בראשית זוהר חדש רמז - רמט שעור 83

קין והבל ושֵׁת

תתלא ​​ כתוב, ותוסף ללדת את אחיו את הבל. אמר רבי אליעזר לרבי עקיבא מה שמעת בזה, א"ל על כך אני יושב לפניך, אמר לו סגור פיך ופתח עיניך ואוזנך והקשב. כלומר כאשר מתגלה השתוקקות גדולה, דבר ראשון יש לסגור את הפה, לדחות את האור, שזהו מצב מסוכן מאד בעבודה בקו שמאל. אמנם חייב האדם לעורר השתוקקות, אך אל לו לצפות לקבל את האור במקום ההשתוקקות, אלא רק בשיתוף האמונה והחסדים מימין. כלומר חייב להפנים שהכל של השם ולא של הרצון הפרטי. אחרי שהולידה את קין שהוא קו שמאל, הוסיפה והולידה מצד הקדושה את הבל שמת. רבי אליעזר במדרגה של קו אמצעי שדרכו ניתן להוליד את בחינת שת, היינו מלכות במצב ב. רבי עקיבא במצב א כלומר השורש של ההשתוקקות הגדולה. במצב זה אמר רבי עקיבא טרם שעשה תשובה, הביאו לי תלמיד חכם ואנשכהו כחמור, כלומר כל שאלה שתביאו לי, אוכל בחומריות, הרצון הגוף. ​​ 

תתלב רמז על אותו שם קטן שהוא המלכות, שנאצלת מהשם הקדוש, בינה, שהיא ענף של הבינה בזמן הנסירה כמו ביום א של ראש השנה. ובשם הזה חוטאים הרבה בני אדם. והוא רמז אמונה למי שמסתכל בחכמה.

יש ב׳ מצבים במלכות: שני מצבים עיקריים, א שיש בה השתוקקות גדולה, ב כשמוכנה להיות כפופה תחת ז"א ומקבלת ממנו חסדים ובאה לקו אמצעי שזו מדרגת שת

א. כשהיא עם ז"א הם ב׳ המאורות הגדולים, שמקבלת מבינה בשווה עם ז"א, והיא ענף של הבינה. שהמלכות מקבלת מקו שמאל דבינה, שהוא חכמה בלי חסדים. וז"א מקבל מקו ימין דבינה, שהוא חסדים. ובמצב הזה האורות שלה קפואים וסתומים, ואינה יכולה להאיר. וזו הבעיה של בעלי ההשתוקקות שאינם מוכנים לשלם, אלא רק לקבל את החכמה

ב. כשהיא מתמעטת עד לנקודה, וחוזרת ונבנית מתחת לז"א, ונעשית ענף לז"א שהוא נותן את החסדים. ובמצב הזה אין לה מעצמה כלום, שאינה יכולה עוד לקבל מבינה, אלא מז"א.

נשמת הבל נמשכת ממצב א׳ של המלכות, שאז אורותיה סתומים וקפואים, שאז הם נבחנים להבל, כמו הבל הבלים. ולפיכך גם הוא נקרא הבל.

ותוסף ללדת את אחיו את הבל. רמז על המלכות, הנקראת שֵׁם קטן, בעת שנאצלה מהבינה, והיא גדולה כמו ז"א. שמלכות במצב א׳, אורותיה נסתמים ונעשים הבל. ומבחינה זו שבמלכות הייתה נשמתו של הבל.

ובשם הזה חוטאים הרבה בני אדם כאן הם מרגישים השתוקקות גדולה ועליהם לוותר על הקבלה לפרטיות, לבוא בהכנעה והם לא רוצים, כי ממצב זה דמלכות, אפשר להמשיך החכמה מלמעלה למטה, שהוא חטא עצה"ד, והרבה אנשים חטאו בזה החטא של עץ הדעת הוליד אחרי קין את הבל, שהיה קו שמאל בעולם ממנה נמשכה המציאות של הבל שזו המלכות, ההשתוקקות העצמית. והוא רמז אמונה למי שמסתכל בחכמה. המלכות נקראת אמונה, ומרומזת במצב א' שלה, שמקבלת חכמה. המלכות המסתכלת בהשתוקקות בחכמה, היא המלכות של מצב א'. כי במצב ב׳ כבר נכללת בייחוד עם ז"א, שאז מקבלת חסדים, ולא חכמה. שאמר לרבי עקיבא פתח עיניך ואזניך – אור ע"ב ס"ג שיכוון מצב א של המלכות. עיניים רומזות לחכמה ואזניים לבינה.

תתלג עוד אמר רבי אליעזר, עקיבא הרמז שנהרג הבל, מורה על האמונה של השם המכובד העליון של המלך, ז"א. שכתוב, ונשגב ה׳ לבדו שזה נק אדם, קו אמצעי. אמר רבי עקיבא לרבי אליעזר, הוי לעולם כאשר תצא ממנו. עתה אני מסתכל בחכמה רבה. אמר לו הרי אמרתי לך סתום הפה, ראית אבל אל תקבל עד שתגיע להתבטלות גמורה. אני רואה שדי לי ולך בעולם שורש רבי עקיבא מצד שמאל, והיות נוכנע תחת רבו שהוא קו אמצעי, לכן יכול היה להיכנס ולצאת בשלום.

הבל נמשך ממצב א׳ של המלכות, מעת שהיא ענף דבינה הבינה יוצאת מלמעלה את ההשתוקקות ונותנת לה הרגשה של עצמאות. המצב הזה מתבטל, והמלכות חוזרת לנקודה ונבנית במצב ב', להיות ענף של ז"א. לפיכך, גם הבל הנמשך ממצב זה של המלכות במצב א, מתבטל, וע"כ נהרג. האמונה במצב א היא שהבורא נתן את ההשתוקקות והבריאה באמת קיימת כהשתוקקות. אדם הנשאר במציאות זו מאמין שהבורא גדול והוא צריך לתת לי, וזו הסכנה שלא שואל הנברא מה עליו לשלם.

ובמקומו בא שת, שגם הוא מסתימה של מצב א׳, אלא אחר שסתימה זו נתקנה במצב ב׳, לכן מתקיים, וכל הנשמות שבעולם נמשכות ממנה, כמ"ש, הכול הָבֶל. וכתוב, כי שָׁת לי אלקים זרע אחר תחת הבל תחת המלכות ממצב א. כי שֵׁת הוא ממש כצורת נשמת הבל.

וכל ההפרש הוא, שהבל נמשך ממצב א׳, שאינו מתקיים, ולפיכך גם הבל לא התקיים ונהרג. ושת נמשך ג"כ מאותו ההבל, אלא אחר שבא ונתקן במצב ב׳, שאז נעשה שורש כל הקיום. כמ"ש, תחת הבל שבא מאותו שורש של מלכות, אבל מתוקנת.

הריגת הבל מורה, שמדרגת הבל, שנמשכה ממצב א׳ של מלכות בעת שהיא ענף של הבינה, אין לה קיום, אלא שהמלכות צריכה להיות ענף של ז"א, שזהו במצב ב׳, ואז יש לה קיום מכים אותה עד שאומרת רוצה אני שתסכים להיות כנועה לא להשתקקות שלה, אלא כפופה לחוקים העליונים מעל טעם ודעת. ולכן הריגת הבל מורה על האמונה של השם המכובד העליון של המלך, ז"א, שמלכות אז ענף דז"א, שהיא נשמת שת. שכתוב ונשגב השם הויה לבדו

המלכות היא שם אלקים, שהוא בשיתוף, שאפילו הקליפות נקראות בשם אלוהים אחרים. כשהמלכות במצב א', יכולות הקליפות להסית בני אדם, שימשכו החכמה מלמעלה למטה. ובשם הזה חוטאים הרבה בני אדם. שאז נקראות הקליפות אלוהים אחרים, להיותן יונקות אז מהשם אלקים.

משא"כ במצב ב', השם אלקים השמאל מתייחד בהוי"ה, להיות כמו שם הוי"ה, ז"א, וכל השליטה לשם הוי"ה, כמ"ש, ונשגב הוי"ה לבדו, בלי שיתוף, שאין ממנו יניקה לקליפות.

כששמע רבי עקיבא את זה, הכיר אז מדרגת רבי אליעזר, שהיא מלכות במצב ב׳. לכן אמר, אוי לעולם כשתצא ממנו. שלא תהיה בעולם מדרגתך השלמה כשצדיק יוצא מהעולם, המדרגה שלו יוצאת. ובתוך כך הדגיש מעלת עצמו אחר שהמשיך מצב א׳, ואמר, עתה אני מסתכל בחכמה רבה. אמר לו רבי אליעזר, ראיתי שיהיה יפה לעולם, אם אני אהיה במצב ב', ואתה במצב א׳. ראיתי שצריך את שני המצבים. המצב א לעורר ההשתוקקות, אבל להיות נכנע לרבי אליעזר, לכן לפני הסתלקותו ביקש רבי אליעזר את רבי עקיבא.

תתלד אמר רבי יהודה הוחזר קין להיות עובד אדמה, והבל רועה צאן. זה הביא קורבן וזה הביא קורבן. קין בא בגסות רוח, והבל בשפלות רוח. כמ"ש, זבחֵי אלקים רוח נִשבָּרה. כתוב, ויישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה, וייחר לקין מאוד וייפלו פניו. למה נפלו פניו? הרי על שלא התקבלה מנחתו, נפלו פניו.

תתלה אותו היום היה רה"ש, יום שדין כל הנשמות עובר לפניו. לא שאלה שאל אותו הקב"ה, שכתוב, למה חרה לך ולמה נפלו פניך, אלא שזה היה דין, שנשמתו של קין נידונה לפני הקב"ה על מעשיו. ונאמר לו, למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא מעשיך גרמו לך את זה. ואתה צריך להטיב מעשיך לפעול ממטה למעלה כלומר לוותר על ההשתוקקות הפרטית, ואז תתנשא, ומנחתך תתקבל.

בראשית זוהר חדש רמד - רמו שעור 82

הוא ישׁוּפְךָ ראש

תתיד הוא יְשׁוּפְךָ ראש ואתה תשופֶנו עָקֵב. כך דרכו של נחש, אין ההכאה שלו מהאדם, אלא בראש. ואין הנשיכה מהנחש לאדם אלא בעקב. אמר רבי יצחק ברבי יוסי, למי שאומר ליצר הרע נאמר הנחש.

תתטו אמר לו רבי יוסי אין הריגה לנחש אלא בראש. ומי הוא הראש? זהו ראש הישיבה. כלומר, שאין כוח הנחש מתבטל, כל עוד שראשי הדור לא עשו תשובה. ואין הנחש הורג אדם אלא בעקב. כשעושה לו מעשה עבירות ודש בהן בעקב. כמ"ש, עוון עקביי יסוּבֵּני. כל זמן שאדם לא עושה תיקון של בחינת המחשבה הנקראת ראש, של תבניות המחשבה, צורת ההרהור, עדיין לא ביטל את הנחש. דש בהם בעקב, כלומר גורם לאדם לחשוב שהעבירות לא כל כך נוראות, ועוד תירוצים. הנחש גורם לאדם לעשות עבירות במעשה, ויש לנצח אותו כבר בשלב המחשבה.

זוהי מלחמה פנימית באדם במלחמה עם היצר הרע, כאשר הנזק נגרם כאשר האדם מקשיב לנחש שבנפש, וצובר עבירות שנראות בעיניו בתחילה כקלות, אך משקלם המצטבר כבד וקשה. הנחש לשון ניחוש, אומר לאדם אולי זה ספק, לא ברור שעבירה זו חמורה.

תתטז אמר רבי יצחק כתוב, הוי מושכֵי העוון בחבלי השווא, וכעבוֹת העגלה חטָאה. כלומר, עושה עבירות, ודש בהן בעקב, שחושב עליהן שאינן כלום, שהן כמו חבלי השווא שאורג העכביש. ואח"כ הן כעבות העגלה חטאה, שהן חזקות וקשות. עד שנאספות כולן, כל העבירות, והורגות את האדם. וכן הוא אומר, ואתה תשופנו עקב. באותו עוון העקב, הורג היצה"ר את האדם. עובר עבירה ושונה בה, נעשית לו כהיתר, כלומר מתמכר לעבירה.

