דרגה שישית ביראת ה' ​​ שעור 55

קב) דרגא שתיתאה ביראת וכו': מדרגה ששית ביראת ה'. כתוב והיה אמונת עתך כו'. אמונת: סדר זרעים. שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי (רש״י) עתך: סדר מועד. חסן: סדר נשים. לשון יורשין ועל ידי אשה נולדו יורשין (רש״י) ישועות: סדר נזיקין. מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון (רש״י). חכמת: סדר קדשים. כי כל קודש בחכמה הוא. ודעת: סדר טהרות. דעת עדיף מחכמה (רש״י שבת לא.) ואפ"ה למרות כל זה, יראת ה׳ היא אוצרו: שפירושו, אם יש יראת ה' אין יואם לא, לא. וסימנם: זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות.

קג) ואלין שית סדרי וכו': ואלה ששה סדרי משנה בדרך סוד, הם מעמוד האמצע, היינו תפארת הכולל כל הו"ק, הכולל ששת סדרי המשנה. ומי שרוצה לקחת אותו, לתפארת, בלא השכינה שלו היינו מלכות שהיא יראת ה׳ עליו נאמר, ונרגן מפריד אלוף, כאלו עשה קצוץ ופרוד בין הקב״ה ושכינתו.

לימד בעל הסולם בהקדמת ספר הזוהר, שכאשר אדם רוצה ללכת בדרך השם, צריך הוא להיות בחינת השם אחד. ואם חלילה מפריד את אלופו של עולם, מפריד בין האות ג לאות ד ע"י כך שלוקח מהקוץ שבאות ד הופך אותה לאות ר. ואז במקום אחד יוצא לו אחר.

כל זה מפני שלא עשה את עבודת המלכות בנפשו. כלומר לא פועל ביראה, לא מוכן לוותר על הקבלת שפע לפרטיות. לא ויתר על רצונו.

כל שיראתו קודמת לחכמתו, חוכמתו מתקיימת.

קד) ובגין דלא יעבדון וכו' ובכדי שלא יעשו פירוד בין הקב״ה והשכינה, לכן אע״ג שאדם למד ששה סדרי משנה בלי להקדים לו יראת ה׳ שהיא השכינה, הקב״ה לא שורה אצלו. ומשום זה נאמר יראת ה׳ היא אוצרו, אם יש יראת ה׳ אין (כן), וזוכה לאור תורה שהוא השראת הקב״ה. ואם לא: שלא מקדים ללמוד ביראת ה׳ לא, אין בידו כלום. ללמוד ביראת השם אומר בגין דהיו רב ושליט. אם לא זוכה ללמוד את פנימיות התורה, שהיא זו שנותנת את יראת השם, אז כיצד יוכל להגיע למציאות אמיתית של אותה משנה.

הרי משנה היא אותיות נשמה, אם לא לומד את שישה סדרי משנה ולא עושה את בשביל השם, וחושב שבאו הסדרים רק ללמד על העולם הגשמי הזה, איך להתנהג ואיך לעשות חברה מתוקנת יותר, זה לא קושר אותו להשם אם אינו לומד את פנימיות סדר המשנה, הקב"ה לא שורה בו.

קה) אמונת איהי עלאה וכו': ומפרש איך חג״ת נה״י דז״א הם ששה סדרי משנה ומרומזים בפסוק הנ״ל, ממעלה למטה מחסד עד יסוד. ואומר אמונת: שהיא סדר זרעים היא אמא עליונה, היינו מבחינת החסד, אשר בה קריאת שמע היינו קבלת עול מלכות שמים שהיא אמונה. והיא בספירת החסד כמ״ש וליחדך באהבה, ק"ש היא האמצעי לאימון, אמונה כדי להגיע לאהבה ודיני ק״ש הם בסדר זרעים. עתך: מבחינת הגבורה היינו קו השמאל, שבו נאמר ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו', מפני שישנם זמנים מותר ויש זמנים שאסור היינו, שלא ימשיך גם ג׳ ראשונות דשמאל כי אם בזאת יבוא אהרן אל הקודש, שפירושו ממטה למעלה שזו השכינה שהוא ו״ק דשמאל ולא כל העת. והוא סדר מועד צריך לכוון ולעשות בזמן הנכון את עבודת השם.

סדר זרעים הוא החסד, שצריך לבוא בביטול לוותר על עצמו, וליחד עצמו לקשר עם השם באהבה.

העת הוא בחינת הגבורה. סדר מועד.

חסן: הוא מבחינת עמוד האמצע תפארת כי מת״ת מתחיל תקון הנוקבא הנפרדת שמלכות עולה לבינה (כמ״ש באד״ר אות ש״ו) אתפשט האי תפארת מטבורא דלבא ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא ותקין פרצופא דנוקבא. והוא סדר נשים. ת"ת סדר נשים, אלא שמלכות עולה לת"ת וכאן מתחיל התיקון. זו המלכות של ז"א מחזה ולמעלה, בחינת לאה. וזה סדר נשים. הם בינה דגופא ומלכות דגופא, הן ב הנשים בשם הויה.

קו) ישועות אתקריאת מסטרא וכו׳: ישועות נקראת מבחינת הנצח, כי לנוקבא יש ה ​​ גבורות בסוד חמש עלין תקיפין שהם כחות הדין שבמסך המעכב את אור העליון מלהתלבש מהמסך ולמטה. אותם ה גבורות דוחים את החכמה, כשמגיע אור תפקידם כמו מסכים שלא יתקבל ממעלה למטה כי המשכת החכמה למטה מפרסא גרם לנזיקין ושבירת הכלים. ובגדלות ובגדלות כשיש עליהן זווג וה׳ החסדים שבאור ישר מתלבשים בתוך ה הגבורות אז הן נקראות ישועות. ומלכות נקראת כוס ישועות או כוס של ברכה. כוס גימטרייה אלקים ומתפשטים ממעלה למטה בבחינת נצח שהוא קו ימין המאיר ממעלה למטה. ואז נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם והוא סדר נזיקין. הכח המאפשר לפעול ממטה למעלה כדי לאפשר קבלת אור מלמעלה

חכמת: היא סדר קדשים שהיא הוד. היינו חכמה שבשמאל המאירה בקדושה ממטה למעלה כטבע ההוד.

חלילה קבלה בהוד ממעלה למטה עלול להביא חורבן. הוד = גאוה.

ודעת: היא יסוד קו האמצע המכריע בין נצח הוד. שהיא סדר טהרות. המטהר קו השמאל להאיר ממטה למעלה, ולא לרדת למטה מפרסא. ולזה דעת עדיף מחכמה כפי רש״י הנז״ל. היסוד שעולה לבחינת דעת.

באים לתקן את הנוקבא, היא ליבו של האדם, ולומדים התיקון מסדר זה. הנצח הוא אידיה מאד גבוהה. כשאדם מחזיק באידיאה גבוהה צריך לשמור שבשם האידאלים הוא לא ייפול בסדר שאינו ראוי. נצח ישר-כל הוא אידאל נכון, הרצון לקשר. באידיאל אחר הוא עלול לקבל ממעלה למטה.

צריך לפעול בחכמה שאותה רגל שמאל שבהוד, שרגליה יורדות מוות, לא תופעל ע"י הגאווה שלא להפוך הוד לדוה.

החיבור הוא רק דרך היסוד שמחובר לדעת עליון, שדעת עדיף מחכמה. ​​ 

קז) ואית דיימא בהפוכא וכו': ויש לומר בהיפוך, היינו לבאר ששת המלים שבפסוק: אמונת, עתך, חסן, ישועות, חכמת ודעת. ממטה למעלה מיסוד לחסד. כי שכינה התחתונה שהיא מלכות היא אמונה, מבחינת הצדיק שהוא יסוד, אשר המלכות כלולה בו, כי בו ביסוד כלולים שני שמות, העולים בגימטרייה אמן, והן יאהדונה״י. ובצדיק היינו ביסוד נאמר עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ היינו מלכות. ומשום זה נקרא אמונת כאן מפרש אמונת יסוד, סדר זרעים.

דרגה חמישית ביראה ה' ​​ שעור 54

קא המשך

השאיפה היא לקשר עם נותן המתנה ולא כדי לקבל אור.

ללא יראה אין קשר לנותן המתנה.

לא ניתן להיכנס למקום פנימי ללא המפתחות לחצר החיצונית. ללא יראה לא ניתן להגיע לאור החכמה.

בעולם התיקון, באצילות רואים שהיראה קודמת לאהבה. יש תיקון מיוחד לכל הפרצופים מחזה ולמעלה, תיקון של יראה, ורק לאחר מכן אהבה. מלכות נגנזה ברדל"א וגניזו באו"א. מתיקון זה לא ניתן לקבל מדרגת יחידה, ולא ג"ר דחיה. כאן ניתן לקבל חסדים מכוסים, ולא את מדרגת החכמה.

ומכח ב׳ תיקונים אלו חוזרים ומתבררים כל האחוריים דגדלות ז״ת דנקודים שיצאו מטרם שבירת הכלים.

בגלל ב' תיקונים אלו, בעתיד יתאפשר בעליית עולמות לתקן גם את הז"ת בגדלות והם מקבלים שוב אורות של אצילות ומתקיימים ואינם נשברים מפני כי עתה הם יוצאים באצילות עצמה למעלה מפרסא. מחמת השמירה של ב׳ התיקונים הנ״ל. מה שיוצא זה אח"פ דעליה. כלומר מקבלים בחינת אח"פ אך לא במקומם, אלא רק במצב גדלות.
ועיין בהקדמת ספר הזהר אות פ״ב בסו"ה ומקדשי תיראו שה״ס התיקון הנ״ל, אשר המלכות משמשת בג״ר כי היא נתקנה למלכות דאו״א עלאין בסוד אוירא דלא אתידע.
וזה אמרו וגם כך אקדים ניקוד שבא שמורה על קומת המלכות לפני הזיווג. שבא מורה על כתר וחכמה שהם נקודה אחת מניקוד שבא, והאח"פ ת"ת ומלכות הן הנקודה השניה בניקוד שבא. דאיהי יראה בשם הוי״ה והיא תחת הי׳ הרומזת לאו״א עלאין, לאהבה שה״ס ישסו״ת דאיהי קמץ רחמי וכו' המאירים בבחינת ו״ק דחיה שהם אורות מגולים בבחינת גילוי חסדים של נה״י שהם רק ממטה למעלה בגין דמעלין בקודש שה״ס אור החיה ולא מורידין בבחינת ממעלה למטה כמו שהיה בנקודים.

או"א בחינת יראה, ישסו"ת אהבה, וכל האהבה היא רק ממטה למעלה, ו"ק דחכמה. אהבה שלמה היא ממעלה למטה היא שלמה, ולא אפשרית

וזה אמרו ובגין דא אקדימו שס״ה לא תעשה וכו'. כי המלכות נקראת מראה, כי בה מקום גילוי חכמה הנקראת ראיה. ויש ב׳ בחינות במראה, א׳ כשהיא בזווג עם ז״א, והחסדים שולטים במלכות כמו בז״א, ואז הגם שהארת חכמה כלולה בחסדים אלו שבמלכות מ״מ נמשכת ממעלה למטה משום שעיקרם הוא חסדים ולא חכמה, וע״כ מכונה המראה הזו בשם המראה המאירה, כי היא מאירה ממעלה למטה, והיא בחינת ז״א להיותה עמו בזווג ונכללת בו. ומראה זו נבחנת לבחינת ו״ה של הוי״ה הנמשכים מישסו״ת שהם הבחינה אשר כנגדם במוחין. והם בחינת ו״ק כי חסדים הם ו״ק שה״ס ו״ה.
ובחינה ב׳ היא כשחכמה שה״ס י״ה מתגלה במלכות. ואע״פ שגם כאן היא בזווג עם ז״א אמנם החכמה שבמלכות שולטת ולא החסדים של ז״א. והנה החכמה נתקנה שלא תאיר ממעלה למטה וע״כ נבחנת למראה שאינה מאירה למטה. ואז כתוב עליה זה שמי לעלם שכתוב לעלם חסר ו׳ שפרושו להעלים, כי צריכים להעלימה ולא להמשיכה ממעלה למטה. וזה שורש כל שס״ה לא תעשה שבתורה, והרמז על זה הוא, שמי עם י״ה הוא בגימטריא שס״ה כי י״ה שה״ס חכמה וג״ר הם בסוד זה שמי לעלם שצריכים להעלים. אבל בחינת המראה המאירה שה״ס הארת חסדים בהארת חכמה היא מצוה להמשיך ממעלה למטה, וזה שורש כל רמ״ח מצוות עשה וע״כ כתוב וזה זכרי לדר דר ומרומז ו״ה עם זכרי גימטריא רמ״ח כי אורות החסדים ה״ס ו״ה והם רמ״ח אורות כנגד רמ״ח מצוות עשה הממשיכות את אלו רמ״ח האורות.
וצריכים להקדים את תיקון המלכות בסוד שמי עם י״ה לעלם, שבגימטריא שס״ה, שה״ס תיקון היראה כנ״ל, ואז זוכים לאורות המגולים בסוד זכרי עם ו״ה רמ״ח.

שני תיקונים באצילות.

א מתאר את הצורך בהתנגדות לקבלה, למרות שהמטרה היא לקבל בעל מנת להשפיע. ההתנגדות היא מפני שעד גמר תיקון, לא ניתן לקבל את האור על מנת להשפיע. כאשר היה נסיון כזה לקבלה, צמצום א הייתה שבירה.

כדי שלא תהיה שוב שבירה, התיקון באצילות הן מצוות לא תעשה.

באצילות התחלקו כל הפרצופים כנגד החלוקה בעתיק וא"א.

המוחין לזו"ן ניתנים מבינה. המוחין מתחלקים לאו"א ולישסו"ת מראים את שתי הצורות של מצוות עשה, ושל ל"ת, מלמדים על המקום הנפשי בו ניתן לקבל את האור, והמקום בו לא ניתן.

במצוות לא תעשה נוצר חשק גדול מפני שהן באות ממקור גבוה, ממקום צמצום א, ​​ אור שבא על ג"ר דחכמה שאסור לקבל. באים מ – י"ה.

שמו=רצון. שמי הוא הרצון האלוקי וביחד עם או"א, אותיות י"ה = יחד עולים שס"ה.

היות ואי אפשר לקבל אור זה בעל מנת להשפיע, לכן הדרך היא דווקא לפעול באמונה. לכן אור האמונה הוא הכח במצוות לא תעשה, אור זה בא מהיראה ולכן היא קודמת לקבלת אור חכמה שזו אהבה.

רואים לעיתים שההשתוקקות למצוות ל"ת גדולה מאד. כאן אפשר לקבל אור מקיף, והוא הגורם להשתוקקות, אבל אסור לקבל.

כאן המלחמה הפנימית באדם, דווקא על מצוות לא תעשה בהם רצון לקבל גדול. במלחמה זו על האדם לפעול כעבד ולא כבן שהשלים תיקונו.

אדם שלא מוכן לשים עצמו בגבולות הנכונים, לא זו בלבד שאינו יכול למלא תאוותו, אלא גם את המעט שהיה אמור לקבל על ההכרח לצורך קיום, גם את זה לוקחים לו.

דרגא חמשאה ביראת ה' שעור 53

צט) דרגא חמישאה ביראת וכו': מדרגה חמישית ביראת ה׳ העמידו בעלי המשנה כל הקודם יראתו לחכמתו חכמתו מתקימת. יראה זה הוויתור על האגו. זו פעולה בזכות החזקת ערך נפשי עליון, וקטן מתבטל בפני גדול. יראת הרוממות וכל הקודם חכמתו ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. כי כל הקודם חכמתו ליראתו למה הוא דומה למי שמסרו לו מפתחות הפנימיים, ולא מסרו לו מפתחות החיצוניים, במה יכנס. היראה היא הכלי לחכמה. יראת חטא אומר חשש לאבד את החכמה/האור. ללא יראה היה יכול לחשוב שעצם קבלת החכמה היא המטרה וזו החטאה. הוא מחטיא את הנקודה שהמטרה היא הקשר לנותן המתנה ולא למתנה.

ק) ובאורח רזא וכו': ובדרך הסוד, בשם אדנ״י שם י׳ בסוף ורומזת ליראת ה׳ ואלו ד׳ אותיות שבשם אדנ״י הן מפתחות החיצוניים שלה. י׳ מן שם הוי״ה היא חכמה וד' אותיות של שם הזה היינו הוי״ה הן מפתחות פנימיים.

המפתות הפנימיים זה בחינת הקב"ה, ז"א דאצילות, שם הויה. המלכות היא אדני. כדי להגיע לקשר יש קודם לעשות עבודה חיצונית, ביטול הגאווה כלומר רכישת יראה.

דרגא שתיתאה ביראה ה'

קא) ובגין דא אקדימו וכו': ומשום זה הקדימו בתפילה לומר אדנ״י שפתי תפתח, וחותמים אחר כך את הברכה בשם הוי״ה בא״י מגן אברהם. מתחילים עם שם אדני שתפקידו יראה וכמו כן מקדים ניקוד שבא אשר הוא רומז ליראה בשם הוי״ה המנוקד שבא חולם קמץ ומקדים השבא שהיא יראה לאהבה שהיא מרומזת בקמץ שהוא רחמים. ומפרש שבא היא מצד הגבורה, בסוד הכתוב כי באש ה׳ נשפט אש מצד הגבורה. באש היא אותיות שבא. קמץ מימין בסוד הכתוב וקמץ הכהן. משום שמעלין בקודש ולא מורידין. ומשום זה הקדימו שס״ה מצות לא תעשה אשר הן רומזות ליראה לרמ״ח מצות עשה שהן רומזות לאהבה. זה שנאמר זה שמי לעלם כו'. שמי עם י״ה שס״ה, זכרי עם ו"ה רמ״ח. מצוות לא תעשה קודמות למצוות עשה, קודם סור מרע ואחר עשה טוב. אין לבוא לקודש בטומאה, והגאווה היא הטומאה של האדם.
פירוש. יראה ה״ס מלכות וה״ס י׳ דאדנ״י, ועשר ספירות אור חוזר העולות ממלכות ה״ס ד׳ אותיות שם אדנ״י. וי׳ מן שם הוי״ה ה׳׳ס חכמה, ועשר ספירות דאור ישר הן ד׳ אותיות הוי״ה, וכשיש זווג מאור הישר המתפשט עד למלכות ונעשה זווג דהכאה על המסך עולה אור חוזר ומלביש על עשר ספירות דאור ישר ונעשה השילוב הוי״ה ואדנ״י ועשר ספירות אור הישר מתלבשות בעשר הספירות אור החוזר אשר בחי׳ או״ח נעשה לכלי לאור הישר וזולת אור חוזר אי אפשר להשיג כלום מאור הישר כי הוא אור בלי כלי ואין לנו תפיסה באור בלי כלי.

עולה אור חוזר, בונים ע"י אור חוזר הנדחה אור חוזר המלביש, ולאחר מכן בא אור ישר. בתחילה האור ישר הגיע ע"י האידיאה, הבחירה ביתר דבקות, שאלמלא זו לא ניתן היה לתגבר על העיגול. לכן הקדים מידת הדין למידת הרחמים, וכך צריך האדם להקדים, לעשות את היראה, סיבה לאהבה. כלומר לא האור הוא הסיבה לפעולה, אלא היראה היא הסיבה.
וזה אמרו (באות צ״ט) כל הקודם יראתו לחכמתו דהיינו תקון המלכות שתהיה ראויה לזווג ולהעלות אור חוזר חכמתו מתקימת כי האור בא לתוך הכלי שלו וניתן להשיגו.

המחלוקת הפנימית היא האם האדם מוכן להסתכל באופן ישר על המציאות הנפשית שלו ולומר, אם אני לא מוותר על עצמי אז אין לי כלי דקדושה לקבל אור ישר. שאז עלול לקבל אותו בטעות, לפי עצת הקליפה שאומרת תקבל בהשתוקקות הפרטית.

כל הצמצום בא כדי לאפשר קבלה במסגרת של אור חוזר.

הוא מקדים את הרצון שלו בניית הכלי, לפני קבלת האור. להשיגו בחינת כי תשיג ידו, כלומר יוכל להשיג את זה בליבו באהבה.

מה שאינו כן הקודם חכמתו ליראתו וכו'. קבלה לא נכונה משאירה את האדם ריקני.
 במה יכנס, הלא אין לו כלי, וכלל הוא שאין לנו שום תפיסה באור בלי כלי. קדושה אומר לייחד את הכלי ולהקדיש אותו לקשר. אדם לא יכול לפעול את אהבת השם אם לא מקדיש אותה לאהבת השם.

