בראשית זוהר חדש רכג – רכה שעור 75
ויִיצֶר ה׳ אלקים
הבחירה הראשונית של הבריאה הייתה ביתר דבקות. מכאן כל בחירה שאינה נובעת מדבקות זו היא שגויה, ואינה שייכת לכלל זה. שהרי כל בחירה, כל פרט חייב להיות נגזר מהכלל אליו הוא שייך, ובוודאי שלא סותר את הכלל. הבחירה ביתר דבקות שייכת לבינה, לנשמה, אליה מתחברים על ידי פנימיות התורה. לנשמה מתקשרים אלו שמכניעים את הרצונות הארציים.
מי שלא חי חיי נשמה, למעשה אין לו בחירה, אלא הוא מובל ע"י התאוות האישיות.
וייצר עם שני יודין וכל שאר ויצר אתה מוצא ביוד אחת, אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו שנתן בו כח מהעליונים לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, ואחר כל השבח הזה, כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב את העפר, נעשה הכל הבל לפניו ואומר וי. היי וייצר שהוא אותיות ויי יצר את האדם, כי א"ר יוחנן חלקו המלה וי יצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וישוב אל העפר כמות שהיה צד אחד באדם העוטר בכבוד והדר, וצד אחד של וי שהוא העפר, הוא הרצון לקבל בעל מנת לקבל.
אפשרות לאדם להתגבר ביצר הטוב על היצר הרע ובכך לזכות בשכר השמור לצדיקים, אור זרוע לצדיק. ואם פועלים את היצר הרע, לא יהיה להם טוב ולא פתחון פה. לגויים יש את צד היצר הטוב, אך הם פרטים בתוך כלל שלא קיבל על עצמו את עבודת השם. יהודי הגם שלא קיבל על עצמו עבודת השם, עדיין הוא כפרט שייך לכלל שכן קיבל על עצמו.
וייפח באפיו נשמת חיים. התורה צועקת על אדה"ר, רְאו, מה שעשה אדם זה, כי הקב"ה נתן בו נשמה קדושה, לתת לו חיים פנימיים לעוה"ב, והוא בעוונותיו, הוחזר לאותה נפש חיה, שהיא הנפש הבהמית, שהוציאה הארץ בשביל בהמות וחיות. למה לקחת דבר יקר ערך, ולעוות אותו והחליף את נשמת החיים לנפש חיה, אלא הנשמה היא התכללות, והנפש חיה היא עצם אצלו והוא נמשך באופן טבעי למשיכה לארציות.
הנשמה יכולה לשלוט על הגוף אותו עשתה הארץ. אם האדם מכניע את הרצונות הארציים ונותן שליטה לנשמה, אז בכך בונה כלל שדרכו שולטת הנשמה. נשמה ניתנת למי שפועל את כוח ההתגברות.
בראשית זוהר חדש רכ – רכב שעור 74
נעשֶׂה אדם
את השבת המסמלת את התכלית, שהכל כבר מוכן יש לקבל כברית שלא מפרים.
כשגמרו המלאכות כולם, בירך אותם הקב"ה, והכין אותם בעולם, וציווה כל אחד, שלא ישנה הכנתו מאותו העניין שעשה אותו, ושכל אחד יוציא תולדתו הראויה לו מכאן ולעולם. כמ"ש, אשר ברא אלקים לעשות.
לעשות, כלומר שכל דבר יוליד ויוציא כמוהו. ועוד, רבי יהודה אמר לעשות, סובב על גוף השדים, שלא נגמרה מלאכתם עד שקידש השבת. כל הכוחות נחו בשבת, שראו שהכל שלם. ונראה שהבורא השאיר בין השמשות מספר בריות שלא השלימם, אלו דברים שמצד הנבראים הם שותפים לבריאה.
רב נחמן אמר, אל תקרא בְּהִבָּראם, אלא באברהם במידת החסד, שקיבל תורתו ובריתו אשר שׂם בו. ואלמלא אברהם שקיבל תורתו ובריתו של הקב"ה, לא התקיימו שמיים וארץ, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. יש והברית משמשת לשבועה, כפי שהשביע אברהם את ישמעאל ואמר שים נא ידך תחת ירכי, שזו התחייבות בברית. הברית היא מידת החסד, כלומר שאדם יכול לעזוב את הרצון לקבל בעל מנת לקבל ולבוא לקשר עם הבורא יתברך.
