, ורק לאחר מכן ניתן לגשת לשער המלך ע"י בחינת עשה טוב. בכל פעולה עליו לכוון ליבו לשם שמים.

אמר רבי יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מאין לנו? מבת שבע אם שלמה, שהכתוב מעיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, שהייתה ראויה להוליד אותו. משום שנוסד ממנה, מעניינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה. אז מה נגיד על דוד המלך שהוליד בנים שהיו לא בסדר, האם נגיד שדוד פגם במחשבה בזמן הזיווג. ואיפה נכנס נושא הבחירה, שמולו עומד טבעו של האדם.

אם ה׳ לא יבנה בית זה ליבו של האדם, אם לא תהיה עזרת השם בכוונה. לשווא נעמול, כמו שהיה בראשונה, בילד הראשון של דוד המלך, שעמלנו לשווא. שבגלל החטא הזה, שלא כיוונתי בכוונה השלמה, הוא מת. ואני, יש לי להיגרש מירושלים, ע"י אבשלום בני.

מכאן למדנו, כל המתכוון באותה שעה של החיבור לשם שמיים, יוצא ממנו בן נעלה. ומאין לנו? משמואל, שאימו התכוונה עליו תמיד לשם שמיים שכתוב בחנה, ונתתיו להשם, ועוד אמרה חנה לעלי הכהן, לבן הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, שלמה, מכאן יהיה נועד למו אל. כלומר, נתון לאל. דוד בשעת התשמיש התכוון ששלמה יהיה משמש את השם.

בראשית זוהר חדש קנז - קנט שעור 53

תוצֵא הארץ נפש חיה

מגדיר אמת, כל שאינו מהרהר באישה אחרת ויש לו אמת עם אשתו. כלומר שאינו בא לקשר בתום לב ומהרהר ברצון אחר. מפגש כזה עם המציאות, בו שולט הרצון הפרטי, בו שולטת הנפש חיה, מוליד בנים, היינו הבנות שגויות.

למשל במפגש עם עסקה או אדם אחר, באים עם רצונות שאינם אמיתיים, בהכרח התוצאה תהיה של כעס ותיסכול, ואינו מבין שאת הרצונות שלו עליו לתקן. כל סביבת העבודה בה נולד, באה לאפשר לרצונות, שהם חומרי גלם, לעבד אותם נכון ולהפוך למשפיע.

איפה הבחירה של הוולד, אם הוריו חלילה לא כיוונו לקדושה בעת הזיווג, אלא כאן בדיוק הנקודה שהוא מגיע ישר למקום בו אפשרי התיקון אותו הוא צריך. נשמה באה לעולם כדי לעשות עבודה ותיקון מסוימים וייחודיים לה.

כשאדם פוגש בעצמו רגשות שליליים, עליו להבין שהתיקון הוא בנפשו ולא בחוץ. הזוהר מלמד שמקור הכעס הוא כבר בתחילת המפגש עם המעשה, שאז הכוונות היו זרות ובאו בעצת התודעה הגופנית, מדרגת הנפש חיה. הם הרצונות הארציים של עם הארץ.

הרגשה היא תוצאה ולא סיבה. את הסיבה יש לחפש בכוונה של המחשבה טרם המעשה. כוונה לא נכונה, לא זו בלבד שתוליד תוצאה שגויה, אלא גם את מה שהשיג עד כה, לא יצליח לשמור.

כדי לתקן ולהתקדם יש להתחיל בשלב ראשון לצאת מבית האסורים, ולבוא בענווה לביטול הרצון הפרטי שזו בחינת סור מרע, ורק לאחר מכן ניתן לגשת לשער המלך ע"י בחינת עשה טוב. בכל פעולה עליו לכוון ליבו לשם שמים.