ומפרש (באות ק׳) ובאורח רזא אדנ״י תמן י׳ וכו', היינו המלכות שהיא י׳ מן אדנ״י הנקראת יראת ה׳ היא העבודה שצריך לעשות עם המלכות, עם הרצון העצמי. ואלין ד׳ אתוון אינון מפתחות החיצוניים דילה. שהן עשר ספירות אור החוזר המלבישות על אור הישר ונחשבות לבחינות חיצוניות נגד אור הישר המלובש בפנימיותן. החיצוניות בעולם היא המפגש הראשון, ומוכנות לוותר עליה כסיבה, ויתור על העצמי אותו פוגשים קודם, זהו אור חוזר – ויתור על החיצוניות ככלי לקבלת האור, לכן הדחייה של המחשבה שאת האור ניתן לקבל בחיצוניות, היא הפועלת לבניית כלי חדש.

 י׳ מן הוי״ה איהי חכמה ואור הישר המתפשט לעשר ספירות בתוך עשר ספירות אור החוזר. ועשר ספירות של אור הישר הן מפתחות הפנימיים.

וזה אמרו (באות ק״א) ובג״ד אקדימו בצלותא וכו', היינו שמקדימים את תיקון המלכות שהיא הכלי ולבתר חתמין וכו' דהיינו התלבשות האור בתוך כלי שלו. וכן בנקודות ניקוד השוא מורה על קומת המלכות מלפני הזווג, אשר ב׳ הנקודות של השוא, המורות על כתר חכמה שהם נקודה אחת של השוא. ובינה ותו״מ הם הנקודה השניה של השוא, אינם בקומה אחת ימין ושמאל כמו בצירי רק זה למעלה מזה בקו אחד שהוא גבורה וקו שמאל שהוא יראה. את היראה הזו ניתן לקחת למקום טוב או לא
והנה עצם העולמות והפרצופים והנשמות הנקראים בשם בי״ע, הם בחינת האחוריים של חלק מגדלות ז״ת דנקודים מטרם שבירת הכלים שנתפשטו למטה מפרסא תוך מקום בי"ע, שנשברו ומתו וגרמו גם לכלים דפנים דהיינו אותם שיצאו בעת קטנות נקודים אשר גם הם מתו מחמת חיבורם עם הכלים דאחוריים כנודע. שבשבירת הכלים נשברו פנים ואחור. בשבירת הכלים בנקודים שיצא אחרי פרצוף ס"ג יצאו קטנות דנקודים.

והנה אם אותם האחוריים דגדלות ז״ת דנקודים לא היו מתפשטים לבי״ע אלא היו יוצאים באצילות ע״ד עליית בי״ע לאצילות שמטרם חטא עצה״ד או בשבתות הנה ודאי שהיו מתקיימים ולא מתו. וכל עבודתנו במשך שתא אלפי שני לברר שוב אלו הכלים דאחוריים דגדלות ז״ת דנקודים לחזור ולהמשיך בהם אורות דגדלות, כמו שהיו להם טרם השבירה, אכן עם תקונים כאלו שלא יתפשטו עוד אל מקום בי״ע כבזמן שבירת הכלים אלא שיעלו למעלה באצילות למעלה מפרסה, מעלה גרא מעלה את הגרות הזו למעלה מפרסה כדי שלא ישברו עוד. ועיקרם הם ב׳ תיקונים לחיזוק הפרסה: א׳ נקרא גניזו דאו"א הפנימיים, שפירושו לא להמשיך את ג״ר דחיה המתפשטים ממעלה למטה, כי אז יתפשטו שוב למקום בי״ע אלא להמשיך ו"ק דחיה שאינם מאירים אלא בבחינת ממטה למעלה, הנקרא גילוי של הנה״י שהם ו״ק של הגוף, אבל ג״ר של הגוף שהם חג״ת נשארו תמיד בחסדים מכוסים דהיינו בלי הארת אור החיה כי ג"ר של הגוף צריכים לקבל מג״ר של הראש, וכיון שג״ר דחיה שהם או״א הפנימיים כמו שהיו בנקודים, זיווג על ג"ר דחכמה פנים בפנים נגנזו שוב לא יוכלו חג״ת לקבל בחינת חיה אלא רק חסדים מכוסים. ומשום זה אין הארת חיה מתפשטת, רק ממטה למעלה כטבע של נה״י, ואינם עוברים עוד על גבול הפרסא אלא שיוצאים באצילות לבד. תיקון א כמו תיקון בלאה שלא תתחתן עם עשיו, לא לקבל ג"ר אלא רק ממטה למעלה
ותיקון ב׳ הוא גניזו של מלכות דצמצום א׳ תוך רדל״א ראש דעתיק, וכל המוחין דשתא אלפי שני אינם יוצאים אלא על בחינת יסוד דמלכות שליש תחתון של היסוד נהיה מלכות בסוד וכל בשליש בעפר הארץ, ומשום זה אפילו בעת הארת ע״ב המורידה את ה׳ תתאה למלכות אין זה למלכות ממש, רק ליסוד. וזה שומר את המוחין שלא יתפשטו למטה מפרסא כבמקרה של שבירת הכלים. תיקון ראשון מלכות נגנזה ברדלא, השני גניזו דאו"א כלומר לא מקבלים ג"ר, ולא על מדרגת חיה.

תורת של בריאה ותורת אצילות שעור 52

תורת השם היא תורת האצילות המסכים פועלים רק ממטה למעלה, לכן ניתן לראות את הבחינות הפועלות באופן שונה, ממסכים דומים בעולם הבריאה.

בין אצילות לבריאה ישנו מסך דהרחקה כאשר בבינה דאצילות, דחיית האור נעשית מתוך בחירה, ובינה מתוך פועלת מתוך חשק. בעולמות העליונים חשק הוא בחירה, ללא שום עיכוב. באצילות בינה בחשק של חסדים מכוסים, מטעם זה בוחרת בהרחקה. ​​ 

בעוד שבבריאה, בכל אופן לא ניתן לקבל את האור חוכמה/שפע. כאן אין לבריאה אפשרות אחרת, אלא לקבל אור חסדים ולא אור חכמה. כאן המסך דהרחקה הוא על ההכרח, זהו החוק, שתחת הפרסה בין אצילות לבריאה, לא ניתן לקבל אור חכמה.

צה) ומנא לן דאורייתא וכו': שואל ומנין לנו רמז בפסוק אשר זו"ן דאצילות, היינו תורה של אצילות שהיא נקראת תורת ה' תמימה, תלויה בשם הוי״ה. מי שזוכה לנשמה דאצילות, מובטח לא שלא ישוב לכסלו עוד. יש לו גילוי פנים, ומשיב תלויה בשם הויה אלא כך העמידו, זה שמי לעולם, שמי עם י״ה שס״ה. זכרי עם ו״ה רמ״ח מצוות עשה.

תורה חשבון האותיות הוא תרי״א, 611 ועם אנכי ולא יהיה לך היא תרי״ג. שתי מצוות שניתנו מפי הגבורה במעמד סיני, והיינו הב׳ של בראשית שהיא תוספת בתורה. ונאמר זאת התורה אדם, דא יו״ד ה״א וא״ו ה"א. במילוי אלפין. ראשית היא בחינת חכמה, א"א דאצילות. ברא זה בינה, ומראשי. חכמה יראת השם, ממנה מתחילים. זו מדרגה של האות יוד משם הויה.

שם הויה במילוי אלפין הוא ז"א דאצילות, הנחשב לתורת אדם.

צו) ובגין דא כבוד וגו': ומשום זה נאמר כבוד חכמים ינחלו, והעמידו חכמי המשנה אין כבוד אלא תורה. ויש כבוד נברא. ויש כבוד נאצל. מצד תורה שבבריאה נאמר בישראל כי לי בני ישראל עבדים. ומצד תורה שבאצילות נאמר בנים אתם לה׳ חיים כולכם היום. ולמעלה על הכל הוא עילת על הכל אשר אין אלוה עליו ולא מתחתיו, ולא לד׳ צדדי עולם. והוא ממלא כל העולמות. עבד זו בחינה של עובד השם שעדיין לא הגיע למטרה, לכן צריך לעבוד. תורת אצילות היא בחינת בנים אתם להשם.
פירוש. הזהר מביא כאן ג׳ חלוקות בתרי״ג מצות, א׳ תרי״ג המצות במלואן בלי שום הבחנה לפרט בין כל תרי״ג המצות יחד וכולן שוות.

חלקוה ב׳ תרי״א שהוא הגימטריא של תור״ה, ואנכי ולא יהיה לך, ששמענו מפי הגבורה.

ג׳ החילוק בין רמ״ח מצות עשה לשס״ה לא תעשה, הרמוזות בפסוק זה שמי 350 לעולם וזה זכרי לדר דר, אשר שמי עם י״ה 15 הם שס״ה וזכרי 237 עם ו״ה 11 הם רמ״ח.
וענין ג׳ החלוקות הנ״ל ה״ס ג׳ מיני מוחין אשר לז״א הנקרא תורה, והם ג״ר דנשמה, ג"ר דחיה, וג"ר דיחידה. לא מביא ג"ר דרוח או נפש, מפני שהאור בהם לא נקרא מוחין, אלא זה רק אור לקנטות, למצב הגוף.

אשר ג״ר דנשמה ה״ס תורה דבריאה כי אמא מקננא בכורסייא שהיא עולם הבריאה וזה נקרא תורה דבריאה, ג"ר דנשמה, ושם נוהגת החלוקה הג׳ בסוד זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר, חלוקה מצד רמ" ושס"ה אשר יש הפרש בין שמי לזכרי בסוד לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה״א ונקרא אני בא״ד (עיין פסחים נ.) ותרי״ג המצות תלויות בשם הוי״ה, אשר שמי עם י״ה הם שס״ה, וזכרי עם ו״ה הם רמ״ח, (כמו שיתבאר להלן אות ק״א) בבריאה ג"ר דנשמה, מוחין דחיה אצילות, ג"ר במסגרת צמצום ב ונחשב כולו לו"ק

והחלוקה הב׳ שהיא מוחין דחיה היא תורה דאצילות אשר שם מאיר אור החכמה הנקרא חיה בסוד והחכמה תחיה את בעליה תחיה לשון חיה, ורמוזה בתורה שעולה תרי״א, מלבד אנכי ולא יהיה שה״ס אור היחידה ששמענו מפי הגבורה.

והחלוקה הא׳ עולם א"ק, אין סוף, מחשבת הבריאה ה״ס עלת על כלא עילת כל העילות הכולל כל תרי״ג המצות ביחד שה״ס אור היחידה. ​​ תורת משיח שנזכה באלף השביעי.
וזה ששואל ומנא לן דאורייתא דאצילות וכו', דתליא בשמיה ומשיב
אלא הכי אוקמוה וכו'. כי עיקר השאלה היא על תורה שבאצילות, אשר כל התורה שמותיו של הקב״ה וכלה טוב בלי רע כלל, והשם נקרא ככתיבתו.

ישנם אנשים הרוצים לחיות כאילו הכל טוב, כאשר עדיין הם בדרך ויש להם תיקונים לעשות. יש הפרש בין שמי לזכרי, שלומר ישנם דברים לא טובים שאסור לעשותם. בעולם בריאה יש טוב ורע. תורת הבריאה מחלקת אותנו בין מותר ואסור, ובתורת אצילות לא שייך בכלל רע.

בזמן התיקון אדם לא יכול כבר לחיות כמו באצילות, אך ישנם פעולות וכוונות מעולם אצילות, המהווים מודל אמיתי לתיקון בזמן הדרך, ויש ליישם אותם.

מלמדים אותך להניח תפילין כמו זעיר אנפין דאצילות, למרות שאתה עדיין לא במדרגה הרוחנית הזו.

שואל היכן רמוז בתורה כי תרי״ג המצוות שבתורת האצילות רמוזות ותלויות בשם הוי״ה ואיך הן מתחלקות. ומשיב: ומתחיל ממטה למעלה, כי בבי"ע יש הפרש בין שמי וזכרי ולא כשם שאני נכתב אני נקרא, ומרומזות תרי״ג המצות בסוד שמי עם י״ה שס״ה וזכרי עם ו״ה רמ״ח. ובתורה שבאצילות שהיא מוחין דחיה הרמז שתורה גימטריא תרי״א, ואור היחידה שהוא אנכי ולא יהיה לך מלובש בפנימית אור החיה ורמוזה בפסוק זאת התורה אדם שבגימטריא מ״ה וה״ס הוי״ה דאלפין שה״ס אצילות מ״ה שיצא מן המצח וע״י נתקן האצילות.
וזה אמרו (באות צ"ו) ובגין דא כבוד וכו', אין כבוד אלא תורה וכו', אשר כבוד נברא הוא סוד תורה דבריאה ומבחינתה נקראים בני ישראל עבדים מצד תורת בריאה כי הקב״ה נקרא אדון ואנו בני ישראל נקראים עבדים, אבל בתורה דאצילות אשר היא כולה טוב ומטיב ואין רע והשם נקרא ככתיבתו, מבחינתו, נקראים ישראל בנים. והחלוקה הג׳ היא מ״ש ולעילא על כלא עלת על כלא וכו' שה״ס תורה ומצות בשורשן כלולות יחד בא״ס ב״ה אפשר לראות ולקרוא לכל הבחינות שמעל ז"א דאצילות, בחינת אין סוף.

צז) ואיהו אסחר ומקבל וכו': כאן חסר ארבעה מדרגות הראשונות ביראת ה׳ וזה סיום של מדרגה הרביעית. והוא סובב ומקבל בה ביראת אדונו, יסורין וחולאים ומכאובים, ובסוף זוכה לאהבה. כמו שהעמידו בעלי המשנה על אלו בעלי הקושיות ומחלוקת את הפסוק את והב בסופה, את והב גימרטייה אהבה ובארו פירושו אהבה בסוף, כי מה שהיתה להם השכינה סוף דכל המדרגות בבחינת קושיא ודין מצד השמאל שהוא גבורה. חזרה להיות להם אהבה מצד הימין, שהוא אהבת חסד. שאז נוכל לחוות ולראות שכל מה שנראה כדין הוא בעצם חסד.

צח) ובגין דא כל וכו': ומשום זה כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וזה הוא אהבה בסוף, וכל מי שלא מקיים לה מעושר, יקיימה מעוני. מקיים בעוני אומר שמקיים את אהבת השם גם כשלא מקבל שכר. ואם חושב שכוחי ועוצם ידי עשה לי את העושר הזה, יקיימה מעוני.
פירוש. עיין בזהר בראשית א׳ אות קפ״ז. בגין דא אקדים עני לכלהו, וכן באות קפ״ט ובג״ד צריך כל אחד להיות הוא כעני לתרעא דמלכא וכו' ע״ש ומבאר שם פירוש הפסוק תפלה לעני כי יעטוף, אשר יעטוף הוא מלשון העטופים ללבן ופירוש יעטוף הוא יאחר, אשר בשביל תפלת העני מאחרות כל התפלות להכנס לפני המלך כלומר שהוא ראשון והם אחריו עד שבחינת מלכות בסוד תפלה לעני תכנס קודם עש״ה הם לא יכולים להיכנס בלי תפילת העני. המלכות שהיא בחינת אמונה נק ענייה שאין לה מעצמה כלום. והנה תורה ה״ס קו האמצע המאחד ומכריע את הקוין דימין ושמאל אשר קו השמאל יאיר רק ממטה למעלה הפוך מטבעו, בלי להאיר ג"ר, ומאיר רק בבחינת ו"ק דג"ר בלי הארת הג״ר דג״ר, וקו השמאל נקרא עושר בסו"ה מצפון זהב יאתה, ובדברי חז״ל אשר הרוצה להעשיר יצפין, ודרום צפון הם ימין ושמאל.
וזה אמרו כל המקיים את התורה מעוני והולך בדרך המדרגה שמקדים החסדים להקדים תפילת העני בראשונה תפילת האמונה. ומעלה את המלכות הענייה לתפארת שנקראת תורה ומקיים אותה להמשיך הארת התפארת למלכות סופו לקיימה מעושר היינו להמשיך הארת קו השמאל ולהכריע אותה שתאיר ממטה למעלה בשליטת קו האמצע, שאז הוא מקבל חכמה דשמאל ומלביש אותה בחסדים דימין ומקיים הארת שניהם

אם אתה מקדים, כלומר עושה את הקודם סיבה, הפוך את האמונה לסיבת הקבלה. זה שאמרו שהקדים מידת הרחמים לדין. הדין הוא שאדם רוצה לקבל, בא ואמר התיקון הוא שכל מה שאני בא לקבל, הוא מסיבת האמונה, לעשות נחת רוח ליוצרו, אשר רוצה להיטיב.

פועלים את השמאל, את הרצון לקבל בגלל האמונה, ולא בגלל הרצון הפרטי ​​ 

 וכל מאן דלא מקיים לה מעושר, כלומר, אחר שהמשיך את קו השמאל שה״ס עושר יש לו נטיה לגלותו בשליטתו עצמו שזה דבר רע בו נופלים רובם ולא עפ״י הכרעת קו האמצע שאז הוא גורם חושך ולא אור, כי בלי הארת חסדים דימין אין החכמה מאירה כלל, אז יקיימה מעוני, כלומר, ישתדל לתקן את בחינת המלכות בסוד תפילת העני ויעורר עוד הפעם את בחינת המנעולא הכלולה במלכות ויעלה מ״ן חדשים ואז יזכה לקיימה מעושר.

יש כאן מהלך. כאשר אתה פוגש בנפש השתוקקות גדולה, תיזום בעצמך לבוא לבחינת עוני, תדחה את האור.

ובשם הבעש״ט הק' זיע״א במשנה מסכת אבות פ״ד משנה ט׳ וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. הקשה הלא ביטול תורה לא נחשב לו לעונש כי הרי הוא מבטלה גם מעושר, ועיקר העונש הוא העניות, והיה לו לומר סופו להיות עני. ותירץ, שנפרעים ממנו מדה במדה על שפרק ממנו עול תורה בהיותו עשיר שהיה בידו לקימה לא יספיקו בידו אח״כ לקיימה מעוני, בכדי שלא לקימה מעושר לעולם, כי אם שיקיים עכשיו התורה מעוני, יהא סופו לקיימה מעושר. ויצדק הגירסא לא יקיימה מעוני.

תורת של בריאה ותורת אצילות שעור 51

צד המשך

באצילות נמצא המסך המפריד תחת עולם אצילות, לכן לא נחשב שיש מסכים באצילות. הכן ישנם פרטים באצילות, אלא למשל בינה שבוחרת לא לקבל חכמה, בוחרת מתוך חשק, זה שונה מעולם הבריאה, בו יש חוק שלא ניתן בכלל לקבל אור. בינה דאצילות, מסך דהרחקה, בוחרים לא לקבל חכמה אלא רק חסדים. בבריאה בוחרים לא לקבל, ובכלל אי אפשר לקבל.

הסתכלות נכונה על החיים, היא דרך עולם אצילות, דרך בחירה.

ועד״ז המסך דיצירה הוא אותו מסך שבז״א דאצילות חלון ונקב צר בלי שנוי כל שהוא. אלא בז״א דאצילות אינו משמש לעכוב על אור החכמה, אלא להיפך ממש, כולם בחכמה עשית הוא כל הגורם להמשכת הארת חכמה אל הז״א, כנ״ל, וע״כ אינו נבחן אפילו לשנוי כל שהוא מהאור עצמו, כי בלעדו לא היה שם האור כלל, כנ״ל בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, משא״כ כשעומד בעולם היצירה, ששם אינו מסוגל כלל לתפקידו להמשיך חכמה, להיותו נמצא למטה מפרסא המסיימת על החכמה, לפיכך נמצא עביותו של המסך מתגלה לגמרי שהוא מפרישו אפילו מבחינת ג״ר שבעולם הבריאה שהרי הוא תחת המסך, ונמצאת היצירה ו״ק בלי ראש.
וטעם ההפרשה מג״ר, הוא כי המסך דחלון הוא יסוד דאמא הרחב בחסדים ומסך דנקב צר הוא יסוד דאבא שהוא צר מחסדים אבל ארוך בחכמה. ואע״פ שיסוד דאמא קצר הוא מחכמה שהוא בחי״א החסרה ג״ר, עכ״ז באצילות שיש שם זווג או״א, נמצאים היסודות משלימים זה עם זה, כי מיסוד דאבא לבדו אין הז״א יכול לקבל היות והוא צר מחסדים, ואין הז״א יכול לקבל חכמה בלי לבוש החסדים כך בכל מקום, וכן מאמא לבדה אינו יכול לקבל, משום שיסוד דאמא קצר הוא מג״ר, כי הוא בחי״א שהיא ו״ק בלי ראש, כנ״ל. אמנם ע״י זווג ב׳ היסודות יחד, נמצא מקבל שפע החסדים, מיסוד דאמא הרחב בחסדים, והם נעשים לבוש שיוכל לקבל אור חכמה מיסוד אבא אע״פ שהוא צר מחסדים. הרי שאין המסך דחלון מבדיל הג״ר מן הז״א, אלא אדרבה כי זולתו לא יכול לקבל הארת חכמה מן יסוד אבא, כי לא היה לו לבוש של החסדים, שבלי לבוש החסדים אין שום אפשרות לז״א שיקבל חכמה, כמ״ש הרב בשער הכונות ענין יוהכ״פ דרוש ג'. הרי איך המסך דחלון עושה פעולה הפוכה בין יצירה לז"א דאצילות, לא רק שאינו מפרישו מג״ר, אלא להיפך, ממשיך לו הג״ר. באצילות הוא מקבל חוכמה השני היסודות.
משא״כ בעולם היצירה, שאינו יכול לקבל הארת חכמה מאבא משום הגבול שבפרסא, נמצא המסך דחלון בכל תקפו, והוא מפריש אותו מן הג״ר, להיותו בחי״א, כנ״ל. וע״כ נמצא עולם היצירה בו״ק בלי ג״ר.