אמר רבי יוסי הרשעים שחיללו שבת בפני כל, יש להם מעלה בכתר שבת, כי כתוב, ויהי ביום השישי לָקטו לחם מִשנֶה. ולכך, נידונים הרשעים ביום השישי מִשנֶה, כדי שירווח להם ביום השבת. והרי ישנם רשעים שהיו בעולם הזה ולא הספיקו לתקן, אלא סבור רבי יוסי שהם שומרים שבתות בעולם הבא בכפיה. רבי יהודה סובר שאין מנוחה לרשעים בגיהנום מפני שלא שמרו שבת. אלא שזו מחלוקת ורבי יוסי סובר שיש להם מנוחה ורב יהודה סובר שלא ועליהם לחזור בגלגול, או שרק חלקים מנשמתם מתגלגל לתיקון, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וכל אחד מהם מדבר ממדרגה שונה. הצדיקים יכולים לעשות תיקונים גם לרשעים שחטאו.
בתפיסת האדם את הקב"ה, התעלה הקב"ה בשבת. יש את קיום העולם ויש את השכלול כדי להגיע לתכלית. השבת מבטא את צד האדם, כמו רשב"י שנק שבת. יש להתעלות מהתפיסה שהקב"ה רק בא לקיים את העולם, אלא להתעלות לתפיסת השלמות של התכלית.
אמר רבי יהודה אין לך שבח והלל לפני הקב"ה, כמו שבחה של שבת, שהעליונים והתחתונים כולם משבחים לו כאחד, ואפילו יום השבת ממש משבח לו. כמ"ש, מזמור שיר ליום השבת. המקיים את השבת אומר למעשה שהקב"ה פועל עם תכלית ובא להטיב בהטבה שלמה.
בראשית זוהר חדש ריז – ריט שעור 73
נעשֶׂה אדם
שואל רבי עקיבא את רבי אליעזר מה ראה הקב"ה, שלא עשה את האדם אלא בשישי? אמר לו שלא יהיה פתחון פה לאדם לומר, שהוא עזר באיזה דבר בכל מה שנברא. אומר הקב"ה לאדם, אני מכניס אותך לעולמי, אחרת עלול האדם לחשוב שהוא בעל הבית ולא אורח. לצורך מילוי תפקידו צריך האדם היגיון של אורח שאומר, כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי.
מלמד בעל הסולם שיש ייסורים כאשר מסתכלים על חלק, על המקרה כעומד בפני עצמו, ולא בוחנים בראיה כללית. הברית עליה יש לשמור, היא מחויבות של הפרט לכלל, של הנברא לבורא.
שואל מה כתוב, ויכוּלוּ השמיים והארץ וכל צבאם, לאחר שכתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. מהו, את כל אשר עשה? את כל, בא לרבות עניין המלאכים, שהם טוב מאוד. מאד אותיות אדם, וכן בכל מאודך, הוא הרצון לקבל, שגם אם ירצה לעבוד בכך שמוסר נפשו לשם שמים. כמו כן ויכוּלוּ, אומר שנעשו כלי ראוי לפי תכליתם.
אמר רב נחמן נפש יתרה מתווספת באדם ביום השבת. למה אומר נפש יתרה ולא נשמה, אלא בתחילה נותנים לו נפש מצד הקדושה, ותלוי מה יעשה, ואם יפעל בקדושה יוכל לעלות לדרגת נשמה. תוספת הרוח הזה של שבת נקרא מכובד ונקרא קדוש. עליך לכבד את צד הקדושה. שבך.
ש.ב זוהר ריד רטז
1. כיצד הבדיל הקבה את האדם משאר הנבראים ?
2. במה דומה האדם לקבה ובמה ברור שאינו דומה לו?
3. מי היא חווה הראשונה ומהי בנפש האדם?
4. מה שאלת רבי עקיבא לרבו רבי אליעזר ומה היא תשובתו?
בראשית זוהר חדש ריד – רטז שעור 72
נעשֶׂה אדם
הרשע דבק בכוח הבהמי במקום בנשמה.