תתיז אמר רבי יצחק, בוא וראה, כמו שהתקלקלו הדין בא לתקן, כמו שאומר הבעל שם טוב, העונש הוא תיקון, כך נידונו. הנחש בתחילה, אחריו האישה, ואחריו האדם. כמ"ש, ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך.

תתיח אמר רבי יעקב בא אידי אם אדם חטא, אדמה מה חטאה? כשנברא האדם, השמיים והארץ היו עדים הרצון והתכלית מעדים על האדם. מלמד שהקב"ה עשה אותם עדים, על מה שיעשה האדם, שלא יאמר, מי רואה אותי. ואותם העדים מפרסמים חטאיו, כמ"ש, יְגלו שמיים עוונו וארץ מתקוֹמָמָה לו. הגילוי בארץ, ברצון שרואה האדם שאינו משיג את תכליתו, כלומר שאדם לא משנה את צורת הרצון על פי התכלית, הוא חש שהוא מבולבל.

תתיט באותו היום שעבר אדם, השמיים החשיכו אורם. והארץ לא ידעה מה לעשות, עד שבא הקב"ה וקילל אותה, על שהתעכבה בעדותה, שלא תוסיף לתת כוחה לזרוע ולקצור כבראשונה, ועמדה בקללותיה, עד שבא אברהם אבינו, והתבסס העולם. הארץ התעכבה בתגובה, מפני שזהו תהליך עד שאדם מכיר שהרצונות לא נושאים פרי.

תתכ עד שבא נוח, כמ"ש, זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו. ולפיכך נקראה על שמו, כמ"ש, איש האדמה. על שיצאה מקללתה בשבילו. נח במשך 120 שנה תיקן את 120 הצירופים של מידת הדין בשם אלקים.

תתכא אדה"ר, כיוון שסולק מגן עדן, חשב שימות מיד ראה שהקליפות מנהלות אותו, והיה בוכה ומתחנן, ושב בתשובה, עד שקיבל אותו הקב"ה בתשובה, והאריך ימיו, וקיים בו דברו, כמ"ש, ביום אכולך ממנו מות תמות. ונתן לו יומו, שהוא אלף שנה. להורות לכל העולם שאין דבר העומד בפני התשובה, שהקב"ה חנון ורחום הוא, ומקבל שבים בתשובה, ואינו חפץ מהם, זולת שיחיו, כמ"ש, ולמה תמותו בית ישראל, והָשיבו וחְיו.

תתכב אמר רבי יצחק אשריהם הבנים שהאב אומר להם כך. אוי להם לבנים, שאינם שומעים ממנו. בכל מקום אתה מוצא, כשחטאו ישראל, ושבו למולו, פשט ידו וקיבל אותם, ומחל להם מיד, כמ"ש, מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע. מתקשים בלעשות תשובה, מפני שלא רוצים לשלם, לא רוצים לוותר על הגאווה והפרטיות, והרי אין תשובה בלי שבאים אל הכלל.

קניתי איש את ה'

תתכג והאדם ידע את חוה אשתו. אריב"ל יש לנו להרהר בפרשה זו ובעיקר בפסוק קניתי איש את ה' .

תתכד אמר רבי יצחק אני יודע אותו הכתוב כפשוטו כי למדנו אמר רב יהודה אמר רב, מי שנולד לו בן, כשמתחיל לדבר, הוא מחויב ללמדו פסוקי התורה, שהם מעוררים יראה לפני ה'. כדי שכאשר יגדל, יזכור אלו הפסוקים, לירוא מפני אדונו. אומרת חווה, קניתי איש, היינו נולד לי בן שאוכל ללמדו תורה, קניתי את האפשרות להתחבר להשם דרך הבן. בן זו הבנה, אותה ניתן ללמד, את המודעות שהיא אין סופית כשמחוברת לדברים עליונים.

תתכה רבי עקיבא היה יושב לפני לרבי אליעזר א"ל מהי פרשה זו והפסוק הזה שאמר ותלד את קין, ותאמר, קניתי איש את ה׳. עונה רבי אליעזר ביום שרבי ברוקא ושאר החברים גילו אותו החטא שעשה אדם שאסור לגלות לכל אחד, לא היה נצרך להתגלות לאותם שאינם יודעים עמוקות ונסתרות. ואותו יום שנגלה חטאו של אדם, יש להבין הכול מהפסוק הזה.

תתכו אדם הצטווה על השם וחטא בשם. הצטווה על השם המיוחד הוי"ה, עה"ח, ז"א, ולא לשם אלקים. וחטא בשם המשותף, השם אלקים, המשותף גם לבריות, כמ"ש, ועץ הדעת טוב ורע. האדם נצטווה שהאור חוזר יהיה על ההתחברות לאידאה של יתר דבקות

תתכז וחוה הייתה תחילה בעבירה ע"ז, כמ"ש, ותיקח מִפריו. ולאחר שחטאו, וידעו עוונם על מה שעברו, התמרמרו על מה שחטאו. וחוה התמרמרה ביותר, מפני שהייתה התחלה לעבירה, לעבור על שמו הגדול. כיוון שנולד לה בן, הרגישה בחטא שחטאה בשם אלקים, ואמרה, קניתי איש את הוי"ה, שהוא השם המיוחד. וע"כ לא אמרה השם המשותף, אלקים.

תתכח אמר רבי עקיבא לרבי אליעזר עכשיו הבנתי הטעם הזה של חטא עצה"ד חוזר על הכתוב, זובח לאלקים יוחרם. כמו שעל המקריב קורבן לשם אלקים, אמרה תורה, זובח לאלקים יוחרם, המחליף שמו המיוחד על אחת כמה וכמה.

אמר רבי אליעזר חזרה חוה להודות על אותו עוון שעברה, ואמרה, לא יהיה זה הבן כמונו, לתת כבוד לאחר זולתו, אבל זה הבן יהיה את השם הוי"ה ממש, ולא לאחר.

תתכט אמר רבי יצחק הרי יפה אמר רבי עקיבא שהעניין חוזר על מה שאמר רבי אבהו, וכן אמרה חוה את הוי"ה, ולא לשם אחר. וכן חנה אמרה, ונתתיו להוי"ה כל ימי חייו, ולא לשם אחר. וע"ז אמרה תורה, כי לא תשתחווה לאל אחר, כי הוי"ה קַנָא שמו, אל קנא הוא.

תתל אמר רבי יהודה עד מתי יטיילו החברים בסולמות העליונים של המלך? למדנו, מוסרים סתרי תורה לחברים הראויים לכך. כמונו, והחברים כמונו

בראשית זוהר חדש רמא - רמג שעור 81

כשחלה רבי שמעון

תשצח משום זה ביקשתי לפניו, שהוא ידון דיני. ואני הכנסתי י"ג (13) מידות הרחמים אל פתחי העוה"ב. שלא העבירו אותם שם אלא רק האבות. ולא היה מי שיעכב אותי. ועוד, שלא ביקשתי מהם רשות.

תשצט אמר רבי שמעון דבר, וראו מיטתו, שרבי שמעון לא היה שם. תמהו, ואף אחד מהם לא יכול לדבר בפיו, מרוב פחד שהיה עליהם. בעוד שהיו יושבים, עלו להם ריחות של בשמים מרובים, והתחזק כוחו של כל אחד מהם, עד שראו את רבי שמעון. והיה מדבר דברים למישהו, ולא היו רואים שם אחר חוץ ממנו.

תת לאחר זמן אמר רבי שמעון, ראיתם משהו? אמר רבי פינחס, לא. אלא כולנו תמהים על שלא ראינו אותך במיטתך זמן רב. וכשראינו אותך, עלו אליך ריחות בשמים של גן העדן. ושמענו קולך מדבר, ולא ידענו, מי מדבר עימך.

תתא אמר להם, ולא שמעתם דיבורים אחרים חוץ משלי? אמרו, לא. אמר להם, אין אתם ראויים לראות מראֶה עתיק יומין שזו בחינת האמונה.

ככול שאדם נמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר, כך דן אותו בית דין גבוה ופנימי יותר, עד הקב"ה שהוא דן את רבי שמעון.

תתב אמר להם תמה אני על רבי פינחס שלא ראה. שאני רואה אותו עתה בעולם ההוא, למטה ממקום רבי אלעזר בני.

תתג ועתה שלחו בשבילי מלמעלה, והראו לי מקום הצדיקים לעוה"ב, ולא התיישר מקומי בליבי, חוץ מאשר עם אחִיָיה השילוני. וביררתי מקומי, ובאתי. ובאו עימי 300 נשמות הצדיקים, ולמעלה מהם היה אדה"ר, שהיה יושב אצלי, והוא היה מדבר עימי. וביקש, שלא יתגלה חטאו לכל העולם, חוץ ממה שאמרה התורה עליו, והתכסה באילן ההוא שבגן עדן, שהעולם אינו יודע מהו. אחיה השילוני התנבא על ירבעם המלך שישלוט על עשרת השבטים מישראל, ויצליח בתנאי שילך בדרך השם, אך נכשל למרות שהיה גדול וחכם בתורה. אומר לו הנביא שהוא אחראי על הרצונות לקבל שיצאו מהמדרגה שהם כנגד עשרת השבטים, שעליהם להתכלל עם נקודה שרק במציאות של אח"פ דעליה לקבל את האור, וירבעם חטא בניסיון לקבל במקומו, כמו החטא הקדמון. החטא הוא ניסיון לקבל ממקום תפיסת הקטנות, ובה להשיג אור השייך לגדולות

אחד מיועצי ירבעם אמר לנביא שלא נשמעים למלך, ואחיה חתם על מסמך שכל ישראל חייבים להישמע למלך, אפילו אם יכשיל אותם בעבודה זרה, מפני שלא האמין שהמלך יעשה דבר כזה.

אחיה השילוני נחשב למי שמגלה את תורת המשיח, והוא היה רבו של הבעל שם טוב הקדוש.  ​​​​ 

תתד אמרתי לו, הרי החברים גילו חטאו. אמר אדם הראשון לרבי שמעון, זה שגילו החברים ביניהם, טוב ויפה. אבל לשאר בני העולם, לא. כי חס הקב"ה על כבודו, ולא רצה לגלות עוונו לכל, אלא באותו העץ, שאמר, שאכל ממנו.

תתה והקב"ה גילה לי ברוח הקודש, ולחברים, שידברו ביניהם, ולא לגלות לקטנים שבחברים, ולאותם שיבואו לעולם. כי הוא דבר שלא כל האנשים מבינים אותו וטועים בו. ע"כ אין לגלות חטאו. ולא משום החטא שחטא, שגדול הוא, אלא משום כבוד השם העליון, שבני אדם אינם נזהרים בו. וכתוב, זה שמי לעולם, שפירושו להעלים אותו. כי יבואו לשאול, מה שאין צריך.

תתו כמ"ש, פן יֶהֶרסו אל ה׳ לראות, ונפל ממנו רב. מהו, ונפל ממנו רב? כך פסקתי, חבר זה, המלמד את השם הקדוש לכל, הוא נופל ונתפס באותו עוון יותר מהם. כמ"ש, ונפל ממנו רב. הרב נופל ונתפס באותו העוון.

תתז התקרב אצלו רבי אלעזר בנו. אמר לו, אבי, מה אני שם? אמר לו, אשרי חלקך, בני. זמן רב יהיה שלא תיקבר אצלי. אבל בעולם ההוא, מקום שלי ושלך ביררתי. אשריהם הצדיקים, שעתידים לשבח לאדון העולם, כמו אלו המלאכים והמשרתים שלפניו. כמ"ש, אך צדיקים יודו לשמךָ, יישבו ישרים את פניך. לא גילה לבנו את המקום המדויק שלו בגן עדן, אך אמר לו שהוא במקום מאד גבוה. לגבי רבי שמעון הוא רואה שמקומו בדרגת אחיה השילוני, כלומר מדרגת משיח.

את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת

הכרובים הם כמו מלאכים השומרים שאף אחד לא יוכל לגלות את הסודות הפנימיים כל עוד אינו ראוי.

מי שמנסה לקבל תענוג גדול כאשר אינו זך מספיק ואינו במדרגה הראויה, התענוג יפגע בו, וכך גם בניסיון לקבל כל תענוג שאינו אמיתי על פי החוקים העליונים. כך למשל צריכת סמים, מערפלת את התפיסה הגשמית, ומעלה את האדם למקום שאינו על פי סדר ההתפתחות, ובכך הוא ניזוק.