הרי שבאמת אין שום שנוי מן המסך דחלון המשמש בז״א דאצילות, אל המסך העומד בעולם היצירה, ועכ״ז, באצילות הוא נעשה גורם לג״ר, וביצירה נעשה למפריד מג״ר רק חסדים נחשב לו"ק אך כאשר החסדים הם כלי לחכמה, יכולים לקבל ג"ר.

יש חסדים בבריאה וביצירה. בבריאה יש חסדים, אך בבריאה החסדים יכולים לשמש כג"ר. ועד"ז בעולם העשיה, הנושאת את המסך הכפול הן מחלון ונקב צר של ז״א והן מהרחקה מבחינת הצמצום שבה. הנה גם הוא באמת אותו המסך הנמצא במלכות דאצילות בלי שנוי כל שהוא אלא באצילות, הוא נעשה לה לגורם להמשכת חכמה , בהיותה מקבלת במצב עליה עי״ז את המוחין דהארת חכמה מן הז״א מזווג היסודות דאו״א שז״א מקבל, ולפיכך אינו מסך מעכב על החכמה אלא להיפך הוא הגורם להמשכת הארת חכמה, שמתוך כך אין הפרש כלל בין המסך שבה אל האור שבה, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, הוא יתברך, האור והכלי, חד הם כמ״ש. משא״כ בעולם העשיה, שאין המסך יכול להמשיך שם הארת חכמה. מכח הפרסא שמתחת האצילות המסיימת לחכמה, כנ״ל. נמצא עביותו של המסך מתגלה בכל תוקפו, ונשארת בתכלית המעוט של האור, הנק׳ ג׳ גו ג', כמ״ש להלן.

כאשר מדברים מבחינת הרגשה או ההתפעמות שלנו, האם אנחנו פועלים מתוך בחירה, או מהכרח.

אם מרגיש שהוא חייב לקבל, אין לו ברירה, אז הוא לא יכול להימצא בעולם אצילות, בו אין עיכובים על הבחירה.

בעבודת הנפש צריך אדם להגיע להכרה שהוא מעל המוכרחות, לבחון את המציאות בעיניים של עולם אצילות, עולם התיקון. אז פעולתו תהיה בבחירה.

והנה נתבאר היטב שבאמת אין שום הפרש במשהו מג׳ המסכים הנמצאים בבינה וז"א ונוקבא של אצילות אל ג׳ המסכים הנמצאים בג׳ עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ועכ״ז באצילות אינם מסכים כלל, והם חשובים כמו האור בעצם, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. אבל בג׳ עולמות בי״ע, הם נעשים מסכים ממש המעכבים את האור וממעטים אותם מאד, כי ההרחקה של עולם הבריאה עושה אותו להרחקה ממשית מחכמה, ולעולם לא תוכל לקבל חכמה. ומסך החלון ממעט היצירה גם מבחינת ג״ר דבריאה, להיותו בחי״א, כנ״ל. והמסך הכפול שבעשיה ממעט אותה לבחינת ג׳ גו ג'.
וצריכים להתבונן שבמסכים האלו כלולים כל מיני הרצונות בלי המלוי שלהם והם כל מיני העונות והענשים הרוחניים והגשמיים הנברא מרגיש את זה כעונש, אבל האמת היא שזה תיקון. מפני שאם הייתה מתקבלת הארה טרם הכנת כלי ראוי, הייתה נגרמת שבירה. לכן יש לראות בכך תיקון.

אשר מחמת עלית ה״ת שהיא בחינה ד׳ עד תפארת דנה״י דא״ק ת"ת דנקודות דס"ג. נעשה שם צמצום ב, מלכות עלתה לת"ת שהיא בינה של הגוף. ממקום חזה דת"ת ומטה נעשה המקום לבי״ע אשר אור א״ס אור חכמה לא מתפשט לתוכם ועי״כ נתעבו שלשה המסכים בבי״ע ומראים כל תקפם ועביותם. ואם אפילו ע״י תקונים יש עליה לעולמות אבל הפרסא לא מתבטלת הרי שכל הדינים שבחינת הד׳ מתגלים כאן בבי״ע, משא״כ באצילות הם עצמם הגורמים להתפשטות האור.

אם צורת ההסתכלות שלך היא מתורת אמת, שמותיו של הקב"ה, אתה מסתכל מצד תפיסת האור שלמעלה מהמסכים – הכל אמת.

למרות שלמטה התפיסה הגופנית רואה באי קבלת האור עונשים. העולם עוד לא הגיע לדרגת תפיסה של אצילות, והתיקונים מתקדמים על דרך המדרגה
וזה אמרו ואית אוריתא דבריאה כי בחינת התורה היא זו״ן, ואורייתא דאצילות היינו זו״ן דאצילות, אורייתא דבריאה ה׳ קנני וגו׳ לשון קן שאינו קביעות אלא בעליות וירידות בקן של הציפור, לפעמים היא נמצאת ולפעמים לא, תלוי בעליות והירידות ואורייתא דאצילות תורת ה׳ תמימה בלי שום מסכים בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון ולא יגורך רע ובה תמים תהיה עם ה׳ אלקיך, אשר הזוכה לנשמה של אצילות מובטח לו שלא יחטא ודבוק בהשי״ת כאדם עם מחשבתו ומצד עולם אצילות נאמר וכו', בנים אתם וגו', ועיין בזהר סוף פרשת בהר במאמר רזא דעבד ורזא דבן. אם אדם דבוק להכרה העליונה, ומעבר לזמן ומקום הוא מתחבר מעל כל מקרה, אל תפיסת הנשמה של אצילות, ואז לא חוטא.

תורת של בריאה ותורת אצילות שעור 50

בנים אתם להשם אלוקיכם, באצילות כולם נקראים בנים, בתורת אצילות הכל שמותיו של הקב"ה, כל השמות בתורה בעולם אצילות מתלבנים ומקבלים את הפירוש האמיתי.

מגדיר כאן מסך שאינו ממש, כמסך שמעביר רק ממטה למעלה. היות וכח הדין אינו פועל ממקום המצאו ולמעלה, לכן רק בעולם הבריאה ישנה השפעה של הפסק. ​​ באצילות פועל המסך רק השראת המסך, ממטה למעלה.

צד המשך

וענין המסך הזה נתבאר במקום אחר וכו'. ואמנם עולם היצירה איננו מקבל האור שלו הנמשך אליו מן הבריאה רק ע״י מסך וגם ע״י רחוק. ואמנם המסך שיש מן האצילות אל הבריאה אינו נזכר עתה ביצירה רק המסך האחר הנוסף בו מחדש המפסיק בינו לבין הבריאה. וכן עד״ז אע״פ שיש אל העשיה ג׳ מסכים כל המסכים שהיו קודם בבריאה נמצאים כעת גם בעשיה מפני שכח הדין משפיע מהמסך ולמטה: הא׳ שיש בין האצילות לבריאה, והב׳ שיש בין הבריאה ליצירה, והג' שיש בין היצירה לעשיה. עכ״ל.

ותמצית המאמר הוא, שבאצילות עצמו ישנן ד׳ בחינות פרטיות, הנקראות: או״א ז״א ונוקבא פרצופים המלבישים על בריח התיכון, ז"א דאצילות. ובכולם עובר אור החכמה בלתי שום מסך כלל, ולכן נקרא אור עצמותו, משא״כ האור המאיר מן האצילות לבי״ע, הוא עובר דרך מסכים ונקרא אור של תולדה ולא עצמות כלומר עובר דרך המסכים. ואותם השמות אשר ישנם אל ד׳ הפרצופים שבאצילות ישנם גם בבי״ע, כי בריאה היא אימא. ויצירה ז״א. ועשיה מלכות. וההפרש בין הבחינות שבאצילות, ובין בי״ע הוא רק במסכים אשר באצילות אין מסך אלא רק השראת המסך. ובין אצילות לבי״ע, וכן בין עולם לעולם בבי״ע עצמם יש מסך מבדיל המפסיק בין עולם לעולם.
והנה ענין המסכים מבואר בע״ח שער מ״ז פ״א אשר המסך שבין אצילות לבריאה נקרא מסך דהרחקה. ובין בריאה ליצירה, נקרא חלון ונקב צר. ובין יצירה לעשיה שניהם יחד הם חלון ונקב צר וגם הרחקה. (וביאורם נמצא בתלמוד עשר הספירות חלק ג׳ פ״א ע״ש) ואותן ג׳ הבחינות: היינו הרחקה, וחלון ונקב צד, ושתיהן יחד. נבחנות ג"כ באצילות עצמה (כמ״ש שם בשער מ״ז) א״כ יש להבין למה באצילות אינן נחשבות למסכים, ורק בבי״ע הן מסכים. מצד אחד אתה אומר לי שיש לכאורה חלקים בעולם אצילות, שאז יש סוג של מסך שמפריד ביניהם. ומצד שני אומר שאין שם מסכים
הענין הוא, כי המסך דהרחקה של הבינה באצילות שפירושו שהיא מתרחקת עצמה מחכמה ובוחרת רק בחסדים בסוה״כ כי חפץ חסד הוא, אין זה גורם לה שום מעוט וצמצום על אור החכמה, משום שהיא עשתה זאת מתוך חשק ולא מתוך איזה עכוב. חשק אומר בחירה. אין מדובר על חשק גופני, אלא מסך של הרחקה של בינה באצילות, וכאשר בוחרת בחסדים, החוכמה לא נעלמת ​​ ולכן בעת שז״א עולה אליה למ"ן היא יכולה להחזיר פניה אל החכמה ולהיות פב״פ ומקבלת אור חכמה בשביל ז״א

כלומר יש שם חכמה והיא לא לוקחת לעצמה. בדומה לאדם היושב ליד שולחן מלא כל טוב ובוחר לא לאכול, לעומת אדם שיושב מול שולחן ריק, ולא אוכל.

בעולם הבריאה אין את האוכל הזה שנקרא חכמה על השולחן, אך באצילות יש והיא בינה מחליטה לא לאכול.

את עולם הבריאה מאכילים באוכל של בינה ולא של חכמה.

וכן כשבינה משפיעה הארת חכמה לז״א היא משמשת עם בחינה א׳ שהיא חלון ונקב צר שהם היסודות דאבא ואמא. ועד״ז מקבלת המלכות הארת החכמה הרי שאלו ג׳ הבחינות באצילות אינן עכובים על אור חכמה, אלא דרך הארתם הוא כך מאירים כך מתוך בחירה, ואדרבה ככה המה ממשיכים את אור החכמה עד סוף האצילות והם נחשבים לאחדות גמורה כי המסכים אינם מסכים, אלא להיפך, ככה הם מאירים, וזוהי בחינתם.

אם אדם יקח את זה למקום של עבודת נפש ויאמר לעצמו, אני רוצה לחיות כמו בעולם אצילות.

אני רוצה להיות אדם. אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם.

אז הוא יפסיק להגיד שהוא לא יכול, ויראה שהוא כן יכול לחיות בעולם שהכל מונח לפניו.

מצד האדם באה הבחירה אם לקחת כך, או אחרת.

אם הוא חי חיים פנימיים הוא יכול לבחור, שהרי מבחינה חיצונית הוא לא יכול לקחת מה שהוא רוצה, ונכנע להרגשה שאינו מסוגל.

מי שחי חיים פנימיים הכל מונח לפניו, הקב"ה לא מסתיר ממנו כלום.

זהו פלא איך אדם שם את מחשבתו, את עצמו במקום של הסבל הזה, בו הוא מרגיש מרוחק ממקור החיים.

הפחד בתודעה של העולמות הנמוכים, שאם אתן יגיעה ואזכה להגיע להכרה גבוה של אצילות, ואז מה יהיה עם הרצון הפרטי, הרצון לקבל עליו עלי לוותר. פחד להיפרד מהרע.

יודע גם אדם מבוגר שגולות זה משחק ילדים, כאשר הוא עצמו לא מפסיק לשחק במשחקי כלום.
מה שאינו כן בשעה שאלו ג׳ המסכים נמצאים בבי״ע שהם רק אור של תולדה ואינם מקוריות, כי כבר נסתיים בו א"ס ב״ה למעלה מהפרסא שבין אצילות לבריאה, נמצא שהמסך דהרחקה המשמש בספירת הבינה המרחיקה את עצמה מחכמה מטעם בחירתה למעלה כתב שעשתה זו מתוך חשק, נוסף בעולם בריאה עליו גם כח הסיום אשר בפרסא שממעל לו המסיים את אור החכמה ואינו נותן לו להתפשט למטה מפרסא, ונמצא כאן שהמסך דהרחקה נעשה למפריש את החסדים מן החכמה ולמסך ממש על אור חכמה, שלא כמו בבחירה שהאוכל נמצא על השולחן הרי שגם במסך עצמו דהרחקה אין שום שנוי מבינה שבאצילות אל אור הבריאה וכמו שמונע אור חכמה מהבריאה כן נמנע אור חכמה מבינה דאצילות עכ״ז המרחק ביניהם רב לעין ערך. בשני המקרים אין הבינה מקבלת חכמה, אז מה זה משנה אם זה מתוך בחירה או מהרחקה בפועל כי בינה דאצילות אע״פ שמקבלת רק חסדים בלי חכמה מ״מ נבחנת כעצם החכמה, כי ההרחקה שבה מחכמה, היא רק בסוד כי חפץ חסד מטעם חשק - בחירה לבד ואין לה שום עכוב לקבל חכמה בכל עת שהיא רוצה, משא״כ אור הבינה המקננת בבריאה כבר נפרדה מן החכמה לגמרי, כי אינה יכולה לקבל חכמה אפילו אם תרצה לקבל מטעם הפרסא שממעל לה, ולכן נעשו האצילות והבריאה ב׳ עולמות נפרדים זה מזה לגמרי.

תורת של בריאה ותורת אצילות שעור 49

צב) ד״א והמשכילים אינון וכו': פירוש אחר והמשכילים הם נקודות. ולעיל אות ע״א פירוש שהם אותיות. יזהירו יאירו שהם מאירים אל האותיות. הזוהר מאיר באופן מדוד כדי שלא תהיה שבירה, כמו תענוג שהאור יינתן על פי החוקים העליונים, לפי הגבלות כי שיש באצילות. כך כל אור/תענוג מתגלה לפי מה שמשרת את התכלית שהפרט המקבל ימלא תפקידו בכלל. כי הנקודות הן עגולות היינו שהן מאירות ממטה למעלה הארה של דחיה, מואר לאדם מה אסור לקבל, וביכולתו לדחות בגבורה אור שאינו ראוי, הוא סר מרע.

המשכילים הם הנקודות המאירות ממעלה למטה, האור חוזר הם האותיות המרובעות. ואותיות הן מרובעות היינו שהן מאירות ממעלה למטה. ובאותיות נבראו ד׳ חיות הכסא שנאמר עליהם בענין יחזקאל, ודמות החיות. מראיהם כגחלי אש, אלו הן נקודות שבתורה אשר הן תשע, קמץ פתח צירי סגול שבא חולם חיריק שורוק מלופום. אשר בהן נבראו תשעה גלגלי הכסא. והכסא עצמה היא עשירית לתשעה הגלגלים. ובהם מאיר עשר אותיות שהן יו"ד ה״א וא״ו ה״א. היינו כשז״א עולה לאו״א עלאין שה״ס חכמה כח מה. ובהן נבראו. וד' אותיות שהן הוי״ה מאירות בארבע החיות, ובהן נבראו.

צג) ושם הוי״ה איהו וכו': ושם הוי״ה הוא עמוד האמצע תפארת אשר מדתו היא אמת. ושכינתו היינו מלכות נקראת תורת אמת. בה נברא הכסא שהיא אלקים, היינו עולם הבריאה. והיינו פירוש הכתוב ​בראשית ברא אלקים: בתורה שהיא ראשית ברא עולם הכסא שהיא אלקים. כי כך עולה חשבון הכס״א לחשבון אלקים.

צד) ואית אורייתא דבריאה וכו': ויש תורה דבריאה ותורה דאצילות. על תורה דבריאה נאמר ה׳ קנני ראשית דרכו. ועל תורה דאצילות נאמר תורת ה׳ תמימה. ובה בתורה דאצילות תמים תהיה עם ה׳ אלקיך. ומצדה נאמר על ישראל בנים אתם לה׳ אלהיכם. ההבדל הראשון בין אצילות לעולמות בי"ע הוא שעולמות בי"ע נמצאים תחת הפרסא. כלומר המדרגה פרוסה ומבדילה בין מה שנמצא אצלו יתברך, לבין הנמצא תחת אותה הסתרה.
הנה בכדי להסביר ההפרש שבין תורה האצילות לבין תורה דבי״ע, אשר בתורה דאצילות כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה, וכל הדברים שבתורה, כמו דברי עשו, דברי לבן, דברי האתון ודברי בלעם ובלק וכו' באים להראות דברים עליונים ואין בה פסול וטמא. צריכים להבין היטב את ההבדל שבין עולם אצילות לבי״ע. (וכבר הארכתי בזה לעיל אות ס"ט ע״ש).
והנה בשער הקדמות דף שצ״ה כתב וז״ל בענין ההפרש שיש בין עולם האצילות ועולמות בי״ע, כי ד׳ עולמות נכללים בד׳ אותיות הוי"ה, גם הודעתיך כי ד׳ אותיות הוי״ה מתחלקות בסדר הזה: י׳ בחכמה, ה׳ בבינה, ו׳ בתפארת, ה׳ במלכות. כיצד אות י׳ באצילות והוא בבחינת הוי״ה דיודין העולה ע״ב, הנקרא חכמה. בסוד כולם בחכמה עשית, הנאמר על אצילות וכו' וליתר דיוק או"א דאצילות שעולים למקום א"א. ואות ה״א בבריאה בבחינת הוי״ה העולה ס״ג בסוד אמא מקננת בכורסיא. ואות וא״ו ביצירה, בבחינת הוי״ה דאלפין העולה מ״ה, בסוד שית ספיראן מקננא ביצירה. ואות ה׳ בעשיה בבחינת הוי״ה דההין העולה ב״ן בסוד מלכות מקננא באופן. נמצא כפי זה כי עולם האצילות בחינתו היא החכמה. ובחינת עולם הבריאה היא הבינה. ובחינת עולם היצירה היא התפארת. ובחינת עשיה היא במלכות. וכ״ז מבואר, אין צורך להאריך בו. כי הנה כמו שעולם האצילות עצמו יתחלק לד׳ בחינות אלו כן הן כוללות אלו ד׳ העולמות, והנה כנגד האצילות נאמר כלם בחכמה עשית, לפי שכל האצילות נעשית בסוד החכמה.

עולם א"ק יש בו מסכים, אך הם רק מצד התחתון הם מורגשים.
וזה ביאורו של דבר: דע כי האור המאציל העליון מתגלה באבא הנקרא חכמה ונעלם בתוכו בלי שום מסך ביניהם דעד החכמה הנקראת אבא אתגלי הא״ס. אבל מחכמה ולמטה אין אור הא״ס ממש מתגלה, אמנם אבא הוא המתלבש והמתפשט בתוך כל האצילות להחיות אותו, ונודע כי אבא מתלבש גו אימא ואימא גו ז״א וז״א גו נוקבא.
ולפי זה קשה מה שאמרו כי אורו של אבא מתפשט בכל האצילות, אבל הענין הוא, כי הנה האור העליון דא״ס הגיע עד אבא בהתרחבות גדולה בלי היות מסך ומחיצה מפסקת, ולכן עד אבא הנקרא חכמה, הכל נקרא בשם חכמה, אבל מן אבא ולמטה נשתנה הדבר והוא כי אבא מתלבש תוך אימא, ואמא תוך ז׳׳א וכו'. אמנם עצמתו של אור דאבא מתלבש ומתפשט בתוך אמא. וכאשר אור אבא ניתן לז״א להאיר בו, אין אמא נעשית מסך ממש מפריד בין אבא לז״א, אלא, אמא נעשית, מעין מחיצה ולבוש אל אור אבא ופי היסוד שלה פתוח כעין חלון פתוח ודרך שם יוצא אור אבא אל ז״א, ואין מסך כלל בפי החלון ההוא. ונמצא כי ז״א מקבל עצמותו של אור אבא, אלא שההפרש הוא שהאור העליון בהיותו מאיר בג״ר דאצילות הוא מאיר דרך התרחבות גדולה. אבל ו״ק דאצילות הנקרא ז״א מקבל האור העליון ממש, אלא שהוא דרך חלון צר שהוא פי היסוד דאמא, ובזה אין שנוי אור כלל מלמעלה לשל מטה. וזהו ענין כלם בחכמה עשית כי כל האצילות מקבלת אור המאציל העליון אלא שעד אבא הנקרא חכמה הוא בהתרחבות גדולה ומשם ולמטה הוא עובר דרך חלון.
אמנם כאשר האור עובר אל עולם הבריאה נתוסף בו שינוי אחר, והוא כי אין הבריאה מקבלת את האור אלא דרך מסך ממש המפסיק בינה לבין האצילות, והנה האור העובר דרך מסך אינו האור הראשון עצמו, רק תולדתו נולד ממנו, ולכן נשתנה שם העולם הזה ואינו נקרא אצילות אלא בריאה, כי היא בריאה חדשה שלא כראשונה.