אמר רבי אבהו מעלתו של אדם, שהבדיל אותו הקב"ה מכל שאר הנבראים. כשברא האדם, התייחד הקב"ה עימהם בעשייתו עם שמים ארץ ומים, ואמר, נעשה אדם. האדם הוא לא רק צד הבריאה, ובוודאי לא הבורא, הוא ביניים, וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו. ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ.
ותְחַסרהו מעט מאלקים, הגירעון שבו שלא נלקח ממקור עליון יותר. גוף הכוונה הרצון בעל מנת לקבל, ייקבר בעפר. הגוף שנשאר הוא גוף של נשמה, לבושי אור. ואי אפשר שההשוואה לאלקים היא בדעת ובחכמה. אמר רבי אבהו אבל דומה האדם אל הקב"ה בנשמה, שהיא קדושה ולא תכלה לעולם, משום שנלקחה ממנו, מכוחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף, שנלקח מהאדמה, ויִכלה וישוב עפר כשהיה. לא בגוף הגשמי יאיר האור בתחיית המתים. מתאווה הקב"ה לדירה בתחתונים אין הכוונה לעולם הגשמי, אלא לרצון לקבל בעל מנת להשפיע.
זכר ונקבה בְּרָאָם. ולקח אותה מצלעותיו והכין אותה. והביא אותה אל האדם. כמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו. מלמד שאומר אחת מצלעותיו, רבי יהושע אמר הצלע שלקח מצלעותיו הייתה חוה הראשונה, ולקח אותה ממנו, והיא מזיקה הבריות. ויסגור בשר תַחְתֶנה, שהקים אחרת במקומה, בשר ולא רוח. נלקחה חווה השנייה ממקור שהוא רק התכללות, עם מלכות עם בינה.
רבי אליעזר ורבי עקיבא היו הולכים בדרך שאל רבי עקיבא, כתוב ויאמר אלקים, נעשה אדם. למה לא כתוב מיד, ויהי כן, כשאר כל הימים. אמר לו, עקיבא אתה בא עם הנחה לא מדויקת, אלא לא רק זה היה במעשה בראשית, שלא כתוב בו, ויהי כן.
אומר רבי אליעזר תשאל מתי כתוב מייד לאחר הציווי האלוקי ויהי כן, ובאילו מקרים מופיעים פסוקים לפני שכתוב שהושלמה הפעולה. ומלמד כלל כל דבר שלא היה בו כוח הנאצל מלמעלה, שיבוא וישלים אותו, כתוב מיד, ויהי כן. מה שניתן לתחתון לבצע מצד עצמו, לא צריך כוח נוסף מלמעלה להשלים הפעולה, אך מה שאין באפשרות הנברא לבצע גם בכוחו, חייב כח עליון להתערב ואז לא כתוב ויהי כן מייד.
ש.ב זוהר ריד רטז
1. כיצד הבדיל הקבה את האדם משאר הנבראים ?
2. במה דומה האדם לקבה ובמה ברור שאינו דומה לו?
3. מי היא חווה הראשונה ומהי בנפש האדם?
4. מה שאלת רבי עקיבא לרבו רבי אליעזר ומה היא תשובתו?
בראשית זוהר חדש ריא – ריג שעור 71
נעשֶׂה אדם
יש ואדם שואל עצמו ואומר, אני יודע את האמת, אז למה אינני הולך בה. עונה רבי שמעון, כי אתה עיוור, וממחיש זאת ואומר.
כשברא הקב"א את העולם, הזמין את הארץ השמים והמים שכל אחד מהם יוציא בריות הצריכות אל העולם לכל אחד תפקיד מיוחד. קרא לארץ, אמר לה, את תוציאי ממך בריות, בהמות וחיות. מיד עשתה כך. כמ"ש, ויאמר אלקים, תוצֵא הארץ נפש חיה למינה. לא כתוב במקום זה ויפח באפיו נשמת חיים. נפש חיה היא צד הגוי שבאדם.
קרא לשמיים, אמר להם, אתם תבדילו בין מים למים. עשו כך. כמ"ש, ויעש אלקים את הרקיע. שמים עשו הבדלה בין מים עליונים ומים תחתונים. אור הוא חַיּוּת של המוחין, מים חַיּוּת של הגוף כפי הסימן שבמוח האור הוא חשמלי, ובגוף הוא זרימת הדם. מאחר והאדם הוא עולם קטן, מלמד בריאת העולם על בריאת האדם.
