בראשית זוהר חדש קמב - קמד שעור 48
יהי רקיע
צמצום ב הוא הרקיע שחוצה את המדרגה לגלגלתא ועיניים שהם מידת ההשפעה, ואח"פ ירדו ממידת השפעה ובאו לבחינת קבלה עצמית, ונחשבים מתחת לרקיע. בקטנות הרקיע בא להבדיל, ובגדלות מחזיר את הכלים דגדלות שירדו ומחזיר אותם למדרגה. לאחר שחזרו ועלו, גלגלתא ועיניים נחשבים לקו ימין, ואח"פ קו שמאל. במציאות זו קו שמאל לא יכול לקבל אור, ונק מים קפואים, יש חוכמה ולא יודעים כיצד לקבל. כל הקיפאון הזה בגדלות של הכלים בלבד, והאור נהפך לחושך עד שחוזרת שליטת הימין, האמונה על המדע, ההשפעה על הקבלה. כשהרצון לקבל מסכים לוותר על הדעת שלו, אז באים לקו אמצעי ומצד דרום המים נמסים.
אדם הרוצה להתקדם בודק עם עצמו, האם יכול הוא לפעול נקי בלי רצון לקבל לעצמו, היינו לפעול לשמה. כך ישנה נקודה בנפש של אמונה שלמה, בלי כל שמץ של המדע החיצוני, וקשה להפנים שבעולמות העליונים ישנה הפרדה בין האמונה לבין הידיעה. בנפש האדם ישנה הבחנה בין תחום ההשפעה, לבין הרצון לקבל.
במצב קטנות יש להשתמש רק באמונה והשפעה, בלי רצון לקבל, אחרת נופלים לגיהנום שבנפש. בגדלות ניתן להעלות את הרצון למקום ההשפעה, וכאן מתגלה המחלוקת בין הרגש העצמי, הידיעה לבין האמונה. כאן, מתן שליטה לאמונה תאפשר קבלת האור בצורה ראויה.
אם הרקיע היה עומד בין המים, אם אחר שהחזיר וחיבר את בינה ותו"מ למדרגתם, שהם נעשו קו שמאל לכו"ח שנשארו במדרגה, אם היה נשאר קיים ועומד כך בשליטת קו השמאל, הנה אז, כל המים היו קופאים כמלח, כי שליטת השמאל מקפיאה המים, שהם האורות. אלא אינו נשאר עומד בין המים בשליטת השמאל, אלא, הרקיעים הם הסובבים, לפעמים ממזרח, ז"א, ימין, סובב אל המערב, המלכות, שמאל. ולפעמים ממערב, המלכות, שמאל, סובב אל המזרח, ימין.
כי כשבא לשמאל נמשכת החכמה שבשמאל, אבל האורות קופאים, להיותם בלי חסדים. וע"כ סובב לימין, ומקבל שם חסדים. ואח"כ חוזר לשמאל, לקבל חכמה, חוזר לימין, באופן שאינו עומד במצב אחד. כמו שהולכים על ב רגליים וכל הגוף מתקדם כאשר פעם נותנים שליטה לימין להשפעה, ופעם להרגשת הרצונות משמאל.
וכל זה התנועה של הרקיע מימין לשמאל ומשמאל לימין כשהרקיע בגדלות. אבל בקטנות נמצא בו כוח הסיום של המלכות המצומצמת המלכות שעלתה לבינה עוצרת את המדרגה, שמשום זה מסיים המדרגה, ודוחה את הבינה ותו"מ מחוץ למדרגה אל המדרגה התחתונה התנועה היא בגדלות. בקטנות משתמשת רק בגלגלתא ועיניים ולא משתמשת ברצונות העצמיים. והנה בים התחתון, שמתחתיו הקליפות, כשמדרגתו נחלקת מחמת הרקיע, הדוחה את בינה ותו"מ מחוץ למדרגת הים, הם נופלים למקום הדינים, הגיהינום.
ונמצא, שכו"ח של הים התחתון, שנשארו במדרגת הים, הם מים טובים. במצב זה של קטנות, שלא ניתן להשתמש באח"פ של בינה ת"ת ומלכות שנפלו תחת הפרסה אבל בינה ותו"מ, שנפלו למקום דיני הגיהינום, נעשו למים הרעים במצב הקנטות זה רע להשתמש ברצון לקבל, וניסיון לקבל בו הארה פוגם, שאלו מים רעים. בגדלות מותר להשתמש ברצון בתנאי שפועלים בתנועה של ימין ושמאל.
לרקיע ב תפקידים, להפריד, וגם לחבר כשמאפשר להעלות את הרצון לקבל למעלה, כפי שמחבר בגדלות בין ימין לשמאל.