חלון אינו מגביל לגמרי אור, אלא דרכו נכנס אור רק ממסך של ממטה למעלה, כמו הכרה של הדבר בלי הגבלה בכוח אלא רק הגבלה בפועל. בראש העיגולים מקבלים דרך חלון.

מרכבות יחזקאל שעור 48

ב זיווגים מקדימים לקו אמצעי. א ימין הוא בחינת כלים דגלגלתא ועיניים, אורות נפש רוח. זיווג ב הגדלות, מאיר אור ע"ב ס"ג, אח"פ עולים. אמירת אמן יהא שמיא רבא באים לאחד ב הקווים, וזה נקרא בכל כוחו. כח=ב פעמים יד

צ) דאינון ע׳ שנין וכו': אשר הן שבעים שנה אחר אלף ומאתים שנה מחורבן בית המקדש. ויש שחושב אותן מזמן שבוטל התמיד. משום שבמדרגת יעקב היינו ז״א תלוי קץ הגאולה אשר מדרגתו היא אמת תפארת זהו שנאמר תתן אמת ליעקב כי אמ״ת הוא סימן אלף מאתים ותשעים.
פירוש. כי בזמן בית שני היו זו״ן פב״פ בקביעות בשבת.

אשר הנוקבא עמדה מחזה ולמטה דז״א והארת ה׳ ראשונות דז״א האירו ממעלה למטה וזה היה אפילו בימי החול והיינו מוחין שלמים דישסו״ת והנה כתר נקרא אלף. כי אור החכמה הוא בכלי דכתר וחכמה נקראת אלף בסוד ואאלפך חכמה וה״ס י׳ דהוי״ה. כתר דישסו"ת נק אלף, וכאן קיבלו מוחין שלמים. ואו״א ה״ס מאתים כי אור הבינה בכלי דחכמה. וספירות בינה הן מאות. וז״ת ה״ס ע׳ שנה כי ספירות ז״א ה״ס עשרות. ואח״כ בזמן חורבן בית שני היה המיעוט הקטן שבכל הזמנים דומה ממש אל הזמן של חטא אדם הראשון שהיתה המלכות בבחינת נקודה אחת כלולה מי׳ אב״א תחת היסוד שלו. והיינו שכל הקומה נתבטלה וזה אמרו: דאינון ע׳ שנים בתר אלף ומאתים אשר כלם נסתלקו בזמן חורבן בית המקדש. ויש אומרים אשר נסתלקו עוד משבוטל התמיד שהיה קודם חורבן בית המקדש ​​ בי"ז תמוז.

המציאות הייתה קומת נשמה עם ו"ק דחיה.
והנה סדר התיקון הוא מקודם לתקן בחינת אי״ה היינו לברר הכלים הראשונים כי המשובח נתברר תחילה וה״ס אלף ומאתים היינו כלים דכתר חכמה באורות דנפש רוח, כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות אשר באורות, התחתונים נכנסים בתחילה. ובכלים, ​​ העליונים גדלים תחילה. ואחר כך מבררים או״ה שה״ס ז״ת וע' שנים שהם ז׳ ספירות דז״א הנקרא יעקב. וז״א בדרגת יעקב תליא קץ הגאולה, שדרגתו אמת.  כי ע״י הבירור דט״ס ראשונות שה״ס רפ״ח נצוצין שהם ט׳ פעמים ל״ב אז הל״ב העשירי יתוקן מאליו שלא על ידינו. לב האבן שבכל פעמים מתקנים חלק ע"י התכללות. ולחיות כי ז״א כשיש לו מוחין נקרא צ׳ בסוד מל״ץ דצלם לכן הסימן הוא אלף מאתים תשעים שהם כתר חו״ב ז״א.

צא) ואית דאוסיף ביה וכו': ויש המוסיף בו בסימן ב׳ היינו באמת כמ״ש קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וכן לדעת בארץ דרכך כי כך ארץ סימן א׳ אלף. רץ: מאתים ותשעים. לקיים בהם בזו״ן אמת מארץ תצמח. כשיהיו בחוץ כחשבון ארץ. אבל גזר דינם הוא שבעים שנה.
פירוש. כי רוצה לרמוז גם תקון המלכות הנמתקת באמא והיא המשלמת לז״א וגם ט׳ ראשונות דמלכות עצמה מתבררות לבד מלכות דמלכות. ומלכות נקראת ב׳ בסוד בית, ואין בית אלא אשה. ולכן אומר ואית דאוסיף ביה ב',  ​​ ​​​​ לכן לא כתוב אמת, אלא באמת וכן נקראת ארץ בסוד הכתוב השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ובזמן התקון מתבררים ט״ר שלה בסו״ה לדעת בארץ דרכך, ואמת מארץ תצמח, כי כל הזווגים הנקראים דעת בסוד וידע אדם, הם על המלכות הממותקת, הנקראת ארץ, והנה עיקר התקון והעבודה הוא בששת ימי המעשה, וג״ר ומלכות ה״ס שבת המאירים באתערותא דלעילא. וז״א כד יהון לבר כחושבן ארץ היינו בזמן הגלות וימי החול שחסר כל הקומה. אבל גזר דינם ע׳ שנים אשר הם ספירות דז״א שע״י העבודה לתקן הז״ת דז״א זוכים אשר כל הקומה מאירה בשלימותה. ובזה נבין ג״כ המובא בע״ח שער המלכים פ״ה אשר בג״ר ובנוקבא אין עיבור ויניקה ועיבור ב׳ דמוחין רק בז״א, ע״ש.

לדעת בארץ דרכך אומר שיש לתקן את המלכות שהיא הארץ.

תיקון המלכות מתחיל בתיקון גדלות כלי הקבלה. גדלות כלי הקבלה הם בסוד וארבע מאות איש עמו, או גר יהיה זרעך, ועינום ועבדום 400 שנה. האות ת היא מלכות דמלכות.

מהו החשבון ל 400 – ארץ זה בחינת רצון. כדי למדוד מהוא הרצון של הארץ, או של כל מדרגה: בודקים את אותיות המילוי.

אות ראשונה היא שורשית, אותיות המילוי באות אחריה.

אותיות ר ​​ ץ הן אותיות המילוי של ארץ.

​​ א בנויה מ - א "לף שהם 110 ​​ במילה ארץ האותיות רץ הן אותיות המילוי שעולות 290

הרצון שבא לבטא את רצונו של אלופו של עולם

הרצון שאלופו של עולם ברא מחוץ לעצמו, רצון שיבטא את רצונו, ברא את הרצון לגדלות כלי הקבלה

לף = 110=נס, הרצון להשפיע צד ימין, רץ רצון לקבל, שמאל.

הימין והשמאל הם רצון הכללי הגדול = 400.

ואנכי התנהלה לאיטי, בהדרגה מפני שהרצון צריך לצמוח מהאדמה, מכוח אדמה לעליון.

קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת, לדעת בארץ דרכך. כשמתעורר באדם רצון הוא צריך להוליכו בדרכי השם.

היכולת להתמודד עם ארבע מאות איש עמו היא בהדרגה, מפני שהיא באה בהתכללות . הרצון הגדול מצומצם ואפשר לפעול אותו רק כאשר מעלים את הרצון, שע"י עבודה של ז ספירות של ז"א, זוכים לתקן כל הקומה שנק 400 איש עמו.

כל המדרגות של מרכבת יחזקאל שירדו לבי"ע ומט"ט ששולט שם. מדרגות אלו באו כדי שנוכל לתקן.

אפשר לראות את ניקוד הטעמים של הרצון רק כאשר קשור הרצון לאלופו של עולם. כאשר אינו מחבר רצונו לאלופו של עולם, הולך כל הרצון לעשיו.

אמת מארץ תצמח. מהי האמת?

שהרצון הגדול לקבל, המת, צריך להתחבר לאלופו של עולם. לחבר את הסופיות לאין סוף

מרכבות יחזקאל שעור 47

"כי יד על כס י"ה מלחמה להשם בעמלק. יד נרמזת בשמות הויה אלוקינו הויה – י"ד אותיות שהן יד ימין. חמש אצבעות בשמאל, בשם כוז״ו במוכס״ז כוז״ו, כלומר אות אחת לאחר האות המדוברת, שזה מלמד על ריחוק יותר גדול מהאות א, לכן זו בחינת דין.

כאשר יש מלחמה בעמלק, אז מה שיכול לנצח את ב הקווים שהם כמו צירה. המלחמה להשם נעשית ע"י קו אמצעי שמתגבר על הספק בשני הקווים.

אומר משה עתה יגדל נא כח השם, ע"י קו אמצעי המכריע בין ימין ושמאל ומביא לגדלות שיש בה דרך ראויה לתת את התיקון השלם.

פט) והכי סליק אי״ה וכו': וכן עולה אי״ה או״ה כ״ח. א י ה עולים גימטרייה 16 א ו ה עולים 12 יחד כ"ח. הנרמזים בכסא כבוד מרום מראשון. מיד שנסתלקו כ״ח אלו נאמר וילכו בלא כח לפני רודף. ומשום זה בארו בעלי המשנה שכל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. בכל כוחו הכוונה בקו אמצעי. המפרשים בחיצוניות אומרים שיש לצעוק בקול רם: אמן יהא שמיה רבא.

אין מדובר כאן על הקול הגשמי היוצא מהפה, אלא על הקול הפנימי, בו ישנה אפשרות לחיבור.

ע"י כך שאומר בקול פנימי, הוא מגדיל את שם השם בעולם, שכוחו בעולם עולה על כח הגשמיות, הכח במה שמעבר לחומר גדול מהכח שבחומר.

כך אדם שמשים תובנה זו בעצמו, מתכופף בביטול כלפי העליון, ובא ביראה, ובכוח זה יכול לקרוע גזר דינו של שבעים שנה, דינים הנמצאים בעולם הגשמי.
פירוש. כי יש גם י״ד שלישית שהיא תפארת הכוללת ב׳ הידים ימין ושמאל ונקראת יד הוי״ה בסו״ה (ישעיה נ״ט) הן לא קצרה י״ד הוי״ה. ויש בה י״ד פרקים אשר י״ב פרקים הם בב׳ זרועות, שבכל זרוע יש ג׳ פרקים והם ששה. ובב׳ שוקים בכל שוק ג׳ פרקים הם י״ב, ועם ב׳ גוף וברית ת"ת ויסוד הרי הם י"ד (כמ״ש בזהר פרשת עקב אות ל״ט). וקו האמצע מרומז בא׳ כנ״ל אשר הו׳ שבאמצע ב׳ היודין האלכסון מיחד את הימין והשמאל בסוד הפרסא המיחדת את המים העליונים עם המים התחתונים. ויש ב׳ זווגים על קו האמצעי. הא׳ הוא מכריע בין הג״ר שהם כתר וחכמה שאז לא מאירה בקומה רק נפש רוח, מטעם ערך ההפוך אשר יש בין כלים לאורות, מאחר וישנם רק כתר וחכמה, אז רק אור נפש רוח שאם אין רק ב׳ כלים כתר חכמה נכנסים ובאים רק ב׳ האורות התחתונים נפש רוח. והם נרמזים בי״ד אותיות של הוי״ה הפשוטה שהיא ד׳ אותיות לכתר. והוי״ה במלואה יו״ד ה״א וא״ו ה״א שהיא יוד אותיות לחכמה ושתיהן שם הוי"ה פשוטה ושם הוי"ה במילוי אלפין הן י״ד. מצד הכלים יש במדרגה י"ה, ומצד האורות ולפיכך אין שם אלא י״ה וזהו תקון הו"ק שהם נפש רוח בסוד אי״ה. אולי אפשר לראות קוצו של יוד והאות יוד במקום האמירה י"ה. י"ה זה חוכמה ובינה, ומצד הכלים זה לא מסתדר מפני שבכלים יש כתר וחכמה. אפשר שרוצה לומר ש י"ה זה כנגד או"א עילאין שהם בחסדים מכוסים, ויש בהם רק נפש רוח מצד חיה, מפני שיש להם ג"ר דנשמה.

מצד התלבשות אורות בכלים, כאשר מדובר על כלי דכתר בו מתלבש חוכמה ובכלי דחכמה מתלבש בינה, לכן אפשר לפרש זה מצד האורות המתלבשים בכלים.

יש לעשות הבחנה בעניין התלבשות אורות בכלים.

1 התלבשות האורות בכלים, כלומר מדברים על השורש של עולם הרגשות.

2 ​​ האורות המלובשים בכלים, השורש מצד הרצונות.

ב השורשים הללו אותם ראינו בגלגלתא שורש לכלים וע"ב שורש לרצונות.

בנקודות דגלגלתא הסתלק האור מהכלים ולכן נק שורש הכלים.

בפרצוף ע"ב זו הפעם הראשונה שבאו אורות לכלים שכבר היו מוכנים, שהוכנו בגלגלתא. לכן פרצוף ע"ב הוא שורש להתבשות האורות בכלים.

שורש הרגשות פרצוף ע"ב

שורש הרצונות גלגלתא.

כאן בלימוד אומר שמדובר על האורות נפש רוח.

בזווג א צד ימין, יש קטנות במדרגה, מאיר רק נפש רוח.

וזה אמרו והכי סליק אי״ה. ובזווג ב׳ דגדלות עולים בינה ותו״מ דכלים, שהם כ״ח האותיות דמילוי המילוי שנקראים כח אדם שהוא מ״ה. וה״ס בינה. כנודע כי הוי״ה פשוטה היא כתר והוי״ה במילוי חכמה. ומילוי המילוי בינה, ויש בה כח אותיות כזה: יו״ד וא״ו דל״ת, הא אל״ף, וא״ו אל״ף וא״ו, ה״א אל״ף. וה״ס או״ה אשר בינה ותו״מ עולים מנפילתם ומתחברים לכתר חכמה ונעשה השם שלם והכסא שלם.

יש גדלות במדרגה, זיווג קו ימין על בחינת נפש רוח, וזיווג קו שמאל שרוצה ג"ר, מעלה האח"פ, זיווג דנשיקין. רוצה ג"ר ולא יכול לקבל, מצב ב' המאורות הגדולים. ​​ 
וזה אמרו אי״ה או״ה כ״ח דרמיזין בכסא כבוד מרום מראשון כי ראשון הוא מלכות, הכסא הראשון. וכסא כבוד מרום מראשון היא בינה הכוללת גם זעיר ונוקבא, והוא מרומם מכסא הראשון. ולכן כתוב כסא שלם עם א'. וז״ס יהא שמיה רבא המבואר בשער הכוונות בענין הקדיש יהא שם י״ה רבא ע״י שנתחברו עם שתי האותיות האחרונות ו״ה עי״כ יהיה השם שלם וגדול. וזה אמרו ובשל כך וכו', בכל כחו כמו שפירוש רש״י (שבת קיט:) בכל כוונתו והיינו לכוון להעלות הכח של מילוי המילוי המאירה לו״ה ואז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה כי שבעים שנה הן הז"ת העולים ומתחברים לי״ה אשר כל אחת כלולה מעשר והן שבעים. ועיין (בזהר אמור אות ש') שואל מאן שבעין שנה. ומשיב שהן כל אינון שבעין כתרי מלכא היינו ז׳ ספירות תחתונות כי הזהר מכנה את הספירה בשם כתר או כתרא.

אולי מדבר על ז נקודות דעתיק שלקח אותם לתיקון ובכח האמונה, וע"י האמונה הגדולה, יכול לעשות את התיקון.

"אמירה בקול פנימי, בכוונה, נותנת כוח גדול, את האפשרות לעשות תיקון גדול אצל הנברא.

בפרשת נוח מלמד הזוהר שכאשר ישראל אומרים בקול אמן יהא שמי רבא, הקב"ה מרחם על אותם שהיו בגיהינום.

בפרשת נוח אות ס"ז

סז) ג' פעמים ביום נפקדים להקל על עונשם של הנמצאים בגהינם, בעת ג' זווגי זו"ן שבג' התפלות. ולא עוד אלא בשעה שישראל אומרים, אמן יהא שמיה רבא, בקול רם (כלומר בקו אמצעי) נעשה זווג למעלה, והקב"ה מתמלא רחמים, והוא חס על הכל.

אמירה זו מגדילה את רוממות ה', ומועילה לנפטר.

ורומז להמלאך הממונה על שערי גיהנום, ששמו סמריאל, וג' מפתחות בידו, ופותח ג' שערים שבצד המדבר, והם רואים האור של עוה"ז. ובא עשן של אש וסותם דרכי האור.

פירוש ​​ נטילת רשות ופיוסא נוהג בכל זווג זו"ן. שפירושו שז"א ממשיך בתחילת הזווג מהארת הקו שמאל, בסוד, שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי השלמת כלים, הגדלת ההשתוקוות ואח"כ מזדווג עמה בשליטת הימין. קודם מפייס ואז בא שליטת הימין, האמונה. ​​ נותן לה צלם של חסדים. ונמצא שבשליטת קו שמאל, הוא רומז להמלאך סמריאל, הממונה של גיהנום, שהוא הענף של קו שמאל שיפתח ג' שערים שבצד המדבר, שבשליטת צד השמאל, שממנו כוחות המדבר.

ואז נמשך הארת השמאל ממעלה למטה עד לעוה"ז. ובג' זווגי זו"ן, הנעשים בכח ג' התפילות שחרית מנחה וערבית , כי הארת השמאל שבתחילת כל זווג, מגיע אל הרשעים שבגיהנום שליטת קו שמאל היא שליטת הרשעים. למרות שיש השתוקקות גדולה שנצרכת לזיווג, אך הזיווג של קו השמאל היא רק צד הבריאה, שעליה לבוא בביטול לבורא. והמשכה זו נעשה ברגע תחילת הזווג דזו"ן, כדי לפייס הנוקבא לתת לה עצמאות - כלים משלה ותכף נסתמו דרכי האור ונעשה חשך.

ס"ח סוף האות: ובכל פעם שישראל אומרים אמן יהא שמיא רבא הם משיגים הרוחה. אשריהם הצדיקים, אשר דרכיהם מאירים בעולם הבא לכל הצדדים כמו שאתה אומר וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ: הוֹלֵךְ וָאוֹר ​​ עַד-נְכוֹן הַיּוֹם. ​​ מי שהולך רק בימין ושמאל, יוצר מציאות של קללות. קו אמצעי נק' קול גדול. אמירה אמן...בקול מבטל את הדינים, שהרי בכלל אין דינים.

ע"י זה שאתה מגדיל את הבורא בעיניך

אמן יהא שמיא רבא הימין חוזר להאיר בזיווג, אז חוזרים לאש הגיהנום.

כאשר בא יהודי ומעורר את קו השמאל, הוא מגביר אותו ואז מייד הקליפה קופצת כדי לקחת חלק בהשתוקקות הזו.

אז מתחיל האדם להרהר להוא רוצה ליהנות לפרטיות שלו. את התכונה: "אני רוצה ליהנות" יש להחזיר לגיהנם.

אמן יהא שמיא רבא נותן השליטה לימין, ומחזיר את האור הזה לגהנום.

כשעולה השתוקקות, גזר הדין הוא שהשתוקקות לפרטיות, לרצון לקבל לעצמו שייכת לגיהנום.

התיקון של קו שמאל הוא להכלילו בימין ע"י אמירה אמן יהא שמיא רבא. (עד כאן מפרשת נח)

בכל כוחו אומר בכל כ"ח האותיות של מילוי דמילוי של הבינה שנותנת את הכיסא השלם.