תתח כיוון שחטא אדם, וגזרו עליו אותן הגזרות, גירש אותו הקב"ה מאותם ההנאות והעידונים שהיו לו בעדן. ומינה שומרים לשערי גן עדן, שהם הכרובים. כמ"ש, ויַשכן מִקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, כדי לשמור את הדרו ופתחו של גן העדן.

תתט שאז נגזר, שלא תהיה רשות לשום אדם מכאן והלאה להיכנס לשם, זולת הנשמות הצרופות ע"י הכרובים תחילה צרופות אומר שמכניסים אותו לכור ההיתוך להורדת הסיגים, ורק לאחר הזיכוך ניתן להיכנס. אם רואים שראויה להיכנס, תיכנס, ואם לאו, דוחים אותה לחוץ, ותישרף באותו הלהב או תקבל עונשה היינו את התיקון. יכול האדם לדעת אם הוא ראוי למדרגה הרוחנית הגבוהה, אם מסכים הוא לשלם, היינו להיות שלם בוויתור על האגו הרצון הפרטי, כדי להגיע ליחד, לכלל הנשמות.

אל לו לאדם לחפש גילוי סודות עליונים, אלא יחפש את העבודה הנפשית והיגיעה אותם עליו לשלם כדי לזכות ביראת הרוממות, כהכנה להגיע לאמונה ואהבה .

תתי כנגדם היו במקדש, כשנכנס הכוהן לִפְנַי ולִפְנים, בקודש הקודשים, שהוא דוגמתו של גן עדן. וכשנכנס הכוהן לשם, נכנס בנשמה ולא בגוף ללא התפיסה הגופנית הגשמית הפרטית, שהגוף התבטל לנשמה, והיה כמו שאינו, באימה, ביראה, ברתת, בזיע, בנקיות, ובטהרה. והכרובים עומדים שם ושומרים, כדוגמת אותם הכרובים העומדים בשערי גן עדן.

תתיא זכה הכוהן שהוא מדרגת או"א עילאין, בחינת חסדים מכוסים בלי שום נגיעה פרטית, נכנס לשם בשלום ויוצא בשלום. לא זכה, יוצא להב מבין שני הכרובים, וישרוף אותו וימות בפנים. אשרי הזוכה לעבור מהם בשלום. אמר רבי ברכיא אין בעולם דבר, שאין דוגמתו למעלה.

תתיב הנחש שהערים ופיתה את חוה. לשון נופל על לשון. אמר רב יוסף, כי נחש מתרגם חִיוְיָא, נופל על לשון חוה. חיויא זכר, וחוה נקבה. הרי שהוא לשון נופל על לשון. כמוהו, נחש נחושת, הוא ג"כ לשון נופל על לשון. זהו השקר של הנחש שהוא בחינת הנקבה, כאילו היא המשפיעה, וכך אומר לאישה אני אתן לך את האור במוקם הבורא.

תתיג אמר רבי יוסי ויקרא האדם שֵׁם אשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי. ולא ע"ש החיויא. אמר רבי ברכיא אלא קרא לה ע"ש העתיד, חוה, כי אם לא כן, היה לו לקרוא לה חיה, ע"ש שהייתה אם כל חי. ונקראה ע"ש העתיד חוה, ע"ש שחיויא עתיד לפתות את חוה. חיה מדבר על ג"ר דחכמה, ראה הנחש שהיא אם כל חי, היינו האם שהיא גבוהה יותר, ודרכה אפשר לקבל את הג"ר. בזמן התיקון בצמצום ב לא ניתן לקבל את הג"ר, ולכן אסור לאכול מעץ הדעת. היה לו ברוח הקודש לאדם הראשון שהחטא מאפשר לגלות את לב האבן ולכן קרא לה חווה, כלומר שתחטא ע"י החיוויא. יתכן ואדם הראשון לקח על עצמו את החטא שיביא לגילוי גדול ואז אפשר יהיה לתקן.

בראשית זוהר חדש רלח - רמ שעור 80

וישמעו את קול ה׳

האדם שומע ורואה רק לפי מדרגתו.

מלמד כאן על ההתגלות של אדם וחווה, כאשר תפיסת הבורא אצל האדם קובעת איזה קול פנימי הוא שומע.

תשצא וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואשתו. ומה הקב"ה צריך רוח היום? אלא הכתוב מלמד, כי ערפל בתוך הבהירות היה לאדם, שאע"פ שנגלה אליו הקב"ה לרוח היום בבהירות, עכ"ז לא היה יכול לסבול, ויתחבא האדם ואשתו.

אדם בעוה"ז דומה לציפור ההולכת, כשיוצאת מהקן שלה, ואינה מוצאת מי שיכניס אותה. כך האדם, כיוון שהנשמה יוצאת מהגוף, שוב אינו יודע ומבין כלום. חוץ מאותו הגוף שנעשה מהארה מרובה, המזדמן לו בגן עדן להשתעשע. אף כאן, כיוון שחטא אדם, הסתלקה ממנו הנשמה העליונה, וחזר לנפש הבהמית, וע"כ איבד השכל והתבונה, והתחבא מפני ה'. כאשר אדם חוטא הוא מאבד את השכל, כלומר הנפש השכלית, והתבונה הן תבניות המחשבה, ההגיון האמוני. וכך רואים אנשים שאינם מסוגלים לשמוע קול פנימי הקורא להם לוותר על הגאווה והאנוכיות, והם חרשים ועיוורים להבין את האמת. יש אנשים כאלו מתחילים להתקדם ברוחניות, ואז את אותו קול שהיה נשמע בתוכם כל הזמן, הם שומעים. השם אלוקים מתהלך בגן, היינו בליבו של האדם, ולאדם בחירה האם הוא שומע את שם אלקים או את שם הויה. כל אחד שומע ופוגש במציאות שהיא הכי טוב עבורו לתקן, ובזאת הוא נבחן, האם ישכיל לפרש כל מקרה וכל קול מעבר לזמן ומקום.

תשצב אמר רבי אבא כתוב, מתהלך, הלוא מהלך היה לו לכתוב? אמר רבי בא אלא כתוב, את קול השם, שהוא אותו שכתוב בו, והאלקים יַעננו בקול. וכן, ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם. כתוב, את קול ה', ולא את הקב"ה. מתהלך בגן לרוח היום, אמר רב חיסדא אמר רבי יוחנן כתוב ג"כ על הקול. כמ"ש, ויהי קול כהִנָבאי והנה רעש. קול נבואי. מלמד כאן שכאשר אדם וחווה חטאו והתחבאו, שמעו את קול השם מתהלך, לא השם מתהלך אלא הקול הולך ומתפשט.

תשצג אמר רבי יוחאי והרי רבי יהודה חברינו אמר שכאן צריכים לדרוש, שהוא מעשה מרכבה. הקול אשר ממעל לרקיע, שעל ראשי החיות, שהן המרכבה. אמר רבי אלכסדרי, הוא יותר ממעשה מרכבה, שאנו רואים שסודות עליונים התגלו כאן, הגבוהים ממעשה מרכבה. עיקר הלימוד כאן שכאשר אדם שומע קול פנימי, עליו לראות שזה קול שבא להדריך אותו. וישנם כאלו שאינם רוצים להקשיב, אלא לתפיסה שתספק את רצונם לקבל.

כשחלה רבי שמעון

תשצד כשחלה רבי שמעון נכנסו לפניו רבי פינחס ורבי חייא ורבי אבהו. אמרו לו, מי שהוא עמוד העולם, שוכב. אמר להם, לא ב"ד של מעלה מעיינים בדיני, כי אני רואה שאיני ניתן למלאך ולדיין של מעלה, כי אני איני כשאר בני אדם. מספר להם על ההתגלות שיש לו, ואין המלאכים דנים אותו אלא הקב"ה.

תשצה אלא הדין הזה שלי הקב"ה שם הויה דן אותו, ולא בית דינו. זהו שאמר דוד בתפילתו, שופְטֵני אלקים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדוֹ. הוא לבדו ולא אחר. האדם קובע מי ישפוט אותו, כלומר לפי מה שהוא נתון, אם לחיצוניות, או מה חושבים עליו הזולת, בזה הוא נשפט. האדם צריך לדעת ולהרגיש שתפיסת השם הטוב והמטיב, הוא השופט אותו. מכאן שיש לאדם תפקיד לעצב את תפיסת הבורא שבו עצמו, ולבדוק תדיר מה השם רוצה ממנו, לפעול ובעיקר להרגיש בהתאם.

תשצו כשהאדם שוכב על ערש דוואי, וכן בכל פעם שנפטר הוא ממקרה מסוים, ב"ד של מעלה מסתכל בדינו. יש מהם הנוטים לכף זכות, שמראים זכותו של האדם. ויש מהם הנוטים לכף חובה, המראים החטאים של האדם. והאדם יוצא מהדין, כמו שהוא צריך.

תשצז אבל מי שדן אותו המלך העליון, השולט על הכול, הוא טוב, ואין האדם יכול להיות בדין ההוא אלא טוב. כי מידותיו של המלך העליון נוטות תמיד לזכוּת, והוא כולו צד הרחמים, ובידו לסלוח חטאים ועוונות. כמ"ש, כי עימךָ הסליחה. ולא עִם אחר.

בראשית זוהר חדש רלה - רלז שעור 79

עצה"ד

השורש לכל החטאים הוא השינוי מהציווי להתדבק בשם הויה שהוא עץ החיים, ובחירה בשם אלקים, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע. שם אלקים המופרד משם הויה, הוא צד החילוק, המדע, השכל ולא צד האמונה וההשפעה שהוא בחינת שם הויה.

שם מבטא רצון, וכאשר פועל האדם את הרצון לפרטיות, הוא מבטא רצון לדבוק בשם אלקים כאילו בא לספק את התאוות האישיות, במקום להאמין בשם הויה, שפירושו שהבורא לא נמצא ברצון לקבל, היינו בבריאה, אלא אין עוד מלבד כוחו המהווה את כל המציאות. השם נמצא מחוץ לבריאה, הוא לא נמצא בכל מקום, אלא משפיע ושולט על כל מקום.

הסכנה בכישרון ועוצמה היא בגאווה שמביאה את האדם לרצון לקבל לעצמו.

תשעח רבי חייא בשם רבי אבא אמר, עץ ממש היה, והיו שניים:

א. הנותן חיים לאדם,

ב. שהאוכל ממנו יידע טו"ר, לדעת דרך הטוב והישר, שיוכשר האדם, והדרך הרע, שיתקלקל בו האדם. ולפיכך ציווה אותו הקב"ה, שלא יאכל ממנו, פן ידחה הטוב ויחזיק ברע. האם צריך אדם להתנסות בכל דבר, גם בדבר רע כדי לדעת ממה להימנע. אלא אל לך לדעת טוב ורע בתענוג, אלא תפעל אמת ולא שקר. מי שמחפש לבחון טוב ורע לפי התענוג המתקבל במקום לבחון את האמת והשקר, לא יוכל לחיות. את האמת ניתן להשיג דרך האמונה, ויש להביא את הרגש אל מקום האמונה.

תשעט וע"כ כתוב, מכל עץ הגן אכוֹל תאכֵל. זהו עה"ח, שהיה לו לאדם לאכול ממנו. והוא חטא בעצה"ד טו"ר, שהצטווה שלא יאכל ממנו. כמ"ש, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכולך ממנו מות תמות.

תשפ מכאן אמר רבי שמעון גזרה נגזרה על אדם, שימות. משום שנלקח מהאדמה. כמ"ש, ביום אֲכוֹלך ממנו מות תמות. מלמד, שאם לא חטא, היו לו חיים ארוכים. כיוון שחטא, העונש הוא שיקצר ימיו וימות באותו היום. לאחר שעשה תשובה, נתן לו יומו של הקב"ה, שהוא אלף שנה. גם לפני החטא היה נגזר על הגוף למות, אלא לאחר החטא ימות ביום אכלו, ביום של הקב"ה שהוא אלף שנה.