וכשברא הרקיע, יצא הרקיע ונתקן בכל המדרגות עד הים התחתון, שעלתה מלכות לבינה, ודחה את בינה ותו"מ לחוץ. וכשהרקיע חוזר לגדלות להוציא את המלכות מבינה, להחזיר הבינה ותו"מ אל המדרגה, אינו עושה זה אלא לעיתים ידועות כמו שבת, יום טוב, או השראה אישית. וכיוון שהים הוא המדרגה התחתונה, נמצאים הבינה והתו"מ, שנדחו ממדרגת הים, שנפלו למקום גיהינום.
וצינור אחד של מים יוצא מתהומות, מכו"ח, שנשארו במדרגת הים, שהם למעלה מרקיע למעלה מהצמצום. וצינור של מים יוצא מגיהינום, מבינה ומתו"מ של הים, שנפלו לדינים של גיהינום. והרקיע נכנס באמצע משניהם, בזמן הגדלות, שנכנס באמצע ומחבר הבינה ותו"מ עם הכו"ח. ואז יורדים הדינים של הגיהינום מבינה ומתו"מ, ונמתקים המים. ואם לא היה נכנס בינתיים לחבר אותם זה בזה, היו המים הורגים את השותים אותם, מחמת דיני גיהינום שבהם. אדם שלא בא למצב הגדלות, ובכל אופן רוצה לקבל את האור, עושה מעשה של קטן בלי אחריות, לא בא להתמודד, לא משפיע שהרי זו תכונת הגדול, אלא רק מגדיל עצמו ברצון לקבל לפרטיות, הוא פוגם, והמים הללו הורגים למי ששותה אותם.
ובהיכנס הרקיע באמצע, כשמחבר שני חצאי המדרגה לאחת, שנמצא מוציא הבינה ותו"מ מהגיהינום ומחזיר אותם למדרגתם, זהו תהליך של השלמת כלים, שבא אור גדול הוא מוכן שיעורר את הרצונות הגדולים. בני אדם פוחדים להיחשף ולהתמודד עם האורות הגדולים, מפני שהם עצלנים שלא רוצים עבודה נפשית. עבודה פירוש שעליו לוותר על הרצון של הקליפה. וטבע העפר ממנו מורכב האדם הוא עצלות שמביאה לעצבות. זוהי האנוכיות שיש לאדם הנאה מופרזת מהמנוחה. כשמוכן למלא תפקידו ולתת יגיעה, מחזיר המים הרעים היוצאים מהגיהינום, הדינים שהתדבקו בבינה ובתו"מ של הים, למקומם. כי בינה ותו"מ עלו ונטהרו מהם, וחזרו למדרגתם.
ובאותה שעה ממש שהמים הרעים יוצאים להתערב במים הטובים. כלומר, באותו הכוח המערב מימי הים בגיהינום, המלכות שעלתה לבינה, והורידה בינה ותו"מ של הים לגיהינום. אז הרקיע סובב ומוציא המלכות מבינה ומחזיר אותה למקומה, והרקיע נכנס בינתיים, ומחבר הבינה ותו"מ למדרגתם ומחזיר המים הרעים לאחור, ודיני גיהינום שהתערבו במים מחזיר לאחור, לגיהינום.
אלו אותם המים מהם אי אפשר להוציא את הסיגים, אי אפשר להוציא מהם את הרצון לקבל לעצמו, המלכות בזיווג עם ז"א, שנקרא ישראל, נקראת ארץ ישראל ארץ היא המלכות, ישראל הוא ז"א. שבעת הזיווג חוזרים בינה ותו"מ של כל המדרגות שנדחו מסיבת עליית המלכות לבינה, ומתחברים למדרגתם, שמחמת זה נטהרים בינה ותו"מ של הים, ועולים מדיני גיהינום. וע"כ נבחן ששטיפת ההארה מהזיווג הזה ממתיקה המים מדיני הגיהינום.
את פרי התפוז קוטפים עם הקליפה. אלו שבאים לקטוף את התפוז בלי הקליפה, מבזבזים זמנם, ואף התפוז והקליפה נרקבים. החכם לקוח את התפוז עם הקליפה בלי חשש, אך את הקליפה זורק ואוכל את הפנים, כלומר שמגיע עם גישה אידאליסטית מסודרת על פי החוקים העליונים. כשמתעורר רצון אל לו לאדם לפחד מהקליפה, מתאווה שדבוקה בו, קליפה של הבלי העולם הזה. יש להבין ולהסכים לפעול את המנגנון הזה, שכן יש לקחת את הפרי עם הקליפה, אך יש להרגיש ברצון הגדול, ולדעת שהקליפה היא השפחה שמסיימת את תפקידה כאשר מגיעים לפרי, לגבירה.