מרכבות יחזקאל שעור 46

פח) והאי איהו ויאמר וכו': וזה הוא הפירוש של הפסוק ויאמר כי יד על כס י״ה. ואותם י״ד פרקים נרמזים בשמות הוי״ה אלקינו הוי״ה שה״ס יד ימין. ובחמש אצבעות של יד השמאלית נרמזים י״ד פרקים בשמות כוז״ו במוכס״ז כוז״ו והם כ״ח, אשר עליהם נאמר ועתה יגדל נא כח י״י. כוז"ו הם האותיות המאוחרות, שבאות אחרי אותיות שם הויה, שזה מורה על יותר דין (כאשר האותיות מוקדמות, קרובות יותר למקור, הן פחות דין). שורש החיסרון הוא ההטבה השלמה.
פירוש. ב׳ הקוין ימין ושמאל מכונים ב׳ ידים משום שיש בכל קו י״ד אותיות השם: בקו ימין י״ד אותיות הוי״ה אלקינו הוי״ה. וביד שמאל האותיות השניות של י"ד ימין שהן כוז״ו במוכס״ז כוז״ו. שהן האותיות השניות להוי״ה אלקינו הוי״ה, כי אחר י׳ דהויה היא כ׳ של כוז״ו ואחר ה׳ דהויה היא ו׳ של כוז״ו. ואחר ו׳ דהוי״ה היא ז' של כוז״ו, ואחר ה׳ תתאה היא ו׳. ועד״ז האותיות אלקינ״ו שאחר א׳ של אלהינו היא ב׳, ואחר הל׳ מ׳ וכו׳ עד״ז. ואלו ב׳ קוין נמשכים מנקודות חולם שורוק והם ג״ר דכלים שהן אותיות י״ה, ולפני הכרעת קו האמצע, קו הימין הוא בקטנות מחסדים בלי חכמה וקו השמאל לא מאיר כלל והם במחלקת, אשר כל אחד רוצה לבטל שליטת השני, וזה אמרו והאי איהו ויאמר כי י״ד על כס י״ה אשר לפני הכרעת קו האמצע, שיתבאר להלן באות פ״ט, אז אין השם שלם ואין הכסא שלם, וכל זה מפני שמלחמה לה׳ בעמלק ועל כ״ח הזה שהם ב׳ הידים היתה תפילת משה רבנו ועתה יגדל נא כח ה׳ ע״י הקו האמצעי המכריע בין הקוין דימין ושמאל, וממשיך הגדלות שיתבאר להלן. שתי הידיים מייצגים ימין ושמאל שמתנגדים האחד לשני בטבעו. החיבור הוא ע"י כח מעשיו הגיד לעמו. על האדם להאמין בכח היחד שמקבל מהעליון, ולא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל.

עליו למצוא ולבחור בשיתוף בין החומר לבין מה שמעבר לחומר. זהו המקום הנפשי המרכזי לעבודת השם.

חייב האדם הרוצה להתקדם, להאמין שלפחות ניתן להגיע לתפיסה שמעבר לחומר, זו העבודה הפנימית שתאפשר לו את החיבור.

ללא אמונה ובחירה בתפיסה זו שבכל מקרה יש מעבר למקרה, שכל מה שהוא תופס, זה למעשה תוצאה של מה שמראה לו ההשגחה העליונה, ללא תפיסה זו אדם פועל לריק.

כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, אך ברור שהתפיסה היא שהקב"ה נותן את הכח, הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים.

קיבל אדם כוח, לפעול ליראת שמים וזה תלוי בבחירה שלו. בחירה אפשרית כשישנה הסכמה שאין עוד מלבדו, כלומר שכל הכוחות באים מהקב"ה. גם כח הבחירה שבאדם.

העולם הגשמי הוא מעין סימולטור בו צריך האדם לעשות ככול שיכול כדי לפעול במסגרת הכלל של הבורא יתברך. וגם את כוח פעולתו, הוא קיבל מהשם. כלומר על האדם להסכים להצטרף לכלל שהוא גדול מהפרט.

באופן טבעי מוטבע באדם להרגיש שהוא כוח עצמי נפרד מהבורא. את האשליה הזו עליו לתקן, ולראות שההשגחה מדברת אתו כל הזמן ע"י מקרים שמזדמנים לפניו, וכאן עליו להאמין ולדעת שיש מעבר למקרה, מעבר לזמן ומקום. הכלל הגדול, הבורא יתברך מנהל את הכל, ואתה כפרט צריך לבחור להצטרף בשמחה, ולמלא תפקידך כפרט, לטובת הכלל.

אשליה גשמית זו ניתנה באדם, כדי שיבוא בהסכמה פנימית שהוא מצטרף ביראת הרוממות אל העליון. גם את הרצון הפרטי שלו יתן לכלל.

נתן הבורא כוח לפרט, בצורה של מעין סוללה, בה הכוח לבוא ליראת שמים, לבוא בביטול ולהפנים שגם את הכוח לבחור הוא קיבל כסוללה, ובכח מושאל זה, עליו לבחור ביראת השם.

מרכבות יחזקאל שעור 45

פז המשך

שתי צורות לידיים, אופן רגיל הן כלפי מטה, שאז האצבעות בתחתית והן בחינת נה"י, וכשמרימים אותם בחינת שאו ידכם קודש, שבמצב זה האצבעות בחינת חב"ד.
ואחר שבירת מלך הגבורה שה״ס גוף של אמא עלאה וגם שליש עליון דתפארת, יצאו ב׳ פרצופי יש״ס ותבונה בזה אחר זה שראשם יצא במקום מלכי חג״ת במקום חזה ולמעלה כמו בכל פרצוף בסוד התפשטות ג׳ קוי כח״ב לחג״ת (כמ״ש שם בע״ח) וגופא דיש״ס ה״ס רגל ימין בג׳ פרקים רת״ס דהיינו עצם הקוליות ראש, הירך תוך, וחלק הרגלים עם הכפות והאצבעות סוף. וכל אלו רת״ס נקראים יחד מלך הנצח או גופא דיש״ס. ואחר שבירתו יצא ראש וגוף דתבונה ראשה בשני שלישי תפארת וגבורה, וגופה ה״ס רגל שמאל בג׳ פרקים רת״ס ונקראים יחד מלך ההוד או גוף דתבונה.
וכתוב שם בע״ח שפרצופי ישסו״ת אשר מלכו אחר שבירת מלכי חג״ת נתלבשו באחוריים של המלכים ההם אחר שבירתם ונפילתם לבי״ע, והכונה שהן האורות והן הכלים נתלבשו זה בזה עד לנקודת עולם הזה, ונמצא שמלכי חג״ת שמשו בב׳ זמנים, כי מתחלה שמשו ב׳ גופים לאו״א עלאין ואחר בטול בחי׳ או״א עלאין ובחי׳ מלוכה שלהם נשברה אז חזרו ושמשו ע״י התלבשות בישסו״ת, כמבואר שם שפרצופי ישסו״ת נתלבשו באחורי או״א עלאין אחר שנתבטלו ונפלו, והתלבשות זו נשארה לתמיד עד לע״ל.
ומבואר שם אופן עמידת הכלים דחג״ת אחר שבירתם אשר אז נתהפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה ככל שהמלך גבוה יותר, כך בשבירה נפילתו קשה יותר הן בחי׳ האחוריים שנשאר באצילות אור הזך של הרשימה, או אח"פ דראשים, והן בחינת הכלים שנתפשטו לבי״ע, אשר כלי תפארת ירדה למקום כתר דבריאה, וגבורה לחכמה, וחסד לבינה, ודעת לדעת דבריאה, מטעם שכל העב יותר ובלי תקון מסך הוא יותר למטה, ונמצא בזה השתלשלות הידים כלפי מטה אשר ב׳ הפרקים העליונים שהם הכתפים העומדות בתפארת עד מקום החזה הם בחינת ראש וחב״ד, וב׳ הזרועות תוך, וחלקי היד עם הכפות והאצבעות סוף. לאחר השבירה הידיים במצב כלפי מטה
והנה נתבאר שורש ההפרש הגדול אשר יש בידים שהן חג״ת, שיש מצב שהן זקופות ונשואות למעלה, וחלק היד עם הכף והאצבעות הם חב״ד, והזרועות הן בחינת חג״ת, והכתפים הן בחינת נה״י, ולפעמים הן במצב ב׳ לאחר השבירה שעליונים למטה ותחתונים למעלה והכתפים הן חב״ד וזרועות חג״ת וחלק היד עם הכף והאצבעות הם נה״י, אשר מצב הא׳ נשרש בזמן שליטת מלכי דחג״ת בבחינת גופים לאו״א עלאין ומצב הב׳ בזמן ששמשו בהתלבשותם בישסו״ת אחר בטול או״א עלאין. לאחר השבירה הידיים שמבטאות את העשייה, הם בתוך הדעת, או בדעת גופנית. לפני השבירה הן למעלה מהדעת שזו הדרך הראויה לעשיית האדם.

עושים נטילה לכף היד, מפני שהיא הסימן לכלי הגבוה שנק כתר שנפל למטה וגורם לטומאה.
וב׳ מצבים אלו של הידים נוהגים בעולם התקון שלפעמים מתגלה בחינת או״א עלאין במדרגה ואז נבחן שהידים של הקומה הן נשואות כלפי מעלה בסו״ה שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳ וברכת כהנים, ומצב זה אינו בקביעות, אלא בסוד תוספות. ולפעמים מתלבשים או״א עלאין בישסו״ת במצב הב׳ ונבחן שהידים ירודות כלפי מטה, משום שאו״א עלאין נעלמו מן המדרגה, ומצב זה הוא בקביעות.
יוצאות מראש דאריך, ומשמשות כחסדים מכוסים

והנה החילוק שיש בין נקודת חולם לנקודת חיריק הגם שצורתן שוה, כי החולם הוא ממעל לאותיות, ומורה על יציאת אח״פ מראש לגוף, ואורם נשאר למעלה בראש ואינו מתלבש בתוך הכלים דאח״פ, ויציאתם גורמת שנעשו מבחינת חב״ד לבחינת חג״ת. בדומה לנקודת חולם שאינה בתוך האותיות, אלא למעלה מהן. ונקודת החירק היא אחר ביאת האור לתוך הכלים דהיינו אחר הזווג דע״ב ס״ג אשר טיפת ע״ב הורידה את נקודת המסך והצמצום למטה מן הכלים והאורות נתלבשו בתוך כליהם, והחירק מורה שההתמעטות שישנה במדרגה אינה ממדרגת הכלים שלהם עצמם אלא ממדרגה שמתחתיהם בדומה לנקודת החירק העומדת מתחת האותיות.
ונקודת קמץ היא ג״כ לאחר זווג ע״ב ס״ג ונקודת הצמצום ירדה מתחת לכלים, ומראה על הבחינה שישנה בהארת הראש של המדרגה מטרם התפשטותה לגוף, אשר היא בהתנגדות להתלבשות בתוך כלים (כמ״ש באות הקודם ההפרש שבין קמץ לפתח).
ובזה מובן היטב ההפרש שבין חולם לקמץ, הגם אשר שניהם הם בחינת כתר, הנה החולם משמעותו שהנקודה שהיא בחינת ה״ת היא למעלה מיה״ו, שאז האותיות יה״ו הן בבחי׳ אח״פ היוצאים מן הראש לבחינת גוף וחג״ת זו בחינת החולם בו הנקודה היא אות ה אחרונה נמצאת מעל לאותיות יה"ו . ונקודת קמץ פרושה שה׳ תתאה ירדה מנקבי עינים ובאה למקומה מתחת האותיות יה״ו שאז באו אותיות יה״ו לראש וחג״ת נעשו לחב״ד ואז הקמץ מראה על בחינת התנגדות להתלבשות בסוד קמיצו, והפתח בפתיחו דעיינין. שרוצה להפשטות המדרגה למטה
וזה אמרו ואתוון י״ה כחשבן חלם דאיהו אמצעי אשר נקודת החולם עומדת באמצע המדרגה וגורמת שבכלים דראש שהם י״ה לא נמצא רק אורות דנפש רוח מפני שמלכות במקום ניקבי עיניים כי מקום הסיום הוא בעינים וכשאין רק ב׳ כלים אין התלבשות רק לב׳ אורות, וכלל הוא שיש ערך הפוך בין כלים לאורות, שבאורות התחתונים נכנסים בתחילה ובכלים העליונים גדלים תחלה מכאן שאם יש רק שני כלים של כתר וחכמה, אז האור המלבש בהן הוא במדרגת נפש רוח . ולכן בכלים העליונים שהם קוצו של יוד, והאות י ​​ כתר וחכמה מתלבשים האורות התחתונים שהם נפש רוח. וכן הסיום של הגוף הוא באמצע היינו בחזה ולא בטבור, כי מחזה ולמטה יצאו מבחינת תוך לבחינת סוף. ולכן ואתוון י״ה שהם הכלים שנשארו בראש כחשבן היינו קומת האור שנעשה ע״י זווג דהכאה על המסך, שזה נקרא החשבון והמספר של המדרגה היא חלם דאיהו אמצעי כמו המסך שנמצא בחזה המסיים את המדרגה באמצעיתה. ואח״פ דתוך שהם בחינת חג״ת ירדו לבחינת סוף, ונעשו מבחינת חג״ת לבחינת נה״י.

מקום הטבור יצא מקום היסוד, כאשר הנה"י האמיתיים יצאו לגמרי מהמדרגה.
וחרק כחשבן ו״ה, הוא אחר ירידת מקום הסיום לתחת האותיות, ואח״פ דראש שבו למדרגת ראש ומבחינת חג״ת לבחינת חב״ד וכן אח״פ דתוך עלו מנה״י לחג״ת וקומת המדרגה מאירה בכל שלימותה, וישנה בחינת ג"ר במדרגה אשר בחינה זו נבחנת להגבהת הידים בסוד שאו ידיכם קודש וכל הפרצופים הם במצב של עליה, שאז מתחלק הרת״ס של היד. שהכתף המחוברת לגוף היא בחי׳ נה״י וה׳ תתאה והזרוע חג״ת ולכן אומר ו׳ דרועא ה׳ כתף והראש הוא חלק הכפות עם האצבעות שהם חב״ד בסוד קמץ עולה י״ד הרומז לי״ד פרקין דאצבען.

סיכום:

כשאומר אותיות י"ה כחשבון חלם. אותיות י"ה אינן מקבלות הארה מפני שאות ה אחרונה עומדת תחתם. הם לא מקבלים את האור, ויוצאות חוץ למדרגה, מצב קטנות דראש הנקרא חולם.

הידיים הם כלי המעשה של האדם, אשר במצב של קטנות, או שבירה, אז הידיים כלפי מטה, הכתר שלהם כלפי מטה. במצב זה הוא משמש רק את הגוף.

כשאדם בא לתקן, הוא עושה למעלה מהדעת, כמו שהיה ב"נעשה ונשמע". שמוכנים לפעול את המעשה למעלה מהדעת, כפות הידיים למעלה (בתפילה), וכלי המעשה שהם ידיים שעולים כסימן, מעל הראש.

חולם הוא מצב הקטנות, שאו"א שהם הכלים של הראש, האור מאיר רק באותיות י"ה למעלה מאו"א. ​​ 

קמץ אומר שהאור מקומץ בראש ולא ניתן לגוף, לאו"א.

נראה הקמץ לכאורה כדומה לחולם שמקמץ על האור, אך כאן מקמץ החולם באור שנותן לתחתון, והקמץ דומה בזה שהוא לא נותן לאור להתפשט לתחתון.

חיריק אוסף את כל הקימוצים, סוג של דחיית האור, וכשבאים לתקן, מאפשר החיריק קבלת אור במדרגה, בצורה מדודה.

בתהליך העבודה עולה ניקוד החיריק לצירה, עושה שם סגול ומאפשר התפשטות ג קווים למטה.

חיריק שנצא למטה הוא כמו ז"א, יש לו את הכוח לעלות למעלה בבחינת דעת המזווג, ובבחינת סגול יורד למטה, בסוד חד מתלת נפקי, וחד בתלת קיימא.

בעבודת הנפש צריך האדם לדעת מהו מצבו. כאשר הוא בחולם (לשון חלום) אז אתה מבין שלא מואר לך הדבר המעשי, כמו בחלום שהוא אחד משישים מנבואה. כן ישנה הארה אך לא הדבר המעשי. אז אם אתה במצב מתוקן, יכול החלום ללמד אותך.

הקמץ בנפש מראה שגם אם אנחנו מרגישים משהו, רואים שאין בנו את הכוח, מפני שכאן התפיסה היא מופשטת, וקשה ליישום פרקטי כפי שמאפשר ניקום החיריק, קו אמצע.

מקום העבודה של התחתון הוא בבחינת חיריק, ועבודתו בתפילה לעלות ביקוש לעליון. לבקש קשר.

מרכבות יחזקאל שעור 44

פה) ושבע נצוצי דנקודי וכו': ושבע הנצוצים של הנקודות של חמש אלפין הם נגד שבעה ככבי לכת, שצ״ם חנכ״ל, שלשה מכאן ושלשה מכאן, חמה באמצע, רביעית לכל שלשה, ושביעית לששה. והיא בצורת חלם.
פירוש. כמו שיש ז׳ נקודות שהן ז׳ ספירות דז״א כן מאיר אותן ז״א למלכות ויש בה ג״כ ז׳ ספירות ובאותו סדר שהן מאירות בז״א כן הן מאירות במלכות, כמו בחינת חותם ונחתם ולהיות אשר כל האורות שישנם במלכות הם בבחינות ממטה למעלה לכן אומר ושבע נצוצי דנקודי, שזו בחינת המלכות כי הן אור הישר שהוא נגד ז׳ ככבי לכת אשר במלכות, והן אור החוזר שהוא בחי׳ י״ב מזלות הם בבחינת נצוצי דנקודי ז כוכבי לכת אור ישר שבמלכות, וי"ב המזלות אור חוזר ובאותו הסדר שהם בז״א תלת מכאן היינו צירי סגול שבא. ותלת מכאן שהם חיריק שורוק מלופום וחמה שהיא חולם באמצעיתא והיא בחינת פני אדם אשר במקום התפארת אדם הוא בחינת מלכות שעלתה למקום ת"ת היא רביעאה לכל תלת וכשהיא תחת היסוד היא שביעאה לשית. הרקיע הוא מלכות שביסוד שעושה את ההבדלה

פו) באלין חמש וקמץ וכו': באותן חמש הנקודות נאמר וקמץ הכהן משם מלא קמצו, נקודות קמץ בשורשה היא י׳, וזה רמוז כאשר סוגר את כף היד. וכשפותח בחמש הנקודות היא ה', רומזת לחמש אצבעות אשר בהן נפתחת כף היד מקמיצתה שהיא י', לחמישים שערים דחירות.
פירוש. נקודת הקמץ מורה על הקמיצו והיפך לו הוא הפתח, קמץ כנגד הזכר, פתח הנקבה כמו כתר ואו"א בנקודים, שהכתר מקמץ על האור. והפתח בחינת או"א שהם צד הנקבה שיכולה להתפשט לגוף, וזה נקרא פתיחו דעינין כי בחינת פתח מורה על התלבשות בכלים היינו אחר זווג דהכאה הנעשה במלכות של ראש, אשר בכח אור החוזר מתפשטת המלכות ממעלה למטה לע״ס דגוף, הנה אז נפתחו האורות ומאירים בהרוחה תוך הכלים וע״כ נקראת בחינה זו בשם פתח כלומר פתיחת החכמה

הקמץ הוא יוד, מלכות שעלתה לניקבי העיניים, ומקמצת, כלומר סוגרת את המדרגה, בגלל המלכות שהיא בחינת סיום, ולא נותנת למדרגה להתפשט ממעלה למטה. כך זה בקטנות, והאח"פ הכלים לקבלה, לא יכולים לקבל את ההארה.

בעוד שפתח זה פתיחו דעינין, בא אור ע"ב ס"ג הוריד את היוד מהקמץ (היוד היא הנקודה התחתונה באמצע האות)

כלומר יורדת האות ה אחרונה למטה, ואז ניתן לקבל אהרה, כל מדרגה לפי גובהה, לפי הזיווג שניתן לעשות על גובה המדרגה.
וזה אמרו באלין חמש וקמץ וכו': אלו חמש נקודות הרומזות על או״א וישסו״ת, בעולם אצילות, כשהם במצב הקבוע אין שום מוחין מתפשטים אז לזו״ן ולתחתונים 

לא אמר שלא מקבלים אור אלא מוחין. בד"כ מוחין זה אור, וכשאומר אין מוחין, אומר אין גדלות.

כן מתפשט אור של קטנות, שהרי במצב הקביעות של או"א וישסו"ת באצילות, כן מתקבל אור חסדים של אחור באחור, גם לטובת זו"ן, וגם הארה של זיווג תדיר ולא פסיק, הם החסדים שמקיימים את העולם.

מוחין לא מתפשטים מפני שזו"ן נמצאים בקטנות, אז לא ניתנת הארה לתחתונים.