כשבא היום השישי, שבו נברא האדם, היו כולם מוכנים לברוא כבשאר הימים. אמר להם הקב"ה, אף לא אחד מכם יכול לברוא ברייה זו לבדו, כשאר כל הבריות שהיו עד כאן. אלא כולכם תתחברו יחד, ואני עימכם, ונעשה את האדם. כי אתם לא תוכלו לעשות אותו לבדכם. אבל הגוף יהיה שלכם שלושתכם, והנשמה שלי. נעשה אדם נאמר בלשון רבים, ואין כאן בכלל התיעצות, אלא מודיע להם, תפקידכם הוא בחלק הגוף, ואני יפח באפיו נשמת חיים. יש באדם את צד הגוף, זו הארץ, היינו הרצון לקבל שבו. השמים הם סימן לתכלית, והמים, הם החסדים שמאפשרים את החיבור בין תחתון לעליון, בין הגוף לנשמה. צד נשמתי באדם שרוצה להתחבר למקור, לקב"ה, וצד ארצי של עמי ארצות שפועלים רצונות ארציים גופניים.
אם רוצה האדם לפעול האם פועל הוא עם צד הנשמה שבו, ירגיש שהבלי העולם הזה אינו מעניין אותו, אחרת זו פעולה של צד הגוף. כדי להבין את פנימיות התורה יש להקשיב באוזן של נשמה ולא באוזן של גוף. בתודעה הגשמים הדברים מבולבלים, וישנם זמנים שמקשיבים לנשמה, וזמנים שהולכים לפי תודעת הגוף.
אין הקב"ה שותף עם שום ברייה שבעולם, זולת עם האדם. שנתן בו הנשמה. לאדם צד שותפות עם הקב"ה עם החלק הנשמתי שבו. המטרה היא דבקות בהשם, ואין דבקות אלא עם צד הנשמה שנתן הקב"ה. את הגוף נתנו השליחים של הבורא.
אומרים לאדם, בוא ללמוד על הנשמה, והוא בדמיון שלו מזהה את האני הבהמי שבו, אומר שאין לו זמן, ואינו מוכן לשלם ולתת יגיעה לאני הנשמתי האמיתי שלו. אדם כי יקריב מכם, יקריב את הצד דומם צומח חי שבו, לטובת צד האדם, שיכול להיות דומה לבורא.
בראשית זוהר חדש רח – רי שעור 70
צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון
צאנה וראינה? היה לו לכתוב, בואו וראו, מהו צאנה? אלא אמר רבי פנחס פסוק זה נקרא על אלו הצדיקים שנפטרו מהעוה"ז, אומר שלא מדובר בכלל על שלמה המלך, אלא על רעיון רוחני. ועתידה בת קול להתעורר בכל ציוּן וציון שבבית הקברות. ואמרה, צאנה וראינה, צאנה מתחת לריקבון שבעפר ותתעוררנה משנתכן. אומר צאו מהקברים ותראו בעטרה שעיטרה לו אמו. על האדם לעורר את הרצונות לקבל שלו, להוציאם מהקבר, מקום של קליפות בו אין הארה. תחיית המתים מתרחשת רק כאשר נהנה האדם מהקדושה, אז הוא מאיר את הרצונות.
הקב"ה הוא שלמה המלך הקדוש, שכל השלום הוא שלו. וזוכים לזה בזכות עטרה, שעיטרה לו אימו, שפירושו, בזכות כתר תורה, שהכתירו לו הצדיקים בדברי תורה, בעוה"ז. היות ואדם למד בעולם הזה, והכתירו והמליך את הקב"ה על עצמו ונתן למלך כתר תורה. אימו, כמו אוּמוֹ, האומה שלו. אוּמוֹ של הקב"ה הם הצדיקים.
ביום חתונתו. חתונתה של אותה האומה שלו של הצדיקים. ביום חתונתו, ביום שנעשו מוכשרים לעשות מצוות התורה, שהיא שמחת הצדיקים שנעשו מוכשרים מ-13 שנים והלאה כמובן שאין מדבר על זמן גשמי, אלא על בחינות ודרגה רוחנית. בגיל י"ג הם מתחתנים עם התורה. ובגלל זכות זו, עתיד הקב"ה לעורר אותם ולהעביר כרוז לפניהם בשמחה, צאנה וראינה בנות ציון.
