דרושה זהירות מאחר והמלכות דורשת את דינה. כשאדם בנפשו אינו מתנהג כראוי עם תלמידי חכמים, הכוהנים, מידת החסד, ובא להרוג את הצד המשמש את המלך בליבו, הדבר ממית אותו.
יוצא מכך שהאדם עצמו מסיר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו. המלכות היא השופטת את האדם. זהו הרצון שהוא בחינת אופן מרכבותיו, דהיינו הרצון שצריך לחבר את הלב לראש, את הנברא לבורא, את הפרטי ליחד. הסרת רצון זה של מדרגת החסד, נראית לכאורה בתחילה כאילו קיבל תענוג, אך בכך דן הוא את עצמו לרע. כפי שהרג שאול את כוהני נוב, והביא את הצרה שסנחריב הרג בעם.
אין האדם מבין את החשבונות של מעלה. כל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו, לכן על הפוגם בתכונות הטובות שלו לעבודת השם – לחזור בתשובה. אין לדחות את התשובה, אלא להשתדל באופן תדיר לבחור בסביבה שתאפשר אווירת נפש של קדושה, ולאפשר לתלמיד החכם שבנפש לחדש ולחזק את הקשר עם מידת ההשפעה. וכמובן שיש לתמוך בתלמידי חכמים שהם הם המחזיקים את העולם, שזהו סימן חיצוני שצריך להפעים גם את נפש האדם, לתמוך בתכונות הכהנים שבנפשו.
מי שהולך בדרך הפרטיות במקום עם הכלל, מאפשרים לו לעשות כך, יוצא שהוא דן את עצמו להישפט מחוץ לכלל. וכאשר יצטרך הגאוותן האנוכי את עזרת היחד, הכלל לא יהיה שם עבורו.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח לא-לג
1. מדוע אמרו מצרים אנוסה מפני ישראל? ומה היא שרפה באש?
2. מה התנאי שעשה הקב"ה עם הים? ומיהו הים?
3. כתוב הים ראה וינוס מה ראה הים? ומדוע מה שראה מכריח את מציאות נסיגתו עכשיו?
4. עם מה הסכים רבי יוסי עם רבי חייא באות קיא?
5. מה החידוש שאמר אותו אדם שפגשו רבי חייא ורבי יוסי?
בְּשַׁלַּח לא-לג
וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו
שִׂמְחָה שֶׁל קְדוֹשָׁה מֶנָצַחת אֶת הַקְלִיפָּה.
על האדם לפעול ולראות בשמחה שבאה מבינה, כוח השפעה עיקרי לניצחון על הקליפה. רק דרך בינה ניתן לחוכמה/לשפע להתפשט כראוי.
דרך האמת היא לעשות הבדלה: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב – לא נותן גישה לאומות העולם לכלי הקדושה. כך על האדם להבדיל תענוג שהוא מקבל בלימוד התורה, מעיסוקי חול. השאיפה היא שכלל האנושות תגיע כבר לאהבת השם. רוצה האדם שכל החלקים שבו יגיעו לכך, אך אין הדבר אפשרי בזמן תיקון. שלב ההבדלה בא בכדי לשמר את הקיים, ובהדרגה להתחיל בשכלול ולהתחבר לכוחות הגויים שבנפש, תוך מדידה כמה ניתן להתגבר על רצונות אלו ולצרפם בקצב שלא פוגע בקדושה.
יש לעשות הבדלה בנפש בין רצונות הקדושה לאחרים, ולבא לתקנם בצנעה, בהדרגה בלי לפגוע בקדושה.
כאשר ה' מסיר את אֹפַן מצרים, דהיינו מסיר את הקו האמצעי, אז צד הדין פועל במצרים ועל כל אומות העולם שמצרים היא השורש שלהן. השפע והקדושה מתקבלים רק בקו אמצעי, במלכות שהתכללה בבינה, ומשם יכולה הקליפה לינוק כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, דהיינו מושכים לכלים לא נכונים.
אין לקליפה כוח כשלעצמה, אלא כשהפרי קיים.
קיא) בשעה שרצה הקב"ה להעביר המוניו של פרעה למטה, העביר תחילה אותו הכוח שלהם למעלה. העביר והסיר אותו מקום הקדוש העליון, נקודת המלכות הממותקת בבינה, המתוקן בחיה הקדושה, שהייתה מנהיגה לכל אלו המרכבות של שר מצרים למעלה. כי כל המרכבות ברשותה היא, ואפילו דס"א. כיוון שזו הסתלקה, כל המחנות והמרכבות לא יכלו לנהוג. וכיוון שלא יכלו, הוסר הממונה של מצרים מממשלתו, והעבירו אותו באש דולק. ואז הוסר ממשלת מצרים. וע"כ אמרו, אנוסה מפני בני ישראל. מה הטעם? משום שראו את הממונה של מצרים שנשרף באש.
קיב) רבי יצחק אמר: בשעה שקרבו ישראל אל הים, קרא הקב"ה לשר הממונה על הים, אמר לו בשעה שעשיתי את העולם, פקדתי אותך על הים, ויש לי תנאי עם הים, שיבקעו מימיו לפני בני. עתה הגיע הזמן שיעברו בני בתוך הים. ואח"כ כתוב: וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מהו לאיתנו? לתנאו שהיה לו עם הקב"ה כשברא את העולם. כי לאיתנו הוא אותיות לתנאו. בנפש הים הוא מקום חומרי הגלם לעבודה, בקיעת הים הוא בחינת צמצום ב'
קיג) והיו ישראל שורים על הים. וישראל היו רואים גלי הים עולים ויורדים. נשאו עיניהם, וראו פרעה והמונו, יָיראו וצעקו. כתוב: הים ראה. מה ראה הים? ארונו של יוסף ראה וברח מלפניו, משום שכתוב ביוסף, ויָנוֹס וייצא החוצה. וע"כ בזכות הזה הים ראה וינוֹס. וכתוב: וַיָסַר את אופן מרכבותיו, ויאמר מצרים אָנוּסָה מפני ישראל. משום שראו את ארץ מצרים כאילו היא נשרפת באש. אז אמרו, אנוסה מפני בני ישראל.
בחינת הים ראתה את ארון יוסף, שברח מאשת פוטיפר, דהיינו ברח מהרצון לקבל תענוג אסור – ובזכות זה נס הים. נפש האדם מורכבת, וכל פעולה משפיעה עליה גם לאחר זמן, שהרי אין העדר ברוחניות. לכן ברגע האמת, הישג נפשי צף ומאפשר לאדם להתמודד עם דאגות שעולות.
קיד) רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים במדבר, אמר רבי חייא:כאשר הקב"ה רוצה להעביר ממשלה בארץ, אינו עושה עד שמעביר הממשלה שלה ברקיע. ואינו מעביר הממשלה ברקיע, עד שממנה אחר במקומה, מטעם, שלא יחסר השימוש שלהם ברקיע. כדי לקיים מה שכתוב: ולמי שירצה יִתְנֶנָה. בהתאם להתפתחות לקראת השלמת מחשבת הבריאה, מחליף ה' שר/ראש בעליונים בהתאם לנצרך.
קטו) יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ. כשרוצה הקב"ה לשבֵר כוח העמים עכו"ם, מגביר דינו עליהם ומשבר אותם, ומעביר מלפניו הממשלה שלהם. ה' מעכב תהליך של החלפת צד הדין, כאשר יש צורך לאתגר את ישראל, את האדם להתעורר לתשובה.
קטז) אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. מהו, אשר תנה הודך? הוא הנהר העמוק מכל, בינה, ודוד התפלל תפילתו להמשיך ממנו על השמים, ז"א. וזהו אשר, שהוא שם הבינה, כמ"ש: אהיה אשר אהיה. אשר היא בחינת בינה, ומבקשים מה' שייתן לנו כוח השפעה זה, שאין באפשרותנו ללא עזרתו יתברך.
קיז) בשעה שנהר הזה, העמוק מכל, בינה, נמשך ויוצא על השמים, ז"א, אז הכול בשמחה, והמטרוניתא, מלכות, מתעטרת במלך, ז"א, וכל העולמות כולם הם בשמחה, וממשלת העמים עכו"ם הוסרה מפני המטרוניתא, ואז זוקפים ראשים כל מי שנאחז בה.
קיח בינתיים ראו אדם אחד בא ומשא לפניו. אמר רבי חייא נלך, אולי אדם זה עכו"ם הוא, או עם הארץ, ואסור להשתתף עמו בדרך. אמר רבי יוסי: נשב כאן ונראה אולי אדם גדול הוא.מחלוקת פנימית בשאלה האם יש לפגוש בס"א לפני שבוחנים את כוחה.
קיט בתוך כך עבר לפניהם ואמר להם: במקום המעבר הזה של סכנה שאני מפחד ללכת יחידי, ואני יודע דרך אחר, ונסור מדרך זה, ואני בקשתי לומר לכם, ולא אחטא בכם, ולא אעבור על הכתוב: לפני עיור לא תתן מכשול, ואתם כעורים בדרך הזה, ולא תסתכנו בעצמכם. אמר רבי יוסי: ברוך הרחמן שחכינו כאן, והתחברו עמו. אמר להם לא תדברו כלום כאן עד שנעבור מזה, סרו בדרך אחר.
קכ אחר שיצאו ממקום ההוא, אמר להם: בדרך ההוא המסוכן, היו הולכים פעם אחת כהן אחד חכם, וכהן אחד עם הארץ עמו. קם עליו כהן עם הארץ והרגו. מיום ההוא כל מי שעובר במקום ההוא, מסתכן בעצמו, ומתחברים שם שודדי הרים, הורגים ומקפחים בני אדם. ואלו היודעים מזה אינם עוברים שם, ומבקש הקב"ה את דם הכהן ההוא בכל יום.
קכא) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע (מדרגת החסד) בַּת עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה. כנ"י, מלכות, מכונה אלישבע, ע"ש שבע ספירות שבה. שאהרון הוא השושבין שלה, לתקן ביתה ולשמש אותה, ולהביאה אל המלך, ז"א, להתחבר יחד. מכאן ולהלאה, כל כהן המשמש במקדש, הוא שושבין של המלכות, כמו אהרון. מלמד אותם שבדרך שאינה דרך תורה, גם הכהן נכשל והולך לעבודה זרה למרות שלא התכוון לכך. לכן על האדם להישמר לא להרוג את רצונות הקדושה, הכוהנים האמיתיים שבנפשו. הבחינה העצמית היא בדיקה האם הדרך שנבחרת מביאה לאהבה עצמית או לאהבת השם.
על האדם לפעול בשמחה שבאה מבינה, זהו כוח השפעה עיקרי לניצחון על הקליפה. רק דרך בינה ניתן לחוכמה/לשפע להתפשט כראוי.
דרך האמת היא לעשות הבדלה: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב – לא נותן גישה לאומות העולם לכלי הקדושה. כך על האדם להבדיל תענוג שהוא מקבל בלימוד התורה, מעיסוקי חול. השאיפה היא שכלל האנושות תגיע כבר לאהבת השם. האדם רוצה שכל החלקים שבו יגיעו לכך, אך אין הדבר אפשרי בזמן תיקון. שלב ההבדלה בא בכדי לשמר את הקיים, ובהדרגה להתחיל בשכלול ולהתחבר לכוחות הגויים שבנפש, תוך מדידה כמה ניתן להתגבר על רצונות אלו ולצרפם בקצב שלא פוגע בקדושה.
יש לעשות הבדלה בנפש בין רצונות הקדושה לאחרים, ולבא לתקנם בצנעה, בהדרגה בלי לפגוע בקדושה.
כאשר ה' מסיר את אֹפַן מצרים, דהיינו מסיר את הקו האמצעי, אז צד הדין פועל במצרים ועל כל אומות העולם שמצרים היא השורש שלהן. השפע והקדושה מתקבלים רק בקו אמצעי, במלכות שהתכללה בבינה, ומשם יכולה הקליפה לינוק כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, דהיינו מושכים לכלים לא נכונים.
לס"א אין לה קיום מעצמה, אלא ניזונת מהקדושה. כאשר הסיר ה' את האֹפַן המחבר בין הדין לרחמים, נשארו קליפות מצרים ללא חיוּת, עם מידת הדין בלבד שעשתה בהם פרעות.
יש מצב נפשי שהים קפוא – האני של האדם, למרות שיש בו שכל וחוכמה, הוא מרגיש תקוע מפאת חוסר חסדים. בתחילה ע"י מנעולא שרואה שלא ניתן לקבל, ולאחר מכן במפתחא – רק דרך קו אמצעי (הלוויתן), עם מידת ההשפעה. כוח הקו האמצעי מזיז את האדם, מוציא אותו מהקיפאון. קו זה הוא מקום היחד, הכלל.
לעם ישראל תפקיד מרכזי במסוגלות לפעול בקו אמצעי, הוא מרכז החיוּת של כל העולם, וכאשר מתנהג הוא בקדושה, כל העולם נוטה לקדושה. ככול שעם ישראל נאחזים יותר במידת האמת, מידת הרחמים שולטת ומידת הדין יורדת.
רק הנבדלות מאומות העולם מאפשרת לנו לעשות את העבודה, שלעתיד לבוא כולם יוכלו לקבל דרך הקו האמצעי. יעקב חלק נחלתו, קו אמצעי, וקבלת התורה היא הביטוי שהעם יונק מקו אמצעי.
קא) וכל האוניות אינן זזות ממקומן, ואינן עולות ויורדות, חוץ מאותה שעה, שבא מנהיג אחד של הים, וידע להשלים את רוח הסערה של הים. וכיוון שעולה זה על הים, הוא נח מזעפו, ומנוחה נמצאת. ואז כל האוניות הולכות בדרך הישר, ואינן סרות לימין ולשמאל כמ"ש: שם אוניות יְהַלֵכוּן לוויתן זה יצרת לשחק בו. זהו יסוד דז"א, קו האמצעי. וכל דגי הים מתקבצים למקומם, וכל החיות שמחים עליו, וחיות השדה העליון שמחים כמ"ש: וכל חיות השדה ישחקו שם.