כד אתפתח בה׳ נקודין היינו כשעולים לראש, ובינה שבה לקבל חכמה בסוד בחכמה פותח שערים אז היא מאירה בחמשים שערי בינה הנקראים נ׳ שערים דחירות. זה כשבינה שבה לקבל חכמה.

התהליך הוא שבא אור ע"ב ס"ג יורדת אות ה אחרונה, והיות וזה אח"פ דעליה ולא אח"פ במקומם, כמו שהיה בנקודים, אז הבינה חוזרת לראש, ולא נשארת במקומה, מפני שכאן זיווג דהכאה יגרום התפשטות ממעלה למטה, כלומר בצורה לא נכונה.

כדי שלא תיקרה שוב אותה תקלה בעולם הנקודים, שבירת הכלים, אז יש התפשטות ממעלה למטה רק באח"פ דעליה. ​​ 

חמישים שערי בינה, הם רק במצב הגדלות. בקטנות אין גישה לחמישים שערי בינה, בקטנות יש קמץ, המורה על קביעות בעולם אצילות, רק לקיום העולמות.

אז יש מצב תדיר של אור לקיום, ויש מצב של פקיחת עיניים, חכמה, אור שבא לשכלול.

בגדלות זה שכלול, ובקטנות בקמיצו.

עניין כוכבים ומזלות שיש במלכות, הם בחינת אור ישר. מזלות בחינת אור חוזר, הם ניזונים כמו שרואים שניזונים הנקודות בז"א בקטנות.

התפתחות הנקבה היא מקמץ לפתח, מקביעות לשכלול.

פז) ואתוון י״ה כחשבן וכו': ואותיות י״ה הן כחשבון חלם, 78 ובגמטרייה קטנה, עולה ט״ו. שהוא אמצעי היינו תפארת וחיריק עולה מספר י״א כחשבון ו״ה, ו' זרועת היד ה׳ כתף. קמץ עולה גימטרייה קטנה י״ד ורומז לי״ד פרקים אשר באצבעות היד.

בעל הסולם לא מרבה להשתמש בגימטרייה קטנה, אצל האר"י כן כתוב. צמצום המדרגה. ​​ 
והנה בכדי להסביר הדברים צריכים לפרש תכונת הידים משרשן, וגם נבין היטב טעם הבדל וסדר השתלשות חלקי הידים, אשר בקביעות הן כלפי מטה, באופן שב' הכתפים הם בחי׳ ראש וחב״ד. וב' הזרועות תוך וחג״ת. וחלקי היד, הכפות והאצבעות הם בחי׳ סוף ונה״י.

ויש בהן מציאות ב׳ של נשיאת הידים למעלה, בסוד שאו ידיכם קדש, אשר עליונים למטה ותחתונים למעלה, אשר הכפות והאצבעות כאשר מרימים את היד הופכות להיות חב״ד וג״ר, וזרועות חג״ת נשארות באותה מדרגה, והכתפים נה״י. (מאמרי רשב״י דף מ״ח). מציאות אחת ליד במקומה, ומציאות חדשה בעת עליה מעל הראש, למעלה מהדעת. ​​ 

מעשה בחינת "נעשה ונשמע" – עשייה למעלה מהדעת.

אסור לאדם להרים ידיו, אלא אם כן הוא בתפילה, ומבקש ליישר את ליבו כדי שיוכל להתקשר עם השם יתברך.

לכן מי שפועל למעלה מהדעת שלא בזמן התפילה, הוא מסתכן בנפשו, מפני שעושה מעשה שטות.

ב המצבים בידיים.

מצב של עשייה, שיכולה להיות בתוך הדעת כשהידיים למטה. ומצב בו העשייה למעלה מהדעת. ​​ 

והנה ידוע שה׳ אברים שבכל ראש : היינו מצח עינים אזנים חטם פה נמשכים מה׳ ראשים של ספירות ושל דגלגלתא ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן דא״ק סופר כאן את חמש הראשים מפני שהם משמשים בראש. שורשים לראשים. בספירות הן כתר, חכמה, בינה ז"א ומלכות שיש בראש. אשר מכל ראש נמשך כלי אחד, כלי דפה מראש הא׳ שהוא כתר. חוטם מראש דע״ב, אזן מס״ג, עינים מב״ן, מצח ממ״ה החדש.

וכלל הוא אשר כל הכחות אשר בעליונים הכרח הוא שיהיו גם בתחתונים מהם. ולכן בפרצופי אצילות בריאה יצירה עשיה נמצאים כל חמשת הכלים בכל ראש. גם ענין הזוגות דב׳ עינים, וב׳ אזנים, וב׳ נקבי החוטם וב' שפתיים. ה״ס ימין ושמאל שהושרש בכל ספירה מכח עליית המלכות לעינים בסוד מ״ן. אשר עצם הספירה נבחנת לקו ימין, ומלכות הנכללת בה לקו שמאל, ומובן שלא יתכן להיות כמוהם גם בפה מטעם שעצם הספירה שבה היא מלכות, כי היא עצמה מלכות, הפה שהיא נקודת הצמצום, ואין מה להבחין בה לבחינת ימין.
אכן, כלים דגוף שהם ידים ורגלים הנקראים ו' קצוות, או חג״ת נה״י, מתחילים מז״ת דנקודים, דהיינו בגוף דא״ק, שה״ס ד׳ הגופות שמלכו זה אחר זה, כי תחלה נאצלו ונתפשטו ע״ס דראש או״א וב׳ גופות שלהם הנקראים חג״ת.

והם שורש ב׳ הידים דכל פרצוף עד החזה: ומתחלה נתפשט גוף דאבא בכלי דחסד בג' חלקים ראש תוך סוף, ואז הושרשו ג׳ הפרקים אשר ביד ימין, פרק היד המחובר עם הכפות והאצבעות ה״ס ראש, ופרק הזרוע ה״ס תוך, ופרק הכתפים המחובר בגוף ה״ס סוף. ונודע שעצמות הכתפים השכם מסתיימות בשוה עם החזה כלפי אחור הגוף. ונמצא שסוף גוף דאבא מסתיים בנקודת החזה בצד ימין. וכל אלו ג׳ פרקים של יד ימין ה״ס רת״ס של מלך החסד וגוף דאבא.
ואחר שבירת מלך החסד יצא פרצוף אמא עלאה, וגופה נתפשט בכלי הגבורה ברת״ס, ואז הושרשו ג׳ הפרקים אשר ביד שמאל, ע״ד הנ״ל בגוף דאבא עלאה שהוא יד ימין, אשר היד והכפות נבחנים לחלק העליון, הזרוע לאמצעי, והכתפיים המחוברות לגוף לסוף ונה״י, ומסתיימים כלפי נקודת החזה מאחוריה. וכל אלו ג׳ הבחינות רת״ס מכונות יחד ספירת הגבורה או גוף אמא.
הרי איך תכונת ב׳ הידים דכל פרצוף היא, עד נקודת החזה אשר בשליש העליון של הגוף, התחלתן ממלוכת ג׳ מלכי חג״ת דנקודים וסיומן הוא נגד החזה שהוא שליש עליון של מלך התפארת שיצא על בחינה א . כמ״ש בע״ח שער שבירת הכלים פרק א'. ומובן שתחילת אצילות של ב׳ הידים הללו הן זקופות כלפי מעלה באופן שפרקיהם התחתונים הם ב׳ הכתפים המלבישים ונבנים באחורים של הגוף עד החזה ששם מקום היסודות של או״א ממקום השכם עד מקום החזה. כי הפרקים התחתונים ה״ס נה״י, ולמעלה מהם ב׳ הזרועות שה״ס חג״ת דידים ולמעלה מהן חלק הידים עם הכפות והאצבעות שה״ס חב״ד דידים.

היו אנשים שלמדו מכאן את התורה, ממעלות הסולם, ולצערנו לקחו את זה לדברים חיצוניים מאד, שאז הסכנה היא שמנסים להגשים את הרוח, ומתייחסים בלימוד ליד הפיסית הגופנית הגשמית.

למרות כל התיאורים החיצוניים, לא מדובר כלל על הידיים החיצוניות. ומי שתופס את הלימוד, כאילו אין פנימיות, החיצוניות תוביל לעוד דברים לא טובים, מתפיסה קלוקלת זו.

מרכבות יחזקאל שעור 42

פג) ואראה מראות אלקים וכו': ואראה מראות אלקים, חמש אור של יום הראשון שהם חסד גבורה ת"ת נצח הוד. י"ה כנגד או"א, כח החיבור של יוד שנעשה אוויר, ויהי, חיבור יוד עם י"ה שזה מצב הקטנות תיקון הרקיע והימין.

תיקון השמאל ויהי, שחזרו האח"פ למדרגה ונעשה קו שמאל.

נגד ה׳ ראשונה, משם הוי״ה, הכלולה מחמש אור שהם חג״ת נ״ה. כי בה׳ יש ה׳ אלפין מנוקדות בקמץ צירי חולם חירק שורק שהם הנקוד של פתוחי חותם קדש לה׳. וכל אחת מראה לשם אהיה. כי אור מתחיל בא׳ ואהיה מתחיל בא׳. אות א בשם אהיה מנוקדת כל פעם באופן המלמד על המובן של אותו אור שצריך לבוא עתיד לבוא
פירוש. בכל ספירה אנו מבחינים ב׳ מיני אורות שהם נקראים אור פנימי ואור מקיף כי האור המתלבש בתוך הספירה בפנימיותה נקרא אור פנימי ונקרא הוי״ה. והאור שאינו יכול להתלבש בפנימיותה, אור הדבקות ע"י השוואת צורה בין האור לכלי, כשאין דבקות נשאר האור בחוץ כמקיף המאיר רק את ההשתוקקות. התענוג הוא אור פנימי, השתוקקות אור מקיף. האור אינו יכול להתלבש בפנימיות מחמת הגבול שיש שם ונשאר בשורשה ומאיר מרחוק נקרא אור מקיף ונקרא אהיה בסוד זמין אנא לאולדא עתיד אני להתקבל מבמדרגה, ויש לו ערך שכל העומד להיגבות כגבוי דמה למדרגה הזו. זהו הפוטנציאל שטמון במדרגה, אלו הרשימות ובתחילת התפשטות ישנן רק רשימות לבד מן השמות העתידים להתגלות והרשימות לפעמים נקראות בשם נקודות כדרך כל תחילת אות שמתחילה בנקודה. דהיינו כשרוצים לכתוב איזו אות מתחילים מנקודה, וממשיכים הנקודה לצדדים ולמטה, ואז מצטיירת האות הנרצית. תחילת כתיבת האור היא נקודת חיסרון שעושה הדיו על הלבן. נקודה היא רשימה ולפעמים נקראות בשם אלפין כי האלף היא תחילת כ״ב האותיות.

בצמצום א הנקודה מתחילה את הכלי, בצמצום ב האות א מתחילה את הכלי וזה שאומר לקבל ה׳ קדמאה וכו׳ דאיהו חמש אלפין היינו להיותן עוד רשימות של אור ושורשים מטרם התפשטותן והתפתחותן ולכן כל חד אוחז אהי"ה מבחינת אור מקיף שורש לרצון עתידי. האות א היא רק שורש לרצון היינו, רמז על המקיפים כי חמש פעמים אור הם ה׳ פנימיים וחמש אהיה הם ה׳ מקיפים.
ומ״ש ה׳ נקודות קמץ צירי חולם חיריק שורק פתוחי חותם קדש לה׳ היינו כי ב׳ מיני מוחין מתלבשים בז״א ע״י נה״י דאמא הלבושי מוחין, ההגיונות שאמא מעניקה לבן. נה"י של אבא טמונים בנה"י של אמא ודרכה עוברת בחינת אה"יה משניהם לבן. אשר יסוד דאמא נקרא חותם כמ״ש במקומו. והם מוחין דאו׳׳א עלאין שהם תמיד בחסדים מכוסים והם מרומזים בקמץ צירי. כי קמץ פירושו קמיצו של אורות שזה מורה על ע״ס דראש כי בהיות שם המסך בבחינת זווג דהכאה שהוא בחינת התנגדות להתלבשות לאור חוכמה העצמות בכלים הקמץ הוא כתר דעולם הנקודים. ע״כ נבחן אשר האורות הם בקמיצו כלפי התלבשות בכלים. (וצריכים לזכור שכל המדובר הוא בבחינת אור חכמה יש שם אור דחסדים, שלמות של חפץ חסד המתקבל מראש דעתיק שקמיצו של המסך ודחיתו לאור העליון אינו נוהג אלא באור החכמה כי על אור דחסדים לא היה שום צמצום). בצמצום ב על שני הקווים גלגלאת ועינים, ואח"פ שעולים למדרגה במצב של השלמת כלים שאז גלגלתא ועיניים הם קו ימין, ואח"פ שמאל.

במחלוקת בין הימין שרוצה להישאר בשמירה בחסדים מכוסים, לבין השמאל שחייב לקבל אור, כאן הפתרון בקו אמצעי הוא לקיחת סיכון בתוך מסגרת של שמירה היא האמונה, צריך להיות הסיכון שלוקחים בשימוש ברצון לקבל כשהוא שמור בתוך מסגרת אמונית. סיכון יכול לקחת רק מי שהוא בעל אמונה, בעל יכולת לעצור בגבולות ההלכה. וב' נקודות הצירי רומזות על חכמה ובינה, בעת אשר בינה היא באחוריים אל חכמה ואין להן נקודת הדעת מתחתיהן שיזווג אותם.
וחולם חיריק שורק הן ג׳ קוין של ישסו"ת המאירים לזו"ן בחסדים מגולים כמו שיתבאר כל אחד במקומו.

חולם מצב הקטנות שהנקודות מאירות מעל האותיות, שורוק מצב של השלמת כלים שהאור מאיר לתוך האותיות כדי להדגיש את החיסרון. חיריק קו אמצעי שעולה לישסו"ת כדי לעשות ג קווים, שלאחר מכן זוכה ז"א לאור

מרכבות יחזקאל שעור 43

בכל ספירה מבחינים באור פנימי ובאור מקיף. אור פנימי הוא שם הויה המורגש כתענוג או ידיעה, אור מקיף שם אהי"ה מלשון עתיד להוליד דבר חדש.

הפוטנציאל העתידי מוצג כרשימות או כנקודות, כמו שכתיבת כל אות, הנגיעה הראשונה של הקולמוס על הלבן מתחילה בנקודה, שהיא בחינת האות יוד המתחילה את כל האותיות בצמצום א, והאות א היא תחילת ההופעה של כל האותיות לאחר צמצום ב

פד) ונקודין אלין סלקין וכו': ונקודות אלו עולות גימטרייה אלקים ויש בהן שבע נקודות, שלש למעלה, שלש למטה, חלם באמצע. וחד רקיע שמיני להם, שנאמר בו ויתן אותם אלקים ברקיע השמים.

המוחין מתלבשים דרך נה"י דאמא שהם לבושי מוחין, יסוד דאמא נק חותם, והמוחין המגיעים לז"א מאו"א מרומזים בקמץ וצירה. הקמץ מורה שהאור עדיין לא מתפשט למדרגה, עשר ספירות דראש. צירה כבר יש השלמת כלים, בא אור ע"ב ס"ג שהעלה את האח"פ ויש כבר ב קווים, רצונות של השפעה ורצונות של קבלה.
פירוש. הנקודות מורות בעיקר על הארת הזווג היוצאת בכח החיבור דה׳ תתאה בה׳ ראשונה שהן מכונות בשם נקודות. כשמלכות מתכללת בבינה יש זיווג

ויש בזה ג׳ בחינות: א׳ כשה׳ תתאה היא בכתר דנקודים מבחינת ה״ת בעינים ויה״ו באזן חטם פה, ואז נקראת חולם אחור באחור, שהוא ממעלה לאותיות יה״ו. כי אור הכתר אינו מושפע לחו״ב מבחינת ה״ת אלא מבחינת ה״ר לבד. הניקוד חולם הוא הארה מעל האותיות, י ה ו
ב׳ בסוד נקודות שמתחת אותיות יה״ו שהן הכלים של חו״ב, או"א דנקודים וזה הוא ע״י זווג עליון של ע״ב ס"ג המוריד את ה"ת מן העינים אל הפה בסוד הקמץ שמתחת האותיות, וגם עתה נמצאת ה"ת גנוזה בקמץ שהוא בחינת יסוד דכתר ויה״ו אין להם עדיין מהארת ה"ת מצב של פנים דאחור עדיין אין הראה למטה לגוף.
ג׳ הוא בסוד נקודות שבתוך האותיות יה״ו שזה ע״י הארת יסוד דא׳׳ק את בחינת שורוק מלופום, ו׳ ונקודה הארת היסוד ע"י עליית שליש תחתון דנצח ושליש תחתון דהוד שעולים לביקוש אשר הנקודה של ה׳ תתאה היא בתוך הו׳ שהארה זו באה לתוך האותיות יה״ו שהן חו׳׳ב שמכאן נולדו הז״ת דנקודים. זיווג בראש והארה על ד-ג פנים בפנים
ועיין בזהר (בראשית אות קס״ו) וז״ל אמא עלאה הוה ליה חד כנוי דסליק לחושבן אלקים והיינו כי ישנו שם העצם אשר השם הוא מעצם המדרגה, ויש כנוי שפירושו שם מושאל ממדרגה אחרת, וז״ש אמא עלאה שהיא בינה וה' ראשונה היה לה כנוי אחד דהיינו מלכות וה' תתאה שעלתה בחושבן אלקים דהיינו שעלתה אל הבינה ולקחה ממנה את השם אלקים כי הנוקבא מבחינת עצמותה אין לה שם הזה אלא ששאלה אותו מאמא בסוד אמא אוזיפת מנהא לברתא ולפיכך השם אלקים דנוקבא הוא כנוי גימטריא פ״ו ששאלה מלכות מאמא.
וזה אמרו ונקודין אלין סלקין אלקים ומרמזות על הארת הזווג של שתוף ב׳ הנקודות אשר גם מלכות נקראת אלקים כמו בינה היינו אחר עלייתה לנקבי עינים דחכמה הנקבה של העיניים הנק חכמה, והנה הארת הנקודות אשר האירו בעולם הנקודים מלבד קמץ פתח שהם כתר חכמה הן ז׳ נקודות: צירי. סגול. שבא. חולם. חיריק. שורוק של שלש נקודות. ומלופום. וזה אמרו דבהון שבע נקודין. שע״י השיתוף של ב׳ ההי״ן מתגלים חמש אלפין, ונקודותיהן, הרומזות על או״א וישסו״ת כנ״ל. שמהם יצאו ז׳ נקודות שהן ז' מלכים בעולם הנקודים, וז' ספירות חג״ת נהי״מ בעולם התקון המלכים שיצאו נקראים כך על שם הקטנות, שהאיר בהם אור המלכות. באצילות יצא מז"ת דנקודים רק הבחינות של הקטנות של אצילות.
תלת לעיל שהן צירי סגול שבא .שהם העליונות תלת לתתא חיריק שורוק מלאפום .כלומר קובוץ חלם באמצעיתא היינו תפארת. ומה שחושבים את נקודת צירי שהיא בינה בין ז׳ המלכים שנשברו, והלא בינה היא מג״ר שלא שלטה בהן השבירה. תירץ רבינו האר״י ז״ל בע״ח שער דרושי הנקודות סוף פרק א׳ ע״ש תירץ שם שזה אחוריים דאו"א שנקראים לבושי מוחין שירדו גם מישסו"ת . ומה שאומר שבע נקודין הלא הניקוד של פתוחי חותם הוא רק מחמש נקודות. היינו כי הנקודות של פתוחי חותם הרומזות על או״א וישסו״ת ממנם באו ז׳ המלכים שהם ז׳ נקודות, כי מן או״א יצאו מלכי דחג״ת, ומן ישסו״ת תנהי״מ ובעולם התיקון באים כל המוחין לזו״ן מהם.

וה״ס הזמירות בשבעין עטורין דעל גבי חמשין שה״ס המוחין דאו״א. מוחין דאימא ה״ס נ׳ שערי בינה ומוחין דאבא כוללים גם יסוד ומלכות וכ״א כלול מעשר הם שבעין, ועיין בזהר אמור אות רנ״ז רנ״ח רנ״ט בביאור הכתוב ובחמשה עשר יום לחודש השביעי ותראה שמספר שבע וחמש אחד הוא, עש״ה. ולהיות אשר שבע נקודות הן מן בינה עד יסוד ובעטרת היסוד שם ישנה הפרסא של הסיום אשר בה תלוים כל האורות שכל הזיוונים באצילות נעשים על יסוד. שיסוד מקבל מכל העליונים וממנו הם יוצאים לכל העולמות דהיינו אל הנוקבא ולבי״ע, לכן אומר וחד רקיע תמינאה לון וכו'. ויש רקיע אחד, שמיני להם.