היציאה מהקבר, מהציון שעל זה נאמר צאנה וראינה, מדובר על מי שעדיין לא קיבל את דרכי התורה, היי טרם הגיע לגיל י"ג, ומעוררים אותו מלמעלה ואומרים לו צאינה וראינה, היינו אתה עדיין נחשב לבנות ציון, לאדם הקבור בתפיסת העולם הזה. זה משם ותראה בכתר תורה שעיטרו הצדיקים את הקב"ה, בכתר תורה שלמדו בעולם הזה. אומר לך בא צא מהתפיסה הכוזבת, בוא לחתונה עם הקב"ה, כנס לגיל י"ג שזו בחינת אהבה, ואל תתעסק עם הרצונות הפרטיים שלך.
רבי אבהו אמר זהו זוהר הרוח השורה על הגוף להחיות אותו, ולהאיר החושך שלו. כמ"ש, יהי מאורות ברקיע השמיים. להאיר על הארץ, על הגוף, היוצא מהארץ. התפיסה הגשמית תחת זמן ומקום היא רק פרטים. הנשמה נותנת את הכלל. המוציא לחם מן הארץ, שמוציא את אותה חמימות ע"י נתינת נשמה, שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים.
אותו הרוח, שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים איזו רוח תהיה זו, עונה רבי נחמן הוא רוח מהמַראָה של מעלה, כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות דעה נכונה אינה טכנית, אלא על הדעות שבאות מצד הנשמה ולא מצד הגוף, כי דעת באה מקשר, מזווג, וכדי לראות המשותף יש להתחבר. אדם רואה רק את עצמו, כסימן לדוגמא כשהוא מתרגז.
כתוב, ואת רוחי אתן בקִרבכם. ואח"כ יהיה סימן ידוע בעולם. כמ"ש, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. הזמן יהיה כזה שיראה לנו את הנקודות הנכונות והסימנים הנכונים של כל פרט ומקרה דרך הכלל. כמו שכתוב ביום חתונותו, ישנם מועדים בהם קל יותר לזכור ולבוא לבחינה הנפשית של חתונה, של חיבור, ביום שבו נעשים מוכשרים לעסוק במצוות התורה כשבנוסף למעשה החיצוני של המצווה, בגיל י"ג מוסיפים כוונה, ומעוררים את הלב לרצון לדבקות ואהבת השם. הכוונה בק"ש היא קבלת עול מלכות שמים. שמים מייצגים את התכלית, ואני מכוון לשאת בעול המכוון להגיע בדרך ישר לתכלית.
צאינה וראינה מדבר על מי שעדיין לא מכוון לתכלית, והוא קבור בתפיסה הגשמית, אותו מעוררים ואומרים לו צאינה מהגאווה ומהרצון לקבל לפרטיות.
תחיית המתים היא הוצאת הרצונות שלא כיוונו לרצון האלוקי, כדי לתת להם הזדמנות לתקן דרך לימוד פנימיות התורה. לימוד שמביא לדעות נכונות. לא לידיעות שכליות, אלא דעה שהיא חיבור הגוף לראש. מבחן האדם הוא לאיזה כיוון הוא מפנה את רצונותיו, האם לעצמו או לעשות נחת רוח לבורא יתברך. כל כוחות הנפש באדם הם כמו מאורות שצריכים להאיר על הארץ, על הרצון. יש לעשות תחיית המתים לרצונות הארציים, ולהגיע לתפיסה וחיבור לתפיסה האלוקית.
נעשֶׂה אדם
ויאמר אלקים, נעשֶׂה אדם בצלמנו. רבי אבהו פתח מה אנוֹש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותְחַסְרהו מעט מאלקים. למה אתה עושה את האדם כל כך גדול. כשרוצים להוציא את צד האדם מכל אחד מאיתנו באים המלאכים ושואלים למה. האם בכלל צריך הקב"ה את הסכמת המלאכים לעשות אדם, עצם השאלה לא ברורה, האם צריך הקב"ה להתיעץ אתם. בזמן אנוש התחילו ע.ז ברגע שראו את הכוח שבכוכבים, ובמשך הזמן אמרו שהשליחים של הקב"ה הם הכוח והחלו לעבוד אותם.