רוח סערה שבא בים והאוניות עולות ויורדות, זה כבר התחלת תיקון. כי בעת הדינים, נעשה הים קפוא (חוכמה בלי חסדים, לא ניתן להשתמש בה). כי בשעת הדינים קופא הים, והאוניות שבו אינן יכולות לזוז ממקומן. חוץ מאותה שעה, שבא מנהיג אחד(הלוויתן) של הים, קו האמצעי, שמעלה המסך דחיריק, אז מתגלה תחילה אותו רוח סערה, מלכות דמדה"ד, שאז האוניות עולות ויורדות. ואח"כ ממתיק אותה במדה"ר, עד שראויה לקבל אור. שידע להמתיקו במדה"ר, ואז כל האוניות הולכות בדרך הישר, ואינן סרות לימין ולשמאל שאז מייחד הקווים ימין ושמאל זה בזה בדרך קו האמצעי.
קב) כעין של מעלה בחג"ת דז"א, יש למטה בנה"י (מקום המלכות) דז"א. וכעין של מטה יש בים התחתון, במלכות. ועוד, כעין של מעלה בחג"ת דז"א יש בים העליון, בבינה. וכעין של מעלה יש למטה בנה"י דז"א. וכעין של מטה יש בים התחתון, מלכות. כמו שיש קו אמצעי למעלה בחג"ת, כך יש גם בנה"י. וכן גרסה נוספת חד מתלת נפקי ותלת נפקי מחד.
קג) הגוף של ים העליון, בינה, האורך והרוחב שלו, הראש והזרועות, והגוף, הכול כמו שצריך, וכולם בשמו נקרא. וכעין זה בים שלמטה, המלכות, יש ג"כ ראש של הים וזרועות של הים והגוף של הים. וכעין של מעלה בחג"ת דז"א, שכמו שיש בז"א ד' גלגלי המרכבה, חג"ת דז"א והנוקבא, כן הם נכללים בים העליון בבינה. וחג"ת אשר שם, מכונים זרועות, חו"ג, וגוף ת"ת, וג"ר ראש.
קד) זבולון לחוף ימים ישכון, ויַרכָתו על צידון. והרי ים אחד היה בנחלתו ולמה אומר לחוף ימים? חוף ימים הוא כמ"ש: יוצאי ירך יעקב, כי זבולון שוֹק הימין של הגוף היה, נצח, וע"כ כתוב: וירכתו. וים כנרת היה בנחלתו. ומכאן נמצא חילזון לתכלת. מצד זבולון שהוא שוק ימין, בחינת נצח, בחינת שמים, תכלת.
קה) כמה מרכבות על מרכבות נמצאים, וגלגלי המרכבה רצים במהירות, וסומכי המרכבה אינם מתעכבים מנסוע עליהם. המרכבה של הממונה על מצרים לא נמצא שהיא מרכבה שלמה כי כתוב: וַיָסַר את אופַן מרכבותיו. כמה מרכבות היו, שהיו נוסעות על סומך גלגל אחד, שנתמנה עליהם, כיוון שזה הוסר משליטתו, כל המרכבות עברו משליטתם ולא נסעו. אז כולם שלמטה בעוה"ז, עברו משליטתם. שכתוב: על מצרים ועל פרעה ועל הבוטחים בו. ושנאמר, כמה מרכבות היו, שהיו נוסעות על סומך גלגל אחד, כלומר, על אופן אחד, נקודת המלכות המתוקנת במדה"ר, שזולתה לא היו ראויים לקבלת אור. כי אחר שהוסר התיקון של מלכות הממותקת במדה"ר, כל המרכבות עברו משליטתם ולא נסעו, שכבר אינם ראויים לקבלת אור, וע"כ הוסרה השליטה שלהם, וע"כ ולא יכלו לנסוע. האופן המתוקן הוא של מלכות הכלולה בבינה. כאשר מוסר האופן שמאפשר את ההארה נשאר הדין. למצרים היה כוח יניקה של קדושה, מאחר ושלטו על ישראל, וכאשר הוסרה שליטתם על ישראל, נשארו מצודה ריקה.
קו) ובזמן ההוא ממשלת מצרים הייתה מושלת על כל שאר העמים, כיוון שנשבר הכוח של המצרים, הכוח של מלכות הממותקת, שממנה ינקו המצרים כל הכוח שלהם. נשבר הכוח של שאר העמים שכתוב: אז נבהלו אלופי אדום. וכתוב: שָמעו עמים יִרְגָזון. משום שכולם היו נאחזים בעבודת מצרים, ונאחזים במצרים שיושיעו להם. ובזמן ההוא ביקשו כולם עזרה ממצרים להתחזק. וע"כ כיוון ששמעו הגבורות שעשה הקב"ה במצרים, רפו ידיהם ולא יכלו לעמוד, וכולם הזדעזעו ונשברו משליטתם.
מצרים היא בחינת אב הקליפות, וכשנשברה, נשברו כולם.
קז) ודאי, כשנשבר הכוח שלהם למעלה, ונשבר הכוח של כל אלו הנאחזים בו, כי כיוון שנשבר הכוח של כולם למעלה, נשברו כל אלו שלמטה, משום הכוח ההוא שנשבר תחילה. ומשום זה, וַיָסַר את אופן מרכבותיו. כלומר, הכוח של מעלה. ויְנַהֲגֵהוּ בכבדות. כי כשזה נשבר, לא היו הולכים.
קח) כי לא כתוב: ויסר את אופני מרכבותיו, או אופן מרכבתו. שניהם בלשון רבים או שניהם בלשון יחיד. אלא כתוב: ויסר את אופן מרכבותיו, שאופן הוא בלשון יחיד, ומרכבותיו בלשון רבים, משום שאופן הוא הכוח, שכולם היו מתדבקים בו. וע"כ נאמר בלשון יחיד.
קט) אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה רצה בהם להתדבק בהם, ולהיות להם חלק, והם יהיו חלקו כמ"ש: ובו תדבקון וכתוב: ואתם הדבקים בה' אלקיכם. בה' ממש וכתוב: כי יעקב בחר לו יה. וכתוב: כי חֵלק ה' עַמו יעקב חבל נחלתו, שהוציאם מזרע קודש, להיות חלקו. משא"כ הס"א ואוה"ע, אין להם שום אחיזה בז"א. וע"כ נתן להם תורה הקדושה העליונה, שהייתה גנוזה שני אלפים שנה מטרם שנברא העולם. ובשביל אהבתו נתן אותה לישראל ללכת אחריה ולהידבק בה.
קי) כל המחנות של מעלה וכל המרכבות, כולם אחוזים זה בזה מדרגות במדרגות, אלו העליונים ואלו התחתונים קשורים יחד כמ"ש: זה הים גדול. והחיה הקדושה עליהם, הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, המקבלת מג' חיות דז"א, והיא חיה הרביעית, שהכול מקבלים ממנה. אפילו המרכבות דס"א ואוה"ע. וכל ההמון והמחנות כולם נוסעים תחת ידה, על פיה יסעו ועל פיה יחנו. בעת שהיא נוסעת, כולם נוסעים. משום שכולם אחוזים בה.
מרכבה היא בחינה שמסיעה ומקשרת את האדם לעולמות העליונים.
ה' מנהיג וקובע את חוקי העולם, ולא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. שלשת היסודות עליהם מושתת העולם: א' חסד ואמונה בהשם שהוא טוב ומטיב (אברהם). ב' שתל בעולם רצון לקבל קבוע (יצחק). ג' קבלת האור והשפע מתקבלים רק בקו אמצעי שאינו מת לעולם (יעקב). קו אמצעי המחבר בהליכה מעל הדעת בין תפיסת הבורא שהוא טוב ומטיב, לבין הרצון לקבל. אין מדברים כאן על בני אדם אלא על מדרגות רוחניות.
יש באדם שני צדדים, אחד שהתכלל בהשפעה והוא זה שיכול לקבל את האור, וצד דין שבא לבטא את הגבולות והמסגרת שניתן לקבל. מנעולא אומרת איפה לא, והמפתחא איפה כן.
הרוצה שלמור על דרך האמת, צריך שמידת הדין לא תתגלה, ע"י שמירת המלכות – האני שלו, דבוק לעץ החיים, לבינה. מפני שהרי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. רק הקשר לשלוש האמונות הראשוניות מאפשר הנהגה ראויה. לכן יבחן האדם האם האני שלו קשור לאמונה, מעל הדעת, שאז יוכל להוליך עצמו לקדושה. כאשר הלב קשור למוח אמוני, ומקבל את ההארה רק דרך ל"ב נתיבות החוכמה, דהיינו דרך ההשפעה, יוכל להצליח. ניסיון לחיבור הלב למוח מדעי, דהיינו שבודק מה יצא לי מזה, יוביל בהכרח לכישלון. שאיפה לרצון גשמי של העולם הזה, התייחסות למצבים שהם חד פעמיים, ממיתה את האדם.
מחשבה אמונית וחיבור אליה מגובה בהתנהגות בפועל, מבטיחים את הנצחיות, של מתן צורה נכונה למצבים. הַשְּׁאֵלָה הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב דֶּרֶך הַנְּשָׁמָה אוֹ דֶּרֶך הַגּוּף.
שאלות לחזרה ושינון בשלח כה-כז
1. מי הם ג' יסודית האמונה? וכיצד השתית הקב"ה את ממשלתו דרכם?
2. מה הכוונה שמצד אחד כ' יעקב לא מת ומצד שני שכן מת?
3. מה היחס בין המובאה "ויסר אופן מרכבותיו" למובאה שדרכה מסביר רשב"י "וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות"?
4. מהו שעפ"י המלכות תסענה כל המרכבות ועל פיה תחנינה? מהן ב' הנהגותיה ומה קובע הנהגותיה?
5. מי הם האוניות העולות ויורדות בים? מהן הסערות ומהם הדגים ומהן מערות העפר?
בְּשַׁלַּח כה-כז
וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו
מרכבה היא בחינה שמסיעה ומקשרת את האדם לעולמות העליונים.
צה) רבי שמעון פתח: וָאֵרֶא החיות, והנה אופַן אחד בארץ אצל החיות. הקב"ה מראה בכל דבר את הממשלה שלו, וממשלתו לא תסור לעולם ולעולמי עולמים. ה' מנהיג וקובע את חוקי העולם, ולא כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. שלשת היסודות עליהם מושתת העולם: א' חסד ואמונה בהשם שהוא טוב ומטיב (אברהם). ב' שתל בעולם רצון לקבל קבוע (יצחק). ג' קבלת האור והשפע מתקבלים רק בקו אמצעי שאינו מת לעולם (יעקב). קו אמצעי המחבר בהליכה מעל הדעת בין תפיסת הבורא שהוא טוב ומטיב, לבין הרצון לקבל. אין מדברים כאן על בני אדם אלא על מדרגות רוחניות.
צו) ועושה ממשלה באבות. לקח את אברהם וקיים בו את העולם כמ"ש: אלה תולדות 5D7שמים והארץ בְּהִבָּראם. אל תקרא בהבראם אלא באברהם, שבו נתקיימו שמים וארץ. לקח את יצחק ושתל בו את העולם, שיהיה קיים תמיד כמ"ש: ואת בריתי אקִים את יצחק. לקח את יעקב והושיבו לפניו, והשתעשע עימו והתפאר בו כמ"ש: ישראל אשר בך אתפאר.
צז) יעקב אחוז בעץ החיים, שאין בו מוות לעולם, שכל החיים השתכללו באילן הזה, והוא נותן חיים לכל אלו שהם נאחזים בו. ומשום זה, י%T7קב לא מת. ומתי מת? הוא בשעה שכתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה. המיטה, הוא כמ"ש: הנה מיטתו שֶׁלִשְׁלמה, שהיא המלכות. ומשום שבמיטה הזו כתוב: רגליה יורדות מוות, וע"כ כתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה, ואז, ויגווע וייאסף אל עמיו. אבל כל עוד שהיה נאחז בעה"ח, שהוא ז"א, לא מת. כי אין מיתה אלא מצד המלכות. ועשה הקב"ה את יעקב לבחיר האבות כמ"ש: יעקב אשר בחר%T7יך.
וארא החיות, והנה אופן אחד בארץ אצל החיות. איזה יחס יש לכתוב הזה עם הכתוב: וַיָסַר את אופן מרכבותיו? החיות הם בחג"ת דז"א עד החזה, והאופנים הם מחזה ולמטה בנה"י דז"א, ששם הנוקבא דז"א.
ובנוקבא דז"א יש ב' נקודות:
א. נקודה הממותקת בבינה, שהוא רחמים, נקראת מפתחא,
ב. נקודת מדה"ד דצ"א הבלתי ממותקת, נקראת מנעולא.
ומצד הנקודה השנייה אין המלכות ראויה לאור עליון, כי הצמצום רוכבת עליה (ועליה להתבטל מקבלת האור). וכל המוחין שמקבלת הוא רק בבחינת הנקודה הראשונה, הנקראת מפתחא (מלכות שהתכללה בבינה). ולפיכך נגנזה נקודה השנייה בתוך הראשונה, ונקודה הראשונה היא מגולה ושולטת. וע"י תיקון זה המלכות ראויה לקבל מוחין.
יש באדם שני צדדים, אחד שהתכלל בהשפעה והוא זה שיכול לקבל את האור, וצד דין שבא לבטא את הגבולות והמסגרת שניתן לקבל. מנעולא אומרת איפה לא, והמפתחא איפה כן.