תשפא וזו ראיה, שהגזרה הייתה מקודם שימות, שאם לא כך, כשעשה תשובה, היה לו לבטל הגזרה. אמר רבי שמעון אלא כשעשה תשובה, התבטלה הגזרה שנגזרה עליו, ביום אכולך ממנו מות תמות, והאריך לו ימים, שנתן לו יומו, שהוא אלף שנים. אין מדובר על זמן גשמי, אלא האריך לו חיים מבחינת חכמה. רק האמונה היא נצחית, ועדיין לא היה לו את ל"ב האבן מתוקן, לכן נגזרה עליו מיתה ואינו יכול לקבל את אור היחידה, וקיבל אפשרות להשיג מדרגת חכמה.

הקב"ה נתן לאדם בחירה, ולאחר שנחשף לידע חדש, הוא התקלקל. ידע הוא חומר, ובכך החומר שבו השתנה. כך למשל שאדם נחשף למראות אסורים, הדבר נצרב בתודעתו ומשנה אותו. אצל אדם הראשון גם הרפ"ח ניצוצין שהיו בו גם נפגמו, וכעת נאלץ לתקן בדרך אחרת, שאין דבר העומד בפני התשובה.

תשפב רבי ברוקא אמר הוא הצטווה על השם, וחטא בשם. הצטווה על השם המיוחד, הוי"ה, שהוא ז"א, עה"ח. כמ"ש, ועץ החיים בתוך הגן. שהצטווה להידבק בשם הוי"ה. והוא חטא בשם המשותף, אלקים, כמ"ש, ועץ הדעת טוב ורע, שהוא המלכות הנקראת אלקים, שגם הבריות נקראים בשם זה. כמ"ש, אלקים לא תקלל.

תשפג אמר רבי אבהו והמקריב קורבן לשם הזה, אלקים, אמרה תורה, זובח לאלקים יוחרם. המחליף שמו המיוחד בשביל השם אלקים, על אחת כמה וכמה. כלומר, שמפריד המלכות, אלקים, מז"א, הוי"ה. שבמקום הוי"ה, מתדבק בשם אלקים בלבד בלי הוי"ה. שזה היה חטא עצה"ד. מוחרם מי שזובח, היינו נותן מעצמו לשם אלקים, במקום להאמין שאין עוד כח מלבדו, משם הויה.

תשפד מאין לנו שחטא בשם? כמ"ש, ותיקח מִפִּרְיו ותאכל. שזה, ראשי תיבות מו"ת. שהוא השם היוצא מהשם אלקים הנפרד מהוי"ה, בדומה לפרי היוצא מהעץ. לפיכך כינה הכתוב כל העניין באלו אילנות שבגן עדן. משום שהחיים יוצאים מעה"ח, הוי"ה, כפּרי מהעץ. וכן המוות, השם אלקים בנפרד מהוי"ה, יוצא מעצה"ד, כפרי היוצא מהעץ. מי שמאמין במדע בלי האמונה, הוא בחינת מת. הנחש מסיט לחשוב כמו מדען חילוני.

תשפה אמר רבי יצחק הרי אנו רואים שלושה מן החברים שהם בן עזאי ובן זומא ואחר נענשו על זה, על שהפרידו את השם אלקים משם הויה. אמר רבי יהודה, זה שאמר ר ברוקע הוא אמיתי ואין להרהר עוד בפרשה, בחטא עצה"ד כי אני שמעתי כעין זה מאבי ועתה נזכרתי ומכאן צריכים לדרוש.

תשפו כתוב, והנחש היה ערום מכל חיית השדה, רבי יוסי למד. זהו יצה"ר, הנחש המסית את בני האדם. כמו נחש ההולך עקלתון ואינו הולך בדרך
ישרה, כך היצה"ר משׂטין לאדם בדרך הרע ולא בדרך הישר. קיבלנו דרך ישרה, למה לשמוע לעצת היצר ולהסתבך בדרכים אחרות.

תשפז רבי יוסי למד מהו שהיה ערום מכל חיית השדה? שהיה ערום יותר מאותה נפש החיה אשר בגוף. והוא היה המסית את אדם עד שגורש מהנאת
גן עדן. לבוש מגלה ומכסה, כשאומר שהיה ערום הנחש, היה לו נפש חיה. לאדם גם נשמה. לנחש היה בנפש חיה אור גדול יותר משאר החיו. אדם אמיתי הוא אדם אמיתי ולא על עוצמה.

תשפח למדנו אמר ר"י בן סימון, מצאתי בדבר הזה שאמר ר ברוקא ששאלתי אות ומצאתי, שעיקר קבלה היה בידו, היי שדבריו דברי קבלה, וכך נגזר, היי שגמרו אומר והחליטו, בספר הראשון של הברייתא של ר אלעזר בן ערך.

תשפט אמר רבי שמעון, הנחש כשהסית את האשה, כתוב, ותרא האשה כי טוב, מהו כי טוב. א"ר אלעזר בן שלום, שהסכימה בדעתה כי הוא טוב, שנאמר כי טוב ה' הודו לה' כי טוב, כלומר שהיא הסכימה שאלוקים בלי הויה הוא טוב כעצת הנחש, וכי תאווה הוא לעיניים שהיא התאווה שתאווים עליונים ותחתונים לדעת ולהשיג, מיד ותקח מפיו ותאכל. הסכימה עם הנחש שהשם אלקים בלי שם הויה גם הוא טוב. ישנם דברים שטוב לא לדעת ולה להיחשף. צריך לדעת רק ידע שתומך באמונה.

תשצ אמר רבי שמעון החליפה ממשלה בעבודה בחרה במדע במקום באמונה. ואסור להוסיף דברים בעצם החטא, אלא לדרוש יתר הכתובים, לפי דבריו. מהו, ויתפרו עלה תאנה? תאנה מלשון תואנה. עלה מלשון עלילה.

קו האמצעי, השם הוי"ה, מושל על קו שמאל ומייחד אותו עם הימין. ואם היה אדם מתדבק בשם הוי"ה, שהוא עה"ח, היה גם לו ממשלה על קו שמאל, והיה מקבל מהוי"ה אלקים ביחד.

אבל הוא נשמע לעצת הנחש, לקחת משמאל בלי ימין, להמשיך הארת החכמה מלמעלה למטה, שעבודה זו מקלקלת את הייחוד של ימין ושמאל, ומפרידה השמאל מימין, שמשם נמשכת המיתה. ובזה החליף ממשלת קו אמצעי, המייחד ב׳ הקווים, בעבודה, לעבוד ולהמשיך הארת השמאל מלמעלה למטה.

ונמצא, שהחליף שם הוי"ה, קו האמצעי, הכולל הוי"ה אלקים יחד, בשם אלקים בפרודא. כל הבעיה מתחילה כשמחליפים את הכוח ונותנים ממשלה לשם אלקים במקום לשם הויה הוא האמונה. מכאן מגיעים לטעות לחשוב שבמקום ההשתוקקות יש לקבל את התענוג.

עלי התאנה שתפרו לאחר החטא, הם לשון עלילה, ותואנה, היינו תירוצים על הרצון לקבל במקום אמונה בשם הויה. הבחירה הנכונה היא בנקודה הפנימית של האמונה ולא בשמאל, במדע.

בראשית זוהר חדש רלב - רלד שעור 78

שלוש משמרות

יש באדם מאבק פנימי בין הרצון הגופני הארצי, לבין רצון הנשמה. כאשר נפטר צדיק הוא מקבל לבושי אור איתם יכול להיכנס לגן עדן. כאשר זוכה אדם לקבל תענוג, עליו לעשות חשבון ולראות שלא לקבל את האור כסיבה, אלא כלוואי מעבודתו בקדושה.

תשסו האם הקב"ה נטע ממש את גן העדן? כן. אמר רב יהודה אין מטעותיו כשאר מטעות, והם מובחרים משאר מטעות. הוא היה מטע ה׳. כמ"ש, מטע ה׳ להתפאר. להתפאר בשבחו, שהרואה אותו אומר, אין זה כי אם מטע ה' ולא מאחר. עדן עליון הוא מדרגת חכמה שנותנת לבינה, גן עדן תחתון הוא ז"א שנותן למלכות.

תשסז אמר רבי יעקב בר אידי עכ"פ מטע ה׳ הוא, שנטע שם כל עץ נחמד למראה. ואיך נטע? שהוציאה הארץ אילנותיה ופירותיה, הוציאה בתחילה בגן העדן, ואח"כ בכל העולם. והקב"ה בחר המקום, והכין אותו, להיות שָׁם לעולם. והוא פוקד אותו ומשקה בטובו מאותו הטוב המושפע מעדן של מעלה. כמ"ש, ישׂבעו עצי ה׳, ארזי לבנון אשר נטע. אלו הם האילנות שבגן העדן.

תשסח שאל רבי חגי את רבי יהודה, גן עדן בארץ למה נצרך, אמר רבי יהודה להנאת הנשמה, שמקבלת מאותו העדן שלמעלה. ולא שכֹּל הנשמות יוכלו לקבל מגן עדן שלמעלה. לאלו שאין נותנים להם רשות לעלות למעלה, יש להם הנאה וחמדה באותו גן עדן שלמטה, ממה שהוא מקבל מלמעלה. ישנן נשמות גבוהות שמגיעות לגן עדן העליון, וגם זה לא במצב קבוע, ויש שחמדתן בגן עדן התחתון

תשסט אמר רבי יהודה בכל ר"ח עולות הנשמות לישיבה העליונה למעלה. ובגן העדן התחתון הזה ישב אדה"ר, והקב"ה שם את האדם שיהיה מִשכנו בו. כמ"ש, וישם שָׁם את האדם אשר יצר. אדם ראשון לא נברא שלם, אלא מרפ"ח ניצוצין ללא לב האבן מתוקן, אותו ניסה לתקן ע"י עצהד"ט.

תשע רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי לרבי חייא, הנה למדנו בברייתא שלנו, שכול מה שעושה הקב"ה, בין למעלה בין למטה, כולם חומדים ושוקדים ללכת למינו לפי הטבע שלו. הגוף הולך אחר מינו, לארץ, שמשם הוא נלקח. והנשמה אין לה חמדה, אלא במקום שנלקחה משם, כי כל מה שעשה, חומד אחר מינו. כמ"ש, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳. ולא לעוה"ז, כמו שהגוף חומד. אומר כלתה נפשי, הנפש, מפני שהנשמה מתוקנת, ונתנו לאדם הרגש של נפש שהיא חלק מהנשמה. הנשמה והגוף שואפים כל אחד למקום אחר, והאדם נבחן למי הוא נותן את הממשלה.

תשעא אמר רבי חייא אומר לך דבר שהוא סוד ובני אדם אינם יודעים. הטה ראשו בכה וצחק ואמר אשרי הצדיקים, הנקראים חיים לעולם הבא. שואל, וכי בשביל שהנשמה עומדת בקיומה נחשבים הצדיקים שהם חיים, ​​ שהנשמה נצחית והגוף נרקב בעפר אף על פי שהוא שלם וצדיק. למדנו שהנשמה עומדת בקיומה תמיד ואין מיתה וחיים נוהגים בה, ורק בגוף נוהקים מיתה וחיים. הגוף זז מכוח הנשמה, וכך כל הבריאה נעה בכח הבורא יתברך. השאלה היא עם איזה גוף הנשמה מתנהלת, ככול שהגוף זך יותר, כך יכול הוא להכיל את האור, וכן הגוף הוא המעשה והנשמה הכוונה.

תשעב אלא כך נגזר, כשהצדיק נפטר מהעולם הזה לוקחים לו את תודעת העולם הזה, מזמין לו הקב"ה גוף אחר כשר וטוב, שלא יהיה בזוהמא ולכלוך של גוף הזה הגוף שואל זו היא מה, זו הזוהמא. ובכניסה לגן עדן יש לבוא בבגדי אור ולא בגדי עור, היי בגוף יותר זך, ומכניס בו הנשמה הקדושה ההיא, והקב"ה משרה אותו בקיומו בגוף ההוא בגן עדן שלמטה וגוף ההוא יהיה לצדיקים בעולם האחר שהוא עולם הבא. התפיסה של העולם הזה לא תהיה בגן עדן, לכן צריך אדם להכין עצמו לתודעה שמעבר לזמן ומקום. הגוף נק רצון אותם יש לתקן לרצונות להשפיע שמסתמכים על צורת הנשמה. הרצונות הפרטיים לא יכולים לקשר לנשמה, ויש להימנע משימוש בהם אלא על ההכרח. יש לתקן את הנפש שלא תרצה את הבלי העולם הזה.