​​ 

תמד. רב הונא אמר, שיכוון ויקדש עצמו לשם שמיים. כמ"ש, אם ה׳ לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו היינו צריך את הקשר והרצון האלוקי כדי שמעשי האדם יהיו לתועלת. כלומר, אם אין הכוונה לשם שמיים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שווא עמלוּ בוניו בו, שמכניס באותו הוולד עמל של שווא.

ומהו עמל של שווא? זוהי נפש חיה היא הבחינה שנותנת הרגשת חַיּוּת, אך אין חַיּוּת זו מגיעה מנשמת החיים, התענוג בה מצד הגוף, שתכלה ותיכרת כהבל היוצא מהפה, שהוא שווא, ומשום שהוא מכניס אותו באותו הילד, הרי עמלו לשווא לכן כל תענוג שאינו בה מהמכור הנצחי, מהנפש האלוקית, הוא תענוג שהולך לריק.

תמה. אמר רבי יצחק, אמ"ת ראשי תיבות של הכתוב, אמת מארץ תצמח. מלמדנו, שבשעת החיבור, צריך להיות שם האמת והיושר בזמן שאדם משמש עם אשתו, או משמש בכלל, צריכה להיות שם אמת, תכף בשעה שהתהווה מארץ והתייסד, ולא אח"כ בשעה שכבר נתגבל ונעשה. שאמר רב הונא, כל בניין שאין בו יסוד אינו כלום. ויסוד, הוא שצריך האדם להתקדש בשעת החיבור. בניית האדם מתחילה בזיווג של הוריו.

תמו. רבי זירא אמר, פעם אחת הלכתי במדבר, ומצאתי ערבי אחד, שהטיל על כתפו משא של עשר סאה. והיה זקן. אמרתי לו, הכוח הזה צריך לעסוק בתורה. אמר, לא עשו אותי אבי ואימי בשביל לעסוק בתורה, אלא לשאת משאות אומר הערבי, זה הטבע שלי.

תמז. ממשיך הערבי לספר, כי אני שמעתי, שאבי, בשעה שעשה אותי, הייתה תשוקתו לבן, שיהיה לו כוח להביא תבואה מהשדה. ובעצה הזו החזיק והתפלל באותה שעה. וכבר אני זקן, מה אעשה. כך גם בעץ, שאם שותל עץ לימונים, לא מצפים שיגדל עץ תמר.

תמח. אמר רבי יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מאין לנו? מבת שבע אם שלמה, שהכתוב מעיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, שהייתה ראויה להוליד אותו. משום שנוסד ממנה, מעניינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה. כמ"ש, מה בְּרי ומה בר בטני. אז מה נגיד על דוד המלך שהוליד בנים שהיו לא בסדר, האם נגיד שדוד פגם במחשבה בזמן הזיווג. ואיפה נכנס נושא הבחירה, שמולו עומד טבעו של האדם.

תמט. אימו, נכון. אביו, מאין לנו, שהרהר בדבר טוב? משכתוב, שיר המעלות לשלמה, אם ה׳ לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו. האם שלמה אמר המזמור הזה? אמר רבי יהודה, דוד אמר אותו ברוח הקודש על שלמה. בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו.

אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת. עתה, אחֵר ייוולד לי, מהשמיים הוא בא. ואמר השיר הזה, והתכוון בו לשם שמיים. כמ"ש, שיר המעלות לשלמה. בשביל שלמה. כבר ברוח הקודש ראה את הנולד, וחשב על שלמה המלך בשעת הזיווג.

תנ. אמר, אם ה׳ לא יבנה בית זה ליבו של האדם, אם עזרתו של ה׳ לא תעזרני בכוונה השלמה שלי שיש לכוון לשם שמים, שווא עמלו בוניו בו אם לא תהיה עזרת השם בכוונה. לשווא נעמול, כמו שהיה בראשונה, בילד הראשון, שעמלנו לשווא. שבגלל החטא הזה, שלא כיוונתי בכוונה השלמה, הוא מת. ואני, יש לי להיגרש מירושלים, ע"י אבשלום בני.