ע"כ כ%QAוב: והנה אופן אחד בארץ אצל החיות. שאע"פ שיש ב' נקודות במלכות, כמ"ש: ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופַן (מנועלא) בתוך האופַן (מפתחא), שאופן דמנעולא גנוזה בתוך אופן דמפתחא, מ"מ משמש בה רק אופן אחד, שהוא מפתחא, ואופן שני אינו ניכר כלל. שבתיקון אופן דמפתחא תלויים כל המוחין דמלכות, ומכ"ש הס"א המקבלת ממנה. וכ5D7רצה לאבד את המצרים, הסיר את תיקון הזה כמ"ש: ויסר את אופן מרכבותיו.
המרכבה העליונה שהיא שורש כל המרכבות, חג"ת דז"א והמלכות, שמחזה ולמעלה דז"א. האבות הם המרכבה. ושנאמר, ועושה ממשלה באבות. שהבינה עשתה ממשלה בחג"ת דז"א, שהם רגלי המרכבה שלה. לקח את אברהם וקיים בו את העולם, כי אברהם, קו ימין, חסד דז"א, בו מתקיים העולם, שהוא המלכות. כי כל עוד שהחכמה שבה אינה מתלבשת בחסד דז"א, אין לה קיום. לקח את יצחק ושתל בו את העולם, כי יצחק, קו שמאל, גבורה דז"א שממנו נבנה המלכות, כי המלכות נבנה מקו שמאל דז"א. הרי שיצחק שתל אותה, ואברהם רק קיים אותה, שהלבישה בחסדים. לקח את יעקב והושיבו לפניו, באמצע, כי יעקב קו האמצעי, ת"ת דז"א, המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל, ומקיים הארת שניהם. ושנאמר, והשתעשע עימו, והתפאר בו, כי ולולא קו האמצעי לא היה אור בבינה. יעקב אחוז בעה"ח, כי עה"ח אחוז בבינה, ששם החיים, והוא נקרא עה"ח. ומשום זה יעקב לא מת, שאין אחיזה בו לס"א, אבל כשיתחבר עם הנוקבא, יש אחיזה בס"א מחמת הנוקבא שהתחברה עימו. בחינת קו אמצעי נצחית, ורק האחיזה שלו בנוקבה יכולה למות. ומתי מת? הוא בשעה שכתוב: ויאסוף רגליו אל המיטה, שהתחבר עם המלכות, ואז מת. משום שבמיטה הזו כתוב: רגליה יורדות מוות. כי מפרנסת הס"א, שהם מוות. שכל מה שיש לס"א מקבלים מן המלכות, הנוקבא דז"א.
ונתבאר ד' רגלי המרכבה העליונה, ב%T7נה, שהם חג"ת דז"א והנוקבא המקבלת מהם. והם נקראים ג"כ ד' חיות. וד' רגלי המרכבה התחתונה שמחזה ולמטה, הם נהי"מ, ונקראים אופנים, מחמת האופן בתוך האופן המתוקן בהם. כי כל החלק שלמטה מחזה דז"א שייכת לנוקבא, המתוקנת באופן. מרכבה עליונה – בינה, ממנה מקבלת הנוקבא. האופנים הם המלכויות. ברגע שמסירים את האופן שהוא תחת החזה מהמפתחא, נשאר הקשר למנעולא – לדין.
הרוצה שלמור על דרך האמת, צריך שמידת הדין לא תתגלה, ע"י שמירת המלכות – האני שלו, לעץ החיים, לבינה. מפני שהרי בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו. חָיַיב הָאָדָם לִשְׁמוֹר אֶת הַאֲנִי שֶׁלּוֹ קָשׁוּר לֶמִּידָת הַשְׁפָּעָה– לָעֵץ הַחַיִּים
רק הקשר לשלוש האמונות הראשוניות מאפשר הנהגה ראויה. לכן יבחן האדם האם האני שלו קשור לאמונה, מעל הדעת, שאז יוכל להוליך עצמו לקדושה. כאשר הלב קשור למוח אמוני, ומקבל את ההארה רק דרך ל"ב נתיבות החוכמה, דהיינו דרך ההשפעה, יוכל להצליח. ניסיון לחיבור הלב למוח מדעי, דהיינו שבודק מה יצא לי מזה, יוביל בהכרח לכישלון. שאיפה לרצון גשמי של העולם הזה, התייחסות למצבים שהם חד פעמיים, ממיתה את האדם. מחשבה אמונית וחיבור אליה מגובה בהתנהגות בפועל, מבטיחים את הנצחיות, של מתן צורה נכונה למצבים. הַשְּׁאֵלָה הַאִם אַתָּה חוֹשֵׁב דֶּרֶך הַנְּשָׁמָה אוֹ דֶּרֶך הַגּוּף.
צח) כל המחנות של מעלה, שנמשכות מד' מחנות שכינה, האופנים. וכל המרכבות כולן אחוזות אלו באלו, מדרגות במדרגות, העליונות ותחתונות משתלשלות זו מזו ונכללות זו בזו. וחיה קדושה עליהן, שהיא הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, ששם ד' חיות. והנוקבא היא חיה הד'. וכל ההמון והמחנות כולן נוסעות תחת ידה, תחת רשותה, על פיה תיסענה ועל פיה תחנינה. כי כל המרכבות והחיות והאופנים, אין להם אלא מה שמקבלים מחיה העליונה הזו.
צט) וזו היא חיה, שכל שאר החיות נאחזות בה. והשתלשלו ממנה כמה חיות לחיות, שהרבה חיות השתלשלו זה מזה, ונכללו מדרגות במדרגות. וכל העליונים והתחתונים הולכים ושטים בים, בנוקבא. העליונים נכללים בה, שמשפיעים לה, והתחתונים נכללים בה, שמקבלים ממנה כמ"ש: זה הים גדול ורחב ידיים.
ק) וכשהים (המלכות שבה ישנם חומרי הגלם, המצבים הבאים על האדם) מעלה גליו, הדינים, כל האוניות (האני של האדם) עולות ויורדות כמ"ש: יעלו שמים יירדו תהומות, וסערה נמצאת, ורוח חזק הולך עליו בחוזקה. ודגי (דאגות) הים מתפזרים לכל צד, אלו למזרח ואלו למערב, אלו לצפון ואלו לדרום. וכל בני העולם, שדגי הים האלו רואים רשימה עליהם מחמת חטאם, לוקחים אותם ובולעים אותם במערות (מצב הקטנות) העפר (הרצון לקבל).
כשהתחתונים חוטאים מתקלקל בשבילם התיקון של גניזת אופן בתוך האופן, ומתגלה המלכות דמדה"ד, שמצידה אין המלכות, הים ראויה לקבלת אורות. וע"כ האוניות שבים, שהם כמו המרכבות שביבשה, עולות ויורדות, וחושבות להישבר. ודגי הים, שהם המלאכים שבמלכות, שהיו מקושרים בד' רוחות, שהם חו"ג תו"מ, כיוון שנסתלק האור הזה, הותר הקשר הזה של חו"ג תו"מ, ומתפזרים כל אחד לצידו שנמשך משם. ובני העולם שקלקלו מעשיהם וגרמו את זה, שמחמת זה נרשם חטאם בהם, בולעים אותם במערות העפר, במלכות דמדה"ד. כי עפר היא שם המלכות, ומדה"ד שנגלה בה מכונה מערה.
לס"א אין לה קיום מעצמה, אלא ניזונת מהקדושה. כאשר הסיר ה' את האֹפַן המחבר בין הדין לרחמים, נשארו קליפות מצרים ללא חיוּת, עם מידת הדין בלבד שעשתה בהם פרעות.
יש מצב נפשי שהים קפוא – האני של האדם, למרות שיש בו שכל וחוכמה, הוא מרגיש תקוע מפאת חוסר חסדים. בתחילה ע"י מנעולא שרואה שלא ניתן לקבל, ולאחר מכן במפתחא – רק דרך קו אמצעי (הלוויתן), עם מידת ההשפעה. כוח הקו האמצעי מזיז את האדם, מוציא אותו מהקיפאון. קו זה הוא מקום היחד, הכלל.
לעם ישראל תפקיד מרכזי במסוגלות לפעול בקו אמצעי, הוא מרכז החיוּת של כל העולם, וכאשר מתנהג הוא בקדושה, כל העולם נוטה לקדושה. ככול שעם ישראל נאחזים יותר במידת האמת, מידת הרחמים שולטת ומידת הדין יורדת.
רק הנבדלות מאומות העולם מאפשרת לנו לעשות את העבודה, שלעתיד לבוא כולם יוכלו לקבל דרך הקו האמצעי. יעקב חלק נחלתו, קו אמצעי, וקבלת התורה היא הביטוי שהעם יונק מקו אמצעי.
עומד העם לפני הים, מצרים אחריהם וצועקים להשם להצילם. ישנם מצבים נפשיים בהם אין לראות את החיסרון ותיקונו, כפי שראוי בדרך, בזמן העבודה. כאן הבחינה היא של ים סוף, סוף של גמר תיקון, משיח. כאן התיקון שונה, זוהי בחינת שבת שאין לראות בה חסרונות ומצוקות, אלא שלמות. בזמן תיקון, בששת ימי המעשה יש לחפש אחר החסרונות ולתקן רצונות לא שלמים, אך כאן זוהי מלחמת השבת, התיקון בא מלמעלה.
ביהודי ישנם שורשי אמונה, כוח של שלמות, ומסוּגלות לקבל את המתנה, את השבת, את דרגת האהבה והקשר הנשמתי עם נותן המתנה. לכן מלחמה זו מנוהלת בשם הויה, שם הרחמים – יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם.
ע) רבי אבא פתח: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אוה"ע. ומתוך האהבה אליהם, קֵרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת, שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ושמחת כל. ושקול שבת כנגד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.
הקב"ה מתדבק בנשמה שיש בה השוואת צורה עמו יתברך. לכן הצד השווה בין האדם לבורא הוא הנשמה. וכך היחס בין ישראל לאומות העולם הוא כיחס בין הגוף לראש, בין הכלל לפרטים, ולכן עיקר הקשר של הקב"ה בעולם הוא דרך ישראל. כך ששת ימי השבוע הם הפרטים של הכלל, השבת.
עא) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד. עונג כל, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת, פירושו, שיזמין אותו, כמו שמזמינים אורח: בשולחן הערוך, בבית מסודר כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת, מבעוד יום (מצווה להוסיף מחול אל הקודש, להקדים בקבלת השבת), שיוסיף מֵחול על הקודש. לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, זהו יום הכיפורים, כי יום הכיפורים ושבת הם אחד. השפעה היא שמחה, וקבלת התענוג בא כתוצאה מהשמחה. שמחה באה על הרצון להשפיע הזכר, ותענוג בא גם על צד הנקבה.
על האדם לעשות בנפש שוני בין התכלית לבין הדרך. חוקי הדרך שונים מאשר במטרה. מצד האמת בשבת אין להניח תפילין, אלא שהפעולה בדרך חייבת להראות חיסרון, בתכלית בשבת חייבים לבטא שהכל כבר בשלמות. אי יצירת דברים חדשים בשבת מרגילה את הנפש שהתכלית שלמה ולא חסרה כלום. המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות, שאחר המעשים נמשכים הלבבות.
וכך אין לדבר דברי חולין בחול. אדם מזמין את השבת כיצד יכול להתעסק בדברי חול. כַּאֲשֶׁר מִתְּלוֹנֶנִים אֵין אַהֲבָה ! השבת מבטאת את התכלית את האהבה, ואין מקום לעסוק בה בחסרונות.
עב) מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. משום שמילה ההוא של חול שמדברים בשבת, עולה ומעוררת מילה של חול למעלה. ונפגם השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.
עג) מילה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת, אסור לו לעורר מילה של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך, אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.
עד) ובכל יום צריכים להַראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר. כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה. כך ראוי להתכונן כמו לפגישה חשובה, הכן דברי תורה וכדומה.
עה) כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההוא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זה מלמעלה, וזכותם עמד לפניו, ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל כמ"ש: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם. וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הויה, שהוא רחמים, שנאמר: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם. ואע"פ שהויה הוא רחמים והמלחמה הוא דין. זו מלחמה שבאה מצד הרחמים, היא הגבוהה ביותר, שמלחמה זו הייתה כנגד הגאולה וגמר תיקון, והמלחמה הייתה בשם הויה מתוך השלמות.
עו) רבי יוסי ורבי יהודה היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי: למדנו שהויה בכל מקום רחמים. ואע"פ שעושה מלחמות ועושה דין, דין ההוא הוא ברחמים. וכאן כתוב: הויה ילחם לכם, ולא נראה בדין ההוא רחמים כלל, שהרי כתוב: לא נשאר מהם עַד אחד.
עז) אמר לו דבר זה למדתי מרבי שמעון שאמר: שאפילו כאן היה דין ברחמים, כי כיסה עליהם הים ומתו, ואח"כ הוציאם הים. והקב"ה רצה בכבודם, ונקברו בארץ. ולא רצתה הארץ לקבלם, עד שהושיט לה הקב"ה ימִינו, וקיבלה אותם כמ"ש: נטיתָ ימינךָ (חסד) תִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. ומשום זה, היה דין הזה ברחמים. זהו חסד גדול לקבור את המת, הארץ יכולה להצמיח.