תשעג ובכל ראש חודש וראש חודש יוצאים ורואים את הרשעים הנענשים בגיהנם, ז"ש ויצאו וראות בפגרי האנשים הפושעים בי. שואל מאיזה מקום יצאו ומשיב, רבי בא למד שיצאו מגן עדן שלמטה, ולמה, כדי לראות את הרשעים הקב"ה מעלה אותם לישיבה שברקיע בכל שבת ושבת ובכל ראש חודש וראש חודש ז"ש והיה מדי חדש בחדשו.

תשעד ר"ש אמר כל שיש בכלל יש בפרט בכל לילה ולילה בחצות כשהאיר הבוקר הקב"ה מחדש יש מאין לצדיקים נשמותיהם, ז"ש חדשים לבקרים רבה אמנותיך. רבי יצחק אמר, אפילו לכל אדם ג"כ שהוא ישן את שנתו בכל לילה בעולם הזה, ונשמתו עולה למעלה, ונמצאת בכמה חובות ועברות לפני הקב"ה, ורבה האמונה שהקב"ה מחזיר את הנשמה לגוף ומחדש אותה, ולמה רבה אמונתך, מפני שרבה אמונתך הוא מחזיר הנשמה אע"פ שהיא חוטאת. רבה אמונתך אומר שהנשמה נצחית, ולכן האמונה בקיום נצחית, אדם מאמין בבורא, בקיום שלו. הקב"ה נטע בנו אמונה נצחית. תפיסת הנברא היא שהקב"ה מאמין בנו שאנו יכולים לתקן. כל וחומר שחייב האדם ללמד זכות על הזולת, לתת לו אפשרות לתקן.

תשעה אמר רבי יצחק המתחייב כסף לחברו, וחברו מוציא לו משכון, שיחזיק בידו, אסור לו להחזיק בו, עד שייתן לו אותו חברו. ואפילו שב"ד נותן לו אותו, אסור שיחזיק בו. כמ"ש, אם חבוֹל תחבול שַׂלְמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. אתה לא יכול להחזיק בנשמה אם אינך מאמין שהקב"ה נתן לך אותה כפיקדון

תשעו רבי יהודה ברבי סימון אמר כתוב, וישם שָׁם את האדם אשר יצר. בכלל. כלומר, שלא פירש מה יעשה שם. אח"כ כתוב, ויניחהו בגן עדן לעוֹבדה ולשומרה. איזו עבודה כאן? אלא עבודת הנשמה להשלים אותה בתשלומיה, מה שלא השלימה בעוה"ז.

תשעז רבי שמעון אמר הקב"ה שם את אדה"ר בגן עדן, ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצוותיה. כמ"ש, ועץ החיים בתוך הגן. וכתוב, עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב"ה, כשיהיה לו לאדם הנאה בגן הזה, יעסוק בה וישמור אותה. אבל מפני העידונים וההנאות שהיו שם לאדם, לא שמר תורתו, עד שגירש אותו משם

בראשית זוהר חדש רכט - רלא שעור 77

שלוש משמרות

מלאכים הם כוחות נפש באדם, ופועלים גם בזמן שאין גילוי, בלילה. זהו הזמן שעל האדם לעזוב את עצמו ולהשתמש בכוח גבוה ממנו, כח המלאכים. ביום כח החסד פועל, יש גילוי שהוא זמן התפילות.

לכאורה נראה שתפקיד המלאכים בלילה, ושל עם ישראל ביום, אך הזוהר מלמד שדווקא בלילה יש לעסוק בתורה. לכן כתוב יוֹמָם, יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ, וּבַלַּיְלָה, שִׁירֹה עִמִּי. בלילה משתעשע הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן.

שעשוע הוא בחינת הגוף, הצלה היא בחינת האמונה, וזו ההבחנה בין משה שהוא בחינת האמונה לבין יהושע, מלשון שעשוע. אַךְ צַדִּיקִים, יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים, אֶת-פָּנֶיךָ. הם הצדיקים בעלי לב ישר, יכולים להשתעשע עם הקב"ה בחצות הלילה.

תשנג שלוש משמרות יש בלילה, שבהן מתחלקות שלוש כיתות של מלאכי השרת, לשבח ליוצרם בכל משמרת. וכנגדן יש שלוש תפילות ביום, שמתאספים ישראל לשבח ליוצרם בכל תפילה ותפילה.

תשנד אמר רבי יהושע אמר רב בבוקר, כשהחמה זורחת בנץ, הוא זמן תפילה ובקשה של ישראל. ומשש שעות ומעלה עד תשע שעות הוא זמן תפילת המנחה. ומששקעה החמה עד שתחשך, היא התפילה האחרונה. מששקעה החמה עד שיירָאו שני כוכבים הוא זמן התפילה האחרונה, תפילת מעריב.

תשנה משייראו שני כוכבים, היא תחילת משמרת ראשונה, שבאה כיתה ראשונה של מלאכי השרת, ומחכה לישראל עד אותה שעה שיגמרו תפילתם, ואז מתחילה לומר שירה. ואז ננעלים כל השערים, המקבלים תשבחות של מטה, ואין שערים נפתחים מאז והלאה, אלא למלאכי השרת האומרים שירה. שני מדורים, אחד של ישראל המתפללים למטה, וכשהם מסיימים תפילתם, נפתחים השערים למלאכי השרת בלילה

תשנו שואל, הרי למדנו כל הקורא לומד בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, כמ"ש, יומם יצווה ה׳ חסדו. כי כמ"ש, ובלילה שירוֹ עימי. א"כ איך נאמר כאן, שבלילה ננעלו כל השערים מלקבל מלמטה, והשערים פתוחים רק לשירת המלאכים?

תשנז אמר רבי יהושע בן לוי כשגמר כל התשבחות ביום, ומחצות לילה והלאה עוסק בתורה, בזמן הזה מקבלים מלמטה, משום שבשעה זו יוצא הקב"ה מעולמות אלו שחושק בהם, מאלו המאירים באור החסדים, שהקב"ה, ז"א, חושק בהם, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. והולך להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן, להשתעשע בהארת החכמה. כי החכמה נקראת עדן. והיא מאירה אז בגן, במלכות. וזהו שאמר דוד, חצות לילה אקום להודות לך. למעשה מלמד שכשאומר למטה הכוונה לז"א ומלכות, כשז"א הוא בחינת חסדים והמלכות חכמה. ביום הקב"ה, ז"א מושך כוח החסד, אך כח הנקבה היא חכמה המאירה בעדן וצדיק יכול להשתעשע עם הקב"ה בגן עדן

תשנח כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים בגן עדן, במלכות, כל שערי שמיים שלמעלה מעל החיות, ושלמטה מהם, כולם נפתחים, והיא עת רצון לעסוק בתורה. עסק בתורה אינו רק לימוד, אל יכולת להפיק תוצאה נפשית של דבקות וקבלת הדרכה מהוראות התורה

תשנט ואותן כיתות של מלאכי השרת, וכל הבשמים של גן העדן, וכל הצדיקים, פוצחים ברינה לפני מי שאמר והיה העולם. כמ"ש, אך צדיקים יודו לשמך, כשיושבים ישרים את פניך, כלומר, בשעה שיושבים לפניו בגן עדן. אך ממעט את הרשעים שלא באים להודות, או את הזמן שאינו מסוגל

תשס וכיתה שלישית של מלאכי השרת, אומרת שירה עד שייבָּקע השחר. ויש חיוב על ישראל, בשעה שעולה עמוד השחר, לקום ולהתגבר בשירות ובתשבחות לפני הקב"ה, משום שלוקחים השירה מיד אחר מלאכי השרת, והקב"ה מצוי עימהם למטה שאז ישראל צריכים לשבח. כמ"ש, ומְשַׁחֲריי ימצאוני, שהם האומרים שירות ותשבחות עם עלות השחר. ואמר רב יהודה ובלבד שלא יפסיק כשמתחיל, עד שיתפלל כשהחמה זורחת.

תשסא אמר רבי יוחנן אמר רב כשהקב"ה יוצא מעולמות אלו שחושק בהם, ובא להיכנס עם הצדיקים בגן עדן, הוא מחכה ורואה, אם שומע קול העוסק בתורה, והקול ההוא יפה לפניו יותר מכל השירות והתשבחות, שאומרים מלאכי השרת למעלה. כמ"ש, אל גינת אגוז ירדתי לראות. לראות אותם העוסקים בתורה.

תשסב אמר רבי יצחק האם גן העדן נקרא גינת אגוז? אמר רבי יוחנן נקרא גינת אגוז, כלומר גינת עדן, כי העדן נקרא אגוז. כמו שהאגוז סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה קליפות, כך עדן של מעלה סתום מכל עבריו ויש עליו כמה שמירות, שלא שלטו לראות אותו, לא מלאך, ולא שרף, ולא חשמל, ולא עין נביא וחוזה. כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך. על החכמה, העדן ישנה שמירה שלא יוכל כל אחד להיכנס, אלא מי שראוי

תשסג אמר רבי שמעון עתה אזכה למעלת גינת אגוז עם חסידי ישראל. קרא הקב"ה את גן העדן גינת אגוז. כמו שהאגוז הוא קליפה אחר קליפה והפרי שלו בפנים, כך העדן הוא עולם אחַר עולם והוא מבפנים.

תשסד אמר רבי שמעון הגן הזה מאיפה הוא נטוע, הקב"ה נטע אותו מתחתיו של עדן, חכמה. ואי אפשר שהגן כנגד העדן בשווה, אלא הגן בארץ, במלכות, והעדן עליו מלמעלה, חכמה העליונה. ועיקרו ותמציתו של הגן, מֵעדן. כי עיקרה של המלכות מחכמה. המלכות נמצאת בחכמה דאור ישר אך לא מתגלית ורק לאחר שרוצה להשפיע בבינה,מקבלת חסדים, אך המקור בוא בחכמה ולא בכתר שאין בו רצון לקבל.

תשסה אמר רבי יהודה ונהר יוצא מֵעדן להשקות את הגן. היה לו לכתוב, ונהר יורד מעדן להשקות את הגן. אלא אמר רבי שמעון יש עדן למטה ועדן למעלה, גן למעלה וגן למטה. ושניהם מכוונים זה כנגד זה. והקב"ה נטע זה מתחת זה.

גן עדן עליון: חכמה עליונה הנקראת עדן, בינה עליונה הנקראת גן, המקבלת מהעדן הזה. גן עדן תחתון: חכמה תחתונה הנקראת עדן, והמלכות המקבלת אותה נקראת גן.

עדן למטה, חכמה תחתונה. עדן למעלה, חכמה עליונה. גן למעלה, בינה. גן למטה, מלכות. ושניהם מכוונים זה כנגד זה, שגן העדן התחתון מכוון כנגד גן העדן העליון. שגן העדן התחתון מקבל שפעו מגן העדן העליון דרך ל"ב נתיבות החכמה דרך ז"א.

בראשית זוהר חדש רכו - רכח שעור 76

גן בעדן

תשמא וייטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם. אמר רבי יוסי ורבי חייא כתוב, אל גינת אגוז ירדתי לראות באִיבֵּי הנחל. רְאה כמה יש לאדם להרהר ולדקדק בליבו בכל יום ויום, ולפשפש במעשיו, ולדקדק בכל ענייניו, ויהרהר בליבו, שלא ברא אותו הקב"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעֲלה על שאר בריותיו, אלא כדי להרהר בעבודתו ולהידבק בו, ולא ילך אחר ההבל שהם ענייני העולם הזה, ברצונות ארציים.

תשמב אמר רבי יוסי אמר רבי חיא כשברא הקב"ה את האדם, העלה אותו לפניו בצורתו, והקב"ה ישב והועיד בו, ואמר לו, אני עשיתי אותך, כדי שאתה תהיה שליח שליט ומלך על הכול, בשבילי. אני למעלה ואתה כמוני למטה. לכל אדם תפקיד, וכשאינו משתמש בכוחות שניתנו לו למילוי תפקידו הוא מועל.