ובעוד שאני אצא, אם ה׳ לא ישמור עיר, מכל אדם, שווא שקד שומר. שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והיה מה שהיה שאבשלום בא עליהן. ועכ"פ שווא שקַד שומר הנשים האלו לא יכלו לשמור הבית. ידע דוד המלך שאבשלום מחפש להזיקו וברח מירושלים, מפני שלא רצה להילחם עם בנו.

תנא. אמר רבי יהודה שיר המעלות לשלמה, נאמר בשביל שלמה, שהתכוון עליו דוד לשם שמיים, ואימו ג"כ התכוונה לשם שמיים, ויצא מהם שלמה. שכתוב בו, ויישב שלמה על כיסא ה׳ למלך. אמר רבי יצחק, לפיכך נקרא לְמוֹאל. מלמד ששניהם, דוד ובת שבע, התכוונו לְמוֹ אל. לפי השם יתברך.

תנב. מכאן למדנו, כל המתכוון באותה שעה של החיבור לשם שמיים, יוצא ממנו בן נעלה. ומאין לנו? משמואל, שאימו התכוונה עליו תמיד לשם שמיים שכתוב בחנה, ונתתיב להשם, ועוד אמרה חנה לעלי הכהן, לבן הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, שלמה, מכאן יהיה נועד למו אל. כלומר, נתון לאל. דוד בשעת התשמיש התכוון ששלמה יהיה משמש את השם.

תנג. אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ופגשתי בהר שבכפר קַרדוֹ. והיו האנשים שמחים בחלקם, ולנתי שם בליל שבת ומוצאי שבת. וראיתי את בעל מלוני, שהיה רוצה להיות עם אשתו, היה זה עומד מצד זה ומתפלל, והיא עמדה מצד האחר והתפללה. אמרתי להם, מהי תפילתכם בשעה זו?

תנד. אמרו לי, עונָה שלנו, להתחבר משבת לשבת, ואנו מתפללים תפילה לפני הקב"ה, שיהיה לנו בן שיעבוד עבודתו, בן ירא חטא, בן שיעשה מצוותיו, ולא יסור מתורתו לימין ולשמאל. אמרתי להם, יהי רצון שתינתן לכם בקשתכם, כי לשם שמיים עשיתם.

 

בראשית זוהר חדש קנד - קנו שעור 52

תוצֵא הארץ נפש חיה

דרגת נפש חיה, היא נפש ארצית שניתנה בכל בעל חי ואדם, ליהודי ישנה אפשרות לבחור ולפעול את נשמת החיים.

תכז. אמר רבי יהודה אם אין לעכו"ם אמונה, למה אנו רואים, שהולכים לאלילים שלהם, כשהם חיגרים ועיוורים ומלאים מכות ומחלות, והם מתרפאים? זה נעשה להם בהשגחה עליונה, כדי להאביד אותם מעוה"ב, כמ"ש, מַשְׂגיא לגויים ויְאבדם משגיא אומר מעלה ונותן להם כח ורפואה בעולם הזה ולאחר מכן מאבדם.

תכח. וכתוב, וחולָיִים רָעים ונאמנים איך אומר רעים ונאמנים. מהו נאמנים, הנוהג בייסורים? שעושים אמונה, כי כשמגיע הזמן, הם יוצאים מהאיש. כי הייסורים יש להם זמן קצוב. ולפעמים בהגיע הזמן של הייסורים לצאת, הם נמצאים אצל האלילים, שהם הולכים בחולְיָם לאלילים שלהם, וכיוון שהגיע זמן הייסורים לצאת, הם נרפאים. והם אומרים שהאלילים עשו להם את זה. יש כאן הטעיה בהבנת הכלים דעיגולים לבין הקו, בין התאווה האישית לעומת הערך העליון. מי שאינו משתוקק לפנימיות אלא לחיצוניות, נותנים לו תוצאות למאווים שלו, ואז נופל יותר ומצדיק עצמו. נותנים לו הרגש של אמונה תפלה שהכן משפיעה. הם נרפאים מרופאי אלילים, אז זו לא אמונה אמיתית שאין לה בסיס. אמונה אמיתית מסתמכת על האמונה הראשונית בבורא יתברך, בתורה, ובעם ישראל. כל אמונה אחרת תפלה. על האדם לבודק האם האמונה שלו קשורה לדברים אמיתיים.