כל הנקודות הן אותן בחינות, שמלמדות אותנו את החסרונות, שאותם רוצים להאיר. חסרונות אלו נובעים ממקום שבירת הכלים. יש בהן שתי צורות עיקריות. צורה אחת של גאווה, וצורה אחת של אנוכיות. כנגד מלכי דחג"ת ומלכי תהי"מ.

נהי"ם – הת"ת באמצע, והנפילה שלו הייתה שונה מכל המלכים האחרים.

המלכים הראשונים, דעת חסד וגבורה הם בחינת האנוכיות שהיא כנגד האהבה. ובחינת נהי"ם כנגד הגאווה, וחובה עלינו לתקן את שניהם, את הנקודות שלמעלה ואת הנקודות שלמטה.

הנקודות באות כדי להראות לנו את הנקודות הנפשיות עליהם עלינו לעבוד.

מרכז האני של האדם הוא במקום התפארת. הגאווה והאנוכיות מתחברים בחזה שבתפארת, במקום זה המלך לא נפל עד למטה.

צריך האדם לעשות עבודה על עצמו. הנקודות מראות לו את העבודה שעליו לעשות כדי להתקדם. בעליית המלכות לבינה, עשתה המלכות את העבודה הנדרשת כדי להתחקות אחרי הבינה. כאשר ניסתה המלכות להתחקות אחר האמא כדי לרכוש את מידת ההשפעה, מאחר ובלי להיות משפיעה, הבת תמשיך להיות מצומצמת.

כאשר עלתה המלכות לבינה, היא גילתה חסרונות שבאים ליידי ביטוי דווקא במלכים שניסתה לקבל בז"ת דנקודים, ונשברה.

בכל פעם שנשברה, אז אותה מלכות שעלתה לבינה, היא גילתה את הסיגים שיש בה, בבת. עם הסיגים היא אינה יכולה לקבל על המלכות, שהיא מצומצמת מאחר ולא עשתה בה תיקון. וכל פעם שבאתי לקבל, נשברתי.

​​ כעת עליה ללמוד לקבל בצורה נכונה.

כלומר הרצונות שרציתי להשתמש בהם, וחשבתי לטובה, עליתי לבינה עם רצון להשפיע את כל האור.

כאשר חלילה אדם חוטא, הוא יכול ללמוד מזה, איך לעשות את זה בפעם הבאה נכון.

שבירת הכלים לימדה אותנו איך לעשות את זה נכון, עולם התיקון, אצילות.

ונתנו לנו שני תיקונים עיקריים, האחד של חסדים מכוסים, שזה כנגד מלכי תנה"ם, וכאן אפשר להתגבר ע"י ההתייחסות לנקודות שלמעלה וכך מתגברים על נקודת הגאווה. ובנקודת האהבה אוכל לקבל, אך באופן חלקי. לא ניתן לקבל הכל בבת אחת, אלא טיפין טיפין. כאן התיקון שבנקודות התחתונות, התיקון הוא שההארה החסדים יהיו בהארת חכמה, רק ו"ק, בלי ג"ר דחכמה, ובאמצע צריך לראות שיש לי את הנקודה שמחברת בין שתי הבחינות הללו.

על האדם לתת יגיעה ולעשות תיקון נפשי, ע"י כך שבכל מפגש, פעם שהוא פוגש את הנקודות שלמעלה שזו האנוכיות, ופעם את הגאווה שלמטה. שנופל לאנוכיות מרגיש שהוא לא שווה כלום, ייאוש, לא מצליח לקבל מה שמבקש. או שהוא גאוותן שזה בא לידי ביטוי בכעס. אדם מתגאה כשהוא חושב שצריך לעשות את מה שהוא קובע.

אלו שני התיקונים העיקריים שיש לעשות בחיים, עליהם נתפסות על כל התיקונים של האדם. אנוכיות וגאווה, אשר כנגדן יש לבנות יראה ואהבה.

את הגאווה מתקנים ביראה שבאה מענווה. ותיקון האהבה, שאת התשוקה לקבל תאוות, מתקנים לקבלה בקדושה.

את הגאווה ואת האנוכיות אשר גרמו לשבירת הכלים יש לתקן, הן הכעס והעצבות. כועס בגאוותו שצריך לעשות כפי שהוא חושב. ​​ 

על פי התיקון באצילות, אז כל פעם שמעלים כלים מבי"ע, לאט לאט על סדר המדרגה, בסוד בזיעת אפיך תאכל לחם.

כנגד שתי בחינות אלו ישנו היחס בין לאה לרחל.

לאה זה היכולת לדחות את האור, וכן כנגד עבודה זרה, ורחל כנגד גילוי ערווה

מרכבות יחזקאל שעור 41

פב) ואני בתוך הגולה דא וגו': ואני בתוך הגולה, היינו השכינה. הנקראת אני בסוד ואני תפילה. השכינה היא בחינת היחד, ומפליא שאומר כאן שהמילה אני היא הכוונה ליחד. בד"כ אדם אומר אני על גופו, אך על פי האמת האני של האדם היא נשמתו, שמקורה בשכינה. בגאולה האני מגלה את הכלל, ובגלות האני לא מגולה. נפתחו השמים, ה׳ רקיעים של יום הראשון. ה׳ של השמים היינו בינה, אשר בה רשומות מראה מקורם של הרקיעים והיינו יוד הי ואו הי הויה.
פירוש. סוד רקיע ה״ס שיתוף מדת הרחמים במדת הדין, מלכות עולה לבינה ועושה שם הפסק מטעם שכל מדה בפני עצמה נקראת נקודה אחת, וע״י חבור ב׳ הנקודות יחד נעשה קו בסוד פתח ובסוד פרסה ורקיע, וה׳ הרקיעים הם היות שכל מדרגה שלימה כלולה מד׳ בחינות ושורש, לכן יש בכל מדרגה ה׳ רקיעים כי ע"י השיתוף הנקרא רקיע שהוא קטנות המדרגה מתקיימת המדרגה ומשיגה אחר כך את אור הגדלות שלה הקיום שלה דווקא בקטנות שמכילה גלגלתא ועיניים. ושורש השתוף התחיל בקו שבתוך הא׳ אשר בהוי״ה דמילוי שם ס״ג. כי משם ההוי״ה הפשוטה יוצא ד׳ מלויים ע״ב ס"ג מ"ה ב"ן. ומילוי שם ע״ב הוא עוד מלפני השתוף לפני צמצום ב שנעשה רק בנקודות דס"ג שזו בחינת הגוף, ותחילת השתוף מתחיל בהוי״ה דס״ג ורק בקו האלכסון שבתוך הא' אשר במילוי ואו של שם ס"ג. וזה אמרו ה׳ דהשמים שהיא ה׳ ראשונה של שם הוי״ה, כי הוי״ה דע״ב יוצא מן הי׳ דהוי״ה הפשוטה, והוי״ה דס״ג מן ה׳ הראשונה, והוי״ה דמילוי מ״ה מן ו׳ דהוי״ה הפשוטה, והוי״ה דמילוי ב״ן מן ה׳ תתאה.

ובה׳ ראשונה שממנה יוצא השם ס״ג שם המקור של תקון הרקיעים. וזה אמרו דבה אשר בה׳ הפשוטה של ה׳ שמים חיזו דמקוריהון היינו מראה מקורית של שתוף אש ומים שהם שמים, בסוד יו״ד ה״י וא״ו ה״י שהוא הוי״ה דס״ג וראש הס״ג הוא הוי״ה פשוטה כי כל מילוי מתגלה רק בגוף של המדרגה ולא בראשה, ולכן כל ראש הוא הוי״ה פשוטה.

בינה היא מקום התודעה של האדם, בו נקבעות כל ההתרחשויות. מצד אחד היא קשורה להכרה עליונה, לטעמים ויכולה לראות מה שיש בחכמה שבאה מכתר, אך תחילת תפיסת האדם מתגלה בירידה עם המפגש ברצון לקבל. יש כאן חיבור כפול עם העליון והתחתון, עם רות ונעמי . אות ה ראשנה בהשם, בינה מחלקת בין ההכרה העליונה לתודעה, והיא מקום העבודה של האדם. על האדם לחבר את התודעה שהיא תפיסת הגוף, עם ההכרה העליונה, עם הנשמה, ההכרה שבחרה ביתר דבקות.
ומ״ש ה׳ רקיעי של יומא קדמאה יתבאר עפ״י מאמר בזהר חדש בתחלת הזהר ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור אמר ר׳ יצחק וכו', ר׳ יהודה אומר אור שכבר היה תנן משמע דכתיב ויהי אור והיה לא כתיב אלא ויהי. פירוש ה׳ פעמים אור כתוב ביום א׳ דמעשה בראשית שהם: יהי אור. ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב. ויבדל אלקים בין האור ויקרא אלקים לאור יום. שהם כנגד ה׳ ספירות חג"ת נצח הוד. באופן אשר המאמר יהי אור מורה שהי' שהיא מלכות עלתה בתוך אור י״ה שרומזים לאבא ואימא ונתמעט האור דאו״א מכח חיבורה של היוד ונעשה אויר שמורה על קומת רוח החסרה מג"ר. ועל תקון הזה דעליית המלכות לי״ה רומזות ג׳ אותיות יהי שה״ס חבור הי' עם י״ה וזה נקרא תקון הרקיע ותקון הימין כמו היוד שנמצאת למעלה מהרקיע, קטנות של המדרגה לצורך קיום. ואח״כ בתקון קו שמאל נאמר ויהי אור שפירושו שאותה הי' שנתחברה עם אויר או״א חזרה ויצאה משם וחזרו הג"ר לאו״א והאויר חזר להיות אור כמו שהיה טרם שנתמעט. ותקון הרקיע נשאר קבוע אפילו בעת יציאת הי׳ מן האויר כי כשבינה ותו״מ עולים ונעשים לאחד עם כתר וחכמה אינם נעשים מדרגה אחת ממש כי נשאר הפרש בין ב׳ הכלים כתר חכמה שלא נפגמו לעולם לבין בינה תו״מ שירדו ועלו שזה נק ימין ושמאל, שיש בינהם מחלוקת, שמאל רוצים חכמה, ימין רק אור דחסדים. ותקון זה נעשה עוד ביום ראשון בכל חמש הספירות הנרמזות בחמש פעמים אור הנאמר ביום ראשון ועל זה אומר ה׳ רקיעי של יומא קדמאה. ותקון הרקיעים נכלל בהויות האור. ויום שני מתייחס במיוחד לתקון הרקיעים. בניגוד למה שחושבים הרקיע לא בא להסתיר אל האור אלא לגלות את האור באופן הראוי, שהמסך לא בא לדחות אלא לתת אפשרות וכלי ראוי לגילוי האור. אנשים לא אוהבים גבול, הם רוצים להיות כמו התכונה של האור שבטבעו מתפשט בלי גבול, ורק כשעוצרים אותו הוא בגבול. לאור אין שום רצון לעצור, כך האדם שרוצה להתפשט, אך עליו לעשות זאת במסגרת הביטול ודחיית הרצון לקבל מצד אחד, והרצון ליחד מצד שני, חלק מהכלל.

אדם בלי גבול סובל ואינו יודע מה לעשות עם עצמו. הגבול מצד עצמו הוא לא טוב, בחינת דין, אך כאשר הוא בא ממקום אמיתי לגלות את האור הוא טוב מאד.

מרכבות יחזקאל שעור 40

נבואת מרכבת יחזקאל ניתנה בעולם היצירה, לכן ראה יחזקאל את הנבואה כמו חותם של המלך, בציור של בליט ושקיע.

עט) ואני בתוך הגולה וכו': אומר יחזקאל ואני בתוך הגולה על נהר כבר, זה נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי וגו׳ ורבוא רבוון דמלאכיא קדמוהי יקומון דינא יתיב וספרין פתיחו. שהם ג׳ ספרים הנפתחים ​בראש השנה. ובו באותו נהר דינור טובלות הנשמות לטהר את עצמן מן זוהמתן המזוהמות בעולם השפל ​​ הזוהמה היא תפיסה גשמית של העולם הזה תפיסה של עבודה זרה.
פירוש. נודע שנהר דינור נעשה מזיעת החיות הנושאות את הכסא אשר בעת שהן נוסעות צריכים להזהר מאד לקבל את המוחין בבחינת קו האמצע ואם נוטים מעט לקו שמאל נמשך משם תכף אש שורף מסיבת הנטיה. וכיון שאינן יכולות לצמצם כל כך, לפעמים נוטות לקו שמאל ונמשך בזה ניצוץ אש שורף שאינן מכוונות בדיוק לקו אמצעי, ואז תכף נוטות לצד ימין כדי לבוא משם לבחינת קו האמצע, ונמשך ע״י נטיה זו אור של חסדים, וככה הן מתנענעות פעם לימין ופעם לשמאל. ואלו הנטיות של צד שמאל ה״ס זיעת החיות שמהן מתקבץ ונעשה נהר דינור. נטייה לשמאל אומר נטייה לגוף, לרצון לקבל, לצד הבריאה במקום לצד הבורא
והנה בעת הנסיעות מאיר אור ג״ר במוחין. ולהיותם נמשכים מבחינה שכנגדם מראש האצילות שהוא עתיק. ונודע שספירות עתיק הן במספר מאה אלף כל אחת, כי ספירות הנוקבא הן אחדות, ועשר ספירותיה ביחד הן עשר. ושל ז״א הן עשר כל ספירה, וכל עשר הספירות יחד הן מאה. וספירות הבינה שהיא אימא, כל אחת היא מאה, ועשר ספירות שלה יחד הן אלף. וספירות החכמה שהיא אבא, כל ספירה כלולה מאלף, וביחד הן רבבה. וספירות א״א כל אחת כלולה מרבבה, וביחד הן מאה אלף. ושל עתיק, כל ספירה שלו היא מאה אלף, ועשר ספירותיו יחד הן אלף אלפים שזסו״ה הנאמר בעתיק אלף אלפין ישמשוניה. ומלבד זה שנספר בצמצום ב כמאה אלף יש עוד בעתיק זווג נעלם מסוד המלכות הגנוזה ברדל״א. ומבחינה זו כל ספירה שבו אלף רבבה, ועשר הספירות יחד רבו רבבן שזסו"ה ורבוא רבוון קדמוהי יקומון.
ומה שאמר דינא יתיב וכו', דאינון ג׳ ספרין וכו', היינו ג׳ הקוין שבמלכות הנקראת ספר, אשר קו הימין הוא ספרן של צדיקים גמורים. וקו השמאל ששם דינים קשים הוא של רשעים גמורים. וקו אמצע הוא של בינונים. וכמו שע״י תקיעת שופר בר״ה מתעוררים הרחמים והדינים הקשים נכנעים ובאים למקומם. שז״ס דינא יתיב כך הנשמות המזוהמות בדינים הקשים דעלמא שפלה שהוא בחינת לב האבן ממלכות דמלכות, ע״י טבילתן בנהר דינור מטהרות, והדינים הקשים באים למקומם ונמתקים בשורשם, ומתבסמים בדיקנא הקדוש דעתיק יומין, (עיין באדרא רבא אות ק״ו).

יחזקאל מתנבא בנהר כבר שהוא נהר דינור, מתוך הגולה שהשכינה נמצאת, אך אין גילוי לאלופו של עולם. נהר דינור זה נובע מהנטייה לשמאל. ע"י הייסורים של נהר כבר, דינים של אש, מיטהרים.

פ) ודא מטטרו״ן בדיוקנא וכו': וזה המלאך מטטרו״ן בצורת צדיק יסוד עולם היינו ספירת יסוד הנקרא כל מפני שאינו ספירה בפני עצמו, רק כלול מכל חמשת הספירות שהוא נהר דינור מבחינת ספירת הגבורה. והוא נהר פלגיו, מבחינת ספירת החסד שה״ס פלגי מים, וזה הוא על נהר כבר. שואל מהו פרושו של כבר, ומשיב זה מטטרו״ן. כי כבר הוא מצירוף רכב לעמוד האמצע היינו ספירת תפארת. בסו״ה וירכב על כרוב ויעף. והוא רכב אש וסוסי אש, כולל ששים רבוא מרכבות.
פירוש. אע״פ שיחזקאל ראה את השכינה לבושה בלבושים דבי״ע, עכ״ז ראה סוד היחוד של עשר הספירות שהן ז״א ומלכות. אשר ז״א שה״ס ט״ס ראשונות, היה מחובר עם מלכות בלי פירוד כלל. ויחזקאל ראה אותם כשהם מלובשים בתוך מטטרו״ן ביצירה כי בזמן הגלות מלובש זווג ז״א ומלכות במטטרו״ן.
וזה אמרו ודא מטטרו״ן בדיוקנא וכו': אשר כולל כל עשר הספירות וראה אותן מתוך התלבשות הנהר כבר מאי כבר דא מטטרו״ן כי כבר הוא אותיות רכב, ומטטרו״ן כולל המרכבה דבי״ע. מחוץ לאצילות שמשם מתחיל חותם המלך, כמו מרכבה שיצא המלך מההיכל. כאן משיגים את החותם. ככל שיש לאדם מדרגה גבוהה יותר, כך הוא משיג את הגילוי באופן זך וקרוב יותר לעליון הנשגב. וככול שהוא דבוק יותר לתפיסה החיצונית, עליו לרחוץ עצמו מתפיסה זו. לפי רמת התפיסה ישנה אפשרות לדבוק בכח הבורא שנמצא בבריאה.

פא) ומסטרא דצדיק ח״י וכו': ומבחינת צדיק ח״י עולמים, היינו יסוד. הוא כולל י״ח רבוא מרכבות. והיינו סוד הכתוב, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. והעמידו בעלי המשנה פירוש רבותים אלפי שנאן, שתים שאינן משתי רבבות אינן נמצאות. ומפרש, כי כל עשרת אלפים הן רבבה, רבותים עשרים אלפים. שנים שאינם, נשארו שמונה עשר אלף, היורדים עם מטטרו״ן לקבל י״ח ברכות מתפילותיהם של ישראל, ולהעלות אותן לפני הקב״ה, בח״י עולמים היינו צדיק יסוד עולם, וברכות לראש צדיק.

פירוש. כי ז״א ומלכות כשהם בזווג ע״י היסוד דהיינו זיווג בצמצום ב' בגדלות נקרא אז היסוד ח״י עלמין, מפני שמלכות נגנזה ברדל"א, והוא מטעם כי אז יורדות עשר ספירות דאור ישר מן היסוד אל המלכות. ועולות עשר ספירות דאור חוזר מן המלכות אל הז״א. ומתוך שהזווג הוא בסוד החכמה אשר ספירותיה הן בסוד אלפים, ע״כ נבחנות לב׳ רבבות עשרת אלפים דאו״י ועשרת אלפים דאו׳׳ח שהן נכללות במטטרו״ן וע׳׳כ נאמר אז רכב אלקים רבותים. כי מטטרו״ן שהוא המרכבה של אלקים כלומר בעולמות בי"ע ולא באצילות יש בו ב׳ רבבות אורות. אמנם אע״פ שהזווג הוא עם המלכות, רק על המלכות עושים זיווג, היא הרצון לקבל הרי עצם המלכות חסרה גם במלכות אשר נגנזה ברדל"א ואין עליה זווג. וע״כ אם אנו מדייקים, בזה חסרות שתי ספירות מן העשרים ע"ס דאור ישר וע"ס דאור חוזר כי חסרה המלכות מע״ס דאו׳׳י וחסרה המלכות. מע״ס דאו״ח שאין שם אלא ח״י ספירות וז״ס אלפי שנאן וכו' תרי שאינן כי נגנזו. אלפי שאינן, אל תקרי שנאן אלא שאינן.

שנאן, שור נשר אריה ונוקבה. שזו בחינת הנה"י שתחת החזה, ומאיר לעולם בריאה. בגלות נפלו לקטנות נפלו לבי"ע ​​ ומה שאומר י״ח רבוא מרכבות, ולא י״ח אלפים, המספר רבבות מורה על המדרגות המאירות בחסדים, והמספר אלפים מורה על המדרגות המאירות בחכמה בסוד ואאלפך חכמה. ולכן כשרוצה לציין את השליטה של אור החסדים אומר המספר רבבות.

קודם הסביר רבבות שז"א א"א. כאן אבא ואמא נספרים אלפים, ואריך אנפין עשרות אלפים.

סיכום: נבואת יחזקאל במקום בריאה, מקום שהוא שקיע, חשך, רק הנחתם מהמלך. כאן אומר ויחזקאל ואני בגולה, כלומר השכינה בגולה, שם נהר כבר, דינור בו צריכים להזדכך מהגלות הנפשית הזו.

ההזדכות היא ביחס לכאב שמרגיש האדם, שהוא לא למעלה, אצלו יתברך, באצילות, כואב לו שאינו דבוק בכח של מעבר ל"מציאות" מעבר לזמן ומקום.

במקום זה הוא שקוע בכח המציאות, שזהו כח שמת מטבעו.