תשמג אני נותן בך נשמה לדעת תבונה וחכמה, משא"כ לשאר הבריות. היה נזהר להסתכל בכבודי, היה נזהר לעשות מצוותיי. וחוץ ממני, לא יהיה למישהו ממשלה מכובדת, כמו שיש לך. מעיד הקב"ה להשתמש כראוי בנשמה, שהקב"ה הוא רב ושליט ויש לכבדו.

תשמד מאין לנו, שהועיד בו והזהיר אותו על זה? שכתוב, ויאמר לאדם, הן יִראת ה׳ היא חכמה, וסור מרָע בינה. כלומר, כשתִשרה יראתי עליך, אז תשיג חכמה, שהיא למעלה על הכול. כשראה אדם, שהוא שליט מכובד על כל, שכח מצוות אדונו, ולא עשה מה שהצטווה. אי אפשר להשיג חכמה בלי יראת הרוממות. אי שימוש בכוחות שניתנו לאדם למילוי תפקידו הוא בבחינת בגידה

תשמה אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי לא עשה הקב"ה את האדם, אלא שישתדל בכבוד קונו זה תפקיד האדם, שכבוד השם הוא הידיעה שאין עוד כוח מלבדו. כמ"ש, כל הנקרא בשׁמי ולכבודי בראתיו. לכבודי, להשתדל ולדעת את כבודי, ולחשוב ממעשיו, שיינתן לו חלק טוב לעוה"ב.

תשמו בכל יום בת קול יוצאת מלמעלה, בזמן שהחמה זורחת, ואומרת, אוי להם לבריות, שאינן רואות את כבודי, ואינן מסתכלות לדעת ולחקור את כבודי. לחקור אומר ללמוד את הפרטים בדברים והיחס ביניהם ​​ 

תשמז אמר רבי אלעזר ברבי שמעון כשהשמש מטה כנפיו ללכת בגבורת גלגליו, מכים בדרך הילוכו, כמו חיה ההולכת ופרסותיה מכות בקרקע, בעלים של האילנות שבגן עדן. וכל המלאכים העליונים, וחיות הקודש, וכיסא הכבוד של המלך, והבשמים שבגן עדן, והאילנות, והשמיים והארץ וצבאם, מזדעזעים ומשבחים לאדון כל. בכל התנועה שבבריאה רואים את כוחו של הבורא יתברך

תשמח וקמים ורואים אותיות השם הקדוש המפורש, החקוקות בשמש במסעותיו, ונותנים תשבחות לאדון העולם. ויוצא קול, ואומרים ומזהירים את הבריות, לאותם שאינם משגיחים בכבוד מלך העליון, כשאר כל הבריות המשגיחות ונותנות תשבחות לשמו. על האדם לבחור בלעשות מצוות אדונו.

תשמט ומשום זה אמר רבי אלעזר אסור לאדם לומר תשבחות של תפילתו, אלא עם האדמומית של החמה, הנראית על העננים, כי סמוך לזריחת השמש וכן אחר שקיעת השמש, נראה צבע אדמומית על העננים, כמ"ש, יִירָאוךָ עִם שמש, מטרם זריחת השמש זה הזמן להעלות התשבחות, הנץ.

תשנ התפילה והשבח של הלילה, תפילת מעריב, היא מששקעה החמה וכל עוד שהלבנה אינה נראית, עם דמדומי חמה. שכתוב, ייראוך עם שמש, זוהי תפילת השחר, שצריכה להיות עם דמדומי חמה. ולפני ירח דור דורים, זוהי תפילת הלילה, שצריכה להיות עם דמדומי חמה, מטרם שנראית הלבנה.

תשנא מכאן נשמע, שאסור להתפלל מקודם שנראים דמדומי חמה, שכתוב, כי ממזרח שמש עד מְבוֹאוֹ גדול שמי. ובאיזה מקום? בגויים, באלו שכתוב בהם, כי מִי גוי גדול, שהם ישראל.

תשנב כי עשה הקב"ה מלאכי השרת למעלה להלל ולשבח אותו, ואומרים שירה ורינה לפניו בכל לילה. ועשה כנגדם ישראל למטה, להלל ולשבח אותו, ולומר שיר ושבח לפניו, בכל יום כדי להשיג יראה על האדם לאמץ קודם השקפה נכונה, ואז עליו לעשות ברית אמונית טכנית כלומר יכולת דחיית האור ונפשית, ולאחר מכן לפעול את הברית עם כוונה נפשית לאותה ברית. עיקר הפעולה היא שיתוף התחייבות נפשית התואמת את ההשקפה לדבקות.

בראשית זוהר חדש רכ - רכב שעור 74

נעשֶׂה אדם

את השבת המסמלת את התכלית, שהכל כבר מוכן יש לקבל כברית שלא מפרים.

תשי כשגמרו המלאכות כולם, בירך אותם הקב"ה, והכין אותם בעולם, וציווה כל אחד, שלא ישנה הכנתו מאותו העניין שעשה אותו, ושכל אחד יוציא תולדתו הראויה לו מכאן ולעולם. כמ"ש, אשר ברא אלקים לעשות. לעשות, כלומר שכל דבר יוליד ויוציא כמוהו. ועוד, רבי יהודה אמר לעשות, סובב על גוף השדים, שלא נגמרה מלאכתם עד שקידש השבת.

תשיא רבי יוסי בן נחמן אמר כיוון שנכנס השבת, כל הדברים שנבראו במעשה בראשית, שבתו ושקטו, כל אחד לפי בריאתו. אותם האומנים שהיו מוציאים התולדות שלהם בכל יום מששת ימי בראשית, שקטו ונחו ביום השבת, וראו, כי כולם שלמים וכל תולדותם עימהם בקיום ובמעשה. כל הכוחות נחו בשבת, שראו שהכל שלם. ונראה שהבורא השאיר בין השמשות מספר בריות שלא השלימם, אלו דברים שמצד הנבראים הם שותפים לבריאה.

תשיב זה שכתוב אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם. אמר רב נחמן כאדם המשבח ואומר, אלו הם הדברים שאין כמוהם. בהבראם, פירושו, בה׳ בְּרָאם. בהבראם, פירושו, בדמותם ובשלמותם ממש. בתע"ס למדנו באות ה היא המלכות שעלתה לבינה

תשיג ורב נחמן אמר, אל תקרא בְּהִבָּראם, אלא באברהם במידת החסד, שקיבל תורתו ובריתו אשר שׂם בו. ואלמלא אברהם שקיבל תורתו ובריתו של הקב"ה, לא התקיימו שמיים וארץ, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. יש והברית משמשת לשבועה, כפי שהשביע אברהם את ישמעאל ואמר שים נא ידך תחת ירכי, שזו התחייבות בברית. הברית היא מידת החסד, כלומר שאדם יכול לעזוב את הרצון לקבל בעל מנת לקבל ולבוא לקשר עם הבורא יתברך. ​​ 

תשיד ואל תתמה על זה כתוב, הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים. אם ההרים הגבוהים נבראו בעולם ליעלים, והסלעים נבראו לשפנים, אין לתמוה, שייברא העולם בשביל אברהם, שקיים כל התורה וכל מה שהצטווה מהקב"ה. ועוד, בהבראם, בה"ת של השם הוי"ה בראם. כמ"ש, כי שמי בקִרבו.

תשטו עוד אמר רבי יצחק בשם רבי יהודה לא התייחד שמו של הקב"ה בכל הנבראים זולת באלה שכתוב, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים שהם נצחיים ולכן גם משה לקח אותם כעדים נאמנים, היי שלא משתנים לעולם. שלא נזכרו חיות ובהמות, ולא שום נברא, מאותם שהם נפסדים וכָלים, אלא על אותם שהם קיימים לעולם הזכיר שמותיו, שהם שמיים וארץ.

תשטז רב אמר ביום עשות ה׳ אלקים שמיים וארץ. יום שנחמדו לפני הקב"ה בריאת שמיים וארץ, יום השבת, שכתוב בו, ויכוּלוּ, שהוא לשון חמדה. וראה השבת, שהיא מנוחה וקדושה, הכין אותו לדורות.

תשיז אין בכל שבת ושבת, שאין הקב"ה הולך לעשות מחול עם הצדיקים בגן עדן, וניזונים מזיו המראה המאירה. שהכלים מוכנים לקבלת האור כמ"ש, עד שיפוח היום, זהו יום השבת. אלך לי אל הר המור יראת הרוממות ואל גבעת הלְבוֹנה, זהו עוה"ב.

תשיח אמר רב הונא אין לתמוה ע"ז, וכמו שבעוה"ז נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ביום השבת, ומכתיר אותם בו, הרי הצדיקים, שישנם בעוה"ב, מכ"ש שיכתיר אותם בכתר ביום השבת.

תשיט אפילו הרשעים שבגיהינום מוכתרים ביום השבת, ושוקטים ונחים. אין רשע מישראל, שאין לו מע"ט, העוזרים לו לעוה"ב. ומתי הם עוזרים לו? ביום השבת, שיהיו כולם מוכתרים בכתר שבת.

תשכ אמר רבי יוסי הרשעים שחיללו שבת בפני כל, יש להם מעלה בכתר שבת, כי כתוב, ויהי ביום השישי לָקטו לחם מִשנֶה. ולכך, נידונים הרשעים ביום השישי מִשנֶה, כדי שירווח להם ביום השבת. והרי ישנם רשעים שהיו בעולם הזה ולא הספיקו לתקן, אלא סבור רבי יוסי שהם שומרים שבתות בעולם הבא בכפיה. רבי יהודה סובר שאין מנוחה לרשעים בגיהנום מפני שלא שמרו שבת. אלא שזו מחלוקת ורבי יוסי סובר שיש להם מנוחה ורב יהודה סובר שלא ועליהם לחזור בגלגול, או שרק חלקים מנשמתם מתגלגל לתיקון, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וכל אחד מהם מדבר ממדרגה שונה. הצדיקים יכולים לעשות תיקונים גם לרשעים שחטאו.

תשכא כי יום השבת נקרא שלם ואינו חסר. לפיכך אינו חסר מהטוב ומההנאה שבו, בין לצדיקים ובין לרשעים, ולהורות שלא לחינם אמרה תורה, ושמרתם את השבת, והזהירה על יום השבת, יותר מעל כל התורה כולה. וכל המקיים את השבת, כאילו מקיים את כל התורה. השבת היא התכלית ולכן צריך לשמור כל דבר שעושים, שיהווה התקדמות לתכלית.

תשכב אמר רבי יהודה אמר רב לא ישב הקב"ה על כיסא כבודו, עד שבאה השבת, והתעלה וישב על כיסאו. אמר רבי יוסי והלוא קודם שנברא העולם ישב היה הווה ויהיה? אם משמע לנו שעל כיסא כבודו ממש ישב, אינו כן.

תשכג אלא מטרם שנברא העולם, לא היה מי שיהלל להקב"ה ויכיר אותו. כיוון שברא עולמו, ברא המלאכים וחיות הקודש, השמיים וכל צבאם, וברא את האדם, וכולם מוכנים לשבח ליוצרם ולפאר אותו. ועדיין לא היו פאר ושבח לפניו, עד שנכנסה השבת, ושקטו כולם, ופצחו ברינה ובשבח, העליונים והתחתונים. ואז ישב על כיסא כבודו. כלומר, אז היה מי שיכיר את כבודו וישבח את כבודו. בתפיסת האדם את הקב"ה, התעלה הקב"ה בשבת. יש את קיום העולם ויש את השכלול כדי להגיע לתכלית. השבת מבטא את צד האדם, כמו רשב"י שנק שבת. יש להתעלות מהתפיסה שהקב"ה רק בא לקיים את העולם, אלא להתעלות לתפיסת השלמות של התכלית.

תשכד אמר רבי יהודה אין לך שבח והלל לפני הקב"ה, כמו שבחה של שבת, שהעליונים והתחתונים כולם משבחים לו כאחד, ואפילו יום השבת ממש משבח לו. כמ"ש, מזמור שיר ליום השבת. המקיים את השבת אומר למעשה שהקב"ה פועל עם תכלית ובא להטיב בהטבה שלמה.