עח) וע"כ לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל דבר בעולם, מלמטה. כי אם היו מעוררים ישראל דבר מלמטה, לא היה מתעורר שם הרחמים, ולא נעשה הדין ברחמים. שכתוב: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. שלא תעוררו כלום, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כדי לעשות הדין ברחמים. וע"כ צריך שלא תעשו פגם ותעוררו דבר אחר. כלומר, דין בלי רחמים. כי התעוררות שלמטה, היה מפעיל רק דין בלבד. קשה לאדם לא להחזיק חיסרון כפי הנצרך בשבת, שאין לבשל וכדומה. הרגשת השלמות היא הנלחמת עבורכם, לכן יש להוסיף מחוֹל על הקודש להראות שהחול בא לשמש את השבת. עצם שמירת השבת ממילא מתקנת את החסרונות של ימי המעשה, זו עבודה מצד השלמות, חוויה של עבודה בזמן נצחי.
עט) הרי כתוב: ויצא הויה ונלחם בגויים ההם. וכי דין הזה ברחמים היה? כן היה הדין ברחמים, כי המיתה שלהם לא הייתה כמיתת שאר בני העולם, אלא ריחם עליהם הקב"ה, שלא יהיו כמיתת שאר בני העולם, שהרגו אותם רק בנחת בלי צער כמ"ש: הָמֵק בשרו והוא עומד על רגליו, הרי שהדין היה ברחמים.
פ) ובכל מקום, שם הזה הוא דין ברחמים. חוץ ממקום אחד שכתוב: יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא. והאם כגיבור הוא ה', ולא גיבור ממש? אלא שישנה את לבושיו וילבש לבושים אחרים. שישנה מדה"ר שלו וילבש לבושי דין, כאיש מלחמות ישנה כלי זין שלו מרחמים לדין. הרי, שבמקום הזה נשתנה הרחמים להיות דין. רק לבושי מוחין ולא שם הויה ממש.
פא) ועם כל זה, הדין כאן יותר מרחמים. אבל רחמים יש בו כמ"ש: יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה. ולא גיבור ממש, שכולו דין. כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות ממש, שכולו דין. כי ודאי אע"פ שעושה דין, הוא מרחם על מעשיו. וע"כ ה' ילחם לכם ודאי, ואתם תחרישון. כדי שלא תעוררו דין בלבד. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה בחר אותם לחלקו ונחלתו. שכתוב: כי חֵלק ה' עַמו יעקב חֶבל נחלתו.
הקשר בין השם לעם ישראל הוא כקשר של שבת, שלמות, ואז השם נלחם עבורו. ראוי ליהודי שהם רחמנים בני רחמנים, צריך שהדין שלהם יהיה ברחמים. היהודי תמיד שואף לשלום ורודף אחריו.
תגיות: מלחמת השבת, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח יט-כא
1. מה למדנו לגבי הילכות שבת, הן בנפש והן בגוף, מהפסוק "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קודשי", ומדוע זה ניתן דווקא לישראל?
2. מדוע שקול שבת כנגד התורה כולה, עד כדי שמי ששומר שבת כאילו שמר התורה כולה?
3. מדוע צריך להוסיף מחול על קודש?
4. כיצד על האדם לקרוא לשבת, ומה זה מחייב אותו אם הוא קרא לשבת?
5. מובן הוא שלא צריך לעשות מעשים של חול בשבת אולי מדוע אסור גם לדבר דברי חול בשבת?
6. כיצד קשורה השבת לכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?
7. מהיכן אנו לומדים שהדין שהתעורר מה' ית' על המצרים בקריעת ים סוף היה של רחמים?
8. האם בכל מקום שכתוב "הויה ילחם" זה מלחמה של רחמים? ואם יש מקום שונה – הסבר אותו.
9. מה אתה מבין מתפקידו של עם ישראל כלפי אומות העולם מתוך הכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", כיצד זה מחייב אותך לחשוב לדבר ולנהוג כאדם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
השבת מבטאת את התכלית את האהבה, ובה אין מקום לעסוק בחסרונות.
עומד העם לפני הים, מצרים אחריהם וצועקים להשם להצילם. ישנם מצבים נפשיים בהם אין לראות את החיסרון ותיקונו, כפי שראוי בדרך, בזמן העבודה. כאן הבחינה היא של ים סוּף, סוֹף של גמר תיקון, משיח. כאן התיקון שונה, זוהי בחינת שבת שאין לראות בה חסרונות ומצוקות, אלא שלמות. בזמן תיקון, בששת ימי המעשה יש לחפש אחר החסרונות ולתקן רצונות לא שלמים, אך כאן זוהי מלחמת השבת, התיקון בא מלמעלה.
על האדם לעשות בנפש שוני בין התכלית לבין הדרך. חוקי הדרך שונים מאשר במטרה. מצד האמת בשבת אין להניח תפילין, אלא שהפעולה בדרך חייבת להראות חיסרון, בתכלית בשבת חייבים לבטא שהכל כבר בשלמות. אי יצירת דברים חדשים בשבת מרגילה את הנפש שהתכלית שלמה ולא חסרה כלום. המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות, שאחר המעשים נמשכים הלבבות.
קשה לאדם לא להחזיק חיסרון כפי הנצרך בשבת, שאין לבשל וכדומה. הרגשת השלמות היא הנלחמת עבורכם, לכן יש להוסיף מחוֹל על הקודש להראות שהחול בא לשמש את השבת. עצם שמירת השבת ממילא מתקנת את החסרונות של ימי המעשה, זו עבודה מצד השלמות, חוויה של עבודה בזמן נצחי.
ביהודי ישנם שורשי אמונה, כוח של שלמות, ומסוּגלות לקבל את המתנה, את השבת, את דרגת האהבה והקשר הנשמתי עם נותן המתנה. לכן מלחמה זו מנוהלת בשם הויה, שם הרחמים – יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח כב-כד
1. מהו שכתוב "ויתפלל יונה אל ה' אלוקיו ממעי הדגה" בנפש האדם?
2. מדוע כתוב וימן ה' את הדג ליונה ולא את יונה לדג? הרי הדג אכל את יונה.
3. מה היתה השמחה שהיתה ליונה במעי הדגה? ומה קרה מבחינה נפשית כשמת הדג?
4. תאר דרך אות פ"ז את חזרתו של יונה בתשובה וספר כיצד מהלך זה יכול לקרות לך?
5. מהו דבר אל בני ויסעו? הרי על הים היו שורים כבר.
6. מה ההבדל בין הרם את מטך ונטה את ידך?
7. מדוע לפעמים נקרא מטה הזה מטה אלוקים ולפעמים מטה מש5D7?
8. איך נעשה יבשה בתוך הים הרי היו שם תהומות.
מצודה פרוסה על כל החיים, וגם ניסיון בריחה לירכתי האניה, לדכאון שבתוך האני לא יועילו. ה' ברחמ%T7ו חובל, ורב עם האדם לעוררו לתשובה, לטובתו הוא. התשובה מגיעה כשאדם נאלץ לפגוש את המשמעות בחייו.
פב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. רבי יהודה פתח: וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה. מה כתוב למעלה וַיְמַן ה' דג גדול? וימן, כמו שכתוב וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, מִפַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ. פירושו נתינת מנה.דג הוא סוד דאגה, ובים (בחינת המלכות) זהו חומר גלם שעדיין לא תוקן. וַיְמַן ה' דג גדול – ה' זימן לו דאגה גדולה הנצרכת לו לתיקון בזמן זה, זו הצעקה שעם ישראל נצרך בדאגה והמצוקה לפני ים סוף. בזמן הנכון השם ברחמיו מזַמֵּן לאדם דאגה גדולה ועיקרית, כדי שלא ילך לאיבוד ודאגות אחרות שוליות יואכלו אותו. ואז מתעורר לדבר האמיתי, לחיפוש המשמעות לחיים.
פג) היה צריך לומר, וַיְמַן ה' את יונה לדג. שהוא המנה, ששלח ה' לדג. אלא ודאי שדג הזה היה מנה ליונה, לשמור אותו מכל שאר דגי הים, ויהיה גנוז בו. וכיוון שהביאו ה' בתוכו, ראה יונה במעיו, את הרוחב של מקום מעיו, שהוא כמו היכל גדול, ושתי עיניו של אותו הדג היו מאירות כשמש, ואבן טובה הייתה במעיו, שהאירה לו, והיה רואה כל מה שיש בים ובתהומות (רואה את כל החסרונות). יונה מלשון הונאה, אך כאשר היא נובעת מהאמת – בן אמיתי, יכולה היא לעורר את האדם לזעוק להשם.
פד) א"כ, מהו שכתוב: קראתי מִצָרָה לי, ש%9Sא נראה מזה, שהיה לו שם כל הרווחה הזאת? אלא ודאי, שאחר שהדג הזה הראה לו כל מה שבים ובתהומות, מת. שלא יכול לסובלו שלושה ימים. ואז נעשה צר ליונה. פתאום מתחוור לו שזו שעת כושר להתרכז בעיקר.
פה) אמר רבי אלעזר: כיוון שראה יונה את כל הרווחה ההיא, היה שמח (שמגיעים לאחדות). אמר הקב"ה: ומה אתה צריך יותר, וכי לכך הבאתי אותך כאן. מה עשה הקב"ה? הרג את דג ההוא. וכל שאר דגי הים היו מסבבים סביב הדג. זה נשך אותו מצד ההוא, וזה נשך אותו מצד ההוא. אז ראה יונה את עצמו בצרה, מיד, וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-יְהוָה אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה.
פו) מתחילה קרא לו הכתוב דג ועתה קורא לו דגה. מטעם שכבר מת כמ"ש: והדגה אשר ביְאוֹר מתה. ואז כתוב: קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-יְהוָה וַיַּעֲנֵנִי. ולא כתוב: הייתי בצרה או ישבתי בצרה. אלא, קראתי מתוך הצרה, שהֵצֵרו לי דגי הים. וכתוב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי. שמת, ולא כתוב מבטן חי, או מבטן דג, אלא ודאי שהיה מת. וע"כ נקרא שְאול. דג הוא בחינת דאגה להשפיע, ודגה היא בחינת דאגה לקבל.
פז) כיוון שהתפלל תפילתו, קיבל אותו הקב"ה, והחיה לאותו הדג, והוציאו ליבשה לעיני כל, כמ"ש: וַיֹּאמֶר יְהוָה, לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה, אֶל הַיַּבָּשָׁה. וראו כולם מעשה הקב"ה. הקיא אותו מהדאגה חזרה לתשובה וחיפוש מילוי התפקיד בחיים.
פח) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. התפלל למקום שהיה קשור בו, למידת המלכות. שכתוב: יְהוָה אֱלֹהָיו. ולא כתוב: ויתפלל אל ה' ולא יותר, אלא יְהוָה אֱלֹהָיו. רומז למידה שהיה קשור בה. אף כאן, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי. אלי, הוא בדיוק, למידתי, שהיא ת"ת. שבה היה משה קשור. אלא במזלא תלוי הדבר כמ"ש: כי קריעת ים סוף נמשכה ממזלא, היא הדיקנא קדישא.
פט) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. שיסעו מלהרבות דברים. כי אין זמן לתפילה עתה. לאיזה מקום ציווה אותם שיסעו, הרי על הים היו שורים? אלא סובב למעלה, שכתוב: מה תצעק אליי, שפירושו לת"ת, והרי כולם עמדו במקום הזה, בת"ת, שכל ישראל היו קשורים בת"ת. וע"כ אמר, וייסעו. שישראל ייסעו מכאן, מת"ת, ויבואו להתקשר במזלא, שהיא הדיקנא. שאין עתה הזמן לת"ת, אלא במזלא תלוי הדב%Q8. אומר להם כעת אין הדבר ברמה של ההבנה שלך, אל תצעק, כעת העזרה תבוא מלמעלה מעבר להשגה שלך, זוהי בחינת השלמות, השבת.
הָרֵם אֶת מַטְּךָ
צ) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ. מטך, שבו רשום השם הקדוש, ונטה ידך בצד השם הקדוש, וכיוון שיראו המים את השם הקדוש, יברחו ממנו. וע"כ, ונטה את ידך לצד אחד של המטה, כי הצדדים האחרים של המטה, יהיו נחוצים לך לדברים אחרים, דהיינו להכאת הסלע. המטה הוא מה שמטה אותך מדרך השקר, ומראה לך את דרך האמת. מים הם בחינת תענוג, וכאשר תענוג בא להרוג את האדם, המטה יפנה %T7ותו הצידה. אין אפשרות לעבור לגמר תיקון, לחצות את ים סוף ללא ויתור על התענוג הגדול. ואז כשלוקחים לאדם את התענוג, היא בחינת קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם, עדיין יש בו רצון לתענוג. בתוך הים הגדול ישנו תענוג שאינו פוסק. עצום זה יש לייבש, שזהו רצון שאין לאדם כוח להתמודד איתו מעצמו, זו הבחינה של וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. זו תנועה נפשית של גמר תיקון, משיח – תנועה עצומה של וויתור עצמי מוחלט מעל טעם ודעת על כל הדגים – הדאגות הקטנות, ולבוא לדבר הנצחי החדש, לשלמות, לשבת.
צא) אמר רבי אלעזר: לפעמים נקרא מטה הזה מטה האלקים, ולפעמים נקרא מטה משה. וכולו אחד, בין שתאמר מטהו של הקב"ה בין שתאמר מטהו של משה. ומטה הזה הוא לעורר צד הגבורה. וע"כ כתוב: נְטֵה את ידך, שפירושו יד שמאל, שהוא בצד הגבורה.
צב) אמר רבי שמעון: אוי לאלו שאינם רואים ואינם מסתכלים בתורה, והתורה קוראה לפניהם בכל יום ואינם משגיחים. מצד הגבורה מתעוררים מים בעולם, ויוצאים מים. ועתה רצה הקב"ה לייבש המים, למה כתוב: ונטה את ידך, שהוא יד שמאל, גבורה?
צג) אלא, הרם את מטך, הוא לייבש המים. ונטה את ידך, הוא להשיב המים, לעורר צד הגבורה ולהשיב המים על המצרים. וע"כ הם שני דברים כאן, שכתוב: הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובְקָעֵהו. זה לייבש המים, וזה להשיב המים על המצרים.