תכט. אמר רבי יוחנן, פעם אחת סיפר יהודי אחד, שהיו לו מחלות רבות ולא נרפא. וראה ערבִיים, שהיו הולכים במחלתם לאליליהם, ונרפאו. אמר, אלך לשם, אע"פ שאסור, אלך לראות מה הוא.

תל. והלך לשם, ונכנס ביניהם, ולן שם בין האנשים שהיו נגועים וחולים. כולם נרדמו, והוא לא ישן. עד שראה שטן אחד, שהיה הולך ביניהם וכלי רפואה בידו, והיה שׂם על כל אחד, והוא נרפא. עבר עליו ולא נתן עליו הרפואה. אמר לו, אדוני, הרי אני מהחולים, תן עליי הרפואה.

תלא. אמר לו, לא כאלה חֵלק יעקב לך יש נשמה אחרת. אל לך להסתכל על מבחן התוצאה החיצוני לא קובע, וכך כל אלו שלכאורה מקבלים השכר בעולם הזה, זה אינו סימן שזו תוצאה מוצלחת. כי הם נמסרו לי להאביד אותם מהעוה"ב, אבל בניו של יעקב, אינם כאלו. ומשום מה? על שום הכתוב, כי יוצר הכול הוא. כמו שהיוצר מחריב ובונה, אף הקב"ה מכה ורופא, מחריב ובונה.

יצא אותו האיש וסיפר המעשה. אמר רבי יוחנן ברוך הרחמן, ששלח אותו לשם לראות את זה ולשמוע זה מפיו. מלמד כאן על ההבדל בין נפש הגוי לנפש היהודי.

תלב. אמר רבי יצחק אמר רבי אחא, כתוב, ונִשמת שד"י תבינֵם. כי הנשמה של היהודי החי חיי נשמה מביאה את האדם להכיר את קונו, ולהכניס אותו בתורה ובמע"ט. ואשריהם אותם שנכנסים בדרך התורה, בדרך הנשמה שהתורה היא דרך הנשמה, שבזכותה יזכו לחיי העוה"ב ולמעלת הקדושים. ליהודי יש בחירה בין נשמת חיים בדרך תורה, או חלילה בנפש הגופנית. ההשתוקקות היא אמצעי ולא מטרה.

תלג. אמר רבי יצחק אמר רבי אחא, כל העוסק בתורה קונה הנשמה מעצמו. הבא להיטהר עוזרים לו הוא המוכן לוותר על גאוותו. אוי להם לרשעים, הנדבקים בכוח האדמה בעוצמה וכח הגוף, וכל שמעניין אותם הם תענוגות הגוף, שנקראת נפש חיה הנבראת מהאדמה, שבגללה הם כָּלים לעולם ולעולמי עולמים.

תלד. שאר רבי דוסתאי את ר אליעזר, אמר לו, אותה נפש חיה, מה נעשה ממנה לעוה"ב? אמר לו רבי אליעזר אמור, מה נעשה ממנה תמיד? מה תפקידה בעולם

תלה. אמר רבי בא, כתוב, הִיכרֵת תיכרת הנפש ההיא נפש חיה בדומה כהבל היוצא מפי האדם, שאינו יכול להעלות אותו למעלה, אפילו כמלוא עיניו, ומיד יִכלה אדם שמדבר מהבלי העולם, מיד נעלמים הדברים ואין להם ערך. כך היא אותה הנפש החיה, כאותו ההבל שנכרת מְהרה מהפה. ותכלה, ואינה נראית בעולם, והייתה כלא הייתה. זוהי מיתת כָּרֵת שנאמרה על הנפש מכאן שעונש כרת אומר שאדם לכאורה חי חיי נפש חיה.