בראשית זוהר חדש רכ - רכב שעור 74

ויִיצֶר ה׳ אלקים

הבחירה הראשונית של הבריאה הייתה ביתר דבקות. מכאן כל בחירה שאינה נובעת מדבקות זו היא שגויה, ואינה שייכת לכלל זה. שהרי כל בחירה, כל פרט חייב להיות נגזר מהכלל אליו הוא שייך, ובוודאי שלא סותר את הכלל. הבחירה ביתר דבקות שייכת לבינה, לנשמה, אליה מתחברים על ידי פנימיות התורה. לנשמה מתקשרים אלו שמכניעים את הרצונות הארציים.

מי שלא חי חיי נשמה, למעשה אין לו בחירה, אלא הוא מובל ע"י התאוות האישיות.

תשכה רבי תנחום פתח, כה אמר האל ה׳ בורא השמיים ונוטֵיהם. כשברא הקב"ה את עולמו, ברא אותם מאין, והוציא אותם אל הפועל, ועשה מהם ממשות שהם מוחשיים לאדם. ובכל מקום נמצאת המילה, בורא, על דבר שברא אותו יש מאין, והוציא אותו לפועל.

תשכו אמר רבי חסדא השמיים מאין נבראו? והלוא מאותו האור של מעלה נבראו? גוף השמיים היה מאין, והצורה שלהם הייתה מִדבר ממשות, מהאור של מעלה. וכן האדם.

תשכז ונמצא בשמיים בריאה. בריאה ואח"כ עשיה. בריאה, שכתוב, בורא השמיים, כלומר יש מאין, גוף השמיים. עשיה, שכתוב, לעושה השמיים, מִדבר ממשות, מהאור של מעלה, שהוא צורת השמיים. אמר רבי תנחום עשיה, פירושו תיקון הדבר, בגודל ובמעלה יותר משהיה. כמ"ש, ויעש דוד שֵׁם. לפיכך, בורא השמיים, כתוב על הגוף. לעושה השמיים, כתוב על הצורה, שהיא השלמות של מעלה. עשיה היא למעלה מהדעת שהיא צורה של השפעה, צורת השמים.

תשכח א"ר חנילאי פסוק זה אינו בא אלא להדרש שנאמר וייצר עם שני יודין וכל שאר ויצר אתה מוצא ביוד אחת, אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו שנתן בו כח מהעליונים לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, כמש"א וכבוד והדר תעטרהו והוא מושל על כמ מעשה ידיו, ז"ש תמשילהו במעשי ידיך. ואחר כל השבח הזה, כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב את העפר, נעשה הכל הבל לפניו ואומר וי. היי וייצר שהוא אותיות ויי יצר את האדם, כי א"ר יוחנן חלקו המלה וי יצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וישוב אל העפר כמות שהיה צד אחד באדם העוטר בכבוד והדר, וצד אחד של וי שהוא העפר, הוא הרצון לקבל בעל מנת לקבל.

תשכט וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. יצר אותו בשני יצרים, ביצה"ט וביצה"ר. יצר הכוונה איזו צורה הוא נותן במה שמסתכל יכול לתת לו צורה של יצר הטוב או היצר הרע משא"כ בשאר הבריות, כדי לנסות בו את האדם, ויהיה פתחון פה לצדיקים, שמשליטים יצה"ט על יצה"ר. ולא יהיה פתחון פה לרשעים, שנמשכים אחר יצה"ר. אפשרות לאדם להתגבר ביצר הטוב על היצר הרע ובכך לזכות בשכר השמור לצדיקים, אור זרוע לצדיק. ואם פועלים את היצר הרע, לא יהיה להם טוב ולא פתחון פה.

לגויים יש את צד היצר הטוב, אך הם פרטים בתוך כלל שלא קיבל על עצמו את עבודת השם. יהודי הגם שלא קיבל על עצמו עבודת השם, עדיין הוא כפרט שייך לכלל שכן קיבל על עצמו.

תשל אמר רבי אבא כתוב הוי"ה, ואח"כ אלקים. וייצר הוי"ה אלקים. השם הוי"ה שמו ממש, שם הקיום, נאמר על הנשמה של האדם, שקיימת באדם. אלקים, שם משותף להקב"ה וגם לנבראים גם לנברא ניתן לקרוא אלוקים כמו שאמר למשה, שאהרן יהיה לו לאלוקים. כמ"ש, אלקים לא תקלל, שכתוב על הגוף של האדם, שיש בו שותפות לנבראים, כי שלושה שותפים באדם.

תשלא אמר רבי אבא שֵׁם הקיום, השם הוי"ה, גוזר ושולט על בריותיו, והם לנגדו, כאותו המוץ הנידף לרגליו. ושם זה אינו מושאל לאחר, כמו השם אלקים. ומשום זה לא נזכר שם הוי"ה במעשה בראשית, אלא אות אחת משמו, ה"ת. והוא כמי שאומר, בה׳ בְּרָאם.שם אלקים מנהיג את כל הבריות ושם הויה את האדם

תשלב למדנו בספר של שלמה ה׳ של בְּהִבָּראם היא שמה של השמיטה: משא, שזופת שמש, קרעיו של המלך, ממשלה שהניח בה חותם קטן לשלוט תחתיו. כמ"ש, מי כמוכָה באלים ה'.

בה׳ קטנה של בהבראם נברא העולם. הולך וחושב הדינים שבה שבמצב הא', שהייתה חכמה בלי חסדים מצד של חשכות, ימא דקפא. ועיקר המלכות במצב הא׳ שבה, אע"פ שכולה דינים. כי במצב הב׳ אין לה מעצמה כלום, ואין לה אלא מה שז"א נותן לה. ולפיכך מבאר ה' של בהבראם בצורת הדינים שבמלכות בעת מצבה הא׳.

ה׳ של בהבראם היא המלכות בבחינת שמיטה, שאין בה זריעה וקצירה, ואינה נותנת פירות, שזה מצב א׳. ואז נקראת משא, שהדינים שבה קשה לסבול אותם כמשא כבד כמו במצב א שלה. ושזופת שמש, שעל מצב זה כתוב, אל תִראוני שאני שחרחורת ששְׁזָפַתְני השמש שכל מה שיש לה בא מהשמש. והיא קרעיו של המלך, שאז היא נקרעת מז"א, מקבל אור ע"ב ס"ד ונפרדת מז"א ודבקה בקו שמאל דבינה. והיא ממשלה שהניח בה חותם קטן, ממשלה קטנה, ממשלת הלילה שאמר לה לכי מעטי עצמך ואמר לה והוא ישלוט בך. לשלוט תחתיו. כי בלילה שולטת המלכות במקום ז"א, כי ז"א אינו שולט אלא ביום.

ומביא ראיה, שבלי ה׳ של בהבראם לא הייתה אפשרות לברוא את העולם, מהכתוב, מי כמוכה באלים הויה. שאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שלקח אות ה' משמו, ובה נברא העולם, ונעשה מן אלים אלקים. אלוקים זה הוא עם אות ה של שם הויה ולכן יש כח בשם זה

תשלג וייצר ה' אלקים את האדם. אֶת, באה לרבות כל הכוחות שבאדם. עפר מן האדמה. אמר רבי אבהו איך יכול אדם להתקיים בעוה"ז, שהרי התורה מעידה עליו, שהוא עפר?

תשלד אמר רבי יצחק מעפר נברא, ולא מחומר, טיט. שאילו היה מחומר, היה בקיום יותר. כי בניין שנבנה מחומר, יש לו קיום. אבל מעפר ממש אינו יכול להתקיים. כמ"ש, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. שלא כתוב, כי חומר אתה. אמר רבי חנין הרי כתוב, אף שוכנֵי בתי חומר אשר בעפר יסודם.

תשלה אמר רבי אבהו אלא פסוק זה נאמר על העוה"ז, שאינו כן בקיום. שזה כתוב בבני אדם, שמִשכנם בעוה"ז, שבנייניו מחומר, שע"כ מכנה אותם, שוכני בתי חומר. וכיוון שהבניין ההוא מחומר, וראוי להתקיים, היסוד הראוי לו הוא, כמ"ש, אבנים גדולות אבנים יקרות לייסד הבית. אבל אינו בניין חזק, אם הבניין הוא חומר והיסוד הוא עפר. ומשום זה אינו מתקיים. כמ"ש, אף שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם, שאינו של קיום. לחומר עצמו אין קיום אלא אם כן עשוי מנשמה

תשלו וייפח באפיו נשמת חיים. התורה צועקת על אדה"ר, רְאו, מה שעשה אדם זה, כי הקב"ה נתן בו נשמה קדושה, לתת לו חיים פנימיים לעוה"ב, והוא בעוונותיו, הוחזר לאותה נפש חיה, שהיא הנפש הבהמית, שהוציאה הארץ בשביל בהמות וחיות. כמ"ש, תוצא הארץ נפש חיה למינה. למה לקחת דבר יקר ערך, ועיוות אותו והחליף את נשמת החיים לנפש חיה, אלא הנשמה היא התכללות, והנפש חיה היא עצם אצלו והוא נמשך באופן טבעי למשיכה לארציות

תשלז לא כתוב, ויעש האדם לנפש חיה, אלא, ויהי האדם לנפש חיה, ללמד, שהוא מעצמו בחטא שחטא חזר לאותו כוח הבהמות הנגזר מהאדמה. ועזב את כוח הנשמה, הגזורה מלמעלה ונותנת חיים לבעליה. האדם נבחן כיצד הוא בונה את חייו, האם על הנפש חיה הבהמית שהיא טבעית אצלו, או פועל מעל טעם ודעת לחיות חיי נשמה, חיי תורה.

תשלח אמר רבי תנחום כתוב, כה אמר האל ה׳ בורא השמיים ונוטֵיהם. שברא הגוף של השמיים יש מאין, ואח"כ נטה אותם כאוהל, שנתן להם צורה. כמ"ש, וימתחם כאוהל לשבֶת. רב הונא אמר מכאן, נשמע שנטה אותם כאוהל, שכתוב, הנוטה כַּדוֹק שמיים.

תשלט רוקַע הארץ וצאצאיה. שהתפשטו בארץ כל הצורות והכוחות שבה. נותן נשמה לָעם עליה. לאחר שהארץ עשתה הגוף של האדם, אני נותן בו את הנשמה. עליה, על אותו מעשה הגוף של אדם שעשתה. עליה, לאותם השולטים על הכוחות של הארץ, שמכניעים הארציות שבהם, להם נתתי הנשמה. הנשמה יכולה לשלוט על הגוף אותו עשתה הארץ. אם האדם מכניע את הרצונות הארציים ונותן שליטה לנשמה, אז בכך בונה כלל שדרכו שולטת הנשמה. נשמה ניתנת למי שפועל את כוח ההתגברות.

תשמ ורוח להולכים בה. לאותם המשתתפים בה בכוחותיה, שנמשכים אחר הארציות, אין להם אלא נפש חיה, הנקראת רוח הבהמה היורדת למטה בארץ. וע"כ כתוב, נותן נשמה לעם עליה. לשולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה, למשתתפים עימה בכוחותיה, אין להם אלא רוח הבהמה היורדת. כמ"ש, ורוח להולכים בה

בראשית זוהר חדש ריז - ריט שעור 73

נעשֶׂה אדם

תרצח אמר לו רבי עקיבא מה ראה הקב"ה, שלא עשה את האדם אלא בשישי? אמר לו שלא יהיה פתחון פה לאדם לומר, שהוא עזר באיזה דבר בכל מה שנברא. אומר הקב"ה לאדם, אני מכניס אותך לעולמי, אחרת עלול האדם לחשוב שהוא בעל הבית ולא אורח. לצורך מילוי תפקידו צריך האדם היגיון של אורח שאומר, כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי.

מלמד בעל הסולם שיש ייסורים כאשר מסתכלים על חלק, על המקרה כעומד בפני עצמו, ולא בוחנים בראיה כללית. הברית עליה יש לשמור, היא מחויבות של הפרט לכלל, של הנברא לבורא.

תרצט בעוד שהיו הולים קם רבי אליעזר, השפיל ראשו, נתן ידיו על פיו, ובכה. אמר לו רבי עקיבא: רבי, למה אתה בוכה? אמר לו, על זה ששאלת, למה נברא אדם בשישי, ראיתי חיזיון והדבר מעיק לי.