ואין מים בעולם, שלא תהיה בהם תמצית מצינור של גיהינום, מחמת הבינה ותו"מ שבּיָם, שנפלו לדיני גיהינום בעת קטנות. חוץ מאשר בארץ ישראל, שהיא ענף למלכות בעת הזיווג עם ז"א, הנקרא ישראל, שבעת ההיא כבר נטהרו בינה ותו"מ של הים מהגיהינום. וכבר אין שם מהדינים המרים ההם. וטיפה מהארת הזיווג ההוא מטהרת כל מימי הים. אדם הרוצה לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל, עליו לקחת את הרצונות המצריים הגדולים, לצאת לעבור עיבור במדבר, לתקן את הרצונות, ואז לבוא לארץ ישראל
ואם כל העולם לא היו שותים מהתמצית ההיא של ארץ ישראל, שהתמצית של הארת הזיווג ממתיקה המים, לא היו יכולים לשתות מים, מחמת דיני הגיהינום המעורבים בהם. כל העולם שותה מים בזכות ארץ ישראל, בזכות הזיווג הפנימי שעושים הצדיקים.
שפ. אמר רב הונא הרקיע הזה, שכתוב, ויעש אלקים את הרקיע, הוא הרקיע הידוע למעלה שעל ראשי החיות, כמ"ש, ודמות על ראשֵׁי החַיה רקיע, כעין הקרח הנורא.
שפא. שואל רבי יצחק, ולמה כתוב, חיה, אחת, וראשֵׁי, בלשון רבים? עונה רב הונא, יש חיה אחת גדולה, המלכות, השולטת על כל שאר חיות הקודש, ואורותיה גדולים ורבים, יש לה הרבה ראשים של זיו. וע"כ כתוב, ראשי החיה. וזוהי החיה, שראה יחזקאל במראה הנבואה. וכתוב עליו, וארא החיות. כי ראה חיה אחת, מלכות, וראה החיות, מלאכי היצירה. החיה, המלכות כולל את שאר החיות
שפב. אמר רבי חזקיה, הרקיע הזה בא להבדיל בין המלאכים הקדושים מתחת לרקיע, ובין המלאכים הקדושים שזכו שהם למעלה מהרקיע. כמ"ש, ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע. בין המים אשר מתחת לרקיע, הם המלאכים אשר מתחת לרקיע ההוא כוחות נפש שליליים כמו כעס, דכאון דיבור רכיל. ובין המים אשר מעל לרקיע, הם המלאכים שהם מלמעלה שהם כוחות נפש באדם של נתינה, השפעה, התמזגות, החשבה של ערכים. אמר רבי יצחק, משמע מזה, שהוא מסך המפסיק ביניהם ומראה הבדלה בין טוב לרע. זה מלמד לאדם בקטנות שישנם רצונות שאסור לו להשתמש, כמו כעס של תלמידי חכמים, שהם בגדלות. המלאכים הם כוחות נפש באדם עצמו, יש מהם מעל לרקיע ותחת הרקיע. את הרצונות וכוחות המלאכים שבנפש יש לעזוב ולא להשתמש בהם במצב קטנות.
שפג. רבי אליעזר שאל את רבי יוחנן בן זכאי, הרקיע שנברא ביום שני מהו. אמר לו סוד עליון הוא שהקב"ה ברא ממונה תחת ידו ובחר בו, והשליט אותו על כל צבאות השמיים, שהוא המלאך מט"ט שר הפנים. ומחמת גודל שליטתו, לא כתוב, כי טוב, ביום שני, להורות, שאע"פ שיש לו שליטה יתרה, שהכול תחת ידיו, לא כתוב בו, טוב, כדי להראות לכל העולם, שאין טוב וכבוד וגאולה וגאות, אלא בהקב"ה לבדו. גם אם רואים כח עצום ועוצמה בלתי נתפסת, עדיין אין כוח מלבדו.
שפד. עוד אמר ריב"ז כתוב, אל גינת אגוז ירדתי לראות באִיבֵּי הנחל. זהו שראה יחזקאל ברקיע שנברא בשני, כמ"ש, ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. שברא אותו הקב"ה וסתם אותו מכל רבבות קודש שלו, ואותם העולמות שחשק בהם הקב"ה, סתם אותם ממנו, וכבוד הדרו סתום. ואפילו מאותם העולמות ולמעלה סתום. שהטמין אותו מכולם, וכולם שואלים ואומרים, איה מקום כבוד מלכותו.
שפה. אל גינת אגוז ירדתי. גינת אגוז היא המלכות, שבה מתגלה החכמה. לא כתוב, בגינת אגוז ירדתי, אלא אל גינת אגוז, כמי שיורד ומתקרב אל הגן, ואינו נכנס בו, כש"כ שאינו מתקרב לאגוז, ג"ר דמלכות, אלא לגינה, ו"ק דמלכות.
וכש"כ שלא ראה מה שבתוך האגוז. וכש"כ שאמר דוד, אל גינת אגוז ירדתי לראות, ולא אמר, ראיתי. כלומר, לגינה, שהיא לחוץ, הו"ק דחכמה, התקרבתי וירדתי לראות. ולא אמר שראה אפילו הגינה, שהיא לחוץ. באתי למקום של המלכות, אך לא לקחתי אלא רק את החלק של האור שלא שייך לתפיסת העולם הזה.
הקודם