בא רבי אבהו, אמר לרבי שמעון, אם לא נשמע תירוץ על דבר זה, הנה יש פתחון פה אל המינים שמתנגדים לתורת ישראל בפסוק הזה, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. שכתוב, נעשה, בלשון רבים. אמר רבי שמעון כתוב, החירשים שְׁמָעוּ והעיוורים הַביטו לראות. עונה להם רבי שמעון, מה נדמה לכם האם מדובר על סיפורים, על חיצוניות. האם לעיוורים ולחירשים אמרה תורה את זה? אלא עיוורים פירושו עיוורים בתורה, שיש לפניהם דרך הישר, והם הולכים אורחות עקלקלות כעיוורים, ואינם יודעים עיקר הדבר. כפי שאומר רבי חיים ויטאל על הרוצים ללמוד גמרא בחיצוניותה, כעוורים מגששי קיר. הם העם הולכים בחושך. רבי שמעון הוא רק פרסונל, הוא מייצג נקודה פנימית באדם שתופסת את הזוהר העליון דרך נשמתו. לרשב"י מתחברים דרך הפנימיות. רשב"י זה לא מנגל חיצוני בל"ג בעומר, אלא לימוד של השבה אל הלב את הרצון העליון. אל רשב"י מגיעים כאשר מפנימים שלא ניתן לתפוס נכון את המציאות בקו אחד, אלא דרך קו אמצעי משלושה קווים, הוא דרך המלך לדבקות ואהבת השם.
בראשית זוהר חדש רה – רז שעור 69
יהי מאורות
המעשה של העליון, הוא הנשמה של התחתון. כשמנשקים יד של צדיק, זהו סימן, שהרי ידי העליון הם כוח הנשמה שבתחתון, סימן לומר שכל חַיּוּת באה בזכות הצדיק. לכן יום הילולה של צדיק, הוא תזכורת נפשית, לאור הגדול, לנשמה בה זכינו בזכות הצדיקים, שבמותם נקראים חיים.
בא רבי אבָּהו לנשק ידיו של רבי אלעזר. אמר, אוי לעולם כשתצא ממנו, כי עד היום הזה שאלתי את זה, ולא מצאתי עיקר הדבר אלא רק עתה. אותה הדרך שיצאת בה, יהיה לי סימן של ברכה, על שפגשתי אותך.
עשה לך רב אומר שאדם בא בביטול ומקבל אמונת חכמים, עשיה שהיא בחינת מעל טעם ודעת, בלי לערב את שיכלו. כך עליו לפעול, ככל אשר יורוך, כמו למשל ההוראה ללמוד תורה בלילה.
ישב עימו עם רבי אלעזר שלושים יום ולמד כל ספק ושאלה שהיה לו. היכולת ללמוד לא תלויה רק ברב, אלא גם בגמישות מחשבתית והשקעה של הלומד. שלושים יום היא בחינת החידוש של הלבנה. כאשר אומר שלמד כל ספק ושאלה שהיה לו, מלמד שהתרת ספק היא רק ע"י הוודאי, שהוודאי הראשוני הוא הבורא יתברך.
בכה רבי חייא ואמר, אני נודר ומקבל על עצמי, שמטרם שאלמד לפני בעלי הברייתא העליונה, לא אשוב מכאן. ישב שם 12 שנים. כשבא, קראו לו רבי חייא הגדול. גדולה היא חסד, מדרגת אברהם אבינו. על התלמיד להיות עקשן בדרך השם, ולהיות מוכנים לשלם ולתת יגיעה עד שמשיגים. י"ב שנים הוא זמן החלוקה. כך נדר רבי חייא נדר שיקדיש י"ב שנים ללמוד על כל הספקות, וכך ישב רשב"י י"ב שנים במערה, במצב קטנות וביטול לעליון.
בראשית זוהר חדש קצט – רא שעור 67
יהי מאורות
כשבא הקב"ה להאריך את חייו של אחז, שינה את מיקום הכוכבים, כלומר, השליטה וההשגחה על הקורה בארץ, ניתנת לשליחים של הקב"ה, הכוכבים.
שתי בחינות הסתכלות על המציאות, ממעלה למטה, וממטה למעלה. נדמה לאדם שהזמן זז, וכך ישנה אשליה אופטית שהשמש זזה ממזרח למערב. השמש שמייצגת את הזמן עומדת, וכך האדם זז ונע בתוך הזמן. מה שמשתנה זו התודעה של האדם, חידוש הצורה בתפיסה, וכסימן, ישראל מונים ללבנה שמתחדשת תדיר ובכך מתאפשר להם להתחדש ולעשות עבודתם כשותפים לבריאה.