אז בזכות זה שמט"ט הוא זה שמופיע, הוא בעל המרכבה בעולמות בי"ע מטעם הקדושה. יש לו את הכח הזה שנקרא חַיּוּת שנקרא חי, צדיק יסוד עולם. הכוח הזה נותן חַיּוּת למדרגות דקדושה, ומאפשר לצדיקים להתרחץ בנהר דינור ולא להישרף בו.

להתרחץ אומר שע"י הייסורים הם מרגישים זיכוך ונוצר בהם ביקוש לעלות לאצילות.

לכאורה נעשה זיווג ע"י מט"ט, אך לא יכול לעשות זיווג על עצם המלכות. לכן זה לא אלפים אלא אלפי שנאן, שאינן לכן אי אפשר לעשות זיווג על המלכות, אלא רק על היסוד.

הם לא יכולים להיות בסוד אלפים בכלל, אלא רק בסוד י"ח ריבוא כדי להצביע על החסדים שמאירים ללא מספר. כפי הכתוב שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, ועל זה קינא בדוד .

מחלוקת בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, שצריך לבוא גם עם הכח של משה.

מרכבות יחזקאל שעור 39

עו המשך

הווה מצד ג הקווים, השם מלך מנוקד בסגול, מלמעלה למטה שיכול להתפשט עד העולם הזה, והגשמיים לא נוגעים בעבר ולא בעתיד, אלא רק במה שמתפשט בהשתוקקות העצמית. קו שמאל בקמץ מרומז בעבר, אינו מתפשט בהווה והארתו סתומה. השם ימלוך בעתיד לעולם ועד, קו אמצעי בו ההתפשטות ממעלה למטה כפי התכלית, הקו המכריע שמובטח שיגיע לעולם הזה בגמר תיקון.

בששת ימי המעשה המדרגה סתומה, וכשחסרה המלכות דכלים, אין את הג"ר דאורות. בשבת כל המדרגה מאירה.
וזה שאמר (באות ע״ה) ורזא דתלת וכו', ועל נקודה דאמצעיתא וכו', כי גילוי פני אדם שהוא הארת החכמה, מתגלית בכל החיות כי לכן נקראות חיות, ע״ש אור החכמה שהוא חיה. ואדם הרוכב על הכסא העליון שהוא בינה, הוא חכמה עליונה. ועל הכסא התחתון שהוא מלכות הוא ז״א, שהוא הוי״ה דאלפין בגימטריא אדם.
ומ"ש וכלא ברזא דנקודי דאות ה׳, הוא כי כל המוחין הללו מאירים רק באצילות ולא למטה מפרסא דאצילות, כי ע״י הארת ע״ב ס״ג, דא״ק יורדת הפרסא דחזה שבגוי מעוהי, דא״א שהיא בחינת מלכות דאמא שבתוכה ה"ת ובאה למקום הטבור מקום החזה דא״א, שעי״ז עולים ישסו"ת ונעשים לפרצוף אחד עם או״א להיותם סוד אח״פ שלהם, לכן החג״ת דז״א שבהם בחי׳ אח״פ דישסו״ת עולים עמהם למעלה מטבור ונעשים לבחינת חב״ד דז״א. ושם למעלה מטבור הם מקבלים המוחין דאו״א, דהיינו למעלה ממלכות דאמא, ואז הם מוחין גמורים כמו המוחין דאו״א עצמם כי התחתון כשעולה לעליון נעשה כעליון וע״כ הם ראוים להולדת נשמות, ועד״ז כשהמוחין דזו"ן מתפשטים מן הראש אל הגוף שלהם, אינם מתפשטים רק למעלה מפרסא שתחת רגליהם, כי כמו שמלכות דאמא שבטבור שומרת המוחין דראש שלא יתפשטו בתוכה כן הפרסא שמתחת האצילות שהיא מלכות המסיימת שומרת המוחין דגוף. שלא יתפשטו ממנה ולמטה. וזה אמרו וכלא ברזא דנקודי דאות ה׳ שהם מוחין דחכמה המאירים רק באצילות, משא״כ ה׳ לבדה בלי הניקוד היא כבר מאירה לבי״ע בסוד מרכבת מטטרון כמו שיתבאר להלן בסוד רכב אלקים. שכן מתפשט שהוא שר בכיר של בי"ע.

המוחין שמדבר כאן על חכמה עליונה של ז"א, ורק במצב גדלות מבטא את צד האדם שעליו להיות בעליה ולא במקומו. לכן רק בעולם אצילות יכולה להתקבל הארה. אמנם תחת הפרסה ישנה הארה, אך של חסדים בסוד מט"ט
ומ״ש (באות ע״ו) בחמשה לחודש דא אות ה׳ שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה. וכו', נעתיק מ״ש בז״ח בראשית אות ל״ח רתיכא דא מיכאל גבריאל רפאל אוריאל, אלין אינון ארבע, וחדא נקודה דקיימא עלייהו אינון היא. ולא איקרי ה״א דא, אלא ברזא דאלין ארבע, ונקודה בתראה דשרייא עלייהו. ורזא דה״א דא דל״ת הות. וההיא נקודה דשרייא עלייהו באמצעיתא אתעביד ה״א. ופירושו הוא, כי מרכבה זו דהיינו מרכבת מטטרו״ן דבי״ע היא ד׳ מלאכים, מיכאל ה״ס קו ימין גבריאל ה״ס קו שמאל. אוריאל קו האמצע. ורפאל הוא בחינת מלכות המקבלת הארת ג׳ הקוין. והנה ד׳ אלו של המרכבה ה״ס המשכת חכמה ומטרם שמלכות נתדבקה בקו האמצע היתה מרכבה שלה תחת שליטת החכמה, וקו השמאל לא היה מתחבר עם קו הימין וע״כ היתה דלה ועניה משום שלא יכלה להאיר בלי חסדים, ועל שם זה היא נקראת אז ד׳ מלשון דלות, מצב בו הייתה חסרת חסדים וז״ש ורזא דה״א דא דלת הוי שה״ס ד׳ ה׳ דיהודה, דהיינו בעת שהיתה בסוד המרכבה שלה בלי קו האמצע היתה דלה. וההיא נקודה ששרתה עלייה באמצעיתא היינו אחר אשר המלכות נתדבקה בז״א, שה״ס קו האמצע נעשית גם היא נקודה דאמצעיתא והיא שורה ממעל המרכבה שלה אשר אז החכמה מתלבשת בחסדים המרובים דז״א ונעשתה האות ה .כי התחברה עם ז"א, והתחברות האות ה תחתונה מוסיפה לה כח.
וזה אמרו כאן בחמשה לחודש דא אות ה׳ וכו' היינו אחר הזווג דמוחין דגדלות שנקראת נקודה דאמצעיתא, שזו בחינת העתיד, וכשהיא מאירה למרכבה שלה דבי״ע היא מתחלקת לה׳ אותיות של שם אלקים שהן כח"ב תו״מ בסו"ה רכב אלקים מלכי שנאן וגו׳ ומלכות דאצילות היא כתר אל עשר הספירות דבריאה. כנוי לשם הוי״ה, כי הנוקבא מעצמה אין לה שם הזה וישנם זמנים בהם אנחנו כן משתמשים בכינוי הזה, הוא מפני שברגע כשהיא בזיווג עם ז"א, היא מקבלת את שמו. והוא מושאל ממדרגה אחרת היינו מבינה כי ע״י עלייתה לבינה שבבינה יש זיווג של מלכות וז"א לקחה ממנה את השם אלקים. ואיהי כרסיא וכו', והיא כסא לז״א כנ"ל. חמישית לארבע חיון עליונות כי אחר שהחכמה דמלכות מתלבשת בחסדים נעשית ה׳ בחינה חמישית לד׳ חיות עליונות דאצילות ונקודה חמישית השורה על המרכבה דבי״ע. ואיהי כרסיא למארי כלא וכו' הוא אור א״ס ב״ה שאורו מגיע עד מלכות דאצילות.

בחמשה לחודש דא אות ה׳ שהיא שם אלקים בו מכוונים לשם הויה כדי לומר שהמלכות מקבלת את הכח אחרי שהחכמה מתלבשת בחסדים, היא נעשית נקודה חמישים ששורה על בי"ע ויכולה להיקרא אות ה, אחרת היא רק דלה.

את הגדלות אפשר לקבל רק כאשר יש זיווג בעולם האצילות על מלכות בימים טובים, וכאן מלמד על חג הסוכות, ששם יש אות ה על אות י שזה סוד ט"ו של חודש תשרי.

כאן גם הלבנה יכולה להיות מוארת ע"י הזיווג בין זכר לנקבה.

כל מדרגת האדם היא סוד זכר ונקבה בראהם, וזה מתקיים ע"י תהליך של ימין שמאל ואמצע. תחילה הימין שהוא צד הזכר, לאחר מכן השלמת כלים מבחינת הנקבה, ואז מתחילה מחלוקת גדולה. עד שבאים לבחינת קו אמצעי, וכאן יש את בחינת אדם.

פתרון ראוי במחלוקת, מביאה לבחינת אדם.

הקו האמצעי בו ניתן להתחבר לבחינת העתיד, השם ימלוך, שזו בחינת האידאה של האדם שאותה צריך לחיות.

ואם אדם לא חי את האידאה שלו, אלא את מה שהוא מרגיש עכשיו, הוא חי בקטנות.

ואם הוא רוצה לחיות את הדרגה שהיה בה בעבר, הוא לא מיישם את זה ולא מתחבר מפני שהעבר שהוא הוא רק סוג של השתוקקות אותה הוא רוצה לחיות, לכן הוא מרבה לדבר על העבר. עליו לדבר על העתיד, אך זה מחייב ליישם את האידאלים. כשמפסיק לחפש את הריגושים מהעבר, הוא פוגש את הרצון לקבל שלו, שמחזיר אותו לדבר על העבר.

בסיפורים הוא מדבר על נקודות של כמה מסכן הוא היה, בחינת האות ד, או מספר כמה "כבוד" גדול היה לו, ורוצה לחזור ולחוות את מה שהיה בעבר.

בקטנות הוא מרבה לדבר על העבר ולהדגיש נקודות בהן הרגיש חזק את הרצון לקבל שבו.

כדי להתקדם ברוחניות, כדי להחבר לאידיאל העליון, עליו להפסיק לחיות את הפרט(י) אלא לחיות את הכלל.

כאן העבר הופך בנפש לנקודה פרטית, ולמרות ההתפרסות על ריגושי העבר, אתה נאלץ לחיות את הווה.

כדי לחבר את העבר לאידיה, למשל אם אתה מאד מתרגש מסעודת מלכים בה חווית ריגוש חזק, חבר אותו בכוונה אל האידיה, אל התכלית כדי לצאת מהקטנות. זאת הארה אמיתית.

​​ 

עז) ואי תימא דרזא וכו': שואל, ואם תאמר אשר סוד זה של המרכבה העליונה ראה יחזקאל. ומשיב, לא. כי מרכבת יחזקאל לא היתה אלא רק דמות של אותן החיות. "והנה דמות" הוא אומר". ולא שראה החיות ממש. אלא משל למלך ששלח שטר בחותמו, וצורת המלך רשומה על שעוה מחותמו של המלך. כמו חותם ונחתם, אך זה לא הדבר עצמו. דמות היא כמו השתקפות במראה, וכאשר אתה רואה את ההשתקפות, אל תחשב שזה הדבר עצמו.

לראות את המרכבות זה עניין גבוה מאד. ואם אתה רואה את דמות המרכבות, זה לשון דמיון, כלומר מה שאתה רואה, את מפרש את פרי דמיונך.

יחזקאל התנבא בגולה, שזו מדרגה מאד גבוהה, אך לא כמו נבואה שנמסרה בארץ ישראל, למשל ישעיה או ירמיה שהיו נבואות גדולות יותר.

בנבואת יחזקאל בגלות, מדבר על דמות החיות, מדבר מעולמות בי"ע. אם היה מתנבא באצילות, היה רואה את את החיות עצמן שוודאי אינן נמצאות תחת הפרסא.

יחזקאל מדבר על תחת הפרסה, דמות ולא העצם.

עח) דבספירן דאצילות איהו וכו': ומפרש, יש כאן הדרגה.

כי בספירות דאצילות היא צורת המלך ממש. ובספירות דבריאה הוא חותם המלך. ובספירות היצירה ובמלאכים שהם חיות היצירה, הוא ציור מן החותם על השעוה הנחתם. המלך באצילות, החותם בבריאה, והנחתם ביצירה. ומשום זה נאמר במראות יחזקאל, דמות כמראה אדם. ודמות החיות, ולא החיות ממש. ומשל למי שכל ימיו לא ראה את המלך, והוא בן כפר, ושואל על המלך לדעת אותו ורושמים לו צורת המלך על טבלא או על נייר.

בן הכפר יכול לראות רק את המרכבה של המלך, וזה בשונה מזה שהמלך בהיכלו. מלך יושב על הכסא בהיכלו זו מדרגה נפשית של חיה. אך כאשר הוא יורד לעולם הבריאה, אפשר לראות אך לא באופן תדיר, ניתן לראות רק את הרושם שנשאר לבני הכפר, ממה שהמלך יצא במרכבה מחוץ להיכל.
פירוש. כי כל ביאת האור העליון לבריאה הוא מכח מה שאור החוזר העולה מכח זווג דהכאה על מסך דבחינה ד׳ שבקרקע האצילות, ממנה ולמעלה באצילות עצמה, הנה אותו אור החוזר ממש חזר והתנוצץ ועבר דרך המסך והרחיב את כלי המלכות לעשר ספירות מינה ובה ונתפשט בה ממעלה למטה. כמו צמצום א

זו"ן אינם יכולים לעשות זיווג במקומם ולהתפשט לבי"ע. רק במצב של עליית עולמות, שבריאה עולה למקום ז"א, שאז זו"ן עולים למקום או"א וישסו"ת, שם עושים זיווג ואז יכולים לתפשט למטה. כשחוזרים למקומם נשאר להם רק שיור מזה.

אשר בזה נמצא שכל הבחינות שהאו"ח הלביש באצילות מהקרקע ולמעלה, חזרו ונמשכו ובאו גם מהקרקע ולמטה. הרי אור החוזר הזה דומה לגמרי כמו חותם אשר כל מה שנחקק בו מעתיקו על הנחתם ממנו. כן או"ח ההוא כל הבחינות ושיעור קומה שהלביש ממטה למעלה הביא אל הבריאה ממעלה למטה בלי חסרון ושינוי כלל.

והנה יש ב׳ מיני חותמות, א׳ חותם אשר אותיותיו בולטות נקרא בליט, כמו יסוד דזכר. ב׳ חותם אשר אותיותיו שקועות ניקרא שקיע כמו יסוד הנקבה. ופירוש בולט ברוחניות הוא אשר ספירותיו מרובות בשפע באופן ניכר ובולט כלפי הרואה. שרוצה להשפיע ממנו והלאה, זהו כח הבליטה והיפוך הוא בחינת שקיעה שפירושה אשר חסרון השפע שבספירות ניכר שם יותר זו החלוקה בין יסוד דאבא ליסוד דאמא, בין יסוד זכר ליסוד הנקבה. נמצא היות אשר ספירות דאצילות הן בולטות בשפע מרובה אשר בריאה הנחתמת מהן היא חותם שקוע. בסוד ובורא חושך. ויצירה הנחתמת מחותם השקוע של הבריאה נעשה לחותם בולט בסוד יוצר אור. ועשיה הנחתמת מן יצירה אשר חותמה בולט נעשה לשקוע. שזה כנגד ב התפשטויות וב' התגברויות. אצילות הוא כנגד האות יוד משם הויה, שזה זכר.

בריאה כנגד אות ה ראשונה, יצירה כנגד אות וו משם הויה, שוב בחינה של זכר, שהוא בולט, יוצר אור.

עולם העשיה כנגד האות ה אחרונה בשם הויה.

הסדר הוא בחינת בליט שקיע בליט שקיע.
וזה אמרו ואי תימא וכו', ומבאר אשר מרכבת יחזקאל הוא בעולם היצירה אשר דיוקנא דמלכא שהיא באצילות רשום על שעוה בחותם המלך שהוא בריאה. ויחזקאל ראה בציור בולט על נייר או טבלא ציורא דחותמא בשעוה.

מרכבת יחזקאל מתארת ממדרגת עולם היצירה, כאן בחינת אות ו שזה בליט, אך לא בליט של המלך עצמו שנמצא באצילות, הכל אצלו. ​​ 

מרכבות יחזקאל שעור 38

ב בחינות כסא יש באצילות, העליון הוא בינה כסא לחכמה הוא האדם היושב על הכסא. התחתון הוא ז"א, צד האדם שצריך להתגלות, וכך גם הנוקבא נק כך בזמן הזיווג, ולשניהם תפקיד ליחד. היא ראויה לבוא לזיווג רק לאחר הנסירה, התיקון עד שראויה לבוא לזיווג לאחר שרכשה עצמאות.

במרכבה העליונה ד חיות אריה שור נשר אדם שהם בחינת מחזה ולמעלה, שם בחינת האדם יכולה לבוא לידי אדם. במרכבה התחתונה ג חיות אריה שור נשר, כאשר הנוקבא רק בהתכללות מפני שמלכות נגנזה ברדלא, כנגד המלכות שתחת המצמצום. וכדי שהמלכות שנמצאת בנה"י, התחתונה תוכל להיקרא אדם יש להעלות כלים מעולמות בי"ע. המרכבה התחתונה היא בחינת הנקודות ומהווה מרכבה למרכבה העליונה, שהיא הטעמים.

עו המשך וזה אמרו (באות ע״ב) ושכינתא כלילא מכולהו אשר השכינה שהיא המלכות כלולה מכל האורות הן מטעמים שמחזה ולמעלה, והן מנקודות שמחזה ולמטה, עלה אתמר היא מתהלכת בין החיות ומשלימתן דאינון חיון עלאין דנקודי דטעמי וכו', המשלימתן עם פני אדם, וה״ס ג׳ קוין ומלכות המקבלת אותם. וזה אמרו (באות ע״ג) כגוונא דא וכו', ומבאר ג׳ הקוין בסוד הזמן, הוי״ה מלך בסגול הוא ימין, המאיר בהוה והארתו מתפשטת ממעלה למטה עד לעולם הזה, ואין הגשמיים נוגעים לא בעבר ולא בעתיד רק ברגע ההוה לבד. מצד הגוף הוא לא יודע על בחינות עבר ועתיד, אלא רק בנפש יכול להסתכל על עבר או עתיד. אשליית הגשמיות נותנת לחשוב שיש עבר ועתיד. וקו השמאל הוא, הוי״ה מלך בקמץ, כי הארתו סתומה ומרומז בעבר אשר אין התחתונים יכולים לנגוע בעבר, וקו האמצע הוא הוי״ה ימלוך בעתיד, שהוא קו המכריע ומובטח שיגיע לעולם הזה בגמר התקון וזה אמרו (באות ע״ד) ולתתא סגו״ל וכו', שהן חיות תחתונות הנכללות מן העליונות, וג' הקוין מרומזים בשלש נקודות סגו״ל, ומלכות המשלימתם בפני אדם, ומרמזים על ג׳ הקוין דמוחין דישסו״ת, המאירים בהארת חכמה מלובשת בחסדים, שהם יברכך יאר ישא של ברכת הכהנים. יש ג קווים והמלכות שמקבלת את האהרה, ג הקווים הם הווה עבר ועתיד. הווה השם מלך, עבר השם מלך שאי אפשר לקבל את האור של העבר, והשם ימלוך בעתיד קו אמצעי שבא להארה הוא הפוטנציאל . עבר הוא מספר חידושי צורה, פנימיות, בחינת שמאל שכבר לא ניתן לקבל הארה, שבעבר השם מלך ולא היו עדיין כלים מתוקנים לקבלה. ההווה מה שמרגישים כעת, והפוטנציאל הוא מה שצריכים לחיות נכון, שכל העומד להגבות כגבוי דמה.
ומ״ש איהי רביעאה לכל תלת ושביעאה לשית הוא כי כל זמן אשר המדרגה היא בחסרון מלכות היא נבחנת לסתומה ובלתי נודעת, וכשמגיעה אל המלכות היא משיגה כל שלימותה. שזה סוד ששת ימי המעשה ושבת, אשר לכאורה צריכים להיות ששת ימי המעשה הרומזים לחג״ת נה״י יותר חשובים מיום השבת הרומז למלכות. ואינו כן, היות שבימות החול המדרגה סתומה, כי כשחסר מלכות דכלים חסר ג״ר דאורות, ובביאת יום השבת מתגלה הקדושה בכל המדרגה דהיינו גם בששת ימי המעשה.

כשאדם נותן יגיעה, היא באה מצד התחתון, שאז כוח הזורק מקל כלפי מעלה, ונראה כח ששת ימי המעשה. בשיא הגובה כל כוחותיו נגמרו מצד הזורק ואז מתגלה כוח העליון, שזו בחינת הפוטנציאל של כל ימי המעשה.