תש עקיבא, מי יזכה לאריכות הגלות הזו, שנמשכת איך נוכל לעמוד בזה? הרי לא יקום אדם, המשיח, שעתיד להגיע לענני השמיים, לפני היום השישי. שאדם נברא ביום השישי, שזה ב-6000 שנה, באלף השישי. ולא במילואו, אלא בהמשכו של האלף השישי. חוץ מאשר אם יתחזקו בתשובה.

כי ממשלת האדם אינה אלא בשישי בעיתה, שזה יסוד. כי ששת הימים הם חג"ת נה"י, והיום השישי הוא יסוד. וכן 6000 שנה הם חג"ת נה"י, והאלף השישי הוא יסוד.

תשא ובאלף השביעי יישאר העולם שמיטה וחרוב. ובאלף השמיני יתחדש העולם כמקודם, ויהיה מה שיהיה, על דרך הכתוב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, קָדוש ייאמר לו. ועליהם כתוב, יהי כבוד ה' לעולם, יִשמח ה׳ במעשיו.

תשב אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּרְאם, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. אחר שסיפר כל התולדות שהוציאו שמיים וארץ, שלא תאמר, בשישה ימים נבראו כולם, ברייה זו ביום פלוני, וברייה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות, שהתהוו מהשמיים ומהארץ, היו, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים. כלומר, באותו היום ממש שנעשו שמיים וארץ, מיד היו בהם כל התולדות שהתהוו מהשמיים ומהארץ, כמ"ש, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמיים. שהשמיים והארץ וכל תולדותיהם כולם יצאו והתהוו ברגע אחד, עם מחשבתו שחשב שיתהוו, אלא שיצאו ונגלו כל אחד ביומו. כל הבריאה נעשתה מייד, הגילוי בא בהדרגה. כל דבר הבא מלמעלה בא בבת אחת, התנועה ממטה למעלה היא לאט לאט.

תשג אמר רבי יסא, הרי כתוב, זה ספר תולדות אדם, ביום ברוֹא אלקים אדם. א"כ, באותו יום ממש שנברא האדם, התהוו כל התולדות שלו, כמו אצל השמיים והארץ.

תשד אמר רבי ברכיה, כך הוא, באותו היום שנברא האדם, התהוו כל תולדותיו עימו. שהראה לו הקב"ה באותו היום כל תולדותיו, והעביר הנשמות לפניו בצורתן, והיה אומר, זה פלוני וזה פלוני, זה חכם הדור, וזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהם. קצת קשה, מפני שלפי החטא אין צורך בכל התולדות הללו, שכולם היו כנשמה אחת, ולפני החטא הראה לו את כל תולדותיו בעצמו. אלא כל התולדות הם פרטים של אדם הראשון.

תשה רבי יצחק בשם רבי חייא שואל מה כתוב, ויכוּלוּ השמיים והארץ וכל צבאם, לאחר שכתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. מהו, את כל אשר עשה? את כל, בא לרבות עניין המלאכים, שהם טוב מאוד. בכל הנבראים כתוב, כי טוב, בלבד. וכאן, והנה טוב מאוד. מלמד, שנבראו המלאכים, ועליהם כתוב, והנה טוב מאד. מאד אותיות אדם, וכן בכל מאודך, הוא הרצון לקבל, שגם אם ירצה לעבוד בכך שמוסר נפשו לשם שמים. כמו כן ויכולו, אומר שנעשו כלי ראוי לפי תכליתם.

תשו ואמר רבי יצחק למה עוד הוסיף הכתוב, ויכולו, אחר שכבר כתוב, את כל אשר עשה? אמר רבי ברכיה לשון חמדה הוא, מלשון, כָּלְתה אליך נפשי. וכל צבאם, בכלל, הם המלאכים, הנקראים צבא השמיים. כמ"ש, וכל צבא השמיים עומד עליו. וכשגמר המלאכה, נכספה וכלתה לכל רואיה. מי שרואה את הדבר השלם הזה, כלתה נפשו באהבה לדבר

תשז אמר רב נחמן ויכולו, פירושו נגמרו, כלו ממעשה כלו ממחשבה. ועשה הקב"ה את יום השבת דמיון לעוה"ב, שעתיד הקב"ה לשבות בשביעי, באלף השביעי, שאז העולם חרב. עלינו לפעול לתקן לפני החורבן, ההעלם יהיה חרב ובמקומו יהיה גילוי.

תשח אמר רב נחמן נפש יתרה מתווספת באדם ביום השבת. היא רוח הקודש ששורה עליו, ומכתיר את האדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים. והוא מאותו הרוח, שעתיד לשרות על הצדיקים לעת"ל. וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת, בשביל האורח הקדוש הזה ששורה עימו. למה אומר נפש יתרה ולא נשמה, אלא בתחילה נותנים לו נפש מצד הקדושה, ותלוי מה יעשה, ואם יפעל בקדושה יוכל לעלות לדרגת נשמה

תשט תוספת הרוח הזה של שבת נקרא מכובד ונקרא קדוש. כמ"ש, וקראתָ לשבת עונג. כפשוטו. לקדוש ה׳ מכובד. היא תוספת הרוח, הנקרא קדוש ה׳, הנקרא מכובד עליך לכבד את צד הקדושה שבך.

בראשית זוהר חדש ריד - רטז שעור 72

נעשֶׂה אדם

הרשע דבק בכוח הבהמי במקום בנשמה.

תרפא אמר רבי שמעון בן פזי מהו שכתוב, וכל יְקָר ראתה עינו. אלו נשמותיהם של צדיקים, שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים. יקר הם נשמות הצדיקים מפני שהולכים לדבקות בדרכי השם.

תרפב אמר רבי אבהו מעלתו של אדם, שהבדיל אותו הקב"ה מכל שאר הנבראים. איך הבדיל אותו? כל מה שברא הקב"ה, אמר לפועלים האלה, השמיים הארץ והמים, שהם יעשו לבדם, והוא לא התייחד עימהם. אמר על בריות הארץ, תוצא הארץ נפש חיה. אמר למים, ישרצו המים. והוא לא התייחד עימהם.

תרפג כשברא האדם, התייחד הקב"ה עימהם בעשייתו עם שמים ארץ ומים, ואמר, נעשה אדם. ונתן בו הדרת פנים ראייה ריח קומה הליכה מישוש דיבור עשיה. המשיל אותו במעשה ידיו. כמ"ש, תמשילהו במעשי ידיך, כל שַׁתה תחת רגליו.

תרפד האדם הוא לא רק צד הבריאה, ובוודאי לא הבורא, הוא ביניים וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו. ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ, ונשמתו לעליונים בתואר בהדר בכבוד באימה ביראה. כמ"ש, וכבוד והדר תעטרהו.

תרפה אמר רבי יהונתן, תחילת הכתוב קשה לי, ותְחַסרהו מעט מאלקים. איזו השוואה היא זו? בנשמתו, שהיא קדושה ודומה לו. אבל הגירעון שבו, עונה על הגוף הנלקח מהארץ. לכן חסר בו שלא נלקח ממקור עליון יותר. גוף הכוונה הרצון בעל מנת לקבל, ייקבר בעפר. הגוף שנשאר הוא גוף של נשמה, לבושי אור.

תרפו ואי אפשר שההשוואה לאלקים היא בדעת ובחכמה, שהרי האדם רחוק מעליונים. שהמלאכים הקרובים מקבלים כוח שפע מראָה של מעלה תחילה, ומהם יורד לאותם המלאכים שאינם קרובים, ומהם יורד לשמיים וכל צבאם, ומהם אל האדם.

תרפז אמר רבי יוסי כיסא הכבוד מלכות מקבל תחילה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם, שאינם כל כך עליונים וגבוהים כמוהם, ומהם לשמיים, ומהם אל האדם.

תרפח אמר רבי אבהו אבל דומה האדם אל הקב"ה בנשמה, שהיא קדושה ולא תכלה לעולם, משום שנלקחה ממנו, מכוחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף, שנלקח מהאדמה, ויִכלה וישוב עפר כשהיה. לא בגוף הגשמי יאיר האור בתחיית המתים. מתאווה הקב"ה לדירה בתחתונים אין הכוונה לעולם הגשמי, אלא לרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

תרפט אמר רבי יצחק אמר רב אדם וזיווגו עימו נבראו ביחד. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם. ולקח אותה מצלעותיו והכין אותה. והביא אותה אל האדם. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו. על מה מדבר שאומר אחת מצלעותיו, האם את המלכות, ולמדנו שבאצילות לקחו מעולם הנקודים, שזו תשקיף של חווה הראשונה, לילית הרשעה, המלכות של הנקודים שנשברה.

תרצ רבי יהושע אמר הצלע שלקח מצלעותיו הייתה חוה הראשונה, ולקח אותה ממנו, והיא מזיקה הבריות. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, זוהי הראשונה שנלקחה ממנו, משום שהיא רוח מזיקה. זוהי מלכות, נקודה דסיום רגלין שעלתה למקום הת"ת, וכשבא לתת בה אור, כמו בעץ הדעת, התגלתה שהיא גדלות כלי הקבלה. ויסגור בשר תַחְתֶנה, שהקים אחרת במקומה, בשר ולא רוח נלקחה חווה השניה ממקור שהוא רק התכללות, עם מלכות של צמצום ב' כאשר חווה הראשונה מצמצום א.

תרצא רבא אמר ויסגור בשר תחתנה, שזו הייתה בשר, אבל הראשונה לא הייתה בשר, אלא הייתה זוהמת הארץ ושְׁמריהָ מלכות של צמצום א שנק מלכות של עולם הזה. האדם הראשון חשב שיוכל לקבל את כל האור העצום דרכה.

תרצב אמר רבי תנחום כשברא הקב"ה את האדם, נתן לו זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיוון שחטא, כתוב, ועוז פניו ישונה. האור שיאיר בפניו יהיה שונה.

תרצג רבי אליעזר ורבי עקיבא היו הולכים בדרך תורה שאל רבי עקיבא, כתו ויאמר אלקים, נעשה אדם. למה לא כתוב מיד, ויהי כן, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב"ה דבר, ומיד כתוב, ויהי כן. וכאן לא כתוב, אלא לאחר שאמר, נעשה אדם, כתוב, ויברא אלקים את האדם. היה לו לכתוב, ויהי כן.

תרצד אמר לו, עקיבא אתה בא עם הנחה לא מדויקת אלא לא רק זה היה במעשה בראשית, שלא כתוב בו, ויהי כן. הרי כתוב, ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים, ולא כתוב, ויהי כן, אלא, ויעש אלקים את הרקיע. וכן, יהי מאורות ברקיע השמיים, היה לו לכתוב מיד, ויהי כן, וכתוב, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים.

תרצה אלא אומר רבי אליעזר תשאל מתי כתוב מייד לאחר הציווי האלוקי ויהי כן, ובאילו מקרים מופיעים פסוקים לפני שכתוב שהושלמה הפעולה כל דבר שלא היה בו כוח הנאצל מלמעלה, שיבוא וישלים אותו, כתוב מיד, ויהי כן. שהארץ הוציאה אותם בשלמות כל פעולתם ולא הוצרכו להמתין לכוח העליון, שיבוא להשלים שלמות אותה הפעולה. מה שניתן לתחתון לבצע מצד עצמו, לא צריך כוח נוסף מלמעלה להשלים הפעולה, אך מה שאין באפשרות הנברא לבצע גם בכוחו, חייב כח עליון להתערב ואז לא כתוב ויהי כן מייד.

תרצו אבל בכל דבר שהוציאה הארץ, וקיום שלמות הפעולה לא היה בה, הוצרכה להמתין עד שיבוא הכוח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה. ואז לא כתוב מיד, ויהי כן.

תרצז וכן באדם, הארץ הוציאה אותו דבר שהייתה יכולה לעשות, ועמדה עד שייתן הכוח, שיש בידו לתת. ולפיכך לא כתוב מיד, ויהי כן, עד שבא הקב"ה, ונתן בו הכוח מלמעלה, ועשה הקיום. ואז כתוב, ויברא אלקים. לעיתים נותנים לשליח כוח לעשות פעולות מסוימות. כך נותנים לכוחות הגוף רק לעשות פעולות מסוימות.