מחזור היממה מאפשר לאדם ללמוד ולהכין עצמו לעבודת השם, ע"י ההשגחה וההסתרה של החושך. כאשר שוכח האדם שאין עוד מלבדו, ההסתרה מאפשרת לו להרגיש כאילו הוא הכוח הפועל.
לא נקרא השמש, אלא לשַׁמש בני אדם, שמשום זה הוא נקרא, שמש. לכאורה נראית השקיעה כציור שהשמש שוקעת לתוך המים, ובכך מאפשרת שאור הלבנה יאיר, וניתן יהיה להשיג את אור האמונה. לו הייתה רק השמש מאירה כל הזמן, לא הייתה אפשרות להשיג את האמונה. ההחשכה שבאה בהנהגת השם באה כדי לא לשרוף את בני האדם. שקיעת השמש מסמלת באדם, שתהליך יורד, ועליו לעבד אותו ובזמן הלילה להשיג את האמונה, לקבל עוד אור לעיבוד לקשר מחדש.
משה שהוא בחינת השמש, שהיה נאמן המלך, שכתוב עליו, בכל ביתי נאמן הוא. ויהושוע משרתו, בחינת הלבנה. נאמנות משה אומר שכל מה שבא לעולם הוא לעשות שליחות השם, כאשר יהושוע משמש אותו בתפקידו.
וכשהיה צריך לו יהושוע לעשות מלחמה, ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום. דום מלומר שירה. באו מספר מלכים להילחם בגבעון שהייתה בת ברית ליהושוע, שפקד על השמש לעצור כדי שיוכל להשלים המרדף אחרי האמורים. היה נס לעיני כל העם. יהושוע הוא בחינת הלבנה, בא להגיד לשמש דום, מפני שהוא רוצה לעשות את העבודה.
נקרא שמיים, אותיות אש ומים חיבור ב הפכים. השמים המראים לנו את התכלית, לכן אדם הרוצה להגיע לתכלית עליו לחבר את האש, הרצון לקבל עם החסדים, המים ההשפעה. התכלית היא לקבל בעל מנת להשפיע.
בראשית זוהר חדש קצו – קצח שעור 66
יהי מאורות
מלמד הילד, נכדו של רבי חייא, שכל מי שעושה את תפקידו על פי השם, שמו חקוק למעלה, אך מי שפועל לפי שרירות ליבו בלי הנקודה הנפשית שמאירה להם לכל הרצונות, אין להם יסוד שמנחה אותם, פועלים לשוא.
ביקש משה להיכנס לארץ כדי לקיים המצוות התלויות בארץ. עונה לו הקב"ה שלא קיום המצוות במעשה הוא כל העניין, ישנו משהו מעבר למעשה, שנשמת משה זכתה בו, זכות שתחולק לצדיקים, בזכות שהיה רועה נאמן שהסכים למות למען הכלל.
משה רבינו הוא המנהיג, שאינו רואה כל טעם בחייו או במצוות שצבר, אלא אם כן הוא מביא את צאן מרעיתו לרצון ישר-אל. משה רואה את כל המציאות שלו, כשייכת לעם ישראל. לשם כך מוכן הוא אפילו למחות את שמו. מת משה בחוץ לארץ, להורות שבזכותו יקומו לתחייה מתי המדבר.
אמר רבי יוסי אמר רב, למדנו מראשי הישיבה שהעולם הוא עגול ככדור הזה. וכשהשמש יוצא ממזרח, הולך בעיגול עד שמגיע מתחת לארץ. כמובן שחכמי ישראל אינם צריכים את המדע, מכירים הם במציאות כבר מאז ומתמיד.
א. מיהו היה אותו ילד שראה ברבי יוסף וחשב שהוא שד?
ב. איזה דבר תורה אמר הילד בשם אביו וכיצד קישר את משה אהרן ומרים למאורות ברקיע השמים?
ג. למה בית משה בחוץ לארץ?
ד. מה תפקיד השמש וכיצד היא זורחת ושוקעת עולה ויורדת?
הקודם