צד) איך נעשה יבשה בתוך הים, הרי היו שם תהומות? אלא הקב"ה עשה נס בתוך נס, כמ"ש: קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם. והיו הולכים ביבשה תוך הים כמ"ש: ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה.
מצודה פרוסה על כל החיים, וגם ניסיון בריחה לירכתי האניה, לדכאון שבתוך האני לא יועילו. ה' ברחמיו חובל, ורב עם האדם לעוררו לתשובה, לטובתו הוא. התשובה מגיעה כשאדם נאלץ לפגוש את המשמעות בחייו.
דג הוא סוד דאגה, ובים (בחינת המלכות) זהו חומר גלם שעדיין לא תוקן. וַיְמַן ה' דג גדול – ה' זימן לו דאגה גדולה הנצרכת לו לתיקון בזמן זה, זו הצעקה שעם ישראל נצרך בדאגה והמצוקה לפני ים סוף. בזמן הנכון השם ברחמיו מזַמֵּן לאדם דאגה גדולה ועיקרית, כדי שלא ילך לאיבוד ודאגות אחרות שוליות יואכלו אותו. ואז מתעורר לדבר האמיתי, לחיפוש המשמעות לחיים.
הָרֵם אֶת מַטְּךָ
המטה הוא מה שמטה אותך מדרך השקר, ומראה לך את דרך האמת. מים הם בחינת תענוג, וכאשר תענוג בא להרוג את האדם, המטה יפנה אותו הצידה. אין אפשרות לעבור לגמר תיקון, לחצות את ים סוף ללא ויתור על התענוג הגדול. ואז כשלוקחים לאדם את התענוג, היא בחינת קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם, עדיין יש בו רצון לתענוג. בתוך הים הגדול ישנו תענוג שאינו פוסק. רצון זה יש לייבש, מאחר ואין לאדם כוח להתמודד איתו מעצמו, זו הבחינה של וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם. זו תנועה נפשית של גמר תיקון, משיח – תנועה עצומה של וויתור עצמי מוחלט מעל טעם ודעת על כל הדגים – הדאגות הקטנות, ולבוא לדבר הנצחי החדש, לשלמות, לשבת.
זוהר שאלות חזרה אותיות יג-טו:
1. הראה את הדימיון של הסטרא אחרא לישראל ברדיפת מצרים אחריהם?
2. מהיכן אנו למדים ששש מאות רכב לא היו ממצרים אלא משאר העמים?
3. כיצד נלחמו המצרים בישראל, כפי המתבאר מהכתוב "לסוסתי ברכבי פרעה", ומה המקבילה מצד הקדושה, שהיא עם ישראל?
4. מהו "בצר פקדוך", וכיצד יש לנהוג בדרך תורה?
5. מדוע כתוב פרעה "הקריב" ולא קרב?
6. מדוע אנו אומרים כי שקול היה משה כנגד כל ישראל?
7. מהו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" בעבודת ה'? וכי אין האדם צריך לעשות את העבודה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
בְּשַׁלַּח טז-יח
וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר
כאשר הטומאה באה להילחם בעם ישראל, היא יודעת בדיוק את דרכיהם, כפי שאמר המן: ישנו עם אחד, דהיינו תפיסת האלוקות אצלם במצב שינה. הס"א שהוא מלך זקן, מכיר את מבנה העולמות, את המבנה הנפשי של האדם, ומנצל זאת בכדי לנסות להפילו. לכן כה חשוב הלימוד הפנימיות בדרך הסולם, דרך הסוללת הבנה ברורה על מבנה הנפש, ולתפיסת השם באמונה שלמה.
סא וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר. למה שש מאות, רבי יוסי אמר שהוא כנגד מספר ישראל שכתוב: כשש מאות אלף רגלי. בחור כנגד הגברים שבישראל, שהם עיקר כל ישראל. וכל רכב מצרים הם שאר מרכבות שהם טפלים לאחורי שש מאות, שהם כנגד הטף שבישראל שאינם בחשבון שש מאות אלף רגלי. אלא טפלים להם שנאמר לבד מטף, והכול עשה בעצת מכשפיו וחכמיו. וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ הכול עשה בחוכמה שהם כנגד מדרגות עליונות.
סב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, רבי חייא אמר: כתוב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. בזמן שהקב"ה נותן ממשלה לשרי העמים למעלה, נותן לעמים שלהם למטה. וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר הוא הממונה שלהם, שנהג המרכבות של שאר העמים, שאלו שש מאות רכב לא היו ממצרים אלא משאר העמים. וכולם נפלו במחנה של סיסרא, והיינו שש מאות רכב בחור מיותר, אלא ודאי שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר הוא משאר העמים, וע"כ אומר אח"כ וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם.
ישנו קשר רציף בין הכוחות המופשטים בראש האדם, לבין הכוחות המורגשים בלב. ישנם עמים נוספים המסונפים לקליפת מצרים, המצטרפים אף הם למרוץ להפיל את ישראל.
סג לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, בוא וראה, כדמיון סוסה נקבה נראה לסוסי פרעה, וע"כ רדפו אחריה אל הים. פרעה בשעה שהיה רודף אחרי ישראל, מה עשה, לקח סוסות נקבות ואסר אותן במרכבה תחילה, וסוסים זכרים אסר לאחוריהן, והיו הזכרים מתחממים כנגד הנקבות, והנקבות לא רצו ומיהרו לרוץ. כיוון שקרב לישראל לקח הנקבות ושם אותם לאחור והזכרים מתחילה, כדי להרע לישראל ולעשות בהם מלחמה, כי למחמה סוסים זכרים חזקים יותר.
מתחבולות הס"א לשים תאווה חזקה שתגרום לאדם לרוץ אחריה, ולאחר שאדם הופך רדוף מעצמו, ימצא עצמו מול כוח חזק יותר מהתאווה.
על האדם להיזהר ולראות, שכאשר הס"א רודפת אחריו, עליו להבחין שהתאווה רודפת אחריו. זו היא צד הנקבה שאינה באה למלחמה, אלא רק משמשת כפיתיון עבורו. וכאשר יבוא להילחם, לא היא, התאווה תהיה שם, אלא כוח הזכר, הגאוותן המצרי שבנפש שכוחו רב.
הפיתוי של היצר מסוכן, שמראה הוא לאדם שקל להשיגו, ההנאה מיידית, מספיקה החיצוניות, ואף יזכה לחשיבות עצמית. לאחר הפיתוי באה נפילה שהאדם כבר אסור ע"י הייצרים.
סד כעין זה וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן ואח"כ חזרה השכינה לאחורי ישראל שכתוב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. משום זה דמיתיך רעיתי, דהיינו הוא ובית דינו. וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים שהוא מלכות, הולך לפניהם כדי להלחם עם מצרים. דמתיך רעיתי מלשון דממה, כי העמידה מאחורי ישראל כדי להילחם לבדו עם המצרים, ולכלותם שלא יישאר מהם עַד אחד.
וּפַרְעֹה הִקְרִיב.
סה) וּפַרְעֹה, הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. שהקריב כל חילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים רבי יוסי אמר: שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. וע"כ כתוב: ופרעה הקריב, ולא כתוב: ופרעה קרב.
הקריב לשון הפעיל, גרם לאחר לעשות פעולה, כאן גרם פרעה לעם ישראל להתקרב להשם. הרגשת החיסרון והמצוקה טובה כאשר מפנים אותם לעבר המטרה. במקום להתלונן, על האדם להודות על מעשיו ולבקש מהשם יתברך. מי שיודע להודות, ולהבחין בחולשותיו, ידע לבקש כראוי מהשם.
סו) כתוב: ה' בַצַר פְקָדוךָ צָקוּן לַחַש מוּסָרְךָ לָמוֹ. בַצַר פְקָדוךָ פירושו, אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. צָקוּן לַחַש, שכולם מתפללים בתפילות ובקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? מוּסָרְךָ לָמוֹ, בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם ומתמלא עליהם רחמים.
סז) כמו משל היונה והנץ, כך כשישראל היו קרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה, היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחילו, ואבני קלע וחצים. אז: וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. מי גרם זה שקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה כמ"ש: ופרעה הקריב. כאשר נתקלים בקשיים וסכנות, אין לבכות ולבקש מקנה רצוץ, לא לנסות להאשים את המקל, השליח שבא להכותו – אלא יש לבקש מבעל המקל, הקב"ה מפעיל גם את הס"א. אדם בא להתאמן בכדי להפוך פניו ולשוב בתשובה. כאן תפיסת הייסורים מקבלת פירוש אמוני שקשה לכאורה להסתכל כך על החיים, זו תפיסה אמיתית.
סח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. אשרי חלקם של ישראל, שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב: ויזכור ימי עולם משה עימו. ויזכור ימי עולם, זהו הקב"ה. משה עימו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם. אם הוא זכה, כל העם צדיקים. ואם הוא לא זכה, כל העם אינם זוכים ונענשים בשבילו.
סט) הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה. אין לכם לעשות מלחמה, כי הקב"ה יעשה מלחמה בשבילכם כמ"ש: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. בלילה ההוא אסף הקב"ה את הפמליה שלו, ודן דינם של ישראל. ואם לא הקדימו האבות להתפלל על ישראל, לא היו ניצולים מן הדין. זכותו של יעקב הֵגן על ישראל כמ"ש: לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר-נָא, יִשְׂרָאֵל.
כאשר עומדת לנו זכות אבות, אז התפיסה האמונית עוזרת, וכשאין יש לעשות יותר פעולות חיצוניות. בכדי לנצח בכל המלחמות, יש לייחס את כל הקורה לתפיסה האמונית בקב"ה.
מתחבולות הס"א לשים תאווה חזקה שתגרום לאדם לרוץ אחריה, ולאחר שנופל בפיתוי, שבוי הוא ע"י הייצרים, ימצא עצמו מול כוח חזק יותר מהפיתוי.
כאשר הס"א רודפת אחריו, עליו להבחין שהתאווה רודפת אחריו. זו היא צד הנקבה שאינה באה למלחמה, אלא רק משמשת כפיתיון עבורו. וכאשר יבוא להילחם, לא היא, התאווה תהיה שם, אלא כוח הזכר, הגאוותן המצרי שבנפש שכוחו רב. פיתוי היצר מסוכן, מראה שקל להשיגו, ההנאה מיידית, מספיקה החיצוניות, ואף ניתן לזכות לחשיבות עצמית.
כאשר הטומאה באה להילחם בעם ישראל, היא יודעת בדיוק את דרכיהם, כפי שאמר המן: ישנו עם אחד, דהיינו תפיסת האלוקות אצלם במצב שינה. הס"א שהוא מלך זקן, מכיר את מבנה העולמות, את המבנה הנפשי של האדם, ומנצל זאת בכדי לנסות להפילו. לָכֵן כֹּה חָשׁוּב לִמּוּד הַפְּנִימִיּוֹת בְּדֶרֶך הַסוּלָם, דֶּרֶך הסוֹלֶלֵת הֲבָנָה בְרוּרָה עַל מִבְנֵה הַנֶּפֶשׁ, ולתְּפִיסָת הַשֵּׁם בָּאֱמוּנָה שְׁלֹמֹה
וּפַרְעֹה הִקְרִיב.
הקריב לשון הפעיל, גרם לאחר לעשות פעולה, כאן גרם פרעה לעם ישראל להתקרב להשם. הרגשת החיסרון והמצוקה טובה כאשר מפנים אותם לעבר המטרה. במקום להתלונן, על האדם להודות על מעשיו ולבקש מהשם יתברך. מי שיודע להודות, ולהבחין בחולשותיו, ידע לבקש כראוי מהשם.
כאשר נתקלים בקשיים וסכנות, אין לבכות ולחפש קנה רצוץ, לא לנסות להאשים את המקל, השליח שבא להכותו – אלא יש לבקש מבעל המקל, הקב"ה המפעיל גם את הס"א. אדם בא להתאמן בכדי להפוך פניו ולשוב בתשובה. כאן תפיסת הייסורים מקבלת פירוש אמוני שקשה לכאורה להסתכל כך על החיים, זו תפיסה אמיתית. בִּכְדִי לָנֶצַח בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת, יֵשׁ לייחס אֶת כָּל הַקּוֹרָה לָתְּפִיסָה הָאֳמּוּנִית בקב"הַ.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח יג-טו
1. מה זה להגות בתורה יומם ולילה?
2. מהו שכתוב "והגית בו" ומפרשים על התורה ולכאורה צריך היה להיות כתוב בה?
3. מהו ח"ל שדווקא שם בא הקב"ה בגן עדן להשתשע עם הצדיקים מדוע לא בחצות היום?
4. מה מרוצה להקב"ה יותר מכל ומדוע כפי שאמר באות נ'?
5. מדוע בנ"י הלכו יומם ולילה כבורחים? הרי הקב"ה שמר עליהם.
6. מדוע לילה ויום נקראים יום אחד ולמה לא לילה אחד, מדוע על שם היום? ואם היום הוא החשוב אז מדוע כל כך חשוב ליומד בלילה?
7. מהו שנאמר ליצחק ותכהין עיניו ובכך מגלה לנו על תחיית המתים?
8. כתוב "ויוגד למלך מצרים". מי אמר לו ומהיכן ידע? מה זה אומר בעבודת ה'?
וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. הגה הוצאה מהכוח אל הפועל, לשון היגיון, וכך צריך לראות את דרכי התורה, על פי ההיגיון האמוני של האדם, דהיינו שהבורא שלם, ולנברא אפשרות לשלמות כאשר הוא דבק בו יתברך. כלומר אם לימוד התורה מביא להשוואת צורה לבורא, אז נק' וְהָגִיתָ בּוֹ. לכאורה צריך היה לכתוב והגית בָּה, בתורה, אלא שכאשר אתה הוגה בתורה, תהגה בו בקב"ה, שכך מלמד בעל הסולם זצוק"ל על הגמרא בחולין כד: תלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו שלוש או חמש שנים כבר לא רואה. לא ראה סימן יפה, אומר שלא ראה את הקב"ה בלימודו.
מג) רבי יוסי פתח: למנצח על איילת השחר מזמור לדוד. כמה אהובה התורה לפני הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, אהוב הוא למעלה, אהוב הוא למטה, והקב"ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזב אותו בעוה"ז, ואינו עוזב אותו לעוה"ב.
מד) וצריכים לעסוק בתורה ביום ובלילה, כמ"ש: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ. וכתוב: אם לא בריתי יומם ולילה. ביום זמן עבודה לכל, אבל בלילה, שהוא זמן מנוחה, למה צריכים לעסוק בתורה? כדי שיהיה נמצא אצלו שם שלם. כמו שאין יום בלי לילה. ואינו שלם אלא זה עם זה, כך צריכה התורה להימצא עם האדם יום ולילה, ויהיה השלמות אצל האדם יום ולילה. יום הוא ז"א, ולילה הוא הנוקבא. וכשעוסק בתורה יום ולילה, נמצא מייחד ז"א ונוקבא, שזהו כל השלמות, כמ"ש: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ביום לקיים הלכות וכל מה שגלוי, ובלילה בנסתר, בפנימיות התורה.
מה) עיקר הלילה הוא מחצות ואילך. ואע"פ שחצי לילה הראשונה הוא בכלל הלילה, אבל בחצות לילה הקב"ה בא בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים אשר שם, ואז צריך האדם לקום ולעסוק בתורה. חצות לילה זהו זמן היקיצה, נקודת החיבור – מקום האחדות בנסתר. בנקודת חיבור פנימית זו אפשר להרגיש את הקשר לקב"ה, כאן ניתן לחוש את גן עדן.
מו) הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מקשיבים לקולו. כתוב: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי. היושבת בגנים, כנ"י, המלכות. משבחת אל הקב"ה בשבח התורה, בלילה. אשרי חלקו של מי שמשתתף עימה לשבח אל הקב"ה בשבח התורה.
מז) וכשבא הבוקר, באה כנסת ישראל, המלכות, ומשתעשעת בהקב"ה. והוא מושיט לה שרביט החסד. ולא לה בלבד, אלא לה וכל אלו שמשתתפים עימה. מי שעוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום. וע"כ נקראת המלכות איילת השחר, ע"ש שמשבחת להקב"ה בלילה בשבח התורה. האם יכול האדם להתעורר כאשר האמת מתדפקת על ליבו? תלוי מה עושה כל היום, שכל מה שעושה לא בא אלא לנקודה פנימית זו, להשתעשע עם המלך.
מח) ואמר רבי שמעון: בשעה שצריך להאיר הבוקר, נחשך ונשחר האור, והשחרות נמצא. אז מתחברת אישה בבעלה, שזה אשמורת ג' כשאישה מספרת עם בעלה, כלומר זו"ן, לספר עימו, ובאה בהיכלו.
מט) אח"כ כשצריך השמש לבוא, הלילה מאיר ובא ולוקח את השמש, ואז כל השערים סתומים, וחמורים נוערים, וכלבים נובחים. וכשנחלק הלילה מתחיל המלך לקום, והמטרוניתא, המלכות, מתחילה לזמר. והמלך, ז"א, בא ודופק על שער ההיכל. ואומר: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי. ואז משתעשע עם נשמות הצדיקים.
נ) אשרי חלקו של ההוא, שהעיר בזמן ההוא בדברי תורה. משום זה, כל בני היכל המטרוניתא, כולם צריכים לקום בזמן ההוא לשבח את המלך, וכולם משבחים לפניו, והשבח העולה מעוה"ז, שהוא רחוק ממנו, זה רצוי להקב"ה יותר מכל.
נא) כשמסתלק הלילה ובא הבוקר, ונשחר, אז המלך והמטרוניתא בסוד החדווה, בזיווג. ונותן לה מתנות ולכל בני ההיכל. אשרי חלקו של מי שהוא במספר בני ההיכל.
נב) וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן: וה' פירושו, הקב"ה ובית דינו, המלכות. כי הו' של והויה מרבה את המלכות. השכינה נוסעת עם האבות. כי הולך לפניהם יומם, זהו אברהם. בעמוד ענן, זהו יצחק. לַנחוֹתם הדרך, זהו יעקב. ולילה בעמוד אש להאיר להם, זהו דוד המלך.
נג) וכולם הם מרכבה העליונה הקדושה. כי אברהם יצחק יעקב הם חג"ת, ג' רגלי הכיסא, ודוד המלך הוא רגל רביעי. כדי שילכו ישראל בשלמות הכול, וכדי שיראו האבות הגאולה שלהם. למה הלכו יומם ולילה, כאנשים הבורחים? הרי הקב"ה שמר אותם והם לא פחדו, אז למה הלכו כבורחים? אלא שיימצא בהם שלמות הכול, כי אין שלמות אלא יומם ולילה. כי יום הוא מידת ז"א, ולילה מידת הנוקבא, וכל השלמות הוא בהתחברותם יחד, כמ"ש: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.
נד) אמר רבי אבא: וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן. זהו אברהם, חסד. ולילה בעמוד אש. זהו יצחק, גבורה. ואיפה יעקב, ת"ת? במילה הראשונה הוא נאמר, ושם הוא שורה כמ"ש: וה', שהוא ת"ת ומלכות, ויעקב הוא ת"ת.
נה) ולילה בעמוד אש היה מאיר, כדי להאיר ביום בחסד, ובלילה בגבורה. כדי שירדפו מצרים אחריהם ברכבו ופרשיו, לכבד שמו של הקב"ה, שיטבעו ולא יישאר מהם עַד אחד. וע"ז היה צריך למידת הגבורה. כדי ללכת יומם ולילה. מראה המאירה, ז"א, יום. ומראה שאינה מאירה, המלכות, לילה. ועוד. כדי להטעות את המצרים, שיאמרו מקרה הוא ולא ה' הוציאם, ע"כ ילכו יום ולילה כמו בורחים.
נו) רבי אבא אמר: אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה הוציאם ממצרים, כדי שיהיו חלקו ונחלתו. מצד היובל, בינה, נמצא החירות לישראל. וכן לעת"ל, כמ"ש: ביום ההוא ייתָקע בשופר גדול.
נז) ומשום יובל התעכבו חמישים יום אחר יציאת מצרים, כדי לקבל התורה, ולהתקרב להר סיני. כי יש ביובל חמישים שערים, וכדי להיתקן בהם, היו צריכים חמישים יום. וכיוון שהלכו ביום, הלכו ג"כ בלילה, שיהיה הכול יום אחד, ולא יימצא פירוד בין יום ולילה, שהם זו"ן. על האדם לפעול וללכת גם בנסתר, למעלה מהדעת, מפני שלו היה הכל גלוי לא ניתן היה לרכוש אמונה. אדם בא להיות משפיע, ומרגיש שנעשה לו יותר רע, המצרי רודף אחריו, ונתקל בקשיים. כאן הוא נבחן האם יתמודד או חלילה יאמר נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
נח) ולא עוד, אלא שכולם הלכו בנחת לרצון עצמם. כדי לייחד יום ולילה, שהם זו"ן. וביום שקיבלו התורה, היו חמישים יום שלמים יום ולילה, כראוי. כי אין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום. שאין שלמות לז"א בלי המלכות, ואין שלמות למלכות בלי ז"א. ולילה ויום נקראים יום אחד כמ"ש: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וכיוון שהלכו חמישים יום שלמים, אז שרו עליהם אלו חמישים יום של יובל, שהם חמישים שערי בינה. ואז מצד היובל ניתנה להם התורה. ומשום זה הלכו יום ולילה.
נט) ואמר רבי אבא: ויהי כי זקן יצחק ותִכהֶינה עיניו מראות. מי שאוהב את הרשע, תכהינה עיניו. ביצחק, גבורה, נכלל לילה, מלכות. והלילה אינו בהיר. וע"כ, ותכהינה עיניו מראות. והכול אחד. כי התכללות הלילה ביצחק הוא עניין אחד עם אהבת יצחק את עשיו. אם אדם לוקח את צד שמאל, את היצר בכדי לעבוד גם איתו, חייב לעבוד בבחינת ותִכהֶינה עיניו, כמו בפורים שלא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, ואז יוכל לעבוד למעלה מהדעת, עבודה בנסתר. וכך יכל יצחק לתת את הברכות ליעקב, לעבוד את הנסתר ולהביא גם את עשיו החיצוני למקום זה.
ס) רבי יצחק פתח: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם. מי אמר לו? חכמיו ומכשפיו נתקבצו אליו והודיעו לו, כי ברח העם. ולמה אמרו זה. אלא שראו בחכמתם, שהיו ישראל הולכים יום ולילה. אמרו, ודאי שבורחים הם. ולא עוד, אלא שראו, שלא היו הולכים בדרך הישר כמ"ש: וישובו ויחנו לפני פי החִירוֹת. והודיעו לו גם זה, וע"כ רדף אחריהם.
אם אדם רוצה לעבוד רק את הגלוי, רק את המעשה ללא כוונה, אז היצר יודע שאדם זה עדיין ברשותו ואין לו אפילו צורך לרדוף אחריו. בכדי להגיע לחרות ממלאך המוות יש לעבוד גם בנסתר, בפנימיות.
וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. הגה הוצאה מהכוח אל הפועל, לשון היגיון, וכך צריך לראות את דרכי התורה, על פי ההיגיון האמוני של האדם, דהיינו שהבורא שלם, ולנברא אפשרות לשלמות כאשר הוא דבק בו יתברך. כלומר אם לימוד התורה מביא להשוואת צורה לבורא, אז נק' וְהָגִיתָ בּוֹ. לכאורה צריך היה לכתוב והגית בָּה, בתורה, אלא שכאשר אתה הוגה בתורה, תהגה בו בקב"ה, שכך מלמד בעל הסולם זצוק"ל על הגמרא בחולין כד: תלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו שלוש או חמש שנים כבר לא רואה. לא ראה סימן יפה, אומר שלא ראה את הקב"ה בלימודו.
עיקר הלימוד בחצות לילה, בזמן היקיצה, בנקודת החיבור – מקום האחדות בנסתר. בנקודת חיבור פנימית זו אפשר להרגיש את הקשר לקב"ה, כאן ניתן לחוש את גן עדן.
אם אדם רוצה לעבוד רק את הגלוי, רק את המעשה ללא כוונה, אז היצר יודע שאדם זה עדיין ברשותו ואין לו אפילו צורך לרדוף אחריו. בכדי להגיע לחרות ממלאך המוות יש לעבוד גם בנסתר, בפנימיות, למעלה מהדעת, מפני שרק בגלוי לא ניתן לרכוש אמונה.
אדם בא להיות משפיע, ומרגיש שנעשה לו יותר רע, המצרי רודף אחריו, ונתקל בקשיים. כאן הוא נבחן האם יתמודד או חלילה יאמר נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח י-יב
1. מדוע ומתי קורא לעם ישראל העם ומתי העמים?
2. מדוע משה מעלה את הערב רב יחד עם עם ישראל?
3. מה אנו למדים מהסיפור באותיות לב-לג על כך שרבי יצחק ורבי יהודה שנתרחקו מאותו סוחר?
4. הבא ד' פירושים על "חמושים עלו בני ישראל". מה ההבדל ביניהם ומה המקור של כל אחד מהם?
5. מדוע כשעסק משה בהעלאת עצמות יוסף בעוד שכל העם עסקו בלהשאיל כלים ממצרים בעת הגאולה?
על האדם לעשות ניקיון פנימי בכדי להסיר מכשלות ומעקבים פנימיים.
המעבר הנפשי של קריאת ים סוף, הוא בחינת משיח, נקודה של גמר אותה ניתן לצלוח. אדם סוחב קלקולים מהעבר, וכפי שאת היצר הרע יש לקחת לבית המדרש, כך על האדם לקחת את הקלקולים הקבורים בו בכדי לתקנם. כאן דרושה זהירות, מפני שאפילו רוב המידות כבר מסכימות ליחד, לכלל – ההליכה לפרטיות עלולה להשתלט. מלכות צריכה להתכלל בבינה, אך על הבינה להוביל.
יצר הרע מפריע לאדם להתדבק בקדושה, ומנסה לנצל שאריות של בחינות שליליות מהעבר, ע"י שמזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות ופרטיות. במעבר לקדושה ולאמונה, חייבים לתקן בחינות אלו, או לפחות לאסור אותן עד שניתן יהיה להתמודד איתן. מאחר ועל האדם לתקן, עליו להקפיד ולשמור על סביבה ראויה.
סרח בת אשר שהיא בחינת ראש, יכולה לדעת היכן נקודת הברית אותה יש לחפש בכדי לתקן.
ידע משה שבלי עצם הברית, הגאולה לא שלמה. הצדיק תמיד לוקח את התכונות הרעות כדי לתקנם, אך בתנאי שלא נותן להם שליטה. משה ניסה גם להעביר את הערב רב דרך גמר תיקון, והם הביאו תקלה עצומה על ישראל. לא פעם לוקחים סיכון כדי לתקן אחרים.
צריך זהירות גדולה כאשר הולכים לגדלות, ואין ברירה גם התכונות הרעות מצטרפות, אותם יש לשים בכלא הנפשי.