תלו. והרי למדנו, נפשותיהם של רשעים הן המזיקות בעולם. המזיקות לבעליהם, ומונעות כוח הנשמה מעבודת בוראם, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה וכלתה עם הגוף. ועוד, אמר רבי אחא, לא כך למדנו, אלא שנפשותיהם של רשעים כשיוצאות מהגוף, הן המזיקות שבעולם מצד אחד אומר שנפש החיה מתפוגגת עם הגוף, ומצד שני הם מסתובבות ומזיקות לעולם.

תלז. שואל רבי יוסי, הרי למדנו הנזק הן עושות בעודן בגוף, אלא כשיוצאות מהגוף נמצא הנזק. ונראה בעוד הנפש חיה נמצאת בגוף היא נותנת תענוגות רגעיים, ובהפרדה מהגוף אז ניראה הנזק שעושה, שנראה שלא פעל את הנפש האלוקית, איך אותה הנפש הזיקה לגוף, והכול תמהים עליהן, איך אותן הנפשות הן המזיקות שבעולם, על שהן דבקות בבני אדם ומחטיאות אותם. כאשר אדם פועל את הנפש חיה כדי למלא תאוותיו הגשמיים, הוא גורם נזק שלא נראה, ורק לאחר הפטירה הנשמה בצער מהנזק של עבודה לריק, ועל שהמית עצמו. כל הנאה גופנית פסולה פוגמת את הנשמה.

תלח. אמר רבי יהודה בן יעקב, האם אנשי הדור, האם רובם נעשו באו לעולם בכשרות בקדושה? כתוב, והתקדִשתם והייתם קדושים. מלמד שאדם צריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

תלט. שואל, איזו קדושה שייכת כאן? אמר רבי יהודה בן יעקב, שלא יעשו פריצוּת וחציפות שכל מה שמעניין אותם זה הנאת גופם, ולא לשֵׁם זנוּת כבהמות, כי הבהמות אינן עושות אלא לשם זה רק להנאת הנפש החיה. שלא יאמר אדם שהוא נקי ברוחניות אבל הצד השני לא, אלא חפש את הקדושה באיש ובאישה.

תמ. כי למדנו, כל הבועל לשם זנות, או לשם פריצות וחציפות, ואינו שומר את עצמו מאותם הדברים הצריכים להישמר, אז אותו העובּר שייוולד, יהיה פרוץ חצוף זונֶה ורשע, ואינו בכלל זרע אמת. מה אשם העובר, אלא זו נשמה של רשע שבא לתקן בדיוק את המקום הזה. בקבלה בן הוא בחינת הבנה שכלית, וכאן מלמד שלא תיוולד הבנה נכונה ממחשבות והרהורים לפרטיות.

תמא. וכל הבועל לשם מצווה, ומקדש עצמו, ומכוון ליבו לשמיים, יהיו לו בנים טובים צדיקים חסידים יראי שמיים וקדושים. כמ"ש, והתקדשתם והייתם קדושים.

תמב. אמר רבי יהודה, הרשעים, משום שאינם מולידים אלא רק לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה נפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה כל מה שמעניין אותם בחיים אלו תאוות הגוף, ויש להימנע מקשר עם אנשים כאלו. כשיש תאווה גופנית, יש להשתמש בה בקדושה.

תמג. אבל הצדיקים היודעים לקדש עצמם, כתוב בהם, ואנוכי נטעתיךְ שׂורק כולו זרע אמת. מהי אמת? כל שאינו מהרהר באישה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו.

/