גאולה רק מצד הרגשה אינה גאולה, צריך את עצם הברית. לכן יזהר אדם לעבוד עם הברית, לקחת את עצמות יוסף איתו.
ל) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר. לתקן את הדרך אל מקומו, כדי לעשות קריעת ים סוף (צמצום ב' ים זה מלכות, סוף בחינת סופיות). שאם לא כן, היה מספיק להנחותם דרך המדבר לבד, ולא דרך ים סוף. רבי יהודה שואל: מה השינוי, שכתוב: ויסב אלקים את העם, וכשהיו ישראל במצרים, כתוב: שַלח את עמי כמ"ש: כי אם מָאֵן אתה לשלֵחַ את עמי. את בני בכורי ישראל, אע"פ שבעת ההוא לא היו נימולים ולא נקשרו בהקב"ה כראוי, וכאן שהיו נימולים, ועשו הפסח, ונקשרו בו, קורא להם את העם, ולא עמי. בגלל הערב רב שהסתפח אליהם לא קרא להם עמי.
לא) אלא משום ערב רב שנדבקו בהם והתערבו עימהם, קורא להם את העם סתם, ולא עמי כמ"ש: וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם (לשון מגפה, גוף בלי ראש). וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן. בעת שישראל היו במצב גרוע, קורא להם עם סתם, ולא עמי.
לב רבי יצחק ורבי יהודה היו הולכים מאושא (ג"ר דרוח) ללוד, והיה עמהם יוסי הסוחר, עם גמלים מקושרים זה בזה בשורה ומשא על כתפיהם. בעוד שהיו הולכים מצא יוסי הסוחר אשה אחת של שאר העמים, שהיתה מלקטת בעשבי השדה, פנה מהם ואנס אותה ובא עליה. תמהו רבי יצחק ורבי יהודה, אמרו נשוב מדרך הזה, שהרי הקב"ה רוצה להראות לנו שלא נתחבר עמו. שבו מן הדרך, בדקו אחריו ומצאו שהוא בנה של בת אל נכר, ואביו זרע פסול היה, אמרו ברוך הרחמן שהציל אותנו.
לג) פתח רבי יצחק: אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. מרעים הם שמריעים לעצמם ולאותם שמתחברים עימהם. אל תתחר במרעים, פירושו, הרחק עצמך ממרעים, שלא תהיו חברים ורֵעים עימהם יחד, שלא יזיקו לך מעשיו ולא תתפוש בחטאיו.
לד) אם לא היו אלו ערב רב שהתחברו בישראל, לא היה נעשה המעשה של העגל, ולא מתו מישראל אלו שמתו, ולא גרמו לישראל כל מה שגרמו. מעשה הזה ועוון הזה גרם הגלות לישראל.
לה) הקב"ה רצה שימָצאו ישראל בקבלת התורה, כמלאכים העליונים ולעשות אותם חירות מכל, חירות ממוות, ושיהיו בני חורין משעבוד שאר העמים כמ"ש: חרות על הלוחות, אל תקרא חָרות, עם חית קמוצה, אלא חֵירות, עם ח' צרויה. במעמד הר סיני הביא הקב"ה את העם למציאות שבילע המוות לנצח, שזו האפשרות לקבל התורה. לו לא היו חוטאים בחטא העגל היו יכולים לעלות למדרגות עצומות.
לו) כיוון שנעשה אותו המעשה, גרמו מוות, גרמו שעבוד מלכויות, גרמו שנשברו לוחות הראשונות, גרמו שמתו מישראל כמה אלפים מהם. וכל זה משום התחברות הערב רב שהתחברו בהם.
לז) אף כאן בשביל הערב רב, לא נקראו בני ישראל, ולא ישראל, ולא עמי, אלא העם סתם. כשעלו ממצרים ועוד לא התחבר עימהם הערב רב, קורא להם בני ישראל. כיוון שהתחברו עימהם ערב רב, קורא להם העם.
לח) רבי יוסי הקשה,כתוב: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. א"כ, הרי בכל יום היו רואים את הערב רב, שהיו מצרים? אמר רבי יהודה: ערב רב כתוב ולא מצרים. כי כמה עמים אחרים היו במצרים, ומהם היו הערב רב. וכולם נימולו. וכיוון שנימולו, לא נקראו מצרִים. עבדים מעמים אחרים במצרים באו ונסתפחו כדי לצאת לחופש.
לט) וע"פ משה קיבלו אותם כמ"ש: לך רד, כי שׁיחֵת עמךָ סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים. ציוויתים כתוב: שמשה ציווה אותם שיקבלו הערב רב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. פירושו, אחד מחמישה היו ישראל. רבי יוסי אומר, חמישה היו מישראל ואחד מערב רב. רבי יהודה אומר, אחד מחמישים היו הערב רב. משה שהוא בחינת הדעת, רצה לתקן את כל ניצוצות הקרי של אדם ראשון. מצד האורות כל בחינת ט ראשונות, ואם מבחינת המלכות מדבר על הכלים. מצד מלכות נספר ביחידות, וצד ז"א נספר בעשרות – חמישים.
מ) אמר רבי שמעון: משום שהיובֵל שהוא בינה. העלה אותם מארץ מצרים, משום זה כתוב: וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. בינה, הנקראת יובל, יש בה חמישים שערים. ואם לא היובל, לא היו עולים. וע"כ התעכבו חמישים יום לקבל התורה. וממקום ההוא, מיובל, יצאה התורה וניתנה. וע"כ וַחֲמֻשִׁים חסר. כלומר, אם פירושו מזוינים, היה צריך לומר חמושים, עם ו'. אלא מורה על מספר חמישים, יובל. שבשביל זה עלו בני ישראל ממצרים. לצאת ממצרים דרושה מדרגת הבינה, שבה שמחה והשפעה.
מא) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. שואל למה העלה משה עצמותיו? משיב משום שהיה הראשון לרדת לגלות. והיה סימן הגאולה. דהיינו פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. והשביע לישראל על זה, שכתוב: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יוסף הוא מדת היסוד שגם את עצמותיו צריך לתקן, נולד בישראל ומת במצרים, ונקבר בנהר כדי שלא יהפכו אותו לאלוה. כך על האדם שצריך לתקן משהו אצלו, יש לשמור על סביבה ראויה. סרח בת אשר שהיא בחינת ראש יכולה לדעת היכן נקודת הברית אותה יש לחפש בכדי לתקן. על האדם לעשות נקיון פנימי בכדי להסיר את המכשלות.
מב) אשרי חלקו של משה, שישראל היו עוסקים לשאול כסף ממצרים, ומשה היה עסוק בשבועה של יוסף. ויש אומרים, שהארון שלו בנילוס היה וע"י שם הקדוש העלה אותו. ועוד אמר משה, יוסף, הגיע הזמן של גאולת ישראל. ואמר עלה שור, ועלה. כי יוסף נקרא שור, כמ"ש: בכור שורו הדר לו. ויש שאמרו, בין מלכי מצרים היה, ומשם עלה. ויש אומרים, שכדי שלא יעשוהו עבודה זרה, שמו אותו בנילוס, וסרח בת אשר, שהייתה חיה בשעת המעשה, הראתה למשה מקומו.
על האדם לעשות ניקיון פנימי בכדי להסיר מכשלות ומעקבים פנימיים, אותם הוא סוחב מהעבר. וכפי שאת היצר הרע יש לקחת לבית המדרש, כך על האדם לקחת את הקלקולים הקבורים בו בכדי לתקנם. כאן דרושה זהירות, מפני שאפילו רוב המידות כבר מסכימות ליחד, לכלל – ההליכה לפרטיות עלולה לשוב ולהשתלט.
יצר הרע מפריע לאדם להתדבק בקדושה, ומנסה לנצל שאריות של בחינות שליליות מהעבר, ע"י שמזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות ופרטיות. במעבר לקדושה ולאמונה, חייבים לתקן בחינות אלו, או לפחות לאסור אותן עד שניתן יהיה להתמודד איתן, לשם כך יש להקפיד ולשמור על סביבה ראויה.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. ידע משה שבלי עצם הברית, הגאולה לא שלמה. הצדיק תמיד לוקח את התכונות הרעות כדי לתקנם, אך מקפיד שלא יקחו לעצמם שליטה. משה ניסה גם להעביר את הערב רב דרך גמר תיקון, והם הביאו תקלה עצומה על ישראל. דרושה זהירות גדולה כאשר הולכים לגדלות, שאז באין ברירה, גם התכונות הרעות מצטרפות, וכאן המקום לשים בכלא הנפשי.
גאולה רק מצד הרגשה אינה גאולה, צריך את עצם הברית. לכן יזהר אדם לעבוד עם הברית, לקחת את עצמות יוסף איתו.
אדם ההולך לבדו, נשפט לבדו, וכאשר הוא במסגרת הכלל, נשפט עם כולם.
ישנה מדרגה באדם הנק' אֱלִישָׁע הנביא, שנמצא לבד ופוגש בשכינה הקדושה הנק' שׁוּנֵם לשון שנה. כעת רצונו לעשות תיקון של ראש השנה, כאשר השכינה יודעת שנקודה נפשית זו צדיקה, ועדיין שואל האדם מה יכול עוד לעשות למען השכינה. השכינה רוצה בן, דהיינו הבנה חדשה של בחינת חסדים וישר-אל.
פרשה חשובה זו מלמדת על התהליך הנפשי שעובר על האדם ביציאת מצרים הפרטית שלו, תהליך של חזרה בתשובה.
כל מה שמדבר הזוהר על אשה, מדבר על המלכות – האני, הלב של האדם ולא על דמויות גשמיות. אשה גדולה היא השכינה הקדושה שגדולה במעשים שמעל טעם ודעת.
שאלות לחזרה ושינון בשלח ז-ט
1. מדוע כשיצאו ממצרים נשבר רוחם של ישראל בקרבם? -היכן אתה רואה זאת בעבודת הנפש שלך?
2. כיצד רפא הקב"ה את שבירת רוחו של עם ישראל ביציאת מצרים?
3. מדוע שלח פרעה עצמו את העם? הרי לכאורה הוא צריך ורוצה שישראל יעבדו את הקליפה.
4. מדוע אין לסמוך על פרעה הרשע על אף שהוא עצמו קם להרוג ולהשחיט את שריו ועבדיו שהציעו לא לשלוח את עם ישראל?
5. הסבר המשל "מדרך הכלב, כשמכים אותו באבן, הוא בא ונושך את חברו".
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulam
כדי להפעים את הנפש ולעורר אותה לדבר האמיתי צריך לעשות: א' פרסומת אישית ושבח לדבר. ב' – יגיעה, מוכנות לשלם עבור הדבר, שכך הוא הופך ליקר עבורך. ג' – כשמגיע האור/התענוג, חובה לוותר עליו כסיבה לפעולה. לא פועלים את האמת מהסיבה שזה מרגיש לי טוב, פּוֹעֲלִים אֶת הָאֱמֶת מִפְּנֵי שׁזוֹ הָאֱמֶת!
הַיְּהוּדִי לֹא מְחָפֶּשׂ אֱמֶת שִׂכְלִית אֶלָּא אֱמֶת אֶמּוּנִית, לא נשען על הוכחות מדעיות אלא על דעת חכמים, שהיא מעל טעם ודעת אישית שלו.
מוות הוא איבוד החיוּת ובאופן כלל זה ניתוק מנותן החיים. היצר הרע, הרצון לקבל, הגוף כל הזמן מדבר לשון הרע על האמונה, לכן אומר התנא "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". לעומת השתקת הגוף, כאשר אדם רוצה לתחזק את הצד הרוחני, עליו להפעיל שכנוע פנימי, לפרסם ולספר בכדי להגביר את הכוח החיובי.
כשאדם יוצא מיצר הרע (ממצרים), הוא מרגיש כאילו הוא מאבד את כל מה שיש לו, מאחר וכל תפיסתו גשמית, הפרטיות, וכאן באה ההרגשה שהרוח שבו נשברת, זהו המוות הגשמי. מבחינת התפיסה הגשמית, הוויתור עליה קשה כמוות. ולמרות שכל המלאכים שהם כוחות הנפש, משבחים את האדם על הצעד האמיץ ללכת למדבר הנפשי לרכוש אמונה – עדיין קשה ביותר.
כה) כשיצאו ישראל ממצרים, רוחם היה נשבר בקרבם, והיו שומעים התשבחות של המלאכים, ולא יכלו לשמוח. ובשעה שכל מחנות המלאכים והמרכבות יצאו עם השכינה, כולם הרימו קולם בתשבחות ושירים לפני הקב"ה, והעיר הקב"ה רוחם של ישראל והיו שומעים התשבחות של המלאכים, ועמד רוחם בתוכם, שלא פרח מהם.
כו) אדם אחר שעזב את עבודתו, אז יודע ומרגיש שבירת עצמותיו ושבירת רוחו, כך ישראל, כשיצאו ממצרים, אז טעמו טעם המוות, והקב"ה ריפא אותם כמ"ש: וה' הולך לפניהם יומם. וכל הדרכים היו מעלים ריחות של רפואה, ובאו לגופם ונרפאו. ומקול של התשבחות שהיו שומעים, היו שמחים ונחים ברוחם.
כז) ופרעה וכל האנשים שלו היו הולכים אחרי ישראל, ללוות אותם עד שיצאו מארץ מצרים. וכן כל השרים העליונים, הממונים עליהם ועל שאר העמים, ליוו את השכינה וישראל כולם, עד שחנו באֵתָם בקצה המדבר. כמ"ש: וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. כי קרוב הוא, פירושו, כי קרוב היא, אותה השבועה שישביע אבימלך את האבות, בשביל טוב ההוא שעשו הפלישתים אל האבות. כמ"ש: כחסד אשר עשיתי עימךָ, תעשה עימָדי ועם הארץ, אשר גַרתָה בה.
כשהגוף מגיע לייאוש, הוא לכאורה מוכן להתחזק ולהאמין, כמו חילוני לפני ניתוח שקורא תהילים. ואז שלכאורה מתחיל הוא להשתחרר, בא הגוף ומזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות, איזה "חיים" היו בחילוניות.
ג. כשראה פרעה את המוות בביתו ובבניו ובעבדיו, קם וזירז עצמו, והרג את השרים והמושלים, וכל שיעצו לו למאן לשלוח את העם, עד שהתורה העידה עליו, שהוא קם בלילה ממש, בדיני הנוקבא הנקראת לילה. כמו שהלילה, הנוקבא, הרג בכורות ועשה נקמות. כך קם פרעה בארץ מצרים, והרג ועשה נקמות בשליטיו ושריו ופקידיו ובכל מיני השרים. כמ"ש: ויקם פרעה לילה, שקם להרוג ולהשחית. הרג פרעה את כל אלו שהנחו אותו ללכת בדרך טומאה. אדם בייאוש כבר מוכן בעצמו להרוג את כל המחשבות והרעיונות המסיטים אותו מדרך האמת. בעומדו לפני שוקת שבורה מתחיל הוא רק לזמן מה, להילחם במחסומים שבחיים.
פרעה שבנפש הוא כלב, שלכאורה בזמן משבר מוכן להשפיע, או כשמוכן לך רק מפני שכיף לו או נותנים לו כבוד, אז כאמור זה זמני ובהזדמנות ראשונה יחזור לסורו. לכן אין לנו מה לסמוך על השכל, על התפיסה המדעית, על התפיסה הגשמית שהם יוציאו אותנו ממצרים. רק בדרך אמונה ניתן לצאת ממצרים.
כט) מדרך הכלב, כשמכים אותו באבן, הוא בא ונושך את חברו. כך עשה פרעה. אח"כ היה הולך בשווקים, והיה מכריז: קומו צאו מתוך עמי, אתם הרגתם לכל בני העיר, אתם הרגתם המושלים והשרים וכל בני ביתי. כמ"ש: ויקרא למשה ואהרון לילה. כיוון שעל ידכם היה הכול. וברכתם גם אותי, שלא תהרגו אותי. ואח"כ הוא בעצמו ליווה אותם והוציאם מארץ. כמ"ש: ויהי בשלח פרעה.
כדי להפעים את הנפש ולעורר אותה לדבר האמיתי צריך לעשות: א' פרסומת אישית ושבח לדבר. ב' – יגיעה, מוכנות לשלם עבור הדבר, שכך הוא הופך ליקר עבורך. ג' – כשמגיע האור/התענוג, חובה לוותר עליו כסיבה לפעולה. לא פועלים את האמת מהסיבה שזה מרגיש לי טוב, פּוֹעֲלִים אֶת הָאֱמֶת מִפְּנֵי שׁזוֹ הָאֱמֶת!
הַיְּהוּדִי לֹא מְחָפֶּשׂ אֱמֶת שִׂכְלִית אֶלָּא אֱמֶת אֶמּוּנִית, לא נשען על הוכחות מדעיות אלא על דעת חכמים, שהיא מעל טעם ודעת אישית שלו.
מוות הוא איבוד החיוּת ובאופן כלל זה ניתוק מנותן החיים. היצר הרע, הרצון לקבל, הגוף כל הזמן מדבר לשון הרע על האמונה, לכן אומר התנא "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". לעומת השתקת הגוף, כאשר אדם רוצה לתחזק את הצד הרוחני, עליו להפעיל שכנוע פנימי, לפרסם ולספר בכדי להגביר את הכוח החיובי.
כשאדם יוצא מיצר הרע (ממצרים), הוא מרגיש כאילו הוא מאבד את כל מה שיש לו, מאחר וכל תפיסתו גשמית, הפרטיות, וכאן באה ההרגשה שהרוח שבו נשברת, זהו המוות הגשמי. מבחינת התפיסה הגשמית, הוויתור עליה קשה כמוות. ולמרות שכל המלאכים שהם כוחות הנפש, משבחים את האדם על הצעד האמיץ ללכת למדבר הנפשי לרכוש אמונה – עדיין קשה ביותר.
כשהגוף מגיע לייאוש, הוא לכאורה מוכן להתחזק ולהאמין, כמו חילוני לפני ניתוח שקורא תהילים. ואז שלכאורה מתחיל הוא להשתחרר, בא הגוף ומזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות, איזה "חיים" היו בחילוניות.
הרג פרעה את כל אלו שהנחו אותו ללכת בדרך טומאה. אדם בייאוש כבר מוכן בעצמו להרוג את כל המחשבות והרעיונות המסיטים אותו מדרך האמת. בעומדו לפני שוקת שבורה מתחיל הוא רק לזמן מה, להילחם במחסומים שבחיים.
פרעה שבנפש הוא כלב, שלכאורה בזמן משבר מוכן להשפיע, או כשמוכן לך רק מפני שכיף לו או נותנים לו כבוד, אז כאמור זה זמני ובהזדמנות ראשונה יחזור לסורו. לכן אין לנו מה לסמוך על השכל, על התפיסה המדעית, על התפיסה הגשמית שהם יוציאו אותנו ממצרים. רק בדרך אמונה ניתן לצאת ממצרים.
שאלות לחזרה ושינון בשלח ד-ו
1. מדוע בן שנולד משונם מת?
2. היכן אנחנו למדים שהשונמית היתה עקרת הבית ולא בעלה? ושהוא היה בנה יותר מאשר בנו של בעלה?
3. מה הטעם שלא ידע אלישע שה' הולך להרוג את חבקוק?
4. מדוע התיקון של אלישע כדי להחיות את חבקוק היה ששם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו'?
5. מדוע קראו לחבקוק "חבקוק" ולא חבוק?
6. מהו תפילה שאומר כאן תפילה לחבקוק? ראה אות כ"א.
7. מהו על שגיונות? ולמה לא כתוב על שגיאות?
בעל תשובה המוכן לוותר על כל הרצון הפרטי, לבוא בביטול גמור, יכול הוא להגיע בזכות הימין להחיות את כל הרצונות בקדושה.
לעתים אדם מרגיש שהוא כל כך צודק בהבנה שלו, עד כדי שהוא נפרד מהכלל. כשאתה פוגש את צד הנקבה אל תנסה להוליד ממנו הבנה. כשאדם מחפש חיות, הפיתרון הוא להתקשר לרוח העליון, להתחבר להשקפה גבוהה שתחייה אותו מהקיבעון בשמאל. על כל אחד לקחת את הרצונות שמתו אצלו ולהחיותם מתוקנים בכוח האמונה.
לשם כך צריך גם את שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי – דהיינו ההשתוקקות הגדולה, וגם וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, שהוא חיבוק אחד הכולל את שניהם כשהרצון כפוף להשפעה. בלי הימין – האמונה לשום בן (הבנה) אין זכות קיום.
גחזי הוא כאן בחינת הנחש והשונמית אינה מוכנה אלא לשמש את הכלל. למועד יהיה לך בן, לראש השנה. בן זה הבנה – ההבנה שנולדה מהשכינה הקדושה מתה. כשגחזי בא ואומר לה לאכול, במקום להוליד הבנה אמיתית, זו בחינת מוות.
נולד בן, נולדה הבנה לאדם, אמר שרוצה להיות משפיע, להוליד את חבקוק שחובק גם את השמאל וגם את הימין.
יב) וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. אמר לה אלישע, הרי ודאי השעה עומדת לך להיוושע בבן, כי היום גורם. כי ברה"ש נפקדו עקָרות. וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן, וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. ואח"כ מת. מה הטעם שמת? אלא משום שהבן ניתן לה ולא לבעלה, וממקום הנקבה נקשר, ומי שנקשר בנקבה, מיתה נועדת לו. ומאין לנו, שהוא ניתן לה, כי כתוב: אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.
יג) באברהם כתוב: שוֹב אשוב אליךָ. ולא אליה. אליך ודאי, בך התקשר, ולא בנקבה. כי מי שבא מצד הנקבה, המוות מקדים אותו. וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים, משום שראתה שם קדושה עליונה יותר מבכולם.
יד) וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. מכאן, שהיא עקרת הבית, שהקדים שלומה לשלום בעלה. ולא עוד, אלא שהיא הלכה אחריו, אחר הנביא, ולא בעלה. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ.
טו) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, מה השינוי כאן, שקרא לו הכתוב איש האלקים, וכאשר היה בעיר, קרא לו אלישע? אלא כאן ודאי הוא איש האלקים, כי כאן הוא מקומו, ולא בעיר, ולא בשעה שהיו בני הנביאים לפניו. וע"כ לא נקרא שם איש האלקים, אלא אלישע.
טז) וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי. כמ"ש: וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם, אשר וה' פירושו, הוא ובית דינו. וזה ב"ד שלמטה, המלכות. כתוב: ולא הגיד לי, מה הטעם שלא ידע אלישע? אלא אמר הקב"ה, ואיך אני הורג את זה, אם אומר לו, לא ימות, כי מתנה שלו הוא, ויתפלל עליו, ולא ייתן שימות. ויש לו למות ודאי. כי למדנו, שכתוב: את חובקת בן, ונקשר במקום הנקבה, וממקום הנקבה נגרם המוות. ומשום זה לא אמר לו. נסיון למשיכת האור שלא דרך השפעה תגרום למוות.
יז) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל פְּנֵי הַנָּעַר. שנסתלק ממנו מעשה הנס, שלא היה כדאי לזה. ותאמר אם הנער, חַי ה' וחֵי נפשך אם אעזבך. למה הפצירה בו כ"כ, שילך בעצמו, כיוון שגֵיחַזי היה הולך? אלא היא ידעה דרכיו של אותו רשע גֵיחַזי, שאינו כדאי שיהיה נעשה נס על ידו. ידע שגחזי רשע ולא ראוי שיעשה נס על ידו, שכבר ראה שהיא באה ממקום השפעה, התנהג שלא בצניעות כשדחף אותה.
יח) וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. למה עשה אלישע כך? אלא שהסתכל אלישע וידע שמקום זה של הנקבה, שנקשר בו עתה, הוא שגרם לו למות. וע"כ, וישם פיו על פיו, ועיניו על עיניו, כדי לקשר אותו במקום אחר עליון, במקום הזכר, מקום ששם נמצאים חיים.
יט) ולא היה יכול לעקור אותו ממקום הנקבה (כמו אנשים שנקשרים לרצון לקבל שממית אותם ומסרבים לעזבו), שנקשר בו מתחילה, עד שהעיר רוח אחד מלמעלה, ונקשר במקום זה העליון, והשיב לו נפשו. ואם לא עשה כן לא היה קם לתחייה לעולם. ויזורר הנער עד שבע פעמים. ולא עלה יותר משבע, שהוא כנגד שבעים שנות חייו, כמ"ש: ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
כ) וזה הוא חבקוק הנביא. שכתוב עליו, את חובקת בן. וחבקוק הוא מלשון חיבוק. א"כ, חֲבוּק היה צריך להיקרא, ולמה נקרא חבקוק, שהמשמעות שני חיבוקים? אלא חיבוק אחד הוא של אימו, וחיבוק אחד של אלישע, שהתחבק עימו בשעה שהחיה אותו. פירוש אחר: שני חיבוקים היה לו, בין מצד זה של אימו, ובין מצד זה של הנביא. חיבוק אחד, ממקום שהיה תלוי בו מתחילה, מקום הנקבה. חיבוק אחר, שהעלה אותו יותר למדרגות העליונות, למקום הזכר. וב' חיבוקים אלו נכללים, בחיבוק אימו וכן בחיבוק הנביא. וע"כ נקרא חבקוק, שמשמעותו שני חיבוקים.
כא) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת. מהו תפילה שאומר כאן? אלא זהו המקום, שהיה נקשר בו תחילה. מצד אימו. וזהו תפילה של יד, הנוקבא דז"א. על שגיונות, כי יום ההוא שנקשר בו, שגיונות העולם היו תלויים לפני הקב"ה, שהיה רה"ש. וגבורה, הנוקבא, הייתה שולטת. וע"כ נקשר בו תפילה הזו, הנוקבא.
כב) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, פירושו בשביל חבקוק, בשביל ב' החיבוקים, שהנביא עשה בשבילו כמ"ש: יְהוָה, שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי. כשהתעורר עליו רוח הנביא, זכר, בשעת החיבוק שלו על רוח הנקבה, שהוא תפילה, שהיה לו מחיבוק של אימו, היה בא ומתיירא ומזדעזע, שלא יחזרו עליו דינים של הנוקבא. וע"כ אמר, ה' שמעתי שמעך יראתי. משל אמרו, שהנשוך מכלב מזדעזע מקולו. מאחר וראה שהוא מת מבחינת השמאל, פחד שלא יחזרו עליו הדינים משמאל.
כג) יְהוָה פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. מי הוא פועלך? על עצמו אמר, שהוא פועל שלו. בקרב שנים חייהו. פירושו, תן לו חיים לפועלך בקרב שנים העליונים, שהם הספירות. פירוש אחר, חייהו שלא ימות כבתחילה.
כד) על שגיונות. כמ"ש: שגיון לדוד, שהוא זמר ושבח. כי מיני תשבחות היו לפני הנביאים להשרות עליהם רוח הנבואה כמ"ש: ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם תוף וחליל וכתוב: ועתה קחו לי מנגן. וכש"כ חבקוק, שהיה צריך יותר מכולם לנחת רוח, ולהמתיק אותו מקום, הנוקבא, שהיה מקושר בה תחילה, כדי להמשיך עליו רוח הנבואה. וכן כל הנביאים, חוץ ממשה, שעלה על כל נביאי העולם, אשרי חלקו.
הקודם